דעה אחרת: הימין בישראל ושכירי החרב  

לוחם החופש ארנסטו צ'ה-גברה מבקר בקהיר בתקופה בה רבין הכריז: מטרת ישראל כרגע - הפלת המשטר הפרו-סובייטי בסוריה. הפרובוקציות הישראליות הבוטות כלפי סוריה הובילו לכניסת הצבא המצרי לסיני, דבר ששימש עילה לישראל לביצוע תוכנית מפורטת להשמדת חילות האויר הערביים ולמבצע בזק כנגד מצרים, ירדן וסוריה, תוך כיבוש שטחים נירחבים (ראה למטה)

Comandante against convention

Shortly before Ernesto Che Guevara's disappearance from public life in 1966, and on his way to Algeria, he stopped in Cairo, where he was warmly received by former president Gamal Abdel-Nasser. During his memorable visit to Egypt, Che attended a number of formal and informal meetings with Egyptian politicians and intellectuals. Popularly known as the "Enemy of Convention", he exchanged ideas with the leading artists and intelligentsia of the day such as Faten Hamama, Ahmed Bahaaeddin, Louis Awad and Ihsan Abdel-Quddous.

From Algiers, Che proceeded to Congo where he organised the Lumumba Battalion and later travelled to Angola and finally to Bolivia where he met his tragic end at the hands of the CIA on 9 October 1967. Forty years later the ideas of Che still inspire millions of young people the world over. This week two commemorations of the 40th death anniversary of Che were organised in Santa Clara in Cuba, where the Argentine radical landed in Cuba to spread revolution and Santa Cruz in Bolivia where he was assassinated. He will be remembered by millions across the world for many more years to come.

http://weekly.ahram.org.eg/2007/866/fr2.htm

מתוך מאמרי בספרו של ד"ר אורי מילשטיין: רבין בין הלם קרב למורשת אינטלקטואלית, מילשטיין א. תל אביב: הוצאת שרידות, 2005:

http://www.literatura.co.il/website/index.asp?id=16180

ג) מתחילת שנות ה-60 עד אמצעיתן עמד על הפרק הניסיון הסורי להטות את מקורות הירדן ומגמתה של ישראל לסכל ניסיונות אלה. והנה אנו רואים כיצד סביב הנושא הזה צומח מבנה היסטי במוחו של הרמטכ"ל יצחק רבין, כזה שהינו מוסט מלב הבעייה (ההטייה; איומי ההשמדה הגלויים והקשים מצד מצרים של נאצר בעלת השאיפות ההגמוניות בעולם הערבי; אפשרות קואליצייה עויינת כלל ערבית בראשות מצרים וסורייה), היסט כלפי מישור מדיני מורחק שכלל אינו רלוונטי, ואף מסוכן ואוונטוריסטי ללא צורך:

כך, בגיליון ערב ראש השנה תשכ"ו (ספטמבר 1966) של שבועון צה"ל "במחנה" פורסם ראיון עם רבין. הוא אמר: התגובה על פעולות סוריה – בין אם הן מתבטאות בחבלה בהטיה או בתוקפנות בגבול – צריכה להיות נגד מבצעי החבלות ונגד השלטון התומך בחבלות אלה... פה צריכה המטרה להיות שינוי החלטות השלטון וסילוק מניעי הפעולות. הבעיה עם סוריה היא איפוא במהותה התנגשות עם השלטון". 5

רואים אנו איפוא כי בצד נושא ההטייה מוזכר גורם היסטי - עצם השילטון הסורי והכורח להתנגש עמו, גורם שדומה שהינו משני לנושא ההטייה והעוינות המצרית והסורית לישראל המתבטאים בניסיון לפגוע במקורות המים של ישראל.

אופיה ההיסטי של העלאת עניין המשטר הסורי הספציפי (אמירה שבכל מצב עוינות תהדהד כבעלת רלוונטיות, הגם שהרלוונטיות היא כללית וטריביאלית למדי) תובלט יותר אם ניזכור את הסצינה הכללית אז: החל מתחילת שנות ה- 60, מופר למעשה הסטטוס קוו ששרר מאז 1949 והסכמי 1957: מפעל הטיית מי הירדן הסורי; ססמאות השמד המצריות; הקמת אש``ף במאי 1964 בקהיר, תוך פעולות גרילה כנגד ישראל; תעמולת רצח, גם בעברית, ברדיו קהיר; מפעל טילי הקרקע -קרקע המצרי במסגרתו נישכרו מדענים גרמנים ששרתו את היטלר ועוד. היה מדובר בתפנית חד משמעית המוכוונת, במוצהר, להשמדת ישראל. וכך, שוב אנו רואים את המגמה המוכוונת פנימה מצד רבין של עימום חרדה, באמצעות הצבת גורם היסטי ניטראלי למדי (המשטר הסורי), כתחליף להתייחסות למגמת ההשמדה המצרית והסורית, המתעצמת מתחילת שנות ה-60.

שעניין המשטר הסורי הינו לפחות משני במעלה, אם לא בלתי רלוונטי ואף אוונטוריסטי שלא לצורך, עולה מדברי רוה"מ לוי אשכול, שנהג באותם שנים להצהיר בתקיפות: "ישראל תשיב מלחמה שערה". "הפנקס פתוח והיד רושמת". כתגובה לזעקות השבר של עיתון "על המשמר" וחברי הכנסת של מפ"ם שעטו על עניין "המשטר הסורי" כמוצאי שלל רב בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת - מבהיר אשכול בישיבת הממשלה כי "מדינת ישראל איננה מתערבת בעניינים הפנימיים או במשטר של מדינות אחרות". הצטיירות עניין "המשטר הסורי" בעיני לוי אשכול בעל השכל הישר הרב, כאופק היסטי ואף אוונטוריסטי באופן מסוכן, שכלל אינו נוגע לבעיותיה הקיומיות והמהותיות של ישראל עולה מעדות יורם פרי שהיה כתב מדיני של עיתון "דבר" ומקורב מאוד לראש הממשלה, עדות לפיה אשכול התכוון להדיח את רבין. אלא שלבסוף ראש הממשלה שפיתח תלות ברמטכ"ל לא מימש את כוונתו והסתפק במכתב נזיפה חריף. 6

הנה כי כן, רואים אנו אצל רבין דפוס שלא רק שהינו היסטי, אלא מהווה אגרסייה מוסטת כלפי מטרה בלתי מהותית. ניתו לראות בכל נוורוזה היסט היתנהגותי בלתי יעיל באופן שיטתי, היסט ממטרות רלוונטיות לשרידות כלפי מטרות בלתי רלוונטיות. אגרסייה מוסטת זאת כלפי "המשטר הסורי" דווקא, מתוך מכלול הגורמים המאיימים קיומית על ישראל, ובעקר איומי ההשמדה הנאצריסטים, מצטיירת כדפוס נוורוטי בעליל, הקיים למשל במקרה של הלם קרב.

ושוב, להבין את מצב הבעייה המיידי מולו ניצבה אז ישראל, זה של אפשרות "יבוש" מקורות המים העיקריים של ישראל, יש לשוב למסכת הארועים:

בסביבות 1960 דוחה סוריה הצעת פישור של המתווך האמריקני ג`ונסטון לחלוקת מי הירדן בינה ובין ישראל ומחליטה להטות את מקורות הירדן בשטחה, במקום שמימיה יזרמו לשטח מדינת ישראל, הנחשבת על ידי סוריה כפולש זר לאדמות ערביות שיש להשמידו. ישראל היבשה יחסית ממים (בשנות ה-50 וה-60 התנוססה בכל מקום הססמא "חבל על כל טיפה"), שגם עמדה להזרים את מי הירדן והכנרת לנגב במסגרת מפעל "המוביל הארצי" החל מ-1964 היתה זקוקה למים הסוריים בכל מחיר. ובכן, ישראל היפעילה את השיטה הבאה של פרובוקציות והסלמה, על מנת לחבל במפעל ההטייה הסורי, ולהמשיך להשתמש במים הסוריים, שהיו אוויר לנשימה בשבילה: טרקטורים ישראלים ממוגנים היו יוצאים לשטח ההפקר, ומבצעים שם עבודות חקלאיות. סוריה שראתה בכך פגיעה בריבונותה היתה יורה על טרקטורים אלה אש נק"ל. ואז היתה ישראל מזניקה ח"א, לכאורה להשיב מלחמה שערה, ומטוסי ישראל השתמשו בהזדמנות זאת כדי להפציץ את ציוד ההטיה בשטח סוריה ולהוציאו מכלל שימוש, דבר שהביא מצידו להסלמה סורית והפגזת ישובי עמק הירדן.

יש לאזכר שמשנת 1965 נימצא המשק הישראלי במצב של מיתון קשה ומשבר כלכלי חריף. עשרות אלפי ישראלים מהגרים לארה"ב. במצעד האחד במאי 1966 צועדים רבבות אנשים רעבים במפגן מחאה ענק ברחוב דיזנגוף בתל אביב תוך קריאות קצובות: "לחם - עבודה; אשכול בן-זו_ה". יש להבין שעל רקע זה הווה העימות עם סוריה נושא שפעל להסיח את זעם ההמונים מעניין מחדליה של ממשלת אשכול כלפי אויב חיצוני, ובכך מנע אולי מהפך או מהפכה. ועל רקע זה ניתן גם להסביר דבר או שניים אודות התוקפנות העודפת משהו של הממשלה והצבא ביחס לסורייה ואת הצהרותיו המלחמתיות של אשכול, המכוונות כלפי האויב הערבי (אך בודאי לא כלפי אופי המשטר הסורי...). וכך, בנובמבר 1966, כחודשיים לאחר הצהרת רבין בדבר "המשטר הסורי כמטרה" נחתם חוזה הגנה בין מצרים וסוריה.

בהקשר אותה תוקפנות עודפת, ב-7 באפריל 1967 התפתח קרב אווירי נגד מטוסים סוריים שבו הופעלו רוב מטוסי הקרב של צה"ל, וב-171 גיחות הופלו שישה מטוסי מיג סוריים ומטוסי צה"ל חגו מעל דמשק. במהלך התקרית אישר אשכול, ששהה במרכז השליטה של חיל האוויר, את הפעלת מטוסי צה"ל. רבין, אגב, לא היה במקום ולא שלט בהתפתחויות. בתגובה, הכריזה סוריה על כוננות בצבא הסורי, גייסה שתי חטיבות מילואים וקדמה לגבול גדוד קומנדו, מערכות טילים נגד מטוסים ונגד טנקים ויחידות ארטילריה.

אלא שכך או כך, בין אם המטרה המרכזית הינה שאלת המים, ובין אם מטרת מפלגת השילטון, מפא"י, הינה גם הסחת דעת מבעיות פנימיות, מה עניין "המשטר הסורי" לכאן? ויוצא שבהציבו מטרה היסטית-נוורוטית זאת, המצטיירת כאיוולת יותר מכל דבר אחר - עקב היותה חסרת כל רלוונטיות הן למערכתה הקיומית של ישראל והן למטרות הלטנטיות של מפא"י - מעורר רבין, כאמור, את זעמו של ראש הממשלה, השוקל בשלב כלשהו לפטרו.

ד) בעקבות הביקורת המוטחת בו, חלה סגירות בגישתו ההיסטית של רבין ביחס למשטר הסורי, והוא דבק בה ביתר שאת ובלהיטות רגשית גדולה. גישות נוורוטיות הינן תכופות חסינות ואטומות בפני הפרכה או מחיר לא סביר וניזקי שהן נושאות. במקום עיבוד נוסף שלהן, דחייתם או הרחבתם בעקבות אלה, הן נעשות הרמטיות וסטראוטיפיות עוד יותר.

כך, בישיבת מטכ"ל ב-24 באפריל, ממלא מקום ראש אמ"ן אלוף משנה דוד כרמון מדווח, כי הסורים פרשו (כנראה בעקבות דבריו של רבין אודות מגמתו למיטוט המשטר הסורי) את מהלכי ישראל באותה תקרית כצעד ראשון בתכנית ישראל בסיוע כוחות אימפריאליסטיים לכבוש את קוניטרה. 7 . עוד קודם לכן משה דיין, שראה את ההתרחשויות באור ריאלי ומפוקח, הטיח בגיסו ראש אג"ם עזר ויצמן באופן בוטה יותר: "אתם השתגעתם?! אתם הרי מובילים את המדינה למלחמה!" 8

אלא שרבין באותה ישיבת מטכ"ל ממשיך למקד את תוחלת הארועים במגמתו ההיסטית הנוורוטית - המשטר הסורי - תוך התעלמות מהמשמעות האמיתית ובזמן אמת של ההתפתחויות בשטח. הוא אומר את הדברים הבאים באופן מעורפל, עודפי במילים וחסר הנמקה כלשהיא, תוך חזרה דוגמטית בווריאציות שונות שוב ושוב על התימה המרכזית שלו - "השילטון/המשטר הסורי":

"ההתנגשות שלנו עם השלטון הסורי היא התנגשות של all out בעיני. בעיתונות אסור לכתוב זאת אבל או שמשטר זה ישתנה או שעליו ליפול (מדוע בעצם ובאיזה כוון צריך המשטר להשתנות, ומה הרלוונטיות שבכך לשאלת מקורות הירדן ומפעל ההטייה הסורי? הערת מ.ש.)... התגובה של 7 באפריל מבחינה מדינית הייתה בלתי רגילה. בעצם כולם לא יכולים לומר זאת על השולחן, אבל מתחת לשולחן אמרו כולם שהם מבסוטים; אני סבור שהרוסים לא פחות מהאחרים (מדוע שהרוסים "יהיו מבסוטים"? כאן המלל הנחרץ בא כתחליף להנמקה, כמו במקומות אחרים. הערת מ.ש.) . אני חושב שבעניינים אלה צריך להיות זמן. צריך לעשות דברים, כי אחרי הכול אי אפשר להתעלם מהאספקט המדיני שלהם.

אם רואים את הבעיה לא בשני הדונמים בחלקת הקטניות או עשרת הדונמים (דהיינו טרקטורים משוריינים ישראלים המעבדים אדמה בשטח ההפקר תוך פרובוקצייה לסורים למטרת הסלמה. הערת מ.ש.) אלא במכלול מאבקנו נגד השלטון הסורי, וכך צריך לראות זאת (אבל כלל לא מובהר מדוע שאלת ההטייה ושטח ההפקר הופכת לשאלת המשטר הסורי. וכי משטר לא סוציאליסטי, השונה מהבעת`, כן היה מבליג על הפרת הריבונות הסורית? הערת מ.ש.). אזי לא צריך להתרגש משני דונם פה או שם. בתנאים מסוימים זה טוב, אבל לא זו הבעיה העיקרית (מבעד לעירפול וחוסר היעילות הוורבליים של הדובר, רואים אנו שוב את ההתעקשות באופן חוזר ונישנה סביב להיסט הנוורוטי. הערת מ.ש.). לכן עלינו לתת שני דברים שיפעלו (ומהם שני הדברים הללו? המישור הראלי של שאלת ההטייה. והמישור הדימיוני-היסטי של המשטר הסורי. הערת מ.ש.).

אני מאמין בתסיסה בקרב הסורים, כי הם יודעים את האמת (ומהי האמת? שהישראלים חזקים ותוקפנים? שמשבשים את מפעל ההטייה הסורי המתבצע בשטחה של סורייה? שישראל מפגינה ריבונות שלא כדין בשטח ההפקר? וכי הדבר לא יכול לפעול דווקא להגביר ביתר שאת את הנחישות הסורית וללכד את השורות כנגד "האוייב הציוני"? דומה שמדובר הן בהנחות שרירותיות וחסרות ביסוס והן בפראזולוגיה ריקה. הערת מ.ש.) זה לא יכול להישאר ללא רישום במסגרת המאבק הפנימי גם אם התוצאות לא תהיינה היום. צריך לתת לדבר להתבשל. בסיכומו של דבר איש מאתנו אינו חושב שנכבוש את דמשק. אמנם צריך להיות מוכנים גם לכך, אבל עלינו להיות מוכנים לשנות את דעת המשטר או את המשטר (מבחינת יכולת הבנת ההתפתחויות רבין טעה, ודווקא במישור אותו הציב, בלהט נוורוטי וכמו-נבואי כמרכזי ביותר בעימות עם סוריה - המישור השילטוני. משטר הבעת` נשאר שריר וקיים עד ימינו, 38 שנה מאוחר יותר. הערת מ.ש.)

ה) מכאן ואילך מתפתחים הארועים בקצב מהיר, בניגוד למגמה שרבין צפה בישיבת המטכ"ל ב-24 באפריל - התערערות המשטר הסורי, או הסקת לקחים מצידו בכוון הרצוי לישראל. ובעקר, שמגמות אלו ילכו ויבשילו בפרק זמן ממושך יחסית -" תסיסה בקרב הסורים"; "זה לא יכול להישאר ללא רישום במסגרת המאבק הפנימי גם אם התוצאות לא תהיינה היום"; "אני חושב שבעניינים אלה צריך להיות זמן".

אלא שהזמן הזה לא ניתן. הצבא המצרי הועמד בכוננות מלחמתית, ומספר דיויזיות של שיריון ורגלים הוזרמו לסיני. במחצית השנייה של מאי כבר מנה הכוח המצרי בסיני 130 אלף איש ב-7 דיויזיות. בעלי בריתה הסובייטיים של מצרים עודדו אותה בהכנות אלה וגם הזהירו את מצרים בדבר ריכוזי צבא ישראליים, כביכול, והכנות נגד סוריה (בניגוד להערכתו של רבין ש"הרוסים מבסוטים מהמצב לא פחות מהאחרים"). ידיעות אלה הוכחשו על-ידי סגל המשקיפים של האו"ם. במסגרת מימוש חוזה ההגנה המצרי סורי מנובמבר 1966 והיענות לתחינותיה הממושכות של סוריה להנהגה המצרית להחלץ לעזרתה, דרשה מצרים ב-16 במאי את פינויו המיידי של כוח החירום של או"ם מעמדותיו לאורך הגבול המצרי-הישראלי וממצרי טיראן. ב-18 במאי תבעה מצרים פינוי כוח או"ם מכל השטח שבשליטתה. מזכ"ל האו"ם, או- תאנט, נענה מיד לדרישה זו. ב-21 וב-22 במאי הטיל גמל עבד-אל-נאצר הסגר על מפרץ עקבה, על-ידי סגירת מצרי טיראן לכל תנועת ספנות לאילת וממנה, וזאת לאחר שמאז 1957, בעקבות ההסדרים שהתגבשו לאחר מבצע סיני ונסיגת ישראל היה פתוח לשייט ישראלי בפיקוח כוח החירום של או"ם. ישראל הצהירה בעבר מספר פעמים, כי תראה בכניסת הצבא המצרי לסיני וחסימת המיצרים בפניה "קזוס בלי" - עילה למלחמה.

ארצות-הברית ומדינות ימיות נוספות אמנם הכריזו כי מצרי טיראן הם נתיב מים בין-לאומי, שחייב להיות דרכו מעבר חופשי ובטוח לאוניות של כל המדינות המפליגות בתום לב, אולם התברר, שהמדינות הימיות לא מוכנות לנקוט צעדים מעשיים בנושא. מצרים הצהירה, כי תראה כל ניסיון לפרוץ את ההסגר כפעולת מלחמה. נאצר הזמין את ישראל לצאת למלחמה ("ישראל רוצה במלחמה? אהלן וסהלן"...) בהצהירו שמצרים היא עתה חזקה דיה כדי שתוכל לנצח בה, והשמיע איומים בדבר השמדת ישראל.

אף מנהיגי מדינות ערב אחרים היצהירו הצהרות מלחמתיות. זאת בניגוד להערכת ראש אמ"ן אהרון יריב שרבין דבק בה, לפיה לא תפרוץ מלחמה לפני 1970. כך למשל, ב-27 בפברואר התכנס בתל אביב סגל הפיקוד הכללי של צה"ל מדרגת אלוף משנה ומעלה במעמד ראש הממשלה ושר הביטחון. באותו כנס קבע ראש אמ"ן כי לא צפויה מלחמה לפחות עד 1970, בין היתר כי קיים פילוג בעולם הערבי ומצרים אינה מעוניינת במלחמה כי היא שקועה במלחמה בתימן רבין אימץ את הערכתו של יריב. מעניין לציין כי רוה"מ אשכול, בעל השכל הישר, ביקר באותו כנס גם את ראש אמ"ן וגם את הרמטכ"ל. ליריב הוא הציע לא לקבוע בפסקנות שלא תהיה מלחמה שהרי בשנאתן לישראל הן מאוחדות (בפרט אחרי חוזה ההגנה המצרי-סורי מנובמבר 1966 . מ.ש. ) ו"אולי אתם טועים ובכל זאת אפשר שתהיה מלחמה". לרבין הוא אמר שפשיטות לסוריה עלולות להידרדר למלחמה.9 האם בסתר ליבו ייחל אשכול למלחמה כזו, העשוייה לגאול אותו ואת מפלגת השילטון מנשיאה בתוצאות המחדלים הקשים בתחום מדיניות הפנים, ובפרט מזעם ההמון עקב המשבר הכלכלי החריף?

דומה שרוחו של העם שהיתה שחוחה עד עפר עקב המצב הכלכלי והפנימי הקשה והסוגר, המתיחות המתמשכת עם סוריה, הטרור של אש"ף והצהרות השמד המצריות, נעורה במעין תקווה עתירת אדרנלין לפתרון במהלומת מחץ אחת של כל הבעיות והתעוקות הקשות שהכבידו מזה זמן. ותוך כמיהה להטהרות באחת מעכרוריות הסבל המתמשך. בקרב ההמונים, ובפרט בקרב החיילים והמילואימניקים שהמתינו בנגב, זכה לפופולריות עצומה פזמון קצר: "נאצר מחכה לרבין, אי, יי יי. פעמיים כבר חיכה, והכנסנו לו דפיקה".

אלא שרבין לא היה שם.

משה דיין, לאחר מינויו בלחץ הציבור כשר הביטחון ב-1 ביוני, התרשם בשלב זה כי הרמטכ"ל "יצחק ... לא רק עייף - דבר טבעי - אלא גם נבוך, חסר ביטחון, מעוצבן... ומאוד לא שש לקרב" . דומה כי כאשר הובילה תפיסתו התוקפנית של רבין לשלב הנגזר ממנה, זה של נקודת ההכרעה וההחלטה החד משמעית והגורלית על מלחמה כמו גם ניהולה, הוא איבד את כושר הפעולה וההחלטיות שלו ושקע בתשישות נוראה וחוסר יכולת לקבל את ההחלטה המכרעת. החרדה הנוראה המלווה את הצורך בהחלטה חשובה הינה מצב נוורוטי מובהק. דומה שהמצב הנוורוטי הפוסט-טראומטי של הלם קרב ברמה נמוכה או בינונית, בו לקה בעת הקרב הקשה והנואש בשער הגיא באפריל 1948 ,שהעמידו בסיטואצייה אישית ניתפסת של חוסר אונים וחוסר מוצא, הכה בו עתה בחריפות יתירה וגרם לשיתוקו התפקודי-קוגניטיבי ---

כבר היו מספיק שנים בשלטון ממשלות שמאל מובהק, שהיו מוכנים להציע לפלסטינים אפילו את ירושלים, והמענה היה אוטובוסים מתפוצצים.

אילו היית מאזן את דבריך ניתן היה לייחס לך רצינות.