מנהלי החמ''ד ביקרו את נוער הגבעות: ''נוער חדור באהבת הארץ ושליחות''  

מפקד חיל האויר במלחמת ששת הימים, מוטי הוד, סיפר פעם סיפור חביב.
ב 1939, ערב השואה, נסעו אמו והוא כילד, הקיבוצניקים מדגניה, לביקור משפחתי בוורשה, פולין.
הוא ירד לשחק עם הילדים ברחוב. לפתע החלו ידויי אבנים לעברם. הילדים היהודיים התחמקו והתייחסו לכך כעניין של יום ביומו. זורקי האבנים היו קבוצה של ילדים פולנים. הוא לא הבין, לקח אבנים וזרק חזרה.
למחרת באה חבורת הילדים הפולנית ולקחה אותו אליה. "אתה משלנו", אמרו לו.
ספרות החינוך מתחילת המאה שעברה מלאה בסיפורי "צברינו החמודים והעוקצניים". הזקופים, השזופים, השמחים, החזקים, הישרים במחשבתם. העולים עצמם, סוציאליסטים ככל שיהיו, נראו כאחרוני תלמידי ליטא, שלדיים, כפופי גו, ממושקפים, למדנים, טרחנים, פטפטנים .
הייתה ציפיה שהארץ הזאת תצמיח גזע אחר. וזה אכן קרה. ההתמוגגות היתה מלאה.
היה לזה המשך.
בסביבות מלחמת השחרור היה מקרה של אונס של בחורה צעירה מאחד המשקים על ידי ערבי. היישוב רתח. לא כמו היום. וכדי שתבינו: היתה אז מערכת משפט מלאה ומסודרת, יותר מזו הישראלית היום. היה אפשר להגיש תלונה למשטרה היה שופט לפי הדין של הוד מלכותו. אבל הפלמ"ח חשב אחרת.
נשלחה חוליה של שלושה.
ביניהם עמוס חורב המנוח, שהגיע להיות אלוף בצה"ל ונשיא הטכניון. וסרסו את האנס. לא רק זאת אלא כי פזמונאי ההגנה חיים חפר כתב שיר "סירסנוך יא מוחמד". לתהילת המעשה.
מלחמת ששת הימים העלתה קומה את מדינת ישראל. לא עוד רק מדינת שפלת החוף, מדינת חולות וביצות מיובשות, אלא יורשת נחלת אבות.
ההתנחלויות, שהיו ברובן דתיות, יצרו נוער אחר. מדהים. לזקיפות הקומה והבריאות הנפשית נוספה פגישה עם מרחבי הטבע של יהודה ושומרון, דעת תורה ישראלית, נקיות מזוהמת תרבות המערב, טהרה. גדעון קטן, יהודה המכבי קטן.
אלה קראו בשקיקה את ספרי העליה השניה ומכתבי יוני, והיו מוכנים בענוותם לשרת את המדינה הנפלאה שבנתה כל זאת.
פתחו את הדלת, וחטפו את סטירת הלחי של חייהם: המדינה הזו מגרשת אותם מן הבית, בזה להם, מפחדת מהם, מעדיפה עליהם את הערבים.
הרוב נכנעו, פרשו, הצטרפו לרוב או הלכו למגדלי השן של הישיבות. נשאר מיעוט שניסה להיות "פרא אציל". ללמוד בישיבות קטנות, לחיות בקומונות בטבע. ליישם את התורה שלמדו עם האישיות הטבעית שלהם במין שמורה אינדיאנית.
ההגיון הפשוט אמר: אנחנו מתיישבים במערב הפרוע. אין שלטון מרכזי. השריף פחדן, נציג השלטון מוושינגטון צבוע ופחדן, אם לא נגיב ונחייה את השטח, פשוט לא נשרוד, נבדה גם לא טקסס יהיו אמריקה.
ואני יוצא ממסקנה, שאולי היא מופרכת, שגם פרשיית דומא וגם יתמא נעשו על ידי יהודים. האוייב זורק אבנים, גם אנחנו זורקים אבנים. האוייב זורק בקבוקי תבערה, גם אנחנו זורקים בקבוקי תבערה.
האמירה שזה לא "יהודי" היא קשקוש מתחסד, כאילו פצצה של איש אצ"ל היא "יהודית", או הפצצה מ אף 16 היא נקייה ויהודית.
ליצור "מחלקה יהודית" אימתנית כדי לברא כתובות גרפיטי בכפרים ערביים זו סטייה נפשית של מדינת ישראל.
הנוער הזה הוא בין הניצנים היותר בריאים של העתיד שלנו.
אני לא חותם על כל דבר שהם עושים, אבל זה כמו בגיל ההתבגרות. הוא היה ילד יפה, ועכשיו מתבגר עצבני, מתכער, מוזר. צריך לטפל בזה בכפפות משי. ההתבגרות הזו נועדה לבנות ממנו מבוגר נורמלי. חזק, עומד בתלאות החיים.
אם נדרוך עליו במגפיים נחסל את העתיד שלו ואת העתיד שלנו.
טיפול ביד ברזל יהיה כמו ההקרנות למחלת הגזזת לעולים בשנות ה 50: גזזת אין להם, סרטן יש להם.
מי שאומר שהם הסכנה הכי גדולה לשלום מדינת ישראל הוא פשוט שליח של האויבים. בין אלה מאירופה, בין אלה מערב.
הנערים הם ה"תום סויר" וה"הקלברי פין" של יהודה ושומרון. אנשים שנולדו אל טבע ועתיד חדש.
מול הרקבון של הגורמים הכי רשמיים, שי ניצן, דינה זילבר, פרקליטות, מחלקה יהודית. מימסד יהודי ישן, רקוב מכספים זרים וחינוך זר, ניצבת פה אולי טעות, אבל של משהו צעיר ובריא וכך צריך לטפל בה.
היישוב שעומד עכשיו במוקד המהומה הוא "כוכב השחר". כשמו כן הוא. לא הכי תורני, אבל טבעי, ונאיבי, ומאמין. זה החטא שלהם.
יש לפעמים שאתה מגיע לצומת, ורוצה להמשיך ישר. אבל הצומת אינה כזו. היא צומת Y(ויי). אתה יכול להמשיך קדימה וימינה או קדימה ושמאלה. אין ברירה אחרת.
מדינת ישראל נמצאת במצב כזה. אין חזרה אחורה, אין להמשיך ישר. לקחת את הענף השמאלי, הוא קובר אותך ב"מדינת כל אזרחיה" פלסטינים ואריתראים, הקרן לישראל חדשה, חומרנות, אנטי יהדות ופרוגרסיביות. חיסול המדינה היהודית.
הדרך היחידה היא קדימה וימינה. מדינה יהודית. דרך שיש בה בעיות, ויש לטפל בהן.
כדאי שנתמקד בה. בשמחה, בגאווה, באמונה.