מי חתם על מגילת העצמאות ....??  

@. כדי להבהיר את הנקודה - בית הפלמ"ח הוקם בכספים זמינים בלבד.
ז"א - הם קיבלו החלטה שיש בנייה רק כשיש כסף, דהיינו- אין כסף -
הבנייה נעצרת...!!
כדי למשוך תורמים, הוחלט עוד, שהבניין או לפחות אחד האגפים
ייקרא ע"ש רבין, מתוך מחשבה שהשם רבין ייעזור לפתוח את הארנקים.

@. באותה העת עסקה הגברת רבין בגיוס כספים מסיבי לבניית בית רבין.
היא ניצלה את חוסר ההבנה של התורמים בגרמניה וגרמה להם, לעשות שינוי
קל בשם המוטב...!!
@. הגרמנים לא הבחינו בתרמית, ושינו את השם עפ"י הנחיות הגברת רבין...!!

@ כאשר התבררה הפרשייה לאנשי בית הפלמ"ח, הם החליטו מטעמים השמורים
עימם, לא להלחם על הכסף שלמעשה ייעד אליהם ולא לחשוף את הסיפור...!!

@ לידיעתכם, רוב האנשים שמעורבים בכך בארץ הם קשישים, שחלקם כבר
נפטרו, אבל מי שעמד מאחורי הכלאים מאחורי עוקץ זה, עדיין בחיים
בכלל ואחד מראשי שילטון האוליגרכיה בפרט...!!

עד כאן פרטים בשלב זה בפרשה/עוקץ זה, להזכירכם את תרומת המיליון$
שניתן למרכז פרס לשלום ושילטון על ידי ממשלת נורוגיה, ולמה???
@ שמעון פרס = ''מרכז פרס לשלום'' = דב לאוטמן @
http://rotter.net/forum/gil/5198.shtml

@ "רבין במותו ממשיך לשמש עלה תאנה לשילטון האוליגרכיה"@

לאה רבין שפעלה רבות להנצחת שם בעלה הצליחה מעל המשוער והיום כמעט אין מקום בארץ שאינו נושא את השם רבין. אינני יודע אם עודף המרץ וההצלחה העבירו אותה על דעתה או שהיא גנבת שהרגישה עצמה מחוסנת. נראה לי שזה סטנדרטי אצל אנשי הדור ההוא, וזה מתבטא בכך שהרבה אנשים מקשרים את מפלגת המערך עם גניבות ושחיתות. פעולות שהיו מכוונות בתקופת הפלמ"ח כנגד הבריטים זכו להבנה ולאישור גם אם לא עמדו בסטנדרטים של בית המשפט. אבל המטרה קידשה את האמצעים. זהו ההסבר ההגיוני ביותר שמצאתי לכך שאדם במעמדה של לאה רבין יעיז לבצע גניבה כזאת גדולה מתחת לאפה של התקשורת. @

אם תתעניין בכספים שנתרמו ל"מרכז למורשת רבין" תראה אם תוכל למצוא את הסכום הנ"ל שהגיע מגרמניה. אם שמת לב - במכתבי הקודם ציינתי שהסכום הוא במרקים והיום שמעתי שמדובר בדולרים - אז יש עוד נקודה לברור. @

לא הצלחתי לברר מי היה נוכח בפגישה ההיא. אינני יודע עד כמה אנשי ארגון חברי ההגנה מעורבים בבית הפלמ"ח אבל ניתן לשער שחלק מהאנשים מעורבים בשתי העמותות. מזכיר אירגון ההגנה הוא שלום שפילמן. אירגון דור הפלמ"ח הקים את בית הפלמ"ח והגיע להסכמה עם יחידת המוזאונים של משרד הבטחון שכל פרוייקט שיסתיים ויהיה נקי מחובות יועבר לידי משרד הבטחון. מבחינה זאת, מוזיאון הפלמ"ח שיושב בתוך בית הפלמ"ח מתוקצב ומנוהל ע"י יחידת המוזיאונים של משרד הביטחון. @

בשנת 1989 התחילו להתרים למען הקמת בית הפלמ"ח. התורמים הראשונים היו חברי הפלמ"ח או משפחותיהם של אלה שלא זכו להגיע למעמד הזה. לאה רבין הקימה את מרכז מורשת רבין למען השלום והוא אינו שייך ליחידת המוזיאונים הנ"ל או לאגודת דור הפלמ"ח. יו"ר עמותת דור הפלמ"ח הוא שייקה גביש והמזכירה היא רבקה. מנהל המוזיאון הוא זאב לכיש. @

שייקה גביש עובד על אתר אבל בגלל מחסור בתקציבים הדבר נדחה. בינתיים מצאתי את הקישורים הבאים:

http://yalkut.brinkster.net/indexnew_info.asp?p_id=6

http://www.hagana.co.il/new/html/palmah_text.htm

http://www.zvihecker.com/frameset.htm

אינני רוצה להתחיל פרשייה חדשה אבל לפעמים הדברים הקטנים האלה מסבירים את האוירה הכללית בקשר לאסור ומותר בין אנשי הפלמ"ח. אינני מתכוון
לגרוע מתרומתם לבניין הארץ אבל חובה להפסיק את שיטות הפעולה שהתאימו לשנות הארבעים.

@ מי חתר להתערבות צבאית בלבנון?

המחלוקת העקרונית סביב הרעיון להפעיל את צה"ל בלבנון לשם סיפוח רצועה בדרום לבנון לישראל והקמת "מדינה מרונית", שנתגלעה בשנים 55-1954 בין הממסד הביטחוני-צבאי בראשות שרי הביטחון פנחס לבון ודוד בן-גוריון והרמטכ"ל רב-אלוף משה דיין ובין ראש בממשלה ושר החוץ משה שרת, ששלל ובלם את יוזמת הפלישה – כפי שהיא משתקפת ביומן האישי של משה שרת.

ערך והאיר – יעקב שרת, תשר, תל-אביב 1983

לפלוש או לא לפלוש ללבנון? זו הייתה השאלה כבר ב-1954!

מי חתר להתערבות צבאית בלבנון?

קטעים מיומן משה שרת

יומנו של ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת מגלה, כי הממסד הביטחוני-צבאי בישראל טיפח לפחות החל משנת 1954 יומרות ותוכניות לפלוש ללבנון כדי להחיל בה שינויים במבנה ובמשטר. משה שרת בלם תוכניות אלה כל עוד לא הודח מן הממשלה ב-1956, לקראת המלחמה הישראלית היזומה הראשונה (נגד מצרים) באוקטובר 1956 – "מבצע! קדש". ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון עדיין הגה באותן תוכניות לבנוניות ימים ספורים לפני מלחמת 1956, ואף ניסה לעניין בהם את ממשלת צרפת בראשות גי מולה, שותפו ל"קנוניית סואץ".

ערך והאיר – יעקב שרת, תשר, תל-אביב 1983

כל ההערות, קטעי הקישור, ההסברים בסוגריים שרי-זווית וההדגשות –
מאת יעקב שרת

כל הזכויות שמורות להוצאת תשר, הפרסה 27, ת"א 085-69

מי ומי:

אבן, אבא – שגריר ישראל בוושינגטון.

אליאב, פנחס – עובד בכיר במחלקת האו"ם במשרד החוץ.

איתן, וולטר – מנכ"ל משרד החוץ.

אסף, עמי – ח"כ מפא"י.

ארגוב, נחמיה – שלישו של ראש הממשלה ושר הביטחון דודו בן-גוריון.

ארן, זלמן (זיאמה) – שר בלי תיק וממונה על הסברה, מראשי מפא"י.

ארנס, משה – חבר קיבוץ מבואות בית"ר.

בהיר, אריה – ח"כ מפא"י.

בן-גוריון, דוד – מדצמבר 1953 עד פברואר 1955 ח"כ, תושב שדה בוקר; מפברואר 1955 שר ביטחון בממשלת משה שרת; מנובמבר 1955 עד יוני 1963
ראש ממשלה ושר הביטחון.

בר-און, מרדכי – ראש לשכת הרמטכ"ל משה דיין.

דיבון, זלמן (זיאמה) – מנהל מחלקת מזרח תיכון במשרד החוץ.

דיין, משה, רב אלוף – רמטכ"ל צה"ל (1954-1958).

הראל, איסר – ראש "המוסד" (לביון ולתפקידים מיוחדים).

הרכבי, יהושפט (פטי) – ראש אמ"ן.

כהן, ליאו – יועץ בכיר מוותיקי משרד החוץ.

לבון, פנחס – שר הביטחון, מראשי מפא"י.

לוריא, ארתור – סגן מנכ"ל משרד החוץ.

נאמן, יובל – עוזר ראש אמ"ן.

נגר (נג'אר) עמיאל (אמיל) – מנהל מחלקת מערב-אירופה במרד החוץ.

נמיר, מרדכי – ח"כ (מפא"י), מזכיר ההסתדרות.

סרלין, יוסף – שר הבריאות ("ציונים כלליים").

עמית, מאיר – ראש אג"ם.

פרס, שמעון – מנכ"ל משרד הביטחון.

צור, יעקב – שגריר ישראל בפאריס.

קולק, טדי – מנכ"ל משרד ראש הממשלה.

רפאל, גדעון – ממונה על המזרח התיכון ואו"ם במשרד החוץ.

שילוח, ראובן – צייר ישראל בוושינגטון; לשעבר ראש במוסד.

שרון אריאל – סגן אלוף, מפקד הצנחנים.

שרת, משה – מינואר 1954 ראש הממשלה ושר החוץ; מנובמבר 1955 עד יוני 1956 – שר החוץ.

ששון, אליהו – שגריר ישראל ברומא.

תקוע, יוסף – סגן מנהל המחלקה המשפטית של משרד החוץ; ממונה על וועדות שביתת הנשק.

א. שר הביטחון פנחס לבון: עת לפעול נגד סוריה!

יום ה' 25.2.1954

שעה קלה לאחר שהגעתי למשרד ראש הממשלה הבוקר טלפנו ממשרד החוץ להודיעני, כי נגיב הודח וגמאל נאצר הכריז על עצמו ראש ממשלה. ידיעות על ירידת קרן נגיב תכפו בשבועות האחרונים וזה מכבר נתגבש רושם ברור, כי גמאל הוא האוחז ברסן ביד תקיפה. אף על פי כן באה התמורה כאפתעה רבתי. איך נפלו גיבורים!

לאחר ביקור חטוף במשרד החוץ ועיון בידיעות האחרונות ממצרים – הביתה ומשם לרחובות לארוחת צהרים אצל גב' וייצמן . בין האורחים פנחס לבון ו לוסי. באמצע הארוחה נקראתי לטלפון. גדעון הודיע כי פרץ מרד נגד שישקלי בסוריה. אחד המפקדים בצפון השתלט על חאלב והכריז מתחנת השידור שם, כי על שישקלי להסתלק תוך כ"ד שעות ולא – ייקרעו מעל סוריה החבלים המורדים, והם בצפון ובמזרח; איום זה פירושו ודאי הצטרפות החבלים המורדים לעיראק, ובכלל יש סימנים כי המרידה מאורגנת מבגדאד. חזרתי עם בשורה זו בפי, והכל נתמלאו התרגשות. עורי צפון ובואי תימן – אכן הפעם בסדר הפוך.

אחרי הארוחה לקחני פנחס הצידה והחל מדבר על לבי: עת לעשות – זו השעה לנוע ולתפוס עמדות הגבול הסורי שמעבר לאזור המפורז . סוריה מתפוררת. מדינה שכרתנו הסכם שביתת הנשק עמה שוב אינה קיימת. על כל פנים, ממשלתה נופלת ואין אחרת, ולא עוד אלה עיראק נכנסה למעשה לסוריה. זוהי הזדמנות היסטורית – אל נחמיצנה.

נרתעתי מחשבת בזק כזו וראיתי את עצמנו על סף תהום של הרפתקה הרת-אסון. תמהתי אם אמנם הוא מציע לפעול מייד, ונדהמתי בראותי כי אכן זו כוונתו. אמרתי, כי אם באמת תיכנס עיראק על צבאה לסוריה הרי זו תמורה מהפכנית, שתחייב אף תצדיק מסקנות מרחיקות, אך לעת עתה אין זו אלא סכנה – בשום פנים לא עובדה. אפילו לא ברור אם באמת ימוגר שישקלי – שמא יחזיק מעמד. עלינו להמתין ולראות איך יפול דבר בטרם נוכל להחליט משהו. לבון אמר שוב, כי הזמן יקר ועלינו לפעול והזדמנות כזו מי יודע אם תחזור. שוב עניתי, כי בנסיבות הנתונות כרגע לא אוכל לתת הסכמתי לשום פעולה מעין זו שהוא מציע. לבסוף אמרתי, כי מכיוון שבשבת בבוקר נהיה יחד אצל בן-גוריון בשדה בוקר, הבה וניוועץ אתו אם ומה יש לעשות. ראיתי כי לא נחה דעתו מההשהיה אך בלית ברירה ניאות.

בכל זאת הושפעתי לא מעט מהביטחון, כי אנו עומדים בפני התערבות מזוינת של עיראק בסוריה וכי עתידים להתחולל מאורעות שיחייבו קו פעיל מצידנו. כשבאנו לדירתנו בתל אביב ויתרתי על המנוחה וחיברתי נוסח הודעה בשביל דובר משרד החוץ, שהכתבתי טלפונית לגדעון בירושלים. היה שם פסוק על התערבות עיראק ומסקנות הנובעות ממנה לדידנו – מדינה שאין לנו הסכם שביתת-נשק אתה וכו' – ועליו אמרתי כי אין לתיתו אלא אם כן תתפרסם בינתיים הגרסה, כי יד עיראק בדבר מאיזה מקור מוסמך אחר - אל נהיה אנו ראשונים להפיץ גרסה זו, באשר על ידי כך נקטול אותה במו ידינו. גדעון אמר כי לאמיתו של דבר אין עוד הוכחה לכך.

יום ו' 26.2.54

סליק שישקלי! חסל ונתחסל. בעיתונות כותרות על כניעתו ובריחתו מדמשק – אין ידוע אל נכון לאן.

לכתחילה נועד השבת ל"בילוי" בשדה-בוקר. וכך היה מעשה – פנו אל ב"ג ובקשהו לתת יד להכנת מועצת המפלגה על ידי השתתפות בישיבת ועדה של כ"א, שנבחרה שלם כך. ניאות בשני תנאים – יתכנסו ה-21 בבאר שבע, ותקדם לישיבתם התייעצות מצומצמת בשדה בוקר – מ"ש, ארן, לבון, נמיר, עמי אסף, אריה בהיר. שיחה זו נקבעה לשבת. רגזתי מאוד על טלטול ששה אנשים למקום כה רחוק על חשבון שבתם, בייחוד טלטולי-אני בתוך הדחס שאני נתון בו, אבל ברור כי לא פציתי פה. אפס משנשתרגו מאורעות בצפון ובדרום פנה לבון אל ב"ג והציע לו לבוא לת"א. הייתה זו הקלה רבה. הישיבה נקבעה ל-10, אבל לבון הציע כי נפגש שנינו ודיין עם ב"ג חצי שעה קודם לשיחה על המצב.

ב. משה שרת: סופנו לסגת בבושת פנים...

שבת 27.2.54

ב-9.30 בבית ב"ג, מהלך דקותיים מדירתנו שברח' הירקון. הוא טרם בא – מטוסו איחר – וביליתי כמחצית שעה בחברת פולה ו רננה. סוף שהגיע לבוש חאקי של חורף, שופע בריאות ורעננות אך מאוד לא צעיר במראהו. עלינו למעלה ואיתנו לבון ודיין. קור הספרייה נטולת רוח החיים אפפנו והשיחה שהתפתחה לא חיממה את הלב. לבון ודיין תיארו את אשר אירע בסוריה כמעלל עיראקי מובהק. אף על פי כן הצניע לבון לכת ובמקום תפיסת הגבעות שבתחום סוריה הציע לעת עתה רק כניסה צה"לית ל"מפורז". הצעת בן גוריון להצעה הייתה חשמלית. פתחתי בשאלות מה יקרה אם נעשה זאת. הנפתח באש? לא, אנו לא נפתח. מה יהיה אם הסורים יפתחו באש? לבון ניסה לסמוך עליהם כי לא יפתחו ... דמשק שקועה עכשיו בדאגות אחרות. כשאמרתי כי קלות דעת היא להניח כי הסורים יסתכלו חובקי-ידיים בכניסתנו לאזור האסור אשר הם טוענים לו כמעט כמונו – אמר ב"ג כי כמובן נשיב אש. ומה יהיה אם הסורים מצדם ייכנסו לחלקים שונים של "המפורז?" אז נירה בהם. ובכן זוהי מלחמה? משיכות בכתפיים במקום תשובה. דיין עצמו פיתח את המחשבה בהוכיחו כי לא נוכל להיכנס לכל חלקי האזור משום שיש בו פינות, כמו אל-חמה, שתיהפכנה למלכודת מוות בשבילנו, וגם במקומות אחרים, אם יתלקח קרב ניאלץ להתקדם לתוך שטח סוריה כדי לתפוס משלט ולהחזיק מעמד. הודעתי כי אני נגד כל התוכנית העתידה להסתיים בכישלון מחפיר. זו תהיה התגרות במועב"ט – אולי גם ניתקל בהצהרה המשולשת כאיום ממשי – סופנו לסגת בבושת פנים. טענו כי כניסתנו מוצדקת נוכח המצב הפרוע בסוריה – אין אנו אלא מגינים על הספר שלנו, כל שכן שתמיד הכרזנו על "המפורז" כשטח ישראל וזוהי השעה לקבוע עובדה. ב"ג הוסיף, כי נצטרך ללוות את הכניסה בהסבר והציע לומר אז כי אנחנו נכנסים למפורז "לעת עתה", כדי לשמור לנו פתח לנסיגה בית ברירה. הוא לפחות הביא בחשבון התערבות של מועצת הביטחון נגדנו, אבל כלום לא היה ברור לו כי התערבות זו מוכרחת? הרגשתי מחנק בהיאבקי יחידי נגד שלושה. ביקשתי מפלט. אמרתי: "ממילא אין לקבל החלטה בשאלה כזו אלא על דעת הממשלה, הבה ונביא את העניין לישיבה מחר בבוקר". דיכאון ירד על פניו של פנחס – הבין כי זוהי סתימת הגולל. תלה עין בב"ג. פניתי אל ב"ג ואמרתי: "כלום אתה היית פוסק בשאלה כזו בהיותך ראש הממשלה מבלי הביאו לפני הממשלה?" המהם משהו שאני הייתי רשאי לפרשו כהסכמה.

עלי להוסיף כי בתחילת השיחה, כשסקר לבון את המצב ואפשרויות הפעולה, ציין כאחת התוכניות הבאות בחשבון את הגיחה מהנגב לחוף הים מדרום לרצועת עזה, על מנת לנתקה ממצרים, אך ב"ג דחה כל מחשבה על התגרות במצרים והציע להתרכז הפעם בפעולה נגד סוריה.

ג. דוד בן-גוריון: להכריז על מדינה נוצרית בלבנון

ב"ג פתח בעניין אחר. זוהי השעה לעורר את לבנון – זאת אומרת המרונים שבה – להכריז על מדינה נוצרית. אמרתי כי זהו חלום שווא. המרונים מפולגים. הדוגלים בהתבדלות נוצרית ידם על התחתונה ולא יעזו דבר. לבנון נוצרית פירושה לוותר על חבל צור, על טריפולי, על בקעת לבנון. אין כוח שיחזיר את לבנון לממדיה שלפני מלחמת העולם הראשונה, מה גם שאז היא מאבדת כל זכות קיום מבחינה כלכלית. ב"ג הגיב בשצף. התחיל מוכיח הצדקה היסטורית ללבנון נוצרית מצומצמת. אם תיווצר עובדה לא יעזו המעצמות הנוצריות לצאת נגדה. טענתי כי אין גורם שייצור את העובדה ואם נתחיל לעורר ולדרבן נסתבך בהרפתקה שננחל בה רק קלון. כאן פרץ נחשול של תוכחה על חוסר העזה וצרות אופק. יש לשגר שליחים ולזרוק כסף. אמרתי כי אין כסף. התשובה השקולה הייתה כי זוהי שטות, הכסף מוכרח להימצא, אם לא מהאוצר אזי מהסוכנות (!) – לשם מטרה כזו מותר לתלות על קרן הצבי מאה אלף דולר, חצי מיליון, מיליון ובלבד שיקום הדבר, ואז שיבוא שידוד מכריע במערכות המזה"ת ותתחיל תקופה חדשה. עייפתי מלהיאבק עם גלגל הסופה.

חילצוני מהמצר חברים באו להתייעצות המפלגתית. התחילו לדבר בערבוביה – כשב"ג שוחה בה כדג במים – על שתי שאלות נפרדות: התכונה לבחירות והפעולה החינוכית בקרב המפלגה.

כשקמו חברים ללכת משכתי את ב"ג לקרן זווית ואמרתי: "שים לב, לעת עתה, בשתי ההפיכות שהתחוללו, הן במצרים הן בסוריה, לא נורתה ירייה ולא נשפכה טיפת דם. אם נכנס ל'מפורז' תיפתח אש ונמצאנו אנו הגורמים לכך. לכאורה נצדיק כניסתנו כאמצעי זהירות להבטחת השקט והביטחון והתוצאה תהיה, כי אנו שהבאנו לידי סכסוך מזוין בינלאומי, והכותרות בעולם כולו תצגנה את ישראל ככוח תוקפני המוכן תמיד לשחק באש המלחמה". סבור הייתי כי אמרתי דברים כמתלהמים שאין תשובה עליהם – ולא היא! ב"ג לא הראה כל נטייה נפשית להתפעל מהחזות שציירתי. "אנו תוקפנים? הן הסורים יפתחו באש – הרי שבהם ולא בנו תלוי הקולר!" טענתי כי הן אנו נופיע כיוזמי הפעולה וממילא נצטרך לתת את הדין. לא קיבל, אלא חזר על שיגרתו עד שהרפתי ממנו בפחי נפש. אמרתי לעצמי – סוף סוף אני רה"מ ולא הוא והפעם אעמוד על דעתי במסגרת סמכותי הרשמית.

הלכתי לדירתי עם זיאמה שביקש לשוחח על בעייתו בממשלה . בדרך סיפרתי לו על הוויכוח – החל מהדין-ודברים עם פנחס אצל ורה ביום ה' וכלה בשיחה האחרונה שביחידות עם ב"ג. התפלץ והחמיר מאוד בדין, בייחוד כלפי פנחס . טען כאילו מהניסיון כי לו תקופות של ליקויי שיקול דעת וכשר ביטחון הוא מהווה סכנה חמורה.

כל אחה"צ ישבתי על הניירות ולסירוגין חשבתי על בעיית הפלישה ל"מפורז". כרגיל אצלי לאחר שמתנפלים עלי באיזו הצעה יוצאת דופן במפתיע, רק זמן מה לאחר ההלם הראשון מצטללת עלי דעתי ומתחילות להתגבש תגובותיי האמיתיות, המחושבות והמנומקות. באתי לידי מסקנה מוחלטת כי זוהי עצת כסיל וטירוף וכי מחר בישיבת הממשלה אערוך לה קבורה כדת. טלפנתי לפנחס הודעתי לו כי יותר שאני חושב על הרעיון שלו פחות אני מתרשם ממנו.

בהגיעי הביתה קראתי את וולטר ואת גדעון וסיפרתי להם על רעיון הכניסה ל"מפורז". הרציתי נימוקי התנגדותי והם הוסיפו כהנה וכהנה.

ד. משה שרת: ניצלנו מצרה גדולה...

יום א', 28.2.1954

לפי עיתוני הבוקר נכנסו העניינים בסוריה לשלב ייצוב עם כניעת הדרום לצפון וריכוז הסמכות הכלל-סורית בידי הנשיא הישיש גילו של נשיא זה שהספיק עוד להיות המותצריף של עכו בימי השלטון העותמאני בארץ, הוא סמל לחיותו ולרעננותו של המשטר החדש המוקם עכשיו על הריסות הרודנות של שישקלי.

לבון נכנס לחדרי לפני הישיבה ופניו מתוחים, אמרתי: "אתה מאשים אותו בוודאי בהחמצת השעה." אמר: "הן". אמרתי "ניצלנו מצרה גדולה. איך אינך מבין, כי ההתנגשות עם סוריה הייתה התנקשות באו"ם? הן ה'מפורז' הוא בסמכות או"ם אפילו לפי הודייתנו. זאת ועוד. אם נכון כי עיראק היא שארגנה את המרידה הצפונית הרי היא שיחקה קלפיה בכשרון רב – נשארה מאחורי הקלעים ולא נתנה לאיש פתחון פה לתלות בה את הקולר; אבל אילו פלשנו ל'מפורז' הן במו ידיינו היינו מכניסים את הצבא העיראקי לסוריה, גם היינו מלכדים עד מהרה את הכוחות הרבים ביניהם על ירושת שלטון שישקלי, גם היינו מפיחים רוח חיים חדשה ב'ליגה' אשר ייתכן כי ההפיכה הפרו-האשמית בסוריה היא מכה אנושה לה. אלה היו התוצאות 'החיוביות' של ההרפתקה ואילו השלישית הייתה נסיגה מבישה וכל מעמדנו ב'מפורז' היה מתערער עוד יותר לאחר ניסיון של השתלטות שנכשל."

הישיבה הוקדשה כולה לבירור מהלך המאורעות בסוריה ובמצרים. פתחתי בהרצאה מפורטת שנמשכה כשעה. הוויכוח גזל כשעתיים. לא נשמעה שום הצעה של פעולה אך נושא הדיון היה אם החמצנו שעת כושר או לא. לבון טען כי החמצנו הזדמנות נדירה להתחזק; אני – כי החמצנו הזדמנות להסתבך. לבון הסביר כי דווקא משום שהחזות קודרת וארה"ב עומדת לבגוד בנו ולהיכנס בברית עם העולם הערבי, שתהא ממילא מכוונת נגדנו, שומה עלינו בעוד מועד להפגין כוח ולהראות לארה"ב כי הדבר בנפשנו לבל תעז. תשובתי הייתה כי חשבון זה יותר מדי מסובך בשביל ראשי הגויים הפשוטים בוושינגטון ואילו פלשנו ל'מפורז' לא ביו רואים בזה כלל הפגנה נגד מזימותיהם לשלב את העולם הערבי בתוכניות ההגנה, כל שכן שאלו הן מזימות כשרות בהחלט בעיני דעת הקהל האמריקני, אלא היו גורסים את המעשה כמעיד על מזימה שלנו לנצל שעת כושר של אנדרלמוסיה במזה"ת לשם כיבוש והתפשטות וכאישור מפוצץ לחשדות ולהאשמות המנסרים נגדנו בחוגים רחבים. הוספתי כי עד להתערבותנו היו הזעזועים נשארים בגדר התפתחויות פנימיות בכל אחת משתי הארצות ורק חריגתנו אנו מגדרנו הייתה מחוללת סכסוך בינלאומי המוכרח לשמש נושא לחרדה ולהתמרמרות בינלאומית. גם התעלמותנו מאפשרות הפעלת ההצהרה המשולשת מדהימה ביותר ומעידה על שטחיות מבהילה בהערכת הסכנות הצפויות לנו אם לא ניזהר.

בוויכוח תמכו כל החברים בי, פרט ל סרלין, שטען אף הוא כי הייתה עת לעשות אבל גרס דווקא מבצע דרומי נגד רצועת עזה ולא נגד "המפורז" הצפוני. בתשובתי עשיתי שמות במחוסר אחריות זה, המנצל גם מצב כה חמור כיעד לספסרות ניקלה.

ה. דוד בן-גוריון: עכשיו שעת הכושר!

שדה בוקר, 27.2.1954

משה,

עם הסתלקותי מהממשלה החלטתי בלבי לא להתערב ולא להביע דעה בעניינים מדיניים שוטפים, כי נראה לי שאינני צריך לעשות שום דבר העלול באיזו מידה ומאיזו בחינה שהיא להכביד על הממשלה. ואלמלא קראתם אותי שלושתכם – אתה לבון ומ.ד. – לא הייתי בא לשום מקום להביע דעה על הנעשה ועל מה שיש לעשות. מכיוון שנקראתי על-ידכם ראיתי לחובתי לעשות רצונכם ובייחוד רצונך אתה כראש ממשלה. ומשום כך אני מרשה לעצמי לשוב לעניין אחד, שלא נראה לך, ולעמוד עליו שוב. וזהו עניין לבנון.

בלי קשר עם המאורעות השוטפים (בינתיים נתמנה נגיב שוב להיות נשיא המדינה, וזהו צעד מחוכם מאין כמוהו מצד נאצר או החבורה שלו) ברור, הלבנון היא החוליה החלשה ביותר בשלשלת "הליגה". המיעוטים האחרים במדינות ערב הם מוסלמים, פרט לקופטים. אבל מצרים היא מדינה הקומפקטית המבוססת ביותר בין כל מדינות ערב, והרוב המכריע הוא גוש מוצק אחד, מעור גזעי (ממש) אחד, מדת ומלשון, ואין המיעוט הנוצרי פוגם ברצינות בשלמות המדינית והאומה.

לא כן הנוצרים* בלבנון. הם רוב בלבנון ההיסטורית ולרוב זה יש מסורת ותרבות שונה לגמרי מאשר לשאר יישובי "הליגה". גם בגבולות המורחבים (וזו היית השגיאה הקשה ביותר של צרפת, שהרחיבה גבולות לבנון) אין המוסלמים חופשיים במעשיהם, גם אם הם רוב (ואינני יודע אם הם רוב) מפחד הנוצרים. כינון מדינה נוצרית כאן הוא דבר טבעי, יש לו שורש היסטורי, ויימצא תמיכה בכוחות גדולים בעולם הנוצרי, גם הקתולי וגם הפרוטסטנטי. בימים כתיקונם הדבר הוא כמעט בלתי אפשרי קודם כל מחוסר יוזמה ואומץ לב של הנוצרים. אבל בשעת מבוכה ומהומה ומהפכה או מלחמת אזרחים משתנים הדברים והחלש יאמר גיבור אני. יתכן (כמובן שאין ודאות במדיניות) שעכשיו היא שעת הכושר להביא לידי הקמת מדינה נוצרית בשכנותנו. בלי יזמתנו ועזרתנו הנמרצת הדבר לא יעשה; ונראה לי שזהו עכשיו התפקיד המרכזי או לכל הפחת אחד התפקידים המרכזיים של מדיניות החוץ שלנו, ויש להשקיע אמצעים, זמן, מרץ, ולפעול בכל הדרכים העלולים להביא לשינוי יסודי בלבנון. יש לגייס את ששון (למען המדינה הנוצרית אני מוכן להשתמש ב"את") ושאר הערביסטים שלנו. אם יידרש כסף – אין לחסוך בדולרים, אם כי אולי יונח הכסף על קרן הצבי. יש להתרכז בדבר זה בכל הכוחות. אולי כדאי להביא הנה מייד לשם כך את ראובן . זוהי הזדמנות היסטורית שהחמצת לא תסולח. פה אין כל התגרות בתקיפי עולם. בכלל אין אנו צריכים לעשות שום דבר "מטעם" – אבל יש לעשות, לדעתי, הכל בזריזות ובמלוא הקיטור.

בלי קיצוץ הגבולות של לבנון הדבר כמובן לא ייתכן, אבל אם יימצאו אנשים וגושים בלבנון שיתגייסו להקמת מדינה מרוניסטית – אין להם צורך בגבולות מורחבים וביישוב מוסלמי גדול, ולא זה יהיה המפריע.

איני יודע אם יש לנו אנשים בלבנון – אבל יש כל מיני דרכים אם יש לעשות הניסיון המוצע.

שלך,

ד. בן-גוריון

------------
* דוד בן-גוריון – כדוברי ממשלת ישראל ורוב הפרשנים בישראל של ימנו – גורס את המונח "נוצרי לבנון" כאילו מדובר בגוש מונוליסטי אחיד, שעה שאין טעות (גורלית!) גדולה מזו, כפי שתחוור ממכתב משה שרת לדב"ג מ-18.3.54 המובא להלן (טעות רווחת אחרת בימינו היא כינוי אזור ביירות "צפון לבנון" שעה שהכוונה למרכז לבנון – צפון לבנון נמצא בצפון, באזור טריפולי; עוד טעות רווחת היא כינוי בקעת לבנו (אַל-בּוּקַאע) "בַּקְעַה" להודיעך בקיעותם של מדינאים ומומחים ישראלים בארץ השכנה)

ו. משה שרת: קלות דעת, שטחיות, ספסרות הרפתקנית...

יום ג', 13.3.54

- - - - - הכתבתי בבית מכתב ארוך לבן-גוריון על בעיית לבנון הנוצרית בהמשך לוויכוח שפרץ בינינו אותה שבת בת"א - - - -.

18.3.54

לכבוד

מר דוד בן-גוריון

שדה בוקר*

הנני לבקש סליחתך אלף מונים לאיחור תשובתי על מכתבך בדבר לבנון. אומנם את תגובתי השלילית לרעיון שהבעת בשיחתנו בביתך בתל-אביב השמעתי בו במקום, אך לאחר השיחה אמרתי לעצמי שיש לבדוק את העניין והטלתי על מחלקת החקר שלנו לחבר סקירת רקע על הניסיונות שנעשו בעבר לשוות ללבנון אופי של קהילה נוצרית ועל הסיכויים שיש כיום לתנועה שתקום – אם תקום – לשם השגת המטרה הזאת.

לדאבוני בוששו אנשי החקר במלאכתם; נראה כי הם שוקדים עליה ברצינות יתר, אך בינתיים עברו ימים רבים ואף על פי שטרדותיי עלו למעלה ראש ואין קץ וגבול לצרות ולסיבוכים שאני שקוע בהם, ובשום פנים לא רק בענייני חוץ, הריני בא לעשות מאמץ להסביר לך את דעתי במקצת הפירוט. אעשה זאת על סמך ידיעות השמורות עימי מימים עברו, אשר איני בטוח אם הן חלות בדיוק על המצב כפי שהוא כיום - זאת אלמד בוודאות מסקירת הרקע. על כל פנים, משום דוחק השעה לא היה סיפק בידי לבחון נתונים ולהימלך בדעת מישהו, אלא אני כותב על פי הזיכרון בלבד.

קודם כל עלי לקבוע הנחה אחת יסודית הנקוטה בידי מאז, והיא כי אם יש לפעמים טעם וחשבון לגורם מבחוץ להתערב בעניינה הפנימיים של איזו ארץ על מנת לתמוך בתנועה מדינית החותרת בתוכה לקראת איזו מטרה, הרי זה רק במקרה שאותה תנועה מגלה פעילות עצמית כלשהי, אשר ישי סיכוי להגביר ואולי גם להנחיל לה הצלחה על ידי עידוד ועזר מבחוץ. אין טעם ואין חשבון לנסות לעור מבחוץ תנועה שאיננה קיימת כלל בפנים. אפשר לחזק רוח חיים כשהיא פועמת ממילא. אי-אפשר להפיח רוח בגוף שאינו מראה כל סימני חיים.

והנה, עד כמה שדעתי מגעת, אין קיימת כיום בלבנון תנועה המתכוונת להפוך את הארץ למדינה נוצרית, שהשלטון המכריע יהא לעדה המרונית. זהו הרושם הברור שלי מכמה שנים. אפשר ניסרה פעם סיסמה כזאת בחללה של לבנון ואפשר היו שם אישים וחוגים שדגלו בה. גם אז לא הגיעו הדברים לממדים של תנועה רצינית ולא הפכו נושא לפעולה שיטתית ומאורגנת. אבל במרוצת הזמן נדמו גם קולות אלה. הסיסמה ירדה כליל מעל הבמה והשתרר מצב של השלך-הס – שיתוק גמור של מחשבה וקיפאון בשדה המעשה. מי שיבוא היום לעורר מבחוץ שאיפה ללבנון נוצרית כנושא מדיניות מעשית יהיה כתוקע לתוך הרוח.

ואין פלא בדבר. הפיכת לבנון למדינה נוצרית היא כיום מן הנמנעות אם מדובר על מאמץ יזום שיהא מכוון לתכלית זו. אני מסתייג באומרי "מאמץ יזום" מכיוון שאינני מוציא מהחשבון אפשרות של התגשמות הדבר בעקבות איזה נחשול של זעזועים שיעבור על פני המזרח התיכון, יישדד מערכות, יטיל את הדפוסים הקיימים לתוך כור של מצרף ויוציא מתוכו גיבושים אחרים. אבל בלבנון של עכשיו, כפי שהינה מעוצבת בשטחה, בהרכב אוכלוסייתה וביחסיה הבינלאומיים לא תצויר שום יוזמה רצינית בכיוון זה.

התושבים הנוצרים של לבנון אינם רוב. הם אינם מהווים חטיבה מלוכדת בתוך עצמם, לא מבחינה עדתית ולא מבחינה מדינית. המיעוט האורתודוקסי שבלבנון נוהה אחרי אחיו בסוריה. לא זו בלבד שאין הוא מוכן לקדש שם שמים למלחמה על לבנון נוצרית – זאת אומרת לבנון קטנה מזו הקיימת היום המנותקת מ"הליגה הערבית" – אלא יש יסוד להניח כי גם רעיון האיחוד של לבנון עם סוריה איננו מעורר בו התקוממות נפשית. להפך, הוא סבור כי במסגרת של מדינה מאוחדת תרום קרנם הן של המיעוט האורתודוקסי הלבנוני והן של העדה האורתודוקסית שבלוואנט בכלל, וזה משתי סיבות דמוגרפיות פשוטות: האורתודוקסים שבסוריה מרובים מאחיהם שבלבנון, ואילו האורתודוקסים של סוריה ולבנון יחד מרובים מן המרונים.

אשר למרונים, הרי ברובם הגדול הם תומכים זה שנים באותם אנשי מעשה שבקרב המנהיגות המדינית של עדתם, אשר זנחו זה מכבר כל חלום על החזרת עטרת לבנון הנוצרית ליושנה והשליכו את כל יהבם על קואליציה נוצרית-מוסלמית בתוך לבנון. מנהיגים אלה באו לידי הכרה כי אין כל סיכוי ללבנון המרונית לשכון לבדד וכי טובתה ההיסטורית של עדה זו מחייבת תפיסת הרע במיעוטו, שפירושו שותפות עם המוסלמים בשלטון וכניסת לבנון ל"ליגה", בתקווה ובהנחה כי הסדר כזה יגמול את מוסלמי הלבנון מגעגועי האיחוד עם סוריה ויטפח בקרבם את יצר העצמאות הלבנונית.

לפי זה, הרוב הגדול של העדה המרונית, המונהג בכיוון זה, יראה בכל ניסיון להרים את דגל ההצטמצמות וההתעצמות המרונית חתירה מסוכנת תחת מעמדה של העדה כולה והתנקשות בביטחונה ובעצם קיומה. יוזמה כזו תהיה בעיניו הרת אסון שכן היא תהיה עלולה לקרוע במחי יד אחת את רקמת השיתוף הנוצרי-מוסלמי במסגרת לבנון הנוכחית, שנארגה בעמל עקשני ומתוך קורבנות קשים זה שנות דור; לזרוק את מוסלמי הלבנון לזרועותיה של סוריה; ובסופו של התהליך להמיט על לבנון הנוצרית את השואה ההיסטורית של סיפוחה לסוריה וטשטוש גמור של ישותה בתוך המדינה המוסלמית הגדולה.

תאמר, כי אין הגות אלו על התוכנית הולמות את מהותה, שכן היא בנויה על קריעת אותם מחוזות מלבנון שאוכלוסייתם מכריעה את הכף לטובת האיסלאם ונגד הנצרות – חבל צור, בקעת הלבנון והעיר טריפולי? אבל מניין כי מחוזות אלו יוותרו על נקלה על שייכותם ללבנון ועל זיקתם המדינית וכלכלית לביירות? מניין כי "הליגה הערבית" מצידה תוותר על המעמד שיש לה כיום, הודות להסתנפות לבנון, באמצעיתו של החוף המזרחי של הים התיכון, לאחר שהיא הפסידה את מעמדה בפינה הצפונית של חוף זה לאחר הצטרפותה של אתאי לתורכיה, וכן בחלקו הדרומי של החוף עם הקמת מדינת ישראל? מניין כי מלחמת הדמים שמוכרחה לפרוץ לרגל ניסיון כזה תישאר מצומצמת בתחום לבנון ולא תגרור מייד לתוך את המערכה גם את סוריה? מניין כי מעצמות המערב יסתכלו כמשקיפים מן הצד בניסיון מהפכני כזה וידחו את התערבותן בו עד לאותה שעה שיוכלו לברך על המוגמר ולומר אמן על "שיחזור" לבנון הנוצרית? מניין כי כל השיקולים האלה לא יעמדו לנגד עיני ההנהגה המרונית מראש, ולא ירתיעו אותה כליל מן ההרפתקה המסוכנת?

מלבד השיקולים המדיניים החמורים המצטרפים כאן לשלילת הרעיון, פועלים באותו כיוון גם גורמים כלכלים מכריעים. אין אנו דנים על הבעיה שבשנת 1920 או 1921, מייד לאחר הכרזת גוּרוֹ על לבנון רבתי, אלא כעבור שלושים שנה ומעלה. לבנון ההררית התמזגה עם שפלת החוף של צור וצידון ועם בקעת בעל-בק ועם העיר טריפולי לחטיבה אורגנית אחת, אשר כל חלקיה קשורים ומשולבים זה בזה מבחינה משקית ומסחרית. לבנון ההררית לא הייתה גוף נושא את עצמו בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. אני זוכר כי רופין בספרו "סוריה כחטיבה כלכלית" מציין, כי ערב המלחמה עולמית הייתה לבנון מקבלת מאמריקה על ידיד קרנות צדקה ומשלוח כספים של קרובים בסך –הכל עשרים מיליון פרנק זהב בשנה, בעוד היישוב העברי בארץ קיבל אז מכל יהודי העולם, על ידי הקרנות הציוניות, ממוסדות צדקה שונים, כספי ה"חלוקה" ועזרת קרובים בסך הכל עשרה מיליון פרנק זהב לשנה. אין כל ספק, כי סיפוח שלושת השטחים וכן העיר ביירות למדינת לבנון הוא שעשה את כלכלתה למאוזנת. החזרת המצב לקדמותו פירושו לא סתם ניתוח, אלא ריסוק איברים אשר לבנון לא תעמוד בו.

ושוב, דבר אחד הוא אם תבוא התמורה בכוח איזו התעושות-פתאום – דבר אחד לגמרי הוא אם ההצעה היא להביא את הדבר לעולם בכוונה תחילה, כפרי תוכנית מחושבת מראש. אני מתאר לעצמי, לו גם מטעם זה בלבד, כי גוף רציני איזה שהוא ייתן יד לתוכנית זו שתאיים, לדעתי, על לבנון בהתאבדות כלכלית.

אחרי כל הדברים האלה לא רק שלא הייתי מתנגד אלא הייתי מסכים בהחלט להושיט עזרה פעילה לכל תסיסה בקרב העדה המרונית במגמת ההתעצמות וההתבדלות, גם כשתסיסה זו הייתה מתנהלת ללא סיכוי להשיג את המטרה. הייתי רואה ברכה בתסיסה כשלעצמה, בערעור היציבות שהיה כרוך בה, בצרות שהיא הייתה גורמת ל"ליגה", בהסחת הדעת מההסתבכות הישראלית-ערבית שהייתה נובעת ממנה ובעצם ליבוי הגחלת של יצר העצמאות הנוצרית לבל תכבה, שהיה בא בעקבותיה. אבל מה העשה ותסיסה כזו איננה, כמו שכבר ציינתי בראשית דברי. במצב זה, חוששני, כי כל ניסיון מצדנו לעורר את השאלה יתקבל כסימן לקלות-דעת ושטחיות – ואולי רע מזה – לספסרות הרפתקנית בשלומם ובקיומם של אחרים ולנכונות להקריב טובתם היסודית למען יתרון טכסיסי זמני בשביל ישראל.

זאת ועוד, אם לא יישאר הדבר בסוד אלא יתגלה ברבים – סכנה אשר אסור בשום מקרה להתעלם ממנה בהוויית המזרח התיכון – כי אז אין לשאר את הנזק שהדבר יגרום לנו כלפי המדינות הערביות והמעצמות המערביות כאחד, נזק אשר לא נקבל תמורתו פיצוי כלשהו על ידי הצלחת המבצע עצמו.

לבסוף אציין, כי ההפיכה האחרונה בסוריה אינה הראשונה במינה ויש להניח כי לא תישאר אחרונה. זוהי חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של זעזועים ותמורות המעידים על רעיעות ממארת של המבנה הממלכתי, החלה על כל המשטרים . אילו היה סיכוי כלשהו לתנועת התבדלות מרונית, אזי המשברים שפרצו בסוריה עד כה בקצב כה מהיר היו צריכים להצמיח ולעודד תנועה זו עד עכשיו. ספק רק אם תבוא התפתחות זו מכאן ואילך. מכל מקום אין אני רואה בשום פנים את ההפיכה האחרונה כיסוד מספיק לנו לנקוט מדיניות של התערבות ופעולה ישירה בלבנון, לזרוק לטמיון סכומי כסף גדולים שאינם בנמצא, ולהסתכן תוך כדי כך בכל התקלות החמורות שעמדתי עליהן.

אני מצטער אם הכבדתי עליך באריכות הניתוח, אבל רציתי להציג לפניך את אופן ראייתי את הבעיה במידת השלמות האפשרית.

מ.ש.

----------

* בעוד שדוד ב"ג פונה במכתבו אל משה שרת ב"משה", מ"ש מקפיד לפנות אליו ברשמיות מלאה, כדי להטעים את יחסו המסויג כלפיו (בהתפטר דב"ג מראשות הממשלה כדי ללכת לשדה בוקר, המליץ על לוי אשכול כיורשו).

ז. הרמטכ"ל משה דיין: למצוא קצין לבנוני ולרכשו בכסף...

יום ב' 16.5.1955

אחה"צ ניסיון נועז, יזום מצידי, של התייעצות בין משרד החוץ וצה"ל, לאחר הפסקה ארוכה. ישבתי ראש. ממשה"ח המנכ"ל לוריא, רפאל, תקוע, נג'ר. הזמנתי גם את טדי ואת זיאמה דיבון. מהביטחון – ב"ג, הרמטכ"ל , ראשי אג"ם עמית ואמ"ן ופטי עם סגנו יובל ועוד מישהו. בסעיף הראשון ... הרכש בצרפת... לא היה ויכוח רב. הכל הסכימו כי יש לקנות בצרפת מה שרק אפשר ויש למנוע מכירת נשק צרפתי למצרים אם רק אפשר. וויכוח רב נתעורר בשאלה השנייה – מה ייעשה אם תפלוש עיראק לסוריה או יקום איחוד שתי הארצות בדרך אחרת. בטרם נתן ב"ג את תשובתו לשאלתי זו פתח בבעיית הלבנון, חלומו מאז – להתערב בענייני לבנון ולהביא לידי הכרזת קהילה נוצרית. היה לי פעם וויכוח רב איתו בעניין זה וניסיתי להוכיח כי המרונים הם משענת קנה רצוץ, כי הם מפולגים בפנים וכי אין בהם גורם שיעז להסתכן ויוכל לשמש לנו משען ובעל ברית של ממש. הוא בשלו. נוכח אפשרות של פלישה עיראקית לסוריה התעורר בו אותו יצר מחדש. נזכר כי יש גם דרוזים בלבנון, אשר ברור משום מה כי ייתנו יד להרפתקה של לבנון נוצרית, וכן פקד לטובה את המתאולים . הרמטכ"ל החרה אחריו וגילה צפונות מחשבותיו המרחיקות. לדידו כל מה שדרוש הרי למצוא קצין, ולו בדרגת סרן, לרכוש את ליבו או לקנותו בכסף, על מנת שיסכים להכריז על עצמו כמושיע האוכלוסייה המרונית. או-אז ייכנס צה"ל ללבנון, יכבוש את השטח הבא בחשבון ויכונן שלטון נוצרי בברית עם ישראל. השטח שמדרום לליטאני יסופח סיפוח גמור לישראל והכל על מקומו יבוא בשלום. אם בקול הרמטכ"ל לוּ שמענו, ועשינו זאת מחר, גם מבלי להמתין לאות מבגדאד, אבל בנסיבות הנתונות מוכן הרמטכ"ל להתאזר בסבלנות עד שתעשה ממשלת עיראק את רצוננו ותכבוש את סוריה. ב"ג אמנם מיהר להדגיש כי תוכניתו-הוא מכוונת לפעולה אך ורק נוכח כיבוש סוריה בידי עיראק.

לא ראיתי להיכנס בוויכוח נרחב ונוקב עם ב"ג על התוכנית הדמיונית וההרפתקנית – המפתיעה בגלמיותה ובתלישותה – בנוכחות קציניו. הסתפקתי בהערה כי פירוש הדברים לא התעצמות לבנון הנוצרית אלא מלחמת ישראל וסוריה, ולפי סיכוי זה יש לשקול את ההצעות. עם זה קיבלתי הצעת ב"ג כי תוקם חוליה משותפת של משה"ח וצה"ל לטיפול בענייני לבנון. לשאלתי מי ייתן הוראות לחוליה זו ענה ב"ג כי היא צריכה לעמוד תחת "הפיקוד העליון" של רה"מ.

חוסר הרצינות שנתגלה מצד האגף הצבאי של ההתייעצות בכל גישתו לענייני הארצות השכנות ובייחוד לבעיה המורכבת ביותר של מצבה הפנימי והחיצוני של לבנון היה פשוט מבהיל. ראיתָ בעליל כיצד אלה שהצילו את המדינה בגבורתם ובחירוף נפשם במלחמת הקוממיות מסוגלים להמיט עליה שואה אם תותר להם הרצועה בימים כתיקונם. כל הפלישה הזאת לבעיית לבנון הייתה תוספת חינם לסדר היום, שאולתרה ע"י שר הביטחון. הוא עדיין רואה את לבנון כאשר בימי הקיסרות העותומנית – פלך עצמאי שהמרבית המכרעת של תושביו נוצרים-מרונים. אבל ב"לבנון הגדולה" איבדו המרונים זה מכבר את בכורתם המספרית, האורתודוקסים כּוֹבֻדים (gravitate) אל סוריה, המוסלמים מהווים רוב הולך וגדל על ידי עודף הריבוי הטבעי, הפליטים הפלשתינאים הגדילו רוב זה עוד יותר והורידו את המרונים למיעוט של שליש, העדה המרונית איבדה כל העזה ותנופה, רוב מנהיגיה משתפים פעולה עם המוסלמים ועם "החבר הערבי", וכל ניסיון של ישראל לדרבן את המרונים לצעד מהפכני עלול להביא לידי גילוי קלונה ברבים ולהנחיל לה כישלון חרוץ.

שבת, 28.5.55

לפנות ערב שיחה עם גדעון רפאל על עניינים שוטפים, בין השאר על מה שנעשה ועל מה שלא נעשה כלפי לבנון בעקבות ההחלטה של הקמת חוליה משותפת למשרד החוץ והביטחון. הרמטכ"ל גורס שכירת קצין כלשהו שיהא מוכן לשמש דחליל של מנהיג על מנת שצה"ל יופיע כנענה לקריאה "לשחרר" את לבנון הנוצרית מעול נוגשיה המוסלמים. זו תהיה כמובן הרפתקה מטורפת וטוב שהוקמה חוליה משותפת על מנת שנוכל באמצעותה למנוע הסתבכות מסוכנת. יש להטיל על החוליה תפקידי חקר וסקר ופעולות זהירות במגמת עידודם של חוגים מרונים שאינם מרכינים ראש ללחץ מוסלמי ומוכן לחפש מען לעצמם בנו.

ח. משה שרת: המצב הטרגי שאני נתון בו...

בערב שיחת סיום להתייעצות עם השגרירים . הוזמנו לא רק חברי החוג המצומצם אלא כל מנהלי המחלקות במשרד החוץ. היו גם טדי ואיסר , שהשתתפו ממילא בכל הישיבות. היינו קרוב לעשרים איש. דיברתי למעלה משעה.- - -

בסוף דברי הקדשתי פרק לבעיית התגובות . התרסתי כנגד הקטרוג הקל שהשמיעו שגרירים וחברים אחרים כנגד הקו הנקוט למעשה בידי הממשלה. טענתי כי אין כאן רק שאלה של הגיון מדיני צרוף ואסור לראות את הבעיה אך ורק באספקלריה של ענייני חוץ המדינה. על הנציגים לתת דעתם על חייה הפנימיים של המדינה. יש כאן מושגים מושרשים שאין לעקרם בכוח השכנוע בלבד. נפש העם, הנוער והצבא נתונה לנחשולי דיכאון לערעורי שיווי המשקל הגורמים למשברים חמורים, אשר אי-התרתם במועדם כרוכה בסכנה. תיארתי את צמיחת הרביזיוניזם בשנות העשרים והשלושים ואמרתי כי אין לשחרר את וייצמן ושיטתו מאחריות לנגע זה. גם לצדו עמד ההגיון המדיני, אך הוא חטא באי-הבנת נפש התנועה. נגע הפרישה עלול להתחדש גם במדינה אם ננסה למתוח את הרצועה יתר על המידה. תעלולי קיבוץ ביתר מזה, ומעשי הנקם של בחורי עין-חרוד ודגניה ב' וחברה עודד וגמייסטר בטיולם ההרפתקני מירושלים לעין-גדי דרך השטח הירדני, בסיועו הפעיל של מפקד גדוד הצנחנים סא"ל אריאל שרון במרס 1955; ראה ערך "תקריות ומבצעים – מדבר עין גדי" במפתח "יומן אישי" כרך ח' ע' 2504] מזה, מעידים על הצפוי. גם מבחינה מעשית אין החשבון כה פשוט. ההנחה כי אפשר להעמיד תריס בפני תקריות על ידי אמצעי שמירה בלבד שטחית לחלוטין. לעומת זה עובדה היא כי קיביה ונחלין הביאו את "הליגיון" לקו הראשון של שמירת הגבול ועל ידי כך נבלמה ההסתננות הרצחנית. קיביה הייתה אסון מדיני ומוסרי מפני טבח הנשים והילדים, אבל יש להבחין בין מעשה התגובה הנמרץ כשלעצמו ובין אופיו האכזרי והמכוער במקרה זה, שלא היה כורח בו. פסקי דין של בתי משפט בירדן ומאמרים בעתונותה מעידים על הבנה שהשתררה שם כי מעשי רצח של כנופיות גורמים בסופם אסונות לכפריים שלווים ולכן יש לראותם כפשע לאומי הטעון עקירה. ואחרי הכל מתנהל מאבק מר ועקשני, לפעמים נואש, עם יצר התגמול וכנגד כל מעשה שניתן לו אישור נאסרים ונמנעים כמה מעשים חמורים הרבה יותר. הבעתי תרעומת על שבדברי הביקורת והקובלנה לא היה כל הד לעובדה שציינתי, כי במאמצים קשים ניצלנו מפורענויות הרות-אסון למדינה. בסוף דברי ציינתי לחיוב את ביקורתו של טדי על מיעוט פעילותו של משה"ח בשדה ההסברה הפנימית בקרב האומה – הן על חומר הבעיות שמתלבטת בהן מדיניות החוץ והן על ההישגים שהיא נוחלת.

חשבתי כי בסיכום המפורט הזה סיימתי את פרשת הדיבורים הממושכת, אך חברי לא כן היה עימהם. יעקב צור ביקש רשות דיבור והציג שאלה נוספת, אבא נשא נאום שלם, אחריו החרה אליהו ואף גדעון השיב אמריו לי. יוסף תקוע חלק על גדעון, גדעון נכנס בריב עם תקוע והישיבה כמעט נתפרעה. חרה לי מאוד על חוסר דרך ארץ כלפי סיכומו של היושב ראש, כל שכן כשמדובר בשר אשר היושבים עמו כפופים לו. יש טעם לסיכום אם הוא בא כסוף פסוק ואילו כאן התחדש ונמשך הבירור כאילו אין לדבר סוף. בייחוד הרגיזני המשך הטפת המוסר בעניין התגובות שהופנתה כלפי-אני. גם ליאו היקר התעורר לתבוע מידי את עלבון השכל הישר והמוסר העליון. הסוף היה שאיבדתי סבלנותי, התחלתי מגיב בחריפות מיותרת על דברי החברים ובאחרונה חתכתי את שטף הויכוח בהכרזה פסקנית כי בישיבה נסתיימה. הורגשה מועקה רבה והחברים נראו נבוכים. מישהו בפרוזדור אמר לי משהו ואז התפרצתי על המצב הטרגי שאני נתון בו בעמידתי במערכה נואשת בתוך הממשלה ובקרב מפלגתי ואילו כאן מותחים עלי קטגוריה ומשחתים דברים לריק על ידי ויכוח איתי.

הייתה מועקה קשה בלב על סיום ההתייעצות עם השגרירים שנעכר.

יום ו', 17.6.55

התייעצות עם גדעון (רפאל) אליאס (אליהו) ששון, זיאמה דיבון, ופנחס אליאב על בעיית פעולתנו בלבנון.אליאס ישב סר וזעף, מלא קטרוגים וטענות. כל ימיו התפרץ להגיע לצירות באירופה , ומשניתנה לו משאלת לבו הריהו רוגז על נישולו משדה הפעולה הערבית והעברת נחלתו לידי "זרים" – וכולו ביקורת והרשעה. חלקי היה עם גדעון ופנחס שטענו, כי עניין לבנון הנוצרית הוא חלום שווא – געגועים לעבר ששקע לבלי שוב – שכן כל כיווני ההתפתחות הלאומית, הכלכלית והאוכלוסית מעצבים ומגבשים את חטיבת לבנון הקיימת על נוצריה ומוסלמיה לאומה אחת ומשבצים אותה במערכת מדינות ערב. אליאס ניסה לטעון כי אין להסתלק עדיין מאותו חלום. כולנו הסכמנו שיש לקשור ולטפח קשרים. החלטות כאלו מתקבלות אצלנו אחת לכמה שנים זה תקופה ארוכה, עוד מראשית ימי במחלקה המדינית של הסוכנות. האמת היא כי יש לי קשרים עם קבוצה מסוימת וכי ניסינו רבות לתהות על קנקנם של רבים אחרים. אעפ"י כן כדאי לשקוד יותר על מאמצי ההתקשרות – במיוחד יש לנסות גישושים כלפי הצבא – ונראה מה תהיינה התוצאות.

ט. מה כתבו דוד בן-גוריון ומשה דיין

הקורא הסקרן עשוי לשאול לאור הדברים שלעיל מה כתבו דוד בן גוריון ומשה דיין ביומניהם-הם בפרשת יוזמת ההזדמנות הישראלית בלבנון.

יומנו של דוד בן-גוריון משנות ה-50 טרם נחשף, וכרכי הביוגרפיה המקפת של דוד בן-גוריון מאת שבתאי טבת, המתפרסמים בהפסקות, עדיין לא הגיעו עד תקופה זו.

הביוגרף העיתונאי ד"ר מיכאל בר-זוהר, שהשתמש ביומנו של דוד בן-גוריון בהרחבה לצורך כתיבת ספרו "בן-גוריון" (עם עובד, 1977) כפי שמעידים הציטוטים הרבים שהביאו מתוכו – ואף ראה לציין כי "יומנו האישי, האינטימי" דב"ג, כמרבית המכרעת של מכתביו, "היה מיועד בסופו של דבר להיסטוריה והוא עצמו ציין פעם שהיומן משמש לו 'להנצחת הקורות'" ("בן-גוריון, כרך ג' ע' 1413) לא נזקק, משום מה, אפילו פעם אחת בכל שלושת כרכי הביוגרפיה שכתב למונח "מרונים", המונח "לבנון" מופיע בביוגרפיה זו פעמיים בלבד, שתיהן בהקשר אחר לחלוטין (מלחמת האזרחים בלבנון בשנת 1958, ע' 1325/6)! אכן, אפשר מאוד שדוד בן-גוריון לא ראה לכלול ביומנו דבר וחצי דבר על מחשבותיו לגבי לבנון; הביוגרף שלו ד"ר בר-זוהר מציין: "הרישום (של ב"ג ביומנו) לא היה תמיד מלא – חלק מהפגישות נרשמו בלאו-הכי ע"י קצרנית, אחרות לא נחשבו בעיניו, או שמא פשוט שכח לדווח עליהן. את הדגשים של ב"ג לפי ראות עיניו, דבר שפגע באובייקטיביות של התיאור. בדרך כלל נקט לשון המעטה. נמצא, שמאורעות דרמטיים, משברים לאומיים קשים, מעמדים סעורים וטרופים לא זכו לתיאור נאות" (שם ע' 1414).

משה דיין בספרו "אבני דרך" ("עידנים"-"דביר", 1976) הלך בדרכי מטפחו-מורו ואף הוא לא נזקק בכלל למונח "מרונים"; אשר ל"לבנון" בהקשר שבו מדובר – התערבות מן החוץ לשינוי המבנה או המשטר בה – מופיע שם איזכור אחד בלבד, כלהלן:

י. דוד בן-גוריון: התוכנית הפנטסטית של ראש הממשלה בישראל

להסדר כולל במזרח התיכון

22.10.1956 (יומן משה דיין ב"אבני דרך")

שמעון פרס, אנוכי וראש לשכתי מרדכי בר-און מתגוררים בפאריס, במלון ריינולדס; בן-גוריון ושלישו (נחמיה ארגוב) בווילה בסבר, במקום הדיונים. - - -בפגישה הראשונה השתתפו מצד צרפת ראש הממשלה גי מולה, שר החוץ פינו ושר הביטחון בורז'ס מונורי. מאתנו – בן-גוריון, שמעון פרס ואנוכי, ואתנו כמה מעוזרינו.

השיחה נמשכה שלוש שעות תחילתה הייתה כללית ביותר. לגי-מולה ולבן-גוריון יש תיאוריות ודעות בכל נושא עיוני ואירוע מדיני בעולם. לדידם סביר לחלוטין, בשעת דיון על הבחירות בירדן, לנתח את אי-השקט שבפולניה הקומוניסטית.

הדיון הענייני נפתח בדברי בן-גוריון. הוא התריע מראש כי ברצונו להציג תוכנית העלולה להיראות פנטסטית, ולפחות נאיבית, להסדר כולל של בעיות המזרח התיכון. ירדן אין לה זכות קיום, ויש לחלקה: את עבר הירדן המזרחי – לספח לעיראק, אשר תתחייב לקלוט וליישב בתוכה את הפליטים הערביים; את השטחים ממערב לירדן – לצרף בתור חבל אוטונומי, לישראל. על לבנון להשתחרר מכמה מאזוריה המוסלמיים כדי להבטיח לעצמה יציבות מבוססת על החלק הנוצרי שבה. לאנגליה תהיה השפעה על עיראק (שתכלול את עבר הירדן) ועל החלקים הדרומיים של חצי האי ערב; לצרפת - על לבנון ואלי אף על סוריה, וכן קשרים הדוקים עם ישראל. לתעלת סואץ – סטאטוס בינלאומי; ומצרי אילת – בשליטת ישראל (ע' 255).

חמש שאלות תובעות תשובה

מתי יפורסם יומנו של דוד בן-גוריון מהשנים 55-1945 במלואו?

מתי יפורסמו מסמכי משה דיין לרבות פרשת לבנון, שנמסרו ל"מכון דיין" באוניברסיטת תל-אביב?

כמה שרים בממשלת ה"ליכוד" ביוני 1982, כמה חברי ועדת חוץ וביטחון של הכנסת וכמה בכירים בממסד הביטחוני-צבאי-מודיעיני קרו בעיון את "יומן אישי" מאת משה שרת = שעמד לרשותם מאז 1978 – ונתנו דעתם בכובד ראש ובעוד מועד על השגותיו לגבי התערבות צבאית-מדינית בארץ שכנה

מתי הם ילמדו?

מתי ילמד עם מיוסר ומותעה, שהם אולי לא ילמדו לעולם?
*
כל עוד לא נשכיל לאבחן בפתיחות גמורה ובלא מורא את העיוותים שביסוד התפישה המדינית-ביטחונית של כ ל ממשלות ישראל עד הנה – לא ימצא בידינו מנוף ערכי ומעשי לשינוי התייחסותנו אל המציאות אשר סביבנו, שהבנתה הלקויה טופחת על פנינו שוב ושוב ומסבכת אותנו יותר ויותר בבזבוז משווע, תדיר ומצטבר של דם ומשאבים ובהכפשת שם ישראל כמדינה לוחמנית, החיה על חרבה בהעדיפה יותר ויותר את זכות הכוח על פני כוח הזכות (ומשום כך מנדה את עצמה יותר ויותר ונעשית מועמדת להיפגע מידי כוח עוין בעודה מפקיעה את עצמה מהיות ראויה לעזרה בשעת חירום שכזאת), שואפת כיבושים והתפשטות, בלתי מתפשרת אלא מאונס ושוחד כלכלי וצבאי. הבנה לקויה זו מקשה יותר ויותר על יישוב בעיות קיומה של ישראל בשלום ובביטחון. בעיות שהן עצמן – בל נשלה את עצמנו – חמורות ומסובכות דיין.
*
כל המאבד נפש אחת מישראל(!) כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל(!) כאילו קיים עולם מלא... (סנהדרין לז)
נספח: קטעים מדברי משה שרת בחוג צעירי מפא"י ב-28.6.56

(מובאים ב"יומן אישי" ע' 1507-1520)

- - - מצרים במידה רבה, נניח על ידי העסקה הצ'כית והתכוננות המלחמה של נאצר, כבר נחלה מבחינה זו הצלחות חשובות מאוד. אם נצרף את השבתת התיירות עם דלדול מקורות הון ההשקעה, עם ירידת האמון הבנקאי במדינת ישראל, עם הכורח להפנות אמצעים כבירים לרכישת נשק ולהרעיב על ידי כך פיתוח וקליטת עלייה וצרכים אחרים, הרי שבעצם אין צורך לנאצר לעשות מלחמה. די לו להמשיך בזיון ולמתוח אותנו כל הזמן להתחרות אתו וללכת אחריו כדי להביא אותנו לסף ההתמוטטות הכלכלית. כל שכן יש גורמים התלויים בנו – איך אנו מארגנים את חיינו, איך אנו ערוכים, איך אנו חוטפים כולנו מהמדינה – ובעצם איש מרעהו - ונלחם איש עם רעהו על כל מיני תוספות שכולן מחזות שווא, כי כל זה גורם לירידת ערך המטבע, ירידת יכולת הקניה, לירידת הפריון על ידי ההשבתות והשביתות ומחנך את הציבור לאשליות המסוכנות ביותר שמביאות אותו לידי סף ההתאבדות הכלכלית. גם מבחינה מדינית פירושו הנחלת ניצחון מפוצץ לאויבינו אם יבוא ערעור עוד יותר חמור ממה שמצטייר עכשיו, ואילו הייתה דאגתנו אך ורק לחזית המדינית היינו מחויבים על אותם מאמצים ושינוי דרך שאנו מצויים עליהם ממילא על ידי קשיי מצבנו הכלכלי והסכנות הכרוכות בקשיים אלה.

מתעוררת כאן עוד שאלה מדינית. אינני רוצה להיכנס לעובי הקורה הזאת – גם קורה כבדה מאוד – אם אנו יכולים לאורך הימים להחזיק מעמד במרוץ הזיון. אנו מפרישים סכומים עצומים לזיון. אלה אינם סכומים חד-פעמיים. הדברים אינם מסתכמים בהוצאות חד-פעמיות לרכש. פירוש הדבר הגדלה מתמדת של המעמסה הקבועה ועומדת על התקציב, פירוש הדבר הוצאות שוטפות של אימון לזמן בלתי מוגבל, חלקי חילוף, החלפת כלים והוצאו החזקה. ומתעוררת השאלה אם אנו יכולים להמשיך בדבר הזה בלי סוף. - - -
*
יש לנו ברירה לדעתי לגמרי לא פשוטה – או שאנו סבורים כי אנו עומדים מול העולם הערבי ואין לנו להישען אלא רק על כוחנו בלבד. מזה כאילו מסקנה אחת – מוכרחים להגיב הכל מקרה ומקרה, כי אי תגובה תתפרש על ידי העולם הערבי כאות של חולשה ואז אנו אבודים. זאת אומרת, החשבון הוא רק דו-צדדי בינינו ובין הערבים ולא קיים שום דבר חוץ מזה. אז מה הוא החזון שלכם אז? כמה מיליונים נהיה פה, לכמה מיליונים נגיע בארץ הזאת? - - -
אנו חיים באמונה שחזרנו לארץ הזאת בפעם השלישית כדי לא להיעקר לעולם, ולא שההיסטוריה תחזור שוב ושוב על עצמה. ואנו מוקפים עשרות מיליונים של העולם הערבי- - - אנו עמדנו נגדם במצב ידוע, אבל אנו יודעים מה חל מאז, ואנו יודעים שיש להם פוטנציה עצומה, ואני מדבר על החזון ולא על מה שיהיה תוך 5 השנים הקרובות, אלא 10-20-30 השנים- - -

אם זהו המצב, הרי עם מיצוי כל האפשרות של חיזוק כוחנו ועם מיצוי כל האפשרויות לגבי המדיניות שלנו, נהיה מוכי-עיוורון אם לא נמצה את האפשרויות של הישענות על בעלי ברית בעולם. מה פירוש בעלי ברית? אם ההישענות על כוחות בעולם זהו נכס, מזה מתחייבות מסקנות לטפח את הנכס הזה – לטפח אות, לא להכשיל אותו – ואז יש שיקול כנגד שיקול. במה זה תלוי? זה תלוי קודם כל ביחס של העולם למדינת ישראל, איך העולם רואה את מדינת ישראל, האם הוא רואה אותה ככוח חיובי או שלילי, כגורם מוסרי או לא מוסרי האם הוא רואה אותה כבית יצירה גדולה או סתם מדינונת, שלא חשוב אם היא קיימת או לא, זה לא מעלה ולא מוריד ממהלך ההיסטוריה – הדבר הזה מוכרח להיות יעד קבוע של מדיניות החוץ הישראלית, ואסור אף לרגע אחד להסיח את הדעת מזה. זה לא אומר שבכל מקרה ומקרה צריך להכריע לפיו, יש שצריך להכריע נגדו, אבל לעולם לא מתוך התעלמות ממנו. - - -
*
בארץ מתנהלת אופנסיבה של מלחמת מנע. אבל העם נגד מלחמה. אני אומר זאת בביטחון מוחלט. העם נגד מלחמה. העם רוצה שלום. זאת לא אומרת שהעם לא ילך למלחמה וילחם בגבורה אם תפרוץ מלחמה. אבל העם בהמוניו הגדולים והעצומים הוא נגד מלחמה. הוא רוצה שלום - - - העם בחושו יודע באיזו מלחמה כוחו, והוא יאנו רוצה לאבד את הבסיס המוסרי שלו, יש שר האומה ששומר אותו מזה.
*
- - - אני אומר: על כל פנים לא תיתכן תגובה על כל מקרה ומקרה . אני אינני בטוח – אני מסתכן מאוד כאשר אני אומר זאת – הייתה תקופה שהיו נצנוצים במגעים שלנו עם נאצר, היו נצנוצים של איזה אפשרויות. אינני יודע, יכול להיות שזו הייתה רמאות מלכתחילה, יכול להיות שזו לא הייתה רמאות. הכל יכול להיות. עובדה היא שהם היו. הם נעלמו אחרי התקפת עזה . הם לא היו נעלמים אילו בעזה נפלו 10 איש. הם נעלמו מפני שנפלו 40 איש או יותר אנשים - - -

אני מתפלא על החברים. כאשר אצלנו קורה איזה דבר קודם כל יש הזדעזעות נוראה. שנית, יש חשבון מדיני שאי-אפשר לעבור עליו בשתיקה, שכן זה יתפרש כחולשה; יש חשבון ביטחוני שפירושו הפקרת דם. ואנו שוכחים לגמרי שגם בצד השני יש אנשים חיים עם מוחות, וגם להם יש תגובות כאלה. אינני יודע מה קורה לנו. אינני יכול לדרוש מכולכם שיהיה לכם ניסיון חיים של שנתיים חיים סגורים בכפר ערבי כדי להיווכח לדעת, שהערבים הם בני אדם. יש להם מוח, הגיון וכבוד ורגש אנושי, ויצר וכושר הזדעזעות. אינני רוצה להיכנס להשתלשלות שהביאה להפגזה של עזה . יש לי בזה לומר תלי תלים. אבל הייתה הפגזה של עזה. בשביל עזה זה נפל כרעם ביום בהיר, נפלו 50 איש ונפצעו 50 איש ומזה זקנים וילדים. האיש שהוא אחראי מוכרח להראות שהוא הפיל קורבנות . הוא איננו עושה זאת בדרך צבאית. הוא עושה זאת בדרכים אחרות שאינן לנו. הוא חושב שזה יותר יעיל. הוא הולך בדרך זו. והוא מה שאומרים באנגלית taking off . יש לו חשבון. הרשימה שלו היא 50 הרוגים. היום נהרגו 5 יהודים – נשארו 45: היום נהרגו 3 יהודים – נשארו 42, והוא מוכן ללכת עד הסוף.
*
עניין הממדים הוא דבר חשוב. אילו הייתם בניו יורק והייתם רואים את הכותרות של כינרת לא הייתם יכולים שלא להתפלץ. זה לא שאלה שאני חלש-עצבים ואני מתפלץ וצריך להיות חזק-עצבים כדי שלא להתפלץ. זוהי שאלה מדינית. יש תלות כלשהי באמריקה או אין? יש תלות ביהדות אמריקה או אין? אולי אחד הדברים החמורים ביותר הייתה התערערות האמון של יהדות אמריקה בשיקול דעתה של ממשלת ישראל, שכן הם לא יכלו להבין בשום פנים ואופן מדוע זה נעשה באותו יום שהיה ידוע שעומד להיות ראיון ואולי יש ממנו תקוות. וכלפי חוץ לא היה שום דבר, היו יריות בכינרת לו נפל איש מאיתנו, ופתאום התקפה כזאת, ועשרות אנשים נהרגו, וכתוב: "אופנסיבה ישראלית על סוריה", וזה בשעה שעוסקים במבצע הסברה ברחבי תבל כדי להוכיח, שאנו מדינה נצורה ומוקפת, בטבע המצב מתגוננת, ונגדנו נחרשות מזימות ומתארגנת תוקפנות להכחיד אותנו. המילים אומרות דבר אחד – והעובדות אומרות דבר אחר.

אני אומר שמוכרח להיות שיקול מתי כן תגובה ומתי לא; צריך להיות שיקול איזה תגובה ובאיזה ממדים ואי-אפשר להתעלם מהרושם, כי הרושם הוא עובדה מדינית ויש מזה תוצאות. במקרה זה התוצאה היא החלטת מועצת הביטחון שמציגה אותנו כתוקפן, במקרה אחר ביטול ביקור, במקרה אחר אי-מתן נשק או הצדקה לאי-מתן נשק, זה על כל פנים היה, ואלה הם הנזקים. ואינני אומר שצריך להכריע לפיהם, אבל לא יתכן להתעלם מהם, ואסור שהצבא יתחנך על התעלמות מהם. כבר אינני רוצה לדבר על כך, שמעשי תגובה כאלה שעשינו כל אחד מהם מחדש מצית ים של שנאה, להבות אש של שנאה מסביב - - -
*
שום ממשלה אינה מצווה על מפקדי צבאה לפלוש לארץ שכנה במטרה לשנות שם מבנה ומשטר אלא אם כן נתגבשו מבעוד זמן בממסד המדיני-ביטחוני שאיפות ומגמות מובהקות, המצדיקות מהלך שכזה ואף דוחקות לביצועו תוך המתנה לשעת כושר לאומית או בינלאומית.

כאשר ממשלת "הליכוד" בראשותו של מנחם בגין החליטה, כי צה"ל יפלוש ללבנון ב-6 ביוני 1982, היא לא עשתה זאת מתוך דחף רגעי חולף; כפי שמבהיר יומן ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת מן השנים 55-1954, טיפחו כבר אז אישים עתירי-משקל כדוד בן גוריון ומשה דיין תוכניות ומזימות לעצב את לבנון מחדש – ואף לספח בתוך כך את דרומה לישראל – אלא שנדרש הצירוף המיוחד של בגין-שרון-שמיר-רפול – ללא שום בלם סביבם – כדי להוציא לפועל ב-1982 את התכנונים הישנים – במחיר אנושי (יהודי-וערבי), מוסרי, וכלכלי בל-ישוער לנו, לבנינו ולבני-בנינו.

פרטים

הקדמה

תוכן עיניינים

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

1. מבוא

א. כללי
לבנון הייתה במשך שנים רבות אחת המדינות המשגשגות במזרח התיכון. נופיה משכו תיירים רבים ובזכות מדיניות הכלכלה הליברלית של ממשלתה צמח בה מרכז פיננסי עולמי. הלבנונים הבינו שהרווחה הכלכלית והחברתית שלהם מותנית בקיום יחסים תקינים ביניהם לבין שכניהם, לכן הקפידה ממשלת לבנון לשמור על ניטרליות ועל שקט בגבולות. כך נהגה ממשלת לבנון גם כלפי ישראל. מאז שהסתיימה מלחמת העצמאות עד שנת, 1968 לא השתתפה לבנון בפעילויות איבה נגד ישראל.
תושבי לבנון הם נוצרים ומוסלמים בני עדות שונות. הנוצרים - מרונים, יוונים אורתודוכסים, קתולים, ארמנים, פרוטסטנטים ואחרים. המוסלמים - שיעים, סונים, דרוזים ואחרים. בין העדות שוררת יריבות רבה, בעיקר בין הנוצרים לבין המוסלמים.
היריבויות על הרקע הדתי והעדתי הגיעו בעבר לכלל התנגשויות אלימות רבות ולמעשי טבח הדדיים. מלחמת האזרחים שהתנהלה בלבנון בשנים 1975 - 1976, היא דוגמא לכך.

ב. ארגונים פלשתינאים מזוינים בלבנון
הארגונים המזוינים של הפלשתינאים הגיעו ללבנון בראשית שנות השבעים, שבה היו להם תנאים נוחים להיערכות:

משאבים אנושיים - אוכלוסייה מוסלמית, בחלקה פלשתינאית אוהדת, שישבה בלבנון כבר קודם.
שלטון רופף - העדר צבא לבנוני לאומי חזק, קונפליקט כלכלי ודתי עמוק בין הנוצרים לבין המוסלמים.
חסות מדינית אוהדת - לסוריה השפעה מדינית בלבנון. היא תומכת בארגונים הפלשתינאיים ובפעילויות המלחמתיות שלהם נגד ישראל.
ראשי אש'ף השכילו לנצל תנאים אלה, הקימו מאחז מדיני בלבנון ופיתחו תשתית
צבאית וארגונית רחבה. מ - 1968 נעשה אש'ף גורם חשוב משפיע ומתסיס בלבנון. פעילותו השפיעה על היחסים בין העדות במדינה והקצינה את היריבויות הפנימיות בתוכה.
מעורבות הארגונים המזוינים הפלשתינאים (בעיקר אש'ף) בעניינים הפנימיים בלבנון באה לידי ביטוי במלחמת האזרחים שפרצה ב - 1975. במלחמה זו חברו הארגונים הפלשתינאיים לגורמים מוסלמים מיליטנטיים ונלחמו לצדם בנוצרים.
בקרבות נהרגו אלפים, ומאות אלפים אחרים נותרו ללא קורת גג.

ג. גורמים ישירים שהביאו למלחמת לבנון
הארגונים הפלשתינאיים, שהתבססו בלבנון מראשית שנות השבעים, נעשו גורם עיקרי בדרום לבנון והתחילו בפעולות איבה כלפי ישראל.

הם חדרו לתוך מדינת ישראל ורצחו אזרחים (רצח התלמידים בבית הספר במעלות, ההתקפה על אוטובוס התלמידים בדובב, הרצח בכפר יובל, חטיפת האוטובוס בכביש החוף, חדירה לבית הילדים במשגב עם ועוד).
הפלשתינאים היו יורים, מתוך שטח לבנון, מטחי קטיושות על יישובי הצפון, מקריית שמונה במזרח עד נהרייה במערב.
סוריה התבססה בלבנון, היא תמכה בפעולות הארגונים הפלשתינאיים נגד ישראל והקימה בלבנון מערך טילים נגד מטוסים שהכביד על פעילות מנע של חיל האוויר הישראלי.
מדינת ישראל הגיבה בשורת מבצעים של צה'ל, במטרה להרחיק את הכוחות הפלשתינאים מגבול הצפון. 'מבצע ליטני', היה הגדול במבצעים אלה. ממשלת ישראל שקלה, פעמים מספר, את האפשרות לצאת לפעולת מנע רחבה. בצה'ל הכינו תכנית למבצע (מבצע 'אורנים'), אך הממשלה הבליגה ולא הגיבה, בעקבות בקשות של ארצות הברית ושל האו'ם.

2. נתוני המערכה

א. תנאי השטח
תנאי השטח בלבנון קשים לפעילות צבאית. רוב השטח הררי, רכסי הר הלבנון והרי מול הלבנון. התנועה בשטחים אלה מוגבלת . הצירים ההרריים צרים, הם מכבידים על הפעלת כוחות גדולים ועל הובלת אספקה ואפשר לחסום אותם בקלות. השטח של מישור החוף צר, מאוכלס ומעובד בצפיפות, התנועה מוגבלת בו לצירים הקיימים. ערוץ נהר הליטני חוצה את הצירים במקומות אחדים והמעבר בגשרים שעליו מציב מגבלות שצריך להתחשב בהן.
ב. תכנית המבצע ('אורנים')
המבצע נועד לנטרל את האיום על תושבי מדינת ישראל, מצד הארגונים המזוינים הפלשתינאיים שהתבססו בדרום לבנון, על ידי פירוקם מנשק והרחקת מנהיגיהם.
תכנית המבצע הייתה בנויה על ניהול מערכה משולבת בתנועה מדרום לצפון, בשלושה צירים עיקריים:

בציר מערבי - במישור החוף הלבנוני שרחבו בין מטרים ספורים לבין 7.5 ק'מ. השטח מיושב בצפיפות (כולל מחנות פליטים) ומכוסה בגידולים חקלאיים צפופים.
בציר מרכזי - בהר הלבנון ובבקעת הלבנון (הבקע). שטח מגוון מבחינה טופוגרפית, שיש בו רכסים המגיעים עד גובה 2,000 מטר, בערך, ומדרונות תלולים. השטח מאוכלס בישובים מפוזרים.
בציר מזרחי - במורדות החרמון ובהרי מול-הלבנון. שטח הררי, שבו הרים שמגיעים לגובה של יותר מ 2,500 מטר. השטח מיושב בדלילות.
ג. כוחות האויב
הפלשתינאים מהארגונים המזוינים השונים, מנו כ 23,000 איש (על פי הערכה)הכוחות הסוריים בלבנון מנו דיביזיה (אוגדה) שהיו בה יחידות טנקים, יחידות חיל רגלים, יחידות קומנדו, סוללות ארטילריה וסוללות תותחים נגד מטוסים (נ.מ).

הצבא הסורי כולו עמד בכוננות צבאית מוכן להתערב
מערך הגנה של טילי קרקע-אוויר סוריים היה פרוש כדי להגן על שמי לבנון.
ד. כוחותינו
מפקדת פיקוד צפון, בפיקודו של האלוף אמיר דרורי, הייתה האחראית על המבצע, לרשותה הועמדו:

5 אוגדות
כוחות שונים של צה'ל, במיוחד כוחות של חיל האוויר ושל חיל הים.
הכוחות כונסו למבצע תוך שלושה ימים, בין 3.6.82 לבין 6.6.82

ה. מאפיינים מיוחדים למערכה

שטחים קשים למעבר כלי רכב, ותלות במספר מוגבל של צירים צרים והרריים להעברת כוחות ואספקה.
צורך להלחם בשטחים עירוניים, יושבים בצפיפות.
צורך להלחם בעת ובעונה אחת נגד כוחות גרילה ונגד כוחות צבא סדיר.
צורך להתחשב במעורבות הסורית ובחיכוכים הבין עדתיים בלבנון
3. מהלך המלחמה

א. 'אירועים ראשונים במלחמה' (יום ה' 3.6.82 - מוצאי שבת 5.6.82)
ביום ה' - 3 ביוני 1982 ניסתה חוליית מחבלים להתנקש בחייו של שגריר ישראל בבריטניה, השגריר נפצע קשה. במדינת ישראל ראו את הפלשתינאים בלבנון אחראים להתנקשות זו והתייחסו אליה כאל 'עילה למלחמה'.
צה'ל יצא למלחמה בלבנון במטרה מוגדרת, 'ליצור חיץ בין צפון הארץ לבין השטחים בדרום לבנון שהיו בשליטת הכוחות המזוינים של הפלשתינאים'.
באותו יום, אחר-הצוהריים, תקפו מטוסי חיל האוויר יעדים במערך של הפלשתינאים בלבנון, בתגובה פתחו הפלשתינאים בהפגזה מתמשכת על היישובים בגבול הצפון ובגליל.
במוצאי שבת, 5 ביוני 1982, התכנסה ממשלת ישראל והחליטה שחייבים להוציא את כל יישובי הצפון אל מחוץ לטווח האש של הפלשתינאים בלבנון. על צה'ל לעשות זאת כשהוא נזהר שלא לתקוף את כוחות הצבא הסורי, אלא רק כאשר הכוחות האלה יתקפו אותו המלחמה נקראה 'מלחמת שלום הגליל' והתנהלה על פי התכנית הצבאית של 'מבצע אורנים'.

ב. קרבות ה - 6 ביוני 1982
ב 6 ביוני 1982 תקפו מטוסי חיל האוויר ריכוזי כוחות פלשתינאים בדרום לבנון, ספינות חיל הים הפגיזו מקורות אש פלשתינאיים ופגעו בכלי רכב שלהם שנעו על הציר לאורך החוף.
לקראת הצוהריים החלו כוחות הקרקע לנוע למשימותיהם. בהתחלה הופעלו האוגדות בפיקודם של תתי-האלופים יצחק מרדכי, אביגדור קהלני, מנחם עינן ועמנואל סקל. העוצבות נעו צפונה בשלושה צירים:בכביש החוף במערב, בציר מרכזי לעבר רמת נבטיה ובציר מזרחי באזור שבשליטת אש'ף, ('פתחלנד'), ראו מפה מצורפת.

ג. קרבות ה - 7 - 8 ביוני
ביומיים אלו נמשכה פעילות כוחותינו נגד הכוחות המזוינים הפלשתינאיים, שהכוחות מתקדמים צפונה והורסים את התשתית של הפלשתינאים בדרום לבנון.

בגזרה המערבית טוהרו מרחב צור ומורדות ההרים הסמוכים מלוחמים פלשתינאים.
כוחות צנחנים שנחתו מהים מצפון לצידון, בשפך נהר אל אוולי, שברו את הרצף היבשתי בין הכוחות הפלשתינאיים בדרום לבין המרכז שלהם בביירות.
הקרבות בצידון נמשכו עוד שבוע בערך, בעיקר הקרבות על השליטה במחנות
הפליטים שמסביבה.
ד. קרבות ה- 9 - 13 ביוני
ב 9.6 נפתח שלב חדש במלחמה. התחילו קרבות נגד כוחות של הצבא הסורי. כוחות צה'ל ניסו להימנע מהם, אך הסורים תגברו את כוחותיהם וקידמו אותם לכוון הכוחות המתקדמים של צה'ל.

שלב זה במלחמה נפתח בתקיפות של מטוסי חיל האוויר בתקיפות אלה נהרסו רוב סוללות הטילים הסוריים ובקרבות אוויר הופלו 27 מטוסים סוריים.
במשך היום השתלטו כוחותינו על 'הר הלבנון'.
ב 9.6 פתחו כוחותינו בקרבות שריון בליווי סיוע אווירי במתקפה על
המערך של כוח הצבא הסורי, במטרה להבקיע את רצועת ההגנה הראשונה שלו. המטרה לא הושגה במלואה וב - 11.6 בצהרים נכנסה לתוקף הפסקת אש, בין צה'ל לבין הכוחות הסוריים.
ב - 13.6 הגיעה לבירות החטיבה הסדירה של הצנחנים (חטיבה 35).
ה. עד ה - 31.8
כחודש וחצי התחוללו קרבות באזור ביירות, במטרה לפנות מתוכה את המחבלים. בקרבות אלה, הודקה טבעת המצור על העיר, נכבשו שדה התעופה ועמדות חשובות ממזרח לעיר.
לקראת אמצע אוגוסט הושגה הסכמה להוצאת הכוחות הסוריים וכוחות הארגונים הפלשתינאים מביירות - בחסות כוח בינלאומי. פינוי הכוחות הושלם- 31.8.82.
בימים האחרונים לקרבות בביירות, תקפו כוחות של הפלנגות הנוצריות את התושבים במחנות הפליטים הפלשתינאים בסברה ובשתילה, וערכו בהם טבח. המפקדים של הכוחות הישראליים במקום לא הבחינו במתרחש, ולא מנעו את הטבח.האירוע גרם לזעזוע בארץ ובעולם.

4. סיכום ההישגים של מלחמת לבנון

הארגונים המזוינים של הפלשתינאים הורחקו מטווח פגיעה ביישובינו, פונו מהמאחז
שהיה להם בלבנון והתשתית הצבאית שלהם נהרסה.
עצמתו של הצבא הסורי נחלשה, במיוחד הצטמצמה היכולת האווירית שלו.
הצבא הסורי, היושב בלבנון, הורחק מהגבול בין לבנון לבין ישראל.
נחלש כוחם של ארגוני הטרור וחלה ירידה במעמדם הכולל.
5. סוף דבר

בעקבות ההצלחות הצבאיות במערכה, נשארו בדרום לבנון כוחות ישראליים שצורפו אליהם כוחות לבנוניים תומכים ואוהדים, הכוחות היו אמורים להגן על ישראל 'מהשטח שמעבר לגבול הבינלאומי'.
במשך הזמן תפס החיזבאללה את מקומם של הפלשתינאים בדרום לבנון, ומלחמה קשה נמשכה בין החיזבאללה לבין הכוחות של צה'ל וצד'ל (צבא דרום לבנון).
אחרי שמונה עשרה שנה של חזית קרבות פעילים, יצא צה'ל מלבנון בשנת 2000ונערך בתוך גבולות ישראל.

הועלה בתאריך - 6/1/2004 ע"י צוות העמותה
http://www.paratroops.org.il/.lebanon/lebanon.html

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

ההתנקשות בחייו היוותה את העילה לפתיחת מלחמת לבנון מאז ניסיון ההתנקשות היה ארגוב מאושפז במחלקת השיקום בבית החולים הדסה הר הצופים עד ליום מותו
מאת: יפעת גדות

היום לפני 23 שנה, ב-3 ביוני 1982, בוצע ניסיון התנקשות בחייו של שגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב.

ההתנקשות היא שהובילה למבצע שלום הגליל, שהחל לאחר תקופה ארוכה של ירי קטיושות לעבר יישובי הצפון. ביום 4 ביוני 1982, הורה בגין על תחילת המבצע. חיל האוויר תקף תישעה יעדי אש"ף בלבנון. אש"ף הגיב בהפגזה כבדה על יישובי הצפון ובכך החלה למעשה מלחמת לבנון.

ב-3 ביוני 1982, כאמור, חיכה מתנקש פלשתיני מארגונו של אבו-נידאל, ליד מכוניתו של ארגוב בלונדון, סמוך למלון דורצ'סטר, שם השתתף ארגוב בארוחת ערב. הוא ירה בראשו של השגריר. המתנקש נתפס לאחר זמן קצר, יחד עם שותפיו למעשה.

מאז ניסיון ההתנקשות היה ארגוב מאושפז במחלקת השיקום בבית החולים הדסה הר הצופים, כאשר אשתו סועדת אותו כל השנים, עד מותה במאי 2002. לבני הזוג ארגוב שלושה ילדים.

ארגוב נפטר ב-22 בפברואר 2003 בהדסה הר הצופים בירושלים, בגיל 74. במשך 21 שנים, מאז ניסיון ההתנקשות בחייו, הוא היה מאושפז במחלקת השיקום בבית החולים.

נוצר ביום: 03/06/2005 | עודכן ביום: 03/06/2005 8:29:38
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-71958-00.html?tag=7-49-40&au=True

להלן פירסום בעיתון של המדינה: 'ישראל היום":

ושוב תודה רבה לחברי/נו היקר aharon33
.
.
תזכורת:

היום (4.6.2005) לפני 23 שנה- התנקשות בחיי שגריר ישראל שלמה ארגוב
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5232&forum=gil&viewmode=all&keywords=%F9%EC%EE%E4%20%E0%F8%E2%E5%E1#60

22. מערכת/מבצע שלום הגליל = של''ג !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5232&forum=gil&viewmode=all&keywords=%F9%EC%EE%E4%20%E0%F8%E2%E5%E1#22

2. רפאל (רפול) איתן - מגדולי לוחמי ישראל, קווים לדמותו.
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6314&forum=gil&viewmode=all&keywords=%F9%EC%EE%E4%20%E0%F8%E2%E5%E1#2
רפול ז''ל: ''בגין תשמע, התקשורת עובדת עלינו, לא היו 400,000
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5403&forum=gil&viewmode=all&keywords=%F8%F4%E5%EC#70
רפול: אהרון ברק תפר תיק לשרון בועדת כהן/סברה ושתילה!!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5110&forum=gil&viewmode=all&keywords=%F8%F4%E5%EC#59

10. Izkor - יזכור - רחבעם זאבי ז''ל הי''ד......
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5553&forum=gil&viewmode=all&keywords=%F9%EC%EE%E4%20%E0%F8%E2%E5%E1#10
**דו''ח בעניין רצח השר רחבעם זאבי ז''ל הי''ד**סוף
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5553&forum=gil&viewmode=all&keywords=%F9%EC%EE%E4%20%E0%F8%E2%E5%E1

60. . (ה)ארגון לשחרור פלסטין (אש''ף)
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5070&forum=gil&viewmode=all&keywords=%F9%EC%EE%E4%20%E0%F8%E2%E5%E1#60

''מתי שותק שמעון פרס?''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=7635&forum=gil&viewmode=all&keywords=%F9%EC%EE%E4%20%E0%F8%E2%E5%E1

לאמת אין אג'נדה. לתקשורת יש. ההיסטוריה מסבירה הכל

האמריקנים לא הקימו את המדינה, ולא יגנו עליה. מה שקרה בוייאטנם - כשהקונגרס האמריקני, ויותר מכך - הציבור האמריקני, הפנה את גבו לדרום ויאטנמים ולחייליו שלו - קרה גם בכווית, במלחמת המפרץ הראשונה - ויקרא גם פה בארץ.

לאמריקנים יש אינטרסים. כרגע אנחנו נמצאים באינטרסים שלהם. אבל אבוי לנו אם נחשוב אפילו לשניה, שהאמריקנים רוצים בטובת העם היהודי. האמריקנים רוצים בטובת האמריקנים. האמריקנים לא הקימו את המדינה הזאת. אנחנו - היהודים - הקמנו אותה. הדבר היחידי שעשו האמריקאים היה להצביע לימיננו - ועל זה נודה להם ונזכור להם זאת לעד. הם לא נלחמו עבורנו, לא סיפקו לנו נשק - אפילו לוחות ברזל למיגון אוטובוסים הם לא נתנו לנו.
להפך - הם רצו שלא נכריז על עצמאותנו. וכל הכבוד לבן גוריון שהחליט לצאת כנגד האמריקנים!

נושא : ארה"ב לא עזרה לנו להקים את המדינה. היא עמדה מימיננו ותו לא.
תאריך : 12/01/04 23:29
מחבר/ת : mccoy

בתגובה ל: תכניסו את זה טוב טוב לראש - mccoy
============
פשוט מחמם לי את הלב לקרוא את הדברים הבאים:

מדברי משה שרת לג'ורג' סי מרשל, מזכיר המדינה האמריקני, 1948:

"אנחנו עומדים על סף הגשמת התקווה של מאות על מאות שנים - לפני גמר ביצועו של מפעל אשר שלושה דורות השקיעו בו את מאמציהם. אנו מרגישים כי הדבר ממש לפנינו - עלינו רק להושיט יד ולקחתו. זוהי הזדמנות בלתי חוזרת בדברי ימים של עם. ניתן את הדין לפני ההיסטוריה היהודית אם נסכים לדחיה כלשהי בלי שיהא לנו ביטחון כי הדבר קום יקום לאחר הדחייה.
ממשלת ארה"ב לא עזרה לנו להקים את המדינה - היא עמדה לימיננו רק על ידי הצבעתה בעצרת, ואנו מעריכים זאת מאוד-מאוד, ולעולם לא נשכח את הדבר. אבל את המלחמה שהייתה לנו בארץ עשינו לבדנו וללא עזרה. כאשר ביקשנו נשק - לא ניתן לנו; ביקשנו הדרכה צבאית - ואף זו לא ניתנה; אפילו לוחות ברזל לשיריון האוטובוסים לא קיבלנו.
...הגענו למה שהגענו בכוחותינו אנו בלבד. עכשיו אין לפנינו שאלה של השגת עזרה מארצות הברית. קיימת רק שאלה של מניעת הפרעה. ארצות הברית באה עכשיו להפריע על ידי התוכנית שלה להקמת המדינה היהודית.
...אנו נדרשים לדחות את העצמאות במו ידינו. אנו נדרשים להסכים לשלטון זמני שייקרא "משטר ההפוגה הזמני" - דבר שאין לו זכר בהחלטת העצרת."

נושא : חברה האבחנות שלכם עבות ,הבחור צודק היו ויש להם אינטרסים ,
תאריך : 13/01/04 05:43
מחבר/ת : סוסיתא1

בתגובה ל: תכניסו את זה טוב טוב לראש - mccoy
============
הם עומדים מאחורינו, מימיננו ,משמאלנו ,מלפנינו ,והכי חשוב מעלינו ,כשהם צריכים שקט ,
גם אם נחטוף פיגוע ,אנו חייבים להישאר בשקט ,ואם ההצהרה לא מוצאת חן בעינהם ,
יהיה חייב לתקנה ,ואם שרון עומד לנאום ,הם יחליטו מה כן אומרים ומה לא אומרים ,
בקיצור לא משנה איפה הם ,תמיד הם הבוסים ,וזה רע למדינה ,שרוצה להפסיק למכור בננות ,
ומעוניינת להיות מדינה יציבה חזקה עם רוב יהודי ,הבחור צודק ,לכולם יש אינטרסים ,
ורק הם מניעים אם לתמוך או לא ,כל אירופה וכל העולם בנוי על זה ,זה להב הדברים ,
זה השפיץ ,ולא צריך ללכת סחור סחור ,אם הם לא היו מאחורינו ,אז אנחנו היינו מאחוריהם ,
יחד עם אמא רוסיה ,ושמש סטאלין ,ואת זה הם לא היו רוצים לראות ,
לצערי חיסול מיזרח אירופה עלול לגרום להם להפקרתנו בשלב מסויים ,כשהם יהיו בטוחים ,
שאין לנו למי לחבור ,ושבשום צורה האינטרסים שלהם לא יפגעו ,

יצחק פונדק למרגלות האנדרטה לזכר חללי שיירת ניצנים, מול בסיס חסה. שני המשורינים הושארו במקום ונלקחו שלל
צילום: עינב מורנו

במלחמת העצמאות פיקד יצחק פונדק על גדוד 53 של גבעתי. ארבעת יישובי הספר בגזרה שעליה הופקד היו, ממערב למזרח, הקיבוצים ניצנים, נגבה, גת וגלאון. הצבא המצרי כבש את ניצנים ב-7 ביוני 1948 בקרב שנתפש בעיני רבים ככניעה ישראלית משפילה. 30 ממגיני המשק נהרגו בקרב, 105 נכנעו ונלקחו בשבי לכלא עבסייה בקהיר. רק ארבעה הצליחו לפרוץ את טבעת המצור ולהיחלץ.

43 שנים אחרי הדברים האלה התקבל במזכירות קיבוץ ניצנים, שהוקם מחדש אחרי המלחמה, מכתב בזה הלשון: "הנני מתקרב לגיל גבורות וחשבתי לעצמי כי אם לא הצלחתי בתש"ח לגונן כראוי על ניצנים הלוחמת על חייה מבודדת ונשכחת מלב כל, מן הראוי לפחות שבהגיע יומי אמצא לצדם של חיילי שנפלו בקרב האכזר. שלכם תמיד, י. פונדק". התגובה לא איחרה לבוא: "ליצחק היקר שלום רב. כבוד הוא לנו להשיב בחיוב לפנייתך המתייחסת למקום מנוחה אחרונה, יחד עם רעייתך, בבית העלמין של הקיבוץ".

לפני שנתיים נקברה מאשה פונדק בניצנים. החלקה שליד קברה שמורה לבעלה. בין זו לבין שוליו של קבר האחים שבו נטמנו חללי הקרב על ניצנים מפרידים 150 סנטימטרים. כדי לחבר ביניהם אחרי מותו הכשיר פונדק שביל אבן, "כדי שיהיה לי קל להיפגש אתם, אם יש עולם הבא". הכאב מדריך אותו, הוא מגלה, או שמא אלה ייסורי המצפון שרודפים ולא מרפים ממנו, שהרי אולי היה ביכולתו לעשות יותר כדי למנוע את נפילתם.

"הסיבה היא שלא הייתי מספיק תקיף אז", אומר פונדק כשהוא פותח את שער בית הקברות. "כשבאתי למח"ט שמעון אבידן והודעתי לו שניצנים הולכת ליפול, עמדו במפקדת החטיבה ארבעה נפוליונצ'יקים (תותחי 62 מ"מ) וסוללת מרגמות 120 שבקלות אפשר היה לקדם ולירות אתם על המצרים שתקפו את הקיבוץ. זה לא נעשה. התחלתי לצעוק, הסבירו לי למה לא מפעילים את הנשק, ובמקום לשבור להם שם את הראש, שתקתי".

מה שלומך, המפקד

פונדק, תת-אלוף בדימוס, חי את סיפור ניצנים בכל נפשו ומאודו. בן 91, נמרץ, חד ונוקב כאילו גילו מחצית מכך. זיכרונו מעורר קנאה, הבלורית עדיין מתנופפת, הראייה 6:6, אפילו למשקפי קריאה אינו זקוק. לוח הזמנים שלו, בעיקר עתה, לקראת שבוע העצמאות, עמוס כשל מנכ"ל. אדם מדהים. מדי חודש בחודשו, זו כבר מסורת, מתקשר אליו חייל מתקופת הגדוד, דוד עוזרי, "מה שלומך המפקד", כך כבר שנים. "למה אתה מצלצל", תהה פעם פונדק על העקביות. "אני מצלצל כי פעם בחודש אני עושה לך בבית הכנסת 'מי שבירך' וחשוב לי לדעת אם זה עוזר", הסביר הטוראי. "עד עכשיו זה עוזר מצוין, רק תמשיך ככה", הודה פונדק על הברכות.

ספק אם יש בתולדות מלחמת העצמאות פרשה טעונה וטראומטית כמקרה ניצנים. מדי עשור שב ומתעורר הדיון בעניינו: עתה על הפרק ספרו החדש של רם אורן, "המטרה תל אביב", שמתמקד בקרב ניצנים. בשנת 1990 החיה את הפולמוס מחקרו המעמיק של צביקה דרור, "ניצנים - קיבוץ שנבנה פעמיים". בדצמבר 83' גרמה לסערה כתבה שהכין יעקב אחימאיר לטלוויזיה הישראלית. פרשת ניצנים מסרבת לרדת מעל במת ההיסטוריה, אבל לדור הנכדים כל זה אומר מעט מאוד, אם בכלל. בשביל אלה ניצנים אינו פרק מאלף בתולדות ישראל אלא מלה נרדפת לחוף ים, פסטיבלי רוק, בומבמלות ושאנטי.

אבל פונדק בשלו. "למדתי את קרב ניצנים לאורכו ולרוחבו, הקיבוץ הותקף בטנקים,

פונדק (במרכז) עם חברי קיבוץ ניצנים, זמן קצר אחרי שהקימוהו מחדש. מי שנולד כאן נולד נגוע

בארטילריה ובאווירונים, ההסתערות התחילה בשמונה בבוקר וקדמה לה הפגזה שנפתחה בחצות, הקרב נמשך עד ארבע אחר הצהריים והנה, למרות ההתנגדות העיקשת של המגינים, חיילים וחברי משק, המח"ט איפשר לפוליטרוק שלו, אבא קובנר, להוציא דף קרבי שמכתים את הקיבוץ לדראון עולם".

"נפילת ניצנים - כשלון", היתה כותרת הכרוז שכתב קובנר. "בית אין מגינים על תנאי, הגנה משמע בכל כוחות הגוף ונפש, ואם יפקוד הגורל: טוב ליפול בחפירות הבית מאשר להיכנע לפולש רצחני... להיכנע כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית, חרפה היא. לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות". קובנר, שהיה ממקימי הארגון המחתרתי בגטו וילנה ואחר כך פרטיזן שימר את מורשת הקרב שספג ביערות מזרח אירופה, והפך את ניצנים לסמל של תבוסתנות, רפיון ומורך לב. "לקחתי על עצמי כמשימת חיים להשיב לניצנים את כבודה ולמחות את אות הקלון שהודבק לה לשווא", אומר פונדק.

לכאורה לא היה כלל צורך במאבק שהוא מנהל זה עשרות שנים, שהרי כבר בסוף מאי 49', זמן קצר לאחר שהוחזרו שבויי ניצנים ממצרים, שלח הרמטכ"ל יעקב דורי למזכירות הקיבוץ את ממצאי הוועדה שמינה "לחקור בפרשת המלחמה וההתגוננות". המסקנות היו צריכות להסיר את הרבב אחת ולתמיד מעל שמו של הקיבוץ, ולהכתים דווקא את שמו של קובנר בהתלהמות נמהרת:

"בפקודת היום של חטיבת גבעתי נכללו פסקאות שיש להן משמעות של הטלת דופי כלפי לוחמי ניצנים", קבע הרמטכ"ל דורי. "פקודת היום, שנכתבה מתוך כוונה רצויה לחזק את רוחם של מגיני מרחב הדרום, לא שיקפה את כל האמת על התגוננות קבוצת ניצנים והאבקותם המרה של לוחמיה, ויש להצטער על כן, שבלא מזיד נאמרו בפקודת היום דברים שלא צריכים היו להאמר. הנסיבות הקשות של האבקות מתיישבי ניצנים, הבדידות המרה של הלוחמים, חוסר הקשר עם העורף, אוזלת התחמושת והמזון ועל הכל מספר הנופלים הגדול בהתגוננות ההיא הם עדות נאמנה של האבקות נואשת המעניקה כבוד לכל אלה אשר נאבקו במקום עד הכדור האחרון".

דברים אלה לא הצליחו לשנות את דימוי נצרים בתודעת הציבור, מה גם שהמסמך לא זכה לתהודה הדרושה. בפברואר 82', דור וחצי לאחר ההתרחשות הדרמטית, פנתה מזכירות הקיבוץ לשירות הפסיכולוגי-הקהילתי בשער הנגב בבקשת סיוע, לנוכח תחושת המצוקה שנוצרה אצל רבים מהחברים. "יש בניצנים מעין מחלה, משהו ויראלי, שאנטיביוטיקה לא עוזרת לו. המחלה גורמת למעין שיתוק. מי שנולד כאן נולד נגוע", כך תוארה הבעיה באוזניהם של אנשי השירות.

קללה נוראה

"סיפור יום הקרב השאיר סימני שאלה רבים ורגשות של כעס אשמה ותסכול שלא התבררו עד היום", נמסר בדו"ח המסכם של הצוות המטפל, פסיכולוגית ועובד סוציאלי. "ניצנים מאופיינת כקהילה מסוגרת מאוד בתוך עצמה... מעט פעילים מחוץ לקיבוץ, מעט אנשים שיוצאים ללימודים גבוהים, הסגנון ואורח החיים שמרני יותר מקיבוצים אחרים... ללא ספק היתה השפעה לאירועי המלחמה על תהליך זה. הפגיעה כתוצאה מן הכרוז והאכזבה מן המוסדות שלא הושיטו עזרה מספקת גרמו לחוסר אמון בגורמים חיצוניים ולהסתגרות פנימית - אנו צריכים לסמוך רק על עצמנו".

"על ניצנים מרחפת קללה נוראה", אמר אז לפונדק נהג, חבר ניצנים, שנשלח לאסוף אותו לערב זיכרון שהתקיים בקיבוץ. "בגלל הדף הקרבי של אבא קובנר אנשי הקיבוץ נחשבו בארץ לבוגדים. ילד שסיפר שהוא מניצנים, הסתכלו עליו בבוז".

מלחמות רבות עברו מאז על המדינה, האנשים שקרב ניצנים הוא בשבילם פרק רב משמעות מתמעטים עד כדי קומץ. למי בכלל אכפת מניצנים? מתברר שמספרם גדול מהמשוער. ספרו של רם אורן, הבקיא ברחשי השוק, מעיד כי הסקרנות לא הגיעה עדיין לרוויה, ביום עיון שהתקיים לפני שנה מטעם יד בן צבי במכללה האקדמית באשקלון, "עמידה, פינוי, נסיגה", כשעל המוקד מקרה ניצנים, לא צפו המארגנים את הצפיפות שתיווצר באולם. המתדיינים היו ד"ר מאיר פעיל מהמרכז לחקר כוח המגן, פרופ' דינה פורת מאוניברסיטת תל אביב וד"ר מוטי גולני מאוניברסיטת חיפה. פונדק, שישב בקהל, לא היה מסוגל להחריש לנוכח הסנגוריה שלימדו שני הראשונים על אבידן וקובנר, ובחמת זעם קם להגיב.

את ניצנים הקימו בשנת 1943 חברי תנועת "העובד הציוני", שיצאו מפולין ומרומניה ב-1939. הקיבוץ, על 70-60 תושביו, היה אז נקודה עברית יחידה ומבודדת בלב אזור ערבי שאוכלוסייתו 22 אלף נפש. מצפון לו היתה העירה אסדוד (אשדוד), מדרום מג'דל (אשקלון) וחממה, ממזרח בית דראס (מושב גבעתי), ממערב הים. בהחלטת החלוקה של האומות המאוחדות מכ"ט בנובמבר 47', נשאר ניצנים מחוץ לתחום שיועד למדינה היהודית. היישוב הידידותי הקרוב ביותר, באר טוביה, היה במרחק שמונה ק"מ.

נובמבר 47' הוא גם המועד שבו נקרא פונדק לפקד על גדוד 53 בחטיבת גבעתי שזה עתה נולדה. "גדוד הפרברים" כונה הגדוד שלו שמגויסיו, "מדלת העם בעיקר", נשאבו משכונות הדרום של תל אביב, כרם התימנים, פלורנטין. את מצבת הגדוד השלימו אנשי היישובים שבגזרתו, ארבעת הקיבוצים וכן כפר ורבורג ובאר טוביה.

את המינוי קיבל פונדק מדוד בן גוריון אחרי ראיון שנמשך רבע שעה בלבד. ניסיון מבצעי לא היה לו, "ולא השכלה עממית אפילו. עשו אותי מג"ד בלי שפיקדתי אפילו על כיתה בקרב", הוא אומר באירוניה עצמית. במשפחתו הוא נחשב לגוי מבין ששת האחים לבית פונדיק. הוא עלה מפולין בשנת 33', הצטרף מיד למנגנון הקבע של "ההגנה", הוריד מעפילים בחוף סידנא עלי, עסק בהדרכה, וערב מלחמת העצמאות פיקד על נפת "גרשון", מרחב שהשתרע מגדרה עד לרביבים.

פגישה במנהטן

כדי להבין את עומק תחושותיו של פונדק יש לחזור אל אירוע אומלל שהתרחש חודשיים וחצי לפני המערכה המכרעת על ניצנים. שיירת אספקה שיצאה מבאר טוביה לניצנים נתקלה בכוח ערבי בפיקודו של עריק בריטי ליד המחנה הצבאי הנטוש בחסה. שתי המשאיות נחלצו, הגיעו בשלום לניצנים, אבל משוריני הליווי שקעו בבוץ וכותרו.

כוח חילוץ יצא בהוראת פונדק מבאר טוביה, הגיע לאזור המארב אבל לא יצר קשר עם הנצורים והמשיך משם לנצרים. פונדק הורה באלחוט למפקדי הכוח לחזור אל המשורינים, והנצורים חולצו לבסוף, אחרי שארבעה מחיילי גדוד 53 נהרגו וחמישה נפצעו. שני המשורינים הושארו בשטח ונלקחו שלל.

שרשרת הכשלים שהתגלו בתקרית האפילה על גילויי גבורה עילאיים. המג"ד בתגובה, למען יראו וייראו, הדיח את מפקד פלוגה ג', שלמה קרייזל, שלכאורה לא חתר ליצור מגע בעת שנשלח לחילוץ.

55 שנים חלפו, ותיקי הגדוד החליטו לכתוב ספר על תש"ח ופונדק, תוך כדי עיון בחומר הרב שהצטבר גילה לתדהמתו כי לא קרייזל פיקד על כוח החילוץ, ולכן טעות חמורה היתה להדיחו אז. אדרבה, הוא מצא שמ"פ ג' היה קורבן לעלילת שווא, שהוא ראוי למדליה על כושר המנהיגות והנחישות שהפגין אז תחת אש, ובוודאי לא לביזוי שבעקבותיו גלה בבושת פנים לארצות הברית.

נרעש ונרגש הפעיל פונדק את רשת הידידים והתורמים שטווה כיו"ר עמותת בית חטיבת גבעתי, ובעזרת הסניף האמריקאי איתר במנהטן את קרייזל, שבינתים שינה את שמו לשלמה חגי. זה היה ביוני 2003. פונדק, שהיה אז בביקור משפחתי בטמפה, פלורידה, המריא לניו יורק ואחרי הנחיתה חייג את המספר. "מדבר המג"ד שלך מ-48', אני מוכרח לראות אותך לכמה דקות בעניין חשוב ביותר", הוא פתח את שיחת הטלפון. "בשום אופן לא מוכן לפגוש אותך", השיב חגי. "אתה לגמרי צודק, אבל באתי לבקש סליחה", אמר פונדק.

"השתררה דממה", הוא מספר. "שמעתי שהוא מתייעץ עם אשתו ואז הוא חזר אלי, 'אני מוכן, אבל כשתגיע בבקשה אל תיבהל מהפנים שלי שהן עקומות. חטפתי אירוע מוחי קטן', הוא הזהיר. מיהרתי אליו, הוא גר בבית מפואר בקומה 16, כל מנהטן פרושה לפניו, תיארתי לו מה ואיך התברר לי, 'העפתי אותך לא בצדק על סמך דיווחים שקריים של קצין שלא היה מאוהדיך. אני מצטער. אתה היית בין גיבורי הקרב ואני הרסתי את חייך. העניין הזה רובץ עלי ולא נותן לי מנוח. מוכן לסלוח לי?'

"כמובן שהוא לא הסכים. פה התערבה אשתו, שהיא הרבה יותר צעירה ממנו. היא אמרה לי שהיא מכירה טוב מאוד את הפרשה, שבעלה לא שכח לרגע את העוול שנגרם לו, בגלל ההדחה החברים נטשו אותו והוא התקשה למצוא מקום עבודה ולכן עזב את הארץ - אבל לחשוב שהמג"ד יבוא בערוב ימיו במיוחד לניו יורק כדי לבקש סליחה, זה כבר בלתי נתפש. אל תלחץ עליו, היא ביקשה. ישבנו ושוחחנו, הוא בכה ואני בכיתי, נפרדנו בלי שהוא הסכים למחול לי אבל זה עוד יגיע", הוא מייחל. "את החלטתנו נעביר לך בכתב", הבטיחה אשתו בטרם נטרקה הדלת מאחוריו.

קצין פרוסי

השבוע נסעתי עם פונדק לסיור בנתיב קרבות ניצנים. התחנה הראשונה היתה האנדרטה לחללי קרב השיירה שמול מחנה השריון בחסה. כאן הצגתי לפונדק מסמך בכתב ידו של קרייזל. התאריך: יום לאחר ההיתקלות ההיא. "הפלוגה עומדת דום לזיכרם של אברהם פרחיה, זלמן שחר, פוקורני מאיר ושלמה רובינשטיין, חבר קבוצת ניצנים... קורבנות ראשונים אלה של פלוגתנו יחשלו בנו את הרצון ויקדשו את מטרתנו. מפקד הפלוגה מציין את התנהגותו היוצאת מן הכלל של שמעון בן יהודה, מפקד הכיתה, שלמרות הקורבנות בקרב אנשיו המשיך במאבק נגד כוחות גדולים של מאות פורעים... כמו כן את החובש ארצי והחייל דוד חנין".

דוד חנין הוא חמי, הסברתי לפונדק כיצד הגיע המסמך לידי. הוא היה במשך שנים רבות חבר הלשכה הפוליטית של המפלגה הקומוניסטית ומת לפני ארבע שנים בהישמע הצפירה ליום הזיכרון. את הקרב שבו נפצע לא הזכיר בחייו אף לא במלה.

מחסה נסע פונדק לקיבוץ ניצנים שבו התקבל, אף שבא ללא הודעה מוקדמת, בכבוד מלכים ממש. לא בכדי הוא יקיר היישוב, "מענטש" בלשונם. בארכיון הוא מגלה צילום נושן שלו, שלא ידע על אודותיו. כשהוא מתעדכן כמה עוד נשארו בחיים מדור ניצנים תש"ח, הוא מתעצב לשמוע ששישה בלבד, ומרביתם לא זכו כמותו לזקנה כה הדורה. "אולי תצליחי לגלות לי את העקבות של חבורה של בחורות מפולין, פליטות שואה, שעברו כאן בניצנים כשהייתי עוד מפקד נפת גרשון?" הוא מבקש מעובדת הארכיון. "אני זוכר שישבתי אתן, הן היו מפוחדות והסיפורים שהן סיפרו היו איומים".

לפני שנה, במלאות לו 90, ערכו לו חברי ניצנים ברוב עם מסיבת הפתעה. "אתה יודע איך קרה ששמעון אבידן הגיע בשנת 83' לדבר עם אנשי ניצנים? זה לא בא ממנו, הרי קצין פרוסי לא משנה את דעתו. אני כפיתי עליו לבוא, כדי לשים סוף למסע הביזוי שהקיבוץ נאלץ לספוג בגלל הדף הקרבי שלו ושל אבא קובנר. 'הם לא אשמים, בטח לא הבנים והנכדים', אמרתי לו. 'אם יש טענות, הרי הן צריכות להיות מופנות אך ורק כלפי גדוד 53. עוול נוראי גרמנו להם שלא באנו ללחוץ להם את היד מיד כשהם חזרו מהשבי. אני תיקנתי את הטעות, עוד לא מאוחר שגם אתה תראה את פרצופך'.

"הוא הסכים, ביקש שאני אקח אותו ברכב. כשיצאנו מהמשרד שלו בתל אביב, אמר לי שמעון אבידן 'אתה לא תדבר'. הודעתי לו שעברו הימים שהוא היה המפקד שלי וקיבלתי את דבריו ללא עוררין". קיבוץ ניצנים לדורותיו התייצב בהרכב מלא לשיחה; אבא קובנר סירב להשתתף במעמד שנועד לטהר את האווירה.

ניצנים לא היה היחיד, אבל רק עליו יצא הזעם. מגיני יד מרדכי נסוגו, כפר דרום התפנה לאחר מצור והפגזה כבדה, גוש עציון נפל והלך בשבי, כך גם הרובע היהודי בירושלים. בקיבוץ גזר נהרגו 28 מגינים ואילו 50 נפלו בשבי הלגיון, מסדה ושער הגולן התפנו בלי לירות כדור, מכל אלה רק על ניצנים יצא הקצף.

"אל תלך סחור סחור, רוצים את השורה התחתונה: לחמנו או לא לחמנו?" - זה היה המסר שהעבירו הנוכחים לאבידן. רק באחת בלילה יצא עשן לבן. "ברצוני לתקן ולפזר את הרושם כאילו אנשי ניצנים הלכו לשבי ללא לחימה", סיכם אבידן לבסוף. "אני חוזר, אם כן, אין הדבר כך. אנשי ניצנים וחיילי גדוד 53 של גבעתי החזיקו מעמד, על אף מעט החימוש שהיה בידם, עד אשר השריון פרץ וכבש את החלק החיוני. יש גם כן לראות בהגנת ניצנים אחת מעלילות הגבורה של מלחמת העצמאות.

"החטיבה - לפי יוזמתי - הוציאה דף קרבי, שלו נתנו את הכותרת 'נפילת ניצנים - כשלון'. כאן שגיתי. הייתי חייב לכתוב 'נפילת ניצנים - כשלון לחטיבת גבעתי'. נשאר לי אם כן רק לבקש סליחה על השגיאה המילולית. הדף אשר הוצא על ידי החטיבה וחתום על ידי מלמד שיש להילחם ללא תנאי ובכל תנאי ושאין בקלות ללכת לשבי. הדף הזה היה דרוש לנו ותוכנו יציב ואמת עבורי גם כיום, בינינו לבין לב הארץ היה חלל ריק ואנו היינו החומה. מן ההכרח היה לחזק את רוח הלוחמים בכל דרך. מיעוט הידיעות שהיו לנו על הלחימה בניצנים, ולעומת זאת הצורך להגיב במהירות, גרמו עוול לניצנים".

זמן קצר אחרי השיחה בניצנים התכנסו ביוזמת פונדק ותיקי גדוד 53, לזכר הימים ההם בתש"ח. במטרה לקומם את רוחה השפלה אז של חברי ניצנים הוא החליט שמבין ששת היישובים שהיו בגזרתו בתש"ח, נציג ניצנים יהיה זה שיברך, ובכך כמו יוכרז רשמית על פיוס היסטורי. "שמעון אבידן מאוד לא אהב את ההחלטה שקיבלתי", אומר פונדק. "הוא הודיע שאם לא אחזור בי הוא יבטל את השתתפותו. בסוף הוא בכל זאת הופיע, נשא נאום קצר במיוחד ומיהר לברוח".

עד הכדור האחרון

"שלא תהיה טעות", מבקש פונדק להבהיר. "שמעון אבידן היה המח"ט הטוב ביותר במלחמת העצמאות ולדפים הקרביים של אבא קובנר היה ערך עצום. אין לי מה לומר בגנותם. זה נכון גם לפרשת ניצנים. היינו מחכים להם כל בוקר, הם החדירו בנו רוח קרב, בכל הרצאה אני מדגיש את הנקודה הזאת. אני עצמי, בעיצומה של ההתקפה על קיבוץ גלאון, שהיתה בחודש יולי, דחקתי במפקד הנקודה, על מנת לדרבן אותו כשהמצרים כבר על הגדרות - 'האם יהיו לוחמי גלאון כניצנים, או כלוחמי נגבה תהיו'. מתברר שגם אני הושפעתי מהדף הקרבי עד כדי השמצות על ניצנים.

"לזמנו, כשהחטיבה היתה על הברכיים, זה היה נכון לעשות, אבל אחרי המלחמה חובה היתה לרכך את הטון. היחס לניצנים היה בלתי אנושי, האווירה היתה 'מי אלה בכלל, העובד הציוני, הרי הם לא סוציאליסטים'. גם אני נסחפתי בגל עד שחקרתי את הדברים. את אבא קובנר, אגב, לא ראינו במלחמה. בניגוד מוחלט לבני מהרשק, הפוליטרוק של הפלמ"ח שאותו יכולת למצוא מסתער בראש, הוא הסתגר בחדר שלו במפקדת החטיבה ולא הוציא את האף".

בכך לא תמו טענותיו של פונדק. "ניצנים היתה דלה באמצעים ובנשק בהשוואה לשאר הקיבוצים בגזרתי. את ניצנים המח"ט והמטה שלו לא ביקרו מיום שפרצה המלחמה, לכן היא גם קיבלה פחות". טבלאות להוכחת ההטיה יש לו למכביר. "המח"ט נתן עדיפות בהצטיידות לקיבוצי השומר הצעיר. זה נשמע אולי מופרך, אבל תן לי לשאול מה היית עושה אילו היית עומד מול שתי דירות שעולות באש, מהן אחת שלך. לאן היית קופץ קודם?"

"לתיאוריה הזאת אין ידיים ורגליים", הודף ההיסטוריון הצבאי מאיר פעיל את הטענה, וניכר כי אהבה גדולה אין בין השניים. "פונדק לא היה מצביא גדול וגם לא המג"ד הכי טוב בחטיבה", שופך פעיל בהנאה שמן למדורה. "כשמזכירים לו את הכשלונות שספג, הוא משום מה מקבל את הביקורת בצורה נוראה. הוא לוקח על עצמו יותר מדי אחריות. ניצנים היא מפלה, אבל לא בגלל פונדק אלא כי באותו שלב מוקדם של ראשית ימי פלישה, הנסיבות האובייקטיוויות נתנו מעט מאוד סיכוי לעמידה מול צבאות ערב הסדירים. צה"ל, שחשב עדיין בדפוסים של לחימה פרטיזנית, רק התחיל להיערך לקראת האתגר החדש".

פעיל, ח"כ לשעבר מטעם רשימת השמאל של"י, דווקא מצדיק את "הדף הקרבי" שחיבר אבא קובנר. "התכנים הם בהחלט קשים, אבל לשבחו של אבא קובנר שהוא זקף את קומתם של לוחמים. זה היה קול קורא חיוני, לולא הניסוחים הבוטים, הייתי אפילו מסתכן ואומר, היו לנו עוד כמה וכמה פרשיות ניצנים. אני גם מסוגל להוכיח שבניצנים לא היה פחות נשק בהשוואה לממקומות אחרים. עניין האפליה הוא קשקוש שאין לו שחר".

שיער ראשו של פונדק החל להאפיר תוך כדי המלחמה. "זה מכרסם", הוא אומר. "שלושה קרבות של גדוד 53 לא נותנים לי מנוח עד היום: קרב השיירה לניצנים, שבעה הרוגים מאש כוחותינו ליד פלוג'ה, אירוע שאני עדיין מחפש מי היה זה שנתן את פקודת האש, ובראש ובראשונה נפילת ניצנים. לפניו של המ"מ אברהם שוורצשטיין, שניהל את הלחימה בניצנים, עמדו שלוש אפשרויות כשהמצור עליו התהדק: להיכנע; לפרוץ מערבה, להתפזר בחולות ולחכות עד שיירד הלילה; או להילחם עד הכדור האחרון. מזלם של מגיני ניצנים שהקשר אתי נותק. אחרת, אם הוא היה שואל אותי, הייתי מודיע לו, ברוח אנשי פנפילוב שעל ברכיה חונכנו, שהאופציה האחרונה היא היחידה שניתנת לו. במקום 30 חללים זה היה נגמר ב-70".

המשימה החמישית

במרכז ספרו של רם אורן רומן שהיה או לא היה בין המ"מ מגבעתי שוורצשטיין לאלחוטנית היפהפיה של ניצנים, מירה בן ארי, אחת מעשר הנשים שלא התפנו מניצנים ערב הקרב הגורלי. היא היתה נשואה, בעורף היו הבעל אליקים והבן דני. בן ארי נהרגה בשעת הכניעה. "מכל הבחינות היא היתה מועמדת בולטת לאות הגבורה", אומר פונדק, שאחרי המלחמה התמנה לעמוד בראש ועדת העיטורים. "ההנחיה שקיבלתי מבן גוריון היתה 12 אותות, כמספר שבטי ישראל. כשהערתי שיש כמובן יותר שראויים, התגובה שלו היתה, 'פונדק, אתה עוד פעם מתווכח?'

"כדי לצמצם את תהליך המיון החלטנו על קריטריון שקובע שהאות יוענק רק למי שעשה מעשה גבורה שהוביל לניצחון בקרב. ניצנים לצערי לא עמדה בתנאים שהצבנו". לזכרן של שלוש הנשים שנהרגו בניצנים, בן ארי, שלומית דורצ'ין ודבורה אפשטיין, הוא שוקד על הקמת אתר הנצחה "יד לאשה העברית הלוחמת".

הכשלון בנצרים לא עצר את הקריירה הצבאית של פונדק. באוגוסט 48' הוא נקרא אל הרמטכ"ל, שבישר לו כי הוא מתמנה למפקד חטיבת עודד. הוא הוביל אותה במבצע "יואב" בדרום ובמבצע "חירם" בצפון. בשנות החמישים הקים פונדק את הנח"ל ואת את גייסות השריון ובשנת 59' השתחרר מצבא הקבע.

הוא היה מנהל חבל ערד, שגריר בטנזניה, ובשנת 71', בהזמנת שר הביטחון משה דיין, גויס בשנית והיה מושל רצועת עזה וצפון סיני, פרק שבו התעמת חדשות לבקרים עם ראש הממשלה הנוכחי אריאל שרון, אז אלוף פיקוד דרום, "שעשה חזירויות על גבי חזירויות. היתה לנו הזדמנות חד פעמית לפתור את בעיית הפליטים בעזה והחמצנו אותה. תיכננו לפנות את המחנות ולהקים למפונים עיר בסיני - אז חיו ברצועה 320 אלף ערבים וזה היה אפשרי. היום יש שם מיליון ורבע, איחרנו את הרכבת".

אשר לנסיגה הצפויה מעזה, כבר באינתיפאדה הראשונה דעתו של פונדק היתה נחרצת, "לצאת מהרצועה באופן חד צדדי". עכשיו, צחוק הגורל, אימץ את הנוסחה יריבו מאז, אריאל שרון.

את כל תחנות חייו, מפולין ועד עזה, פרש פונדק בספר מאלף שלא זכה לתהודה הראויה לו, "חמש משימות". ארגנטינה היתה התחנה האחרונה בטרם פרש לגמלאות. פונדק היה ראש מערך השליחים של הסוכנות היהודית בתקופת השיא של שלטון הגנרלים. "הם לא הורגים יהודים, הם הורגים קומוניסטים, אז אל תתערבו", הוא מתאר את תגובתו האדישה של השגריר אז בבואנוס איירס, רם נירגד.

"זה היה הפרק הכואב בחיי", אומר פונדק. "מדינת ישראל, שלקחה על עצמה להגן על יהודים בכל העולם, מעלה בתפקידה. שלושת אלפים צעירים יהודים נרצחו אז, תמורת ארבעה-חמישה מיליון דולר לגנרלים היתה אפשרות להוציא אותם. ישראל והקהילה היהודית לא נקפו אצבע. ההתנכרות הגיעה לממדים כאלה, שהמשפחות רצו לקרדינל ולא לרב שישתדל בשבילם". ספרו הבא, תוכניות יש לו למכביר, יגולל את הפרשה מא' עד ת'.

מעל גבעת המכלים, השטח החיוני של ניצנים בתש"ח, שעם השתלטות המצרים עליו אבד הקיבוץ, הוא מביט בסיפוק מזרחה אל שדות פלשת. "הלב שלי שר. מאתיים כפרים ערבים היו כאן והם אינם יותר. היה הכרח להרוס אותם, אחרת גם פה, כמו בגליל, היו בתוכנו עוד מיליון ערבים. אחרי אלפיים שנות גלות אי אפשר להקים מדינה בכפפות של משי".
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=417517&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

הציטוט בכותרת הראשית של "מעריב" בערב חג השבועות, בדיוק לפני 36 שנים, היה כבר מזמן חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי- ערבי. מתחת ללוגו העיתון, בצבע ירוק לרגל החג, הכריז שר הביטחון משה דיין: "אנחנו מחכים לטלפון מן הערבים".

הדיווח מלונדון שהובא בידיעה כלל עוד מתשובותיו של שר הביטחון לכתב
הבי- בי- סי, שביקש לדעת מה יהיה צעדה הבא של ישראל, אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים. "אנחנו לא נעשה שום צעד", השיב גיבור המלחמה דיין, "אנו בהחלט מרוצים ממה שיש לנו עתה. אם רוצים הערבים בשינוי כלשהו - שיפנו אלינו".

אחרי שנים, כאשר תפוג ההתלהבות, יהיו מי שימתחו ביקורת על דיין בשל
האמירה הזו, שהטילה את מלוא האחריות לחיקם של הערבים, והותירה את
ישראל המנצחת יושבת בחיבוק ידיים, מחמיצה אולי את ההזדמנות הגדולה
לשלום. אבל לזכותו של שר הביטחון צריך לומר כי מתחת לכותרת הגדולה,
באותיות הקטנות, כבר ביצבצה ראייתו המפוכחת. בתוך ההמון הצוהל, המסתער
אל הכותל המערבי המשוחרר, כבר העלה דיין פתרון אפשרי לעתיד. "רעיון
פרטי" משל עצמו, אמר למראייניו, שעיקרו הקמת "מעין אוטונומיה ערבית בגדה
המערבית", בפיקוח ישראלי. לערבים יהיה פרלמנט משלהם, והם ינהלו את
ענייניהם, אמר דיין לכתב הבריטי, וישראל רק תדאג לענייני הביטחון והחוץ.

כבר אז הבהיר דיין כי הוא מתנגד לקליטת מיליון ערבים - תושבי השטחים שזה
עתה נכבשו - משום שבמקרה זה לא תהיה ישראל עוד מדינה יהודית.

העצני חותם

צריך לזכור: חלפו רק שלוש יממות מאז שעצרו כוחות צה"ל על הרמה הסורית
ותמה מלחמת ששת הימים, וכבר עמדו בחלל האוויר ניצוצות ראשונים של
העימות על עתיד השטחים, שיפלג את ישראל עוד שלושה וחצי עשורים.
המחלוקות האידיאולוגיות של השנים הקודמות, בין הרוויזיוניסטים, חסידי שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן, לבין תומכי הפיוס והפשרה - אלה שקיבלו את תוכנית החלוקה של האו"ם בשנת 1947 - שבו ועלו באחת על פני השטח. אלא שהפעם ניצבה בתווך תנועת העבודה, שרבים מאנשיה נסחפו גם הם בתחושה שאסור לוותר על השטחים, כולם או מרביתם, ומנגד ביקשו להתחיל מיד במשא ומתן על שלום עם הערבים.

"אנו, אזרחים מכל שכבות העם, נדהמנו לקרוא בעיתונות הצהרות של אישים
מרכזיים, המביעות כבר עתה נכונות לוותר על שטחים שנכבשו בדם בנינו",
נאמר במודעה גדולה שהופיעה במעריב באותו גיליון של ערב שבועות, 13 ביוני
1967, "אנו פונים לעם ולממשלה: בל נהפוך ניצחון צבאי לתבוסה פוליטית! אנו קוראים לציבור לחתום על עצומה שתדרוש ממשלת ישראל שלא להיסוג מכל
שטחו משוחרר! נסיגה, ולו בצירוף תיקונו והטלאתו של הגבול המלאכותי הישן,
תחזיר אותנו אל מציאות ביטחונית, מדינית, חברתית וכלכלית של ארץ קטנה,
דלת סיכויים ואפשרויות".

בין החתומים על המודעה, שמרבית שמותיהם אינם מוכרים, יש לפחות אחד
שעתיד להוביל מאז ועד היום חלק מן המאבקים למען ארץ ישראל השלמה -
אליקים העצני, אז עורך דין מחולון. היום תושב קריית ארבע. בתוך ימים אחדים יהיה העצני פעיל בניסיון להחזיר את "ישיבת חברון" לעיר האבות, לסייע לחידוש היישוב היהודי בגוש עציון, ובפסח הבא, בשנת 1968 לפעול לארגון הקבוצה שקיבלה היתר ראשון וחד פעמי לעשות את סדר הפסח במלון
פארק בחברון, ובכך ליצור עובדה ששום ממשלה ישראלית מאז לא הצליחה להתמודד
איתה.

תמיר לא יחזיר

אבל המחלוקת על עתיד השטחים לא המתינה עד שיסתיימו הקרבות. רק שישה
ימים נמשכה מלחמת הבזק הזו, וכבר בעיצומם של ימי הקרבות צפה ועלתה
השאלה מה יקרה כשתיפסק האש, והעולם כולו יתבע מישראל לסגת, כפי שאירע
בתום מבצע סיני, באוקטובר 1956.

בגיליון "הארץ" ביום חמישי, 8 ביוני, יום אחד בלבד לאחר שהצנחנים של מוטה גור הגיעו אל הכותל המערבי, ועוד בטרם נכבשה רמת הגולן, משימה שתתבצע ביומיים האחרונים של המלחמה, שישי ושבת, כבר פורסמה מודעה של המרכז החופשי - המפלגה שהקים שמואל תמיר לאחר שפרש מן הליכוד:
"העם כולו מלוכד מאחורי צבאו וממשלתו, ישיב איום ולחץ: שום שטח מאדמת ארצנו אשר שוחרר - לא יוחזר!"

לימים חידד תמיר את המסר ל"שטח משוחרר לא יוחזר". ססמה קליטה שמיצתה
את רוח הימין וכל אותם גורמים בתנועת העבודה, שביקשו לבשר לכל העולם כי
מה שהיה לא יהיה, והשטחים יישארו בידי ישראל.

זו היתה רוח הימים הראשונים ההם, העולה מדפים מצהיבים של עיתוני התקופה.
גם עיתוני השמאל, כמו "על המשמר", נסחפו עם העם כולו בהתפעמות מן
המבצע המהיר, שהפך באחת את ישראל ממדינה חרדה ומודאגת, השרויה בחשש
עמוק לעצם קיומה, לאימפריה מנצחת, שצבאותיה פרוסים מגדות העלה ועד
מרומי החרמון. הכותרות בישרו על משיח הרכוב על טנק, חיילים בוכים ליד
הכותל, עם חנוק מדמעות של התרגשות, ואב החוזר לשעה משירות מילואים
לברית המילה של בנו ומעניק לו את השם נס ציון.

יוסי ב', כך כינו אז את יוסי בן- חנן, לימים אלוף, יזנק למימי התעלה, תעלת סואץ, כשקלצ'ניקוב שלל בידיו ויונצח על שער המגזין "לייף" בכל רחבי העולם, כסמלה של המדינה שהכריעה שלושה צבאות בשישה ימים. כמו מלחמה דוד בגוליית, יאמר משה דיין. ובעיניו הדומעות של עם שלם יתחבר הניצחון העכשווי עם ישועות התנ"ך, כאילו מדובר היה בפרק המשך לקרבות נגד עמלק, הפלישתים והאדומים גם יחד. דיין עצמו יופיע על שערי "טיים" ו"ניוזוויק". וחיים חפר כתב ב"ידיעות אחרונות": "היינו כחולמים", ותיאר במקאמה כיצד מתייצב הרמטכ"ל יצחק רבין בבגדים מעופרי עפר על קברו של דוד המלך, מצדיע ואומר "הר הבית שוחרר". וכך סיים חפר: "ויקם דוד המלך/ וייטול את הכינור/ ויבט ברמטכ"ל ועל פניו האור/ וישיר את השיר הזה לאמר/ למנצח ליצחק מזמור".

שמיר מגיע

אלה היו גם הרגעים שבהם החלה להיווצר תדמיתם של קציני צה"ל כדמויות
מיתולוגיות, כמעט בני אלים שהובילו את העם לישועתו הגדולה. הנה כך כתב,
בגיליון ערב שבועות, העיתונאי משה דור, שנשלח ככתב צבאי לדווח לכל
העיתונים על ביקור הרמטכ"ל בעיר העתיקה של ירושלים, בעוד הטרקטורים
"מיישרים" את הבתים הסמוכים לכותל המערבי.

בשעה שרב אלוף יצחק רבין מדבר על "מלחמת בני אור באלה אשר ניסו להוריד
עלינו את החשכה", כותב דור, "אני מתבונן בפניהם, פני גבריו העזים, למודי
מלחמה, עשויים ללא חת. שמות שכבר נהפכו לאגדה. תוך שמבטי חולף ועובר
על פניהם אני נזכר במה שמספרים על מפקד זה ועל חברו האחר, על פלוני ועל
אלמוני, שאינם רודפי שררה ולא פרסום. אך עלילותיהם שופכות עליהם אור
נגוהות".

בליל שבת, 9 ביוני, כבר התכנסו במועדון צוותא בתל אביב עיתונאים, סופרים
ואנשי רוח, לערב שהוקדש לשחרור ירושלים. "שירת ירושלים", זמרה בציבור
בהנחיית גיל אלדמע, פתחה את הערב. איש קול ישראל אלימלך רם סיפר כיצד
נחנק מדמעות כאשר ראה את חיילי צה"ל מניפים את דגל ישראל בגוש עציון,
שנפל ב- 1948 בידי הלגיון הירדני ועתה שב לידיים ישראליות. חנה רובינא ויוסי
ידין קראו קטעים על ירושלים. את הערב הנחה המשורר משה שמיר. "כשנפתח
לפני לפתע המרחב של הר הבית, הרגשתי הגעתי! הגעתי! אני חושב שזוהי
תמצית הרגשתי בימים אלה", אמר.

"המדינה הזאת לא תהיה מה שהיתה. לא גאוגרפית, לא פוליטית- חיצונית ולא
פוליטית- פנימית ולא מכל בחינה אחרת", חזה שמיר, איש מפ"ם בדימוס שעוד
מעט יהיה ממנהיגי התנועה החדשה למען ארץ ישראל השלמה.

קינן כותב

היחיד שהעז לקלקל את השורה באותו ערב היה דן בן אמוץ. ה"אורגיה" הזו ליד
הכותל, התריס בן אמוץ, סופר, איש רדיו ועיתונאי שהתפרסם באמירות
פרובוקטיביות, נראית לי מוגזמת מאוד, "פסטיבל של תודעה יהודית". אחר כך
הוסיף: "ירושלים קדושה לכל הדתות, יש לשמור שלא תהפוך למונופול של דת
אחת, אפילו תהיה זו יהודית".

והיתה לבן אמוץ באותו ערב, 9 ביוני 1967, הצעה: הגדה המערבית שנכבשה
תהיה בחזקת "מדינה פלשתינית שתהיה בקונפדרציה עם ישראל", מעין ראש
גשר לשלום.

הקהל לא אהב את הדברים: בן אמוץ קלקל את החגיגה. א' תמרי מתל אביב
כתבה ל"מעריב": "אלמלא שמעתי זאת במו אוזניי לא הייתי מאמינה. אך אני
וכמוני, כל אותם עשרות אנשי שהיו באותו מעמד שמענו כיצד מעז אדם יהודי,
ישראלי, הרואה עצמו איש רוח, בעצמם ימים אלה לדבר על 'סלידתו מן האורגיה
של הדמעות והבכיות שנערכה ליד הכותל המערבי'. כמה מבאי צוותא הגיבו על
גסות רוח זאת בצעקות, שחיש מהר היו למהומה ולתגרות ידיים. האם מוכרחים
לספק למר דן בן אמוץ במה ציבורית כדי שיוכל להפגין בה את 'סלידותיו'
החולניות?"

היו כמובן אנשים מעודנים יותר מבן אמוץ, שהיו שותפיםכבר אז לדעה כי
שליטה ישראלית על השטחים שנכבשו עלולה להיות מסוכנת לישראל. ימים
ספורים אחר כך אמר דברים דומים לא אחר מראש הממשלה לשעבר דוד
בן- גוריון. הוא דיבר בישראל עם כתב עיתון יפני, ודבריו צוטטו בידי כתבי
סוכנויות הידיעות. את ירושלים, אמר בן- גוריון, נשמור בידינו לצמיתות ונתעלם מכל מה שיאמרו האו"ם והעולם. אבל את הגדה המערבית יש להפוך למדינה אוטונומית, שתחתום על הסכם שלום עם ישראל ותשמור על קשרים כלכליים עימה. קודם לכן, מיד עם כיבוש ירושלים המזרחית, נלקח בן- גוריון לביקור בכותל המערבי, והעיתונים דיווחו כי "המוני חיילי צה"ל במדי קרב קידמו את פניו בשלוש קריאות קצובות 'כיפאק היי'".

עמוס קינן כתב במכתב למערכת "הארץ": "ברגע זה, כאשר האויב מושפל, מובס,
מוכה... ברגע זה חובה עלינו לערוך תפנית של 180 מעלות מהמדיניות שהנחתה
אותנו עד היום, מדיניות של תגובה, תגמול וספקנות באשר לאפשרות של
שלום... שלום עם הפליטים הוא השלום האמיתי, והוא המטרה האמיתית של
מלחמתנו הצודקת. בל נחמיץ את השעה, בל נחמיץ את השלום".

ליבוביץ' מתריע

אחרי המודעות, החלו כבר התארגנויות נגד הנסיגה מהשטחים. מסמך מרכזי
בהתלכדות נגד נסיגה היה מאמרו של המשורר נתן אלתרמן ב"מעריב", ב- 16
ביוני. תחת הכותרת "מול מציאות שאין לה אח", קרא המשורר לשמור על כל
השטחים שנכבשו במלחמה, לנצל את הניצחון כדי לקרוא לעם היהודי לעלות
ארצה. אחד מקוראי המאמר היה צבי שילוח, איש תנועת רפ"י - מפלגתו של דוד
בן- גוריון שפרשה שנתיים קודם ממפא"י - וזה עתיד היה להביא לעולם את
"התנועה למען ארץ ישראל השלמה". שילוח יזם מפגש עם אלתרמן ועם הסופר
משה שמיר והתנועה יצאה לדרך. בספטמבר פרסמה התנועה מודעה בעיתונים:
"היננו חייבים נאמנות לשלמות הארץ". לקריאה הזו הצטרפו רבים, מן הסופר
חתן פרס נובל ש"י עגנון, הסופר חיים הזז ורבים אחרים. לימים אימצה התנועה את הקריאה "אף שעל".

מן העבר השני החלו נשמעות כבר אז קריאות של אנשי שמאל, שביקשו לראות
בשטחים שזה עתה נכבשו קלף מיקוח למשא ומתן עתידי על שלום. כבר בסוף
קיץ 1967 ובשנים שיבואו אחריו, יתלהט הוויכוח על כל במה בדבר עתיד
השטחים. פרופ' ישעיהו ליבוביץ'' חזר והתריע בכינוסים ובהרצאות מפני הסכנה הגלומה למדינת ישראל מאימוץ רעיון ארץ ישראל השלמה.

כאז כן עתה, שום מילה ושום מונח לא היו נטולי מטען. כל ביטוי היה שנוי
במחלוקת. איך יש לכנות את השטחים? מיד כאשר תמו הקרבות תקף הסופר יזהר
סמילנסקי את מי שכינה "משוררי הסיפוח" ושלל מכל וכל את הכינוי "שטחים
משוחררים". השטחים אינם ריקים, כתב, והתושבים המתגוררים שם אינם רואים
עצמם כמשוחררים בידי צה"ל.

גורודיש גיבור על

כדי לחמוק מן הוויכוח הפוליטי המחריף, הנחה בספטמבר 1967 הפרקליט הצבאי
הראשי, אלוף משנה מאיר שמגר, את הרשויות להשתמש בביטוי "שטחים
מוחזקים", אבל העימות בין תוכני "השטחים הכבושים" ו"השטחים המשוחררים"
נמשך עוד שנים רבות. במלאות שנתיים למלחמה ההיא, כאשר נשאל משה דיין
ביוני 1969 על השטחים והמינוח, השיב: "רק בעוד עשר שנים נדע אם אלה
שטחים כבושים או משוחררים".

לא רק השטחים טרם זכו באותם ימים ראשונים להגדרה. גם המלחמה חיפשה שם.
מדורי המכתבים למערכת מלאו בהצעות של קוראים. "הנני להציע את השם
מבצע עין" למערכה הצבאית המתחוללת בימים אלה, וזאת לאות הוקרה לאיש
שכל העם בישראל שם בו ביטחונו בימים אלה", כתבה ז"ב מבאר שבע, ואף שלא
ציין את האיש בשמו המפורש ידעו הכול שמדובר במשה דיין, האיש שנכנס
לתפקידו כשר ביטחון רק ימים ספורים לפני המלחמה, ומינויו היה בבחינת זריקת עידוד מורלית לצבא ולציבור כולו. ודוב רוזן מירושלים הציע "מלחמת לחיים ולשלום". דוד ויספלנר מנתניה קרא לממשלה להדפיס מיד גלויות מיוחדות ובולים "להנצחת היום הגדול בתולדות עמנו".

עוד מעט יסתער צבא עצום של עיתונאים, במאיםוסופרים לכתוב, לצלם,
להפיק, להפיץ את האפוס הגדול של הניצחון. הסרטים, האלבומים, התקליטים,
הספרים ייפלטו אל הרחוב הצמא לפרורים מן התהילה. משה נתן יכתוב את
"המלחמה על ירושלים", ספר שמהדורותיו ייחטפו בזו אחר זו, ובו סיפור
החטיבות שכבשו את העיר העתיקה ויתר חלקי העיר המזרחית. אלוף משנה
שמואל יהיה עוד חודשים אחדים גיבורו של "חשופים בצריח", הספר שמהדורותו
הראשונה יצאה לאור בפברואר 1968 (11 אלף עותקים) ונחטפה מיד, עשה יותר
מכל מוצר אחר של התקופה להפיכת לוחמי השריון לגיבורי- על. לשריונרים הוא
היה גורודיש מטיל האימה, לעם כולו הוא היה שמוליק, האיש שאפילו המוות
השפיל את עיניו מול מבט הפלדה שלו.

"מלחמת המגן והישועה" יכתיר מוסד הרב קוק בירושלים את אלבום הניצחון
שלו. "אוזנך קלטה ביטויי אמונה בלתי נדושים, שפרצו ונבעו ממעמקי הנשמה",
נכתב בשער האלבום, "מי בתפילה, מי בזמרה, מי בשאגת אדירים, מי בריקת פה
ומי בהמיית לב, עד לתורים הארוכים של חיילים מניחי תפילין ליד הכותל".

אבן נוזף

לימים יתברר שבעצם ימי האופוריה לא המתינה ממשלתו של לוי אשכול בחיבוק
ידיים לטלפון מן הערבים. בישיבת הממשלה ב- 19 ביוני, שהעיתונים כתבו
ש"הוטל איפול על תכנה", קיבלה הממשלה החלטה סודית, המביעה נכונות
להחזיר את השטחים שנכבשו תמורת שלום. העולם הערבי השיב בכתף קרה.

בסוף אוגוסט הגיעה התגובה הערבית, בדמות "שלושת הלאווים" של ועידת
הפסגה הערבית בחרטום בירת סודן: לא שלום, לא משא ומתן, לא הכרה. ההחלטה
הסודית של הממשלה בוטלה. אשכול, בסיור על שפת תעלת סואץ בסיני, הגיב
כי פני ישראל לשלום, אך לנוכח החלטות חרטום על ישראל לחפש גבולות
טבעיים, "ואין גבול טבעי מתעלה זו - תעלת סואץ".

אחר כך גבר הלחץ הבין- לאומי על ישראל לסגת מן השטחים. בינואר 1969 טבע
שר החוץ אבא אבן את מטבע הלשון "גבולות אושוויץ", שישובו ויעלו בדברי
הכנסת עוד פעמים רבות מפי מפוליטיקאים מן הליכוד. "אמרנו בגלוי שמפת
הארץ לעולם לא תיראה כפי שהיא היתה ב- 4 ביוני 1967", אמר אבן בראיון
למגזין הגרמני "דר שפיגל", "בשבילנו זה עניין של ביטחון ושל עקרונות. מפת
יוני מזוהה אצלנו עם חוסר ביטחון וסכנה. לא אגזים אם אומר שהיא מזכירה לנו במידה מסוימת את אושוויץ". אבן עצמו עתיד יהיה אחר כך לאמץ דעות
"יוניות" יותר, לנזוף בחבריו לעבודה באמירה "אין שלום בלי דמעות" על רצונם להגיע לשלום, אך לשמור את עוגת השטחים שלמה בידיהם.

אבן ז"ל היה אחד הדיפלומטים הבולטים של ישראל מיום הקמתה, אבל בימים
שאחרי מלחמת ששת הימים כמעט נפל קורבן למחלוקות הפנימיות שפילגו את
ממשלת אשכול, ב"מלחמת היהודים" בין חסידיו של משה דיין לבין יריביו,
ובראשם אשכול ויגאל אלון. מקורביהם של האחרונים ראו בכאב כיצד נוטל דיין
את מלוא הקרדיט על הניצחון, ודוחק לשוליים את השרים והמפקדים שהכינו את
צה"ל למלחמה.

במכתב למערכת הארץ שפורסם ב- 8 ביוני 1967, יומיים לאחר פרוץ המלחמה,
כתב א' פרלמן מתל אביב: "יהיה זה פשוט אסון לעם, ופשע כלפי בחורינו
הנפלאים, אם מדינאים מנומסים ואלגנטים אך הססנים וחסרי ביטחון, כמו שר
החוץ אבא אבן, יקלקלו לנו את ההישגים הנפלאים של בחורינו, שהפכונו ביום
אחד ועשונו לעם אמיץ, חזק ומנצח, המעורר כבוד והערכה בכל העולם... כאן לא
תהיה מינכן שנייה, עכשיו לא תהיה נסיגה מסיני, ולכן אבא אבן חייב ללכת,
ויבוא במקומו שמעון פרס".

בעקבותהוויכוח בשאלה למי מגיע הכבוד על הניצחון, הצליף מאמר המערכת
ב"מעריב" ב- 11 ביוני 1967, יממה לאחר שפסקה האש, במי "שחוזר כבר עכשיו
לתככים, לפטפוטים, לחרחורי הריב ולדקירות קטנוניות". עוד לא הגיע הזמן
לתמרונים מפלגתיים, כתב העיתון, גם לא לתככים אישיים. "הרפו מאינטריגות
והרפו מרינונים. חזקו ידי הממשלה הזאת. האויב מבחוץ הובס, אל ניתן למהרסים
מבית לקום".

המלחמה ההיא תמה, וכבר החל עימות ארוך שלא יסתיים עד עצם היום זה,
עימות שמתערבבים בו טיעונים על צדק וכוח, זכות היסטורית וטיעונים על
הזדמנויות שהוחמצו, תנ"ך וביטחון. המחלוקת תימשך עוד שנים רבות, תשאב
את היצרים והאנרגיה של עם שלם, וגם סכומי כסף אדירים וחיי אדם. אבל איש
לא יוכל לשחזר כנראה לעולם את עוצמת ההתרגשות שעברה על אזרחי ישראל
באותם ימים ראשונים. ובשיא האופוריה, היה גם מי שהציע ברכת שלום
ישראלית חדשה, בבחינת סמל ניצחון ישראלי בדומה ל"וי" הבריטי מימי מלחמת
העולם השנייה. "נוסיף גם ברכת ניצחון על ידי הרמת יד שמאל ופישוק הבוהן
והאצבע, הבוהן במאוזן, האצבע במאונך, וכך נוצרת האות נון לעיני המבורך, נון לניצחון במקביל ברכה הצ'רצ'יליאנית וי, יד שמאל קרובה ללב", כתבה למערכת "הארץ" לאה צפלר מנתניה, "ניסיתי לעשות זאת פעמים מספר בפני קבוצות אנשים, התגובה היתה חייכנית והברכה התקבלה ברצון".
http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/489/506.html

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

באחת הפעמים שהמקדח נכנס לאדמה נתקל המקדח בעצם קשה.
לאחר זמן מסויים הביאו למקום D9 (טרקטור ממוגן ירי ענק
שאיתו הורסים בתים בדה"כ)

הD9 הוציא מתוך האדמה טנק ירדני ששוכב שם מינימום 37 שנים!
(מאז מלחמת "ששת הימים")
עוד דבר שלא תיראו בתמונות זאת לוחית הזיהוי של הטנק שאחד
מחברי אשר קורא ערבית הצליח לזהות כלוחית זיהוי של הצבא הירדני.

אומנם תושבי בית אל יכולים להעיד על הימצאותם של משאיות רבות
ועמדות רבות מתקופת הירדנים אך עכשיו יכולים הם להעיד גם על
טנק שנמצא!
והינה התמונות:
(על התמונות יש זכיות יוצרים ולכן כל מי שרוצה לפרסם, להעתיק,
להפיץ את התמונות הנ"ל עליו לבקש רשות ממני.)

שתי התמונות הבאות מוצלמות אל תוך הטנק

התמונה פורסמה בעיתון ידיעות היום

coby83
חבר מתאריך 19.6.02
3115 הודעות 13:41 14.01.04

מי מפורסם בעיתון? ועוד קיבל על זה כסף?

אז ככה הכל התחיל כאן:
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=read_count&om=5271&forum=scoop
בערב התקשר למשפחת רוטר
העורך הראשי של התמונות בידיעות אחרונות
אמא שלה לא ידע מי זה COBY83 אבל רעות כן מכירה
מיד היא נתנה לו את הטלפון שלי
ובזמן שהיא התקשרה להגיד לי שהיא נתנה את המספר שלי אותו
כתב/עורך התקשר אלי
הציע סכום נחמד על כל תמונה מיד הסכמתי ושלחתי לו במייל
היום זה התפרסם עם קרדיט לי והכסף בדרך....

תקראו בסוגריים צילם: קובי מאמו

דרך אגב עיתון "בשבע" פנה אלי הבוקר אומנם הם לא משלמים
אבל הם יתנו קרדיט ותראו באשכול הם לוקחים את תמונה 5

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

שגב ציטט את היומן בספרו "1967", וערב הופעת הספר התראיין ל"ידיעות אחרונות". העיתון הגיש את הראיון לצנזורה הצבאית, כנהוג, ושם נחרדו ממה שקראו. שגב ציטט את ידין, שהתייחס במעורפל ביומנו לפרשייה שפורסמה בעבר ושנוגעת למאמצים למנוע את המלחמה, שבהם היתה מעורבת אישיות ציבורית ידועה.

בצנזורה הודאגו ודרשו לקרוא את הספר כולו ולהכניס בו תיקונים, אפילו אם מדובר ברסיסי זיכרונות של בכירים שהיו עדים להתרחשויות ומאז הזדקנו, או שהלכו לעולמם.זאת, כשעותקיו של הספר הודפסו כבר ועמדו להישלח לחנויות. שגב קיבל מכתב, שבו הוזהר מ"ודאות קרובה לפגיעה ממשית

גולדה מאיר, רה"מ במלחמת יום כיפור

בביטחון המדינה".

אפשר לתהות על התבונה בהשקעת האנרגיה של מערכת הביטחון במרדף אחר ציטוטים ישנים, שתרומתם לידע ההיסטורי זניחה והם נוגעים לפרשיות שהתפרסמו כבר. אבל לצנזורה ולגורמי הביטחון "המייעצים" לה אין חוש הומור, בעיקר כשמדובר בחשש לשחיקת "העמימות הגרעינית" של ישראל. הסכנה ל"עמימות" גוברת, בעיני מערכת הביטחון, על החשיבות של פרסום האמת ההיסטורית.

המו"ל של שגב, הוצאת "כתר", מיהרה למסור את הספר לצנזורה ואחרי מיקוח קצר הוסכם על שני תיקונים. עמוד 347 הוחלף בדף חדש, ובעמוד אחר נמחק משפט נוסף בדרך לא מתוחכמת. אבל הרשויות, שהודאגו מ"דליפת" הדפים המטושטשים בכתב ידו של ידין, תבעו לערוך חקירה ביטחונית.

בארכיון המדינה גילו מיד את האשם, והסבירו לקצין הביטחון שעובדת שלא תודרכה כראוי בנהלים חשפה לשגב חומר שלא אמור להיחשף. "סגרנו את הפרצה", אמר בתגובה גורם בארכיון, "לפי ההנחיות, אין לנו שיקול דעת בחשיפת מידע בתחומים האלה, וכאן קרתה תקלה". העובדת, אגב, ממשיכה בעבודתה כרגיל, מן הסתם אחרי שהוסברו לה הכללים הביטחוניים.

ספרו של שגב לא היה היעד היחיד למאבק על סגירת פיותיהם של ותיקי השלטון. היעד הבא היה כתב עת, שבו הופיעו זיכרונותיו ממלחמת יום הכיפורים של ישראלי בעל עבר ביטחוני ופוליטי עשיר. הסיפור הסתתר בין מאמרי ביקורת קשים נגד ראש הממשלה, אריאל שרון, ותוכנית ההתנתקות. הוא תיאר החלטות שקיבלו מנהיגי ישראל ערב מלחמת יום כיפור ב-1973, ראש הממשלה גולדה מאיר והרמטכ"ל דוד אלעזר. גם במקרה הזה, הסיפורים פורסמו פעמים רבות בעבר, אבל לא ממקור ראשון.

לצנזורה נודע על הפרסום, והיא מיהרה לפעול כדי להחביאו מהציבור. עיתונים שביקשו לצטט ממנו נתקלו בפסילות, והצנזורה איימה לנקוט צעדים נגד כתב העת. עם זאת, גיליונות כתב העת לא נאספו ומי שקיבל עותק יכול לקרוא את הדברים ללא חשש. מה גם שהמחבר סיפר אותם בכנס בארה"ב לפני כמה שנים. "העמימות" חלה, בעיני הצנזורה, רק על עיתונים נפוצים. פרסומים דלי תפוצה מסכנים אותה פחות.

"פישלנו", אמר בתגובה עורך כתב העת, "העניין הוא שטות מוחלטת, משפט אחד על פרשה שהוזכרה כבר במאות מקומות אחרים. אבל בגלל תקלה, לא הגשנו את המאמר לצנזורה, ונשלם את המחיר".
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=601300

גדוד הצנחנים 890 התפנה השבוע מפעילותו כחוד החנית של צה"ל במלחמה נגד
הטרור הפלשתיני, כדי לציין חמישים שנה להקמתו. כיצד מצאת זמן, עם כל
עיסוקיך כראש ממשלה, כדי להיענות ליוזמתנו לערב הזה, שאל אחד מאנשי
הגדוד את אריאל שרון, שהסיר את המקטורן והעניבה, המיניסטריאליים, ככל
שהתקדם הערב אל תוך הלילה, בחורשה על שפת הכנרת.

"זה לא יכול היה להיות אחרת", אמר ראש הממשלה ללוחמים הצעירים. "בכל
המערכות הצבאיות עליהן פיקדתי תמיד סמכתי על הצנחנים. בלי לפגוע באיש",
התבונן שרון במפקדי ולוחמי הצנחנים הוותיקים שישבו סביב, ועודדו אותו לומר
זאת: "אתם לוחמים טובים יותר מאשר היינו אנחנו".

אחד הקצינים הצעירים סיפר כיצד הצנחנים פוגעים, בהפתעה גמורה, בשיטה
מתוחכמת המכונה "סמבוקה", במחבלים המנסים לתקוף ביו"ש טנקים של צה"ל.

ראש הממשלה חייך: "אל תצפו ממני לעצות בתחום הזה כאשר אני עוסק כולי
עכשיו בקידום סיכויי השלום. כחבר לצנחנים, אני בטוח שתמצאו גם הלאה את
השיטות המתאימות. כראש ממשלה, אני יכול לומר לכם שהממשלה יודעת שיש
לה על מי לסמוך, עליכם, במערכה הממושכת הקשה והכואבת נגד הטרור
הפלשתיני".

המרגש במפגש השבוע במזרח הכנרת היה שלוחמי גדוד 890 מודל 2003 שמעו
את לוחמי פעולת התגמול על מוצבי הסורים במזרח הכנרת, מלפני כמחצית
המאה, כמעט באותו מקום. סגן מפקד הגדוד דאז, אהרון דוידי, מאיר הר ציון
מפקד הסיירת, מפקד הפלוגה רפאל (רפול) איתן, המפקדים "טרזן", "קאצ'ה" ודן
זיו, הלוחמים מחדרה דני זיידל ואבשה אנצלביץ', ואחרים שלא יספיק כאן המקום
להזכירם. וכמובן, שרון המפקד של אותה פעולת תגמול, שהדהימה אז את האו"ם
ואת ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן- גוריון.

מי זוכר את איומי האו"ם, שעליהם התריע בבהלה במברקיו ב- 1955 השגריר דאז
אבא אבן? לאורך עשרות השנים מאז המשיכו בדרכו וביתר שאת, דיפלומטים,
עסקנים פוליטיים ופרשנים ישראלים, כדי לרפות את ידיהן של ממשלות ישראל
ולהטיל מורך רוח בעם. הכל פרח עם הרוח. נותרו העובדות, והן מדהימות.

עובדה היא שסגן- אלוף צעיר, בן 26, אריאל שרון, הוא שהעמיד ב- 1954 את
הגדוד במרכז הפעילות המבצעית של צה"ל, לאחר ששילב בו את יחידתו הקטנה
והידועה, ה- 101, ומשם הקים את חטיבת הצנחנים הראשונה, 202. בכך החדיר
לתודעה ההיסטורית של היהודים, שדי בקבוצת לוחמים נחושים ודבקים במשימה,
כדי להוביל אחריה צבא שלם.

העובדה המרשימה מכל היא שכעבור כ- 50 שנה יוזמים מפקדי גדוד 890 מפגש
עם האב המייסד של הגדוד, אריאל שרון, וקציניו, כדי לשמוע מהם על ניסיונם
מאז, על מנת להמשיך ולהגן על היהודים היום. הודנא- שמודנא, זה שייך
למבלבלי המוח הקבועים של תוכניות המלל זורעי מורך הרוח ופיק הברכיים.

מעולם לא היה לגדוד לוחמים אחר בצה"ל ראש ממשלה שיצא מקרבו ומתוך
קרביו, ולכן יכול היה אריאל שרון לחוש את המיית הלב של הלוחמים שישבו
עימו, לפני שיצאו שוב לשדה הקרב.
http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/500/177.html

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded