חשיפה: עדות שמיעה יחידה של מש''ק מודיעין ''בבל''  

http://rotter.net/forum/gil/5919.shtml#8

אריק שרון כדרכו תמיד התנהג בשרלטנות קטלנית. הוא סירב פקודה לדדו (קרא את הספר "דדו"). דדו בספרו מעיד שהוא רצה לפטר את שרון אבל דיין מנע זאת ממנו. אין כאן פוליטיקה כי דיין היה איש העבודה. תופתע גם אריק שרון היה איש העבודה. שרון היה איש של בן גוריון ושל דיין. גם שמואל תמיר מעיד על כך בספרו האוטוביוגרפי.

בניגוד למקובל לחשוב, אחרי ששרון לא קיבל (בצדק !) את הרמטכ"לות, הוא פנה אל יוסי שריד ולא אל בגין כדי להקים כח פוליטי חדש.

למרות הצלחותיו שרון היה שרלטן במלחמת יום כיפור. קרא את מה שכתב עליו דדו כששרון היה קצין אג"ם שלו בפיקוד צפון.

שרון היה שרלטן במלחמת שלום הגליל.

ועתה שרון הוא שרלטן ושקרן כהרגלו ביחסו למתנחלים.

הבעיה של מילשטיין שהוא כל כך שונא את מנהיגי העבודה והיו להם אנשים טובים! והוא "מסונוור ! ממנהיגותו הדורסנית של שרון.

אין איש צבא אחד שלא הביע הערכה לאופן שבו דדו ניהל אסטרטגית את המערכה. הוא פישל בכך שנתו אמון רב מדי לזעירא אבל מהרגע שבו הבין מסר ימים לפני יום כיפור שהמלחמה עומדת לפרוץ הוא ניהל אותה ללא שגיאות למרות הקשיים שהערים עליו אריק שרון.

השמאל היה פאשיסטי כבר אז. דם יהודים לא עניין אותו. מניעת תהילה צבאית משרון ממניעים פוליטיים - כן עניין אותו.

בר-לב היה רמטכ"ל מושחת שבזמנו הושחת צה"ל.

ארוחת שחיתות בימי ה' בשבוע בכל יחידות צה"ל היתה המצאה שלו.

גם הבן שלו, עומר בר-לב, היה אחד הכשלונות הגדולים בפיקוד על סיירת מטכ"ל. גם הבת שלו, נדמה לי שקוראים לה ורד, זכתה ל'סיבוב' עם הרבה חבר'ה מהצנחנים שהתפארו בכך....(את זה אני יודע מידע אישי)

שים לב. איש אמונו של דדו היה גנדי! אבל, חברו הטוב של דדו היה גם בר-לב.

גולדה דיין רבין דדו אלון (גם פרס היה אז שר בממשלה) כולם תמכו אז בהתישבות באופירה, נחל סיני, חברון גוש עציון גוש קטיף.

הם במלחמת יום כיפור כולם רצו להציל את המדינה ! איך אפשר להגיד עליהם (אז) שמאלנים ?

וכולם התנגדו אז לשרון בגלל שהוא איש לא אחראי (כולם חוץ מרבין שלכאורה בעיניך איש שמאל) !!!

הלוואי עלינו היום ראש ממשלה כמו גולדה. האישה היחידה שהיתה יכולה לדבר בתקיפות ללא יראה עם ניקסון קיסינגר והעולם כולו. בגין עם כל התקיפות שלו לא התקרב אליה.

השגיאה היחידה שעשתה גולדה היה שבחרה את דיין כשר בטחון שהיה לו בטחון עצמי מופרז ובכך הביא עלינו אסון.

גולדה היתה אשת ימין אמיתית כמו שלא רואים היום. (נעמי שמר ז"ל מזכירה אותה אבל אז כולם היו כאלה) היא עמדה על הצרכים הבטחוניים הטריטוריאליים של ישראל בכל נאום שנשאה בחו"ל והעולם העריך את זה.

יש איזה במה בעולם שאריק שרון יכול להגיד משהו ?

אני יכול לגלות לך שחברי הטוב חיים שברץ נהרג בחווה הסינית. גם שלמה ערמן ז"ל, בעל העיטור "גיבור ישראל" היה חבר קרוב שלי. חיים שלמה ואנכי היינו בתנועת הצופים בחיפה. אני עצמי הייתי בגולני במובלעת מול דמשק באותה מלחמה. ואם הכרתי אותם טוב הם היו אומרים דברים דומים.

תגובותי הקודמות באו:
1. עקב השמצות שהשמיצו אנשים כאן את דדו ואת בר-לב על השירות שעשו בתקופה של עד וכולל מלחמת יום כיפור. מה שהיה אחר כך זה סיפור אחר.

2. קראתי באדיקות את כל הכתבות וההקלטות שנחשפו במעריב וידיעות אחרונות לקראת 30 שנה למלחמת ביום כיפור האחרון. לא נאמר בהם דבר אחד שסתר את שכתב חנוך בר-טוב.

3. קראתי את מילשטיין במקור ראשון - העתון היחיד שאני משלם כדי לקרוא ולא אהבתי את מה שקראתי. קצת מתינות וצניעות פרופסיונלית, מה שנקרא לשון המעטה לא יזיקו. אחרי הכל מדובר בארועים מלפני שלושים שנה.

קרא למטה את העמודים מספרי ונסה להפריך את הכתוב שם.

לגבי טיעוניו של "שכל ישר" על שרון אתיחס לנקודה אחת. כתבת שדדו ביקש לפטר את שרון. לפרשה זאת הקדשתי עמודים רבים בספרי "קריסה ולקחה", פרק עשירי: "נטישת אופציית ההכרעה". קרא, "שכל ישר", את הספר או לפחות את הפרק, הפרך באופן מבוסס ולא בטיעונים מסוג "כמי שיודע כמה דברים", את הנתונים לגבי פרשה זאת ואסיר את הכובע בפניך.

דדו ביקש משרון לפנות את מקומו כרמ"ט פ. צפון ורבין מקדם אותו.

דדו חלק ראשון עמוד

מי שבאמת רוצה להכיר איש מיוחד משכמו ומעלה צריך לקרוא את הספר.

הקטע שנגע ללבי בספר יותר מכולם היה דווקא ממלחמת השחרור והוא מג"ד.

ו 618

בספר עב הכרס "דדו", 770 עמודים, ישנם עוד תאורים ארוכים ורבים של אירועים שאילצו את דדו, מפקד המלחמה המסובכת הזאת (ויש לזכור המלחמה לא היתה רק עם מצרים בדרום אלא גם עם הסורים בצפון ומשם הסכנה לקיומה של מדינת ישראל היתה הרבה יותר גדולה מהסכנה של מצריים) שבמקרים רבים במקום להתעסק במלחמה התעסק דדו בבעיות שיצר שרון. דדו היה לבד. דיין היה out בר לב שהיה בכיר מדדו לא הסתדר עם שרון והתקשה לנווט מהלכים אסטרטגיים בחזית הדרומית. כל האלופים הזוהרים של מלחמת ששת הימים נשאו אל דדו עיניים כמנהיג והמפקד הבכיר ללא עוררין שניצח את המלחמה. גולדה סמכה רק עליו, בכל ההחלטות האסטרטגיות היא תמכה בו כנגד דיין. ישנו ספר מצוין נוסף חדש יחסית - "הצופה שנרדם" שתומך בעמדה שדדו היה האיש האחראי לניצחון במלחמה. ואני יודע שללא כל כל החפ"שים שנתנו את נשמתם לא היינו יכולים לנצח את המלחמה. השילוב הזה בהנהגתו של דדו עשה את ההבדל.

כמו שעוד לפני מלחמת ששת הימים הבין דדו שעם שרון אי אפשר לעבוד (מי שמזלזל בדדו לא יודע מה הוא מדבר. דדו ניצח את הסורים בששת הימים ללא תגבור נוסף של כוחות מעבר למה שהיה בפ"צ. אח"כ כבונוס עם כוחות מועטים הוא ניצח את הירדנים וכבש את השומרון ג'נין שכם). חששו של דדו התממש במלחמת יום כיפור במקום להלחם בכוחות משולבים דדו היה צריך לכבות שריפות של מריבות אישיות ששרון הדליק.

בקצרה. הטענה נגד שרון היתה שהוא לא היה מוכן לעשות את העבודה האפורה שהפיקוד ביקש ממנו לעשות. לפנות או לרתק את הכוחות המצרים בחווה הסינית כדי לפנות את הציר אל ראש הגשר. זאת ועוד שרון לא היה מוכן לקבל מרות מאף אחד שלא קיבל את התכנית שלו למלחמה. הוא נלחם כאריה אבל לבד.