היום ב'מקור ראשון' כתבה גדולה על החווה הסינית ורוטר.נט!  

התגובה של רזי יהל מכעיסה אותי במיוחד בהיותה מסמלת את "דריסת האמת למען המפלגה" המאפיינת כל כך את כל המחנה השמאלי במפה הפוליטית הישראלית.

אין להם שום עניין באמת, העיקר להגן על 'אנשי שלומנו' וכל האמצעים מקדשים את המטרה.

מתבקש לערוך מחקר מעמיק על שהתרחש שם ולו רק לאור השאלות הנוקבות ששבות וחוזרות על עצמן מאז, כחלום בלהות, אצל רבים מאלו שנחלצו בעור-שיניהם מאותן שעות חידלון אינסופי בתופת של 'מיסורי' (שם קוד למרחב שנועד להיות חווה-חקלאית שנהוג היה לכנותה 'החווה-הסינית'). אך מסתבר שהפתרונים אינם נתונים ביד אותם 'שחקנים משניים' שמרביתם ממלאים פיהם מים ומתקשים לנדב מידע.

על מי שיחשוף את האמת מעל אותו סיוט שהתרחש במתחם 'מיסורי' יהיה לברר לא רק על שהתרחש במהלך אותן 17 שעות לחימה אלא בעיקר על מה שנאמר, ולא פחות על מה שלא נאמר, במהלך ההכנות ליציאה לאותה משימה.
במלאת 30 שנים לקרבות מלחמת יום-הכיפורים, בדברים שפורסמו בתקשורת, העלה קצין האג"מ של חטיבת הצנחנים דאז, אל"מ (מיל') גיל דוד, טענות קשות מאד כלפי מפקדי אוגדה 162 - אברהם אדן (ברן) וסגנו דוביק' תמרי - על המשימה חסרת-סיכוי שהוטלה על חטיבתו ועל גדוד 890, לפתוח את הצירים 'עכביש' ו'טרטור' לתנועת אמצעי הצליחה מכיוון 'טסה' מערבה, אל תעלת-סואץ.

בדבריו טען גיל דוד שלא רק שמפקדת אוגדה 162 מנעה מהגדוד מידע חיוני אלא שגם עיוותה את תמונת המצב בפני פקודיה הצנחנים ויצרה אשליה שהמעיטה בקושי ובבעייתיות משימתם במרחב 'מיסורי'.

המשימה
ב-16 באוקטובר, עם סיום משימותיה בחלקו הצפוני של מפרץ סואץ, נקראה מפקדת חטיבת הצנחנים להגיע בבהילות ממרחב אבו-רודס לתדריך למשימה חדשה בחפ"ק מפקדת האוגדה ליד מחנה 'טסה'. הכוח היחיד שהיה תחת-פיקודה הישיר של מפקדת החטיבה (המח"ט אל"מ עוזי יאירי, סגנו סא"ל אמנון ליפקין-שחק וקציני האג"מ והמודיעין של החטיבה) כלל רק את גדוד 890 בהרכב של 3 פלוגות לוחמות, פלוגה מסייעת (ללא מחלקת המרגמות) ופלוגת מפקדה שכללה גם את מחלקת הרפואה וכן את הפלוגה הכירורגית החטיבתית (בפיקוד ד"ר אפרים סנה).

על התדריך לקראת הקרב, אותו צריך לראות כאחד ה"קלקולים" הבולטים במלחמת יוה"כ, סיפר המח"ט עוזי יאירי לאחר המלחמה: "טסתי לכאן בהליקופטר... פגשתי את ברן ואת גורודיש. מה שהסבירו לי... אריק מעבר לתעלה, העסק סגור על-ידי ציידי טנקים... קח כל מי שיש לך ביד...תתפרס... תנוע ותהרוג אותם, ותהרוג אותם... אני אז לא הבנתי בדיוק את המשמעות של החווה הסינית ו'מיסורי' ... לא היו שום פקודות ושום תדריכים; לא היה שום מודיעין (אין לי טענה לאף אחד). סרוק את 2 הצירים פרוס וגם כבוש את 'עמיר' (מבנה החווה הסינית). אמרתי:...קו דם כל נגיע ליד עמיר, נראה מה זה ואח"כ נראה מה הלאה". במקום אחר מפתיע עוזי יאירי בצטטו את ברן מתאר את משימת הגדוד: "...לפרוס פריסה רחבה, לשמור עתודה מאחור, לסרוק, להיתקל ולהתגבר".

גירסת אברהם אדן (ברן) להגדרת המשימה לא היתה שונה מהותית: לנקות את כל השטח ובסופו של דבר לכבוש גם את החווה הסינית". "...המשימה בפירוש היתה טיהור שני הצירים 'עכביש' ו'טרטור'. ונאמר שאם זה ילך קשה להסתפק בציר אחד, על מנת להעביר בכל מחיר שציר אחד - ולאו דווקא בטרטור אלא (אפשרי גם) בעכביש - להעביר את הגשרים".

מאוחר יותר הצטרף אל קציני החטיבה לתדריך אצל מפקדי האוגדה גם מפקד גדוד 890 איציק מרדכי (אותו הגדיר העיתונאי אמיר אורן: "לוחם מעולה בדרג השדה, סוחף במנהיגותו הקרבית מול אש"). בחוברת שהוציא הגדוד עם סיום המלחמה מתאר המג"ד:
".. אמרו לי: אין זמן. צריך להתחיל מהר לנוע... דני מ. (נמצא) עם כוח קטן מעבר לתעלה... ואין ראש גשר ולא גשר. גדוד סיור שניסה לפתוח את ציר 'טרטור' הושמד בחלקו הגדול. חיילים שלנו, צנחנים וטנקיסטים שנפגעו, מפוזרים בשטח, לא יודעים את מקומם המדויק. יודעים שמצומת 'טרטור' - 'עכביש' ומערבה נפגע כל טנק שניסה לנוע ביום לעבר התעלה ושום דבר לא הצליח להתחבר במשך היום עם הכוח הנמצא בצידה השני של התעלה. המשימה היא לטהר את אזור הצירים 'טרטור' ו'עכביש' (במרחב החווה-הסינית) ולפזר כוחות בשטח מצפון לציר 'טרטור' כדי להוות מעין חיץ ולמנוע מהמצרים אפשרות להסתנן בחוליות ולפגוע בכוחותינו הנעים על הצירים... הגדוד צריך להתפרס עד למרחק של 2.5 ק"מ מציר טרטור, טווח טילי הסאגר, כדי להוות חיץ".
בדיעבד, ניתן כיום להבין כי הגדוד יעמוד במשימתו כל עוד יאפשר לאוגדה - ולא חשוב כיצד - להניע את כוחות הגישור על אחד משני הצירים להשקה בתעלה כדי לאפשר את צליחתה.

הקרב
בסופו של דבר, בשעה 24:00 נותן איציק המג"ד ליקי לוי, מפקד פלוגה ב', אישור לתחילת תנועה. כעבור כשעה שבמהלכה נע רגלית בפריסה מאד רחבה עם 'חוד' (כוח קדמי) יחסית צמוד - מוצא עצמו הגדוד נתקל במארב המצרי. עצמת האש היתה כה חזקה עד שהיא מאלצת את מפקדי החטיבה והגדוד לקבל החלטה לחלץ את הגדוד לאחור מחמת עדיפותו הבולטת של האויב המחופר והחמוש במגוון מרשים של כלי נשק שטוח ותלול מסלול, נ.ט וטנקים.

במקביל הם מנסים להכפיף לעצמם סיוע (מרדכי: "ביקשתי תגבור, לא חילוץ") שגם כשהגיע - חיל- אוויר, ארטילריה ושריון - קצרה ידו מלהושיע.
כך, במהלך דקות ספורות נוסף גדוד הצנחנים לרשימה מכובדת של גדודים שנפלו למלכודת שטמן להם בפשטות בלתי-נסבלת כוח מתוך חטיבה ממוכנת מהארמייה המצרית השנייה, בתחום הצירים 'עכביש'-'טרטור'. אלא שבשונה מהפעמים הקודמות המתין הפעם המארב המצרי פרוס בקו חזית אחד, רצוף, מהאופק הצפון-מזרחי ועד לאופק הדרום מערבי, מחופר היטב, על-גבי שלוחה מאורכת ומוגבהת במטרים ספורים מעל הבקעה שאל תוכה נכנסו פלוגות הגדוד.

כל מי שהיה צריך, הסתער כבר מהתחקיר הראשון שנערך בהקשר למה שהתרחש בקרב, אפשר היה להתרשם מתחושת האשמה הכבדה של המח"ט עוזי יאירי, שלא הרפתה ממנו עד יומו האחרון (עוזי נהרג מאש מחבלים בפעולה לחילוץ בני ערובה מידי מחבלים שחדרו למלון סבוי בת"א, ב-5 במרס 1975) "...(היתה לנו) מקסימום שעה אחת מירידה וקבלת פקודה: 'נוע, זוז מיד ומהר'. ואם אמרתי לאיציק: 'מה אתה מזדחל' (כבר בתנועה הרגלית) זה כמובן בניגוד לאופי שלי שאני כן אוהב את ההליכה האיטית, ואת המשקפת ואת התצפית ואת הבדיקה" "...לפחות שאיציק ידע שאם הוא מקבל את הפקודה לזוז מהר וקדימה, זה כי אני קיבלתי פקודה, כי מישהו מעליו קיבל פקודה: תעשה מהר ותזוז". ומוסיף המח"ט "רק מילים טובות" (על לוחמי גדוד 890 ) "... כל מי שהיה צריך להסתער הסתער עם מה שיש לו. וכשהיה צריך להיכנס לתוך התעלות לא היה לו יותר תחמושת" .

מהתחקירים גם עולה העדר הסיוע הארטילרי לגדוד במלוא חומרתו. אומר מפקד האוגדה : "... סוכם... שהוא יסתייע דרך רשת האגד ואולי דרך רשת הפיקוד... לא הייתה עבורנו בעיה, אנחנו ישבנו על רשת הפיקוד שלו בלילה... ואז לא הייתה שום בעיה לתת לו ס יוע... אינני זוכר את הנקודה מדוע הוא לא קיבל קס"א (קצין סיוע אוויר). אני שאלתי את איציק באחד הימים שהסתובבנו אחרי זה והוא אמר לי... בגלל שהם היו צמודים לאויב הם לא רצו להפעיל ארטילריה".

רק חודשים ספורים בלבד מסיום המלחמה, וגירסת מפקד האוגדה בתחקיר היתה שונה מזו של קמב"ץ החטיבה דוד, שהעיד כי בתדריך ב'עכביש 55' ביקש קש"א (קצין קישור שנמצא ביחידה המסתייעת ותפקידו לטווח באלחוט את סוללות התותחים אל המטרות המתוכננות או המזדמנות) אך לא נענה: "... אמרתי שבלי זה אי אפשר לזוז והם אמרו: אין. זה ייקח זמן עד שיגיע וצריך מהר לנוע ולתקוף את העסק" . "... ביקשנו מהאוגדה לקבל קש"א. כמונו גם המג"ד עשה זאת במהלך קבוצת הפקודות ואף אחריה אולם האוגדה השיבה שייקח להם הרבה מאוד זמן לאתר מישהו. בסופו של דבר קבעה האוגדה שנפעיל סיוע ארט' שייכלול 2 סוללות 155 מ"מ עפ"י נוהל "קצין חי"ר מטווח" (טכניקת טיווח ארטילריה פשוטה יחסית אותה לומד כל קצין חי"ר). חוסר נכונות האוגדה לדאוג לנו לקש"א התברר כקריטי ביותר משום שאמנם לבקשתנו הוכפפו מיד בתחילת הקרב יחידות האש אך, כשנוצר עמן הקשר ניסינו המח"ט, הסמח"ט ואנוכי לטווח את התותחים למטרות שזיהינו אך כאן נחשפה חוסר מקצועיותנו מכיוון שלא הצלחנו להבחין לפי 'הנפילות', (התפוצצות הפגזים) בין ארטילריה שלנו לבין הארטילריה המצרית, מה שהיה עושה ביתר קלות קצין הקישור. מהר מאד הסתבר שקיימות גם בעיות בקשר האלחוטי אל התותחים וכל ניסיון נוסף להפעלת הסיוע לא עלה בידינו, כמו ברגע שבו הסתבר כי גדוד הטנקים של אהוד ברק נקלע למצוקה".

חגיגת האבסורד
תקוע, ללא שום יכולת לשפר את מצבו באופן מסודר ומאובטח, נטול סיוע, עתודה וכוחות חילוץ, מרוקן מיכולת תקיפה, או לפחות לשיפור עמדות, נותר הגדוד בודד במערכה כשכוחותיו ההולכים וכלים, כל-כולם מוכוונים לצמצם את הקטל, לחלץ את לוחמיו באופן מסודר ככל שניתן ובניסיונות עקרים להכווין מטוסים, שריון וארטילריה כדי לנסות ולהושיעו.

כושר ומנהיגות מפקדים, דבקות הלוחמים במשימת החילוץ ואומץ ליבם של כוחות החילוץ האחרים מנעו כשלון קטסטרופלי, גדול שבעתיים, שהיה אולי נעוץ בפחד האויב שישב בטווחים של עשרות מטרים מלוחמי הגדוד אך נמנע מלצאת להתקפת-נגד על שרידיו המוכים של הגדוד, שחלק מהם מוטלים גוססים גוועים תחת קני מקלעיו, באין כל יכולת לחלצם.

שחר ה-17 באוקטובר מפציע ועמו שני ניסיונות עקרים לסייע לגדוד במילוי משימתו: האחד תקיפה של רביעיית מטוסי סופר-מיסטרים שבעקבותיה, לאחר פגיעה, נוטש הטייס חגי תמיר ולמזלו צונח לידי כוחותינו, וניסיון עוד פחות מוצלח של מספר טנקים מהגדוד של אהוד ברק שבפיקודו מנסים להשתלט על קו העמדות ונאלץ לחלץ את שרידיו מהמערכה כמעט ללא טנקים תקינים.
הבוקר של היום החדש אינו מ ותיר מקום לספקות באשר לשיעור הפורענות - הקטל והתבוסה - אותה סופגים אנשי החי"ר, התנסות אותה לפחות איש מהם כלל לא העלה על-דעתו.

לקראת הצהריים נמצאים עדיין מוקדים ספורים של לוחמים כשרים, שמנסים להשיב אש ולחפות על פינוי הפצועים או על כאלו שבאופן עצמאי הצליחו למלט עצמם לאחור. מביניהם כאלו שנעים הלומים וסהרורים, חשופים במישור החולי לצליפות מכל סוג של תחמושת, חלקם אדישים כלאחר ייאוש, חלקם נסים מבוהלים כאחוזי תזזית, מנסים לחמוק מצרורות הכדורים והארטילריה, חלקם מצליחים צולעים, מיוסרים לגרור עצמם בכבדות. ערמות של תחמושת וכלי-נשק אישיים נותרים מוטלים מיותמים סמוך לציבורי מדים חרוכים, חמוצים מדם, גופות קרועות וכרותות-אברים, חלקן עדיין מפרכסות בעוויתות מוות, גוססים משוועים לעזרה שמתמהמהת מלבוא. נגמ"ש נועז מנסה לתמרן ולחמוק ממטחי הטילים, בדרכו לאסוף את אחרוני הפצועים. נגמ"ש אחר שמגיח מבעד ענן עשן המתאבך מירכתיו בהם נפער חור מפגיעה שספגו טיל סאגר, פגיעה שכבר לא שינתה הרבה את מצב הפצועים שאסף צוותו במסע חסר הסיכוי בתוך המסך הצפוף של הטילים. אודים עשנים מטנק שכאילו יד ענקים תלשה ממנו צר
יח ותותח והניחה אותם מפוייחים וקרועים לצד מה שנותר מהגופות הכוויות של צוותו.

הקרב נמשך רק למראית עין. בעיקר כדי לחפות על חילוץ חבריהם, ממשיכים אחרוני לוחמי גדוד הצנחנים שנותרים בשטח להשיב אש בעזרת שארית התחמושת שנותרה בחגורי חבריהם המוטלים סביבם הרוגים, כנגד החיילים המצרים המחופרים היטב, המזנבים וצולפים בהם מכל הבא לידם אך קפואים במקומם. אולי היה זה בהשפעת ההרתעה שחולל הגדוד בכל המהומה סביבו. אותה שעה, בה חרב עולמם של רבים כל-כך היתה גם שעת החסד שאפשרה לאוגדת אברהם אדן (ברן) לעמוד במשימתה ולהשפיע אולי באופן המכריע ביותר על גורל חזית הדרום, אם לא על המלחמה כולה.

בעוד ששרידי הגדוד עדיין שקועים עד צוואר ב'בוץ-החווה', במאמץ נואש לחלץ את חבריהם, נשמעת בערפם נהמה מחרישת אזניים של הטנקים הגוררים את שיירת הדוברות שתחולל את השינוי ותאפשר את חציית התעלה על-ידי אוגדות צה"ל.

המג"ד איציק מרדכי: "...דבר מדהים: על ציר טרטור ועכביש המשיך צה"ל בינתיים לנסוע עם הדוברות, ממש כמו במצעד יום העצמאות, מבלי לחטוף אפילו כדור אחד. זו היתה חגיגת אבסורד, כי בתוך כל התופת הבנתי שבשורה התחתונה, המשימה לפתוח את הצירים בעצם מתבצעת, וברשת הקשר ממשיכים לומר לך לא לזוז מילימטר".

מישהו באוגדה הבין ככל הנראה ששדה-הקטל של הצנחנים אין בו כדי למנוע מהאוגדה לעמוד במטרתה.

***

בליל ה-18 באוקטובר נכבשה החווה הסינית על-ידי גד' 184 מחטיבה 14 בפיקוד אברהם אלמוג.

אין זה כי למרות אוזלת-יד האוגדה בריכוז מודיעין, סיוע, קישורים ועזרה לצנחנים במהלך ההכנות וניהול הקרב גופו, הרי ניכרה גם השלמת מפקדי החטיבה והגדוד עם המשימה והסכמה - אמנם מאונס - על תנאיה. באותו רגע גם נחרץ גורל הגדוד.

גם לאחר 30 שנה, לאחר שחלק משחקניה הראשיים של אותה דראמה טרגית כבר אינם בחיים, נותרו שאלות רבות פתוחות שכאמור נדרש שמישהו ישיב עליהן. בחרתי לברר שתיים ולהשאיר את השלישית פתוחה.

האם יש תשובות?
כיצד זה שאיש באוגדה לא הבחין בכתובת שזעקה מהקיר? האם היתה זו התעלמות מכוונת מהכוח החזק והממוסד שתקף והשמיד כמעט כל כוח צהל"י שנע בימים הקודמים בציר 'עכביש', מיחידות שכנות כמו גדודי יואב ברום ז"ל ועמי גלעדי ז"ל, עמי מורג, ספקטור, נתן שונרי ואחרים.

מכאן גם עולות תמיהות בנוגע ל'הערכת-המצב' שעשתה מפקדת האוגדה, אם בכלל התקיימה באופן מסודר, העובדה היא שכמעט בכל הכלים שבעזרתם מקובל לנתח, להעריך, להפיק משמעויות ולהסיק מסקנות, מוצאים את גדוד הצנחנים לא מוכן למשימתו: הערכת אויב ודרכי פעולתו (פריסה, כיוון, מאמץ עיקרי, עצמה וכד'), הערכת קרקע (שטחי השמדה, טופוגרפיה, שטחים שולטים וכד'), כוחותינו (חימוש, ציוד, אמצעים, פקלי"ם וכ"ד) וסיוע (העדר דאגה לגדוד ליכולות קישור לכוחות מסייעים, אוויר וארטילריה, העדר הקצאת סיוע ישיר או עקיף של ארטילריה, העדר כוח טנקים ת"פ). לא רק שמטה האוגדה לא יצא מגדרו להשיג מודיעין (צילומי אוויר עדכניים שכנראה היו איפה-שהוא בין מוצב הפיקוד למפקדת האוגדה) אלא שגם התעלם מהמידע שנצבר מהאזנה לרשתות-קשר של כוחות שכנים, על-פיהן ניתן היה לאמוד בקלות על מצעד הא יוולת של הכוחות השכנים, קילומטרים ספורים מערבה, בצירי עכביש, טרטור ולכסיקון, שעות ספורות קודם.

בהתעלמה מכל אלה שלחה האוגדה את הגדוד לקרב שתוצאותיו המחרידות - 41 הרוגים ויותר מ-100 פצועים - הביאו לצירוף 890 לרשימה נכבדת של סמלים בתולדות מלחמות ישראל שנטבעו בתמהיל אבסורדי של אטימות, שלומיאליות, זילות חיי-אדם, צייתנות עיוורת ביחד עם דביקות במשימה, רעות וגבורת לוחמים.

לאור שברי המידע על גורלם המר של הניסיונות האחרים שהתרחשו בימים הקודמים ונוכח התנאים הנחותים לביצוע הפעולה, עולה השאלה השנייה:
האם נכון עשו מפקדי הצנחנים שנענו להוראה לצאת למשימה? האם על המג"ד ועל המח"ט היה להתעקש לפחות על דחייה של מספר שעות?

דומה כי היתה זו תביעת הרמה הפוקדת (האוגדה) וגם זו שמעליה (פיקוד וחזית הדרום) לצאת מייד וללא היסוס, שגברה מעל לכל שיקול של שניהם.
בקשת המג"ד לדחיית מועד תחילת תנועה כדי לצבור את כל כוח הגדוד במצב סטאטי ולא בתנועה - נענתה בשלילה. תחת זאת הוא קיבל הוראה "התחל לנוע מייד". גם על בקשתו מהאוגדה שתצרף לו קצין קישור לסיוע הארטילרי נענה המג"ד בשלילה:
איציק מרדכי : "... עשו חשבון שלהביא את הקש"א זה עניין של שעה שהזמן לוחץ וקיימת סכנה שהמבצע כולו יכנס לאור יום וייתקע, ואמרו לי אי אפשר לעמוד בזה, תלכו בלי קש"א, ואם תצטרכו ארטילריה נפעיל אותה באמצעות רשת הפיקוד" ..

מסתבר שגם את שאירע לגדוד של נתן שונרי יום קודם, אותה מסר נתן שונרי אישית לגיל דוד ומה שהיה צריך לשמש עדות מספקת כדי שלא לחזור בדיוק על אותה שגיאה - איש לא לקח בחשבון, וודאי שלא ברצינות הראויה והנדרשת בין יוצאי אותה יחידה ש'שפתם' אחידה. לימים, היו שהכחישו את קבלת הידיעה עוד בזמן שאפשר היה לעבד אותה למידע רלבנטי וכשיקול בקבלת החלטות ליציאה לקרב, אך עדויות חלק מהמפקדים סותרות זאת מכל-וכל...
"... שישנם חיילים שלנו בשטח ש לילה קודם נמצאים כאן וצריך להיזהר ולא להרוג אותם", העיד עוזי יאירי בתחקיר לאחר המלחמה על ששמע בתדריך, מה שאישר את דברי קצין האג"מ של חטיבת הצנחנים שאכן הקרב של גדוד שונרי הוזכר גם בקבוצת הפקודות במפקדת האוגדה אך ניתן להבין כי זו ניסתה להקטין מערך ההיתקלות. לדבריו המעיטה האוגדה ביכולת חיילי אותו גדוד שלטענתה הובסו לא בגלל יכולת מיוחדת של האויב אלא בהעדר
כשרות קרבית. מידע זה עליו מדבר המח"ט הועבר גם על-ידי המג"ד איציק מרדכי אל מפקדי הגדוד כדי שייזהרו מלפגוע בפצועי אותו גדוד שעדיין מוטלים סביב הצירים: "... פקודה נוספת שנתנו לי והדגישו אותה 5 פעמים: היה כוח מחטיבה 55 שנתקע, הצוותות כנראה מפוזרים בכל השטח, לא פותחים באש גם כשרואים מישהו". ובהזדמנות אחרת אמר המג"ד:
" ... אמרו לי כל מיני חבר'ה שהסתובבו בחוץ ציירו תמונה שלא הכי נעימה, שהתעללו בחבר'ה של שונרי, וכו', וזה במידה מסויימת העלה לכולם את הדם לראש. כל מי שישנו שם או שהוא הרוג או טנקיסטים התעללו בצורה רצינית מאד גם בגופות וגם במי שישנו".

עדויות אלה אינן עולות בקנה אחד עם אויב זניח כמו חוליות בודדות של ציידי-טנקים שעל הגדוד היה להשמיד במרחב הצירים עכביש וטרטור. ומאמצי האוגדה להמעיט מערך ההיתקלות שהייתה לגדוד הסיור של נתן שונרי והעלמת המידע על יתר הקרבות שהתרחשו על הצירים תרמו לא מעט לסילוף תמונת אמיתית של מיקום, פריסה ועצמת האויב.

ואם לא די היה באלה הרי שבאה אל עוזי יאירי קריאתו של רא"ל במיל' חיים בר לב, מפקד-העל של חזית הדרום (עוזי היה ראש לשכתו של בר-לב בהיותו רמ
טכ"ל), כפי שגיל דוד ציטט מהאזנה לשיחה באלחוט בין שניהם: "גורל עם ישראל בידיים שלך, על הכתפיים שלכם. אתם חייבים לבצע את המשימה עוד הלילה. אם לא פותחים את ציר 'עכביש' עוד הלילה, אין לנו ברירה אלא להסיג אחורה את כל האוגדה של שרון ולבטל את הצליחה. פירוש הדבר שאנחנו נכשלנו בכל המלחמה הזאת". גם עוזי יאירי מזכיר שיחה זו: "...לפני היציאה מטסה קיבלתי טלפון מבר-לב, אישית. הוא אמר לי: עוזי, יש כוחות שלנו מעבר לתעלה, הציר אליהם 'מזוהם', צריך לנקות את זה, זה הדבר הכי חיוני לעשותו, טוס מהר לברן. "... ומוסיף אותם מילים. זה מה שידוע מהר לזוז וללכת".

לתביעה וללחץ שהפעיל הדרג הפוקד על הצנחנים לצאת למשימה ללא דיחוי מיוחס משקל כבד אולי יותר מכל אחד אחר בהשפעה על שיקול דעת מפקדיהם. "...האם יכולתי להגיד: 'עצור, אני מתחיל רק בעוד שעה עד שאני משוכנע שיהיה לי...' וכדומה. אני לא בטוח. נדמה לי שלא", הרהר רטורית עוזי יאירי במהלך התחקיר החטיבתי שנערך מייד אחר המלחמה. עוזי יאירי היה חדור בהכרה אותה הפיחו בו מפקדי החזית שהתנאי להצלחת המשימה תלוי במועד המוגבל לקיומה, המוכתב והבלתי ניתן לדחייה.

ובהקשר לכך, בסוגייה של: 'מה גובר על מה', צורך החזית או דרישת הגדוד לתנאים חיוניים ליציאה לקרב, מסתבר שהתעוררו אצל עוזי יאירי ספקות: "אשמתי לאחר מעשה שלא חקרתי מספיק מה יש כאן. יכול להיות שהיה ידוע יותר ממה שנאמר לי... הייתי צריך אולי יותר לחקור את העניין אבל כך עשינו". אני מקבל פקודה בשעה כזאת וכזאת בלילה, לפנות בוקר עליך לפתוח את המקום הזה כאן, מהר צא והציר בידיך, ואני עושה מה שאומרים לי. עכשיו אני חושב האם התעקשתי מספיק לקבל עוד יותר אינפורמציה, זה מציק לי".

דומה כי דחיית יציאת הגדוד למשימתו בשעות ספורות לא הייתה מקטינה את סיכויי הצלחתו לעמוד בה אלא להפך; מהלך כזה היה מעניק לגדוד את 'פסק-הזמן' המתאים כדי לערוך את עצמו ליציאה ל'תנועה לקראת מגע' בצורה מתקבלת על הדעת, כמקובל בתורת הלחימה, אם לא לאור ניסיונם הרב של כל מי שהיה מעורב שם בקבלת ההחלטות.

השאלה השלישית, עד כמה דחוף היה לצאת למשימה, היא סוגיית מפתח בכל הדיון. שכן עובדה היא שכוח הצנחנים של דני מט צלח את התעלה ונותר מאוים מעברה המערבי ללא יכולת סיוע צמוד, המתין בלאו הכי בכורח הנסיבות עד
להשקת אמצעי הצליחה. אלו מן הסתם המתינו עד שתתאפשר התנועה על ציר 'עכביש' הודות לחיץ בשר-ודם, תרתי-משמע, שהקים למענם גדוד 890 רק עם בוקר. כמובן שאת אותה שאלה אפשר היה גם לשאול אחרת: האם מפקדת החזית היתה עדיין מתעקשת על אופן ועיתוי המשימה אם היתה משערת ש'המחיר' שישלם גדוד 890 עלול להיות כה כבד?

במהלך הקרב מן הסתם משכו אליהם לוחמי הגדוד את תשומת-לב ואש האויב ובכך אפשרו כמעט ללא הפרעות את תנועת הגשרים וכוחות הצליחה בעורפם, על הצירים מערבה, אל עבר נקודת הצליחה על גדות התעלה. ובכך, בכורח האילוצים, במעבר המהיר ממשימת טיהור למאמץ הסחה, בהופכו ל"בשר תותחים", בדבקותו ללא-ברירה אחרת במשימה, איפשר הגדוד לצה"ל לחולל את אחד המהלכים בעלי ההשפעה המכרעת ביותר על גורל המלחמה בחזית הדרום.
גדוד 890 לא עמד במשימת טיהור המרחב שחולש באש לפחות על ציר עכביש. מחיר הדמים שגבה הקרב - היה כבד מנשוא, גם כאשר חשבו אדריכלי המשימה שהמטרה מקדשת את כל האמצעים.

"מבחינת הגדרת המשימה - למעשה לא ביצענו אותה. מבחינת צה"ל הגדוד בסופו של דבר השיג את המטרה, כי הציר נפתח", סיכם עוזי יאירי בתחקיר החטיבתי. בהתייחסו לתוצאת הקרב, כאילו סח מתוך רחשי ליבו, הוסיף המח"ט: "דבר אחד מנחם אותי, בדיעבד כל ההתכתשות הנוראית הזאת שנעשתה כאן - בזמן הזה הדברים זרמו אל הגשר". בלשון מעט שונה, קר ומנוכר, העיר מפקד האוגדה אודות משימת 890: "...מבחינה אופרטיבית המשימה הושגה. זה לא שייך לניהול הקרב עצמו. אבל בראייה הכוללת - הושגה".

אני מטיל דופי בהחלטות הפיקוד הבכיר על הפקרת הגדוד ועוד יותר על אדישות ועל חוסר רצונו לחלצו מאותה פעולת הסחה 'מבריקה' שאת מחירה סביר להניח איש מהם לא צפה מראש.

מרבית הגנרלים רוחצים בניקיון כפיהם ממחדל החווה הסינית. הם עושים כל אשר לאל ידם כדי להסיר מעליהם כל שמץ של מחוייבות למה שהתרחש שם, כיאות לתרבות ולנורמה של הסתלקות מאחריות שלצערנו מצאה לה אחיזה בביטוי האופנתי 'תסמונת הש"ג'.

כולם, למעט אחד, עוזי יאירי, ש'ניכס' לעצמו חלק מהאשמה למה שארע לגדוד 890 בחווה הסינית, על שלדבריו "...לא חקר מספיק" ולא התעקש מספיק לקבל "...עוד יותר אינפורמציה".

עוזי יאירי ז"ל הרחיק לכת עם האשמה שלקח על עצמו, שרק מעטים - אם בכלל - יכולים לאמוד את היקפה ואת עצמתה. ציני ומכאיב שמלבדו איש מבין מפקדי האוגדה, הפיקוד והחזית, בעלי האחריות והסמכות - לא הביעו 'אי-נוחות' כלשהי ממילוי תפקידם והותירו את המח"ט הנערץ - בודד עם האחריות ויותר מכך - בכור המחוייבות.

אבל , זה מה שרשום בעיטור שלך ? ( כן )

למה שלא תחזיר את העיטור ? הוא לא שלך ! האמור בו שקר !

גם העיטורים האחרים שחולקו בקרב, לא נכונים

הנה נוסח העיטור:
מלחמת יום הכיפורים
סגן יהל רזיאל 2085338
http://www.aka.idf.il/iturim/asp/displayOneSoldier.asp?doc_ID=28772
תיאור המעשה:
במלחמת יום הכפורים שירת סגן רזיאל יהל בתפקיד מפקד המחלקה. בקרב באזור ראס-סודר נע סגן רזיאל יהל בג'יפ כשהוא יורה לעבר האויב. נגמ"ש מצרי החל להתקדם לעבר הג'יפ שלו וסגן רזיאל יהל, תוך כדי נסיעה משך את ה-נגמ"ש לטווח הירי של ג'יפ תול"ר אשר פגע ב-נגמ"ש.

ישראל מזמן עברה את השלב הזה.
כמדינה מסואבת שאחז בה הרקב, היא גם מעסיקה גדודים של מטייחים
וסותמי פיות, ונוקטת גם בשיטות של הרס בני אדם שמותחים ביקורת,
על המושחתים המעטים, שהפכו את ישראל לסדום.

בבסיס הפילוסופיה של דת ישראל, נקבע, שמדינה לא תשרוד לאורך זמן,
אם היא מושתתת על שוחד, שקר, קומבינות ודיכוי.

דווקא במדינה בה מתגוררים לא מעט יהודים, השתלטה עליטה מושחתת
על ההמונים, בעזרת תככים, הפחדה, דיכוי וטיוח.

אם כן, אזי מגיע לו את עיטור המופת, ואם לא, אזי אני מבין למה הוא
עושה הכל לשכנע את סרן במיל' חזי דחבש לרדתת מהנושא/החקירה !!!!

מצ"ב קישור לכתבתו של אל"מ במיל' במעריב שבה הוא מציין שמיום
הקרב (31 שנה) הוא לא שקט ולא יכול לישון בלילה....
287. גזר דין בעכביש 55 החווה הסינית מאמר של אל''מ רזי יהל!!
http://rotter.net/forum/gil/5775.shtml#287
דיון בכתבה של אל"מ במיל' רזי יהל:
http://rotter.net/forum/gil/5817.shtml

להלן: עיטור המופת בכלל וציטוט מהאימייל ששלח לחזי דחבש בפרט
19. סרן חזי דחבש, סא''ל בנצי עציון ואל''מ רזי יהל מתדיינים !!
http://rotter.net/forum/gil/5907.shtml#19

http://www.aka.idf.il/iturim/asp/displayOneSoldier.asp?doc_ID=28772

מי אתה אל"מ במיל' רזי יהל...??

אתר האינטרנט של קיבוץ שדה בוקר
http://www.sde-boker.org.il/index.html

דפי מידע בנושאי חקלאות - מס' 12
זי יהל, ועדת משק של התנועה הקיבוצית

רזי יהל, ועדת משק - 31.5.2004
ליצירת קשר לפעילי האגף
לאתר האגף
http://maofbiz2.migvan.co.il/tel/?ID=3

חברים שלום,

את דפי המידע 12 החלטנו להקדיש לשורה של פרסומים שמצאנו לנכון להפיץ
לידיעתכם.
לפני כן הודעות בעניין מקרקעין:
מומלץ שמשק שניזוק בנכסיו )שטחים, ציוד השקיה, גידולים, גדרות, אובדן
בע"ח וכד'( מפגיעה של כוחות הביטחון - אימונים כבט"ש - יגיש דרישה
לקבלת פיצויים ממס רכוש וממשרד הביטחון. ניתן ליצור קשר דרך עמיקם
סבירסקי אצל עוזר שר-הביטחון לענייני התיישבות, הקרייה, ת"א.
רפי עשת הפיץ מכתב לקיבוצים בנושא הוראות המעבר ל-727 717, ו-737.
מי שלא קיבל - שייפנה אליו בתנועה הקיבוצית, רח' ליאונרדו דה-וינצ'י
13 ת"א.
בנוגע לחתימת חוזה דו או תלת צדדי מומלץ לפנות אל יוסיטו שגיא )שפיים(
במרכז החקלאי.

קריאה מועילה - רזי
http://www.kibbutz.org.il/?page=http://www.kibbutz.org.il/calcala/m_meshek/040531_meida12.htm

... סגן רזי יהל שהיה מ"מ שלי במסלול, סרן נחמיה תמרי ... רזי
יהל חיפה על הפצועים במא"ג באופן שוטף. ...

"מה??!!" -יותר מתפלץ. חברים בלב ונפש נהרגו ואני הכרתי רק שניים בשמותיהם, מילס ושוסהיים. גם דבש מהמחזור שלי נהרג והצטרפתי למעגל האבל. הם סיפרו על אחרים שנהרגו, בפלוגות אחרות, מפקדים וחברים שלי. התמקמנו בתוך ההאנגרים ולאט כמו פאזל התברר סיפור הקרב על "החווה-הסינית." הגדוד קיבל פקודה לטהר חוליות-מחבלים ליד "החווה-הסינית" והתפרס בלילה על דיונות לבנות. הם התחילו לנוע בתנועה לקראת מגע. בערך באחת בלילה נתקלו ממאה מטר באש מקלעים כבדה ומרגמות. המ"פ יקי לוי נהרג. אי אפשר היה להסתער מול אש התופת, בקושי להרים ראש ולהחזיר אש. בארזני ושקולניק ירו במקלעונים. בבת -אחת היו עשרות פצועים שריכזו אותם לטיפול. זי יהל חיפה על הפצועים במא"ג באופן שוטף. פצצות מרגמה נחתו מכל עבר, וכמויות הפצועים וההרוגים הלכו וגדלו. זה היה ממש טבח.
101. יומן המלחמה שלי / ספטמבר 2001 לזכר חברי הצנחנים שנפלו..
http://rotter.net/forum/gil/5908.shtml#101

פרוטוקולים/כספים/‎8436
ירושלים, י"ט באייר, תשס"ד
‎10 במאי, ‎2004
הכנסת השש עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני
פרוטוקול מס' ‎136
מישיבת ועדת הכספים
שהתקיימה ביום חמישי, י' ניסן תשס"ד, (‎1.4.04), בשעה ‎10:00

ס ד ר ה י ו ם

‎1. תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים)
אגרת בקשה ואגרה שנתית) התשס"ד - ‎2004.
‎2. תקנות בנק הדואר (שירותים בבנק הדואר) (תיקון), התשס"ד - ‎2004.
‎3. שינויים בתקציב לשנת ‎2004.

נכחו:

חברי הוועדה: היו"ר אברהם הירשזון
חיים אורון
אלי אפללו
דניאל בנלולו
רוני בריזון
מיכאל גורולובסקי
משה גפני
נסים דהן
יצחק הרצוג
אבשלום וילן
יחיאל חזן
אליעזר כהן
יצחק כהן
משה כחלון
יעקב ליצמן
משולם נהרי
ניסן סלומינסקי
איוב קרא
אברהם בייגה שוחט

מוזמנים: אורי אולניק - מנכ"ל משרד התקשורת
יעקב אדרי- יו"ר מועצת רשות הדואר
אפרים כהן - מנהל יחידת עובדים זרים - משרד התמ"ת
יואב תמיר - משרד התקשורת
רזי יהל - התנועה הקיבוצית
איריס גינזבורג - משרד האוצר
איתן בן משה - משרד האוצר
אלדר דוכן - משרד האוצר
שושנה שטראוס

מנהל הוועדה: טמיר כהן
יועצת כלכלית: סמדר אלחנני
יועצת משפטית: שגית אפיק
נרשם על-ידי: חבר המתרגמים בע"מ

היו"ר אברהם הירשזון:

בוקר טוב, אני פותח את הישיבה. הצעות לסדר של שני חברי כנסת שביקשו, חבר הכנסת ליצמן וחבר הכנסת דהן.
http://www.knesset.gov.il/protocols/data/html/ksafim/2004-04-01.html

חקיקת חוק יסוד החקלאות תבטיח את עתיד החקלאות במדינת ישראל
כמעט 30,000, בתי אב, שינו את אורחות חייהם ונטשו את החקלאות, מאז 1988 ועד היום.
מאת: כתב כאן-נעים

לאור כל המתואר למעלה, יזמנו והקמנו בהתאחדות חקלאי ישראל צוות מצומצם בן 5-6, אנשים שיתחיל בהובלת התהליך במסלולים מקבילים על פני כל מרחב התחומים הרלוונטיים לכינון חוק יסוד החקלאות. חברי הצוות הם: יוסטה בלייר, יוסיטו שגיא, איציק כהן, זי יהל, צביקי פורת וראובן טנא - ראש הצוות.
מטרתנו היא הנחת טיוטא ראשונה לחוק יסוד החקלאות, עד 30/4/2004, הנעה והובלת תהליך החקיקה בכל תחומי הממשל והציבוריות הישראלית והבאת החוק לפני בית המחוקקים, עד לא יאוחר מ-31/12/2005.
http://www.kan-naim.co.il/artical.asp?id=3778&cid=79

הרקב פשט בכל חלקה טובה וכעת נותר לחפש את התפוח הטוב בחבית התפוחים הרקובים .

שלושים שנה עברו מאז קרב 'החווה הסינית', ודומה היה שהכל כבר נאמר וסופר. החללים נקברו, העיטורים חולקו, המיתוסים צמחו, ואי שם בין חולות סיני מתפוררים שרידיו הנשכחים של אתר הקרבות. אך לא כן. ביום ראשון השבוע הודיע ראש מחלקת היסטוריה בצה"ל, אל"מ ד"ר שאול שי, כי בכוונתו לערוך תחקיר מחודש בנושא הקרבות שהתחוללו במקום במלחמת יום כיפור. ההחלטה הזו הינה תוצאה של דרישה שהעלו חברי 'הפורום האזרחי לתחקור קרבות והפקת לקחים', בפגישה שערכו עם אל"מ שי. מדובר בחבורה של אנשים בוגרים ועסוקים, שהחליטו להוסיף על מגוון טרדות היום-יום שלהם גם פעילות נמרצת למען שיפור נוהלי התחקור והפקת הלקחים בצבא ככלל, ותחקור של קרב החווה הסינית בפרט.
מה מניע אנשים לפנות זמן לצורך פעילות אינטנסיבית שכזו, אני שואלת אותם. "הפורום הזה מורכב משתי קבוצות", מסביר ד"ר עמיקם צור (סא"ל במיל'), פיסיקאי, אחד החברים בפורום. "הקבוצה האחת היא של לוחמים שהיו בחווה הסינית, שאינם מסוגלים להשתחרר מרשמי הקרב ההוא, זה בעצמות שלהם. הקבוצה השנייה הם לוחמים בצה"ל ששואפים לשנות את התרבות הארגונית בצבא, כדי שלא יחזרו על אותן טעויות שוב ושוב".
עוזי בן-צבי, נהג נגמ"ש שחילץ פצועים מאזור החווה, רואה עצמו כנציג קלאסי של הקבוצה הראשונה. "תשאלי את אשתי על הלילות", הוא אומר, "ותביני עד כמה לא משתחררים מזה".

המשתתף ברח מהסדנה
נדמה כי חקר הקרב השני על החווה הסינית, שהתחולל ב-17 לאוקטובר 1973, מעולם לא התעורר לחיים בצורה כזו. המהלך הנוכחי החל בערב יום הזיכרון השנה, מועד שבו היה הערוץ השני אמור להקרין את סרטו של ניר טויב, 'החווה הסינית – רשומון'. השידור בוטל שעות ספורות לפני שעת ההקרנה המיועדת, בתואנה של חוסר רצון לפגוע במשפחות החללים. כשבוע לאחר מכן פורסמה ב'מקור ראשון' כתבה מפרי עטו של ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין, שכללה מידע חדש על אותו קרב עקוב מדם וראיונות עם לוחמים שנשאו בתפקידים מכריעים בכוחות הלוחמים, ומעולם לא תוחקרו בידי גורם צבאי רשמי כלשהו.
"ניר טויב כבר עשה בעבר סרט על מלחמת יום כיפור", מספר מילשטיין, "ועל הסרט השני, העוסק בחווה הסינית, הוא עבד במשך כשנה, שבמהלכה גם אני הדרכתי אותו. שלושה ימים קודם ההקרנה הפומבית בטלוויזיה נערכה הקרנה פרטית של הסרט. הוזמנו אליה ארבע מאות איש אך הגיעו אלף, בעיקר לוחמים שהשתתפו בקרב, משפחות שכולות ועיתונאים. הגיע גם רפול, שבמלחמת יום הכיפורים נלחם בכלל ברמת הגולן, וגם איציק מרדכי, שקיבל בעקבות הקרב הזה את עיטור העוז ובנה עליו את הקריירה שלו, על אף שלפי תחקיר שלי הוא לא ממש תפקד במהלך אותו בוקר.
"לאחר הסרט נערך דיון. קבוצת אנשים שתמכו באיציק מרדכי דאגו לכך שהוא יעלה על הבמה, והחלו לדון ברעיון שלא לשדר את הסרט ביום הזיכרון, בתירוץ של פגיעה במשפחות. ברגע האחרון פורסם בכלי התקשורת כי שידור הסרט נדחה למועד אחר, אך גם במועד השני הוא לא שודר לבסוף".
כתבתו של מילשטיין, 'החווה הסינית: הסיפור שלא סופר', הועלתה בידי גולשים לפורום 'מסמכים' באתר האינטרנט 'רוטר.נט'. כך נפתחה תיבת פנדורה בלתי נדלית, שהתפרשה על מאות דפי אינטרנט, כשעשרות משתתפים ואלפי גולשים-צופים עסקו בחקר פרטי הפרטים של התנהלות הכוחות הצבאיים בחווה. אורי מילשטיין וחזי דחבש, מי שפיקד על מחלקת החוד בקרב המדובר, החליטו יחד כי יש לנצל את המומנטום, לאסוף את המידע הרב שהועלה בידי הגולשים ברשת, ולערוך באופן אמיתי ויסודי תחקיר של הקרב, דבר שלטענתם לא נעשה מעולם קודם לכן.
כמה שבועות מאוחר יותר נערכה במדרשה הלאומית של שולמית לבנת, שמילשטיין מכהן כמנהלה האקדמי, סדנה בנושא מנהיגות. הוחלט כי בשל המהלך שנוצר תעסוק הסדנה בסוגיית המנהיגות בחווה הסינית. בין המרצים היו מעוזיה סגל, בנצי עציון, גורי ששון וחזי דחבש, כולם יוצאי הקרב ההוא. לדברי כל המשתתפים בסדנה היתה זו חוויה חזקה ביותר, כאשר הדוברים חשפו אמיתות שלא נעמו לחלק מהמאזינים. "היה אפילו מישהו שברח באמצע", סיפר אחד הנוכחים.
ד"ר עמיקם צור, שהשתתף באותם מפגשים, העלה על הכתב את פירוט הטעויות שנעשו בקרב לפי העדויות שנשמעו. בין המשגים הקריטיים הוא מונה את התעקשות המח"ט להשאיר את ערכת הקישור הארטילרי מאחור, מה שמנע מהלוחמים את היכולת לכוון את הסיוע הארטילרי שכה היו זקוקים לו; ההתבססות על מודיעין לקוי; פרישה לא נכונה בעת תנועת הכוחות; וכשלים בחילוץ הפצועים. צור קובע כי "בקרב מפקדים עושים טעויות, וחיילים משלמים על כך בחייהם. זהו טבעה האכזרי של מלחמה". בדרכו העניינית הוא טוען כי יש לבדוק מה ניתן לעשות על מנת שהמפקדים יטעו פחות. חיפוש אשמים אינו המטרה לדידו, אלא חיפוש האמת.
בעקבות הסדנה החליטו חמשה ממשתתפיה למסד את פעילותם בסוגיה ולהקים את 'הפורום האזרחי לתחקור קרבות והפקת לקחים', שהוקם כעמותה רשמית. חמשת המייסדים הם ד"ר אורי מילשטיין, ד"ר עמיקם צור, עוזי בן-צבי, חזי דחבש ויעקב גלאוזיוס, מהנדס תוכנה המגדיר את עצמו כ"אינטלקטואל המתעניין בנושא".
פעולתו הפורמלית הראשונה של הפורום הטרי היתה הפניית דרישה כתובה אל ראש מחלקת היסטוריה בצה"ל, בקריאה לערוך תחקיר מעמיק של מלחמת יום הכיפורים, או לחלופין - לאפשר לחברי הפורום לעיין בחומר ולערוך תחקיר משלהם. על פי חוק הארכיונים, החומר הביטחוני חסוי מעיני קוראים חיצוניים למשך חמישים שנה.
ביום ראשון השבוע נפגש כאמור ראש מחלקת היסטוריה עם חברי הפורום ועם בעלי עניין נוספים, בהם סא"ל ששון גור-אריה (גורי), שנפצע קשה בחווה הסינית והמתין במשך שעות ארוכות לחילוץ, ויוסי בלום, מחבר הספר 'התקדשות' העוסק במלחמת יום כיפור. בפגישה טענו המשתתפים בפני אל"מ שי כי לא קיימת כלל גרסה רשמית של צה"ל באשר למהלך הקרב. במקום זאת קיים רק מיתוס, המרוחק למדי מהמציאות. לדברי חברי הפורום, קרב החווה הסינית היה אבוד מראש בשל שורה של טעויות מבצעיות. חלק מעיטורי הגבורה שהוענקו בעטיו, הם אומרים, הנם בגדר משגה, אם לא שקר ממש.
"פירטתי את תמצית הממצאים שלנו, והסברנו מה אנחנו רוצים שהצבא יעשה", מספר עמיקם צור. "עלי לציין כי בעיניי, סיפור החווה הסינית מורכב משורה של פשלות לא נעימות, שהן לצערנו חלק מכל מלחמה, אך חמור יותר הוא כל מה שקרה לאחר המלחמה – המיתוס השקרי שנבנה, עיטורי העוז והמופת שהכתוב בהם רחוק מאוד מהאמת, והעובדה שכל מי שהיתה לו גרסה שונה על מהלך הקרב, כמו אורי מילשטיין וחזי דחבש, הורחק מהחטיבה. זו התנהלות מסוכנת ביותר".
מדוע שהצבא יוותר על החיסיון ויאפשר לכם לחקור?
צור: "כאזרחים יש לנו הזכות לדרוש ולקבל מצה"ל שירותי צבא וביטחון באיכות הגבוהה ביותר האפשרית, וכאזרחים אנו דורשים מצה"ל בקרה, פיקוח ושקיפות ככל שניתן. לצבא שלנו אמנם יש יתרונות במוטיבציה, בנכונות להשקיע, אבל מקצועית - המצב לא טוב. בכל נושא הפקת הלקחים הצבא נכשל, חזור והיכשל. כולנו משרתים בצה"ל, אין לנו צבא אחר, ולכן המטרה שלנו היא לשנות את התרבות הארגונית שבו".
חברי הקבוצה מסכימים כי מלכתחילה לא היה בכוונתו של הרמ"ח להיענות לבקשתם, אך במהלך הפגישה הוא שינה את דעתו. "הוא אמר שאין בסמכותו להרשות לנו לחקור חומר מסווג, אבל פחות או יותר התחייב שבשנת 2005 הצבא יחקור את קרב החווה הסינית", אומר מילשטיין. "אל"מ שי אמר גם שלדעתו תוצאות התחקיר לא אמורות להגיע לציבור, כי אם במהלך התחקיר יידעו הנשאלים שדבריהם יתפרסמו, ייתכן שהם יירתעו מלומר את האמת".
"הסתכלתי על פרצופיהם של שני הקצינים - אל"מ ד"ר שאול שי וראש ענף תחקור קרבות, סא"ל אבי יאנוס - כשהם שמעו את הסיפורים של האנשים שהושארו למות שם בשטח", מספר עוזי בן-צבי. "ראיתי שהם הזדעזעו, היה להם קשה. אני לא חושב שהם יעשו הרבה עם זה, אבל העובדה שהקבוצה שהיתה שם, בחווה הסינית, סיפרה את סיפורה, אני מניח שזה השפיע על ההחלטה של הקצינים. צה"ל תמיד חרת על דגלו את הערך של חילוץ פצועים בכל מחיר, וכאן הצגנו עובדות ואמרנו - חבר'ה, תראו מה קורה בשטח. המערכת הצבאית היא אולי קפואה, אבל באיזשהו מקום נדמה לי שהנושא הזה, שחזר שוב ושוב, עשה את שלו".

מרד בשר התותחים
"עשינו היום דרמה", מוסיף מילשטיין. "בא גורי ומספר כי המעיים שלו היו בחוץ תשע שעות והוא קשר חולצה כדי להחזיקם בפנים. הוא הגיע לפגישה במדים ועם נהג צבאי, כי הוא סגן אלוף ונמצא כרגע במילואים, וככה הוא מספר איך שני החברים שלו דיממו למוות לידו. גורי מביט לרמ"ח בעיניים, והרמ"ח לא מסוגל להביט בו בחזרה ולהגיד שאין בכוונתו לחקור".
דחבש: "הופתעתי מההיענות של ד"ר שי, כי הכנו כבר עשרים תשובות להתנגדויות שלו: אם יגיד ככה נשיב לו כך, ואם יגיד כך אז נשיב כך. הוא אכן פתח את השיחה בהודעה שהוא מסרב להיענות לדרישתנו, אבל עם שמיעת העדויות דעתו השתנתה".
מדוע דווקא קרב החווה הסינית ממשיך להלהיט יצרים, גם לאחר שלושים שנה? האם לא היו בתולדות צה"ל 'פשלות' נוספות בסדר גודל דומה?
"שום אמא לא תסכים שהפצועים ידממו למוות, והמפקדים שברחו יקבלו עיטורים", אומר דחבש. ומילשטיין מרחיב עוד: "מהחווה הסינית צמחה מנהיגות המדינה: שני רמטכ"לים, אלוף פיקוד, שני שרים - אחד מהם שר ביטחון וראש ממשלה, וכולם צמחו על סמך בידוי ראיות. אין עוד קרב שיצאו ממנו כל כך הרבה מנהיגים. אני מכנה אותם – את אהוד ברק, אמנון ליפקין-שחק ויצחק מרדכי - 'ברית הנכשלים'. יש כאן עיוות של החברה הישראלית, שגיבוריה צמחו על שקר כזה".
האם יש לכך השלכות על המציאות שלנו כיום?
"בוודאי. החווה הסינית היא הסיבה לכך שמפנים את גוש קטיף היום. ראשית, משום שאם לא מפיקים לקחים, המערכת נעשית יותר ויותר גרועה ואיננה מצליחה לגבות מטרות לאומיות. שנית, בגלל נושא המחיר. יש בישראל תופעה של 'מרד בשר התותחים' - החיילים, ההורים, 'ארבע אמהות', אזרחים שמסרבים להמשיך להיות בשר התותחים של המערכת הצבאית. אני סבור שהתופעה הזו נובעת מכך שאנשים מבינים שמחיר המלחמות הולך ועולה, ולכן אין טעם במלחמה על גבעה כזו או אחרת. אילו הצבא היה מתפקד בצורה יעילה יותר, ייתכן שהשסע בין אלו הרוצים היום לפנות יישובים לבין הרוצים להותיר אותם על כנם, היה פחות חריף.
"אין דבר שמסעיר את החברה יותר מדיון שבו מונחים על הפרק חייהם של אנשים צעירים. אנחנו שואלים איפה הכל התחיל, ורואים שעד מלחמת יום כיפור הבעיה הזו לא היתה חריפה. במקום לתקן את המערכת הם מחפים, כי איציק מרדכי, למשל, לא רוצה שיידעו שהוא ברח. במלחמת לבנון ובג'נין במבצע 'חומת מגן' נעשו אותן טעויות. אם אתה לא מפיק לקחים - אתה עושה שגיאות, כשאתה שוגה נהרגים אנשים, וכשיש הרוגים המורל הלאומי יורד. אחוזים מפחידים של חבר'ה צעירים אומרים בגלוי שהם מעוניינים לחיות במקום אחר. איפה שמעו כדבר הזה לפני שלושים שנה? אם נשכיל לחקור כמו שצריך ולהפיק לקחים, נעצור את ההידרדרות הזו".
"בפורום הזה חברים אנשים מכל קצות הקשת הפוליטית - יעקב גלאוזיוס הוא מתנחל מרבבה ועוזי בן-צבי הוא חבר מועצת מרצ. הנושא מעניין אנשים מימין ומשמאל כי מדובר בקיומה של מדינת ישראל".
עד כדי כך?
"כן. כל ארגון אינו שש לחשוף את ליקוייו, אבל אם לא מפיקים לקחים, הטעויות אינן זוכות לתיקון. צה"ל לכאורה הוא צבא פתוח, אבל מקיימים בו תחקירים רק כטקס היטהרות, במקרים מסוימים מדיחים אדם או שניים, אבל את הליקוי המבני לא בודקים. ניתן לבקר מבנים, למרות שזה קשה. לצבא יש כוח לזרוק כל אדם, ולכן מי שמבקר אותו נזרק, אם כי תמיד פתוחה בפניו באופן עקרוני האופציה של פנייה לבג"ץ. ייתכן שבעתיד צה"ל יהיה פחות מונופוליסטי ומערכת הביטחון תפסיק להיות מערכת סגורה שלא ניתן לבקרה, אבל בינתיים תפקודו הגרוע של צה"ל נובע בין היתר מהימנעותו מעריכת תחקירים. רבים מראשי הצבא אינם מסוגלים כלל לעשות זאת, גם אם הם יכולים להיות לוחמים גדולים".
"יש לסווג את התחקיר בצה"ל לשתי קבוצות: תחקירים ברמה הטכנו-טקטית, ותחקירים ברמת הפעלת הכוח אסטרטגית", מוסיף יוסי בלום. "צה"ל משקיע משאבים אדירים ברמה הטכנולוגית, ומוצא מענה לכל בעיה אופרטיבית. אבל הוא לא משכיל ללמוד ממלחמה למלחמה, וזאת בעיה של כולנו".
המהלך הנוכחי אכן יסתיים בתחקיר רציני?
מילשטיין: "הצהרה על חקירה בעוד חצי שנה עדיין איננה חקירה. ייתכנו סיבות רבות לאי מימושה של ההצהרה הזו - החלפת ראש מחלקת היסטוריה, התנגדות מפקדיו, לחץ מצד אנשים שייפגעו מהמחקר וכו'. תוצאות המחקר תלויות במידה רבה בחוקר, שעדיין לא ידוע מי הוא יהיה, וגם לכשיושלם המחקר, מערכת הביטחון תוכל לגנוז אותו כפי שגנזה בעבר מחקרים אחרים. אבל יש כאן חיבור של ניצוץ הסיפור המרגש עם דלק הרצון לחקור, ואנחנו לא נרפה מכך".
יהודה וגמן, אל"מ במיל', העוסק בהדרכה בתחום פיקוד ושליטה במסגרות צה"ליות ומלמד בין היתר את תורת התחקיר, טוען כי כל גוף אזרחי המתחקר את צה"ל מבחוץ, יעשה זאת באופן נחות לעומת התחקיר הפנים-צה"לי, ולו רק בשל הרמה הנמוכה יותר של ידע צבאי ושל עדכון. לדעת וגמן, גוף חיצוני לצבא לא יוכל לגרום לצבא לתקן את עצמו. לדבריו, משנת 90' לערך החל צה"ל לעבור מהפכה בשיטות ההדרכה, וכיום שלטת בו התפיסה כי כמו שכל פעולה מתחילה בהכנות נכונות כך עליה להסתיים בתחקיר נכון: "כיום תופסים את התחקיר כטכניקה קרבית", הוא אומר, "וככזה הוא מונחל החל מקורס מ"כים ועד לרמטכ"ל. אני לא אומר שאין בעיות ותקלות ושטעויות לא חזרו על עצמן, אבל בצבא התרחשה מהפכה מוחלטת וכיום מבצעים תחקירים בכל הדרגים, החל ממפקדים זוטרים ועד מפקדים בכירים ביותר ומצביעים על כשלים ותקלות. הלוחמים בהחלט מרוצים מכך ומעוניינים לשמוע וללמוד כדי לשפר את תפקודם, ואכן הם משפרים אותו, ומבצעים את המטלות בצורה טובה יותר. כשגוף אזרחי מעוניין לחקור מבחוץ, לא ברור אם כוונתו היא שיפור הביצוע או ניגוחו של צה"ל. גם אני אזרח, אך אני פועל בתוך צה"ל כדי לנתח אירועים באורח בונה ולהפיק מהם למידה ושיפור".
באשר לקרב החווה הסינית אומר וגמן כי מלחמת יום הכיפורים כולה לא תוחקרה כראוי, ומספר כי בעבר פנו אליו משפחות שכולות מקרבות אחרים אשר רצו להבין לעומק את הקרב בו נהרג יקירם והוא בהחלט סייע להן, אך לדעתו ההתמקדות צריכה להיות בשיפורו של צה"ל כיום ולא בחיטוט בעבר.
דובר צה"ל מאשר כי אכן התקיימה פגישה בין רמ"ח היסטוריה לבין חברי הפורום, אך מוסיף כי צה"ל אינו נוהג לפרט את תוכנם של דיונים פנימיים.
[email protected]
http://www.makorrishon.net/article.php?id=2188

מר נאור: אולי תקרא ואחר כך תגיב!

יכול להיות שזה עדיין לא משכנע אותך.

אייל נאור הנכבד ! אם תוצאות אותה פגישה, הייתה, שהרמ"ח מקבל את מסקנות "הפורום האזרחי לתיחקור קרבות" הייתי מאוד מודאג.

ואלו שמות הנוכחים:

1.ד"ר אורי מילשטיין
2.ד"ר עמיקם צור
3.עוזי בן צבי
4.אלי קרן
5.עו"ד גבי מירון (מסלר)
6.סא"ל גורי ששון
7.יעקב גלאוזציוס
8.יוסי בלום הלוי
9.שולמית לבנת
10. חזי דחבש

ובניגוד ל"אחמד ולאייל נאור", כולם היו שם וכולם מאשרים

באה הסיפא של מכתבך, ושפכה 9 קבין של אטימות מתוך 10 קבין שירדו לעולם.

מה הקשר לעמדות פוליטיות בתחקירי קרבות ?

אתה טועה בגדול , אני לא שייך לשום "ימין" ושום "שמאל", אני רק כואב את החברים שלי שננטשו שם למוות, סתם כך .
סרן במיל' חזי דחבש כותב מכתב לאחיו מילס שלמה ז''ל
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5933&forum=gil&omm=0

אגב, אייל נאור, למה בתגובות הפרטיות שלך, אתה יותר שקול, אמפטי וגורם לי חשק להזמינך לסופשבוע באיזה מלון על חשבוני ואילו בתגובות הציבוריות שלך אתה נוקט בקו שונה, המצביע על כך שאתה מקבל ..תמורה לאגרה

עם זאת, כדאי לנסות ולשמור על טון ענייני, ולא לעבור ישר להתקפות אישיות.

ואחרי שאמרתי מה שאמרתי, אתם מוזמנים לשוב ולהתווכח זה עם זה.