פרופ' אילון (אונ' בן גוריון ויו''ר משותף בבצלם): ''אני  

שלטון השקר/ טניה ריינהרט

הבעיה שניצבת בפנינו היום היא שההתנגדות לכיבוש הולכת והופכת קשה יותר. לפני אוסלו, הגיע המאבק בכיבוש לשיאו. בצד הפלסטיני היו האינתיפאדה ותנועת – שחרור מאורגנות וחזקות, ובצד הישראלי תנועות מחאה והתנגדות רחבות. כשהרסו בית, מתנגדי הכיבוש היו שם כדי למחות; משמרות-מחאה, בייחוד של תנועת הנשים, היו לחלק מהנוף; ורבים סירבו לשרת בשטחים. מאז אוסלו, משתף מנגנון הרשות הפלסטינית פעולה עם הכיבוש, וקולו של השמאל הישראלי נאלם.

הבעיה אינה רק של השמאל הישראלי. בעולם המערבי כולו נתון השמאל במשבר, נוכח התגבשותו של ה"סדר העולמי החדש". בשלהי המאה ה- 20 , מגיע לשיאו התהליך, שהחוקר נועם חומסקי קורא לו "החזרת הגלגל" למאה ה-19 ב"סדר החדש", מי שקובע הם שני העשירונים העליונים. 80% מבני-האדם בעולם נדחקים לדרגות שונות של תת-אדם, כשתפקידם הוא לספק את חיי-השפע של 20% האחרים. הבעיה אינה רק הכיבוש. לגבי העשירון העליון אין הבדל בין פלסטינים לבין פועלים זרים או לעובדי-אופקים, או לנשים או מזרחיים – לכולם מיועד תפקיד של ספקי רמת-החיים שלו. והשמאל – בישראל כבעולם כולו – לא נערך עדיין להשיב מלחמה שערה.

כדי שנוכל להגן על עצמנו מעריצות המיעוט, חשוב, ראשית-כל, להבין כיצד מצב זה מתאפשר. איך מצליח המיעוט לכפות על הרוב הסדר שמנוגד לאינטרסים שלו?

במשטרים טוטליטריים יש תשובה ברורה לשאלה זאת. הדרך היא פשוט כפייה. "פראוודה" קובע מה מותר לומר ולעשות, וזהו. אך בחברה דמוקרטית יש לרוב, עקרונית, אפשרות להשפיע על הסדר החברתי. איך מונעים זאת? שתי הדרכים המרכזיות לכך הן לעצב תודעה בשיטות- תעמולה שונות ולרוקן את המערכת הפוליטית מתוכן.

ייצור הסכמה – תבניות-מציאות מסולפות
מנגנוני ייצור של הסכמה כללית – הקונצנזוס – מנותחים לעומק בכתביו הרבים של חומסקי (ואחרים). מוסדות מרכזיים שנוטלים חלק בייצור זה הם: התקשורת, האוניברסיטאות, מערכות החינוך, מרכזי המפלגות, משרדי ההסברה וגופים אחרים המשפיעים על עיצוב דעת קהל. אמצעי-תעמולה יעיל הוא בניית תבניות-מציאות מסולפות. אם תהיה לרוב תמונה מדויקת של המציאות אשר פועלת נגדו, יש להניח בחברה דמוקרטית, לא תמיד אפשרי, או יעיל, להסתיר את הסברים-ותבניות של מציאות, אשר מסווה את מה שקורה בפועל. כך משתקים את יכולת הניתוח וההתנגדות של הנוגעים בדבר.

דוגמאות אחדות: במישור החברתי, נישול עובדים מזכויותיהם עטוף תמיד במילים חיוביות מבטיחות – כלכלה חופשית, יוזמה , צמיחה. חובת המדינה לדאוג לאזרחיה מוצגת כמקור לתחלואי-המשק, שיש להיפטר מהם. חיסול ההסתדרות, שהיה נחוץ כדי לאפשר את כלכלת-העשירים, הוצג כשחרור עובדים מעולו של ארגון מושחת. האפשרות שבמקום לפרק את הארגון יענישו את האשם – מפא"י , שהשתלטה על הארגון – ויתבעו ממנה להחזיר את הכספים שגזלה, כלל לא עלתה לדיון.

גם הכיבוש ממופה לתוך תבניות-מציאות אופטימיות ומסולפות. מאז אוסלו קיבל המושג "מדינה פלסטינית" משמעות חדשה.

עד אז היו שתי עמדות ברורות: הייתה תכנית האוטונומיה של בגין ושרון הייתה החלופה של מדינה פלסטינית (או מדינה דו-לאומית). הפלסטינים והשמאל הישראלי התנגדו לאוטונומיה, כיוון שברור היה שזהו הסדר שמנציח את הכיבוש. כל מה שחשוב – הקרקע, המים, המערכת הכלכלית – נשאר בידי הכובש, והנכבש מקבל רק את הזכויות המוניציפליות של אזור-מגוריו. מאז אוסלו מנסים לגרום לנו להאמין שאותה אוטונומיה, שדחינו כל השנים, היא המדינה הפלסטינית. אי-אפשר לומר שמסתירים את העובדות: הסכמי אוסלו וקהיר, המבטיחים בדקדקנות את כל ההיבטים של שליטת ישראל בשטחים, פורסמו ברבים.

פרטי תוכנית ביילין/ אבו-מאזן לכינון "מדינה פלסטינית" ללא קרקע – ידועים אף הם. אי-אפשר שלא לדעת שבמקרה הטוב, הסדר-הקבע ייתן מעמד של קבע להסכמי קהיר. ובכל זאת, רבים ממתנגדי הכיבוש לשעבר ששים לקראת הסדר-הקבע הזה ותובעים מישראל "ליישם הסכמים". זהו כוחה של תעמולה, שמשנה תבניות מציאות. העובדה שאפילו חלקים בליכוד מוכנים בשמחה לאמץ את השם "מדינה פלסטינית" עבור צורת-הכיבוש החדשה – שכן כך גורמים למתנגדי הכיבוש לתמוך בו.

כדי לבסס תבנית מסולפת של מדינה, נחוץ שיהיו בשטח סממנים דמויי-מדינה. אחד המיתוסים, שבעזרתו מעוררים אותנו להאמין בכך, הוא המיתוס שערפאת ואנשיו מנהיגים את העם הפלסטיני במאבק לעצמאות ובדרך למדינה. ערפאת היה, במשך שנים, סמל לרוח המאבק הפלסטיני, ולכן קשה כל-כך לקלוט שזוהי תבנית-מציאות מסולפת. והרי בפועל, ערפאת נכנע עוד לפני הסכמי אוסלו, ובאוסלו הסכים לתנאים שאף נציגות פלסטינית לא קיבלה במשא-ומתן קודם לכן: הסדר עם ישראל ללא פירוק ההתנחלויות; מאז ממלא ערפאת את התפקיד שייעד לו רבין, תפקיד של מושל הרשות הפלסטינית של ישראל, חמוש במשטרה פלסטינית "משוחררת מבג"ץ ומבצלם". אם נמשיך לראות בערפאת את מייצגו הנבחר והאמיץ של העם הפלסטיני, נוכל להמשיך לשבת בשקט ולנחם את עצמנו: אם ערפאת והרשות מסכימים לכל אלה, אזי סימן שהכול בסדר, שיש דינמיקה ושהמדינה הפלסטינית בדרך.

מי שמתחיל לפקפק, באות גערות השלטון הישראלי בערפאת ומחזקות אותו באמונתו. ככל שערפאת כנוע ומשתף פעולה יותר, כך תוקפים אותו יותר על "שאינו מכבד הסכמים". כך מוסחת הדעת ממעשיו המחפירים. על איש השמאל התמים הדבר עובד., בימי נתניהו כפי שהוא עבד בימי רבין. אם השלטון כל-כך לא מרוצה מערפאת – כך הוא אומר לעצמו – סימן שערפאת הוא אכן לוחם אמיץ לחירות עמו.

צריך לזכור, שהעם הפלסטיני חשוף בדיוק לאותה תעמולה. למעשה, היא מכוונת בעיקר אליו. ככל שיותר פלסטינים יאמינו שערפאת נלחם עדיין את מלחמתם, כן יקל יותר על השלטונות לנהל את הכיבוש . מתקפות השלטון הישראלי על ערפאת עוזרות לו לשרוד. אמנם, מספרם של אלה ההולכים שולל פוחת מסקר לסקר, וללא הטנקים של ישראל, שמגבים אותו, סביר שערפאת לא היה שורד היום בשלטון; אך עדיין, יש קורבנות פלסטינים למכונת-התעמולה. העובדה שהם פלסטינים אינה הופכת את תמונת המציאות הזו למסולפת פחות.

מיתוס אחר, שבעזרתו כופה המיעוט את רצונו, הוא ההיפוך של יחסי רוב ומיעוט. זהו המיתוס שהכי קשה להתגונן בפניו. בשיטות שונות גורמים לרוב להאמין שהוא בעצם המיעוט. מי שסובל מהכלכלה החופשית, מניחים שהוא המיעוט, שכן בטלוויזיה רואים רק את השבעים. מתנגדי הכיבוש היהודיים משוכנעים שהם בעצם קומץ קטן, שרוב העם היהודי הוא שוחר דם, שוחר נקם, אוהב מתנחלים ומטורף, כפי שהוא מצטייר מהראיונות בטלוויזיה.

בפועל, אין לאמונה הזאת ביסוס מחוץ לתעמולה. כל הסקרים מגלים, כי רק שליש מהיהודים הישראליים תומך בכיבוש ובהתנחלויות. שליש אחר התייצב בבירור מזה שנים נגד הכיבוש והמתנחלים. עובדה היא שגם השליש הנותר תמך, לפי הסקרים שאחרי אוסלו, בהסכם שנתפש אז בעיניו כמוליך לפירוק ההתנחלויות ולסיום הכיבוש. כל הסימנים מראים שגם העם הכובש עייף, לפחות ממחיר הכיבוש, אבל אם נאמין שאנו המיעוט, אפשר יהיה לשכנע אותנו, ביתר קלות, שאין מה לעשות. כך בדיוק הצדיקו רבין ומר"צ – שנבחרו בקולות מתנגדי הכיבוש – את העובדה שהם פועלים לביסוסו: "אין לנו את הרוב הדרוש לפירוק ההתנחלויות" הם אמרו לרוב שהעלה אותם לשלטון.

זו אינה המצאה ישראלית. זוהי שיטת-תעמולה רווחת. בארצות-הברית נבחר קלינטון על מצע של דאגה לצדק חברתי ולשכבות החלשות, אך הוא ביצע במדויק את מצעם ההפוך של הרפובליקאים. "אין ברירה"! הוא מסביר, "אני ואתם, הבוחרים – אנחנו המיעוט, ולכן עלינו לבצע את רצון הרוב".

ריקון המערכת הפוליטית
עיצוב התודעה, משוכלל ככל שיהיה, אינו ערובה מספקת לשימור האינטרסים של המיעוט השבע. מה שמבטיח שלרוב לא תהיה אפשרות להשפיע – בשיטה שרשמית היא דמוקרטית – הוא התהליך של ריקון המערכת הפוליטית. בכל העולם המערבי אנו עדים להתגבשותן של שתי מפלגות-גג שמייצגות גוונים שונים של אותה פרוגרמה. בארצות-הברית זהו המצב כבר שנים; אך לאחרונה ראינו, שגם באנגליה הופך הלייבור למפלגת שמרנים שנייה, נבדלת ברטוריקה שלה, אך לא במדיניותה. העובדה, שאותו תהליך מתרחש גם בישראל נעשתה ברורה בחמש השנים האחרונות, שבהן "העבודה" ביצעה את חזון הליכוד, חזון כלכלת-שוק, פירוק ההסתדרות, חיזוק ההתנחלויות וביסוס הכיבוש; וכל זאת ברטוריקה של דאגה לעובדים ושאיפה למדינה פלסטינית.

כאשר המערכת הפוליטית מותירה רק את הבחירה בסוג הרטוריקה, היא הופכת לריטואל חסר-משמעות. בהדרגה נפלטים ממנה רוב האזרחים – אותו רוב שמפסיד מההסדר החברתי – והם מאבדים כל דרך להשפיע מתוך המערכת. אין פלא שבארצות-הברית, שבה הגיע התהליך הזה לשיאו , 50% מהאזרחים אינם הולכים כלל לקלפי ואינם מצביעים. בפועל, היה בישראל עד לפני חמש שנים שמאל חזק יחסית . 15% מחברי הכנסת הקודמת היו נבחרי רשימות שחרתו על מצען צדק חברתי, פירוק התנחלויות, יציאה מהשטחים ומדינה פלסטינית. אך מאותו רגע בו נבחרו, הם נבלעו במפלגת-הגג – אם בממשלה ואם בגוש החוסם - ואפשרו לה להמשיך ולבסס את האינטרסים של המיעוט.

התפקיד שיוחד למפלגות השמאל בכנסת הקודמת - ולדעתי הדבר נכון לגבי חד"ש לא פחות מאשר לגבי מר"צ – היה לנטרל את בוחרי- השמאל ולשכנע אותם שהכול בסדר: "הנה, אחרי שנות מאבק כה רבות, הגענו סופסוף לעמדת-השפעה במערכת הפוליטית, והממשלה תלויה בקולות נציגינו. הרי ברור ששריד ואלוני וגוז'נסקי נלחמים למען המדינה הפלסטינית. מה שצריכים מתנגדי הכיבוש לעשות עכשיו הוא לתמוך בממשלה".

כך יוצא, שלמתנגדי הכיבוש – כמו לקורבנות כלכלת-השוק אין כל יכולת לפעול בתוך המערכת הפוליטית ולהשפיע על קבלת ההחלטות; שכן הבחירות אינן משנות דבר גם כאשר נציגינו זוכים לקחת חלק בשלטון.

איך מתגוננים?

השאלה במצב עניינים כזה היא: מה עושים? איך אפשר להתגונן ולהתנגד? הצעד הראשון הוא לזכור בכל רגע ובכל שעה שאנחנו הרוב, לא המיעוט. המיעוט הם שני העשירונים שמרוויחים מהשיטה וכופים את רצונם על הכול. צריך ללמוד לא להאמין, כשאומרים לנו בטלוויזיה שהרוב הוא שוחר-הפרטה, תאגידים וכיבוש.

ויותר לעומק – צריך לפתח חסינות לתעמולה. חומסקי מציע לפתח קורסים להגנה עצמית: להתארגן בקבוצות קטנות (שכונה, חברים, עבודה) לקרוא עיתון ביחד, לנתח, לחשוף את טענות-היסוד של התעמולה, לזהות את השקרים וללמוד את תמונת המציאות הנכונה בכל רגע נתון.

לא נמצא קורסים כאלה באוניברסיטה, או בתקשורת, שכן, תפקידם של אלה בדיוק הפוך – לבלבל אותנו ולשלול מאתנו את יכולת-הניתוח. רק אנחנו בעצמנו נוכל לייצר אותם לעצמנו.

מצוידים ביכולת להגנה עצמית, נוכל לחפש בכל רגע נתון דרכים להכריח את המערכת הפוליטית להתחשב ברצוננו, או במילים אחרות: להפריע למיעוט להתעלם מרצון הרוב.

הפתקים הלבנים בקלפי – שאני יודעת שהיו קשים לרבים בשמאל – משקפים חשיבה הדוגלת באסטרטגיה הזאת. מצביעי-השמאל נפלטו מהמערכת הפוליטית, כי נציגיהם חדלו לייצג אותם. הייתה להם ברירה לקבל את העובדה שהם אינם יכולים להשפיע על קבלת-ההחלטות, או לנסות להכריח את המערכת להתחשב בהם בעתיד, על אפה ועל חמתה. 150 אלף הבוחרים ששלשלו פתקים לבנים לקלפיות אותתו שהמערכת הפוליטית חדלה לייצג אותם, אך הם הראו גם שעדיין יש להם נשק פוליטי. הם סימנו דרישה ברורה לכל מפלגת שמאל בעתיד: יצגו אותנו, אם אתם רוצים את קולותינו.

אך בחירות מתקיימות רק אחת לארבע שנים וההתנגדות היא אורח-חיים ומעשה יומיומי. כדי להתנגד, לא צריך מוסדות וכוח. אפשר להתנגד בכל זמן ובכל מקום, גם בקבוצות קטנות של יחידים . במאבק נגד הכיבוש אין לזלזל בניסיון שצבר השמאל הישראלי לפני אוסלו. הפגנות, משמרות מחאה, משמרות נשים בשחור, סירוב לשרת בשטחים, פעולה משותפת יהודית-ערבית – כל אלה מקשים על המשך הכיבוש ומפריעים לשיטה.

כדי לפעול, אין זה הכרחי שכל גופי השמאל יסכימו ביניהם על כל פרט במצע ובפתרון. אחד הוויכוחים שעלו בכנס זה, ובמסגרות אחרות, היה סביב השאלה – האם המאבק הוא על מדינה פלסטינית, או על מדינה דו-לאומית. אישית, כמי שהאמינה בפתרון של המדינה הפלסטינית, אני חושבת, שאת המאבק הזה הפסדנו. מדינה פלסטינית, במובן שאליו התכוונו – עם פירוק ההתנחלויות וירושלים המזרחית כבירתה – לא תהיה כבר. באיזה שהוא שלב, נצטרך לעבור למאבק נגד מדיניות האפרטהייד ובעד שוויון זכויות, כמו בדרום-אפריקה.

אבל אינני חושבת שהנושא הזה, המצריך מחשבה ודיון, חייב לפלג את מתנגדי הכיבוש, משום שהפרקטיקה של המאבק תישאר זהה בשני המקרים; בין אם יש עדיין אפשרות למדינה פלסטינית ובין אם הפלסטינים יחיו בעתיד במדינה דו-לאומית – שתקום כאן כדי שהם יוכלו לחיות כבני-אדם – צריך להלחם בגזל הקרקעות שלהם, בגזל המים, בגזל הפרנסה, בהסגר ובהתעללות. כך או כך , צריך להוקיע את הסדר-הקבע שמתכננים לנו נתניהו וביילין, אבו-מאזן וערפאת, כהסדר שמנציח את הכיבוש באצטלה של מדינה פלסטינית.

הדברים נאמרו בכנס "30 שנה לכיבוש" (צוותא 6.6.97)

פרופסור טנייה ריינהרט היא פובלציסטית ומרצה בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטת אוטרכט שבהולנד.
זוהי גרסת HTML של הקובץ http://www.tau.ac.il/~reinhart/political/LieRegime.doc.

הסכם אוסלו והאינטרסים האמריקאיים·חברות התרופות נגד חולי האיידס·גלובליזציה ופמיניזם.. . .

במקביל לפעילותו השוטפת, עורך תא קמפו"ס

אנטי-סמינר: גלובליזציה ז

יום ד', 14.3.2001 בשעה 20:00 (בניין חברה, חדר 1701)
אפרים דוידי: הגלובליזציה, רקע היסטורי ותיאורטי
יולי חרומצ'נקו ("ידיעות", "הארץ", "העין השלישית"):
העובדים הזרים בישראל.

יום ד', 28.3.2001 בשעה 18:30 (בניין חברה, חדר 1701)
רוני ערמון ("אינדימדיה", "פעולה עממית"), עמי גרינר ("מגמה ירוקה"):
פראג, סיאטל, תל-אביב – אנטומיה של מחאה

יום ד', 18.4.2001 בשעה 20:00 (בניין חברה, חדר 1701)
פרופ' טניה ריינהרט ואנשי מגאזין "כאן":
הון ותקשורת

בהמשך מתוכננות, בין היתר, הרצאות מפי ח"כ תמר גוז'נסקי,
ד"ר אבנר דה-שליט, ד"ר מירן אפשטיין, דבי לרמן, פרופ' משה צוקרמן
ועו"ד ראובן קמינר.
http://www.hadash.org.il/snifim/jer/SemHebrew.htm

קריאה באירופה לחרם אקדמי.
יותר מ-400 אקדמאים מאירופה ו- 10 אקדמאים ישראליפ
ביניהם פרופ' ריינהרט, ד"ר אילן פפה ופרופ' דוד עמית....
http://www.bambili.com/bambili_news/katava_main.asp?news_id=519&sivug_id=1

מעודכן ליום חמישי 22 בינואר 2004
0628.2660 כתוב בעתון ב': ניתוח השיח הפוליטי והתקשורתי
מר רן הכהן
תרגיל
מטרת התרגיל היא להתוודע לשיח הדומיננטי בתקשורת בתחומי הפוליטיקה, החברה והכלכלה ולפתח כישורים ביקורתיים כלפיו. לשם כך נצא מן התיאוריה החברתית-ביקורתית של חומסקי וניישם אותה על אירועים ותהליכים בתקשורת, בחברה ובכלכלה הישראלית. התיאוריה של חומסקי תורחב בעזרת מיגוון תיאוריות ביקורתיות נוספות (מרקס, אלתוסר, גלברייט, שילר ואחרים). הכלים התיאורטיים ישמשו לניתוח נושאים שיהיו בחדשות במהלך הסמסטר, בעיקר תוך שימוש בעיתונות היומית. התרגיל פתוח הן לתלמידי "כתוב בעיתון" (פרופ' טניה ריינהרט) והן כקורס עצמאי ללא דרישות קדם.

מועדי הבחינות:
סמסטר ב', מועד א': יש להחזיר את העבודה עד ה- 26.7.2004 ב- 13:00
סמסטר ב', מועד ב': יש להחזיר את העבודה עד ה- 29.8.2004 ב- 13:00
http://www.tau.ac.il/humanities/yedion/syllabi/single_syllabi/06282660.html

המפלגה הקומינסטית הישראלית- דיון על מפת הדרכים
כותרות השבוע

נתניהו רומסת העובדים מתגוננים
מדיניות
'פאואל, שרון וליברמן 'מרוצים מאוד
מפת הדרכים להסדר אמריקאי חדש-ישן
מאבק חברתי
כיצד בונים מאבק נגד התוכנית הכלכלית
במאבק
צה"ל פרץ למשרדי מפלגת העם
שבוע פעילות נגד הכיבוש
http://www.maki.org.il/hebrew/zoohaderech/2003/14-5-2003/body_14-5-2003.html

עלייתה ונפילתה של הפוסט ציונות
מאת נרי ליבנה
אם האינתיפאדה לא חיסלה לגמרי את הפוסט ציונות, היא לבטח הורידה
אותה למחתרת. גם קודם התקשו נציגי האסכולה לפלס את דרכם באקדמיה,
אבל עכשיו אפילו הם עצמם נוטים להתנער מההגדרה. ציונים, פוסט
ציונים ופוסט-פוסט-ציונים מנסים למצוא את עצמם בזירה האינטלקטואלית

בחודש הבא תמלא שנה לאינתיפאדה החדשה. ד"ר אילן פפה, פוסט ציוני
מובהק, טוען שבכך תמלא גם שנה לגסיסתה של הפוסט ציונות כתנועה
וכהשקפה חברתית. פרופ' אניטה שפירא, מתנגדת נחרצת לדעותיו של פפה,
שכתבה ספר שלם נגד הפוסט ציונות )"יהודים חדשים, יהודים ישנים"(,
אומרת שאמנם הפוסט ציונות כמתודה לא פסה ויש אף סבירות גדולה שהדור
הבא של החוקרים והמרצים באוניברסיטאות יכלול מספר בלתי מבוטל של פוסט
ציונים, אבל הפופולריות של דעות פוסט ציוניות בקרב הסטודנטים
והקוראים נמצאת בשפל מאז אוקטובר.
http://www.ee.bgu.ac.il/~censor/katz-directory/01-09-21haaretz-livneh-post-zionism-hebrew.doc

עצומה-הקמפוס לא שותק

גם לממשלה נבחרת אין זכות להרוס את הצבא ואת המדינה

אנחנו, מרצים וסטודנטים הח"מ, מעריכים ומכירים תודה לאותם טייסים וחיילים אמיצים המצייתים לקול מצפונם ומסרבים לקחת חלק בהרג ודיכוי של עם אחר.

אנחנו שותפים לתחושת השבר הערכי הנובע מהמשך הכיבוש המשחית את מידותינו ומערער את הבסיס המוסרי לקיומנו.

אנחנו משוכנעים שאין הצדקה להמשיך ולהזין את מעגל הנקמה במקום להלחם בתשתית הטרור האמיתית שהיא המשך השליטה בשטחים הפלסטיניים.

אנחנו מתנגדים לטרור מכל סוג שהוא ואיננו מוכנים שייהרגו בשמנו ילדים ואזרחים חפים מפשע. לא נסכים להפוך את הנכונות להשתתף בפשעי מלחמה למבחן נאמנות למדינה.
הקמפוס לא שותק
ירושלים - ספטמבר 2003
http://www.hacampus.org/tayasim/

@ הגדה השמאלית @
קול קורא: קריאה לשלום
תאריך: 2003 / 04 / 02
נושא: ::: שמאל ומחאה :::

"קריאה לשלום" ו"קבוצת פעולה משותפת לשלום" חוברו לאחרונה בידי קבוצה של פלסטינים וישראלים, פעילי שלום (שאינם מייצגים בהכרח ארגונים), לאחר פגישות והתייעצויות ממושכות. אנו פונים אליכם, ישראלים ופלסטינים החיים בישראל ובפלסטין - לחתום ולהצטרף לקריאה זו לשלום. לאחר שנאסוף מספר משמעותי של חתימות, נפרסם את ה"קריאה לשלום" בעיתונות הפלסטינית והישראלית ונכנס מסיבת עיתונאים משותפת.

קריאה לשלום

אנו, ישראלים ופלסטינים, מבקשים להצהיר בעת קשה זו, בעוד כל מלחמה היא טרגדיה, ההתקפה האמריקאית-בריטית על עיראק - תוקפנות בלתי חוקית בעליל, עלולה להסיג ולבטל למשך זמן רב את תקוותינו וצפיותינו לשלום צודק ישראלי-פלסטיני. בייחוד, כשממשלתו הקיצונית של שרון, התומכת בתוקף במלחמה עלולה לנצל אותה כדי לנקוט צעדים חד צדדיים כנגד העם פלסטיני הנמצא תחת כיבוש ישראלי.

הניסיון של יותר מחמישים שנות הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוכיח, ללא צל של ספק, שהוא אינו ניתן לפתרון בכוח. הכיבוש המתמשך יוצר התנגדות בצורות שונות והוא אחראי לסבלם של פלסטינים וישראלים כאחד, גוזר עליהם חיים של חוסר ביטחון פיסי, משבר כלכלי והתפרקות חברתית.

אנו מבקשים להדגיש את דאגתנו הכנה למקרים של אלימות קיצונית, תוצאתם של הקצנת הכיבוש הישראלי וההתקפות הפלסטיניות בתוך מדינת ישראל. אנו מגנים את המדיניות הברוטאלית של ממשלת ישראל שמטרתה להרוס את החברה הפלסטינית ואת המנהיגות הפלסטינית הנבחרת בראשות יאסר ערפאת. הקמתה של "גדר ההפרדה" היא אמצעי נוסף לקידום הטיהור האתני של העם הפלסטיני.

לכן אנו מאמינים שאי אפשר לשים קץ למעשי האלימות, בכל צורותיה, בלי שלום צודק המבוסס על דו-קיום של שתי מדינות לשני העמים, על בסיס גבולות ה-4 ביוני 1967, כששתי בירותיהן בירושלים, פינוי כל ההתנחלויות הישראליות מהשטחים הפלסטינים הכבושים, ופתרון צודק של בעיית הפליטים באמצעות הסכם בין שני הצדדים ושיתוף פעולה ביניהם לבין הקהילה הבינלאומית, על בסיס החלטות האו"ם בנושא זה.

אנו מדגישים שוב את קריאתנו לשים קץ מוחלט לכל ההתקפות על אזרחים, הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני. אנו מאמינים שיש בשני העמים כוחות המעוניינים לפתוח מחדש את הדרך לשלום. אנו קוראים לקהילה הבינלאומית להתערב בדחיפות כדי להפסיק את שפיכות הדמים של שני הצדדים לסכסוך ולהביא להסכם שלום יציב.

אנו קוראים לכל מי שתומך ברעיונותינו, להרים את קולו עכשיו ולתמוך בחזית-שלום ישראלית-פלסטינית נגד הכיבוש ולמען הכרה הדדית ושלום בין שני העמים ושתי המדינות.

כדי לקדם את שיתוף הפעולה בין כוחות השלום בשני העמים ומאמציהם המשותפים בפעולה יומיומית - אנו מקימים עתה את "קבוצת הפעולה המשותפת לשלום ישראלי-פלסטיני".

רשימת החותמים המלאה

אחמד אבו אמארה, ארה"ב
עאוני אבו גוש, י"ם המזרחית
מהא אבו דייה שמאס, י"ם המזרחית
רפיק אבו ד'לפה, עזה
פתחי אבו זייד, טולכרם
בלאל חמודה אבו חאמד, סלפית
אומייה אבו חנא , פינלנד
עאדל אבו נעמה, יריחו
סעדי אבו עאבד, עזה
מחמוד אבו עדואן, קלקיליה
ד"ר ת'אבת אבו ראס, באר שבע
מנסור אבו רד'ואן, עזה
סעיד אבו שוויש, עזה
שלמה אבולעפיה, ירושלים
נעמי אביב, תל אביב
מיכל אביעד, תל-אביב
בן אבישי, ארה"ב
פרופ' אהרון אביתר, חופית
ד"ר זוהר אביתר, חיפה
אורי אבנרי, תל-אביב
מוטי אברבוך, תל-אביב
ד"ר יהודית אברהמי, ירושלים
ד"ר יהודה אברמוביץ', תל-אביב
מיכל אדיב-גינך, ישראל
פרופ' צח אדם, רחובות
אריה אהרוני, בית אלפא
ד"ר רחל אהרוני, בית אלפא
תמארה אוורטאני , רמאללה
ד"ר מריה אופיר, כרמיאל
פרופ' עדי אופיר, תל-אביב
אסף אורון, ארה"ב
נורה אורלוב, ירושלים
ד"ר אריאלה אזולאי, תל-אביב
ג'ודי אזולאי, ארה"ב
וליד אל אחמד, ג'נין
אנדרס אטינגר, ירושלים
פרופ' ברכה אטינגר, אנגליה
טלי אייזנברג, גבעתיים
אורה אייל, ירושלים
ניר אייל, ארה"ב
ד"ר שי אייל, ירושלים
אורי אילון, תל-אביב
דבי אילון, ירושלים
עירית אילן, כפר סבא
איתן אילזצקי, חיפה
חסיין אל-עייד, עזה
פרימה אלבז-לוביץ', זכרון יעקב
פרופ' גדי אלגזי, תל-אביב
מרים אלגזי, תל-אביב
שולמית אלוני, תל-אביב
אליק אלחנן, צרפת
גיא אלחנן, צרפת
רמי אלחנן, ירושלים
ד"ר ינינה אלטמן, חיפה
פרופ' קולמן אלטמן, חיפה
גלית אלטשולר, גרמניה
ד"ר אסתר אליצור, ירושלים
פרופ' יואל אליצור, ירושלים
אליענה אלמוג, תל-אביב
רותי אלמי, רחובות
יהודית אלקנה, ירושלים
חיה אמיר, תל אביב
ד"ר שמואל אמיר, תל אביב
יונתן אמיתי, קנדה
ד"ר יוסי אמיתי, גבולות
ד"ר יונתן אנסון, באר-שבע
ד"ר ג'אד אסחאק, בית לחם
ד"ר אבישי ארליך, תל-אביב
נעים אשהב, י"ם המזרחית
עבדאל חפיט' אשהב, חברון
ד"ר אדווארד בדין, שווייץ
עימאד בדרה, עזה
עו"ד דיאנה בוטו, רמאללה
ד"ר יאיר בוימל, קבוץ סער
מטי בורשטיין, תל אביב
עוזי בורשטיין, תל אביב
פרופ' ויקטוריה בוך, ירושלים
דיטה בטרמן, תל-אביב
פרופ' ענת בילצקי, תל-אביב
בנימין בית-הלחמי, חיפה
ד"ר ריבה בכרך, רעננה
דיטה בטרמן, תל-אביב
עידו בלום, ירושלים
איירין בלייר-לוונהוף, תל-אביב
ג'ודי בלנק, ירושלים
גבי בלץ, שוייץ
אלדד בן ארי, ארה"ב
נירית בן-ארי, ארה"ב
דפנה בנאי, תל-אביב
פרופ' מתניה בן ארצי, ירושלים
עופרה בן ארצי, ירושלים
זאב בן-אשר, רמת גן
רות בן-אשר, רמת גן
דן בן זכאי, ירושלים
אסתר בן-חור, כרכור
איילת בן-ישי, ארה"ב
רם בן-משה, כפר-סבא
ד"ר אבנר בן-עמוס, תל-אביב
נורה בנדרסקי, ירושלים
ד"ר רחל צביה בק, מושב יעד
פרופ' שלום בר, ירושלים
פרופ' דן בר-און, באר-שבע
תמי בר-און, עומר
אסנת בר-אור, פרדס חנה
ד"ר נועה בר-חיים, ירושלים
סיהאם ברגותי, רמאללה
תמר ברגר, תל-אביב
הלל ברדין, ירושלים
ח"כ מחמד ברכה, שפרעם
ד"ר גבי ברמקי, רמאללה
פרופ' עופר ברנע, הרצליה
תמר ברנע, הרצליה
חיים ברעם, ירושלים
פרופ' רון ברקאי, תל-אביב
עודה בשאראת, יפיע
ד"ר אותי בת-אל, תל-אביב
איהאב ג'אסר, יריחו
עמוס גבירץ, שפיים
בן –עמי גוב, סביון
זהבה גוב, סביון
אנג'לה גודפרי, ירושלים
תמר גוז'נסקי, בת ים
ברברה גוטמן, הונגריה
פרופ' יוסי גוטמן, רמת השרון
יעקב גוטרמן , קבוץ העוגן
פרופ' ערן גולדין, ירושלים
פרופ' עודד גולדרייך, תל-אביב
ד"ר עפרה גולדשטיין-גדעוני,
אבן-יהודה
ד"ר דפנה גולן, ירושלים
נאפד' גוניים, עזה
בנימין גונן, חיפה
חיותה גורביץ', ירושלים
ד"ר ניב גורדון, ירושלים
רחלי גיא, ארה"ב
פרופ' רחל גיורא, תל-אביב
ד"ר עדו גייגר, תל-אביב
ד"ר חנה גילאי-גינור, רמת השרון
ד"ר סנאית גיסיס, תל-אביב
ד"ר אמירה גלבלום, תל-אביב
עדנה גלוקמן, תל-אביב
פרופ' אלי גלזנר, תל-אביב
עיסא ג'לייתא, יריחו
מרק גלמוד-עזיז, אירלנד
פרופ' אבנר גלעדי, חיפה
פרופ' חיים גנז, תל-אביב
עיסא ג'ענינה, בית ג'לא
שמואל גרואג, ירושלים
פרופ' יוסף גרודג'ינסקי, תל-אביב
דורית גרונברגר, ארה"ב
רות גרושקה, ירושלים
ראמז ג'רייסי, נצרת
טרי גרינבלט, ירושלים
ד"ר לב גרינברג, באר-שבע
פרופ' נורית גרץ, תל-אביב
ראיף ד'יאב, עזה
אנואר דאוד, נוה שלום
מוסטפה דאוד, נווה שלום
מירב דביר, אנגליה
עדי דגן, הרצליה
רונית דברת, איטליה
אתנה דה רסמו, חיפה
ד"ר יוסי דהאן, באר-יעקב
ד"ר מייק דהאן, ירושלים
ד"ר אנואר דודין, בית לחם
ח'אלד דודין, חברון
נטשה דודינסקי, ירושלים
אפרים דוידי, תל-אביב
ארנון דוניץ תל-אביב
פרופ' יואל דונחין, מבשרת ציון
אבראהים דועיק, יריחו
לטיף דורי, רמת גן
ד"ר אייל דותן, תל-אביב
לוצ'יו דמסצ'לי, רומא, איטליה
חיים דעואל לוסקי, תל-אביב
אבראהים דקאק, י"ם המזרחית
סדרה דקובן-אזרחי, ירושלים
עוזי דקל, צרפת
ד"ר פתחי דרוויש, רמאללה
אילנה דרוקר-טיקוטין, ירושלים
פרופ' טומי דרייפוס, תל-אביב
פרופ' ג'וליה הורבט, תל-אביב
רמי היילברון, אנגליה
ד"ר שרה הלמן, באר-שבע
אירית הלפרין, ארה"ב
ד"ר רוני המרמן, ירושלים
ענת המרמן-שולדינר, ירושלים
חיים הנגבי, תל-אביב
עדי אל הנדי, עזה
הדסה הסקלה, ארה"ב
אברהם הפנר, תל-אביב
יעל הפנר, תל אביב
יהודית הראל, רמת השרון
רינת הראל, ארה"ב
ענבר הורביץ, ארה"ב
פרופ' זאב הרצוג, תל-אביב
פרופ' חנה הרצוג, תל-אביב
רומן וטר, תל-אביב
יעל וולדמן, תל אביב
פרופ' אמנון וולמן, ארה"ב
פאיק ווראד, פלסטין
מיכאל וורשבסקי, ירושלים
רחל ורשאו-דדון, ירושלים
ד"ר ג'ולי ויינינגר, מבשרת ציון
ד"ר שמשון ויגודר, תל אביב
עוזי אוסקר ויירני, ארה"ב
אוסנת ויינר, הוד השרון
לוי ויינר, הוד השרון
מיכל וינר, תל-אביב
ד"ר עמיאל ורדי, ירושלים
אמנון ורנר, כרמיה
יוסף זגלול, עזה
סאלח זגלול , איטליה
לאון זהבי, תל-אביב
מערוף זהראן, קלקיליה
מוסא זחאלקה, יפו
ביאטה זילברשמיט-קלר, חולון
ברוריה זילברשטין, תל-אביב
ד"ר מאהר זלום, חברון
ד"ר ענת זנגר, תל-אביב
פרופ' שלמה זנד, תל-אביב
פרופ' יוסף זעירא, ירושלים
ג'מאל זקות, עזה
ווליד זקות, עזה
ד"ר דליה זק"ש, חיפה
ד"ר טאלב אל חארית'י, ארה"ב
חסן ח'ד'ר, רמאללה
סמעאן ח'ורי, י"ם המזרחית
אוסמה ג'מיל ח'ליל, רמאללה
ג'ורג' ח'ליפה, ירושלים המזרחית
מחמוד ח'ליפה, רמאללה
אוסמה ח'לף, רמאללה
פרופ' חנן חבר, ירושלים
נאדיה חג'אב, ארה"ב
איהאב חג'אזי, רפיח
למא חוראני, עזה
אורי חורש, ארה"ב
ראובן חושן, רמות צהלה
פרופ' נעמי חזן, ירושלים
גסאן חטיב, רמאללה
ח'אלד חטיב, עזה
ד"ר מוחמד חטיב, איטליה
גאזי ח'לילי, רמאללה
סלאם ח'לילי, רמאללה
ד"ר עו"ד דב חינין, תל אביב
שולמית חינין, תל-אביב
רונית חכם, ירושלים
רומן חלפין, תל-אביב
עבדאל מג'יד חמדאן, רמאללה
ד"ר עטאללה חנא, י"ם המזרחית
ד"ר סרי חנפי, רמאללה
ח'אלד חסונה, עזה
ח'ליל חסונה, עזה
ד"ר מנואיל חססיאן, י"ם המזרחית
דבורה טאוב, איטליה
חכם טאלב, עזה
סמדר טבנקין-עזר, ירושלים
מחמד עלי טהא, כאבול
פאד'ל טהבוב, י"ם המזרחית
ד"ר יורם טלמון, רחובות
ד"ר סביר טמאס, י"ם המזרחית
לילי טראובמן, קיבוץ מגידו
תמרה טראובמן, תל-אביב
ד"ר יובל יונאי, חיפה
פרופ' עלי יסיף, תל-אביב
פרופ' אורן יפתחאל, באר-שבע
טלי יצחקי, חיפה
ד"ר מרגרט יקותיאל, באר-שבע
דב ירמיה, נהריה
עמוס ישראל-ולישאור, ירושלים
זיו ישראלי, אנגליה
ד"ר באסם כדורה, רמאללה
יוסף כהן, ירושלים
ד"ר רעיה כהן, תל-אביב
ד"ר רון כוזר, חיפה
ד"ר עתאללה כותאב, קהיר, מצרים
ד"ר סמי כילאני, שכם
זהירה כמאל, י"ם המזרחית
פאח'ר כעאבנה, יריחו
תדי כץ, קבוץ מגל
פרופ' יעקב כתריאל, חיפה
פרופ' תמר כתריאל, חיפה
אורי לאור, ירושלים
אפרת לב, ירושלים
תמר לביא, גדרה
יגאל לביב, תל-אביב
הנס לברכט, קיבוץ בית-אורן
ד"ר אורלי לובין, תל-אביב
קרן לווין, אנגליה
קרלוס לוונהוף, תל-אביב
פרופ' שמעון לוי, תל-אביב
מרים לויב
ד"ר דפנה לויט, קנדה
ד"ר אריאלה לזר, ארה"ב
ג'ויס ליוינסטון, חיפה
אלן ליכטנשטיין, ארה"ב
אבי ליפשיץ, ארה"ב
גדעון ליפשיץ, ירושלים
גליה לירון, יקום
ד"ר מאיר לירון, יקום
פליציה לנגר, גרמניה
ד"ר מרטין לנד, ירושלים
ד"ר עידן לנדאו, באר-שבע
כרמי לקר, ירושלים
דבי לרמן, ת"א
חמדת לרמן, אנגליה
יעל לרר, תל-אביב
עמית לשם, ירושלים
מאיה מבורך, ירושלים
ד"ר אחמד מג'דלאני, רמאללה
דורית מגידור, ירושלים
עפרה מגידור, ירושלים
ליז מגנס, יפו (ניו-יורק)
רפי מגנס, יפו (ניו-יורק)
גסאן מד'יה, חברון
מחמד סעיד מד'יה, חברון
גיל מדובוי, ארה"ב
אורן מדיקס, רעננה
ד"ר פרוק מואסי, בקה אל גרבייה
אבי מוגרבי, תל-אביב
סמיח מוחסן, שכם
פרופ' בן ציון מוניץ, תל- אביב
ד"ר ווליד מוסטפה, בית לחם
ד"ר אורה מור, אנגליה
אמל מורקוס, כפר יאסיף
רלה מזלי, הרצליה
ח"כ עיסאם מחול, חיפה
ד"ר ענת מטר, תל-אביב
ד"ר נינה מיורק, ירושלים
מרים מימוני-דיין, תל-אביב
פרופ' גבריאל מכלוף, ארה"ב
ד"ר חנן מלצר, תל-אביב
דוד מנדל, ארה"ב
ישי מנוחין, ירושלים
דורי מנור, צרפת
יעקב מנור, כפר-סבא
מאיה מנור, כפר סבא
פרופ' קמיל מנסור, צרפת
פרופ' בצלאל מנקין, ירושלים
אלכס מסיס, תל-אביב
ד"ר נד'ים א-מסיס, י"ם המזרחית
עדי מעוז, תל-אביב
ד"ר רוחמה מרטון, תל-אביב
עוז מרינוב, ירושלים
לסלי מרקס, ת"א
ד"ר דורותי נאור, הרצליה
ישראל נאור, הרצליה
סלמן נאטור, חיפה
חנא נאסר, בבית לחם
נעים נאסר, רמאללה
אנאס נאשף, גרמנ יה
ד"ר יצחק (יאני) נבו, באר-שבע
ג'סיקה נבו, ארה"ב
ד"ר כרמה נבולסי, אוקספורד
עזמי נביל, רמאללה
ממדוח נופל, רמאללה
עופר ניימן, ירושלים
ד"ר אפרים נימני, סדני, אוסטרליה
דוד ניר, תל-אביב
ד"ר זאהי נסרי, ארה"ב
מחמד נפאע, בית ג'אן
דורון נרקיס, ירושלים
חסיב נשאשיבי, י"ם המזרחית
רגב נתנזון, גבעתיים
טאהר נתשה, חברון
עו"ד אוסמה סעדי, ירושלים
ח'ליל סבג, בריטניה
גילה סבירסקי, ירושלים
אמנון סדובסקי, ירושלים
ששטין סדרגרן, חדרה
מחמוד חוסיין סולימאן, בית לחם
רמי פ. סיאם, בית חנינא
ד"ר ראובן סידנר, גרמניה
אייל סיון, צרפת
ריאד' סייף, רמאללה
טלמון סילבר, לוד
ד"ר טל סילוני, תל-אביב
נטע סילוני, הוד השרון
אבראהים סלאמה, ענאתא
דאוד סלאמה, בית לחם
ד"ר עדנאן סלאמה, בית לחם
אורה סלונים, תל-אביב
עפיף סמע'אן, מינכן, גרמניה
ד"ר אחמד סעד, חיפה
ד"ר עמליה סער, חיפה
גדעון ספירו, ירושלים
פרופ' אנה ספרד, חיפה
ד"ר חנה ספרן, חיפה
ד"ר איאד סראג', עזה
עלי עאמר, ירולים המזרחית
פאתח עאזם, קהיר, מצרים
וודאד עבד , ארה"ב
פרופ' רבאב עבדאלהאדי, ארה"ב
ד"ר חיידר עבדאל שאפי, עזה
סאלח עבדאל שאפי, עזה
ד"ר סמיר עבדאללה, שכם
ד"ר רג'א עבוד, קנדה
אשרף עג'רמי, עזה
פרופ' סמי עדוואן, בית לחם
יאיר עדיאל, ירושלים
אימאן עודה-עבושי, טולכרם
כרים עודה, טולכרם
נאסר עווג'נה, יריחו
ווליד אל עווד, עזה
ד"ר טאלב עווד, רמאללה
חידר עוודאללה, רמאללה
עבדאל רחמן עוודאללה, עזה
פרופ' אברהם עוז, חיפה
דימא עוויד'א, י"'ם המזרחית
טלאל עוכל, עזה
מחמד עטאונה, י"ם המזרחית
נאילה עייאש, עזה
רני עינב, תל-אביב
אבראהים עיסא, בית לחם
שאוקי עיסא, בית ג'לא
ד"ר ממדוח עכר, רמאללה
אורלי עלמי, תל-אביב
ד"ר וואליד אל עלמי, ארה"ב
ד"ר מאיר עמור, קנדה
אן עמית- סאטרלנד, תל אביב
דליה עמית, ירושלים
פרופ' דניאל עמית, ירושלים
פרופ' זלמן עמית, תל-אביב
יחיאל עמית, ירושלים
ילי עמית, ארה"ב
ד"ר סועאד עמרי, רמאללה
שושי ענבל, רמת השרון
סנא' ענבתאווי, י"ם המזרחית
זהרה ענתבי, טבריה
ד"ר תאמר עסאווי, י"ם המזרחית
רותי עצמון, תל-אביב
ג'יהאד עקל, ערערה
מוחמד ערורי, רמאללה
פרופ' תייסיר ערורי, רמאללה
דאוד עריקאת, יריחו
לונא עריקאת, יריחו
ד"ר חנאן עשראווי, רמאללה
עירית עשת, ירושלים
עו"ד אדיב פאדל , ארה"ב
אופירה פולקוב, תל-אביב
מחמד פח'ורי, עזה
פרופ' גבי פיטרברג, ארה"ב
סילביה פיטרמן, ירושלים
פנינה פיילר, קיבוץ יד חנה
ד"ר דני פילק, תל אביב
אנט פלד, ירושלים
מיקו א. פלד, ארה"ב
פרופ' יואב פלד, תל-אביב
ד"ר נורית פלד-אלחנן, ירושלים
ד"ר משולם פלוס, ארה"ב
ד"ר נירה פנסר, חיפה
פרופ' גדעון פרוידנטל, תל-אביב
ד"ר אליזבת פרוינד, ירושלים
פרופ' איריס פרוש, באר-שבע
אורית פרידלנד, רמת גן
עופר פרידלנד, רמת גן
ד"ר אלון פרידמן, גרמניה
פרופ' אריאלה פרידמן, רמת השרון
עדינה פרידמן, ארה"ב
סוזן פריימן, חיפה
קני פרימן, ארה"ב
מיכל פרנקל, תל-אביב
דני פתר, תל-אביב
ד"ר קובי פתר (פטרזייל), חיפה
פיירו צ'יבידלי, רמת-גן
ד"ר ג'וליה צ'ייטין, קיבוץ אורים
מיכל צוויג, הרצליה
פרופ' משה צוקרמן, תל-אביב
פרופ' משה צימרמן, ירושלים
לאה צמל, ירושלים
ד"ר דודי צפתי, ירושלים
תמי צרפתי, ארה"ב
ד"ר אניס פ. קאסם, רבת עמון
סמיח אל קאסם, ראמי
עבדאל עזיז קדיח, עזה
יורם קדמן, ירושלים
נגה קדמן, קריית אונו
אפרים קדרון, יפו
פרץ קדרון, ירושלים
ד"ר דליה קווה, ירושלים
עדי קונצמן, אנגליה
אמיר קוזינסקי, גרמניה
גרג קופלס, הרצליה
ד"ר חגי קופרמינץ, ארה"ב
א'אסף קזמוז, רמאללה
דן קידר, תל-אביב
ניר קידר, כפר-סבא
ד"ר שושנה קייני, באר-שבע
פרופ' ברוך קימרלינג, ירושלים
אביה קיסר, בני ברק
אנלין קיש, רמת השרון
ד"ר חנן קיש, באר-שבע
יעל קלנר, ערוגות
ד"ר דבורה קלקין-פישמן, חיפה
אדם קלר, חולון
חוה קלר, תל-אביב
נועם קמינר, תל-אביב
ראובן קמינר,ירושלים
שולמית קניג, ארה"ב
איה קניוק, תל-אביב
נאדיה ח. עבדאללה קעדאן, שכם
בישופ סמיר קפיטי, ארה"ב
פרופ' אולגה קפליוק, ירושלים
עמרי קפלן, רמת השרון
פרופ' ורד קראוס, חיפה
מרסל קרדוש, נצרת, ארה"ב
אידה ראונר, קיבוץ יקום
סאלח ראפת, רמאללה
אור רבינוביץ, תל אביב
ד"ר דן רבינוביץ, תל-אביב
ד"ר ניצן רבינוביץ, רמת השרון
סינדי רהב, ארה"ב
שחר רהב, ארה"ב
ד"ר רות רודד, ירושלים
בקי רואה, גן-יאשיה
ד"ר עידית רוול, קנדה
סוזי (שושן) רוזדייל, אוסטרליה
יהושע רוזין, תל-אביב
פרופ' טובה רוזן, תל-אביב
בנימין רוזנדל, ירושלים
ישי רוזן-צבי, ארה"ב
שרון רוטברד, תל-אביב
פיה רוטשטיין, אנגליה
הלל רומן, תל-אביב
ד"ר דנה רון, תל-אביב
ד"ר משה רון, ירושלים
פרופ' פרדי רוקם, תל-אביב
עוזי רותם, ארה"ב
ד"ר אמנון רז-קרקוצקין, באר-שבע
פרופ' צבי רזי, תל-אביב
מיכה רחמן, ירושלים
איתי ריב, ירושלים
רמזי א. ריהאן, ביר זית
אחמד ריזק, רמאללה
פרג' ריזק, קנדה
ד"ר אלחנן ריינר, ירושלים
מיכה רייסל, הוד השרון
פרופ' טניה ריינהרט, תל-אביב
נפתלי רינגל, ארה"ב
ד"ר עפרה רכטר, תל-אביב
גדעון רמתי, רמת גן
הילרי רנטיסי, ארה"ב
ד"ר סמיר ס. רנטיסי, רמאללה
פהמי שאהין, פלסטין
ד"ר מופיד שאמי, שכם
רביע שאפי, ארה"ב
ד"ר סמיח שביב, רמאללה
יפתח שביט, ארה"ב
עו"ד ויאם שביטה, טירה
עו"ד פתחי שביטה, טירה
עו"ד תגריד שביטה, טירה
אלמוג שבתאי, תל-אביב
אהרון שבתאי, תל אביב
פרופ' עידן שגב, ירושלים
וואל שוויש, סקוטלנד
דוד שגיא, ירושלים
עזמי שועייבי, רמאללה
עבדאל מג'יד שועילם, רמאללה
הלל שוקן, תל-אביב
עופר שור, ארה"ב
ד"ר ניטה שוחט, ירושלים
דוד שחם, הרצליה
אליה שטראוס, תל אביב
פרופ' פרנק שטרן, באר-שבע
ד"ר קורינה שואף, תל-אביב
סאמר שיהאבי, ארה"ב
פרופ' נעמי שיר, באר-שבע
ד"ר סמי שלום-שטרית, ארה"ב
ד"ר גידי שלח-לביא, מודיעין
יעל שלח-לביא, מודיעין
פרופ' לאון שלף רעננה
ד"ר לין שלר, הרצליה
אהוד שם טוב, תל-אביב
קריסטוף שמידט, ירושלים
נעמי שניידרמן, ירושלים
גליה שפירא, ארה"ב
עדית שקד, ירושלים
מוסטפה שקדע, רמאללה
מחמוד שקיר, י"ם המזרחית
פרופ' עדנאן שקיר , בית-לחם
ד"ר סאדק שריף, רמאללה
אילן תורן, חיפה
יוניס תיים, חברון
רות תירוש, תל-אביב (ארה"ב)
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=print&sid=777

פארוק קדומי מודה: ''הודות להסכם אוסלו התאפשרה כניסתם של עשרות אלפי חמושים"

כתב אישום נ' פושעי/אדריכלי אוסלו.
191. אמנון לורד: ''מעשה הבגידה של ביילין שהסגיר לידי מחלקת המדינה את
תוכניתו של פיקוד דרום לחסל במבצע צבאי את קברניטי הטרור של החמאס בקיץ 2003
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5760&forum=gil&viewmode=all&keywords=%EE%F0%F9%E4%20%F8%E6#191

תמליל דבריו של העבריין/הבוגד חיים רמון ברשת ב' (*)
http://rotter.net/forum/politics/19828.shtml#8\
81. מחר יום שני, 9.8.2010 דיון מיוחד בכנסת על הבוגד חיים רמון +תמליל העד (*)
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=19117&omm=81&viewmode=

==