אפליקציית אייפון לפורום סקופים  |  אפליקציית אנדרואיד לפורום סקופים  |  אפליקציית WindowsPhone לפורום סקופים
גירסת הדפסה          
קבוצות דיון גילוי מסמכים נושא #5870 מנהל    סגן המנהל    מפקח   עיתונאי מקוון    צל"ש  
אשכול מספר 5870   
אורן אדרי
חבר מתאריך 17.5.13
24385 הודעות		   17:12   10.06.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  

איך הפכה תקוות השלום באוסלו 93' למלחמה וייאוש ב- 2001  

 

איך הפכה תקוות השלום באוסלו 93' למלחמה וייאוש ב-2001

במסמך מקיף ומפורט בוחן בן כספית את תהליך אוסלו מראשיתו החשאית ב- 1993 ועד מפלת הבחירות המוחצת של אהוד ברק ב- 2001

בן כספית
17/09/01

קיץ 93', מלון 'המלך דוד', ירושלים. שר החוץ האמריקני וורן כריסטופר, בעיצומו של אחד ממסעותיו המתישים בין דמשק לירושלים, מכנס את אנשיו לארוחת עבודה. חברים, אומר כריסטופר לאנשי 'צוות השלום', המצב מורכב, יש התקדמות מעניינת, יכול להיות שאפשר להשיג פריצת דרך. השאלה היא איך ממשיכים מכאן. עומדת בפנינו אפשרות לוותר על חופשת הקיץ וללכת קדימה. האפשרות השנייה היא לצאת לחופשה המתוכננת עם בני משפחותינו, לעשות הערכת מצב ולחזור בסוף ספטמבר בכוחות מחודשים. מה אתם אומרים?החברים זעו באי­נוחות על כסאותיהם. דניס רוס סיפר שכבר התחייב למשפחתו. אחרים הינהנו בהסכמה. כריסטופר העמיד את הנושא להצבעה. החברים הצביעו בעד חופשה עכשיו, שלום אחר­כך. כעבור כמה ימים הם כבר בילו בחיק משפחותיהם בארצות­הברית.זה היה הקיץ הגורלי בחייו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין. הוא ניצב על קו פרשת מים היסטורי, דרמטי. מצד אחד, המאמץ במסלול הסורי: כריסטופר דילג ללא הרף בין ירושלים לדמשק וצבר עשרות שעות שיחה איתו ועם יריבו, חאפז אסד, במאמץ לגשר על הפערים שעוד נותרו בדרך לשלום היסטורי. רבין ידע שהכל תלוי, כעת, בהחלט ה (אמיצה) שלו.מצד שני, היו השיחות החשאיות באוסלו. בשלב הראשון, לא תלה בהן רבין תקווה מיוחדת ולא האמין שיבשילו למשהו רציני (חוץ מקצת תעסוקה לשמעון פרס המתוסכל). אחר­כך הוא נסחף פנימה. ככל שנקפו השבועות, כך נחלשה ספקנותו. ועדיין, העדיף רבין את המסלול הסורי. במכתב ששיגר לנשיא ארה"ב, ביל קלינטון, בסוף יולי 93', עדיין כתב רבין בפירוש את צירוף המילים "סוריה תחילה". אבל בתוכו, הוא כבר ידע שמתבשלת אופציה נוספת. האופציה של אוסלו.במסע הבחירות שלו הבטיח יצחק רבין לעם בישראל "ליישם את האוטונומיה הפלשתינית תוך שישה עד תשעה חודשים". בינתיים חלפה שנה, היעד נראה רחוק מתמיד. האלימות נמשכה, התהליך דישדש, הציבור החל לגלות קוצר רוח. רבין נזקק להישג מהיר. סוריה, פלשתינים, מה שיבוא קודם.היום כבר ברור שאת ההחלטה קיבלו עבורו האמריקנים. כשיצא וורן כריסטופר לחופשה, היה עדיין אסד בתמונה. כשחזר, מצא שם את ערפאת. ב­20 באוגוסט 93', בשעה 2.45 לפנות בוקר, חתם שמעון פרס, בחשאי, על הצהרת העקרונות המשותפת בין ישראל לפלשתינים באוסלו. הפור נפל. ישראל הלכה לתהליך שלום עם הפלשתינים. זו לא היתה תוצאה של תיכנון אסטרטגי מחושב מראש, אלא של נסיבות. ההזדמנות נקרתה בדרכו של רבין, הוא היסס, התלבט, בדק, חקר, ולבסוף החליט ללכת עליה. זו היתה החלטת חייו.

"שום דבר רציני", אמר רבין

הידיעה על ההסכם הדרמטי בין ישראל לאש"ף תפסה את בנימין נתניהו, מנהיג הליכוד, בחו"ל. למחרת נזעק ושב ארצה. יועצו, איל ארד, המתין לו בתחנת הדלק שליד נמל התעופה בן­גוריון. השניים ישבו במכונית ושוחחו. כמו שאר אזרחי המדינה (והעולם), תפס אותם ההסכם בהפתעה מוחלטת. מולם, בכניסה לנמל התעופה, ניצב שלט­חוצות גדול של הליכוד, במסגרת קמפיין ארצי ענק שנפתח כמה ימים קודם לכן, נגד הנסיגה העתידית מרמת­הגולן. כעת, הבין נתניהו, אין כבר צורך לעצור את הנסיגה, אלא את הקמפיין. "תוריד את השלטים, הם לא רלוונטיים", אמר לארד, "אנחנו בתוך סיפור אחר".איתן הבר, ראש לישכת ראש הממשלה, היה בטיול גיוס עם בנו באיטליה, כשהתפרסם דבר המגעים באוסלו. הבר ישב בחדרו במלון וראה, בטלוויזיה, דיווח שנראה ונשמע דרמטי. התמונות הנלוות היו של פרצופים מוכרים: רבין, פרס, ערפאת. הבעיה של הבר היתה שהוא לא מבין מלה באיטלקית. הוא התקשר ללישכת ראש הממשלה בירושלים. "מה קורה", שאל את סגן המזכיר הצבאי, עמוס גלעד, שהרים את הטלפון. "מה קורה?" ­ הזדעק גלעד ­ "איך זה שלא סיפרת לי כל הזמן מה קורה?! איך עשיתם את זה בלי לעדכן אות נו?"הבר, בגימגום, השיב לגלעד: "לא סיפרתי לך, כי אף אחד לא טרח לספר לי". הוא חזר ארצה ביום שישי, נסער והמום. בשבת נסע לביתו של רבין והגיש את התפטרותו. תחושת התיסכול שלו נבעה משני גורמים עיקריים: העובדה שלמרות היותו מקורב ואיש אמונו של רבין, לא ידע ולא עודכן. וגם העניין עצמו. הבר היה בעד מו"מ עם הפלשתינים ולא שלל פשרה עמוקה עימם, אך חשש שהדרך של אוסלו מהירה ופשוטה מדי. הסיכסוך מורכב, עתיק וקשה, אמר לרבין, נדרשת תקופת צינון ארוכה. רבין הרגיע אותו. "איתן, תאמין לי, לא האמנתי שייצא מזה משהו", אמר ראש הממשלה, "וכשזה התחיל להתקדם, אי­אפשר היה להסתכן בהדלפה". הבר השתכנע ומשך את ההתפטרות בחזרה. התנגדותו העקרונית לעקרון אוסלו עשתה לה בינתיים כנפיים והגיעה עד ערפאת. יום אחד הופתע הבר למצוא בפתח ביתו את הגינקולוג הצעיר, ד"ר אחמד טיבי. הוא הגיע כשליחו של ערפאת, לנסות להפיג את ספקנותו של ראש לישכת ראש הממשלה.גם שמעון שבס חשד לאורך כל הדרך. במארס ביקש ממנו רבין לערוך בחשאי סקר דעת קהל, באמצעות הסוקר קלמן גייר, שיבחן את עמדת הציבור באשר לרעיון 'עזה ויריחו תחילה'. אחר­כך, בנסיע ה למיפגש עם חוסני מובארק באיסמעיליה, הפקיד רבין בידיו מפה קטנה, מאולתרת, ועליה שירטוטים בכתב יד, בעיקר סביב עזה. "תן לי את המפה הזו בלי שאף אחד יראה כשאני נכנס לפגישה עם הנשיא המצרי", ביקש רבין.בכל הפעמים שהתעורר חשדם של שבס והבר והם התעניינו אצל ראש הממשלה מה מתרחש, ענה להם רבין אותה תשובה: "שום דבר רציני, אם יהיה משהו אני אעדכן אתכם". את העידכון הם קיבלו, בסופו של דבר, מהתקשורת.המגעים בין הצוות הישראלי (אורי סביר, יאיר הירשפלד ורון פונדק) לפלשתיני (בראשות אבו­עלא) באוסלו, התקיימו תחת מעטה כבד של חשאיות. פעם בשבוע ישב רבין עם פורום קבוע: שמעון פרס, יוסי ביילין ויואל זינגר, שהיה מגיע מאוסלו עם הניירות. הם ישבו בלישכה, בבית או במלון בהרצליה. נכנסו ויצאו מכניסות אחוריות, בלי עדי ראייה, ללא עקבות. רבין לא עידכן אפילו את מזכירו הצבאי או את הרמטכ"ל (אהוד ברק). הוא שמר את המסמכים אצלו בבית, לא שוחח עם איש, וכשנשאל על­ידי יועציו הקרובים מה קורה, התחמק. כשאמר, בהתחלה, שלא קורה שום דבר רציני, התכוון לדבריו. אחר­כך, זה היה כבר סיפור אחר לגמרי.למרות כל זאת, ובניגוד לפירסו מים, היו לאוסלו שותפי סוד נוספים. כך, למשל, ראש אמ"ן, אלוף אורי שגיא. מהחומר המודיעיני הרגיש שהגיע אליו, למד שגיא על המגעים. הוא ניצל את אחת מפגישות העבודה האישיות שלו עם רבין והתעניין. ראש הממשלה הודה בעובדות. מאז, הקפיד לעדכן את שגיא מפעם לפעם. גם לראש השב"כ, יעקב פרי, נודע בשלב מסוים. וגם לסגן הרמטכ"ל, האלוף אמנון ליפקין­שחק. והיה עוד אחד: דן קרצר, איש משרד החוץ האמריקני (היום השגריר בישראל), שעודכן מדי פעם על­ידי יוסי ביילין (אבל לא לקח את העניין ברצינות). הארבעה, יחד עם רבין, פרס, ביילין, אורי סביר, יואל זינגר, יאיר הירשפלד ורון פונדק, היו השותפים היחידים לסוד הכמוס ביותר במדינת ישראל.

"מה דעתך על אוסלו?", שאל לארסן

ב­19 באפריל 92' ישבו שני גברים במסעדה הודית בתל­אביב ואכלו צהריים. האחד היה ח"כ יוסי ביילין, השני טריה לארסן. ביילין, בעיצומו של קמפיין הבחירות (ראש הממשלה שמיר, בראש הליכוד, נגד העבודה של רבין), האזין בקשב ללארסן, נורבגי גבוה וחייכן, שעמד בראש מכון מחקר אירופי ופירט בפניו תוצאות עבודה מעניינת שערך על רמת החיים בעזה. "מה דעתך", שאל לארסן פתאום, "על אוסלו?"ביילין לא הבין את הכוונה. לארסן הסביר: "אם רבין ינצח, ואני מניח שהוא ינצח, יהיה מו"מ עם הפלשתינים. אני מניח שאתה תהיה מעורב בו. אני מאמין שיתעורר צורך בערוץ אחורי, חשאי, ביניכם לבינם, ואני מציע את אוסלו ואת שירותיה של הממשלה הנורבגית".לביילין היו אז צרות אחרות על הראש. רבין עוד לא ניצח. לארסן המשיך: "אני חושב שאתה ופייסל חוסייני צריכים לייסד את הערוץ הזה ולהתחיל לעבוד". לארסן הציע את חוסייני לאחר מחשבה עמוקה. הוא ידע שהאיש מקובל על הישראלים, מעורב במסלול השיחות הרשמיות המקרטעות לאיטן בוושינגטון ומקיים קשרים שוטפים גם עם ביילין עצמו.ביילין ביקש מלארסן להיפגש עם איש קשר מטעמו, פרופ' יאיר הירשפלד, מנהל מכ ון המחקר ECF (הקרן לשיתוף פעולה כלכלי, שהוקמה בסוף 90', מזוהה עם ביילין ואנשיו, במימון של האיחוד האירופי ומובילה מאז את כל מהלכיו המדיניים של ביילין). להירשפלד הצטרף מאוחר יותר אחד מתלמידיו, ד"ר רון פונדק (היום מנכ"ל 'מרכז פרס לשלום'). יחד, הם החלו לגלגל את הרעיון.בינתיים רבין ניצח בבחירות. פרס מונה לשר החוץ. ביילין מונה לסגנו. רבין שאף לשמור על שניהם רחוק ככל האפשר ממוקד המו"מ, מהמגעים האמיתיים. הוא הניח לפרס להיות אחראי על המסלול הנידח של השיחות הרב­צדדיות, אבל לא אישר לו לפגוש את פייסל חוסייני. ביילין הבין שאין טעם לבקש אישור למגעים רשמיים. הוא שיגר את הירשפלד ופונדק לאוסלו, שם המתין להם אחמד קריע, הלא הוא אבו­עלא.

מסכים, אבל עם יריחו, הבהיר ערפאת

הרעיון של 'עזה תחילה' עלה לראשונה במגעים חשאיים שקיימו יוסי גנוסר ושלמה גזית עם אנשי אש"ף בשנת 85'. שמעון פרס, שהיה אז ראש הממשלה, ביקש לברר את עמדותיו המדיניות של ערפאת. התשובה שקיבל, באמצעות גנוסר, היתה חיובית. 'עזה תחילה' יכול להוות בסיס למו"מ. אחר­כך באה הרוטציה, שמיר ירש את פרס והמגעים דעכו.באוקטובר 92' הציע שמעון פרס ליצחק רבין, פעם נוספת, את רעיון 'עזה תחילה'. רבין הסכים. פרס גייס את נשיא מצרים, חוסני מובארק, שהתעניין אצל ערפאת. יצחק רבין, באיסמעיליה, קיבל ממובארק את תשובתו של ערפאת: מסכים, אבל רוצה גם דריסת רגל בגדה (יריחו) ושליטה במעברי הירדן. רבין, נרגז, חשד (כרגיל) שפרס עומד מאחורי "פיתוח" הרעיון.בינתיים נוסד ערוץ המגעים החשאיים באוסלו. הפגישה הראשונה בין הירשפלד ופונדק לאבו­עלא התקיימה ב­20 בינואר 93', יום אחד לאחר ביטולו של האיסור בחוק הישראלי למפגשים עם אנשי אש"ף. רבין קיבל מפרס עידכון ראשון על המיפגשים ב­8 בפברואר. הוא לא ייחס להם חשיבות מיוחדת. באותם ימים מלאה הארץ בפרופסורים, שליחים מטעם (עצמם), יזמים ותמהונים שהציעו עצמם לתיווך בין ישראל ל פלשתינים. רבין ראה בהירשפלד ופונדק תופעה חולפת.בסוף פברואר הגיעו המתדיינים באוסלו לטיוטה ראשונה בדבר הקמת 'חסות' פלשתינית בעזה ויריחו. פרס קיבל מביילין את הנייר וקבר אותו בערימת המסמכים שעל שולחנו. כעבור כמה ימים מצא זמן לקרוא. בעקבות זאת, פגש פרס את ביילין, הירשפלד ופונדק, והבין שהעניין רציני. ביילין ביקש ממנו לעדכן את רבין, אבל באנדרסטייטמנט. לא ליצור רושם של מהלך דרמטי, או היסטורי. הנה, אמר פרס לרבין, כמה חבר'ה אקדמאים שמדברים עם כמה פלשתינים באוסלו, יש כאן משהו מעניין.ביילין חשש שרבין יזרוק את המגעים מכל המדרגות, אבל רבין הפתיע: הוא אישר להמשיך, בתנאי שיהיה ברור שהנושאים ונותנים לא מייצגים אותו או את הממשלה, אלא מדברים בשמם בלבד.באפריל כבר היה ברור שהסיפור של אוסלו רציני. רבין הבין שצריך להעלות את המגעים לדרג רשמי. הוא התנגד לשיגור שר. בהתייעצות עם פרס נבחר לתפקיד מנכ"ל משרד החוץ, אורי סביר. ב­20 במאי הגיע סביר לאוסלו. ב­20 באוגוסט נחתמה, בחשאי, הצהרת העקרונות. בין לבין, עוד הספיק רבין להורות לפרס, במכתב חריף ששיגר אליו ביוני, על הפסקת הדיונים לאלתר. רבין, ש תפס רגליים קרות, חשש שאוסלו יטרפד את המסלול הרשמי בוושינגטון, שם טרח קשות אליקים רובינשטיין על דיוני הסרק שלו עם המשלחת 'הירדנית­פלשתינית' נטולת אנשי אש"ף. הדיונים הללו שמרו על גחלת השלום החיצונית, שהיתה חשובה לרבין, ולו למראית עין. רק לאחר שביילין הוכיח לו שהמצב הפוך (אבו­עלא, מתוך אוסלו, שיכנע את ערפאת לשמור על וושינגטון), התיר רבין להמשיך. ההמשך ידוע.כבר כרמטכ"ל, לא שלל רבין את האפשרות להגיע לגוש עציון עם ויזה ודרכון. הוא היה הרבה יותר מתון מכפי שהצטייר כלפי חוץ. בהיפוך מוחלט ממנחם בגין, למשל, היה רבין מוכן לוויתורים עמוקים ופשרנות אמיתית בכל הקשור לפתרון הקבע של הסיכסוך, לצד קשיחות, ביטחוניזם וניציות באשר לפתרונות הביניים, תקופות המעבר והטיפול באינתיפאדה (הראשונה).רבין הבין שהאינטרס העליון של ישראל הוא להגיע לשלום עם המעגל הקרוב של שכנותיה. הוא ראה חצי מיליון ישראלים נמלטים מגוש דן מפחד הסקאדים של סדאם חוסיין, הוא הבין שהאינתיפאדה הפלשתינית אינה בת­חלוף, הוא חשש מחוסנה של החברה הישראלית וסמך על עוצמתו של צה"ל, שתאפשר לישראל לקחת סיכונים בדרך לשלום, שתעניק לה א ת תפיסת הביטחון האמיתית לטווח ארוך. בגיל 72, בו התמקם בשנית על כס ראש הממשלה בישראל, הגיע רבין לבשלות ומוכנות נפשית לפשרה היסטורית עמוקה, עמוקה מאוד, עם הפלשתינים.קו פרשת המים של אוגוסט 93' תפס אותו במצב הנכון: הוא חיזר אחרי חאפז אסד, אבל ידע שהמפתח האמיתי לפתרון הסיכסוך במזרח­התיכון נמצא בכיסו של יאסר ערפאת. וכך, בלי שתיכנן זאת מלכתחילה, נקרתה על דרכו ההזדמנות ההיסטורית. הוא עמד שם, בצומת ההחלטות, ועלה על הרכבת הראשונה שעצרה בתחנה. זו היתה הרכבת של אוסלו. היה עליה נוסע נוסף: יאסר ערפאת. רבין תיעב את ערפאת תיעוב אינסטינקטיבי ועמוק, אבל הכיר בעובדה שהוא היחיד המייצג את העם הפלשתיני. הוא ניסה לעקוף אותו, להימנע ממנו, לדחות את המיפגש איתו, אבל גם כאן, הוא ידע: רק ערפאת.עוד ב­91', לאחר מלחמת המפרץ, כאיש אופוזיציה, קיים רבין שיחה עם שר החוץ האמריקני ג'יימס בייקר, שביקר באזור לקראת כינוסה של ועידת מדריד. הוא התנגד לכינוס ועידת השלום הבינלאומית, טען שמדובר בביזבוז זמן ואמר לבייקר שצריך לפתוח במו"מ אמיתי עם הפלשתינים. כמה שבועות לאחר שניצח בבחירות, בארוחת ערב פרטית במסעדה בתל­אביב, דיבר בפתיחות מפתיעה ונתן לנוכחים (אמנון ליפקין­שחק, איתן הבר, עליזה ולך, דוד קוליץ, דוד רובין ואחרים) להבין, כי הוא הגיע להחלטה אסטרטגית שמשמעותה פשרה היסטורית עם הפלשתינים, שכרוכה בוויתורים כואבים, אולי אפילו כואבים מאוד.זה שבע שנים, אמר רבין באותו ארוע, נולדים בכל שנה בין הים לירדן יותר תינוקות ערבים מאשר יהודים. הדרך היחידה לשמר את מדינת ישראל בצורתה הנוכחית תהיה להקים לצידה מדינה נוספת, פלשתינית.במקור, תיכנן רבין את מסלול אוסלו בדרך אחרת. יחד עם שמעון פרס קיווה להגיע שם להסדר חשאי עם נציגיו של ערפאת, אבל להביא אותו לחתימה באמצעות מסלול השלום הרשמי בוושינגטון, מסלול נטול­אש"ף, שם המשיכה לבזבז את זמנה המשלחת הירדנית­פלשתינית עם חיידר עבדל שאפי ופייסל חוסייני.התוכנית היתה מדהימה בתמימותה: סביר ואבו­עלא יגיעו בחשאי להסכם, שישוגר לוושינגטון ויימסר לידי אליקים רובינשטיין וחיידר עבדל­שאפי, עם הוראה חד­משמעית מירושלים וטוניס: לחתום. הטיוטה אמורה היתה להיות מוצגת כנוסחה נורבגית. העיקר שמסלול השיחות האמיתי, בין ישראל לאש"ף, בין רבין לערפאת, יישמר חשאי. רבי ן ופרס האמינו שיוכלו לשמור על הסוד לנצח. לנהל מו"מ עם אש"ף, לחתום בלעדיו. ללכת עם ערפאת, להרגיש בלי.אחר­כך עלה רעיון נוסף: להציג את הטיוטה כנוסחה אמריקנית. שמעון פרס אפילו הציע את הרעיון לוורן כריסטופר, שהשליך אותו מכל המדרגות. השתגעתם, גער בו שר החוץ האמריקני, אנחנו מימשל מסודר, אצלנו אין קומבינות כאלה.בסוף, כצפוי, הכל הסתדר. יואל זינגר, בתפקיד הילד שזיהה ראשון כי המלך עירום, אמר לרבין ופרס: נפלתם על הראש, אתם מביאים את ערפאת לעזה ומנסים במקביל להחביא אותו? איך תציגו את הגעתו לשם, ככה פתאום, באמצע הלילה? מנין הוא צץ פתאום? אין דרך אחרת, אלא להכיר בערפאת תמורת הכרתו בישראל.כך נסללה הדרך לחליפת מכתבי ההכרה בין ישראל לאש"ף. המכתבים הובאו לטוניס וירושלים, דרך קהיר, על­ידי שר החוץ הנורבגי ונחתמו בחשאי. וכך הגיעו כולם לטקס החתימה החגיגי בוושינגטון. אלא ששם המתינה הצהרת העקרונות ובה הפתעה: בכל המקומות בהם הוזכר הצד הפלשתיני, כולל במקום החתימה עצמה, הוא הוגדר כ"משלחת הירדנית­פלשתינית בוושינגטון". מישהו שכח להדפיס הצהרה חדשה, או שמישהו התכוון לנסות 'לגנוב' הצהרה בלי אש "ף וערפאת.ערפאת, שהגיע לוושינגטון ב­5 בבוקר, זעם. "אין טקס", הודיע. רבין ופרס היו עדיין על המטוס. חיים רמון, ברמת השרון, ואחמד טיבי, בוושינגטון, החלו לתווך. בינתיים הגיע גם מטוסם של ראש הממשלה ושר החוץ. המשבר תפח למימדים מפלצתיים. טיבי ניהל את המגעים: פגש את ערפאת במלונו, משם מיהר למלונו של פרס. שלוש פגישות כאלה קיים טיבי. בשלושתן התעקש: או אש"ף, או שום דבר. פרס, כרגיל, הציע הצעות פשרה. בסופו של דבר, ובחיוך, נכנע. הוסכם כי אבו­מאזן ייקח עט ובמהלך החתימה יעביר קו עדין על הגדרת המשלחת הפלשתינית ויכתוב במקומה "בשם הצוות של אש"ף". ההסכמה הזו הושגה בשעה 10:45 לפני הצהריים, רבע שעה לפני תחילת הטקס המתוכנן. ההסכם ניצל. ערפאת, בשם אש"ף, חתם על ההצהרה. אחר­כך לחץ את ידו של רבין ואחר­כך את ידו של פרס, על מדשאת הבית הלבן.

"זה הזמן לדיון ביטחוני", קבע רבין

המו"מ לקראת הסכם אוסלו ב' היה רגיש ומסובך בהרבה מקודמיו. רבין היסס והתלבט. גישתו היתה ונותרה ביטחוניסטית נוקשה. תורתו התבססה על הדרגתיות, צעדים קטנים, בדיקה מתמדת של המצב. התהליך, אמר רבין, בלתי­הפיך, אבל עציר. הוא לא רצה לשחרר את מירב השטח לפלשתינים בטרם עת. הוא חיפש פתרון. הביקורת שנמתחה עליו, על כי ניהל את המו"מ עד­כה ללא מעורבות הצבא ובחשאיות, פעלה את פעולתה. "כעת", אמר רבין, "ההחלטה המדינית כבר הוחלטה. זה הזמן להתדיינות הביטחונית". הוא מינה את אמנון ליפקין­שחק, סגן הרמטכ"ל, לנציג צה"ל במגעים. מכאן ואילך היתה מערכת הביטחון חלק בלתי­נפרד מהמו"מ. לטוב ולרע.המודל המקורי של אוסלו היה הסכם קמפ דיוויד (בין ישראל למצרים). כבר שם, בחלק שהוקדש לאוטונומיה הפלשתינית, דובר על נסיגה ישראלית מכל האזורים שאינם "אתרים צבאיים", או "התנחלויות". המשפטן יואל זינגר, איש הניסוחים, היה הראשון שהציע את הפעימות. הוא נשען על נוסח הצהרת העקרונות, שם נכתב כי הנסיגה הישראלית תבוצע ב"היערכויות מחדש" בלשון רבים, ולא ביחיד.רבין התלהב. אבו­עלא הרבה פחות. הוא סירב בעקשנות לרעיון הפעימות ההדרגתיות. התנאי שלו היה ציון מועדים מדויקים ואחוזי שטח שיפונה. סביר, שניהל מולו את המו"מ, ידע שלא יוכל לספק את הסחורה הזו. גם הנשיא המצרי, חוסני מובארק, שגוייס לעזור, גילה ספקנות. בשיחה שקיים עם שמעון פרס, אמר מובארק: "איך הפלשתינים יידעו שיקבלו את השטח? מה יקרה אם תפסידו בבחירות?" פרס, בביטחון מוחלט, השיב: "אל תדאג, יצחק ואני ננצח".בינתיים הטיל רבין למערכה את יוסי גנוסר, איש אמונו של ערפאת. גנוסר הצליח לשכנע את ערפאת לקבל את עקרון הפעימות. אבו­עלא רתח, אבל קיבל את הדין. הנושא נסגר ונחתם בפיסגה בין פרס לערפאת. תמורת הוויתור, העניק פרס לערפאת סוכריה בדמות תחנת משטרה פלשתינית בחברון. צה"ל, ובמיוחד סגן הרמטכ"ל אמנון ליפקין­שחק, התנגדו בחריפות. עימות קשה, לא ראשון, פרץ בין מערכת הביטחון (בעיקר ליפקין­שחק ואילן בירן) לפרס. רבין הקשיב לצדדים והכריע בעד פרס. ערפאת קיבל תחנת משטרה בחברון, ישראל קיבלה נוסח מעורפל של פעימות­נסיגה עתידיות, שאיפשר לה בהמשך לתקוע את העברת השטחים לערפאת.זה היה זרע הפורענות הראשון. הפלשתינים האמינו במו"מ הראשוני באוסלו, כי יקבלו 90 אחוז מהשט ח עד הסדר הקבע. בשיחות לא פורמליות הם הסכימו להסתפק ב­75 אחוז. על­פי תפיסתם, שאינה משוללת הגיון, "אתרים צבאיים מוגדרים" ו"התנחלויות" אינם יכולים להקיף יותר מ­10 עד מקסימום 15 אחוז מהשטח. במציאות הם גילו, מאוחר יותר, שישראל לא מעבירה להם שטחים מעבר להסכם אוסלו ב'. אחרי רבין (ופרס) הגיעו שני ראשי ממשלה שהתנגדו בתקיפות לעקרון הפעימות ולתפיסת אוסלו כולה: בנימין נתניהו ואהוד ברק. שניהם עצרו, למעשה, את העברת השטחים כמעט לחלוטין. אכזבה, תיסכול ותחושת נבגדות החלה לאפוף את התהליך.

"אבל הם האחים שלנו", אמר דחלאן

החלק החשוב ביותר במו"מ על הסכם אוסלו ב' היה גיבושו של הנספח הביטחוני. על המלאכה טרחו, בעיקר, אמנון ליפקין­שחק, יעקב פרי, עוזי דיין ואילן בירן. הם קיימו מספר רב של פגישות, בעיקר באירופה, עם עמיתיהם הפלשתינים. בשלב מסוים הציעו הפלשתינים להקים כוח צבאי משותף גדול ויעיל, ישראלי­פלשתיני, שישמור על הסדר באזורי התפר ויילחם בטרור. ישראל דחתה את ההצעה המדהימה הזו. עם כל הכבוד לאוסלו, הרמטכ"ל, סגנו ואלופי צה"ל נוספים לא ראו את עצמם משרתים בצבא מאוחד עם אנשיו של ערפאת.בפברואר 94' ביצע ד"ר ברוך גולדשטיין את טבח המתפללים הערבים במערת המכפלה בחברון. הארוע היכה בהלם את האזור כולו. הוא היווה שבר ראשון באמון שנתנו הפלשתינים בכוונותיה של ישראל, וחיזק מאוד את מעמד אירגוני הסירוב. ערפאת ניתק את המגעים והסתגר בטוניס. רבין שלח אליו משלחת פיוס מפוארת (ליפקין­שחק, עוזי דיין, אורי סביר וז'ק נריה). אגף המודיעין של צה"ל העריך, ערב היציאה לטוניס, שערפאת לא יסכים לחדש את השיחות בשבועות הקרובים. בתחילה נראתה ההערכה מדויקת. ערפאת השתולל, דיבר במילים חריפות ביותר ודרש מהישראלים פינוי מיידי של היישוב היהודי בחברון, משקיפים בינלאומיים ומשטרה פלשתינית. רבין ופרס, שדנו כמה ימים קודם לכן באפשרות לפנות את היישוב היהודי בתל­רומיידה וקיבלו החלטה עקרונית לעשות כן, התחרטו בינתיים.אמנון ליפקין­שחק, שעמד בראש המשלחת, שוחח עם רבין, מטוניס, בטלפון. הם דיברו בקודים מוסכמים. רבין הבהיר שאין לו חבל לוויתורים, הוא צריך לפנות להגיון של ערפאת. למחרת ביקש ליפקין­שחק פגישה אישית עם ערפאת. הם ישבו במטבח של הווילה. "אני מדבר איתך כגנרל אל גנרל. רבין לא יכול לפנות את המתנחלים עכשיו ואתה יודע את זה היטב", אמר ליפקין­שחק. "יש לו בעיה פוליטית. מונתה ועדת חקירה. 'כך' הוצאה אל מחוץ לחוק. אתה צריך להחליט עכשיו אם אתה המנהיג של הפלשתינים, אם אתה לוקח אותם לשלום, או שאתה מתבצר כאן בטוניס". ערפאת הקשיב. אחר­כך קם, חייך, כיפתר את הכפתור העליון של הז'קט הצבאי שלו, ויצא עם ליפקין­שחק אל הסלון, שם המתינו במתח כל שאר הקרואים. השיחות חודשו.צרורות הירי של גולדשטיין במערת המכפלה שיחררו את כל השדים מריבצם. זמן לא רב לאחר הטבח בחברון החלו אירגוני הסירוב האיסלאמיים לבצע פיגועי תופת בישראל. בזירה הופיע גורם חדש ומסוכן: יחיא עייש, המהנדס, שהגה, תיכנן והפעיל את המתאבדים בלב ישראל. תפיסת הביטחון הישראלית, שהיתה מבוססת על שיתוף פעולה אמיתי עם מנגנוני הביטחון הפלשתיניים, לא הוכיחה את עצמה. מנגנוני הביטחון של ערפאת לא סיפקו את הסחורה. שיתוף הפעולה הביטחוני בין הצדדים היה משביע רצון למראית­עין בלבד.ערפאת לא נלחם ברצינות בחמאס ובג'יהאד האיסלאמי, לא פגע בתשתית הטרור שהקימו, והאמין שיוכל באמצעים פוליטיים, טובות הנאה ונתחים מהשלטון למנוע את הפיגועים. אני אחבק את החמאס חיבוק דב, אמר, אני אחנוק אותם ברכות. בשיחות עם עמיתיהם הישראלים הודו הפלשתינים כי אין הם מסוגלים לטפל בחמאס 'טיפול שורש'. "אתם שוכחים", אמרו דחלאן, רג'וב, טיראווי ואל­הינדי, "שאלה האחים שלנו. נלחמנו בכם יחד, שכם אל שכם. אנחנו לא יכולים להצטייר כמשתפי פעולה שלכם. לא נהיה צד"ל. אנחנו לא רצועת הביטחון שתחצוץ ביניכם לבין הטרור. נעשה הכל כדי למנוע פיגועים. תנו לנו להתמודד עם הבעיה בדרך שלנו. גם לכם אין אינטרס שתהיה כאן מלחמת אזרחים".ראשי השב"כ ובכיריו לא התרשמו. במהלך שנת 94' הועברו לערפאת ולבכיריו כמה אזהר ות תקיפות. המסרים נמסרו בשיחות אישיות של ראש השב"כ ואנשיו. "החמאס מסכן גם אתכם, הוא איום אסטרטגי גם על הרשות הפלשתינית", אמרו הישראלים, "כשתבינו את זה, יהיה מאוחד מדי".ערפאת שמע, אבל לא הבין. הוא חשש ממלחמת אזרחים, הוא חרד למעמדו כסמל וקונצנזוס פלשתיני, הוא לא היה מסוגל להתרומם לגבהי המנהיגות והראיה האסטרטגית שהצריכה פעולה תקיפה באמת נגד הקנאים המוסלמים. יתכן גם שהעדיף, בסתר ליבו, לשמר את התשתית הצבאית של החמאס והג'יהאד האיסלאמי ליום סגריר.כשהבין ערפאת את טעותו, זה אכן היה מאוחר מדי. ישראל שילמה את המחיר. יצחק רבין רתח מכעס. כל פיגוע, בעיקר הקשים שבהם (קו 5 בתל­אביב ובית ליד), הגבירו את תיסכולו של רבין, שאכל את עצמו מבפנים.

"בלי מלחמה בחמאס אין תהליך", אמר חסון

בקיץ 95' נסע רבין לביקור ממלכתי ברוסיה ואוקראינה. באחד הדיונים הביטחוניים שהתקיימו בהיעדרו של ראש הממשלה, אמר ישראל חסון, שהיה אז ראש אגף בשב"כ, שצריך לעשות פסק זמן. "הפלשתינים חייבים להבין שאם אין מלחמה אמיתית בחמאס, אין תהליך מדיני. צריך להעמיד אותם בפני ברירה. אין דרך אחרת. הכוונה לא צריכה להיות עצירת התהליך. להפך. עתידו של התהליך תלוי בהחלטה האסטרטגית שערפאת צריך לקבל. צריך להעמיד אותו במזלג דרכים, בצומת החלטות. הוא חייב לפנות לכיוון הנכון, אחרת הכל יתפרק. אין קיצורי דרך. או שיילחם בחמאס, או שיילחם בנו".בשובו של רבין מאוקראינה המתינו לו, ליד כבש המטוס, ראש השב"כ כרמי גילון והרמטכ"ל אמנון ליפקין­שחק עם המסר הזה. בבוקר שלמחרת, בשעה 7 וחצי, כינס רבין בלישכתו דיון דחוף בנושא. אחרי ששמע את דעת בכירי מערכת הביטחון (שהיתה אחידה, פחות או יותר, בסגנון דבריו של חסון), החליט רבין לשגר לטאבה, שם היה ערפאת באותה שעה (יחד עם פרס) את ראש השב"כ, יחד עם האלוף אילן בירן. השניים הגיעו לטאבה, נכנסו לחדרו של ערפאת וערכו בפניו מצגת קשה של המצב. במשך 50 דקות הציגו בפני ערפאת את ת שתית הטרור החמאסית בחצר האחורית שלו, והבהירו כי ישראל לא תסכים להמשיך בתהליך אם לא יחל בלחימה אמיתית בטרור. ערפאת הקשיב בדממה. לאחר שסיימו את דבריהם, הודה להם שמעון פרס, שנכח בחדר, והמשיך את דיוני המו"מ שלו עם ערפאת.באותם ימים נולדה הסיסמה המפורסמת "נמשיך בשלום כאילו אין טרור, ונילחם בטרור כאילו אין שלום". עד היום סבורים מרבית בכירי מערכת הביטחון דאז, כי המדיניות הזו גרמה נזק מצטבר למאבק בטרור ולתהליך השלום עצמו. אילו היה רבין עוצר את התהליך באמת, ומפגין רצינות בכל הקשור למאבק הפלשתיני בטרור, הכל היה נראה אחרת. אבל רבין הניח לפרס להמשיך קדימה. "לא ניתן לקנאי החמאס והג'יהאד להכתיב את המדיניות ולטרפד את השלום", אמר. לרבין היה האומץ הנדרש כדי לספוג את הזעזועים ולעמוד בלחץ. הבעיה היתה שלא היה לו אורך נשימה. לאחר שנרצח, חודשו הפיגועים ביתר שאת והביאו למפלתו של שמעון פרס בבחירות, עלייתו לשלטון של בנימין נתניהו ובלימת תהליך השלום.יצחק רבין ושמעון פרס היו הראשונים והאחרונים במנהיגי ישראל שהאמינו באמת בתהליך אוסלו ופעלו על­מנת לקדמו. יורשיהם, יחד עם חדלונו של ערפאת במלחמה בטרור, סתמו עליו את הגולל.לאחר רציחתו של יצחק רבין ניסה שמעון פרס לקדם את המו"מ עם סוריה. גל פיגועים חדש, תוצרת החמאס, שיבש את תוכניותיו. פרס הקדים את הבחירות בתקווה שיקבל מהעם בישראל מנדט מחודש להמשך התהליך. בחמאס חשבו אחרת. בעוד פרס מתכנן את הקמפיין שלו, ספגה ישראל את סידרת הפיגועים הרצופים הקשים בהיסטוריה שלה. תוך פחות משלושה שבועות, בירושלים ותל­אביב, נהרגו עשרות רבות של אזרחים ישראלים חפים מפשע בפיגועי התאבדות מצמררים. פרס, איש החזון והשלום, הבין שהגיע רגע האמת. הוא הניח יד כבדה על ערפאת. מערכת הביטחון הישראלית הטילה את כל כובד משקלה על הרשות הפלשתינית. סגר מוחלט הוטל על השטחים. כל המגעים הופסקו. הפלשתינים שמעו מעמיתיהם הישראלים איומים קשים. "רדו על החמאס עכשיו, או שאנחנו יורדים עליכם".עד היום רואים בחמאס את המכה שהנחית עליו ערפאת במחצית הראשונה של שנת 96' כאסון הגדול בתולדות האירגון. השליח יוסי גנוסר תיאם את הקמתו של צוות ישראלי­פלשתיני שפיקח על המלחמה המשותפת בטרור והינחה אותה. היו שם מוחמד דחלאן, אבו מאזן, אורי סביר ובכיר שב"כ נוסף. גנוסר עצמו בילה כל סוף שבוע בעזה, עובר על רשימות העצורים, מפקח על החקירות.שלושת מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית התחרו, באותם ימים, מי 'מוריד' יותר חמאסניקים. מספר העצורים הגיע לקרוב ל­2,000. ערפאת דיווח באופן אישי לישראלים על כל עצור משמעותי שנלכד. העצירים הוחזקו במעצר עד סוף השנה, חלקם עברו עינויים קשים. הרשות הפלשתינית חשפה מעבדות לייצור חומרי נפץ, מפקדות סודיות, ארכיונים, מצבורי נשק וחומרי חבלה.בין החומרים שנתפסו היו כאלה שזיעזעו את ערפאת עצמו. היו שם תוכניות להפלת הרשות הפלשתינית ופגיעה בבכיריה, ביום פקודה. כל ההנחיות, כל ההוראות, כל החוטים הובילו למרכז החמאס בירדן. "רק עכשיו אנחנו רואים שצדקתם כשהזהרתם אותנו", אמרו הפלשתינים לעמיתיהם בשב"כ. הפעילות הפלשתינית הזו התקיימה בעידודה של האוכלוסיה המקומית בעזה. הציבור הפלשתיני תמך, באותם ימים, בתהליך השלום. התקווה פיעמה עדיין בחלק גדול מהלבבות. קנאי החמאס נתפסו, אפילו בחלק ממחנות הפליטים, כמכשול לשלום.אנשי הביטחון הפלשתינים נכנסו למסגדים, בתי­ספר, ספריות ואוניברסיטאות. הם גזזו זקנים, ביצעו מעצרים באישון לילה, חקרו ודרשו. כוחו של הח מאס נשבר. ראשי התנועה ירדו למחתרת. רוב פעיליה הושמו במעצר. האחרים לקו בהלם. ערפאת ידע שפיגוע נוסף בתל­אביב יחסל סופית את סיכוייו של שמעון פרס לזכות בבחירות. הוא ידע שאסור לו לפספס הפעם.זמן לא רב לפני הבחירות הגיע שמעון פרס לפגישה עם ערפאת במחסום ארז. שני המנהיגים הביאו איתם את כל ראשי מנגנוני הביטחון שלהם. מוחמד דחלאן ערך בפני הנוכחים מצגת מדהימה, כולל שקפים, שירטוטים, רשימות שמיות וטבלאות זרימה. הנושא: כך חיסלנו את החמאס בעזה. דחלאן דיבר בעברית, אל מול פניו הנפולות של שמעון פרס המוכה. ממול ישב ערפאת והאזין לתירגום סימולטני של אחד מעוזריו לערבית.זה היה רגע השיא של שיתוף הפעולה הישראלי­פלשתיני במלחמה בטרור. בכירים בשב"כ אמרו אז שלא חשוב מה ערפאת רוצה, על מה הוא חולם, אלא מה הוא עושה. המטרה היא לתמרן אותו למקום הנכון, לצומת קבלת ההחלטות הגורלי, ל'מזלג הדרכים' עליו דיבר ישראל חסון באותו דיון ביטחוני דרמטי. זה בדיוק מה שקרה בפברואר­מארס 96'. ערפאת היה צריך לבחור בין פרס לאחמד יאסין ועשה את הבחירה הנכונה. האסימון שלו נפל. הוא פנה, סוף­סוף, לכיוון הרצוי.אלא שזה קרה מעט מדי ומאוחר מדי. הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה בישראל נערכו במאי. שמעון פרס הפסיד, בנימין נתניהו ניצח. מזלג הדרכים ההיסטורי, בו פנה ערפאת, נחסם. בקצה הדרך המתין לו ראש הממשלה החדש של ישראל, בנימין נתניהו.

"זהו תרגיל אקדמי בלבד", טען ביילין

באוקטובר 93' יצאה לטוניס, בחשאי, משלחת ישראלית צנועה: יוסי ביילין, יאיר הירשפלד ורון פונדק. הם נפגשו עם ערפאת (קודם ביילין בארבע עיניים, אחר­כך בפורום הרחב) והציעו לו הצעה מהפכנית: לדלג על הסכם הביניים, להפסיק לבזבז זמן ואנרגיות ולנסות ללכת ישר ומיד על הדבר האמיתי: הסדר קבע.ביילין, המוח שמאחורי אוסלו, הציג את העניין כולו כנסיון שיישמר בחשאיות. מעין תרגיל אקדמי סגור, לא רשמי, לא מחייב ולא מחויב. הוא ביקש מערפאת למנות נציג מטעמו, שידון עם הירשפלד ופונדק, בוגרי אוסלו א', על רעיונות משותפים. ערפאת הסכים. הוא מינה, מטעמו, את אכרם הניה לניהול המגעים. אחרי זמן קצר החליפו באבו­מאזן. זה, שנחשב למספר 2 של ערפאת, שלח לשיחות עצמן את שני מקורביו, חוסיין אל­אגא ואחמד חלדי, אקדמאים פלשתינים המתגוררים בלונדון ומהווים עבור אבו­מאזן מה שהירשפלד ופונדק לביילין. מעין 'טנק מחשבה', 'צוות מוחות', שליחים נאמנים המייצגים אותו במו"מים ודיונים חשאיים לא פורמליים.המו"מ החל בשטוקהולם בקיץ 94'. השבדים, שקינאו בהצלחה הנורבגית, לקחו אותו תחת חסותם. באוגוסט 95' תוגבר הצוות. להירשפלד, פונדק , אל­אגא וחלדי התוספו נמרוד נוביק, לשעבר אחד 'הבלייזרים' היותר מוכשרים של פרס, וחסן עספור. הדיונים הגיעו לשיאם באוקטובר 95'. בין ה­4 בחודש ל­31 בו הושג ההסכם. ב­31 באוקטובר, בדירה צנועה בקומת קרקע של בית דירות בצפון תל­אביב, מקום מושבה של 'הקרן לשיתוף פעולה כלכלי' ECF() של ביילין, נערך טקס החתימה. היו שם אנשי הצוות משני הצדדים יחד עם הבוסים: אבו­מאזן וביילין.בטקס לא היתה חתימה אמיתית, מכיוון שהמסמך, אליו צורפה מפה מפורטת, לא היה פורמלי. היתה התרגשות רבה. מישהו מחה דמעה. האנשים התחבקו והרימו כוסית. ביילין ואבו­מאזן נפלו איש על כתפי רעהו. באוויר עמד ריח של היסטוריה, של תקווה. אבו­מאזן אמר באותו מעמד: "צריך חודש ימים לעבוד על ההסכם הזה, כדי לסכם את הדברים". הוא דיווח לערפאת, בזמן אמיתי, על ההסכמה. בין ביילין לאבו­מאזן הושגה הסכמה משותפת לא לאשר ולא להכחיש את דבר קיומו של ההסכם הלא­חתום, לשמור על עמימות.התוכנית של ביילין היתה מרחיקת לכת ונועזת: בניגוד להגיון הבריא ולפירסומים, הסכם ביילין­אבו­מאזן לא נתפר עבור שמעון פרס, פטרונו ומקורבו של ביילין. הלקוח שלו, למן ההתחלה, היה יצחק רבין. ביילין ידע שרק רבין יכול להעביר הסדר קבע קשה לעיכול בחברה הישראלית. ביילין למד את רבין במהלך השנה הראשונה של אוסלו, האזין לו, ניתח את דבריו, איתר את מה שאמר ובעיקר את מה שלא אמר. הבסיס למו"מ כולו היה נאום מדיני שרבין נשא בכנסת ב­4 באוקטובר 93'. ביילין ואנשיו ניתחו את העקרונות המדיניים עליהם דיבר רבין בנאום הזה, והציגו אותם בפני בני שיחם הפלשתינים. אצל רבין היתה מוכנות לוויתורים טריטוריאליים נרחבים, בתנאי שלא יפורקו התנחלויות. רבין דיבר על שליטה ישראלית בבקעה, אבל לא הזכיר ריבונות. על ירושלים והפליטים הוא לא רצה לשמוע. לפחות לא בשלב הזה.באוקטובר 93' נפתח, בעצם, 'מירוץ הסכמים' חשאי. מצד אחד ממשלת ישראל, בהנהגת רבין ופרס, באמצעות אורי סביר ומערכת הביטחון, מנהלת מו"מ רשמי להסדר ביניים נרחב, הלא הוא אוסלו ב'; מצד שני יוסי ביילין, על דעת עצמו ובחשאי, מנהל מו"מ להסדר קבע. המירוץ התקיים במעמד צד אחד בלבד, הצד של ביילין. שאר הצדדים והמשתתפים כלל לא ידעו שהם בתחרות.במהלך שנת 94' קיימה 'הקרן לשיתוף פעולה כלכלי' של ביילין מספר רב של 'ימי עיון' בנושאים שונים בבי ת מלון בישראל. השתתפו בהם קצינים בכירים בצה"ל, אלופים במילואים, אנשי מודיעין והערכה, מתכנני מדיניות ופוליטיקאים. כמעט אף אחד מהם לא ידע שהוא משתתף, בעצם, במו"מ חשאי להסדר קבע בין ישראל לפלשתינים. אנשיו של ביילין הביאו לימי העיון הללו את הנושאים שעלו במו"מ עם אנשיו של אבו­מאזן בשטוקהולם.כך, למשל, בעיית השליטה בבקעת הירדן. האלופים עמרם מצנע ואביגדור (יאנוש) בן­גל השתתפו בימי העיון של ECF, וסיפקו את הגיבוי הצבאי­מקצועי להערכה כי אין לישראל צורך בריבונות בבקעת הירדן. יתרה מזאת: לדברי מרבית אנשי הצבא, בכללם מצנע ובן­גל, באמצעים הטכנולוגיים של היום עדיף לצה"ל לא להימצא בבקעה, שם הוא יכול להיכלא במלכודת אש דוגמת קו בר­לב, להיות חשוף למתקפות פתע ולסבול חיכוך מתמיד עם האוכלוסיה המקומית. האופציה העדיפה מבחינת הגנה ממזרח, היא היערכות בשטחים שולטים על גב ההר, כולל ימ"חים, תחנות התרעה לפי הצורך והרתעה אווירית, אסטרטגית וטקטית. יום העיון הזה, בתוספת ניתוח נאומו של רבין בכנסת (שם לא דיבר על ריבונות בבקעה), הובילו את מתדייני שטוקהולם להסכמה על העברת הריבונות בבקעת הירדן לידי הפלשתיני ם ונוכחות של צה"ל על קו הנהר 12 שנים נוספות.דיונים דומים וימי עיון נערכו על­ידי ביילין ואנשיו גם בנושאים אחרים כמו מים, כלכלה ופליטים. הוזמנו אליהם אנשים מכל קצווי החברה והפוליטיקה. שלמה גזית, עמוס עוז, אשר ססר ואחרים. הם התקיימו בסופי שבוע, באירוח מלא, בבית מלון מפואר לחופי ישראל. החומרים שנצברו בהם זרמו הישר לחדרי המו"מ בשטוקהולם.ביילין האמין שהסדרי הביניים הנרקמים יחמירו את המצב בשטח. מפת אזורי 'איי' ו­'בי' כונתה על ידו ועל­ידי אנשיו 'מפת הג'ירפה'. במקום לנתק את ישראל מהפלשתינים ולהקטין את החיכוך, יצרו ההסכמים המוצעים אין­ספור אזורי חיכוך, העלו את הלחץ, החריפו את העימותים בשטח ודירדרו את האמון. ביילין חשב שצריך לנצל את המומנטום, להכות על הברזל בעודו חם, לנצל את ההירדמות הזמנית של אירגוני הסירוב בשטחים והימין בישראל וללכת על הסדר קבע.היריבות הרעיונית המעניינת הזו, בין גישת ביילין לגישת פרס וסביר, קיימת עד עצם היום הזה. כל אחד מהם אוחז בפלשתיני משלו. ביילין הוא מחסידיו של אבו­מאזן. סביר מעריך את אבו­עלא. ערפאת מתמרן עם שניהם, לפי הצורך.משיחות שקיים ביילין עם רבין בתקופת אוסלו א', הוא למד שראש הממשלה מעוניין לקצר את לוח­הזמנים. רבין השתומם מדוע לא התחילו לספור את חמש השנים של תקופת הביניים כבר בחתימת הצהרת העקרונות. ביילין תיכנן להביא לרבין, בהפתעה, את ההסכם, שהוא בעצם "הצעה מפורטת להסדר קבע", שאינה מחייבת אף­אחד, אך בקריצת עין ניתן היה להבין שהיא מקובלת על ערפאת כבסיס למו"מ. ביילין רצה 'לעבור' בדרכו לרבין אצל שמעון פרס, לחשוף בפניו את המסמך, ואז, עם הסכמתו של פרס או בלעדיה, ללכת לקליינט העיקרי ­ יצחק רבין.

לא נעמוד בזעזוע נוסף, קבע פרס

את המירוץ הטכני הפסיד יוסי ביילין לאורי סביר. הסכם אוסלו ב' נחתם בסוף ספטמבר 95'. הסכם ביילין­אבו מאזן הושג, כאמור, ב­31 באוקטובר 95', בדיוק שנתיים לאחר פתיחת המגעים. לביילין זה לא שינה הרבה. הוא תיכנן להביא את ההסכם לפרס ­ ובעיקר לרבין, כאמור ­ להמליץ על פתיחת מגעים רשמיים שיבוססו עליו בשמם של רבין וערפאת, ולסכם את הסיפור בתוך חודשיים­שלושה. הוא לא הספיק. חמישה ימים לאחר הטקס הצנוע באותה דירה תל­אביבית, ובמרחק של כמה מאות מטרים משם, רצח יגאל עמיר את יצחק רבין בשלוש יריות אקדח בגבו. ביילין נשאר עם ההסכם ביד. שבוע לאחר הרצח הוא בא עם המסמכים והמפות לביתו של שמעון פרס. שר החוץ, שהפך לראש ממשלה ושר ביטחון בן­לילה, הגיב תגובה מעורבת: אינסטינקטיבית, ראה בהסכם מסמך מעניין. אבל בהיותו הלום יגון ומזועזע, הוא לא היה בנוי ומוכן במצב העניינים במדינה לזעזוע נוסף. הוא כעס על פעלתנותו החשאית של ביילין, על כי לא עודכן, ודחה את ההסכם. לפחות בינתיים, לפחות עד אחרי הבחירות.זו היתה, לדעת רבים וטובים במחנה השלום, החלטה הרת­גורל של שמעון פרס. זה היה רגע של חסד, של הזדמנות, שפרס לא השכיל לנצל. ביילין, מזועזע אף הוא מהרצח, לא נאבק, לא התווכח, לא נלחם. בדיעבד, הוא סבור שעשה שגיאה. שהרי תנאי הסכם ביילין­אבו­מאזן קבילים על ישראל הרבה יותר מאשר התנאים שנדונו בקמפ דיוויד ובטאבה בתקופת ממשלת ברק.ביגונו, לאחר שהצטננה האווירה וחלף הזעזוע, הלך יוסי ביילין לביתו של יצחק רבין במטרה 'לראיין' את האלמנה. הוא שוחח עם לאה רבין וניסה להבין ממנה עד כמה פגע למדיניותו, רצונותיו ותוכניותיו של בעלה המנוח בהסכם שהשיג. לאה רבין לא היתה יכולה לאשר את הפרטים, אבל הכיוון הנוכחי שלה תאם את הערכותיו המוקדמות של ביילין: לרבין לא היה חזון של הסדר קבע ברור, הוא לא בנה אסטרטגיה מובהקת, הוא היה איש מציאותי, פרגמטי, שהתקדם על­פי כורח המציאות. עד שהיא טפחה על פניו, בדמותו של הרוצח יגאל עמיר.הוויכוח באשר להסכם ביילין­אבו­מאזן לא תם עדיין. הוא משקף את שתי הגישות השונות כל­כך של שני האגפים של שמעון פרס: יוסי ביילין מול אורי סביר. האחד טוען שצריך ללכת על כל הקופה, השני מאמין בכסף הקטן, בהתקדמות המדודה. סביר סבור עד היום שההסכם עם אבו­מאזן קילקל יותר מאשר הועיל. כשיש מו"מ רשמי יעיל, אין עוד צורך במסלול אחורי חשאי, אומר סביר. הרעיון ששני מלומדים בלונדון יכולים לפתור את הסיכסוך הישראלי­פלשתיני נגוע בתמימות, לדבריו. וחוץ מזה, אין שום הוכחה או עיגון מציאותי לתקפותו המחייבת של ההסכם הזה, שכולם מתכחשים לו.לא מדויק. בארוחת ערב שהתקיימה במאי 2000 בביתו של השגריר האמריקני מרטין אינדיק בהרצליה, לכבודו של סנדי ברגר, היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארה"ב, השתתפו גם ביילין ואבו­מאזן. אחרי ששאר הקרואים הלכו, הציגו השניים בפניו של ברגר את ההסכם. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שביילין ואבו­מאזן הציגו במשותף, בפני מישהו זר, את פרי הסכמתם. אבל היא יצרה מצב בו לא יכול היה אבו­מאזן, מאוחר יותר, להתכחש למציאות הזו. אם, למשל, היו מניחים את ההסכם בפני הצדדים במהלך ועידת קמפ דיוויד.בחירות 96' הפגישו את שמעון פרס, יורשו של רבין המנוח, עם בנימין נתניהו. מה שנראה כמה חודשים קודם כניצחון קל לפרס, הפך לקרב צמוד, הפכפך ומורט עצבים. במפקדת המשטרה הפלשתינית ביריחו הצטופף פורום מוזר של גברים שצפו, במתח, במדגם הטלוויזיה ובסיקור ספירת הקולות שאחריו. היו שם שלושה ערבים ויהודי: תאופיק טיראווי, ג'יבריל רג'וב וגנרל חאג' איסמעיל מטעמה של הרשות הפלשתינית; ישראל חסון, ראש אגף בשב"כ, מטעם ישראל.פרס החל את הלילה ביתרון קל, אך ככל שנקפו השעות איבד אותו לטובת נתניהו. עם שחר כבר היה ברור: בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה החדש בישראל. הפלשתינים היו המומים. "מה עשינו", אמרו לעמיתם חסון, "איחרנו בתגובה לפיגועים, טעינו, ועכשיו אנחנו משלמים על הטעות". חסון שאל אותם מה יהיה עכשיו. התשובה היתה מעורפלת: "אנחנו נכנסים לארבע שנות המתנה, דפוס הפעולה שלנו לא ישתנה. אנחנו מקווים שהתהליך יימשך. נפעל נגדכם רק אם תסכנו את קיומה של הרשות הפלשתינית".מנהיג הליכוד, בנימין נתניהו, היה המנהיג הבולט הראשון בימין שהבין כי הסכמי אוסלו אינם הפיכים. הוא ידע כי משמעות ההסכמים ברורה: אש"ף וערפאת הינם הנציגים הבלעדיים של העם הפלשתיני, בשטחים הוקמה יישות מדינית פלשתינית, שתהפוך ברבות הימים למדינה פלשתינית עצמאית. חלום ארץ ישראל השלמה איננו עוד. מה שנשאר הוא לנסות למזער את הנזק. זו, בדיוק, היתה מדיניותו של נתניהו.במהלך החודשים אוקטובר­נובמבר 93', זמן קצר אחרי החתימה בוושינגטון, יצ ר נתניהו קשר עם ראש הממשלה יצחק רבין והציע לו שיתוף פעולה. הקשר נוצר באמצעות אחד מיועציו של ביבי, שיצר קשר עם מישהו ממקורבי רבין. התקיימו שתי פגישות חשאיות ביניהם. בראשונה, הציע האיש של נתניהו את העיסקה הבאה: הליכוד יצמצם את המאבק הפרלמנטרי בהסכמים ואת המאמץ להפיל את הממשלה, תמורת הסכמה משותפת על קווים אדומים במו"מ. אין לי רצון או כוונה להצטרף לממשלה, הבהיר נתניהו, אני שואף להגיע להסכמות כדי לצמצם נזקים. תנאי נוסף שהציב נתניהו: חשאיות מוחלטת.בפגישה השנייה נמסר, בשמו של רבין, על נכונות עקרונית להמשך הדיון. נציגו של נתניהו העביר את הקווים האדומים הנדרשים: לא נוגעים בירושלים, בקעת הירדן בריבונות ישראלית, לא נוגעים בהתנחלויות ובדרכי הגישה אליהן. הפלשתינים יקבלו שליטה על מרבית האוכלוסיה, באזורים נפרדים, ללא רצף טריטוריאלי ביניהם. בדיעבד, היו הקווים האדומים של נתניהו עקרונות היסוד של הסכם אוסלו ב'.האיש של רבין הבטיח להעביר את המסר לראש הממשלה. כעבור כמה ימים הודלפה לתקשורת ידיעה, לפיה נתניהו מעוניין להצטרף לממשלת אחדות לאומית. עקבות ההדלפה הוליכו ללישכת ראש הממשלה. נתני הו זעם והורה על ניתוק מגע. מכאן ואילך הגביר נתניהו את התקפותיו על הממשלה וההסכמים עד רצח רבין. אחריו, באו הבחירות. אחריהן, הפך נתניהו, בעצמו, לראש הממשלה. ככזה, הוא היה מחוייב להסכמי אוסלו.נתניהו ראה בהסכמי אוסלו טעות היסטורית. לו זה היה תלוי בו, היה צריך להמשיך לייבש את ערפאת עד שייעלם מהזירה. במקומו, צריך היה לאתר בן­שיח פלשתיני מקומי, שלא מייצג את הפזורה הפלשתינית. באש"ף, האמין נתניהו, טבועה נטיה גנטית לא­רצונית להשמדת ישראל.אבל ההסכמים נחתמו. ערב הבחירות היה צריך נתניהו להחליט מה הוא עושה בהם. בדיונים שקיים אז, אמר: אם אצהיר שאני דוחה את ההסכמים, לא אהיה ראש ממשלה; אם אצהיר שאני מקבל אותם, אבל בפועל אחרי שאבחר אפעל לביטולם, זה יהיה בלתי­מוסרי בעליל; מה נשאר? ­ לקבל את ההסכמים ולפעול במסגרתם, על­מנת להגבילם ככל האפשר.נתניהו אמר ועשה. ערב הבחירות הוא קרא את הסכמי אוסלו פעם אחר פעם. לדבריו, 12 פעמים רצופות. הגה בהם יומם ולילה. איתר את כל נקודות התורפה. הוא הבין שלב ההסכמים היה מסירת 27 אחוז מהשטח (אזורי 'איי' ו­'בי') לפלשתינים. השטח הכיל את מרבית האוכלוסיה הפל שתינית. את רוב היתר היתה אמורה ישראל למסור בשלוש הפעימות המפורסמות. כל השטח, חוץ מההתנחלויות וה"אתרים הצבאיים המוגדרים".נתניהו בדק ומצא שגם אם יילך על ההגדרה הנדיבה ביותר, כולל תוכניות המיתאר הרחבות ביותר, שטח היישובים לא יעלה על ארבעה עד חמישה אחוזים מיהודה ושומרון. מה שנשאר לו אלה "האזורים הצבאיים המוגדרים". זו היתה הפירצה של נתניהו. הוא החליט שאלה אינם "אתרים" אלא "אזורים". אזורי ביטחון. למשל, בקעת הירדן, עוטף ירושלים, קו התפר.נתניהו החליט לפרש את הסכמי אוסלו פרשנות חמורה, להוסיף להם את דרישת ההדדיות המפורסמת והדרקונית, לתבל במעט סחבת, המון ביורוקרטיה, אין­סוף דרישות ביניים, ולקוות לטוב. בסופו של דבר, נתניהו לא הרג את אוסלו. הוא הנשים אותו מדי פעם, החזיק את התהליך בחיים איכשהו. נתניהו כן חיסל את "רוח אוסלו". את האמון, שיתוף הפעולה, טוהר הכוונות.5,000 שעות של מו"מ ישיר, אינטימי וגלוי בין הצדדים הפכו להתמקחות ארוכה, מורטת עצבים ומעליבה, שהתקיימה ברובה באמצעות האמריקנים.

בואו נתחזק את השלום, הציע בסיוני

הראשון שהתאושש מהלם הבחירות בישראל היה השגריר המצרי הוותיק, מוחמד בסיוני. שלוש שנות עשיית שלום נמרצת נגדעו לנגד עיניו בחבטה עמומה. לא יכול להיות, אמר בסיוני, שכל האנשים שעסקו בתהליך באינטנסיביות כזו פשוט ינתקו עכשיו כל קשר וימתינו לסוף תקופת נתניהו. צריך לשמור על הגחלת, לתחזק את שרידי השלום.שבועות מעטים לאחר הבחירות החל להתכנס, בווילה המהודרת שלו בהרצליה פיתוח, מיפגש חשאי קבוע. פעם בשבוע (לפעמים פעמיים, על­פי הצורך), בדרך­כלל בסופי שבוע או ימי ראשון (בהם לא מתפקדת הכנסת), באו למקום, אחד אחד ובאין רואה, החברים הקבועים: יוסי ביילין, חיים רמון ונמרוד נוביק מצד ישראל. אבו­מאזן, סאיב עריקאת וחסן עספור מטעם הפלשתינים (לפעמים בא גם מוחמד דחלאן). הקבוצה הזו התכנסה שם, אצל בסיוני, במשך קרוב לשלוש שנים רצופות. זה היה 'פורום בסיוני'.המשתתפים היו קבועים. ההרכב קשיח. בדרך­כלל הם ישבו שם על ארוחת ערב דשנה, במיטב מסורת האירוח המצרית. לפעמים הגיעו אורחים מיוחדים, כמו ז'אן פרידמן. בסיוני, המארח, השתתף בדיונים, אבל לפעמים גם השאיר את הנוכחים לבד.זה היה הרבה יותר ממיפגש ח ברתי. הרעיון הראשוני היה לשכנע את הפלשתינים לא להפקיר את השלום, לראות בנתניהו פרטנר לגיטימי. נוביק וביילין שיווקו את נתניהו לפלשתינים, מאחורי גבו. "האיש התחנך בעולם הגדול, יש לו ראש פתוח, הוא לא ירצה להיכנס להיסטוריה כמי שהפך שלום למלחמה. אולי לא תגיעו איתו להסדר קבע, אבל אפשר לעשות הסדרי ביניים עד שאנחנו נחזור לשלטון".הפלשתינים היו מעלים בשיחות את ההפרות השיטתיות של ישראל את ההסכמים: המשך הבנייה בהתנחלויות, הפקעת אדמות, הריסת בתים, אי ביצוע הסכמים. הישראלים הפעילו לחץ כבד על הפלשתינים להימנע מהכרזה חד­צדדית על מדינה פלשתינית. "זה יהיה סוף התהליך", הזהירו.ב­98' קיבלו העניינים תאוצה מיוחדת. האמריקנים פתחו במגעים לקראת כינוסה של הוועידה בוויי פלנטיישן. נתניהו הסכים, בפגישה עם אולברייט בלונדון, לפעימה שנייה במסגרתה יעביר "מספר עשרוני נמוך" Low Teens() לפלשתינים. ערפאת, שראה במספר הזה בדיחה עצובה בהשוואה למה שהיה אמור לקבל על­פי אוסלו, סירב בעקשנות.אצל בסיוני על הדשא נשתלו זרעי ההסכם בוויי פלנטיישן. רמון, ביילין ונוביק הפעילו מכבש לחצים על הפלשתינים ­ ובאמצעותם על ערפאת ­ לקחת את ההצעה האמריקנית, לא לפוצץ את התהליך. ביילין ונוביק עשו את זה מתוך חשש אמיתי לשלום. אצל רמון היה גם האינטרס הפוליטי: בחושיו המחודדים הוא ידע שנתניהו הסכים להצעת אולברייט כי קיווה שערפאת יסרב. רמון העריך שאם ערפאת יסכים, ייפול נתניהו למלכודת פתאים. ממשלתו לא תשרוד את ההסכם הזה והקואליציה שלו תתפרק.המטרה הושגה במלואה. ביילין הצליח לשמור על השלום ולהחתים על אוסלו גם את נתניהו, באמצעות הפרוטוקול של וויי פלנטיישן. רמון הצליח להפיל את ממשלת נתניהו בעבודת נמלים מתוחכמת בכנסת, שהחלה ­ בלי שאף אחד ידע ­ בביתו של מוחמד בסיוני.ב­5 ביולי 99', יומיים לפני הקמת ממשלתו של אהוד ברק, הקיץ הקץ על 'פורום בסיוני'. הפלשתינים, באמצעותו של בסיוני, ביקשו לחדש את הקשר עם עמיתיהם הישראלים. רמון וביילין השיבו בשלילה. "אנו עתידים להתמנות לשרים בממשלה, אין יותר מקום למיפגשים חשאיים ומסלולים אחוריים".בדיעבד התברר כי הפלשתינים נזקקו לפורום הזה יותר בתקופת ברק, מאשר בתקופת נתניהו.

"לא עכשיו, לא כך", הזהיר חסון

באוגוסט 96', כחודשיים לאחר עלייתו של נתניהו לשלטון, התריע אגף המודיעין של צה"ל מפני אפשרות של התפרצות אלימה מכיוון הפלשתינים. "האוויר", אמר ראש חטיבת המחקר באמ"ן, תא"ל עמוס גלעד, "רווי אדי דלק נפיצים". ערפאת חש ניכור מכיוונו של נתניהו, הפלשתינים מבינים שיישום ההסכמים נעצר, הממשלה הכריזה על פרויקט הר חומה במזרח­ירושלים, והגרוע מכל ­ כבודו של ערפאת נרמס ברגל גסה. לשיא הגיעו הדברים כשמסוקו של ערפאת נאלץ לחוג 45 דקות מעל המינחת בעזה, בגלל סחבת של פקח תעופה ישראלי.בינתיים החלו, בחשאי, הדיונים על פתיחתה האפשרית של מנהרת הכותל. ראש השב"כ, עמי אילון, אמר בקבינט, כי אין לו התנגדות לפתיחת המנהרה, ובלבד שהדבר ייעשה במסגרת של 'דיל' נרחב עם הפלשתינים, שיכלול גם את אורוות שלמה.ישראל חסון, שהיה אז ראש אגף יו"ש וירושלים, היה נחרץ הרבה יותר. כשבועיים לפני פתיחת המנהרה, בדיון סגור של הוועדה לענייני ירושלים, בראשותו של השר לביטחון פנים ובהשתתפות ראש עיריית ירושלים וגורמי ביטחון שונים, אמר חסון דברים ברורים: "מהלך כזה של פתיחת המנהרה, באווירה שנוצרה בשטח, הוא מהלך משברי בכל קנ ה מידה". הנוכחים חלקו על דבריו. חסון, שהבין כי מקבלי ההחלטות עלולים לבצע שגיאה הרת­אסון, החריף את ניסוחיו: "בואו נלך כבר על הר הבית עצמו", הציע בציניות, "לפחות נצא מהמהומה הזו עם נכס אמיתי ביד, ולא עם מנהרה. אני ממליץ לכם", הוסיף, "לא לעשות את המעשה הזה, בעת הזו ובאופן הזה".אזהרתו המפורשת של חסון נותרה חסויה עד היום. גם הסתייגותו, המפורשת פחות, של אילון לא סייעה. נתניהו אף גרר את אילון למסיבת העיתונאים המביכה שכינס לאחר המשבר, וניסה לחלץ ממנו הודאה כי אכן המליץ בחיוב על פתיחת המנהרה. בכל מקרה, מנהרת הכותל נפרצה ואיתה פרצו מהומות חסרות­תקדים בין הרשות הפלשתינית לישראל. בפעם הראשונה מאז החל תהליך השלום פתחו שוטרים פלשתינים באש על חיילים ישראלים. שרידי האמון בין הצדדים נעלמו ואינם.הפלשתינים חשו מרומים, נבגדים. הם הבינו שישראל גנבה מהם את ההסכם. על­פי תפיסתם, ויתוריהם ההיסטוריים ­ ההכרה בלגיטימיות של ישראל, ההכרזה על קץ הטרור וסיום המאבק המזוין, ההסכמה להסתפק ב­22 אחוז מפלשתין ההיסטורית (מה שנותר להם אחרי גבולות 67') ­ כל זה לא מספיק לישראל, שממשיכה לשחק איתם משחקים. הצד הישראלי, לעומת זאת, חש נבגד לא פחות: אנחנו הכנסנו אותם לכאן, אנחנו נתנו להם רובים, והם פתחו עלינו באש.ארועי המנהרה מהווים נקודת שבר מרכזית בתהליך. ערפאת למד כי הוא יכול לנקוט באלימות מבלי לשאת בתוצאות. אנשיו פתחו באש על הישראלים ולמרות זאת הוא לא ספג גינויים בעולם, לא נודה ולא הותקף. במקום זה, הוא הוזמן לוושינגטון, השתתף בפיסגה עם קלינטון ונתניהו וקיבל, כעבור כמה חודשים, את חברון. האלימות משתלמת.

"התשובה היא לא מוחלט", אמר נתניהו

בחודשים הראשונים לשלטון נתניהו קיים שליחו האישי, עו"ד יצחק מולכו, מספר פגישות עידכון ותידרוך עם אורי סביר ויואל זינגר. מולכו, התברר בדיעבד, היה הנכס המדיני הראשון במעלה של נתניהו: אמין, דיסקרטי, נטול אג'נדה אישית, מתרחק מתקשורת, וחשוב מכל ­ יצירתי ומוכשר. הוא זכה, תוך זמן קצר, באמונם המוחלט של הפלשתינים. הוא ישב עשרות שעות עם ערפאת, עם אבו­מאזן, אבו­עלא ועריקאת. הוא הקשיב, ניסה להבין, הצליח לרבע לא מעט מעגלים. עד היום מתגעגעים ברמאללה ובעזה לעו"ד מולכו. "איתו", אומרים הפלשתינים, "לפחות ידענו איפה אנחנו עומדים".מה שלא נודע עד כה, הוא רמת המעורבות של שמעון פרס ואורי סביר במגעים החשאיים שניהל נתניהו לאורך הקדנציה שלו. הקשר בין סביר ומולכו נשאר, ואף התחזק, גם אחרי שהסתיימה תקופת החפיפה. הם נפגשו בקביעות במשרדו של מולכו בירושלים. סביר נטל, בעצם, חלק פעיל במו"מ החשאי שהתקיים לאורך התקופה כולה. כמה חודשים לאחר הבחירות התקיימה פגישה בין בנימין נתניהו לשמעון פרס, בעניין המו"מ. במהלכה, העלה נתניהו את האפשרות שפרס יצטרף לממשלת אחדות לאומית. פרס היה אז, עדיין, יו"ר מפלגת ה עבודה. בינו לבין נתניהו התפתח מו"מ בעניין הזה, שאף התקרב להסכמה, אך לא הבשיל.מה שכן הבשיל, היה המגעים החשאיים עם הפלשתינים. אחרי הסכם חברון החל עו"ד מולכו להכין את המו"מ לקראת וויי פלנטיישן. סביר עבד איתו בצמוד. במעגל הגבוה הינחו אותם בנימין נתניהו ושמעון פרס. במהלך השנתיים הללו התקיימו פגישות רבות בין מולכו לסביר, פגישות משותפות של שניהם עם הפלשתינים (בעיקר אבו­עלא) ופגישות נפרדות, של שניהם, עם הפלשתינים. הפגישות התקיימו בדרך­כלל במלונות בירושלים, הרחק מעיני התקשורת. רק חלק מזערי מהן פורסם.פרס פגש את ערפאת לפחות פעמיים בשליחותו של נתניהו. היו גם מפגשים מרובעים: נתניהו ומולכו עם פרס וסביר. אלה היו, בעצם, סיעורי מוחות. פרס וסביר סייעו לנתניהו ולמולכו במציאת פתרונות יצירתיים, הערכת מצב וניתוחים. הם נהגו לשבת בבית ראש הממשלה, בשעת לילה מאוחרת, כשהם מגיעים ויוצאים מכניסות אחוריות. העיקרון היה פשוט: פרס וסביר זכאים להביע את דעתם על כל דבר. הם מוכנים לתרום, ובלבד שהדבר קשור לקידום התהליך. כך, באחד המפגשים בין מולכו לסביר, עלה לראשונה הרעיון של 'שמורת טבע' במדבר יהודה, ש תאפשר להגדיל את מימדי הפעימה השנייה לכ­13 אחוזים.במרוצת התקופה נפגש גם נתניהו עצמו עם אבו­עלא, בבית ראש הממשלה, לסידרת מפגשים מסקרנת. עוד יותר מסקרנת היתה סידרת המפגשים החשאיים של אבו­עלא עם השר אריאל שרון, בתפקידו כשר תשתיות, ומאוחר יותר שר חוץ בממשלת נתניהו. הפגישה הראשונה התקיימה ביוזמתו של שרון והפכה לסידרה בת חמש­שש פגישות, בדרך­כלל בביתה של גיטה שרובר בירושלים, פעם אחת לפחות בחוות השקמים. אבו­עלא זכה לאירוח מופלא וחזר אחוז התפעלות מלילי ז"ל, אשתו של שרון. השיחות היו רציניות ועמוקות.על­פי מקורות פלשתיניים, שרון הביע הבנה לצרכי הרצף הטריטוריאלי של הפלשתינים והצהיר כי "לא בכל מקום בו יושגו הסדרי ביטחון לטווח ארוך, נתעקש על ריבונות". אבו­עלא הבין את צרכי הביטחון של ישראל בבקעת הירדן. הוא הסכים לתחנות התרעה, פיקוח ומחנות צבאיים בכל המקומות הנדרשים, ובלבד שהריבונות תהיה פלשתינית עתידית. ניתן היה להבין כי אפשר, על הבסיס הזה, לפתור את בעיית בקעת הירדן בהסדר קבע עתידי. על אותו עקרון, אפשר היה לפתור גם בעיות נוספות. לשניהם היה ברור שהפתרון יכלול מדינה פלשתינית עצמאית. שרון לא דיווח לנתניהו על תכני שיחותיו עם אבו­עלא. את המפות שהביא, ובהן תוכניתו לגשרים ומנהרות שיאפשרו רצף טריטוריאלי, סירב אבו­עלא לראות. מצד שני, אבו­עלא הצהיר אחר­כך כי מצא אצל שרון פתיחות והקשבה, יחס שוויוני ואנושי, וכי מתוך המצאי בממשלת הליכוד ­ שרון הוא המועמד המועדף עליו לניהול המו"מ להסדרי הקבע.מאוחר יותר, כשגילה נתניהו על מה מדברים שרון ואבו­עלא, פעל להפסקת הערוץ. בינתיים, הספיק להיפגש עם מזכירת המדינה האמריקנית, מדלן אולברייט, לעמוד בלחציה, להתקוטט איתה ולגמגם התחייבות על פעימה שנייה בסביבות האחוזים העשרוניים הנמוכים Low Teens(). ההתבטאות הזו הפכה לסלע מחלוקת מרכזי במשך חודשים ארוכים. הפלשתינים טענו שהמושג Teens כולל את המספרים מ­13 Thirteen() ומעלה. נתניהו טען שמדובר בכל מספר הגבוה מעשר.באחת מפגישותיו עם אולברייט הציגה שרת החוץ האמריקנית בפניו את דרישותיה לפעימה שנייה נדיבה. "יש לך ארבעה ימים להשיב לי על כך", אמרה לו. נתניהו לא התבלבל: "אני לא צריך ארבעה ימים וגם לא ארבע דקות. התשובה היא לא מוחלט וברור. It's a Flat No" . אולברייט זעמה. "טוב, בוא נרד ל מטה, התקשורת מחכה לנו שם". היא איימה על נתניהו, בעצם, ביצירת משבר פומבי. גם הפעם, ביבי לא נבהל. "אין בעיה, בואי נרד. המחוייבות שלי אינה לתקשורת אלא ל­4,000 שנות קיום העם היהודי".בסופו של דבר התקפלה שרת החוץ האמריקנית. האולטימטום נדחה. במקומו, נפתח מו"מ בו החל נתניהו להתקדם מתשעה אחוז, אט­אט, עד שהגיע, בעזרת שמורות הטבע, ל­13 האחוזים הנדרשים. שרון, זועם על כי לא קיבל מנדט לנהל את המגעים, חישק את נתניהו מימין. הוא הצהיר אין­סוף פעמים, כי כל שטח שמעל תשעה אחוז שיועבר לפלשתינים יפגע בביטחון ישראל. למרות זאת, הצטרף לוויי פלנטיישן, כשר חוץ, הפגין שם נדיבות לא צפויה (העניק לפלשתינים נמל ימי בתוך חצי שעה, למרות הסתייגות מערכת הביטחון), וסייע להשגת ההסכם. כשחזר ארצה, ביצע שרון פניית פרסה חדה וטירפד אותו.

"אל תיתני יד לפיצוץ", ביקש מרדכי

פרוטוקול וויי פלנטיישן נסגר, בעצם, על­ידי עו"ד יצחק מולכו, עוד לפני שניתקו גלגלי מטוסו של ראש הממשלה בנתב"ג, בהמראתו לוועידה. מולכו ניהל מו"מ חשאי מרתוני במשך שלושה חודשים מול ערפאת ואבו­עלא וסגר את כל הפרטים. כך עשה, אגב, גם בהסכם חברון. כלפי חוץ תיפקד הרמטכ"ל לשעבר, דן שומרון. אלא שזה היה מסלול­דמה. מולכו, כרגיל, סגר את הכל.נתניהו סחב את הסכם חברון חודשים ארוכים וסחט, באמצעותו, את ההכרה האמריקנית כי ישראל, ורק ישראל, תהיה אחראית לקביעת "היקף ומיקום האתרים הצבאיים המוגדרים". בכך מכר, בעצם, נתניהו את חברון, תמורת עתיד יש"ע כולו. ברגע שקיבל את ההסכמה האמריקנית הזו (שנשלחה במכתב שהעביר השגריר אינדיק בפקס הישר אל תוך ישיבת הממשלה הדרמטית שאישרה את ההסכם), הכניס נתניהו את העז שתיכנן להכניס לסלון של ערפאת. עכשיו כבר היה ברור שהשטח שהפלשתינים יקבלו במסגרת הפעימות לא יתקרב לשטחים עליהם חלמו באוסלו.אחר­כך, באותו עקרון, היתנה נתניהו את פרוטוקול וויי פלנטיישן בקבלת מכתב רשמי מטעמו של דניס רוס, המאשר כי היקף הפעימה השלישית, אם וכאשר תתבצע, יהיה סביב אחוז אחד. נתניהו, בסיכומו של דבר, מירר את חייהם של האמריקנים, סחט את הפלשתינים והצליח לסגור את כל נושא הפעימות ב­14 אחוז (בנוסף לשטחים שהועברו מ­'בי' ל­'איי'). הוא ראה בכך הישג מדיני. אחרים ראו בכך את קבורתו הסופית של אוסלו, שהתבסס על אמון, שיתוף פעולה ותקווה משותפת.החלק הקשה ביותר בוויי פלנטיישן, שלא נסגר מראש, היה הנספח הביטחוני. נושא זה היה תנאי להסכם כולו. כמה שבועות לפני היציאה נערך בישראל מפגש ביטחוני, בו השתתפו האלוף שאול מופז, עמי אילון וישראל חסון, עם מקביליהם הפלשתינים. במפגש אישרו הישראלים את תוכנית העבודה הביטחונית של הפלשתינים, שתאמה את דרישות השב"כ וצה"ל.אחר­כך התברר כי המטה ללוחמה בטרור, בראשותו של האלוף מאיר דגן, הכין תוכנית ביטחונית אחרת, דרקונית יותר, כמעט בלתי­אפשרית לביצוע, ושיכנע את ראש הממשלה לדרוש את יישומה. בשב"כ התנגדו בתקיפות. אי­אפשר, אמרו שם, לבוא בדרישות כאלה, עם סרגל מילימטרי. מודיעין זה דבר מתהווה ומשתנה.במקביל, התפתח ויכוח קשה בין השב"כ לאמ"ן בכל הקשור לעומק הסיכול הפלשתיני והפגיעה בתשתית הטרור. השב"כ טען כי הפלשתינים פוגעים בתשתית ומבצעים סיכול עמוק. אמ"ן טען שהפלשתינים פועלים בשטחיות. אחר­כך התקיים אצל מופז דיון בסוגיה איזו תוכנית ביטחונית טובה יותר: זו שאושרה על­ידי מערכת הביטחון מול הפלשתינים, או זו שהציג המטה ללוחמה בטרור וזוכה לגיבויו של נתניהו. על רקע זה פרץ משבר בין ראש הממשלה למערכת הביטחון, וכך יצאו כולם, שמחים וטובי לב, לוויי פלנטיישן.במטוס קרא נתניהו לישראל חסון והציג בפניו את דרישותיו הביטחוניות. אלה תאמו את הדרישות של המטה ללוחמה בטרור. "חבל על הזמן שלנו, ביבי", אמר לו חסון, "אם אלה הדרישות, חבל על הנחיתה בוושינגטון, אפשר לתדלק ולחזור בחזרה". נתניהו לא הגיב. אחר­כך, בוועידה עצמה, קיבל את דעתו של שר הביטחון, יצחק מרדכי, ואת תוכנית העבודה הביטחונית המקורית, שאושרה על­ידי מערכת הביטחון.הדיונים על התוכנית הזו נתקעו, ונתניהו חולל, בעקבות זאת, את 'משבר המזוודות' המפורסם. ראש הממשלה הורה לחברי המשלחת הישראלית לארוז את מזוודותיהם ולהתחיל בתנועה לשדה התעופה. שר הביטחון מרדכי נטש באותו בוקר, בזעם, את אתר הוועידה. יחד עם מזכירו הצבאי ואחד מעוזריו נכנס מרדכי למכונית ונסע לעיירה סנט מייקלס הסמוכה, שם ערך קניות ואכל צהריים. היה ברור לו שנתניהו רוצה לפוצץ את הוועידה. הוא ועוזריו סגרו את הפלאפונים והתבודדו.בינתיים, הורה נתניהו לכל הצוות הישראלי לארוז מזוודות ולהתחיל בתנועה לשדה התעופה. הבשורה הגיעה, איכשהו, למרדכי, שניפק הוראה סותרת: כל אנשי הביטחון והאלופים (היו רבים כאלה במשלחת) שכפופים לשר הביטחון ­ נשארים במקומם. נתניהו לקה בהלם קל. שר הביטחון שלו הימרה את פיו ועירער על מנהיגותו. ראש הממשלה נאלץ לצאת מבקתתו ולגעור באלופים. "רבותי, אני מבקש, עלו על המיניבוס, צאו להביא את מזוודותיכם".הדרמה צברה תאוצה. מיניבוסים ועליהם ישראלים החלו לנוע לכיוון השדה. עשרות מזוודות ארוזות ניצבו בשורות ישרות מול הביתנים הישראליים. מרדכי חזר לאתר הוועידה. הוא ידע שאולברייט תצא בקרוב מהבקתה שלה לעבר הביקתות הישראליות. מרדכי ירד ממכוניתו וחיכה לה על הדרך. כשהגיעה השיירה, נופף שר הביטחון כדרך הטרמפיסטים ועצר את מכוניתה של אולברייט. הם קיימו שם, על הדרך בין העצים, שיחה נוקבת. "אל תתני יד לפיצוץ", אמר מרדכי, "יכול להיות שמישהו רוצה לפוצץ את הוועידה, אני יודע שאפשר להגיע לנספח ביטחוני".או לברייט הסכימה. היא המשיכה בדרכה לנתניהו. בדרך סקרה את מסדר הכבוד של המזוודות. יחד איתה היה ראש ה­סי.איי.איי, ג'ורג' טנט. הם סיכמו עם נתניהו על מפגש נוסף עם הפלשתינים בערב. מרדכי ביקש מהאמריקנים להניח לישראלים להזמין את הפלשתינים למפגש הזה. "להגברת האמון".שר הביטחון ידע שישראל חסון נמצא עם הפלשתינים כמה שעות ועובד איתם על הנספח הביטחוני. הוא ישב עם אבו­מאזן, עריקאת, דחלאן, עספור ואל­הינדי וגער בהם ארוכות. "אתם אוסף של אהבלים", אמר להם חסון, "אתם לא מבינים שום דבר". הוא עבר יחד איתם, על כל סעיפי הנספח הביטחוני. "אתם ואני יודעים שאתם עושים את כל הדברים האלה גם היום, בלי קשר למה שקורה כאן". הפלשתינים אישרו. "אז מה הבעיה שלכם לחתום, ועוד לקבל הכרה אמריקנית, קשר עם ה­סי.איי.איי ואלף ואחת הטבות תמורת דברים שאתם עושים בכל מקרה?"האסימון נפל. בדיון שהתקיים בערב, על המזח לשפת האגם הציורי, בבקתה האמריקנית, השתתפו, בנוסף לשר הביטחון גם האלוף שלמה ינאי, אל"מ מייק הרצוג וישראל חסון, שניהל את מרבית ההתדיינות מול דחלאן. תוך שעתיים היה הנספח הביטחוני סגור ומושלם.מרדכי חזר עם המס מך לביתן של נתניהו. "הנה", אמר לראש הממשלה, "הגענו לתוכנית העבודה הביטחונית שרצינו, כולל הכל, בלי להתקרב לקווים האדומים התחתונים". נתניהו הביט על המסמך ואמר: "אני לא מקבל אותו, הוא לא חתום". מרדכי הזעיק את מייק הרצוג, נתן לו את המסמך ואמר: "קח, לך לפלשתינים ואל תחזור בלי שזה יהיה חתום". הרצוג הלך וחזר כעבור 45 דקות עם המסמך חתום. מרדכי לקח אותו, הניח אותו על השולחן מול פרצופו של נתניהו ואמר: "זהו זה, הכל כאן גמור וחתום. מעכשיו, אם אתה רוצה לפוצץ את המו"מ, תפוצץ, אבל הביטחון כבר לא יכול להיות האליבי שלך".נתניהו לא פוצץ את ההסכם. במקום זה, חזר ארצה ופוצץ את הקואליציה. מגעיו עם ברק לממשלת אחדות לאומית נחשפו וטורפדו, התבטאויותיו נגד ראשי האופוזיציה החריפו את מצבו הפוליטי. ממשלת נתניהו דיממה עוד כמה חודשים, עד הנפילה הסופית.הפלשתינים נשמו לרווחה. עכשיו, אחרי כל הסבל הזה, אפשר יהיה לחדש את המומנטום, את האמון, את התקווה, את השלום. מפלגת העבודה תחזור לשלטון ותחיה את רוח אוסלו.בסוף ינואר 94' ניהל שמעון פרס, בקהיר, את המו"מ עם ערפאת לקראת הסכם עזה­יריחו. הרמטכ"ל, רב­אלוף אהוד ברק, עקב מקרוב אחר התפתחות המגעים. יום אחד הוא לקח דף נייר לבן, לא רשמי, וכתב מכתב אישי לראש הממשלה יצחק רבין:"אני כותב אליך מוטרד עמוקות מאופי התהליך בו אנו מתקדמים בנושא הפלשתיני ומתכניו. לגבי האופי ­ גם בקהיר נמשך מצעד ויתורים ישראלי כשמולו התעקשות פלשתינית מלווה בחזרות לאחור, מבלי שבשלב כלשהו משהו מהנושאים המרכזיים שחשובים לנו מקובע כנושא, שערפאת מסכים ויודע שלא יקבל בו את מה שהוא רוצה ואנחנו נקיים בו את מה שנדרש מבחינתנו."כל מה שעל ערפאת לעשות, על­פי נסיונו, הוא להמתין לוויתורים נוספים שלנו תוך התעקשות, מבלי לזוז מעמדותיו, עד שאנו מתקרבים סמוך מאוד לעמדותיו שלו... הדברים בסמכותך ובסמכות הממשלה כמעצבת המדיניות של ישראל, אך יהיה קשה מאוד בעתיד לשנות דברים, ולו סמליים, שמושגים בימים אלו על­ידי כל אחד מהצדדים. לנו יישארו מעט מאוד קלפים לדיון עתידי ­ יתכן שיתקיים בצל טרור קשה באיו"ש ­ כאשר הנושאים המרכזיים כמו ירושלים, גבולות, זיקה לירדן וזכות השיבה יישארו פתוחים. דומני שלא מאוחר לעצור ולהבהיר באנגלית פשוטה לערפאת מהם התנאים שבהם נוסיף לתת לו את PA­ה (רשות פ לשתינית, ב.כ.) ומה לא ניתן לקבל מאיתנו בשלב זה. להשאיר לו את ההכרעה."לדעתי, רק לאחר משבר, שהוא הכרחי, יעמוד ערפאת בפני הברירה אם להמשיך הלאה או לא. יהיה עליו לקבל זאת ולהתפשר לעומת עמדותיו הנוכחיות. גם אם אני טועה בהערכתי זו, תהיה לנו יותר מהזדמנות אחת להושיט לו יד עם ויתור חלקי נוסף. לפחות נדע שבחנו עד הסוף את גבולות כושר המיקוח שלו. למיטב הכרתי, עד כה אפילו לא התחלנו בכך. לדעתי, זה רצוי, כמעט מתחייב, הן ביטחונית והן מדינית לעשות כן".

"בוא נלך ישר לסוף", הציע ברק

כעבור זמן קצר הודיע שמעון פרס כי הושגה הסכמה בקהיר. רבין התכונן לצאת לטקס החתימה. בקהיר המתינו לו פרס והאלוף עוזי דיין, שהשתתף במו"מ מטעם צה"ל. כמה שעות לפני המראתו התקיים בלישכת ראש הממשלה דיון קצר. היו שם רבין, דני יתום, אהוד ברק, אמנון ליפקין­שחק. הם האזינו לסקירתו של ראש אמ"ן, האלוף אורי שגיא, שמסר הערכה אמ"נית והוסיף עליה ניתוח שלו: "יצחק, מנסיוננו באמ"ן ומהמידע עולה שיש בקהיר דרמה אמיתית. הדברים רחוקים מלהיות סגורים. יפעילו עליך שם לחצים אדירים, יכניסו אותך לשיחה בארבע עיניים עם מובארק. הם התרגלו לעובדה שאפשר תמיד לסחוט עוד משהו ברגע האחרון, כשהמצלמות כבר מוכנות וכל העולם מחכה. כדאי להכין קווים אדומים ונקודות שמהן לא זזים".רבין הרים את הכפפה ואת הטלפון. הוא התקשר לפרס בקהיר, על­מנת לברר שהכל אכן סגור ולוודא את הקווים האדומים. לאחר שהתרצה, עלה על המטוס.בקהיר התרחשה הדרמה אותה ניבא ראש אמ"ן. נדרשו עוד לחצים, איומים, שיחות בארבע עיניים ודיונים, כדי לצמצם פערים ולסגור את ההסכם. ואחרי שהכל נסגר, סירב ערפאת, על הבמה, מול המצלמות, לחתום על המפה. רק גערתו הבו טה של מובארק, "חתום כבר, יא כלב", פתרה את המשבר.על המורשת הזו התגבשה תפיסתו של אהוד ברק לגבי המו"מ עם הפלשתינים. ברק התנגד לדרך אוסלו למן ההתחלה. בשיחותיו האישיות עם רבין, היה משווה את נכסיה האסטרטגיים של ישראל בשטחים לנקניק סלאמי. יותר נכון "כושר סלאמי", בלשונו. "אנחנו נותנים להם כל פעם פרוסה, עוד פרוסה ועוד פרוסה", נהג ברק להגיד לרבין, "בסוף נישאר רק עם החוט בקצה".לאחר שפרש מצה"ל וצורף לממשלת רבין, הדהים ברק את כולם כשנמנע בהצבעה המפורסמת על עקרון הפעימות. רבין רתח ואף חדל לדבר איתו למשך כמה שבועות. אבל את דעתו של ברק לא ניתן היה לשנות. עם התפיסה הזו הוא הגיע ללשכת ראש הממשלה בסוף יוני 99'.תומכי התהליך סבורים היום כי אוסלו, ששרד איכשהו את נתניהו, נקבר סופית על­ידי ברק. זו היתה המגמה מהרגע הראשון: אבו­עלא, מוחמד דחלאן ומוחמד ראשיד עקבו, בליל הבחירות, אחר נאום הניצחון של ברק. לאחר שלוש שנות הייבוש המתסכל אצל נתניהו, שנים בהן נהנתה ישראל בדרך­כלל משיתוף פעולה ביטחוני יעיל ושקט ביטחוני יחסי, חיכו כעת הפלשתינים לאהוד ברק כמושיע. במקום זה, בנאום הניצחון שלו, חזר ברק על עמדותיו הפומביות, הניציות. הוא לא שיגר מסר לערפאת, לא קבע לוח­זמנים למו"מ, התעלם לחלוטין מהרשות הפלשתינית ותיכנן לטוס לוושינגטון בלי לפגוש קודם את ערפאת, כמקובל.הם ישבו שם, בעזה, ושמעו את ברק אומר שעמדותיו של יצחק לוי מקובלות עליו יותר מאשר אלה של יוסי שריד. אחר­כך הוא ביקש לשנות את לוחות­הזמנים. התחמק מיישום ההתחייבויות שנתניהו נתן. גרר את ערפאת לשארם, פרס מחדש את הדד­ליינים ונתן לערפאת להתייבש בלי מחווה, הצעה או שביב של תקווה. הפלשתינים קיוו לאקט ישראלי של רצון טוב בנושא הרגיש של האסירים, אך התאכזבו. אחר­כך הבינו שברק הולך על המסלול הסורי. לא, ראש הממשלה לא ביקש, לא הסביר, לא לקח את ערפאת לשיחה אישית (מה שרבין היה עושה). הוא פשוט הציב אותו בפני עובדה.כשראש השב"כ, עמי אילון, שאל את ברק מדוע אין הוא מקים צוות מו"מ מסודר, ענה ברק: "יש זמן". אילון שאל לאן הוא מוביל, מה הוא עושה, מדוע הוא לא מקים קשר אישי עם ערפאת. "עזוב", ענה לו ברק, "הכל אינטרסים". ראש הממשלה ביקש מראש השב"כ להאריך את כהונתו. "אנחנו הולכים לחתוך עניין", אמר לו ברק בהקשר הפלשתיני. "אנחנו לא נחתו ך שום דבר", השיב אילון, "אנחנו הולכים לאסון". זו היתה סגירת מעגל. כמה שנים קודם, ערב בחירות 96', ביקש אילון מישראל חסון להתמנות לסגנו בראשות השב"כ. חסון התלבט, לבסוף סירב. למקורביו אמר: "הייתי כבר במלחמה מיותרת אחת בלבנון, ובאינתיפאדה מיותרת אחת בשטחים. הספיקו לי המלחמות המיותרות, אנחנו הולכים כעת לעוד אחת".עוד בדצמבר 96' הכין השב"כ מסמך סודי ביותר, תחת הכותרת "סבב האלימות הבא". היתה שם נבואה מדויקת, מצמררת, של המאורעות. השב"כ העריך שב"סבב האלימות הבא" ישתמשו הפלשתינים בכל סוגי הנשק והלחימה שהשתמשו בהם בעבר, ויותר. הערכה נוספת היתה בדבר השתתפותם של ערביי ישראל, ש"לא יוכלו להתאפק עוד ויהיו חייבים לתמוך, כתוצאה מתהליכים פנימיים, במאבק הפלשתיני". בשב"כ לא העריכו את עוצמת ההתפרצות במהומות אוקטובר האחרון, אבל זיהו את הכיוון.הטעות היחידה של מסמך ההערכה הזה היתה הנבואה על מעורבות אפשרית של מדינות ערב. "במידה וייהרגו אזרחים רבים", נאמר במסמך, "תיאלצנה מדינות ערב השכנות להזיז כוחות. מצרים תשקול הכנסת כוחות לסיני". זה (עדיין) לא קרה.אהוד ברק המציא מושג חדש בזירה: 'הס כם מסגרת'. ערפאת לא הבין מה ראש הממשלה רוצה ממנו. המסגרת כבר קיימת, ההתחייבויות תלויות ועומדות, תאריכי היעד פתוחים והשעון מתקתק. המתח ביניהם הלך וגבר. "אתה לא מבין, זה לטובתכם", שיגר ברק מסר לערפאת; "בסרט הזה כבר היינו", השיב ערפאת, "הפעימה השנייה והשלישית לא בוצעה, אתם בונים בהתנחלויות, הכל הוסכם ונחתם בוויי אבל אין יישום בשטח"; ברק: "אני יכול לפרש את הדברים בפרשנות חמורה, לתת לך שלושה אחוז ולסגור עניין. למה לך? בוא נלך קדימה, ישר להסדר הסופי, בסוף תקבל הרבה יותר".ערפאת חש שברק מנסה לתמרן אותו. לסובב אותו בכחש ולדחוק אותו לפינה. "בסוף", אמר, "אם לא נגיע להסדר, אשאר קירח מכאן ומכאן"; ברק הכחיש: "מה שמגיע לך, תקבל בכל מקרה"; ערפאת: "אני לא מבין"; ברק: "מלה שלי. בסוף, בכל מקרה תקבל את המובטח, גם אם לא נגיע להסכם מסגרת".ערפאת המשיך לא להאמין. האמריקנים גויסו לשכנע אותו. גם בכירי השב"כ. יוסי גנוסר טס לפגוש אותו באלכסנדריה, בטיסה מיוחדת של השב"כ. "אהוד איש של כבוד, הוא לא ירמה אותך", נאמר לערפאת, שנאלץ לקבל את הדין.

"לא יכול עכשיו", אמר ברק

ובינתיים, נמשך הקיפאון. המו"מ דישדש, התאפיין בחוסר רצינות או עקביות ולא הוביל לשום מקום. השגריר עודד ערן, איש ראוי שמונה להיות ראש צוות המו"מ (לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה לא הכשיר את מועמדותו לתפקיד של עו"ד גלעד שר) היה נטול סמכויות. ברק החליט ללכת לקראת הפלשתינים והביע נכונות להעביר לשליטתם שלוש שכונות ערביות ­ אבו­דיס, אל­עזריה וא­רם. הפלשתינים התלהבו. נקבע תאריך יעד. ברק ביקש לשמור על חשאיות. הפלשתינים צייתו.ואז החלו התאריכים להידחות. בכל פעם מצאו הישראלים תירוץ אחר. בסופו של דבר, אחרי שהעניין נחשף והקואליציה של ברק החלה להתפרק, ביקש ראש הממשלה מערפאת לשכוח מכל העניין. "אני לא יכול להעביר את זה עכשיו", אמר, "בוא נלך קדימה, בסופו של דבר בכל מקרה תקבל את השכונות הללו". ערפאת, מרוט ומושפל, ציית.בשלב זה החליט ברק להפעיל את התותחים הכבדים. הוא ביקש מאמנון ליפקין­שחק ושלמה בן­עמי לנהל שיחות עם אבו­מאזן ואבו­עלא, לקראת הסדר קבע. טרם תחילת המפגשים לא התקיים שום דיון אסטרטגי בקבינט או בפורום אחר. לא נקבעו קווים אדומים, לא שורטטה תוכנית, לא נבדקו תחומי הגמישות של ה צדדים. ליפקין­שחק ובן­עמי לא ידעו את גבולות הגיזרה שלהם, את הסמכויות, את רצונו המדויק של ברק. ליפקין­שחק הבין את הפרינציפ במהירות ופרש מהשיחות. בן­עמי נותר לבד. ברק צירף אליו את גלעד שר. שני אלה ניהלו את המגעים מול אבו­עלא וחסן עספור. כך יצא לדרך 'מסלול שטוקהולם'.קצת היסטוריה: בתחילת הקדנציה של אהוד ברק הציע אבו­מאזן מו"מ חשאי בשטוקהולם. לצורך העניין הוא היה אמור להשתמש במיודעיו, חוסיין אל­אגא ואחמד חלדי, אנשי לונדון שניהלו את המגעים לקראת הסכם ביילין­אבו­מאזן. התנאי של אבו­מאזן היה: חשאיות מוחלטת ואי­פורמליות. ברק סירב. במקביל, שיגר ראש הממשלה שליח אישי מיוחד ללונדון, לפגוש את האקדמאים של אבו­מאזן. הפגישה היתה איומה. המסרים שהעביר השליח של ברק היו תקיפים. זו היתה התקופה בה דיבר ברק על הסדר במושגים של 66 אחוז ואנשי אבו­מאזן התרשמו שאין על מה לדבר.מאוחר יותר, ב­18 בדצמבר 99', הציע אבו­מאזן לראש ממשלת שבדיה להקים ערוץ חשאי בחסות שבדית עם ישראל. השבדים, בניגוד לנורבגים בזמנו, לא הרימו את הכפפה בנחישות הנכונה. במארס 2000 חידש אבו­מאזן את בקשתו. גם הפעם, ללא תוצאות. חוד ש ימים לאחר­מכן נפתח 'מסלול שטוקהולם', אלא שאבו­מאזן נשאר מחוץ לעניינים. האמריקנים תיווכו, ברק הסכים למסלול חשאי אבל לא בסגנון של אבו­מאזן. הוא רצה אנשי אמון ולא אקדמאים עצמאיים, רצה פורמליות, כזו שמחייבת את הממשלות והשולחים. ערפאת הסכים ומינה מטעמו את אבו­עלא, שצירף את מוחמד דחלאן, מוחמד ראשיד וחסן עספור. שני אלה, דחלאן וראשיד, בעלי ברית (אליהם הצטרף עספור) ותיקים, כונו בחדרי חדרים בירושלים ובוושינגטון בשם 'המוחמדים'. האמריקנים תלו בהם תקוות גדולות. בישראל היו שראו בהם את דור מנהיגי העתיד, הפרגמטיים והמודרנים, של הפלשתינים. בשיחות סגורות ובמו"מ בשטוקהולם הם הפגינו פתיחות, גמישות והגיון. על­פי התיכנון הם היו אמורים להיות האנשים שיביאו, בעתיד, את הסחורה. אחר­כך הגיע העתיד. הסחורה לא באה איתו. 'המוחמדים' הכזיבו בקמפ דיוויד. שוב הוכח שאין לערפאת תחליף ואין לידו ולו איש אחד, מנהיג כריזמטי אמיץ, שמסוגל להגיד לו את האמת, להמרות את פיו או לצעוק (ואפילו ללחוש) בקול גדול: המלך הוא עירום.תחילתו של מסלול השיחות בשטוקהולם היתה מבטיחה. שלמה בן­עמי, גלעד שר וגידי גרינשטיין ישבו מול אבו­עלא, מוחמד דחלאן וחסן עספור. דיברו על כל הנושאים והסוגיות (למרות ההכחשות, גם על ירושלים) והשיגו התקדמויות רבות. בן­עמי ושר שיגרו דיווחים אופטימיים לברק. "יש על מה לדבר, יש עם מי לדבר", בישרו לו.אלא שאז גילה אבו­מאזן את המתרחש מאחורי גבו. העובדה שבשטוקהולם נפתח ערוץ חשאי מול הישראלים ויריבו, אבו­עלא, נבחר להוביל אותו, היתה עדיין קבילה מבחינתו. המעורבות של שנוא נפשו, חסן עספור, בדיונים, היתה מעל ומעבר ליכולת האיפוק שלו. אבו­מאזן ראה בעספור את מי שהדביק לו את הכתם ההיסטורי הקשור בשחרור האסירים (שלא היה) לאחר ועידת וויי פלנטיישן. הפרשה כמעט חיסלה את אבו­מאזן בזמנו. עכשיו הגיע תורו לחסל את עספור.אבו­מאזן הדליף את מסלול שטוקהולם לתקשורת הפלשתינית הבינלאומית, שפירסמה כי אבו­עלא, דחלאן ועספור מוכרים שם לישראלים את פלשתין. הפירסום הקפיא את המגעים. הפלשתינים חזרו בהם מרוב ההסכמות. ברק הורה לאנשיו לקפל את גמישויותיהם. העסק נתקע.ברק, שדרש זה שבועות ארוכים מערפאת לצאת לוועידת פיסגה בקמפ דיוויד, החליט ללכת עד הסוף. רבים רואים בהחלטה זו שגיאה קשה. ערפאת ואנשיו ידעו שה שעה לא בשלה עדיין. נותר עוד זמן רב יחסית בקופה. חודש יולי לא התאים, מכיוון שעדיין היו כמה חודשים פנויים אחריו. ערפאת רצה ללכת על סידרת פסגות, או על 'פיסגה רכה' (בהמשכים), כדי להגיע לרגע האמת לאחר הבחירות בארה"ב, כשהנשיא נמצא בימי החסד האחרונים שלו והציבור הפלשתיני מבין שאין יותר על מה להילחם. ברק התעקש: פיסגה עכשיו.במצב הבלתי­אפשרי הזה תימרן ברק את כולם, מקלינטון ועד ערפאת, לקמפ דיוויד. בניתוח בדיעבד, לא היה לקמפ דיוויד שום סיכוי: אבו­מאזן טירפד את שיחות שטוקהולם והכשיל את ההכנות. המערכת הפנימית הפלשתינית היתה נגועה באנדרלמוסיה ומאבקי כוחות מרים. ה'מוחמדים', עליהם בנו האמריקנים את כל התקווה, לא תיפקדו. אבו­מאזן ואבו­עלא, שמיהר ליישר איתו קו, היו נחושים לחסל כל יוזמת פשרה.והגרוע מכל: ערפאת הגיע לקמפ דיוויד מרוגז, מרוט, חבול, נטול הישגים ומושפל. ברק הגיע בלי קואליציה, קונספציית מו"מ מסודרת או תוכניות מגירה. קלינטון הגיע בלי עתיד פוליטי ועם סמכות מתפוגגת. קמפ דיוויד נולדה בחטא וכונסה שלא בדרך הטבע.לברק וערפאת סגנון התדיינות הפוך לגמרי. אצל ברק שום דבר לא מתחיל עד שהוא מתיישב לשולחן. אצל ערפאת, כשהוא מתיישב לשולחן הכל כבר גמור. מה שנשאר זו ההצגה האחרונה הקבועה, בה ערפאת שובר את הכלים, מנסה לסחוט את ההישג האחרון ממש על קו הסיום. אבו­מאזן, שהכיר היטב את תכונתו זו של הבוס, האמין לאורך כל הדרך שיש להכין את קמפ דיוויד ביסודיות, לאורך תקופה, כדי להגיע עם עיסקה גמורה. העובדה שאבו­עלא שוגר למשימה, ולא הוא, גרמה לכך שאבו­מאזן יחסל את שיחות שטוקהולם בעודן באיבן. יחד איתן, חוסל הסיכוי לשלום.

"לא אנחנו ביזבזנו זמן", אמר אבו­מאזן

ב­11 ביוני 2000 פגש אהוד ברק את אבו­מאזן במשרד ראש הממשלה בירושלים. בפגישה נכח גם יוסי גנוסר. ברק, כהרגלו, נשא בפני אבו­מאזן הרצאה מלומדת ומייגעת על בעיות הפנים בישראל והמשבר הקואליציוני.אבו­מאזן, שלא כהרגלו, קטע את ראש הממשלה ואמר: "אדוני, אני רוצה להציג בפניך את עמדותינו האמיתיות. אל תאמין לאף אחד אחר. אנחנו מבינים את החששות שלך, למנוע שיבה של מיליוני פליטים פלשתינים. מצד שני, מעולם לא ראית את הצרכים האמיתיים שלנו. בסיס הגבול בינינו חייב להיות קווי 67'. אפשר ללכת על תיקונים באמצעות חילופי שטחים. בעניין הפליטים, ההצעה שקיבלתם מאבו­עלא בשטוקהולם שגויה מיסודה. היא לא שיקפה את עמדתנו, לכן הוא לקח אותה בחזרה. הרעיון להקים ועדה שתשאל כל פליט לדעתו, מה הוא רוצה, שיבה או פיצוי, הוא שגיאה אחת גדולה. בעניין ירושלים, העיר צריכה להיות פתוחה, לא מחולקת, עם חופש תנועה ופולחן לכל. מזרח­העיר שלנו, מערבה שלכם. אנחנו מבינים את הצרכים שלכם בכותל המערבי וברובע היהודי. בנושאי הביטחון אנחנו מקבלים כל מודל של אזורי ביטחון ושיתוף פעולה ביטחוני, העיקר שלא יבוא על­חשבון ריבונות פלשתינ ית. אתה חייב לזכור שנותרנו עם 22 אחוז בלבד מפלשתין ההיסטורית. הציבור שלנו שואל את ההנהגה כל הזמן איך יתכן שמצרים, ירדן ולבנון קיבלו את כל השטח בחזרה, ואנחנו לא. איך יתכן שהרסתם את כל ההתנחלויות בסיני, ואצלנו לא".ברק: "בין הפלשתינים לישראל לא היה אף­פעם גבול בינלאומי, רק קו הפסקת אש. לכן אין מה לדבר על קווי 67'". אבו­מאזן: "אתה טועה. קו 67' מוכר על­ידי האו"ם, שקרא לישראל לסגת אליו בחזרה".ברק: "שנינו יודעים שב­67' עוד לא הייתם עם".אבו­מאזן: "אז איך זה שהחלטת החלוקה ב­47' חילקה את השטח בין שני העמים? מי היה, מר ברק, העם השני?"ברק: "בנושא ההתנחלויות, אנחנו רוצים לספח 80 אחוז מהמתנחלים ולדון איתכם במעמד הנותרים".אבו­מאזן: "לא נסכים לסיפוח שמתבסס על צרכי המתנחלים, כי איננו יכולים להסכים ללגיטימיות שלהם".במהלך השיחה הציע ברק הסדר על בסיס 80 אחוז למדינה פלשתינית, 12 אחוז סיפוח ישראלי, ו­8 אחוז שיוחזקו על­ידי ישראל לצרכי ביטחון, ללא ריבונות, ובאופן זמני.אבו­מאזן הגיב בשלילה: "כל תפיסת האחוזים שגויה ומאלצת אותנו לדרוש 100 אחוז מהשטח. בהבנה שהיתה לי עם ב יילין פשוט הראינו מה מספחת ישראל, מה מקבלים הפלשתינים בתמורה, בלי לנקוב אחוזים, צירפנו מפה". בשלב הזה ברק שלף שפן: "שמעון (פרס, ב.כ.) אמר לי שיש פלשתינים בכירים שמסכימים לנוסחה הזו שאני מציע". אבו­מאזן: "אמרתי לך בתחילת השיחה להיזהר ממה שאחרים אומרים לך".ברק: "בוא לא נבזבז זמן. צריך לסגור עניין כל עוד קלינטון יכול לספק את הסחורה".אבו­מאזן: "מי שביזבז זמן זו ממשלת ישראל הקודמת, לא אנחנו. ביבי ביזבז לנו שלוש שנים".ברק: "לדעתי אפשר לסגור כמעט הכל. מה שלא, למשל ירושלים, נדחה לאחר­כך".אבו­מאזן: "אין הסכם על תום סיכסוך בלי פתרון כל הנושאים, כולל ירושלים".

"אהוד, אתה מעליב אותו", נדהם גנוסר

השיחה הזו מוכיחה בבירור כי ברק ידע את עמדות הפלשתינים לקראת קמפ דיוויד. ב­20 ביוני הועלה הרעיון ללכת ל'פיסגה רכה', אליה יצטרפו המנהיגים על­פי הצורך. למחרת, קיבל ברק דיווח מאחד מאנשי הקשר שלו, על התרשמותו הקשה של אבו­מאזן מהשיחה איתו והפסימיות הרבה ששידר לערפאת. למרות הכל, המשיך ברק לחתור בכל הכוח לכיוון קמפ דיוויד.הוועידה כונסה בארה"ב באמצע חודש יולי. ברק לא ערך, טרם היציאה, דיון הכנה רציני. הקבינט לא ישב על המדוכה. לא גובשה תוכנית פעולה. לא הוכנה עבודת מטה רצינית. היה תיעוד של כל המגעים עד כה, שהוכן על­ידי אנשי לישכת ברק, היה איסוף חומר, אבל לא היתה הכנה מקצועית.ימיה הראשונים של קמפ דיוויד היו קשים. ברק הודיע לאנשיו כי 24 השעות הראשונות יוקדשו לדיון פנימי ואין לקיים מו"מ במהלך המפגשים עם הפלשתינים. הדיון לא נערך. רק כעבור שלושה ימים כינס ברק דיון על ירושלים. היו שם דן מרידור ואליקים רובינשטיין, שהביעו דעות נוקשות (יחסית), אמנון ליפקין­שחק ושלמה בן­עמי, שהביעו עמדות יוניות, ונוספים. באותו ערב, אחרי הדיון, בשיחה פרטית עם קלינטון, הסכים ברק לדון בהצעה להעביר שני רבעים בעיר העתיקה לפלשתינים. ההסכמה הזו היתה מרחיקת לכת בהרבה מהדעה היונית ביותר שהושמעה בדיון המוקדם. רק לאחר מכן התברר לחלק מהמשתתפים כי ברק כינס את הדיון כדי לייצר לעצמו 'אליבי'. את ההבטחה לקלינטון הוא העביר הרבה קודם.במהלך הוועידה היה לנשיא קלינטון רעיון מבריק. הוא ביקש מארבעה ­ שלמה בן­עמי, גלעד שר, סאיב עריקאת ומוחמד דחלאן ­ להיכנס לאחת הבקתות ליום שלם של דיונים ללא הפסקה. "אף­אחד לא יוצא לשום מקום", הורה הנשיא. הכינוס המוזר החל בחצות. ליד הפתח הוצבו שומרים, לוודא שהנוכחים לא ממרים את פי הצו הנשיאותי. לאחר פחות משעה ביקשו כל הנוכחים לצרף את ישראל חסון. האמריקנים הסכימו. "את חסון לא סופרים", אמרו.בשש וחצי בבוקר התעורר צורך לצאת. הפלשתינים רצו להתפלל ולהתרחץ. בפתח הבקתה ניצבה שגרירה אמריקנית בדימוס, חמורת סבר, ומנעה יציאה. חסון ניסה לשכנע. מדובר בחופש פולחן, אמר לה. לא עזר. רק מאמצים נואשים הצילו את המצב. הפלשתינים יצאו וחזרו. הדיונים נמשכו. הם היו טובים ופוריים, אך לא הועילו הרבה. השיחות הלא­פורמליות בקמפ דיוויד השיגו אין­ספור הסדרים בין ישראל לפלשתינים. ה בעיה היתה שבשיחות הפורמליות זה לא קרה.לקראת יציאתו של קלינטון לכנס המדינות המתועשות בטוקיו, המצב נראה אבוד. ברק החליט לנטוש. גם ערפאת. קלינטון שיכנע אותו להישאר. הוא הבטיח לברק שערפאת הסכים לשקול שוב את ההצעה האחרונה, שדיברה על 91 אחוז. "הוא ישקול שוב, יתן תשובה מחר בבוקר. יש סיכוי שנתחיל את הדיון מחדש בסגנון אחר", הבטיח הנשיא לראש הממשלה. קלינטון התרוצץ כך, בין ערפאת לברק, והשיג את הסכמתם להישאר. הוא עזב את קמפ דיוויד וטס לטוקיו ביום חמישי בערב, והיה אמור לשוב ביום ראשון. ערפאת אמור היה לתת את תשובתו ביום שישי בבוקר. במהלך הלילה גילה ברק שאין שאלה ולא תהיה תשובה. הנשיא פשוט "עיגל כמה פינות" והשאיר אותו בקמפ דיוויד באמתלה כוזבת.בימים שאחרי, כשכולם המתינו לשובו של קלינטון, עבר אהוד ברק מה שהוגדר על­ידי כמה ממקורביו "משבר אישי קשה", שניכר בו היטב. ראש הממשלה הסתגר בבקתתו, לא דיבר עם איש (למעט מרתון של שיחות טלפון ארצה), לא יצא לאכול. בודדים שראו אותו, בהליכה רגלית אחת שעשה, דיווחו על אדם חיוור, בודד, מהורהר, הנראה כמי שעובר טראומה, שרוי בתענית. השמועות פרחו בין חברי המשלחת. היה גם לא נעים: בבקתה של ברק היה קו הטלפון היחיד של המשלחת הישראלית. כל סוף השבוע אי­אפשר היה להתקרב לברק או לבקתה, ולפיכך היו חברי המשלחת מנותקים כמעט לגמרי מן העולם החיצון.אהוד ברק חש מרומה ונבגד. הוא פשוט נעלב. קלינטון עשה לו תרגיל. ברק החל להשלים עם העובדה שאין הסדר, אין פריצת דרך, הוא חוזר לירושלים בלי כלום, וכל זה אחרי שהתקשורת פירסמה את כל ויתוריו המפליגים בנושאים הדרמטיים שעל הפרק. ברק החל להכין עצמו לכישלון.בינתיים ניסתה שרת החוץ, מדלן אולברייט, לפייס אותו. היא לקחה אותו לסיור באתר הקרבות ההיסטורי ממלחמת האזרחים האמריקנית, הסמוך לקמפ דיוויד. אחר­כך ערכה ארוחת ערב חגיגית לחברי המשלחות. ברק תיכנן לא להגיע. בסופו של דבר, נעתר ובא. בדיעבד, עדיף שלא היה בא. בקוקטייל המקדים ניגש אליו ערפאת, כולו שחוק וידידות, וניסה ליצור קשר. ברק התעלם ממנו במפגיע. גנוסר, המום, לחש על אוזנו: "אהוד, אתה חייב לדבר איתו, אתה מעליב את כולם". ברק התעקש. "אני לא אדבר איתו". ברק החרים את שאר העולם ולא שוחח במהלך הערב עם פלשתינים. גם לאמריקנים חייך בקושי. רק צ'לסי קלינטון, בת הנ שיא, שישבה לידו, זכתה לשיחה ערה וממושכת.

"אל תעזו להראות את זה", זעם ברק

"אל תעזו להראות את זה", זעם ברק פיסגת קמפ דיוויד התפזרה ללא תוצאות. אהוד ברק החמיץ הזדמנות היסטורית. למרות האינטליגנציה הגבוהה שלו, לא השכיל ברק להבין שאין טעם לבנות על אבו­מאזן, אבו­עלא, או המוחמדים (כפי שעשה בן­עמי בשטוקהולם). יש רק איש אחד שיכול להביא את הסחורה. ברק היה צריך להתקרב לערפאת, לקרב אותו, ליצור איתו יחסי אמון, קשר טוב ובטוח, ורק אז ללכת לעיסקה הגדולה.כמה ממקורביו ניסו ללחוץ על ברק להתקרב לערפאת (בעיקר גנוסר), אך כשלו. ברק לא נתן את עצמו מעולם. הטינה הבסיסית שלו לערפאת, שבאה לידי ביטוי עוד מתקופת כהונתו כרמטכ"ל, החסך העצום שלו באינטליגנציה רגשית, כל אלה עשו את שלהם. לברק לא היה קשר כלשהו, בשום שלב, עם ערפאת. מעולם לא שוחח איתו ברצינות. לא ניהל איתו מו"מ. אף פעם לא ניסה לרדת לסוף דעתו, או להפך. את המחיר הוא שילם בקמפ דיוויד. העובדה שהנשיא קלינטון נענה להפצרותיו של ברק וסימן את ערפאת כאשם בפיצוץ המגעים היתה השגיאה האחרונה, הפטאלית, של האמריקנים. הם נתנו לברק להוביל אותם, לאורך כל הדרך, אל הקטסטרופה. הם דחקו את ערפאת לפינה הרת­אסון. מוקף, נצור ומיואש, לא נותר לערפאת אלא ללכת לאופציה האחרת, החביבה עליו כל­כך ­ הטרור.כנראה שאפשר היה למנוע את זה. אהוד ברק קיים, בשקט רב, קשר עבודה אינטנסיבי עם אנשי 'הקרן לשיתוף פעולה כלכלי', ECF, של יוסי ביילין. לאורך התקופה כולה נועץ בהם, קיבל חומרים, ניירות עבודה ועצות טובות. הצוות כלל את יאיר הירשפלד, רון פונדק, בועז קרני (קצין המבצעים לאורך כל הדרך) ונמרוד נוביק. ב­3 ביולי, ערב היציאה לקמפ דיוויד, הכינו אנשי הקרן, ביוזמתו של נמרוד נוביק, הצעה ל'תוכנית חלופית' לקמפ דיוויד להסדר חלקי עם הפלשתינים. התוכנית, בעגה המקצועית Fallback Position, הוצגה בפניו של ברק. כותרתה: 'הסדר ביניים ­ מהלך מעבר להסדר קבע'. היא השאירה את הפיתרון הסופי, בירושלים ובסוגיית הפליטים, לעתיד ושידרגה את המצב בין ישראל לפלשתינים: ביצוע הפעימה השלישית, הכרזה על הרשות הפלשתינית כ'מדינה בדרך', שחרור אסירים, שיתוף פעולה כלכלי, לו"ז מדויק להשלמת ההסדר כולו.ברק הגיב בזעם. אל תעזו להראות את זה לפלשתינים, ציווה על אנשי ECF, אני לא רוצה שזה יהיה על הפרק בקמפ דיוויד. אני לא רוצה להשאיר לערפאת ולו חריץ קטן דרכו יוכל לברוח מסיום הסיכסוך.ב­24 ביולי, בעיצומה של הוועידה בקמפ דיוויד, כשהתברר שאין כמעט סיכוי לפריצת דרך, הירשו לעצמם אנשי ECF, בנסיון נואש להציל את המצב, לעקוף את הוראת ברק. הם הכינו 'תוכנית חלופית' נוספת ופיקססו אותה לקמפ דיוויד, לידיים אמריקניות. "מקווים שזה לא מאוחר מדי, זה הרגע לשנות כיוון", כתבו אנשי הקרן לשיתוף פעולה כלכלי לעמיתיהם האמריקנים. אבל זה היה מאוחר מדי. התוכנית נפתחת בהצהרה הזו: "הצדדים הסכימו ליישם הבנה על הסדר הקבע בשני שלבים: חתימה על הסכם זה, שכולל עקרונות והבנות על כל נושאי הסדר הקבע, כולל קווים מנחים להמשך המו"מ, שיוביל לשלב השני: חתימה על הסדר קבע בהקדם האפשרי, לא יאוחר משנה לאחר חתימת הסכם זה".התוכנית כללה גם קביעה, כי בהסדר הקבע יושג "תום הסיכסוך והיעדר תביעות", וזה במטרה לתת לברק את אשר חפץ ולעמוד בתנאיו, גם אם באופן ערטילאי. על­פי התוכנית, המדינה הפלשתינית תוכרז ב­1 בינואר 2001. ישראל תכיר בה מיד כמולדת הפלשתינים, שיכירו בישראל כמולדתם הלאומית של היהודים."המו"מ יתקיים על בסיס החלטות 242 ו­338 ויקבע את גבולות המדינה הפלשתינית... בינתיים ייושם הסדר ביניים טריטוריאלי על בסיס הסכם אוסלו תוך ביצוע פעימה שלישית... הפלשתינים יקבלו ריבונות על שטחי 'איי' ו­'בי' ושליטה על תחנות הגבול, בהן יוצב כוח פיקוח בינלאומי".ההסכם כלל נספח ביטחוני מפורט ביותר וסעיף מיוחד אודות פריסת "כוח שמירת שלום בינלאומי" באזור, שיפקח על פירוז המדינה הפלשתינית, על מעברי הגבול והנוכחות הישראלית בהם, ועל מילוי כל ההתחייבויות הפלשתיניות בתחום הביטחוני. ההסכם יאריך את הסכמי אוסלו באשר להתנחלויות, עד לפתרון הקבע, יכיל הסדר ביניים מפורט בירושלים, הקמת מנגנון לשיקום הפליטים ופתרון זמני לזכות השיבה, לוח­זמנים להמשך מו"מ, הקמת 'מינהלת שיתוף פעולה ירושלים­אלקודס' וכן התייחסות מיוחדת ל'אגן הקדוש'.'התכנית החלופית' לא יצאה אל הפועל. ברק לא רצה לשמוע, גם הפלשתינים דחו. הכל קרה מאוחר מדי, בדוחק ותחת לחץ המאורעות. הוועידה התפזרה, כשבאופק כבר מתקדרים השמיים וזרעי הפורענות מתחילים לנבוט מכל עבר.

"אז בואו נלך לנשיא", אמר בן­עמי

ב­17 באוגוסט הציעה חנאן עשראווי, לטענתה בהרשאת ערפאת, הצעה משלה לנוסחה חלופית. בהצעה, שהועברה בחשאי לצד הישראלי, נקבע כי "אין אפשרות להגיע כעת להסכם מסגרת, צריך לקבוע לו"ז מואץ של דיונים. מכיוון שאין בשלות להכרעות הקשות, הצדדים יסכימו כי כל נושא בעייתי שלא יסוכם, יובא בפני בוררות שתתקיים על­ידי ארה"ב והאיחוד האירופי".הפעימה השלישית, על­פי ההצעה של עשראווי, תהיה בהיקף דומה לשנייה. ישראל תשחרר אסירים, תקל על חופש תנועה, תקפיא התנחלויות (בנוסחה גמישה יחסית) ותאפשר פעילות כוחות פלשתינים בשטחי 'איי' ו'בי' על­מנת לאפשר להם להרגיע את השטח. הפלשתינים יכריזו על מדינה, שתוכר על­ידי ישראל. הם יתבעו את גבולות 67', אך אלה לא יוכרו על­ידי ישראל. כוח בינלאומי מיוחד יפקח על מעברי הגבול על הירדן. כל ההסכמים הקיימים יישארו בתוקף. ארה"ב תהיה אחראית על הביצוע והפיקוח.ההצעה של עשראווי נדחתה על­ידי ברק. בין היתר הציעה עשראווי להעביר לעיון ישראלי מוקדם את הכרזת העצמאות הפלשתינית העתידית, כאקט של רצון טוב. אבל, כאמור, הנושא לא צלח. השעון המשיך לתקתק. עוד שבוע, שבועיים, שלושה, תפרו ץ אינתיפאדת אל­אקצה, ואחריה שום דבר לא יהיה כשהיה.ב­29 באוקטובר, לאחר פרוץ המאורעות, עוד ניסה אבו­מאזן לחדש את המסלול הלונדוני הנושן שלו מול ישראל, ללא הצלחה. מסוקים של צה"ל תקפו את עזה לילה שלם, תוך שאחד מהם מרחף קרוב ל­20 דקות מעל לישכתו של ערפאת, הנוכח במקום, מבזה ומשפיל את המנהיג הפלשתיני לעיני אנשיו.לאחר לחץ ציבורי הסכים ברק לשגר את שמעון פרס לעזה. בדרך, התקשר פרס לברק כמה פעמים וביקש מנדט להסכמה לכוח משקיפים דמוי כוח ה'טיפ' TIPH() בחברון, שיוצב בכמה ערים פלשתיניות. פרס ואנשיו האמינו שהעניין יכול להוריד את ערפאת מהעץ, ולשמש זרז להפסקת האלימות. ברק סירב. הוא לא היה מוכן לאשר לפרס דבר או מחציתו, למעט עצם הפגישה עם ערפאת, בנוכחותו והשתתפותו של גלעד שר שנשלח כ'בייביסיטר'. פרס זעם. במכונית, בדרך לעזה, חירף וגידף את התנהגותו של ברק. בשלב מסוים אף שקל להסתובב ולשוב לתל­אביב. בסופו של דבר המשיך לעזה, לפגישה עם ערפאת, שלא העלתה דבר. נוכחותו של גלעד שר העיבה על הנסיון ליצור אינטימיות עם ערפאת.בשלב מסוים אמר אבי גיל, ראש לישכתו של פרס: "לא עשיתם כאן כלום, אין לי מה לספר לילדים שלי בירושלים". גיל קרץ למוחמד ראשיד, שהבין כי פרס רוצה ארבע עיניים עם ערפאת. ראשיד הוציא את גלעד שר ל'סיור בעיר'. פרס וערפאת התבודדו. הפסקת האש החזיקה מעמד יומיים. הפלשתינים טענו שצה"ל לא עומד בהתחייבויות, לא מסיג את הטנקים וממשיך להרוג אזרחים. פרס, חודשים רבים אחר­כך, בהיותו שר חוץ אצל שרון, הצדיק את הטענות הללו.בדצמבר יצאו שתי משלחות לארה"ב. הנשיא קלינטון החליט להניח על השולחן יוזמה נשיאותית. המפגש התקיים בבסיס חיל האוויר האמריקני ב'בואלינג'. מטעם ישראל היו שם, בין היתר, שלמה בן­עמי, גלעד שר וישראל חסון. מטעם הפלשתינים ­ אבו­עלא ואנשיו. המגעים התנהלו מול הנשיא, וגם באופן ישיר, פלשתינים וישראלים.באחת הפגישות עם הפלשתינים בבסיס 'בואלינג', פנה לפתע שלמה בן­עמי ושאל את בני שיחו מה היו אומרים לו ישראל הסכימה להעביר לפלשתינים ריבונות מלאה על כל הר הבית, למעט הזכות לבצע חפירות. בנוסף, תבקש ישראל לכלול הערה, על­פיה מכירים הפלשתינים באמונתם של היהודים כי שרידי בית המקדש נמצאים במעבה ההר.ישראל חסון, ששימש המתורגמן בשיחה, נדהם. תחילה סירב לתרגם את הצעתו ש ל בן­עמי. אחר­כך שוכנע בקושי. תגובתם של הפלשתינים היתה צוננת. בן­עמי, כעוס, סגר את הקלסר שלו ואמר: טוב, אם כך, בואו נלך לנשיא.השיחות ב'בואלינג' הסתיימו, לפיכך, ללא התקדמות של ממש. ישראל חסון יצא מהן זועם. בשבועות מאז קמפ דיוויד הפציר בראש הממשלה ברק לבצע 'עוגן': להגדיר את עמדותיו היטב ולהצהיר כי לא יזוז מהן יותר על­מנת למנוע סחף. אם האמריקנים רוצים, שיזיזו את ערפאת. ואם יהיה עימות, תוכל ישראל להגמיש עמדות אך ורק כדי לסגור את ההסדר סופית.חסון בלע את כעסו הגדול על דבריו של בן­עמי ב'בואלינג' עד החזרה ארצה. מיד לאחר הנחיתה בנמל התעופה בן­גוריון התקשר למזכירו הצבאי של ראש הממשלה והודיע לו על התפטרותו. המזכ"צ, תא"ל גדי אייזנקוט, הכניס פתק לאהוד ברק, שזימן את חסון לביתו באותו לילה. הם ישבו בחצות וחסון סיפר לו על הצעת בן­עמי. ברק הסביר לו שלא מדובר בהצעה, אלא בתרגילים אינטלקטואליים ובמשחקי היפותזה שערך בן­עמי, בעצה אחת עם ברק, במטרה להוכיח סופית שאין לפלשתינים כל יכולת הגמשה או הכרה באתוסים האמיתיים של היהדות והציונות, ולפיכך אין, בעצם, על מה לדבר איתם.התברר כי בן­עמי א מר לפלשתינים את הדברים לאחר שקיים שיחה טלפונית ארוכה עם ברק, וכן עם כמה רבנים יהודים מרכזיים איתם התייעץ. חסון הקשיב ומשך את התפטרותו בחזרה.

"חורצים כאן גורלות", הזהיר חסון

בינתיים, המשיך שעון החול של אהוד ברק להתרוקן. בשלב הזה החל ראש הממשלה הישראלי בסידרת מעשים בהולים, כמעט נואשים, בנסיון של הרגע האחרון להציל משהו מן האש. אחד מיועציו הקרובים ביותר פנה לאנשי 'הקרן לפיתוח כלכלי' ECF() של ביילין, בבקשה דחופה לנסות להחיות את מסלול לונדון עם חוסיין אל­אגא ואחמד חלדי, אנשיו של אבו­מאזן. נסיון תמוה, מיותר ומאוחר להנפיק הסדר של הרגע האחרון כנגד כל הסיכויים. הירשפלד ופונדק טסו ללונדון, אך בפגישה עם אנשיו של אבו­מאזן הובהר להם שאין כבר על מה ועם מי לדבר.במקביל, שיגרה לישכת ברק אדם בשם גרשון בסקין לשליחות חשאית בעזה. בסקין, ירושלמי המקדיש כבר 20 שנה לתהליך הישראלי­פלשתיני, עומד יחד עם ד"ר זקריה אל­חאק בראש מכון המחקר הישראלי­פלשתיני 'איפקרי' IPCRI(). הוא נחשב לבעל קשרים ענפים עם פלשתינים רבים ונהנה מאמינות רבה משני עברי הגבול. אחד מיועציו הבכירים ביותר של ברק ביקש ממנו לצאת לעזה, לפגוש את נביל שעת' ולנסות לעבוד איתו על נוסחאות יצירתיות לפתרון זכות השיבה ולפתרון סוגיית הריבונות על הר הבית. ההנחייה הכללית תאמה את הצהרת הבחירות של ברק באותה תקופה: להסכים לכל דבר, למעט העברת ריבונות על הר הבית לידיים פלשתיניות.בסקין יצא לעזה ב­22 בדצמבר בשעות הערב המאוחרות. השטח בער. באזור מחסום ארז ניטשו קרבות בין שוטרים פלשתינים לצה"ל. בסקין חשש לחייו. במחסום ביקשו ממנו החיילים לחתום על מסמך המנקה את ישראל מאחריות לגורלו. המזכיר הצבאי של ראש הממשלה סידר לו אישור מעבר. בסקין היסס, וחתם. האזור היה חשוך ונטוש, מופרע בפרצי יריות מזדמנים. בסקין הלך ברגל, מתלבט לאורך כל הדרך אם להיצמד לקירות או לפסוע במרכז בתמימות. בצד הפלשתיני עצרו אותו שלושה אנשים חמושים בקלצ'ניקובים. מה אתה עושה כאן, שאלו. הוא הסביר שהגיע לפגישה עם נביל שעת'. אלא ששעת' לא בא, וגם לא ענה לטלפון. שומר ראשו, התברר בדיעבד, שאמור היה למשוך את בסקין, נרדם בשמירה.בסוף, איכשהו, הגיע בסקין לשעת'. שלוש וחצי שעות הם ישבו באותו לילה, עד אור הבוקר. בסקין לן את מה שנותר משנתו בעזה, אצל ידיד פלשתיני בדרגת גנרל. את הנוסחה אליה הגיע עם שעת' הוא פיקסס, כעבור זמן, למלון הילטון 'טאבה', שם נפתח סבב השיחות בין ישראל לפלשתינים. יוסי ביילין קיבל ממנו את הפקס עם החומר, עליו הת בססו ביילין ושעת' בשיחותיהם הארוכות והפוריות, לפתרון זכות השיבה בטאבה.העקרון של שעת', שהפגין בשיחה עם בסקין גמישות רבה, היה פשוט: זכות השיבה צריכה להיות זכות יחיד ולא זכות קולקטיבית. צריך להיות תפריט יישום בו האחריות מוטלת על הפליט עצמו. אם יבחר בישראל, יהיו סיכוייו להיקלט בה קטנים ותלויים במשתנים רבים. בינתיים יאבד את זכויותיו באפשרויות האחרות, כמו גם את כספי הפיצויים והפיתויים הנוספים הממתינים לו שם. שעת' הפגין גישה פרקטית, עד כי בסקין שאל אותו אם הוא מסוגל להעביר אותה אצל ערפאת.אחר­כך נפתח סבב השיחות בטאבה. ברק, במהלך נואש אחרון, שיגר לשם צוות שרים מתוגבר. היו שם אמנון ליפקין­שחק, יוסי שריד, יוסי ביילין, שלמה בן­עמי, ישראל חסון ואחרים. השיחות היו טובות, אבל לכל הצדדים היה ברור שזה מאוחר מדי. רצח שני המסעדנים הישראלים בטול­כרם קטע את המגעים ליומיים. השרים עלו בטיסה לתל­אביב.חסון נשאר בטאבה. בשלב הזה, לאחר אין ספור פגישות, שיחות, דיוני מו"מ ונסיונות נואשים לרדת אל סוף דעתם של הפלשתינים, היה חסון על סף ייאוש. הוא החליט להעביר את הזמן בדרך מקורית. הוא שכר מכונית באילת, ניצל את קשריו עם המצרים, צירף אליו איש מודיעין מצרי שסייע לו לעבור את מעבר הגבול בטאבה (בעקרון אסור להיכנס מישראל לסיני במכונית שכורה), והתקשר מהדרך אל מוחמד דחלאן. "בוא, נרד לחוף", הציע. דחלאן הצטרף עם שיירה של שומרי ראש, ליד טאבה. הם נסעו יחד דרומה, לאורך הים, ועצרו באחד ממלונות הקיט המצריים היפהפיים על הדרך. "בוא נאכל צהריים", הציע חסון.בינתיים הרימו טלפון לאבו­עלא, שהיה בטאבה והציעו לו להצטרף. כעבור כשעה, היה גם אבו­עלא איתם. חסון העמיד בפניו הצעה מרתקת: "בוא יחד איתי, אני אדאג שעוד חצי שעה יאסוף אותנו מטוס באילת וייקח את שנינו לדהניה. יפתחו את שדה התעופה בשבילי. בוא נטוס לערפאת ביחד, נציג בפניו את העקרונות שסיכמנו כאן כבסיס להסכמה, לא להסכם. הודעה משותפת על הסכמה".אבו­עלא: "עזוב, ישראל, אני מכיר את הבוס שלי, אין לזה סיכוי". חסון: "זו תהיה בכייה לדורות. תוך חמש שעות אנחנו כאן בחזרה. אנחנו חורצים את גורל שני העמים שלנו לשבט, לא לחסד, להרבה מאוד זמן".אבו­עלא לא הגיב. חסון המשיך במאמציו. "המצב הזה לא יחזור יותר, תראה מול מי אתם דנים כאן. ביילין, שרי ד, בן­עמי, ליפקין­שחק. אין נבחרת טובה יותר מזו. בוא ננסה לעגן את ההסכמות בינינו".המטוס מעולם לא זומן לשדה התעופה באילת. ההסכמות לא עוגנו. אהוד ברק ניגש לבחירות עם אינתיפאדה רותחת, טרור משתולל ובלי הסכם. הוא הובס ללא תנאי. צירוף מקרים היסטורי, עיתוי מוצלח ומקריות לא קטנה העלו את אריאל שרון, האיש שעלייתו להר הבית תרמה להדלקת האש בספטמבר 2000, אל כס ראש הממשלה בישראל. קלינטון וברק הודיעו כי כל מה שעלה לדיון בקמפ דיוויד ובטאבה אינו קיים עוד. השלום נראה רחוק מתמיד. הלהבה שניצתה באזור הפכה לאש גדולה ומשתוללת.

"זו תבוסה לשנים רבות", אמר בן­עמי

בשיחה האחרונה שהתקיימה בין הישראלים לפלשתינים בקמפ דיוויד, בנוכחות הנשיא קלינטון, אמר שלמה בן­עמי: "אנחנו יוצאים מכאן לקטסטרופה. אתם תעשו ברית עם החמאס ואנחנו נלך לאחדות לאומית. זה יביא שיתוק מוחלט וחיסול סופי של מרחב התימרון. זו תבוסה, לשנים רבות, שלכם ושלנו".השיב סאיב עריקאת: "יש זמן, עד ה­13 בספטמבר עוד אפשר להזיז דברים".השעה היתה קצת אחרי חצות, בלילה שבין 24 ל­25 ביולי 99'. נבואתו של בן­עמי התגשמה במלואה. הזמן אזל. הקטסטרופה בעיצומה. תהליך אוסלו קרס והותיר אחריו דם, אש ותמרות עשן. הבקבוק נופץ ומתוכו השתחררו כל השדים: ירושלים, הר הבית, זכות השיבה.לא היה כאן, במוסף המיוחד הזה, נסיון לגזור דין היסטורי לתהליך אוסלו. את זה תעשה ההיסטוריה והשאלה היא, כמובן, פוליטית במהותה. מימין, אפשר להזכיר שוב את נאומו של ערפאת זמן קצר לאחר החתימה, בו הישווה את התהליך ל'הסכם כורייש', או את הראיון (הפיקטיבי?) שהעניק פייסל חוסייני ערב מותו; משמאל, אפשר להזכיר כי מאז פרוץ התהליך הוכפל מספר המתנחלים ביהודה ושומרון. אפשר להראות את הזינוק האדיר לו זכתה ישראל ­ כלכלית, חברתית, בי נלאומית ­ בזכות התהליך, אל מול השקיעה הפלשתינית: הכלכלה איבדה 30 אחוז, האבטלה גואה, הכיבוש נמשך והתקווה אינה נראית באופק.הבעיה המרכזית של התהליך היא שהסכם אוסלו מעולם לא קרה בשטח. היו טקסים, היו חתימות, נישאו נאומים וקושטו מדשאות. שמעון פרס ואורי סביר הפליגו על כנפי החזון המדיני, אבל הוא מעולם לא הבקיע את דרכו פנימה, אל תוך המערכת. בישראל המשיכו כל המוסדות המסורתיים, ובראשם מערכת הביטחון, כולל הצבא, השב"כ, המשטרה, אפילו משרדי הממשלה, לדבוק בתפיסות המיושנות, להיאחז בכיבוש, בעליונות, בשליטה ובהתנשאות.הפלשתינים, מצידם, כשלו ביישום חלקם. אוסלו אמור היה להיות פלטפורמה לייבוש מיתוס השיבה. הוא אמור היה לבשר את סוף ההסתה. הוא אמור היה לספק את הביטחון. כל הדברים האלה, משני הצדדים, מעולם לא קרו. וכך העמיקה תיאוריית הקונספירציה ההדדית. הפלשתינים, שה'מואמרה' (מזימה) לתפיסתם היא שאיפתה של ישראל להמשיך את הכיבוש באמצעים אחרים. והישראלים, שחלקם רואים באוסלו המשך של תורת השלבים לחיסול המדינה הציונית. וכך, כל מה שנשאר לבנימין נתניהו זה להכניס את התהליך כולו לתרדמת עמוקה, עד שבא אהוד ברק וניתק אותו, באיבחה אחת, ממכשירי ההחייאה.אוסלו של יצחק רבין* המו"מ הסודי והמפתיע בין נתניהו לרבין לאחר הסכם אוסלו א'* עוקף פרס. הסכם ביילין­אבו­מאזן נתפר בעצם למען יצחק רבין* רבין מפתיע מקורבים בהחלטתו לפשרה היסטורית עם הפלשתינים* אמנון ליפקין­שחק וכרמי גילון דוחקים ברבין להקפיא את התהליךאוסלו של שמעון פרס* התוכנית המדהימה לנהל מו"מ עם ערפאת, אבל לחתום עם חיידר עבדל­שאפי* "אני מדבר איתך כגנרל אל גנרל", פנה אמנון ליפקין­שחק ליאסר ערפאת* יוסי גנוסר תיאם הקמת צוות ישראלי­פלשתיני שפיקח על המלחמה המשותפת בטרור* הלום יגון ומזועזע מרצח רבין, דחה פרס את הסכם אוסלו ב' שהביא לו בייליןאוסלו של בנימין נתניהו* הקשר החשאי המאסיבי והפורה בין פרס וסביר לנתניהו ועו"ד מולכו לקידום המו"מ* ההתעלמות מאזהרת בכיר השב"כ ישראל חסון מן ההשלכות החמורות של פתיחת המנהרה* "פורום בסיוני". אצל שגריר מצרים על הדשא נשתלו בחשאי זרעי הסכם וויי פלנטיישן* העימות הקשה והבוטה בין נתניהו לשר הביטחון יצחק מרדכי בוויי פלנטיישןאוסלו של אהוד ברק* השיחה הגלויה והנוקבת בין ברק לאבו­מאזן* "התכנית החלופית" המדהימה של חנאן עשראווי* ההתפטרות הדרמטית של איש השב"כ ישראל חסון* הדיון הפיקטיבי של ברק בקמפ דייויד על ירושלים

*מתוך ארכיון מעריב nrg



              תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה 
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד


  האשכול     מחבר     תאריך כתיבה     מספר  
  !! מבחן התוצאה !! פילוביץ שחף 14.11.07 21:11 1
     ח''כ אלדד: להוציא חכ''ים שאינם מכירים במדינה פילוביץ שחף 17.11.07 22:25 2
     תולדות אוסלו/בן-כספית פילוביץ שחף 18.11.07 00:43 3
     המניפסט ''קריאת כיוון לציונות הדתית'' של הרב אלי סדן פילוביץ שחף 18.11.07 03:17 4
     שנת 2001 חלפה לה....ואנחנו בשנת 2010, תזכורת: פילוביץ שחף 26.02.10 21:15 5
  חבורה של טמבלים הימרו על מדינה ועם...באיזו זכות...ועדת חקירה ממלכתית!1 gva 02.03.10 21:07 6
  עו''ד שפטל: הסמאל שונא את עמידרור מאז אוסלו !!! פילוביץ שחף 11.03.11 20:34 7
  דרור אידר: המסר היחידי - הרג יהודים !!!! (*) פילוביץ שחף 24.03.11 12:00 8

     
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות		אור ליום חמישי ה' בכסלו תשס''ח    21:11   14.11.07   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  1. !! מבחן התוצאה !!  
בתגובה להודעה מספר 0
 

לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות		אור ליום ראשון ח' בכסלו תשס''ח    22:25   17.11.07   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  2. ח''כ אלדד: להוציא חכ''ים שאינם מכירים במדינה  
בתגובה להודעה מספר 1
 
אלדד: להוציא ח"ים שאינם מכירים במדינה
17/11/07, 21:58


ח"כ אריה אלדד

אלדד: כל ח"כ ערבי השולל את הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית צריך להיפסל מלכהן בכנסת ורשימתו צריכה להיות מוצאת מחוץ לחוק.
חזקי עזרא

ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל החליטה היום לדחות את דרישת ישראל מהפלסטינים להכיר בה כ"מדינה יהודית", במסגרת המשא ומתן.

כתבתנו דלית הלוי דיווחה היום כי גם חכמי הדת של מוסד אל-אזהר, הסמכות הדתית העליונה של העולם המוסלמי הסוני, מגנים את הדרישה שהציבה ישראל לרשות הפלשתינית לקבל את היותה "מדינה יהודית". בהודעה שפרסמו ("אל-ח'ליג'", 17.11.07) קובעים חכמי הדת, כי אין לדון בדרישה זו במסגרת המו"מ עם ישראל, שכן היא מבטאת "בגידה בדת האסלאם ובמולדת" ו"אן משמעותה אלה כניעה, הודאה בתבוסה ושמיטת הקרקע מתחת לתביעה הפלשתינית לזכויות דתיות ואזרחית בפלשתין הכבושה".

ח"כ אריה אלדד (האיחוד הלאומי) אומר בתגובה לקריאת ועדת המעקב שלא להכיר בישראל כמדינה יהודית כי כל ח"כ ערבי השולל את הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית צריך להיפסל מלכהן בכנסת ורשימתו צריכה להיות מוצאת מחוץ לחוק.

"אם אולמרט נוסע לאנאפוליס למרות הצהרת הפלסטינים כי לא יכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית, יש בכך הוכחה נוספת כי אהוד אולמרט לא ראוי לכהן כראש ממשלת ישראל, אולי הפלסטינים ירצו בו בתור ראש ממשלתם".

השר לאיומים אסטרטגיים, אביגדור ליברמן, דרש כבר לפני עשרה ימים משר הביטחון, אהוד ברק, להוציא מחוץ לחוק את ועדת המעקב של ערביי ישראל.

"ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל הקוראת תיגר על זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית והמעודדת בשיטתיות ובהתמדה למיגור מדינת ישראל, צביונה, משטרה ומוסדותיה, כעולה באופן מובהק ממסמך החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל שהוצא על ידה, מהווה איום ממשי לעצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וציונית".
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/168592

46. ועדת המעקב: לא להכיר בישראל כ''מדינה יהודית''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=7593&omm=46&viewmode=

____________________



לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות		יום ראשון ח' בכסלו תשס''ח    00:43   18.11.07   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  3. תולדות אוסלו/בן-כספית  
בתגובה להודעה מספר 1
 
ערכתי לאחרונה בתאריך 26.02.10 בשעה 20:39 בברכה, פילוביץ שחף
 
פרס. "מה יקרה אם תפסידו בבחירות?" שאל מובארק. פרס השיב: "אל תדאג, יצחק ואני.....


תזכורת-פ"ש: 2 ימים לרצח: ''יועץ עראפת שואל, האם פרס ינצח בבחירות''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5614&forum=gil&omm=447&viewmode=threaded


איך הפכה תקוות השלום באוסלו ננצח" 93' למלחמה וייאוש ב-2001 מאת בן כספית במסמך מקיף ומפורט בוחן בן כספית את תהליך אוסלו מראשיתו החשאית ב-1993 ועד מפלת הבחירות המוחצת של אהוד ברק ב-2001
פורסם במעריב ע"י בן כספית ב-2001, בימי ההתפכחות הזמנית שעבר השמאל בתחילת מלחמת אוסלו.

קיץ 93', מלון 'המלך דוד', ירושלים. שר החוץ האמריקני וורן כריסטופר, בעיצומו של אחד ממסעותיו המתישים בין דמשק לירושלים, מכנס את אנשיו לארוחת עבודה. חברים, אומר כריסטופר לאנשי 'צוות השלום', המצב מורכב, יש התקדמות מעניינת, יכול להיות שאפשר להשיג פריצת דרך. השאלה היא איך ממשיכים מכאן. עומדת בפנינו אפשרות לוותר על חופשת הקיץ וללכת קדימה. האפשרות השנייה היא לצאת לחופשה המתוכננת עם בני משפחותינו, לעשות הערכת מצב ולחזור בסוף ספטמבר בכוחות מחודשים. מה אתם אומרים?
תזכורת-פ"ש: כי-בוש לוחץ..כי-בוש צודק: ''ארץ הקודש תחולק''!!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5460&forum=gil&viewmode=all&keywords=ביילין
אליקים העצני : ''רוץ - אוסלו חזר''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6190&forum=gil&viewmode=all&keywords=ביילין


החברים זעו באי-נוחות על כסאותיהם. דניס רוס סיפר שכבר התחייב למשפחתו. אחרים הינהנו בהסכמה. כריסטופר העמיד את הנושא להצבעה. החברים הצביעו בעד חופשה עכשיו, שלום אחר-כך. כעבור כמה ימים הם כבר בילו בחיק משפחותיהם בארצות-הברית.

זה היה הקיץ הגורלי בחייו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין. הוא ניצב על קו פרשת מים היסטורי, דרמטי. מצד אחד, המאמץ במסלול הסורי: כריסטופר דילג ללא הרף בין ירושלים לדמשק וצבר עשרות שעות שיחה איתו ועם יריבו, חאפז אסד, במאמץ לגשר על הפערים שעוד נותרו בדרך לשלום היסטורי. רבין ידע שהכל תלוי, כעת, בהחלט ה (אמיצה) שלו.

מצד שני, היו השיחות החשאיות באוסלו. בשלב הראשון, לא תלה בהן רבין תקווה מיוחדת ולא האמין שיבשילו למשהו רציני (חוץ מקצת תעסוקה לשמעון פרס המתוסכל). אחר-כך הוא נסחף פנימה. ככל שנקפו השבועות, כך נחלשה ספקנותו. ועדיין, העדיף רבין את המסלול הסורי. במכתב ששיגר לנשיא ארה"ב, ביל קלינטון, בסוף יולי 93', עדיין כתב רבין בפירוש את צירוף המילים "סוריה תחילה". אבל בתוכו, הוא כבר ידע שמתבשלת אופציה נוספת. האופציה של אוסלו.

במסע הבחירות שלו הבטיח יצחק רבין לעם בישראל "ליישם את האוטונומיה הפלשתינית תוך שישה עד תשעה חודשים". בינתיים חלפה שנה, היעד נראה רחוק מתמיד. האלימות נמשכה, התהליך דישדש, הציבור החל לגלות קוצר רוח. רבין נזקק להישג מהיר. סוריה, פלשתינים, מה שיבוא קודם.

היום כבר ברור שאת ההחלטה קיבלו עבורו האמריקנים. כשיצא וורן כריסטופר לחופשה, היה עדיין אסד בתמונה. כשחזר, מצא שם את ערפאת. ב-20 באוגוסט 93', בשעה 2.45 לפנות בוקר, חתם שמעון פרס, בחשאי, על הצהרת העקרונות המשותפת בין ישראל לפלשתינים באוסלו. הפור נפל. ישראל הלכה לתהליך שלום עם הפלשתינים. זו לא היתה תוצאה של תיכנון אסטרטגי מחושב מראש, אלא של נסיבות. ההזדמנות נקרתה בדרכו של רבין, הוא היסס, התלבט, בדק, חקר, ולבסוף החליט ללכת עליה. זו היתה החלטת חייו.

"שום דבר רציני", אמר רבין הידיעה על ההסכם הדרמטי בין ישראל לאש"ף תפסה את בנימין נתניהו, מנהיג הליכוד, בחו"ל. למחרת נזעק ושב ארצה. יועצו, איל ארד, המתין לו בתחנת הדלק שליד נמל התעופה בן-גוריון. השניים ישבו במכונית ושוחחו. כמו שאר אזרחי המדינה (והעולם), תפס אותם ההסכם בהפתעה מוחלטת. מולם, בכניסה לנמל התעופה, ניצב שלט-חוצות גדול של הליכוד, במסגרת קמפיין ארצי ענק שנפתח כמה ימים קודם לכן, נגד הנסיגה העתידית מרמת-הגולן. כעת, הבין נתניהו, אין כבר צורך לעצור את הנסיגה, אלא את הקמפיין. "תוריד את השלטים, הם לא רלוונטיים", אמר לארד, "אנחנו בתוך סיפור אחר".

איתן הבר, ראש לישכת ראש הממשלה, היה בטיול גיוס עם בנו באיטליה, כשהתפרסם דבר המגעים באוסלו. הבר ישב בחדרו במלון וראה, בטלוויזיה, דיווח שנראה ונשמע דרמטי. התמונות הנלוות היו של פרצופים מוכרים: רבין, פרס, ערפאת. הבעיה של הבר היתה שהוא לא מבין מלה באיטלקית. הוא התקשר ללישכת ראש הממשלה בירושלים. "מה קורה", שאל את סגן המזכיר הצבאי, עמוס גלעד, שהרים את הטלפון. "מה קורה?" - הזדעק גלעד - "איך זה שלא סיפרת לי כל הזמן מה קורה?! איך עשיתם את זה בלי לעדכן אות נו?"

הבר, בגימגום, השיב לגלעד: "לא סיפרתי לך, כי אף אחד לא טרח לספר לי". הוא חזר ארצה ביום שישי, נסער והמום. בשבת נסע לביתו של רבין והגיש את התפטרותו. תחושת התיסכול שלו נבעה משני גורמים עיקריים: העובדה שלמרות היותו מקורב ואיש אמונו של רבין, לא ידע ולא עודכן. וגם העניין עצמו. הבר היה בעד מו"מ עם הפלשתינים ולא שלל פשרה עמוקה עימם, אך חשש שהדרך של אוסלו מהירה ופשוטה מדי. הסיכסוך מורכב, עתיק וקשה, אמר לרבין, נדרשת תקופת צינון ארוכה.

רבין הרגיע אותו. "איתן, תאמין לי, לא האמנתי שייצא מזה משהו", אמר ראש הממשלה, "וכשזה התחיל להתקדם, אי-אפשר היה להסתכן בהדלפה". הבר השתכנע ומשך את ההתפטרות בחזרה. התנגדותו העקרונית לעקרון אוסלו עשתה לה בינתיים כנפיים והגיעה עד ערפאת. יום אחד הופתע הבר למצוא בפתח ביתו את הגינקולוג הצעיר, ד"ר אחמד טיבי. הוא הגיע כשליחו של ערפאת, לנסות להפיג את ספקנותו של ראש לישכת ראש הממשלה.

גם שמעון שבס חשד לאורך כל הדרך. במארס ביקש ממנו רבין לערוך בחשאי סקר דעת קהל, באמצעות הסוקר קלמן גייר, שיבחן את עמדת הציבור באשר לרעיון 'עזה ויריחו תחילה'. אחר-כך, בנסיע ה למיפגש עם חוסני מובארק באיסמעיליה, הפקיד רבין בידיו מפה קטנה, מאולתרת, ועליה שירטוטים בכתב יד, בעיקר סביב עזה. "תן לי את המפה הזו בלי שאף אחד יראה כשאני נכנס לפגישה עם הנשיא המצרי", ביקש רבין.

בכל הפעמים שהתעורר חשדם של שבס והבר והם התעניינו אצל ראש הממשלה מה מתרחש, ענה להם רבין אותה תשובה: "שום דבר רציני, אם יהיה משהו אני אעדכן אתכם". את העידכון הם קיבלו, בסופו של דבר, מהתקשורת.

המגעים בין הצוות הישראלי (אורי סביר, יאיר הירשפלד ורון פונדק) לפלשתיני (בראשות אבו-עלא) באוסלו, התקיימו תחת מעטה כבד של חשאיות. פעם בשבוע ישב רבין עם פורום קבוע: שמעון פרס, יוסי ביילין ויואל זינגר, שהיה מגיע מאוסלו עם הניירות. הם ישבו בלישכה, בבית או במלון בהרצליה. נכנסו ויצאו מכניסות אחוריות, בלי עדי ראייה, ללא עקבות. רבין לא עידכן אפילו את מזכירו הצבאי או את הרמטכ"ל (אהוד ברק). הוא שמר את המסמכים אצלו בבית, לא שוחח עם איש, וכשנשאל על-ידי יועציו הקרובים מה קורה, כשאמר, בהתחלה, שלא קורה שום דבר רציני, התחמק. התכוון לדבריו. אחר-כך, זה היה כבר סיפור אחר לגמרי.
תזכורת-פ"ש: שקיפות, מר זינגר, שקיפות !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5063&forum=gil&viewmode=all&keywords=זינגר
נאוה ברק גרושתו של אהוד ברק ושלום זינגר המנכ''ל, בני זוג
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6263&forum=gil&viewmode=all&keywords=זינגר
ישראל זינגר= יואל זינגר= ביילין= פרס=עראפת= הסכם אוסלו
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6284&forum=gil&viewmode=all&keywords=זינגר#13
ח''כ קולט אביטל בבקורת נוקבת נ' עו''ד זינגר....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5412&forum=gil&viewmode=all&keywords=זינגר#65


למרות כל זאת, ובניגוד לפירסומים, היו לאוסלו שותפי סוד נוספים. כך, למשל, ראש אמ"ן, אלוף אורי שגיא. מהחומר המודיעיני הרגיש שהגיע אליו, למד שגיא על המגעים. הוא ניצל את אחת מפגישות העבודה האישיות שלו עם רבין והתעניין. ראש הממשלה הודה בעובדות. מאז, הקפיד לעדכן את שגיא מפעם לפעם. גם לראש השב"כ, יעקב פרי, נודע בשלב מסוים. וגם לסגן הרמטכ"ל, האלוף אמנון ליפקין-שחק. והיה עוד אחד: דן קרצר, איש משרד החוץ האמריקני (היום השגריר בישראל), שעודכן מדי פעם על-ידי יוסי ביילין (אבל לא לקח את העניין ברצינות). הארבעה, יחד עם רבין, פרס, ביילין, אורי סביר, יואל זינגר, יאיר הירשפלד ורון פונדק, היו השותפים היחידים לסוד הכמוס ביותר במדינת ישראל.


תזכורת-פ"ש: מפת הדרכים=הסכם אוסלו=פרס=שרון=וייסגלס=יואל זינגר
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5392&forum=gil&viewmode=all&keywords=זינגר
ד''ר ביילין וד''ר הירשפלד בגדו במדינת ישראל!!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5070&forum=gil&viewmode=all&keywords=זינגר
ביום חתימת ההסכם באוסלו, ביילין לא היה על בימת הכבוד...
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5760&forum=gil&viewmode=all&keywords=ביילין
'ביילין ונחש צפע הסתגרו בלילה בחדר אחד, ובבוקר נמצא...
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=7734&forum=gil&viewmode=all&keywords=ביילין
אורי אליצור: ''רה''מ ביילין''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=7743&forum=gil&viewmode=all&keywords=ביילין
בראשית שנות ה90', דר יוסי ביילין דרס אופנוען והרגו..
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6274&forum=gil&viewmode=all&keywords=ביילין
יוסי ביילין : ''שלום (דווקא) עכשיו''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=7457&forum=gil&viewmode=all&keywords=ביילין


"מה דעתך על אוסלו?", שאל לארסן ב-19 באפריל 92' ישבו שני גברים במסעדה הודית בתל-אביב ואכלו צהריים. האחד היה ח"כ יוסי ביילין, השני טריה לארסן. ביילין, בעיצומו של קמפיין הבחירות (ראש הממשלה שמיר, בראש הליכוד, נגד העבודה של רבין), האזין בקשב ללארסן, נורבגי גבוה וחייכן, שעמד בראש מכון מחקר אירופי ופירט בפניו תוצאות עבודה מעניינת שערך על רמת החיים בעזה. "מה דעתך", שאל לארסן פתאום, "על אוסלו?"

ביילין לא הבין את הכוונה. לארסן הסביר: "אם רבין ינצח, ואני מניח שהוא ינצח, יהיה מו"מ עם הפלשתינים. אני מניח שאתה תהיה מעורב בו. אני מאמין שיתעורר צורך בערוץ אחורי, חשאי, ביניכם לבינם, ואני מציע את אוסלו ואת שירותיה של הממשלה הנורבגית".

לביילין היו אז צרות אחרות על הראש. רבין עוד לא ניצח. לארסן המשיך: "אני חושב שאתה ופייסל חוסייני צריכים לייסד את הערוץ הזה ולהתחיל לעבוד". לארסן הציע את חוסייני לאחר מחשבה עמוקה. הוא ידע שהאיש מקובל על הישראלים, מעורב במסלול השיחות הרשמיות המקרטעות לאיטן בוושינגטון ומקיים קשרים שוטפים גם עם ביילין עצמו.

ביילין ביקש מלארסן להיפגש עם איש קשר מטעמו, פרופ' יאיר הירשפלד, מנהל מכון המחקר ECF(הקרן לשיתוף פעולה כלכלי, שהוקמה בסוף 90', מזוהה עם ביילין ואנשיו, במימון של האיחוד האירופי ומובילה מאז את כל מהלכיו המדיניים של ביילין). להירשפלד הצטרף מאוחר יותר אחד מתלמידיו, ד"ר רון פונדק (היום מנכ"ל 'מרכז פרס לשלום'). יחד, הם החלו לגלגל את הרעיון.
תזכורת-פ"ש: 24. קרן ECF = חממות גוש קטיף = יוסי ביילין ושות'
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=7230&forum=gil&viewmode=all&keywords=%20ECF#24


בינתיים רבין ניצח בבחירות. פרס מונה לשר החוץ. ביילין מונה לסגנו. רבין שאף לשמור על שניהם רחוק ככל האפשר ממוקד המו"מ, מהמגעים האמיתיים. הוא הניח לפרס להיות אחראי על המסלול הנידח של השיחות הרב-צדדיות, אבל לא אישר לו לפגוש את פייסל חוסייני. ביילין הבין שאין טעם לבקש אישור למגעים רשמיים. הוא שיגר את הירשפלד ופונדק לאוסלו, שם המתין להם אחמד קריע, הלא הוא אבו-עלא.

מסכים, אבל עם יריחו, הבהיר ערפאת הרעיון של 'עזה תחילה' עלה לראשונה במגעים חשאיים שקיימו יוסי גנוסר ושלמה גזית עם אנשי אש"ף בשנת 85'. שמעון פרס, שהיה אז ראש הממשלה, ביקש לברר את עמדותיו המדיניות של ערפאת. התשובה שקיבל, באמצעות גנוסר, היתה חיובית. 'עזה תחילה' יכול להוות בסיס למו"מ. אחר-כך באה הרוטציה, שמיר ירש את פרס והמגעים דעכו.

באוקטובר 92' הציע שמעון פרס ליצחק רבין, פעם נוספת, את רעיון 'עזה תחילה'. רבין הסכים. פרס גייס את נשיא מצרים, חוסני מובארק, שהתעניין אצל ערפאת. יצחק רבין, באיסמעיליה, קיבל ממובארק את תשובתו של ערפאת: מסכים, אבל רוצה גם דריסת רגל בגדה (יריחו) ושליטה במעברי הירדן. רבין, נרגז, חשד (כרגיל) שפרס עומד מאחורי "פיתוח" הרעיון.

בינתיים נוסד ערוץ המגעים החשאיים באוסלו. הפגישה הראשונה בין הירשפלד ופונדק לאבו-עלא התקיימה ב-20 בינואר 93', יום אחד לאחר ביטולו של האיסור בחוק הישראלי למפגשים עם אנשי אש"ף. רבין קיבל מפרס עידכון ראשון על המיפגשים ב-8 בפברואר. הוא לא ייחס להם חשיבות מיוחדת. באותם ימים מלאה הארץ בפרופסורים, שליחים מטעם (עצמם), יזמים ותמהונים שהציעו עצמם לתיווך בין ישראל ל פלשתינים. רבין ראה בהירשפלד ופונדק תופעה חולפת.

בסוף פברואר הגיעו המתדיינים באוסלו לטיוטה ראשונה בדבר הקמת 'חסות' פלשתינית בעזה ויריחו. פרס קיבל מביילין את הנייר וקבר אותו בערימת המסמכים שעל שולחנו. כעבור כמה ימים מצא זמן לקרוא. בעקבות זאת, פגש פרס את ביילין, הירשפלד ופונדק, והבין שהעניין רציני. ביילין ביקש ממנו לעדכן את רבין, אבל באנדרסטייטמנט. לא ליצור רושם של מהלך דרמטי, או היסטורי. הנה, אמר פרס לרבין, כמה חבר'ה אקדמאים שמדברים עם כמה פלשתינים באוסלו, יש כאן משהו מעניין.

ביילין חשש שרבין יזרוק את המגעים מכל המדרגות, אבל רבין הפתיע: הוא אישר להמשיך, בתנאי שיהיה ברור שהנושאים ונותנים לא מייצגים אותו או את הממשלה, אלא מדברים בשמם בלבד.

באפריל כבר היה ברור שהסיפור של אוסלו רציני. רבין הבין שצריך להעלות את המגעים לדרג רשמי. הוא התנגד לשיגור שר. בהתייעצות עם פרס נבחר לתפקיד מנכ"ל משרד החוץ, אורי סביר. ב-20 במאי הגיע סביר לאוסלו. ב-20 באוגוסט נחתמה, בחשאי, הצהרת העקרונות. בין לבין, עוד הספיק רבין להורות לפרס, במכתב חריף ששיגר אליו ביוני, על הפסקת הדיונים לאלתר. רבין, ש תפס רגליים קרות, חשש שאוסלו יטרפד את המסלול הרשמי בוושינגטון, שם טרח קשות אליקים רובינשטיין על דיוני הסרק שלו עם המשלחת 'הירדנית-פלשתינית' נטולת אנשי אש"ף. הדיונים הללו שמרו על גחלת השלום החיצונית, שהיתה חשובה לרבין, ולו למראית עין. רק לאחר שביילין הוכיח לו שהמצב הפוך (אבו-עלא, מתוך אוסלו, שיכנע את ערפאת לשמור על וושינגטון), התיר רבין להמשיך. ההמשך ידוע.

כבר כרמטכ"ל, לא שלל רבין את האפשרות להגיע לגוש עציון עם ויזה ודרכון. הוא היה הרבה יותר מתון מכפי שהצטייר כלפי חוץ. בהיפוך מוחלט ממנחם בגין, למשל, היה רבין מוכן לוויתורים עמוקים ופשרנות אמיתית בכל הקשור לפתרון הקבע של הסיכסוך, לצד קשיחות, ביטחוניזם וניציות באשר לפתרונות הביניים, תקופות המעבר והטיפול באינתיפאדה (הראשונה).

רבין הבין שהאינטרס העליון של ישראל הוא להגיע לשלום עם המעגל הקרוב של שכנותיה. הוא ראה חצי מיליון ישראלים נמלטים מגוש דן מפחד הסקאדים של סדאם חוסיין, הוא הבין שהאינתיפאדה הפלשתינית אינה בת-חלוף, הוא חשש מחוסנה של החברה הישראלית וסמך על עוצמתו של צה"ל, שתאפשר לישראל לקחת סיכונים בדרך לשלום, שתעניק לה א ת תפיסת הביטחון האמיתית לטווח ארוך. בגיל 72, בו התמקם בשנית על כס ראש הממשלה בישראל, הגיע רבין לבשלות ומוכנות נפשית לפשרה היסטורית עמוקה, עמוקה מאוד, עם הפלשתינים.

קו פרשת המים של אוגוסט 93' תפס אותו במצב הנכון: הוא חיזר אחרי חאפז אסד, אבל ידע שהמפתח האמיתי לפתרון הסיכסוך במזרח-התיכון נמצא בכיסו של יאסר ערפאת. וכך, בלי שתיכנן זאת מלכתחילה, נקרתה על דרכו ההזדמנות ההיסטורית. הוא עמד שם, בצומת ההחלטות, ועלה על הרכבת הראשונה שעצרה בתחנה. זו היתה הרכבת של אוסלו. היה עליה נוסע נוסף: יאסר ערפאת. רבין תיעב את ערפאת תיעוב אינסטינקטיבי ועמוק, אבל הכיר בעובדה שהוא היחיד המייצג את העם הפלשתיני. הוא ניסה לעקוף אותו, להימנע ממנו, לדחות את המיפגש איתו, אבל גם כאן, הוא ידע: רק ערפאת.

עוד ב-91', לאחר מלחמת המפרץ, כאיש אופוזיציה, קיים רבין שיחה עם שר החוץ האמריקני ג'יימס בייקר, שביקר באזור לקראת כינוסה של ועידת מדריד. הוא התנגד לכינוס ועידת השלום הבינלאומית, טען שמדובר בביזבוז זמן ואמר לבייקר שצריך לפתוח במו"מ אמיתי עם הפלשתינים. כמה שבועות לאחר שניצח בבחירות, בארוחת ערב פרטית במסעדה בתל-אביב, דיבר בפתיחות מפתיעה ונתן לנוכחים (אמנון ליפקין-שחק, איתן הבר, עליזה ולך, דוד קוליץ, דוד רובין ואחרים) להבין, כי הוא הגיע להחלטה אסטרטגית שמשמעותה פשרה היסטורית עם הפלשתינים, שכרוכה בוויתורים כואבים, אולי אפילו כואבים מאוד.

זה שבע שנים, אמר רבין באותו ארוע, נולדים בכל שנה בין הים לירדן יותר תינוקות ערבים מאשר יהודים. הדרך היחידה לשמר את מדינת ישראל בצורתה הנוכחית תהיה להקים לצידה מדינה נוספת, פלשתינית.

במקור, תיכנן רבין את מסלול אוסלו בדרך אחרת. יחד עם שמעון פרס קיווה להגיע שם להסדר חשאי עם נציגיו של ערפאת, אבל להביא אותו לחתימה באמצעות מסלול השלום הרשמי בוושינגטון, מסלול נטול-אש"ף, שם המשיכה לבזבז את זמנה המשלחת הירדנית-פלשתינית עם חיידר עבדל שאפי ופייסל חוסייני.

התוכנית היתה מדהימה בתמימותה: סביר ואבו-עלא יגיעו בחשאי להסכם, שישוגר לוושינגטון ויימסר לידי אליקים רובינשטיין וחיידר עבדל-שאפי, עם הוראה חד-משמעית מירושלים וטוניס: לחתום. הטיוטה אמורה היתה להיות מוצגת כנוסחה נורבגית. העיקר שמסלול השיחות האמיתי, בין ישראל לאש"ף, בין רבין לערפאת, יישמר חשאי. רבין ופרס האמינו שיוכלו לשמור על הסוד לנצח. לנהל מו"מ עם אש"ף, לחתום בלעדיו. ללכת עם ערפאת, להרגיש בלי.

אחר-כך עלה רעיון נוסף: להציג את הטיוטה כנוסחה אמריקנית. שמעון פרס אפילו הציע את הרעיון לוורן כריסטופר, שהשליך אותו מכל המדרגות. השתגעתם, גער בו שר החוץ האמריקני, אנחנו מימשל מסודר, אצלנו אין קומבינות כאלה.

בסוף, כצפוי, הכל הסתדר. יואל זינגר, בתפקיד הילד שזיהה ראשון כי המלך עירום, אמר לרבין ופרס: נפלתם על הראש, אתם מביאים את ערפאת לעזה ומנסים במקביל להחביא אותו? איך תציגו את הגעתו לשם, ככה פתאום, באמצע הלילה? מנין הוא צץ פתאום? אין דרך אחרת, אלא להכיר בערפאת תמורת הכרתו בישראל.

כך נסללה הדרך לחליפת מכתבי ההכרה בין ישראל לאש"ף. המכתבים הובאו לטוניס וירושלים, דרך קהיר, על-ידי שר החוץ הנורבגי ונחתמו בחשאי. וכך הגיעו כולם לטקס החתימה החגיגי בוושינגטון. אלא ששם המתינה הצהרת העקרונות ובה הפתעה: בכל המקומות בהם הוזכר הצד הפלשתיני, כולל במקום החתימה עצמה, הוא הוגדר כ"משלחת הירדנית-פלשתינית בוושינגטון". מישהו שכח להדפיס הצהרה חדשה, או שמישהו התכוון לנסות 'לגנוב' הצהרה בלי אש"ף וערפאת.

ערפאת, שהגיע לוושינגטון ב-5 בבוקר, זעם. "אין טקס", הודיע. רבין ופרס היו עדיין על המטוס. חיים רמון, ברמת השרון, ואחמד טיבי, בוושינגטון, החלו לתווך. בינתיים הגיע גם מטוסם של ראש הממשלה ושר החוץ. המשבר תפח למימדים מפלצתיים. טיבי ניהל את המגעים: פגש את ערפאת במלונו, משם מיהר למלונו של פרס. שלוש פגישות כאלה קיים טיבי. בשלושתן התעקש: או אש"ף, או שום דבר. פרס, כרגיל, הציע הצעות פשרה. בסופו של דבר, ובחיוך, נכנע. הוסכם כי אבו-מאזן ייקח עט ובמהלך החתימה יעביר קו עדין על הגדרת המשלחת הפלשתינית ויכתוב במקומה "בשם הצוות של אש"ף". ההסכמה הזו הושגה בשעה 10:45 לפני הצהריים, רבע שעה לפני תחילת הטקס המתוכנן. ההסכם ניצל. ערפאת, בשם אש"ף, חתם על ההצהרה. אחר-כך לחץ את ידו של רבין ואחר-כך את ידו של פרס, על מדשאת הבית הלבן.

"זה הזמן לדיון ביטחוני", קבע רבין המו"מ לקראת הסכם אוסלו ב' היה רגיש ומסובך בהרבה מקודמיו. רבין היסס והתלבט. גישתו היתה ונותרה ביטחוניסטית נוקשה. תורתו התבססה על הדרגתיות, צעדים קטנים, בדיקה מתמדת של המצב. התהליך, אמר רבין, בלתי-הפיך, אבל עציר. הוא לא רצה לשחרר את מירב השטח לפלשתינים בטרם עת. הוא חיפש פתרון. הביקורת שנמתחה עליו, על כי ניהל את המו"מ עד-כה ללא מעורבות הצבא ובחשאיות, פעלה את פעולתה. "כעת", אמר רבין, "ההחלטה המדינית כבר הוחלטה. זה הזמן להתדיינות הביטחונית". הוא מינה את אמנון ליפקין-שחק, סגן הרמטכ"ל, לנציג צה"ל במגעים. מכאן ואילך היתה מערכת הביטחון חלק בלתי-נפרד מהמו"מ. לטוב ולרע.

המודל המקורי של אוסלו היה הסכם קמפ דיוויד (בין ישראל למצרים). כבר שם, בחלק שהוקדש לאוטונומיה הפלשתינית, דובר על נסיגה ישראלית מכל האזורים שאינם "אתרים צבאיים", או "התנחלויות". המשפטן יואל זינגר, איש הניסוחים, היה הראשון שהציע את הפעימות. הוא נשען על נוסח הצהרת העקרונות, שם נכתב כי הנסיגה הישראלית תבוצע ב"היערכויות מחדש" בלשון רבים, ולא ביחיד.

רבין התלהב. אבו-עלא הרבה פחות. הוא סירב בעקשנות לרעיון הפעימות ההדרגתיות. התנאי שלו היה ציון מועדים מדויקים ואחוזי שטח שיפונה. סביר, שניהל מולו את המו"מ, ידע שלא יוכל לספק את הסחורה הזו. גם הנשיא המצרי, חוסני מובארק, שגוייס לעזור, גילה ספקנות. בשיחה שקיים עם שמעון פרס, אמר מובארק: "איך הפלשתינים יידעו שיקבלו את השטח? מה יקרה אם תפסידו בבחירות?" פרס, בביטחון מוחלט, השיב: "אל תדאג, יצחק ואני ננצח".

בינתיים הטיל רבין למערכה את יוסי גנוסר, איש אמונו של ערפאת. גנוסר הצליח לשכנע את ערפאת לקבל את עקרון הפעימות. אבו-עלא רתח, אבל קיבל את הדין. הנושא נסגר ונחתם בפיסגה בין פרס לערפאת. תמורת הוויתור, העניק פרס לערפאת סוכריה בדמות תחנת משטרה פלשתינית בחברון. צה"ל, ובמיוחד סגן הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק, התנגדו בחריפות. עימות קשה, לא ראשון, פרץ בין מערכת הביטחון (בעיקר ליפקין-שחק ואילן בירן) לפרס. רבין הקשיב לצדדים והכריע בעד פרס. ערפאת קיבל תחנת משטרה בחברון, ישראל קיבלה נוסח מעורפל של פעימות-נסיגה עתידיות, שאיפשר לה בהמשך לתקוע את העברת השטחים לערפאת.
תזכרת-פ"ש: תיק גנוסר2 :''קשר הגז'' בכלל ו''קשר השתיקה בפרט
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5319&forum=gil&viewmode=all&keywords=גינוסר
מי שותף של מוחמד דחלאן- וייסגלס או גינוסר ??
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5022&forum=gil&viewmode=all&keywords=גינוסר
המוסד חוקר !! פרשת תיק גינוסר = תיק עראפת !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5147&forum=gil&viewmode=all&keywords=גינוסר
תמליל שיחה רובינשטיין גינוסר. אני הזדעזעתי.
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5222&forum=gil&viewmode=all&keywords=גינוסר
שבתאי שביט ראש המוסד לשעבר: עראפאת-קייס מיוחד.
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5678&forum=gil&viewmode=all&keywords=גינוסר


זה היה זרע הפורענות הראשון. הפלשתינים האמינו במו"מ הראשוני באוסלו, כי יקבלו 90 אחוז מהשטח עד הסדר הקבע. בשיחות לא פורמליות הם הסכימו להסתפק ב-75 אחוז. על-פי תפיסתם, שאינה משוללת הגיון, "אתרים צבאיים מוגדרים" ו"התנחלויות" אינם יכולים להקיף יותר מ-10 עד מקסימום 15 אחוז מהשטח. במציאות הם גילו, מאוחר יותר, שישראל לא מעבירה להם שטחים מעבר להסכם אוסלו ב'. אחרי רבין (ופרס) הגיעו שני ראשי ממשלה שהתנגדו בתקיפות לעקרון הפעימות ולתפיסת אוסלו כולה: בנימין נתניהו ואהוד ברק. שניהם עצרו, למעשה, את העברת השטחים כמעט לחלוטין. אכזבה, תיסכול ותחושת נבגדות החלה לאפוף את התהליך.

"אבל הם האחים שלנו", אמר דחלאן החלק החשוב ביותר במו"מ על הסכם אוסלו ב' היה גיבושו של הנספח הביטחוני. על המלאכה טרחו, בעיקר, אמנון ליפקין-שחק, יעקב פרי, עוזי דיין ואילן בירן. הם קיימו מספר רב של פגישות, בעיקר באירופה, עם עמיתיהם הפלשתינים. בשלב מסוים הציעו הפלשתינים להקים כוח צבאי משותף גדול ויעיל, ישראלי-פלשתיני, שישמור על הסדר באזורי התפר ויילחם בטרור. ישראל דחתה את ההצעה המדהימה הזו. עם כל הכבוד לאוסלו, הרמטכ"ל, סגנו ואלופי צה"ל נוספים לא ראו את עצמם משרתים בצבא מאוחד עם אנשיו של ערפאת.

בפברואר 94' ביצע ד"ר ברוך גולדשטיין את טבח המתפללים הערבים במערת המכפלה בחברון. הארוע היכה בהלם את האזור כולו. הוא היווה שבר ראשון באמון שנתנו הפלשתינים בכוונותיה של ישראל, וחיזק מאוד את מעמד אירגוני הסירוב. ערפאת ניתק את המגעים והסתגר בטוניס. רבין שלח אליו משלחת פיוס מפוארת (ליפקין-שחק, עוזי דיין, אורי סביר וז'ק נריה). אגף המודיעין של צה"ל העריך, ערב היציאה לטוניס, שערפאת לא יסכים לחדש את השיחות בשבועות הקרובים. בתחילה נראתה ההערכה מדויקת. ערפאת השתולל, דיבר במילים חריפות ביותר ודרש מהישראלים פינוי מיידי של היישוב היהודי בחברון, משקיפים בינלאומיים ומשטרה פלשתינית. רבין ופרס, שדנו כמה ימים קודם לכן באפשרות לפנות את היישוב היהודי בתל-רומיידה וקיבלו החלטה עקרונית לעשות כן, התחרטו בינתיים.
תזכורת-פ"ש: דו''ח הטבח במערת המכפלה שבחברון-ועדת שמגר!!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5014&omm=18&viewmode=
!! המניע לטבח במערת המכפלה = גירוש יהודי חברון !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5014&omm=51&viewmode=

אמנון ליפקין-שחק, שעמד בראש המשלחת, שוחח עם רבין, מטוניס, בטלפון. הם דיברו בקודים מוסכמים. רבין הבהיר שאין לו חבל לוויתורים, הוא צריך לפנות להגיון של ערפאת. למחרת ביקש ליפקין-שחק פגישה אישית עם ערפאת. הם ישבו במטבח של הווילה. "אני מדבר איתך כגנרל אל גנרל. רבין לא יכול לפנות את המתנחלים עכשיו ואתה יודע את זה היטב", אמר ליפקין-שחק. "יש לו בעיה פוליטית. מונתה ועדת חקירה. 'כך' הוצאה אל מחוץ לחוק. אתה צריך להחליט עכשיו אם אתה המנהיג של הפלשתינים, אם אתה לוקח אותם לשלום, או שאתה מתבצר כאן בטוניס". ערפאת הקשיב. אחר-כך קם, חייך, כיפתר את הכפתור העליון של הז'קט הצבאי שלו, ויצא עם ליפקין-שחק אל הסלון, שם המתינו במתח כל שאר הקרואים. השיחות חודשו.

צרורות הירי של גולדשטיין במערת המכפלה שיחררו את כל השדים מריבצם. זמן לא רב לאחר הטבח בחברון החלו אירגוני הסירוב האיסלאמיים לבצע פיגועי תופת בישראל. בזירה הופיע גורם חדש ומסוכן: יחיא עייש, המהנדס, שהגה, תיכנן והפעיל את המתאבדים בלב ישראל. תפיסת הביטחון הישראלית, שהיתה מבוססת על שיתוף פעולה אמיתי עם מנגנוני הביטחון הפלשתיניים, לא הוכיחה את עצמה. מנגנוני הביטחון של ערפאת לא סיפקו את הסחורה. שיתוף הפעולה הביטחוני בין הצדדים היה משביע רצון למראית-עין בלבד.

ערפאת לא נלחם ברצינות בחמאס ובג'יהאד האיסלאמי, לא פגע בתשתית הטרור שהקימו, והאמין שיוכל באמצעים פוליטיים, טובות הנאה ונתחים מהשלטון למנוע את הפיגועים. אני אחבק את החמאס חיבוק דב, אמר, אני אחנוק אותם ברכות. בשיחות עם עמיתיהם הישראלים הודו הפלשתינים כי אין הם מסוגלים לטפל בחמאס 'טיפול שורש'. "אתם שוכחים", אמרו דחלאן, רג'וב, טיראווי ואל-הינדי, "שאלה האחים שלנו. נלחמנו בכם יחד, שכם אל שכם. אנחנו לא יכולים להצטייר כמשתפי פעולה שלכם. לא נהיה צד"ל. אנחנו לא רצועת הביטחון שתחצוץ ביניכם לבין הטרור. נעשה הכל כדי למנוע פיגועים. תנו לנו להתמודד עם הבעיה בדרך שלנו. גם לכם אין אינטרס שתהיה כאן מלחמת אזרחים".

ראשי השב"כ ובכיריו לא התרשמו. במהלך שנת 94' הועברו לערפאת ולבכיריו כמה אזהרות תקיפות. המסרים נמסרו בשיחות אישיות של ראש השב"כ ואנשיו. "החמאס מסכן גם אתכם, הוא איום אסטרטגי גם על הרשות הפלשתינית", אמרו הישראלים, "כשתבינו את זה, יהיה מאוחד מדי".

ערפאת שמע, אבל לא הבין. הוא חשש ממלחמת אזרחים, הוא חרד למעמדו כסמל וקונצנזוס פלשתיני, הוא לא היה מסוגל להתרומם לגבהי המנהיגות והראיה האסטרטגית שהצריכה פעולה תקיפה באמת נגד הקנאים המוסלמים. יתכן גם שהעדיף, בסתר ליבו, לשמר את התשתית הצבאית של החמאס והג'יהאד האיסלאמי ליום סגריר.

כשהבין ערפאת את טעותו, זה אכן היה מאוחר מדי. ישראל שילמה את המחיר. יצחק רבין רתח מכעס. כל פיגוע, בעיקר הקשים שבהם (קו 5 בתל-אביב ובית ליד), הגבירו את תיסכולו של רבין, שאכל את עצמו מבפנים.

"בלי מלחמה בחמאס אין תהליך", אמר חסון בקיץ 95' נסע רבין לביקור ממלכתי ברוסיה ואוקראינה. באחד הדיונים הביטחוניים שהתקיימו בהיעדרו של ראש הממשלה, אמר ישראל חסון, שהיה אז ראש אגף בשב"כ, שצריך לעשות פסק זמן. "הפלשתינים חייבים להבין שאם אין מלחמה אמיתית בחמאס, אין תהליך מדיני. צריך להעמיד אותם בפני ברירה. אין דרך אחרת. הכוונה לא צריכה להיות עצירת התהליך. להפך. עתידו של התהליך תלוי בהחלטה האסטרטגית שערפאת צריך לקבל. צריך להעמיד אותו במזלג דרכים, בצומת החלטות. הוא חייב לפנות לכיוון הנכון, אחרת הכל יתפרק. אין קיצורי דרך. או שיילחם בחמאס, או שיילחם בנו".

בשובו של רבין מאוקראינה המתינו לו, ליד כבש המטוס, ראש השב"כ כרמי גילון והרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק עם המסר הזה. בבוקר שלמחרת, בשעה 7 וחצי, כינס רבין בלישכתו דיון דחוף בנושא. אחרי ששמע את דעת בכירי מערכת הביטחון (שהיתה אחידה, פחות או יותר, בסגנון דבריו של חסון), החליט רבין לשגר לטאבה, שם היה ערפאת באותה שעה (יחד עם פרס) את ראש השב"כ, יחד עם האלוף אילן בירן. השניים הגיעו לטאבה, נכנסו לחדרו של ערפאת וערכו בפניו מצגת קשה של המצב. במשך 50 דקות הציגו בפני ערפאת את ת שתית הטרור החמאסית בחצר האחורית שלו, והבהירו כי ישראל לא תסכים להמשיך בתהליך אם לא יחל בלחימה אמיתית בטרור. ערפאת הקשיב בדממה. לאחר שסיימו את דבריהם, הודה להם שמעון פרס, שנכח בחדר, והמשיך את דיוני המו"מ שלו עם ערפאת.

באותם ימים נולדה הסיסמה המפורסמת "נמשיך בשלום כאילו אין טרור, ונילחם בטרור כאילו אין שלום". עד היום סבורים מרבית בכירי מערכת הביטחון דאז, כי המדיניות הזו גרמה נזק מצטבר למאבק בטרור ולתהליך השלום עצמו. אילו היה רבין עוצר את התהליך באמת, ומפגין רצינות בכל הקשור למאבק הפלשתיני בטרור, הכל היה נראה אחרת. אבל רבין הניח לפרס להמשיך קדימה. "לא ניתן לקנאי החמאס והג'יהאד להכתיב את המדיניות ולטרפד את השלום", אמר. לרבין היה האומץ הנדרש כדי לספוג את הזעזועים ולעמוד בלחץ. הבעיה היתה שלא היה לו אורך נשימה. לאחר שנרצח, חודשו הפיגועים ביתר שאת והביאו למפלתו של שמעון פרס בבחירות, עלייתו לשלטון של בנימין נתניהו ובלימת תהליך השלום.

יצחק רבין ושמעון פרס היו הראשונים והאחרונים במנהיגי ישראל שהאמינו באמת בתהליך אוסלו ופעלו על-מנת לקדמו. יורשיהם, יחד עם חדלונו של ערפאת במלחמה בטרור, סתמו עליו את הגולל.

לאחר רציחתו של יצחק רבין ניסה שמעון פרס לקדם את המו"מ עם סוריה. גל פיגועים חדש, תוצרת החמאס, שיבש את תוכניותיו. פרס הקדים את הבחירות בתקווה שיקבל מהעם בישראל מנדט מחודש להמשך התהליך. בחמאס חשבו אחרת. בעוד פרס מתכנן את הקמפיין שלו, ספגה ישראל את סידרת הפיגועים הרצופים הקשים בהיסטוריה שלה. תוך פחות משלושה שבועות, בירושלים ותל-אביב, נהרגו עשרות רבות של אזרחים ישראלים חפים מפשע בפיגועי התאבדות מצמררים. פרס, איש החזון והשלום, הבין שהגיע רגע האמת. הוא הניח יד כבדה על ערפאת. מערכת הביטחון הישראלית הטילה את כל כובד משקלה על הרשות הפלשתינית. סגר מוחלט הוטל על השטחים. כל המגעים הופסקו. הפלשתינים שמעו מעמיתיהם הישראלים איומים קשים. "רדו על החמאס עכשיו, או שאנחנו יורדים עליכם".

עד היום רואים בחמאס את המכה שהנחית עליו ערפאת במחצית הראשונה של שנת 96' כאסון הגדול בתולדות האירגון. השליח יוסי גנוסר תיאם את הקמתו של צוות ישראלי-פלשתיני שפיקח על המלחמה המשותפת בטרור והינחה אותה. היו שם מוחמד דחלאן, אבו מאזן, אורי סביר ובכיר שב"כ נוסף. גנוסר עצמו בילה כל סוף שבוע בעזה, עובר על רשימות העצורים, מפקח על החקירות.

שלושת מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית התחרו, באותם ימים, מי 'מוריד' יותר חמאסניקים. מספר העצורים הגיע לקרוב ל-2,000. ערפאת דיווח באופן אישי לישראלים על כל עצור משמעותי שנלכד. העצירים הוחזקו במעצר עד סוף השנה, חלקם עברו עינויים קשים. הרשות הפלשתינית חשפה מעבדות לייצור חומרי נפץ, מפקדות סודיות, ארכיונים, מצבורי נשק וחומרי חבלה.

בין החומרים שנתפסו היו כאלה שזיעזעו את ערפאת עצמו. היו שם תוכניות להפלת הרשות הפלשתינית ופגיעה בבכיריה, ביום פקודה. כל ההנחיות, כל ההוראות, כל החוטים הובילו למרכז החמאס בירדן. "רק עכשיו אנחנו רואים שצדקתם כשהזהרתם אותנו", אמרו הפלשתינים לעמיתיהם בשב"כ. הפעילות הפלשתינית הזו התקיימה בעידודה של האוכלוסיה המקומית בעזה. הציבור הפלשתיני תמך, באותם ימים, בתהליך השלום. התקווה פיעמה עדיין בחלק גדול מהלבבות. קנאי החמאס נתפסו, אפילו בחלק ממחנות הפליטים, כמכשול לשלום.

אנשי הביטחון הפלשתינים נכנסו למסגדים, בתי-ספר, ספריות ואוניברסיטאות. הם גזזו זקנים, ביצעו מעצרים באישון לילה, חקרו ודרשו. כוחו של הח מאס נשבר. ראשי התנועה ירדו למחתרת. רוב פעיליה הושמו במעצר. האחרים לקו בהלם. ערפאת ידע שפיגוע נוסף בתל-אביב יחסל סופית את סיכוייו של שמעון פרס לזכות בבחירות. הוא ידע שאסור לו לפספס הפעם.

זמן לא רב לפני הבחירות הגיע שמעון פרס לפגישה עם ערפאת במחסום ארז. שני המנהיגים הביאו איתם את כל ראשי מנגנוני הביטחון שלהם. מוחמד דחלאן ערך בפני הנוכחים מצגת מדהימה, כולל שקפים, שירטוטים, רשימות שמיות וטבלאות זרימה. הנושא: כך חיסלנו את החמאס בעזה. דחלאן דיבר בעברית, אל מול פניו הנפולות של שמעון פרס המוכה. ממול ישב ערפאת והאזין לתירגום סימולטני של אחד מעוזריו לערבית.

זה היה רגע השיא של שיתוף הפעולה הישראלי-פלשתיני במלחמה בטרור. בכירים בשב"כ אמרו אז שלא חשוב מה ערפאת רוצה, על מה הוא חולם, אלא מה הוא עושה. המטרה היא לתמרן אותו למקום הנכון, לצומת קבלת ההחלטות הגורלי, ל'מזלג הדרכים' עליו דיבר ישראל חסון באותו דיון ביטחוני דרמטי. זה בדיוק מה שקרה בפברואר-מארס 96'. ערפאת היה צריך לבחור בין פרס לאחמד יאסין ועשה את הבחירה הנכונה. האסימון שלו נפל. הוא פנה, סוף-סוף, לכיוון הרצוי.

אלא שזה קרה מעט מדי ומאוחר מדי. הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה בישראל נערכו במאי. שמעון פרס הפסיד, בנימין נתניהו ניצח. מזלג הדרכים ההיסטורי, בו פנה ערפאת, נחסם. בקצה הדרך המתין לו ראש הממשלה החדש של ישראל, בנימין נתניהו.

"זהו תרגיל אקדמי בלבד", טען ביילין באוקטובר 93' יצאה לטוניס, בחשאי, משלחת ישראלית צנועה: יוסי ביילין, יאיר הירשפלד ורון פונדק. הם נפגשו עם ערפאת (קודם ביילין בארבע עיניים, אחר-כך בפורום הרחב) והציעו לו הצעה מהפכנית: לדלג על הסכם הביניים, להפסיק לבזבז זמן ואנרגיות ולנסות ללכת ישר ומיד על הדבר האמיתי: הסדר קבע.

ביילין, המוח שמאחורי אוסלו, הציג את העניין כולו כנסיון שיישמר בחשאיות. מעין תרגיל אקדמי סגור, לא רשמי, לא מחייב ולא מחויב. הוא ביקש מערפאת למנות נציג מטעמו, שידון עם הירשפלד ופונדק, בוגרי אוסלו א', על רעיונות משותפים. ערפאת הסכים. הוא מינה, מטעמו, את אכרם הניה לניהול המגעים. אחרי זמן קצר החליפו באבו-מאזן. זה, שנחשב למספר 2 של ערפאת, שלח לשיחות עצמן את שני מקורביו, חוסיין אל-אגא ואחמד חלדי, אקדמאים פלשתינים המתגוררים בלונדון ומהווים עבור אבו-מאזן מה שהירשפלד ופונדק לביילין. מעין 'טנק מחשבה', 'צוות מוחות', שליחים נאמנים המייצגים אותו במו"מים ודיונים חשאיים לא פורמליים.

המו"מ החל בשטוקהולם בקיץ 94'. השבדים, שקינאו בהצלחה הנורבגית, לקחו אותו תחת חסותם. באוגוסט 95' תוגבר הצוות. להירשפלד, פונדק , אל-אגא וחלדי התוספו נמרוד נוביק, לשעבר אחד 'הבלייזרים' היותר מוכשרים של פרס, וחסן עספור. הדיונים הגיעו לשיאם באוקטובר 95'. בין ה-4 בחודש ל-31 בו הושג ההסכם. ב-31 באוקטובר, בדירה צנועה בקומת קרקע של בית דירות בצפון תל-אביב, מקום מושבה של 'הקרן לשיתוף פעולה כלכלי' (ECF) של ביילין, נערך טקס החתימה. היו שם אנשי הצוות משני הצדדים יחד עם הבוסים: אבו-מאזן וביילין.

בטקס לא היתה חתימה אמיתית, מכיוון שהמסמך, אליו צורפה מפה מפורטת, לא היה פורמלי. היתה התרגשות רבה. מישהו מחה דמעה. האנשים התחבקו והרימו כוסית. ביילין ואבו-מאזן נפלו איש על כתפי רעהו. באוויר עמד ריח של היסטוריה, של תקווה. אבו-מאזן אמר באותו מעמד: "צריך חודש ימים לעבוד על ההסכם הזה, כדי לסכם את הדברים". הוא דיווח לערפאת, בזמן אמיתי, על ההסכמה. בין ביילין לאבו-מאזן הושגה הסכמה משותפת לא לאשר ולא להכחיש את דבר קיומו של ההסכם הלא-חתום, לשמור על עמימות.

התוכנית של ביילין היתה מרחיקת לכת ונועזת: בניגוד להגיון הבריא ולפירסומים, הסכם ביילין-אבו-מאזן לא נתפר עבור שמעון פרס, פטרונו ומקורבו של ביילין. הלקוח שלו, למן ההתחלה, היה יצחק רבין. ביילין ידע שרק רבין יכול להעביר הסדר קבע קשה לעיכול בחברה הישראלית. ביילין למד את רבין במהלך השנה הראשונה של אוסלו, האזין לו, ניתח את דבריו, איתר את מה שאמר ובעיקר את מה שלא אמר. הבסיס למו"מ כולו היה נאום מדיני שרבין נשא בכנסת ב-4 באוקטובר 93'. ביילין ואנשיו ניתחו את העקרונות המדיניים עליהם דיבר רבין בנאום הזה, והציגו אותם בפני בני שיחם הפלשתינים. אצל רבין היתה מוכנות לוויתורים טריטוריאליים נרחבים, בתנאי שלא יפורקו התנחלויות. רבין דיבר על שליטה ישראלית בבקעה, אבל לא הזכיר ריבונות. על ירושלים והפליטים הוא לא רצה לשמוע. לפחות לא בשלב הזה.

באוקטובר 93' נפתח, בעצם, 'מירוץ הסכמים' חשאי. מצד אחד ממשלת ישראל, בהנהגת רבין ופרס, באמצעות אורי סביר ומערכת הביטחון, מנהלת מו"מ רשמי להסדר ביניים נרחב, הלא הוא אוסלו ב'; מצד שני יוסי ביילין, על דעת עצמו ובחשאי, מנהל מו"מ להסדר קבע. המירוץ התקיים במעמד צד אחד בלבד, הצד של ביילין. שאר הצדדים והמשתתפים כלל לא ידעו שהם בתחרות.

במהלך שנת 94' קיימה 'הקרן לשיתוף פעולה כלכלי' של ביילין מספר רב של 'ימי עיון' בנושאים שונים בבית מלון בישראל. השתתפו בהם קצינים בכירים בצה"ל, אלופים במילואים, אנשי מודיעין והערכה, מתכנני מדיניות ופוליטיקאים. כמעט אף אחד מהם לא ידע שהוא משתתף, בעצם, במו"מ חשאי להסדר קבע בין ישראל לפלשתינים. אנשיו של ביילין הביאו לימי העיון הללו את הנושאים שעלו במו"מ עם אנשיו של אבו-מאזן בשטוקהולם.

כך, למשל, בעיית השליטה בבקעת הירדן. האלופים עמרם מצנע ואביגדור (יאנוש) בן-גל השתתפו בימי העיון של ,ECF וסיפקו את הגיבוי הצבאי-מקצועי להערכה כי אין לישראל צורך בריבונות בבקעת הירדן. יתרה מזאת: לדברי מרבית אנשי הצבא, בכללם מצנע ובן-גל, באמצעים הטכנולוגיים של היום עדיף לצה"ל לא להימצא בבקעה, שם הוא יכול להיכלא במלכודת אש דוגמת קו בר-לב, להיות חשוף למתקפות פתע ולסבול חיכוך מתמיד עם האוכלוסיה המקומית. האופציה העדיפה מבחינת הגנה ממזרח, היא היערכות בשטחים שולטים על גב ההר, כולל ימ"חים, תחנות התרעה לפי הצורך והרתעה אווירית, אסטרטגית וטקטית. יום העיון הזה, בתוספת ניתוח נאומו של רבין בכנסת (שם לא דיבר על ריבונות בבקעה), הובילו את מתדייני שטוקהולם להסכמה על העברת הריבונות בבקעת הירדן לידי הפלשתינים ונוכחות של צה"ל על קו הנהר 12 שנים נוספות.

דיונים דומים וימי עיון נערכו על-ידי ביילין ואנשיו גם בנושאים אחרים כמו מים, כלכלה ופליטים. הוזמנו אליהם אנשים מכל קצווי החברה והפוליטיקה. שלמה גזית, עמוס עוז, אשר ססר ואחרים. הם התקיימו בסופי שבוע, באירוח מלא, בבית מלון מפואר לחופי ישראל. החומרים שנצברו בהם זרמו הישר לחדרי המו"מ בשטוקהולם.

ביילין האמין שהסדרי הביניים הנרקמים יחמירו את המצב בשטח. מפת אזורי 'איי' ו-'בי' כונתה על ידו ועל-ידי אנשיו 'מפת הג'ירפה'. במקום לנתק את ישראל מהפלשתינים ולהקטין את החיכוך, יצרו ההסכמים המוצעים אין-ספור אזורי חיכוך, העלו את הלחץ, החריפו את העימותים בשטח ודירדרו את האמון. ביילין חשב שצריך לנצל את המומנטום, להכות על הברזל בעודו חם, לנצל את ההירדמות הזמנית של אירגוני הסירוב בשטחים והימין בישראל וללכת על הסדר קבע.

היריבות הרעיונית המעניינת הזו, בין גישת ביילין לגישת פרס וסביר, קיימת עד עצם היום הזה. כל אחד מהם אוחז בפלשתיני משלו. ביילין הוא מחסידיו של אבו-מאזן. סביר מעריך את אבו-עלא. ערפאת מתמרן עם שניהם, לפי הצורך.

משיחות שקיים ביילין עם רבין בתקופת אוסלו א', הוא למד שראש הממשלה מעוניין לקצר את לוח-הזמנים. רבין השתומם מדוע לא התחילו לספור את חמש השנים של תקופת הביניים כבר בחתימת הצהרת העקרונות. ביילין תיכנן להביא לרבין, בהפתעה, את ההסכם, שהוא בעצם "הצעה מפורטת להסדר קבע", שאינה מחייבת אף-אחד, אך בקריצת עין ניתן היה להבין שהיא מקובלת על ערפאת כבסיס למו"מ. ביילין רצה 'לעבור' בדרכו לרבין אצל שמעון פרס, לחשוף בפניו את המסמך, ואז, עם הסכמתו של פרס או בלעדיה, ללכת לקליינט העיקרי - יצחק רבין.

לא נעמוד בזעזוע נוסף, קבע פרס את המירוץ הטכני הפסיד יוסי ביילין לאורי סביר. הסכם אוסלו ב' נחתם בסוף ספטמבר 95'. הסכם ביילין-אבו מאזן הושג, כאמור, ב-31 באוקטובר 95', בדיוק שנתיים לאחר פתיחת המגעים. לביילין זה לא שינה הרבה. הוא תיכנן להביא את ההסכם לפרס - ובעיקר לרבין, כאמור - להמליץ על פתיחת מגעים רשמיים שיבוססו עליו בשמם של רבין וערפאת, ולסכם את הסיפור בתוך חודשיים-שלושה.

הוא לא הספיק. חמישה ימים לאחר הטקס הצנוע באותה דירה תל-אביבית, ובמרחק של כמה מאות מטרים משם, רצח יגאל עמיר את יצחק רבין בשלוש יריות אקדח בגבו. ביילין נשאר עם ההסכם ביד. שבוע לאחר הרצח הוא בא עם המסמכים והמפות לביתו של שמעון פרס. שר החוץ, שהפך לראש ממשלה ושר ביטחון בן-לילה, הגיב תגובה מעורבת: אינסטינקטיבית, ראה בהסכם מסמך מעניין. אבל בהיותו הלום יגון ומזועזע, הוא לא היה בנוי ומוכן במצב העניינים במדינה לזעזוע נוסף. הוא כעס על פעלתנותו החשאית של ביילין, על כי לא עודכן, ודחה את ההסכם. לפחות בינתיים, לפחות עד אחרי הבחירות.

זו היתה, לדעת רבים וטובים במחנה השלום, החלטה הרת-גורל של שמעון פרס. זה היה רגע של חסד, של הזדמנות, שפרס לא השכיל לנצל. ביילין, מזועזע אף הוא מהרצח, לא נאבק, לא התווכח, לא נלחם. בדיעבד, הוא סבור שעשה שגיאה. שהרי תנאי הסכם ביילין-אבו-מאזן קבילים על ישראל הרבה יותר מאשר התנאים שנדונו בקמפ דיוויד ובטאבה בתקופת ממשלת ברק.

ביגונו, לאחר שהצטננה האווירה וחלף הזעזוע, הלך יוסי ביילין לביתו של יצחק רבין במטרה 'לראיין' את האלמנה. הוא שוחח עם לאה רבין וניסה להבין ממנה עד כמה פגע למדיניותו, רצונותיו ותוכניותיו של בעלה המנוח בהסכם שהשיג. לאה רבין לא היתה יכולה לאשר את הפרטים, אבל הכיוון הנוכחי שלה תאם את הערכותיו המוקדמות של ביילין: לרבין לא היה חזון של הסדר קבע ברור, הוא לא בנה אסטרטגיה מובהקת, הוא היה איש מציאותי, פרגמטי, שהתקדם על-פי כורח המציאות. עד שהיא טפחה על פניו, בדמותו של הרוצח יגאל עמיר.

הוויכוח באשר להסכם ביילין-אבו-מאזן לא תם עדיין. הוא משקף את שתי הגישות השונות כל-כך של שני האגפים של שמעון פרס: יוסי ביילין מול אורי סביר. האחד טוען שצריך ללכת על כל הקופה, השני מאמין בכסף הקטן, בהתקדמות המדודה. סביר סבור עד היום שההסכם עם אבו-מאזן קילקל יותר מאשר הועיל. כשיש מו"מ רשמי יעיל, אין עוד צורך במסלול אחורי חשאי, אומר סביר. הרעיון ששני מלומדים בלונדון יכולים לפתור את הסיכסוך הישראלי-פלשתיני נגוע בתמימות, לדבריו. וחוץ מזה, אין שום הוכחה או עיגון מציאותי לתקפותו המחייבת של ההסכם הזה, שכולם מתכחשים לו.

לא מדויק. בארוחת ערב שהתקיימה במאי 2000 בביתו של השגריר האמריקני מרטין אינדיק בהרצליה, לכבודו של סנדי ברגר, היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארה"ב, השתתפו גם ביילין ואבו-מאזן. אחרי ששאר הקרואים הלכו, הציגו השניים בפניו של ברגר את ההסכם. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שביילין ואבו-מאזן הציגו במשותף, בפני מישהו זר, את פרי הסכמתם. אבל היא יצרה מצב בו לא יכול היה אבו-מאזן, מאוחר יותר, להתכחש למציאות הזו. אם, למשל, היו מניחים את ההסכם בפני הצדדים במהלך ועידת קמפ דיוויד.

בחירות 96' הפגישו את שמעון פרס, יורשו של רבין המנוח, עם בנימין נתניהו. מה שנראה כמה חודשים קודם כניצחון קל לפרס, הפך לקרב צמוד, הפכפך ומורט עצבים. במפקדת המשטרה הפלשתינית ביריחו הצטופף פורום מוזר של גברים שצפו, במתח, במדגם הטלוויזיה ובסיקור ספירת הקולות שאחריו. היו שם שלושה ערבים ויהודי: תאופיק טיראווי, ג'יבריל רג'וב וגנרל חאג' איסמעיל מטעמה של הרשות הפלשתינית; ישראל חסון, ראש אגף בשב"כ, מטעם ישראל.

פרס החל את הלילה ביתרון קל, אך ככל שנקפו השעות איבד אותו לטובת נתניהו. עם שחר כבר היה ברור: בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה החדש בישראל. הפלשתינים היו המומים. "מה עשינו", אמרו לעמיתם חסון, "איחרנו בתגובה לפיגועים, טעינו, ועכשיו אנחנו משלמים על הטעות". חסון שאל אותם מה יהיה עכשיו. התשובה היתה מעורפלת: "אנחנו נכנסים לארבע שנות המתנה, דפוס הפעולה שלנו לא ישתנה. אנחנו מקווים שהתהליך יימשך. נפעל נגדכם רק אם תסכנו את קיומה של הרשות הפלשתינית".

מנהיג הליכוד, בנימין נתניהו, היה המנהיג הבולט הראשון בימין שהבין כי הסכמי אוסלו אינם הפיכים. הוא ידע כי משמעות ההסכמים ברורה: אש"ף וערפאת הינם הנציגים הבלעדיים של העם הפלשתיני, בשטחים הוקמה יישות מדינית פלשתינית, שתהפוך ברבות הימים למדינה פלשתינית עצמאית. חלום ארץ ישראל השלמה איננו עוד. מה שנשאר הוא לנסות למזער את הנזק. זו, בדיוק, היתה מדיניותו של נתניהו.

במהלך החודשים אוקטובר-נובמבר 93', זמן קצר אחרי החתימה בוושינגטון, יצ ר נתניהו קשר עם ראש הממשלה יצחק רבין והציע לו שיתוף פעולה. הקשר נוצר באמצעות אחד מיועציו של ביבי, שיצר קשר עם מישהו ממקורבי רבין. התקיימו שתי פגישות חשאיות ביניהם. בראשונה, הציע האיש של נתניהו את העיסקה הבאה: הליכוד יצמצם את המאבק הפרלמנטרי בהסכמים ואת המאמץ להפיל את הממשלה, תמורת הסכמה משותפת על קווים אדומים במו"מ. אין לי רצון או כוונה להצטרף לממשלה, הבהיר נתניהו, אני שואף להגיע להסכמות כדי לצמצם נזקים. תנאי נוסף שהציב נתניהו: חשאיות מוחלטת.

בפגישה השנייה נמסר, בשמו של רבין, על נכונות עקרונית להמשך הדיון. נציגו של נתניהו העביר את הקווים האדומים הנדרשים: לא נוגעים בירושלים, בקעת הירדן בריבונות ישראלית, לא נוגעים בהתנחלויות ובדרכי הגישה אליהן. הפלשתינים יקבלו שליטה על מרבית האוכלוסיה, באזורים נפרדים, ללא רצף טריטוריאלי ביניהם. בדיעבד, היו הקווים האדומים של נתניהו עקרונות היסוד של הסכם אוסלו ב'.

האיש של רבין הבטיח להעביר את המסר לראש הממשלה. כעבור כמה ימים הודלפה לתקשורת ידיעה, לפיה נתניהו מעוניין להצטרף לממשלת אחדות לאומית. עקבות ההדלפה הוליכו ללישכת ראש הממשלה. נתניהו זעם והורה על ניתוק מגע. מכאן ואילך הגביר נתניהו את התקפותיו על הממשלה וההסכמים עד רצח רבין. אחריו, באו הבחירות. אחריהן, הפך נתניהו, בעצמו, לראש הממשלה. ככזה, הוא היה מחוייב להסכמי אוסלו.

נתניהו ראה בהסכמי אוסלו טעות היסטורית. לו זה היה תלוי בו, היה צריך להמשיך לייבש את ערפאת עד שייעלם מהזירה. במקומו, צריך היה לאתר בן-שיח פלשתיני מקומי, שלא מייצג את הפזורה הפלשתינית. באש"ף, האמין נתניהו, טבועה נטיה גנטית לא-רצונית להשמדת ישראל.

אבל ההסכמים נחתמו. ערב הבחירות היה צריך נתניהו להחליט מה הוא עושה בהם. בדיונים שקיים אז, אמר: אם אצהיר שאני דוחה את ההסכמים, לא אהיה ראש ממשלה; אם אצהיר שאני מקבל אותם, אבל בפועל אחרי שאבחר אפעל לביטולם, זה יהיה בלתי-מוסרי בעליל; מה נשאר? - לקבל את ההסכמים ולפעול במסגרתם, על-מנת להגבילם ככל האפשר.

נתניהו אמר ועשה. ערב הבחירות הוא קרא את הסכמי אוסלו פעם אחר פעם. לדבריו, 12 פעמים רצופות. הגה בהם יומם ולילה. איתר את כל נקודות התורפה. הוא הבין שלב ההסכמים היה מסירת 27 אחוז מהשטח (אזורי 'איי' ו-'בי') לפלשתינים. השטח הכיל את מרבית האוכלוסיה הפלשתינית. את רוב היתר כל השטח, חוץ מההתנחלויות וה"אתרים הצבאיים המוגדרים היתה אמורה ישראל למסור בשלוש הפעימות המפורסמות.".

נתניהו בדק ומצא שגם אם יילך על ההגדרה הנדיבה ביותר, כולל תוכניות המיתאר הרחבות ביותר, שטח היישובים לא יעלה על ארבעה עד חמישה אחוזים מיהודה ושומרון. מה שנשאר לו אלה "האזורים הצבאיים המוגדרים". זו היתה הפירצה של נתניהו. הוא החליט שאלה אינם "אתרים" אלא "אזורים". אזורי ביטחון. למשל, בקעת הירדן, עוטף ירושלים, קו התפר.

נתניהו החליט לפרש את הסכמי אוסלו פרשנות חמורה, להוסיף להם את דרישת ההדדיות המפורסמת והדרקונית, לתבל במעט סחבת, המון ביורוקרטיה, אין-סוף דרישות ביניים, ולקוות לטוב. בסופו של דבר, נתניהו לא הרג את אוסלו. הוא הנשים אותו מדי פעם, החזיק את התהליך בחיים איכשהו. נתניהו כן חיסל את "רוח אוסלו". את האמון, שיתוף הפעולה, טוהר הכוונות.

5,000 שעות של מו"מ ישיר, אינטימי וגלוי בין הצדדים הפכו להתמקחות ארוכה, מורטת עצבים ומעליבה, שהתקיימה ברובה באמצעות האמריקנים.

בואו נתחזק את השלום, הציע בסיוני הראשון שהתאושש מהלם הבחירות בישראל היה השגריר המצרי הוותיק, מוחמד בסיוני. שלוש שנות עשיית שלום נמרצת נגדעו לנגד עיניו בחבטה עמומה. לא יכול להיות, אמר בסיוני, שכל האנשים שעסקו בתהליך באינטנסיביות כזו פשוט ינתקו עכשיו כל קשר וימתינו לסוף תקופת נתניהו. צריך לשמור על הגחלת, לתחזק את שרידי השלום.

שבועות מעטים לאחר הבחירות החל להתכנס, בווילה המהודרת שלו בהרצליה פיתוח, מיפגש חשאי קבוע. פעם בשבוע (לפעמים פעמיים, על-פי הצורך), בדרך-כלל בסופי שבוע או ימי ראשון (בהם לא מתפקדת הכנסת), באו למקום, אחד אחד ובאין רואה, החברים הקבועים: יוסי ביילין, חיים רמון ונמרוד נוביק מצד ישראל. אבו-מאזן, סאיב עריקאת וחסן עספור מטעם הפלשתינים (לפעמים בא גם מוחמד דחלאן). הקבוצה הזו התכנסה שם, אצל בסיוני, במשך קרוב לשלוש שנים רצופות. זה היה 'פורום בסיוני'.

המשתתפים היו קבועים. ההרכב קשיח. בדרך-כלל הם ישבו שם על ארוחת ערב דשנה, במיטב מסורת האירוח המצרית. לפעמים הגיעו אורחים מיוחדים, כמו ז'אן פרידמן. בסיוני, המארח, השתתף בדיונים, אבל לפעמים גם השאיר את הנוכחים לבד.

זה היה הרבה יותר ממיפגש חברתי. הרעיון הראשוני היה לשכנע את הפלשתינים לא להפקיר את השלום, לראות בנתניהו פרטנר לגיטימי. נוביק וביילין שיווקו את נתניהו לפלשתינים, מאחורי גבו. "האיש התחנך בעולם הגדול, יש לו ראש פתוח, הוא לא ירצה להיכנס להיסטוריה כמי שהפך שלום למלחמה. אולי לא תגיעו איתו להסדר קבע, אבל אפשר לעשות הסדרי ביניים עד שאנחנו נחזור לשלטון".

הפלשתינים היו מעלים בשיחות את ההפרות השיטתיות של ישראל את ההסכמים: המשך הבנייה בהתנחלויות, הפקעת אדמות, הריסת בתים, אי ביצוע הסכמים. הישראלים הפעילו לחץ כבד על הפלשתינים להימנע מהכרזה חד-צדדית על מדינה פלשתינית. "זה יהיה סוף התהליך", הזהירו.

ב-98' קיבלו העניינים תאוצה מיוחדת. האמריקנים פתחו במגעים לקראת כינוסה של הוועידה בוויי פלנטיישן. נתניהו הסכים, בפגישה עם אולברייט בלונדון, לפעימה שנייה במסגרתה יעביר "מספר עשרוני נמוך" (Low Teens) לפלשתינים. ערפאת, שראה במספר הזה בדיחה עצובה בהשוואה למה שהיה אמור לקבל על-פי אוסלו, סירב בעקשנות.

אצל בסיוני על הדשא נשתלו זרעי ההסכם בוויי פלנטיישן. רמון, ביילין ונוביק הפעילו מכבש לחצים על הפלשתינים - ובאמצעותם על ערפאת - לקחת את ההצעה האמריקנית, לא לפוצץ את התהליך. ביילין ונוביק עשו את זה מתוך חשש אמיתי לשלום. אצל רמון היה גם האינטרס הפוליטי: בחושיו המחודדים הוא ידע שנתניהו הסכים להצעת אולברייט כי קיווה שערפאת יסרב. רמון העריך שאם ערפאת יסכים, ייפול נתניהו למלכודת פתאים. ממשלתו לא תשרוד את ההסכם הזה והקואליציה שלו תתפרק.

המטרה הושגה במלואה. ביילין הצליח לשמור על השלום ולהחתים על אוסלו גם את נתניהו, באמצעות הפרוטוקול של וויי פלנטיישן. רמון הצליח להפיל את ממשלת נתניהו בעבודת נמלים מתוחכמת בכנסת, שהחלה - בלי שאף אחד ידע - בביתו של מוחמד בסיוני.

ב-5 ביולי 99', יומיים לפני הקמת ממשלתו של אהוד ברק, הקיץ הקץ על 'פורום בסיוני'. הפלשתינים, באמצעותו של בסיוני, ביקשו לחדש את הקשר עם עמיתיהם הישראלים. רמון וביילין השיבו בשלילה. "אנו עתידים להתמנות לשרים בממשלה, אין יותר מקום למיפגשים חשאיים ומסלולים אחוריים".

בדיעבד התברר כי הפלשתינים נזקקו לפורום הזה יותר בתקופת ברק, מאשר בתקופת נתניהו.

"לא עכשיו, לא כך", הזהיר חסון באוגוסט 96', כחודשיים לאחר עלייתו של נתניהו לשלטון, התריע אגף המודיעין של צה"ל מפני אפשרות של התפרצות אלימה מכיוון הפלשתינים. "האוויר", אמר ראש חטיבת המחקר באמ"ן, תא"ל עמוס גלעד, "רווי אדי דלק נפיצים". ערפאת חש ניכור מכיוונו של נתניהו, הפלשתינים מבינים שיישום ההסכמים נעצר, הממשלה הכריזה על פרויקט הר חומה במזרח-ירושלים, והגרוע מכל - כבודו של ערפאת נרמס ברגל גסה. לשיא הגיעו הדברים כשמסוקו של ערפאת נאלץ לחוג 45 דקות מעל המינחת בעזה, בגלל סחבת של פקח תעופה ישראלי.

בינתיים החלו, בחשאי, הדיונים על פתיחתה האפשרית של מנהרת הכותל. ראש השב"כ, עמי אילון, אמר בקבינט, כי אין לו התנגדות לפתיחת המנהרה, ובלבד שהדבר ייעשה במסגרת של 'דיל' נרחב עם הפלשתינים, שיכלול גם את אורוות שלמה.

ישראל חסון, שהיה אז ראש אגף יו"ש וירושלים, היה נחרץ הרבה יותר. כשבועיים לפני פתיחת המנהרה, בדיון סגור של הוועדה לענייני ירושלים, בראשותו של השר לביטחון פנים ובהשתתפות ראש עיריית ירושלים וגורמי ביטחון שונים, אמר חסון דברים ברורים: "מהלך כזה של פתיחת המנהרה, באווירה שנוצרה בשטח, הוא מהלך משברי בכל קנ ה מידה". הנוכחים חלקו על דבריו. חסון, שהבין כי מקבלי ההחלטות עלולים לבצע שגיאה הרת-אסון, החריף את ניסוחיו: "בואו נלך כבר על הר הבית עצמו", הציע בציניות, "לפחות נצא מהמהומה הזו עם נכס אמיתי ביד, ולא עם מנהרה. אני ממליץ לכם", הוסיף, "לא לעשות את המעשה הזה, בעת הזו ובאופן הזה".

אזהרתו המפורשת של חסון נותרה חסויה עד היום. גם הסתייגותו, המפורשת פחות, של אילון לא סייעה. נתניהו אף גרר את אילון למסיבת העיתונאים המביכה שכינס לאחר המשבר, וניסה לחלץ ממנו הודאה כי אכן המליץ בחיוב על פתיחת המנהרה. בכל מקרה, מנהרת הכותל נפרצה ואיתה פרצו מהומות חסרות-תקדים בין הרשות הפלשתינית לישראל. בפעם הראשונה מאז החל תהליך השלום פתחו שוטרים פלשתינים באש על חיילים ישראלים. שרידי האמון בין הצדדים נעלמו ואינם.

הפלשתינים חשו מרומים, נבגדים. הם הבינו שישראל גנבה מהם את ההסכם. על-פי תפיסתם, ויתוריהם ההיסטוריים - ההכרה בלגיטימיות של ישראל, ההכרזה על קץ הטרור וסיום המאבק המזוין, ההסכמה להסתפק ב-22 אחוז מפלשתין ההיסטורית (מה שנותר להם אחרי גבולות 67') - כל זה לא מספיק לישראל, שממשיכה לשחק איתם משחקים. הצד הישראלי, לעומת זאת, חש נבגד לא פחות: אנחנו הכנסנו אותם לכאן, אנחנו נתנו להם רובים, והם פתחו עלינו באש.

ארועי המנהרה מהווים נקודת שבר מרכזית בתהליך. ערפאת למד כי הוא יכול לנקוט באלימות מבלי לשאת בתוצאות. אנשיו פתחו באש על הישראלים ולמרות זאת הוא לא ספג גינויים בעולם, לא נודה ולא הותקף. במקום זה, הוא הוזמן לוושינגטון, השתתף בפיסגה עם קלינטון ונתניהו וקיבל, כעבור כמה חודשים, את חברון. האלימות משתלמת.

"התשובה היא לא מוחלט", אמר נתניהו בחודשים הראשונים לשלטון נתניהו קיים שליחו האישי, עו"ד יצחק מולכו, מספר פגישות עידכון ותידרוך עם אורי סביר ויואל זינגר. מולכו, התברר בדיעבד, היה הנכס המדיני הראשון במעלה של נתניהו: אמין, דיסקרטי, נטול אג'נדה אישית, מתרחק מתקשורת, וחשוב מכל - יצירתי ומוכשר. הוא זכה, תוך זמן קצר, באמונם המוחלט של הפלשתינים. הוא ישב עשרות שעות עם ערפאת, עם אבו-מאזן, אבו-עלא ועריקאת. הוא הקשיב, ניסה להבין, הצליח לרבע לא מעט מעגלים. עד היום מתגעגעים ברמאללה ובעזה לעו"ד מולכו. "איתו", אומרים הפלשתינים, "לפחות ידענו איפה אנחנו עומדים".

מה שלא נודע עד כה, הוא רמת המעורבות של שמעון פרס ואורי סביר במגעים החשאיים שניהל נתניהו לאורך הקדנציה שלו. הקשר בין סביר ומולכו נשאר, ואף התחזק, גם אחרי שהסתיימה תקופת החפיפה. הם נפגשו בקביעות במשרדו של מולכו בירושלים. סביר נטל, בעצם, חלק פעיל במו"מ החשאי שהתקיים לאורך התקופה כולה. כמה חודשים לאחר הבחירות התקיימה פגישה בין בנימין נתניהו לשמעון פרס, בעניין המו"מ. במהלכה, העלה נתניהו את האפשרות שפרס יצטרף לממשלת אחדות לאומית. פרס היה אז, עדיין, יו"ר מפלגת ה עבודה. בינו לבין נתניהו התפתח מו"מ בעניין הזה, שאף התקרב להסכמה, אך לא הבשיל.

מה שכן הבשיל, היה המגעים החשאיים עם הפלשתינים. אחרי הסכם חברון החל עו"ד מולכו להכין את המו"מ לקראת וויי פלנטיישן. סביר עבד איתו בצמוד. במעגל הגבוה הינחו אותם בנימין נתניהו ושמעון פרס. במהלך השנתיים הללו התקיימו פגישות רבות בין מולכו לסביר, פגישות משותפות של שניהם עם הפלשתינים (בעיקר אבו-עלא) ופגישות נפרדות, של שניהם, עם הפלשתינים. הפגישות התקיימו בדרך-כלל במלונות בירושלים, הרחק מעיני התקשורת. רק חלק מזערי מהן פורסם.

פרס פגש את ערפאת לפחות פעמיים בשליחותו של נתניהו. היו גם מפגשים מרובעים: נתניהו ומולכו עם פרס וסביר. אלה היו, בעצם, סיעורי מוחות. פרס וסביר סייעו לנתניהו ולמולכו במציאת פתרונות יצירתיים, הערכת מצב וניתוחים. הם נהגו לשבת בבית ראש הממשלה, בשעת לילה מאוחרת, כשהם מגיעים ויוצאים מכניסות אחוריות. העיקרון היה פשוט: פרס וסביר זכאים להביע את דעתם על כל דבר. הם מוכנים לתרום, ובלבד שהדבר קשור לקידום התהליך. כך, באחד המפגשים בין מולכו לסביר, עלה לראשונה הרעיון של 'שמורת טבע' במדבר יהודה, ש תאפשר להגדיל את מימדי הפעימה השנייה לכ-13 אחוזים.

במרוצת התקופה נפגש גם נתניהו עצמו עם אבו-עלא, בבית ראש הממשלה, לסידרת מפגשים מסקרנת. עוד יותר מסקרנת היתה סידרת המפגשים החשאיים של אבו-עלא עם השר אריאל שרון, בתפקידו כשר תשתיות, ומאוחר יותר שר חוץ בממשלת נתניהו. הפגישה הראשונה התקיימה ביוזמתו של שרון והפכה לסידרה בת חמש-שש פגישות, בדרך-כלל בביתה של גיטה שרובר בירושלים, פעם אחת לפחות בחוות השקמים. אבו-עלא זכה לאירוח מופלא וחזר אחוז התפעלות מלילי ז"ל, אשתו של שרון. השיחות היו רציניות ועמוקות.

על-פי מקורות פלשתיניים, שרון הביע הבנה לצרכי הרצף הטריטוריאלי של הפלשתינים והצהיר כי "לא בכל מקום בו יושגו הסדרי ביטחון לטווח ארוך, נתעקש על ריבונות". אבו-עלא הבין את צרכי הביטחון של ישראל בבקעת הירדן. הוא הסכים לתחנות התרעה, פיקוח ומחנות צבאיים בכל המקומות הנדרשים, ובלבד שהריבונות תהיה פלשתינית עתידית. ניתן היה להבין כי אפשר, על הבסיס הזה, לפתור את בעיית בקעת הירדן בהסדר קבע עתידי. על אותו עקרון, אפשר היה לפתור גם בעיות נוספות. לשניהם היה ברור שהפתרון יכלול מדינה פלשתינית עצמאית. שרון לא דיווח לנתניהו על תכני שיחותיו עם אבו-עלא. את המפות שהביא, ובהן תוכניתו לגשרים ומנהרות שיאפשרו רצף טריטוריאלי, סירב אבו-עלא לראות. מצד שני, אבו-עלא הצהיר אחר-כך כי מצא אצל שרון פתיחות והקשבה, יחס שוויוני ואנושי, וכי מתוך המצאי בממשלת הליכוד - שרון הוא המועמד המועדף עליו לניהול המו"מ להסדרי הקבע.

מאוחר יותר, כשגילה נתניהו על מה מדברים שרון ואבו-עלא, פעל להפסקת הערוץ. בינתיים, הספיק להיפגש עם מזכירת המדינה האמריקנית, מדלן אולברייט, לעמוד בלחציה, להתקוטט איתה ולגמגם התחייבות על פעימה שנייה בסביבות האחוזים העשרוניים הנמוכים (Low Teens). ההתבטאות הזו הפכה לסלע מחלוקת מרכזי במשך חודשים ארוכים. הפלשתינים טענו שהמושג Teens כולל את המספרים מThirteen ) 13-) ומעלה. נתניהו טען שמדובר בכל מספר הגבוה מעשר.

באחת מפגישותיו עם אולברייט הציגה שרת החוץ האמריקנית בפניו את דרישותיה לפעימה שנייה נדיבה. "יש לך ארבעה ימים להשיב לי על כך", אמרה לו. נתניהו לא התבלבל: "אני לא צריך ארבעה ימים וגם לא ארבע דקות. התשובה היא לא מוחלט וברור. Flat No" . It's a אולברייט זעמה. "טוב, בוא נרד ל מטה, התקשורת מחכה לנו שם". היא איימה על נתניהו, בעצם, ביצירת משבר פומבי. גם הפעם, ביבי לא נבהל. "אין בעיה, בואי נרד. המחוייבות שלי אינה לתקשורת אלא ל-4,000 שנות קיום העם היהודי".

בסופו של דבר התקפלה שרת החוץ האמריקנית. האולטימטום נדחה. במקומו, נפתח מו"מ בו החל נתניהו להתקדם מתשעה אחוז, אט-אט, עד שהגיע, בעזרת שמורות הטבע, ל-13 האחוזים הנדרשים. שרון, זועם על כי לא קיבל מנדט לנהל את המגעים, חישק את נתניהו מימין. הוא הצהיר אין-סוף פעמים, כי כל שטח שמעל תשעה אחוז שיועבר לפלשתינים יפגע בביטחון ישראל. למרות זאת, הצטרף לוויי פלנטיישן, כשר חוץ, הפגין שם נדיבות לא צפויה (העניק לפלשתינים נמל ימי בתוך חצי שעה, למרות הסתייגות מערכת הביטחון), וסייע להשגת ההסכם. כשחזר ארצה, ביצע שרון פניית פרסה חדה וטירפד אותו.

"אל תיתני יד לפיצוץ", ביקש מרדכי פרוטוקול וויי פלנטיישן נסגר, בעצם, על-ידי עו"ד יצחק מולכו, עוד לפני שניתקו גלגלי מטוסו של ראש הממשלה בנתב"ג, בהמראתו לוועידה. מולכו ניהל מו"מ חשאי מרתוני במשך שלושה חודשים מול ערפאת ואבו-עלא וסגר את כל הפרטים. כך עשה, אגב, גם בהסכם חברון. כלפי חוץ תיפקד הרמטכ"ל לשעבר, דן שומרון. אלא שזה היה מסלול-דמה. מולכו, כרגיל, סגר את הכל.

נתניהו סחב את הסכם חברון חודשים ארוכים וסחט, באמצעותו, את ההכרה האמריקנית כי ישראל, ורק ישראל, תהיה אחראית לקביעת "היקף ומיקום האתרים הצבאיים המוגדרים". בכך מכר, בעצם, נתניהו את חברון, תמורת עתיד יש"ע כולו. ברגע שקיבל את ההסכמה האמריקנית הזו (שנשלחה במכתב שהעביר השגריר אינדיק בפקס הישר אל תוך ישיבת הממשלה הדרמטית שאישרה את ההסכם), הכניס נתניהו את העז שתיכנן להכניס לסלון של ערפאת. עכשיו כבר היה ברור שהשטח שהפלשתינים יקבלו במסגרת הפעימות לא יתקרב לשטחים עליהם חלמו באוסלו.

אחר-כך, באותו עקרון, היתנה נתניהו את פרוטוקול וויי פלנטיישן בקבלת מכתב רשמי מטעמו של דניס רוס, המאשר כי היקף הפעימה השלישית, אם וכאשר תתבצע, יהיה סביב אחוז אחד. נתניהו, בסיכומו של דבר, מירר את חייהם של האמריקנים, סחט את הפלשתינים והצליח לסגור את כל נושא הפעימות ב-14 אחוז (בנוסף לשטחים שהועברו מ-'בי' ל-'איי'). הוא ראה בכך הישג מדיני. אחרים ראו בכך את קבורתו הסופית של אוסלו, שהתבסס על אמון, שיתוף פעולה ותקווה משותפת.

החלק הקשה ביותר בוויי פלנטיישן, שלא נסגר מראש, היה הנספח הביטחוני. נושא זה היה תנאי להסכם כולו. כמה שבועות לפני היציאה נערך בישראל מפגש ביטחוני, בו השתתפו האלוף שאול מופז, עמי אילון וישראל חסון, עם מקביליהם הפלשתינים. במפגש אישרו הישראלים את תוכנית העבודה הביטחונית של הפלשתינים, שתאמה את דרישות השב"כ וצה"ל.

אחר-כך התברר כי המטה ללוחמה בטרור, בראשותו של האלוף מאיר דגן, הכין תוכנית ביטחונית אחרת, דרקונית יותר, כמעט בלתי-אפשרית לביצוע, ושיכנע את ראש הממשלה לדרוש את יישומה. בשב"כ התנגדו בתקיפות. אי-אפשר, אמרו שם, לבוא בדרישות כאלה, עם סרגל מילימטרי. מודיעין זה דבר מתהווה ומשתנה.

במקביל, התפתח ויכוח קשה בין השב"כ לאמ"ן בכל הקשור לעומק הסיכול הפלשתיני והפגיעה בתשתית הטרור. השב"כ טען כי הפלשתינים פוגעים בתשתית ומבצעים סיכול עמוק. אמ"ן טען שהפלשתינים פועלים בשטחיות. אחר-כך התקיים אצל מופז דיון בסוגיה איזו תוכנית ביטחונית טובה יותר: זו שאושרה על-ידי מערכת הביטחון מול הפלשתינים, או זו שהציג המטה ללוחמה בטרור וזוכה לגיבויו של נתניהו. על רקע זה פרץ משבר בין ראש הממשלה למערכת הביטחון, וכך יצאו כולם, שמחים וטובי לב, לוויי פלנטיישן.

במטוס קרא נתניהו לישראל חסון והציג בפניו את דרישותיו הביטחוניות. אלה תאמו את הדרישות של המטה ללוחמה בטרור. "חבל על הזמן שלנו, ביבי", אמר לו חסון, "אם אלה הדרישות, חבל על הנחיתה בוושינגטון, אפשר לתדלק ולחזור בחזרה". נתניהו לא הגיב. אחר-כך, בוועידה עצמה, קיבל את דעתו של שר הביטחון, יצחק מרדכי, ואת תוכנית העבודה הביטחונית המקורית, שאושרה על-ידי מערכת הביטחון.

הדיונים על התוכנית הזו נתקעו, ונתניהו חולל, בעקבות זאת, את 'משבר המזוודות' המפורסם. ראש הממשלה הורה לחברי המשלחת הישראלית לארוז את מזוודותיהם ולהתחיל בתנועה לשדה התעופה. שר הביטחון מרדכי נטש באותו בוקר, בזעם, את אתר הוועידה. יחד עם מזכירו הצבאי ואחד מעוזריו נכנס מרדכי למכונית ונסע לעיירה סנט מייקלס הסמוכה, שם ערך קניות ואכל צהריים. היה ברור לו שנתניהו רוצה לפוצץ את הוועידה. הוא ועוזריו סגרו את הפלאפונים והתבודדו.

בינתיים, הורה נתניהו לכל הצוות הישראלי לארוז מזוודות ולהתחיל בתנועה לשדה התעופה. הבשורה הגיעה, איכשהו, למרדכי, שניפק הוראה סותרת: כל אנשי הביטחון והאלופים (היו רבים כאלה במשלחת) שכפופים לשר הביטחון - נשארים במקומם. נתניהו לקה בהלם קל. שר הביטחון שלו הימרה את פיו ועירער על מנהיגותו. ראש הממשלה נאלץ לצאת מבקתתו ולגעור באלופים. "רבותי, אני מבקש, עלו על המיניבוס, צאו להביא את מזוודותיכם".

הדרמה צברה תאוצה. מיניבוסים ועליהם ישראלים החלו לנוע לכיוון השדה. עשרות מזוודות ארוזות ניצבו בשורות ישרות מול הביתנים הישראליים. מרדכי חזר לאתר הוועידה. הוא ידע שאולברייט תצא בקרוב מהבקתה שלה לעבר הביקתות הישראליות. מרדכי ירד ממכוניתו וחיכה לה על הדרך. כשהגיעה השיירה, נופף שר הביטחון כדרך הטרמפיסטים ועצר את מכוניתה של אולברייט. הם קיימו שם, על הדרך בין העצים, שיחה נוקבת. "אל תתני יד לפיצוץ", אמר מרדכי, "יכול להיות שמישהו רוצה לפוצץ את הוועידה, אני יודע שאפשר להגיע לנספח ביטחוני".

או לברייט הסכימה. היא המשיכה בדרכה לנתניהו. בדרך סקרה את מסדר הכבוד של המזוודות. יחד איתה היה ראש ה-סי.איי.איי, ג'ורג' טנט. הם סיכמו עם נתניהו על מפגש נוסף עם הפלשתינים בערב. מרדכי ביקש מהאמריקנים להניח לישראלים להזמין את הפלשתינים למפגש הזה. "להגברת האמון".

שר הביטחון ידע שישראל חסון נמצא עם הפלשתינים כמה שעות ועובד איתם על הנספח הביטחוני. הוא ישב עם אבו-מאזן, עריקאת, דחלאן, עספור ואל-הינדי וגער בהם ארוכות. "אתם אוסף של אהבלים", אמר להם חסון, "אתם לא מבינים שום דבר". הוא עבר יחד איתם, על כל סעיפי הנספח הביטחוני. "אתם ואני יודעים שאתם עושים את כל הדברים האלה גם היום, בלי קשר למה שקורה כאן". הפלשתינים אישרו. "אז מה הבעיה שלכם לחתום, ועוד לקבל הכרה אמריקנית, קשר עם ה-סי.איי.איי ואלף ואחת הטבות תמורת דברים שאתם עושים בכל מקרה?"

האסימון נפל. בדיון שהתקיים בערב, על המזח לשפת האגם הציורי, בבקתה האמריקנית, השתתפו, בנוסף לשר הביטחון גם האלוף שלמה ינאי, אל"מ מייק הרצוג וישראל חסון, שניהל את מרבית ההתדיינות מול דחלאן. תוך שעתיים היה הנספח הביטחוני סגור ומושלם.

מרדכי חזר עם המסמך לביתן של נתניהו. "הנה", אמר לראש הממשלה, "הגענו לתוכנית העבודה הביטחונית שרצינו, כולל הכל, בלי להתקרב לקווים האדומים התחתונים". נתניהו הביט על המסמך ואמר: "אני לא מקבל אותו, הוא לא חתום". מרדכי הזעיק את מייק הרצוג, נתן לו את המסמך ואמר: "קח, לך לפלשתינים ואל תחזור בלי שזה יהיה חתום". הרצוג הלך וחזר כעבור 45 דקות עם המסמך חתום. מרדכי לקח אותו, הניח אותו על השולחן מול פרצופו של נתניהו ואמר: "זהו זה, הכל כאן גמור וחתום. מעכשיו, אם אתה רוצה לפוצץ את המו"מ, תפוצץ, אבל הביטחון כבר לא יכול להיות האליבי שלך".

נתניהו לא פוצץ את ההסכם. במקום זה, חזר ארצה ופוצץ את הקואליציה. מגעיו עם ברק לממשלת אחדות לאומית נחשפו וטורפדו, התבטאויותיו נגד ראשי האופוזיציה החריפו את מצבו הפוליטי. ממשלת נתניהו דיממה עוד כמה חודשים, עד הנפילה הסופית.

הפלשתינים נשמו לרווחה. עכשיו, אחרי כל הסבל הזה, אפשר יהיה לחדש את המומנטום, את האמון, את התקווה, את השלום. מפלגת העבודה תחזור לשלטון ותחיה את רוח אוסלו.

בסוף ינואר 94' ניהל שמעון פרס, בקהיר, את המו"מ עם ערפאת לקראת הסכם עזה-יריחו. הרמטכ"ל, רב-אלוף אהוד ברק, עקב מקרוב אחר התפתחות המגעים. יום אחד הוא לקח דף נייר לבן, לא רשמי, וכתב מכתב אישי לראש הממשלה יצחק רבין:

"אני כותב אליך מוטרד עמוקות מאופי התהליך בו אנו מתקדמים בנושא הפלשתיני ומתכניו. לגבי האופי - גם בקהיר נמשך מצעד ויתורים ישראלי כשמולו התעקשות פלשתינית מלווה בחזרות לאחור, מבלי שבשלב כלשהו משהו מהנושאים המרכזיים שחשובים לנו מקובע כנושא, שערפאת מסכים ויודע שלא יקבל בו את מה שהוא רוצה ואנחנו נקיים בו את מה שנדרש מבחינתנו.

"כל מה שעל ערפאת לעשות, על-פי נסיונו, הוא להמתין לוויתורים נוספים שלנו תוך התעקשות, מבלי לזוז מעמדותיו, עד שאנו מתקרבים סמוך מאוד לעמדותיו שלו... הדברים בסמכותך ובסמכות הממשלה כמעצבת המדיניות של ישראל, אך יהיה קשה מאוד בעתיד לשנות דברים, ולו סמליים, שמושגים בימים אלו על-ידי כל אחד מהצדדים. לנו יישארו מעט מאוד קלפים לדיון עתידי - יתכן שיתקיים בצל טרור קשה באיו"ש - כאשר הנושאים המרכזיים כמו ירושלים, גבולות, זיקה לירדן וזכות השיבה יישארו פתוחים. דומני שלא מאוחר לעצור ולהבהיר באנגלית פשוטה לערפאת מהם התנאים שבהם נוסיף לתת לו את PA-ה (רשות פלשתינית, ב.כ.) ומה לא ניתן לקבל מאיתנו בשלב זה. להשאיר לו את ההכרעה.

"לדעתי, רק לאחר משבר, שהוא הכרחי, יעמוד ערפאת בפני הברירה אם להמשיך הלאה או לא. יהיה עליו לקבל זאת ולהתפשר לעומת עמדותיו הנוכחיות. גם אם אני טועה בהערכתי זו, תהיה לנו יותר מהזדמנות אחת להושיט לו יד עם ויתור חלקי נוסף. לפחות נדע שבחנו עד הסוף את גבולות כושר המיקוח שלו. למיטב הכרתי, עד כה אפילו לא התחלנו בכך. לדעתי, זה רצוי, כמעט מתחייב, הן ביטחונית והן מדינית לעשות כן".

"בוא נלך ישר לסוף", הציע ברק כעבור זמן קצר הודיע שמעון פרס כי הושגה הסכמה בקהיר. רבין התכונן לצאת לטקס החתימה. בקהיר המתינו לו פרס והאלוף עוזי דיין, שהשתתף במו"מ מטעם צה"ל. כמה שעות לפני המראתו התקיים בלישכת ראש הממשלה דיון קצר. היו שם רבין, דני יתום, אהוד ברק, אמנון ליפקין-שחק. הם האזינו לסקירתו של ראש אמ"ן, האלוף אורי שגיא, שמסר הערכה אמ"נית והוסיף עליה ניתוח שלו: "יצחק, מנסיוננו באמ"ן ומהמידע עולה שיש בקהיר דרמה אמיתית. הדברים רחוקים מלהיות סגורים. יפעילו עליך שם לחצים אדירים, יכניסו אותך לשיחה בארבע עיניים עם מובארק. הם התרגלו לעובדה שאפשר תמיד לסחוט עוד משהו ברגע האחרון, כשהמצלמות כבר מוכנות וכל העולם מחכה. כדאי להכין קווים אדומים ונקודות שמהן לא זזים".

רבין הרים את הכפפה ואת הטלפון. הוא התקשר לפרס בקהיר, על-מנת לברר שהכל אכן סגור ולוודא את הקווים האדומים. לאחר שהתרצה, עלה על המטוס.

בקהיר התרחשה הדרמה אותה ניבא ראש אמ"ן. נדרשו עוד לחצים, איומים, שיחות בארבע עיניים ודיונים, כדי לצמצם פערים ולסגור את ההסכם. ואחרי שהכל נסגר, סירב ערפאת, על הבמה, מול המצלמות, לחתום על המפה. רק גערתו הבו טה של מובארק, "חתום כבר, יא כלב", פתרה את המשבר.

על המורשת הזו התגבשה תפיסתו של אהוד ברק לגבי המו"מ עם הפלשתינים. ברק התנגד לדרך אוסלו למן ההתחלה. בשיחותיו האישיות עם רבין, היה משווה את נכסיה האסטרטגיים של ישראל בשטחים לנקניק סלאמי. יותר נכון "כושר סלאמי", בלשונו. "אנחנו נותנים להם כל פעם פרוסה, עוד פרוסה ועוד פרוסה", נהג ברק להגיד לרבין, "בסוף נישאר רק עם החוט בקצה".

לאחר שפרש מצה"ל וצורף לממשלת רבין, הדהים ברק את כולם כשנמנע בהצבעה המפורסמת על עקרון הפעימות. רבין רתח ואף חדל לדבר איתו למשך כמה שבועות. אבל את דעתו של ברק לא ניתן היה לשנות. עם התפיסה הזו הוא הגיע ללשכת ראש הממשלה בסוף יוני 99'.

תומכי התהליך סבורים היום כי אוסלו, ששרד איכשהו את נתניהו, נקבר סופית על-ידי ברק. זו היתה המגמה מהרגע הראשון: אבו-עלא, מוחמד דחלאן ומוחמד ראשיד עקבו, בליל הבחירות, אחר נאום הניצחון של ברק. לאחר שלוש שנות הייבוש המתסכל אצל נתניהו, שנים בהן נהנתה ישראל בדרך-כלל משיתוף פעולה ביטחוני יעיל ושקט ביטחוני יחסי, חיכו כעת הפלשתינים לאהוד ברק כמושיע. במקום זה, בנאום הניצחון שלו, חזר ברק על עמדותיו הפומביות, הניציות. הוא לא שיגר מסר לערפאת, לא קבע לוח-זמנים למו"מ, התעלם לחלוטין מהרשות הפלשתינית ותיכנן לטוס לוושינגטון בלי לפגוש קודם את ערפאת, כמקובל.

הם ישבו שם, בעזה, ושמעו את ברק אומר שעמדותיו של יצחק לוי מקובלות עליו יותר מאשר אלה של יוסי שריד. אחר-כך הוא ביקש לשנות את לוחות-הזמנים. התחמק מיישום ההתחייבויות שנתניהו נתן. גרר את ערפאת לשארם, פרס מחדש את הדד-ליינים ונתן לערפאת להתייבש בלי מחווה, הצעה או שביב של תקווה. הפלשתינים קיוו לאקט ישראלי של רצון טוב בנושא הרגיש של האסירים, אך התאכזבו. אחר-כך הבינו שברק הולך על המסלול הסורי. לא, ראש הממשלה לא ביקש, לא הסביר, לא לקח את ערפאת לשיחה אישית (מה שרבין היה עושה). הוא פשוט הציב אותו בפני עובדה.

כשראש השב"כ, עמי אילון, שאל את ברק מדוע אין הוא מקים צוות מו"מ מסודר, ענה ברק: "יש זמן". אילון שאל לאן הוא מוביל, מה הוא עושה, מדוע הוא לא מקים קשר אישי עם ערפאת. "עזוב", ענה לו ברק, "הכל אינטרסים". ראש הממשלה ביקש מראש השב"כ להאריך את כהונתו. "אנחנו הולכים לחתוך עניין", אמר לו ברק בהקשר הפלשתיני. "אנחנו לא נחתו ך שום דבר", השיב אילון, "אנחנו הולכים לאסון".

זו היתה סגירת מעגל. כמה שנים קודם, ערב בחירות 96', ביקש אילון מישראל חסון להתמנות לסגנו בראשות השב"כ. חסון התלבט, לבסוף סירב. למקורביו אמר: "הייתי כבר במלחמה מיותרת אחת בלבנון, ובאינתיפאדה מיותרת אחת בשטחים. הספיקו לי המלחמות המיותרות, אנחנו הולכים כעת לעוד אחת".

עוד בדצמבר 96' הכין השב"כ מסמך סודי ביותר, תחת הכותרת "סבב האלימות הבא". היתה שם נבואה מדויקת, מצמררת, של המאורעות. השב"כ העריך שב"סבב האלימות הבא" ישתמשו הפלשתינים בכל סוגי הנשק והלחימה שהשתמשו בהם בעבר, ויותר. הערכה נוספת היתה בדבר השתתפותם של ערביי ישראל, ש"לא יוכלו להתאפק עוד ויהיו חייבים לתמוך, כתוצאה מתהליכים פנימיים, במאבק הפלשתיני". בשב"כ לא העריכו את עוצמת ההתפרצות במהומות אוקטובר האחרון, אבל זיהו את הכיוון.

הטעות היחידה של מסמך ההערכה הזה היתה הנבואה על מעורבות אפשרית של מדינות ערב. "במידה וייהרגו אזרחים רבים", נאמר במסמך, "תיאלצנה מדינות ערב השכנות להזיז כוחות. מצרים תשקול הכנסת כוחות לסיני". זה (עדיין) לא קרה.

אהוד ברק המציא מושג חדש בזירה: 'הס כם מסגרת'. ערפאת לא הבין מה ראש הממשלה רוצה ממנו. המסגרת כבר קיימת, ההתחייבויות תלויות ועומדות, תאריכי היעד פתוחים והשעון מתקתק. המתח ביניהם הלך וגבר. "אתה לא מבין, זה לטובתכם", שיגר ברק מסר לערפאת; "בסרט הזה כבר היינו", השיב ערפאת, "הפעימה השנייה והשלישית לא בוצעה, אתם בונים בהתנחלויות, הכל הוסכם ונחתם בוויי אבל אין יישום בשטח"; ברק: "אני יכול לפרש את הדברים בפרשנות חמורה, לתת לך שלושה אחוז ולסגור עניין. למה לך? בוא נלך קדימה, ישר להסדר הסופי, בסוף תקבל הרבה יותר".

ערפאת חש שברק מנסה לתמרן אותו. לסובב אותו בכחש ולדחוק אותו לפינה. "בסוף", אמר, "אם לא נגיע להסדר, אשאר קירח מכאן ומכאן"; ברק הכחיש: "מה שמגיע לך, תקבל בכל מקרה"; ערפאת: "אני לא מבין"; ברק: "מלה שלי. בסוף, בכל מקרה תקבל את המובטח, גם אם לא נגיע להסכם מסגרת".

ערפאת המשיך לא להאמין. האמריקנים גויסו לשכנע אותו. גם בכירי השב"כ. יוסי גנוסר טס לפגוש אותו באלכסנדריה, בטיסה מיוחדת של השב"כ. "אהוד איש של כבוד, הוא לא ירמה אותך", נאמר לערפאת, שנאלץ לקבל את הדין.

"לא יכול עכשיו", אמר ברק ובינתיים, נמשך הקיפאון. המו"מ דישדש, התאפיין בחוסר רצינות או עקביות ולא הוביל לשום מקום. השגריר עודד ערן, איש ראוי שמונה להיות ראש צוות המו"מ (לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה לא הכשיר את מועמדותו לתפקיד של עו"ד גלעד שר) היה נטול סמכויות. ברק החליט ללכת לקראת הפלשתינים והביע נכונות להעביר לשליטתם שלוש שכונות ערביות - אבו-דיס, אל-עזריה וא-רם. הפלשתינים התלהבו. נקבע תאריך יעד. ברק ביקש לשמור על חשאיות. הפלשתינים צייתו.

ואז החלו התאריכים להידחות. בכל פעם מצאו הישראלים תירוץ אחר. בסופו של דבר, אחרי שהעניין נחשף והקואליציה של ברק החלה להתפרק, ביקש ראש הממשלה מערפאת לשכוח מכל העניין. "אני לא יכול להעביר את זה עכשיו", אמר, "בוא נלך קדימה, בסופו של דבר בכל מקרה תקבל את השכונות הללו". ערפאת, מרוט ומושפל, ציית.

בשלב זה החליט ברק להפעיל את התותחים הכבדים. הוא ביקש מאמנון ליפקין-שחק ושלמה בן-עמי לנהל שיחות עם אבו-מאזן ואבו-עלא, לקראת הסדר קבע. טרם תחילת המפגשים לא התקיים שום דיון אסטרטגי בקבינט או בפורום אחר. לא נקבעו קווים אדומים, לא שורטטה תוכנית, לא נבדקו תחומי הגמישות של ה צדדים. ליפקין-שחק ובן-עמי לא ידעו את גבולות הגיזרה שלהם, את הסמכויות, את רצונו המדויק של ברק. ליפקין-שחק הבין את הפרינציפ במהירות ופרש מהשיחות. בן-עמי נותר לבד. ברק צירף אליו את גלעד שר. שני אלה ניהלו את המגעים מול אבו-עלא וחסן עספור. כך יצא לדרך 'מסלול שטוקהולם'.

קצת היסטוריה: בתחילת הקדנציה של אהוד ברק הציע אבו-מאזן מו"מ חשאי בשטוקהולם. לצורך העניין הוא היה אמור להשתמש במיודעיו, חוסיין אל-אגא ואחמד חלדי, אנשי לונדון שניהלו את המגעים לקראת הסכם ביילין-אבו-מאזן. התנאי של אבו-מאזן היה: חשאיות מוחלטת ואי-פורמליות. ברק סירב. במקביל, שיגר ראש הממשלה שליח אישי מיוחד ללונדון, לפגוש את האקדמאים של אבו-מאזן. הפגישה היתה איומה. המסרים שהעביר השליח של ברק היו תקיפים. זו היתה התקופה בה דיבר ברק על הסדר במושגים של 66 אחוז ואנשי אבו-מאזן התרשמו שאין על מה לדבר.

מאוחר יותר, ב-18 בדצמבר 99', הציע אבו-מאזן לראש ממשלת שבדיה להקים ערוץ חשאי בחסות שבדית עם ישראל. השבדים, בניגוד לנורבגים בזמנו, לא הרימו את הכפפה בנחישות הנכונה. במארס 2000 חידש אבו-מאזן את בקשתו. גם הפעם, ללא תוצאות. חוד ש ימים לאחר-מכן נפתח 'מסלול שטוקהולם', אלא שאבו-מאזן נשאר מחוץ לעניינים. האמריקנים תיווכו, ברק הסכים למסלול חשאי אבל לא בסגנון של אבו-מאזן. הוא רצה אנשי אמון ולא אקדמאים עצמאיים, רצה פורמליות, כזו שמחייבת את הממשלות והשולחים. ערפאת הסכים ומינה מטעמו את אבו-עלא, שצירף את מוחמד דחלאן, מוחמד ראשיד וחסן עספור. שני אלה, דחלאן וראשיד, בעלי ברית (אליהם הצטרף עספור) ותיקים, כונו בחדרי חדרים בירושלים ובוושינגטון בשם 'המוחמדים'.

האמריקנים תלו בהם תקוות גדולות. בישראל היו שראו בהם את דור מנהיגי העתיד, הפרגמטיים והמודרנים, של הפלשתינים. בשיחות סגורות ובמו"מ בשטוקהולם הם הפגינו פתיחות, גמישות והגיון. על-פי התיכנון הם היו אמורים להיות האנשים שיביאו, בעתיד, את הסחורה. אחר-כך הגיע העתיד. הסחורה לא באה איתו. 'המוחמדים' הכזיבו בקמפ דיוויד. שוב הוכח שאין לערפאת תחליף ואין לידו ולו איש אחד, מנהיג כריזמטי אמיץ, שמסוגל להגיד לו את האמת, להמרות את פיו או לצעוק (ואפילו ללחוש) בקול גדול: המלך הוא עירום.

תחילתו של מסלול השיחות בשטוקהולם היתה מבטיחה. שלמה בן-עמי, גלעד שר וגידי גרינשטיין ישבו מול אבו-עלא, מוחמד דחלאן וחסן עספור. דיברו על כל הנושאים והסוגיות (למרות ההכחשות, גם על ירושלים) והשיגו התקדמויות רבות. בן-עמי ושר שיגרו דיווחים אופטימיים לברק. "יש על מה לדבר, יש עם מי לדבר", בישרו לו.

אלא שאז גילה אבו-מאזן את המתרחש מאחורי גבו. העובדה שבשטוקהולם נפתח ערוץ חשאי מול הישראלים ויריבו, אבו-עלא, נבחר להוביל אותו, היתה עדיין קבילה מבחינתו. המעורבות של שנוא נפשו, חסן עספור, בדיונים, היתה מעל ומעבר ליכולת האיפוק שלו. אבו-מאזן ראה בעספור את מי שהדביק לו את הכתם ההיסטורי הקשור בשחרור האסירים (שלא היה) לאחר ועידת וויי פלנטיישן. הפרשה כמעט חיסלה את אבו-מאזן בזמנו. עכשיו הגיע תורו לחסל את עספור.

אבו-מאזן הדליף את מסלול שטוקהולם לתקשורת הפלשתינית הבינלאומית, שפירסמה כי אבו-עלא, דחלאן ועספור מוכרים שם לישראלים את פלשתין. הפירסום הקפיא את המגעים. הפלשתינים חזרו בהם מרוב ההסכמות. ברק הורה לאנשיו לקפל את גמישויותיהם. העסק נתקע.

ברק, שדרש זה שבועות ארוכים מערפאת לצאת לוועידת פיסגה בקמפ דיוויד, החליט ללכת עד הסוף. רבים רואים בהחלטה זו שגיאה קשה. ערפאת ואנשיו ידעו שה שעה לא בשלה עדיין. נותר עוד זמן רב יחסית בקופה. חודש יולי לא התאים, מכיוון שעדיין היו כמה חודשים פנויים אחריו. ערפאת רצה ללכת על סידרת פסגות, או על 'פיסגה רכה' (בהמשכים), כדי להגיע לרגע האמת לאחר הבחירות בארה"ב, כשהנשיא נמצא בימי החסד האחרונים שלו והציבור הפלשתיני מבין שאין יותר על מה להילחם. ברק התעקש: פיסגה עכשיו.

במצב הבלתי-אפשרי הזה תימרן ברק את כולם, מקלינטון ועד ערפאת, לקמפ דיוויד. בניתוח בדיעבד, לא היה לקמפ דיוויד שום סיכוי: אבו-מאזן טירפד את שיחות שטוקהולם והכשיל את ההכנות. המערכת הפנימית הפלשתינית היתה נגועה באנדרלמוסיה ומאבקי כוחות מרים. ה'מוחמדים', עליהם בנו האמריקנים את כל התקווה, לא תיפקדו. אבו-מאזן ואבו-עלא, שמיהר ליישר איתו קו, היו נחושים לחסל כל יוזמת פשרה.

והגרוע מכל: ערפאת הגיע לקמפ דיוויד מרוגז, מרוט, חבול, נטול הישגים ומושפל. ברק הגיע בלי קואליציה, קונספציית מו"מ מסודרת או תוכניות מגירה. קלינטון הגיע בלי עתיד פוליטי ועם סמכות מתפוגגת. קמפ דיוויד נולדה בחטא וכונסה שלא בדרך הטבע.

לברק וערפאת סגנון התדיינות הפוך לגמרי. אצל ברק שום דבר לא מתחיל עד שהוא מתיישב לשולחן. אצל ערפאת, כשהוא מתיישב לשולחן הכל כבר גמור. מה שנשאר זו ההצגה האחרונה הקבועה, בה ערפאת שובר את הכלים, מנסה לסחוט את ההישג האחרון ממש על קו הסיום. אבו-מאזן, שהכיר היטב את תכונתו זו של הבוס, האמין לאורך כל הדרך שיש להכין את קמפ דיוויד ביסודיות, לאורך תקופה, כדי להגיע עם עיסקה גמורה. העובדה שאבו-עלא שוגר למשימה, ולא הוא, גרמה לכך שאבו-מאזן יחסל את שיחות שטוקהולם בעודן באיבן. יחד איתן, חוסל הסיכוי לשלום.

"לא אנחנו ביזבזנו זמן", אמר אבו-מאזן ב-11 ביוני 2000 פגש אהוד ברק את אבו-מאזן במשרד ראש הממשלה בירושלים. בפגישה נכח גם יוסי גנוסר. ברק, כהרגלו, נשא בפני אבו-מאזן הרצאה מלומדת ומייגעת על בעיות הפנים בישראל והמשבר הקואליציוני.

אבו-מאזן, שלא כהרגלו, קטע את ראש הממשלה ואמר: "אדוני, אני רוצה להציג בפניך את עמדותינו האמיתיות. אל תאמין לאף אחד אחר. אנחנו מבינים את החששות שלך, למנוע שיבה של מיליוני פליטים פלשתינים. מצד שני, מעולם לא ראית את הצרכים האמיתיים שלנו. בסיס הגבול בינינו חייב להיות קווי 67'. אפשר ללכת על תיקונים באמצעות חילופי שטחים. בעניין הפליטים, ההצעה שקיבלתם מאבו-עלא בשטוקהולם שגויה מיסודה. היא לא שיקפה את עמדתנו, לכן הוא לקח אותה בחזרה. הרעיון להקים ועדה שתשאל כל פליט לדעתו, מה הוא רוצה, שיבה או פיצוי, הוא שגיאה אחת גדולה. בעניין ירושלים, העיר צריכה להיות פתוחה, לא מחולקת, עם חופש תנועה ופולחן לכל. מזרח-העיר שלנו, מערבה שלכם. אנחנו מבינים את הצרכים שלכם בכותל המערבי וברובע היהודי. בנושאי הביטחון אנחנו מקבלים כל מודל של אזורי ביטחון ושיתוף פעולה ביטחוני, העיקר שלא יבוא על-חשבון ריבונות פלשתינ ית. אתה חייב לזכור שנותרנו עם 22 אחוז בלבד מפלשתין ההיסטורית. הציבור שלנו שואל את ההנהגה כל הזמן איך יתכן שמצרים, ירדן ולבנון קיבלו את כל השטח בחזרה, ואנחנו לא. איך יתכן שהרסתם את כל ההתנחלויות בסיני, ואצלנו לא".

ברק: "בין הפלשתינים לישראל לא היה אף-פעם גבול בינלאומי, רק קו הפסקת אש. לכן אין מה לדבר על קווי 67'".

אבו-מאזן: "אתה טועה. קו 67' מוכר על-ידי האו"ם, שקרא לישראל לסגת אליו בחזרה".

ברק: "שנינו יודעים שב-67' עוד לא הייתם עם".

אבו-מאזן: "אז איך זה שהחלטת החלוקה ב-47' חילקה את השטח בין שני העמים? מי היה, מר ברק, העם השני?"

ברק: "בנושא ההתנחלויות, אנחנו רוצים לספח 80 אחוז מהמתנחלים ולדון איתכם במעמד הנותרים".

אבו-מאזן: "לא נסכים לסיפוח שמתבסס על צרכי המתנחלים, כי איננו יכולים להסכים ללגיטימיות שלהם".

במהלך השיחה הציע ברק הסדר על בסיס 80 אחוז למדינה פלשתינית, 12 אחוז סיפוח ישראלי, ו-8 אחוז שיוחזקו על-ידי ישראל לצרכי ביטחון, ללא ריבונות, ובאופן זמני.

אבו-מאזן הגיב בשלילה: "כל תפיסת האחוזים שגויה ומאלצת אותנו לדרוש 100 אחוז מהשטח. בהבנה שהיתה לי עם ב יילין פשוט הראינו מה מספחת ישראל, מה מקבלים הפלשתינים בתמורה, בלי לנקוב אחוזים, צירפנו מפה".

בשלב הזה ברק שלף שפן: "שמעון (פרס, ב.כ.) אמר לי שיש פלשתינים בכירים שמסכימים לנוסחה הזו שאני מציע".

אבו-מאזן: "אמרתי לך בתחילת השיחה להיזהר ממה שאחרים אומרים לך".

ברק: "בוא לא נבזבז זמן. צריך לסגור עניין כל עוד קלינטון יכול לספק את הסחורה".

אבו-מאזן: "מי שביזבז זמן זו ממשלת ישראל הקודמת, לא אנחנו. ביבי ביזבז לנו שלוש שנים".

ברק: "לדעתי אפשר לסגור כמעט הכל. מה שלא, למשל ירושלים, נדחה לאחר-כך".

אבו-מאזן: "אין הסכם על תום סיכסוך בלי פתרון כל הנושאים, כולל ירושלים".

"אהוד, אתה מעליב אותו", נדהם גנוסר השיחה הזו מוכיחה בבירור כי ברק ידע את עמדות הפלשתינים לקראת קמפ דיוויד. ב-20 ביוני הועלה הרעיון ללכת ל'פיסגה רכה', אליה יצטרפו המנהיגים על-פי הצורך. למחרת, קיבל ברק דיווח מאחד מאנשי הקשר שלו, על התרשמותו הקשה של אבו-מאזן מהשיחה איתו והפסימיות הרבה ששידר לערפאת. למרות הכל, המשיך ברק לחתור בכל הכוח לכיוון קמפ דיוויד.

הוועידה כונסה בארה"ב באמצע חודש יולי. ברק לא ערך, טרם היציאה, דיון הכנה רציני. הקבינט לא ישב על המדוכה. לא גובשה תוכנית פעולה. לא הוכנה עבודת מטה רצינית. היה תיעוד של כל המגעים עד כה, שהוכן על-ידי אנשי לישכת ברק, היה איסוף חומר, אבל לא היתה הכנה מקצועית.

ימיה הראשונים של קמפ דיוויד היו קשים. ברק הודיע לאנשיו כי 24 השעות הראשונות יוקדשו לדיון פנימי ואין לקיים מו"מ במהלך המפגשים עם הפלשתינים. הדיון לא נערך. רק כעבור שלושה ימים כינס ברק דיון על ירושלים. היו שם דן מרידור ואליקים רובינשטיין, שהביעו דעות נוקשות (יחסית), אמנון ליפקין-שחק ושלמה בן-עמי, שהביעו עמדות יוניות, ונוספים. באותו ערב, אחרי הדיון, בשיחה פרטית עם קלינטון, הסכים ברק לדון בהצעה להעביר שני רבעים בעיר העתיקה לפלשתינים. ההסכמה הזו היתה מרחיקת לכת בהרבה מהדעה היונית ביותר שהושמעה בדיון המוקדם. רק לאחר מכן התברר לחלק מהמשתתפים כי ברק כינס את הדיון כדי לייצר לעצמו 'אליבי'. את ההבטחה לקלינטון הוא העביר הרבה קודם.

במהלך הוועידה היה לנשיא קלינטון רעיון מבריק. הוא ביקש מארבעה - שלמה בן-עמי, גלעד שר, סאיב עריקאת ומוחמד דחלאן - להיכנס לאחת הבקתות ליום שלם של דיונים ללא הפסקה. "אף-אחד לא יוצא לשום מקום", הורה הנשיא. הכינוס המוזר החל בחצות. ליד הפתח הוצבו שומרים, לוודא שהנוכחים לא ממרים את פי הצו הנשיאותי. לאחר פחות משעה ביקשו כל הנוכחים לצרף את ישראל חסון. האמריקנים הסכימו. "את חסון לא סופרים", אמרו.

בשש וחצי בבוקר התעורר צורך לצאת. הפלשתינים רצו להתפלל ולהתרחץ. בפתח הבקתה ניצבה שגרירה אמריקנית בדימוס, חמורת סבר, ומנעה יציאה. חסון ניסה לשכנע. מדובר בחופש פולחן, אמר לה. לא עזר. רק מאמצים נואשים הצילו את המצב. הפלשתינים יצאו וחזרו. הדיונים נמשכו. הם היו טובים ופוריים, אך לא הועילו הרבה. השיחות הלא-פורמליות בקמפ דיוויד השיגו אין-ספור הסדרים בין ישראל לפלשתינים. ה בעיה היתה שבשיחות הפורמליות זה לא קרה.

לקראת יציאתו של קלינטון לכנס המדינות המתועשות בטוקיו, המצב נראה אבוד. ברק החליט לנטוש. גם ערפאת. קלינטון שיכנע אותו להישאר. הוא הבטיח לברק שערפאת הסכים לשקול שוב את ההצעה האחרונה, שדיברה על 91 אחוז. "הוא ישקול שוב, יתן תשובה מחר בבוקר. יש סיכוי שנתחיל את הדיון מחדש בסגנון אחר", הבטיח הנשיא לראש הממשלה. קלינטון התרוצץ כך, בין ערפאת לברק, והשיג את הסכמתם להישאר. הוא עזב את קמפ דיוויד וטס לטוקיו ביום חמישי בערב, והיה אמור לשוב ביום ראשון. ערפאת אמור היה לתת את תשובתו ביום שישי בבוקר. במהלך הלילה גילה ברק שאין שאלה ולא תהיה תשובה. הנשיא פשוט "עיגל כמה פינות" והשאיר אותו בקמפ דיוויד באמתלה כוזבת.

בימים שאחרי, כשכולם המתינו לשובו של קלינטון, עבר אהוד ברק מה שהוגדר על-ידי כמה ממקורביו "משבר אישי קשה", שניכר בו היטב. ראש הממשלה הסתגר בבקתתו, לא דיבר עם איש (למעט מרתון של שיחות טלפון ארצה), לא יצא לאכול. בודדים שראו אותו, בהליכה רגלית אחת שעשה, דיווחו על אדם חיוור, בודד, מהורהר, הנראה כמי שעובר טראומה, שרוי בתענית. השמועות פרחו בין חברי המשלחת. היה גם לא נעים: בבקתה של ברק היה קו הטלפון היחיד של המשלחת הישראלית. כל סוף השבוע אי-אפשר היה להתקרב לברק או לבקתה, ולפיכך היו חברי המשלחת מנותקים כמעט לגמרי מן העולם החיצון.

אהוד ברק חש מרומה ונבגד. הוא פשוט נעלב. קלינטון עשה לו תרגיל. ברק החל להשלים עם העובדה שאין הסדר, אין פריצת דרך, הוא חוזר לירושלים בלי כלום, וכל זה אחרי שהתקשורת פירסמה את כל ויתוריו המפליגים בנושאים הדרמטיים שעל הפרק. ברק החל להכין עצמו לכישלון.

בינתיים ניסתה שרת החוץ, מדלן אולברייט, לפייס אותו. היא לקחה אותו לסיור באתר הקרבות ההיסטורי ממלחמת האזרחים האמריקנית, הסמוך לקמפ דיוויד. אחר-כך ערכה ארוחת ערב חגיגית לחברי המשלחות. ברק תיכנן לא להגיע. בסופו של דבר, נעתר ובא. בדיעבד, עדיף שלא היה בא. בקוקטייל המקדים ניגש אליו ערפאת, כולו שחוק וידידות, וניסה ליצור קשר. ברק התעלם ממנו במפגיע. גנוסר, המום, לחש על אוזנו: "אהוד, אתה חייב לדבר איתו, אתה מעליב את כולם". ברק התעקש. "אני לא אדבר איתו". ברק החרים את שאר העולם ולא שוחח במהלך הערב עם פלשתינים. גם לאמריקנים חייך בקושי. רק צ'לסי קלינטון, בת הנ שיא, שישבה לידו, זכתה לשיחה ערה וממושכת.

"אל תעזו להראות את זה", זעם ברק

פיסגת קמפ דיוויד התפזרה ללא תוצאות. אהוד ברק החמיץ הזדמנות היסטורית. למרות האינטליגנציה הגבוהה שלו, לא השכיל ברק להבין שאין טעם לבנות על אבו-מאזן, אבו-עלא, או המוחמדים (כפי שעשה בן-עמי בשטוקהולם). יש רק איש אחד שיכול להביא את הסחורה. ברק היה צריך להתקרב לערפאת, לקרב אותו, ליצור איתו יחסי אמון, קשר טוב ובטוח, ורק אז ללכת לעיסקה הגדולה.

כמה ממקורביו ניסו ללחוץ על ברק להתקרב לערפאת (בעיקר גנוסר), אך כשלו. ברק לא נתן את עצמו מעולם. הטינה הבסיסית שלו לערפאת, שבאה לידי ביטוי עוד מתקופת כהונתו כרמטכ"ל, החסך העצום שלו באינטליגנציה רגשית, כל אלה עשו את שלהם. לברק לא היה קשר כלשהו, בשום שלב, עם ערפאת. מעולם לא שוחח איתו ברצינות. לא ניהל איתו מו"מ. אף פעם לא ניסה לרדת לסוף דעתו, או להפך. את המחיר הוא שילם בקמפ דיוויד.

העובדה שהנשיא קלינטון נענה להפצרותיו של ברק וסימן את ערפאת כאשם בפיצוץ המגעים היתה השגיאה האחרונה, הפטאלית, של האמריקנים. הם נתנו לברק להוביל אותם, לאורך כל הדרך, אל הקטסטרופה. הם דחקו את ערפאת לפינה הרת-אסון.

מוקף, נצור ומיואש, לא נותר לערפאת אלא ללכת לאופציה האחרת, החביבה עליו כל-כך - הטרור.

כנראה שאפשר היה למנוע את זה. אהוד ברק קיים, בשקט רב, קשר עבודה אינטנסיבי עם אנשי 'הקרן לשיתוף פעולה כלכלי', ,ECF של יוסי ביילין. לאורך התקופה כולה נועץ בהם, קיבל חומרים, ניירות עבודה ועצות טובות. הצוות כלל את יאיר הירשפלד, רון פונדק, בועז קרני (קצין המבצעים לאורך כל הדרך) ונמרוד נוביק. ב-3 ביולי, ערב היציאה לקמפ דיוויד, הכינו אנשי הקרן, ביוזמתו של נמרוד נוביק, הצעה ל'תוכנית חלופית' לקמפ דיוויד להסדר חלקי עם הפלשתינים. התוכנית, בעגה המקצועית Fallback Position, הוצגה בפניו של ברק. כותרתה: 'הסדר ביניים - מהלך מעבר להסדר קבע'. היא השאירה את הפיתרון הסופי, בירושלים ובסוגיית הפליטים, לעתיד ושידרגה את המצב בין ישראל לפלשתינים: ביצוע הפעימה השלישית, הכרזה על הרשות הפלשתינית כ'מדינה בדרך', שחרור אסירים, שיתוף פעולה כלכלי, לו"ז מדויק להשלמת ההסדר כולו.

ברק הגיב בזעם. אל תעזו להראות את זה לפלשתינים, ציווה על אנשי ,ECF אני לא רוצה שזה יהיה על הפרק בקמפ דיוויד. אני לא רוצה להשאיר לערפאת ולו חריץ קטן דרכו יוכל לברוח מסיום הסיכסוך.

ב-24 ביולי, בעיצומה של הוועידה בקמפ דיוויד, כשהתברר שאין כמעט סיכוי לפריצת דרך, הירשו לעצמם אנשי ,ECF בנסיון נואש להציל את המצב, לעקוף את הוראת ברק. הם הכינו 'תוכנית חלופית' נוספת ופיקססו אותה לקמפ דיוויד, לידיים אמריקניות. "מקווים שזה לא מאוחר מדי, זה הרגע לשנות כיוון", כתבו אנשי הקרן לשיתוף פעולה כלכלי לעמיתיהם האמריקנים. אבל זה היה מאוחר מדי.

התוכנית נפתחת בהצהרה הזו: "הצדדים הסכימו ליישם הבנה על הסדר הקבע בשני שלבים: חתימה על הסכם זה, שכולל עקרונות והבנות על כל נושאי הסדר הקבע, כולל קווים מנחים להמשך המו"מ, שיוביל לשלב השני: חתימה על הסדר קבע בהקדם האפשרי, לא יאוחר משנה לאחר חתימת הסכם זה".

התוכנית כללה גם קביעה, כי בהסדר הקבע יושג "תום הסיכסוך והיעדר תביעות", וזה במטרה לתת לברק את אשר חפץ ולעמוד בתנאיו, גם אם באופן ערטילאי. על-פי התוכנית, המדינה הפלשתינית תוכרז ב-1 בינואר 2001. ישראל תכיר בה מיד כמולדת הפלשתינים, שיכירו בישראל כמולדתם הלאומית של היהודים.

"המו"מ יתקיים על בסיס החלטות 242 ו-338 ויקבע את גבולות המדינה הפלשתינית... בינתיים ייושם הסדר ביניים טריטוריאלי על בסיס הסכם אוסלו תוך ביצוע פעימה שלישית... הפלשתינים יקבלו ריבונות על שטחי 'איי' ו-'בי' ושליטה על תחנות הגבול, בהן יוצב כוח פיקוח בינלאומי".

ההסכם כלל נספח ביטחוני מפורט ביותר וסעיף מיוחד אודות פריסת "כוח שמירת שלום בינלאומי" באזור, שיפקח על פירוז המדינה הפלשתינית, על מעברי הגבול והנוכחות הישראלית בהם, ועל מילוי כל ההתחייבויות הפלשתיניות בתחום הביטחוני. ההסכם יאריך את הסכמי אוסלו באשר להתנחלויות, עד לפתרון הקבע, יכיל הסדר ביניים מפורט בירושלים, הקמת מנגנון לשיקום הפליטים ופתרון זמני לזכות השיבה, לוח-זמנים להמשך מו"מ, הקמת 'מינהלת שיתוף פעולה ירושלים-אלקודס' וכן התייחסות מיוחדת ל'אגן הקדוש'.

'התכנית החלופית' לא יצאה אל הפועל. ברק לא רצה לשמוע, גם הפלשתינים דחו. הכל קרה מאוחר מדי, בדוחק ותחת לחץ המאורעות. הוועידה התפזרה, כשבאופק כבר מתקדרים השמיים וזרעי הפורענות מתחילים לנבוט מכל עבר.

"אז בואו נלך לנשיא", אמר בן-עמי ב-17 באוגוסט הציעה חנאן עשראווי, לטענתה בהרשאת ערפאת, הצעה משלה לנוסחה חלופית. בהצעה, שהועברה בחשאי לצד הישראלי, נקבע כי "אין אפשרות להגיע כעת להסכם מסגרת, צריך לקבוע לו"ז מואץ של דיונים. מכיוון שאין בשלות להכרעות הקשות, הצדדים יסכימו כי כל נושא בעייתי שלא יסוכם, יובא בפני בוררות שתתקיים על-ידי ארה"ב והאיחוד האירופי".

הפעימה השלישית, על-פי ההצעה של עשראווי, תהיה בהיקף דומה לשנייה. ישראל תשחרר אסירים, תקל על חופש תנועה, תקפיא התנחלויות (בנוסחה גמישה יחסית) ותאפשר פעילות כוחות פלשתינים בשטחי 'איי' ו'בי' על-מנת לאפשר להם להרגיע את השטח. הפלשתינים יכריזו על מדינה, שתוכר על-ידי ישראל. הם יתבעו את גבולות 67', אך אלה לא יוכרו על-ידי ישראל. כוח בינלאומי מיוחד יפקח על מעברי הגבול על הירדן. כל ההסכמים הקיימים יישארו בתוקף. ארה"ב תהיה אחראית על הביצוע והפיקוח.

ההצעה של עשראווי נדחתה על-ידי ברק. בין היתר הציעה עשראווי להעביר לעיון ישראלי מוקדם את הכרזת העצמאות הפלשתינית העתידית, כאקט של רצון טוב. אבל, כאמור, הנושא לא צלח. השעון המשיך לתקתק. עוד שבוע, שבועיים, שלושה, תפרו ץ אינתיפאדת אל-אקצה, ואחריה שום דבר לא יהיה כשהיה.

ב-29 באוקטובר, לאחר פרוץ המאורעות, עוד ניסה אבו-מאזן לחדש את המסלול הלונדוני הנושן שלו מול ישראל, ללא הצלחה. מסוקים של צה"ל תקפו את עזה לילה שלם, תוך שאחד מהם מרחף קרוב ל-20 דקות מעל לישכתו של ערפאת, הנוכח במקום, מבזה ומשפיל את המנהיג הפלשתיני לעיני אנשיו.

אחר לחץ ציבורי הסכים ברק לשגר את שמעון פרס לעזה. בדרך, התקשר פרס לברק כמה פעמים וביקש מנדט להסכמה לכוח משקיפים דמוי כוח ה'טיפ' (TIPH) בחברון, שיוצב בכמה ערים פלשתיניות. פרס ואנשיו האמינו שהעניין יכול להוריד את ערפאת מהעץ, ולשמש זרז להפסקת האלימות. ברק סירב. הוא לא היה מוכן לאשר לפרס דבר או מחציתו, למעט עצם הפגישה עם ערפאת, בנוכחותו והשתתפותו של גלעד שר שנשלח כ'בייביסיטר'.

פרס זעם. במכונית, בדרך לעזה, חירף וגידף את התנהגותו של ברק. בשלב מסוים אף שקל להסתובב ולשוב לתל-אביב. בסופו של דבר המשיך לעזה, לפגישה עם ערפאת, שלא העלתה דבר. נוכחותו של גלעד שר העיבה על הנסיון ליצור אינטימיות עם ערפאת.

בשלב מסוים אמר אבי גיל, ראש לישכתו של פרס: "לא עשיתם כאן כלום, אין לי מה לספר לילדים שלי בירושלים". גיל קרץ למוחמד ראשיד, שהבין כי פרס רוצה ארבע עיניים עם ערפאת. ראשיד הוציא את גלעד שר ל'סיור בעיר'. פרס וערפאת התבודדו. הפסקת האש החזיקה מעמד יומיים. הפלשתינים טענו שצה"ל לא עומד בהתחייבויות, לא מסיג את הטנקים וממשיך להרוג אזרחים. פרס, חודשים רבים אחר-כך, בהיותו שר חוץ אצל שרון, הצדיק את הטענות הללו.

בדצמבר יצאו שתי משלחות לארה"ב. הנשיא קלינטון החליט להניח על השולחן יוזמה נשיאותית. המפגש התקיים בבסיס חיל האוויר האמריקני ב'בואלינג'. מטעם ישראל היו שם, בין היתר, שלמה בן-עמי, גלעד שר וישראל חסון. מטעם הפלשתינים - אבו-עלא ואנשיו. המגעים התנהלו מול הנשיא, וגם באופן ישיר, פלשתינים וישראלים.

באחת הפגישות עם הפלשתינים בבסיס 'בואלינג', פנה לפתע שלמה בן-עמי ושאל את בני שיחו מה היו אומרים לו ישראל הסכימה להעביר לפלשתינים ריבונות מלאה על כל הר הבית, למעט הזכות לבצע חפירות. בנוסף, תבקש ישראל לכלול הערה, על-פיה מכירים הפלשתינים באמונתם של היהודים כי שרידי בית המקדש נמצאים במעבה ההר.

ישראל חסון, ששימש המתורגמן בשיחה, נדהם. תחילה סירב לתרגם את הצעתו ש ל בן-עמי. אחר-כך שוכנע בקושי. תגובתם של הפלשתינים היתה צוננת. בן-עמי, כעוס, סגר את הקלסר שלו ואמר: טוב, אם כך, בואו נלך לנשיא.

השיחות ב'בואלינג' הסתיימו, לפיכך, ללא התקדמות של ממש. ישראל חסון יצא מהן זועם. בשבועות מאז קמפ דיוויד הפציר בראש הממשלה ברק לבצע 'עוגן': להגדיר את עמדותיו היטב ולהצהיר כי לא יזוז מהן יותר על-מנת למנוע סחף. אם האמריקנים רוצים, שיזיזו את ערפאת. ואם יהיה עימות, תוכל ישראל להגמיש עמדות אך ורק כדי לסגור את ההסדר סופית.

חסון בלע את כעסו הגדול על דבריו של בן-עמי ב'בואלינג' עד החזרה ארצה. מיד לאחר הנחיתה בנמל התעופה בן-גוריון התקשר למזכירו הצבאי של ראש הממשלה והודיע לו על התפטרותו. המזכ"צ, תא"ל גדי אייזנקוט, הכניס פתק לאהוד ברק, שזימן את חסון לביתו באותו לילה. הם ישבו בחצות וחסון סיפר לו על הצעת בן-עמי. ברק הסביר לו שלא מדובר בהצעה, אלא בתרגילים אינטלקטואליים ובמשחקי היפותזה שערך בן-עמי, בעצה אחת עם ברק, במטרה להוכיח סופית שאין לפלשתינים כל יכולת הגמשה או הכרה באתוסים האמיתיים של היהדות והציונות, ולפיכך אין, בעצם, על מה לדבר איתם.

התברר כי בן-עמי אמר לפלשתינים את הדברים לאחר שקיים שיחה טלפונית ארוכה עם ברק, וכן עם כמה רבנים יהודים מרכזיים איתם התייעץ. חסון הקשיב ומשך את התפטרותו בחזרה.

"חורצים כאן גורלות", הזהיר חסון בינתיים, המשיך שעון החול של אהוד ברק להתרוקן. בשלב הזה החל ראש הממשלה הישראלי בסידרת מעשים בהולים, כמעט נואשים, בנסיון של הרגע האחרון להציל משהו מן האש. אחד מיועציו הקרובים ביותר פנה לאנשי 'הקרן לפיתוח כלכלי' (ECF) של ביילין, בבקשה דחופה לנסות להחיות את מסלול לונדון עם חוסיין אל-אגא ואחמד חלדי, אנשיו של אבו-מאזן. נסיון תמוה, מיותר ומאוחר להנפיק הסדר של הרגע האחרון כנגד כל הסיכויים. הירשפלד ופונדק טסו ללונדון, אך בפגישה עם אנשיו של אבו-מאזן הובהר להם שאין כבר על מה ועם מי לדבר.

במקביל, שיגרה לישכת ברק אדם בשם גרשון בסקין לשליחות חשאית בעזה. בסקין, ירושלמי המקדיש כבר 20 שנה לתהליך הישראלי-פלשתיני, עומד יחד עם ד"ר זקריה אל-חאק בראש מכון המחקר הישראלי-פלשתיני 'איפקרי' (IPCRI). הוא נחשב לבעל קשרים ענפים עם פלשתינים רבים ונהנה מאמינות רבה משני עברי הגבול. אחד מיועציו הבכירים ביותר של ברק ביקש ממנו לצאת לעזה, לפגוש את נביל שעת' ולנסות לעבוד איתו על נוסחאות יצירתיות לפתרון זכות השיבה ולפתרון סוגיית הריבונות על הר הבית. ההנחייה הכללית תאמה את הצהרת הבחירות של ברק באותה תקופה: להסכים לכל דבר, למעט העברת ריבונות על הר הבית לידיים פלשתיניות.

בסקין יצא לעזה ב-22 בדצמבר בשעות הערב המאוחרות. השטח בער. באזור מחסום ארז ניטשו קרבות בין שוטרים פלשתינים לצה"ל. בסקין חשש לחייו. במחסום ביקשו ממנו החיילים לחתום על מסמך המנקה את ישראל מאחריות לגורלו. המזכיר הצבאי של ראש הממשלה סידר לו אישור מעבר. בסקין היסס, וחתם. האזור היה חשוך ונטוש, מופרע בפרצי יריות מזדמנים. בסקין הלך ברגל, מתלבט לאורך כל הדרך אם להיצמד לקירות או לפסוע במרכז בתמימות. בצד הפלשתיני עצרו אותו שלושה אנשים חמושים בקלצ'ניקובים. מה אתה עושה כאן, שאלו. הוא הסביר שהגיע לפגישה עם נביל שעת'. אלא ששעת' לא בא, וגם לא ענה לטלפון. שומר ראשו, התברר בדיעבד, שאמור היה למשוך את בסקין, נרדם בשמירה.

בסוף, איכשהו, הגיע בסקין לשעת'. שלוש וחצי שעות הם ישבו באותו לילה, עד אור הבוקר. בסקין לן את מה שנותר משנתו בעזה, אצל ידיד פלשתיני בדרגת גנרל. את הנוסחה אליה הגיע עם שעת' הוא פיקסס, כעבור זמן, למלון הילטון 'טאבה', שם נפתח סבב השיחות בין ישראל לפלשתינים. יוסי ביילין קיבל ממנו את הפקס עם החומר, עליו הת בססו ביילין ושעת' בשיחותיהם הארוכות והפוריות, לפתרון זכות השיבה בטאבה.

העקרון של שעת', שהפגין בשיחה עם בסקין גמישות רבה, היה פשוט: זכות השיבה צריכה להיות זכות יחיד ולא זכות קולקטיבית. צריך להיות תפריט יישום בו האחריות מוטלת על הפליט עצמו. אם יבחר בישראל, יהיו סיכוייו להיקלט בה קטנים ותלויים במשתנים רבים. בינתיים יאבד את זכויותיו באפשרויות האחרות, כמו גם את כספי הפיצויים והפיתויים הנוספים הממתינים לו שם. שעת' הפגין גישה פרקטית, עד כי בסקין שאל אותו אם הוא מסוגל להעביר אותה אצל ערפאת.

אחר-כך נפתח סבב השיחות בטאבה. ברק, במהלך נואש אחרון, שיגר לשם צוות שרים מתוגבר. היו שם אמנון ליפקין-שחק, יוסי שריד, יוסי ביילין, שלמה בן-עמי, ישראל חסון ואחרים. השיחות היו טובות, אבל לכל הצדדים היה ברור שזה מאוחר מדי. רצח שני המסעדנים הישראלים בטול-כרם קטע את המגעים ליומיים. השרים עלו בטיסה לתל-אביב.

חסון נשאר בטאבה. בשלב הזה, לאחר אין ספור פגישות, שיחות, דיוני מו"מ ונסיונות נואשים לרדת אל סוף דעתם של הפלשתינים, היה חסון על סף ייאוש. הוא החליט להעביר את הזמן בדרך מקורית. הוא שכר מכונית באילת, ניצל את קשריו עם המצרים, צירף אליו איש מודיעין מצרי שסייע לו לעבור את מעבר הגבול בטאבה (בעקרון אסור להיכנס מישראל לסיני במכונית שכורה), והתקשר מהדרך אל מוחמד דחלאן. "בוא, נרד לחוף", הציע. דחלאן הצטרף עם שיירה של שומרי ראש, ליד טאבה. הם נסעו יחד דרומה, לאורך הים, ועצרו באחד ממלונות הקיט המצריים היפהפיים על הדרך. "בוא נאכל צהריים", הציע חסון.

בינתיים הרימו טלפון לאבו-עלא, שהיה בטאבה והציעו לו להצטרף. כעבור כשעה, היה גם אבו-עלא איתם. חסון העמיד בפניו הצעה מרתקת: "בוא יחד איתי, אני אדאג שעוד חצי שעה יאסוף אותנו מטוס באילת וייקח את שנינו לדהניה. יפתחו את שדה התעופה בשבילי. בוא נטוס לערפאת ביחד, נציג בפניו את העקרונות שסיכמנו כאן כבסיס להסכמה, לא להסכם. הודעה משותפת על הסכמה".

אבו-עלא: "עזוב, ישראל, אני מכיר את הבוס שלי, אין לזה סיכוי".

חסון: "זו תהיה בכייה לדורות. תוך חמש שעות אנחנו כאן בחזרה. אנחנו חורצים את גורל שני העמים שלנו לשבט, לא לחסד, להרבה מאוד זמן".

אבו-עלא לא הגיב. חסון המשיך במאמציו. "המצב הזה לא יחזור יותר, תראה מול מי אתם דנים כאן. ביילין, שרי ד, בן-עמי, ליפקין-שחק. אין נבחרת טובה יותר מזו. בוא ננסה לעגן את ההסכמות בינינו".

המטוס מעולם לא זומן לשדה התעופה באילת. ההסכמות לא עוגנו. אהוד ברק ניגש לבחירות עם אינתיפאדה רותחת, טרור משתולל ובלי הסכם. הוא הובס ללא תנאי. צירוף מקרים היסטורי, עיתוי מוצלח ומקריות לא קטנה העלו את אריאל שרון, האיש שעלייתו להר הבית תרמה להדלקת האש בספטמבר 2000, אל כס ראש הממשלה בישראל. קלינטון וברק הודיעו כי כל מה שעלה לדיון בקמפ דיוויד ובטאבה אינו קיים עוד.

השלום נראה רחוק מתמיד. הלהבה שניצתה באזור הפכה לאש גדולה ומשתוללת.

"זו תבוסה לשנים רבות", אמר בן-עמי בשיחה האחרונה שהתקיימה בין הישראלים לפלשתינים בקמפ דיוויד, בנוכחות הנשיא קלינטון, אמר שלמה בן-עמי: "אנחנו יוצאים מכאן לקטסטרופה. אתם תעשו ברית עם החמאס ואנחנו נלך לאחדות לאומית. זה יביא שיתוק מוחלט וחיסול סופי של מרחב התימרון. זו תבוסה, לשנים רבות, שלכם ושלנו".

השיב סאיב עריקאת: "יש זמן, עד ה-13 בספטמבר עוד אפשר להזיז דברים".

השעה היתה קצת אחרי חצות, בלילה שבין 24 ל-25 ביולי 99'. נבואתו של בן-עמי התגשמה במלואה. הזמן אזל. הקטסטרופה בעיצומה. תהליך אוסלו קרס והותיר אחריו דם, אש ותמרות עשן. הבקבוק נופץ ומתוכו השתחררו כל השדים: ירושלים, הר הבית, זכות השיבה.

לא היה כאן, במוסף המיוחד הזה, נסיון לגזור דין היסטורי לתהליך אוסלו. את זה תעשה ההיסטוריה והשאלה היא, כמובן, פוליטית במהותה. מימין, אפשר להזכיר שוב את נאומו של ערפאת זמן קצר לאחר החתימה, בו הישווה את התהליך ל'הסכם כורייש', או את הראיון (הפיקטיבי?) שהעניק פייסל חוסייני ערב מותו; משמאל, אפשר להזכיר כי מאז פרוץ התהליך הוכפל מספר המתנחלים ביהודה ושומרון. אפשר להראות את הזינוק האדיר לו זכתה ישראל - כלכלית, חברתית, בי נלאומית - בזכות התהליך, אל מול השקיעה הפלשתינית: הכלכלה איבדה 30 אחוז, האבטלה גואה, הכיבוש נמשך והתקווה אינה נראית באופק.

הבעיה המרכזית של התהליך היא שהסכם אוסלו מעולם לא קרה בשטח. היו טקסים, היו חתימות, נישאו נאומים וקושטו מדשאות. שמעון פרס ואורי סביר הפליגו על כנפי החזון המדיני, אבל הוא מעולם לא הבקיע את דרכו פנימה, אל תוך המערכת. בישראל המשיכו כל המוסדות המסורתיים, ובראשם מערכת הביטחון, כולל הצבא, השב"כ, המשטרה, אפילו משרדי הממשלה, לדבוק בתפיסות המיושנות, להיאחז בכיבוש, בעליונות, בשליטה ובהתנשאות.

הפלשתינים, מצידם, כשלו ביישום חלקם. אוסלו אמור היה להיות פלטפורמה לייבוש מיתוס השיבה. הוא אמור היה לבשר את סוף ההסתה. הוא אמור היה לספק את הביטחון. כל הדברים האלה, משני הצדדים, מעולם לא קרו. וכך העמיקה תיאוריית הקונספירציה ההדדית. הפלשתינים, שה'מואמרה' (מזימה) לתפיסתם היא שאיפתה של ישראל להמשיך את הכיבוש באמצעים אחרים. והישראלים, שחלקם רואים באוסלו המשך של תורת השלבים לחיסול המדינה הציונית.

וכך, כל מה שנשאר לבנימין נתניהו זה להכניס את התהליך כולו לתרדמת עמוקה, עד שבא אהוד ברק וניתק אותו, באיבחה אחת, ממכשירי ההחייאה.


אוסלו של יצחק רבין

* המו"מ הסודי והמפתיע בין נתניהו לרבין לאחר הסכם אוסלו א'

* עוקף פרס. הסכם ביילין-אבו-מאזן נתפר בעצם למען יצחק רבין

* רבין מפתיע מקורבים בהחלטתו לפשרה היסטורית עם הפלשתינים

* אמנון ליפקין-שחק וכרמי גילון דוחקים ברבין להקפיא את התהליך


אוסלו של שמעון פרס

* התוכנית המדהימה לנהל מו"מ עם ערפאת, אבל לחתום עם חיידר עבדל-שאפי

* "אני מדבר איתך כגנרל אל גנרל", פנה אמנון ליפקין-שחק ליאסר ערפאת

* יוסי גנוסר תיאם הקמת צוות ישראלי-פלשתיני שפיקח על המלחמה המשותפת בטרור

* הלום יגון ומזועזע מרצח רבין, דחה פרס את הסכם אוסלו ב' שהביא לו ביילין

אוסלו של בנימין נתניהו

* הקשר החשאי המאסיבי והפורה בין פרס וסביר לנתניהו ועו"ד מולכו לקידום המו"מ

* ההתעלמות מאזהרת בכיר השב"כ ישראל חסון מן ההשלכות החמורות של פתיחת המנהרה

* "פורום בסיוני". אצל שגריר מצרים על הדשא נשתלו בחשאי זרעי הסכם וויי פלנטיישן

* העימות הקשה והבוטה בין נתניהו לשר הביטחון יצחק מרדכי בוויי פלנטיישן

אוסלו של אהוד ברק

* השיחה הגלויה והנוקבת בין ברק לאבו-מאזן

* "התכנית החלופית" המדהימה של חנאן עשראווי

* ההתפטרות הדרמטית של איש השב"כ ישראל חסון

* הדיון הפיקטיבי של ברק בקמפ דייויד על ירושלים

__



לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות		יום ראשון ח' בכסלו תשס''ח    03:17   18.11.07   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  4. המניפסט ''קריאת כיוון לציונות הדתית'' של הרב אלי סדן  
בתגובה להודעה מספר 1
 
AVNER
חבר מתאריך 15.4.02
629 הודעות יום ראשון ח' בכסלו תשס''ח 02:36 18.11.07

המניפסט ''קריאת כיוון לציונות הדתית'' של הרב אלי סדן .

המניפסט "קריאת כיוון לציונות הדתית" של הרב אלי סדן,
שהופץ השבת בכל רחבי המגזר, האם הוא עונה לשאלה איך להתייחס
להתעמרות השלטון בגיבוי בג"ץ בכל היקר והקדוש, במסווה של דמוקרטיה?
ליתר דיוק, מהי לדעתו הדרך שבה יהיה עלינו להתמודד עם תהליך
דומה לתהליך "אוסלו", אם - חלילה - יונחת עלינו בעתיד?

איך יהיה עלינו להגיב על פעולות מסוג אלו שהיו מנת חלקינו בתקופת האופל
דאז?, כגון:
- מפגשים חשאיים עם האויב ללא סמכות (הבלייזרים של ביילין- זינגר וכו')
- הסבת כעס הציבור על הרג יהודים לעבר הימין הדתי ע"י פרובוקציות שב"כ
(שמפניה, מחתרת הקצין אורן אדרי המפוברקת וכו')
- הורדת אנשים מאוטובוסים בדרך לעצרות מחאה
- שיחוד חברי כנסת רופסים באתנן מסוג מיצובישי (גולדפרב)
- וכו'

להלן תקציר דבריו מתוך YNET

הרב אלי סדן: הרצל לא אשם. בואו נשתלב!


הרב אלי סדן

באיגרת מיוחדת לבני הציונות הדתית מודה אבי דור המכינות הקדם-צבאיות: החמצנו הזדמנויות רבות להקים מדינה יהודית אידיאולוגית על פי התורה – הרצל והציונות החילונית עשו זאת במקומנו. כעת, בעיצומו של "מועד ב'", הוא סבור כי יש להעתיק את ההשתלבות המוצלחת בצה"ל גם לתחומי העשייה האחרים, ורק לא להתנתק מהמדינה. להשתלב ולא להשתלט
קובי נחשוני פורסם: 11.11.07, 14:01

שנה וחצי אחרי שהפיץ איגרת ממלכתית לנוער בעקבות אירועי עמונה וההתנתקות, שובר הרב אלי סדן שתיקה נוספת. בחוברת שהופצה בשבת האחרונה בבתי הכנסת ובריכוזי הציונות הדתית שוטח אבי דור המכינות הקדם צבאיות ואחד המתונים שבין רבני יש"ע את משנתו ביחס למשבר הזהות שפוקד את מדינת ישראל ולסיבות שהביאו לכך, וקובע: גם אנחנו אשמים, עכשיו עלינו להשתלב ולתקן.

תחת הכותרת "קריאת כיוון לציונות הדתית" משתף הרב סדן את הציבור בתחושותיו על אובדן הזהות היהודית של מדינת ישראל ואזרחיה ועל אוזלת רוחם של מקבלי ההחלטות שהובילה לאובדן האמון במנהיגים והשייכות למדינה. "במה חטא עם ישראל שיש לו ממשלה כזאת, מערכת משפט מעוותת כל כך, משטרה עלובה כל כך?", הוא תוהה, "איפה המדינה שהיינו גאים בה כל כך? מה קרה לעם שלנו? איך "גנבו" לנו את מדינת היהודים?!".

את תשובתו פותח הרב סדן בקריאה לחשבון נפש של הציונות הדתית עצמה, ומונה שורה של הזדמנויות שהוחמצו להקמת מדינה יהודית אידיאולוגית על פי התורה - מקריאתם של רבי יוסף קארו והאר"י הקדוש לפני כ-450 שנה לתלמידיהם לעלות ארצה, דרך זו של תלמידי הבעל שם טוב והגאון מווילנא, ובהמשך במסגרת העלייה הראשונה. "באותה תקופה עוד לא הייתה 'תקשורת עוינת', לא היה בג"ץ, לא הייתה 'פוליטיקה מושחתת', היה כאן בארץ 'ריק' שחיכה לנו", מזכיר הכותב, "יכולנו להקים מדינה אידיאלית על פי התורה, יכולנו להיות הרוב המכריע, אך זה לא קרה". לדבריו, עלייה המונית של "רבבות שומרי אמוני ישראל" הייתה משנה את ההיסטוריה של עם ישראל: "המדינה הייתה כמובן נוהגת על פי ההלכה, והרוח התרבותית הייתה נוהגת על פי הדרכתם של גדולי ישראל".

עוד מזכיר הרב סדן כי גם בזמן כינוס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל היה רובו המכריע של העם היהודי שומר תורה ומצוות, אך נוצר בה הרכב ש"רוב חבריו היו אנשים מנותקים מתורה" והם הלכו בעקבות הרצל ש"היה פעמים רבות שמאלני יותר וליברלי יותר ממר"צ של היום". לעומתם, החמיצו הדתיים הדתיים הזדמנות נוספת ולא נענו לקריאתו של הרב צבי הירש קלישר בספרו "דרישת ציון". "למה נרדמנו בשמירה?", תוהה הרב סדן, "איך עקפו אותנו ברגע המכריע? אחר כך התחילו הטענות נגד הרצל ונגד 'הציונית החילונית'".

לדבריו, "אולי זוהי שאלה לא כל כך נעימה, אולי יש בתוכנו אנשים שחפצים להשכיח מאתנו חשבון נפש מר זה. הרבה יותר קל להאשים אחרים, אבל כדאי שנעמוד קצת מול הראי ונשאל עצמנו כמה שאלות נוקבות".

איך יוצאים מהבונקר?

הרב סדן מסביר כי הציבור הדתי, ששמר על עצמו במשך 2,000 שנות גלות בהתבצרות ב"בונקר" של תורה, התקשה להפנים את העובדה כי תחיית האומה והקמת מדינה מחייבות השתלבות בעולם המעשה, ולכן היססו גם לקריאת הרבנים בעניין. במקומם עשה זאת הציבור החילוני, שפרץ לאוניברסיטאות, לפעילות מדינית וחברתית, לעבודת אדמה, לבריאות, ליצירה ולתרבות. לטענתו, את כל המקצועות הללו למד העם היהודי מהגויים, וספג מהם גם את ההשפעות השליליות הנילוות.

בהמשך מודה הכותב כי גם השתלבות הציבור הדתי לוותה בכישלונות רבים, אך הוא סבור שדווקא עכשיו יש לפנות לדרך זו: "האם ניתן להכחיש את העובדה שיש בינינו רבים, ואולי רבים מדי, שנשחקו במלחמת התרבות הזאת? האם אפשר להתעלם מההשפעה התרבותית החילונית הקלוקלת על מערכות רבות, שאמנם מגדירות עצמן דתיות אך בניסיונן להשתלב במערכות הכלליות בתחומים כגון אקדמיה, תקשורת ומשפט, הן אימצו לעצמן דפוסי חשיבה והתנהגות המנוגדים לדרכה של תורה?!". לדבריו, זו גם הסיבה להשפעה המועטת של הציבור הדתי על המדינה, "כיוון שלא הצלחנו עדיין להעמיד בשלמות את מודל החיים שאנו מאמינים בו".

הרב סדן קורא להכין את הציבור להשתלבות בכל מוקדי ההשפעה במדינה כך שלא יושפעו לרעה, ומציג כמודל את הצלחת המכינות הקדם צבאיות, שמחד תרמו רבות למדינת ישראל ומאידך בלמו את תהליך החילון בקרב הלוחמים והקצינים הדתיים בצה"ל: "בואו ניקח אחריות לבנות עולם אקדמאי נקי וטהור המתאים כולו לאורה של תורה ולאמונת ישראל; בואו ניקח אחריות לשקם את החברה על פי ערכי התורה: נעמיד כוחות גדולים בצבא, במערכת המשפט, בתקשורת וכיו"ב – אשר כולם ייבנו על טהרת הקודש ועם זה במלוא המסירות והאחריות לבניין הבית הלאומי של העם היהודי בארץ ישראל!". מודעה

בהמשך מדגיש הרב כי אין הוא קורא להשתלטות על המערכות הקיימות אלא על השתלבות בלבד: "אנא, בואו ניפטר מהיהירות ומהדמיונות שאנו לבד מסוגלים לעשות הכל - 'אם רק יסכימו לתת לנו את המדינה לכמה שנים – אנחנו נראה להם איך אנשי תורה מסוגלים לפתור את כל הבעיות של עם ישראל'. זוהי שטות ... הבעיות של עם ישראל גדולות לא רק 'בגלל החילוניים' ו'בגלל השמאל'".

בנוסף, דוחה הרב סדן את הקריאות להתנתקות ממדינת ישראל וכותב: "אפשר לשמוח בעצם קיומה של המדינה ולומר הלל ביום העצמאות – ובאותו זמן לבקר בחריפות את מה שצריך לבקר בה ... צריך גם לזכור שיש במדינתנו ב"ה הרבה דברים נפלאים וחיוביים ... מי שאינו יודע להיות שמח בחלקו ולהכיר טובה לריבונו של עולם וכל שליחיו הרבים מאבד את הבסיס המוסרי המאפשר ביקורת בונה וחיובית".
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3470095,00.html

_________________


לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות		אור ל שבת קודש י''ג באדר תש''ע    21:15   26.02.10   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  5. שנת 2001 חלפה לה....ואנחנו בשנת 2010, תזכורת:  
בתגובה להודעה מספר 1
 


מקור-המשך המסמך:
http://www.mitnadvim-hatikva.co.il/eyal/naalin.pdf
וכאן המסמך במגלול:
30. ''שתי הפגנות לשני עמים'' = ''אנרכיסטים נגד הגדר''
http://www.israblof.com/a58951-%D7%A9%D7%AA%D7%99-%D7%94%D7%A4%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%A0%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%94%D7%92%D7%93%D7%A8


תולדות אוסלו/בן-כספית
http://rotter.net/forum/gil/5870.shtml#3

.
.
.

__



לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
gva
חבר מתאריך 22.9.09
17599 הודעות		אור ליום רביעי י''ז באדר תש''ע    21:07   02.03.10   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  6. חבורה של טמבלים הימרו על מדינה ועם...באיזו זכות...ועדת חקירה ממלכתית!1  
בתגובה להודעה מספר 0
 
  



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות		אור ל שבת קודש ו' באדר ב' תשע''א    20:34   11.03.11   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  7. עו''ד שפטל: הסמאל שונא את עמידרור מאז אוסלו !!!  
בתגובה להודעה מספר 0
 
שפטל: השמאל שונא את עמידרור מאז אוסלו

עו"ד יורם שפטל קובע כי השמאל לא יסלח לעולם לאיש שניבא את כשלון אוסלו, "הוא היחיד שקבע ב-93 שפניו של ערפאת אינם לשלום".
פרסום ראשון: 11/03/11, 11:13 | בני טוקר


מקור:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/216703



מסמך/הבור: ''ננסה להצמד לעובדות ונניח לקורא לשפוט'' (*)
http://rotter.net/forum/gil/21483.shtml#24
הבור/פרק ראשון: ''האם אדוני מתפטר'' (*)
http://rotter.net/forum/gil/21483.shtml#25
הבור/פרק שני: ''קודש הקודשים'' (*)
http://rotter.net/forum/gil/21483.shtml#26
בע"ה, המשך הפרקים שבספר יובאו בהמשך ובהקדם.....



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות		יום חמישי י''ח באדר ב' תשע''א    12:00   24.03.11   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  8. דרור אידר: המסר היחידי - הרג יהודים !!!! (*)  
בתגובה להודעה מספר 0
 

.
.
תזכורת:
.
.
218. שר החוץ "האגדי" סילבן שלום השמע קולך !!
יו"ר המל"ל החדש והטרי, אלוף במיל' יעקב עמידרור השמע קולך !!!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5403&forum=gil&omm=218&viewmode=threaded

@ שאלה לנשיא המדינה שמעון פרס:
http://rotter.net/forum/gil/5589.shtml#10

שאלה ללשכת רוה''מ, חוץ, משפטים, ועדת חו''ב וועדת חוקה
http://rotter.net/forum/gil/5589.shtml#11


פרס: ''ההסטוריה לא חשובה, מה שחשוב זה העתיד''...למה?!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=69&viewmode=
מי מפחד מ''תולעת יעקב ודוֹד ישמעאל''?
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6179&forum=gil&omm=0




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד



תגובה מהירה  למכתב מספר: 
 
      

__________________________________________________________________________
למנהלים:  נעל | נעל אשכול עם סיבה | תייק בארכיון | מחק | העבר לפורום אחר | מזג לאשכול אחר | מחק תגובות | גיבוי אשכול | עגן אשכול
     


© כל הזכויות שמורות ל-רוטר.נט בע"מ rotter.net
חדשות