מלוא הארץ שחיתות: ברק נתן ידו לשחיתות ? מדוע ?  

ב-2 במאי 2004, לפני שבוע בדיוק, נערך משאל בליכוד. ראש הממשלה אריאל שרון נחל תבוסה צורבת. אנשי הימין בכלל והמתנחלים בפרט, צהלו. ניצחנו, הם אומרים. לא תהיה הינתקות. הניצחון הגדול הפתיע אפילו אותם. רק שבועיים קודם לכן נראה היה ששרון צולח את המשאל, והולך על ניצחון. והנה, גם בעזרת הכסף האסור בו השתמשו, הצליחו המתנחלים להפוך את הקערה על-פיה.

ב-6 במאי 2004, יום ה' האחרון, בחרה הוועדה לבחירת שופטים ארבעה מועמדים חדשים לכהונת שיפוט בבית המשפט העליון, ובהם פרקליטת המדינה, עדנה ארבל. שר המשפטים יוסף (טומי) לפיד ונשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, יצאו - כביכול - ומלוא תאוותם בידם: הם הצליחו למנות את כל המועמדים שהציגו, ואפילו לעשות עסקה מוזרה בדרך ולקבל את תמיכתו של ח"כ שאול יהלום למינוי ארבל.

שלטון החוק ניצח, צהלו לפיד, עדנה ארבל וחברתה דורית בייניש, ויחד עימם להקת המעודדות, עיתונאיות ועיתונאים בעלי עניין (בידיעות אחרונות והארץ), פוליטיקאים מן השמאל וכמה מגבירי מערכת המשפט בישראל. אלא שהעובדות, למרבה הצער, שונות בתכלית: שלטון החוק הובס. הברית המפוקפקת ארבל-בייניש היא שניצחה. מקרה זה ממחיש כי אפילו אצל ברק, שטבע את האימרה "מלוא כל הארץ משפט", התהפכו היוצרות. עתה ניתן לומר כי במצבנו הנוכחי, נראה כי "מלוא הארץ שחיתות".

שני האירועים הללו - המשאל בליכוד וההצבעה בוועדת לבחירת שופטים - מנותקים זה מזה, לכאורה. הרי בראשון מדובר על אידיאולוגיה, ובשני מדובר על מינוי מושחת. למעשה, מדובר בתופעה שבה הרוב מקבל, משיקולים צרים וזרים, החלטה הרסנית:

- הנה, ארבעה-חמישה ימים אחרי המשאל, כבר משגר נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש אגרת לראש הממשלה הפלשתיני, אבו עלא, ומזמין את הפלשתינים להציג תוכנית משלהם, במקום תוכנית ההינתקות של שרון;

- הנה, יום-יומיים אחרי, מראים סקרים שונים על ירידה נוספת באמון הציבור בבית המשפט העליון. מי שרוצה להיווכח כיצד מגיב הציבור להחלטות, מוזמן לקרוא את מאות התגובות דווקא באתרים וואלה ו-Ynet. שם, כידוע, אין מניות למשפחת נמרודי... בדיקה פשוטה תוכיח, כי לפחות שלושה-רבעים מתוך מאות התגובות (בכל אחד מהאתרים הללו) שוללות מינוי ארבל, וטוענות נגד הוועדה על-כך שלא בדקה כדבעי את התלונות נגד ארבל ועל כך שהיא מאפשרת לפרקליטה מושחתת להיכנס להיכל העליון.

הצרות שבדרך

פרשת ארבל אינה נחתמת עם מינויה לבית המשפט העליון. להיפך: לדידי, הפרשה רק מתחילה. מנקודת ראותי, ארבל ניסתה לכאורה לקבל שוחד, עשתה מעשים שיש בהם משום הפרת אמונים, שיבשה הליכי חקירה ומשפט, פגעה בפרטיות של אנשים ומה לא. על כן אני רואה חובה ואף שליחות להוסיף ולטפל בפרשה זו.

פרשת ארבל היא לדידי קו פרשת המים. גם מי ששמח על מינויה לא יכול היה שלא להבחין, כי תוך-כדי ויכוח על כשירותה, נשחטה "הפרה הקדושה" הכמעט אחרונה בישראל - בית המשפט העליון. מעתה, עקב התנהגות בכירי בית המשפט העליון, ומאחר שהנשיא ברק עצמו פעל באופן מוזר למינויה (וגם אמר בוועדה, שומו שמיים, כי היא ראויה לכהן גם אם נכונים דבריה של לימור לבנת בדבר הג'וב שביקשה ארבל לסדר לבעלה, באותן נסיבות) מאבד בית המשפט העליון מיוקרתו. מעת מינוי ארבל, בית המשפט העליון אינו נקי יותר מהכנסת, מהממשלה ובעצם מכל גוף ציבורי אחר. הוא שאמרנו: מלוא הארץ שחיתות.

מעתה כבר אי אפשר לומר, אפילו בטעות, שופטים עליונים. מי שמכניס לבית המשפט העליון תפוח רקוב ומחלל את המקום הזה, אינו עוד "עליון" ואל לו לצפות ליחס של כבוד כאילו מדובר באנשים מורמים מעם. בשביל כבוד צריך לעבוד. ביושר, בנאמנות ולמען המטרה: לטובת הציבור הרחב, ולא לטובת אינטרסים זרים. הדברים נאמרים כאן בהכללה, שכן שופטי בית המשפט העליון, כגוף אחד, הם שאישרו את מועמדותה של ארבל לבית המשפט העליון. לכן, האחריות רובצת עליהם כגוף אחד.

המרוויחים והמפסידים

יאמר כאן מייד, כי מינויה של ארבל אינו בבחינת סוף פסוק. סביר להניח, כי המינוי עוד יפעל כבומרנג כנגד מי שהובילו את המהלך. בינתיים, כדאי לעשות מאזן ביניים. להצביע על המרוויחים והמפסידים. וגם להזהיר, כן כן, גם רבים וטובים הנמנים עם להקת המעודדות של ארבל, מפני העתיד לבוא:

1) השר יוסף (טומי) לפיד - הוכיח כי הוא יכול באמת להביא שינוי. במיוחד כשמדובר בשינוי רע, עם או בלי העזרה הבעייתית מצד ח"כ אתי לבני. בהתנהגותו הכוחנית בימים שלפני כינוס הוועדה (למשל, שימוש במילה "טרור" על-מנת לנגח את מגישי ההתנגדויות למינוי, למרות שאלה פעלו כחוק), ובהימנעותו מבדיקה רצינית ועניינית של ההתנגדויות נגד ארבל, הוא הוכיח שוב - למי שלא ידע כבר - כי הוא אדם גס רוח וחסר אחריות ציבורית, לא רק בהופעותיו הפומפוזיות בפופוליטיקה, אלא גם במעשיו ובהחלטותיו. איני בוחן כליות ולב, אך מהלכיו של לפיד מעלים חשש כי את מועמדותה של ארבל לא קידם בזכות כישוריה. כמה תמורות מפוקפקות כבר נרשמו בשל פעילותו:

- גניזת תיק אולמרט - לפיד "הזמין" את גניזת תיק אולמרט-אפל. פעם אחרי פעם הוא אמר אישית לארבל, וגם בפומבי, כי אולמרט הוא חברו האישי והטוב; והודיע כי ביקש מארבל לסיים את הטיפול בתיק זה ובתיקו של אריאל שרון - בפרשת האי היווני - קודם שיגיש את מועמדותה לבית המשפט העליון. התוצאה לא אחרה לבוא: ארבל הגישה חוות דעת מוזרה ובה היא ממליצה לסגור את תיק אולמרט-אפל, מהעדר אשמה (!) ולמה מוזרה? כיוון שהעובדות בפרשת אולמרט, ושיחות הטלפון בינו לבין אפל, אכן מקימות לפחות חשד לעבירה פלילית (היועמ"ש מני מזוז החליט לסגור את התיק בנימוק של העדר ראיות מספיקות, להבדיל מהעדר אשמה). ההמלצה של ארבל נראית מוזרה, משל פעלה כדי לרצות את לפיד, במיוחד כשמשווים את החלטתה בפרשת שרון-אפל: כאן נתפסת ארבל למילה פה מילה שם (ראיות נסיבתיות בלבד, גם לפי ארבל), ובונה על החומר הדל שברשות החוקרים תילי תילים של הנחות, שמובילות באורח בלתי נמנע לתזה לפיה מדובר בפרשת שוחד.

- עכשיו אפשר לסגור בשקט את תיק שרון - ארבל הפריעה בעצם נוכחותה, בתפקידה כפרקליטת המדינה. היא פעלה כמו פיל בחנות חרסינה. היא פרקה עול, את עולו של היועץ המשפטי לממשלה, גם זה הנוכחי, ובמיוחד זה הקודם. לפיד ידע, ובצדק - לא יהיה שקט בפרקליטות, כל עוד ארבל נמצאת בתפקיד. ומאחר שהיא מתעקשת להחזיק בתפקיד כבקרנות המזבח, אלא אם תקודם לעליון, אין ברירה, אלא לתת לה בעיטה למעלה. שם, בבית המשפט העליון, היא תהיה רק אחת מתוך 15 שופטים. פינוי הפרקליטות, גם מרוחה וגם מנוכחותה, יאפשר ליועמ"ש הנכנס, מני מזוז, לעשות את עבודתו בשקט. ובמיוחד לסגור את תיק שרון בפרשת "האי היווני", מבלי שארבל תנשוף בעורפו, ומבלי שתוכל לצאת נגדו פומבית. סגירת התיק תאפשר לשרון להמשיך בתפקידו, ותבטיח את מעמדו של לפיד בממשלת ישראל (אצל בכירי שינוי קיים חשש: אם שרון יאלץ ללכת, יבוא אחריו נתניהו; וזה יעדיף את המפלגות הדתיות בממשלתו, דבר שישאיר, כמובן, את לפיד מחוץ לממשלה). אין בדברים הללו כדי לרמוז חלילה כאילו היועמ"ש עומד לסגור את תיק שרון מתוך שיקולים זרים (אני מאמין בהחלט ביושרו ובמקצועיותיו של מזוז), אלא כדי להביע את ההערכה המקובלת גם על לפיד, לפיה במקום אחר תוכל ארבל להפריע פחות;

- לפיד מתבטל בפני ברק - מערכת המשפט היתה ומאז ומתמיד קרובה לליבו של לפיד (שהינו בעל השכלה משפטית). עד כדי כך קרובה לליבו, שהוא מתבטל בפניה. לפיד אמר, כאשר נשאל האם אותם ארבעה שופטים הם המועמדים שלו, כי הם למעשה המועמדים של ברק, והוא, לפיד, תומך במה שתומך ברק. בקיצור: ללפיד כאילו אין דיעה משלו. הוא עשה מה שאמר לו ברק, משל היה פודל קטן שמחכה לליטוף. ואני לתומי חשבתי ששר משפטים אמור להיות אדם עצמאי, המקבל החלטות על-בסיס דעתו-הוא. לו היה פועל כך, ספק רב אם היתה ארבל נבחרת. לו היתה ארבל יודעת מה אמר עליה לפיד, ומה דעתו האמיתית עליה (שהיא לא מתאימה, וגם לא כל כך ישרה), היתה מבינה כי עסקינן באדם שפיו וליבו אינם שווים. ואז היתה גם מתפכחת, לפחות בכל הנוגע לעתיד לבוא: לפיד לא נלחם בשבילה (ארבל ללפיד, בדמעות: "בלעדיך זה לא היה קורה"), לפיד נלחם בשביל לפיד. ארבל לא חייבת לו שום דבר. הוא פעל לסלקה מהפרקליטות. חד וחלק. ואת זאת יכול היה, בנסיבות שנוצרו, לעשות רק עם "בעיטה למעלה".

2) הנשיא אהרן ברק - אדם שמכירו היטב ומקרוב אמר לאחר המינוי, כי ברק הוא לא מה שהיה פעם: הוא התעייף ממאבקים. הוא ויתר לבייניש על מועמדותה של פרופ' נילי כהן, והסכים למועמדות ארבל, למרות שלא רצה בה בבית המשפט העליון. ברק לא הסתיר זאת: בשיחות פרטיות שקיים עם כמה גורמים (בתקופה שקדמה למינוי) הוא אמר כמעט מפורשות: ארבל לא תמונה כל עוד אני נשיא. ברק אמר שסיכוייה נמוכים, גם בשל התנהגותה בפרשת נאמן. כל זה לא הפריע לו להציג עתה את ארבל כמועמדת שלו, וגם להיאבק בשבילה, להכשיר עבורה שרצים ולסכן את יוקרתו.

ברק נמנע מבחינת ההתנגדות שהגשתי נגד ארבל. הוא לא פעל לבדיקה יסודית ועניינית של פרשיות השחיתות שדבקו בה, ובמקביל הסכים למעשה להשתתפותה של דורית בייניש במהלך הדיון בנוגע לארבל (למרות שידע היטב על ניגודי העניינים בהם היא מצויה בהקשר זה). נזכיר, כי החשדות כלפי ארבל נותרו בעינם, גם בעניין פרשת לבנת: למעשה, ביקשה ארבל שוחד מלבנת, כשדרשה ממנה למנות את בעלה לדירקטור בחברת בזק וגם המקרה בו התבקש אהוד ברק למנות את בעלה של ארבל לדירקטור בחברת צים הוא מעורר חשד לבקשת שוחד. בשני המקרים, אגב, המשיכה ארבל לעסוק בעניינים פליליים לכאורה הנוגעים ללבנת ולברק, מה שלא ממש עשה רושם על אהרן ברק. יותר מזה: במהלך הדיון בוועדה לבחירת שופטים אמר נשיא בית המשפט העליון כי גם אם נכונה גירסתה של לבנת (שארבל ביקשה ממנה מינוי לבעלה), הדבר אינו פוסל אותה מלהיבחר לשופטת בעליון. וכאן חוטא ברק לא רק לעצמו, אלא כלפי הציבור כולו.

ברק השלים עם מצב בלתי תקין, ולמעשה הסכים להכניס לבית המשפט העליון פרקליטה מושחתת שביקשה שוחד לעצמה ולמשפחתה. העובדה שלא הסכים לעכב את המינוי עד שתיערך בדיקה יסודית בנוגע לארבל מטילה צל כבד על מעשיו ושיקוליו במקרה זה. מי לידנו ייתקע, שברק לא "נאנס" לנהוג כך? הרי אין זה סוד כי בייניש כבר מתמרנת את ברק בעליון.

במצב שנוצר, ברק מעמיד רבים מאוהביו ותלמידיו במצב מביך: מה יעשו עכשיו עם כל הספרים שכתב (והם, כמובן, רכשו), ועם פסקי הדין המלומדים על ניגודי עניינים? כיצד יתייחסו מעתה לדברים שהוא אומר וכותב בנושא טוהר מידות? ובכלל, לאן הוא מוביל עכשיו את בית המשפט העליון? האם ברק אינו מבין - דבר המובן לרבים וטובים - כי התנהלותו בפרשת ארבל פוגעת מאוד ביוקרתו, במעמדו של בית המשפט העליון ובציבור הרחב?

3) השופטת דורית בייניש - רבות נאמר ונכתב על בייניש. על המניפולציות אותן הובילה. על תכסיסיה ועל תככנותה. אז כפרקליטת המדינה, ועכשיו כשופטת בית המשפט העליון. לשיא הגיעה בייניש כשטירפדה את מינויה של פרופ' נילי כהן לכהונת שופטת בית המשפט העליון; ועתה - לשיא חדש באופן התנהלותה בעניין מינוי ארבל.

בייניש יכולה בהחלט לרשום לעצמה הישג, בכך שהצליחה לכפות על ברק את חברתה ארבל. אלא שמדובר בהישג מפוקפק. לא צריך להיות משפטן דגול כדי להבין, כי העובדה שבייניש השתתפה בכל זאת - ובאופן פעיל - בדיון שנערך בוועדה לבחירת שופטים בדבר מועמדותה של ארבל, יוצרת עתה בעיה חדשה. כעת בייניש הינה בחזקת מי שנגועה בהפרת אמונים: היא ידעה היטב על מניעותה, ובכל זאת השתתפה בדיון כדי להשפיע ולהבטיח את בחירתה של ארבל.

נזכור ונזכיר, כי מניעותה של בייניש מלהשתתף בדיון האחרון של הוועדה לבחירת שופטים נובעת, לכל הפחות, ממועמדותם של שלושה לבית המשפט העליון: ארבל - זו נמנעה בשל חברותה מטיפול בעו"ד יחזקאל בייניש בגין עבירות מס ועבירות אחרות שביצע; שופט בית המשפט המחוזי בירושלים דוד חשין - שהתבקש והוציא צו זמני שעצר הגשת כתב אישום נגד עו"ד בייניש; ושופט נוסף בבית המשפט המחוזי בירושלים, יהונתן עדיאל - שותפו לשעבר של עו"ד בייניש. על כל אלה דילגה בייניש בקלילות, ובעזות מצח, יש לומר. על-אף זאת נסיבות אלה, ומכיוון שבראש הוועדה עומד לפיד, לא נשללה השתתפות בייניש.

ההתנהלות המושחתת של בייניש מזמינה צרות. בסיבוב הבא, אם וכאשר יהיה, יתקשו ברק ו/או בייניש לשכנע את הכנסת שלא להקים בית משפט לחוקה או להדוף הצעות חוק אחרות. עכשיו, אחרי מינוי ארבל, לא יוכלו עוד לבקש יחס מיוחד, כאילו הם מורמים מעם.

הערה אישית (י.י.):