פרופ' מנחם אמיר: ''היש פשע מאורגן בישראל ??''  

הוא נעצר עם נחיתתו באתונה בטיסה מת"א. עדיין לא ברור אם יוון תסגיר אותו לרוסיה
סוכנויות הידיעות

איל התקשורת והעיתונות הישראלי-רוסי, ולדימיר גוסינסקי, נעצר בשדה התעופה של אתונה, אליו הגיע בטיסה מתל אביב. כך הודיעה היום (שבת) משטרת יוון. גוסינסקי נעצר על פי צו בינלאומי שהוציא נגדו האינטרפול.

גוסינסקי נעצר ביום חמישי, כשהגיע בטיסה מישראל. שמו הופיע ברשימת מבוקשים של האינטרפול בגין מעשי מרמה בהיקף של כ-250 מיליון דולר ברוסיה. הוא יופיע בפני בית משפט ביום שני.

גוסינסקי ייסד את חברת האחזקות "מדיה-מוסט" הרוסית והוא חשוד שלקח הלוואה בסך כ-262 מיליון דולר ממונופול הגז הממלכתי הרוסי, גזפרום, תוך ביצוע עבירות מרמה. בשנת 2001 השתלטה חטיבת התקשורת של מונופול הגז, על ספינת הדגל של החברה, ערוץ הטלוויזיה העצמאי NTV.

ערוץ התקשורת של גוסינסקי הנהיג בעבר קו ביקורתי כלפי נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ולכן טען גוסינסקי כי החשדות נגדו נובעים ממניעים פוליטיים בלבד.

לפני כשנתיים נעצר גוסינסקי בספרד, אולם זו שחררה אותו ולא נענתה לבקשת רוסיה להסגירו. זאת בשל הטענה כי החוק הספרדי שונה מהחוק הרוסי. עם זאת, עדיין לא ברור כיצד תנהג יוון, שלה קשרים עסקיים ותרבותיים הדוקים יותר עם רוסיה.

(23.08.03 , 17:55)
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2734458,00.html

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

איל המדיה ולדימיר גוסינסקי קרוב לחתימה על הסכם להשקעה בערוץ 10
יום ראשון, 26 בינואר 2003, 16:04 מאת: רוני קורן-דינר, TheMarker.com

האם גוסינסקי מכין את הקרקע להשקעה בערוץ 10?
יום שני, 23 בדצמבר 2002, 20:31 מאת: רוני קורן-דינר, TheMarker.com

איל המדיה ולדימיר גוסינסקי (צילום ארכיון: רויטרס)מנהל מגעים עם זאב מוזס למכירת מניות "מעריב"; צבי חפץ, יו"ר מועצת המנהלים ב"מעריב" ונציגו של איל המדיה גוסינסקי, אישר את הדברים; זאב מוזס מכחיש
http://news.walla.co.il/?w=//326303

ולדימיר גוסינסקי - מעדיף את ערוץ 10 על פני מעריב וטלעד

גוסינסקי ואנשיו נועדו היום עם נציגי חברת מרחב וההנהלה הבכירה של הערוץ במשרדי חברת ישראל 10

איל המדיה היהודי-רוסי ולדימיר גוסינסקי קרוב מאוד לחתימה על הסכם ההצטרפות שלו לגרעין המשקיעים בערוץ 10; כך נודע ל-TheMarker. גוסינסקי ואנשיו נועדו היום עם נציגי חברת מרחב שבבעלות מימן ועם ההנהלה הבכירה של הערוץ במשרדי חברת ישראל 10. בשבועות האחרונים היו בין הצדדים כמה פגישות, האחרונה שבהן ביום חמישי האחרון. מקורבו של גוסינסקי ונציגו בארץ, עו"ד צבי חפץ, הכחיש כי המגעים קרובים לסיכום.

מימן מנסה מזה חודשים רבים למצוא משקיע אסטרטגי שייכנס לערוץ 10 ויוריד את נטל הזרמת המימון המוטל עליו, כמו גם ימלא את התנאי שדרש בנק לאומי להמשך ליווי האשראי לערוץ. בכנס המדיה של איגוד המפרסמים בשבוע שעבר חזר מימן על הצהרתו כי בתוך שנתיים יהפוך הערוץ לשחקן מרכזי בשוק, והוסיף כי כמה משקיעים פוטנציאליים מתעניינים כיום בהשקעה בערוץ.

הנהלת חברת מרחב אינה מאשרת ואינה מכחישה את המגעים המתקדמים עם גוסינסקי בימים האחרונים: "כפי שנאמר בעבר, מספר גורמים הביעו עניין בהשקעה בערוץ 10. בעלי המניות בוחנים כרגע מספר אפשרויות במטרה לחבור לשותף אסטרטגי, שיצטרף לתנופה בה מצוי הערוץ", מסר דובר הקבוצה.

ההשקעה הכוללת של בעלי המניות בערוץ 10 עד היום נאמדת ב-300 מיליון שקל. סכום זה מורכב מהלוואות בעלים, ערבויות שניתנו לבנקים והתחייבויות נוספות. חלקה של חברת מרחב, שבבעלות מימן, מתוך סכום זה, נאמד ב-150 מיליון שקל.

גוסינסקי, בעל 27% ממניות "מעריב", מעוניין למכור את החזקותיו בעיתון לפי שווי של 400 מיליון דולר, ואף קיבל כמה הצעות בעניין מאז נודע הדבר. גוסינסקי רכש את המניות בשנת 1998, לפי שווי של כ-340 מיליון דולר לעיתון. דרך "מעריב" לגוסינסקי גם נציגות בדירקטוריון זכיינית ערוץ 2 טלעד, והוא בעלי ערוץ RTV המשודר ברוסיה ונקלט בישראל, וכן נמצא בעיצומו של הליך משפטי סביב רכישת מניות חברת IGB בערוץ הייעודי ברוסית "ישראל פלוס" (19%).

פרסומתהחזקותיו העקיפות של גוסינסקי בטלעד מונעות ממנו לפי שעה את הכניסה לערוץ 10 בשל בעלות צולבת. עם זאת, אם ימכור גוסינסקי את החזקותיו ב"מעריב", תיפתר מגבלה זו. יצוין עוד כי לפי התיקון לחוק הרשות השנייה שעבר לאחרונה בכנסת, ממילא ייאלצו המו"לים של העיתונים הגדולים, ארנון מוזס ועופר נמרודי, לבחור עד נובמבר 2005 בין מכירת החזקותיהם בזכייניות ערוץ 2 לבין מכירת החזקותיהם בחברות הכבלים. לפיכך, ייתכן שגוסינסקי מכין את הקרקע כבר עתה להשקעה בערוץ המסחרי הנוסף, ערוץ 10, ולמכירת ההחזקות ב"מעריב" ובטלעד.

לפני כחודש מכר עו"ד חפץ, נציגו של גוסינסקי ב"מעריב" כאמור, את כל החזקותיו בחברה שהסתכמו בכ-1.09% לגורם שלישי תמורת כ-2 מיליון דולר. לפני כשבועיים הודיעה חברת מעריב החזקות לבורסה כי חברת מוסט, הנשלטת על ידי גוסינסקי, העבירה את כל החזקותיה בעיתון לגוסינסקי עצמו. עוד סוכם כי מוסט תעביר לגוסינסקי את כל התחייבויותיה כלפי החברה וכן את כל זכויותיה והתחייבויותיה של מוסט כלפי הכשרת הישוב תקשורת.
http://news.walla.co.il/?w=//341127

60% ממניות הפועל תל-אביב בכדורסל נמכרו לולדמיר גוסינקי,
על ידי היו"ר שאול אייזנברג.
http://www.tam.co.il/24_11_2000/sport3.htm

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

נימוקי הועדה:

פרופ' מנחם אמיר מהאוניברסיטה העברית בירושלים נמנה עם האבות המייסדים של תחום הקרימינולוגיה בישראל, והוא אחד מחלוצי ומבכירי החוקרים בעולם בתחומי עברות האונס, הויקטימולוגיה, הפשע המאורגן, המשטרה והטרור. במהלך כל שנות פעילותו בולט כישרונו הנדיר לשלב בין התיאוריה, המחקר האמפירי והיישום של תרומותיו בתחומי המדיניות החברתית, המניעה והטיפול. תרומתו של פרופ' אמיר בנושא אכיפת החוק השפיעה באופן ניכר על היערכותם של משטרת ישראל ושל גופים אחרים בארץ ובעולם. פרופ' אמיר הוא מורה ומנתח של רבים מבין הקרימינולוגים המלמדים והחוקרים באקדמיה בארץ וכן של עובדי שטח מקצועיים בכירים. על כל אלה מצאה ועדת השופטים את פרופ' מנחם אמיר ראוי לפרס ישראל בחקר הקרימינולוגיה לשנת התשס"ג.

פרופסור שלמה גיורא שוהם

פרופ' שוהם מאוניברסיטת תל אביב הוא מבכירי הקרימינולוגים בארץ ובעל תרומה חדשנית לענפים מסוימים של הקרימינולוגיה בעולם.

פרופ' שוהם הוא ראשון החוקרים בתחום הקרימינולוגיה בארץ. הוא הרחיב תחום זה והעביר אותו לרמת דיון אינטרדיסיפלינרית ובינלאומית. פרופ' שוהם מרבה בכתביו להתייחס לתהליכים חברתיים היסטוריים ורוחניים ולהשפעתם על אירועים כגון עלית הנאציזם ושואת יהודי אירופה וזאת כחלק מהקרימינולוגיה. פרופ' שוהם הוא מחברם של עשרות ספרים ומאות מאמרים שבהם התייחסות תיאורטית ייחודית לקרימינולוגיה ולסוגים שונים של סטיה חברתית, עביירנות ופשיעה. פרופ' שוהם העמיד דורות של תלמידים שהצטיינו במחקר ובתרומה יישומית לחברה הישראלית.

מערכת החדשות - ערוץ 7

נ.ב. את התגובה תוכל/י למצוא בקישור:
http://www.a7.org//news.php3?id=46723

מבזקים

המשטרה ממליצה שלא להעמיד לדין את גינוסר בפרשת ניהול חשבונות
של הרשות
המשטרה סיימה את חקירתה בפרשת יוסי גינוסר והעבירה את התיק לעיון הפרקליטות תוך המלצה שלא להעמיד לדין את גינוסר, לשעבר מראשי השב"כ.

החקירה נפתחה בעקבות פרסום על חשד לפיו ניהלו ישראלים חשבונות של הרשות הפלסטינית ויאסר ערפאת.

החקירה נפתחה בעקבות הוראת היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטין.

(אפרת וייס)

מצ"ב קישור רילונטי לנושא הנדון...:-
@ מי שותף של מוחמד דחלאן- וייסגלס או גינוסר ??
https://rotter.net/forum/gil/5022.shtml
המוסד חוקר !! פרשת תיק גינוסר = תיק עראפת !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5147&forum=gil&omm=0

אפריים
חבר מתאריך 17.2.03
1610 הודעות 15:57 18.05.03
1. מה דעתך על כך?
ישוחרר יונתן פולארד! - www.jewsite.org/pollard

פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
11263 הודעות 16:12 18.05.03
2. אפריים: אמרתי וכתבתי בעבר הרחוק והקרוב.......

ואתחיל בציטוט של פרופ' מחם אמיר שקיבל פרס ישראל לאחרונה,
שאמר: "שפשע מאורגן מתחיל ומסתיים בסחיטה"...:-
פרופ' מנחם אמיר: ''היש פשע מאורגן בישראל ??''
https://rotter.net/forum/gil/5245.shtml

התשובה לשאלתך היא בשאלה....

@ מה המכנה המשותף בין...:-
פרשת לבון....פרשת קו 300.....פרשת רצח רבין ??

לסיכום כנס לקישור המצ"ב ותבחין בתשובה שנתתי לאותה
שאלה ששאלה רק באדרת אחרת....:-
נושא : פרשת רצח רבין משמשת מטריה לכל חקירות...
http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-815-148-3824610,00.html

מעודכן לתשס"ג --

כתובת המשרד בירושלים: הגן הטכנולוגי, מנחת, בנין 1, ירושלים, 91487.

טלפון: 649-0-649 - 02

פקס: 649-0-659 - 02

דואר אלטרוני: [email protected]

כתובת המשרד בתל- אביב: מגדל פלטינום, רח' הארבעה 21, תל-אביב 64739.

טלפון: 685-3-685 - 03

פקס: 6-853853 - 03

דואר אלקטרוני:[email protected] ; marlosoroff @smplaw.co.il

גיוס למחזור: המשרד כבר השלים את גיוס המתמחים לתקופת ההתמחות שתחל בחודש מרץ 2004, אך בכוונתנו לקלוט כ- 8 מתמחים לתקופת ההתמחות שתחל בחודש מרץ 2005 לפי החלוקה הבאה: 5 מתמחים למשרדנו בירושלים ו- 3 מתמחים למשרדנו בת"א.

אופי עבודת המתמחה במשרד: המתמחים פועלים במסגרות של צוותי עבודה במגוון רחב של משימות בכל קשת התחומים שבהם עוסק המשרד, תוך שיתוף פעולה הדוק עם מרבית עורכי הדין בין שני המשרדים. עבודת המתמחים כוללת מחקר משפטי, ניסוח של מכתבים משפטיים, כתבי בי-דין וסיכומי טענות, וכן ניסוח של חוזים לסוגיהם והשתתפות בניהול מו"מ לקראת כריתתם, סיוע בהכנת דיונים בביהמ"ש וליווי עורכי הדין המופיעים בהם.

התנאים המוצעים למתמחה: למתמחים מוצעים תנאי שכר מכובדים על פי המקובל בירושלים ובתל-אביב, סביבת עבודה נוחה ומגוון תחומי פעילות. בין היתר, משתתף המשרד במימון הקורס לבחינות הלשכה והעניק, עד היום, בונוס כספי בסוף כל שנה.

סיכויי קידום: רוב עורכי הדין המועסקים במשרד הם בוגרי הפקולטה למשפטים שבאוניברסיטה העברית. כל השותפים במשרד, ורוב עורכי הדין המועסקים בו, התמחו במשרד. מדיניות המשרד לאורך השנים היתה ועודנה למלא את שורות עורכי הדין מבין המתמחים שהועסקו במשרד.

המשרד נוסד בשנת 1954 על ידי עו"ד ארוין ש. שמרון שכיהן קודם לכן כפרקליט המדינה. המשרד הנו אחד ממשרדי עורכי הדין המובילים, בירושלים בפרט ובישראל בכלל, ומונה כיום כ-20 עורכי דין (מתוכם שלושה-עשר בוגרי האוניברסיטה העברית) ו-8 מתמחים.

למשרד שני סניפים, האחד בירושלים, בגן הטכנולוגי והשני, בתל אביב, במגדל פלטינום.

המשרד מתפקד כמשרד אחד לכל דבר וענין בשתי הערים, ומתמחה בירושלים י/תעסוק בעבודה דומה לזו שי/תעסוק מתמחה בתל-אביב.

תחומי עיסוק ולקוחות מרכזיים

1. המשרד עוסק במכלול תחומי המשפט האזרחי והמסחרי על גווניו השונים, ובכלל זה בחברות ובפירוק חברות, בתקשורת ובטלקומוניקציה, בהשקעות חוץ ובקרנות הון סיכון, בפיתוח והשבחת מקרקעין, בהקמת פרוייקטים מורכבים בתחום הנדל"ן, במו"פ ובחברות עתירות ידע (Hi-Tech), בבנקאות ובניירות ערך (לרבות הכנת תשקיפים ובחינתם עבור חתמים), במשפט המחשב ובקניין רוחני, בדיני עבודה, בייעוץ בסוגיות משפטיות בין תחומיות וכן בהופעה בבתי המשפט ובבתי הדין בכל הערכאות בעניינים אזרחיים ומסחריים שונים.

2. המשרד עוסק, דרך קבע, גם בניהול מו"מ עם גורמים בינלאומיים, בין מטעם גופים פרטיים ובין מטעם רשויות המדינה ובכלל זה, בעריכת הסכמים בעסקאות בינלאומיות ובטיפול במכרזים בתחומים שונים ובכלל זה, בתחומי התקשורת והתשתית המוצאים, בין היתר, על ידי המדינה.

3. בין הלקוחות הבולטים של המשרד ניתן למנות את החברות הבאות: רשת הטלוויזיה האמריקאית ,CNN חברת התקשורת הבינלאומית ברק (013), זרוע הטלקומוניקציה של קונצרן כלל-כללקום, רשת הטלפון הסלולארי פלאפון, חברת התקשורת וההפקות אולפני הבירה (JCS), ערוץ הספורט בכבלים, הערוץ הרוסי (ושטלקנל), חדשות היום בכבלים בע"מ, הטלויזיה הצרפתית 1TF בישראל, קבוצת התקשרות של רון לאודר, חברת המוסיקה וההפקות האמריקאית Tower Records Inc., קבוצת בריטניקה ישראל ו-Britannica Encyclopedia בשיקאגו, רשת המסעדות בורגר קינג, קבוצת הטקסטיל הבינלאומית טריומף אינטרנשיונל על מפעליה בישראל, חברת הצעצועים הגדולה בעולם Hasbro, קרנות הון סיכון של כלל (CVC) ו-Infinity II וכן ממשלות זרות, בכלל זה ממשלת ארה"ב והרפובליקה של אוסטריה.

4. בנוסף לכך עוסק המשרד במיזמים שונים בתחום ההיי-טק, הטלוויזיה, הטלפוניה, האינטרנט והתשתיות בישראל ובחו"ל שבהם מעורבים גורמים ישראליים וזרים.

5. כמו כן עוסק המשרד בדיני פירוק ופשיטת רגל, תוך התמחות מיוחדת בשיקום חברות ובהשלמת פרוייקטים רחבי היקף בתחום הבניה של חברות ועמותות שנקלעו לקשיים.

6. המשרד מטפל אף במשפטים אזרחיים בתחומים שונים, לרבות בנושאים סבוכים. המשרד ניהל משפטים בתחומי הבנקאות, היהלומים, הבניה, מחקר ופיתוח מדעי, זכויות יוצרים, דיני עבודה ועוד.

7. המשרד מספק גם יעוץ משפטי לאישי ציבור מהבולטים בישראל בתחום המשפט הפרטי והציבורי.

יחודו של המשרד

המשרד נוסד ע"י ארווין ש. שמרון ז"ל מי שכהן כפרקליט המדינה השני, ומקיים, כמסורתו, סטנדרטים גבוהים בכל הקשור ברמת עבודה, איכות עבודה ואחריות. המשרד מאמין בקיומו של קשר שוטף עם העולם האקדמי ולכן מבין שותפיו מס' לא קטן, הינם מורים ועוזרי הוראה בפקולטות למשפטים בירושלים ובת"א. המשרד מתאפיין בייצוג של לקוחות גדולים ובתיקים גדולים ומורכבים, אך עם זאת, הוא שומר על אופיו “המשפחתי” כאשר היחס לכל עובדי המשרד הינו אישי וחם. דלתם של השותפים, כמו של יתר עורכי הדין, תמיד פתוחה לכל עצה, בקשה או סיוע המתעורר מצידו של המתמחה. חרף עומס העבודה הרב משרדנו זוכר כי המתמחה בראש ובראשונה תפקידו ללמוד ואנו שוקדים על הענקת ידע משפטי וכלים מקצועיים כך שהמתמחה עם סיום התמחותו יוכל להתחיל בביטחה את דרכו בעולם המשפטי שהינו לכל הדעות בבחינת אוקיינוס רחב של מידע.

השותפים במשרד

1. עו"ד יצחק מלכו, המשמש גם כשותף המנהל של המשרד, התמחה אצל עו"ד ארוין ש. שמרון ז"ל, הוא בעל ניסיון עשיר ומגוון בכל תחומי המשפט האזרחי והמסחרי, בכלל זה, בעסקאות ובמשאים ומתנים בעלי היבטים בינלאומיים וכן בהקמתם ופירוקם של פרוייקטים גדולי מימדים. עו"ד מלכו טיפל ומטפל עבור קבוצות בינלאומיות וישראליות במכרזים בתחום התקשורת. הוא שימש ומשמש כמפרק-משקם בשלושה פרוייקטים רחבי היקף בענף הבניה, על פי מינויים שקיבל מבית המשפט, וכן כנאמן באחת מפשיטות הרגל המורכבות במדינה. לעו"ד מלכו נסיון עשיר בתחום הבנקאות, הפיננסים וניירות הערך (הכין את התשקיף הראשון בו הוצעו כתבי אופציה לציבור בישראל), זכויות יוצרים וכן בתחום הליטיגציה. עו"ד מלכו עבד משך תקופה מסויימת במשרד עורכי הדין הניו-יורקי הידוע Proskauer Rose ולו מערכת קשרים עניפה עם חברות, אנשי עסקים ומשרדי עורכי דין בארץ, באירופה ובארה"ב. בין השנים 1993-1996 שימש עו"ד מלכו ביחד עם עו"ד שמרון כיועץ משפטי לועדה הממשלתית בראשות אבי גבאי, אשר טיפלה בתשלומי פיצויים לחברות קבלניות שעבודות הבניה שלהן הופסקו עקב החלטת הממשלה, וריכז את הטיפול בסכסוך שהתעורר בעניין זה עם החברות האמריקאיות והזרות האחרות שתבעו את המדינה. בין השנים 1996-1999 שימש עו"ד מלכו כנושא ונותן הראשי מטעם ממשלת ישראל במשאים ומתנים עם הרשות הפלשתינאית וממשלת ארה"ב שהובילו לחתימתם של הסכם חברון והסכם אחוזת וואי, וכן כשליחו המיוחד של ראש הממשלה אל יו"ר והנהגת הרשות הפלסטינית; את תפקידיו אלה ביצע עו"ד מלכו בהתנדבות ללא שכר. עו"ד מלכו נושא במספר תפקידים ציבוריים רמי מעלה ובכלל זה בתפקיד יו"ר מועצת המנהלים של מוזיאון ישראל בירושלים.

2. עו"ד אורן פרסקי הינו יליד ארצות הברית, בוגר אוניברסיטת Yale, (1970 BA) והפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, בה קיבל את פרס הבוגר המצטיין במחזורו. עו"ד פרסקי התמחה אצל השופט יצחק כהן בבית המשפט העליון וכן אצל עו"ד ארוין ש. שמרון ז"ל. עו"ד פרסקי שולט גם בשפת האנגלית כשפת אם. עו"ד פרסקי מייעץ כיום למשקיעי חוץ ב11- פרוייקטים של מו"פ בישראל וכן בעריכת הסכמים ובדיקת עסקאות עם חברות בתחומי המו"פ והתכנה. עו"ד פרסקי מייצג ומייעץ לעמותת בניה בת 550 יחידות דיור בישובים מתן ולפיד, לממשלת ארצות הברית (בעניין המתקן הדיפלומטי החדש בירושלים) ולחברות ישראליות וזרות. עו"ד פרסקי עסק בהשבחה ותכנון של נכסי דלא ניידי גדולים במספר אתרים בישראל. כיום עוסק עו"ד פרסקי בהפשרה ותכנון של כ300- דונם קרקע באזור קריית ביאליק. לעו"ד פרסקי ניסיון רב בניהול משפטים אזרחיים, בין היתר בנושא הבנקאות. הוא הופיע בשם בנק קומרסיאל ג'נבה במשפט קוסוי, ייצג את בנק דיסקונט בבתי המשפט בנושאים שונים, וריכז במשרדנו את עריכת ההסכמים והטפסים של בנק דיסקונט, לענף היהלומים. עו"ד פרסקי מטפל כיום במשפט מרכזי בתחום הביוטכנולוגיה ובמחקר ופיתוח מדעי. בשנים האחרונות התמחה עו"ד פרסקי בעסקאות השקעה והון סיכון בתחום ההיי-טק. בעבר עסק עו"ד פרסקי גם בהוראה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר אילן.

3. עו"ד דוד נ. שמרון, בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים, התמחה במשרדנו, בפרקליטות המדינה ואצל עו"ד דן אבי-יצחק. עו"ד שמרון מטפל במגוון רחב של תחומי המשפט האזרחי-מסחרי, לרבות ייעוץ, ניהול מו"מים מורכבים וייצוג והופעה בבתי המשפט. עו"ד שמרון מייצג בישראל משקיעי חוץ ומשמש כיועץ משפטי קבוע של חברות וגופים בתחומי התעשייה, הבנקאות והמימון, ומטפל בפרוייקטים שונים בתחומי המלונאות, המסחר, המקרקעין, ובהשקעות בתחומי התכנה והקמת מיזמי היי-טק. כן שימש עו"ד שמרון כיועץ המשפטי של ועדת גבאי. עו"ד שמרון טיפל בשנים האחרונות בהליך רישוי הקמת בנק. הוא מייעץ לחברות בתחום העסקי/משפטי, משמש יועץ משפטי של אישים שונים, ומכהן גם כיועץ משפטי של מוסדות שונים, ובהם יד ושם. בתחום הנדל"ן מטפל עו"ד שמרון בפרוייקטים מורכבים, ברכישת והשבחת קרקעות למגורים ולעסקים, ובמיזמים של הקמת בתי מלון ופרוייקטים חקלאיים.

4. עו"ד יעקב מלצר, יליד גרמניה, שולט בגרמנית כשפת אם. הוא בוגר הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים (בהצטיינות), התמחה אצל השופט אהרן ברק ואח"כ במשרדנו, ושימש כעורך כתב העת "משפטים". עו"ד מלצר מטפל במגוון רחב של תחומי המשפט האזרחי-מסחרי, עם דגש מיוחד על תחום הפירוקים והכינוסים, וכן בהתדיינויות בתחומים אלה. עו"ד מלצר מרכז את תחום הייעוץ לחלק מהלקוחות הגדולים של הפירמה, והוא בעל ניסיון בעריכת חוזים וביצוע עסקאות בהיקף ניכר (לרבות חוזים לרכישת חברות, חוזים בתחום המקרקעין, וניסוח הסדרי פשרה מורכבים בתיקי הפירוק השונים). כמו-כן מטפל עו"ד מלצר בהתדיינויות מורכבות (כגון ניהול שלב הערעור בתיק "המגילות הגנוזות" קימרון נ' שנקס). בתחום דיני פשיטת הרגל והפירוק מרכז עו"ד מלצר את הטיפול באחד התיקים המורכבים (פרומר - גמביט המלך). בנוסף, משמש עו"ד מלצר מאז שנת 1991 כמרצה בקורס "דיני פשיטת רגל ופירוק חברות חדלות פירעון" בפקולטה למשפטים בירושלים, ולאחרונה החל להעביר קורס זה גם באחת המכללות למשפט.

5. עו"ד מיכל ארלוזורוב, בוגרת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, התמחתה אצל השופט משה בייסקי בבית המשפט העליון בתקופת כהונתו כיו"ר הועדה לבחינת משבר המניות הבנקאיות ואח"כ התמחתה במשרדנו. עו"ד ארלוזורוב מטפלת במגוון רחב של תחומי המשפט האזרחי-מסחרי עם דגש מיוחד על תחום ניירות ערך ודיני חברות ציבוריות. לעו"ד ארלוזורוב ניסיון בעריכת תשקיפים, לרבות תשקיפים של קרנות נאמנות, בדיקת תשקיפים עבור חתמים, הסכמי רכישת מניות, הסכמי רשיון וידע מיוחד בתחום משפט העבודה. עו"ד ארלוזורוב שימשה כדירקטורית במספר חברות ממשלתיות, ביניהן בנק החקלאות לישראל בע"מ.

6. עו"ד דב אברמוביץ, יליד ארה"ב השולט באנגלית כשפת אם - מרכז את פעילותו בתחום התקשורת והטלקומוניקציה ויש לו ניסיון עשיר בליווי חברות ופרוייקטים בתחום זה. עו"ד אברמוביץ התמחה במשרדנו. בין היתר, ליווה עו"ד אברמוביץ קבוצות בינלאומיות שהשתתפו במרבית המכרזים שיצאו מטעם המדינה בעשר השנים האחרונות בתחום התקשורת, ביניהם מכרזי הטלוויזיה בכבלים, המכרז לשידורי לווין (במתכונתו המקורית), מכרזי הטלפונים הסלולריים, המכרז לשירותי בזק בינלאומיים וכן הליכי הרגולציה והרישוי של שידורי הלווין הישירים (במתכונתם החדשה). עו"ד אברמוביץ עסק רבות בתחום של הסדרה רגולטורית של שווקי תקשורת הנפתחים לתחרות, והוא מקיים קשר שוטף בנושא זה עם מומחים בינלאומיים בענף ועם המחלקות הרגולטוריות של כמה מגופי התקשורת הגדולים בחו"ל. עו"ד אברמוביץ צבר נסיון רב גם בתחום עריכת חוזים הייחודיים לתחום הטלקומוניקציה, לרבות חוזי רכש של ציוד טלקומוניקציה, חוזים לרכישת תשתיות בינלאומיות וחוזי שירותים בין מפעילי תקשורת. עו"ד אברמוביץ פרסם מספר מאמרים בתחום הטלקומוניקציה בכתבי עת משפטיים.

7. עו"ד שי גנור, בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, התמחה אצל השופטת מרים נאור בבית המשפט המחוזי בירושלים ואח"כ במשרדנו. עו"ד גנור מטפל במגוון רחב של תחומי המשפט האזרחי-מסחרי, והוא בעל ניסיון בעריכת הסכמים ובטיפול בפרוייקטים מיוחדים באופיים ובהיקפם. עו"ד גנור מייעץ באופן שוטף ללקוחות המשרד ובכלל זה עסק ועוסק בניהול מו"מ מסחרי עם חברות וגורמים מחו"ל. עו"ד גנור ריכז את השירותים שנתן המשרד לועדת גבאי ואת שיתוף הפעולה עם פרקליטויות המחוז ופרקליטות המדינה בטיפול בהתדיינויות שהתנהלו בהקשר להפסקות הבניה, בבתי המשפט השונים. עו"ד גנור גם ריכז וטיפל באופן שוטף בפירוק עמותה חרדית שהחלה בבניית כשש מאות יחידות דיור באשדוד, שעו"ד מלכו שימש כמפרקה. בהקשר זה עו"ד גנור עסק בהליכי ההסדר והפשרה שגובשו בין העמותה לבין מאות נושיה ובהשלמתו של פרוייקט הבניה שהעמותה החלה בהקמתו בהיקף של עשרות מליוני דולר. עו"ד גנור עוסק בתחום הליטיגציה במשפטים בנושאים כגון, תכנון ובניה ודיני קניין. לאחרונה מרכז עו"ד גנור טיפול בהקמתן וניהולן של קרנות הון סיכון.

8. עו"ד מיכאל ראבילו, בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים (בהצטיינות), התמחה אצל המשנה לנשיא בית המשפט העליון (כתוארו אז) מנחם אלון ואח"כ במשרדנו. עו"ד ראבילו הוא בעל תואר מוסמך במשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים (בהצטיינות), שימש כחבר מערכת בכתב העת "משפטים" וכעוזר הוראה ומחקר בדיני חוזים, דיני ראיות ומשפט חוקתי באוניברסיטה העברית בירושלים. עו"ד ראבילו מטפל במגוון רחב של תחומי המשפט האזרחי-מסחרי, עם דגש על תחום הליטיגציה בבתי המשפט, בבתי הדין לעבודה, בבוררויות ובפישורים. עו"ד ראבילו מטפל בפרוייקטים שונים בתחום המקרקעין. בנוסף, מרכז עו"ד ראבילו את השירותים השונים שנותן המשרד למוסד יד ושם, שעו"ד שמרון משמש כיועצו המשפטי, ובכלל זה נותן יעוץ משפטי שוטף לוועדת המכרזים, ועורך את ההסכמים הרבים עם המתכננים, הקבלנים ונותני השירותים בפרוייקט "יד ושם – 2001", במסגרתו נבנה מחדש המכלול המוזאלי ביד ושם.

9. עו"ד מיכל שור-עופרי, בוגרת הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים (בהצטיינות), התמחתה במשרדנו ואח"כ בפרקליטות האזרחית של מחוז תל אביב. עו"ד שור-עופרי היא בעלת תואר שני במשפטים מ University College London -University of London (בהצטיינות), עם התמחות בדיני קניין רוחני. שימשה כחברת מערכת כתב העת "משפטים" באוניברסיטה העברית בירושלים. עו"ד שור-עופרי מטפלת במגוון רחב של תחומי המשפט האזרחי-מסחרי, עם דגש על תחומי הקניין הרוחני והתקשורת. היא בעלת ניסיון בעריכת הסכמים וטיפול בסוגיות שונות בתחומים אלה, ובכלל זה הסכמי זכויות שידור, הסכמי תוכנה מורכבים, ייעוץ משפטי שוטף למפיק ערוץ טלוויזיה, וסוגיות בתחום דיני זכויות היוצרים והאינטרנט. כן עוסקת עו"ד שור-עופרי בליטיגציה בתחומים שונים של המשפט האזרחי-המסחרי. בנוסף היא משמשת כמרצה בקורס "זכויות יוצרים וטכנולוגית מידע" בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

מידע נוסף

א. ש. שמרון, י. מלכו, פרסקי ושות | אברמזון אפרים | אדם טבע ודין | איתן, פרל, לצר, כהן-צדק | בך, ארד, שרף ושות | בלטר, גוט, אלוני | בן צבי קורן | גילת, ברקת | גלעד שר ושות | ד"ר י. וינרוט | ד"ר י. שגב | דנציגר, קלגסבלד, רוזן | האפוטרופוס הכללי | המבורגר, עברון | המרכז לפלורליזם יהודי | הסנגוריה הציבורית הארצית | הסנגוריה הציבורית מחוז ירושלים | הרצוג, פוקס, נאמן | הרשות להגבלים עסקיים | וינשטוק-זקלר ושות | וקסלר, ברגמן | חיים צדוק ושות | טולצ'ינסקי שטרן | י. גורניצקי | יגאל ארנון | יהודה רווה | כהן, להט ושות | כרמלי ארנון | ליפא מאיר | לשם, ברנדוין | מ. זליגמן | מיתר ליקוורניק | משרד הביטחון | משרד החוץ - המחלקה המשפטית | משרד המסחר והתעשייה | משרד המשפטים | משרד הרווחה | משרד מבקר המדינה | נציבות מס הכנסה | נציבות שירות המדינה | פירון קרני סרוב ופירון רנאטו יאראק | פישר, בכר, חן | פרופ' יובל לוי | פרקליטות מחוז ירושלים | צבי אגמון | צלרמאייר פילוסוף | קמחי | ראובינוף גבריאל | רון גזית, רוטנברג ושות | ש. הורביץ | ש. פרידמן | שבלת, ישראלי, רוברטס, זיסמן | שדולת הנשים בישראל | שומן, לבנת, מאיר | שנער, שחור, ויסברגר | שרגא, בירן | שרגא ושות
http://law.mscc.huji.ac.il/113.htm

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

תזכורת: ב 03.03.02, יום א', בשעה 06:38, אירע פיגוע ירי צליפה,
על ידי מחבל בודד, במחסום צומת "המשטרה הבריטית" שבמרחב בנימין.
בעקבות ההתקפה, נהרגו עשרה אנשים, ושישה נפצעו.

מה קרה מאז?? - הוקמה ועדה צהלי"ת שתחקור את הארוע.

"פוליטי" חושף את עדותו של רס"ן מיל' משה חסדאי - שחושפת
מה באמת קרה בטבח הנורא שהתחולל שם.
http://polity.portan.co.il/magazine/0305/

האם ייתכן שהעיתון יפרסם דבר כזה ויסתכן בתביעה דיבה כבדה מבלי לבדוק את אמיתות הדברים?

כשאהוד ונאוה ברק רצו על חוף הים כדי לעקוץ את בנימין נתניהו, התקשורת לא גילתה שלאהוד יש בת מחוץ לנישואין

קיצור אירועי השבוע

29 באוגוסט 2003, א' באלול תשס"ג
לאחר 34 שנות נישואים בני הזוג אהוד ונאוה ברק בהליכי גירושין. הוא רמטכ"ל וראש ממשלה לשעבר, היא ´רעייתו של´ ומורה לאנגלית. מעריב וידיעות ייחדו לכך, ביום רביעי השבוע, כותרות ענק בשעריהם, וגדשו את שני עמודי האמצע שלהם בתמונות של אושר ואהבה.
במהלך מערכות הבחירות של ברק לתפקיד ראש הממשלה נחשבה נאוה לאלמנט ממתן בתדמיתו הקשוחה והאטומה. מנהלי קמפיין הבחירות הציבו אותה לאור הזרקורים בכל הזדמנות. "היא היתה הצד האנושי שלו", הסבירו השבוע חבריהם. ואכן נאוה ברק, אשה נאה וחייכנית, הצטלמה טוב, דיברה טוב והשלימה בעבור בעלה את תבנית המנהיג האולטימטיבי. בתדמית המושלמת הזו נעשה גם שימוש נבזי: במהלך מערכת הבחירות מול בנימין נתניהו הצטלמו נאוה ואהוד רצים בצוותא על חוף הים, כשקולו של הקריין נישא מעל: "אהוד ברק, איש משפחה". היתה בזה כוונה לעקוץ את נתניהו בנוגע לפרשת הבגידה שנחשפה ארבע שנים קודם. מה שמנהלי הקמפיין הסתירו, מחוסר ידיעה או מתוך הערכה שהעיתונאים לא יגלו זאת, היא העובדה שלאהוד ברק יש בת מחוץ לנישואין, פרשיה שעד כתיבת שורות אלה לא התפרסמה.
לאחר בחירתו של ברק ב-99´ ליוותה אותו רעייתו בחלק נכבד ממסעותיו המדיניים והפוליטיים. גם כאן היא זכתה ליחס מועדף מזה שזכתה לו רעיית ראש הממשלה הקודם, שרה נתניהו. אם את נתניהו ליווה יחס מלגלג על היצמדותה לבעלה לכל מקום ואתר, הרי שאת גב´ ברק ליווה סיקור אמפתי, מבין ומפרגן.
באחד מביקוריו הראשונים של אהוד ברק בוושינגטון, אליו התלוותה נאוה, דיווח העיתונאי יוני בן-מנחם, אז הכתב המדיני של קול ישראל והיום מנהל הרדיו, כי במהלך הבידוק הביטחוני שעברו העיתונאים בכניסתם לבית הלבן השתרבב לתור אדם בלתי מוכר שבתוך זמן קצרצר עקף את התור והוכנס פנימה. העיתונאים ביררו ומצאו שמדובר בספר שהוזמן לייפות את שערותיה של הגברת ברק. הדיווח של בן-מנחם, שניתן בשעת לילה מאוחרת בקול ישראל, הושמט מדיווחי יומן הבוקר שלמחרת. בן-מנחם גם ננזף בידי מקורבי ברק. אף אחד מהם לא אהב את האסוציאציה שהדיווח הזה עלול לייצר, במהלך היום שלמחרת, לסיפורי הספר של שרה נתניהו (בימי נתניהו, להזכיר, הואשמה אשתו בנהנתנות על חשבון המדינה ובכלל זה שימוש בספר אישי). נאוה ברק כל כך לא רצתה להידמות לשרה נתניהו, עד שרטנה כלפי בעלה כשזה אחז בידה אל מול מצלמות העיתונאים: "אני עלולה להיראות כמו שרה", לחשה לבעלה.
להתייחסות העיתונאית המנופחת בפרשת גירושי הזוג ברק יש אופי צהבהב אם כי לגיטימי. כולם ידעו שאהוד ברק חיזר אחריה כשישבה בספרייה של האוניברסיטה העברית, ושהוא החליק לכיוונה עמוד עיתון ובו רשימת סרטים המוקרנים באותו ערב בצירוף סימן שאלה. נאוה השיבה לו את העיתון בציון הסרט המועדף עליה וכך החל הרומן. כולם ידעו על לבטיה לאחר שנת נישואין אחת כשחישבה להתגרש ממנו בגלל השירות הצבאי התובעני שלו בסיירת מטכ"ל. את כל אלה סיפקה נאוה בראיונות עיתונאיים שתפקידם היה לקדם את מועמדות בעלה או להשפיע על מעמדו הציבורי המתערער. היא גם אהבה את ניגון הפסנתר שלו וגילתה לנו מהי החופשה האהובה עליהם.
בשנתיים האחרונות החלו בני הזוג בבניית בית חלומותיהם בכפר-שמריהו. הרבה גבות הורמו לנוכח הבית המפואר, שעלותו הוערכה ב-2 מיליון דולר. חישובים ספקולטיביים שנעשו התקשו להבין מהיכן הצליח ברק, יוצא קיבוץ ואיש צבא, לאגור סכום דמיוני שכזה. גם הצצה לכיוון הורי אשתו, משפחת כהן מטבריה, לא פתרה את החידה.
חידה נוספת שמסתמנת כעת, עם גירושי הזוג, היא תוקפה של מערכת היחסים בין אהוד לבין דורון כהן, אחיה של נאוה. עו"ד כהן היה יד ימינו ואיש סודו של ברק; הוא היה המוח והמבצע מאחורי פרשת העמותות וקשרי השניים, נכון עד לימים אלה, ממשיכים להיות הדוקים. פרשת העמותות, שעדיין נמצאת על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה, כורכת את ברק וכהן בחבילה מפוקפקת אחת.

פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
15730 הודעות 12:10 31.08.03

7. שקוף ידידי: לא !!! מקור ראשון צודק והוא חשף....
רק על קצה המזלג !!

אם עקבת או לא, אני הבאתי בשנתיים האחרונות את כל מעורבותו של
אהוד ברק בכלל וגיסו דורון כהן בפרט = שילטון האוליגרכיה !!

"פרופ' מנחם אמיר: ''היש פשע מאורגן בישראל ??''
https://rotter.net/forum/gil/5245.shtml

צה''ל הורה לגל''צ: אל תחזירו את רביב דרוקר...
הסיבה: הספר "חרקירי-אהוד ברק במבחן התוצאה",
הופץ ללא אישור !!
https://rotter.net/forum/gil/5317.shtml

שילטון האוליגרכיה דוחף את י. הרצוג לפוליטיקה
https://rotter.net/forum/gil/5109.shtml

"האם פרופ' שלמה בן-עמי הדליף לח''כ דאהמשה הערבי"
https://rotter.net/forum/gil/5131.shtml

המוסד חוקר !! פרשת תיק גינוסר = תיק עראפת !!
https://rotter.net/forum/gil/5147.shtml

"תיק גנוסר2 :''קשר הגז'' בכלל ו''קשר השתיקה בפרט"
https://rotter.net/forum/gil/5319.shtml

"מי שותף של מוחמד דחלאן- וייסגלס או גינוסר ??"
https://rotter.net/forum/gil/5022.shtml

ד''ר ביילין וד''ר הירשפלד בגדו במדינת ישראל!!
https://rotter.net/forum/gil/5070.shtml

דו''ח מבקר המדינה שהשופט....
בדימוס אליעזר גולדברג, הוציא לאחר שהמבקרת לשעבר השופטת
בדימוס מרים בן-פורת סירבה לחתום, בקרוב אכניס את הדו"ח
המדובר. כמו כן אם קראת את הספר של רביב דרוקר:
"חרקירי- אהוד ברק במבחן התוצאה", כתוב שם בדיוק את השתלשלות
הפרשה בכלל ואת הסיבות לחשיפת הדו"ח בפרט, כחודש לפני בחירות
אוקטובר 1999 = גניבת שילטון = הדלפה = ליאורה המדליפה בחירות 2003,
https://rotter.net/forum/gil/5252.shtml

חה''כ איתן: להעמיד לדין את מזרחי היא פצצת אטום
https://rotter.net/forum/gil/5134.shtml

עמותת אנשי הדממה למען לוחמי השייטת...!!
https://rotter.net/forum/gil/5139.shtml

תא לחץ בכלל ורפואה היפרברית בפרט-מה זה....??
מי זה...?? למה זה...??
https://rotter.net/forum/gil/5152.shtml

+++

להעמיד את ארבל לדין משמעתי'
השר ליברמן תקף את פרקליטת המדינה עדנה ארבל. ''היא אשמה כמו ניצב מזרחי בפרשת האזנות הסתר''. ח''כ פינס: ליברמן מרסק את אגף החקירות
מעריב אונליין

''פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, אשמה בדיוק כמו ראש אגף החקירות במשטרה, ניצב משה מזרחי, בפרשת האזנות הסתר לפוליטיקאים'' - כך אמר השר אביגדור ליברמן, בראיון לגלי-צה''ל.

השר ליברמן, שניצב מזרחי הורה לצותת לשיחות שביצע, תקף בחריפות את פרקליטת המדינה. לדבריו, עדנה ארבל מילאה חלק פעיל בחריגות ובניסיונות הטיוח של הפרשה. ''היא היתה מודעת להכל, היא ניסתה לטייח. אנו רואים את עמדתה לגבהי הדוח של היועץ המשפטי רובינשטיין ורואים שיש לה מה להסתיר ומה לטייח'', אמר.

השר ליברמן קרא להעמיד לדין משמעתי את פרקליטת המדינה, כפי שהומלץ לגבי ניצב מזרחי.

''התמונה בקשר לניצב מזרחי די מפחידה. מדובר בנסיון של גורמים משטרתיים ושל הפרקליטות להשתלט על המערכת הפוליטית. עדנה ארבל לקחה חלק פעיל בכל הפרשה ולכן כל דין שחל על מזרחי חל על ארבל'', אמר ליברמן.

מזכ''ל מפלגת העבודה, ח''כ אופיר פינס, תקף את ליברמן בעקבות הדברים הקשים: ''השר ליברמן מנסה לרסק את אגף החקירות במשטרה'', אמר פינס, וקרא לשר המשפטים לצאת להגנת פרקליטת המדינה.

חוות דעת מנוגדת

בסוף השבוע העביר היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, דוח לשר לביטחון פנים הנגבי, בו הוא קובע ''שיש להסיק מסקנות פיקודיות ומינהליות נגד ראש אגף החקירות, ניצב משה מזרחי, עד כדי סיום תפקידו''.

בתגובה, הפיצה פרקליטת המדינה עדנה ארבל חוות דעת מנוגדת, בה היא
משבחת את מזרחי וקוראת שלא להדיח אותו מתפקידו.

על המלצת היועץ המשפטי
http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/568/849.html

נושא:
ז. הצעה לסדר-היום התערבות היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה למען ארנון מוזס

הישיבה השלוש-מאות-ארבעים-ושבע של הכנסת החמש-עשרה
יום שני, כ"ב בחשוון התשס"ג (28 באוקטובר 2002)
ירושלים, הכנסת, שעה 16:02
http://www.knesset.gov.il/Tql//mark01/h0010386.html#TQL

תפקידים בכירים בפרקליטות ובממשלה שהם אנשים מוגנים שאין לפגוע בהם, כגון פרקליטת המדינה עדנה ארבל וניצב משה מזרחי, והעיתון הזה שר להם שירי הלל. עדנה ארבל וניצב מזרחי מוגנים, כל עוד הם מכוונים את האש לכיוונים שסומנו על-ידי העיתון, כגון דרעי, נמרודי, ריבלין, דודו אפל וכיוצא באלה.

הפרקליטות הולכת בדרכו של העיתון, והיא מגינה על העיתון. עד כדי כך שמדינת ישראל שלחה באמצעות פרקליטות המדינה, שלחה לארצות-הברית מסמך כוזב על פניו, שהתיימר להציג עמדת צד לסכסוך, כאילו היתה זו עמדתה של המדינה.

דנקנר קובע בעיתון "מעריב", שתגובת הפרקליטות לכתבה היא היסטרית, מצג שווא, דברי הבל.

הפרקליטות היא סניף של "ידיעות אחרונות" ברחוב סאלח א-דין.

בעניין סגירת תיק האזנות סתר של מוזס ורוזנברג הוא אומר שתגובתם היא מצג שווא מהסוג היאה יותר לטיפוסים זריזי ידיים. במלים
שלי אפשר להגדיר את הדברים, "רמאות מדופלמת".

סוג הדיון: הצעות לסדר-היום

נושא:
כט. הצעות לסדר-היום הנחיית השר לביטחון פנים למשטרה שלא להגיש המלצות לפרקליטות בסיום החקירה.

הישיבה השלוש-מאות-וארבע-עשרה של הכנסת החמש-עשרה
יום רביעי, כ"ה בסיוון התשס"ב (5 ביוני 2002)
ירושלים, הכנסת, שעה 11:01
http://www.knesset.gov.il/Tql//mark01/h0010401.html#TQL

השר לביטחון פנים ע' לנדאו:
אני מציע ששלב השאלה הזהה אולי יהיה מייד לאחר שאשלים פחות או יותר את מה שבערך כתבתי למפכ"ל המשטרה בעניין זה.

ואלו הטעמים: א. חוק סדר-הדין הפלילי ]נוסח משולב[, סעיף 59 שבו, מטיל על המשטרה לפתוח בחקירה אם נודע לה על ביצוע עבירה, אם על-פי תלונה ואם בדרך אחרת. בהמשך, בסעיף 60, המחוקק מנחה ומורה למשטרה, כי משנאסף חומר החקירה, יש להעבירו לרשות התביעה הנוגעת בדבר. מנקודה זו ואילך האחריות עוברת לידי התביעה. ההחלטה ומלאכת הבחינה אם הראיות מצדיקות העמדה לדין פלילי או לא, אם קיים אינטרס ציבורי בהעמדה לדין, אם עבירה מסוימת התיישנה וכגון אלה - אלה שאלות שהתביעה היא זו שצריכה לבחון ולתת עליהן מענה.

אני רוצה, בהערת צד, להדגיש כאן עיקרון חשוב. עקרון חוקיות המינהל אומר, שהרשות לא יכולה לעשות דבר שלא מוקנה לה בדין. מה שהחוק מקנה למשטרה הוא הסמכות לחקור, וזו מומחיותה. החוק איננו מקנה למשטרה את הסמכות להגיש המלצה. ולכן כאן, אם יש משהו פגום, הרי זה העדר סמכותה של המשטרה. זה מין הסגת גבול שקיימת בתחום זה, והיא השתרשה והתפשטה והתפתחה בשנים האחרונות.

ולענייננו, הטעם או הטעמים בסעיף השני: זכותו של האזרח שעניינו נדון שכך ייעשה בצורה עצמאית ונפרדת. צירוף המלצות המשטרה בסיום חקירה עלול, כפי שהוכח פעמים רבות, לגרום נזק ולפגוע בשמו הטוב של אותו אזרח, שבסופו של דבר הוחלט שלא להעמידו לדין. כאשר מתגבשת החלטה השונה מהמלצת המשטרה, עלולה מהימנות המשטרה להיפגע בעיני הציבור. המלצת המשטרה עלולה אף להתפרש כהפעלת לחץ, ולו סמוי, על רשויות התביעה, ולשדר כאילו אין המשטרה והפרקליטות מצויות באותו צד של המתרס במלחמתן בפשיעה.

ואשר לפרסומים וחקירה - מצאתי לנכון לאמץ את העיקרון שעל-פיו תוכל המשטרה לפרסם את סיכום החקירה רק במקרים בעלי עניין ציבורי מיוחד ורק לאחר התייעצות וקבלת הסכמה של היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה, הן בדבר עצם הפרסום והן באשר לתוכנו.

אני רוצה להוסיף כאן הערה חשובה. אם יש מקרים בעלי עניין ציבורי, למשל כאשר פוליטיקאים נמצאים בחקירה ויש סיכום תיק חקירה לגביהם, ואם נושא זה בעל עניין ציבורי, על דבר זה, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה או עם פרקליטת המדינה ובהסכמתם, יוכל להיות פרסום. דוגמה שקרתה לפני ימים מספר - היה פרסום לגבי סיכום החקירה בתיק שהמשטרה בחנה, על עמותות ברק. גם שם, בפרסום, לא פורסם אם המשטרה ממליצה או לא, דובר רק בדבר ראיות או העדר ראיות, והדברים נעשו בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה. אבל לא דובר שם על המלצה. ולכן, זו דוגמה, שאם יהיה מדובר בפוליטיקאים או בנושאים אחרים בעלי עניין ציבורי שיהיה צריך לפרסם, בתחום הזה, אפשר יהיה לפרסמם.

אני מציג עניין זה בפניכם כדבר שיש בו ויכוח אמיתי. יש כאלה שמחייבים את הפרסום ויש כאלה ששוללים אותו. זה איננו ויכוח מפלגתי. הנושא חשוב, הוא יורד לשורשה של הדמוקרטיה, ולעתים - למהותה. הוא עוסק בזכויות האזרח, בכבודו, בשמו הטוב, ואני מדבר דווקא על האזרח מן השורה, האזרח שאיננו מסתובב עם סוללות של עורכי-דין, לעתים כפוליטיקאים, כדי להגן על שמו הטוב כאשר הוא נמצא בחקירה. אני מדבר על אזרח שאם הוא נחקר על-ידי המשטרה הוא איננו רוצים שבמקומון המקומי תתפרסם כותרת: בעל חנות מכולת, רופא ידוע בסביבתו, מתקיימת כלפיו חקירה, וילדיו יחששו ללכת לבית-הספר פן יצביעו עליהם ילדים אחרים ויאמרו: אבא שלך פושע. אי-אפשר שאשתו לא תוכל להסתובב ברחובה של עיר משום שכולם יצביעו עליה כמי ששייכת למשפחה עבריינית.

צריך להבין, המלצת המשטרה, ברגע שתתפרסם, איננה דבר שהוא לכאורה רק פורמלי, רק טריוויאלי. האזרח חשוף פה להמלצה, שאומנם אין לה כוח משפטי, אבל יש לה כוח קטלני בנוגע לשמו הטוב. מרגע זה ואילך צריך האזרח מן השורה להגן על עצמו שהנה הוא לא עבריין, הוא זכאי. וכך מתהפכים כל תוכנה ומטרותיה של שיטת המשפט שלנו, שאדם הוא זכאי כל זמן שלא הוחלט ולא נמצא אחרת.

בתחומים אלה, אני רק אביא לידיעתכם מה אומרים אנשים מן השורה הראשונה. עורך-הדין צדוק אומר, ואני מצטט ממאמרו ב"ידיעות אחרונות" ב-2 באוקטובר 2000: על המשטרה לחדול מללוות דוח חקירה בהמלצות להעמיד לדין או לסגור את התיק. תפקיד המשטרה ומומחיותה הם בחקירת חשדות למעשים פליליים. הדוח שלה חייב לפרט מה החשדות שנחקרו ומה העובדות שהעלתה החקירה. האם הראיות מצדיקות העמדה לדין פלילי, האם עבירה מסוימת התיישנה, אלה שאלות משפטיות לתביעה, לא למשטרה. האם קיים אינטרס ציבורי בהעמדה לדין, אלה שיקולים לתביעה.

פרופסור קרמניצר, שהיה דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, מדבר על החשש להטיה מובנית בחקירתו של חוקר במשטרה, ואני מצטט ממאמרו ב"עין השביעית" במאי 2000: קיים כאן חשש ממש להטיה מובנית של ההמלצה בכיוון להעמדה לדין, שהרי באופן זה מגדיר הגוף החוקר את עבודתו כהצלחה. במלים אחרות, צריך לנתק את ההמלצה להעמדה לדין מגוף החקירה או מחומר החקירה עצמו.

והשופטת חנה אבנור, בעבר נשיאת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מרחיקה לכת ואומרת: החקירה לפי החוק לא נועדה לגלות אם יש עבירה; השוני בייעודה של החקירה, על-פי נוסח החוק, מכיל בתוכו את כל ההבדל בין משטר דמוקרטי למשטר טוטליטרי. המשטרה גם אינה צריכה לתת המלצות על העמדה לדין, זה אינו תפקידה. בימים עברו - כך כותבת השופטת אבנור - לא היתה המשטרה נותנת המלצות, זהו נוהג שאינו מעוגן בחוק ואינו רצוי.

אבל, דבר מעניין מן ההיסטוריה, כדאי להביא לידיעת חברי הכנסת. לפני 176 שנה, בשנת 1828, אמר סר רוברט פיל,{ועדת פיל-פ"ש} שר פנים ידוע בממשלת בריטניה, ולימים ראש ממשלת בריטניה, ובדבריו היה חידוש מפליג וחשוב; והוא אמר כך: המשטרה אינה חוקרת פשעים כדי למצוא אשמים, אלא במטרה לגלות את האמת ולהציגה בפני בית-המשפט שיחליט מי אשם ומי זכאי. אפילו משוכנע השוטר בוודאות מוחלטת שהאדם העומד לפניו ביצע את העבירה, עדיין עליו להמשיך ולברר שמא בכל זאת לא ביצע אותו אדם את העבירה המיוחסת לו. תפקידו של השוטר להציג בפני השופט את כל מסכת הראיות כולה, לרבות אותן עובדות הפועלות לטובת הנאשם. כך צריך לפעול חוקר ראוי לשמו, לחפש את האמת. לא לחינם דבק באותו סר רוברט פיל הכינוי "אבי המשטרה המודרנית". ואני שואל את עצמי, מדוע 176 שנה אחר כך בכלל מתפתח ויכוח כה לוהט במדינת ישראל, כשאנחנו באים ומתקנים מחדש את התקנה ושמים דברים על מקומם, כראוי.

אני מוכרח לומר, אדוני היושב-ראש, צר היה לי לראות, בעקבות ההחלטה שהחלטתי, מסע הדלפות אנונימי, רצוף שקרים, המנסה להציג תמונה כאילו יש ניסיון להתערב בפעולה של אגף החקירות, לפגוע, להרוס, לא לאפשר לו לפעול כהלכה. אמרו: הכול פוליטי. יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת אמר דברים חמורים, בכלל. הוא קרא לזה החלטה נואלת, כאשר חברים בולטים ממפלגתו, כמו שר המשפטים לשעבר צדוק, קורא להחלטה הזאת החלטה חשובה ביותר. שרבבו פנימה את דוח האזנות הסתר שנועד לחזק את המשטרה ולחזק את אגף החקירות ולהגביר את אמון הציבור במשטרה או בגוף החוקר.

אני רוצה לומר, רבותי חברי הכנסת, שלא רק שאין בכוונתי לגרוע מתפקיד החוקר לסכם את החקירה, להעריכה ולנתח את מכלול הראיות שבה, לא רק שאין לי כל כוונה להתערב בעבודת אגף החקירות בהתייחס לחקירה זו או אחרת, לא רק לא להחליש אותם, ולא רק לחזק את עצמאות אגף החקירות, אלא בכוונתי לחזק את האגף הזה, את יכולתו בתחום הטכנולוגי לחקור ולחזק את יכולתה של המשטרה בכוח-אדם ובאמצעים טכנולוגיים ובהשקעות לא מעטות, מתוך מה שיאפשר התקציב הנוכחי, של השנה הקרובה.

צריך להבין, שכאשר הפשע, בוודאי הפשע המתוחכם והמאורגן, מתגבר, כושר ההאזנה של המשטרה צריך שיתגבר. היא תצטרך, לצערי, להאזין יותר, כמו שגם מספר החוקרים ומספר המומחים יצטרך להיות גדול יותר. אבל עם זאת, כמי שנושא באחריות מיניסטריאלית לפעולות המשטרה כולה, אני לא רק רשאי, אני חייב להתוות מדיניות כללית בתחום החקירות, וכך גם עשיתי במקרה זה.
אני מאמין בחשיבות הרבה של נתינת כל הכלים לחקור בידי המשטרה, ללא כל השפעה חיצונית על עבודתה, ובה במידה אני מאמין בחשיבות השמירה על זכויות הנחקר והחשוד, על כבודו, על שמו הטוב. ואלה הם העקרונות שהניעוני להוציא את הנחייתי האמורה.

אשר לאותו דוח חשוב ביותר על האזנות הסתר שערך מבקר המשרד לביטחון פנים, הוא נועד להבטיח בפני הציבור את העובדה הפשוטה, שמשנתנו כוח כה רב בידי משטרת ישראל להאזין לאנשים כדי להגן על הציבור מפני פושעים, אנחנו גם מקפידים שהכוח הזה ינוצל לטובת הציבור, בלי לפגוע באנשים סתם.
המשטרה היא זו שבודקת את עצמה ומתקנת את עצמה כל פעם שנמצא בה איזה פגם. כולנו אנשים וכולנו טועים, אבל אנחנו בודקים את עצמנו ונעשה את כל הדרוש כדי לצמצם את הטעויות.

אני סבור כי בהנחייתי יש האיזון הראוי בין כל השיקולים שנשקלו וכי יש מקום ליישמה.

בפרשת השבוע החולף, פרשת שלח - אנחנו מכירים את פרשת המרגלים. כאשר דיברו עשרה מן המרגלים והוציאו דיבת הארץ רעה, העונש היה שעם ישראל הסתובב במדבר 40 שנה. בפרשת השבוע שקדמה לה, פרשת בהעלותך, אהרן ומרים דיברו סרה במשה אחיהם על דבר האשה הכושית אשר לקח. התוצאה: מרים מצורעת כשלג. יש להיזהר בכבודם של אנשים, להיזהר בשמם הטוב של אנשים.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

עד היום חווינו אנשי שלטון המדליפים לתקשורת. הפעם מדובר בתקשורת המדליפה לשלטון. מדובר ברעידת אדמה. מדובר בהלשנה. הלשנה במובנה הרע, המכוער. זה קרה בעיתון חשוב, אבל צריך להקדים ולומר: לא במעשה של עיתון מדובר, אלא במעשה של יחיד או יחידים. צריך לקוות ולהתפלל שהעיתון, כפי שהודיע, יחקור ויבדוק ויסיר את הרע מתוכו.

עד אז, אף לא מילה על העיתון. אז מה היה לנו כאן?

עיתונאים מסויימים חושפים פרשות. זה תפקידם. הם גם רשאים, עד גבול מסויים, לנפח את הגילויים, כדי להראות עד כמה הם צודקים.

אלא שלעיתים, וכאן הסכנה הגדולה, יש מי שלא מסתפק בגילוי, בתחקיר, בחשיפה. יש מי שרוצה להכתיב את התוצאה. עכשיו, בואו נתאר לעצמנו מצב שבו מי שמופקד על הטיפול בפרשה, במשטרה או בפרקליטות, מגיע למסקנה שונה מהמסקנה שאליה הגיע העיתונאי שחשף את הפרשה. מה אז? ובכן אתנחתא קטנה. אביגדור קהלני מספר בספרו האחרון (עלהפרשה שממנה יצא זכאי ושוב זכאי), שכאשר נכנס לתפקיד, הגיע אליו תחקירן מאד בכיר, וניסה להבהיר לו את מי במשטרה צריך לקדם, ואת מי לא.

הלני, הפלא ופלא, לא חשב שהוא צריך לציית לנסיך המעצמה השביעית. או אז, הוא מספר, התחילו צרותיו. הוא הפך למטרה קבועה של אותו נסיך. נחשו איך קוראים לו? נכון, מוטי גילת. נחזור לפרשה שלנו. הפרקליטה ענת סבידור הגיעה למסקנה שאין מקום להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה בפרשת האי היווני. בתקשורת יש מי שלא אהב את זה. אמיר אורן, למשל, מיהר לבוא איתה חשבון. זה קרה לפני כמה חודשים. שהרי זה ממש לא בסדר שפרקליטה בכירה לא עושה כמצוות בריוני התקשורת. אז מכסחים אותה.

אלא שכאן לא נגמר הסיפור.

קבוצה קטנה של אנשי תקשורת מאמינה שהיא שלטון החוק.

אין צורך בהליך ראוי. אין צורך במשפט. יש צורך בציות לאותה קבוצה. בשלב מסויים, השתן עלה לראש אצל חברים באותה קבוצה, והם הפכו למאפיה. וכמו במאפיה,אם מישהו לא מציית לרמזים, אז עוברים למעשים. הפרקליטה סבידור, ככל הנראה, היא הקורבן הגלוי הראשון של קבוצה קטנה ומסוכנת בתוך העיתונות, שמשתמשת בשיטות של מאפיה, כדי שהוראותיה ימולאו.

האם העיתונאי שהקליט את סבידור היה רק שליח? לא ברור

האם לאחר שהקליט את סבידור, והתברר למישהו מהמאפיה שיש קלטת, הוא החרים אותה לצרכיו?
גם זה לא ברור.
מה שכן ברור הוא, שסבידור, בניגוד לליאורה גלאט-ברקוביץ', לא אמרה שום דבר חדש.
היא גם לא ניסתה לשבש סדרי מימשל ושלטון. הפשע הגדול שלה לא היה נעוץ בעובדה שהיא דיברה עם עיתונאי.

פשע הגדול היה בכך שדעתה היתה שונה מדעת המאפיה. ועל כך אין סליחה.
המאפיה נכנסה לפעולה.
למאפיה היה ברור שצריך לסלק את סבידור ממקומה. אלה דפוסי פעולה מקובלים על העולם התחתון. כך עושים למי שמגלה סימני עצמאות. שם מדובר על כסף.

כאן מדובר על תחומי שליטה. המשטרה והפרקליטות הם היעדים המרכזיים.

אוי לולקצין או לפרקליט שיעז לחרוג מהשורה. המאפיה תיכנס לפעולה.

האם זה תסריט דמיוני?

הלוואי. אלא שיותר מדי סימנים מצביעים על כך שהפרשה הזאת חושפת את המאפיה בפעולתה.

הפעולה נחשפה, משום שהמאפיה לא התאפקה.

עניין של שיכרון כח. ברגע שהגיעה אליה הקלטת, היא מצאה דרך להעביר אותה לפרקליטות, כדי שנציגי המאפיה בפרקליטות יבצעו את ניטרול הפרקליטה שלא צייתה.

שהרי מה פתאום, לעזאזל, יעביר עיתונאי את הקלטת לפרקליטות, אם לא כדי לבצע חיסול ממוקד של הפרקליטה?

הרי מעולם לא נשמע שעיתונאי מלשין לרשויות מי היה המדליף.

ואם זה קרה, אז את התפוח הרקוב צריך לבער מקרבנו. הסכנה הגדולה, וזו
לא השערה, מצויה בכך שקבוצה קטנה של עיתונאים רוצה להשתלט על כל חלקה במיתחם הגדול של הרשויות לאכיפת החוק היועץ רובינשטיין לא ציית, וראו מה קרה לו בשבועיים האחרונים.

קהלני לא ציית, ועברו עליו שנים של ייסורים. פרופ' יעקב נאמן לא ציית, ולא עברו ימים ארוכים והוא נזרק מתפקיד שר המשפטים.

סבידור לא הבינה את הרמז, ומיד הפכה לקורבן.

האם מישהו רוצה להאמין שהשרשרת הבלתי נגמרת הזאת היא מקרית?

מה שחמור יותר הוא, שמי שנשאר בפנים - במשטרה, בפרקליטות - חייב להבין את הרמז. המאפיה מודיעה שאין מקום לחריגה מהשורה. המאפיה מצהירה ששלטון החוק היא שם קוד לשלטון האימים שלה. רק שלה. כל אדם בר-דעת ונאור, בלי מרכאות, צריך להיות מודע לסכנה. כל אדם שחרד מכך שקבוצה קטנה מנסה לספח לעצמה את שלטון החוק, צריך לזעוק.

רק לפני כמה ימים כתב דדי צוקר, לא איש ימין, אלא איש מרצ, לשעבר יו''ר ועדת החוקה, ששתיקת השמאל לנוכח רמיסת שלטון החוק, בפרשת מזרחי, נובעת מכך שהנפגעים, הנרמסים, הם אנשי ימין.

הוא כתב שבכל מדינה מתוקנת, היה ''השמאל'' קם לזעוק נגד מעקבים אינטימיים והאזנות פוליטיות, שלא רק שלא נשמרו בשום כספת, כמו שטוענים מגיניו של מזרחי, אלא שהן הודלפו, נחשו למי, וגם פורסמו.

אבל רק אצלנו אנשי ''השמאל'', גם אם לא כל ''השמאל'' הם התומכים ברמיסת החוק ובמה שמצטייר כשיטות ששמורות למאפיה בלבד.

אם יבצע העיתון ''ידיעות'' את הבדיקה המתבקשת, וצריך לקוות שכך יהיה, יכול להיות שזה יהיה הצעד הראשון, והחשוב ביותר, נגד הפיכתו של שלטון החוק לשלטון המאפיה.

למען תקשורת הגונה יותר, למען שלטון החוק, צריך לקוות שהפעם לא יהיה טיוח.

(05/11/03 , 08:45)
http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/579/208.html

עיתונאים הקריבו מקור שלהם לידיו של חוקר פרטי, ומשם לידי המשטרה, לידי אנשים שביקשו לנקום במקור על שחשב ואמר דברים שלא לרוחם. זו לא היתה רק פגיעה שאין עליה מחילה במקור עצמו, אלא לא פחות מכך פגיעה ביסודות הכי מקודשים של הדמוקרטיה, בכללי המשחק הכי בסיסיים.

העניין הזה הוא חשוב מכדי שישמש עוד כלי במאבק בין העיתונים הגדולים במדינה. אנחנו ב''מעריב'' לא נשמח לאידו של ''ידיעות אחרונות'', שבחצריו נעשה מעשה הבגידה הזה, משום שאנחנו משוכנעים שגם העיתונאים בעיתון המתחרה מזועזעים בדיוק כמונו מן המעשה הזה. אחרי הכל, חשש של מקורות ותיקים או פוטנציאלים כי עיתונאים יסגירו אותם, עלול לפגוע בכל העיתונאים ובכל העיתונים ולחבל בזכות הציבור לדעת שהיא נשמת אפה של הדמוקרטיה. מעבר לתחרות, הגולשת לעיתים ליריבות, יש דברים בסיסיים בהם כולנו מאוחדים: באהבת המקצוע שלנו, בראייתו כשליחות יותר מאשר כמשלח יד ובהגנה על ליבת האתיקה שלו.

רשמנו לפנינו בסיפוק את הבטחתו של עורך הדין של ''ידיעות אחרונות'', מיבי מוזר, כי העניין נמצא בחקירה ובדיקה רציניות ואנחנו בטוחים כי הוא ושולחיו יודעים היטב שיש חשיבות עליונה לסיום מהיר ופומבי של העניין, בלי להעלים, בלי לטייח. ''ידיעות אחרונות'' נדרש לקיים בעניין הזה את מה
שתדיר הוא ועיתונים אחרים דורשים מהזולת: לגלות אומץ ולהסיק את המסקנות הנכונות, גם אם יהיו קשות וגם אם יטלטלו את העיתון.

נחנו כולנו נושאים היום עיניים אל החקירה המובטחת. הרבה מוטל שם על הכף: השם הטוב של כל הציבור הגדול של עיתונאי ישראל ויכולתם להמשיך ולתפקד מול המקורות שלהם ביחסי אמון. לכן החקירה אינה יכולה להסתפק בהעלאת קרבן זוטר אם לא פעל לבדו, אינה יכולה להימנע מלהגיע אל
כל מי שידע, יהא בכיר כשיהיה ואינה יכולה שלא לגעת, באומץ וביושר, בפוטנציאל ההסתבכות שהיה כבר מזמן כתוב על הקירות בחדרים שבהם מתקיימים יחסי עריות מקצועיים בין עיתונאים, שוטרים וחוקרים פרטיים.

אנחנו מחכים.

(05/11/03 , 06:42)
http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/579/260.html

ברדלי , למרות ששמע את השאלה הזו כבר מיליון פעם, השיב בסבלנות: ''בוב וודוורד נתן לאיש את המילה שלו שהאיש לא יזוהה. הוא לא היה מדבר איתנו אם לא היינו מבטיחים לו אנונימיות''. גם אחרי יותר מעשרים שנה? ''מילה שלו זו מילה. גם אחרי שנים''. ה ''פוסט'' שומר בקנאות על זהותו של ''גרון עמוק'' לא רק כדי לשמר בכך את אחת הדראמות הגדולותבעיתונות המודרנית - אלא מפני שמדובר באחד העקרונות המקודשים ביותר בעיתונות.

לא בכדי קובעים תקנוני אתיקה בכל העולם, כמו גם סעיף 22 בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות בישראל, כי עיתון ועיתונאי ''לא יחשפו זהותו של מקור חסוי, אלא בהסכמתו של המקור''. את העקרון העומד מאחורי הצורך בשמירת חשאיותם של מקורות המוסרים מידע לעיתונאי (קרי: מדליפים) היטיב לנסח בשנת 1986 נשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר: ''זכותו של העיתונאי לחיסיון. . . מהווה נדבך חשוב במערכת הזכויות והחרויות עליהן מושתת משטרנו הדמוקרטי. . . הזכות לאסף מידע כוללת בחובה. . . את הצורך להגן על מקורות המידע''.

כדי לעגן זכות חיונית זו בחוק, אף נחקקו במספר מדינות בארצות הברית ''חוקי מגן'', המבטיחים כי עיתונאי יוכל לשמור על חסיון מקורותיו, למעט במקרים בהם מדובר בצורך לחשוף עבירה חמורה שאין דרך אחרת לפצחה. במקומות שבהם לא נחקקו חוקים כאלה - הלכו לא פעםעיתונאים לבתי-כלא, רק משום שסירבו למלא צווים של בתי משפט, שהורו להם לחשוף את מקורות המידע שלהם.

בקיץ האחרון התחולל ליקוי מאורות באחד מארגוני התקשורת המכובדים ביותר בעולם - הבי.בי.סי. זה אירע בשיאו של העימות בין ארגון השידור הוותיק לבין ממשלתו של טוני בלייר, סביב המלחמה בעיראק. כתב הבי.בי.סי. אנדרו גיליגאן - אשר שוחח עם המדען ד''ר דיוויד קלי, איש משרד ההגנה - האשים כי לשכתו של בלייר ניפחה במכוון את דוחות המודיעין על הנשק הבלתי-קונבנציונלי של סדאם.

קלי, שהודה בכך שדיבר ללא אישור עם גיליגאן, התאבד בחיתוך ורידי ידיו. לאחר מותו פירסם הבי.בי.סי. הודעה יוצאת דופן, שבה אישר רשמית כי קלי היה אכן המקור שעליו התבסס הכתב. עולם העיתונות כולו סער לשמע ההודעה. עיתונאים אמריקנים בכירים ראו בכך חציית קו אדום, וגם באירופה נמתחה ביקורת חריפה על כך.

''גם מקורות שהלכו לעולמם זכאים להגנה'',אמר עורך העיתון ''אפטנפוסטן'' הנורווגי. ומנהל החדשות של הרדיו השוודי חזר שוב על הפרק הראשון בכל ספר של כללי עבודה עיתונאית: ''שמירה על זהותו החסויה של מקור המבקש זאת היא חיונית לעבודת התקשורת. רק היא מאפשרת למי שיש בידיו מידע לפנות לעיתונות ולמסור מידע מבלי שיסכן בכך את עצמו ''. .

(05/11/03 , 08:46)
http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/579/207.html

בעקבות הודעת פרקליטת המדינה עדנה ארבל כי יוסי גינוסר לא יועמד לדין, סגן שרת החינוך צבי הנדל מאשים את ארבל בחוסר יושר וכך גם את הפרקליטות בכללה, שלדבריו לא עוסקת כלל באישומים האמיתיים.

בעקבות הודעת פרקליטת המדינה עדנה ארבל כי יוסי גינוסר לא יועמד לדין אומר סגן שרת החינוך צבי הנדל המלווה את הפרשה תקופה ארוכה, כי הגיש בזמנו עתירה לבג"ץ בטענה כי יש לאסור על אדם המנהל עסקים עם הרש"פ ועם ערפאת לשמש כשליחו של רה"מ לניהול שיחות שנויות במחלוקת.

לדבריו, בג"ץ נדרש לקבוע אם אכן ראוי שגינוסר ישמש כשליח המדינה כאשר במקביל יש לו עסקים עם הרש"פ. ח"כ הנדל מציין כי לבג"ץ הוגש תצהיר כוזב ובו נאמר כי לגינוסר אין עסקים עם הרש"פ ובסופו של דבר קבע הבג"ץ כי אם יש לו עסקים אסור לו לשמש כשליח המדינה.

סוגיה נוספת בה הכריעה פרקליטת המדינה, נוגעת לעסקיו של גינוסר. הפרקליטה שעליה אומר ח"כ הנדל כי "דעתי עליה בעניני יושר ותום לב והעדפת שמאל על ימין מאד ברורה", קבעה כי "לא נמצאה תשתית ראייתית". הנדל מדגיש כי ארבל היתה מעוניינת לקבוע שעסקיו כשרים במטרה לסגור את התיק.

סגן השר הנדל מציין כי פרקליטת המדינה לא עסקה בסוגיה האמיתית שהיא התצהיר הכוזב שנמסר בענינו של גינוסר כאשר למעשה היו לגינוסר אנשים כאלה, והאם אהוד ברק יכול היה להעזר בו כשליח.

לטענתו, פרקליטת המדינה ידעה מדוע אינה עוסקת בכך משום שברור היה כי לגינוסר עסקים עם הרש"פ ועם ערפאת והוא לא יכול היה לשמש כשליח.

אין נושא שיש בו ניגוד אינטרסים ברור כמו זה אומר הנדל

הנדל אינו טוען נגד גינוסר שבשעה שנדרש לפרט את עסקיו אמר כי יעדיף שלא לפרט מה הם עסקים אלה, גם במחיר שיחדל מלשמש כמתווך. לטענת סגן השר אז הוציאה לשכת ראש הממשלה תצהיר בו נכתב כי אין לגינוסר עסקים עם הרש"פ.

הנדל מוסיף כי אין זו הפעם הראשונה שהפרקליטות מעמידה לדין בנושא שולי. היא נקטה בשיטה זו כלפי אבישי רביב סוכן השב"כ שהיה מקום לבדוק האם נשלח על ידי השב"כ לחולל פרובוקציות כדי להשחיר את פני המתיישבים, האם נשלח להקים ארגוני טרור יהודים כביכול אמיתיים כדי לבצע מעשים נגד ערבים תוך הפללת אנשי חברון ואנשי יש"ע בכלל. ענינים אלו לא נחקרו כלל, אומר הנדל ורביב הועמד לדין על אי מניעת פשע. לא הוא היה צריך לעמוד לדין על כך אלא כרמי גילון.

הנדל מציין כי זיכויו של רביב מאי מניעת פשע יצר מצב שבציבור נתפס רביב כמי שיצא זכאי במשפטו בשעה שאין איש הזוכר על מה הועמד לדין וממה זוכה.

יחסה של ארבל לתנ"צ משה מזרחי אומר הנדל מעורר חשד שאולי יש בין הפרקליטות למשטרה עסקים של "שמור לי ואשמור לך". זאת משום שארבל לדבריו נלחמת בחירוק שיניים למנוע את העמדתו לדין. "כנראה יש לה סיבות" אומר הנדל.

לדבריו בפרקליטות המדינה במשך שנים רבות נמצאת חבורה קיצונית ביותר. גם ליאורה גלט ברקוביץ, הפרקליטה שהדליפה בפרשת סיריל קרן, התכוונה למנוע את בחירתו של רה"מ שרון וסברה לדברי הנדל כי הדבר הוא לגיטימי בשל האוירה השוררת בפרקליטות לפיה לגיטימי להזהר מהימין ולמנוע את בחירתו.

פרקליטת המדינה ארבל עסקה בפרש גינוסר במקום היועץ המשפטי לממשלה, כיוון שזה פסל את עצמו מלהכריע ולדון בסוגייה בשל נגיעתו האישית אליה בהיותו עד מרכזי בה.

תיק החקירה נגד גנוסר נפתח בעקבות תחקיר שפורסם בעיתון מעריב ובו נחשף הקשר העסקי שבין גנוסר להנהגת הרש"פ, בה בשעה שכיהן כחלק מצוות המשא ומתן של ממשלת ישראל. את המידע בדבר עסקי גנוסר מסר שותפו לשעבר לעיתונאי בן כספית.

את עסקיו חובקי העולם בשם מנהיגי הרש"פ ניהל גנוסר גם בימי הלחימה הקשים ביותר, וזאת מבלי לדווח על כך לרשויות בישראל. בין שאר העסקים ניהל גנוסר את חשבונות הבנק של הרש"פ בשוויץ, חשבונות בהם מוחזקים מאות מיליוני דולרים. כאמור עם כל זאת שימש גנוסר מתווך בין ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק לערפאת במהלך דיוני קמפ דיוויד ובהזדמנויות אחרות.

במהלך דיוני קמפ דיויד חלקו היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין ויוסי גנוסר ביקתת מגורים אחת, עובדה שהציבה את היועץ במעמד עד בפרשה ועל כן, כאמור פסל את עצמו מלדון בה, והיא עברה לטיפולה של פרקליטת המדינה עדנה ארבל.

בתום חקירת המשטרה את הפרשה הוגשה המלצה לסגור את התיק, וזו ההמלצה שהתקבלה אמש על ידי פרקליטת המדינה. הפרקליטה קבעה כי גנוסר סירב בתוקף לפרוס בפני הציבור את פרטי עסקיו ולא הונה איש באשר למהות עסקיו ועל כן "לא נמצאה תשתית ראייתית מספקת לאישום נגד גנוסר בעבירה שלעדות שקר או שבועת שקר".
http://www.a7.org/news.php?id=64295

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

Deep Throat suspect found dead in hotel
One of the longest-running mysteries of American politics may soon be resolved after it was announced yesterday that the man many suspect of being Deep Throat in the Watergate scandal had died.

Fred LaRue, known as the "bagman" because he delivered payments to ensure the silence of participants in the Watergate break-in, was found dead in a hotel room in Biloxi, Mississippi. He was 75.

http://www.guardian.co.uk/usa/story/0,12271,1271516,00.html

להלן כתבה חדשותית מהיום במעריב:

סוף ל"גרון עמוק"?



בכיר לשעבר בבית הלבן: "גרון עמוק" שהוביל לחשיפת פרשת ווטרגייט נמצא על ערש דווי

טל שניידר, וושינגטון
9/2/2005 1:31

מזה כ-30 שנה מטרידה את מיטב המוחות בארצות הברית השאלה מיהו "גרון עמוק", שהביא לחשיפת "פרשת ווטרגייט". ייתכן שבקרוב תיפתר התעלומה ותיחשף זהותו של "גרון עמוק", שלפי בכיר לשעבר בבית הלבן, נמצא על ערש דווי.

הפרשה נחשפה בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20. צמד עיתונאים, קרל ברנשטיין ובוב וודוורד מ"הוושינגטון פוסט" חשפו כי עוזריו הבכירים של הנשיא דאז, ריצ'רד ניקסון, ביצעו האזנות סתר לבכירי המפלגה הדמוקרטית היריבה בבניין "ווטרגייט" בוושינגטון. החקירה, שנפתחה בעקבות החשיפה, הובילה עד לנשיא עצמו, שהוקלט כשהוא מורה לעוזריו כיצד לשבש את חקירת האף-בי-איי ו"לטייח" את מעורבותו בפרשה. מאוחר יותר התפטר ניקסון ב-1974 מתפקידו כנשיא, כדי להתחמק מהדחה.

למרות חשיפת הפרשה, נותרה דמותו של אדם אחד תחת מעטה של מסתורין. הדמות, שזכתה לכינוי "גרון עמוק", היא זו שהדליפה לצמד העיתונאים את השערורייה, שזיכתה אותם בתהילת עולם. רבים וטובים ניסו מאז לנחש את זהותו של "גרון עמוק", שאף זכה לפרסום רב בעקבות הסרט "כל אנשי הנשיא", בכיכובו של רוברט רדפורד בתפקיד העיתונאי בוב וודרד. וודרד עצמו, שמרבה להתארח בתוכניות אקטואליה, אמר לא פעם כי לא יחשוף את זהותו של "גרון עמוק" עד שזה "יתחרט ויחשוף את עצמו, או אם ימות".

"כותב את מודעת אבל של 'גרון'"

שאלת זהותו של "גרון עמוק" חזרה לכותרות ביום ראשון השבוע. ג'ון דין, מי שהיה פרקליט הבית הלבן בתקופת כהונתו של ניקסון, פרסם מאמר מערכת בעיתון "לוס אנג'לס טיימס", ובו הוא טוען כי נודע לו כי "גרון עמוק" חולה מאוד. "בוב ברדלי, מי שהיה עורך בכיר ב'וושינגטון פוסט', ואחד האנשים הבודדים שלהם גילה וודוורד את הסוד הגדול, הודה שהוא כותב עבור 'גרון' את מודעת האבל שלו", כתב דין.

הטור מעורר הדים רבים בארה"ב, ויש כבר מי שמנסה לבדוק מי מבין הבכירים שכיהנו בתקופת כהונתו של ניקסון נוטה למות. ברשימת הבכירים אפשר למצוא בין היתר את פט ביוקנן, יועצו לשעבר של ניקסון וכיום פרשן פוליטי ברשת אן-בי-סי, ג'ורג' בוש האב שכיהן באותה תקופה כשגריר ארה"ב באו"ם, והנרי קיסינג'ר יועצו לביטחון לאומי של ניקסון. אולם כל השמות שהוזכרו נמצאים בקו הבריאות.

תשומת הלב מופנית כעת לפרד פילדינג, ששימש כסגנו של ג'ון דין. מחלקת העיתונות של אוניברסיטת אילינוי אף פרסמה מחקר שנערך על ידי צוות סטודנטים בקורס לעיתונות חוקרת הקובע כי פילדינג הוא לא אחר מאשר "גרון עמוק" המיתולוגי. פרופ' ביל גיינס, חוקר מאוניברסיטת אילינוי אמר אתמול בראיון לרשת סי-אן-אן: "אנחנו איננו מנחשים. עקבנו אחרי זרימת האינפורמציה ולפרד פילדינג היתה האינפורמציה של 'גרון עמוק'. אנחנו משוכנעים שזה הוא".
http://www.nrg.co.il/online/1/ART/867/525.html

לפני חצי שנה פורסם ש"גרון עמוק" נמצא מת במלון, ומצ"ב כתוב בכתבה מהיום ש"גרון עמוק" נמצא על ערש דווי, מה נכון כאן??

להלן הכתבה שפירסם ציון דרך חברנו:

41. ''גרון עמוק'' שגרם לחשיפת פרשת ווטרגייט- נמצא מת במלון
https://rotter.net/forum/gil/5245.shtml#41

ציון דרך
חבר מתאריך 13.7.04
413 הודעות 14:43 29.07.04

''גרון עמוק'' שגרם לחשיפת פרשת ווטרגייט - נמצא מת במלון

פרשת ווטרגייט נחשפה ע"י שני עיתונאים מהוושינגטון פוסט. המקור שהדליף להם את המידע ("גרון עמוק") מעולם לא נחשף, אך לפי הסברה זהו פרד לה-רו שתפקידו היה לשלם דמי שתיקה.

Deep Throat suspect found dead in hotel
One of the longest-running mysteries of American politics may soon be resolved after it was announced yesterday that the man many suspect of being Deep Throat in the Watergate scandal had died.

Fred LaRue, known as the "bagman" because he delivered payments to ensure the silence of participants in the Watergate break-in, was found dead in a hotel room in Biloxi, Mississippi. He was 75.

http://www.guardian.co.uk/usa/story/0,12271,1271516,00.html

מארק פלט, עוזר לראש ה-FBI, הוא "גרון עמוק" - המקור שסיפק לעיתונאים קארל ברנסטין ובוב וודוורד את המידע שהוביל לחשיפת פרשת ווטרגייט. פרשה זו עסקה במעורבותו של נשיא ארה"ב בשנות ה-70 המוקדמות, ריצ'ארד ניקסון, בפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית ערב הבחירות לנשיאות של 1972. פלט הודה כי הוא "גרון עמוק" בראיון לירחון האמריקאי "וניטי פייר".
http://news.walla.co.il/?w=//724506

נחשף הסוג הגדול בארה"ב

"גרון עמוק" שהפיל את ניקסון היה סגן ראש ה-FBI

מגזין 'וניטי-פייר' חושף כי מדליף המידע היה מארק פלט, מי שכיהן בתפקיד סגן ראש ה-FBI אני האיש שכינו 'גרון עמוק'", אמר לעורך הדין אוקונור, מחבר המאמר בווניטי פייר הסוד נחשף עתה, לפני הנחייתו, רק לאחר מותו

מאת: הדר פרבר

מיהו "גרון עמוק" של פרשת ווטרגייט, עליו נכתבו אלפי מאמרים, ספרים, תסריטים וכתבות? מיהו אותו מקור אשר הדליף את המסמכים הסודיים לוושינגטון פוסט, והביא למעשה להתפטרותו של הנשיא האמריקני, ריצ'רד ניקסון? התעלומה שנפתרה עתה. כך מדווח המגזין וניטי פייר הניו-יורקי.

המגזין חושף, כי מדליף המידע היה מארק פלט (Mark Felt), אשר שימש בתפקיד סגן ראש ה-FBI בתחילת שנות השבעים. פלט מסר לשני כתבים צעירים של הפוסט, בוב וודוורד וקארל ברנסטין, את המידע על חקירת הפריצה למשרדי המפלגה הדמוקרטית בבניין המשרדים והדירות ווטרגייט אשר משקיף על הפוטומאק. הפורצים היו קשורים, כך הסתבר, למפלגה הרפובליקנית, ופעלו בידיעתו של הנשיא דאז, ניקסון, אשר כאמור התפטר בעקבות הפרשה.

קץ התמימות האמריקנית, כך כינו את הלך הרוחות בתום הפרשה. "גרון עמוק", למרות ואולי בשל הכותרות הרבות שעשתה, הצליח לשמור על הדברים בסוד למעלה משלושים שנה.

עתה מספר עו"ד ארתור אוקונור, כותב המאמר, בראיון ל-ABC, כי במשך השנים האמין פלט כי אינו צריך להדליף את הסודות אך משפחתו לחצה עליו ושיכנעה אותו כי עליו לחלוק את המידע. "אני האיש שכינו 'גרון עמוק'", אמר לעורך הדין אוקונור, מחבר המאמר בווניטי פייר.

אומנם בעבר נחשד ואף הוזכר שמו של פלט, כמדליף, אך לא נמצא מניע למעשיו ואחריותו לכך לא הוכחה. הוא אף הכחיש את הדברים בראיון לעיתון ב-1999. רק לאחר מותו של פלט, הסכים כותב המאמר לחשוף את הדברים. בוושינגטון פוסט לא פורסמה תגובה.

'גרון עמוק', שם אשר ניתן מתוך סרט פורנוגרפי משנות השבעים, הופיע בספרם של וודוורד וקרל ברנשטיין: "כל אנשי הנשיא", רב המכר אשר הפך גם לסרט קולנוע. זהותו, עם זאת, נשארה תמיד מיסתורית, עד עתה כאמור.
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-71763-00.html?tag=21-33-41

תזכורת בסדר כרונולוגי הפוך עד לחשיפה היום:

42. סוף ל''גרון עמוק''?
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5245&omm=42&viewmode=threaded

41. ''גרון עמוק'' שגרם לחשיפת פרשת ווטרגייט- נמצא מת במלון
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5245&omm=41&viewmode=threaded

24. ''גרון עמוק וחסוי'' מאת: רפי מן
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5245&omm=24&viewmode=threaded

קבלו בבקשה את שני הגרונות העמוקים, זה מול זה...

פרשת ווטריגייט:
46. איש ה-FBI לשעבר מרק פלט/יהודי: אני הייתי ''גרון עמוק''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5245&omm=46&viewmode=

פרשת "התכנית" - ההונאה - מלחמת יום הכיפורים:
85. ואז, חיבק מובארק את ''המרגל שלנו'' = מי אתה ''בבל'' ??
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5543&omm=85&viewmode=
86. ידיעות: ''האיש שלהם בקהיר'' = למה מובארק חיבק אותו?!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5543&omm=86&viewmode=
50. ראש המוסד לשעבר צבי זמיר: זעירא הוליך שולל את הממשלה
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5543&omm=50&viewmode=
61. האשמה - זעירא חשף סודות מדינה
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5543&omm=61&viewmode=
מי רצח את אל''מ ג'ו אלון ??
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5672&forum=gil&omm=0

דן מרגלית: "גם אצלנו היה גרון עמוק...."
14. הדולרים של רבין: הפרק- ''תורו של רבין''....$$$
https://rotter.net/forum/gil/5110.shtml#14

יחסים מסוכנים

בשיעורי אזרחות למדנו שהעיתונות, הפרקליטות והמשטרה הן נשמת אפה של הדמוקרטיה. אלא שבישראל של שנות האלפיים, תשאלו את אליקים רובינשטיין, נוצר ביניהן שיתוף פעולה פסול שמהווה דווקא את האיום הגדול ביותר על שלטון החוק. זה מה שקורה כשעיתונאים בכירים, ביניהם אמיר אורן, מרדכי גילת ואמנון אברמוביץ', חוצים את הגבולות, מתערבבים עם אנשי פרקליטות ולובשי מדים ונוקטים מדיניות חיסולים. העולם מחולק אצלם בצורה שרירותית לטובים ורעים. מי שבצד שלהם תמיד טוב. מי שבחבורת הרעים לא ייצא משם לעולם. רשימת הנפגעים החפים מפשע הולכת ומתארכת
קלמן ליבסקינד

מימין לשמאל: פרקליטת המדינה, עדנה ארבל; ראש אגף החקירות, ניצב משה מזרחי; אמיר אורן.

הסיפור הזה הוא על קבוצה לא גדולה אבל מאוד חזקה, שמחזיקה בידיה כמעט את כל הצמתים החשובים במגרש של שלטון החוק בישראל. נמנים עימה בסך הכל כמה עיתונאים, כמה מאנשי הפרקליטות וכמה קצינים כחולי מדים, שחברו בשנים האחרונות לחונטה, מהמסוכנות שמשטר דמוקרטי יכול להכיל. הם עובדים בשיתוף פעולה, עוזרים זה לזה, מכסים האחד על השני ומתקדמים יחד ממטרה למטרה.

מערכת יחסים נכונה, תמימה ונקייה בין עיתונות לבין גורמי אכיפת החוק יכולה לייצר חומר חיטוי משובח לחוליי הממשל. כשהזרועות הללו מתערבות זו בזו עד שלא ניתן להבחין מי מפעיל את מי ומי משרת את מי, זה כבר סיפור אחר. סיפור מסוכן. סיפור של מערכת אלימה שפועלת בשרשרת, שלא תמיד ברור היכן היא מתחילה והיכן היא נגמרת, מי הביצה ומי התרנגולת.

בשרשרת הזו עיתונאי מפרסם תחקיר, מקורביו במשטרה פותחים בחקירה ומדליפים לו ממנה על מנת שיוכל ללוות אותם מדי יום במחיאות כפיים קצובות. הליווי העיתונאי הצמוד הזה דרוש לחוקרים כמו ה"אולה" לשחקן כדורגל, אלא שמצד שני הקרוסלה הזו גם מפעילה עליהם לחץ. עמוק בלבם קיים כל העת החשש לשמו הטוב של העיתונאי שלהם, אם יסגרו את התיק מבלי לספק לו את הסחורה. היחסים האסורים הללו מבטיחים לעיתונאי זרימה בלתי פוסקת של חומר. לקצין המשטרה הם מספקים תוכנית הגנה קבועה. הוא זוכה לכתבות פרופיל מפרגנות, הוא יודע כי גם אם ייתפס בחטא, גם אם יתברר שהעלים ראיות או תמלל שיחות פרטיות של מי שלא צריך, יהיה מי שיגונן עליו שם בחוץ. כך יכלו מרדכי גילת, אמיר אורן, משה נגבי וחבריהם להריץ את משה מזרחי לראשות אגף החקירות, מעודדים אותו כשהוא מקדם חקירות נגד מי שנוח להם, ממהרים להגן עליו בגופם כשהוא סורח, תוך שהם נושאים על כפיים כל מי שמסייע להם ולו בפרקליטות המדינה.
איש חף מפשע הנקלע לברית הבריונים הזו, ובשנים האחרונות היו כמה כאלה, מוצא את עצמו עד מהרה במבוך שבו סוגרים עליו מכל הכיוונים העיתונות, הפרקליטות והמשטרה, כל מי שבשיעורי אזרחות לימדו אותו לסמוך עליהם שיבערו עבורו את הרע.
התוצאה של השילוש הלגמרי לא קדוש הזה מאפשרת למערכת אכיפת החוק לעשות ככל העולה על רוחה, כשעיתונות מבקרת, חושפת ולוחמת אינה נמצאת כלל בסביבה.

ידיד המחלקה, משה מזרחי

באפריל99' הופיעה במוסף השבת של "ידיעות אחרונות" עוד כתבה בסדרת הכתבות שפורסמו בעיתון בשנים האחרונות על אודות דמותו המיתולוגית של ניצב משה מזרחי, האיש והאגדה. כתבות פרופיל מחמיאות ומלאות הערצה מהסוג שהיה גורם גם למלאך גבריאל להסמיק במבוכה. ב"ידיעות" עשו הרבה כדי להרחיק את מזרחי מטענה שהוא או אנשיו הדליפו חומרים לעיתון. "תיק הארכיון עליו דל להפליא", נכתב עליו. "הוא מעולם לא היה אחד שמתחבר לעיתונאים ומדליף להם. הוא מסרב ליצור לעצמו לובי תקשורתי". זה היה אחד מקטעי הסאטירה הטובים שהופיעו אי פעם בעיתונות הישראלית. במשטרה קראו את הדברים הללו והחזיקו את הבטן מצחוק. קצין בכיר ביאחב"ל התבטא באחרונה כי "הלוואי שהייתי מקבל שעות מזרחי כמו שמקבלת מיכל גרייבסקי מ'ידיעות'".
גם במשרד המשפטים מתייחסים כבר תקופה ארוכה אל סביבתו של ניצב משה מזרחי כאל מדלפה אחת גדולה." יש יחסי סימביוזה בין קבוצת עיתונאים למדליפים", הגדיר את זה היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, בהרצאה שנשא לפני שלושה שבועות במעלה-החמישה. "יש קורלציה בין ידיעות שפורסמו במשך השנים לבין רשימת כותבים שגומלת למי שהיו מקורותיה. מדובר ביחסי גומלין של תן וקח. תן לי - ואכתוב טובה עליך".
קשה למצוא יותר מדי צדיקים בין העיתונאים הנשכבים עכשיו על הפרקט כדי להציל את מזרחי. רובם פרסמו ידיעות שתוכנן הצביע על כך שהן תודלקו בנדיבות מסביבתו משך שנים. אחדים מהם דואגים לעצמם לא פחות משהם דואגים לו. אמיר אורן ומרדכי גילת, שכיכבו בהרצאת היועץ רובינשטיין,מי בשמו ומי לא, הפכו את עצמם במהלך השנים לאפוטרופסיו וניהלו עבורו קמפיין נלהב כאשר המפכ"ל שלמה אהרונישקי לא רצה לראות אותו בתפקיד ראש אגף חקירות.
אורן, שהיה היחיד שאותו הזכיר רובינשטיין בשמו, חצה בתקופה האחרונה כמה קווים בניסיון לפגוע ברובינשטיין או להגן על ניצב משה מזרחי, שני צדדים של אותו מטבע. לצורך זה הוא היה מוכן להכריז כי רובינשטיין ראוי לפרס בן לאדן ויגאל עמיר. בשביל זה הוא היה מוכן להרחיק גם 25 שנה לאחור, כדי לנזוף ברובינשטיין על שלא התפטר מראשות לשכתו של משה דיין כשזה גילה לעולם שישראל סיפקה נשק לאתיופיה.
אורן, יחד עם עמיתו מרדכי גילת, הסמיק בוודאי כששמע את דבריו של רובינשטיין שסיפר על עיתונאים שהציעו לו בתחילת כהונתו לשמש כמקור שלהם ונענו בשלילה. היום, רמז היועץ, הם מגדולי המתקיפים שלי.
אלא שאורן, כעיתונאים אחרים, לא צריך את לשכת היועץ כדי להגיע לחומרים. יש לו מקורות אחרים. במשרד המשפטים יש גם מי שמשוכנע שהם לובשים מדים.
לפני כמה שבועות טען אורן ב"הארץ" כי עו"ד יעקב נאמן היה מעורב במגעים שבין משרד המשפטים לסטניסלב יזמסקי, איש היאחב"ל לשעבר שחשף את פרשת האזנות הסתר של מזרחי. העובדות הן שלפני למעלה משנה הסתובב יזמסקי עם החומרים בידו וניסה לעניין בהם מספר גורמים. אחד מהם היה עו"ד נאמן, ששמע, דיווח למי שצריך וכתב בעניין זיכרון דברים. זיכרון הדברים הזה הגיע לידי המשטרה. לפני מספר שבועות הוא זלג לידיו של אורן.
שנה קודם לכן הורה היועץ המשפטי לממשלה לחתום עם יזמסקי על הסדר חסינות. ההסכם הזה נשמר בסוד והיה ידוע למספר מצומצם של אנשים. זמן קצר אחרי החתימה העביר אורן רשימת שאלות בנושא למשרד המשפטים. מהשאלות היה ברור שמישהו סיפר לאורן על ההסכם ושאורן לא מרוצה ממנו. מן השאלות גם עלתה דאגה של אורן מכך שההסכם עלול לפגוע כביכול בחקירתה של נעמי בלומנטל, כשהאמת היא שמה שהיה חבוי מאחורי השאלות היתה דאגה לראשו של ראש אגף החקירות, משה מזרחי. לעתים מספיק לקרוא שאילתה של עיתונאי כדי להבין מה באמת מעניין אותו ובעיקר מי המקור שלו.

אמיר אורן נגד שאול מופז

מי שמתחקה אחרי פעילותם רבת השנים של אורן וגילת מזהה קו פעולה ברור. נראה כי השניים מסמנים מטרות ומסכלים. העולם מחולק אצלם לשניים. יש טובים ויש רעים. מי שבצד שלהם טוב תמיד. מי שבחבורת הרעים לא ייצא משם לעולם. משורה משחרר רק המוות. בניגוד לסיכול הצה"לי, זה של הצמד אורן את גילת, כך נראה, רחוק מלהיות ממוקד. נהפוך הוא. בשיטת החיסולים שאותה הם נוקטים כבר שנים, בדיוק כמו בתשדיר למלחמה באיידס, כולם נפגעים. החבר, והחברה של החבר, והעוזר, והיועץ, ומי שפעם היה אחד מאלה וחשב שישכחו לו את זה.
דומה שהסיפור הבא ממחיש זאת יותר מכל. לפני 32 שנה פרסם אמיר אורן בעיתון "במחנה" ראיון מפרגן, שלא לומר משתפך, עם מ', מג "ד צנחנים. למ' הזה קוראים מתן וילנאי. אמיר אורן הוא מכר ותומך נלהב של וילנאי זה שנים. במחצית שנת98' הגיע וילנאי לקו הסיום של המועמדות לתפקיד הרמטכ"ל הבא של צה"ל יחד עם שאול מופז. מי שהיה צריך להכריע בין השניים היה שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי. אורן, לא בפעם הראשונה וגם לא האחרונה, שכח ככל הנראה היכן בדיוק נמצאים גבולותיו כעיתונאי וניהל קמפיין של ממש לטובת וילנאי, המועמד שלו. מופז, יריבו של וילנאי, הגיע אצל אורן בתוקף הנסיבות כמעט למדרגת שטן.
אורן היה עסוק כולו במלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה, לא תמיד לוקחים שבויים. כך כשנשאל אורן בתוכנית בוקר בטלוויזיה אם לדעתו, כפרשן צבאי, יכול מופז לשמש כרמטכ"ל, השיב בלי לעפעף, כפי שצוטט בעיתון "העיר": " כמובן. אם חלילה יתרסק מטוס עם כל המטה הכללי ומופז יהיה האלוף היחיד שיישאר, בוודאי שהוא יהיה הרמטכ"ל". אורן , יחד עם אמנון אברמוביץ', שותף נוסף לקמפיין וילנאי, היו מוכנים לרדת נמוך מאוד במאמציהם להשפיע על בחירת הרמטכ"ל. עד כדי כך נמוך שזמן לא רב לפני ההחלטה פרסמו, זה בעיתונו וזה ב"יומן" בערוץ 1, כי יאסר ערפאת, הוא ולא אחר, תומך במינויו של מופז. להישג העיתונאי הכביר יוצא הדופן הזה היתה מטרה אחת, לפגוע בסיכוייו של מופז. כמה פאתטית נשמעת היום הידיעה המופרכת הזו על הרצון של ערפאת דווקא ברמטכ"לותו של מופז.

אמיר אורן נגד איציק מרדכי

כמה טעויות עשה יצחק מרדכי בחייו. אחת מהן היתה כשלא קיבל את המלצתו של אורן והחליט למנות בניגוד לעמדתו דווקא את מופז. על טעויות, כבר למד מרדכי בצבא, משלמים, ומרדכי וכל מי שסבב אותו ממשיכים לשלם ביוקר עד היום. אורן בנה קונספירציה שלמה סביב מינוי מופז. "עסקה" הוא קרא לה. ומה טיבה של אותה עסקה? מרדכי ימנה את מופז. מופז מצדו ישתף פעולה עם מרדכי וישלב בתפקידים שונים את "מועדפיו האישיים או מועדפי חבריו מהצנחנים". בראש אותם חברים ששם אורן על הכוונת שלו, נמצא כבר שנים אבי בניהו, היום מפקד גלי צה"ל. בניהו היה יועץ התקשורת של מרדכי ואורן רואה בו עד היום את אחד האשמים באי בחירתו של וילנאי לרמטכ"ל. מאז, כבר כמה שנים, הוא רודף אחריו ותוקף אותו בכל אשר יפנה.
אחרי ששירת כיועץ תקשורת לצדו של שר הביטחון מרדכי, ביקש מרדכי מבניהו לסייע לו בריצה לבחירות99'. הפרקליט הצבאי הראשי אישר לבניהו להשתחרר מצה"ל לחצי שנה ולחזור אחרי הבחירות. כשבניהו ביקש לחזור נדלקו לאורן כל הפיוזים. הוא יצא מעל דפי עיתונו למלחמת חורמה בבניהו כאילו מדובר בסוגיה צבאית מן המעלה הראשונה.
מי שהיה צריך לקלוט את בניהו בצה"ל היה קצין חינוך ראשי תא"ל אלעזר שטרן, עוד אחד שנקלע בטעות לקו האש של אורן, ומאז מתקשה לפלס את דרכו החוצה משם. שטרן קיבל את בניהו ומינה אותו לע' קצין חינוך ראשי ופרשן צבאי בגלי צה"ל. אורן, עיתונאי בתואר ומושך ביותר מדי חוטים בפועל, לא היה מוכן להשלים עם המינוי. על תגובת הנגד שלו סיפר תא"ל שטרן בפני כמה עשרות עורכים וכתבים כשהגיע לביקור בתחנת הרדיו הצבאית זמן לא רב אחרי שעזב אותה המפקד הקודם, זאב דרורי. הנוכחים הנדהמים שמעו מקצין חינוך ראשי כי בטרם החליט סופית להכניס את בניהו לגל"צ, התקשר ללשכתו הפרשן הצבאי של "הארץ", אמיר אורן. שטרן לא היה באותה עת במשרד, ואורן, כך סיפר שטרן למאזינים, השאיר אצל פקידת הלשכה שלו הודעה: תמסרי לאלעזר שטרן שאם הוא יסכים לקלוט את בניהו, הוא יעבור מבחינתי ומבחינת מערכת "הארץ" מהצד של הטובים לצד של הרעים.
שטרן, שלא רגיל לקבל איומים מהסוג הזה מעיתונאים, לא התחשב יתר על המידה בדעתו של אורן ומינה את בניהו. אורן, ששוב הפך את המקום שמקצים לו ב"הארץ" לבמה פרטית לחיסול חשבונות אישיים, הגיב בצרורות. "התפקיד המיותר של קצין חינוך ראשי אינו הולם עוד פוליטרוקים מהסוג הישן", כתב . "עכשיו הוא מתאים לפוליטיקאים במדים, ששפתיהם פולטות מליצות בעוד שידיהם טופחות על שכמם של מי שיכול לקדמם". בפעם אחרת כינה את שטרן "מפקדו המיותר של חיל מיותר".
אז מה היה לנו כאן, לסיכום? בלשון ציורית אפשר לראות זאת כסיפור מן ההגדה של פסח: תא"ל שטרן שנענש בגללשקלט את בניהו, שחטף מכיוון שהיה יועץ של מרדכי, ששילם על כך שמינה לרמטכ"ל את מופז ולא את וילנאי, שאותו רצה אמיר אורן. חד גדיא.
שטרן, שראה בפרסומים הללו של אמיר אורן משום התנכלות פסולה של עיתונאי לאיש צבא משיקולים בלתי ענייניים בעליל, החליט שלא לשתוק. לפני כשנה וחצי הוא ניסח מכתב תלונה חריף נגד אורן ושלח אותו למועצת העיתונות.
מועצת העיתונות בהנהגתו של פרופ' מרדכי קרמניצר, למי שעוקב אחריה, הפכה גם היא לצפויה בתגובותיה בעניינים החמים שעל הפרק. כשהיועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, תקף את אמיר אורן, משה נגבי, וחבריהם לעט המגויס, הגיבו ראשי המועצה במהירות שיא. קרמניצר תקף את רובינשטיין בשצף קצף. ממלאת מקומו, ד"ר ניצה שפירא-ליבאי, כינתה את דברי היועץ "השתלחות גורפת ונטולת רסן".
בתלונה של תא"ל שטרן נגד אורן, מיקירי העדה, טיפלו במועצת העיתונות ביותר מתינות. היועצת המשפטית של המועצה, עורכת הדין יעל גרוסמן, העבירה את התלונה לאורן ולאחר שקיבלה את תגובתו החליטה שאין מקום לדון בה כלל.
חזרה לפרשת אורן-בניהו. בדצמבר99', זמן קצר אחרי שהצטרף לגלי צה"ל, פרסם עיתון "העיר" כתבה גדולה על אודות אבי בניהו. מקום של כבוד בכתבה תפסו היחסים בין בניהו לאמיר אורן. אורן, אגב, שעשה כמעט 30 שנה מילואים בתחנה הצבאית, הפך עם מינויו של בניהו לאחד התומכים בסגירתה. כתבת "העיר" עדי קסלר הביאה את השתלשלות הדברים בין השניים עד כה והוסיפה חשיפה מעניינת בעניינו של פרשן "הארץ" לענייני צבא. אורן, כך כתבה, עושה חלטורות בצבא ומקבל עליהן כסף. "הוא, שכותב על ענייני צבא", ציטטה כתב צבאי, "מקבל כסף מחיל חינוך ומהמכללה לביטחון לאומי. אז אם מדברים על אתיקה, שלא יתחסד". קסלר הביאה גם את תגובת דובר צה"ל שאישר כי אורן קיבל מצה"ל שכר תמורת הרצאות שנתן בפני קורסים ופורומים של קצינים, וציטטה "גורם מוסמך" שהעריך כי בשנתיים האחרונות הסתכמו הסכומים שקיבל בעשרות אלפי שקלים. אורן, איך לומר, לא יצא מהסיפור הזה מועמד מוביל לראשות הקתדרה לאתיקה, והחליט להשיב מלחמה.
אורן, כאן המקום לציין, הוא דמוקרט גדול. הוא מאמין בחופש העיתונות, הוא מצדד בזרימת מידע חופשית. את ליאורה גלאט-ברקוביץ', שהדליפה משיקולים פוליטיים את מסמך סיריל קרן,הוא חיבק בחום והשווה ל"מדענית המדווחת לעולם על ניסוי המתנהל במעבדה". את אליקים רובינשטיין,שהחליט לחקור את ההדלפה הוא כינה "אויב מקורות המידע של העיתונות".
הפעם , כשנתוני החלטורות שלו מצה"ל שאותן מממן משלם המיסים דלפו החוצה, השתנה משהו בתפישתו את עולם העיתונות. שוב הפכו ההדלפות לאסורות. חופש המידע שב מבויש למגירה. אורן פנה לפרקליט הצבאי הראשי, תא"ל אורי שוהם, ודרש לחקור מי המדליף. לאורן גם היה חשוד. קראו לו אבי בניהו. בצה"ל, עשה כוחו של הפרשן הצבאי אורן את שלו. ההתייחסות לפרשה היתה כאל הדלפה מסוכנת של סודות האטום של ישראל. החקירה הוטלה על חוקרי הימל"מ, היחידה המיוחדת של המשטרה הצבאית. נחקרו בה בזה אחר זה שורה ארוכה של קצינים, בהם בכירים עד דרגת תת אלוף. בסיום החקירה הועברו ממצאיה לפצ"ר הבא, מנחם פינקלשטיין. פינקלשטיין, בחוות דעת שהוציא, ניקה את בניהו מכל אשמה והמליץ להעמיד לדין משמעתי את דובר צה"ל, עודד בן-עמי. בן-עמי נשפט בפני האלוף גיורא איילנד ויצא זכאי.
אמיר אורן סירב להגיב לאמור בכתבה.

מרדכי גילת נגד אביגדור קהלני

גם מרדכי גילת הוא כבר מזמן לא רק עיתונאי. הוא מושך בחוטים, לוחץ, פועל למען בחירתם של קצינים חשובים לו וכדי לטרפד את מינויים של אחרים. דוגמה מדהימה למי ששכח מזמן היכן מתחיל ובעיקר היכן היה צריך אבל לא מסתיים תפקידו של עיתונאי, ניתן למצוא בסיפור הבא המופיע בספרו החדש של אביגדור קהלני, "בכוח האמת". קהלני היה אז תקופה קצרה בתפקידו כשר לבטחון פנים כשיום אחד הגיע לביתו גילת. קהלני בחר שלא להזכיר בספרו את גילת בשמו. "איש תקשורת, אשר מספר שבועות קודם לכן תקף אותי על עיכוב המינוי של סנדו מזור, הגיע יום אחד אל ביתי וניסה ללמד אותי את תורת המשטרה כולה על רגל אחת, מפגין בקיאות שגרמה לי לחוש כטירון בן יומו", כותב קהלני. "האיש עבר איתי על מספר שמות של קצינים בכירים. את חלק הארי הוא חיסל בהבל פה וטען שצריך להעיף אותם מיד, וחלק אחר הוא שיבח והמליץ, שעלי לקדמם לפני כולם. בביקור הזה למדתי עוד פרק בהלכות המשטרה. הכרתי את שמות הקצינים שביקש האיש לקדם, הבנתי מהר מאוד מדוע הוא חפץ ביקרם ורשמתי אותם לפני. בסופו של דבר לא קידמתי אותם גם משום שאיש - פרט לעיתונאי - לא המליץ עליהם, וגם משום שבתוך המשטרה הם נחשבו מחוברים לגורמים חיצוניים ועל כן נתונים להשפעות העלולות לערער את טוהר מעשיהם. מאז אותו שיעור בביתי היו המינויים שעשיתי ענייניים ללא עוררין, ונקבעו רק על דעתי ועל דעת המפכ"ל. אולם מאחר שלא קיבלתי את המלצותיו של העיתונאי הפכתי למטרה שניתן לירות בה מכל הכיוונים מדי סוף שבוע".

מרדכי גילת נגד משה שחל

אלא שלגילת לא היתה זו הפעם הראשונה שהוא דוחף את ידיו לקלחת המינויים. בתחילת שנת93' ביצעו המפכ"ל רפי פלד והשר לבטחון פנים משה שחל סבב מינויים בצמרת המשטרה.
שניים מהבולטים בסבב הזה היו סנ"צ מאיר גלבוע ונצ"מ יעקב גרוסמן, חוקריו הראשיים של אריה דרעי. החקירה הזו החלה בעקבות פרסומיו של גילת ובמהלכה זלגו לעברו באופן שוטף חומרים מחדרי החקירות. גלבוע וגרוסמן יועדו בסבב הזה למקום מרוחק מאגף החקירות. גלבוע קיבל אמנם דרגה והועלה לנצ"מ, אבל נשלח להיות מדריך לחקירות במכללה לפיקוד ומטה של המשטרה בנעורים. גרוסמן הועלה לתנ"צ ונשלח להיות מפקדה של אותה מכללה.
כמה זמן אחר כך התקשר גילת, איש התחקירים של "ידיעות אחרונות", ליוסי בר-מוחא, כתבו החוקר של עיתון "הארץ", והזמין אותו לפגישה. על שולחן בית הקפה בגבעתיים שבו נערכה הפגישה היה מונח ראשו של משה שחל, השר שתחתיו התפזרו קציניו של גילת לתפקידי הדרכה. "ב'ידיעות אחרונות'", סיפר גילת לבר-מוחא, "יש בעיה להיכנס בשחל, תעשה את זה אתה ב'הארץ'".
" גילת אמר ליוסי:'אתה חייב לעשות משהו על שחל'", מספר ידיד אישי של בר-מוחא. "הוא אמר לו:'אתה צריך לעשות כתבה על המשטרה בתקופת שחל. אתה יודע מה הוא עשה? הוא העביר את גרוסמן, הוא פגע בגלבוע, קצין אחר הוא זרק למחוז ש"י. הוא מרסק את אגף החקירות, הכל כדי שהחקירות לא יהיו רציניות'. לגילת לא היה שום חומר ספציפי. הוא פשוט סימן את שחל והחליט להיכנס בו. יוסי הבין שהאיש הזה רוצה לחסל בן אדם שפגע במקורות שלו. גלבוע היה הרי החוקר הגדול של דרעי. גילת ידע הכל מתוך חדרי החקירות. יוסי לא היה צריך להיות חכם גדול כדי להבין".
ומה יוסי ענה לו?
"יוסי סירב".
וגילת החליט לרדת מהעניין?
צחוק גדול. "מה פתאום. יש אחרים".
זמן קצר אחרי זה אכן החלו אחרים ב"הארץ" לחגוג על שחל.

מרדכי גילת בעד דליה איציק

העולם על פי גילת, כבר הבנו, מחולק לטובים ולרעים. הטובים טובים תמיד, בעיקר כשהם עוזרים לעיתונאי החרוץ. במשכן הכנסת יש לגילת כמה חברים נאמנים, כאלה הנהנים אצלו מהגנה כמעט מוחלטת. אחד כזה היה נחום לנגנטל. לפני שנים קיבל גילת תיק עמוס חומר בעניין מעורבות משפחת לנגנטל בעסקי הקרקעות בגבעת-שמואל, אבל העדיף לא לגעת בו. כך גם המקרה המדהים הבא שאירע עם ח"כ דליה איציק במחצית שנת94'. יוסי בר-מוחא, אז כאמור תחקירן "הארץ" והיום מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל-אביב, היה עסוק באיסוף חומר לתחקיר על ח"כ איציק. איציק, כך העלה התחקיר כשפורסם, קיבלה תרומה של 20 אלף שקל למטה הבחירות לפריימריס שלה ממנהל בית ספר חרדי, בעוד היא משמשת כמחזיקת תיק החינוך בעיריית ירושלים. היא העבירה כספים של הסתדרות המורים לעמותה שהקימה, וקיבלה שכר ממשרד החינוך על שעות הוראה שבועיות אבל לא הצליחה לזכור מה וכמה לימדה ואפילו לא שם של אחד מתלמידיה.
יום אחד התקשר בר-מוחא למזכירת בית הספר שבו היתה רשומה איציק כדי לבקש את תגובתה. המזכירה שוחחה עם העיתונאי ומיד אחר כך דיווחה על השיחה לאיציק. זמן קצר אחר כך קיבל בר-מוחא שיחת טלפון מפתיעה מחברת הכנסת. "יוסי", פנתה איציק לבר-מוחא, "הבנתי שאתה עושה עלי איזוכתבה, אפשר לדעת במה מדובר? ". בר-מוחא אישר את העובדה הבסיסית והבטיח לאיציק שברגע שיסיים לאסוף את החומר יפנה אליה על מנת לקבל את תגובתה.
"אם ככה", השיבה איציק לבר-מוחא, "תתקשר למוטי גילת. הוא רוצה לדבר איתך". " יוסי היה די המום מכך שדליה איציק מפעילה מולו את מוטי גילת, אבל הוא התקשר", מספר חבר של בר-מוחא, "ואז גילת התחיל לנסות להוריד אותו מהכתבה. הוא אמר לו:' בחייך, תעזוב את דליה איציק, מה יש לך ממנה, למה אתה מתעסק דווקא איתה, יש כל כך הרבה נושאים לעבוד עליהם'. יוסי הסביר לו שמדובר בפרשה חמורה יותר מהסיפור שלו על הג'קוזי של רפי פלד, אבל גילת היה נעול. הוא אמר לו:'יש לך נושאים הרבה יותר חמורים'". ברמוחא לא נכנע והתחקיר ראה אור.
חברת הכנסת דליה איציק בתגובה: "אני לא דיברתי עם ברמוחא. למיטב ידיעתי גילת דיבר איתו, אבל לא בשליחותי".
בר-מוחא מסר בתגובה לפניית "סופשבוע" כי הוא אינו מאשר ואינו מכחיש את הדברים.
תגובתו של גילת לא נתקבלה עד מועד סגירת הגיליון.

מרדכי גילת נגד שמואל הולנדר

עיתונות חוקרת היא ללא ספק נשמת אפו של משטר דמוקרטי. חשיפת שחיתויות והתרעה על התנהלות לא תקינה הן ללא ספק כלים חשובים במלחמה לנקיון הממשל. אלא שלעיתונות החוקרת כוח גדול, וכשהוא משמש לחיסול חשבונות אישיים, הוא הופך לכוח להשחית.
ב-12 באפריל 2002 פורסם במוסף "7 ימים " של "ידיעות אחרונות" ראיון מפרגן עם ראש אגף החקירות של נציבות שירות המדינה, עופר רייכמן. מה זה מפרגן? אם כל הפרגונים. "גונבים לו את המדינה", צעקה הכותרת. רייכמן הוצג בכתבה כמו הילד ההולנדי עם האצבע בסכר. את הראיון עם רייכמן ערכה מיכל גרייבסקי, שותפתו של מרדכי גילת. מי שהתוודע לתחקירים קודמים של גילת וצוותו צפה שבקרוב יבוא התחקיר על הנציבות. ככה זה עובד. קודם מקבלים את הראיון המחמיא, אחר כך מביאים את התמורה.
שלושה חודשים אחר כך זה הגיע. בשתי כתבות ארוכות ומתלהמות הפך גילת את שמואל הולנדר, נציב שירות המדינה,לאחרון המושחתים.גילת הביא שורה של מקרים שבהם לטענתו הקל הולנדר עם עובדי מדינה שנחשדו בעבירות שונות. תחקיר מקביל של "מעריב" גילה אז שהבסיס העובדתי של גילת היה רעוע במיוחד. גילת גם לא הצליח, והאמת גם לא ממש ניסה, להסביר מה המניע של הולנדר לטייח פרשיות נוראיות כל כך. האם הוא מקבל משהו מתחת לשולחן? האם מדובר בחברי ילדות שלו או בקרובי משפחה שלהם הוא סוגר תיקים?
אלא שבטכניקת הכתיבה של גילת לא תמיד העובדות הן מה שקובע. עם כותרות ענק, ביטויים מתלהמים וציטוטים בוטים של גורמים עלומי שם, קל מאוד להגיע לשורה התחתונה הרצויה. רצויה לגילת ורצויה לא פחות ליריביו של הולנדר באגף החקירות, שהביאו את החומר. אצל גילת, כבר אמרנו, מי שרע, רע עד הסוף. גם אם הולנדר היה מנסה לסייע לזקנה לחצות את הכביש היה גילת מאשים אותו בניסיון לחסל אותה בתאונה. אלא שלעתים השיטה הזו, לא פחות ממה שהיא פוגעת בקורבנותיו, מגחיכה עד מאוד את גילת עצמו.
כך היה בסוגיית טיפולו של הולנדר בשחר לוי. לוי היה בכיר במשרד הביטחון שהואשם בעבירות של הטרדה מינית ומגע מיני עם חיילות הכפופות לו. הוא הועמד לדין בבית הדין למשמעת של נציבות שירות המדינה ויצא עם עונש קל יחסית. בערעור שהוגש לבית המשפט העליון החמירה השופטת דורית בייניש את עונשו וקבעה באופן תקדימי כי "ניהול קשר רומנטי בין ממונה לבין עובדת בשירות המדינה, כאשר מתקיימים יחסי כפיפות ביניהם, פוגעת בתפקוד התקין ובתדמית הראויה של השירות, אף אם זה נעשה בהסכמה".
גילת קרא את פסק הדין, ראה משהו שקשור לנציבות המדינה, נזכר שיש לו שם מישהו שמפעם לפעם צריך להכות בו, וירה. במאמר שפרסם כמה ימים אחרי פסק הדין קבע גילת כי פסק הדין הזה הוא "סטירת לחי נוספת להולנדר". פסק הדין הזה, קבע גילת, שניתן "בניגוד לגישתו" של הולנדר, "אמור להוליך את הנציב למסקנות אישיות". אלא שגילת, לפני שהתיישב מול המקלדת, העדיף להעלים מקוראיו שתי עובדות קריטיות. האחת, שנציבות שירות המדינה בראשותו של הולנדר היא זו שערערה על קולת עונשו של שחר לוי, היא שדרשה מבית המשפט העליון להחמיר בעונש, היא זו שדעתה נתקבלה על ידי השופטת בייניש, היא שניצחה בדיון המשפטי. כיצד, אם כן, אפשר לראות בהחלטה הזו סטירת לחי דווקא להולנדר? לא ברור.
אלא שזה עוד כלום. תשעה חודשים קודם לכן, מיד לאחר שהגישה הנציבות את הערעור, פורסם ב"ידיעות" מאמר מחודד וכתוב היטב בנושא. נציבות שירות המדינה קיבלה בו צרור מחמאות על תפקודה בפרשת שחר לוי. "נציבות שירות המדינה נהגה הפעם ביד רמה", הילל וקילס הכותב, "היא הגישה נגד החשוד תובענה מנומקת, השעתה אותו מעבודתו והצליחה לגרום להרשעתו בחלק מהאישומים". מחיאות כפיים סוערות לנציבות ולהולנדר העומד בראשה. ומי חתום על המאמר ההוא? נכון, מרדכי גילת. למי שמסתבך ומתקשה להבין לאיזה גילת להאמין, זה שמעניק להולנדר סטירת לחי או זה שעוטף אותו במחמאות, ההסבר פשוט. המאמר הראשון נכתב לפני שצוות גילת חבר לאגף החקירות בנציבות, בראשות עופר רייכמן. עד אז אפשר היה עוד להחמיא לנציב מפעם לפעם על התנהלות נאותה. מהרגע שבאגף החקירות של רייכמן התחילו לעבוד עם גילת ואנשיו הפך בהכרח יריב האגף, שמואל הולנדר, לאיש רע. ואת הרוע, כמו שאמרנו, גם אלף כביסות באריאל אולטרה לא יכולות להסיר. כך מרשה לעצמו גילת להפוך את העובדות על ראשן, לזלזל בקוראים וגם קצת בעצמו, ולהוציא רשימות חיסול מהסוג הזה, כשהוא בונה בציניות גדולה על כך שקוראי העיתון שלו לא בקיאים יותר מדי בפרטים.

מרדכי גילת נגד אברהם בורג

הולנדר אינו היחיד שמצא את עצמו במבוך של גילת מבלי יכולת להבין איך הגיע לשם ואיך יוצאים החוצה. כך אירע גם לח"כ אברהם בורג. בורג לא נתקל מעולם בגילת, לטוב ולרע, עד אותו יום ההצבעה בכנסת על מה שזכה לכינוי "חוק דרעי". ב-13 בפברואר 2001 הצביעה מליאת הכנסת על החוק לשחרור מוקדם של אסירים העומדים בקריטריונים שנקבעו, אחרי מחצית מתקופת מאסרם. האסיר המפורסם שהיה צפוי אז ליהנות מהחוק היה אריה דרעי, שלא בטובתו העניק לחוק הזה את שמו.
ההצבעה הסתיימה והחוק עבר על חודו של קול: 48 בעד, 47 נגד. אלא שאז החלה המהומה סביב שאלת הצבעתו של ח"כ יולי אדלשטיין. אדלשטיין נכנס מאוחר למליאה והעימות סביב השאלה אם לספור את קולו אם לאו הגיעה כמעט לתגרת ידיים. היו"ר בורג נכנס ללשכתו, בין היתר יחד עם היועץ המשפטי של הכנסת עו"ד צבי ענבר, ואחרי ארבע שעות של האזנה להקלטה וצפייה בווידאו החליט לאשר את ההצבעה. החוק עבר. עבור גילת היה הצעד הזה של בורג, שיכול היה להביא ליציאתו של דרעי מהכלא בטרם זמן, בלתי נסלח.
מי שמכיר את התנהלותו של גילת היה יכול להעריך כבר אז שבורג חי על זמן שאול. שבוע אחרי ההצבעה הגיעה המנההראשונה. גילת חשף "עסקה" בכתבה שפרסם: היו"ר בורג ניסה לארגן ליועץ המשפטי של הכנסת צבי ענבר "מתנת פרישה ששוויה מאות אלפי שקלים" (חודש לפני כן התקבל חוק היועץ המשפטי לכנסת המשווה את מעמדו של היועץ לזה של שופט עליון - ק.ל). ענבר , מצדו, הכשיר את ההצבעה השגויה, אליבא דגילת, על חוק דרעי. זאת היתה רק המנה הראשונה. חצי שנה אחר כך היו אמורות להתקיים הבחירות הפנימיות לראשות מפלגת העבודה בין בורג לבנימין בן-אליעזר. חודשיים לפני הבחירות הצביעו הסקרים על פער ניכר לטובתו של בורג שכבר ראה את עצמו יושב על כס היו"ר. שבועות ספורים לפני הבחירות הגיעה המנה השנייה של גילת שנדמה שלא שכח ולא סלח לבורג על התנהלותו בעניין חוק דרעי. בעניין הזה לא עזרה לבורג אפילו העובדה שהוא עצמו הצביע נגד החוק. גילת לפי מאמריו ראה בו את האחראי למעבר החוק ועל טעויות, כבר למדנו, משלמים אצל גילת וביוקר.
בתחילת יולי 2001 פרסם גילת במוסף השבת של "ידיעות" שתי כתבות תחקיר על "דפוסי השחיתות הציבורית של יו"ר הכנסת". הכתבות הכילו אוסף ענקי של פרטים.חלקם לא קשורים כלל לבורג,חלקם נופחו כיד הדמיון הטובה של גילת לממדי ענק.האשמות מהותיות ביותר בתחקירים התגלו במהרה כלא נכונות. גילת האשים את בורג כי רכש על חשבון משלם המסים מכונית גדולה ויקרה וש"את זכותו למיגון ביתו הפרטי ניצל להשבחת מעונו בעשרות אלפי דולרים". " אם כבר מחליפים את התריסים למה שלא יהיו חשמליים? אם מתקינים סורגים מדוע שלא יהיו דקורטיביים? אם מתקינים שער חשמלי ומחליפים דלתות, למה שבאותה הזדמנות לא תשקיע המדינה גם בפיתוח הגינה וברחבת הכניסה? העבודה לא פסחה אפילו על הזמנת כמה חלונות סקאי לייט שקופים לגג הרעפים", כתב .
בסגנונו, הציג גילת גם את החלפת מערכת המחשבים במשכן כמזימה אפלה וחשאית באישון לילה. "היינו המומים", אמרה לגילת עובדת שקיבלה מחשב חדש וכנראה נכנסה מכך לשוק. "הכל התנהל במין מסתורין כזה, תעלומה, משהו לא ברור", הסבירה לו העובדת, שבחרה לשמור על אלמוניותה, כנראה מחשש שמא תקפוץ עליה מכשפה מפחידה עם מחשב נוסף.
בדיקה שנערכה על ידי אבנר מולכו ב"העין השביעית" גילתה מעט מהאמת על העבודה של גילת. "הסורגים המדוברים אינם מזהב אלא מעוטרים בכמה עיגולי ברזל, ללא תוספת מחיר כפי שמעלה בדיקה פשוטה", כתב . תריסי המתכת הותקנו לפי דרישה של השב"כ, חלונות הסקאי לייט שהוצגו כסמל השחיתות לא היו ולא נבראו כלל בבית, בדיוק כמו הרחבת שביל הכניסה ופיתוח הגינה.
הוצאות הרכב שרכש בורג, התברר עוד, היו פחותות והביאו דווקא חיסכון לקופת המדינה.
חלק ניכר מהנתונים הללו היו יכולים להתברר לגילת ולצוותו לפני פרסום התחקיר אילו נענה להצעתם של אנשי בורג. אלו הזמינו את גילת ואנשיו לבקר בבית כשהוא ריק מיושביו על מנת לעמוד על טעותם. אנשיו של גילת הודו בנימוס והעדיפו לא להתבלבל עם העובדות.
התחקיר הזה היה נקודת המפנה. בורג איבד במכה אחת את ההובלה בסקרים והפסיד את הבחירות לבן-אליעזר.
התופעה שעל פיה "תחקיר" לקוי, רעוע, חסר בשר, שקרי בחלקיו, מנופח בחלקיו האחרים והנשען על פיגומים של התנסחויות חריפות שאין מאחוריהן בשר, מחסל סיכויים של מתמודד למשרה פוליטית חשובה, צריכה לעורר הרהורים כבדים אצל כל שוחר צדק, דמוקרטיה ונקיונם של תהליכים בחברה.
* [email protected]

צילומים: רובי קסטרו, פלאש 90, יהונתן שאול, רענן כהן

על הכוונת: יעקב נאמן

כשהיועץ רובינשטיין מזהיר מפני סימביוזה בין קבוצת עיתונאים למדליפים, סימביוזה שתוצאותיה הן הרס של הדמוקרטיה, נראה שאין כמו פרשת העמדתו לדין של יעקב נאמן כדי להוכיח את הדברים. מן הפרשה הזו ניתן ללמוד מה קורה לשלטון החוק כשפרקליטות אינטרסנטית, בעלת דעה ברורה מאוד על איך היא היתה רוצה לראות את מערכת אכיפת החוק מתנהלת ובעיקר מה היא לא היתה רוצה שם, חוברת בקשר שאין שלילי ממנו לעיתונות מכסה, מחפה ותומכת, ומביאה לגירוש שר ממשרתו.

כניסתו של פרופ' יעקב נאמן למשרד המשפטים ביוני96' לוותה ברעש גדול. נאמן, עורך דין מנוסה ובעל עמדה ברורה ומוגדרת בשיח המשפטי, לא היה החלום הרטוב לבוס הרצוי אצל בכירי הפרקליטות. אם לא די בהערכות המוקדמות שלהם בהקשר הזה, ברגע שבו דרך בבניין הבהיר נאמן כי מה שהיה הוא לגמרי לא מה שיהיה. הוא לא הסתיר את כוונתו להחליף את היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן-יאיר, והאשים את הפרקליטות בכך שהחלטותיה מונעות לעתים משיקולים פוליטיים. בפרקליטות לא אהבו מטבע הדברים את האמירות הללו של נאמן. הפרקליטה ארבל והיועץ בן-יאיר דאגו להגיב עליהן בחריפות בכלי התקשורת.

זמן לא רב אחרי בחירות96' ערכה לאה רבין על גג ביתה ארוחת ערב למוזמנים. לארוחה הוזמנו מכרים, חברים וכמה ממקורבי המשפחה. בין המוזמנים היו גם היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן-יאיר, ורעייתו. אחד הנוכחים בארוחה סיפר השבוע ל"סופשבוע" כי בשלב מסוים, אחרי כמה לגימות מהיין שהוגש לשולחנות, שחרר היועץ בן-יאיר את לשונו. "שמעתם מה אני עושה לפאשיסט הזה, יעקב נאמן? ", אמר , "אני הולך לזיין אותו". " מה הוא עשה לך? ", ניסה אחד השומעים לברר. "אתה לא מכיר את האנשים האלה", השיב בן-יאיר לדברי אותו גורם. "אתה לא מכיר את המוטיבציות שלהם". רעיית היועץ הספיקה עוד לזרוק לעברו הערה ממתנת, לדברי הגורם, אלא שאת מה שנאמר אי אפשר היה כבר להחזיר לאחור. מיכאל בןיאיר בתגובה: "לא היו דברים מעולם. לא אמרתי דברים כאלה, לא בניסוח הזה ולא בשום ניסוח אחר בעל משמעות תוכנית דומה".

ביום שבו מונה פרופ' נאמן לשר המשפטים בממשלת בנימין נתניהו הוגשה לבג"ץ עתירה נגד המינוי. בבסיס העתירה עמדו פרשיות שונות שנפלו מאוחר יותר. המרכזית שבהן עסקה במסמך שהיה מצוי בידי המשטרה ופרקליטות המדינה ועל פיו ניסה נאמן להדיח עד תביעה במשפט דרעי שלא לשתף פעולה עם המשטרה. המסמך המדובר היה זיכרון דברים שרשם סנ"צ מאיר גלבוע,מחוקריו של דרעי,בספטמבר92' בעקבותשיחהשקייםעם העד, מרטין בראון, יהודי תושב אנגליה.

מן הדברים עלה שבראון סיפר לחוקר כי לאחר שהעיד במשטרה בפרשת דרעי, הזמין אותו נאמן למשרדו ושאל אותו: "מה פתאום אתם עוזרים למשטרה? ". בראון טען, כך לפי אותו זיכרון דברים של גלבוע, כי לנאמן היה עניין לסייע לדרעי מכיוון שזה מינה אותו לעמוד בראש ועדה הקשורה בענייני משרד הפנים.

המזכר הזה היה כאמור בן ארבע שנים. במשך כל אותן שנים לא נעשה איתו דבר. עכשיו, ערב הטקס החגיגי של הקמת הממשלה, היה במערכת מי שחשב שהגיע הזמן להקים אותו לתחייה.

היום שבו הוגשה העתירה, יום המינוי, היה מטבע הדברים יום עמוס במיוחד עבור נאמן. על דבר הגשת העתירה הוא שמע לראשונה מעו"ד אהוד סול, שותף במשרדו. נאמן, שהיה עסוק, ביקש מסול לאסוף את החומר ולהכין עבורו תצהיר תשובה. עו"ד סול ופרקליטה נוספת במשרד עבדו לתוך הלילה כשהם מסתייעים טלפונית בנאמן. למחרת בבוקר כבר הוגש תצהיר התשובה במסגרתו פורטו נסיבות היכרותו של נאמן עם בראון. מדובר, כתב נאמן, "בדברי כזב מתחילתם ועד סופם. מעולם לא אמרתי כדברים הללו או דומים להם למר בראון. ההפך הוא הנכון". בהמשך הצהיר עוד נאמן כי הוא מונה על ידי דרעי לעמוד בראש הוועדה שעסקה בתמיכות לרשויות המקומיות ב-22 ביולי 92', " לאחר שנגבתה, למיטב ידיעתי, עדות ממר בראון במשטרה".

במשטרה החלו בבדיקת התיק וגבו הודעה מנאמן. מהר מאוד התברר כי אין בטענות ממש. בראון, התברר, הפליל את דרעי בעדויותיו לפני פגישתו עם נאמן כמו גם אחריה. לפגישותיו עם נאמן לא היתה שום השפעה על התנהגותו. יתרה מכך, בראון חזר בו בהמשך מהדברים. חוקרי המשטרה מסרו את מסקנות הבדיקה לפרקליטות ונראה היה שהתיק קרוב לסיומו. בשלב הזה נכנס היועץ המשפטי לממשלה בעצמו לעובי התיק. הוא החל ליטול חלק בישיבות אינטנסיביות בנושא, באופן שגם במשטרה הגדירו כחריג, ודאי על רקע העובדה שתוצאות התיק עשויות להשפיע על עתידו. אלא שהזוטות הללו לא הפריעו לבןיאיר. התיק הוחזר לחוקרים ובתוך זמן קצר הורה להם בןיאיר לעבור מ"בדיקה" ל"חקירה" מלאה. בשלב הזה הודיע נאמן כי הוא מתפטר מתפקידו עד לסיום הפרשה.

במהלך החקירה, כפי שהעלה החומר בתיק, ביקש נאמן יותר מפעם אחת מחוקריו להניח בפניו את כל הטענות נגדו. יש לי תשובה והסבר לכל דבר, תשאלו אותי הכל, ביקש. נאמן היה משוכנע שהסבריו ישכנעו את הפרקליטות כי אין כל מקום להגיש נגדו כתב אישום, אלא שבפרקליטות לא רצו לשמוע. נצ"מ דורון בית-נר, אחד מחוקריו, העיד במשפט שהתנהל אחר כך כי החוקרים הכינו רשימה של 80 שאלות ששיקפו את כל הטענות נגד נאמן והיו אמורות להיות מוצגות לו בדרישה לקבלת הסברים. בפרקליטות עברו על השאלות, מחקו כמעט את כולן ואפשרו לחוקרים לשאול את נאמן שלוש שאלות בלבד. נאמן פגש חלק מהטענות נגדו לראשונה בכתב האישום.

ימים ספורים לאחר העדות שמסר עוד בשלב ה"בדיקה", במהלך עיון במסמכים במשרדו, גילה נאמן את דוח הוועדה שאליה מונה על ידי דרעי. נאמן עיין בדוח וגילה לפתע כי התאריך שמסר בתצהיר לגבי מועד מינויו לוועדה היה שגוי. הוועדה, התברר, הוקמה ביולי91' ולא ביולי92'. נאמן מיהר להתקשר לתנ"צ יעקב גרוסמן, שניהל את החקירה, ומסר לו על הטעות. החוקרים, מיותר לציין, לא עלו על הטעות הזו בעצמם ולולא פניית נאמן ספק גם אם היו עולים עליה.

זו לא היתה הנקודה היחידה שנאמן תרם מיוזמתו לחוקרים.

בשלב מסוים סיפר נאמן בחקירתו כי בשנת95' התייעץ איתו בראון פעם נוספת, הפעם שאל האם הוא חייב להעיד בחיקור דין המתקיים באנגליה. נאמן העיד כי המליץ לבראון להיוועץ בעורך דין אנגלי המכיר את החוק המקומי. מאוחר יותר, גם הפעם בחיפוש נוסף שערך בין ניירותיו, מצא נאמן מסמך שחיבר אז לבקשתו עו"ד אליוט סאקס, פרקליט אנגלי המועסק במשרדו, בעקבות פניית בראון. במסמך מנתח סאקס את האפשרויות המשפטיות העומדות בפני בראון ומכולן עולה מסקנה ברורה אחת: לבראון אין ברירה אלא לשתף פעולה עם המשטרה.

נאמן היה בעננים. המסמך הזה, כך היה משוכנע, מוכיח סופית ובאופן הכי ברור שיכול להיות, כי לא רק שלא ניסה להדיח את בראון שלא לשתף פעולה עם המשטרה, אלא שחוות דעת משפטית שחוברה במשרדו עבור בראון קבעה את ההפך הגמור. נאמן רץ עם המסמך לחוקרים והגיש אותו. בפרקליטות המדינה חשבו אחרת. המסמך, הם אמרו, מוכיח שנאמן שיקר כשטען בתחילה כי הפנה את בראון לעורך דין אנגלי.

עם הגשת כתב האישום התבררה לראשונה התמונה המלאה. הטענה בדבר הדחת בראון שלא לשתף פעולה עם המשטרה, שהיתה העילה לפתיחת החקירה כולה, נעלמה כלא היתה. במקומה הלך ונרקם כתב האישום מחדש סביב התצהיר שמסר נאמן לבג"ץ וסביב עדויותיו במשטרה. נאמן הואשם בכך ששיקר בעניין תאריך מינוי הוועדה, עניין שהוא עצמו תיקן בפני החוקרים בטרם גילו זאת בעצמם, וכן ששיבש מהלכי משפט בעניין חוות הדעת של עו"ד סאקס. נאמן, האשימה הפרקליטות, ניסה להעלים את חוות הדעת מהחוקרים.

האישומים הללו היו מופרכים על פניהם. ראשית מכיוון שאת התאריך השגוי על התצהיר מיהר נאמן לתקן ביוזמתו עוד בטרם מי מהחוקרים עלה על כך. שנית, גם את חוות הדעת של סאקס הביא נאמן ביוזמתו לחוקרים, כך שמוזר היה להאשים אותו שהעלים את המסמך. שלישית, המסמך הזה מוכיח את צדקתו בצורה הניצחת ביותר, ומשכך, איזו סיבה יש לו להעלים מסמך שכזה.

אלא שהפרקליטה ארבל והיועץ בן-יאיר החליטו להעמיד את נאמן לדין. מסלול החתחתים שעשה התיק הזה בדרך לכתב האישום העלה יותר מדי שאלות שלא קיבלו תשובה.

כך למשל, מה פתאום החליטו בפרקליטות לשלוף את זיכרון הדברים של סנ"צ גלבוע אחרי ארבע שנים שבהן הוא שכב כאבן שאין לה הופכין, ולהתחיל לטפל בו במרץ שכזה דווקא ביום מינויו של נאמן לשר הממונה על היועץ והפרקליטה?

מדוע דרשו היועץ והפרקליטה מהחוקרים שלא לסכם את ממצאי חקירתם ושלא להגיש דוח מלווה בהמלצות, כמקובל? האם זה קשור לכך שהחוקרים גילו מהרגע הראשון עמדה עצמאית וחלקו על זו של הפרקליטים? האם זה קשור לכך שכבר אחרי כמה ימי חקירה כתב תנ"צ גרוסמן בתיק כי "העליתי את השקפתי. ספק אם נגיע לכתב אישום" ?

וכיצד מתיישבים דבריה של הפרקליטה ארבל בראיון טלוויזיוני ולפיהם העובדה שהחוקרים אינם מסכמים את חקירותיהם היא דבר שבשגרה עם עדויות החוקרים בבית המשפט שלפיהן מדובר באירוע חריג ביותר?

וממתי היועץ המשפטי לממשלה מנהל באופן אישי את החקירה, בצורה כזו שגם החוקרים הוותיקים שניהלו אותה ציינו כחריגה? ממתי הוא וצוותו מנסחים עבור החוקרים את השאלות ומדוע הם אוסרים עליהם לשאול את החשוד עשרות שאלות שביקשו לשאול? שלא לדבר על חקירה שיש ליועץ עניין אישי בה, שכן היא מתנהלת נגד מי שרק עתה איים להדיח אותו.

שאלת השאלות נגעה לעד אחד מרכזי שבפרקליטות התעקשו שלא להורות למשטרה לחקור. מדובר בעו"ד אהוד סול, איש משרדו של נאמן ומי שחיבר וניסח את התצהיר שסביבו התנהלה הסערה כולה. סול העיד מאוחר יותר במשפט כי הוא שניסח את התצהיר, הוא שבדק את הנתונים ובלחץ הזמן הוא שעשה את הטעות ורשם תאריך שאיננו נכון. סביר מאוד להניח שגרסתו זו, לו נשמעה מול חוקרי המשטרה, היתה מייתרת את המשפט כולו. אלא שהיו מי שלא רצו לייתר את המשפט ובאופן מוזר ביותר החליטו כי דווקא עו"ד סול לא ייחקר, עובדה שהתמיהה מאוחר יותר גם את השופטים שלא קיבלו עליה תשובה.

המציאות שבה נאמן מנדב מיוזמתו את כל החומרים לחוקרים וממהר לתקן אותם על טעויות שנפלו בעדותו הקודמת, בטרם הם עצמם עלו עליהן, לא ממש מתיישבת עם דמותו של מי שמואשם במתן עדות שקר במתכוון. כשהפרקליטה עו"ד רות דוד נאלצה להסביר מדוע הביא נאמן את חוות הדעת של עו"ד סאקס מיוזמתו וכיצד זה מסתדר עם כוונותיו הפליליות להטעות ולשקר, היא מצאה את ההסבר. נאמן, היא הסבירה במשנה סדורה, נאלץ להביא את המסמך לחוקרים רק בעקבות חיפוש שנערך במשרדו יומיים קודם. רק משחש בקרבת החוקרים העושים במשרדו, "נתרענן זיכרונו" והוא גילה את המסמך, קבעה. הרעיון שבנתה התביעה היה יפה אלמלא היה שקר צרוף שנתברר במהלך המשפט. החוקרים מעולם לא ביצעו שום חיפוש במשרדו של נאמן והוא, כאמור, הביא את המסמך הזה למשרדי אגף החקירות מיוזמתו המלאה.

אלא שספק אם הפרקליטות בניצוחו של היועץ היתה מצליחה להרים כתב אישום רופס ורעוע מהסוג הזה לולא הסיוע המאסיבי שקיבלה מאוסף חסידיה בתקשורת. מרדכי גילת, אמנון אברמוביץ', חני קים והפרשן המשפטי האולטימטיבי משה נגבי חיבקו את ארבל ובן-יאיר בחום מהרגע הראשון והעניקו להם בפרשה הזו רוח גבית אדירה. גם לאחר שהחלו הפרטים להיחשף ושלושת השופטים זיכו את נאמן פה אחד לא נתנה החבורה הזו לעובדות לבלבל אותה.

אמנון אברמוביץ', אז בערוץ הראשון, היה אחד העיתונאים שתמכו בנאמנות בעמדת היועץ והפרקליטה. אברמוביץ', עם או בלי קשר, היה גם מי שזכה לדעת כמעט בזמן אמת מה קורה בחקירה. ב-15 בנובמבר96' הציג אברמוביץ' ב"יומן" שני גילויים מרעישים שיכולים ללמד הרבה על התנהלותם של מקורבי המשטרה והפרקליטות בעיתונות באותם ימים. אברמוביץ' סיפר לצופיו כי המשטרה חשפה מסמך המעיד על קשר מקצועי בין נאמן לבין בראון. "המסמך הוא חוות דעת מנומקת, מלומדת, כתובה באנגלית, שבה מייעץ משרדו של נאמן למרטין בראון איך להימנע מלהעיד נגד אריה דרעי. להימנע מלהעיד בלי להסתבך". הדיווח הזה של אברמוביץ', שהתייחס לחוות הדעת של עו"ד אליוט סאקס, היה בלוף כפול. ראשית מכיוון שהמשטרה לא חשפה את המסמך אלא הוא הוגש לה על מגש באדיבותו של החשוד עצמו. שנית - מכיוון שהמסמך מלמד את ההפך הגמור. משרדו של נאמן יעץ לבראון דווקא לשתף פעולה.

דיווחים ופרשנויות ברמה הזו סייעו באותם ימים לפרקליטות להכשיר את הלבבות להגשת כתב האישום. "חוקרי המשטרה אומרים", דיווח אברמוביץ' בלשונו הציורית בשידור אחר, "כי גם כשהם מנסים להסיט את מבטם מהפרשיות השונות של נאמן, הפרשיות מסתכלות עליהם".

לא צריך לאמץ יותר מדי את הזיכרון כדי לבחון בדיעבד להיכן הגיעו הפרשיות, להיכן הגיע נאמן, ובעיקר עד להיכן הגיע אברמוביץ עם דיווחיו. אלא שהוא לא היה היחיד.

חני קים ב"הארץ" דרשה מנאמן לעזוב את תפקידו כבר כשהחלה בדיקת המשטרה בעניינו. כשהוא זוכה בבית המשפט התקשתה קים להשלים עם הזיכוי הגורף וניסתה לשכנע את הפרקליטות להגיש ערעור על הזיכוי. על כך אפשר להגיד "נו, מילא". אבל הנימוק שלה להצדקת הערעור, ראוי לו שיילמד היטב בפקולטה למשפטים. "פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, שימשה במשך שנים פרקליטת מחוז המרכז ושופטת מחוזית", כתבה . "מעולם לא הוטל דופי בשום תפקיד שמילאה. ארבל הגיעה למסקנה כי נאמן שיקר בשרשרת העובדות שהעלים מתצהירו לבג"ץ ומעדותו במשטרה. יכולתה של ארבל להעריך תום לב לא פחותה מיכולתם של שלושה שופטים מבית משפט השלום בתל-אביב שזיכו את נאמן". זה מובן? מי בכלל צריך את המטומטמים האלה מבית המשפט כשהפרקליטה ארבל חושבת הפוך. ובכלל, מאיפה לקחה השלישייה הזו את העוז להחליט הפוך ממנה?

גם למרדכי גילת, שלמקרא דבריו ניתן לחשוב שהוא היחיד שקרא את החומר, היה מה להגיד. "רק מי שקרא באמת את חומר הראיות כולו במשפט נאמן יכול להבין את הביקורת הציבורית על פסק הדין", כתב . ואם ישאל השואל לאיזו ביקורת ציבורית מתכוון גילת? זה ברור, לא? שלו עצמו, של משה נגבי ושל חני קים.

גם גילת דחף את הפרקליטות לערער על הזיכוי הבלתי נסבל. "השופטים העניקו בעצם לציבור המתדיינים בבתי המשפט רישיון להגיש לבג"ץ תצהירים שאינם תמיד אמת", כתב . "הם ייצרו מצב שאם לא יוגש ערעור על פסק הדין, כפי ששוקלת הפרקליטות לעשות, יישאר התקדים הזה לנצח".

גילת , שבתקופת החקירה פרסם מאמר תחת הכותרת "אל תגעו ביועץ", לא נורא רצה שנאמן יהיה שר המשפטים. בכתבה שפרסם ב"ידיעות" כמה ימים לפני שמונה נאמן לתפקיד על ידי בנימין נתניהו, איתר התחקירן גילת בכישרון גדול את הקשר הנסתר בין נתניהו לנאמן. "בתו של נאמן", חשף גילת, "נשואה לפרסומאי רמי סדן, אחד מיועצי התקשורת של ראש הממשלה המיועד".

עו "ד נאמן קרא את הדברים בעיתון והרים גבה. יש לו חמש בנות, הוא נמצא איתן בקשר מצוין ומעולם לא שמע על החתן הזה שחיבר לו גילת. "מיד אחרי שהתפרסמה הכתבה", סיפר אז נאמן, "אספתי את בנותי לישיבת חירום. ביקשתי מהן לחשוף הכל, לא להסתיר דבר ולגלות לי מי מהן נישאה לרמי סדן בלי לספר לי על כך".

משה נגבי, שכבר בתחילת הפרשה קבע שגם אם ייצא נאמן צח כשלג הוא לא יוכל לחזור לתפקיד, ניצל את פרשת נאמן לקמפיין הלל לעדנה ארבל. "ההערכה ליושרם ולחוסנם של ארבל ואנשיה צריכה להיות עמוקה שבעתיים", כתב ביום הגשת כתב האישום. "נכון נהג היועץ המשפטי כאשר הפקיד את עיקר הטיפול בפרשה בידיה של ארבל. בכך הוא סוכר פיותיהם של מלעיזים ומבטיח שהצדק עם יעקב נאמן לא רק ייעשה אלא גם ייראה". כשזוכה נאמן, נזעק נגבי לשמור על כבוד הפרקליטה. זה ששופטי השלום האמינו לנאמן, כתב, "זה אינו אומר שארבל נכשלה בתפקידה".

שום מילת ביקורת, שום מחשבה שנייה, שום הרהור.

(12/12/03 , 00:00)
http://images.maariv.co.il/channels/0/ART/603/999.html

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

ב) ראשיתה של חקירה זו בפרסום עיתונאי מאת העיתונאי עיתונאי מסויים, ובו תחקיר בדבר כספים שקיבל מר ויצמן בזמנו לאורך שנים שבהן כיהן כשר וכח"כ ממר אדוארד סרוסי. דבר זה הצדיק על פניו פניה אל בית הנשיא לבקש התייחסות, וכן עשה עוזרי, עו"ד יורם בונן, ביום כ"ד בטבת תש"ס (2.1.00).

קיווינו, פרקליטת המדינה ואנכי, בשל כבודו של מוסד הנשיאות וממלא התפקיד, כי יינתנו הסברים שיניחו את הדעת. משניתנו הסברים, כעבור כ-10 ימים, ולפיהם המדובר במתנות ידידות, שקדנו - יחד עם עוזרינו - על בדיקתם באינטנסיביות, לרבות שיחה עם עו"ד חנינא ברנדס (בהשתתפות ראש אח"ק) ובדיקות במשרד מבקר המדינה, בכנסת ובמס הכנסה; אך כתום יומיים עמוסים, הוברר לנו כי בדיקת חלק מהנדרש אינה מצויה בתחומנו, והחלטנו על בדיקה משטרתית. הצבענו על כך שלפי שעה אין נבחן חשד ספציפי, וכן על האפשרות כי הדברים יובהרו בהקדם בכלים העומדים לרשות המשטרה, בלא צורך בחקירה משטרתית במלוא היקפה. ואולם, כתום ימים אחדים לפעולת צוות הבדיקה, בראשות נצ"מ יוחנן דנינו, הודיעונו מפכ"ל המשטרה וראש אח"ק, כי נתגלה מסמך שעניינו הסכם המצביע על קשר עסקי בין מר ויצמן למר סרוסי מ-1983, שלא גולה עד לאותה עת, ולא ראינו מנוס מפתיחת חקירה.

ג) החקירה נערכה על-ידי המשטרה - היחידה לחקירות הונאה בראשות תנ"צ מירי גולן וצוות מתוכה בראשות נצ"מ יוסי פורטוגל - במאמץ ראוי להערכה, ונסתיימה בתום חודשיים ומחצה. סייעו לה אנשי מס הכנסה, בהנחיית הנציב מר קפלן, והיא לוותה על-ידי גב' אביה אלף, נציגת פרקליטות המדינה. ביום א' בניסן תש"ס (6.4.00) הגישה המשטרה את הדו"ח המסכם.

ד) פרקליטת המדינה, לאחר בחינת הנושא בצוות בפרקליטות, בהשתתפות הח"מ לפי הצורך, הגישה את חוות דעתה הלוטה, שכאמור אומצה על ידי. עלי להודות לה ולכל העושים במלאכה בפרקליטות על המאמץ. נוכח האמור, אינני שב בהחלטתי שלי בפירוט לכל התיאור העובדתי ולניתוח המשפטי, אך עלי להוסיף ולהידרש לדברים גם מתוך מבט נורמטיבי צופה פני עתיד. להלן איפוא היבטים והדגשים אחדים.

ה) אכן, העיסוק בנושא הכביד עלינו אנושית וציבורית. שיווינו לנגד עינינו את מעמדו של הנשיא, את גילו, את זכויותיו ותרומתו למדינה לאורך שנים רבות, ואת כוס היסורים שעברה עליו ועל משפחתו בקשר לפציעת בנו ע"ה בצה"ל, סבלו ואחר כך מותו ללא עת. אך השוויון לפני החוק, כמו גם הענין הציבורי הברור, חייבו חקירה.

כפי שנאמר בבג"צ 2534/97 יונה יהב ואח' נ' פרקליטת המדינה ואח', פ"ד נא (3) 1, 13:

"כל שאמרנו יפה הן לשועי הארץ והן לפשוטי העם. נקודת המוצא היא שכל האזרחים שווים בפני החוק. שוויון הכל בפני החוק הוא כלל בל יעבור בשיטתנו המשפטית. עקרון השוויון הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" (ציטוט מבג"צ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, כג (1) 693)".

ו) הנשיא נחקר במשכן הנשיא; סעיף 15 לחוק יסוד: נשיא המדינה קובע: "נדרש נשיא המדינה למסור עדות, תיגבה העדות במקום ובמועד שייקבעו על דעת נשיא המדינה". נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) משה לנדוי, בחיבורו פירוש לחוקי היסוד - חוק יסוד: נשיא המדינה (תשנ"ד, 56), מציין כי "על פי לשונה, ההוראה שבסעיף זה אינה חלה על קבלת הודעה מאת הנשיא בחקירה משטרתית; אבל יש להניח כי הנימוס מחייב, שגם בנדון זה ייקבעו המקום והמועד על דעת הנשיא". כך נעשה.

ז) מערכת החקירה המשטרתית והתביעה הכללית הן גופים חשדניים מטבעם, וכך ראוי להם. ניסיונן בחשיפת מעשים המגיעים לכלל עבירות פליליות הוא כזה, שאינן רשאיות להניח אבן לא הפוכה בבדיקת הדברים, וכך עשו גם במקרה דנן, ככל שיכולתן מגעת. יתר על כן, אין לסיטואציה מיוחדת זו שבה נתקלנו הפעם תקדים, אח ורע בפסיקה, ונאלצנו לחרוש תלמים חדשים. כאלה מצדיקים, כאמור, זהירות רבה.

ח) תודה לעוזרי, עוה"ד יורם בונן, יעקב שפירא ובמיוחד שירלי גריל, על סיועם.

ט) משהוגשו המלצות המשטרה והתיק נבחן כאמור בפרקליטות, הגיעה עת החלטה, ואת שורתה התחתונה כבר אמרנו.

מתן החלטה מנומקת

לקראת ההחלטה נשאלנו חזור והישאל האם רשאים אנו לפרסם בתום חקירה שהתנהלה כנגד איש ציבור, מסמך שמסקנתו היא סגירתו של תיק, אך בכללו מצויות התייחסויות לבעל המשרה המצביעות על בעייתיות נורמטיבית כזו או אחרת. השאלה כפי שהוצגה לעתים היתה, האם יש מקום ל"דו"ח ציבורי", כלום לא מנהג חדש הוא שבא למדינה, והאם מתפקידנו הוא. אינני יודע מנין נשאב המונח "דו"ח ציבורי". חובתנו היא, כעובדי ציבור, לנמק החלטותינו. המדובר איפוא בהחלטה מנומקת. השאלה התעוררה גם ערב פרסום החלטתנו בפרשת מינוי היועץ המשפטי לממשלה בתשנ"ז (1997), והועברה בכור הביקורת השיפוטית. בפסה"ד בבג"צ 2523/97 בן דרור ימיני נ' היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה (לא פורסם), אמר בית המשפט העליון:

nbsp&"...טענתו העיקרית של העותר היא, כי פרסום החלטה מנומקת מהוה פעולה בחוסר סמכות מצד היועץ המשפטי לממשלה, שכן סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה, על פי הטענה, היא להגיש כתבי אישום או להחליט על אי הגשתם. טענה זו אין לה על מה שתסמוך. רשות מינהלית שמוקנית לה סמכות על פי דין רשאית ואף חייבת לנמק את החלטתה...מידת הפירוט של ההחלטה על נימוקיה תיקבע על-ידי המשיבים בכל מקרה בהתאם לעניין שבפניהם....מתן הסעד המבוקש על ידי העותר ימנע מן המשיבים ליתן טעם להחלטתם באשר לחקירה בעלת ענין ציבורי ממדרגה ראשונה, ויש בכך משום פגיעה ביכולתם של המשיבים לפעול כמבוקש מסמכותם".

אכן, יש בעייתיות מובנית ידועה בהחלטה כזאת, המתפרסמת ברבים, שכן דברים שנאמרו על אדם ואשר לא יגיעו למבחן בית המשפט בהליך פלילי, הואיל והתיק נסגר, עלולים לפגוע בו פגיעה מסוימת. משום כך הזהרנו עצמנו לנהוג ברגישות, אולם, בסופו של יום, איננו יכולים שלא למלא את חובתנו. כשם שהחלטנו על פתיחת חקירה והודענו על כך ברבים, ולא יכולנו שלא לעשות כן, כך בבואנו לסיים את עיסוקנו בתיק חובתנו היא לנמק את החלטתנו - ונמלאנה.

המכלולים לבירור

א) תיק זה לא כלל מחלוקות עובדתיות של ממש.

ב) כעולה מחקירת המשטרה ומחוות דעת הפרקליטות, קיבלו מר ויצמן ומשפחתו סכומי כסף גדולים לאורך שנים ממר אדוארד סרוסי, מה שהחל כקשר בעל אופי עסקי עמו, נתפתח לידידות אישית קרובה. בחלק מן התקופה הוגדרו התשלומים כדמי ייעוץ (לפי דברי הנשיא ויצמן לא היה המדובר בעבודה אינטנסיבית), ובתקופות אחרות הוגדרו כמתנות: 1984-1980 - ייעוץ לחברות סריסטקס וסדיטקס, 1985-1984 - מתנה לבתו של מר ויצמן, 1993-1987 - העברת הכספים באמצעות חשבון נאמנות. כמו כן קיבל מר ויצמן ממר רמי אונגר, איש עסקים ישראלי וידיד קרוב שעמו היה תקופות ארוכות בקשרי עסקים, גם סכומי כסף משמעותיים (אמנם קטנים מאלה שנתקבלו ממר סרוסי) בין 1985 ל-1987, וזאת כשכיהן כשר. אנו נתמקד בכספים שקיבל מר ויצמן שעה שכיהן כשר וכחבר כנסת, בהיותו עובד ציבור.

ג) בקבלת הכספים ממר סרוסי וממר אונגר בעת כהונתו כשר היתה לכאורה הפרה של הכללים למניעת ניגוד עניינים של שרים וסגני שרים ("כללי ועדת אשר"), י"פ תש"מ 2120. נזכיר כי כללים אלה הותקנו לראשונה בתשל"ח על פי המלצות ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון שלמה אשר, לשם שמירה על טוהר המידות של שרים וסגניהם, ואסרו כליל על קבלת כספים כאלה. אמרנו ,,לכאורה" מתוך זהירות מקצועית, אך ספק אם יש חולק על כך שהכללים הופרו בעצם קבלת הכספים.

ד) הם הופרו לכאורה בפן נוסף: מר ויצמן לא דיווח על הכספים שקיבל למבקר המדינה, כנדרש בכללי ועדת אשר ובכללי האתיקה לחברי הכנסת (י"פ תשמ"ד 842 כפי שתוקן) (למשל כלל 9(2) מחייב הצהרה שנתית על "מקורות הכנסה של השר ובני משפחתו באותה שנה או באותה תקופה וסכומי ההכנסה מכל מקור"). אין חולק גם על כך. הכספים גם לא דווחו לפי חוק שירות הציבור (מתנות) (ראה להלן). ועוד, אין גם חולק כי סכומים שהוגדרו כמתנות לא דווחו לשלטונות המס, מה שאין כן לגבי סכומים שהוגדרו כשכר ייעוץ.

ה) השאלות שעלו במישור הפלילי היו האם בקבלת הכספים נעברו עבירות על חוק העונשין - שוחד (סעיפים 290 ו-293 - לחוק העונשין), מרמה והפרת אמונים (סעיף 284 לחוק העונשין); וזאת בנוסף לשאלות של עבירות על חוק שירות הציבור (מתנות) וחוקי המס; וכן נשאלה השאלה מה משמעותם, במישור הפלילי, של קבלת הכספים בניגוד לכללי ועדת אשר ואי הדיווח.

ו) הקושי שבקבלת החלטות על-ידינו בתיק כזה טמון בעובדה, שמחד גיסא, אין ספק שבין מר ויצמן לבין שני מעניקי הכספים היו בשלבים שונים קשרים עסקיים, במידה משמעותית בהרבה עם מר אונגר אך גם עם מר סרוסי; אולם גם ברור שעם שניהם נוצרו לאורך השנים יחסי ידידות קרובים. השאלה המרכזית היא האם איפוא היו הכספים הרבים שנתקבלו מתנות בין ידידים או שדבק בהם פגם, ואם כן, האם פגם זה גולש לתחום הפלילי. אכן, בכל מקרה היתה אי תקינות ברורה בקבלת הכספים בניגוד לכללי ועדת אשר ובאי הדיווח לפיהם; כללים אלה, אין להקל בהם ראש, שהרי קביעתם באה - כאמור - למנוע חשש לאי טוהר מידות בקרב שרים וסגני שרים שהכללים חלים עליהם. הוא הדין לכללי האתיקה של חברי הכנסת, הקובעים חובת דיווח על הכנסות (כלל 15 לכללים האמורים).

האם נעברה עבירת שוחד?

א) קבלת הכספים ממר אדוארד סרוסי:

(1) לעניין הכספים שנתקבלו ממר סרוסי נאמר בחוות דעת פרקליטת המדינה, כי "מערכת היחסים וההתנהגויות ששררו בין מר סרוסי למר ויצמן, על בסיס הראיות שהובאו בפנינו, אינה נתפסת בגדרי עבירת השוחד", חרף תמיהות שעלו. עיקר התמיהות בהן מדובר, הנזכרות על-ידי הפרקליטות, ועליהן עמדה המשטרה, הן בראש ובראשונה עצם המתת - הזרמת כספים, בסכומים קבועים, כמעט מדי חודש בחודשו, במהלך תקופה ארוכה; גודל המתת, הרחוק משיגרת ידידות מקובלת; הימנעות מדיווח על חשבון הנאמנות ושגם לא נתחוור - נוכח ריבוי הגרסאות - מי יוזמו ועל שום מה; והפסקה בהעברת הכספים עם מינויו של מר ויצמן לנשיא המדינה, שאם כנטען היה הכל כהלכתו, על שום מה ההפסקה. גם מר ויצמן עצמו, אם כן, ראה בעייתיות בדברים; הדעת נותנת שאילולא כן היה מדווח, ולא מפסיק את העברת הכספים אחר היבחרו לנשיא. יצויין כאן, כי מר ויצמן עצמו אינו נותן הסבר המניח את הדעת בענין ההימנעות מדיווח על כספי הנאמנות, והפסקת קבלת הכספים עם מינויו לנשיא. כך למשל הוא מציין מפורשות כי מעורבותו בתהליך הדיווח היתה "כמעט אפס" (בחקירתו מיום 13.2.2000, קלטת 705/00 קלטת 4 עמ' 33) ולהלן הוסיף, כי הוא מסכים שהאחריות לדיווחים הללו היא שלו (שם, עמ' 38); ובחקירתו מיום 10.2.2000 (קלטת 703/00 קלטת 3) ציין, באשר להפסקת ההעברות עם היבחרו לנשיא: "אולי חשבתי שאולי אם אני הולך להיות נשיא זה יותר פסול".

(2) מכל מקום, לדעתי, אכן על פני הדברים, וככל שיכולנו לרדת לחקרם, התפתחה בין מר ויצמן למר סרוסי, חברות הנראית כאמיתית, ומר סרוסי היה למעריץ מושבע של מר ויצמן, וראהו כאישיות בעלת זכויות עבר ופוטנציאל עתיד בישראל, שיש - לשיטתו - מקום לשחררה מדאגות חומריות כלשהן; גם אם ראשית הקשרים היתה בתחום העסקי, והיתה נגיעה מסוימת לתחום זה בהמשך, ההיבט הדומיננטי ככל הנראה, היה פן החברות והידידות האישית. מכל מקום, במצב דברים זה אין ראיה מספקת לכך שקבלת הכספים קשורה לאיזה מתפקידיו הציבוריים של מר ויצמן או למודעותו לאפשרות כזו. לפיכך מצטרף אני, אמנם בידיעת התמיהות האמורות, למסקנה שאין די ראיות להוכחתה של עבירת השוחד. להלן נידרש לשאלות אחרות, הקשורות בבדיקת העבירה של מרמה והפרת אמונים.

ב) קבלת הכספים ממר רמי אונגר:

השאלה שהטרידה אותנו באשר למר אונגר, כאמור איש עסקים פעיל בישראל וידיד קרוב של מר ויצמן לאורך עשרות שנים, היתה התשלומים שהעביר בשנים 1987-1985 למר ויצמן, שעה שמר ויצמן כיהן כשר, שחרגו מן ההפרדה שנהגה על ידיהם בתקופות אחרות, בהן העסיק מר אונגר את מר ויצמן רק בשעה שלא כיהן בתפקיד ציבורי; בשנים אלה, נתקבלו סכומים של 27,000 דולר, בתשלום חודשי קבוע של 1,000 דולר לחודש. ניטשטש הגבול, ולכאורה קמה חזקת חשד של "שלח לחמך" (ע"פ 1877/99 מדינת ישראל נ' בן עטר, תקדין עליון 99 (3) 901), ולא ניתן על-ידי מי מן השניים הסבר משכנע באשר לכך. לכן סברה פרקליטת המדינה כי בנסיבות אלה תשלום זה "יכול לעורר חשד לגבי מטרת נתינת הכספים, גם כאשר מדובר בחברות אמיצה בין השניים. מכל מקום, בהתחשב בכך שעבירת השוחד הינה עבירה מסוג פשע, שתקופת ההתיישנות בגינה הינה בת עשר שנים, אין צורך לקבוע מסמרות בענין זה, שהרי ממילא לא ניתן כיום להעמיד לדין בגין עבירה זו". הדברים הללו מדברים בעדם. ובסופו של יום, עם כל הבעייתיות, ונוכח מצב הדברים הראייתי, קרי, כי ספק אם ניתן היה להוכיח את כל רכיבי העבירה, כנדרש בחוק, אין מנוס גם כאן מסגירת התיק דנן (ומעבר לכך, כאמור התיישנו הדברים מכל מקום).

האם נעברה עבירה של הפרת אמונים?


א) בדיקת מסלול זה מתפרסת על פני תחומים רחבים יותר מבדיקתה של עבירת השוחד, ואלה נמנו בחוות דעת הפרקליטות. המדובר לא רק בשאלה האם קבלת סכומי הכסף ממר סרוסי וממר אונגר נכנסת לגדרי העבירה, שהיא ראשית לכל, אלא גם השאלה אם הפרתם של כללי ועדת אשר, שבהם נקבע (סעיף 6(3)(א)) כי "שר לא יקבל שכר או טובת הנאה, זולת שכרו המשתלם מאת המדינה", ונקבעה בהם גם חובת דיווח, באה בגדר עבירה זו של הפרת אמונים. כאמור, כללים אלה הופרו לכאורה בקבלת הכספים בתקופות הכהונה בתפקידים רלבנטיים, וכן הופרו לכאורה באי הדיווח על קבלת הכספים, והשאלה היא האם בכך נעברה עבירה פלילית.

ב) אדגיש, כי - על פי המצב המשפטי בישראל - מותר איש הציבור ממי שאינו כזה הוא בכך שעל ממלא התפקיד הציבורי, לדרגותיו וברמות שונות של התייחסות, מוטלות חובות נוספות. נורמות ההתנהגות המחייבות אותו גבוהות יותר, ואינו יכול להפריד לענין זה בין "כובעו" הפרטי ל"כובעו" הציבורי. הדרישה היא - בין השאר - שקיפות, כדי שתתאפשר ביקורת. חובת הדיווח על פי כללי ועדת אשר, ובדומה כללי האתיקה של חברי הכנסת, יוצרים שקיפות זו. אדם שלבש את גלימת השר וחבר הכנסת (ולעניינים שונים גם עובדי ציבור אחרים), הפקיע עצמו במידה מסוימת, אף אם לא מלאה, מפרטיותו וענייניו היו לנחלת הכלל; ובכך גם החיל על עצמו, מכוח הוראות הדין וההחלטות למיניהן, הגבלות שונות. הגבלות אלה מטרתן לא רק שקיפות וגילוי נאות, וכתוצאה מניעת לזות שפתיים - אלא גם הרתעה.

ג) (1) באשר לקבלת הכספים, כשלעצמה, סברה פרקליטת המדינה, בנתחה את מרכיבי סעיף 284 לחוק העונשין, כי אמנם המדובר במי שהיה עובד ציבור ועשה לכאורה מעשה הפוגע בציבור, שכן "נראה כי אמון הציבור בשר ובשלטון נפגע מכך שהשר מתפרנס משולחנם של אנשי עסקים". מה שנותר בספק הוא האם קבלת הכספים היתה קשורה במילוי התפקיד, וכאן, לדעת הפרקליטות, ספק אם ניתן יהיה להוכיח כי הכספים ניתנו במילוי תפקידו של מר ויצמן, דהיינו, ספק אם ניתן יהיה להוכיח "זיקה" למילוי תפקידו. גם באשר ליסוד הנפשי, הוטל על ידי הפרקליטות ספק אם ניתן להוכיח מודעות של מר ויצמן לכך שקבלת הכספים היא מעשה שיש לו זיקה למילוי התפקיד, הפוגע בציבור ומפר את אמונו.

(2) ואילו באשר להפרת כללי ועדת אשר, נאמר כי ברור שעצם הפרת הכללים הן בקבלת טובת ההנאה והן באי מילויה של חובת הדיווח נעשו בשעה שמר ויצמן היה שר, דהיינו במילוי תפקידו. ואולם, שאלה היא אם בעצם הפרת הכללים יש משום הפרת אמונים; פרקליטת המדינה סברה כי קבלת סכומי הכסף הגדולים בניגוד לכללים מהווה מעשה של "הפרת אמונים", שכן "חלק מחובת האמון של שר מתבטא בכך שעליו להימנע מלהיסמך על שולחנם של אנשי עסקים, שעה שהוא מכהן בתפקיד ציבורי, ובוודאי כאשר קיימים כללים ברורים האוסרים קבלת שכר או טובת הנאה, זולת שכר המשתלם מקופת המדינה, ובכל מקרה מחייבים דיווח...". עם זאת הציבה את השאלה האם מידת הפגיעה בציבור מצדיקה את הפעלתו של המשפט הפלילי. כמו כן, עדיין "מתעוררת...השאלה האם מתקיים בענייננו אותו יסוד של "שחיתות", שהוכחתו חיונית....כדי לקבוע כי מעשה פסול מסוים חרג...מהתחום האתי-משמעתי ועבר לתחום הפלילי...ספק אם ניתן היה להוכיח בבית המשפט, כי המעשים עברו...מהתחום "האפור" לתחום ה"שחור" ".

(3) כללו של דבר, לדעת הפרקליטות בכל מקרה לא הצטברו די ראיות באשר לעבירה הפלילית, מה גם שהפרת האמונים היא עבירת עוון, ולכן חלפה לה תקופת ההתיישנות בת חמש השנים.
ד) (1) פרקליטיו של מר ויצמן פנו אל פרקליטת המדינה והח"מ בכתב ובעל פה. הם הודאגו במיוחד (מכתבם מיום 7.4.00) מן ההמלצה שפרסמה המשטרה, שלפיה יש ראיות לעבירת הפרת האמונים אלא שחלה עליה התיישנות. לדעתם, "במידה ועובד הציבור עשה מעשה בכשירותו כאדם פרטי, ומבלי שתפקידו אפשר את עשיית המעשה, אין ולא יכולה לקום עבירה אפילו אם המעשה פוגע בתדמיתו של השירות הציבורי". שנית, הואיל וקיים חוק שירות הציבור (מתנות), אין אפשרות להעביר מעשה שאינו נופל בגדרו לסעיף הפרת האמונים. ועוד, לדעתם המעבר מפגיעה בתדמית השירות הציבורי וערעור האמון בו לתחום הפלילי היא קפיצה, שלא נבדק לגביה אם אין המדובר בתחום האסתטי בלבד, או בתחום האתי האפור, או בתחום האתי המשמעתי. "פגיעה בתדמית השירות הציבורי וערעור האמון בו" הם, לדידם, מונחים מתחום העבירות המשמעתיות - קרי, לא מן התחום הפלילי.
(2) ועוד, במכתב נוסף (מ-7.5.00) טענו פרקליטי מר ויצמן, כי הפרת כללי ועדת אשר אינה יכולה לגבש עבירה של הפרת אמונים, בהיות הדבר מנוגד לעקרון החוקיות. זאת, לשיטתם, שכן אם נתקבלו הכספים ללא קשר לתפקיד עובד הציבור, אלא מתוך ידידות ותיקה ללא תמורה, אין בזאת הפרת אמונים; ובכל מקרה, הדבר צריך להיבחן בפסיקת בתי המשפט ולא על-ידינו. ועוד הזכירו, כי בשנים הרלבנטיות עסקו נבחרי ציבור גם במקצועות חופשיים, דבר שנאסר מאז.

ה) (1) אכן, אופיה של עבירת הפרת האמונים, שהיא עבירה הקשורה לשירות הציבור, אינו מוגדר עד תום, שלא כעבירות אחרות, ובתי המשפט התחבטו בה. ראה לאחרונה דברי השופט זמיר בענין בן-עטר: "העבירה של הפרת אמונים, שיש בה צורך כדי להבטיח מינהל תקין על ידי עובדים נאמנים לטובת הציבור, היא בעלת אופי גורף ומעורפל. לפיכך, כפי שבית המשפט אמר לא פעם, יש לנהוג בזהירות רבה עד שמרשיעים עובד ציבור בעבירה זאת". יסודותיה נותחו על-ידי הנשיא ברק, בין השאר, בע"פ 5046/93 מדינת ישראל נ' רפאל הוכמן, פ"ד נ (1) 2, 13 ואילך. אפתח ואומר כאן, כי לדידי, כמו גם לדעת הפרקליטות, עבירה זו חיה וקיימת, ויש מקום, בנסיבות מתאימות של קיום ראיות, וברגישות ובזהירות הראויות, לנקוט צעדי אכיפה בעקבות הפרתה, במסגרת המאבק לטוהר מידותיו ולתקינותו של השירות הציבורי, שהם מיסודות המשטר הדמוקרטי ושל מדינה יהודית דמוקרטית.
(2) זה לשון סעיף 284 לחוק העונשין: "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו - מאסר שלוש שנים". היסוד העובדתי הנדרש בעבירה זו כולל שלושה - רכיב התנהגותי ("מעשה מרמה או הפרת אמונים"); רכיב נסיבתי ("עובד הציבור העושה במילוי תפקידו"); ורכיב תוצאתי ("מעשה הפוגע בציבור"). היסוד הנפשי הנדרש הוא מודעות בפועל כי נעשה מעשה מרמה או הפרת אמונים, כי העושה הוא עובד ציבור הפועל במילוי תפקידו וכי ישנה פגיעה בציבור. אך "עצימת עיניים" של העושה שקולה כנגד מודעות בפועל, ופירושה קיומו של חשד אצל עובד הציבור בדבר טיב המעשה והימנעות מלבררו (סעיף 20(ג) לחוק העונשין). כפי שמציין המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס חיים כהן, ניגוד עניינים הוא המקרה הקלאסי של הפרת אמונים ("הרהורים על טוהר המידות", משפט וממשל ב' (תשנ"ה) 403, 423). לענין ניגוד עניינים ראה גם טנה שפניץ וורדה לוסטהויז, "ניגוד עניינים בשירות הציבורי", ספר אורי ידין (1990), ב', 318, 354-353.

ו) באשר לעצם קבלת הכספים על ידי מר ויצמן שעה שכיהן כשר, כפי שסברה גם פרקליטת המדינה, עולה כי אמנם המדובר במי שהיה עובד ציבור ועשה לכאורה בקבלת הכספים מעשה הפוגע בציבור. קבלת כספים רבים מאנשי עסקים לאורך תקופות ממושכות על ידי ממלא תפקיד ציבורי בכיר, עלולה לערער את אמון הציבור - זאת מבין כל בר-דעת. מצב של גביר המשלם כספים לנושא משרה ציבורית, יש להימנע ממנו הן מהותית והן בשל מראית העין, וזו בחינת פשיטא. כשלעצמי, באשר למר ויצמן ספציפית, כבר אמרתי כי נראה שביסודו של דבר המרכיב הדומיננטי ביחסים שבין מר ויצמן למר סרוסי ומר אונגר, היה הידידות הקרובה. אכן, מרבית הבריות אינן רואות בעיניהן מעולם סכומי כסף כאלה כמתנות (אם בכלל), לא כל שכן כשאינן מבני משפחה. ואולם, אין להוציא מכלל אפשרות קיומן של חיבה והערצה המתורגמות למתנה אמיתית על ידי בעל יכולת. אך האידך גיסא לכך הוא השקיפות כלפי הציבור כשהמדובר בנבחר ציבור, וזו לא קוימה כל עיקר. התהיות שהועלו על ידינו יצרו איפוא תמונה בעייתית קשה, שבה נבחר ציבור "נסמך על שולחנם" של שועים, בניגוד לכללים. דומה כי אף מר ויצמן, כעולה מחקירתו, חש - למצער - כי יש טעם לפגם בסיטואציה אליה קלע את עצמו. ואולם, קשה להוכיח במקרה דנן שהדברים נעשו בזיקה לתפקיד, וגם את היסוד הנפשי של המודעות, זאת נוכח אופיים של יחסי הידידות כפי שנרקמו לאורך השנים עם נותני הכספים.

ז) משאמרנו כי אין די ראיות להוכחתה של עבירת הפרת האמונים בקשר לעצם קבלתם של סכומי הכסף הגדולים, נשאלת השאלה האם יש בקבלתם של הסכומים הגדולים על-ידי שר, אף אם כמתנה וכנטען ללא זיקה לתפקידו, תוך הפרה לכאורה של האיסור שבסעיף 6(3)(א) לכללי ועדת אשר בדבר איסור קבלת "שכר או טובת הנאה, זולת שכרו המשתלם מאת המדינה...", וכן של החובה שבכללים (וכן בכללי האתיקה לחברי הכנסת) לדווח על כל הכנסה, משום עבירה של הפרת אמונים. עד כה לא עמדו למבחן שיפוטי תוצאות הפרתם של כללי ועדת אשר, והאם נופלת היא בגדרה של עבירת הפרת האמונים.

ח) כבר כתב בית המשפט העליון, כי הוא מהלך בכגון דא "על חבל דק המפריד בין האיסור הפלילי מזה לבין ההתנהגות הלא פלילית. גם אם זו האחרונה פגומה מבחינה אסתטית או אחרת" (ע"פ 884/86 מדינת ישראל נ' גרוסמן, פ"ד לו (1) 405, 417).

ט) כללי ועדת אשר, שנתקבלו על ידי הממשלה לפי המלצתה של ועדת השופט אשר, אוסרים בצורה מפורשת על שרים קבלת "כל שכר או טובת הנאה", ובכלל זה כספים כבמקרה דנן (החריגים הם רכוש, השקעות, פנסיות וכדומה, ואינם מתקיימים כאן). ישנה גם ועדה להיתרים במקרים מסויימים.

י) הכללים קבעו איפוא נורמה גבוהה יותר לשרים, הרחיבו לגביהם את האיסור הנורמטיבי, ואסרו על קבלת כספים, בלא זיקה לשאלה אם נתקבלו בקשר לתפקיד.
יא) ההנחה שביסודם היתה, ככל הנראה, כי היתר לקבלת כספים ואי דיווח עליהם, עלולים לפתוח לעיתים פתח, למי שכוונתם אינה טהורה, להסוות כספים, ליצור מחויבויות וכדומה.

יב) באשר להפרת חובת הדיווח, מטרת הטלתה של החובה (ובפרט כלל 9 העוסק בהצהרה השנתית) היתה שקיפות וביקורת על השרים. אין מקום לענין זה להפרדה בין היותו של הנבחר איש פרטי לבין היותו שר, שכן ככזה מעמדו הוא דו-מהותי, ויושב הוא כבתוך אקווריום שקוף. האיסור לקבל הכנסות מחוץ לממשל וחובת הדיווח הן חגורות הביטחון שנקבעו לשמירת טוהר המידות, למניעת הזיווג שבין ההון הפרטי לשררה הציבורית. עירוב היוצרות הפוטנציאלי הוא המדאיג. באי הדיווח נפגעת השקיפות ונמנעת יכולת הביקורת. השקיפות דנן היא כלפי מבקר המדינה, המשמש שליח הציבור (ובשינוי המחויב בכנסת).

יג) עתה יש לבחון את השאלה, האם הפרת כללי ועדת אשר יכולה להוות גם עבירה פלילית.

יד) אכן, המעבר בין התחום האסתטי לתחום האתי ומן האתי לתחום הפלילי אינו פשוט (ראה סקירת הפסיקה לענין זה ז' סגל, "צללים מרחפים על שלטון החוק - עם פרשת בר-און ובעקבותיה", משפט וממשל ד' (2) 619-614), ודאי אין ידה של מערכת האכיפה צריכה להיות קלה על ההדק הפלילי. ואולם, יש צורך בקביעה נורמטיבית, המאותתת לאנשי הציבור כי כגון דא, אם יישנה, עלול להביא את הדברים לכלל העבירה של מרמה והפרת אמונים. הדאגה נובעת מן החשש למדרון החלקלק, קרי ליצירת מצב של קלקול גובר, שאינו ראוי למדינה החפצה להיות במתוקנות שבמדינות.
הביטוי "המדרון החלקלק" משמעו הידרדרות אפשרית ממצב התחלתי של פירצה הקוראת לעבור בה, לכיוון שלילי, ואל שפלותה של מציאות גרועה מכל גרוע. האחד נוטל לעצמו היתר מועט, השני מגדיל לעשות, והשלישי כופל ומשלש את מעשי קודמיו (ראו בענין זה: מנחם אלון, "הערות והארות בענין ,,אושיות המרקם התרבותי והרוחני של חברתנו", שערי משפט ב(2) תש"ס, 121, 130, והמקורות המצוטטים שם), וכדברי חכמינו (משנה שביעית ב', א') "נתת תורת כל אחד ואחד בידו", קרי, איש הישר בעיניו יעשה.

טו) בהמשך נידרש לחוק שירות הציבור (מתנות), אך נזכיר כבר כאן, בהקשר דידן, את דברי השופט זמיר בדנ"מ 7325/95 ידיעות אחרונות נ' קראוס, תקדין עליון 98(2) 1375: "לעתים כללים אתיים הופכים אפילו לאיסורים פליליים. הנה, לדוגמה, ענין המתנות לעובדי ציבור. בשעתו נתברר כי יש עובדים שאינם עומדים בפני הפיתוי של קבלת מתנות של ממש... מאזרחים הנזקקים לשירותיהם. האתיקה לא הספיקה כדי למנוע את התופעה. היה צורך במשפט. או אז נחלץ המחוקק להטיל איסור על עובדי ציבור לקבל מתנות כאלה: חוק שירות הציבור (מתנות), התש"מ-1980". וראה גם דברי הנשיא שמגר בבג"צ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד מז (5) 404, 422, שמצטט השופט זמיר, כי בית המשפט "יצר כלל משפטי מקום שקודם לכן חלה רק האתיקה הציבורית, חלה ולא הספיקה". ראו גם י' זמיר, "אתיקה בפוליטיקה", משפטים ב' תשמ"ח 253, 254, וכן ראו דברי השופט ח' כהן בבג"צ 142/70 שפירא נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד ירושלים, פ"ד כה (1) 325, 331 "לא הרי רשות היחיד כהרי רשות הציבור, שזו בתוך שלה היא עושה, ברצותה מעניקה וברצותה מסרבת, ואילו זו כל כולה לא נוצרה כי אם לשרת את הכלל, ומשלה אין לה ולא כלום: כל אשר יש לה מופקד בידה כנאמן...".

טז) (1) הואיל ואין מקום, על פי חוות דעת פרקליטת המדינה ודעתי, להתחיל במקרה נשוא ענייננו את האכיפה הפלילית בהקשר כללי ועדת אשר, ייאמרו הדברים דלהלן במבט צופה פני עתיד, כלפי עובדי ציבור בכלל, ומתוך חובתנו כנאמני הציבור.
(2) נראה לי, במבט לעתיד, כי ייתכנו מקרים שבהם הפרת הכללים הללו, שתכלול קבלת כספים ואי דיווח, יהא מקום לראותה - ככל שתוכח ובנסיבות כל מקרה לגופו - כנכללת בעבירת הפרת האמונים על מרכיביה ועל פי פשוטה. וכבר כתב השופט (בדימוס) ח' כהן "הכל לפי גודלו, ככל שעובד הציבור גדול יותר בדרגה ובמעמד, וככל שכוחו וסמכויותיו על הבריות גדולים יותר, חילול השם שבמעשיו חמור יותר" ("הרהורים על טוהר המידות" משפט וממשל ב' תשנ"ה, 403, 442). אשוב ואטעים: קבלת כספים ואי דיווח בניגוד לכללים עלולים להיות, במקרים מסוימים, הפרת אמונים, שכן מטבעם לפגוע באמון הציבור ועלולים להתקיים בהם שאר מרכיבי העבירה.

(3) תיתכן, אמנם, טענה מנגד, כי הפרת כללי ועדת אשר הבאים מכוח החלטת ממשלה אינה יכולה כשלעצמה להיות בסיס לאישום פלילי, נוכח עקרון החוקיות ("אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו" (סעיף 1 לחוק העונשין)), ולפיכך המצב החוקי הקיים מחייב להסתפק בסנקציות שישנן בהם, כקבוע בכלל 10. קרי, המבקר רשאי בנסיבות מסוימות לדווח על הפרות לראש הממשלה וכן לועדת המשנה של הועדה לביקורת המדינה של הכנסת, ובמקרה של חשש לפלילים - להעביר לידיעת היועץ המשפטי לממשלה. התשובה לטענה זו היא כי התקיימותה של עבירת הפרת האמונים, במיוחד, על פי אופיה וטבעה, מוכרזת למעשה במעין דיעבד, בכל מקרה קונקרטי, כלומר, התביעה טוענת ובית המשפט - אם קיבל דעתה - מכריז על מערכת העובדות שהוכחה בפניו כנגועה בעבירה. וכך, יסודות העבירה יכולים להתמלא, במקרים מסוימים, גם באי מילוי של כללי ועדת אשר. יודגש, למען הסר ספק, כי הבעייתיות המוצגת לעיל מתעוררת רק מקום שהכספים לא נתקבלו במילוי התפקיד או בעד פעולה הקשורה בתפקיד, שהרי אם לא כן, הנסיבות עשויות להקים עבירת שוחד או הפרת אמונים, כאמור בראשית דברינו אלה. מקום שמתקיימים יתר יסודות העבירה, הלכה היא שגם הפרת הוראות מינהליות - וכללי ועדת אשר בכלל זה - יכולה לבוא בגדר מעשה מרמה או הפרת אמונים (ראה ד"נ 3/82 גרוסמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (1) 771).

יז) בכך איפוא מוצב הרף שראוי לדעתי להציבו, בחינת "ראו הוזהרתם", לבל נהפוך לחברה ביזנטינית, כאילו לית דין, וכדי שבשירות הציבור יופרד בין ממון לידידות. רף זה נועד לומר, כי אכן לא כל הפרה אתית תהיה עבירה פלילית. אבל נסיבות שבהן ניתן להוכיח בראיות קבלת כספים, בפוטנציאל כזה או אחר של עירוב תחומים או אי דיווח עליהם, בשעה שהמקבל היה אסור בקבלת הכספים, חב בדיווח וחב נאמנות לציבור - מעבירות אליו את הנטל להסביר מדוע עשה כן וכי אין בדברים יסוד של שחיתות.

יח) על דברי הפסוק "...ולפני עיור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך אני ה'" (ויקרא י"ט, י"ד) אומר רש"י, "לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה ויכול להישמט ולומר, לטובה נתכוונתי, לפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך המכיר מחשבותיך, וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מאלהיך". ואכן חכמינו עשו לגדור את האדם מחשש עבירה גם בסייגים שעיקרם מסור ללב. למשל, אסרו על דיינים לקבל "שוחד דברים", קרי, דיבור או מעשה, גם שאינו ממוני, העלול להטות ליבו של הדיין (ראה בבלי, כתובות ק"ה ע"ב). הרמב"ם (ספר שופטים, הלכות סנהדרין פכ"ג ה"ג) האומר "ולא (נאסר-א"ר) שוחד ממון בלבד אלא אפילו שוחד דברים, ומעשה בדיין אחד שהיה עולה בדוגית קטנה לעבור בנהר ופשט אחד ידו וסייעו בעלייתו והיה לו דין ואמר לו הדיין הריני פסול לך לדין..." (וראה טור חושן משפט הלכות דיינים ט' ושולחן ערוך חושן משפט ט'). מה שעשוי להיראות בעיני האחד אקט תמים של מתת ידידות, עלול להראות אחרת בתודעתו של האחר . לכן נאמרים הדברים, ולא בקלות; היד אינה קלה על ההדק. אך יועץ משפטי לממשלה שלא יעשה כמיטב יכולתו להתריע, להרתיע ולשרש תופעות של מתת לאיש ציבור העלולה לגבול בפלילים - יעשה מלאכתו, הוא וחבריו, פלסתר.

יט) אין באמור כדי למנוע מן המחוקק לחדד את הדברים, אם ימצא לנכון לעשות כן, או מן הממשלה, להעביר את הדיווח לדרגת תצהיר, כך שכזב בו יגבש עבירה של מסירת תצהיר כוזב (ס' 239 לחוק העונשין), ויתכן כי מבקר המדינה עשוי לשקול כי ההצהרה לפי סעיפים 9 ו-16 לכללים תיעשה על-ידי תצהיר כמשמעו בפקודת הראיות, כפי שכבר נעשה בהקשרים אחרים על ידינו. אך הדברים דעיל מדברים בעדם.

האם נעברה עבירה לפי חוק שירות הציבור (מתנות)?

א) חוות דעת פרקליטת המדינה היא, כי המתנות שניתנו למר ויצמן על-ידי מר סרוסי ומר אונגר אינן נופלות, בנסיבות הענין, בגדר האיסורים שנקבעו בחוק זה. בנוסף, התישנו המעשים זה כבר, ולפיכך יש לסגור את תיק החקירה.

ב) חוק שירות הציבור (מתנות), קובע בסעיף 2(א) "ניתנה לעובד הציבור באשר הוא עובד הציבור מתנה - בין בישראל ובין בחוץ לארץ, בין שניתנה לו עצמה ובין שניתנה לבן זוגו החי עמו או לילדו הסמוך על שולחנו, ועובד הציבור לא סירב לקבלה ולא החזירה לנותנה לאלתר, תקום המתנה לקנין המדינה ...". 'עובד הציבור' מוגדר בסעיף 1, בין השאר, כ"נושא משרה או תפקיד מטעם המדינה...".

ג) בדברי ההסבר לחוק שירות הציבור (מתנות) (ה"ח תשל"ח 86), נאמר כי "קבלת מתנה הניתנת לעובד הציבור שלא בעד פעולה הקשורה בתפקידו - אינה בגדר עבירה ואיננה גוררת אחריה ענישה...אפילו ניתנה המתנה למקבלה באשר הוא עובד הציבור, והוא - כל עוד אין קשר בין המתנה לבין פעולה של עובד הציבור הקשורה בתפקידו". ובהמשך, לענין סעיף 2 נאמר "אין צורך, מבחינת טוהר המידות, ללכת מעבר לסייג זה, וגם אין זה רצוי לקבוע איסורים מרחיקי לכת".
כשהובא החוק לקריאה שניה ושלישית ציין יו"ר ועדת החוקה (דברי הכנסת ג' חשון תש"מ (24.10.79)), "הבעיה המתעוררת בעטיין של מתנות מעין אלו (שבתחום האפור הכהה - א"ר) היא כפולה: ראשית, יש בכך טעם לפגם, אם תרצו - "פגם אסתטי", ולעתים נוצר רושם של פגיעה בטוהר המידות... גם לזות שפתיים כזו רצוי למנוע...". אכן, תכלית החקיקה היתה למנוע כי עובד ציבור ככזה יקבל מתנות, שכן הדבר עלול להיות כרוך בשאלות של טוהר המידות.

ד) אמנם, נראה לכאורה שאין המתנות דנן המתנה האופיינית שאליה נתכוון החוק, קרי, מתנות הניתנות במסגרת הקשורה למילוי השוטף של התפקיד. החוק בא להכניס לגדר הפלילים מתנות שנעשו בתקופות מסוימות חזון נפרץ במקומותינו, ושהדין המשמעתי לא הספיק לגביהן, מן הדוגמאות שהובאו על-ידי השופט זמיר. יתר על כן, בנסיבות קשה להניח כי המתנה צריכה היתה לקום לקניין המדינה, לפי סעיף 2 לחוק האמור.

ה) חוק שירות הציבור (מתנות) נדון בבג"צ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח (2) 749, 772. נקבע שם, כי עבירה פלילית לפי חוק זה משתכללת "רק אם עובד הציבור אינו מודיע "ביודעין" על כך כי נתקבלה על-ידו מתנה "באשר הוא עובד הציבור".. ודוק: עובד הציבור צריך להיות מודע לכך שהוא עובד הציבור, כי ניתנה לו מתנה, וכי המתנה ניתנה לו ,,באשר הוא עובד ציבור" ". עוד נאמר כי שוטר (ולענין זה עובד ציבור אחר - א"ר) רשאי "לקבל טובת הנאה מחבר או ידיד הבאה על בסיס אישי והניתנת לו בלא קשר לתפקידו כשוטר, ובלא שיש מגע כלשהו במסגרת התפקיד בינו לבין מעניק טובת ההנאה" (שם, 785).

ו) האם קיבל מר ויצמן את המתנה "באשר הוא עובד ציבור"? הוא קיבל אותה בעת היותו עובד הציבור, על כך אין חולק. אין גם חולק כי ידע שהוא עובד ציבור. השאלה - כאן, בדומה לנושאי השוחד והפרת האמונים - היא אם ניתנה לו באשר הוא עובד ציבור. מר ויצמן קיבל כספים ממר סרוסי וממר אונגר בצורות שונות ובתקופות שונות, לרבות תקופות שבהן לא נשא בתפקיד ציבורי; היתה ביניהם ידידות. לכן אין לשלול את הטענה כי לשיטתו לא ניתנה לו המתנה באשר הוא עובד ציבור. וליתר פירוט: במקרה דנן המדובר בסיטואציה ייחודית; הידידות בין מר ויצמן למר סרוסי אמנם נבעה מהיות מר ויצמן עובד ציבור בשלבים מסויימים; ועם זאת נטען והוצג, כי המתנה ניתנה בראש וראשונה על יסוד הידידות המיוחדת, כשלעצמה. ואולם, דווקא ייחודה של הסיטואציה מצדיק היה לכאורה, בייחוד למי שממלא תפקיד של עובד ציבור שאינו מן השורה אלא שר בממשלת ישראל, לראותה כראויה לדיווח, ולוא רק לשם הסרת לזות שפתיים, כל שכן במסגרת מילוי כללי ועדת אשר, וככל שקבלתה מותרת על פיהם. הדברים מתחזקים במיוחד בכל הנוגע למתנות מר אונגר בשנים 1987-1985, בהתחשב בניתוחנו דלעיל. כדברי בית המשפט בענין סויסא, חוק זה "בא להבטיח טוהר מידות בשירות הציבור, הוא נועד לחזק את אמון הציבור...הוא בא להקדים תרופה למכה ולשלול רינונים, כי המתנה נועדה להשפיע על שיקול דעתו של עובד הציבור....".

ז) מכל מקום, גם כאן התיישנו המעשים. ואולם, שוב במבט לעתיד וכלפי עובדי ציבור אחרים: במקרה של ספק, יש לדווח, ולשכנע כי אין זו מתנה שניתנה "באשר הוא עובד הציבור", או שהיא נכנסת בגדר החריגים שבסעיף 2(ב) - "מתנה קטנת ערך וסבירה שניתנה לפי הנהוג בנסיבות הענין" או מתנה מחברים לעבודה, או פרס שהוענק בפומבי. זאת, כדי שלא יבוא יום ויהא צורך להיחקר על כך.

דיני המס

לא אדרש כאן להיבט זה, מן הטעמים שבחוות דעת פרקליטת המדינה, המקובלים עלי כלשונם, ולא ראיתי להוסיף עליהם.

סגירת תיק בעילה של חוסר ראיות

א) במקרה דנן, וכמפורט בהרחבה לעיל, לגבי חלקם העיקרי של האירועים לא נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין, ולכן חוות דעת פרקליטת המדינה עניינה בעיקרה סגירה מחוסר ראיות, וכך כמפורט לעיל גם החלטתי אנוכי. ראוי להטעים פירושם של דברים.

ב) סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי קובע: "ראה התובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט ענין לציבור". ראיות מספיקות הן איפוא, כמבואר לעיל, תנאי בל יעבור להעמדה לדין.

ג) המחוקק לא ביאר מהן אותן "ראיות מספיקות לאישום". כפי שאמר השופט אליעזר גולדברג בענין יהב בעמ' 10: "הכלל העולה מסעיף זה הוא שאם "הראיות מספיקות לאישום" - יוגש כתב אישום. החריג להעמדה לדין יחול רק אם "אין במשפט ענין לציבור". אולם סתם המחוקק ולא פרש מהי אבן-הבוחן ל"ראיות מספיקות לאישום", ומתי יש לאמר שהראיות אכן מספיקות לאישום". הדברים מסורים לשיקול דעת התביעה, על פי בחינת חומר הראיות והערכת סיכויי ההרשעה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 133, מפי הנשיא ברק).

ד) אוסיף, פעמים חשים אנו שהחלטותינו בנושא סגירת תיק מתקבלות באי הבנה מסוימת בציבור, גם אם לא בקרב אנשים מן המקצוע המשפטי. לפיכך אבאר כי סגירה מחוסר ראיות מספיקות עניינה כי ישנם חשדות מסוימים, אך אי אפשר - לדעת התביעה - להוכיחם במידת ההוכחה הנחוצה בפלילים בבית משפט. במקרה דנן חלק ניכר מעילות הסגירה קשורות לחוסר ראיות, שכן ככלל ענין לציבור יש ויש בכגון דא. אירע בעבר כי סגירה מחוסר ראיות הוצגה כחוות דעת משפטית "חיובית", והדבר לא היה מדויק, בלשון המעטה, ועלול היה להביא את הציבור לידי טעות.

חסינות בפני דיון פלילי והתיישנות

א) בהחלטה זו ובחוות דעת הפרקליטות, נדרשנו לא אחת למונח "התיישנות". יש לבאר את הדברים בהקשר החלטה זו.

ב) חוק סדר הדין הפלילי קובע בסעיף 9, כי אין להעמיד לדין אדם בשל עבירה אם עברו מיום ביצועה התקופות כפי שצוינו בחוק, לפי סוג העבירה, ומנין התקופות מתחיל מן המועד האחרון שבחקירה. לענייננו לא היתה כל חקירה במהלך התקופות הקבועות בחוק, ולכן מועד ההתיישנות, באותם מקרים שבהם יוחסה התיישנות, נמנה ממועד ביצוע העבירות.

ג) כפי שצוין במסמך הפרקליטות, היתה לנגד עינינו גם הוראת סעיף 14 לחוק יסוד: נשיא המדינה, המקנה לנשיא חסינות בפני דיון פלילי. זה לשון הסעיף: "נשיא המדינה לא יובא לדין פלילי; התקופה שבה נמנעת, מכוח סעיף זה, הבאתו של נשיא המדינה לדין בשל עבירה, לא תובא במנין תקופת ההתיישנות של אותה עבירה". אין, על פי הסעיף, אפשרות להסרת חסינותו של הנשיא, בשונה מחברי כנסת שניתן ליטול את חסינותם (השווה סעיף 4 וסעיף 13 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א - 1951). לנשיא מוענקת חסינות דיונית למשך תקופת הכהונה, כך שלאחריה ניתן להעמידו לדין על עבירות שלפי כתב האישום עבר לכאורה בזמן כהונתו או לפני כן (לנדוי, חוק יסוד: נשיא המדינה, ע' 55). לענין זה מוארכת תקופת ההתיישנות בשיעור הזמן שבו נמנעה העמדתו לדין בשל היותו חסין בפני אישום בתקופת כהונתו, קרי, לענין ההתיישנות זו היא, כדברי הנשיא לנדוי, חסינות "מעכבת" בלבד. למען הסר ספק, נאמר כי אין זו ההתיישנות שאליה אנו נדרשים בהחלטתנו, שהגיעה שעתה בלא קשר לכהונתו של הנשיא; אין איפוא זיקה בין החסינות הנשיאותית והארכת זמן ההתיישנות לבין המקרה דנן, ולפיכך בסופו של דבר, לא נזקקנו לסעיף 14 לחוק יסוד: נשיא המדינה.

ד) כאמור, נוכח האמור בסעיף 14, גם אילו כללה ההחלטה העמדה לדין, היא לא היתה אפשרית בשעה שהנשיא בכהונתו, אך השאלות הכרוכות בכך אינן מעוררות בעיה בהחלטת סגירה.

ה) נוסיף, כי במקורות המשפט העברי ניתן התואר נשיא גם למלך וגם לנשיאי הסנהדרין ועוד. המשנה (סנהדרין פ"ב מ"ב) אומרת "המלך לא דן ולא דנין אותו". בתלמוד הבבלי (סנהדרין י"ט ע"א) נקבע כי הדבר חל על מלכי ישראל ולא על מלכי בית דוד. הטעם הוא, כי מלכי ישראל לא היו מצייתים לדין, ועל ידי כך עלול היה להיווצר מתח שיפגע בכבוד המלכות ובית הדין כאחת. וכדברי הרמב"ם בפירוש המשניות: "במה דברים אמורים, במלכי ישראל בלבד, מפני ששלטונם ברשע, ואינם מחשיבים את שפלות הרוח והענווה, ואינם סובלים את האמת. אבל מלכי בית דוד דנין ודנין אותם, לפי שהם מכירים את האמת ולא תקשה עליהם הענווה". ולהלכה נקבע (רמב"ם, משנה תורה, הלכות סנהדרין, פ"ב ה"ה) "מלכי בית דוד ... יושבין ודנים הם את העם, ודנים אותם אם יש עליהם דין. אבל מלכי ישראל אין דנין ואין דנין אותם" (ראה גם הלכות מלכים פ"ג ה"ז). שונה הדבר בתלמוד הירושלמי, שם אין ההבחנה בין מלכי ישראל למלכי בית דוד, וכולם אין דנין ואין דנין אותם. נדרש לכך הרב מרדכי פוגלמן במאמרו "הנשיא לא דן ולא דנים אותו", בצומת התורה והמדינה א', 106, ומציין כי אף שבדרך כלל במקום שיש סתירה בין התלמוד הבבלי לירושלמי פוסקים כבבלי, ההבחנה כאן בין מלכי בית דוד למלכי ישראל דחוקה, ולשון המשנה מדברת בעדה; ואולי, לשיטתו, בענין התלוי רק בארץ ישראל "הלכה כתלמודה של ארץ ישראל (הירושלמי -א"ר), אף על פי שבבבלי יש דעה אחרת. ובכן: נשיא מדינת ישראל לא דן ולא דנין אותו" (שם, 110). גישת מאמר זה - באנלוגיה לנשיא המדינה מדיני המלך - היא, אם נרצה, הרציונל של הוראת סעיף 14 הנזכר.

מנהיגות ציבור והמשפט העברי

אדם שהוא ממונה על הציבור, על פי מקורות המשפט העברי, חובתו להימנע ממעשים העלולים להביא ללזות שפתיים ושיש בהם משום "מראית העין". מדרש תנחומא (פקודי, ח') מוסר כי משה רבנו נתן דין וחשבון לציבור על מלאכת המשכן: "ולמה עשה חשבון? הרי הקב"ה מאמינו, שנאמר "בכל בית נאמן הוא:"... ומפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין אחריו, מה היו אומרים? ,,אוכל משלנו, שותה משלנו" וחברו משיבו ,,ריקא, אדם שנתמנה על מלאכת המשכן, על ככרי כסף ועל ככרי זהב...מה אתה רוצה שלא יהיה עשיר". כששמע כן - אמר ,,חייכם, משנגמור מלאכת המשכן אני נותן לכם חשבון" (מצוטט על ידי נחום רקובר, שלטון החוק בישראל, ע' 89).

ודברים אלה, חובה - על פי המשפט העברי - שייראו לרבים. המשנה במסכת שקלים ג' ב' (וראה גם רקובר שם, 93-91) עוסקת במי שנכנס ללשכת השקלים בבית המקדש כדי להוציא כספים לצרכי המקדש, וזה לשונה: "אין התורם (מוציא הכסף-א"ר) נכנס לא בפרגוד חפות (מלבוש בעל מכפלת-א"ר) ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפלין ולא בקמיע (כלומר כל דבר שיש לו בית קיבול-א"ר) שמא יעני, ויאמרו מעוון הלשכה העני, או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר; לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר (במדבר ל"ב כ"ב) והייתם נקיים מה' ומישראל", ואומר (משלי ג', ד') ,,ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם" ". כל המוסיף - גורע.

סוף דבר

אכן, אין הדברים מחוורים עד תום. בבואנו לנמק החלטתנו חובתנו להעלות את הספקות, שעמם היה צורך להתמודד. בפרשת הנגעים בספר ויקרא (ויקרא י"ד, ל"ה) אומר הכהן בודק הנגעים "כנגע נראה לי בבית", ומפרש רש"י "אפילו תלמיד חכם (כהן - א"ר) שיודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר ,,נגע" נראה לי, אלא כנגע נראה לי" - זו הספקנות. עבודתנו עמוסה בכגון דא והספקנות מחויבת בוודאי, תוך משנה זהירות, במקרה רגיש כזה.

לבי לנשיא עזר ויצמן, בגלל זכויותיו במדינת ישראל; מוחי חייבני לכתוב את האמור לעיל. אכן, "אין אנו חיים בעולם אידיאלי, והמשפט אינו צריך לעשות אידיאליזציה של החיים" אומר השופט זמיר בבג"צ 2148/94 גלברט ואח' נ' נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח (3) 573 (מצוטט אצל חיים כהן, שם, 436).

אבל משנקבעו נורמות וכללי אתיקה ברורים ומחייבים, יש לקיימם; ומשלא קוימו כללים אלה, קמה חזקת אי תקינות, ואולם מולה נתקלנו בחוסר ראיות מספיקות ובהתיישנות. אי אפשר - כנאמר בחוות דעת הפרקליטות - לקבל טענת הסתמכות על ייעוץ מקצועי בדברים שהם ברורים כשמש. אך, לשערי המשפט הפלילי לא הגיעו הדברים, כפי שבואר; אין פורום משפטי המוסמך לבררם בנסיבות הקיימות. בחתימת ההחלטה, ייצאו העובדות והניתוח המשפטי וידברו בעדם.

אליקים רובינשטיין,

ירושלים, י"ט אייר, תש"ס
24 מאי, 2000

מתן החלטה מנומקת

לקראת ההחלטה נשאלנו חזור והישאל האם רשאים אנו לפרסם בתום חקירה שהתנהלה כנגד איש ציבור, מסמך שמסקנתו היא סגירתו של תיק, אך בכללו מצויות התייחסויות לבעל המשרה המצביעות על בעייתיות נורמטיבית כזו או אחרת. השאלה כפי שהוצגה לעתים היתה, האם יש מקום ל"דו"ח ציבורי", כלום לא מנהג חדש הוא שבא למדינה, והאם מתפקידנו הוא. אינני יודע מנין נשאב המונח "דו"ח ציבורי". חובתנו היא, כעובדי ציבור, לנמק החלטותינו. המדובר איפוא בהחלטה מנומקת. השאלה התעוררה גם ערב פרסום החלטתנו בפרשת מינוי היועץ המשפטי לממשלה בתשנ"ז (1997), והועברה בכור הביקורת השיפוטית. בפסה"ד בבג"צ 2523/97 בן דרור ימיני נ' היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה (לא פורסם), אמר בית המשפט העליון:

"...טענתו העיקרית של העותר היא, כי פרסום החלטה מנומקת מהוה פעולה בחוסר סמכות מצד היועץ המשפטי לממשלה, שכן סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה, על פי הטענה, היא להגיש כתבי אישום או להחליט על אי הגשתם. טענה זו אין לה על מה שתסמוך. רשות מינהלית שמוקנית לה סמכות על פי דין רשאית ואף חייבת לנמק את החלטתה...מידת הפירוט של ההחלטה על נימוקיה תיקבע על-ידי המשיבים בכל מקרה בהתאם לעניין שבפניהם....מתן הסעד המבוקש על ידי העותר ימנע מן המשיבים ליתן טעם להחלטתם באשר לחקירה בעלת ענין ציבורי ממדרגה ראשונה, ויש בכך משום פגיעה ביכולתם של המשיבים לפעול כמבוקש מסמכותם".

סימנריון לתואר שני:
תיאוריות וסוגיות מתקדמות בקרימינולוגיה
מאת: דוידוביץ אברהם

חלק שלישי

פרק רביעי: הפשע המאורגן בישראל

1. ראשית הויכוח 1971 - 1972

הרקע לפרוץ הויכוח

סדרת הכתבות הראשונה

התגובות לסדרת הכתבות הראשונה

דו"ח שמגר

סדרת הכתבות השנייה

התגובות לסדרת הכתבות השנייה

2. הויכוח בשנים 1973 - 1977

תקופת "החביון" 1973 - 1975

החזרה לכותרות

סדרת הכתבות השלישית

הרקע להקמת ועדת בוכנר

תאור דו"ח בוכנר

תגובות לדו"ח בוכנר

3. ועדת שימרון - הוועדה לבירור נושא הפשיעה בישראל

הרקע להקמת הוועדה

תאור דו"ח שימרון

מסקנות ועדת שימרון

תגובות התקשורת על דו"ח שימרון

תגובת המשטרה

תגובות פוליטיקאים על הדו"ח

תגובות אחרות

4. רשימת ה- 11 ומשפט הדיבה נגד "הארץ"

רשימת ה- 11

משפט הדיבה נגד "הארץ"

5. סיום הויכוח

מי ניצח בויכוח?

הדיון מאז שנות השמונים בפשע המאורגן בישראל

פרק רביעי: "הפשע המאורגן" בישראל
קיומו, השנוי במחלוקת, של הפשע המאורגן בישראל גרר ויכוח אשר התנהל בשנות השבעים, ואשר פרץ כמעט בין לילה ונדם בקול דממה, כמעט כהרף, כשם שהחל.

בפרק הבא יתואר הויכוח מראשיתו ועד אחריתו. תוך כך, יעשה נסיון להשיב - בין היתר - על השאלות: מדוע פרץ הויכוח וכיצד הוא הסתיים. מחוסר אפשרות לעיין במידע הרלוונטי הקיים, קרוב לוודאי, ברשות סוכנויות אכיפת החוק במדינה, יצטמצם הדיון בחיבור זה לתיאור הויכוח בלבד, ולא לדיון לגופו של עניין אם אכן קיים פשע מאורגן בישראל. יחד עם זאת, על סמך עיון בחומר שפורסם בנושא בארץ בתקשורת ובפרסומים אחרים, אפשר וניתן יהיה להשיב - בשולי הדברים - לשאלה האם תופעת הפשע המאורגן אכן קיימת בישראל.

ראשית הויכוח 1971 - 1972
הרקע לפרוץ הויכוח
אין חולק כי הויכוח סביב השאלה האם קיים פשע מאורגן בישראל החל בעקבות הסידרה בת שלוש-עשרה הכתבות בעיתון "הארץ" שכתב רן כסלו, אשר ראתה אור בין התאריכים 15.4.1971 - 4.6.1971, תחת הכותרת: "פשע מאורגן בישראל" (לוח מספר 1). השאלה הנשאלת היא מדוע וכיצד החל הויכוח.

כסלוב (1990) מסר כי בסוף שנות ה- 60 ותחילת שנות ה- 70 היה כתב לענייני משטרה בעיתון "הארץ". בתוקף תפקידו הכיר עורכי-דין רבים. בסמוך למועד פירסום הכתבה הראשונה, פנה אליו אחד מעורכי הדין "החשובים" באותה תקופה ומסר לו מידע בנושא פשע מאורגן בישראל, ואשר נראה לו חמור ומצריך כתיבת כתבות מחד והמשך איסוף חומר מאידך. כך, לדברי רן כסלו, לגמרי באקראי, באה סידרת הכתבות אל הדפוס.

ככלל, מתארות הכתבות מצב אשר לפיו פועל בישראל בכלל, ובתל-אביב בפרט, פשע מאורגן המאגד פעילויות עברייניות כמעט בכל סוגי הפשיעה. בראשיו עומדים אנשים אשר להם קשרים ענפים עם אישים במפלגת השלטון (מפא"י - לימים: "המערך") וברשויות השלטון למיניהם (עירייה, משטרה וכד'). כאשר לנוכח כל אלו עומדת משטרה לא יעילה הכוללת שוטרים וקצינים מושחתים.

לוח מס' 1. רשימת הכתבות בסדרה הראשונה: "פשע מאורגן בישראל" מאת רן כסלו.

שם הכתבה
התאריך
המספר

רצח ללא מניע - אם הנצח עזרא שם-טוב תובעת חקירה
15.4.71
1

כל אנשי המלך - עלייתו ונפילתו של עזרא שם-טוב מזרחי
18.4.71
2

מפיה תוצרת בית - שטחי הפעולה: מתן חסות, הסדרת חובות ומועדוני הימורים
19.4.71
3

הסנדק - מנטש (מרדכי צרפתי), משרתם של מפא"י ורפ"י
20.4.71
4

קשרים בצמרת - המשטרה: פרק מיוחד בדברי האימפריה של מנטש
21.4.71
5

מנטש מספר על עצמו - קשרים עם שרים: נמיר, רבינוביץ, קצינים. פעיל במפלגה.
23.4.71
6

קנר אינו זוכר - "שר המשטרה המנוח לא היה זז בלי מנטש"
25.4.71
7

מלחמת הסטייקיות בתל-אביב - קשרים מיוחדים למנטש במחלקת הרשיונות בעיריה
7.5.71
8

ג'ונגל בשוק הכרמל - מנטש, קנר, האחים נגר ועירית תל-אביב
9.5.71
9

ממלכת הספורט - המונופול לאספקת סדרנים למשחקים, בידי מנטש
14.5.71
10

קליטתו של מאיר לנסקי - ישראל דנוך: מלך הדיסקוטקים וגובה החובות
21.5.71
11

אל-קפונה של תל-אביב - יעקובלה (יעקב כהן): שליט הזונות והסרסורים
28.5.71
12

המעגל נסגר
4.6.71
13

בהקשר לעיתוי של פירסום סדרת הכתבות הראשונה ראוי לציין מספר עובדות. ראשית, מדובר בתקופת רגיעה יחסית מבחינה בטחונית (מלחמת "ההתשה" אשר החלה כשלושה שבועות לאחר מלחמת ששת הימים, הסתיימה "רשמית" ב- 7.8.1970) אשר אפשרה התפרצויות של בעיות חברתיות שונות כגון "הפנתרים השחורים" (ברנשטיין, 1979) שהפגנתם הראשונה ארעה ב- 3.3.1971.

העובדה השניה הראויה לציון בהקשר לעיתוי פירסום הסדרה, קשורה לספרו של מריו פוזו "הסנדק: דון קורליאונה איש המאפיה", אשר תורגם לעברית ויצא במהדורה הראשונה בארץ בשנת 1969 והפך ל"רב-מכר". הספר שימש, בין היתר, כמקור למושגים הקשורים בפשע מאורגן כמו: "סנדק" "מאפיה" וכדומה. כסלוב (1990) הסביר כי השימוש במושגים ספרותיים או קולנועיים מקל על העברת המסרים לקוראים בכך שהם "מדברים" אליהם.

בוכנר (1990) נדרש לשאלה מדוע הפרסומים החלו דווקא בעיתון "הארץ" והיפנה את תשומת הלב לכך ש"הארץ" פירסם לא אחת כתבות בקורתיות כנגד המשטרה. הדברים הגיעו עד כדי כך שבשנת 1966, בעקבות מספר פרסומים על יחס משפיל של המשטרה לעצירים והתעלמות של המשטרה מהפרסומים הללו, הגיש המפכ"ל דאז, פנחס קופל, תלונה נגד "הארץ" למועצת העיתונות. בתום בדיקה של ועדת בירור בראשות שופט בית המשפט העליון מר אולשן, נמצאה התלונה מוצדקת בעיקרה ("מעריב", 22.8.1966). המועצה קבעה כי הביקורת אשר נמתחה על המשטרה לא היתה מוצדקת וכי עיתון "הארץ" נקט בגישה לא הוגנת כלפי המשטרה. מיכאל בוכנר מעלה כאפשרות כי ייתכן וארוע זה, בו נפגמה יוקרתו של העיתון, תרם לא במעט להמשך המגמה הביקורתית של "הארץ" נגד המשטרה.

סדרת הכתבות הראשונה
הסידרה הופיעה תחת הכותרת: "פשע מאורגן בישראל", אשר היא כשלעצמה מעלה את הקביעה כי פשע מאורגן אכן קיים בארץ. על-מנת להמחיש לקורא כי הכתבות עוסקות בפשע מאורגן, המוכר לו היטב מהספרים והסרטים, רבים בהן התאורים והדימויים הלקוחים מהמאפיה האמריקאית. לדוגמא ("הארץ", 15.4.1971): "... התמונה הסופית שנתקבלה בסוף חקירתי הפחידה גם אותי... המדהים ביותר הוא כי למרות הבדלים כה ניכרים ברקע ובתנאים, הזכירה לי התמונה את המאפיה האמריקאית המפורסמת. גם אצלנו מבוסס הארגון על...". וכן ("הארץ" 4.6.1971): "הדמיון למאפיה האמריקאית לפחות בשלבי התפתחותה הראשונים - מפתיע אך אינו מקרי".

בהקשר זה מציין דוח שימרון כי: "חלק לא מבוטל מהדאגה נעוץ בתדמית הפשע המאורגן כפי שקיבלנו מהספרות האמריקאית, המדעית והקלה כאחד, ומסרטי הקולנוע". יתרה מזאת, נראה כי כדי שהקורא אכן יזהה בכתבות את הקשר בין תוכנן ובין התופעה אותה אמור הקורא להכיר מארצות-הברית, הופיעו ארבע כתבות בסדרה זו תחת כותרת הקושרת בקשר אסוציטיבי את נשוא הכתבה למאפיה האמריקאית והן:

א. "מאפיה תוצרת בית".

ב. "הסנדק".

ג. "קליטתו של מאיר לנסקי".

ד. "אל-קפונה של תל-אביב".

את הכתבה מ- 20.4.1971 "הסנדק" פותח כסלו כך: "לפי דבריו שימש מנטש (מרדכי) צרפתי סנדק ל- 100 ילדים לפחות. "אנשים באים אלי ומבקשים ממני לקחת את הכבוד הזה" - סיפר לי...". התאור והכותרת מעלים קשר אסוציטיבי פשוט בין מנטש ודון קורליאונה. כסלו, בעיקר באותה כתבה, מבקש להציג את דמותו של מנטש בדומה לדמותו של דון קורליאונה, אם בהדגשת מוצאו הסלוניקאי ושליטתו בעדה זו - בדומה לסנדק הסיציליאני, או אם בקשריו הענפים עם אנשי שלטון. המעניין הוא ציון מכתב התודה ששלח נציב שירות בתי-הסוהר למנטש בגין הספקת חבל התלייה לאייכמן. ודי לחכימא ברמיזא.

הכתבה מה- 28.5.1971, הנקראת כאמור "אל קפונה של תל-אביב", מתייחסת במישרין ל"יעקובלה" - יעקב כהן. ההשוואה לאל-קפונה משאירה מקום מועט ביותר לטעות בקשר לדמותו של "יעקובלה". בכתבה מ- 18.4.1971 מתאר כסלו כיצד דאג מנטש להשיג לעזרא שם-טוב - מחייליו של מנטש שנפל "במילוי תפקידו" - מקום קבורה ומצבה מפוארים, בדומה למנהגי המאפיה האמריקאי.

נראה כי הכתבות מנסות להציג מצג של אמינות והתמחות מקצועית בנושא על-מנת לשכנע הקורא כי אין מדובר במידע "לא רציני": "משך חמשת החודשים האחרונים ניהלתי עשרות שיחות בנושא. דיברתי עם קציני משטרה בכירים, עם ראשי משטרה לשעבר, עם עורכי-דין, אנשי עסקים, פוליטיקאים, אנשים הנמצאים על הגבול הפלילי ועם אנשי העולם התחתון" ("הארץ", 15.4.71).

בכתבה מ- 19.4.71 תחת כותרת המשנה: "מה זה פשע מאורגן" כותב כסלו: "אזרח תמים בישראל רואה עדיין את הפשע המאורגן לפי גירסה הוליוודית - טלוויזיונית. אין דבר רחוק יותר מהמציאות של הפשע המאורגן בארה"ב. מושג כלשהו על כך נתנה עדותו של אחד מאנשי המאפיה - ואלאצ'י - בוועדת הסנאט של ארה"ב . באחרונה יצא סיפרו של מריו פוצו "דון קורליאונה - איש המאפיה", הנותן גם הוא תמונה נאמנה על שיטות הפשע המאורגן."

על מידת מהימנות עדותו של ואלאצ'י - ראה דיווח בפרק ג' עמ' 24. בהמשך מקדיש הכותב כ-150 מילים לתאור המבנה הארגוני והמאפיינים של ה"מאפיה". כך, לצד המסר כי אין הכותב ניזון מעולם הסרטים אלא מאינפורמציה מהימנה (עדות ואלאצ'י), מופנה הקורא לסיפרו של פוזו, "הסנדק", לקבל תמונה "נאמנה" על "הפשע המאורגן".

במטרה לשכנע את הקורא כי אכן הכתבות עוסקות ב"פשע מאורגן", תופעה אשר לה דימויים של חיסולים והשתקות, מתאר כסלו, לעתים בדרמטיות, כיצד רבים מהאנשים שאליהם פנה במהלך הכתבות פחדו לדבר שמא יבולע להם: "לעתים קרובות סגרה שאלתי הראשונה, או שם האיש שאליו הובילו החוטים בחקירתי, את פיהם של המרואיינים. אחרים ביקשו בפרוש שאניח להם כי הם פוחדים לדבר..." ("הארץ", 15.4.1971).

בכתבה מ- 25.4.1971 מתאר כסלו את הראיון שקיים עם יעקב קנר (לשעבר מפקד מחוז תל-אביב של המשטרה) ומציין כי מזכירתו של קנר נכחה במהלך הראיון "בהתחשב בנושא ... מנטש", וכי: "הפגישה עצמה קויימה לאחר דחיות מרובות שבאו מצידו". ראש עירית תל-אביב סרב להיפגש עימו לאחר שנודע לו נושא השיחה. ואילו: "ראש העיריה הקודם מר מרדכי נמיר, הסכים להפגש איתי, אך זכרונו בגד בו ... כל מה שהיה קשור עם מנטש... פרח מזכרונו".

המפכ"ל, פנחס קופל, סרב להיפגש איתו בנושא מנטש. קצין אחר (סגן ניצב וולפסון שנחשד בטוהר מידות) סרב אף הוא להיפגש עימו.

הוכחה נוספת לשכנוע הקורא באמינות תוכן הכתבות מספק כסלו בתאור איומים, כאלו ואחרים, שהופנו אליו אישית בגין "חשיפותיו": "התמונה הסופית שנקבלה בסוף חקירתי הפחידה גם אותי. לא בגלל "העצות הטובות" שהועברו אלי בצינורות שונים כדי שאפסיק את התעניינותי בנושא..." ("הארץ", 15.4.1971). "אחד הדברים המדאיגים ביותר שקרו בזמן פירסום הסידרה הזאת לא היה קשור דווקא בנסיונות ההפחדה, אלא בהפסקתם. ביום בו פורסמה הכתבה הרביעית... התחיל מסע הצלב הטלפוני של לוחמים אלמוניים. הטלפון בדירתי צלצל בתדירות של כ- 20 פעם ביממה. ומספר אנשים שהתחלפו מדי פעם מסרו צרורות של איומים וגידופים, שתוכנם אינו יפה לדפוס..." ("הארץ", 14.5.71).

התגובות לסדרת הכתבות הראשונה
נראה כי אנשי השלטון בישראל, בדחותם בכל תוקף את הטיעון כי בארץ פועל פשע מאורגן, עשו-כן לא רק בגלל העובדה שהודאה בקיום התופעה היתה מכתימה אותם בשחיתות ובאוזלת יד שאפשרה את צמיחת התופעה החמורה, אלא גם בגלל האוריינטציה הסוציאליסטית המוצהרת של מפלגת השלטון.

האידיאה הסוציאליסטית ינקה את ערכיה ותפיסת עולמה ממשנתם של בעלי הגישה הרדיקלית, אשר רואה במערך הפוליטי השולט במדינה כגורם לפשיעה. אשר-על-כן, יתקשו פקידי ממשל הטוענים להגשמת החזון הסוציאליסטי להודות בקיום פשע בכלל ופשע מאורגן בפרט בארצם. זו גם, ככל הנראה, הסיבה שהמשטרים הקומוניסטיים בברית המועצות וב"גוש המזרחי" לשעבר העלימו במכוון מידע אודות פשיעה בארצותיהם, במטרה להציג קבל עם ועדה כי אכן השיטה הפוליטית המרכסיסטית אינה גורמת לתגובה עבריינית מצד אזרחיה (אדד, 1993).

המשטרה הכחישה את הטענה כי בארץ קיים פשע מאורגן. דומה כי הודאה בדבר קיומו של פשע מאורגן בישראל היתה למעשה כרוכה בהודאה בכשלונה של המשטרה בטיפול בבעיה והראיה לכך, אליבא דעיתונות, היא העובדה שלא המשטרה חשפה את התופעה החמורה הזו. יתרה מזו, קבלת ההגדרה של רן כסלו כי בארץ קיים פשע מאורגן היתה יכול להתפרש, מבחינתה של המשטרה, כהסכמה עם כל תוכן כתבותיו לרבות הודאה באוזלת ידה של המשטרה בלחימה בפשיעה ובשחיתות אשר פשטה בקרב אנשיה. לפיכך, ניתן לומר כי נוצר מצב לפיו כל צד מנסה להגדיר המצב בדרך הרצויה לו כדי להוכיח את צדקת דרכו ופועלו. כך החל הויכוח האינטנסיבי בשאלת הפשע המאורגן. בצד הכחשות נמרצות של המשטרה כי בארץ אין פשע מאורגן, יצאה המשטרה להגן על שמה הטוב בשלוש דרכים עיקריות:

א. הגנה עצמית:

הרעיון הוא שהמשטרה עושה כמיטב יכולתה בתנאים שבה היא פועלת, כפי שביטא זאת למשל שר המשטרה שלמה הלל ("מעריב", 15.6.71): "הבעיה הקשה ביותר שבה מתלבטת משטרת ישראל היא המחסור בכוח אדם".

ב. טפיחה עצמית:

הרעיון הוא שלא רק שהטענות נגד המשטרה אינן נכונות אלא המצב הוא ההפך הגמור ממה שמצטייר מהן. לדוגמא: ב"מעריב" 3.9.1971 מצוטט שר המשטרה בקשר לחשדות שהועלו לאחרונה כלפי מספר קצינים: "יש לנו חיל משטרה טוב וקצונה טובה ומסודרת והחתך שלה יכול להתמודד עם כל משרד ממשלתי או גוף אחר העוסק בענייני ציבור".

ג. ביקורת עצמית:

רעיון זה מבטא תפיסה המודה בקיום ליקויים מסוימים וכי יש צורך לתקנם, כשם שניתן לראות זאת למשל בדברי שר המשטרה הלל בכנסת בעת דיון על העליה בפשיעה ("מעריב", 22.12.71): "אין לתלות את הקולר רק במשטרה. זוהי מסכת חברתית סבוכה שיש לה נגיעה ישירה לבעיות חינוך, סעד, שירותים מוניציפליים..."

יחד עם ההכחשות של המשטרה לקיומו של פשע מאורגן בישראל, הטיל שר המשפטים על היועץ המשפטי לממשלה מר מאיר שמגר לבדוק את הטענות אשר הועלו הסדרת הכתבות.

"דוח שמגר"
בספטמבר 1971 הגיש היועץ המשפטי לממשלה, לשר המשפטים, את ממצאי בדיקתו בקביעתו, בין היתר, כי אין ראיה לקיומו של פשע מאורגן בישראל (שמגר, 1971): "כפי שציינתי בראשית דברי, שניים המישורים אליהם התייחסתי בסקירתי זו: תחילה פניתי לבחינת השאלה אם צודק מר רן כסלו כאשר הוא מעלה את התיזה שלו בדבר קיום פשע מאורגן, הפועל, כפי שהוא חוזר ומדגיש פעמים אין ספור ובייחוד בכתבה י"ג בידיעת המשטרה ובהסכמתה האילמת... תשובתי במישור הראשון הינה שלילית..."

באשר לשאר הטענות שהועלו נגד המשטרה, סיכם מאיר שמגר כי: "האשמות אלה נגד המשטרה הן חסרות יסוד ובחזרות הרבות עליהן בכתבות השונות ובייחוד בכתבה י"ג, אין כדי להוסיף להן משקל... על כן להצטער על-כך שהאשמות אלו נגד המשטרה בכלל ראו אור".

כסלוב (1990) ובוכנר (1990) מדווחים כי בשעתו מעמדו של מוסד היועץ המשפטי לממשלה בכלל ושל מאיר שמגר בפרט היה רם ונשגב. על-כן לא יפלא כי מסקנותיו לא זכו לביקורות ישירות ונוקבות. יתר על כן, עמדתו בנושא שימשה למשטרה כמשענת איתנה לטענתה כי בישראל אין פשע מאורגן, וכבסיס טוב לנסות ולהוריד את הנושא מסדר היום, בטיעונים שונים כאשר העיקריים שבהם היה הטיעון כי הויכוח הינו עקר, ולא רק שאינו מביא תועלת אלא הוא אף מסב נזק למשטרה ולציבור עצמו, כפי שהתבטא השר הלל בראיון שהעניק לרפאל בשן ב"מעריב" בתאריך 24.9.71: "אני חושב שהדוח הזה היה חשוב כדי להביא אותנו לטפל בדברים האמיתיים ולא בדברים המדומים... במשך חודשים היתה הארץ כמרקחה על קיומו כביכול של פשע מאורגן בישראל, וזה הסיט את תשומת הלב שלנו מהדברים עליהם אנו אחראים... אני מעריך, שהציבור הזה היה לו נזק מסוים מכל הדיבורים האלה... אמרנו פשע מאורגן ועכשיו מסתבר פתאום שאין... התיאורים המשתמעים על שיתוף פעולה של המשטרה עם עולם הפשע ועל כך שהמשטרה מסתירים מדעת את עובדת קיומו של פשע מאורגן - פוגע בהרגשה ובאמינות של המשטרה".

או הראיון אחר לרם עברון אמר שר המשטרה ("דבר", 17.3.71) כי: "האוירה מגבירה את ממדי הנשירה ממשטרת ישראל".

דומה כי המשטרה קיוותה כי לאחר פרסום דוח שמגר יירד הנושא מסדר היום וירווח לה. נציגי המשטרה הקפידו לא לשרבב לטרמינולוגיה שלהם כל מינוח המתקשר עם המושג פשע מאורגן. לדוגמא ב"מעריב" 9.12.71 נאמר כי מפקד משטרת חיפה נשאל במסיבת עיתונאים על נגע הברחות הימאים ועל המסחר בסחורות מוברחות ובין היתר כך השיב: "אני יכול לומר בבטחה שאין כל מערכת פשע מאורגנת בנושא ההברחות".

אולם התקשורת סברה אחרת.

סדרת הכתבות השניה
סדרת הכתבות השנייה פורסמה בעיתון "הארץ" בין התאריכים 18.8.1972 - 29.9.1972 וכללה תשע כתבות, גם הן מפרי עטו של רן כסלו, כמפורט בלוח מס' 2. הסידרה השנייה החלה להופיע לאחר שהסרט "הקשר הצרפתי", שהיה ל"שובר קופות", הוקרן בארץ (ההקרנות הראשונות החלו בפברואר 1972), ובסמוך לתחילת הקרנת הסרט הנודע "הסנדק" (ההקרנות הראשונות החלו בספטמבר 1972) המבוסס על סיפרו של מריו פוזו (1969), כפי שיורחב בהמשך.

נראה כי המחבר ראה לנכון, בתחילת הכתבות, להתמודד עם מסקנות דוח שמגר. מחד, היה עליו לקעקע את מסקנות שמגר על-מנת להגדיל את כובד משקלם של דבריו על הפשע המאורגן. מאידך, הוא נאלץ לעשות זאת בטקט, הואיל ובעת ההיא איש לא "העז" לתקוף אישית את היועץ המשפטי לממשלה. כסלו נחלץ מדילמה זו בכך שהוא רשם את דברי הביקורת על דוח שמגר כדברים אשר נאמרו על-ידי אחרים, ברם מבלי לזהותם שמית. גם מילות הביקורת עצמן נרשמו, יחסית, בלשון המעטה ובצורה העוקפת את שמו או תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה: "אנשים המקורבים לנושא, בחלקם אלה השייכים למערכת החוק במדינה - כולל קציני המשטרה בעמדות מבצעיות ולאו דווקא הפיקוד העליון - הצביעו על מגרעות וליקויים רבים בממצאים הרשמיים" ("הארץ", 18.8.1972).

לוח מס' 2. הסדרה השניה: "פשע מאורגן בישראל" מאת רן כסלו.

שם הכתבה
התאריך
המספר

דור חדש בא - הצעירים דורשים את חלקם בנטל אך לא הם המושכים בחוטים
18.8.72
1

בוסי, מלך אילת - עבריינים זורמים לעיר הדרומית וקונים בה מעמד מיוחד
22.8.72
2

המוסד של משפחת סחה
25.8.72
3

שביל הזהב של ההברחות
29.8.72
4

המוות הלבן
1.9.72
5

המסלול החדש של ההירואין
8.9.72
6

כנופיית הכרם
15.9.72
7

הארגון הצרפתי
22.9.72
8

שלב חדש בהתארגנות - מאמר אחרון בסדרה המסכם את נסיבות הפשע המאורגן בישראל
29.9.72
9

הרושם המתקבל מקריאת סדרת הכתבות השנייה הוא כי "ציור המצב" של הפשע המאורגן נעשה בצבעים בהירים יותר מאשר בסדרה הראשונה ו"טון" הדברים מינורי יותר. ואולי אפילו נסיגה במשהו מדברים שנכתבו אז. אין להוציא מכלל אפשרות כי ממצאי דוח שמגר השפיעו על מחבר הסדרה במיתון ניסוחיו. לדוגמא: במאמר הראשון בסדרה השניה (18.8.72) נרשם כך: "בממצאים שפורסמו בסידרת הכתבות הראשונה על הפשע המאורגן הצטיירה תמונה של ארגון רופף... אין בארגון הזה... חלוקת תפקידים מוגדרת בין "ראש גדודים", "קצינים" ו"חיילים" במתכונת האמריקאית...". עיון חוזר בסדרת הכתבות הראשונה מגלה כי דווקא שם הוצג ארגון "יעיל ורציני". לדוגמא:

א. ב"הארץ" 14.5.71: "...מפליאה גם המשמעת - כלפי האדם המארגן את המבצעים". ובהמשך בעניין אחר: "... הופכים לחיילים ממושמעים כאשר הם מתייצבים במגרש... כסדרנים מטעמו של מנטש".

ב. ב"הארץ" 21.4.71: "השפעתו של מנטש... בנויה על שני יסודות: קשרים הדוקים עם רבים מאנשי הצמרת וקשרים נמרצים ורב גונים עם מאות אנשים הנמצאים תחת חסותו והמשתייכים לעולם התחתון... נותנת לו כוח השפעה לא מבוטל על חייליו ועל בעלי חזקות כמו...".

ג. ב"הארץ" 19.4.71: "באותו שטח של "מתן חסות"... פועל מזה כמה שנים ארגון יעיל למדי...".

ד. ב"הארץ" 18.4.71: "מנטש נשאר נאמן לחייליו וידידיו... גם אחרי מותו של שם-טוב לא הסיר מנטש את חסותו מהחנויות. הוא מונה גם כאפוטרופוס חוקי לירושתו של מזרחי, ומטפל בילדיו ובאלמנתו...".

אך מעל לדוגמאות אלו עומדים הדברים אשר נרשמו במאמר האחרון בסידרה הראשונה (4.6.1971) אשר אינם עומדים בקנה אחד עם התאור של "ארגון רופף" וכו': "הרושם המדכא שנתקבל מפירסום הסדרה... העובדות חמורות מאוד ומדאיגות מאוד... קיימת בתל-אביב רשת של בתי הימורים. קיומם עושה את חוקי המדינה לבדיחה... רוב המועדונים קשורים זה בזה דרך האנשים המנהלים אותם ודרך האיש המממן את ההימורים. ספק אם יכול לקום קלוב מחוץ למסגרת זאת... קיימת כמעט בגלוי רשת החסות - פרוטקשן... מצליחה בתל-אביב רשת למתן הלוואות בריבית קצוצה ורשת יעילה לגבות תשלומים... בשווקים עירוניים... פועלת בהצלחה רשת החסות... פועלת בתל-אבי רשת בתי זונות והוחל בארגון רשת לניהול זנות ברחובות... פועל כוח מאורגן המבוסס על... המסוגל לגייס מאות "חיילים" למילוי תפקידים אפלים. כוח זה מבוסס גם על קשרים הדוקים עם אנשי צמרת במימסד... האדם העומד בראש הכוח מעניק חסותו לרבים מראשי העולם התחתון, מקשר בין עולם הפשע ושטחים שונים בפשע המאורגן לבין צמרת המדינה... האיש הוא בעל כוח רב מאוד, מהווה בזעיר אנפין רשות עליונה בחלק מסוים של החברה הישראלית...".

יש לשים לב כי השימוש במונח "רשת של..." אינו מקרי. המושג "רשת", כהגדרתו הלשונית הוא "כלל המוסדות, הסניפים וכדומה הנמצאים באזור מסוים והקשורים זה בזה בהנהלה מרכזית אחת או בתכנית ארגונית כללית". המונח "רשת של..." מתקשר עם המושג "ארגון" על כל המשתמע ממנו, בניגוד למונח "כנופיה של..." המתקשר עם תופעה ספורדית.

דומה כי תאורים אלו אינם עומדים בקנה אחד עם האמור בכתבה הראשונה בסדרה השנייה על כך שבסדרה הראשונה הצטיירה תמונה של ארגון "רופף" וכו'. ככל הנראה המגמה ל"מינוריות" בסדרה נובעת, כאמור, מההשפעה של דוח שמגר.

מסר נוסף המועבר בתחילת הסדרה השנייה הוא המסר שהסדרה לא היתה לשווא ומיותרת כפי שטענה כנגדה המשטרה, אלא, נהפוך הוא, הסדרה, בין היתר, תרמה תרומה של ממש והביאה לירידה בכוחו של הפשע המאורגן. כסלו בכתבה מ- 18.8.72 תחת הפרק "תמורות בעקבות הפרסום" מפרט בהרחבה כיצד.

דוגמא נוספת להתמתנות המסוימת שהחלה בסדרה השנייה היא בעוצמת הביקורת נגד המשטרה. בשעה שבסידרה הראשונה תוארו מקרי שחיתות במשטרה וקשרים של הפשע המאורגן איתה, הרי לאורך הסידרה השנייה אין תיאורים על שחיתויות במשטרה אלא על חוסר אונים למירב. לדוגמא: בשעה שבכתבה מס' 5 מהסידרה הראשונה מתואר קשר בין סגן מפקד מחוז תל-אביב לבין מנטש, מסופר על מנטש שיכול לסדר שיסגרו לחשודים תיקים במשטרה או להקל עליהם בדרך אחרת, שיכול הוא לסדר חופשות לאסירים, וכן מסופר על קשריו עם שר המשטרה בכור שטרית, עם מפקד מחוז תל-אביב וראש אגף התביעות של משטרת תל-אביב; ובשעה שבכתבה מס' 13 מהסידרה הראשונה מוזכרים הקשרים בין הפשע המאורגן למשטרה, הרי שבסדרה השניה הביקורת החריפה ביתור נגד המשטרה מופיעה בכתבה מ- 15.9.72 בזו הלשון: "מול הארגון הזה - ככל שיהיה פרימיטיבי - נמצאת המשטרה במצב של חוסר אונים כמעט מוחלט..."

כאמור, לאורך הסדרה השניה אין תיאורים של שחיתות והשחתה במשטרה כמו בסידרה הראשונה, אלא לכל היותר ביקורת על אוזלת יד, למעט בכתבה המסכמת של הסדרה השניה (29.9.72) אשר בה שוב מוזכרים על גבי תרשים קשרים בין המשטרה ובין "המאפיה התל-אביבית", וכן ביקורת ישירה על-כך שלאורך השנים האחרונות הקדישה המשטרה "מאמצים רבים לטיוח המציאות". ייתכן ומה שנראה כחזרה לסגנון של הסדרה הראשונה נובע מהריחוק מהשפעת דוח שמגר ומהיתרון שלכאורה יכול היה להצטבר לזכות דעתו של רן כסלו הודות לפירסום סדרת הכתבות השנייה.

טרם אסיים את תאור הסדרה השנייה אחזור לרעיון המופיע בראש פרק זה ואוסיף כמה מילים על אמצעי רטורי אופייני לשלושת הכתבות: השוואת "המציאות" כפי שהכתבות מבקשות להציג, לסרט קולנוע מפורסם (או לספר ידוע). בסדרה הראשונה היה זה "הסנדק". בסידרה השנייה - "הקשר הצרפתי" אשר הוחל בהקרנתו בארץ בפברואר 1972, ונעשה בו שימוש בכתבות מתאריך 8.9.1972 ("שיבוש בקשר הצרפתי") ומתאריכים 22.9 ו- 29.9.1972 ("הארגון הצרפתי"). לפיכך, נשאלת השאלה אם ב"השוואות" אלו אין משום בניית מציאות - ולא זה נושא חיבורנו.

התגובות לסדרת הכתבות השנייה
בעוד שהמשטרה המשיכה לשלול את הטענה כי בארץ פועל פשע מאורגן, תוך השענות על ממצאי דוח שמגר, אמצה התקשורת את המונח ובכל הזדמנות היתה משתמשת בו בעיקר בעת סיקור דברים שנאמרו על-ידי "אישי ציבור" ובעלי תפקידים בממסד. כסלוב (1990) מסר כי בעקבות פרסום שתי הכתבות הוזמן להרצאות רבות בקיבוצים ומועדונים שונים ("רוטרי", "ג'ייסי" וכד'), וגם ברדיו הוא רואיין לעיתים קרובות. בטלויזיה הוא לא רצה להופיע, למרות שנתבקש לכך, מאחר ולטענתו לא רצה להיחשף בפני "העולם התחתון".

נראה כי הויכוח נכנס לשלב של "מלחמת עמדות" סטטית. כל צד התבצר בגישתו. המשטרה ביקשה להוריד הנושא "מסדר היום" ואילו התקשורת רצתה ההיפך. לכאורה היה "המשחק" במצב של "תיקו", אולם דומה כי התקשורת, אשר בהצלחתה לזכות שוב ושוב במשחק ב"הארכת זמן", הלכה וצברה נקודות יתרון על פני המשטרה והממשלה.

התגבורת המשמעותית לגישה של המדיה באה מצד פוליטיקאים מחוגי הימין במדינה. בשעה שהחרדים והשמאל כלל לא התעניינו בנושא ולא היו גורם בויכוח, הימין: "גח"ל" ו"המרכז החופשי" (בראשות שמואל תמיר) החלו ל"דחוף" את הנושא קדימה (כסלוב, 1990).

האינטרס של מפלגות הימין לדחוף את הנושא קדימה נראה בברור. עד 1977 חבש הימין את ספסלי האופוזיציה בכנסת. סדרת הכתבות, בייחוד הראשונה, קשרה את מנטש ואחרים מהפשע המאורגן למפא"י - מפלגת השלטון. שר המשטרה, שלמה הלל, אשר הגן על עמדת המשטרה כי אין פשע מאורגן בארץ, גם היה ממפא"י. אשר-על-כן אין פלא ש"הימין" אימץ את הגישה כי יש פשע מאורגן הנובע, בין היתר, לשיטתו, משלטון מסתאב הקשור אליו.

יוצא איפוא כי בתום התקופה הראשונה לויכוח (1971 - 72) הרעיון כי בישראל ישנה בעיה חברתית מסוג של פשע מאורגן זכה ללגיטימיות הנדרשת על מנת להמשיך ולהתקיים. אולם עדיין רחוקה הדרך עד שהרעיון יזכה להכרה וללגיטימיות הרשמית מצד רשויות השלטון בארץ.

הויכוח בשנים 1973 - 1977
"תקופת החביון" 1973 - 1975
בשישה באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים אשר נמשכה תשעה עשר ימים וחוללה התפתחויות משמעותיות בחברה ובתרבות הישראלית. לאחריה התרחשו שורה של ארועים בטחוניים, מדיניים ופוליטיים אשר דחקו את הויכוח על הפשע המאורגן לקרן זוית. השנים 1973 - 1975 היו תקופת חביון בויכוח. אציין את הארועים העיקריים של אותם השנים:

בחירות לכנסת השמינית.
31.12.73

נפתחת מלחמת התשה בחזית הסורית שנמשכה עד 29.5.74.
6.3.74

בעקבות פירסום דו"ח ביניים של ועדת אגרנט, מתפטרת ראש הממשלה גולדה מאיר.
אפריל 74

פיגוע בקרית שמונה. 16 אזרחים נהרגו.
11.4.74

פיגוע במעלות. 20 בני-אדם נהרגו.
15.5.74

פיגוע בקיבוץ שמיר. 2 נשים נרצחו.
13.6.74

פיגוע בנהריה, אם ושני ילדיה נרצחו.
24.6.74

פיגוע בבית שאן. 4 אזרחים נרצחו.
19.11.74

פיגוע בכפר ריחניה. אדם נרצח.
30.11.74

פיגוע במלון סבוי. 11 איש נהרגו.
5.3.75

פיגוע בכפר יובל. אדם נרצח.
15.6.75

מקרר תופת התפוצץ בכיכר ציון בירושלים. 13 בני אדם נהרגו.
4.7.75

פיצוץ ברח' יפו בירושלים. 6 הרוגים.
13.7.75

בין ארועים אלו ראוי לציין את תנועות המחאה שפעלו נגד הממשלה בתחילת 1974 על רקע מחדל מלחמת יום הכיפורים, עליית גוש אמונים, במחצית 1974, לזירה הפוליטית בארץ, ומשבר כלכלי אשר פקד את המדינה בשנים 1974 - 1975 עד לכדי נקיטת בצעדי צנע כלכליים. בשנת 1975, על רקע התגברות הפעילות החבלנית העויינת, המשטרה הקימה את המשמר האזרחי.

כל אלו ואחרים העסיקו את התקשורת וסיפקו לה חומר לכותרות ולכתבות בשפע רב. על-כן אין פלא כי בעיית הפשע המאורגן נדחקה הצידה במהלך השנים 1973 - 1975. יחד עם זאת, המושג פשע מאורגן או מאפיה היה לשימוש שכיח בפיו של כל מאן דהו אשר ביקש להעלות נושא פלילי חמור, לטעמו, לסדר היום, כאשר המשטרה מצידה המשיכה להתעלם מהמושג. לדוגמא, ב"מעריב" (25.12.75) התפרסמה ידיעה על מאפיה הפועלת בשווקים בהקשר לסחיטת דמי חסות. שר המשטרה הגיב על-כך, תוך התעלמות מהמושג מאפיה, בטיעונים שתכליתם להסיר מכסימום אחריות על המצב מהמשטרה, ועיקרם הרעיון שהפתרון לבעיית דמי החסות אינו רק בידי המשטרה אלא בידי הקורבנות לסחיטות, שאינם מתלוננים: "... רק אם יתלוננו - נוכל לפעול..." ואילו המצב נגרם לדעתו בגלל מדיניות ענישה מקילה של בתי המשפט "שאינם מטילים על הסחטנים ובעלי אגרוף אלו" עונשים כבדים שיש בהם כדי להרתיע.

מטבע לשון ראוי לציון אשר נעשה בו שימוש יחודי לאחר מלחמת יום הכיפורים היתה המילה מחדל. המושג מחדל התקשר לטראומה של התקפת הפתע של הערבים וחוסר המוכנות של צה"ל מולה, ואוזלת היד של הדרג המדיני בכל הקשור למניעתה. לפיכך כל שימוש במושג מחדל בזיקה לטענה כלשהי - התקשר אסוציאטיבית עם תחושה של סכנה שצריך לעשות מעשה למונעה. ואכן, גם בויכוח על הפשע המאורגן הירבו הטוענים לקיום התופעה להשתמש במושג "מחדל".

ניתן לקבוע כי ככל שהזמן הלך והתרחק ממלחמת יום הכיפורים והמתח הבטחוני הלך וירד - כך החל הויכוח על הפשע המאורגן לתפוס מקום הולך וגדל בתקשורת.

החזרה לכותרות
בשנת 1976 עלה הויכוח ל"טונים" חסרי תקדים. פישמן וארגוב (1980) מונים שלוש סיבות לכך:

I. העובדה שיש עליה תלולה בפשיעה - לאורך כל השנים.

II. מידת ההתבלטות של הפשע לציבור הרחב: לדעתם, עד לשנות ה- 70 התעלמו, באופן יחסי, אמצעי התקשורת מתופעת הפשיעה. תשומת ליבו של הציבור הוסבה במידה רבה לכיוון בעיה זו לאחר מלחמת ששת-הימים, עת חלה עליה משמעותית בסוגים מסוימים של עבריינות. נטיה זו התחזקה ביתר שאת לאחר מלחמת יום הכיפורים.

III. המשבר החברתי שבא בעקבות מלחמת יום הכיפורים הביא לידי חיטוט פנימי בחוליי החברה, ולהדגשתן של בעיות החוק והסדר.

בנוסף לכך ניתן לציין כי מעיון בכותרות של שנת 1976 נראה כי המתח הבטחוני הלך ופחת, עובדה שתרמה אף היא לאפשרות להתגברות הויכוח. לכאורה, הארועים החשובים באותה שנה לא היו בעוצמה כדוגמת הפיגועים וההתרחשויות שהיו בשנים 1974 - 1975. בין הבולטים שבהם ניתן לציין כי ב- 22.2.1976 הסתיים פינוי מערב סיני במסגרת הסכמי הביניים עם מצרים. ב- 4.7.1976 התחולל מבצע "אנטבה". באוקטובר 1976 "התפוצצה" "פרשת ידלין". וב- 20.12.1976 התפטר ראש הממשלה, יצחק רבין, בעקבות פרשת מטוסי ה- F-15. בעקבות כך הקדימה הכנסת את הבחירות למועד 17.5.1977.

סביר להניח כי התגברות הויכוח בשנת 1976 קשורה גם לעובדת המצאו של חבר כנסת חדש בכנסת השמינית, אהוד אולמרט, אשר שימש כנושא "הדגל" הפרלמנטרי לטענה כי קיים פשע מאורגן בישראל. התקשורת לא קיפחה את מי שהפך "לשגרירה" לטיעון בכנסת והעניקה לו כיסוי נרחב, מצרך אשר כל פוליטיקאי זקוק לו כאויר לנשימה. ניתן להסיק כי הויכוח והטיעון שבישראל קיים פשע מאורגן שימש במידה רבה ככלי בידי אולמרט, איש האופוזיציה, לנגח את מפלגת השלטון ("המערך") בכלל, ואת הממשלה ושר המשטרה בפרט. יתרה מזאת, העובדה כי האופוזיציה תמכה בטיעון של המדיה, היוותה עבורה הוכחה לצדקתה בויכוח. הבעיה הלכה וצברה לגיטימציה והתקשורת בסיוע פוליטיקאים ואחרים המשיכה במסע הצלב שלה, עד להשגת ההכרה הרשמית בבעיה.

שר המשטרה, בשונה מהמפכ"ל ומהיועץ המשפטי לממשלה, הוא בעל הנגישות הטובה ביותר לתקשורת מהצד של שוללי הבעיה. בשלב הזה של הויכוח היה עליו להתעמת אישית וישירות, לעיתים פנים מול פנים, עם "צלבן" היושב בכנסת - אולמרט, בניגוד למצב שהיה ב- 1971-72 שהיה עליו להתעמת עם כתבות עיתונאיות וחברי כנסת מזדמנים ומתחלפים שטענו נגדו. בעימות האישי הזה, המסוקר למכביר בתקשורת, מתגברים האמוציות והמלל. הויכוח ההולך ונעשה בוטה, מספק כותרות לעיתונות המלבות את הויכוח, וחוזר חלילה.

כך לדוגמא, במענה על טיעוני אולמרט כנגד המשטרה ומחדליה, בדיון בכנסת על גילויי האלימות ("מעריב", 28.1.1976), תקף השר הלל את אולמרט ואמר: "במקום טיפול ענייני במידת העומק ורוחב היריעה הנדרשים לנושא מורכב זה, אנו עדים לבליל של פירסומים בהם משמשים בערבוביה, בצד מידע לא נכון, גם עובדות בלתי בדוקות, חצאי אמיתות ורכילות של שווקים. לא אחת אני אפוף קנאה לנוכח מעלליהם של בלשי הצלולואיד הטלויזיוני, המפענחים פרשיות סבוכות תוך 50 דקות... נראה כי לקנאתי זו מצטרפים בעת האחרונה גם אנשים נכבדים, אשר במהלך חקירות נמרצות בבתי קפה ובמועדוני קלפים, או עלעול תוך ישיבה בכורסה נוחה בגוילי עיתונים מיושנים, הם מצליחים להגיע לאותה מידת יעילות. יבול זה של שוטטות ליל מוצא לו ביטוי למחרת באותיות קידוש לבנה שחור על גבי לבן בעיתונות".

אולמרט לא טמן ידו בצלחת וסיפק "עובדות" על הסתאבות המשטרה ומחדלי השר האחראי עליה. בין היתר טען אולמרט כי המשטרה ניצלה כסף שהוקצב לה למלחמה ב"פרוטקשן" לשם החלפת רכב לקציניה. השר הלל, בהכחישו זאת, ניסה לערער את אמינותו של אולמרט באמצעות מה שנראה לו כ"קלפים החזקים" שלו ובעיקרם דוח שמגר. גבי ברון מ"מעריב", 27.4.1976, כתב כי השר הזכיר בפרשה אחרת שהעלה חבר הכנסת אולמרט - היקף הפשיעה המאורגנת - נבדקו הדברים באופן יסודי וקצין בכיר נפגש עם חבר הכנסת בעניין זה, וכי הבירור העלה כי למרבית הכרזותיו של חבר הכנסת אולמרט לא היה כיסוי עובדתי, וחלקן נשאב מכתבות שהתפרסמו לפני שנים בעיתונים ואשר הופרכו כבר אז על-ידי מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה, שופט בית המשפט העליון, מאיר שמגר.

דוגמא אחרת לאופי הויכוח וסיקורו תשמש הכתבה מ"מעריב" מתאריך 21.7.1976 מאת יהושע ביצור על דיון בוועדת הפנים של הכנסת על בעיית "הפרוטקשן": האוירה בישיבה זו היתה מחושמלת וטעונה מתח גבוה. הדבר נבע מכך שיושב ראש הוועדה, חבר הכנסת יורם ארידור, הזמין את סגן-ניצב סמי נחמיאס להופיע לפני הוועדה כדי להסביר לה את פעולות היחידה המיוחדת של המשטרה העוסקת במערכה נגד הפרוטקשן. ואולם שר המשטרה אסר על הקצין להופיע לפני הוועדה. תחת זאת הופיע השר בכבודו ובעצמו יחד עם המפכ"ל והסביר כי האיסור על קציני משטרה להופיע לפני הוועדה נובע מן הצורך למנוע דליפת מידע מודיעיני חסוי".

במאמר מוסגר ראוי לציין כי סגן-ניצב סמי נחמיאס אשר גוייס למשטרה בשנות ה- 70 לתפקידי מודיעין (שימש כקצין מודיעין ראשי) גרס כי בישראל אכן קיים פשע מאורגן והוא דרש אמצעים רבים על מנת לטפל בתופעה. התקשורת, מטבע הדברים, ראתה בו "שותף" נאמן לרעיון והעניקה לו "כיסוי" נרחב, בייחוד אחרי פרישתו מהמשטרה בשל מחלוקות בינו ובין פיקוד המשטרה.

בהמשך הכתבה כתב ביצור כי מר ארידור האשים את השר הלל כי טענותיו שאין למעשה פשע מאורגן בתחום גביית דמי חסות, מפחיתים את חומרת הבעיה, ומחלישות בכך את המאבק נגד עולם הפשע, וכי שר המשטרה האשים את חבר הכנסת אולמרט בציטוט מסולף ומטעה של דברים שאמר בוועדת הפנים סגן-ניצב נחמיאס בעניין קשריהם של עבריינים בחלונות הגבוהים. המפכ"ל התריע כי פירסמו דברים חסויים. אולמרט השיב כי המשטרה אינה מעוניינת שהקצינים ימסרו מידע מלא לוועדת הפנים כי עלול להתברר כי במשך שנים המשטרה לא עשתה דבר בתחום זה. השר הלל הסביר כי קציני משטרה העובדים בשטח אינם רגילים להופעות בוועדות פרלמנטריות ולכן עלולים להיכשל בלשונם. חבר הכנסת אולמרט התריס כלפי השר כי זהו טיעון מגוחך וכי השר מציג את קציני המודיעין שלו כאילו הם חבורה של נערים בלתי אחראיים. הוא אף האשים את השר כי הוא מופיע לפני הוועדה שלא בתום לב.

השר הלל, בהתבטאויות חוץ פרלמנטריות, המשיך לשלול את קיום הפשע המאורגן וביקש להורידו "מהבמה" בטיעונים אותם פגשנו כבר בעבר. צבי טל ב"מעריב" מה- 12.8.1976 מביא מדבריו של השר בפני סטודנטים בחיפה: "אין פשע מאורגן בישראל והדיבור עליו מזיק לתדמיתה של ישראל". לוי יצחק הירושלמי מראיין את השר ב"מעריב" 17.9.1976 האומר בין היתר: " יש לנו משטרה נקיה, ללא ספק מן הנקיות ביותר בעולם...

שאלה: יש אצלנו "סנדקים"?

תשובה: עצם המשמעות של המילה הזאת Godfather - השונה אצל גויים מאשר אצלנו - מוכיחה על נטייה של התבטלות ונסיון לחקות מה שקיים אצל אחרים..."

כאמור, בימיה האחרונים של שנת 1976, בעקבות פרשת מטוסי ה- F-15, התפטר רבין והבחירות הוקדמו למאי 1977. ישראל נכנסה לשנת 1977 ולבחירות מהמפורסמות והחשובות בתולדותיה אשר כונו המהפך. דומה כי בעקבותן חל גם מהפך בויכוח על השאלה האם קיים פשע מאורגן בישראל.

סדרת הכתבות השלישית
בבחירות לכנסת התשיעית, בתאריך 17.5.1977, המערך, לראשונה בתולדות המדינה, איבד את מקומו הראשון וירד מ- 51 מושבים ל- 33. הליכוד הגדיל במקצת את יצוגו הפרלמנטרי (43 לעומת 39) ואילו התנועה הדמוקרטית לשינוי - ד"ש - קיבלה 15 מושבים, אשר אפשרו למנחם בגין להרכיב את ממשלת הליכוד הראשונה. משרד המשטרה אוחד עם משרד הפנים ובראשם התמנה השר ד"ר יוסף בורג.

"הימין", בהיותו באופוזיציה, היה כאמור "נושא הדגל" לטיעון כי קיים בארץ פשע מאורגן. נראה כי עתה, משהפך "הימין" למרכיב הקואליציה בשלטון, היה עליו "לפרוע את השטר" ולהביא להכרה רשמית בקיום הפשע המאורגן. לשם כך היה עליו לעבור שתי משוכות: האחת היתה צמרת המשטרה אשר דבקה בעמדתה כי אין פשע מאורגן; והשניה היתה השר בורג עצמו אשר כיהן כשר גם בממשלות הקודמות שאימצו, בהסתמך על דוח שמגר, את הטיעון כי אין פשע מאורגן, ועתה הוא עומד בראש המינסטריון האחראי על המשטרה אשר כאמור נשארה מחזיקה בדעתה.

סביר להניח כי למפלגות הימין לא רק שלא היה קושי להודות בקיום הפשע המאורגן בישראל, אלא שאפילו הדבר יכול היה לחזק את תפיסת עולמן ודרכי התעמולה שלהן. נראה כי הודאה רשמית בקיום התופעה, מיד בסמוך להשגת השלטון במדינה - ולא כעבור מספר שנים - תגולל את האחריות להיווצרותה על הממשל הקודם, ותסייע, מצד אחד, לממשלה החדשה "להשחיר" עוד יותר את הממשלה הקודמת בשחיתויות, במחדלים ובאוזלת יד, ומצד שני, תתרום להעלאת קרנה של הנוכחית. יתרה מזאת, לממשלה החדשה, אשר הניפה את דגל הליברליזם החברתי-כלכלי - האנטי-סוציאליסטי, לא היתה הבעיה להודות בקיום תופעת הפשע המאורגן כשם שלמפלגות השמאל היתה, בעטייה של האידיאולוגיה המרכסיסטית, כפי שהוסבר בראשית פרק זה.

התקשורת לא הרפתה. בחודש אוגוסט 1977 (החל מהחמישי ועד השישה עשר בו) התפרסמו שמונה כתבות בעיתון "הארץ" פרי עטו של אבי ולנטין בסידרה שכונתה: "הפשע המאורגן: המצב עכשיו", כמפורט בלוח מספר 3.

לוח מס' 3. הסדרה השלישית: "הפשע המאורגן - המצב עכשיו" מאת: אבי ולנטין ("הארץ").

שם הכתבה
התאריך
המספר

מחכים ליורש
5.8.77
1

בן הטיפוחים
7.8.77
2

כרטיס הביקור של רחמים אהרוני
9.8.77
3

סוכן כפול במשטרה
10.8.77
4

גזר דין מוות
11.8.77
5

המקרה של אורי לוי
12.8.77
6

עוקץ בדרום אפריקה
14.8.77
7

דף חדש?
16.8.77
8

הסידרה עוסקת במה שהיא מגדירה כדמויות מפתח ב"פשע המאורגן" ובייחוד בבצלאל מזרחי, טוביה אושרי ורחמים אהרוני, בתיאור פעילויות פליליות חמורות שונות בטענה שהן נעשו על רקע פעילות "הפשע המאורגן", ובמתיחת ביקורת על המשטרה בגין אוזלת ידה במלחמה "בפשע המאורגן" ובטוהר המידות של כמה וכמה מקציניה.

בדומה לסדרות הראשונות שם נעשה שימוש בסרטים ("הסנדק", "הקשר הצרפתי") לתאר "מציאות" מסויימת, נעשה גם בסידרה זו שימוש בסרט "העוקץ". בכתבה מיום 14.8.77 תחת הכותרת: "עוקץ בדרום אפריקה" מתוארת פרשת הונאה תוך שימוש ב"עוקץ" כאמצעי להמחשת הפרשה. אמצעי נוסף להעביר את המסר של הכתבה, בדומה למה שראינו בכתבות של רן כסלו, הוא ההשוואה עם ה"מאפיה" של ארצות-הברית, תוך הקבלה בין תקופת "הצנע" בישראל לתקופת "היובש" בארה"ב המציינת את ראשית צמיחתה של ה"מאפיה" שם ("הארץ", 16.8.77). גם תיאורים דרמטיים נמצאים בסידרה. הכתבה הפותחת את הסידרה מיום 23.8.77 מתחילה בתיאור מפגש, אשר לא היה מבייש אף לא ספר בלשי מרתק, בין אנשי מודיעין של המשטרה ל"מודיע" מהפשע המאורגן.

במהלך פרסום הסדרה הקימה המשטרה את "ועדת בוכנר" אשר פרסמה את ממצאיה לאחר סיום פרסום סדרת הכתבות. אבי ולנטין בכתבה מיום 16.8.77 מציין כי לדעתו אכן הוקמה הוועדה כתוצאה מהלחץ של המדיה: "...עם מינויה של ועדת בוכנר, בעקבות פרסומי "הארץ". מדוע לא ניגשה המשטרה לבדיקה רצינית של החומר שבידיה ללא הלחץ הציבורי שנוצר בשבועיים האחרונים?"

כמו כן ראוי לציין כי בכתבה זו ודומות לה אשר ראו אור טרם פורסמו ברבים ממצאי "ועדת-בוכנר", לא נטענו טענות אשר נטענו בתר "דו"ח בוכנר" כנגד המשטרה, בין היתר, על-כך שהיא הקימה ועדה פנימית ללא צרוף איש אקדמיה אליה. נראה כי הסיבה נעוצה בכך שהעיתונות המתינה לפרסום מסקנות הוועדה: היה והוועדה תודה שקיים "פשע מאורגן" - היא "תוכשר", ולא - תפסל.

המפכ"ל, אשר עובר להקמת הוועדה, המשיך להכחיש את קיום "הפשע המאורגן" זכה לביקורת כמי שממשיך במאמץ "לתת תיאור מצמצם ומקטין של מימדי התופעה". לעומתו השר החדש בורג, זכה לציון לשבח בכך שתחת הנחייתו יצאה ההוראה למנות ועדת בדיקה, בזו הלשון: "ד"ר בורג נקט גישה נכונה, משוחררת מההסתייגויות והוויכוחים הסמאנטיים של העבר". וכנראה לכך התכוון ולנטין בנותנו לכתבה האחרונה בסדרה את הכותרת: "דף חדש?" בהבעת תקווה ששר המשטרה החדש יפתח ביחסי המשטרה עם התקשורת "דף חדש" בכך שתצא הודאה כי קיים "פשע מאורגן" בישראל.

הרקע להקמת ועדת בוכנר
כאמור, הציפיות של התקשורת להודאה רשמית בקיום הפשע המאורגן הלכו וגברו עם הקמת הממשלה החדשה אשר הוצגה בכנסת ב- 20.6.1977. למשוואה שהתפתחה בעקבות מלחמת יום הכיפורים: מחדל = ועדת חקירה נמצא שימוש גם בנושא הפשע המאורגן. בעקבות הטענות על מחדלי המשטרה וממשלת המערך בטיפול בבעיה, הלכו וגברו הקולות בתקשורת אשר דרשו הקמת ועדת חקירה בנושא. בדרך כלל הניסוח בעיתונות לדרישה להקמתה היה: להקים ועדת חקירה לעניין הפשע המאורגן - ולא לבירור אם קיים פשע מאורגן, ללמדך שעובדת קיומו של הפשע המאורגן נתפסה בתקשורת כמובן מאליו.

בוכנר (1990) מציין כי למיטב הבנתו המפכ"ל דאז, תבורי, הונחה על-ידי השר החדש, בורג, להקים ועדת חקירה פנימית לבירור השאלה אם קיים פשע מאורגן. עיון בכתבות עובר להקמת ועדת בוכנר מלמד כי הודאה בקיום הפשע המאורגן תתקבל באהדה רבה בתקשורת.

תיאור דוח בוכנר
בתאריך 7.8.1977 מינה המפכ"ל, רב-ניצב חיים תבורי, צוות לבדיקת תופעת הפשע בישראל. לחברי הצוות מונו:

I. ניצב-משנה מיכאל בוכנר - יושב ראש הוועדה. שימש כראש המחלקה לתפקידים מיוחדים במטה הארצי.

II. ניצב-משנה ראובן מינקובסקי - חבר הצוות בנושא חקירות. שימש כראש מחלקת החקירות במטה הארצי.

III. ניצב-משנה יהושע כספי - רכז הצוות ונושא מודיעין כללי. שימש כקצין מודיעין ראשי של משטרת-ישראל.

IV. סגן-ניצב יעקב נחמיאס - חבר הצוות בנושא האיסוף המבצעי. שימש כראש צוות מודיעין מיוחד במחלקה לתפקידים מיוחדים לאחר ששירת תקופה ארוכה בחיל המודיעין בצה"ל.

V. פקד שמואל נרקיס - חבר הצוות בנושא מחקר מודיעין.

הצוות נתבקש להגיש בתום עבודתו דין-וחשבון לא יאוחר מ- 25.8.1977. על-פי בקשתם הוארך המועד לתאריך 31.8.1977. על הצוות הוטל לבחון את הדברים הבאים:

I. קווי האופי של התופעה הקרויה בציבור "פשע מאורגן בישראל".

II. קווי אופי של פשיעה אחרת.

III. תהליך התהוותה של תופעת "הפשע המאורגן".

IV. שיטות ותחומי הפעולה של העבריינים, כולל עבריינים ישראליים בחו"ל.

V. מקורות המימון והתשתית לפעולה של כל סוגי הפשיעה.

הצוות לא נתבקש להגיש המלצות.

הצוות הגיע למסקנה כי: "אין בישראל ארגון-על של פשע השולט על קבוצות פשע רבות ומקיים מערכת שליטה בלעדית (מונופול) על סוג מסויים של פשיעה (דוגמת סינדיקט הפשע בארה"ב)". המפכ"ל ושר הפנים והמשטרה קיבלו את ממצאי הבירור והמסקנות וסמכו ידם עליהם. בוכנר (1990) מציין כי לדוח צורף נספח סודי שכלל, בין היתר, רשימה של 11 עבריינים אשר הוגדרו על-ידי המשטרה כ"עברייני-על" (יעדים משטרתיים). מאוחר יותר הודלפה הרשימה אשר נודעה לימים כ"רשימת ה- 11".

מעיון בדוח עולה, בין היתר, כי הצוות נשען והסתמך על דוח שמגר, אשר קבע בספטמבר 1971 כי "אין ראיה לקיומו של הפשע המאורגן". כמו כן מתקבל הרושם כי הצוות סבר שעניין הפשע המאורגן לא היה אלא כלי לניגוח המשטרה אשר ביקשה להוריד מסדר היום באמתלות שונות ובעיקר בטיעון כי ויכוח עקר זה מסיט את תשומת הלב מהבעיות "האמיתיות" של הפשיעה. כמו-כן מנסה הדוח להסיר מעל המשטרה את אחריותה הבלעדית למצב הקיים, תוך שהוא מציין כי: "הגילויים האחרונים של הפשיעה החמורה זכו לתהודה רבה בכלי התקשורת ויצרו תחושה של חרדה ודאגה בציבור. בעקבות כך הופנו זרקורי ההתעניינות לעבר המשטרה ומידת פעילותה בטיפול בנושא, והדבר גרם לביקורת כלפיה, תוך התעלמות ממגבלות אוביקטיביות של חוסר בכוח אדם ואמצעים ותוך התעלמות מנטל התפקידים הרב המוטל על כתפיה. הביקורת לא התייחסה לאחריות המוטלת גם על הגורמים האחרים במדינה. הויכוח הציבורי על הפשע המאורגן, מיקד את תשומת הלב לנושא זה והסית את הדעת מהבעיה הכאובה של הפשיעה היום יומית... עבירות שפגיעתן באזרח, בשלומו, בשלוותו ובממונו קשות ביותר".

דרך רטורית נוספת של הצוות להתמודד עם האשמות כלפי המשטרה היתה ב"גיוס" הסטטיסטיקות הפליליות הרשמיות כראיה לכך ש"במשך כל השנים מאז קום המדינה ועד השנה הנוכחית, נמצאת הפשיעה בארץ בתהליך של עלייה מתמדת". לאמור, כי כל טענה על החרפה והחמרה בפשיעה בשנים האחרונות אין לה על מה לסמוך.

דומה כי הוועדה אף ניסתה ל"גמד" את תופעת הפשע המאורגן כתגובה לתיאורים והדימויים המאיימים שהופצו סביבה, בעיקר על-ידי המדיה: בעולם כולו, מהווה הפשע המאורגן חלק קטן ביותר מכלל הפשיעה".

תגובות לדוח בוכנר
מעיון בעיתונות שיצאה לאור בארץ בסמוך למועד פירסום דוח בוכנר עולה כי התקשורת, בניגוד למשטרת-ישראל, לא סמכה ידיה - בלשון המעטה - על מסקנות הוועדה, בייחוד במה שקשור היה לויכוח על הפשע המאורגן.

התקשורת ביקרה את הוועדה, הדוח וממצאיו במספר טיעונים, כאשר הבולט בהם הוא שהחקירה אינה אובייקטיבית באשר "המשטרה חוקרת את עצמה". "מעריב" (11.8.1977), במאמר מערכת תחת הכותרת: "עשה זאת בעצמך", מעלה ספק באם: "השיטה הזאת של חקירה עצמית היא העשויה להבטיח שהאמת תצא לאור". בעל המאמר קובע כי: "לא המשטרה היא שצריכה לערוך את החקירה הזאת", אלא על-ידי: "ועדה בלתי תלויה... שתוכל לתת את דעתה גם על השאלה אם לא חטאה המשטרה בשאננות כאשר התעקשה לטעון שאין פשע מאורגן בישראל".

בהתחשב בעובדה שהמאמר פורסם טרם סיום עבודת הוועדה משתמע מהסיפא של בעל המאמר כי כל סיכום אשר ישלול את קיומו של הפשע המאורגן בישראל יהיה חטא לאמת.

פרופסור שבח וויס, במאמר שכתב ב"מעריב" (18.8.1977), טען כי העובדה שמכונן הוועדה קובע את הרכבה הפרסונלי ובמיוחד את מי שיעמוד בראשה פותחת פתח לאפשרות של השפעה סמויה על ממצאיה ומסקנותיה.

טיעון אחר העולה בעיתונות הוא שהוועדה, לאור ממצאיה, היתה מיותרת והחטיאה את יעודה (לשיטתה של המדיה). במאמר מערכת ב"מעריב" (21.8.1977) תחת הכותרת הצינית "עוד ועדה" המביעה מסר של הנה קמה לנו ועדה "הטוחנת מים", כותב בעל המאמר כי בעצם העובדה שהוועדה לא נתבקשה להגיש המלצות היא הפכה למיותרת. ב"ידיעות אחרונות", 21.8.1977, בכותרת לרשימה מאת שמואל (סמי) נחמיאס נאמר: "דרושים מעשים, לא דיונים. ועדת בוכנר שנתמנתה לחקור בבעית הפשע המאורגן - מיותרת".

אבי ולנטין ברשימה מ- 5.9.1977 ב"הארץ", תחת הכותרת: "הגדרה חדשה בדוח ועדת בוכנר: הפשע בישראל - מקצועי ומתוחכם. תיאור המצב כולל האלמנטים של הפשע המאורגן", מבטא עם קורטוב של ציניות רעיון כי הוועדה במקום להודות כי קיים פשע מאורגן בישראל, המציאה מונח חדש. העיתונות לא חסכה בביקורות בוטות אף יותר כנגד הדוח, עד כדי טענות שהוועדה פעלה שלא בתום לב: "איסוף החומר, אם נעשה באוביקטיביות וביסודיות..." ("הארץ", מאמר מערכת מ- 1.9.1977). "ועדת בוכנר איננה אלא דוגמא למעשה טיוח שאין להשלים עימו... לדעתי אין ועדה זו אלא אחיזת עיניים..." ("ידיעות אחרונות", 21.8.1977, מאת שמואל (סמי) נחמיאס).

טענה נוספת אשר הועלתה כנגד הוועדה היא על חסר מומחיות והתמקצעות בנושאים שהיא עסקה בהם בגלל שהיתה מורכבת מקציני משטרה בלבד: "הוועדה שהיתה מורכבת מקציני משטרה לא הסתפקה בעבודת איסוף החומר אלא לקחה על עצמה גם תפקיד של פרשנות לגבי מונחים של פשע מאורגן... תפקיד אשר ספק אם ועדה מסוג זה היתה מוסמכת או אף מסוגלת למלא" ("הארץ", מאמר מערכת, 1.9.1977).

לאור כל האמור לעיל, יהיה זה רק טבעי למצוא בעיתונות טענות כי הדוח אינו ממצה את נשוא הבדיקה, לדוגמא, ברשימה מיום 4.9.1977 ב"מעריב" כותב ברוך מאירי כי בדוח: "אין בו תשובות לכל השאלות אך הוא מצביע על מספר חוטים".

העיתונות ביקרה לא רק את הוועדה אלא גם את המשטרה בציירה אותה כגוף לא אמין וחסר יכולת להתמודד הן עם בעיית הפשע המאורגן והן עם המלצות הוועדה: "יש חשש חמור אם אמנם מסוגלת המשטרה בפיקודה הנוכחי להתמודד עם הבעיה הקשה של הפשע המאורגן... הנעשה במשטרה עכשיו מעלה חשש כי אפשרות של טשטוש עובדות והסתרת מסמכים אמנם קיימת..." ("הארץ", מאמר מערכת, 1.9.1977).

טיעון אחר נגד המשטרה היה שהקמת הוועדה שימשה אמצעי של המשטרה להגן על יוקרתה לנוכח הביקורות כנגדה בעיתונות: "הוועדה הוקמה למעשה כדי לשכך את זעמו של הקהל על ההתעלמות הממושכת מן הטיפול בבעיות הפשע המאורגן" ("ידיעות אחרונות", 21.8.1977, מאת שמואל (סמי) נחמיאס). "הארץ" ביטא רעיון זה בסגנון בוטה עוד יותר. במאמר מערכת מ- 1.9.1977 נרשם כי המשטרה הדליפה חלקים מהדוח הכוללים שלילת קיום הפשע המאורגן בישראל תוך לגלוג כנגד העיתונות כי: "סיפורי הפשע המאורגן הינם בועת סבון". לדעת בעל המאמר: "המשטרה משתמשת בהדלפה לא כדי להביא מידע מוסמך לציבור אלא כדי להגן על תדמיתה המעורערת...". כאשר "מעריב" מציין כי: "במשך שנים היתה זו מדיניותה הרשמית של המשטרה לכפור בקיומה של התופעה..." (מאמר מערכת, 11.8.1977).

מכל האמור לעיל עולה כי העיתונות לא קיבלה את קביעת ועדת בוכנר כי אין בארץ פשע מאורגן, באשר היא ציפתה להודאה במפורש בקיומו. כל ניסוח אחר למצב הפשיעה בארץ שלא היה כולל את צרוף המילים: "פשע מאורגן" לא היה מתקבל על דעתה של המדיה. אשר על כן יצאה התקשורת במתקפה נגד הדוח בשני מאמצים עיקריים כפי שתוארו לעיל:

1. שלילת הוועדה - סמכותה, הגינותה, מקצועיותה וכד'.

2. שלילת מסקנותיה - והצגתם ככאלו שאינם עומדים במבחן המציאות.

הדגש הושם יותר על שלילת הוועדה, מאחר שככל הנראה היה קל ונוח יותר לתקוף את הגוף שממילא היה לאורך תקופה ארוכה "על הכוונת" ולבטל אותו, מאשר להיכנס לפולמוס אקדמי על ניסוחים והגדרות לתופעות פשיעה. בעצם השמטת אמינות וכשרות הוועדה קל לבנות מצג, ברצף לוגי טבעי, כי מסקנותיה אינן נכונות.

בעקבות דוח בוכנר והתגובות עליו עמדה הממשלה, כפי הנראה, בין הפטיש לסדן. העיתונות - הפטיש - הלמה ושידרה מסר חד משמעי: על המשטרה להודות רשמית כי יש פשע מאורגן בארץ! ואילו המשטרה - הסדן - הנשענת על החלטת היועץ המשפטי לממשלה, עמדה בעקשנותה כי אין פשע מאורגן בארץ. לכן, במצב שכזה, אין הממשלה יכולה להרשות לעצמה לקבל את הדוח ולאשרו רשמית, אך אין היא יכולה לדחותו כי אחרת היא כורתת את הענף עליו היא יושבת במו ידיה בגוזרה גזר דין בלתי הפיך לחובת יוקרתה ואמינותה של המשטרה.

ביטוי ציורי לדילמה שהממשלה היתה נתונה בה ניתן למצוא בדרך בה הממשלה קיבלה את הדוח והודתה, כנהוג, למחבריו במכתב מאת השר הממונה ("מעריב", 7.9.1977, ידיעה מאת ברוך מאירי ויחיאל לימור): "חובה נעימה לי להביא לך ולחבריך את תודתי על עבודתכם המוצלחת, המרוכזת והמאומצת, במיפוי הפשיעה בישראל. כמו-כן תפקיד נעים לי להעביר לך, ולחבריך, את הבעת התודה של ממשלת ישראל, כפי שנתקבלה בישיבת הממשלה. זאת על-פי הצעת ראש הממשלה".

כזכור, הצוות לא התבקש להגיש דוח הכולל "מיפוי פשיעה", הגם שבפועל, ומטבע הדברים, הדוח אכן כולל מיפוי פשיעה. מכל מקום, הצוות נתבקש באופן דווקני לעסוק בשאלת הפשע המאורגן, ואכן כך נעשה. הממשלה איפוא, בדילמה בו היתה מצויה, מוצאת דרך לאחוז במקל בשני קצותיו: לקבל ולהודות לצוות על מיפוי הפשיעה בלבד, שאין איש חולק עליו, ולא על הדוח כולו כמקשה אחת.

במצב דברים שכאלו, ובהימנעות פוליטית - במובן הרחב של המילה - מלאשר או להכחיש שיש פשע מאורגן, לא נותר לה לממשלה אלא למנות ועדה נוספת, בכירה יותר מוועדת בוכנר, אשר תפתור את הממשלה ממצוקתה. השאלה אם כן היתה איזו מין ועדה זו תיהיה?

בפני הממשלה עמדו לכאורה שלוש אופציות: 1) ועדת חקירה ממלכתית על-פי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט - 1968. 2) ועדת חקירה פרלמנטרית. 3) ועדת בירור / בדיקה ציבורית. הדעות בממשלה ובכנסת היו חלוקות. סיעת הליכוד, אשר תמכה ללא סייג במאבקו של חבר-הכנסת אולמרט, דרשה כי תוקם ועדת חקירה פרלמנטרית בנימוק כי: "רק החלטות של ועדות חקירה פרלמנטריות מחייבות את רשויות הביצוע של הממשלה ומאפשרות פיקוח שוטף של הכנסת על ביצוע המלצותיה ("מעריב", 2.9.1977, עמ' 4).

לעומתה, שר הפנים והמשטרה, ד"ר יוסף בורג, התנגד בתוקף להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנימוק כי: "אסור למסור נושא כה חמור וחשוב וחיוני - כמו הפשע המאורגן - לחקרה בידי אנשים שירבו לעשות מזה הון פוליטי ("מעריב", 24.8.1977), וכי: "... ועדה פרלמנטרית לא תענה לצרכים: במקום לנגח את הפשע ינגחו את המפלגות" ("מעריב", 5.9.1977), והעדיף ועדת חקירה ממלכתית אשר לדעתו: "תוכל לצבור מידע רב יותר" ("מעריב", 5.9.1977). תימוכין לעמדתו להקים ועדת חקירה ממלכתית יכול היה השר למצוא בידיעה שפירסם יהושע ביצור ב"מעריב" 31.8.1977: "הוועד המרכזי של לשכת עורכי-הדין בישראל... הגיע למסקנה שיש להקים בהקדם ועדת חקירה ממלכתית בהתאם לחוק ועדות חקירה. בסיום החלטתו מביע הוועד המרכזי את נכונותה של לשכת עורכי הדין לתרום את תרומתה לעבודתה של ועדת החקירה הממלכתית".

יחד עם זאת, ברוך מאירי ויחיאל לימור ב"מעריב" מיום 7.9.1977 ציינו כי: "מתגבשת דעה לפיה כדאי יהיה למנות ועדה בראשות שופט, ויהיו בה אנשי מקצוע ואנשי ציבור, בדומה ל"ועדת אשר". בכך - מקווים המציעים - יהיה אפשר לשחרר את הוועדה מהליכים של פעולת ועדת חקירה, אשר עבודתה כידוע מתמשכת זמן רב".

כך או כך, בהתחשב בלחצים השונים שתוארו לעיל, דומה כי הקמת ועדה נוספת, אשר תסייע לממשלה להתגבר על מצוקתה, היתה הכרחית - ואולי אף בלתי נמנעת.
http://planet.nana.co.il/hevra/inisraeland%20part%203.html

קלפי מיקוח (2)
כ"ה בניסן תשס"ד יום שישי,16 באפריל

מדוע נמנעה במשך שלוש שנים תמימות פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, להגיע להכרעה שיש לסגור את תיקי החקירה שנפתחו נגד השר אהוד אולמרט ויושב ראש הכנסת רובי ריבלין?
מאת: עיתונאי מסויים

במדור זה הזהרנו פעמים רבות מפני מה שנראה כניהול מגמתי של תיקי חקירה, ומאוחר יותר החזקתם פתוחים תקופה ממושכת ( " קלפי מיקוח", 14.11.03). הצבענו על מהלכים בלתי תקינים של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אליקים רובינשטיין, ובמיוחד של פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, שגרמו עוולות לרבים, ואף החזיקו אישי ציבור במקום רגיש. למרות זאת, שופטי בית המשפט העליון ועימם שר המשפטים סימנו את רובינשטיין וארבל כמועמדים לכהונת שיפוט בבית המשפט העליון, ואיש לא יבלבל אותם עם עובדות. השבוע פרסמה הוועדה לבחירת שופטים את שמותיהם של 15 מועמדים לכהונת שופט בית משפט עליון. רובינשטיין וארבל מוצגים כמועמדים בטוחים מצד שני בכירי הוועדה: נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק ושר המשפטים יוסף (טומי) לפיד.

אף על פי כן, נתמיד במלאכתנו. עכשיו, אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה מני מזוז הודיע על החלטתו בתיק החקירה נגד השר אהוד אולמרט, וכן בתיק החקירה המעניין יותר נגד יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין, ונוכח הדברים שחשף היועץ המשפטי בשתי ההחלטות, זה הזמן להאיר את העוולות שעשו השניים לא רק נגד אולמרט וריבלין, אלא נגד הציבור הרחב.

אולמרט וריבלין נחקרו בחשד לקבלת שוחד מאיש העסקים דוד אפל, תמורת שירותים שהעניקו לו, תוך ניצול לכאורה של מעמדם. היועץ המשפטי לממשלה קבע באשר לאולמרט, כי יש לגנוז את תיק החקירה בשל היעדר ראיות מספיקות. באשר לריבלין החליט מזוז לסגור שישה תיקי חקירה בשל היעדר אשמה (היינו: לא היה מקום מלכתחילה לחקירה), ובעניין אחד - בשל היעדר עניין ציבורי. בהחלטה יש כמה גילויים חדשים, שיש בהם כדי לעורר דאגה בפני כל מי ששלטון החוק יקר ללבו.

ההשפלה נדרש לחתום על ערבות
ב-28 בינואר 2001 הביס אריאל שרון את אהוד ברק. ריבלין, אחד משושביני הקמפיין המבריק שהביא את ההצלחה הענקית לשרון, המתין לתיק המשפטים. לאחר הבחירות דיבר על כך במלון הילטון בירושלים. שבוע לאחר מכן, בפברואר 2001, זומן לחקירה. "נכנסתי ב-12 בצהריים ויצאתי ב-11 בלילה . 11 שעות של חקירה". החוקרים התביישו, אומר ריבלין, ראיתי את זה עליהם כשהם שאלו שאלות. בושה או לא - החוקרים לא חסכו מריבלין שום עלבון. הוא נדרש לחתום על ערבות אישית, ולא לדבר עם איש בנושא החקירה, ורק לאחר מכן הורשה ללכת לביתו. סוד גלוי הוא, כי זו גזירה קשה בעבורו - גם כשאין מדובר בחקירה - קל וחומר כאשר מדובר בחקירה מפוקפקת, שהולדתה בחטא, והיה זה רק טבעי שיזעק על הפגיעה בו.

ימים ספורים לאחר מכן, בעוד שרון מרכיב את ממשלתו, מסר לו היועץ רובינשטיין: ריבלין לא יוכל להתמנות לשר משפטים. שרון לא ערער על ההנחיה. ריבלין מונה לשר התקשורת. מאז ועד חול המועד פסח השנה היה ריבלין נתון לחסדי המשטרה והפרקליטות. הם פגעו בו, הדליפו, והוא לא יכול היה לומר מאומה.

עכשיו יצא המרצע מן השק. אחרי הסיפורים והפרסומים המגמתיים, מפרט מזוז שבע פרשיות שנחקרו. לגבי שש מהן, כאמור, הוא קובע כי התיק ייסגר בחוסר אשמה. לגבי התיק השביעי, הוא קובע, הנוגע למידע שמסר לאפל מדיון בוועדה לבחירת שופטים, שבה היה ריבלין חבר, ייסגר התיק מחוסר עניין ציבורי, וזאת לאור העובדה "שהמידע שנמסר אינו רגיש או פוגעני, ולא פגע בפעילות הוועדה".

מזוז מגלה בהחלטתו כי חוות הדעת וההמלצה של פרקליטת מחוז מרכז, על דעת פרקליטת המדינה, הועברה אליו ב-25 במרץ השנה. גם הפרקליטות נוכחה כי יש לסגור את תיקי החקירה בהיעדר אשמה, למעט התיק הנוגע לוועדה לבחירת שופטים.

מבירור שערכתי עם המשטרה עולה כי כבר בסוף יולי 2001 - חמישה חודשים לאחר חקירתו של ריבלין - הועבר התיק לפרקליטות. מאז נותר על שולחנה של ארבל, מבלי שהכריעה בו. גם תיק אולמרט הועבר לפרקליטות ביולי 2001, ונותר מונח על שולחן הפרקליטה.

הסיוע "שמע ישראל"
החלטות היועץ המשפטי על אישי ציבור, מושכות לעתים קרובות ביקורת בעיקר בגלל הסלחנות כלפי נחקרים. אך כאן ההחלטה חושפת את לבם הגס של החוקרים ואנשי הפרקליטות. הדבר עולה מפורשות מהתיאור היבש של העובדות בנוגע לאחת הפרשות שעליהן נחקרו ריבלין ואפל, כפי שהוא מובא בהחלטת מזוז: "משיחת טלפון שהתנהלה בין אפל לגברת בשם אהובה בתאריך 16.9.99, עלו חשדות לכאורה למעורבות ריבלין בגיוס כספים בחו"ל שלא כדין לצרכים פוליטיים באמצעות מר שמואל סיסו, קונסול ישראל בניו-יורק. מחקירת אפל עלה כי השיחה היתה עם גברת אהובה מגן, יושבת ראש ארגון החירשים "שמע ישראל", ארגון לו מסייע אפל בדרכים שונות, וזאת נוכח היות שלושה מילדיו חירשים. גב' מגן מסרה בעדותה, כי אפל חבר בוועד המנהל של הארגון, ומקדיש ממיטב מרצו וזמנו לסיוע לארגון, וכי גם ריבלין סייע לארגון בפעילותו בכנסת. כן ציינה, כי הארגון פנה לסיסו בבקשה לסיוע בעריכת אירועי התרמה לארגון בארצות-הברית, אך'לא יצא מזה כלום'. נוכח האמור, אין מקום לייחס כל מעשה פלילי למי מן המעורבים, ויש אפוא לסגור תיק זה מחוסר אשמה פלילית".

מהציטוט עולה כי ריבלין ואפל ביקשו לגייס כסף כדי לסייע לחירשים. אך איתרע מזלו של ריבלין: אפל היה נתון בחקירה סמויה, שכללה האזנות סתר. הדיבורים על כסף עם אפל, הזיזו כנראה כמה ברגים בשכלם של חוקרי המשטרה וכמה מאנשי פרקליטות. עד כדי כך שהם הפכו מעשה טוב ומרגש מצד השניים, לחקירה משטרתית.

"אני כל חיי עוזר להם", אומר ריבלין. "דאגתי כשר התקשורת, שיהיו כתוביות בטלוויזיה, בעברית, לחירשים-אילמים. אני פעיל מאוד. אני משתתף כל שנה באירוע של עמותה שיוזמת שירה בציבור לבעלי מוגבלויות". תרומתו של ריבלין לא עשתה רושם על ארבל. היא ואנשיה מזמזו תיק זה כמעט שלוש שנים.

הפרשה מקוממת את ריבלין. השתיקה שגזר על עצמו, בשלב זה, אינה נובעת מכך שנסתמו טיעוניו. ריבלין מגלה כי בימים אלה הוא שוקל עם יועציו המשפטיים כיצד לנהוג. "אני שוקד עכשיו לבחון את כל הלקחים, כדי לראות האם אפשר להילחם בתופעה נוראית שמתרגשת עלינו בעשור האחרון, שבו יש סימביוזה בין משטרה, לבין עיתונאים מטעם והפרקליטות", אמר ריבלין, "מתוך דאגה לציבור כולו, בהחלט אני חושב שאם לא אני אלחם, אז אני שותף".

מעולם לא פחדתי, אומר ריבלין. "היה לי צער גדול על משפחתי, כאשר עיתונאים השתמשו באותה חקירה כדי לשים אותי למשל ושנינה. . . אני מעולם לא נפגעתי ברמה הציבורית, פרט ללכלוכים של עיתונאים מטעם: מרדכי גילת, אמנון אברמוביץ', חני קים, ואמיר אורן. אני אישית התקדמתי בפוליטיקה. גם המשטרה לא עצרה אותי. המקום היחידי שאמרו אין כניסה, היה משרד המשפטים. יכלו להגיד לי - לא רוצים אותך, במקום להשתמש במערכת שלטונית שלמה ".

ומה מסקנתו לגבי מי שחוללה פרשה זו נגדו? ריבלין מסרב לנקוב בשמה של ארבל, אך מעיר: "אני חושב שאנשים שקשורים בחקירות מפוקפקות, לא צריכים להיות בפסגת הפירמידה של עשיית הצדק".

ארבל מסרה בתגובה כי התיק הועבר לפרקליטות באפריל 2002 (ולא ביולי 2001 כפי שטוענת המשטרה - י"י). לטענתה , מדובר בתיק רחב היקף הכולל פרשיות רבות ועניינים נפרדים, ולכן התבצעו השלמות רבות. בדיקת התיק אכן התמשכה נוכח מורכבותו, ונוכח אילוצי כוח אדם בפרקליטות. ארבל מוסיפה כי ההכרעה בתיק התאפשרה לאחר שהוגש כתב אישום נגד הנאשם המרכזי בתיק, דוד אפל, ולאחר ההחלטה בעניינה של נחמה רונן.

המינוי התמיכה של בייניש
סוד גלוי הוא, כי שופטת בית המשפט העליון, דורית בייניש, היא אחת הפעילות הנמרצות למינויה של עדנה ארבל לבית המשפט העליון. כפי שחשפנו כאן, ארבל - בתפקידה כפרקליטת המדינה, נמנעה מלהורות על חקירה פלילית-משטרתית נגד עורך הדין יחזקאל בייניש, בפרשת התזמורת הסימפונית, ואף נמנעה מהעברת הטיפול בנושא לגורם אחר בפרקליטות או בלשכת היועץ המשפטי לממשלה, וזאת בנימוק שבייניש ובעלה הינם חבריה הקרובים. גם את חקירת מס הכנסה נגד עורכת הדין בייניש ניסו כמה גורמים לטרפד. נכון לעכשיו: חוקרי מס הכנסה עושים באומץ את מלאכתם. במדינה מתוקנת, ניתן היה לצפות שבייניש תימנע מ"לובי" למען מינויה של ארבל. הרי לא ייתכן מצב, שבו ארבל נמנעת ממילוי תפקידה ו"חוסכת" לבעלה של בייניש חקירה משטרתית, וזו האחרונה, פועלת לקידומה לעליון.

שאלת השאלות עתה היא מדוע לא תימנע בייניש מהשתתפות בוועדה לבחירת שופטים, העומדת לבחור ארבעה שופטים למינוי של קבע. בייניש נמנעה ממתן תגובה על שאלה זו, למרות פנייתי אליה. שאלה זו עולה עתה גם אצל כמה מבכירי מערכת המשפט בישראל, לרבות כמה משופטי בית המשפט העליון, המגלים מורת רוח מהתנהלות הצמד בייניש-ארבל.

גם באשר למועמד אחר, השופט יונתן עדיאל, יש בעייתיות בעובדת חברותה של בינייש בוועדה. עדיאל היה שותפו של בעלה, ובין המשפחות קיימת עתה מערכת יחסים מיוחדת.

ללא תמיכתה של בייניש, יהיו לארבל רק שלושה תומכים בטוחים, שני שופטים ושר המשפטים, מתוך שמונה, ובמצב זה ספק אם היא תהיה מועמדת ריאלית. מולה ניצבות שתי המועמדות הנחשבות לבעלות סיכויים גבוהים ביותר, לפחות על פי מבחן מקצועי: השופטת אסתר חיות, והמשפטנית פרופ' רות גביזון, הנחשבת למועמדת בעלת סיכויים טובים מאוד. שורה של אישים בכירים מאוד תומכים במועמדותה, ואף ציידו אותה בהמלצה חמה. אך במקומותינו, ספק אם השמות הגדולים האלה יגברו על האינטרסים והשיקולים הזרים שחלחלו גם לוועדה יוקרתית זו.
y y @ m a a r i v . c o . i l
http://www.maariv.co.il/cache/ART689693.html

ארבל, טיעון חסר שחר

וצה עוד תקציבים

שקרים לבנים

ראש אגף המודיעין במשטרה, ניצב אילן פרנקו, חשף השבוע את אחד השקרים הלבנים הגדולים של גורמי אכיפת החוק בישראל - המשטרה, הפרקליטות ובראשה ובה פרקליטת המדינה עדנה ארבל והיועץ המשפטי לממשלה. במשך שנים הילכו עלינו אימים גורמים אלה. הם הזהירו מפני גורמי פשיעה גדולים, לרבות אנשי פשע מאורגן, שחודרים ו/או מנסים לחדור, כביכול, למפלגות ולמערכות השלטון. לכן, נימקו, הם דורשים/מבקשים תקציבים, סמכויות, חקיקה ומה לא. והם קיבלו עוד ועוד, אך את הפשיעה לא הצליחו לבער.

והנה, השבוע התייצב ניצב פרנקו בוועדת הפנים של הכנסת, ובנוכחות פרקליטת המדינה עדנה ארבל, מצד אחד, ומפכ"ל המשטרה רב-ניצב שלמה אהרונישקי (כשלידו ראש אגף החקירות, ניצב משה מזרחי) מצד שני, הכריז, כי בידי משטרת ישראל אין ראיות לחדירה ואפילו לא לניסיונות חדירה מצד גורמים עברייניים, ובטח לא מצד גורמי פשע מאורגן, למערכות השלטון. "לא זיהינו ניסיונות חדירה למפלגה או ניסיונות השתלטות על מפלגות", אמר, ובבת אחת מוטט את הטיעונים המופרכים שהעלו במשך שנים כמה מגורמי אכיפת החוק.

ייתכן שפרנקו גם "חטף על הראש", על שבדברי האמת שלו הוא מסכן עתה את דרישותיה של המשטרה לקבל עוד ועוד תקציבים.

אמירותיו של פרנקו צריכות להעמיד דברים במקומם. אין פשע מאורגן בקרב מערכות השלטון הפוליטיות. אין גורמי פשע מאורגן במפלגות וגם לא ניסיונות השתלטות מצד גורמים עבריינים על מפלגות שלמות. אין פשע מאורגן בסקטור העסקי. ומה בכל זאת יש? פרנקו מגלה: יש פשיעה קשה בארץ, שבאה לידי ביטוי קיצוני ברצח של תשעה אזרחים במסגרת מלחמות של כנופיות הפשע. ארגוני פשיעה, הדגיש פרנקו - להבדיל מגורמי פשע מאורגן - מנסים לחדור לשורות המשטרה, אך לא למערכות השלטון.

מהו פשע מאורגן?

פשע מאורגן משמעו מרכיבים המאפשרים גם לבצע פשיעה וגם ליהנות מהגנה של מערכות השלטון. נהוג לבחון חמישה מאפיינים עיקריים, כדי לקבוע האם בחברה מסוימת קיים "פשע מאורגן":

1. ארגון בראשו עומד אדם חזק; ארגון היררכי שבו קיימים קודים ברורים של חובות וזכויות הדדיות;
2. ביכולת הארגון לכפות משמעת פנימית, אם באלימות (עד כדי רצח או גרימת נכות) ואם באמצעות ענישה כספית ו/או חומרית אחרת;
3. הארגון מחלק את האזור או המדינה שבה הוא פועל לשטחי השפעה בין אנשיו-בכיריו;
4. הארגון פועל כמנוף כלכלי וכעסק לכל דבר ועניין, תוך התמקצעות במגזרים מסוימים;
5. והעיקר - הארגון ואנשיו נהנים מחסינות מצד גורמי אכיפת החוק. וכיצד עושים זאת? בדרך של מתן שוחד ו/או כפייה על בכירים בקרב גורמי אכיפת החוק, בהם שופטים.

בישראל אין גורם פשיעה שהגיע לעמדת כוח כזו. מכאן שאין פשע מאורגן בישראל. עם זאת, מעניין לציין, כי גורמי פשיעה בכירים הצליחו במשך שנים רבות להטיל חיתתם על גורמים רבים, וגם על צמרת המשטרה. עובדה היא, כי במשך שנים - למעשה עד פיגוע הטרור הפלילי במרכז תל-אביב, שבו נרצחו שלושה, נמנעה המשטרה לעשות מה שצריך להיות מובן מאליו: לסגור בתי בושת בלתי חוקיים, לעצור סרסורים, לסגור מאות בתי קזינו באזור תל-אביב ובערים גדולות אחרות. עובדה היא, שרק עכשיו יוצאת המשטרה למלחמת חורמה נגד גורמי הפשע בישראל.

ובכל זאת: מדוע טענו במשך שנים גורמי אכיפת החוק, כי גורמי הפשע חודרים למפלגות הגדולות? מי שעוקב במשך שנים אחרי ההתרחשויות עשוי להגיע למסקנה, כי גורמי אכיפת החוק חיזקו וביצרו את מעמדם בשנים האחרונות, על חשבון המערכת הפוליטית. הם עשו זאת תוך שימוש לעיתים קרובות, קרובות מדי, במכשיר החקירה הפלילית.

כך השיגו את התוצאה העגומה: חברי כנסת מתנהגים כעלה נידף, כשהם מקבלים זימון לחקירה משטרתית - גם כאשר הם יודעים בוודאות שהחשד נגדם לא היה ולא נברא, ומקורו בתלונת שווא ובקונספירציה בין עיתון ו/או כתביו לשוטרים/חוקרים; שרים חוששים להתעסק עם המשטרה, או עם פרקליט המדינה, מחשש שמא אלה יתנכלו להם בהזדמנות הראשונה שתעמוד בדרכם.

השוטרים חוששים להיפגע

ומדוע, אם כך, נמנעה המשטרה במשך שנים לעשות מלאכתה? אחד הגורמים הבכירים במשטרה אמר לי, כי גם בכירים בצמרת המשטרה, כמו רבים מאזרחי המדינה, נמנעו, להתעמת עימם משום שחששו. שוטרים-חוקרים חששו לא רק מפני פגיעה פיזית, אלא במיוחד מפני חשיפת בני משפחותיהם לפגיעה מצד עבריינים. וכך, במקום להילחם בפשיעה החמורה, עשתה משטרת ישראל "רעשים" והשקיעה משאבים עצומים בחקירת אישי ציבור. במקרים רבים, רבים מדי, כפי שכבר הוכח, הופנו עשרות חוקרים לרוץ אחרי הרוח.

ואכן, בשבועות האחרונים, מאז הכריז המפכ"ל על מלחמה כוללת בפשיעה, רועננו הנחיות האבטחה סביב שוטרים-ניצבים ובני משפחותיהם. האיומים על שוטרים-חוקרים גברו גם הם. התקיפות שהיו באחרונה נגד תחנות משטרה - שריפת תחנת לוד, ורימון שנזרק לעבר תחנת זבולון, חייבו הגברת אמצעי האבטחה. רשימת השוטרים-חוקרים שעליהם יש להגן, עודכנה ב"מדור המאוימים" במשטרה (כן, כן, יש מדור כזה). עתה הם מוגנים יותר מכל אזרח אחר. על כל מקרה שלא יבוא.
http://www.nfc.co.il/archive/003-D-4495-00.html?tag=10-36-29

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני

פרוטוקול מס' 184
מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה
מיום שני כ"ט באדר התשס"ד (22 במרס 2004) בשעה 11:00

סדר היום: 1. ממדי האלימות והפשיעה בישראל.
2. נוכחות המשטרה בשוק הסיטונאי בתל-אביב.
3. הרצח בפקיעין והפשיעה המשתוללת בגליל.

נכחו:

חברי הוועדה:
יורי שטרן – היו"ר
דוד אזולאי
מרינה סולודקין
איוב קרא
ניסן סלומינסקי
עסאם מח'ול

מוזמנים:
צחי הנגבי – השר לביטחון פנים
יעקב אדרי – סגן השר לביטחון פנים
שמואל הרשקוביץ – מנכ"ל המשרד לביטחון פנים
תנ"צ אהרון עזרא – מפקד מרחב ירקון, המשרד לביטחון פנים
תנ"צ מרגלית קורפרו – ראש מחלקת חקירות, המשרד לביטחון פנים
ניצב אילן פרנקו – ראש אמ"ן
חגי קסטן – סגן הרמ"ט, המשרד לביטחון הפנים
חיים רחמים – קצין אח"ק גליל
ארז דפנה – קצין מחשוב, המשרד לביטחון פנים
פקד רבקה קויטי – קצינת מחשוב, המשרד לביטחון פנים
רפ"ק מיכל שפיר – עוזרת הדובר, המשרד לביטחון פנים
עמית שפייזמן – רפרנט, משרד האוצר
שאול גבע – סגן יו"ר איגוד לשכות המסחר
אבנר מלכה – יו"ר איגוד משווקי פרות וירקות, איגוד לשכות המסחר
רוני רייבר – איגוד לשכות המסחר
השופט אלון גילון – סגן מנהל בתי-המשפט
טטיאנה חולדקוב – גדוד העלייה
דני ג'ימשי – ראש החטיבה לקרימינולוגיה ואכיפת החוק, מכללה למנהל
מוחמד ח'יר – ראש מועצת פקיעין
סעיד אגא
ריקי קויטי

מנהלת הוועדה: יפה שפירא

קצרנית: שרון רפאלי

1. ממדי האלימות והפשיעה בישראל
2. נוכחות המשטרה בשוק הסיטונאי בתל-אביב
3. הרצח בפקיעין והפשיעה המשתוללת בגליל

היו"ר יורי שטרן:

ברוכים הבאים לדוח הפשיעה. הדיון הזה היה מתוכנן עם מפכ"ל המשטרה לאחר פרסום הדוח השנתי שמראה שוב מגמה חזקה של עלייה בפשיעה הכוללת בכל מיני תחומים, במיוחד בעבריינות הנוער. המפכ"ל, לצערי, לא יכול היה לבוא לאף אחד מהתאריכים שהצענו. אבל אנחנו מצפים לנוכחותו של השר לביטחון פנים שהבטיח לבוא. אתנו סגן השר לביטחון פנים, יעקב אדרי; מנכ"ל המשרד לביטחון פנים, מר הרשקוביץ; וראש אגף המודיעין של המשטרה, ניצב אילן פרנקו.

לצד הדיון הכללי על מצב הפשיעה ופעילות המשטרה בתחום הזה אנחנו התבקשנו על-ידי חברי הכנסת להתייחס לשני מקרים ספציפיים, אחד מהם הוא רציחות שהיו בגליל. היה לנו דיון אחרי הרצח בחדרה, וכל עניין פרישת הפושעים העברינים לעולם העסקי, השתלטותם על מתקני מסחר וכו'. בישיבה העלינו בין השאר, גם את פנייתם של אנשי השוק הסיטונאי בתל-אביב שמתלוננים שהפשע שם משתולל. המשטרה אפילו לא מקימה נקודה. היה פה סיכום עם המשטרה שסדבון יפגוש את אנשי ועד השוק הסיטונאי יחד עם נציגות איגוד לשכות המסחר – מקום עבודתי לשעבר, לפני הכנסת, שמייצג את המגזר העסקי – בשביל לדון איך לעשות את זה. לא רק שהפגישה לא התקיימה, אלא לפרוטוקול נאמר בוועדה שהפגישה התקיימה, רק שלא שלחו לנו סיכומים, ובבירורים הנוספים התברר שהיא לא התקיימה. זה מזעזע, אני פשוט לא מבין את זה!

יעקב אדרי:

אולי יש אי-הבנה, לא יכול להיות שהתקיימה ולא התקיימה.

היו"ר יורי שטרן:

איך?

אילן פרנקו:

חבר כנסת שטרן, באמת נראה לך שאנחנו נזעזע אותך בצורה כזו?

היו"ר יורי שטרן:

אז אני אומר לך, אני לא מבין את זה.

אילן פרנקו:

נראה לך שאנחנו עד כדי כך לא אמינים? נראה לך שאם אני מדווח בכתב שהתקיימה פגישה היא לא התקיימה?

היו"ר יורי שטרן:

אז תסביר לי מה קרה. זה טנגו שלא יכול להיות בו רק צד אחד, צריכים להיות שני הצדדים. אם הצד הנפגע והמתלונן אומר שלא הייתה פגישה, אז איך הייתה פגישה? בלי שהם ידעו?

אילן פרנקו:

תן לנו אפשרות להגיב. אנחנו יושבים פה כבר ארבע דקות, ואתה רק תוקף אותנו. אני לא יודע למה, אבל נגיב על הכול.

היו"ר יורי שטרן:

בבקשה.

אילן פרנקו:

אנחנו נצטרף לדברי הפתיחה של היושב-ראש, המפכ"ל הביע את התנצלותו על חוסר היכולת להשתתף בוועדה גם בגלל אירועי הלילה, והנסיבות ברורות לחלוטין.

אנחנו נתייחס לשלושת הנושאים שנתבקשנו מיושב-ראש הוועדה. ניתן מספר נתונים על הפשיעה בישראל בשנת העבודה 2003; אתם תראו, אגב, שהעליות הן לחלוטין לא דוגמטיות, חלק מהעליות נובעות מפעילות חשיפה מואצת של משטרת ישראל, כמו בתחום הסמים או בתחום הנוער. אנחנו נתייחס גם לסוגיית הפשיעה במרחב הגליל וגם לנקודת השוק הסיטונאי בתל-אביב. עמיתיי שנמצאים פה: מפקד מרחב הירקון – תת ניצב עזרא אהרון יפענח גם את התעלומה סביב השוק הסיטונאי בתל-אביב, והוא המפקד הטריטוריאלי במקום; ראש מחלקת החקירות באגף החקירות, תת-ניצב מרגלית קרופרו, תסקור את נתוני הפשיעה לשנת העבודה 2003; סגן ניצב רחמים, קצין החקירות של מרחב הגליל ייתן לכם את המענה על הסוגיות שקשורות למרחב הגליל.

הפעילות נגד הפשיעה היא, כמובן, אחת המשימות שמשטרת ישראל מטפלת בה בשנת עבודה לצד משימות נוספות בתחום הטרור ובתחום הסדר הציבורי. המגמה שתוצג לכם כאן, שמסכמת את 2003 די זהה למגמה של השנה והשנתיים שחלפו. העליות בפשיעה מאוד מתונות, פחות מ- 5%. צריך לזכור שמשטרת ישראל היא תחנה אחת במעגל החיים הפעילים במדינת-ישראל, אנחנו חלק ממארג שלם שאמור לטפל בפשיעה, ואנחנו רק נקודת קצה אחת, כמובן. אם ייוותר עוד זמן נדבר גם על שיתוף הפעולה המערכתי שנדרש כדי לטפל בפשיעה במדינת-ישראל, באיגוד כוחות, כפי שמתבצע נכון להיום מול הפשיעה המאורגנת, ואנחנו יכולים פה להצביע על מהלך משותף שמוביל גם לתוצאות יפות. ברשותכם, ראש מחלקת החקירות, תת-ניצב מרגלית קורפרו.

היו"ר יורי שטרן:

אנחנו מברכים את השר לביטחון פנים שעמד אתמול איתן נגד כל מיני תוכניות שאמורות לפגוע---

ניסן סלומינסקי:

הוא יביע את עמדתו.

מרגלית קורפרו:

ברשותך, היושב-ראש, אנחנו נפתח בהצגת הנתונים כפי שפורסמו כבר. בחרנו להציג נתונים משנת 2003 לעומת 2002. כפי שאמר ראש אגף המודיעין, היקף הפשיעה היא בעלייה של 4.2%. זו אינה עלייה דרסטית, זו עלייה מתונה בהתאם לשנים עברו. אנחנו רואים כאן את מספר תיקי החקירה שנפתחו ב- 2002, וכאן את מספר תיקי החקירה שנפתחו ב- 2003. שיעור הגילויים הוא אותו שיעור שבו אנחנו מודדים את התפתחות החקירה אצלנו, והוא מצביע על גילוי של חשודים, וגם הוא בעלייה – מ- 34.4% ל- 35.1% בשנת 2003 – וזה מדד איכותי המצביע על איכות החקירות.

היו"ר יורי שטרן:

איך מודדים את היקפי הפשיעה כמדד כללי? מה זה כולל?

מרגלית קורפרו:

מספר תיקי החקירה שנפתחו בשנים ושיעור הגילויים, כמה גילית ב- X תיקים חשודים.

היו"ר יורי שטרן:

אבל היקפי הפשיעה זה מספר התיקים?

מרגלית קורפרו:

כן. אנחנו מדברים רק על מספר תיקי החקירה בכל העברות שמשטרת ישראל מטפלת בהם וחוקרת אותם. זו הפשיעה המדווחת.

ניסן סלומינסקי:

על כל פשיעה מדווחת נפתח תיק?

מרגלית קורפרו:

על כל פשיעה מדווחת נפתח תיק, מוגשת תלונה למשטרה, לא תמיד נפתח תיק מאחר שלמשטרת ישראל יש אפשרות---

היו"ר יורי שטרן:

אני מבין כבר מה הסיכום השנתי: גונבים יותר, רוצחים פחות.

מרגלית קורפרו:

פשיעה חמורה: מדברים על עברת הרצח. ישנה ירידה מ- 167 תיקים ל- 163 תיקים; ניסיון לרצח – 215 תיקים ל- 199 ותיקים. מדובר כאן על רקע פלילי בלבד, לא פח"עי, וזה מתחיל מסכסוך עסקי.

היו"ר יורי שטרן:

פח"עי, זה פעילות חבלנית עוינת.

מרגלית קורפרו:

סליחה על הביטוי, אנחנו רגילים בסלנג המשטרתי שלנו לדבר בקיצור.

אנחנו מדברים רק על רצח ממניעים פליליים ועל סכסוך עסקי, על סכסוך רומנטי.

כאן אנחנו רוצים להראות את מספר הנשים שנרצחו בידי בני זוגן: 16 נשים בשנת 2003 ושלושה גברים, לעומת 14 נשים בשנת 2002. בדרך-כלל ברוב המקרים לא היו תלונות קודמות במשטרת ישראל, ולכן כשהרצח מתקיים בתוך הבית המשטרה לא יודעת, אלא כאשר קרוב משפחה או שוטר מגלה את הרצח. בנושא הזה המשטרה עשתה פעילות רבה. בשנת 99' הצגנו במחלקה שאני עומדת בראשה מדור נפגעי עברות בגלל הלחץ הציבורי שהיה ומהלחץ שהיה בכנסת ומלחצים של קבוצות אחרות של נשים.

היו"ר יורי שטרן:

אבל למה נשים, אני רואה שגם הגברים.

מרגלית קורפרו:

גם גברים, אבל בהכללה אני אומרת.

היו"ר יורי שטרן:

הם לא לוחצים?

מרגלית קורפרו:

הם לוחצים, יש גם מקלטים לגברים מוכים, לצערנו. הכשרנו 170 חוקרים מיוחדים בתוך משטרת ישראל שמתמחים בחקירה של הנושא הזה. אנחנו מלווים את הקורבנות, עוסקים בפרויקטים בנושא הזה, ההנחיות שלנו ברורות בנושא הזה.

בפשיעה חמורה אנחנו רואים את מקרי האונס ירידה של מינוס 4%; עלייה בשוד של 11%; ועברות מין – מינוס 2.4%. גם העברות האלה אם הן לא מדווחות למשטרה אנחנו לא יודעים עליהן. בעברות הסמים – ירידה מינורית לחלוטין – 23,467 תיקים. זו אותה רמה.

בעברות אלימות החל מ- 1996 59,115 תיקים; ב- 2003 לעומת 2002 יש ירידה של מינוס 1.4%. בנושא הזה עשינו הרבה במשטרת ישראל. המפכ"ל הכריז על הנושא הזה כיעד מפכ"ל שמשמעותו שכל היחידות מתקווננות ליעד הזה. הוכנה תוכנית תקיפה ברמה בין-אגפית במשטרה וזרמה עד משרדי החקירות בתחנת החקירה. כל הגורמים בתחנה: הסיור, המודיעין, השיטור, השיטור הקהילתי והחקירות – כולם התרכזו כדי להילחם. הוכנה תוכנית תקיפה כוללת גם במטה הארצי, והמון נעשה בנושא הזה, ומכאן יש ירידה.

הדור הבא – פשיעת הנוער – נתונים על נוער, עלייה חדה מאוד מ- 1993 עד 2003; בנושא סמים יש עלייה של 13% בגלל פעילות של חשיפה, כפי שאמר ראש אגף המודיעין. פעילות של יחידות מיוחדות של הנוער, שנקראות נוער חשיפה. הם יושבים בכל מחוז ונמצאים תחת פיקודן של היחידות המרכזיות שלנו, והם מונעים.

בנושא האלימות יש בלימה – 1.1% בגלל הפניית כוחות לאתרי בילוי של הנוער.

היו"ר יורי שטרן:

יש גידול מתון.

מרגלית קורפרו:

אנחנו מדברים על בלימה בנושא הזה כי ביחס ל- 13% יש ירידה מתונה מאוד.

ניסן סלומינסקי:

הסמים לא נמצאים באותם מקומות?

מרגלית קורפרו:

לא, הפרדנו. כאן אנחנו מדברים על אלימות שנער דקר נער, אנחנו ממקדים ומפנים כוחות. לגבי הסמים זו עברת חשיפה שבה אתה נכנס ומפעיל מודיעין בנושא הזה, אתה חושף את זה. לכן אנחנו מעדיפים להקים את זה בשתי התפלגויות.

במעצרים יש עלייה של 5.2%, גם זה מעיד על אכיפה והחמרה.

תום ההליכים שהוא המדד שלנו למעצרים איכותיים בתוך המשטרה שבו אתה ניגש לבית-המשפט עם כתב-אישום שבו יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של החשוד, ולכן בית-המשפט נותן לנו.

ניסן סלומינסקי:

מה קורה בתום ההליכים האלו? יכול להיות שבכולם הפסדתם.

מרגלית קורפרו:

שיעור הזיכויים של בתי-משפט במשטרת ישראל עומד על 1.5%. הפסד זה זיכוי לכאורה. אני לא רואה בזיכוי הפסד, אם חשוד איננו אשם ולא הצלחנו, יש בית-משפט.

בעבריינות נגד ילדים ונוער מחוץ למשפחה יש ירידה; במשפחה יש גם כן ירידה, וגם זה בזכות פעילות מסיבית שלנו יחד עם משרד החינוך שבו אנחנו פועלים בבתי-ספר – שוטר מול בתי-ספר גם מהמגזר של השיטור הקהילתי, גם מהמגזר של מערך הנוער. עושים כאן עבודה יפהפיה.

בפשיעת הרכוש אנחנו רואים את גניבות הרכב – ירידה של 2.9%. הוקמה יחידה מיוחדת ללוחמה בגניבות הרכב, אבל הירידה נובעת גם מהסגר שמוטל מעת לעת בגלל המצב הביטחוני.

היו"ר יורי שטרן:

קודם כל בגלל הסגר, אני מניח.

מרגלית קורפרו:

כן.

היו"ר יורי שטרן:

בהתפרצות לבתי עסק לקחתם בחשבון שמספר בתי העסק הצטמצם בגלל פשיטות רגל, ולכן גם אם שיעור הפריצה דומה---

מרגלית קורפרו:

מאחר שבעלי הוא כלכלן אני מכירה את זה מקרוב, זה נכון, אבל גם הבאנו בחשבון שבתי העסק מגינים על עצמם.

היו"ר יורי שטרן:

הם התייאשו, הם נכנסים לבתי עסק ואין שם מה לקחת.

מרגלית קורפרו:

יש עלייה בהתפרצות לדירות.

עלייה של 5% במעצרי קטינים בגלל הפעילות של החשיפה בנושא הזה. אנחנו רואים את שיעור הקטינים במעצרים מסך המעצרים של הבגירים, ואין שינוי משמעותי במעצרי הבגירים.

מעצרים עד תום ההליכים ועד החלטה אחרת – אתם רואים את ההתפלגות, בכוונה הבאנו את הפילוח לאורך שנים, החל ב- 1994 וכלה ב- 2003. יש עליית מדרגה ב- 1998 – אז בדיוק נחקק חוק המעצרים, חוק אכיפת סמכויות מעצרים, וצמצמו את סמכות המעצר של שוטר מ- 48 שעות ל- 24 שעות; דבר שני, יותר ביקורת שיפוטית על המעצרים שלנו.

היו"ר יורי שטרן:

אבל זה גם אומר שיש יותר מעצרי שווא.

מרגלית קורפרו:

אני לא רואה שיש יותר מעצרי שווא.

היו"ר יורי שטרן:

תסתכלי בפרופורציה בין הכתום ללבן.

מרגלית קורפרו:

אלה כולם מעצרים עד תום ההליכים. אלה מעצרים שעוברים ביקורת שיפוטית, ולכן המעצרים איכותיים כי הם עוברים את הביקורת השיפוטית, ויש כתב אישום.

עסאם מח'ול:

ויש לך נתון כמה מתוכם נשפטו רק בתקופת המעצר? כלומר, הם ההליכים הסתיימו וזה היה העונש.

מרגלית קורפרו:

אין לי כאן הנתון הזה.

עסאם מח'ול:

זה נתון מרכזי כי יכול להיות שהמשטרה יוצרת עובדה מוגמרת של עונש ואחר-כך היא מצדיקה אותו---

מרגלית קורפרו:

אני אמרתי לחבר הוועדה השני שהסיכוי שלנו עומד על אחוז אחד.

עסאם מח'ול:

אני שואל שאלה אחרת. הטענה הרווחת שהמשטרה קודם מבקשת עד תום ההליכים ואחר-כך בתי-המשפט באים לקראת המשטרה ונותנים את העונש. אם נאמר הוא ישב 3 חודשים, העונש יוצא 3 חודשים במקרה כל הזמן.

היו"ר יורי שטרן:

אם אני מבין נכון את השאלה, השאלה היא איזה אחוז מאלה שהחזקתם במעצר עד תום ההליכים נגמר בהגשת כתב אישום.

מרגלית קורפרו:

הבנתי. כאשר יש מעצר עד תום ההליכים לעולם יהיה לי כתב אישום. בית-המשפט לא נותן לי מעצר עד תום ההליכים אם אני אבקש כי אם אין לי כתב אישום מה אני צריכה לבוא לבית-משפט להגיש את כתב האישום? נגיד, הנה כתב האישום, הנה עדי התביעה---

עסאם מח'ול:

אני חושב שהשר הבין את השאלה יותר. השאלה היא אחרי שהגשת את כתב האישום כמה מבין המקרים שקיבלת עליהם "עד תום ההליכים", תקופת המעצר שקיבלת בבית-משפט זהה?

מרגלית קורפרו:

היא זהה למעצר עד תום ההליכים. אמרתי כבר, אין לי הנתון הזה כאן.

היו"ר יורי שטרן:

חבר הכנסת מח'ול, אני מציע לך לנסח את זה כשאילתה, ואפילו באמצעות הוועדה שזה יהיה מגובה. זה מעניין את כולנו.

מרגלית קורפרו:

יעדי מפכ"ל בשנת 2004 בתחום הפשיעה – התגברות מאבקי השליטה בין ארגוני הפשיעה. לכן היא יעד מפכ"ל – פשיעה חמורה ומאורגנת, והיעד השני כמובן לאור הנחת היסוד של הצפי לעבריינות הנוער, ואנחנו נמשיך באותם מדדים ובאותה פעילות יפה שעושים בנושא הנוער. אני חייבת לציין שאנחנו לא לבד, אנחנו פועלים יחד עם משרד החינוך, עם רשויות הרווחה ועם הקהילה בנושא הזה.

היו"ר יורי שטרן:

קודם כל תודה. כבוד השר, היות שאני מעביר את זכות הדיבור אליך אני רוצה להעיר כמה הערות. אני רוצה להגיד לך ולשאר המשתתפים, אני מניח שכל הנוכחים פה – ואני לפחות – מאוד מזדהים עם השוטרים. העומס שמוטל עליכם בשנים האחרונות הוא בלתי נסבל. אתם לא מקבלים את התמלוגים הראויים בכל צורה שהיא, ואני לא יודע איך המשטרה מסוגלת לתפקד עם כל המשימות הרבות שלה גם בתחום המלחמה בטרור וגם בפשיעה המאורגנת, שזה עוד נושא שטרם הכרנו. פעם חשבו שאלה הנושאים, התברר שזאת הייתה הטעיה, אבל הפשע המאורגן קיים, והוא מרים את ראשו. כל נושא האבטחה שהוא משימה די חדשה, שבהיקפים כאלה לא ידענו, ובוודאי המשטרה לא ידעה. לכן לבי ולבנו אתכם. אבל כשאני מסתכל כאזרח מה המשטרה עושה, זה נכון שהמשטרה נקראת לכל פיגוע ולכל אירוע חבלני, אבל לזה יש כל מיני כוחות שעסוקים בזה. נכון גם שהפשע המאורגן – בחוצפה רבה – כבר הורג לנו אנשים במרכזי ערים בעזות מצח, שלא תיארנו לעצמנו, אבל אותי כאזרח זה גם מדאיג הרבה פחות מהגניבות אצלי בבית; מהטרדות בלתי פוסקות ברחובות; מזה שהנער שהולך לדיסקוטק עלול לחזור לא בחיים; שהורגים לנו אנשים ברחוב והמשטרה בחקירה רשלנית, לא מגיעה בכלל לגילוי הרוצחים, והם היו שם במקום, אלא שהם לא אספו בזמן עדויות, לא העתיקו את טביעת הנעל – דברים שהם בתחום של רשלנות מקצועית. אני כאזרח צריך את המשטרה לביטחון האישי שלי ביום-יום. משטרה שתגן עליי בשוטף, ואם אני מתלונן עליה, אני רוצה משטרה שלא תגיד לי, אתה דובר רוסית, אין לנו מי שיתרגם ומי שייקח את התלונה הזאת. אני את המשטרה הזאת לא צריך. אני לא צריך משטרה שמזלזלת באזרח או אומרת שיש לה עכשיו כאלה הודעות חשובות, שמה שקרה אצלך – שוד או גניבה – אני לא מסוגל לטפל בזה. וזה לא רק עניין של משאבים, זה קודם כל עניין של התייחסות. הפחד שלי גם מהמשימות החדשות והחשובות, כמו המלחמה בפשיעה המאורגנת, שגם זה יבוא על חשבון היום-יום שלי ושלנו כאזרחים. שעוד פחות יהיה כוח לשיטור בשכונות או לשיטור במקומות הבילוי או לגילוי כל מיני פושעים קטנים, שלפעמים גם הורגים אנשים, דוקרים אותם למוות, או מרביצים להם כך שהם נשארים נכים לצמיתות, והדברים שתופסים כותרות יהיו במרכז תשומת לבה של משטרת ישראל. את זה אני מבקש למנוע. ואני אגיד לך, משאר הדאגות – ובוועדה הזאת יש לכם גיבוי לכל מה שהמשטרה צריכה – אבל לזה אנחנו לא צריכים לא סליחה, לא מחילה ולא שום התייחסות כאל מין משימה שלישית או רביעית בחשיבותה, ואני שמתי לב. תראי שוב את יעדי המפכ"ל.

מרגלית קורפרו:

ל- 2004.

היו"ר יורי שטרן:

כן. ביעדים האלה לא היה יעד של מתן מגן טוב יותר לאזרח; לא הייתה מלחמה בפשיעה היומיומית הקטנה שיוצרת תרבות עבריינית, שמתוכה כבר צצה פשיעה גדולה. כל העבריינות הזאת והפשע המאורגן הוא בסופו של דבר סיומת לסביבה עבריינית שנוצרת מכל מיני קאקרים קטנים שאתם לא תופסים אותם, או אם תופסים אותם הם מקבלים עונש קל בצורה בלתי נסבלת על דבר שאדם היה צריך לשבת עד סוף חייו בכלא, כי הוא הרג מישהו, הוא מקבל עסקת טיעון ויוצא לחופשי כעבור שנתיים-שלוש. על זה אנחנו צריכים לדון יחד עם המערכת המשפטית.

יעקב אדרי:

למה אתה כועס יורי?

היו"ר יורי שטרן:

כי זה מכעיס אותי מאוד. כל פעם כשאני יושב עם אנשים, ועכשיו אנחנו מתחילים דיון מאוד רציני אצלכם במשרד עם היועצים המשפטיים אני שומע אנשים, אדם שהבן שלו הפך לצמח; הרביצו לו מכות כי הוא דיבר רוסית, הייתה קבוצה שכמעט הרגה אותו, הוא היה במוות קליני, חזר לחיים בנס. הייתה קבוצה שמתוכה בא מי שרצח אותו; על החולצה שלו היה סימן העקב של הנעל, ולא לקחו אותה. מה הדרך הקצרה ביותר כדי לגלות מי מכל החבר'ה האלה נתן לו מכת מוות? איך יכול להיות דבר כזה? זה רצח! בנס הוא קם לתחייה, ועכשיו הוא צמח. כשאני יושב עם האנשים האלה או עם אדם שאני מכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת למה הוא מסוגל ומה הוא לא מסוגל לעשות, וארבעה שוטרים הרביצו לו והגישו נגדו תלונה – איך אני יכול להתייחס לכל הניסיונות הגדולים שלכם בתחום הפשיעה המאורגנת, כאשר אני רואה בזה פשיעה?

בבקשה, איפה המשימות?

מרגלית קורפרו:

לא כל משימות המשטרה.

היו"ר יורי שטרן:

אלה יעדי מפכ"ל, אלה הדברים שאתם שמתם בעדיפות.

אילן פרנקו:

אלה לא כל יעדי המפכ"ל, זאת לא תוכנית העבודה של משטרת ישראל לשנת העבודה 2004.

היו"ר יורי שטרן:

אבל לא אני הגשתי את זה, אתם הצגתם את זה כיעדי מפכ"ל, אני יודע לקרוא.

אילן פרנקו:

היום אתה כועס עלינו מאוד, אני לא יודע למה. אלה שני יעדים מתוך סך יעדים של משטרת ישראל.

היו"ר יורי שטרן:

ארבעה.

אילן פרנקו:

שניים: פשיעה מאורגנת ופשיעת נוער. מתוך תוכנית עבודה מאוד מורכבת, כוללנית ורחבה שמשטרת ישראל הציבה לעצמה. אלה שני יעדים שהמפכ"ל שם עליהם דגש. מלבדם ישנם יעדים של מפקד המחוז, של מפקד המרחב ושל מפקד התחנה. בשום שלב מהשלבים שמצוינים באותו מדרג שציינתי אין מצב שבו משטרת ישראל לא מטפלת בפשיעה היומיומית. אנחנו קודם כל מטפלים בפשיעה היומיומית. אנחנו אומרים שלשנת העבודה 2004 אלה הם האיומים המרכזיים שזיהינו בפשיעה, והיינו כאן אצלך בדיון על הפשיעה המאורגנת והצבענו על כך שזה האיום המרכזי, והשולחן הזה הסכים לכך. לאחר-מכן זיהינו גם את עבריינות הנוער כאיום מרכזי ל- 2004. כל מה שאנחנו אומרים לכם כאן, רבותיי, אלה הם שני האיומים המרכזיים שמשטרת ישראל זיהתה בפשיעה ל- 2004, מלבד זאת יש הפשיעה היומיומית, עבירות רכוש, התפרצויות לדירה ועסק, סחר בבני-אדם, תופעת הימורים, מכוני ליווי. בוודאי שאנחנו מטפלים גם בדברים האלה, שלא יהיה ספק בזה.

היו"ר יורי שטרן:

אם אתה תשאל אדם ברחוב אם הוא מרגיש שהוא יותר מוגן או פחות מוגן על-ידי המשטרה בביטחון האישי היומיומי שלו, לא בפיגועי המחבלים ולא בפשיעה המתוחכמת והמאורגנת, אני חשוב שרובם יגידו לך שהם מרגישים חוסר ביטחון ואוזלת-יד של המשטרה.

אני מבקש מחברי כנסת אחרים להתייחס, בבקשה.

מרינה סולודקין:

תודה ליושב-ראש. אני רוצה להתייחס למאבק בפשע המאורגן. אנחנו מאוד מכבדים את המאמצים, את התוכניות, את המרץ שאתם משקיעים, אבל חסר לי משהו – לא מצרפים כוח אדם מקצועי שהגיע מרוסיה ויודע גם על הפשע המאורגן ברוסיה, גם מכיר את האנשים שמגיעים לכאן. הספורטאים צירפו את הספורטאים מברית-המועצות. יש למדינת-ישראל מדלית זהב שלא הייתה מזמן; המדענים צירפו אחרי מאבק; ועכשיו אני אומרת שלנו יש אנשים בדרגות בינוניות וגבוהות שהגיעו משם. אני שמעתי, שפה. חבר'ה, השפה לא מפריעה לעבוד כאן, ולא תפריע לעבוד במשטרה. היה לי מקרה שפניתי לשר לביטחון הפנים ואמרתי שיש איש מקצועי, ראש ארגון של שוטרים לשעבר מברית-המועצות---

עסאם מח'ול:

את לא מסכימה שאין שפה---

מרינה סולודקין:

הוא אומר שהוא רואה ראשי פשע מאורגן מרוסיה שהוא נאבק נגדם בזמן שהוא עבד במשטרת רוסיה.

היו"ר יורי שטרן:

רואה אותם פה?

מרינה סולודקין:

כן, רואה אותם כאן. הוא היה נפגש דרך השר לביטחון הפנים בין האנשים, ואחר-כך הייתה פאשלה כי ראשי הפשע המאורגן טלפנו לאיש מטפלת דרכו בפשיעה הזאת. זאת פאשלה, נכון? זו פאשלה מקצועית. אני שלחתי מכתב, ואני רוצה התייחסות לזה.

אילן פרנקו:

קיבלנו את המכתב, ואנחנו לא בדיוק מבינים על איזו פאשלה מדובר, אבל מכיוון שאני ריכזתי את הטיפול – בסדר.

מרינה סולודקין:

יש לנו מדינה מצוינת, קיבוץ גלויות בכל המובנים: גם קיבוץ של מוחות ושל מקצוע, של ידע ושל השכלה. אני חושבת שאל תהיו אחרונים כדי לצרף כוח אדם מקצועי. תודה.

איוב קרא:

אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, קציני המשטרה הנכבדים. נמצאת פה משפחת עלי, משפחתו של ג'יהאד עלי שנרצח בתחנת הדלק ב- 22 בינואר 2004. נמצא פה האב, המשפחה וראש מועצת פקיעין.

הרצח הזה היה בתחנת דלק, כאשר אלמוני ניסה לגנוב את כספו של המתדלק. בתחנה אחת הוא הצליח, ולקח את הכסף; בתחנה השנייה הבחור לא נענה לו, והוא ירה בו מטווח קצר. למרות הקריאה המהירה למשטרה הרכב נמצא שרוף ליד כרמיאל ונעצר מישהו לכמה ימים. בסופו של דבר, לפחות על-פי המידע שיש לי, לא פוענח הרצח, ולא נעצרו אנשים. זה מקרה אחד ממקרים רבים במחוז הצפון, ובמיוחד בגליל, שאנחנו עדים לו בשנים האחרונות. יש התגברות של הפשיעה ושל הרציחות, שריפות, גניבות. זה הפך להיות מאזור שקט לאזור סואן בראייה פלילית ובפשיעה, ואנחנו לא יודעים למה זה קורה. אגב, המקרה הזה בפקיעין קרה בדיוק בתום שנה של רצח כפול שהיה בפסוטה, ב- 22 בינואר 2003 נרצחו שני אנשים בפסוטה, וגם זה לא פוענח עד היום. נוסף על שני המקרים שקרו בפסוטה ובפקיעין נעלם גם תושב בית ג'אן, ולא יודעים שום דבר עליו זה שלוש שנים לפחות.

השר לביטחון פנים צחי הנגבי:

מה שמו?

איוב קרא:

סעד מכפר סְמֶר, משפחת נאסר. נמצאה גופתו ליד כפר בית-ג'אן ולא יודעים מה הסיבות.

כמו שאמרתי, רצח כפול בעקבות שוד מזוין על-יד הגן במעלות; רצח במג'דל שאמס שלא יודעים מה אתו: קשיש ממשפחות בריק שלא יודעים, אין כתב אישום, אין דין ואין דיין בקטע הזה. אני יכול לסקור עוד מקרים, למשל ילדה בת 16 מטבריה שנרצחה ולא יודעים מה קרה אתה; המקרה של האדמו"ר מירושלים שנעלם בתוך בור בצפת, ולא יודעים מה קורה אתו.

השר לביטחון פנים צחי הנגבי:

מצאו את הגופה שלו, הוא נפל.

איוב קרא:

הוא נפל לבור, ולא הוגש כתב אישום, שום דבר לא פוענח.

אני יכול לסקור עוד הרבה מקרים שאנחנו עדים בהם למצב של השתוללות פשיעה פראית, ואיש לא יודע מה קורה שם. התאריך המדויק של הרצח בפקיעין שנה בדיוק מהרצח בפסוטה באותו אזור צריך להדליק מנורה אדומה, כי לא הרצח הראשון ולא הרצח השני פוענחו. לכן הייתי רוצה שנשמע לפחות מאותם גורמים במשטרה שמטפלים מה הסיבות ומה הנסיבות. למה דווקא באזורים הללו קורים הדברים, ולא מוגש כתב אישום, כאשר באזור תל-אביב אנחנו שומעים על רצח ולמחרת יש כבר פענוח של הרצח עם כתבי אישום ומעצרים. ופה כאילו מותר לרצוח, זו ההרגשה. כאילו באזור הגליל יש הנחות למקרים הללו. אנחנו לא מוכנים לקבל את זה. יש פה בן שאיבד אבא, ואף אחד לא יודע על הרציחות האלה שום דבר. אני מבקש ממך, היושב-ראש שנציג המשפחה ידבר.

יוסף ח'יר:

אדוני היושב-ראש, משטרת ישראל. אני בעל התחנה ששדדו אותה והרגו את העובד שהיה בה, עיאד עאיש. באותו לילה הם באו לתחנה, ירד בן-אדם וביקש מהמתדלק כסף, והוא נתן לו את מה שביקש - 300 שקל. המתדלק מייד התקשר למשטרת מעונה, ואמר להם שיש שוד בתחנה. הרכב פנה לכיוון המזרחי של פקיעין. באו מייד אחריו ומצאו אותו גמור, בכיס שלו היו 320 שקל, חוץ מזה אין, והם נסעו מזרחה לכפר ראמה. שמעתי את מפקד מרחב חיפה אומר שיש לתחנה הזאת כמה דרכים, ואנחנו לא יכולים לחסום אותן. דרך ראמה אין. המשטרה הייתה מבקשת מתחנת כרמיאל להקים מייד מחסום, והיו תופסים אותם בדרך מראמה. מצאו את הרכב שרוף ליד ראמה. אני מבקש ממשטרת ישראל שתפעיל ותחקור את שני המקרים האלה שאמר חבר הכנסת איוב קרא בפסוטה. עד היום אנחנו לא יודעים שום דבר. אני מבקש חקירה יסודית כדי שייתפסו את שני האנשים האלה שהרגו את המתדלק בתוך תחנת פקיעין. תודה לכם.

מוחמד ח'יר:

אדוני השר, חברי הכנסת, נציגי המשטרה. אנחנו עדים למה שקורה בפקיעין ובאזור הגליל. האזור הזה היה שקט, כמעט אין גנבים, כמעט אין סמים, כמעט אין רוצחים; ובתקופה האחרונה, כפי ששמענו את הסקירה של חבר הכנסת איוב קרא---

היו"ר יורי שטרן:

מה זה אחרונה?

מוחמד ח'יר:

אחרונה זה שנים, 10 שנים האחרונות. לפני-כן אף אחד לא גנב כמעט, אי-אפשר לומר בכלל, אבל אם היה מקרה בשנה זה אפילו לא נשמע. בעשר השנים האחרונות כל שנה יש לנו נרצחים - שניים או שלושה. אף מקרה לא פוענח, אף אחד לא יודע מי אלה. אני מפחד, קודם-כל כאזרח בפקיעין וכראש מועצה - ואני שייך לפורום קו העימות ולפורומים אחרים, וכולנו מדברים על זה בישיבות שלנו כנבחרים - מה יקרה בסוף. הרי אין רצח שתפסו אותו, אין רוצח שנתפס. אנחנו מפחדים שזה יהיה מקום לפשיעה, כי אם לא נתפסים אם יש אפשרות לברוח - ודווקא בגליל אין הרבה כבישים שאפשר לברוח מהם - כמו שאמר ידידי, אם היה מחסום בכניסה לראמה אין עוד יציאה משם, אין לאן ללכת. או חזרה לפקיעין-מעלות או ירידה לראמה. לכנראה, או שלא היה רכב - אני לא רוצה להאשים אף אחד, אני לא יודע מה היה - אבל העובדה היא שלא היה מחסום. אנחנו מפחדים שזה ישמש אחר-כך מקום לפשיעה. הגליל יפה, נחמד ושקט, אחר-כך יתחילו פושעים---

היו"ר יורי שטרן:

אם להיות עבריין, אז עדיף בגליל.

מוחמד ח'יר:

בינתיים. הם רוצים לרצוח ולגנוב וזה בגליל כי בגליל לא תופסים אותם, אז מה יהיה בסוף? אנחנו פונים לקצינים ממשטרת ישראל שאנחנו מכבדים את העבודה שלהם - ראינו את הסקירה - מה בסוף עם זה? אנחנו מבקשים לשמוע תגובה. ביקשנו משמר אזרחי בפקיעין זה חודשיים-שלושה. עד היום זה חסר, וזה איננו, אמרו תמצאו בית, מצאנו, רכב, טלפון. אז יש איזושהי רשלנות או עומס עבודה.

מותר לי, אדוני היושב-ראש, להעיר הערה בסוגריים?

היו"ר יורי שטרן:

כן.

מוחמד ח'יר:

אני שמעתי על העסקת העולים החדשים מרוסיה. אני חושב שכל האזרחים, כולל אני, מכבדים אותם, אבל אני חושב שבמקרה הזה לתת הזדמנות שווה לכל האזרחים לאדם המתאים. לי יש עסק בפקיעין שמעסיק 60 עובדים, חצי מהם עולים חדשים מרוסיה - אין לי בעיה עם זה, אלא להפך. הייתי רוצה לתת שוויון הזדמנויות.

היו"ר יורי שטרן:

זה נכון, אבל שוויון הזדמנות כולל גם כישורים מיוחדים של בערך 20%. למשל, בדרום 20% מהאוכלוסייה הם דוברי רוסית, ובמשטרה 3% מהשוטרים הם דוברי רוסית. אז איך המשטרה תטפל גם בתלונות האזרח ולהגנתו, גם בהתמודדות עם הפשע כשאין לה בכלל שפה?

שמואל הרשקוביץ:

זה לא רק רוסית.

היו"ר יורי שטרן:

אני אומר שיוצאי ברית-המועצות במשטרת ישראל הם 5%, האחוז הכי נמוך מכל הזרועות של שירות המדינה, ואין נתונים של נציבות שירות המדינה.

מרינה סולודקין:

בכנסת אנחנו עשרה.

היו"ר יורי שטרן:

כשמדובר בשירות לאזרחים זה ביטוח לאומי. כל שירות מתאים את עצמו פחות או יותר להרכב האוכלוסייה, ויכולת להבין את האדם שבא להתלונן ולמסור מידע---

השר לביטחון פנים צחי הנגבי:

הוא שואל האם זה שבא להתלונן יודע רק רוסית.

היו"ר יורי שטרן:

יש המונים כאלה שלא יודעים, יודע לדבר, אבל לכתוב לא יכול. זה אלף ואחד מקרים.

מוחמד ח'יר:

אדוני, אני רק הערתי, בוא נחזור לנושא.

היו"ר יורי שטרן:

בעבריינות הנוער מהסיבות שמדינת-ישראל אשמה בהם בראש ובראשונה נוצר ששיעור העולים מברית-המועצות ומעולי אתיופיה הוא מאוד גבוה. אם מתוך כ- 400 חוקרי נוער יש 16 דוברי רוסית, איך העבודה הזאת תתבצע? איך? כשאתה בשביל לטפל בנוער גם צריך להבין אותו, גם להיות בהידברות עם המשפחה, עם הסביבה שלו. אין מערכת במדינה הזאת שהיא עד כדי כך סגורה לאומית, אבל על זה עוד נדבר.

עסאם מח'ול:

בהזדמנות אחרת אציע לעולים להצטרף לוועדת המעקב, יש לנו כמה עניינים משותפים.

היו"ר יורי שטרן:

אני אמרתי להם, אם תפסיקו לתמוך בטרור, אפשר במישור הסוציאלי לעשות הרבה דברים ביחד.

מרינה סולודקין:

נכון.

עסאם מח'ול:

אני רוצה לחזור לנושא הכואב. יצא לי להעלות את רצח השכן שלנו - ג'יהאד עלי - מימים ימימה של המשפחה שלי. כמעט כל המקרים שהוזכרו כאן על האזור הצפוני הם מקרים של אנשים שאני מכיר אותם אישית. אני חושב שיש מקום לזעקה אמיתית על מה שקורה באזור הגליל העליון והמערבי. כאשר הכמות הופכת לאיכות, והצטברות מקרים רבים מעמידה שאלות יותר אקוטיות ויותר יסודיות. כמה ימים אחרי הרצח אני ביקשתי מראש הממשלה שייקח על עצמו את המשימה לתת ביטחון אישי לאנשים בצפון. אני חושב שזאת דרישה לא מוגזמת.

היו"ר יורי שטרן:

אבל היא לא אזורית.

עסאם מח'ול:

היא לא אזורית, אבל אנחנו מדברים על הצטברות של מקרים שהבעיה האמיתית בהם שמקרה אחר מקרה דומים, באינטואיציה אפשר לנתח אותם, ואוזלת היד הזועקת לשמים. זה מקומם ונותן הרגשה של חוסר אונים, נותן הרגשה של הפקרות באזור כולו.

אני הייתי מציע לשר להקים ועדה שתחקור מה קורה. אי-אפשר להמשיך להסביר את זה שוב ושוב בזה שאין כוחות וכדומה.

היו"ר יורי שטרן:

אני מבקש מנציג האוצר להישאר אתנו.

עמית שפייזמן:

אנחנו הודענו שככל הנראה לא נוכל להיות, מאחר שהדיון הוא לא על תקציבים.

היו"ר יורי שטרן:

למשרד ממשלתי אסור לסרב לכנסת לשלוח נציג.

עסאם מח'ול:

העניין הוא שהציבור ברחוב לא מוכן לקבל את ההסברים למה המשטרה לא מפענחת אף אחד מהמקרים האלה. אחרת, למה צריך משטרה? לפני המקרים של הפגיעה הפיסית באנשים קדם גל של גניבות, של פלישות לבתי-ספר, גניבת מחשבים, שריפת מקומות ציבוריים. אם שותקים, אם זה קורה ואף-אחד לא מוצא שום דבר, אז השלב הבא יהיה רצח גם בשביל 300 שקל. זה הופך להיות נורמה, ואני מסכים עם יושב-ראש הוועדה שכאן מתפתחת קונספציה, מתפתחת השלמה ותרבות מסוימת, וחוסר המעש של המשטרה רק מעודד את זה.

כחבר כנסת, כתושב האזור וכאזרחים במדינה לא נוכל להשלים עם מצב של אוזלת יד כזאת. אנחנו לא מאמינים שיש סיבה אובייקטיבית, יש סיבה סובייקטיבית - לא עושים מספיק, לא משקיעים מספיק, לא מטפלים כפי שצריך.

היו"ר יורי שטרן:

תודה רבה.

דוד אזולאי:

אדוני היושב-ראש, אדוני השר, המנכ"ל, מותר לנו להגיד שבשלוש השנים האחרונות המשטרה עסוקה במלחמה בפח"ע, ובעניין הזה מותר לנו להגיד גם מילה טובה למשטרה, שהרבה מקרים הודות לעירנות המשטרה ולפעילות המתוגברת ניצלו חיי אדם למרות האמצעים הדלים שעומדים לרשותה. כולנו מכירים את המצוקה הכספית.

כשעלה נושא הפשיעה המאורגנת לכותרות דובר על תוספת תקציב של כחצי מיליארד שקל לנושא הזה. הייתי מבקש מכבוד השר לשמוע האם אכן הדבר בוצע או עתיד להתבצע, או שהכול נשאר בגדר דיבורים, ואין תוספות תקציב ולא שום דבר, והמשטרה ממשיכה לפעול באותם תקציבים דלים, ומדי פעם היא נדרשת ליותר משימות, וחוץ מזה לדאוג לכך שתילחם בתופעות הפח"ע.

ידוע לנו על תשע רציחות של אזרחים חפים מפשע שנהרגו בגלל ממלחמת הכנופיות. אולי השר יכול לגלות לאוזננו כמה מהן פוענחו, וכמה לא. אני מתכוון למקרים כמו בחדרה ובתל-אביב. המקרים ידועים ומוכרים.

דבר נוסף, אדוני השר, העליתי באחד הדיונים הקודמים. יכול להיות שהמשטרה עושה עבודה מצוינת, אבל יש לה בעיה של תדמית, שהיא לא מהטובות במדינה. הגיע הזמן שהמשטרה תעשה סוויץ' בעניין הזה, ותפעל לשיפור התדמית. אחת הבעיות שכולנו נתקלים בהן היא שרוב הפעמים שאזרחי המדינה נתקלים בשוטר זה בעבירת תנועה. כאן אנחנו נתקלים ביחס מזלזל של שוטר התנועה כלפי האזרח, שלו זה המגע הראשון עם המשטרה. אני הערתי על כך בכמה ישיבות, והגיע הזמן שהמשטרה תעשה שינוי בעניין הזה ותפעל למערכת יחסי אנוש בין השוטר לבין האזרח, כולנו חשים בזה. צאו לפעמים לרחוב ותראו התנהגות של שוטר תנועה כלפי אזרח שזו לו הפעם הראשונה שהוא נתקל בשוטר. איזו צורה. אפילו לא מכובד לחזור על הדברים האלה. אני אומר את זה כביקורת בונה, שאתם צריכים לפעול בעניין הזה ולעשות סדנאות לשוטרים איך להתייחס לאנשים. השוטר צריך למלא את תפקידו, והאזרח צריך לקבל את הדברים ברוח טובה.

היה דיון בוועדת הפנים לפני כמה חודשים על השוק הסיטונאי בתל-אביב. נשמעו כאן טענות קשות כלפי המשטרה ואחת הטענות שחוזרות על עצמן היא שצריך להגיש תלונה, אבל אנחנו יודעים שברגע שמגישים תלונה אנחנו חושפים את אותו אזרח, ואותו אזרח פוחד על חייו. אתם במשטרה לא מצליחים ללכוד את אותם אנשים, אתם מצפים שאזרח יגיש תלונה ויעמוד מול כל אותם לווייתנים ויצטרך להתמודד אתם? למה אזרח שמעביר מידע למשטרה נדרש למרות הכול להגיש תלונה במשטרה?

עסאם מח'ול:

יש מקרים שמוסרים למשטרה---

דוד אזולאי:

לא, הם דורשים שתהיה תלונה רשמית. האזרח אומר בצדק שהוא לא מוכן להגיש תלונה, אלא לספק נתונים, אבל לא מוכן להגיש תלונה.

היו"ר יורי שטרן:

צריך להזכיר שאנחנו היינו בסרט הזה בעניין של הסחר בנשים. גם אז הייתה טענה שהן צריכות להתלונן עד שהייתה החלטה ללכת על פעילות יזומה ולא לצפות מנפגעי הפושעים האלה שיהיו אלה שיתנדבו לסייע.

דוד אזולאי:

לסיום, למרות כל הנתונים שראינו כאן ולמרות הנתונים שיש בידי ובידי חבריי חברי הכנסת, בואו לא נטאטא את הבעיה מתחת לשטיח. יש בציבור תחושה של חוסר ביטחון. הציבור מרגיש את זה, חש את זה. אז יכול להיות שהנתונים הסטטיסטיים מראים שיש הצלחה בכל מיני דברים, אבל אם נצא לרחוב לציבור הרחב יש תחושה של חוסר ביטחון שאסור שתהיה במדינת ישראל.

עסאם מח'ול:

יש לפניי שלושה שמות מעכו. במקרה הראשון - עומר עג'יני - לקחו אותו מהבית. אשתו סיפרה מי לקח אותו, והוא לא חזר עד היום, זה שנים; חאלד זקור - נאמר למשטרה מי רצח אותו, ועד היום הוא לא נתפס; יוסף חליילי שידעו כולם שעומדים לחסל אותו, והוא חוסל לפני שהציבו לו שמירה. זאת-אומרת, זה רק מחזק את מה שאמרנו עד עכשיו.

היו"ר יורי שטרן:

הייתי מבקש קצת התייחסות למצב של היום מג'ימשי שכתב דוח שלם כשהוא עבד במשטרת ישראל על ההתמודדות עם תופעות האלימות. איפה המשטרה יכולה להגביר מאמציה.

דני ג'ימשי:

עד לפני שנה וחצי הייתי קצין משטרה בדרגת תת-ניצב, מנכ"ל מציל"ה במועצה למניעת פשיעה בישראל, ושימשתי ראש ועדה של שכתבה תוכנית למניעת אלימות שהוגשה לממשלת ישראל. הוועדה מונתה לממשלת ישראל, ולפי מיטב ידיעתי, ועדה שהיו שותפים בה כ- 40 מאנשי המקצוע הטובים ביותר במדינת-ישראל, ולפי מיטב ידיעתי, לא הייתה שום התייחסות, וכמובן שמסקנות הוועדה לא יושמו.

אני רוצה להתמקד בארבע נקודות: ראינו כאן נתונים סטטיסטיים של פשיעה, והכותרת הייתה "מצב הפשיעה". רבותיי, זה לא מצב הפשיעה. זו הפשיעה המדוברת במשטרת ישראל. אחד הדברים הבסיסיים והראשונים לפני שמתמודדים עם בעיה היא לדעת מהי הבעיה, מהי באמת תמונת הפשיעה בישראל. אנחנו לא יודעים כי אנחנו יודעים שלמשטרה מדווחים 80% במקרים מסוימים, במקרים מסוימים 40% ובמקרים מסוימים 5%. על עברות של אלימות בתוך המשפחה ועל אלימות מין אנחנו יודעים שמדווחים בעולם 7%-8%. לכן התמונה הזאת מעוותת לחלוטין. כשכאן עמיתיי לשעבר אומרים שהייתה ירידה של 0.8% או עלייה של 0.7%, זה חסר משמעות לחלוטין. מה צריך לעשות? כצעד ראשון למדוד תחושת ביטחון. עלה גם כאן מדברי היושב-ראש ומדבריהם של אנשים אחרים, שיש חוסר תחושת ביטחון. על סמך מה אתם אומרים? על סמך תחושת בטן, נכון? למה לא מודדים את זה? בכל מקום בעולם מודדים תחושות, סקרים סיסטמתיים של תחושת ביטחון.

היו"ר יורי שטרן:

המשטרה מודדת?

שמואל הרשקוביץ:

יש סקרים סיסטמתיים בעניין הזה, גם בישראל.

דני ג'ימשי:

בכל מקום יש מרכז שנקרא "National Crime Prevention": בארצות-הברית, באנגליה, בהולנד, באוסטרליה ובניו-זילנד. המרכז הזה עושה בעצמו את כל הבדיקות האלה. גם סקרים של קורבנוּת - בואו נראה מי נפל קורבן, אנחנו לא יודעים, אלה נתונים חלקיים מאוד, ואפילו פחות מחלקי.

דבר שני, כיצד להתמודד עם פשיעה ואלימות. הוועדה שאני עמדתי בראשה עסקה בעיקר באלימות, וצריך לעשות את ההבחנה בין פשיעה לבין זה. אנחנו הצגנו את הנושא, אבל יש עוד 22 המלצות, ואני רוצה לדבר רק על שלוש מהן:
א. צריך להקים מרכז למדידה ולחקר העבריינות בישראל כדי שקודם כל נדע מה הבעיה.
ב. הטלת אחריות וסמכות על רשויות מקומיות. משטרת ישראל היא המשטרה המונוליטית
היחידה בעולם הדמוקרטי, כלומר, משטרה לאומית ארצית. ראשי הרשויות הם אלה שחשים את הבעיה, הם אלה שיודעים לטפל בה, והם מנותקים לחלוטין. אין להם אחריות, אין להם סמכות ותקציבים. אני מציע לשבור את המונוליטיות הזאת.

היו"ר יורי שטרן:

אולי זה מציל אותנו. במצב של הרשויות היום אם הן עוד היו אחראיות על הסיפור הזה.

דני ג'ימשי:

אני לא הייתי מציע לזלזל מכיוון שיש מושג שנקרא accountability, כלומר, מי שלוקח אחריות. מי אחראי היום על העלייה בפשיעה? מי לוקח אחריות? האם ראיתם פעם קצים משטרה, מפקד משטרה, מפכ"ל שאומר: "סליחה, הפשיעה משתוללת, עזוב את התפקיד"? לא. אין מושג כזה accountability לחלוטין.

ראיתי כאן יעד מפכ"ל. אל תיפגעו רבותיי, זה לא יעד, זו בדיחה. להגביר את כמות החוקרים ב- 400 או ב- 20 זה לא יעד.

אילן פרנקו:

הנתון שאתה קראת זה הכלי למימוש היעד.

דני ג'ימשי:

יעד צריך להיות מדיד. יעד צריך לומר שמורידים את פשיעת הנוער מ- 100 ל- 80.

מרגלית קורפרו:

דני, אנחנו מציבים את היעדים כמדידים במשטרה כבר ארבע-חמש שנים.

דני ג'ימשי:

אבל זה מה שהיה כתוב.

אילן פרנקו:

אתה מטעה את החברים, דני. היעד שונה לחלוטין.

דני ג'ימשי:

אני התייחסתי למה שכתוב כאן.

תמיד השמטרה מתלוננת על חוסר בתקנים ובמשאבים. אין ספק, כולנו מסכימים על העבודה הקשה בתחום של פח"ע, אבל יש שומנים גדולים מאוד במשטרת ישראל. יש בה אינפלציה של קצינים שאין באף משטרה בעולם.

שמואל הרשקוביץ:

אתה מדבר עכשיו במונחים של דיאטה.

דני ג'ימשי:

שיעור הקצינים הבכירים והאינפלציה בשנים האחרונות אין לה אח ורע באף מקום בכל משטרה אחרת בעולם. משטרת ישראל פועלת ברמות פיקודיות שאחת מהן היא מיותרת. כלומר, אדוני השר, לא צריך ללכת בבכי ונהי, יש אפשרות להעביר את כל הקטנים האלה לערים ולכפרים בגליל המערבי ולדרום - שאגב, המצב שם לא פחות גרוע, בבאר-שבע העסקים נסגרים כי אף אחד לא מגן עליהם - להפוך אותם לשוטרים קהילתיים שייתנו מענה לבעיות שיש.

אני מציע לעבור מגישה נאיבית של התמודדות עם פשיעה, שהיא אגב, לא שייכת רק למשטרה, הדוח הוגש לממשלה, והיא צריכה לקחת את האחריות על זה. המשטרה היא גוף חשוב, ואולי הגוף הכי חשוב שמתמודד עם פשיעה. הממשלה היא שצריכה לקחת אחריות ולעבור מהתמודדות נאיבית לחשיבה אחרת לחלוטין שבמרכזה עומד מושג ה- accountability ומחויבות.

דוד אזולאי:

מתי הדוח הזה הוגש לממשלה?

דני ג'ימשי:

ב- 2001.

היו"ר יורי שטרן:

אני רוצה לשמוע עוד מספר מצומצם של דוברים, ואז אני אבקש מהשר לדבר. אולי לפני שאתה תדבר נקבל התייחסות של המשטרה לשני הדברים הספציפיים שהעלינו בעניין הגליל והשוק הסיטונאי. אבל לפני-כן, איגוד לשכות המסחר עם נציגים מהמגזר העסקי, אנחנו דיברנו על הפשיעה נגד האזרח, אבל יש גם עבריינות רבה שפוגעת בחיים העסקיים. מי יכול להתייחס?

רוני רייבר:

בישיבה הקודמת הצגנו את המצב מהדיווחים שקיבלנו מהסוחרים בשוק שמצביעים על עלייה ברמת המעורבות של הפשע המאורגן בחיי היום-יום. זה הגיע השנה לרצח, אבל כבר היו לפני זה ניסיונות לרצח, ויש כל הזמן אווירה של מתח ושל חשש. היו פה שני אנשים שאמרו שהם עומדים לסגור את העסק כי הם פוחדים לחייהם.

דוד אזולאי:

מה זה מעורבות?

רוני רייבר:

אנשי הפשע המאורגן יושבים כחלק מהסוחרים, אבל בעצם כולם יודעים---

דוד אזולאי:

אבל הם ידועים ומוכרים? הודעתם למשטרה?

רוני רייבר:

כן. אנשי השוק הודיעו למשטרה.

היו"ר יורי שטרן:

העסק הזה עד כדי כך מסוכן שאנשי השוק ביקשו מאתנו שהישיבה שקיימנו כאן תהיה ללא תקשורת ולא יבואו אנשים חיצוניים, אבל כולם יודעים את הכול.

רוני רייבר:

אני חוזרת על הבקשה שביקשנו אז. ביקשנו נקודת משטרה, זה הכול.

היו"ר יורי שטרן:

אבל הייתה פגישה ביניכם.

רוני רייבר:

מאז הישיבה האחרונה לא הייתה שום פגישה. פנינו כמה פעמים, ואפילו לא נענינו. הייתה תשובה שהגיעה בעקיפין דרך מר אלקיים, המשנה למנכ"ל עיריית תל-אביב, שהודיע לנו שהוא מקיים מגעים עם המשטרה. גם הוא אמר לנו שאנחנו צריכים לדבר עם המשטרה. הייתה פעם אחת שדיברנו עם המשטרה שאם הסוחרים מהשוק הסיטונאי רוצים נקודת משטרה הם צריכים לשלם.

דוד אזולאי:

אתם אנשי השוק הסיטונאי, האם העברתם את המידע שברשותכם לידיעת המשטרה באזור שלכם?

אבנר מלכה:

העברנו. ישבנו אצל תת-ניצב אהרון עזרא, והוא יודע בדיוק על אלו אנשים מדובר, אבל אנחנו לא רוצים נקודה. אנחנו רוצים שני שוטרים במדים מ- 00:00 עד 12:00 בצהריים שיסתובבו. לא צריך יותר. אנחנו רוצים נוכחות משטרתית, כבר 15-20 שנה אין לנו שוטר אחד! לא ביטחון, לא פלילי, שום דבר. זה גטו סגור, ואף שוטר לא נכנס לשם, לא יודע למה.

דוד אזולאי:

גם כשמגישים תלונה שוטר לא נכנס?

אבנר מלכה:

אם מגישים תלונה, אבל בינינו, אנשים לא מגישים תלונות על אלימות או דברים כאלה, הם אוכלים אותה. השנה נסגרו מחסנים.

היו"ר יורי שטרן:

אני מבקש מגדוד עלייה. פה אני חושב שיש דווקא הצלחה מסוימת בחיבור בין המשטרה לבין הגורמים מקרב העלייה ומבין אלה שרוצים לסייע. איך זה מתקיים עכשיו?

טטיאנה חולדקוב:

יש לנו ניסיון מאוד חיובי, לדעתי, בשיתוף הפעולה עם המשטרה במחוז דרום עם ניצב משה קרדי ועם העמותה שלנו וגם במחוז ירושלים, אבל רק במסגרת המשמר האזרחי כבר שנתיים. אנחנו רוצים לעשות את זה גם במחוזות אחרים, והמטרות הן אותן המטרות שהאורחים הנכבדים דיברו עליהן כאן: שוטרים דוברי רוסית מהארגון שלנו - קצינים לשעבר מחבר העמים ורוסיה - שאפשר לגייס אותם למשטרה, ויש להם ניסיון רב.

היו"ר יורי שטרן:

הגיוס לא חייב להיות מהארגון, הארגון יכול להסתייע במועמדים.

טטיאנה חולדקוב:

נכון. אני לא אומרת שרק מה- 1000 איש שיש לנו, אבל כמובן, אנחנו יכולים לעזור בזה. יש לנו די הרבה אנשים שמשתתפים במשמר האזרחי בקבוצות ייחודיות שמטפלות גם בפשיעה בקרב דוברי רוסית, ויש לנו גם תוכנית הסברה שהתחלנו בקרב האוכלוסייה הרוסית באותם אזורים שאנחנו פעילים בהם. דבר שלישי, טיפול בעברות באזורים שיש שיעור גדול של תושבים דוברי רוסית, עולים מחבר העמים, שלא תמיד מבינים עברית היטב.

היו"ר יורי שטרן:

אבל הפעילות שלכם היום היא בהתנדבות, אתם לא נקלטתם במשטרה.

טטיאנה חולדקוב:

כן, התנדבות מוחלטת. אנחנו מאוד מקווים לפעילות יותר נרחבת.

אהרון עזרא:

אני מבקש להתייחס לעניין השוק הסיטונאי. אם יורשה לי, אני מבקש להביע מורת רוח כאחד ששותף להרבה ישיבות ועדות מסוגים שונים. התחושה שלי באופן אישי היא שביד אחת נותנים מחמאה למשטרה וביד השנייה מכים באלה בצורה חזקה. אני חושב שהבסיס לדיון היום הוא בסיס פסיכולוגי-רגשי ולאו דווקא תוצאה של ניתוח מעמיק של הנתונים גם של אותם גורמים מקצועיים, ואולי שווה לבחון את הדברים בצורה הרבה יותר עניינית ולראות את הדברים בצורה יותר מערכתית.

היו"ר יורי שטרן:

אנחנו משתדלים. אם אתה יכול לסייע לנו, בבקשה, אבל לא במילים אכזריות, ותתייחס בבקשה לשוק הסיטונאי.

בוועדה הזאת ובכנסת בכלל יש לא רק אמפטיה וסימפתיה למשטרת ישראל והבנה של העומס, אלא גם נכונות רבה לסייע. זה לא אומר שאנחנו שבעי רצון, וזה לא אומר שאנחנו נסתיר את הביקורת.

אהרון עזרא:

גם אנחנו לא שבעי רצון, ויש מקום לביקורת, אבל הביקורת צריכה להיות יותר עניינית, מקצועית אפילו, ולא תוצאה של התייחסות מאינטרס כזה או אחר, כולל אפשרות תעסוקה כזאת או אחרת אף על-פי שהדברים האלה מאוד חשובים.

נוח לי להתחיל בהיסטוריה, חלק מהעובדות בכלל לא מדויקות בלשון המעטה. גם לפני עשור הייתי במרחב ירקון קצין אג"ם. הייתה שם נקודת משטרה---

היו"ר יורי שטרן:

אנחנו קיימנו פה ישיבה, ובה סוכם שראשי המחוז ייפגשו עם נציגי הסוחרים כדי להגיע להסדר איך המשטרה תיתן מענה למצב בלתי נסבל שנוצר בשוק. אני לא רוצה לפתור עכשיו. אני שואל למה המשטרה לא קיימה את הישיבה הזאת כפי שהובטח?

אהרון עזרא:

אדוני היושב-ראש, אם לפני 10 שנים בערך הייתה נקודת משטרה ואנשי הוועד ביוזמתם ביקשו לפרק את נקודת המשטרה---

היו"ר יורי שטרן:

אדוני, יכול להיות שלפני 10 שנים הם חשבו אחרת, ויכול להיות שהמצב בחלק הפשיעה---

אהרון עזרא:

הבנתי.

היו"ר יורי שטרן:

ישבנו פה ביחד וסיכמנו שאתם תיפגשו. אני ראיתי את תפקידי בכך שקישרתי ביניכם, וחשבתי שבמקום שתהיה ביקורת חד-צדדית של אנשי השוק נגד משטרת ישראל עדיפה הידברות ועדיף פתרון שמוצאים ביחד. אני שואל: למה זה לא מתקיים?

אהרון עזרא:

אני מסכים אתך. ביזמתי כבר לפני שנה---

היו"ר יורי שטרן:

אדוני, אני מדבר על הישיבה שהתקיימה אצלי לפני כ- 3 חודשים, ואתם הסכמתם ואמרתם שזה טוב ונכון. באירועים הבאים שישבנו ביחד שאלתי, ונאמר לי שהתקיימה ישיבה, ושלחתי שלושה מכתבים בבקשה לתת לי סיכום, כי העסק פה מאורגן, אנחנו עושים מעקב. אני שואל מה מפריע למשטרת ישראל במקרה הספציפי הזה למלא אחר החלטת הוועדה הזאת שהתקבלה בהסכמה מלאה של משטרת ישראל?

אהרון עזרא:

זה לא מפריע, ואני לוקח עליי את המשימה הזאת.

אני רוצה להעמיד דברים בפרופורציה נכונה: ציירו מצב כאילו הפשע משתולל בשוק הסיטונאי, ואני אומר מידיעה שלי - ואני אמון על הנתונים עצמם - שאירועי המשטרה לא שונים ואפילו פחותים במה שקשור למהות האירועים ולכמותם.

היו"ר יורי שטרן:

אני רואה את הדוגמה הזאת כדי טיפוסית. יש אזרחים שסיפרו שכל ערב בא אליו אחד הפושעים האלה ולוקח ממנו סחורה במאות שקלים, ואפילו באלפי שקלים, והנזקים הם בסדרי גודל פנטסטיים לעומת ההיקפים של ההיפך. זה שאר התלונות. למשטרה יש תחושה אחרת---

אהרון עזרא:

זו לא תחושה.

היו"ר יורי שטרן:

סליחה, לפי המדדים שלכם, מה יכול להיות יותר נכון ויותר טבעי - ומספיק לזה 3 חודשים - מאשר לשבת? הרי היו צריכים להעביר מזמן את השוק הסיטונאי במרכז תל-אביב, וארגון שלם של לשכות המסחר רואה את הדבר הזה כחשוב. למשטרה אין זמן לשמוע מאנשים ולחשוב ביחד אולי על ביקורים תקופתיים, מה הבעיה בשבילך להידברות כזאת?

אהרון עזרא:

סליחה, אתה לא נותן לי להשלים את הדברים, אתה מסיק מסקנות לבד. אנחנו נמצאים שם כל יום, אני יכול להגיד לך מה הנתונים. אתה רוצה שאני אתייחס?

היו"ר יורי שטרן:

אני רוצה שתתייחס רק לדבר אחד.

אהרון עזרא:

אתה רוצה שאני אתן תשובות ב"כן" ו"לא"? זה מה שאתה רוצה?

היו"ר יורי שטרן:

לא. אני לא יכול לבדוק את הנתונים שלך, ולא להתעסק בתלונות של הסוחרים. אני ביקשתי לשבת עם האנשים המתלוננים.

אהרון עזרא:

סיכמנו את העניין הזה. אני לוקח את זה על עצמי.

היו"ר יורי שטרן:

כבר לפני שלושה חודשים---

אהרון עזרא:

אני לא יודע, לא הייתי שותף להחלטה אז, אני מאוד מצטער. אני אכבד את ההחלטה הזאת, והדבר הראשון שאני אעשה הוא לקיים את המפגש עם אנשי הוועד. לפני שנה ביוזמתי קיימתי פגישה אתם בניסיון לרתום אותם לשיתוף פעולה שלא צלח. דבר נוסף - לא כצעקתה. אני לא מוציא מכלל אפשרות מעורבותם של גורמים פליליים, כולל הפשע המאורגן, אבל אנחנו צריכים שיתוף פעולה, וביקשתי מאנשי הוועד לדעת את הדברים - לא צריך תלונה - כדי לבצע פעילות חכמה, ולא זכינו למענה בעניין הזה, לצערי.

דוד אזולאי:

מצד אנשי השוק?

אהרון עזרא:

מצד אנשי השוק, והבן-אדם היה שותף לפגישה.

השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי:

ראשית, תודה על המעקב הצמוד שאתה ממשיך לקיים אחר המשטרה. אכן בדרך-כלל אנחנו זוכים לסיוע, לגיבוי ולחיזוק. בהזדמנות הזאת תודתי על-כך שסיימת היום חוק בעל חשיבות עצומה הן לשירות בתי הסוהר וגם באופן מעשי למערכת אכיפת החוק כולה שהמשטרה היא חלק מרכזי ממנה. אני מודה לך על-כך, אני הייתי שותף ועקבתי מקרוב אחר המאמצים האדירים העצומים, כמעט חסרי התקדים בחקיקה בכנסת שאתה השקעת בחודשים האחרונים.

דוד אזולאי:

הרגשנו את זה.

השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי:

הברכה הייתה ליושב-ראש הוועדה, לא לאיש האופוזיציה בוועדה בהקשר הזה.

אני שותף כאן להרגשה שתיאר כאן תת-ניצב עזרא, ואני בטוח שגם חבריי למשטרה הרגישו קצת: חוסר איזון בביקורת שהושמעה על-ידי החברים. אומנם פתחת פה בדברי שבח, אבל המתקפה הייתה קצת לא מאוזנת, אבל זה לא משנה, אנחנו צריכים להתייחס לנושאים שהועלו.

ראשית, לגבי דברי חבר הכנסת אזולאי, 9 מעשי רצח שהתקיימו שבכולם יש פעילות ענפה, נחושה ומקצועית מאוד של כל מחוזות המשטרה. באף אחד מן המקרים האלה לא הוגש עדיין כתב אישום שנוגע ישירות למעשי הרצח: הרצח של שרה בן-אדירי, של שקד שלחוב באשקלון, של שניים מהמספרה בהוד השרון, של שלושה אנשים ביהודה הלוי ושל דניאל ואלה נחשון בחדרה. לגבי כל אחד מהמקרים האלה יש פעילות מאומצת, וחלק מהאנשים שהיו מעורבים, להערכתנו בביצוע הרציחות יושבים כרגע מאחורי סורג ובריח כרגע, ובנושא הזה אני מקווה שבעתיד נוכל לבשר על פענוח, על העמדה לדין ועל מיצוי הדין עם הרוצחים.

המשטרה עושה ריכוז מאמץ חסר תקדים מול הפשיעה המאורגנת. אילו רק נאמר שמאז 12 בדצמבר בשנה שעברה נעצרו אלפים במסגרת מאבק המשטרה נגד הפשיעה המאורגנת.

היו"ר יורי שטרן:

אלפים?

השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי:

כן. מספר העצורים היה 6,454.

היו"ר יורי שטרן:

בכלל או במסגרת הפעילות הזאת?

השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי:

במסגרת פעולות הלחימה בפשיעה המאורגנת.

היו"ר יורי שטרן:

אז, אם כך, יש לנו מקומות בבית-סוהר.

השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי:

לא כולם נשארים במעצר, אבל נעצרו רובם לחקירה. נסגרו למעלה מ- 1,700 מכוני הימורים בלתי-חוקיים; נסגרו למעלה מ- 1,400 מכוני ליווי; נתפסו למעלה מ- 3,400 מכונות מזל; נעשו אלפי תפיסות של סמים, של אמצעי לחימה, של רכוש גנוב; עוכבו לחקירה למעלה מ- 13 אלף אנשים. יש מבצעים כל יום, כל לילה בכל מחוזות המשטרה בניצוח המפכ"ל, סגן המפכ"ל, ראש אמ"ן, מפקדי המחוזות. המערכת מגויסת לקרב הזה כי היא רואה בו קרב חיוני לנשמתה של הדמוקרטיה בישראל ולאיכותה של החברה בישראל לקיים חיים נורמליים.

בקשר לנושא שהעלה חבר הכנסת איוב קרא, נושא שהיום נתקלתי בו בפעם הראשונה - הרצח בתחנת הדלק - אני אבקש את כל הפרטים הרלוונטיים מהמחוז כדי לעקוב ולראות שאכן מושקעים כל המאמצים כדי לפענח את הרצח הקשה הזה.

יש בהחלט צורך בשילוב של יוצאי חבר העמים במשטרת ישראל. הם כוח מאוד משמעותי כאשר מתמודדים עם פשיעה בקרב אוכלוסייה שאיננה דוברת עברית. גם בפרשה שפוענחה לפני מספר שבועות על חוליית שכירי החרב מבלרוסיה, השוטרים יוצאי מחבר העמים היו מעורבים בחקירה, תרמו תרומה רבה מאוד להתפתחויות בחקירה הזאת, וכמובן, אם הייתה לנו יכולת לקלוט כמו שאנחנו רוצים, ודאי היינו קולטים גם יוצאי חבר העמים.

שאלת את נציג האוצר, והוא יודע שמשטרת ישראל נמצאת במצב לא פשוט. נשאלנו האם קיבלנו משהו בהקשר של הפשיעה המאורגנת, התוכנית דיברה על כמיליארד שקל בשלוש שנים, עשינו עדיפויות פנימיות לבקשת ראש הממשלה ועשינו היררכיה. לצערנו, נכון להיום ההתייחסות לא רצינית וצרכים מרכזיים שלנו בתחום הטכנולוגיה, בתחום התוכנית להגנת עדים, בתחום חיזוק היכולות של היחידות המרכזיות - הימ"רים - שהם הגופים המרכזיים שהמחוזות מפעילים מול ארגוני הפשיעה לא קיבלו את תוספת הכוח, את השדרוג הנדרש בלוחמים, במשאבים, בציוד כדי להשיג את היעדים האלה. כפי שאתה רואה לא מחכים, פועלים פה בכל העוצמה, אבל אני מאמין שנסתייע גם בוועדה כדי לקבל טכנולוגיות נדרשות ותוספות משאבים חיוניות, והתוצאות תהיינה יותר מהירות ויותר אפקטיביות.

היו"ר יורי שטרן:

כמה כסף הצליחה מדינת ישראל להחרים בעקבות הפעילות הזאת?

השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי:

יש נושא שהגענו לגביו להתקדמות עם משרד האוצר בכל הנוגע לחילוט של רכוש ממשפחות הפשיעה, ואני מקווה שלפחות בנושא הזה תהיה התפתחות משמעותית.

היו"ר יורי שטרן:

זה ייכנס לקופת המשטרה?

השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי:

זה ייכנס למערך שלוחם כדי להמשיך בפעילות החילוט.

היו"ר יורי שטרן:

רק לפעילות החילוט, לא לשאר הפעילויות?

השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי:

לפעילות מול ארגוני הפשיעה. בסך הכול התוצאה המעשית בכסף היא שמלבד המאסרים שאתה חייב להכניס מאחורי סורג ובריח, אתה גם רוצה להביא להתמוטטותם ולקריסתם, ולכן החילוט הוא כלי מרכזי.

אני רוצה לסיים בקשר לנושא בצפון. פעם ראשונה אני שומע שיש תחושה שדווקא בצפון יש חוסר פענוח של פרשיות מן הסוג שפירטתם, לי זה לא מוכר.

עסאם מח'ול:

מרגישים שמאבדים את הצפון.

השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי:

אני לא יודע איך התחושה הזאת נוצרה כי סטטיסטית לא שמעתי עליה אף פעם, גם לא מכם, ואנחנו נפגשנו ודיברנו לא פעם. אבל יכול להיות שזה ראוי לבדיקה. המשטרה ודאי יודעת האם אכן התחושה הזאת היא התחושה המורגלת או היא יותר סובייקטיבית.

אילן פרנקו:

הנתונים שמחזיק קצין אג"ם גליל שונים, אדוני השר.

השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי:

לאחר מכן נשמע ונקבל גם מכם ריכוז של השמות ושל פרשיות מעשי הרצח, ואני וחבריי מהמשטרה נתייחס אליהם.

היו"ר יורי שטרן:

כבוד השר, תודה. המשימות שלך באמת קשות. הביקורת מבטאת פה תחושות ולא מעט מההתבוננות במה שקורה. היא נועדה כדי לסייע במשטרה כי אנחנו רואים בה מגן לאזרחים.

הפעם היו פחות דברי שבח מאשר דברי ביקורת, ואנחנו מבקשים שמבחינתכם זה לא יתקבל כהשתלחות, אלא בצורה באמת בונה. תראו אולי פעם נוספת איפה הבעיות, ואיך אפשר לתת דגשים אחרים.

בכסף שהושקע בהאזנות סתר לאביגדור ליברמן אפשר היה להקים שיטור קהילתי בהרבה מקומות. זה עניין של עדיפויות. עם כל המגבלות היום בקליטת אנשים חדשים, אין ספק שפה ושם מתחלפים אנשים, ואם הדגש הוא על כניסתם של דוברי רוסית ועל ניצול של הכוחות המקצועיים שהגיעו משם יש גם סיוע של משרד הקליטה, למשל, יש גיוס באמצעות הצבא - אם זו המדיניות, וקרו כבר מספר אירועים - קרדי התחיל בדרום, ויבורך, ואחר-כך זה היה בעוד כמה מחוזות. כלומר, אפשר לעשות דברים. מצדנו, למשל, תוכנית הגנת העדים, והכספים שהם אמורים להחזיר למשטרה שהיא שמה יד עליו, ואם לא היא אז הכסף היה מתגלגל בעולם העברייני ולא מגיע למדינת-ישראל. אנחנו בעד הגישור בין הצרכים לבין האמצעים. תודה לך.

אהרון עזרא:

אני רוצה להשלים את סוגיית השוק הסיטונאי. הסיומת של הדברים שלי קודם חשובה, ואני מרים את הכפפה שאיננה כפפת אגרוף, לשם שינוי. אנחנו ניפגש עם אנשי הוועד, ואני מאוד מקווה שיהיה שיתוף פעולה מצדם, ולא מה שהיה לפני שנה, ויכול להיות שהגענו לבשלות כלשהי שהיא מאוד חשובה.

אני רוצה לומר פעם נוספת שאני לא מוציא מכלל אפשרות את מעורבותם של גורמים פליליים בכירים בשוק הסיטונאי. אבל אנחנו צריכים את שיתוף הפעולה, ולאו דווקא במסגרת תלונה מקובלת כמו שהתייחסנו קודם, ואני מקווה מאוד שעכשיו נזכה לשיתוף הפעולה הרצוי. אנחנו נמצאים בשוק. אנחנו עושים פעילות גלויה וסמויה במטרה להתחקות אחרי הדברים. ישנן תופעות של אלימות בשוק; רק בסוף השנה הקודמת היה רצח. החשוד הוא ערבי, והוא ברח לתחומי איו"ש, ואני מקווה מאוד שהוא ייתפס באיזשהו שלב, אבל הוא לא קשור לפשע המאורגן, כפי שניסו לצייר את הדברים. אני מקווה שנצליח לשים עליו את היד. באופן כללי, אני יכול להגיד שבתחומי המרחב שלי, לפחות בשנה האחרונה, כל מקרי הרצח גלויים, וכל החשודים הובאו לדין. יכול להיות שיש מקומות שהתנאים היו הרבה יותר קשים בהם. זה מייצר בעיות תנועה קשות, אזור סביבת השוק הסיטונאי שאנחנו מחויבים להשקיע בה משאבים לטובת התמודדות עם העניין. יש שם שוהים בלתי חוקיים, בעיקר ערבים, שעובדים בשוק, ומי שמעסיק אותם הם הסוחרים, לא משטרת ישראל, וגם להם יש חלק בעניין. ננסה להתמודד עם התופעה הזאת. אנחנו מקיימים מבצעים אד-הוק. כשמתפתחת בעיה אנחנו מייד נכנסים במסה כבדה כדי להתמודד עם העניין.

אני אפגש עם אנשי השוק. אני יודע שהמטרה שלהם היא אחת, אני לא יודע מה האינטרס שלהם לטובת העניין, ואם אנחנו מדברים על הניסיון להתמודד עם העברות הקשות של חשיפה, נקודת משטרה בוודאי לא תעזור במקום. בנתונים האובייקטיביים שיש לנו היום אין לי היכולת להפריש ארבעה שוטרים בקביעות---

דוד אזולאי:

נוכחות.

אהרון עזרא:

נוכחות יש תמיד. אנחנו נכנסים עם היס"ם, ואני נכנס עם הבילוש ועם הסיירים. אני מזמין את כל אחד מהאנשים לומר שהייתה תלונה או בקשה לסיוע שלא הגיעה ניידת תוך פרק זמן קצר מאוד למקום הזה. הצגת הדברים לא מדויקת בלשון המעטה.

היו"ר יורי שטרן:

אני לא השופט פה, לפחות בשלב זה לא הייתה לי כוונה להגיד מי יותר צודק. הכוונה הייתה למצוא פתרון משותף. אני אמרתי גם לסוחרים כי בהיקף הנזקים שהם מדברים עליו בגלל הפשיעה - והם לא דיברו על הפשיעה המאורגנת, וגם אני לא דיברתי עליה---

אהרון עזרא:

הוא הזכיר את זה עכשיו.

היו"ר יורי שטרן:

היא מאורגנת במקום.

אהרון עזרא:

ויש, אני אומר שיש.

היו"ר יורי שטרן:

בעיניי זה בכלל לא משנה. אם היא מאורגנת היא תביא אתכם לדברים נוספים. אם היא מקומית ומאורגנת בתחומי השוק – די. כלומר, מבחינתי זו כבר סיבה בשבילכם להיות יותר ערים.

הסוחרים ציינו כמה סחורה הם מאבדים, ואני אמרתי שכדאי להם להשתתף כספית בשמירה כי זה יותר זול מאשר לאבד כל פעם. זאת שיחה שצריכה להתקיים ביניכם. אני לא מסכים ששלושה חודשים אחרי ישיבה בכנסת, אחרי הסיכום, אחרי המכתבים ששלחתי אתם עדיין בתחום ההבטחות. לזה אני לא רואה שום הצדקה.

אהרון עזרא:

אני יכול להסכים אתך בעניין הזה. אני לוקח את זה עליי אף על פי שלא הייתי שותף לעניין.

היו"ר יורי שטרן:

אם בישיבה היו אומרים שלא יישבו עם הסוחרים כי ישבנו אתם לפני כמה חודשים, והעסק לא עובד, אז יכול להיות שהייתי מנסה לשכנע את המשטרה, אבל לפחות היה נאמר. כאן נאמר חגיגית שזה יתקיים, ולא ייתכן שכאשר הכנסת מבקשת ואתם מבטיחים זה לא קוים. זה לא יילך ככה.

חיים רחמים:

אני קצין אח"ק גליל, נקודת המשטרה הצפונית של משטרת ישראל. בנושא הפשיעה, כפי שסקרה פה תת-ניצב מרגלית, אנחנו לא שונים כמעט בכלום בכל מגמות הפשיעה שיש במשטרת ישראל. גם ב- 2003 וגם ב- 2002 הייתה מגמה של ירידה, במיוחד בתחום עברות האלימות באזור שלנו, והמגמה הזאת נמשכת גם השנה.

אני מצטער שחבר הכנסת איוב קרא לא פה כדי לשמוע מה יש לי להגיד על האזור הספציפי שלי.

היו"ר יורי שטרן:

יש פה אנשים מהמקום.

חיים רחמים:

אני קודם רוצה לפנות למשפחה ולהביע את תנחומיי לרצח ולהגיד שאני מאוד מצטער שעוד לא הספקתי לפגוש אותם, אני פשוט חדש בתפקידי. המרחב שלנו מאוד מיוחד, מאוד פתוח לקהילה. אם ראש מועצת פקיעין היה פונה למפקד המרחב, אני מניח שמפקד המרחב פלוצקי היה מפנה את כל עיסוקיו כדי לדבר אתו.

בסיפור הרציחות שיש במרחב גליל אני מוכרח לציין שכמו כל משטרת ישראל אנחנו עובדים בתחום הזה באופן מאוד מיוחד וספציפי, וגם ברצח הספציפי של המתדלק הנסיבות שהועלו כאן אינן מדויקות כל-כך, מטבע הדברים. אנשים לא מכירים את העובדות ואת הנסיבות של מקרי החקירה עצמן, ומטבע הדברים אני גם לא יכול לפרט.

היו"ר יורי שטרן:

האם אנשים צודקים כשהם אומרים שמשורה שלמה של רציחות אין מקרה אחד שפוענח והגיע לסיכום מתאים בבית-המשפט ובבית סוהר. נתנו לך מספר מקרים, לא רק מקרה אחד.

חיים רחמים:

אני יכול להגיד באופן חד-משמעי שמתוך מקרי הרצח שאירעו במרחב גליל 6 מתוך 16 מקרים כן פוענחו, ועדיין עובדים במסיביות עם העצורים על מקרים נוספים, גם בתיק הספציפי הזה שעלה כאן על מקרה השוד בתחנת הדלק בפקיעין. אני אומר בכוונה שוד, כי זה לא רצח לשמו, הם לא באו במטרה לרצוח בן-אדם. לצערי הרב, המקרה מצער מאוד וחבל שהוא קרה, בגלל שוד נהרג בן-אדם, ואנחנו לא נחסוך בשום מאמץ שהמקרה הזה יהיה גלוי. יש לנו כיווני חקירה בתיק הזה, אינני יכול לגלות כרגע למה הם מתקשרים. אנחנו מקיימים מדי שבוע סטטוס של התיק הזה ושל תיקים נוספים אצל מפקד המחוז בכבודו ובעצמו, שבו הצוות נדרש לפרט את הפעולות שבוצעו ומה הם עומדים לבצע, ומפקד המחוז נתן הנחיה מפורשת וחד-משמעית לתת את כל המאמצים והאמצעים לתיק הזה ולתיקים נוספים כדי לגלות את המבצעים, ואני מקווה מאוד שאנחנו נגלה אותם.

דוד אזולאי:

האם המקרים שהועלו כאן על עכו: אדם שנלקח מביתו ועוד אנשים אחרים, יש להם עקבות בעניין הזה?

קריאה:

יש גם ירי כל יום בעכו באמצע היום ובלילה, והשוטרים רואים ובורחים. אחרי שהירי נפסק השוטרים באים. נשרפו 3-4 חנויות בעיר העתיקה, רצו לקלקל את היחסים בין יהודים לבין ערבים ואף אחד לא מסתכל. אני מפחד על הילדים שלי, וגם אתה מפחד על הילדים שלך שם. עד מתי יהיה המצב הזה?

היו"ר יורי שטרן:

מה תגיד, אדוני?

חיים רחמים:

לגבי משטרת עכו, אני לא מכיר את האירועים שהוא מדבר עליהם.

היו"ר יורי שטרן:

זה לא במחוז שלך?

יושב מולך חבר הכנסת דוד אזולאי, שהוא גם תושב עכו וגם יושב-ראש ועדת משנה שהקמנו לענייני לוד ועכו – שתי ערים מעורבות שמצב הפשיעה שם מאוד מסוכן. לכן אני מבקש, דוד, כיושב-ראש ועדת משנה שמכיר את העיר הזאת יותר מכולם פה, תעלה מול המשטרה את המקרים האלה ותבקש התייחסות עניינית. בעוד שלושה חודשים נקיים פה דיון חוזר ונשמע את הדיווחים שלך ושל שאר אנשי המשטרה איך מתקדמת החקירה גם במקרי הרצח האלה. בלי הפרטים האופרטיביים – אף על פי שיש לנו ועדת משנה לביטחון פנים – אנחנו יכולים לסגור את הישיבה הזאת לגורמים חיצוניים ולדווח ישירות, ובלבד לחברי הכנסת. אולי כדאי לנו לעשות את זה.

אתם לא קוסמים, אבל זה גם לא דבר---. אם מתוך 16 מקרי רצח – לא שוד – רק 6 פוצחו עד כה זה לא נשמע תוצאה טובה. אולי מבחינת הממוצע הארצי, כן, אני לא יודע.

מרגלית קורפרו:

אחוז הגילויים עומד על 34%.

היו"ר יורי שטרן:

מקרי רצח הם בכל-זאת מקרים שדורשים טיפול אחר. אז כמה הוא אחוז הפענוח?

מרגלית קורפרו:

כ- 71%.

היו"ר יורי שטרן:

לאנשים פה יש תחושה, שביטאו אותה גם חברי הכנסת, גם ראש המועצה וגם המשפחה הנפגעת ובעל תחנת הדלק, שבגליל המשטרה לא מסוגלת לשים את ידיה על הרוצחים, ולכן אחוז הפענוח – נכון להיום – מתוך 16 מקרי רצח הוא כשליש, והממוצע הארצי הוא למעלה מ- 70%.

מרגלית קורפרו:

אנחנו מקבלים את ההנחיה לבדוק את המקרים וניתן את התשובות המתאימות.

חיים רחמים:

אני אבדוק את המקרים. אני עוסק בתחום החשיפה של הפשיעה החמורה כבר הרבה שנים, ופענחתי לא מקרה רצח אחד, אלא מספר שאני אפילו לא יכול לזכור, לצערי הרב; ואני יכול להגיד שמקרי רצח לא מפענחים ביום אחד, ולא מייד ביום אחרי.

היו"ר יורי שטרן:

אז תבדקו את הסטטיסטיקה שלכם.

חיים רחמים:

במרחב גליל לכל מקרי הרצח יש צוות חקירה מיוחד שלא מתעסק במט"ש, לא לוקחים אותו לשמירה על בתי-ספר ולא לפעילות פח"ע, אלא הוא מתעסק אך ורק בתיק הספציפי הזה. והוא מוכן לתת כל יום דין וחשבון למפקד המחוז מה הוא עשה ומה הוא מתכנן לעשות.

היו"ר יורי שטרן:

אנחנו נעשה פה שימוע כעבור 3 חודשים.

יש לי עוד שאלה לאגף החקירות, המקרים שמגיעים לידיעת חברי הכנסת, שמצביעים כביכול – ושוב, זה דורש התייחסות הרבה יותר מקצועית כי אלה טענותיהם של האנשים עצמם – על רשלנות מסוימת וחוסר הקפדה בשלבים הראשונים של החקירה, וכשהעניין מגיע לבתי-משפט ולהגשת כתב אישום, חסר חומר שאפשר היה לאסוף אותו לו היו עושים את העבודה הזאת כנדרש. הפעולות האלה, אתם כאגף החקירות עושים בדק בית כלשהו? אפשר להגיע אליכם עם מספר מקרים שתבדקו אותם בעצמכם?

מרגלית קורפרו:

כן, אנחנו עושים בדק בית, בוודאי, עושים תחקירים, מגיעים אליי כראש מחלקת חקירות, תלונות או טענות, ואנחנו בודקים את הדברים ברצון, ואנחנו נתייחס. יכול להיות שהדברים נבדקו בעבר, אין לי מושג על מה אדוני מדבר, אבל אנחנו נבדוק. זה לא חייב להגיע למח"ש, אלא בדיקה מקצועית שלנו.

היו"ר יורי שטרן:

אז אני אפנה אלייך מספר תלונות כאלה.

מרגלית קורפרו:

לכבוד ייחשב לי הדבר.

היו"ר יורי שטרן:

תודה רבה, ותנחומיי גם.

הישיבה ננעלה ב- 13:20

"משטרת ישראל ידעה על המעילה של אתי אלון בבנק למסחר שלוש שנים לפני קריסתו של הבנק", כך אומר יושב ראש המועצה להסדר ההימורים בספורט יום טוב סמיה.

"משטרת ישראל ידעה על המעילה של אתי אלון בבנק למסחר שלוש שנים לפני קריסתו של הבנק. המשטרה יכלה למנוע את קריסתו ואת המעילה הגדולה שביצעה אלון, לו בדקה את המידע הרב שהועבר אליה שלוש שנים לפני חשיפת הפרשה", כך טען יו"ר המועצה להסדר ההימורים בספורט האלוף במיל' יום טוב סמיה בראיון בבאר שבע. דבריו התפרסמו בעיתון גלובס.

לדבריו, המשטרה ידעה על פעילותה הפלילית של אתי אלון ואחיה עופר מקסימוב, אך לא נקפה אצבע.
"המשטרה ידעה היטב שכספים בהיקף של עשרות מיליוני שקלים מועברים מהבנק לגורמים שונים בענף ההימורים הבלתי חוקיים בישראל, וכן לעופר, אחיה של אתי אלון, אך היא לא עשתה דבר בעניין זה. המשטרה ידעה שאלון עובדת בבנק ולא בחנות שמוכרת ירקות ופרות, והיא הייתה יכולה לעשות 'אחד ועוד אחד' ולקשר בין אחיה עופר לבין העובדה שהיא עובדת בבנק, ולגלות את המעילה מבעוד מועד. אני אומר את הדברים באחריות ובידיעה מלאה של הפרטים".

עוד אמר סמיה כי המועצה להימורים בספורט, שהוא עומד בראשה, מעבירה למשטרה חומר רב על תופעת ההימורים הבלתי חוקיים בישראל. "לצערי הרב, המשטרה אינה עושה הרבה בחומר שמועבר אליה".

עוד אמר סמיה כי תעשיית ההימורים הבלתי חוקיים בישראל "מגלגלת" 12 מיליארד שקלים בשנה. "מדובר בסכום עתק", אמר סמיה, "הפוגע פגיעה קשה בכלכלת ישראל, מאחר שמדובר בכסף שחור, רובו מעסקים בלתי חוקיים ומהלבנת הון שחור".

לשם השוואה הוא ציין כי הסכום העובר בתוך ההימורים "החוקיים" במדינת ישראל הוא כארבעה מיליארד ₪ לשנה, וזאת, כאמור, לעומת 12 מיליארד ₪ בהימורים הבלתי חוקיים. (ר)
http://www.a7.org/news.php?id=68651

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.