''אהוד ברק נערך ל''סזון הגדול החדש'' 2008''  

התשובה לפניכם/ן, אלא מאיייי, התשקורת, סטימצקי וצומת ספרים מחרימות
ומצנזרות את הספר/המסמך הנדיר בתולדות תקומתה של מדינת ישראל היהודית.


Sun 3/29/09 8:00 PM

שלום,

רשתות הספרים סטימצקי וצומת ספרים נמנעות מלמכור את ספרו של
ד"ר יעקב חרותי, "אמת אחת ולא שתיים", בחנויות הרשת.

זאת, למיטב הבנתי, משום האוריינטציה הפוליטית של המחבר.

לידיעתכם/ן.

בתודה ובברכה,

רבקה עמנואל
דוא"ל: [email protected]

אמת אחת ולא שתיים, ספרו של ד"ר יעקב חרותי,
הוא ספר מרתק לכל אוהבי ארץ ישראל ומסמך נצחי לדורות הבאים אחרינו

רומן שבין האדם לעמו ולמולדתו

תוכנו ההיסטורי של הספר כתוב כספר מתח, בסגנון אישי וקולח, מגובה ונתמך בתאריכים, בשמות, בתצלומים ובחתימת ידם של הנזכרים בו.

עוד על הספר והמחבר תוכלו לקרוא עוד באתר הספר: http://emet-achat.co.il

באינדקס, המופיע בקטגוריה "מתוך הספר", כלולים שמות האנשים הנזכרים בספר והעמוד בו הם מופיעים.
אודות מחבר הספר:
http://www.emet-achat.co.il/?page_id=8

תזכורת:

''עיתון חרות מלפני 61 שנה- דבר לא השתנה= הסיזון 2008''
http://rotter.net/forum/gil/15269.shtml#7

הגשת תלונה חריפה נגד אריה גולן''‏ (ח''כ מיכאל בן ארי)
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=15741&forum=gil&viewmode=all&keywords=חרות

ידיעות אחרונות: טדי קולק היה מלשין שהסגיר לבריטים לוחמי אצ''ל ולח''י
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=7224&forum=gil&viewmode=all&keywords=חרות

דן מרגלית: ''תחקיר - האם סולק מרידור מהאצ''ל??''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6288&forum=gil&viewmode=all&keywords=מרידור

מי חתם על מגילת העצמאות ....??
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5232&forum=gil&viewmode=all&keywords=חרות

''אהוד ברק נערך ל''סזון הגדול החדש'' 2008''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=15269&forum=gil&viewmode=all&keywords=חרות

*************

Sent: Tue 3/31/09 4:30 PM

שחף,

הדברים נבדקו שוב - ד"ר חרותי, מחבר הספר, עומד מאחורי הדברים.

סטימצקי הזמינה בתחילה 30 ספרים מארון הספרים היהודי... ואולם, מי שביקש לרכוש את הספר בחנות הרשת
נענה כי יש להזמינו ועליו להמתין שיגיע לחנות כשבועיים ויותר!... דבר העלול לגרום למבקש לרכוש את הספר לאבד עניין.

בזמנו, דובר עם גב' יונה גלילי מסטימצקי על כך.. ותשובותיה, כך הבנתי, היו מאוד מתחמקות.

סטימצקי מערימה קשיים על מי שמבקש לרכוש את הספר - התקשר לאחת מחנויות הרשת ותיווכח בזה.

ובכל מקרה, כפי שכבר ציינתי - הספר אינו על המדפים.. ואפילו לא במלאי שבמחסני החנויות.

בברכה,

רבקה עמנואל
דוא"ל: [email protected]

תזכורת לנושא המדובר:

סטימצקי וצומת מחרימות את הספר: ''אמת אחת ולא שתיים''
http://rotter.net/forum/gil/15269.shtml#8

*****

בתאריך 5.5.2009 (שלשום) קיבלתי טלפון ממנהלת חנות הספרים
"סטימצקי"...ולהפתעתי היא מודיעה לי שהספר/מסמך שהזמנתי הגיע......

מיד דאגתי למשוך/לקנות את הספר/מסמך - קבלה מצ"ב:

על מנת לא לסבך את מנהלת סניף "סטימצקי" באזור...לאור הדברים שאמרה
לי באופן חד משמעי ושלא לפירסום שמה, כי אין את הספר בכל החנויות,
אין במלאי/במחסן, אבל היא תעשה הכל להזמין את הספר בשבילי וזה מה שהיא
עשתה........

לידיעת עם ישראל, רשת סטימצקי נמכרה לפני 5 שנים לחברה-"קרן מרקסטון" שמנכ"ל החברה היא הגב' אירית בראל
והיא למעשה מיישמת את מדיניות הצנזורה לספרים שנוגדים את האג'נדה בכלל ואת הספר/מסמך/עדות: "אמת אחת ולא שתיים" בפרט.

תזכורת:

סטימצקי וצומת מחרימות את הספר: ''אמת אחת ולא שתיים'' 30.3.09
http://rotter.net/forum/gil/15269.shtml#8

''ד''ר חרותי, מחבר הספר, עומד מאחורי הדברים'' 31.3.09
http://rotter.net/forum/gil/15269.shtml#11

אשכול ראשי:
''אהוד ברק נערך ל''סזון הגדול החדש'' 2008''
http://rotter.net/forum/gil/15269.shtml

___________________________________

תזכורת:

' סטימצקי וצומת מחרימות את הספר: ''אמת אחת ולא שתיים''
http://rotter.net/forum/gil/15269.shtml#8

''ד''ר חרותי, מחבר הספר, עומד מאחורי הדברים''
http://rotter.net/forum/gil/15269.shtml#11

'לאחר 35 ימים קיבלתי את הספר: ''אמת אחת ולא שתיים''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=15978&forum=gil&omm=0

******************

הסופר/עדות ממקור ראשון, מר/עו"ד יעקב חרותי מאשים אותכם ואת
צומת ספרים בצנזור הספר שלו בשיטה בולשוויקית ידועה והוא עומד
מאחורי האשמתו החד משמעית.
תזכורת:
''ד''ר חרותי, מחבר הספר, עומד מאחורי הדברים''
http://rotter.net/forum/gil/15269.shtml#11

מצ"ב כל חנויות התפוצה של רשת סטימצקי במדינת ישראל ובחו"ל.

מצ"ב עדות נדירה בפרשת קסטנר-44 דפים, הספר "שצונזר" על ידי סוכנויות הספרים המובילות במדינת ישראל:
צומת ספרים וסטימצקי.......

ותיקי האצ"ל מציינים את נפילת הלוחם הראשון משורות הארגון בפיצוץ בניין הבולשת הבריטית. גולדה הגיבה בחומרה והציעה לחסל את "הקבוצה הזו".
שמעון כהן

ותיקי האצ"ל בירושלים ציינו בשבוע שעבר 65 לנפילתו של לוחם האצ"ל, אשר בנז'ימן, ראשון החללים במרד נגד השלטון הבריטי.

אשר בנז'ימן ז"ל

לאחר טבילת האש הראשונה של האצ"ל בפגיעה במשרדי העליה ובמס הכנסה, הוחלט להעז ולפגוע במרכז העצבים של השלטון הבריטי - הבולשת והמשטרה. שוב תוכננה פעולה מתואמת בשלוש הערים הגדולות - ירושלים, תל-אביב וחיפה.

ביום חמישי, כ"ח באדר תש"ד (23 במרס 1944), התאספו אנשי חיל הקרב (הח"ק) בירושלים בחדר גדול בקומת המרתף ברחוב ש"ץ מספר 4. החדר נשכר בעוד מועד והותאם כמקום מפגש ואימונים. חלק מחדר המדרגות, שגבל עם החדר, נאטם והפך להיות מחסן נשק בלתי נראה. הבחורים הגיעו לחדר בזוגות או כיחידים, מבלי שידעו מראש את מטרת הפגישה.

ראש 'נתיב', פרופ' יהודה לפידות, באותם ימים לוחם אצ"ל על הפעולה ההיא: בשעות הבוקר הגיע איש האצ"ל משה שטיין לתחנת המוניות "אריה" שליד כיכר ציון, ומסר לפקיד הקבלה אישור עבור מספר חבילות שהגיעו מתל-אביב. מאחר שהפקיד הכיר את משה, לא שאל הרבה שאלות ומסר לו את החבילות. משה קרא לר' יצחוק הסבל וזה העמיס את החבילות על עגלתו בעלת שני הגלגלים. ר' יצחוק העביר את השקים ברחובותיה הראשיים של ירושלים והניחם על המדרכה בפינת הרחובות המלך ג'ורג' וש"ץ. שם כבר חיכה רחמים כהן, ויחד עם משה שטיין העביר את השקים התמימים למראה אל המרתף.

בעוד אנשי הח"ק ממשיכים להסתנן למקום הריכוז, הוצא חומר הנפץ מן השקים והחבלנים החלו בהכנת מטעני הנפץ. לאחר שסיימו את מלאכתם, נארזו המטענים בניר אריזה מתאים ונראו מבחוץ כחבילות של מצות כשרות למהדרין (היה זה שבועיים לפני הפסח והעברת מצות בעיר הייתה עניין שבשִגרה). האווירה במרתף הייתה מתוחה; היו שם למעלה מ-20 איש אשר חיכו בקוצר רוח כדי לדעת את מטרת הפעולה ואת תפקידו של כל אחד ואחד.

שקט השתרר בחדר כאשר נכנס אליו ירוחם ליבני (בכינויו המחתרתי "איתן"), קצין המבצעים הראשי של הארגון ואביה של יו"ר קדימה כיום – ציפי ליבני. איתן סיפר לנוכחים כי הפעם המטרה היא מרכז הבולשת הארצי, ה- Criminal Investigation Department) C.I.D) מרכז המשטרה הארצי, השוכנים באותו בניין במגרש הרוסים.

איתן האריך בהסברים, כדי שכל אחד יידע בדיוק את המוטל עליו. עם תום ההסברים, השאלות והתשובות, חולק הנשק, שכלל אקדחים מסוגים שונים ורימונים, לרבות שני אקדחי מאוזר אוטומטיים אשר יכלו לירות צרורות והיו תחליף למכונת ירייה. ארבעה בחורים, שהיוו את יחידת הפורצים והפיקוד, הולבשו במדי שוטרים בריטיים. את בגדי החאקי והחגורה השחורה לא היה קשה לקנות; הבעיה היתה הכנת הכובעים השחורים. את הפתרון מצאו יוכבד טוביאנה-גאראג'י ("בת-ציון") וחברתה מרים פשדצקי, אשר לאביה היתה חנות כובעים. מרים "סחבה" מן החנות ארבעה כובעים עם מצחיות והשתיים ישבו וצבעו אותם בטוש שחור - כך נולדו כובעי השוטרים הבריטיים.

את מטעני הנפץ - ארבע חבילות "מצות", בנות 20 ק"ג כל אחת - העבירו באמצעות מונית, שנסעה עד חזית בניין הדואר המרכזי. שם הורידו הבחורים את החבילות והעבירו אותן אל תוך בניין הרוסים, ברחוב יפו מספר 30 (המשמש כיום את משרד העבודה). בניין ארוך זה גובל במגרש הרוסים; חזיתו פונה אל רחוב יפו, אולם יש בו גם יציאה אל מגרש הרוסים, מול הבית ששימש באותה עת את משרדי הבולשת המרכזית. הבחורים עברו בתוך הבניין, והניחו את החבילות ליד פחי האשפה שבקצה הפרוזדור.

מספר שבועות קודם לכן, הגיעו למקום רחמים כהן ("גד") ואשר בנזימן ("אבשלום"), כשהם לבושים כצבעים. הם הביאו אִתם סולם ובעודם יוצרים את הרושם כאילו הם מתכוננים לצבוע את אחד המשרדים בבניין, קשרו את הסולם למעקה של חדר המדרגות. מדי פעם היה רחמים נכנס לבניין כדי לוודא שהסולם אמנם נמצא במקומו. ביום הפעולה, לפני שקבוצת הלוחמים יצאה את מקום הריכוז, שלח רחמים את אחד האנשים לבדוק אם חבילות ה"מצות" והסולם נמצאים במקום ולא נלקחו משם על ידי מישהו.

בשעה עשר בערב, יצאו החוליות למקומותיהן. קבוצת הפיקוד והפריצה, שמנתה 6 אנשים (ארבעה מהם בלבוש שוטרים בריטיים), התמקמה בפרוזדור של בניין הרוסים. הם לקחו אתם את הסולם וחבילות הנפץ והתקדמו לעבר בניין המטרה. לפני צאתם לדרך, הכניסו את בקבוקי החומצה לחורים שהוכנו מראש בתוך המטענים (בקבוקי החומצה היו חלק ממנגנוני ההשהיה). בעשותם כך רצו לקצר עד כמה שאפשר את זמן הנחת המטענים ולמנוע עיכובים מיותרים. תוך כדי הטיפול במטענים, התהפך אחד הבקבוקים והחומצה נשפכה על מעילו של אחד הבחורים. הוא הסיר מיד את המעיל והניח אותו ליד פחי האשפה כדי להימנע מכווייה.

חוליית הפורצים, שמנתה שלושה אנשים (אשר בנזימן, משה נאה וישראל לוי), הציבה את הסולם (משרדי הבולשת שכנו בקומה הראשונה, ובקומת הקרקע שכנו משרדי משטרה שונים). אחד הבחורים טיפס למעלה ושני האחרים העבירו אליו את החבילות.

חוליית הפיקוד, שכללה את מפקד הפעולה רחמים כהן ("גד"), שמרה על הסולם ושימשה אבטחה.

בעוד חוליית הפורצים עוסקת בהעברת המטענים לקומה השנייה, עבר במקום קצין בריטי בלוויית בחורה. רחמים פקד על כל האנשים שהיו ליד הסולם להיכנס אל חדר המדרגות וחיכה להתפתחויות. החלטתו הייתה, שאם יתקרב הבריטי אל מקום הסולם, ישתלט עליו באיומי אקדח ויכניס אותו אל תוך חדר המדרגות, שם ישמרו עליו עד גמר הפעולה. לא הייתה לרחמים כל כוונה לירות בבריטי, מאחר שהשתדל ככל יכולתו להימנע מקרבנות אדם ואפילו בריטים, כפי מדיניות האצ"ל. למרבה המזל, לא התעורר בלב הקצין הבריטי כל חשד, אולי משום שחלק מן הבחורים לבשו מדי שוטרים, והוא המשיך בדרכו אל תוך הבניין הבולשת.

שלושת הפורצים העבירו את כל המטענים אל הקומה הראשונה והחלו לפזר אותם במקומות שצוינו מראש. לפתע יצא מאחד החדרים הסרג'נט סקוט, סגן המפקח של הבולשת, שהיה קצין תורן באותו לילה. הוא יצא לסיור שיגרתי והרגיש בתנועה חשודה על המרפסת. אחד הבחורים הודיע לרחמים שהאנגלים באים. רחמים נתן פקודה לירות וסקוט נפגע מהאש שנפתחה עליו. אולם לפני שהתמוטט הצליח לירות ולפגוע באשר בנזימן. למרות חילופי היריות, הצליחו החבלנים להניח את כל המטענים במקומם, וכאשר הודיעו לרחמים כי אבשלום נפצע, הוא שרק במשרוקית שהייתה בידו ובכך נתן את אות הנסיגה.

עם הישמע שריקת המשרוקית, החלה הנסיגה. אשר בנזימן ירד מן הסולם בכוחות עצמו, והחל להתקדם לעבר שכונת נחלת שבעה. מעבר לרחוב יפו התמקמה יחידת אבטחה בת ארבעה אנשים, אשר פתחה באש לעבר בניין הבולשת. הם ירו צרורות מאקדח המאוזר האוטומטי שהיה ברשותם ונוצר רושם כאילו יש בידם מכונת ירייה. כאשר הגיע בנזימן אל יחידת האבטחה, עצר ואמר לזאב אפלבוים ("עציון"), ששימש מפקד היחידה: "נפצעתי"!

"מה פתאום אתה פצוע, הרי רצת לכאן כמו כולם?" ענה זאב.

אותו רגע התמוטט בנזימן ונפל ארצה. זאב נשא אותו אל החדר שהוכן מראש לצורך הנסיגה. חדר זה שימש מחסן לאביו של חבר הארגון אריה גור-גורודיסקי ("דוד"). ללא ידיעת האב, לקח אריה את מפתחות המחסן, ששכן בנחלת שבעה ב"חצר וילנה". הוא כיסה את החלונות בשקים וחיכה לנסוגים. איש לא חשב שיהיה צורך לטפל בנפגעים והמפגש במחסן תוכנן למסירת הנשק והעברתו למקום מבטחים.

בינתיים נסוגה גם יחידת האבטחה השנייה, שהתמקמה בחלק הצפוני-מערבי של מגרש הרוסים ואשר כללה שני בחורים ובחורה אחת, פנינה בג'יו, כדי ליצור רושם של יציאה לבילוי. הם תפסו מחסה מעבר לאחת הפינות של הכנסייה וזרקו רימונים לעבר הכניסה של המשטרה כדי למנוע יציאת שוטרים מהתחנה. לאחר הישמע אות הנסיגה, הם נסוגו לעבר שכונת מאה-שערים.

רחמים העביר את הידיעה על פציעתו של בנזימן לאליהו מרידור, מפקד המחוז, (אביו של ח"כ דן מרידור מהליכוד) אשר הורה לרעננה מרידור ("חגית") להתלוות אל רחמים ולקרוא לרופא. השניים הזעיקו את הד"ר הפנר, אשר הלך אתם לנחלת שבעה. הוא בדק את בנזימן, אשר נפצע קשה בבטנו, והודיע כי אפסה כל תקווה. כעבור זמן קצר לא נותר לו אלא לקבוע את מותו.

בינתיים חצו הבחורים את רחוב יפו והגיעו, דרך רחוב סלומון, אל המחסן בנחלת-שבעה. הם מסרו את הנשק לידי הבנות שהעבירו אותו לביתה של משפחת ארציאלי, ששכן בקרבת מקום, ברחוב סלומון. הבנות הניחו את האקדחים בבור בחדר המדרגות והסתלקו מן המקום. בעוד הנסיגה בעיצומה הגיעה המשטרה לאזור והוכרז על עוצר בכל העיר. הגברת ארציאלי חששה שמקום המחבוא בחדר המדרגות אינו בטוח דיו ועל-כן הכניסה את הנשק לתוך ביתה והחביאה אותו במגרת המקרר. (זה היה מקרר שהופעל על-ידי קרח. את גוש הקרח היו שמים בחלק העליון של המקרר, והמים שנוצרו מן הקרח, נזלו לתוך מגרה מיוחדת בתחתית המקרר. מאחר שבאותו יום לא היה קרח במקרר, היתה מגרת המים יבשה).

עקב הטיפול באשר בנזימן, נשתבשו תכניותיו של רחמים. מלכתחילה תכנן לצאת לעבודה מיד עם סיום הפעולה (הוא עבד בבית החרושת לביסקוויט "פרומין" ונרשם לעבודה במשמרת הלילה). אילו הצליח לעשות זאת (כפי שעשו שניים מחבריו), היה בידו אליבי מצוין למעשיו באותו ערב. אולם בהיותו מפקד הפעולה, נשאר במקום עד שאחרון הבחורים נסוג וחיכה עד שד"ר הפנר סיים את הטיפול באשר בנזימן. בגלל העוצר שהוכרז בעיר, השאירו את הגופה במחסן וכל אלה שנמצאו באותה עת בנחלת שבעה התפזרו בזהירות לבתיהם.

אחד הבחורים, שמעון עמרני, לא נסוג עם כולם. הוא פנה בטעות אל רחוב שלומציון המלכה (אז – רחוב הנסיכה מרי) וכאשר פנה משם לרחוב יוחנן בן-שטח (דרכו רצה להגיע לנחלת-שבעה), נתקל במספר שוטרים בריטיים שיצאו ממסעדת "הסה". הוא נתפס כשברשותו אקדח עם 14 כדורים וכן "פֶטַרדָה" (רימון התקפה פרימיטיבי מתוצרת בית). שמעון עונה קשות בחקירה, אולם לא גילה מאומה על חבריו. כעבור שישה שבועות הועמד לדין באשמת נשיאת נשק באופן בלתי חוקי ונידון ל-10 שנות מאסר.

למחרת היום נודעו מן העיתונות תוצאות הפעולה. פורסם על נזק עצום שנגרם לבניין. מן ההתפוצצויות נהרס כליל חדר האלחוט ואִתו גם חלק מן הקומה השנייה. מלחץ האוויר נופצו השמשות בכל הבניינים הסמוכים. אולם יותר מן הנזק ברכוש, נפגעה מאוד יוקרת השלטון הבריטי בארץ. לפעולה היה הד רב בעיתונות הבריטית ושאילתות בנושא נשאלו בפרלמנט בלונדון.

למחרת הפעולה הגיעה פניה ממחלקת עבודות ציבוריות אל זגגיית שטיין לתיקון השמשות הרבות שניזוקו בהתפוצצות. משה נלווה אל אביו ויחד החלו במדידות, כדי להתאים את גודל הזכוכיות. בעוד הם עוסקים במלאכתם, ניגש אל משה מייג'ור בריטי ואמר לו ספק בלצון, ספק ברצינות:

"אתמול פוצצת והיום אתה בא לתקן."

ברגע הראשון נדהם משה מן השאלה, אולם מיד התאושש וענה:

"אינך יודע כמה אמת יש בדברך. וכי אינך מכיר את סִרטו של צ'רלי צ'פלין?" (הכוונה היתה לסרט בו ילד שובר שמשות באמצעות זריקת אבן ומיד אחריו מופיע צ'פלין כזגג ומציע את שירותיו.)

התשובה שעשעה את הקצין הבריטי והוא קרא לחבריו, באומרו:

"בואו הנה ושמעו את בדיחת השבוע".

בעוד משה ואביו עוסקים בתיקון נזקי ההתפוצצות, הלך אריה גור אל משרדי ה"חברה קדישא" וביקש שיביאו את גופתו של אשר בנזימן לקבורה. להפתעתו, נתקל בסירוב. הוסבר לו, שהם מפחדים שמא יאשימו אותם בשיתוף פעולה עם המחתרת ואולי אף יעצרו אותם. בלית ברירה, הכין אריה ארגז מאולתר ויחד עם חבריו עטף את הארגז בבד יוטה. על אורי חפץ ויוסף דנוך ("אבני") הוטל לעביר את הגופה מנחלת-שבעה.

תחילה הזמינו מונית, אולם ה"חבילה" עוררה את חשדו של הנהג והוא סירב לקחתה. לאחר מכן הביאו למקום עגלה רתומה לסוסים ואמרו לעגלון כי בחבילה עורות שברצונם להעביר. העגלון לא שאל הרבה שאלות וכולם נסעו בעגלה אל רחוב הנציב, שם הורידו את "החבילה" והניחו אותה במגרש הריק (היה זה בקרבת מקום למועדון "מנורה", שנבנה עבור משוחררי "הגדודים העבריים" לאחר מלחמת-העולם הראשונה. היום נמצא במקום בניין "בית-העם"). מיד לאחר זאת טילפנו למשטרה והודיעו כי במקום מונחת גופתו של אשר בנזימן. אבני ואורי חיכו באחת הסמטאות כדי לראות מה ייעשה בגופה. השוטרים שהגיעו למקום כעבור זמן קצר, חששו שמא ה"חבילה" ממולכדת. הם בדקו אותה מכל הצדדים ורק לאחר שהיו משוכנעים שלא טמנו להם מלכודת, פתחו את הארגז.

שעת העוצר הגיעה, ורק המשפחה הורשתה להשתתף בהלוויה של אשר בנזימן. אשר בנזימן (סמל אבשלום) היה החלל הראשון של תקופת המרד.

אשר, שנקרא בפי חבריו בשם החיבה "אושרקה", נולד בשנת תרפ"ב לאחת המשפחות הוותיקות בירושלים. לאחר שסיים את לימודיו ב"חדר", למד בסמינר למורים "מזרחי". בגיל צעיר הצטרף לבית"ר ומשם קצרה היתה הדרך לאצ"ל. רבים בארגון ובבית"ר הכירו את אושרקה, ומותו הִשרה אבל כבד על כולם. באופן מיוחד נפגעו חבריו ובני משפחתו מן הדרך שבה הועברה גופתו למשטרה, והשאלה שנשאלה בפי כול היתה, אם לא היה אפשר למצוא דרך נאותה יותר? כמובן שאיש לא ידע על הפנייה ל"חברה קדישא", אשר סירבה לקבל מידי האצ"ל את גופתו של אשר בנזימן.

אשר אליעזר בנז'ימן בנם של חיה-רחל וצבי, סייע לא אחת לאחיו הבוגרים בארגון הצבאי הלאומי בהפצת כרוזים ובשאר פעולות שהיו כרוכות בסיכון אישי. בשנת תש"א התקבל רשמית כחבר מלא בארגון המחתרת. לאחר שעבר את שלבי הטירונות נשלח לקורס מפקדים וסיים אותו בהצלחה. עם שובו לירושלים הגביר אשר (מעתה "סמל אבשלום") את פעילותו במחתרת ועקב כך נאלץ להפסיק את לימודיו. הוא פתח בית מסחר לשעונים ולתכשיטים, ששימש גם מקום-מסתור למוקשים ולכלי נשק של הארגון. לימים זנח גם את עסקיו הפרטיים כדי לעבור לפעילות מלאה במחתרת. הוא התמנה לאחראי למחסני הנשק של הארגון בירושלים ובתפקיד זה דאג להסתרת כלי הנשק, להעברתם ממקום למקום לפי הצורך ולהכנתם בשביל היוצאים לפעולה. אחר-כך התמנה לאחראי למחלקה לטיפול באסירי הארגון. בתפקיד זה היה מבקר בהתמדה את הכלואים בבית הסוהר בירושלים ובמחנות המעצר של לטרון ומזרע כשהוא מעודד את רוחם ומפיח בהם את התקווה לשיחרור. ואולם בעיקר נשא את נפשו לפעול ביחידה קרבית ומבוקשו ניתן לו כשצורף ליחידת ההתקפה על מטה הבולשת בירושלים.

בשבת בבוקר הגיעו אליהו מרידור ואורי חפץ אל בית ארציאלי. הם הוציאו את ה"כלים" מן המקרר, ניקו ושימנו אותם. לאחר שסיימו את מלאכתם, מסרו את האקדחים לידי הגב' ארציאלי, שבעזרת שתי בנות, לאה אשכנזי-וולץ וויקי אליעזר, העבירה אותם לבית-הכרם (שהיתה מחוץ לתחום אזור העוצר ועל-כן בטוחה יותר). השלוש היו שומרות מצוות ויהודיות נאמנות, (לאה אף למדה בסמינר דתי), אולם הן ראו את עניין העברת הנשק כ"פיקוח נפש" ולכן לא היססו להזמין מונית ולנסוע לבית-הכרם ולהציל בכך את הנשק של הארגון.

בלילה שבו פוצץ מרכז הבולשת בירושלים, הותקפו גם מטה מחוז הדרום של המשטרה והבולשת ששכן ביפו, וכן המטה המחוזי של הבולשת בחיפה.

משרדי הבולשת בחיפה שכנו ב"בית מושיוף", ברחוב חסן שוקרי, על הגבול החוצץ בין הדר הכרמל לבין השכונות הערביות. מפקד המחוז יעקב הלל, החליט לפקד על הפעולה באופן אישי ולסגנו נתמנה דב אפרת, שכאמור שימש מפקד הח"ק בעיר.

הכוח התוקף נחלק לארבע חוליות: חוליית החבלנים, בפיקודו של אליהו טמלר, חוליית חיפוי וכן שתי חוליות אבטחה. בפעולה השתתפו גם שלוש בנות: מרים (מיקי) דוידסון, חנה אורבך וחיה בן-צבי (סבן), ששיוו לחוליות מראה רומנטי.

כדי להקל על הפריצה, הוטמנו מטעני החבלה לילה קודם להתקפה ליד גדר-האבנים הסמוך לבניין. בשעה 9:30 בערב פרצו אנשי חוליית החבלנים את הגדר שהקיפה את הבניין, חדרו לחצר והניחו את המטענים סמוך לדלתות המרתף. לאחר מכן ניתנה פקודת הנסיגה, וכל החוליות עזבו את המקום בדרכם להדר הכרמל. אחת הבנות, חיה סבן (בן-צבי) המתינה בתא טלפון ציבורי כדי להודיע לשוטרים שנותרו במשטרה לפנות את הבניין. אולם בשל הפיצוץ המוקדם, לא הספיקה למלא את תפקידה.

הכמות הגדולה של חומר הנפץ גרמה להרס רב ואגף שלם קרס. מן הפיצוץ נהרגו ארבעה שוטרים בריטים ושלושה אחרים נפצעו.

מרים דוידסון נישאה בינואר 1944 לקצין צעיר, יליד סקוטלנד, שהגיע ארצה במסגרת הצבא הבריטי. לאחר שובם מירח דבש בן שבוע ימים, המשיכה מיקי בפעילותה במחתרת, בעוד בעלה, בדרגת מייג'ור, המשיך לעסוק בפרוייקט סודי הקשור בראדאר. בערב ההתקפה על מטה המשטרה, נערך נשף סטודנטים בטכניון והזוג דוידסון היה בין המוזמנים. מיקי ביקשה מבעלה ללכת לנשף והבטיחה להצטרף אליו מאוחר יותר. ואכן עם סיום הפעולה מיהרה מיקי לביתה, החליפה את בגדיה ויצאה לפגוש את בעלה בנשף הסטודנטים. אולם האליבי של מיקי לא עזר הרבה, ובעקבות בגידתו של יעקב חילביץ, נעצרה מיקי דוידסון, ולאחר חקירה בקישלה של חיפה הועברה לבית-הסוהר לנשים בבית-לחם. היא שוחררה מאוחר יותר בהתערבות בעלה, אולם התנאי היה שעם השחרור תעזוב מיקי את הארץ ותיסע אל משפחת בעלה לאנגליה.

בתא המעצר בקישלה בחיפה פגשה מיקי דוידסון את אסתר גליקסמן וכן את אולגה לנדאו ואחותה רבקה פרל. אולגה שוחררה כעבור מספר ימים, כי הייתה כבר אם לתינוק (התינוק, עוזי לנדאו, לימים שר מהליכוד וכיום חבר כנסת בישראל ביתנו). בעלה של אולגה, חיים לנדאו, הספיק לעזוב את חיפה ולעבור לתל-אביב.

תגובות ראשי היישוב היהודי בארץ לא איחרו לבוא. בירושלים התקיימה ישיבה מיוחדת של הוועד הלאומי, בהשתתפות חברי הנהלת הסוכנות היהודית, הרבנים הראשיים ונציגי העיריות, הקהילות והמועצות המקומיות. באותה ישיבה נתקבלו פה אחד ההחלטות הבאות: הנהלת הוועד הלאומי, בשיתוף הנהלת הסוכנות היהודית, תעבד תוכנית פעולה למניעת מעשי הבריונות הפושעת.

הארגונים הציבוריים והמוסדות היישוביים מעמידים עצמם לרשות המוסדות הלאומיים בביצוע תוכנית זו. הציבור יידרש לא להירתע מפני האיומים והסחיטות של אנשי הכנופיות ולמנוע מהם כל תמיכה וסיוע.

כעבור עשרה ימים התקיימה בתל-אביב מסיבת עיתונאים, בה יצא אליהו גולומב (מראשי ההגנה ומפא"י) בהתקפה חריפה נגד שני ארגוני המחתרת, אולם עיקר דבריו כוונו נגד האצ"ל, ש"יש לה עורף ציבורי יותר רציני והיא נסמכת על מפלגה מסוימת וכל כוונתם להשתלט בכוח על היישוב".

תזכורת-פ"ש:

http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5583&omm=13&vi

אולם הדברים החמורים ביותר נאמרו על-ידי גולדה מאיר, לימים ראש ממשלת ישראל, בישיבה מיוחדת של הוועדה הפוליטית של מפא"י שנערכה בגבעת ברנר: "...אני כופרת בזאת שחיסול (ארגוני המחתרת) זה רק (תפקידה) של הממשלה... ואני מקבלת זאת, אם חברים אומרים שעם המשטרה אי-אפשר לעבוד. לכן עלינו לחפש דרך עם מי לעבוד כדי לחסל אותם.

דוד בן-גוריון: האם לחסל זאת אומרת להשמיד אנשים?.

גולדה מאיר: טוב, גם להשמיד אנשים.

אליהו גולומב: לא עשינו זאת לפני שנתיים בלי להשמיד אנשים? (הכוונה לסזון נגד לח"י שהתקיים בשנת 1942)

גולדה מאיר: אין לי מעצור מוסרי בנוגע לקבוצה זו, ואני עדיין חושבת כך.
בן-גוריון לא צריך לשאול איך לחסל. אם יש לעשות משהו כדי שלא ייעשו דברים כאלה, צריך לחסל גם אם על-ידי חיסול כמה בחורים. אני לא שאלתי אז איך לחסל שהרביזיוניסטים לא יזרקו פצצות גם בנו. הייתי בעד זה ולא שאלתי פרטים.

אני חושבת שזה רע, שהם מביאים עלינו אסון, לא רק על קצינים בריטים ולכן מותר לעשות הכול...".

להתקפות היה הד נרחב בעיתונות הבריטית. הסופר הירושלמי של העיתון טיימס הלונדוני פרסם כתבה שכותרתה: "משטרת ארץ-ישראל עומדת מול קיר אטום". באותה כתבה נאמר כי: לנציגים יהודיים ידועים בארץ-ישראל, התופסים עמדות גבוהות, מייחסים הוצאת דיבה לפיה האדמיניסטרציה הארץ-ישראלית, ובמיוחד המשטרה ומחלקת חקירות פליליות, נוהגים באופן פסיבי ביחס לטרוריסטים ונותנים להם להישאר חופשיים ולהמשיך בפעולתם. העובדות הן שהמשטרה עושה כמיטב יכולתה, כדי לגלות את הפושעים ולהבטיח הוכחות להעמידם לדין, אך היא עומדת בפני קיר אטום. כפי שהערבים במאורעות הקודמים (בשנות השלושים) לא נתנו אלא עזרה מועטה למשטרה נגד בני עמם, הן מתוך סולידריות עם מה שנחשב בעיניהם כמלחמה לאומית, והן מפחד מעשי נקמה מצד שרידי הכנופיות הבלתי חוקיות. כן כפי הנראה גם את הציבור היהודי מניעים אותם נימוקים.

בתשובה לשאילתה, נאלץ שר המושבות, סיר אוליבר סטנלי, להפיץ בין חברי הפרלמנט דין-וחשבון רשמי ובו פרטים על מעשי הטרור בארץ-ישראל וכן מספר האבדות בקרב הבריטים.

מספר ימים לאחר ההתקפה על הבולשת הבריטית בירושלים, תל-אביב וחיפה, נתן המפקח הכללי של המשטרה, קפטן רימר ג'ונס, ראיון לסופרו המיוחד של העיתון "איוונינג סטנדרד" הלונדוני. בראיון מספר מפקח המשטרה כי "בהתפוצצויות בארץ-ישראל פעילות שתי קבוצות: קבוצת שטרן והארגון הצבאי הלאומי. שתיהן קבוצות יהודיות והן מורכבות ברובן מצעירים שהתואר המתאים ביותר להם הוא - אנשי כנופיות פוליטיות. מהם המועסקים בטרור ומהם בהדבקת והפצת כרוזים".

כעבור ימים אחדים הודיע רדיו לונדון ש"במשטרת ארץ-ישראל מקווים שאחרי מעצר 60 אנשים החשודים בשייכות ישירה למעשי האלימות, יחזור השקט על כנו מאליו".
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/187407

****

אשמח אם תוכלו להגיע ולהפיץ את ההזמנה - לכבודו.

ביום שישי הזה (ט' בניסן) בשעה 10:00 תתקיים בחלקה הצבאית של בית העלמין הישן בנתניה אזכרת שנת ה-61 להרצחו של הקדוש ברוך מזרחי הי"ד, ערבי שהתגייר, הצטרף לבית"ר ולאצ"ל ונרצח כשהוא מקפיד על כבודו כיהודי גאה בג'בע ליד שא-נור.

לאחר מלחמת ששת הימים נמצאה גופתו ע"י חבריו לאצ"ל והוא הובא לקבורה בבית העלמין הצבאי הישן בנתניה.

סיפורו המדהים מובא משני מקורות מתחת לקו (מקור אחד שנכתב ע"י אדם פרטי ומקור 2 - כתבה ב"מעריב" לפני כ-3 שנים.)

כמו"כ מצורפות תמונות מהאזכרה.

לברוך מזרחי אין משפחה (גר צדק שנפל בהיותו בן 22, לפני שהספיק להתחתן). אנו בשא-נור "אימצנו" אותו ועשרות אלפי המבקרים שהגיעו לסיורים בצפון השומרון שמעו כחלק מההדרכה את הסיפור המרגש והמחזק של ברוך ואף חשבנו תכננו להקים אנדרטה ומרכז/ בית ספר שדה לזכרו. לצערנו גורשנו בינתיםם משא-נור ומה שנותר לנו נכון להיום הוא לעלות לקברו ביום השנה. לפני למעלה משנה וחצי, לאחר העליות של "חומש תחילה", התחלנו את החזרה הביתה ואנו כאמור כבר מעל שנה וחצי בחומש. בע"ה נזכה לחזור בצורה מלאה לחומש בקרוב ובעקבותיה גם לשא-נור ואז נוכל, בין היתר, לקיים את חובו של עם ישראל כלפי לוחם האצ"ל הגיבור ולהנציחו כראוי.

האזכרה תתקיים בהשתתפות נציגי הישוב שא-נור, נציגי תנועת בית"ר ואנשים נוספים שיבואו לקיים חסד של אמת ולחלוק כבוד לזכרו של ברוך מזרחי הי"ד.

לפרטים: שי ירד: 052-6653434, יוסי דגן: 052-8320971.

מקור 1:

הסיפור המעניין ביותר הקשור בג'בע התחיל לפני כ-60 שנה דווקא בצפת. ע"י מעוז בית"ר שבצפת התגורר ערבי אשר הושפע מאורח החיים של היהודים, ומהרוח הלאומית ששרתה במעוז בית"ר הסמוך. עם הזמן התגייר הערבי ונקרא שמו בישראל אברהם בן אברהם. באופן טבעי הצטרף בן אברהם לאצ"ל והשתתף בפעולותיהם לגירוש השלטון הבריטי הזר מארץ ישראל. במחתרת שינה שמו לברוך מזרחי, וכך נקרא מאז. באחת מהפעולות נתפס ברוך מזרחי, והוגלה יחד עם עוד מאות מלוחמי האצ"ל והלח"י למחנה מעצר באריתריאה שבאפריקה. השלטון הבריטי "הנאור" הפקיד את השמירה על השבויים מארץ ישראל בידי הילידים הסודנים, אשר לא אחת ידם הייתה קלה על ההדק.

ב-17 בינואר 1946 בשעות הבקר הייתה אחת הפעמים בהם ירו השומרים הסודנים לעבר השבויים היהודים. שאול הגלילי הי"ד, לוחם לח"י, ואליהו עזרא הי"ד, לוחם אצ"ל, נרצחו, ואחרים נפצעו, ביניהם ידידנו ברוך מזרחי אשר נפצע פצעים קשים. הפצועים נלקחו לבית החולים העירוני, שם ניסו לייצב את מצבם. מספר ימים לאחר מכן, בעקבות הסערה שפרצה בארץ ישראל ובעולם, על כך ששבויים נורו במחנה שבויים (כשנה לאחר תום מלחה"ע השניה- מעשים שכאלה ביצעו הנאצים רבות), הגיע לביקור הרב הראשי לארץ ישראל דאז, הרב הרצוג. בביקורו בבית החולים כשהיה ליד מיטתו של ברוך מזרחי, ביקש מזרחי מהרב שאם ח"ו ימות שיביאוהו לקבר ישראל.

הבריטים כמחווה (הם לא עשו רבות כאלו כלפי היהודים בתקופת כיבושם בארץ), החזירוהו לארץ להמשך טיפול, ואכן ברוך מזרחי יצא מכלל סכנה והבריא. לכשהבריא, "לא יכלו" הבריטים לשחררו- בכ"ז הרי מדובר ב"טרוריסט"... לכן הטילו עליו פיקוח, צו מינהלי... ע"י כך שיתייצב אחת ליום בתחנת המשטרה בבית ליד כדי לחתום בפני השוטר במקום, וכך היה. אחת לשבוע התייצב ברוך מזרחי בפני השוטר הערבי במשטרת בית ליד וחתם בפניו.

לאחר החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת א"י הושם דגש בפעולות המחתרות הלוחמות גם על המלחמה באויב הערבי. שתי כנופיות ערביות מרכזיות לחמו נגד היהודים. באזור ירושלים והמרכז בהנהגתו של קאדר עבד אל חוסייני שנהרג בקסטל, ובגליל וצפון הארץ בהנהגתו של פאוזי אל-קעוקג'י והמתנדבים העיראקיים. במסגרת המלחמה הוטל על האצ"ל להחדיר מכונית תופת לתוך מפקדתו של קעוקג'י בג'נין. המתאים ביותר לביצוע המשימה היה ידידנו ברוך מזרחי, שהיה נראה כערבי, בקי במנהגיהם ובעל מבטא ערבי. בי"א בניסן תש"ח? 22 באפריל1948 ?הוא עלה לאוטובוס ערבי שיוביל אותו למפגש עם הסייען הערבי, שאמור לתת לו את המשאית ואת חומר הנפץ. הנסיעה הייתה ארוכה, ובמהלכה התיידדו כל הנוסעים שישבו לידו עם ה"ערבי" ברוך מזרחי. כשהגיע האוטובוס לצומת מגידו, עצר את האוטובוס מחסום של הכנופיות. אחד מחברי הכנופיה היה אותו שוטר ערבי אשר בפניו היה מזרחי חותם במשטרת בית ליד. הערבי זיהה כמובן את מזרחי כאיש אצ"ל ולא כערבי עובר אורח. מזרחי הובא יחד עם הערבים שעימם התיידד במהלך הנסיעה לג'בע, לבית דין שדה של קעוקג'י, נרצח על ידם (יחד עמו הרגו גם את הערבים שעימם התיידד), והשליכו את גופתו במערה בתוך הכפר ג'בע.

תשע עשרה שנה לאחר מכן, פורצת מלחמת ששת הימים ובכ"ח באייר, שעה שמח"ט הצנחנים, מוטה גור, זועק לעבר מכשיר הקשר שלו: "הר הבית בידינו!", שוטפת חטיבה ממוכנת 45 של השריון את צפון השומרון מיעבד שע"י עמק דותן ועד לדיר שרף, שע"י שבי שומרון, ומשחררת את כל צפון השומרון במינימום אבידות ומשחררת את הכפר ג'בע. לאחר המלחמה, זכרו חבריו של ברוך מזרחי את בקשתו- צוואתו להביאו לקבר ישראל, והגיעו לג'בע כדי לממשה. בדרך לא דרך, בתוככי הכפר ג'בע הצליחו לאתר את המערה בה הוטמנה גופתו, נטלוה והביאוה לקבר ישראל בטקס צבאי מלא בחלקה הצבאית בבית הקברות בנתניה, בהשתתפות מנחם בגין ולוחמי אצ"ל.

מקור 2:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART/941/609.html

נולד כערבי, מת כלוחם יהודי

ברוך מזרחי נולד למשפחה ערבית בגליל, התגייר והפך ללוחם באצ"ל. את מותו מצא בדרך לפעולה בג'נין
מרדכי חיימוביץ | 4/6/2005 14:00

שנים אחר כך, כשיעמוד מול היורים, לא ישכח ברוך מזרחי את הלילה הגלילי שבו השחיל את ראשו אל מחלבת המאירי. צפת היתה אז חידתית ומפותלת בתוך עצמה. היישוב הערבי השתרג ביהודי, וברוך מזרחי היה בכלל חמודה אבו אל-עניין, בן למשפחת פורעים ערבית מכובדת. אלא שהשכנים היהודים הקסימו אותו. מדי פעם היה מתגלגל למחלבה, שם התכנסו הבית"רים. היה עומד בחלון, ניצב בפתח הדלת, מביט בהם מכושף. הלילות האלה התניעו בחמודה מנוע פנימי שנשא אותו רחוק. הוא התגייר, הצטרף לאצ"ל, גלה לאריתריאה. כששב, מלחמת השחרור כבר היתה תלויה מעל הראש. הוא נשלח לבקשתו לפוצץ את מטה קאוקג'י בג'נין, ונלכד. עוד באותו יום הוצא להורג בכפר ג'בע שבשומרון, כיום שוכנת מולו התנחלות שא-נור.

זה סיפור על איש שהלך בדרך סופנית. זאת עלילה על מי שהגורל תבע ממנו את מחיר משאלות לבו. זה לא שגרי צדק לא השתתפו אף פעם במערכות ישראל. למשל ג'ובאני, הוא יעקב, מגרי סן ניקנדרו שבאיטליה, נפל בגבעת ברנר בשורות ההגנה. אברהם בן-אברהם, שנקרא פעם קרל ובר ונולד בגרמניה, נפל בקרב על כיבוש כפר סבא. אבל הסאגה של ברוך מזרחי אחרת, כי הפרק הראשון מכתיב לסיפור הזה רק סוף טראגי. בשנים הנחרצות ההן היו הצבעים ברורים והגבולות מפורשים. ההחלטה לעבור מאיסלאם ליהדות היתה לפני הכל החלטה קיומית, הכרעה מי צודק במאבק שבו כבר נורו מטחי הפתיחה. עצם בחירתו הפכה את חמודה לדמות שנידונה להתרסקות.

גיבור הסיפור שלנו נוטש את מבצרו כדי להזדהות עם הנרדפים והופך לנרדף. בדרך אל התהום מוצעים לו כמה פתחי מילוט. אולם ההחלטה שקיבל בתחילת המסע ממשיכה להצליף בו בדרכו למטה. הטרגדיה הזאת זרועה רמזים תמימים שיממשו בהמשך את שטניותם. שן מוזהבת, היכרות מקרית, הן שיטמנו לאביר את מלכודת המוות. אחת העובדות המזדקרות מהסיפור הזה היא שבריריותו. שבריריותם של חיים שנראו לכאורה יציבים. יחסי שכנות בין יהודים לערבים מתפוררים עם מעברו של חמודה לצד הלא נכון.החיבוק המתהדק של משפחתו החדשה מלבה את יצר הנקם של הישנה. והזעם גואה והכעס גובר ושנאה ראשונית ועיוורת מקבלת סיוע מצד שלישי. הבריטים, שומרי מחנה המאסר באריתריאה ובלטרון הזדהו עם בני אל-עניין, לא הבינו מה חמודה עושה אצל היהודים. כמה פעמים ניסו לדבר על לבו, להחזיר אותו אל משפחתו. אלא שהוא עמד מולם, חזק בבחירתו. בחירתו של חמודה.

כבוד לאמא

המסע בעקבות חמודה, שייקרא אברהם בן-אברהם ויהפוך לברוך מזרחי, מתחיל במסתורין של צפת, שרק הוא יכול ללדת פרשה משוללת היגיון. מאיר המאירי לקח אותי אל בית ילדותו של חמודה, אל מטה בית"ר, כדי לבאר את שבילי נעוריו. במושב נורדיה, שבו עשה את חודשיו האחרונים, פגשתי חיילים קשישים שניהלו קרב מרתק עם שיירי הזיכרון. הם היו נוגעים ללב, סיפרו בהפסקות כל מה שזכרו. מדי פעם היו עוצרים, "הזיכרון כבר לא משהו", התנצלו בחוסר ישע כובש. יענקל'ה דיטקובסקי, 83, שעדיין עובד במפעל, היה בין האחרונים שראה את מזרחי. ברוך אבידור הוא ג'נטלמן עם מקל הליכה שניסה לתת לסיפור פרספקטיבה תמציתית. "זאת היתה הטרגדיה הרגילה", אמר .

והיו עוד שרציתי לפגוש, אך נראה שאיחרתי. בריאותו של צבי חרמוני, שהיה עם מזרחי באריתריאה, מנעה ממנו לדבר איתי. אל ביתו של החבר מנוער, השר לשעבר אבנר חי שאקי, צלצלתי כמה ימים לפני שמת ממחלה קשה. נאלצתי להשתמש בדברים שסיפרו וכתבו בעבר. הדרך מנורדיה שליד צומת בית ליד הובילה אל הכפר ג' בע, על כביש ג'נין-שכם, שם נמצא שלדו של מזרחי. עברנו ליד שומרון העתיקה, בירת מלכות ישראל, נסענו בארץ זרועת זית ואנדרטות. לזכר דורון זיסרמן, לזכר דני יהודה, לזכר איליה קירביץ'. חשבתי להיכנס לג'בע, אבל יוסי דגן, איש שא-נור שהפקידה עצמה על משמר זיכרונו של מזרחי, אמר שמסוכן מדי. אז עמדנו על הגבעה, הבטנו אל המטע הדומם. "הנה שם מצאו אותו", הצביע יוסי בכיוון הרוח.

בשבע בערב הרוח בצפת צוננת והאורות נדלקים על הר מירון. צל הרים יורד על עין זיתים, קבר הרשב"י נעלם בחושך. בית משפחת אל-עניין שוכן ליד קבר האר"י הקדוש, מתחת לשכונת הברסלבים. "נ-נח-נחמן מאומן", כתוב על אחד הקירות. ילדי ברסלב, בכיפות לבנות ובפיאות מתנופפות, יורדים בריצה מהגבעה ועוצרים ליד הבית. "דאר אבו אל-עניין (בית אבו אל-עניין) ", אומר מאיר המאירי, כאילו רוצה לסגור תקופה. הבית נטוש, קרשים מכורסמים נועלים את החלונות. הבוסתן שלידו היה לגידול פרא. העצים שולחים ידיים זה אל ראשו של זה. הלימון אל הזית, הרימון אל האפרסק, והסברס פלשו אל ערוגת השושנים.

"כואב הלב", אומר המאירי כשאנחנו דורכים על דלתות שבורות וזכוכיות מנופצות. בילדותו היה מגיע לכאן, ראה אותם חולבים עזים. כשכדיו מלאים חלב היה עולה חזרה למחלבה של משפחתו. אמו של חמודה היתה עולה לשכונת היהודים למלא מים בברז העירוני. "היינו עושים לה כבוד", מספר המאירי. "כשהיתה באה היינו זזים הצדה, נותנים לה מקום".

שן הזהב

אבו אל-עניין מקורבים ליהודים, "מעורבים הרבה עם הקהילה היהודית", בצפתית של המאירי. משפחה אמידה. אנשי צפת כירכרו סביבה. חמודה נולד ב-26' לאביו מחמוד, איש צנום ונמוך, ולאמו פטימה, יש אומרים שהיתה ממוצא יהודי. חמודה נמוך כמו אביו, אבל מוצק, שפתיים בשרניות, והוא כולו עיניים. "אבו אל-עינן", " בעל העיניים", כולם קראו לו. ילד חברותי וקורן שאהב לצחוק. אולי בגלל זה יזכרו הכל את שיניו הבוהקות. במיוחד את שן הזהב שהוריו התקינו בפיו כדי לייפותו, והיא שתיקח אותו אל מותו.

חמודה לומד בבית הספר הממשלתי הערבי בצפת, מיסודו של המנדט. בשנה השביעית ללימודיו הוא מחליט לבקר בבית ספר אליאנס ונשבה. ייתכן שעקב הסדר והמשמעת, ייתכן שהסיבות היו עמוקות יותר. "יצר ההשתלמות וקסם העברית בערו בו", יכתוב חברו, אבנר חי שאקי. מכל מקום, הביקורים תכפו והלכו, הולידו פגישות עם תלמידי הכיתות הגבוהות. הוא מתקבל לאליאנס למרות ההתנגדות של משפחתו ושל הנהלת בית הספר. תלמיד ערבי יחיד בבית ספר יהודי. שתי נשמות, ערבית ויהודית, מתחילות להתרוצץ בו. תוך כמה חודשים כובשת השנייה את הראשונה. הסדק בינו למשפחתו הופך לפער. הוא מתקרב אל חבריו היהודים. לעתים היה יושב איתם עד קצה הלילה לשנן פרקי תהילים.

ההורים לא עיוורים לשינוי שחל בילד. הם רוצים, כמה אנושי, לא לאבד אותו, להחזיק אותו איתם, אבל מאוחר מדי. בבית מתלקחים ויכוחים זבי דם. איזה דת צודקת יותר? האם מגיעה מדינה ליהודים? היו לילות שחמודה סגר מחוץ לבית. בגשם ובשלג הגלילי חיפש לעצמו מחסה בין חורבות הבתים. הוא התחיל לחזר על פתחי בתי הכנסת ועל פתח בית"ר. היה עומד שעות ליד חלונות המחלבה, בולע את סיפורי הגבורה על הרוג המלכות שלמה בן-יוסף, שומע את נעים המאירי, מפקד בית"ר בצפת, משוחח עם חניכיו. היה מתחקה אחרי עקבות הבית"רים שיצאו לפעולות. התחנן להצטרף. נשבע באללה שיהיה בית"רי מסור.

למה רצה כל כך את היהודים? בזמן ההוא הדיבור היה קצר והנימוקים מעורפלים. רק דבר אחד היה ברור: שהוא מאושר מעצם העובדה שהם מתירים לו להיות בטווח שלהם,שמדי פעם זורקים לו מילה, מפריחים חיוך. אבל באופן בסיסי חשדו בערבי. אמרו שהוא בלש, שהוא מרגל. פעם אפילו צילקו את גופו במכות. אך 38 המלקות שספג רק הגבירו את תשוקתו והוא התקרב והלך במין משיכה בלתי נשלטת. שבתות וחגים היה עושה בבתי יהודים ואביו עדיין נלחם עליו. פעם הזמין אותו לארוחת צהריים, אך חמודה זעק בקול שנשמע עד קצוות צפת: "בקולש טורף" ( "- איני אוכל טרף" ).

לא ביזבז זמן

ב-33' סיים את לימודיו באליאנס. אמו נפטרה ויחסיו עם אביו הפכו בלתי אפשריים עד כדי כך שהאב איים להרוג אותו אם לא יחזור בו. חמודה עזב סופית את הבית, עבר לחיפה ובלבו רק מחשבה אחת: להתגייר. הוא התייצב במשרד הדתות בחיפה ואמר: "אני רוצה להיות יהודי נאמן". הרבנים השתוממו, אחר כך מלו אותו. באישור הגיור שהוא מקבל מהרבנות בחיפה נאמר: "הננו מאשרים בזה שלפי בקשתו של מר מחמד אחמד עניין (כשמו הרשמי) גיירנו אותו ונקרא שמו בישראל אברהם בן-אברהם, וידוע גם בשם ברוך מזרחי". על תעודת הגיור חתום הרב ברוך מרכוס. מזרחי הרגיש שהוא פוסע אל עולם חדש. "אני עם מוחמד והקוראן גמרתי", אמר לאבנר חי-שאקי, "אני מנתק את כל הקשרים עם העבר,עם משפחתי,אני יהודי.בן לעם היהודי. מוכן לעמוד בכל החובות כיהודי".

הוא התחיל לדקדק בקלה כבחמורה. היה פותח את יומו עטוף טלית ותפילין. הוא מעדיף להיקרא ברוך מזרחי, כי הוא חושש שהשם "אברהם" מעיד על היותו גר צדק, עובדה שיכולה להסגירו. וחוץ מזה הוא רוצה להיבלע ביהדות, לא גר צדק, לא אברהם, אלא ברוך מזרחי, יהודי מבטן ומלידה. כשחבריו שואלים למה דווקא מזרחי, הוא עונה: "שאני לא יהודי אשכנזי, רואים. קשה להסתיר את זה. לו קראתי לעצמי אפרים גולדמן הייתי מושך תשומת לב. היו מתחילים לחקור מה פתאום ספרדי קוראים לו גולדמן ובינתיים מגלים את האמת. השם ברוך מזרחי זה טוב. לא ישאלו שאלות, לא יגלו דברים".

ברוך מזרחי לא ביזבז זמן. מיד לאחר שהתגייר התייצב בסניף בית"ר בחיפה. הפעם התקבל. נשא בגאון על דש הבגד את הסמל עם שתי גדות לירדן, התחיל לתרגל הדר בית"רי. כשפנו אליו בערבית סירב לענות. התחיל לעבוד כפקיד במשרד ממשלתי. בלילות היה יושב ולומד עברית עד שהכניע את השפה. בינתיים הסתיימה מלחמת העולם השנייה, ברוך מזרחי בן 19, והאצ "ל מתכונן למתקפה חדשה נגד הבריטים. עכשיו הארגון סופר גם אותו בין שורותיו. כשאר חבריו למחתרת הוא עובר הכשרה במרתפים אפלים, בסמטאות נסתרות של חיפה. ברוך מגלה קנאות יתרה, מחרף ומגדף את הבריטים. חבריו שומעים אותו מכריז בעברית מצוחצחת: "בריטניה הגדולה שסופה במהרה להיות קטנה".

שלושה כדורים בגב

הוא מתחיל להפיץ כרוזים של האצ"ל בחיפה, משתתף בסיורי אבטחה, עובר להלקאת סרג' נטים בריטים על משמרתם. הפעולה האחרונה היא ב-46'. כמה שעות אחריה נלכדים מזרחי ושניים מחבריו. הבריטים מאשימים אותם כי היכו את החיילים. אמנם אין להם הוכחות של ממש, הסרג' נטים אינם מסוגלים לזהות את שלושת אנשי האצ"ל, ובכל זאת הם נשלחים למחנה המעצר בלטרון. מזרחי יודע שישתחרר אם יכריז שהוא מוסלמי וינטוש את דרך המאבק, אבל הוא מתעקש. "יהודי אני, לאומי, הארץ הזאת שייכת ליהודים ולהם היא תהיה", הוא מצהיר באוזני חבריו למעצר.

כמה חודשים הוא מוחזק בלטרון. בבוקר שרבי אחד הוא מוטס עם עוד 55 חברים לגלות באריתריאה. אין מתירים לו לקחת דבר, והוא מתעקש רק על טלית ותפילין. באריתריאה, שבה יוחזק שנתיים, הוא מקפיד להתעורר עם הנץ החמה לשחרית. עובר בין הצריפים ומעיר את חבריו להתפלל. כעבור כמה חודשים מתגלה לבריטים שברוך מזרחי היה פעם חמודה אבו אל-עניין. משפחתו בארץ פותחת במשא ומתן לשחררו "על תנאי". התנאי הוא שיחזור לחיק משפחתו ולחיק דתו. הוא דוחה את ההצעות בבוז מהודר. בצחוק קל הוא מודיע לחבריו: "לא אבגוד בעמי ובמולדתי".

את הקבוצה החיפנית, מזרחי אחד מחבריה, סגרו במחנה קטן, נפרד מהמחנה העיקרי. אבל העצירים, משני צדי הגדר, קיימו ביניהם קשרי סתר. יום אחד, התאריך הוא 17 בינואר46', עצור ירושלמי ושמו עזרא מתקרב אל הגדרות. אל עמדות השומרים. אחד מהם, סודאני ענקי, מקלל אותו. עזרא מקלל בחזרה, הסודאני פותח באש. מהצריפים רצים אל עזרא להצילו, לשלוח אליו רופא. גם העצורים מהמחנה הקטן רצים אל עזרא. הסודאנים יורים עכשיו בלא הבחנה. עזרא חוטף כדור שני ונהרג.

מזרחי נורה בצרור של שלושה כדורים בגבו, מתמוטט ומצבו קשה. מעבירים אותו לבית החולים "סמבל". על שולחן הניתוחים הוא נזכר שאיבד במחנה את תעודות גיורו. הוא חושש שאם ימות תחת האיזמל ייקבר כלא יהודי. בעיניים דומעות הוא מבקש מחברו, אליהו קדוש מצפת, שנמצא לידו: "אם אמות, תדאג להעביר אותי לקבר ישראל". אבל תשובתו החיובית של קדוש לא מרגיעה אותו. כמה ימים אחר כך, כשהרב הרצוג מבקר אצל הפצועים, הוא מבקש אותה בקשה. הרב מבטיח שידאג לו לניירות חדשים, מניח יד על ראשו, מאחל לו החלמה מהירה. רק עכשיו נודע לעצירים האחרים שהיה גר צדק.

אלה ימי המנהרות. "הכנו את הבריחה שלנו", יאמר צבי חרמוני לדב גולדשטיין ב"מעריב". לא כל העצירים מובאים בסוד העניין. לוחם עם עבר ערבי, קנאי ככל שיהיה, עדיין מעורר הרגשה לא נוחה. כמו בקרב אותם בית"רים בצפת שהנער חמודה נהג לצפות בהם. החיפנים אמנם מעידים שהאיש נועז, שהוכיח את עצמו בפעולות עבר, אבל חרמוני דורש המלצות גם מחוץ למחנה. מבחוץ הוא שומע רק דברים חמים, ואז, לאחר שמזרחי מחלים, מביאים אותו בסוד המנהרות. "הוא היה עדיין חלש", יאמר חרמוני, "אבל החלש הזה עבד כמו שני בריאים. היה מדהים לראות אותו. רק רצה שלא יחליפו אותו, שייתנו לו לחפור עוד ועוד".

אל כל המחנק הזה בבטן האדמה מצטרף גם מחנק בדידותו. זאת עריריות מדכאת. משפחתו הכריזה עליו כמת ואין איש שמחכה לו, שחושב עליו. לא מכתב, לא חבילה. רק העצירים הם משפחתו החדשה. מכל חבילה שהם מקבלים מופרש חלק למזרחי, רק שמכתבים אין הם יכולים לסדר לו. ואז יום אחד, שוב ללא סיבה ברורה, כשהוא עומד עטוף טלית בבית הכנסת, מגיעה הודעת שחרורו. ברוך מזרחי עוזב את אריתריאה.

"כולם אהבו אותו"

כשפצעיו עדיין טריים חוזר מזרחי לארץ. לבני משפחתו נודע על שחרורו רק מהעיתונים. אביו מחמוד שואל מדי פעם את יחזקאל קדמי, איש בית"ר: "איפה הבן הבוגד? ", אך לא נענה. משפחת אבו אל-עניין כבר איבדה תקווה להחזירו. היא רק מרגישה מושפלת, רוצה את ראשו כדי לנקום את כבודה. נעשים כמה נסיונות להתנקש בחייו. לאחר אחד מהם אומר האב לקדמי: "חמודה עוד יפול לנו ליד ויבכה בדמעות דם על מעשיו". האב אינו מתאר לעצמו איזו נבואיות נוראה יש בדבריו.

מזרחי עצמו חוזר לחיפה ומחדש את פעילותו באצ"ל. הוא נעצר שוב, נשלח שוב ללטרון. הבריטים משחררים אותו ואת צבי חרמוני בתנאי שיתייצבו מדי יום במשטרה. יום אחד מגיע אליו חרמוני לחיפה, מספר שמשוחררי בית"ר מהבריגדה הקימו את גרעין "מרגולין", על שם קולונל מרגולין, שהשתתף בהגנת תל אביב בעת מהומות יפו ב-21'. מהגרעין הזה עתיד לקום היישוב הבית"רי נורדיה, על שם מקס נורדאו. חבריו מתמקמים בבניין בפרדסים שליד כפר יונה, לא רחוק מצומת בית ליד. חרמוני מציע למזרחי להצטרף, אומר לו: "אתה בודד, אין לך משפחה, למה שלא תחיה איתנו? ". אבל מזרחי מהסס, חושש שיכפה את עצמו על האנשים, שלמרות גיורו יחשדו בו. חרמוני מעלה את העניין באסיפת החברים ומזרחי מתקבל פה אחד. "אם הוא נאמן על מפקדי האצ"ל הוא נאמן גם עלינו", הם פוסקים.

חרמוני נוסע שוב לחיפה כדי לבשר לחבר החדש. תוך ימים מתאהבים בו כל מרגולין. הוא צחקן, מספר בדיחות, מפזר סביבו גלים של נועם. "מיד נתחבב עם כולם", כותב בלשון הזמן ההוא אחד מאנשי נורדיה. "מוכן לעזור לכולם. כזה היה ברוך אצלנו. ולכן כולם אהבוהו, וקשה היה לאיש להרגיש כי רק זמן קצר יהודי הוא, ברוך זה". והוא ממשיך למלא באדיקות את המצוות. תובע לאכול אך ורק כשר. ויש לו כושר עבודה מדהים. היה עושה מלאכה של שלושה ואחרי זה אץ להתנדב. במרגולין גם הרגיש בטוח להפגין את ישראליותו המתגבשת. כשהתקבלה באו"ם החלטת כ"ט בנובמבר הוא רץ מאושר ומחבק את החברים.

באותם ימים מזרחי הוא איש המחלקה הערבית של האצ"ל, עוסק באיסוף מודיעין.היה נעלם לכמה ימים וחוזר בלי לומר מילה. בגלל שנאסר פעמיים מובן לו שהוא מסומן, שאסור לו לבלוט, שעליו לשמור על עבר לא ברור והווה מעורפל. בכפר יונה עובר קו אוטובוס שמקשר את הכפר אום אל-חאלד שליד נתניה עם טול כרם. ברוך, שיוצא לעתים לחיפה או לתל אביב, נמנע לנסוע איתו,שערבים לא יזהו אותו, שלא יקשרו בין חייו עכשיו לבין עברו. ויש עוד דבר. מאז שעבר למרגולין הוא מתייצב מדי יום לפני השוטרים הערבים במשטרת בית ליד על פי תנאי שחרורו שקבעו הבריטים. עד כמה שזה ניתן הוא מבקש לצמצם את מגעו גם איתם. האם הרגיש שההיכרות עם השוטרים, שהרדיפה הביורוקרטית הזאת היא שתכריע את חייו? ולמרות ההגבלות על חופש תנועתו הוא מרגיש שהוא מתחיל לפרוץ את מעגל בדידותו.הוא מכיר גברת מנתניה,עולה חדשה מרומניה,ומהדק קשרים עם חברי מרגולין.

היה איש חושב

"איך התחברתם? ", אני שואל את יענקל' ה דיטקובסקי. יענקל'ה, במדים כחולים של המפעל, מניח יד על מצחו, אומר: "אוי, הראש שלי כבר לא זוכר", ומסכם : "הוא פשוט התחבר אלי". רוב החבר'ה במרגולין היו רווקים וליענקל'ה נולד בן ראשון, מנחם. ברוך היה מגיע לשחק איתו. אלה היו שעות יפות שבהן אשתו של דיטקובסקי, שושנה, היתה מכבדת אותו בכוס תה. "הוא היה נמוכצ'יק כזה, מי שלא מכיר אותו חשב שזה דמות ערבית. אבל הוא דיבר כל כך טוב עברית", אומר יענקל'ה כשאנחנו נוסעים לקברו של מזרחי בחלקה הצבאית בנתניה.

יענקל'ה וברוך עבדו יחד. היו מאכילים את התרנגולות בחצר מרגולין, היו יוצאים לפרדסים בכפר יונה. "היינו משקים, עושים בורות למים. המים ירדו בשיפוע מסוים ואנחנו חפרנו אותם. גם בלילה היינו צריכים לתת מים". בלילה , במעבה הפרדס, בשקט שאפף אותם, היו מדברים. "היה שואל על השואה, על היהודים. היה אומר, 'איזה מין אנשים היו הנאצים האלה'". היה הולך עם תנ"ך קטן בכיסו ולפעמים מספר ליענקל'ה מה קרא באותו יום. "סיפורים על אברהם, הנביאים, הכל".

מה אמר על הערבים, על המשפחה שלו?

"על זה לא רציתי לדבר. אף פעם לא דיברנו על זה".

פחד מהמשפחה שלו?

"לא דיברנו על זה".

היה איש שמח?

"לא לגמרי. חושב כזה. כל הזמן חושב".


יוכל לעמוד בחקירה

אחר כך טול כרם הפגיזו את כפר יונה במשך שבוע והמשפחות פונו ממרגולין לנתניה. "אנחנו נשארנו להגן", מספר יענקל'ה כשהוא מתיישב ליד מצבת חברו, "אז אמרנו שהמפקדה שנותנת פקודות לירות עלינו זה בג'נין, קאוקג'י, ואמרנו שצריך לפוצץ אותם". האם כאן נשתלת במוחו של מזרחי התוכנית ללכת לג'נין? מה שידוע זה שהוא לוחץ על מפקדת אצ"ל באזור להתיר לו לצאת למשימות בעומק השטחים הערביים. "אני ערבי מלידה, דובר ערבית שוטפת", הוא אומר למפקדיו. "אם אתפס אוכל לעמוד בחקירה בענייני איסלאם ומנהגים".

בשלב ראשון נמנעים מלקדם את בקשתו. רק לאחר שהוא מפציר מועברת דרישתו למטה. לאחר כמה ימים מתקשר אליו ראש המחלקה הערבית באצ"ל. ברוך מזרחי יוצא לתל אביב, שם מחליטים לשלוח אותו למשימתו. בהתחלה חושבים שיאסוף מודיעין בטול כרם ומשם ימשיך לג'נין, למטה קאוקג'י. אבל בטול כרם גרים שוטרים שלפניהם היה מתייצב במשטרת בית ליד. אז טול כרם יורדת, נמשכות ההכנות לג'נין. התוכנית היא שמזרחי יגיע לעיר ויפוצץ מכונית תופת במטה קאוקג'י. האם הוא מרגיש שמהדרך הזאת לא יחזור? הוא מתחיל להיפרד מחברי מרגולין. את חפציו האישיים הוא מפקיד בידי חרמוני, אחר כך מגיע לתת חיבוק ליענקל'ה דיטקובסקי. "הוא בא אלי ולא רצה להגיד. תפס לי את היד, ככה חזק. שאלתי:'מה נשמע?', אמר :'קיבלתי תפקיד, לא יודע מה יהיה'. נתן לי סימן להרגיש שלא בטוח שיחזור. פתאום לחץ לי את היד".

לא שאלת אותו מה הוא הולך לעשות?

"לא. רק אחר כך ידעתי. אמרו בגלל שהוא יודע איך להתנהג בתור ערבי, אז הלבישו אותו שוב בתור ערבי ונתנו לו מכונית תופת לפוצץ את קאוקג'י".

סוף הדרך

אנחנו ב-18 באפריל 48', כמה שבועות לפני הכרזת המדינה. קווי התחבורה מהערים היהודיות לערביות עדיין פועלים. בבוקר יומו האחרון יוצא ברוך מזרחי לחיפה. עולה על האוטובוס הערבי לג'נין. המשימה כבדה, אך הנסיעה נעימה. רוח טובה נושבת מהדרך. אפריל. מזרחי שוקע בשיחה שאננה עם שלושה נוסעים ערבים אחרים. המוות אורב לו במבואות ג'נין. האוטובוס עוצר פתאום במחסום של הכנופיות בכניסה לעיר. הכנופיינים עולים. מתחילים לעבור בין הנוסעים. כשמבטו של מזרחי מצטלב עם אחד מהם הוא יודע שזה הסוף. לפניו שוטר ערבי ממשטרת בית ליד, שאצלו נהג להתייצב כל יום. לאחר שהתפרקה המשטרה הוצב במחסום עם אנשיו של קאוקג'י. "הכיר אותו לפי השן זהב", אומר ברוך אבידור מנורדיה. מורידים אותו מהאוטובוס. מכים וכופתים.

אנשי הכנופיה חוזרים למעלה. ממשיכים לעבור בין הספסלים. שואלים עם מי ישב מזרחי, עם מי שוחח. הנוסעים שחרדים לעורם מצביעים על שלושת הערבים שישבו לידו. אוסרים גם אותם. הם מובלים לכפר ג'בע שעל כביש ג'נין-שכם. מעמידים אותם לפני בית דין של חיל הפלישה של קאוקג'י. על פי אחת השמועות, נציג של משפחתו מצפת עוזר לזהות את ברוך. עוד באותו יום נגזר דינו למוות. מכאן מתפצלות הגרסאות. על פי אחת, הוא נתלה באמצע הכפר. על פי האחרת, נגרר ברחובו הראשי של הכפר עד לפתח מערה שמחוצה לו. שם מעמידים אותו על רגליו עם שלושת הנוסעים האחרים. מטח אחד וברוך מזרחי מתמוטט. בן 22 בסך הכל. "ככה זה היה אז", סוגר ברוך אבידור בקולו הרועד. "הורגים בלי הרבה קונצים".

למחרת מפרסם האצ"ל מודעת אבל ברחובות תל אביב. "מפקדי הארגון הצבאי הלאומי וחייליו עומדים דום לזכר אחיהם, החייל אברהם, שנרצח בידי כנופיות ערביות בעת מילוי תפקידו המלחמתי מאחורי קווי האויב". יממה אחר כך, ב-20 באפריל 48', מוסיף "הבוקר" עוד פרטים בידיעה לקונית. "כפי שנודע לסופרנו, נתפס הצעיר בשכם אחר שפעל שם בשליחות האצ"ל. הוא נידון למוות על ידי בית הדין העליון של קאוקג'י והוצא להורג. מקום הגווייה טרם נודע".

באותם ימים תמונת מותו של ברוך מזרחי עדיין אינה ברורה. חלק מהפרטים מגיעים מרכז המודיעים הערביים של ההגנה שיושב בכפר יונה. במרגולין רואים שברוך לא חוזר וחושבים שחור. "דאגתי לו, אין לו מקום אחר", אומר יענקל'ה דיטקובסקי. "אז מישהו אומר:'הוא בטח כבר לא חי'". לבד מהצער הגדול שיורד על הגרעין מנסים החברים לשחזר מה עבר על ברוך מזרחי בשעותיו האחרונות. האם חשב שכל חייו חיפש את היהדות ובגללה מצא את מותו? ואולי בשעותיו האחרונות בכלל התחרט על הכל וכדי להציל את עורו סיפר שהוא ערבי שבורח מפני היהודים? אבל החברים לא ממש מאמינים שככה היה. הם הכירו את מזרחי ואת גאוותו, את דבקותו בחייו החדשים. מכל מקום, בשלב הזה הם יכולים רק לשער. "לא ידענו עליו יותר", מסכם בקיצור כואב יענקל' ה דיטקובסקי.

אהבת אותו.

"מאוד. מסור כל כך. לא חשבתי שיכול להיות בן אדם כזה. אני עשיתי לו את האנדרטה בנורדיה. המהנדס בא ונישק אותי. בידיים שלי בניתי לו את האנדרטה".

משפחה בשא-נור

עוברות 20 שנה ודבר לא נודע על ברוך מזרחי. עד מלחמת ששת הימים הוא מוכרז כנעדר, מצבה לזכרו מוקמת בהר הרצל. לאחר המלחמה פותח העיתונאי יחזקאל המאירי, האח של מאיר, חברו של מזרחי, בחקירה משלו. הוא מערב גם את מושל נפת ג'נין, סא"ל צבי רסקי. מגיעים לכפר ג'בע, שאליו אנחנו משקיפים עכשיו מגבעת שא-נור. מתברר להם שמערת הגופות נמצאת במטע השקדים של אחד, ג'מאל חסין מחמוד. הוא לוקח אותם אליה, מצביע על פתחה ואומר: "פה". אבל פי המערה סתום. נדרשת עוד שנה לקבל אישור לפתוח אותה.

כשהחקירות מושלמות מגיעים גם נציגי הרבנות הראשית ובראשם סא"ל דב שחור, נציג ברית חיילי אצ"ל בן ציון קצנלנבוגן, וצבי חרמוני איש נורדיה. פוגשים את מוכתר ג'בע, שערב מלחמת השחרור הציל ממוות יחידת פלמ"ח שנלכדה. הוא מספר שבכפר באמת ישב בית הדין של מפקדת קאוקג'י. בפקודתו הוצאו להורג שלושת הערבים והיהודי. היהודי. עכשיו ברור שברוך מזרחי לא התחנן על נפשו, לא גייס לעזרתו את מקורו הערבי. פשוט החליט למות כיהודי. יוצאים אל המערה ובעל החלקה כבר יודע מה ימצאו. "אחד שוכב עם הראש בכיוון אחד, שניים בכיוון ההפוך והרביעי בכיוון של הראשון". מתחילים לחפור. ראשונים נמצאים השלדים של שלושת הערבים. הם גדולים יותר. אחריהם מוצאים את ברוך. קטן יותר. מזהים אותו לפי הפציעה באגן הירכיים שגרר מאריתריאה ולפי אותה שן זהב.

"כשהתחלנו לחקור על מה אנחנו יושבים", מספר יוסי דגן משא-נור, "סיפר לנו יגאל אמיתי מיצהר את הסיפור של ברוך מזרחי". אנשי שא-נור לקחו על עצמם לשמר את זיכרונו של הגיבור. אם לא ייאלצו להתפנות במסגרת ההתנתקות הם מתכוונים להקים לו אנדרטה, להפוך אותו לחלק מהיישוב. "אנחנו אומרים למבקרים שלברוך מזרחי אין משפחה ואין מי שיאמר עליו קדיש. אז אנחנו נהיה המשפחה שלו. תרומתנו תתבטא בכך שנספר את סיפורו ונשמר את מורשתו".

23 שנה לאחר ששכב על שולחן הניתוח באריתריאה וביקש להיקבר בקבר ישראל מובא ברוך מזרחי למנוחות בחלקה הצבאית בנתניה. אנחנו ב-9 באוקטובר69', וזה טקס צבאי מלא, עם משמר צה"ל שיורה שלושה מטחי כבוד. "נולדת ערבי והיית ליהודי אוהב ישראל, חונכת כמוסלמי והיית ליהודי שומר מצוות. אהבה רבה אהבת את עמנו ולוחמיו. ואנחנו אהבנוך. ועתה, בעומדנו סביב קברך, בשם כל מפקדי הארגון הצבאי הלאומי וחייליו, הריני מצדיע לך, גיבורנו הקדוש אברהם בן-אברהם". אלה הדברים של מפקד האצ"ל, מנחם בגין. אחריו ננאמים עוד נאומים נמלצים, שאת כולם מכווץ יענקל'ה למשפט אמיתי אחד: "דיברו עליו שנתן את הנשמה שלו ליהודים".

*************

מחבלי החמאס משתמשים בפלשתינים של עזה כמגן חי.... וידיאו:

45. Hamas uses Gaza Palestinians as Human Shield
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=7850&forum=gil&omm=45&viewmode=threaded