ביילין: מקווה שרה''מ יתיר לקלוט פליטים פלסטינים  

כך גם ביילין ויוסי שריד, שניהם בני התרבות האירופית שרוצים להשמיד את היהודים ולכן הם פועלים לחזק את הערבים במטרה להשתמש בהם לחסל את מדינת ישראל ולגרום לשואה נוספת בא"י.

יש להקטין באופן דרסטי את תקציב הבטחון ולהפנותו להגדלת מערכות אכיפת החוק, תמיכה בשכבות חלשות, תשתיות ובניין ישובים חדשים ביש"ע ובגליל.

אין דבר כזה "פלסטינים" ואין דבר כזה "מדינה פלסטינית".

תנוח, טינופת, תנוח.

אה, ועל הדרך תלמד גם "קצת" עובדות (ועל סמך עובדות אלה אין ל"פלסטינים" ולשמאול הבוגד שום זכות לדרוש "מדינה פלסטינית" בגבולות 67):

הערבים בארץ ישראל – מקומיים או זרים?

מאת ד"ר הארי מנדלבאום

רוב אוכלוסיית העולם אינה מודעת לכך, כי טענתם של הערבים ה"פלסטינים" לבעלות על שטחי ארץ ישראל מבוססת על תקופה בת 30 שנה בלבד – טיפה בים ביחס להיסטוריה העשירה בת אלפי השנים של האזור הזה.

בתחילת המאה העשרים כמעט ולא היו ערבים בארץ ישראל. היהודים, לעומת זאת, חרף אלפיים שנות רדיפה והמרת-דת מאונס בידי כובשים שונים, היוו את רוב האוכלוסיה שם לאורך רוב ההיסטוריה. בירושלים תמיד היו הרוב. כאשר כבש הגנרל אלנבי, מפקד הצבא הבריטי, את הארץ ב-1917/1918, נמצאו בה כמה אלפי ערבים בלבד. מוסלמים אחרים שהיו באזור הגיעו מתורכיה העותמנית, או היו צאצאיהם של יהודים ונוצרים שהוכרחו להמיר את דתם בידי הכובשים המוסלמים – אך איש מהם לא היה ממוצא ערבי.

תיירים ופוליטיקאים, ערבים ולא ערבים כאחד, תעדו את מצב הישוב בשטחי ארץ ישראל לפני ואחרי תחילת המנדט הבריטי:

◆ מארק טוויין – הלא הוא סמואל קלמנס, מחברם המפורסם של "האקלברי פין" ו"תום סוייר" – ערך מסע לארץ הקודש בשנת 1867 ותיאר אותה כך: "ארץ נטושה, שאדמתה פוריה אך מצמחת עשבים שוטים; מרחבים קודרים ודוממים. לא ראינו נפש חיה לאורך כל המסע. כמעט אין רואים עץ או שיח, ואפילו הזית והקקטוס, הנפוצים באדמת טרשים חסרת ערך, כמעט נטשו אותה".

◆ ב-1874 כתב הכומר סמואל מנינג: "אבל היכן הם התושבים? חבל ארץ פורה זה, המסוגל לקיים אוכלוסיה עצומה, כמעט נטוש... להוותנו, מידי יום אנו נוכחים מחדש כי מוראות הנבואה העתיקה התקיימו כלשונן – 'ותהי ארצכם לחרבה ולשמה ולקללה מאין יושב' (ירמיהו מ"ד, 22)".

◆ ועדה מלכותית בריטית מתארת בדו"ח שלה את מצבה של שפלת החוף לאורך הים התיכון בשנת 1913: "הדרך מעזה לצפון אינה אלא משעול קיץ המתאים לגמלים ולעגלות. שום מטעים, פרדסים או כרמים אינם נראים עד שמגיעים לכפר (היהודי) יבנה. הבתים עשויים מבוץ, ובתי ספר אינם בנמצא. החלק המערבי לכיוון החוף כמעט נטוש. מעט מאוד כפרים נמצאים באזור, וגם הם מיושבים בדלילות. כפרים רבים ננטשו מיושביהם".

◆ לואיס פרנץ', שר הפיתוח הבריטי, כתב על אודות הערבים בפלסטינה: "מצאנו אותה מיושבת בפלחים הדרים בבקתות בוץ וסובלים מאוד ממלריה... אזורים שלמים אינם מעובדים... הפלחים, חלקם גנבי בקר בעצמם וחלקם מוכנים תמיד לתת חסות לגנבים כאלה ולפושעים אחרים. חלקות האדמה עוברות מיד ליד כמעט כל שנה, רמת הביטחון ירודה, ומנת חלקם של הפלחים היא גזל וסחיטה לסירוגין מצד שכניהם הבדואים".

◆ תואפיק ביי אל חוראני, מושלו של המחוז הסורי חורן, הודה בשנת 1934 כי למעלה מ-30,000 סורים פלשו לפלסטינה תוך חודשים ספורים.

◆ ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל, שכיהן כשר המושבות בשנותיו הראשונות של המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שם לב לתנועת הערבים הזאת ואמר בשנת 1939 כי "למרות שלא נרדפו, זרמו הערבים בהמוניהם לארץ והחלו להתרבות בה".

הסבא והסבתא של אשת המחבר נולדו בארץ ישראל במאה ה-19, וראו במו עיניהם עד כמה היתה הארץ ריקה אז. הם חוו על בשרם את הכיבוש הבריטי ואת הפלישה הערבית לארץ שהתחילה בעקבותיו ב-1918. הפלישה הזאת נמשכה 30 שנה בלבד ופסקה ב-1948, עם סיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל.

השם "פלסטינה" הוא שם אנגלי-לטיני המבוסס על שם העם הקדום "פלישתים" שפירושו בעברית "פולשים". הפלישתים הגיעו לארץ מאיי הים התיכון ליד יון לפני כ-4000 שנה. עם זה נכחד כולו לפני יותר מ-2000 שנה ואין לו שום קשר לערבים. לפני 1917, במשך 400 שנות השלטון הטורקי בארץ, לא נקראה הארץ בשם "פלסטינה". כשכבשו האנגלים את הארץ מידי הטורקים , בחרו האנגלים לחדש את השם העתיק "פלסטינה". תושבי הארץ מעולם לא נקראו "פלסטינים", גם לא בתקופת האנגלים. בתום 30 שנות פלישה, אחרי 1948, הכירו הפולשים הערבים בעובדת היותם פולשים לאדמה לא להם, והמציאו לעצמם שם חדש באנגלית: "פלסטינים". חשוב להדגיש שהמונח "פלסטינים" לתיאור התושבים המקומיים לא הומצא עד אחרי הקמת מדינת ישראל. לקבוצת ערבים זו שהתחילה לקרוא לעצמה "העם הפלסטיני" אחרי 1948, אין שם מקורי בשפתם הערבית. האם יש איזה עם בעולם שאין לו שם בשפתו המקורית? לערבים שפלשו לשטח ארץ ישראל אין שם קבוצתי בשפה הערבית כיון שאינם, ומעולם לא היו, קבוצה אחידה או עם.

היסטורית, עם ערבי "פלסטיני" מעולם לא היה קיים. עובדה היא שהערבים הקוראים לעצמם כיום באנגלית "פלסטינים", אפילו לא יודעים איך קוראים להם בערבית. אפילו מנהיגים והיסטוריונים ערבים מודים שעם "פלסטיני" מעולם לא היה קיים. לדוגמא:

◆ בשנת 1937, הצהיר המנהיג הערבי עיוני ביי עבדול חאדי בפני ועדת פיל: "אין ארץ בשם 'פלסטין' – 'פלסטין' היא מושג שהומצא בידי הציונים, והוא זר לנו".

◆ בשנת 1946 הצהיר פיליפ היטי, פרופסור ערבי להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת פרינסטון, לפני ועדת חקירה אנגלו-אמריקאית: "ידוע לכל כי אין בהיסטוריה דבר כזה 'פלסטין'."

◆ זאהיר מוחסיין, מנהיג בארגון לשחרור פלסטין (אש"פ), אמר בראיון לעיתון הגרמני "טראו" במרץ 1977: "העם הפלסטיני אינו קיים; יצירתה של מדינה פלסטינית אינו אלא אמצעי להמשך מאבקנו נגד מדינת ישראל".

הערבים, הטוענים כי ארץ הקודש היא מולדתם, פלשו לארץ אחרי שנת 1918 ממדינות ערב השכנות, בעיקר מירדן, סוריה, לבנון, כוויית, ערב הסעודית, ועירק. אף אחת ממדינות אלו לא התקיימה כיישות מדינית לפני 1913; הן לא היו אלא אוסף בלתי מאורגן של שבטים, שהטילו חיתתם האחד על השני בנסותם לכבוש שטחים זה מזה. מהגרים אלו הביאו עימם לארץ הקודש את ה"תרבות" העתיקה של הפחדת השכן במטרה לגזול את אדמתו. רבים מהם היו פושעים או מנודים, שלא יכלו למצוא תעסוקה בארצותיהם ולכן חיפשו את מזלם במקום אחר. השלטון הבריטי הסכים לקלוט חלק מהם ככוח עבודה זול והרשה להם להתיישב בשטחים יהודיים נטושים. אפילו יאסר ערפאת, מנהיג אש"פ, שקרא לעצמו "פליט פלסטיני" אך דבר ערבית בניב מצרי, לא היה יליד הארץ אלא נולד בקהיר שבמצרים בשנת 1929. הוא שירת בצבא המצרי, למד באוניברסיטת קהיר וחי בה עד 1956, אז עבר לערב הסעודית. בשנת 1958, יחד עם חבריו מערב הסעודית, ייסד בכוויית את ארגון הטרור פתח, שקדם לאש"פ.

התעמולה של הערבים המכנים עצמם "פלסטינים" דורשת בעקביות הכרה של ישראל ושל שאר העולם בזכויות שהיו להם "לפני 1948", כלומר: לפני כ-60 שנה. משום מה, הם אינם מוכנים להוסיף עוד 60 שנה למניין זכויותיהם "ההיסטוריות" על ארץ ישראל, ולא בכדי: הם יודעים היטב, כי אם יעשו כן הם עלולים לשלוח את עצמם חזרה לארצות מוצאם – ירדן, סוריה, מצרים, לבנון, כוויית, ערב הסעודית, ועירק. לפני שנים, תוך כדי משא ומתן עם אלה הקוראים לעצמם "פלסטינים", העלה מתווך ישראלי את ההצעה לתקן את תביעתם לזכויות "לפני 1948", לזכויות "לפני 1917". ה"פלסטינים" התנגדו בחריפות להצעה זו; עתה אנו יודעים מדוע.

אם יש עדיין מישהו שמאמין כי אומה ערבית "פלסטינית" התקיימה לפני סיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל, יואיל נא בטובו להשיב מתי נוסדה, ועל ידי מי? מה היה השם שלה בערבית? מי היה ראש-ממשלה או נשיא "פלסטיני" לפני ערפאת? מה היתה שיטת הממשל שלה? מה היו גבולותיה? אילו מדינות הכירו בה ומתי? באיזה ספריה או מוזיאון ניתן למצוא את ספרותה, מטבעותיה, או יצירות האמנות שלה? התשובה לכל השאלות האלה היא אפס מוחלט. כמו שאמר זאהיר מוחסיין: "העם הפלסטיני אינו קיים".

יש ערבים הרואים עצמם כצאצאי אברהם, האב הקדום של האומה היהודית. כמה אירוני הדבר, שאלמלא למד מוחמד היטב את התנ"ך, לא היו הערבים יודעים כלל על קיומו של אברהם. מוחמד יסד את הדת המוסלמית במאה השביעית לספירה בערב הסעודית. הוא למד את התנ"ך כדי לרכוש כלים שיסייעו לו במאמציו לשכנע את היהודים לעבור לדת החדשה שיסד. משסרבו לעשות כן, כתב את הקוראן כתחליף לתנ"ך ומילא אותו בגרסאותיו הדמיוניות לארועים התנ"כיים. הוא העז אפילו לשנות את יום המנוחה האלוהי, השבת. מכיוון שיום ראשון אומץ כבר בידי הנוצרים כיום המנוחה שלהם, בחר עבור המוסלמים את היום האחר הקרוב ביותר לשבת – יום שישי. מוחמד מעולם לא ביקר בירושלים או בארץ הקודש, ונזהר שלא להזכיר אותן בקוראן אפילו פעם אחת. לעומת זאת, מכה ומדינה, הערים היחידות הקדושות לאיסלאם, מוזכרות בו מאות פעמים.

בית המקדש היהודי עמד על הר הבית בירושלים זמן רב לפני שהאיסלאם, או כל דת אחרת הקיימת כיום בעולם, נוסדו. גם כאשר מייסדי הנצרות הילכו ברחובות ירושלים העתיקה, לא היו בה מסגדים או כנסיות אלא בית המקדש היהודי בלבד. האדמה שעליה נבנה בית המקדש בירושלים נקנתה בעבור העם היהודי על-ידי המלך דוד בשנת 850 לפני הספירה בקירוב. עדות המכירה, כמו גם שמו של המוכר וסכום הרכישה, תועדו בתנ"ך (שמואל ב' פרק כ"ד; דברי הימים א', פרקים כ"א-כ"ב).

המוסלמים ה"פלסטינים" טוענים כיום לבעלות על הר הבית בירושלים, האתר בו שכן בית המקדש היהודי. הם טוענים כי זה "המקום הקדוש" שלהם. אך, האם יודע העולם לאן פונים המוסלמים בירושלים בשעת תפילתם? - אפילו במסגדיהם, ואפילו במסגד "אל אקצה" הבנוי בקצה הר הבית עצמו? הם פונים למכה, גבם להר הבית, ובכורעם בתפילה לכיוון מכה הם מראים את ישבניהם להר הבית. כיצד מתיישב הדבר עם טענתם כי זהו "מקום קדוש"? עובדה היא, כי ירושלים והר הבית אינם מוזכרים בקוראן אפילו פעם אחת, בעוד מכה ומדינה, הערים היחידות הקדושות לאיסלאם, מוזכרות בו מאות פעמים.

האם יכול מוסלמי כלשהו בעולם להביא הוכחה לקשר שבין האיסלאם לירושלים מלבד חלומו של מוחמד? קשה להאמין, אך המקור היחיד לטענת האיסלאם לבעלות על ירושלים ועל הר הבית נמצא בקוראן בתיאור חלומו של מוחמד על "מקום רחוק" בלתי ידוע. ואולי "מקום רחוק" זה אינו אלא הבית הלבן שבוושינגטון?

המקור הטוב ביותר להבנת המנטליות הערבית-מוסלמית של עיוות ההיסטוריה למטרות פוליטיות נמצא בדברי מוחמד עצמו בקוראן: "מלחמה היא רמאות והטעייה".

הבעיה האמיתית בפניה ניצבים הערבים ה"פלסטינים" כיום איננה העדר "מולדת". שורש הבעיה, וכן התסכול הנובע ממנה, נעוצים בעובדה שהמדינות שמהן יצאו אינן מסכימות לקבלם בחזרה. זו הסיבה לכך שכה רבים מהם חיים עד היום ללא זכויות אזרחיות בסיסיות במחנות הפליטים שבמדינות ערב השכנות לישראל. בתסכולם ובייאושם הם חשים כי תקוותם היחידה, שהיא גם הברירה היחידה העומדת בפניהם, היא לנסות ולגנוב מדינה לעצמם. רבים מכלי הרכב והציוד החקלאי ברשות הפלסטינית נגנבו משכניהם הישראלים. בתקופה מסוימת, שיעור גנבות הרכב בישראל היה הגבוה בעולם, ורובם של כלי הרכב הגנובים נמצאו בערים ובכפרים שבשטחי הרשות הפלסטינית. הם הצליחו לפלוש לאדמה לא להם ולהחזיק בה; הם הצליחו לגנוב כל כך הרבה כלי רכב; אם כך, מדוע לא לנסות ולגנוב מדינה שלמה?