פרשת מדאחת יוסף ז''ל הי''ד = פרשת ''הקרב'' בחווה הסינית  

בדיוק כמו שמוציאים החוצה, ייצור כלי נשק, ומכשירי קשר, ומטוסים וכו', וגם את הטיפול האחזקתי בהם, וכן עוד מערכות, צריך בהחלט לחשוב על דברים שעדיין מקובל בצבא לראותם כחלק מהמערכת הצבאית, אבל היא צריכה להפתח.
תאונות דרכים , במקום למצ"ח- צריך להעביר למשטרת ישראל.
עבירות פליליות אחרות כמו גניבות או רצח וכד' ג"כ צריכות לעבור לבתי משפט אזרחיים.

בבג"צ 7232/01.

@ להלן:
טיעונים שהועלו על ידי ב"כ העותרים, עו"ד דנינו, בדיון
שהתקיים ביום 30.6.2003.

"השאלות המרכזיות" !! "תמצית טענות העותרים" !!

"מי שנתן את ההוראה - לנמנע מהפעלת כוח צבאי לחילוץ המנוח
מדחאת יוסף ז"ל - לא היה גורם פיקודי-צבאי." !!

"אי הרלוונטיות של התחקיר המבצעי שנערך ברשותו של האלוף
במיל' יורם יאיר המכונה "יה-יה". !!

"הרמטכ"ל {שאול מופז} שנוכח בארוע ציין
במפורש שבעת האירוע הוא עצמו שוחח בטלפון עם הפלשתינאים
והבין משיחתו זו, ואני מצטט {נספח 2 לעתירה}
"שהיכולת שלהם להגיע לשם היא לא מעשית והם ניסו למשוך זמן."

במאמר מוסגר יצויין כי...:-
"כל פניותנו לקבלת כתב המינוי של צוות החקירה הצבאי
לא נענו- רק לאחרונה קבלנו תשובה שכתב המינוי "נעלם"....!!

איך ערכים, שהתקבלו כתוצאה מפעולות מוצלחות של הצבא לפני עשרות שנים, ואושרו מאז באין-ספור מלחמות, מבוטלים בהינף יד? * קל מאוד לא לבצע משימות, לא לפנות פצועים, לא ללחום, לטעות בניווט, ולא להתאמץ. אך כדי להשיג יתרון צבאי, הדבר החשוב ביותר הוא לחנך להישגיות צבאית * אין מחיר לשמירת העיקרון של חילוץ חיילינו ופצועינו * ללוחמים יש היגיון בריא, והם יעשו את מה שצריך לעשות. זה פשוט לגמרי: אתה מכיר את הלוחמים, אתה אוהב אותם, ולא תפקיר אותם * אם יש נכונות לחלץ פצועים, אנשים ימצאו את הכוח ואת הדרך לעשות זאת *
מאת אביתר בן-צדף

"שכבתי ליד הטנק, וחיכיתי שיחלצו אותי", אמר יעקב גיני לאלוף-משנה (מיל') ד"ר אשר פורת, מי שהיה רופא חטיבה 7, ויחד עם שמואל בר ז"ל חילצו מטנק פגוע בפאתי שונת נימרין במבצע "תופת", מארס 1968, באזור כראמה. ד"ר פורת היה המום. שניהם ישבו על הבימה לפני כארבע-חמש שנים בכנס של מפקדת קצין רפואה ראשי, ושוחחו על האירוע, שחיבר אותם יחדיו.

"אני חושב, שהמשפט הזה הוא הכי מפתיע והכי מופלא ששמעתי אי-פעם. גיני לא הבין מה נעשה כדי להוציא אותו מהטנק, ולא הבין שכמעט במקרה הצלחנו לחלצו. בהארה, שאיני יודע את מקורה, החלטתי לצאת לחלץ אותו, אחרי היסוסים רבים ביותר. הייתה לי הרגשה, שאין לי סיכוי לחזור, אבל משהו חייב אותי לעשות זאת

"יש עוצמה אדירה באמונה של החיילים, כי יחלצו אותם כאשר ייפגעו", מסכם ד"ר פורת, "צריכים לחנך, שאין משאירים פצועים בשטח. אבל בשטח עצמו המפקדים צריכים לפעול בשיקול דעת, ולזכור שתמיד יש דרג מעליך, שיכול לעזור בחילוץ. ההחלטה לחלץ, או להימנע ממנו, הנה החלטה כבדה מאוד. כל החלטה בשטח הזה הייתה כרוכה בהרבה הרוגים. הצלחתי, כי ניצלתי עד תום את המזל שלי ... אך אם יש נכונות לחלץ פצועים, אנשים ימצאו את הכוח ואת הדרך לעשות זאת".

בארצנו הסוערת, שבה אורך החיים של ידיעה, ולו תהיה המרעישה ביותר, אינו גדול משתי יממות, הצליחו תא"ל אלעזר שטרן, קצין חינוך ראשי (קח"ר), ותא"ל גרשון הכהן, ראש חטיבת תורה והדרכה (רח"ט תוה"ד) במטכ"ל/אג"ם, להסעיר את האווירה כמה ימים כאשר פרסמו איגרת הנחיה למפקדי צה"ל, ובה קבעו, כי אין לחלץ פצועים בכל מחיר. איגרתם (ראו מסגרת) הביאה לגל של מכתבי ביקורת ומאמרים, וגם הביאה כמה אלמנות צה"ל לפנות לארגון על מנת שיגיב על העניין העקרוני.

"מה זה עניינו של קצין חינוך ראשי לטפל בחילוץ פצועים?" - שואל בהתרסה תא"ל (מיל') צורי שגיא, מוותיקי הצנחנים בצה"ל, שפיקד על חטיבת מילואי צנחנים בשלהי מלחמת יום הכיפורים, ולאחריה היה בסיוע הצבאי, שהגישה ישראל לכורדים בעיראק. לדעת שגיא, התערבות קח"ר בנושא מעידה על שפל בהשפעת המפקדים בצה"ל, שאליו נגרף קח"ר, ותפס יוזמה. "יש בעיה בדרגי הפיקוד, שאינם מגיבים על המסמך הזה", הוא אומר.

גורם אחר בצה"ל, שביכר להישאר בעילום שם, עונה על קושייתו של שגיא באומרו, כי למסמך, שכתבו קח"ר ורח"ט תוה"ד, אין כל ערך. "אף אחד בצבא לא מתייחס אליו יותר מאשר כאל סתם כסת"ח על פרשת אי-חילוץ הלוחם הפצוע מדחת יוסוף באירועי קבר יוסף בראש השנה האחרון", הוא אמר.

חבל שנכתב המסמך
תא"ל שגיא אינו רואה את הדברים כך. הוא סבור, כי למסמך של שני קצינים בכירים כל כך יש השפעה, ולכן חבל שנכתב. "איך ערכים, שהתקבלו כתוצאה מפעולות של הצבא לפני עשרות שנים, ואושרו מאז באין-ספור מלחמות, מבוטלים בהינף יד? עד כה זה היה ערך מקובל. מדוע יש צורך בחדשנים הללו?" תוקף שגיא, וממשיך, "כאשר צבא עוסק בקוד אתי, הוא אינו עוסק בדברים חשובים אחרים".

לדעתו, קל מאוד לא לבצע משימות, לא לפנות פצועים, לא ללחום, לטעות בניווט, ולא להתאמץ. אך כדי להשיג יתרון צבאי, הדבר החשוב ביותר הוא לחנך להישגיות צבאית. "מאז שאני בצבא הייתה מלחמה להעלות את הסטנדרטים. מודע עכשיו הצבא עושה לעצמו הקלות?! זה תירוץ לאנשים בלי יכולת ביצוע". והרי, לדעתו, מעטים בעלי היכולת).

מניסיונו העשיר בלחימה ובפיקוד, אומר שגיא, "יכולים להיות מצבים, שיחידה לא יכולה לבצע. זו אחריות המפקד לבצע, וצריכות להיות לו סיבות טובות, והוא חייב לתת דין-וחשבון על מעשיו, ולהסביר היטב את החריג".

כאשר צורי שגיא התגייס לצה"ל, בראשית שנות החמישים, היה שפל איום ונורא, כדבריו, ברמת הלחימה של צה"ל. הצנחנים של גדוד 890 קבעו את ערכי הלחימה של צה"ל תוך התנסותם בסוגים שונים של לחימה. חילוץ פצועינו בכל מחיר נקבע כערך, ואומץ על-ידי כל הדרגים. לדברי שגיא, זה היה אילוץ מבצעי, ולא ערך. "כאשר היו בעיות בפינוי נפגעים, הכניסו זאת הכוח לצבא. היינו צריכים להכין תרגולות, אלונקות וציוד רפואי, ולהטמיע את הערך, שלא משאירים פוצעים בשטח".

בפעולת עזון נאלצו הצנחנים להשאיר את ג'יבלי הקטן בשטח - בהסכמתו - ולאחר שנוכחו, כי לא יוכלו לפנותו מבלי לסכן את הכוח הקטן, שחיילי הלגיון הירדני רדפו אחריהם. הדבר לא עבר בלי לבטים, ורק התעקשותו של ג'יבלי הקטן שכנעה אותם לבסוף.

מפקדי צה"ל צריכים להתבייש ולהתנצל
"חילוץ הוא דבר שצריכים לדעת לעשות", מדגיש שגיא, "לא כל פינוי צריך להיות ברמה של גבורה אישית; וכשאין מפקדים, לא יהססו חיילים לעשות זאת".

לגבי מה אירע בקבר יוסף מעיר צורי שגיא בלהט, "אין משנים ערכי לחימה לפי מה שהיה שם. מפקדי צה"ל צריכים להתבייש ולהתנצל. כל הצבא עמד הכן, ולא חילץ פצוע אחד. לה לא הביאו תגבורות? אפשר היה להביא למקום כמה כוחות, שצריך לבצע חילוץ מסודר. אבל החילוץ התעכב עקב בעיות מדיניות. סמכו על ג'יבריל רג'וב ..."

ועוד הערה יש לצורי שגיא אודות הצורך בחילוץ הפצוע, שדימם למוות: "אם זה דרוזי, היו צריכים להתאמץ עבורו פי עשרה!"

"אין תירוץ לאי-חילוץ פצועים"
תא"ל (מיל') אמציה חן (פצי) פיקד על סיירת "שקד" בשנות השבעים, במלחמת יום הכיפורים פיקד על גדוד הסיור של אוגדת שרון, ובשנות השמונים היה מפקד אוגדה. במהלך שירותו ביצע כמה חילוצי פצועים, ובאחד הם אף נפצע. הוא מנסה להבין את ההיגיון מאחורי האיגרת של שני הקצינים הבכירים. "העלאת הסוגיה מעידה, כי צה"ל הכיר בעובדה, כי מבחן החילוץ מעלה כמה סימני שאלה; וצה"ל, כדרכו, שוגה, ומטפל בנושא בצורה מינהלית ומילולית".

"אין תירוץ לאי-חילוץ פצועים, ולא יכול להיות מצב כזה" - הוא קובע. "אין מחיר לשמירת העיקרון של חילוץ חיילינו ופצועינו!"

אין מפיקים לקחים
לדברי פצי, במקרה הזה עצם העלאת הנושא על סדר היום הציבורי מעלה חשד, כי המערכת תסתפק בעצם העלאת הנושא, ותראה בזה טיפול עניני וממצה בסוגיה. לדעתו, הבעיה המרכזית של צה"ל היא שצה"ל מתעלם מהניסיון האדיר, שצבר במלחמות ישראל. "הדבר החמור ביותר הוא באמירה הממוסדת, השקרית והבלתי-מוסרית של חיילים ושל מפקדים מול הקברים הדוממים מדי שנה - 'במותם ציוו לנו את החיים!' לבעלי מקצוע (וכאלה אמורים לכאורה להיות אנשי הצבא) יש פירוש אחד לאמירה זו: עליהם לשנן וללמוד את נסיבות נפילת הבחורים, ולהפיק את מרב הלקחים כדי למנוע קרבנות נוספים. דהיינו, לקחי נפילתם ימנעו את נפילת הבאים אחריהם. מאחר שהנושא לא נחקר, הרי שראינו בתחום הזה כשלים חמורים: למשל, הפקרת לוחמי המעוזים במלחמת יום הכיפורים. צה"ל לא חילץ את רובם, ואחרים קיבלו פקודה לנטוש ולברוח. הנושא ירד מסדר היום".

פצי קובע, כי צה"ל מתעלם לחלוטין מלקחי מלחמת ששת הימים. "המכשלות, שהיו במלחמת ששת הימים, למרות הניצחון המזהיר, התבטאו כבר במבצע 'תופת' בכראמה תשעה חודשים אחריה, וגם נפלנו בגלל זה לכשל המבצעי הכבד עוד יותר במלחמת יום הכיפורים. גם ממנה לא הפקנו לקחים, למרות ששילמנו דם ודמים רבים כל כך. אחריה הייתה התנגחות בין גנרלים, שכונתה הפקת לקחים. זה מה שהנחה את שיקום צה"ל, שעלה מיליארדי דולרים.

"הטרגדיה של מדינת ישראל היא שמלחמת שלום הגליל, שהייתה אמורה להיות מבחן לשיקום צה"ל הוגדרה פוליטית כמלחמה שאין לבחון אותה, וכך אבדו לקחים והערכה לגבי טיב הכוח. קלקולי מלחמת יום הכיפורים חזרו על עצמם במלחמת שלום הגליל, ועל הרקע הזה ניתן להבין את מערכת הכשלים, שחווה צה"ל ממלחמת שלום הגליל ועד עתה".

מבצעית, טוען פצי, "הכשל העיקרי של צה"ל הנו בעשיית הקרב המשולב הבין-זרועי והבין-חילי. מכשלה זו מוכרת מראשית ימי צה"ל ועד עתה. כתוצאה מכך מפיקים לקחים ברמה מינהלית ואישית. מראים שעושים, אבל לאמיתו של דבר לא עושים דבר", הוא קובע.

"במקרה של קבר יוסף הדבר חמור שבעתיים כיוון שצה"ל לא עשה דבר לחילוץ אנשיו, והסתמך על פתרונות שאינם בשליטתו. לו עשו זאת במו ידינו, הפצוע היה נחלץ, והיה היום בין החיים. מאז הקמת המדינה עמד העיקרון, שאין זולתנו להגנת המדינה.אפשר להיעזר בזרים, אך אין תחליף לנו. עם חתימת הסכם אוסלו ומתן נשק לבעלי בריתנו לכאורה, הטיל צה"ל חלק מתפקידיו הבסיסיים - בהשראת המנהיגות הפוליטית - על הרשות הפלשתינאית; וזה נמשך למרות אירועי מנהרת הכותל. התוצאה בלתי נמנעת: הרמטכ"ל קיבל את הצעתו של ג'יבריל רג'וב.

"זה פרדוקס, שאין מורכב ממנו: הצבא נלחם מול אויב, שמפעיל נגדו נשק שלנו עם כדורים, שמיוצרים בתעשייה הצבאית שלנו, כאשר אחת מזרועות הביטחון של האויב מציעה הצעה מאוד מסוכנת: רג'וב הציע את החילוץ כדי לסכל את כניסת צה"ל למקום".

"חילוץ פצועים – אקסיומה!"
לדברי פצי, חילוץ פצועים הנו עניין שולי. כיוון שהוא אקסיומה – דבר, שארינו דורש הוכחה – בחיי יחידה קרבית. "צבא, שאין חייליו בוטחים זה בזה ובמפקדיהם, שאינם ערבים זה לזה,אינו מלוכד כיחידה. חיילים מתלכדים סביב מפקד, שיכול לבצע את המשימה, וגם להחזירם הבייתה בשלום; וזו אינה סתירה. זה ביטוי למקצועיות", הוא אומר.

פצי מספר, שסבו היה אומר, "אתה עושה, או שאתה מסביר ..." ולצערו, צה"ל כעת מסביר.

הוא סבור, שלדברים הללו אין כל בסיס במציאות של היחידות הלוחמות. "שני הקצינים המצוינים הללו נקלעו לעין הסערה שלא מרצונם. מה שהופקר היה המתחם וחיילינו שהותקפו בו, ולא רק הפצוע". לדבריו העלאת הדברים על הכתב אינה מעלה ואינה מורידה. היחידות הלוחמות ימשיכו להתנהל כדרכן, והמסמך הזה יידחה על ידיהן כפי שמסמכים אחרים לא הוטמעו. "כאשר אין העובדות נר לרגלי מקבלי ההחלטות, אלא תחושות בטן ומיתוסים, אין משנה מה יוצא מההחלטות. גם אלה וגם אלה לא יתבצעו כיוון שללוחמים יש היגיון בריא, והם יעשו את מה שצריך לעשות. זה פשוט לגמרי: אתה מכיר את הלוחמים, אתה אוהב אותם, ולא תפקיר אותם.

"עצם העלאת הדברים על הכתב אינה רלוונטית. מי שקבע את הערכים ימשיך לקבוע אותם הלכה למעשה. אם יחידות העלית של צה"ל ייכשלו, ויפקירו פצועים, תהיה לכך השפעה חמורה על הצבא".

ומתי, בכל זאת, ניתן להפקיר פצוע?

"אסור!"

מה זאת אומרת?

"צבא, שמוכן למלחמה, אינו מפקיר את פצועיו ואת אנשיו. בכל המקרים, שהופקרו פצועים בזמן האחרון, היו הפקרות, חוסר מוכנות וחוסר תכנון. להפוך זאת לתורת לחימה? מה פתאום?!"

דו"צ, קח"ר ורח"ט תוה"ד אינם עונים
כל בקשותינו לראיין את תא"ל אלעזר שטרן ואת תא"ל גרשון הכהן נדחו על-ידי דובר צה"ל.

דילמה ב"תופת"
ד"ר אשר פורת, יצחק בלק ושמואל בר זכו בעיטורים על חילוץ פצועים תחת אש ירדנית במבצע "תופת" * הרופא זחל עם הטנקיסטים, וגרר שני פצועים על גבי שמיכה אל מקום מבטחים * הנהג הושאר פצוע בטנק כיוון שלא היה טעם לסכן חיים בחילוצו * הפצועים שכבו במקום כבר כמה שעות, והיינו צריכים לפעול במהירות * "הם חיים, ואי אפשר להשאיר אותם שם" *

בצוהרי היום מצא את עצמו רופא חטיבה 7 בדילמה במהלך מבצע "תופת". צוות טנק מכוח החוד של גדוד 82 נפגע בפאתי הכפר שונת נימרין תחת אש של כוחות הליגיון הירדני, וניסיונות לחלצו לא צלחו. סא"ל אברהם רותם, המג"ד, נפצע באחד הניסיונות החילוץ, וד"ר פורת הגיע למקום, וטיפל בו. "החלטתי שצריך להיכנס, ולחלץ את הצוות הפגוע. חיפשתי צוות טנק, וחברים של הפצועים רצו לעשות זאת. עליתי כאיש צוות רביעי בטנק, ונכנסנו מיד לאחר שניסיון של קצין החימוש לחלץ את הטנק - השלישי בסדרה - נכשל אף הוא. הטנק של בלק נכנס לשטח כשהרופא בתוכו, למרות שזה אינו תפקיד של רופא לחלץ פצועים. זה עניין של שיקול דעת במקום".

"אחר כך חטפתי ביקורת מכמה אנשים בחיל הרפואה על מה שעשיתי, למרות שהלוחמים העריכו זאת מאוד, ונתנו לי את עיטור העוז על המעשה", אומר כעת אל"ם (מיל') פורת, שממשיך לשרת במילואים, למרות פציעתו החמורה.

עד היום נראה לד"ר פורת, שלא הייתה סבירות רבה להצלחת החילוץ. ואכן, לנוכח האש הכבדה על הטנק הפגוע ועל הדרך אליו, הוא החליט - אחרי שני ניסיונות חילוץ, שעלו יפה - שלא לחלץ את איש הצוות הרביעי מהטנק. הטנק עצמו נלקח שלל, והגופה הוחזרה לישראל רק אחרי כמה חודשים.

חילוץ בזחילה
הטנק התחיל להתקדם, עד שיצחק בלק, מפקד הטנק, החליט, שמסוכן להתקדם עוד. ד"ר פורת והמט"ק ירדו מהטנק, שעליו נותר התותחן שמואל בר והנהג. הם התחילו להתקדם תחת אש, שנורתה עליהם מטווח קרוב ביותר עד שהגיעו בזחילה לטנק הפגוע, מרחק של כמה עשרות מטר. "אני חושב, שאפילו בקורס קצינים לא זחלתי, אבל תחת אש פתאום ידעתי לזחול, למרות שאיני לוחם והייתי יותר מבוגר משאר האנשים. כשאתה נמצא תחת אש אתה זוחל פנטסטי.". אופיר, מפקד הטנק הפגוע, הצליח לחלץ את עצמו, והגיע אל כוחותינו, וקיבל טיפול רפואי. בלק ופורת חילצו איש צוות, והחלו לגרור אותו, בזחילה על גבי שמיכה, אל שטח מוגן. "איני מבין איך לא פגעו בנו", תמה ד"ר פורת.

לפני כמה שנים חזר ד"ר פורת לשונת נימרין עם תצלום אוויר של האזור, ומצא את מקום הקרב. "אמרתי לעצמי, אם אז הייתי יודע איפה אני, לא הייתי מעז. זה היה יותר מפחיד מאשר בקרב עצמו", הוא אומר.

"הפצועים שכבו במקום כבר כמה שעות, והיינו צריכים לפעול במהירות. היינו שם לבד, אני ומפקד טנק בן עשרים, מול כל הצבא הירדני, והתחלנו לזחול לאחור כשהטנק שלנו מחפה עלינו". אבל לטנק הייתה בעיה, הוא לא היה יכול לירות בתותח, כדי לא להעיר את כל הגזרה, ובמקלע שלו היה מעצור. "אנחנו סוחבים את הפצוע, שהיה מרוסק לגמרי, ואני מהרהר בטמטום שלי להיכנס לשטח, ולסכן את כולנו, כדי לחלץ אנשים, שאין להם כל סיכוי. הבנתי באותו רגע,שהפעולה מיותרת, אבל המשכתי. הם חיים, ואי אפשר להשאיר אותם שם".

זו הייתה עבודת פרך לגרור את הפצוע על השמיכה אל קווינו בזחילה על הכביש תחת אש. "הגענו אל הטנק שלנו, והסתתרנו מאחורי הטנק. בלק צעק על התותחן מדוע אינו יורה, והוא סיפר על המעצור. בינתיים טיפל הדוקטור בפצוע, ואנשי הצוות הכינו בינתיים מצע מברזנט, שהונח על מכסה המנוע, ועליו הם היו אמורים להשכיב את הפצועים, שחולצו מהטנק הפגוע.

שמואליק רוצה לחזור עוד פעם
"הבנתי, שצריך לחזור, וזה היה רגע של חולשה. הבנתי שאני מתגרה בגורל, ועברו כמה שניות ועוד פעם זחלנו. הפעם אני והתותחן שמואל בר. הגענו לטנק הפגוע, וחילצנו עוד פצוע. בדרך חזרה דיברנו על נהג הטנק, שנותר בתוכו. שמואליק הציע לחזור, ואמר, שיטפס על הצריח, ויוציא את הנהג. חשבתי, שבמצב הזה שיקול הדעת שלנו לא צלול לחלוטין, ושמואליק יכול ליהרג. הטנק היה במרחק של כחמישה-עשר מטר מהירדנים, ואני נותן להם מטרה קלה. הוא ייהרג. אמרתי לו, שאיני מוכן שהוא יעשה זאת, ושמואליק תקע בי מבט נורא, כאילו שאני פושע. הוא לא העז להגיד לי מלה כיוון שהכיר אותי כאדם וכרופא. יחד עם זאת, ראיתי, שהוא כועס עליי".
השניים זחלו חזרה דרך הגיהנום, והגיעו בשלום עם הפצוע. העמיסו אותם בעדינות על מכסה המנוע, ויצאו לדרך. "אמרנו לנהג הטנק, 'סע מהר ובזהירות!' זה סוג ההוראות, האופייניות למצב".

הם הגיעו לתוך הכפר, והחלו לטפל בפצועים תחת אש ארטילרית. "לי הייתה תחושת בטן נוראית, שעשיתי את שטות חיי משום שזה נראה לי כסיכון מיותר. חשבתי אז, שאף אחד מהם לא יחיה, אבל רציתי להציל אותם בכל מחיר". הרופא טיפל בשלושת הפצועים, וקבע להם עירויים. הפצועים הועמסו על זחל"ם הפינוי, ופונו למסוק, שהוזעק למקום, שלא הייתה בו ארטילריה של האויב, לחלצם. עוד בשונת נימרין נפטר אחד הפצועים,

המח"ט משתולל
אחרי שהפצועים פונו בהיטס ניגש ד"ר פורת לאלוף-משנה שמואל גורודיש, מפקד חטיבה 7, ודיווח לו על הפצוע, שטרם חולץ מהטנק הפגוע. המח"ט החליט לצאת אישית למקום, והופתע להיווכח, שגם הוא אינו יכול להתקדם אל הטנק הפגוע. גורודיש היה מתוסכל, רתח מזעם, אך הבין, שאי אפשר לחלץ את הטנק על נהגו הפצוע ועל מערכותיו (שהיו סודיות; ולכן נדרשו לחלצו). "הוא הבין, שקל להילחם בדיוויזיות מצריות, אך אי אפשר לחלץ פצוע אחד. זה מצב אחר לגמרי".

בהמשך הלחימה נפגע ד"ר פורת מאש ארטילריה, ואיבד את ידו בפציעה קשה. הוא מצא את עצמו בסוף היום שוכב בבית-החולים ליד יעקב גיני. לימים גיני נשא לאשה את האחות, שטיפלה בשניהם, ולא מזמן נולדה נכדתם.

"חודשים התהלכתי בדיכאון נוראי על שלא חילצנו את הנהג הפגוע. הייתה לי בעיה מצפונית, ובדקתי את עצמי אלף פעמים: לא הייתי צריך לשלוח מישהו אל המוות, כדי להציל את הבחור". כעבור כמה חודשים החזירו הירדנים את גופתו, ובניתוח שלאחר המוות נקבע, שהוא נהרג מיד בפגיעה בטנק. "זו חוכמה לאחר מעשה. באותה מידה היה יכול לדמם למוות מחוסר טיפול".

שבועת הרופא מחייבת אותך להציל חיים ...

לא ולא. נניח שבית בוער, האם עליי, כרופא, להיכנס לבית הבוער לטפל בפצועים?

אם כך, מדוע היו לך ייסורי מצפון?

יש תחום שאינו מוגדר: כשאתה יודע, שכדי לחלץ פצוע, אתה הולך להרוג מישהו אחר. לו ידעתי בוודאות, שהוא הרוג, לא הייתי מהסס שנייה אחת. אני מדבר בצורה אכזרית: לא הייתי מסכן חיים, כדי להביא גווייה, למרות שזה מאוד חשוב למשפחה. אבל באותו מצב לא ידעתי שהנהג הרוג, ומצד שני היה רצון לחלץ פצועים, ועשינו את כל המאמצים.

צריך לזכור, שמעלינו היה מפקד חטיבה. הוא ביקש רשות מאלוף הפיקוד רשות לכבוש את האזור, כדי לחלץ את הפצוע. הוא נענה בשלילה, ומאלוף ישראל טל אני ידע, שגורודיש לא נעצר באלוף הפיקוד, אלא הגיע לרמטכ"ל, שלא אישר את החילוץ משום שלא רצה לסכן חיים.

האם אפשר לפתח ממה שעשית תורת לחימה לרופאים חטיבתיים?

לא. אני לא אלמד זאת. זו החלטה מבצעית, שרופא צריך לקבל לאור המצב, במקום. זו לא שיטה. השיטה הצה"לית בדוקה וטובה - מי שנמצאים בשטח, חיילים וחובשים, צריכים לחלץ את הפצועים. בשונת נימרין היה מצב מיוחד, שחייב אותי לעשות מה שעשיתי.

החלטתי אז הייתה נבונה, ובדקתי את עצמי מאוד, והעמדתי זאת גם לביקורת של גורמים אחרים בחיל הרפואה. על הפעולה זכיתי בעיטור העוז, אבל גורמים אחרים בחיל הרפואה, שגם היו תחת אש, ביקרו את מעשיי. יש דעות אחרות על מה שעשיתי. הבעיה מורכבת, וקשה לשפוט. אני חושב, שבסופו של דבר מה שקובע זה הרצון העז והבלתי-מתפשר לחלץ את הפצועים, עם שכל, עם ראש, ובלי לסכן בצורה בלתי סבירה אנשים אחרים.

מה דעתך על מה שהיה בקבר יוסף?

לא הייתי שם, ואיני יכול לשפוט. זה מצב מורכב מאוד. איני יודע כמה כוחות היו שם לרשות המפקדים, כדי לבצע חילוץ, איני יודע את השיקולים המבצעיים, ולכן זו התרשמות מרחוק.

___

לוחמים במג"ב מתריעים: נסרב פקודה אם יחודשו הסיורים המשותפים עם שוטרי הרש"פ. מג"ב: לא התקבלה הנחייה אך לא אנו בוחרים את המשימות.

שמעון כהן

לוחמים במשמר הגבול מביעים תרעומת, ואף מאיימים בסירוב פקודה, אם יחודשו הסיורים המשותפים עם אנשי הביטחון של הרשות הפלשתינית.

את הדברים אומרים לנו היום הלוחמים בעקבות הדיווחים ולפיהם אחד הנושאים שאותם העלה שר הביטחון אהוד ברק בפגישתו עם ראש ממשלת הרש"פ סלאם פיאד הא בחינה מחודשת של הסיורים המשותפים בחלק מהאזורים.

פגישתם של ברק ופיאד מתקיימת כחלק מההכנות לביקורו של הנשיא האמריקאי בוש בישראל. לקראת הביקור מנסה ההנהגה בישראל להגיע למרב ההסכמות עם הנהגת הרש"פ. לשם כך נועד ראש הממשלה אולמרט עם יו"ר הרש"פ אבו מאזן ולשם כך נועד ברק עם פיאד. על פי הדיווחים הועלו מספר סוגיות ביטחוניות בפגישה בין השניים, ובהן ככל הנראה גם סוגית הסיורים המשותפים.

עם היוודע הכוונה לבחון את אפשרות חידוש הסיורים הביעו מספר לוחמי מג"ב זעם והבהירו כי לא יבצעו את המשימה שתינתן להם באם אכן מתכוון שר הביטחון לקיים את המהלך.

הלוחמים ששוחחו עמנו מזכירים את פרשת הירצחו של לוחם משמר הגבול פקד יוסף טבג'ה בידי שוטרים פלשתיניים שהיו שותפיו לסיור. האירוע התרחש בשנת 2000 בגזרת קלקיליה, ולדברי הלוחמים לא זכה לחשיפה ראויה כדי שלא לעורר מחאה ציבורית במידה ותתעורר אפשרות עתידית לחידוש הסיורים.

יצוין כי רוצחו של טבג'ה הי"ד נלכד בידי צה"ל שש שנים מאוחר יותר בפעילות שבוצעה בעיר שכם והוברר כי מדובר במחבל מטעם 'חללי אל אקצה' שפעילותו מומנה על ידי אנשי חיזבאללה שהגיעו לישראל כדי לנהל פעולות טרור.

"מבחינתנו זה יותר חמור ממעשי הרצח שקרו בנשק שנתנו לפלשתינים. כאן לא רק שנתנו לשוטרים האלה את הנשק אלא שממשלת ישראל שמה גם את הקורבן, כלומר אותנו בתוך הג'יפ של הרוצח. זה טירוף של ממש. לא נסכים לשתף פעולה עם מעשה כזה", אומר אחד הלוחמים.

לוחם נוסף מחריף גם הוא את הדברים ואומר: "לא נסכים להיות קרבנות הביקור הזה של בוש. אם אולמרט רוצה לקדם את ענייניו מול האמריקאים שיצא הוא לסיור משותף איתם. אנחנו לא מוכנים להמר עוד על חיינו".

הלוחמים סיפרו כי עם היוודע החשש מחידוש הסיורים שוחחו עם עוד כמה מחבריהם, ורוח הדברים שהתגבשה ביניהם הייתה שבמידה ואכן תתקבל הוראה להשיב את הסיורים על כנם יסרבו פקודה

בתגובה לדברים אומר דובר משמר הגבול כי לפי שעה "אנחנו לא מכירים כל כוונה לחדש את הסיורים המשותפים. לא הגיעה אלינו כל הנחייה בנושא". עם זאת הבהיר כי "אם תתקבל הנחייה כזו כל שוטר יבצע את מה שיורו לו. אנחנו לא בוחרים את המשימות ונעשה את כל נמה שיורה לנו הדרג המדיני. אוי ואבוי לנו אם נתדרדר לסירובי פקודה כי הוראות מסוימות לא מוצאות חן בעיני מישהו".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/170419

לראשונה משנת 1999 נפגשנו קצינים בכירים בצה"ל ובמנהל האזרחי עם ראשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים במוקטעה של העיר ג'נין שבגדה. בין היתר השתתפו בפגישה מפקד אוגדת יהודה ושומרון תא"ל נועם תיבון וראש המנהל האזרחי תא"ל יואב (פולי) מרדכי. הם נפגשו עם ראשי מנגנוני הביטחון בעיר ובהם ראשי כוח השיטור, ואף ערכו עמם סיור בעיר. בפגישה דנו שני הצדדים בהמשך שיתוף הפעולה בין ישראל לפלסטינים בג'נין, שהניב בין היתר את פתיחתן ארבע תחנות משטרה בעיר והעברתם של מאות שוטרים לאזור.

http://news.walla.co.il/?w=//1328204


_______________

חייל משמר הגבול, סמל שני כפיר אוחיון בן 20 , נהרג בשבת בפיגוע במחסום ארז. המחבל עבר את כל שלבי הבדיקה בכניסה למחסום והתפוצץ ליד עמדת מג"ב ביציאה מהטרמינל. אילת מרכינה ראש וכואבת עם משפחת אוחיון, שאיבדה את הבכור מבין חמשת ילדיה.

המחבל, פועל פלשתינאי במפעל התעשייה ארז, ידע להערים על הליכי הבדיקה המקובלים, כשהוא מכיר היטב את נוהלי האבטחה במקום. הוא עבר דרך גלאי המתכות, בידיעה שהמטען שנשא, לא מכיל מסמרים וחלקי מתכת. גם בשלב שהרים את חולצתו, לא התגלה המטען, שהיה כרוך ככל הנראה באזור חלציו. לאחר מכן, התקרב לעמדת מג"ב, בסמוך לשרוול היציאה מהטרמינל, שם התפוצץ וגרם למותו של כפיר אוחיון ולפציעתם של שלושה לוחמים נוספים.

אביו של כפיר, אבי, היה בבית הכנסת, כשהגיע קצין הנפגעים לבשר לו על מות בנו.''יומיים לפני כן, ביום חמישי, כפיר התקשר וסיפר לי על תקרית שהסעירה אותו במחסום. הוא כיוון את נשקו לעבר פועל פלשתינאי שסירב להרים את חולצתו בבדיקה לגילוי חגורת נפץ . אחד המפקדים העיר לו בחומרה וכפיר חשש שהוא יועמד לחקירה. הוא לא ישן בלילה מרוב דאגה ולמרות שהיה בטוח שפעל לפי הנהלים, הוא פחד שייפתח נגדו תיק חקירה". כך מספר האב, שטוען כי יכול להיות שכפיר חשד במחבל ואם לא היה חושש לאור תגובתם הקודמת של מפקדיו, היה יורה בו וניצל. "אין כל קשר בין המקרים", אמר מפקד מג"ב, ניצב דויד צור, שהגיע לביקור תנחומים בבית המשפחה. לדבריו, כפיר לא ננזף, לא נאמר לו שיועמד לחקירה והמפקד רק העיר לו על אופן הפנייה לפלשתינאי. לגבי הפיגוע, הבהיר ניצב צור למשפחה, שהמחבל התפוצץ בחוץ, והמקרה לא היה בשליטתו של כפיר. לדבריו, המחבל עבר את נקודות הבידוק בכניסה, התקדם לעבר היציאה לתעשייה ולא הייתה סיבה שיעורר את חשדם של כפיר וחיילי מג"ב ביציאתו מהטרמינל.

"לא יכול להיות שזה כפיר", צעקה האם יעל, כשהגיעו אנשי היחידה לבשר לה את הבשורה המרה. "אולי טעיתם בזיהוי, אולי הוא רק פצוע, אתם בטוחים שזה הוא"? כך ניסתה לדחות את רוע הגזירה והתמוטטה בבכי, כשהבינה שאין מנוס מגודל האסון. יעל מספרת על ילד שקט, שקדן, תומך ואוהב, שהיה מסור וקשוב להוריו ולאחיו ותמיד היה נכון לתת כתף ולסייע. "הוא היה גבוה ויפה, הבנות היו מסובבות אחריו את הראש ברחוב". כך היא אומרת בגאווה של אימא ומחבקת בדמעות אל חיקה, את תמונתו האחרונה של כפיר, בנה הבכור, שנשקף מחייך במדי משמר הגבול. לפני שבועיים, בחג השני של פסח, ראו בני המשפחה את כפיר בפעם האחרונה, כשהגיע הביתה לחופשה קצרה. כפיר הקפיד לשמור על קשר מתמיד בטלפון, יודע כמה הם דואגים מאז שהתגייס למג"ב ומאז שהוצב בחודשיים האחרונים, במחסום ארז. "הוא סבל בילדותו מאסטמה וכשהתגייס, לא רצו לקבל אותו לקרבי. אבל כפיר התעקש להיות לוחם. בבאקום הוא דרש בוררות , העלו לו את הפרופיל ואישרו לו להתגייס למג"ב". כך אומרת האם ומספרת עד כמה היה נחוש בדעתו ועד כמה מיצה את יכולתו, בכל תחום שהתחייב או התנדב לעשות. כך גם החליט שהוא רוצה לשמור על כולם, למנוע פיגועים ולהילחם נגד הטרור והאינתיפאדה. מספר בן דודו וחברו הטוב של כפיר, שי חמו: "הוא היה בשבילי יותר מאח, יותר מחבר. בכל היה מתייעץ אתי. עם מי אני אצא עכשיו לבלות, עם מי אני אצחק, עם מי אני אשחק קט רגל? אני לא מאמין שהילד הזה הלך. היו לו כל כך הרבה שאיפות להמשיך ולהתקדם לתפקיד מיוחד בצבא, "אני לא אהיה ג'ובניק" הוא אמר ולפחות זכה בתקופה קצרה, להיות מפקד ולוחם. בשבת הוא התקשר אלי ואמר, שהשאיר אצלי בבית את הדסקית ואת תעודת הזהות וביקש שאענוד את הדסקית. כשהודיעו על מותו, שמתי את הדסקית על הצוואר ונשבעתי לא להוריד אותה עד יומי האחרון וגם בקבר לא ייקחו אותה ממני''...

בשבת אחרי הצוהריים, שמעה יעל על ארוע במחסום ארז ובתחושת חרדה מתגברת, ידעה שמשהו קרה לכפיר. כשלא ענה בטלפון הנייד, התגבר החשש. "משהו קרה לכפיר". היא חזרה ואמרה ואף אחד לא האמין, מה גם, שבשיחה עם מפקדו, הרגיע אותה ואמר שכפיר במשמרת. אבל באותה העת, נאבק כפיר על חייו והובא במצב אנוש לבית החולים סורוקה, שם מת מפצעיו. חייל נוסף, מאושפז עדיין במצב קשה ושני חיילים שנפצעו קל, טופלו ושוחררו לביתם.

דרכו האחרונה
כפיר אוחיון נולד באילת ב- 29.5.84. בעוד חודש היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-20. כפיר סיים מגמת בגרות במקצוע החשמל בבית הספר התיכון אלון ורצה להשתלב בעסק, לעבודות חשמל של אביו. חבריו אומרים שהיה יכול בקלות למצוא את עתידו כשחקן כדורגל, אבל הוא העדיף למצות את יכולתו בתפקידי פיקוד בצבא. באוגוסט 2003 התגייס למג"ב ולאחר הטירונות, סיים בהצטיינות קורס מ"כים. מפקדו בפלוגה ח', רפ"ק ווחיד סעד אומר: להישלח ישר לקורס מפקדים אחרי טירונות, מעיד על יכולות ואיכויות. כלוחם, עמד במשימות מתוך אחריות ושליחות וכאדם, נקלט מהר מאד בפלוגה והתחבר לכולם".
מאות מתושבי העיר ליוו את כפיר בדרכו האחרונה, להיטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין באילת. ספדו לו אביו, אחיו ומפקדיו, מפקד מג"ב, מפקד מג"ב רמון, מנהלת תיכון אלון, ראש העיר והרבנים הראשיים. אל בית המשפחה הגיע לנחם מפכ"ל המשטרה שלמה אהרונישקי. לאחר מותו, הועלה כפיר לדרגת סמל ראשון. השאיר אחריו הורים- יעל ואבי וארבעה אחים- רועי בן 18( משרת בטירונות במחנה 80 ), ספיר בת 10, נבו בן 6, ואפק בן 4.

ראיתי לאמא בעיניים
מאת: ראובן זלץ

פתאום השמיים נופלים, ברגע אחד החיים משתנים, מסתיימים. משפחת אוחיון תזכור לעד את יום השבת האחרון, היום הארור בו נהרג כפיר. העיתונות, הרגילה כל כך למוות ושכול, הקדישה חצי עמוד עם תמונה, לחייל שנהרג במסוף ארז. חיים שלמים, פרח צעיר, חצי עמוד והתקשורת כבר עסוקה בהרוג הבא. הקלות הבלתי נסבלת של החזרה לשיגרה, מול השכול שנותר רק עם המשפחה, החברים והמכרים. הייתי בבית אוחיון בערב שבת, זמן קצר לאחר הבשורה הקשה, ראיתי את דמעות הצער והכאב. הגעתי לאוהל האבלים שנבנה בחופזה מתחת לדירת המשפחה. ישבתי מול האם בשתיקה, ללא מילים, הבטתי לאמא בעיניים, ראיתי את הכאב הבלתי נסבל, את הגוף המתקפל מצער. האב, ישב לידה, במרחק קצר, עמוק בתוך עצמו, לא ממש מעכל את רוע הגזירה, איש דתי, מדי פעם מהנהן בראשו באיטיות, מאשים את השמאל, מילים קשות, גבר שהכאב כמעט מכריע אותו. האם, שקטה, הבכי אט אט פסק, מנת הדמעות כאילו יבשה, עכשיו הצער הוא עמוק, הרבה יותר כואב, בלב. הבטתי לאמא בעיניים, ראיתי אותה ביגונה הבלתי נסבל. עבורה החיים פסקו, עצרו מלכת, מחיים מלאי שמחה נותרו התמונות, הזיכרונות. כשכואבים, הפוליטיקה הופכת לבלתי רלוונטית, את האמא כבר זה לא מעניין, היא איבדה את היקר לה. ילד צעיר, פרח, אהוב, חייכן, ילד שחייו נגדעו ועדיין הוא לא פרח. ראיתי לאמא בעיניים, את המבט שלה לעולם לא אשכח. עד מתי אלוהים, עד מתי.....
מקור:
http://www.ereverev.co.il/article.asp?id=1648

********

לוחם מג"ב ופלסטיני נהרגו במחסום ארז

פלסטיני חמוש בקלצ'ניקוב, רימון וסכין חדר למעבר ארז ופתח באש. שוטר מג"ב ופלסטיני נהרג בפיגוע. עוד ארבעה ישראלים וארבעה פועלים פלסטיניים נפצעו
פליקס פריש פורסם: 13.04.02, 03:58

לוחם מג"ב ופועל פלסטיני נהרגו אתמול (יום ו') בפיגוע ירי סמוך למחסום ארז. מחבל פלסטיני חמוש ברובה קלצ'ניקוב, רימון וסכין הצליח לחדור למעבר, פתח באש והשליך את הרימון. קצין מג"ב, ששמע את קולות הירי, הגיע למקום בריצה, השיב אש והרג את המחבל.

סמוך לשעה 5:30 בבוקר הגיע המחבל אל מעבר העובדים מצפון הרצועה אל אזור התעשייה בארז. המעבר הוא מעין 'מנהרה' שבסיומה סככה בה ממתינים הפועלים לבדיקה במגלה מתכות.

המחבל עמד עם הפועלים בסככה וכאשר נקרא, יחד עם פועלים נוספים, לעבור במגלה המתכות, שלף את רובה הקלצ'ניקוב שהסתיר בבגדיו, השליך רימון ופתח באש לעבר הישראלים בחדר הבדיקה.

מהירי נפגע באורח אנוש שוטר מג"ב, סמ"ר דוד סמירנוף, בן 22, מאשדוד. הוא פונה במסוק לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע ושם מת מפצעיו. ארבעה ישראלים נוספים, שני אזרחים ושני שוטרי מג"ב, נפצעו באורח קל-בינוני.

קצין המבצעים של פלוגת מג"ב באזור ארז הגיע למקום בריצה וניהל חילופי אש עם המחבל. הוא נפצע באורח קל אולם הצליח להרוג את המחבל. הקצין הועבר עם שאר הפצועים קל אל בית החולים "ברזילי" באשקלון.

במהלך חילופי הירי נפגעו גם ארבעה פועלים פלסטינים באורח בינוני-קשה. לא ברור אם הם נפגעו מהירי הישראלי או מירי המחבל ופרטים אלה נבדקים כעת.

באזור התעשייה ארז עובדים 3,800 פועלים פלסטינים והוא מנוהל על-ידי מתאם פעולות הממשלה בשטחים. ישראל משקיעה מאמצים רבים כדי לשמר את אזור פרסומת


התעשייה פתוח גם בימי לחימה, וזאת על מנת להרחיק את העובדים ממעגל הטרור.

לדברי קצינים בכירים במשרד המתאם, גורמי הסירוב הפלסטינים מנסים לפגוע מדי פעם באזור התעשייה על מנת להשביתו. הפיגוע האחרון באזור התעשייה התרחש לפני כחצי שנה אז הגיע מחבל מתאבד אל מעבר הפועלים וכשהתקרב אליו הניף מעל ראשו מטען חבלה ופוצץ אותו. באותו פיגוע לא היו נפגעים. גם לפני שבועות אחדים ניסתה חוליה פלסטינית לפגע במעבר פועלים קטן יותר סמוך להתנחלות דוגית בצפון מערב הרצועה. המחבלים נהרגו אז על ידי חיילי גבעתי במקום.

אזור התעשייה נסגר בינתיים לעבודה ושוקלים לפתוח אותו בהמשך
מקור:
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1831890,00.html

***********

4 בנובמבר 1995 – היום שבו נרצח השלום(?)

ייתכן אמנם שה"תהליך" היה נמשך אילו רבין היה חי (ובהנחה שהיה זוכה בבחירות) – אבל בוודאי ששלום לא היה יוצא מזה. כישלונו של הסכם אוסלו איננו נובע מטעות זו או אחרת של ישראל או של אש"ף, ולא רבין או נתניהו אשמים בכישלונו
מאת: אריה פרלמן 1

א) מה היה קורה אילו... מה היה לנו מאז רצח רבין?

פיגועי החמאס המחרידים של פברואר-מרץ 1996; אירועי מנהרת הכותל שבהם נהרגו 15 חיילים ישראליים מאש ה"שוטרים" הפלשתינאים; קיפאון בתהליך המדיני; כישלון ועידת קמפ-דייויד 2 ופרוץ מלחמת אוסלו בספטמבר 2000; פיגועי ההתאבדות התכופים... אפשר להמשיך עוד ועוד בתיאור האירועים הקשים וההתפתחויות השליליות שקרו בארץ-ישראל לאחר רצח רבין, אך התמונה ברורה: מצבנו היום בכי-רע.

ובכן? מה היה קורה אילו רבין לא היה נרצח?

תשובה מאוד נפוצה מתמצה באמירתו של ד"ר יאיר הירשפלד, מאדריכלי אוסלו: "אם רבין היה חי הוא היה מגיע להסכם קבע"
(12 בספטמבר 2003, Ynet).

אבל מותר להציע גירסה נוספת ל"מה היה אם": אילו רבין היה חי – הוא היה נוחל תבוסה צורבת בבחירות. נתניהו, משוחרר מתווית ה"מסית לרצח מכיכר ציון", היה עולה לשלטון, מבטל את הסכמי אוסלו, ומחזיר אותנו לימים העליזים (יחסית) כאשר גודלו הממוצע של מטען חבלה היה 200 גרם ולא 20 ק"ג – ולא היו מתאבדים בשטח. המגמה בדעת הקהל לאורך חודשים רבים לפני הרצח – מחזקת הערכה זו. בסקרים שנערכו לפני הרצחו של רבין, הוביל נתניהו על פני רבין בפער של שבעה – שמונה אחוזים (43-44 אחוזי תמיכה לנתניהו מול 36-37 לרבין).

ב) כיצד בונים מסך עשן

הסכם אוסלו נחתם בין שני צדדים – שביניהם היתה פעורה תהום מבחינת הכוונות: הצד הישראלי - ביילין, פרס, ליפקין-שחק, אורי סביר ואחרים – רצו באמת ובתמים לקיים את ההסכם, על-מנת להגיע למה שהם כינו "פשרה היסטורית", "תהליך שלום" וכו'. אולם, לצד שני – אש"ף - לא היתה כוונה לקיים את ההסכם, ולו לרגע אחד. הראיות לכך הן רבות – אך נסתפק בשתיים: ב-10 במאי 1994 נשא יאסר ערפאת נאום במסגד ביוהנסבורג. הנאום הוקלט בחשאי והועבר ארצה ובו אמר ערפאת בין השאר, בהתייחסו להסכם אוסלו: "ההסכם הזה, אינני מחשיב אותו יותר מאשר ההסכם בין נביאנו מוחמד לבין שבט קורייש, ואתם זוכרים שהח'ליף עומר התנגד להסכם הזה והחשיב אותו כשביתת-נשק בזויה" כאן המקום לכמה דברי הסבר: הסכם קורייש (חודייביה) נחתם בין מייסד האיסלאם – מוחמד – לבין בני שבט קורייש, עובדי האלילים. בנקודת חולשה אסטרטגית זו – הסכים מוחמד להשפלה גדולה מאין כמותה והיא: להסיר מנוסח ההסכם את התואר "שליח אללה". יד ימינו של מוחמד, הח'ליף עומר, התנגד לוויתור משום שראה בו ביזיון לכבודו של הנביא. אולם, כעבור שנתיים, כאשר התחזק מוחמד, הוא החליט לעלות על מכה, העיר שממנה ברח – ותוך כדי כך דחה בבוז משלחת מתרפסת מבני שבט קורייש. מאז ועד היום – מהווה הסכם זה אות ומופת לכל המוסלמים, כיצד מותר ורצוי להונות אויבים "כופרים" – לצורך קידום מטרות אסטרטגיות.

הצורך של ערפאת להסתייע במופת של מוחמד נולד עקב הטענות נגדו, שכביכול הכיר בישראל וויתר על המאבק המזויין. ב-19 בספטמבר 1995, תשעה ימים בלבד לפני חתימת הסכם אוסלו ב', התראיין יאסר ערפאת בעיתון הירדני "א-דוסתור", ואמר למראיין:

"אני מבקש להזכיר לך, שבשנת 1974 יצאנו עם עשר נקודות... דבר שעליו חתמנו עכשיו או באוסלו הוא באיחור גדול ולא עשינו יותר מאשר לבצע את מה שהחליטה המועצה הלאומית הפלשתינית שלנו ב-1974". 2

הסבר: בשנת 1974 החליטה המועצה הלאומית הפלשתינית (מעין 'פרלמנט אש"ף'), על תכנית הידועה בכינויה "תכנית השלבים", שכללה כאמור 10 נקודות. עיקרי התכנית היו: הקמת 'רשות עממית לוחמת' על כל שעל אדמה שיפונה על ידי האויב הציוני; איחוד הכוחות בעולם הערבי – ומלחמה לחיסול ישראל. "מדינה פלשתינית", אגב, כלל איננה מופיעה בתכנית. לאחר חיסול ישראל אמור לבוא איחוד כולל של העולם הערבי.

הצד הערבי התלונן, קילל וצווח על כל מחלוקת אמיתית או מדומה עם הצד הישראלי, ולעומתו, הצד הישראלי שאף ליישב את המחלוקות, להתפשר ולחפש שקט ככל שניתן. אף צד להסכם כה מורכב – ויהא בעל הרצון הטוב ביותר ובעל הכנות הגדולה ביותר – לא יכול להימנע מלטעות פה ושם, בתום-לב. אך אש"ף 'חיכה לישראל בפינה' והפך את היוצרות: את מזימותיו הזדוניות הוא הציג כטעויות תמימות או כ"פרשנות יצירתית" של ההסכם – ואת שגיאותיו השוליות ביותר של הצד הישראלי הוא הציג כ"מזימה" שנועדה "לחבל בשלום" (אפילו את הפיגועים המחרידים בבית ליד, בינואר 1995, הציג ערפאת כמזימה של הימין הישראלי...) כך נוצרה תמונה, שבה שני הצדדים מאשימים אחד את השני בהפרות הדדיות של ההסכם – והעולם מסתכל מהצד ובמקרה הטוב מאשים את שני הצדדים באופן שווה – ובמקרה הגרוע את הצד הישראלי באופן בלעדי. לא שלא היה ניתן 'לתפוס' את ישראל בהפרת ההסכם. הבעיה היא אחרת: אי אפשר היה למצוא דוגמא כלשהי שבה הצד הפלשתינאי קיים משהו מההסכם...

ג) אל תאמר: "מה היה קורה אילו..." אמור מעתה: "מה קרה באמת"

כמעט כל מה שקרה לאחר רצח רבין – קרה גם לפני כן; וכל מה שהיה אמור לגרום לרבין, הישר והתקיף, לבטל או להקפיא את ההסכם לאחר ה-04/11/1995 – קרה גם לפני כן. להלן מקבץ קצר, דוגמיות בלבד:

הרבה לפני טבח גולדשטיין, עד אמצע דצמבר 1993 – כבר בוצעו שישה ניסיונות פיגועי-התאבדות, וזאת על-פי הודאת רבין עצמו: "ניסיון ההתאבדות אתמול היה הניסיון הפלשתינאי השישי מסוג זה" ("ג'רוזלם פוסט", 13/12/1993)

כמחצית מפיגועי הטרור שבוצעו במהלך שלושת החודשים הראשונים של הסכם אוסלו – בוצעו על-ידי אנשי אש"ף, אותו האירגון ה"מתון", שחתם על הסכם עם ישראל.

באפריל 1994 פסק בית משפט בישראל – שרצח יהודי הינו מבחן כניסה לאירגון הפת"ח – שערפאת הוא מפקדו הישיר. ועם אירגון כזה המשיכה מדינת היהודים לשאת ולתת. (הפסיקה קיבלה משנה-תוקף בהחלטת בית המשפט העליון, מתאריך 04/06/1997, סימן: בש"פ 2984/97).

ב-20/05/1994 הוציא ערפאת צו שמבטל את כל צווי הממשל הצבאי הישראלי מאז 1967 ועד היום. צעד חד-צדדי זה, היווה הפרה גסה של הסכם אוסלו, ולמעשה יריקה חדה בפרצופו של רבין. לא היה דבר נכון יותר וקל יותר לבטל את כל ההסכם – כאשר כוחות אש"ף עוד היו בטוניס.

ביולי 1994 הגיע ערפאת לעזה, בשבשיירה האישית שלו ומתחת למושב שלו ממש הוא הבריח מחבלים מסוכנים שכניסתם נאסרה במפורש לישראל, כולל אמצעי לחימה אסורים.
באמצע אותו החודש, הצטרפו מחבלי ה"משטרה הפלשתינאית" להמון מתפרע במחסום ארז, וירו על חיילי צה"ל, ובין השאר הרגו את חייל מג"ב ז'ק אטיאס ז"ל (ראו את נאומו של ח"כ עמנואל זיסמן, ממפלגת העבודה, 21/12/1994). זה קרה הרבה לפני אירועי המנהרה, וכל האיומים של 'אוי ואבוי, אם יפנו את הנשק נגדנו אז נכסח אותם' – התבררו כעורבא-פרח.

ההסתה החמורה נגד ישראל והיהודים נמשכה כל העת, ורק בשביל לסבר את האוזן, בסוף שנת 1994, בפתיחת "שנת הלימודים" הפלשתינאית, נאם ערפאת בפני ילדות בעזה לא על שלום ופיוס – כי אם על ג'יהאד, מאבק והקרבה...
כבר בפברואר 1995 – וזאת על-פי הודאתו של נאסר יוסוף מפקד ה"משטרה הפלשתינאית" עצמו ("מעריב", 10/02/1995) – גודל ה"משטרה" היה כמעט פי שניים מהמותר בהסכם.

פיגועי ההתאבדות המחרידים רק הלכו והחריפו, בעפולה, ברח' דיזנגוף, בחדרה, ובמיוחד הפיגוע הזוועתי ב-22 בינואר 1995 – שכלל שני פיצוצים בזה אחר זה: הפיצוץ השני טבח באלה שרצו לעזור לנפגעי הפיצוץ הראשון.
לאחר אותו פיגוע צווח ערפאת:
"נהרוג וניהרג, נהרוג וניהרג, נהרוג וניהרג... אחינו גיבורי הגי'האד האיסלאמי... ברוכים אתם, ברוך הקרב, ברוך הג'יהאד על הארץ... נמשיך בג'יהאד... בדרך המתאבדים, דרך הקרבות, דרך הניצחון והתהילה, עד שיניף ילד פלשתיני את דגלה של פלשתין על חומות ירושלים..."

אם למישהו עוד נדמה היה שבעידן רבין היה הבדל שבין אש"ף האירגון ה"חילוני" וה"פרגמטי", לבין החמאס והג'יהאד האיסלאמי הקנאים והמרושעים – בא הרמטכ"ל אהוד ברק והעיד בוועדת חוץ וביטחון באפריל 1994 – ש"מטרותיהם של אש"ף והחמאס בנוגע לישראל הן די זהות".

סיכומו של דבר – ייתכן אמנם שה"תהליך" היה נמשך אילו רבין היה חי (ובהנחה שהיה זוכה בבחירות) – אבל בוודאי ששלום לא היה יוצא מזה. כישלונו של הסכם אוסלו איננו נובע מטעות זו או אחרת של ישראל או של אש"ף, ולא רבין או נתניהו אשמים בכישלונו. הסיבות לכך תובעות סדרת מאמרים נוספת.... אך בתמצית-שבתמצית ניתן לצטט את הסטיריקן דידי מנוסי:

המאכיל נחש בגרגרי סולת

בתקווה שהנחש יהפוך לתרנגולת

מגלה (במאוחר) שלשווא תיכמן:

זה אותו הנחש – רק יותר שמן...

מקור:
http://www.politicsnow.co.il/mags/031103/0311031.html

____________

ראש הממשלה הפלסטינית, סלאם פיאד, גינה את רצח החייל הישראלי בשומרון ואמר כי הוא סותר את האינטרסים של העם הפלסטיני. כך דווח בסוכנות הידיעות הפלסטינית "פלסטין היום". על פי הדיווח, הוא הדגיש כי הרשות הפלסטינית תנקוט את כל הצעדים הדרושים כי למנוע את הישנות הפיגוע. (יונתן גונן)
http://www.nana10.co.il/Common/GeneralModules/Ticker/PopUp.asp?pid=48&ServiceID=126&ArticleID=698665&FromList=1&Inews=0

אספקלטור
חבר מתאריך 24.3.09
יום רביעי כ''ו בשבט תש''ע 16:17 10.02.10

ראשוני: הנרצח בפיגוע המוסלמי, הוא נגד דרוזי מהחטמ''ר

דיווח לא מאומת.

ראשי > חדשות > ביטחון | פרסום ראשון: 10/02/10, 16:38 | אורנית עצר
המחבל הרוצח - קצין במשטרה הפלסטינית

המחבל שרצח את הנגד בשומרון הוא קצין פלסטיני מהכפר יעבד. מועצת שומרון: שוב נרצח יהודי לחינם כתוצאה מההפקרות הביטחונית.

הסכין בה בוצע הרצח

מועצת שומרוןהמחבל שרצח את הנגד בצומת תפוח בשומרון הוא שוטר פלסטיני מיעבד, שבצפון השומרון. ראש מועצת שומרון, גרשון מסיקה, הגיב בזעם ואמר כי "שוב נרצח יהודי לחינם כתוצאה מההפקרות הביטחונית של הממשלה. כל הרציחות האחרונות בשומרון בוצעו ע"י אנשי המשטרה הפלסטינית ופעילי פתח'".

לדבריו, "ממשלת נתניהו ממשיכה במדיניות ההפקרות של ממשלת אולמרט ע"י חופש תנועה למחבלי המשטרה הפלסטינית ומחבלי הפתח' ומאפשרת להם, כמו בפיגוע היום וברצח הרב חי משבי שומרון, להעביר את האמל"ח בחופשיות, דרך המחסומים שהוסרו בחודשים האחרונים".

ארגון נפגעי הטרור "אלמגור" תבע את הפסקת שתוף הפעולה עם המשטרה הפלסטינית ובדיקה מחדש של תכנית גנרל דייטון לאמון הגדודים הפלסטינים-בעקבות הגילוי על קצין המשטרה הפלסטינית שרצח היום חייל צה"ל.

"המשך העברת האחריות הביטחונית למחבלים ומבוקשים המגויסים ומאומנים על ידי דייטון לטובת המשטרה הפלסטינית גבה היום מחיר דמים נוסף ", אמר סא"ל מיל. מאיר אינדור מנכ"ל אלמגור, "יש להחזיר את האחריות הביטחונית באופן בלעדי לידי צה"ל ואין לתת למטריה של הרש"פ להמשיך לתת הגנה למחבלים בעבר ובהווה".

באלמגור אמרו כי בשנתיים האחרונות היו מספר פגועים בהם היו מעורבים שוטרים ואנשי בטחון פלסטינים, והזכירו בין השאר את שני החיילים אחיקם עמיחי ודוד רובין שנרצחו ב28 לדצמבר 2007 בואדי לייד קרית ארבע על ידי שני אנשי בטחון שנמלטו לרש"פ ואת הרב מאיר אבשלום חי שנרצח במערב השומרון לפני חודש וחצי על ידי שלושה אנשי בטחון ומבוקשים שנחונו.
מקור:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/200456

צה"ל עצר שישה ממשפחת הרוצח ח'טיב

מקורות פלשתינים מדווחים כי צה"ל עצר שישה מבני משפחתו של הרוצח מוחמד חטיב מהכפר יעבד שביצע את פיגוע הדקירה היום בצומת תפוח.
פרסום ראשון: 10/02/10, 23:47 | חגי הוברמן

זירת הפיגוע

צה"ל ביצע הערב (רביעי) מבצע מעצרים נרחב באיזור ג'נין, בקרב בני משפחתו של הרוצח מוחמד חטיב מהכפר יעבד שביצע את פיגוע הדקירה היום בצומת תפוח. קודם לכן נחקרו האחים שלו באחד מחדרי הבית.

לפי מקורות פלשתינים, כוחות צה"ל עצרו 6 אנשים, בהם מוחמד אל ח'טיב בן 38 ואחיו עטיף בן 27. קודם לכן נעצרו מוחמד יוסף אל ח'טיב (27), ואחיו אחמד (20), עימאד (38) וחומצה (17). בנוסף הוחרמו גם מספר מחשבים, תמונות ומסמכים ששייכים למחמוד ח'טיב.

עוד טוענים מקורות פלשתינים כי צה"ל הודיע על כוונתו להרוס את ביתו של ח'טיב.

אחר הצהריים נרצח רב-סמל ראשון איהאב חטיב, בן 28 מחטיבת כפיר, בפיגוע הדקירה בצומת תפוח. עשרות הגיעו לנחם את המשפחה בכפר מרר שבגליל המזרחי. מדובר באסון השלישי שפקד את המשפחה בשנים האחרונות.

לפני כעשר שנים שכלה אמו, פרחה, את אחיה, זאהר, קצין צה"ל, שנהרג בתאונת דרכים, לפני ארבע שנים, במהלך מלחמת לבנון השנייה, איבדה את אחותה, מנאל עזאם, מפגיעת קטיושה בבית המשפחה בכפר מרר. מועד הלוויתו טרם נמסר.
מקור:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/200478

====

למה??

דחיית בקשה להקים ועדת חקירה לאירוע במתחם קבר יוסף שבו נפצע חייל ומת מפצעיו מאחר שלא חולץ בזמן לבית חולים
מקור:
http://www.hamishpat.com/Courses/99646/646-verdict-mahdi-yusuf.htm
לתקציר - מאגר סביר
http://www.hamishpat.com/Courses/99646/javascript;

בג"ץ 7232/01

1. מהדי יוסוף
2. סא"ל (מיל') יצחק זאוברמן
3. סא"ל (מיל') אורי פיליפין
4. סא"ל (מיל') פרופסור ישראל הרשקוביץ
5. סרן (מיל') ישראל צוברי
6. סמ"ר (מיל') ליאור ניסים
7. עמותת פ.ל.מ. (פצועים לא מפקירים)

נגד

1. ממשלת ישראל
2. ראש הממשלה
3. שר הביטחון
4. ראש המטה הכללי של צה"ל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

לפני השופטים י' טירקל, א' א' לוי, ס' גובראן

עתירה למתן צו על-תנאי

עו"ד דויד דנינו, עו"ד נועם שובל - בשם העותרים

עו"ד שי ניצן - בשם המשיבים

פ ס ק - ד י ן

השופט י' טירקל

1. ביום 1.10.00 התפרעו מאות פלשתינאים סביב מתחם "קבר יוסף" (להלן - "המתחם"), הנמצא בחלקה המזרחי של העיר שכם. במהלך חילופי האש בין המתפרעים לבין כוחות משמר הגבול וצה"ל שהיו במקום, נפצע סמל מדחאת יוסף ז"ל (להלן - "המנוח") פצעים קשים ואחרי כשלוש שעות ומחצה נפטר מפצעיו בעודו במתחם (להלן - "האירוע").

העותר מס' 1 הוא אחיו של המנוח. העותרים מס' 6-2 נמנים על מייסדיה של העותרת מס' 7, שהיא תנועה ציבורית שהוקמה אחרי האירוע. בעתירתם מבקשים העותרים כי ממשלת ישראל וראש הממשלה - הם המשיבים מס' 1 ו-2 - יחליטו להקים ועדת חקירה לחקירת האירוע לפי סעיף 1 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט - 1968 (להלן - "החוק"). כמו כן מבקשים העותרים כי שר הבטחון - הוא המשיב מס' 3 - יורה לראש המטה הכללי של צה"ל - הוא המשיב מס' 4 - "להוציא "פקודת יום" לכלל חיילי צה"ל המבהירה באופן גלוי וברור ש"ארוע קבר יוסף" היה כשל מערכתי חד פעמי ומדגישה מחדש את המחויבות העליונה של צה"ל לכלל היסוד הקובע כי "חייל יהיה נכון לעשות כל הדרוש ואף לסכן את חייו כדי להיחלץ לעזרת חבריו וכדי לא להשאיר חיילים פצועים בשדה הקרב"".

הפרשה

2. בשל חשיבותם של הפרטים לבירורה של העתירה יובאו להלן בפירוט תאור הרקע של הפרשה ותאור הארוע שביסוד העתירה שאינם שנויים במחלוקת.

בעקבות מתיחות שנוצרה אחרי אירועים אלימים בהר הבית בירושלים גברה המתיחות באזור המתחם וביום 29.9.00 תוגבר הכוח הלוחם במתחם. במהלך אותו לילה הושלך בקבוק תבערה לעבר המתחם ולמחרת, ביום 30.9.00, היו ארועים של ידויי אבנים לעברו. באותו יום נהרגו שמונה פלשתינאים במרחב כפר קליל הסמוך לשכם, ובצהרי יום 1.10.00, בתום הלוויותיהם, התחילה התפרעות של מאות פלשתינאים באזור המתחם שבמהלכה היו יידויי אבנים ובקבוקי תבערה לעבר המתחם. בשעה 14:50 התחילו שוטרים פלשתינאים לירות לעבר המתחם מבית סמוך ובשעה 15:10 נפגע המנוח בצווארו מן היריות ופונה לתוך אחד מחדרי המתחם. באותו שלב היה המנוח בהכרה. מפקד המתחם דיווח למפקד חטיבת שומרון כי יש פצוע קשה וביקש לפנותו. מיד אחרי פציעתו של המנוח התחיל משא ומתן עם הפלשתינאים במספר ערוצים מקבילים במטרה לחלץ את המנוח. ערוץ הקשר המרכזי בין הכוחות הישראליים לבין הכוחות הפלשתינאים היה בין סגן ראש השב"כ לבין אישים פלשתינאים, ג'יבריל רג'וב וחאג' איסמעיל. חאג' איסמעיל מסר לסגן ראש השב"כ שאמבולנס פלשתינאי בדרכו לחלץ את המנוח וביקש מהכוחות הישראליים לגלות איפוק. בסופו של דבר, לא הצליח האמבולנס הפלשתינאי להגיע אל המתחם מחמת ההמון הפלשתינאי שצר עליו.

הנסיון לחלץ את המנוח על ידי האמבולנס הפלשתינאי התעכב ובשעה 16:10 התחילו כוחות צה"ל בהכנות לפעולת חילוץ. בשעה 16:28 דווח כי ג'יבריל רג'וב נמצא בדרכו למתחם כדי לטפל אישית בחילוצו של המנוח. בשעה 17:10 הגיע הרמטכ"ל לשלוחת תל א-רס שבהר גריזים שהיא נקודת התצפית הטובה ביותר מן השטח הישראלי לכיוון המתחם. הרמטכ"ל שוחח משם בטלפון עם ג'יבריל רג'וב ועם ראש עיריית שכם ודרש מג'יבריל רג'וב שיגיע למתחם ויסייע בחילוץ.

יצוין כי בשלוחת תל א-רס שבהר גריזים שהו משעה 14:30 אלוף פיקוד המרכז, מפקד חטיבת שומרון, מפקד אוגדת יהודה ושומרון, ראש המינהל האזרחי וקצין אגף מטה של פיקוד המרכז שניסו למצוא פתרון עוד בטרם הגיע הרמטכ"ל למקום. בשעה 17:20 התגודדו עדיין מתפרעים רבים סביב המתחם והמשיכו ליידות אבנים ולירות מנשקם לעבר המתחם. מאמצים של כוחות המשטרה הפלשתינאית להרחיק את המתפרעים מסביבת המתחם לא עלה יפה. במהלך אירועים אלה, חלה הרעה במצבו של המנוח והוא איבד את הכרתו. בשעה 17:30 ירו צלפים של צה"ל משלוחת תל א -רס שבהר גריזים ופלשתינאי אחד נפגע מן הירי. כעבור דקות מספר הגיע ג 'יבריל רג'וב אל המתחם בליווי בכירים פלשתינאים, האש הפלשתינאית נפסקה ושוטרים פלשתינאים התחילו להרחיק את ההמון מהמתחם. באותו זמן ירו מסוקי קרב ישראליים לעבר מגרשים סמוכים למתחם וכתוצאה מן הירי נמלט ההמון וחלה הפוגה במהומות. בשעה 18:40 נפטר המנוח מפצעיו ובשעה 19:30 פונה מהמתחם על ידי אמבולנס פלשתינאי. בשעה 20:20, אחרי שגופתו של המנוח הועברה לצה "ל, נקבע מותו על ידי רופא צבאי.

הבירורים

3. ימים מספר אחרי האירוע הורה הרמטכ"ל לערוך תחקיר מבצעי (להלן - "התחקיר") על ידי צוות בראשותו של אלוף במילואים יורם יאיר ששימש בעבר, בין היתר, כמפקד חטיבת הצנחנים וכראש אגף כוח אדם בצה"ל. אתו מונו שני קצינים בכירים נוספים: תת אלוף אלעזר שטרן ששימש באותו זמן קצין חינוך ראשי, ותת אלוף יואב גלנט ששימש באותו זמן מפקד אוגדה משוריינת. ביום 8.11.00 הגיש צוות התחקיר את מסקנותיו לרמטכ"ל.

בתחקיר נבחנו שתי חלופות שעמדו בפני מפקדי צה"ל בעת האירוע: האחת, חילוץ המנוח באמצעות הפלשתינאים; והשניה, הפעלת כוח משוריין של צה"ל לשם חילוצו של המנוח. יצוין כי החלופה האחרונה - שכונתה תכנית "כתונת פסים" - נועדה לכיבוש חלקים ניכרים במזרח העיר שכם כדי לאפשר חילוץ כוח צבאי המצוי במתחם. עוד יצוין כי תכנית "כתונת פסים" גובשה לאור הלקחים של התחקיר המבצעי שנערך אחרי האירועים האלימים שהיו במתחם בחודש ספטמבר 1996. אשר לחלופה הראשונה, שהיא שנבחרה בסופו של דבר על ידי מפקדי צה"ל, נאמר במסקנות התחקיר כי:

"לאורך כל האירוע לא הייתה התלבטות כלשהי באשר למחויבות לחילוץ הפצוע.

הדבר היה טריוויאלי בעיניי כל המפקדים הבכירים. חייבים לפנות את הפצוע בדרך המהירה ביותר. הדילמה שנוצרה הייתה עניינית כלומר מהי הדרך המהירה יותר, ולפיכך המועדפת, לפנות את הפצוע, האם באמצעות הפלשתינאים או לחילופין ע"י כוח חילוץ צה"לי".

4. ביום 11.11.00 נפגש ראש צוות התחקיר עם בני משפחתו של המנוח והגיש להם תמצית של התחקיר, מתוך אותו חלק שהותר לפרסום. ביום 8.12.00 נפגש הרמטכ "ל עם נציגי העותרים והודיע להם על כוונתו להפיץ לכל חיילי צה"ל ומפקדיו איגרת על "ערכים במבחן הזמן" (להלן - "איגרת הרמטכ"ל"). איגרת הרמטכ"ל הופצה ביום 18.12.00 ובה נדון מה שאירע במתחם וכן נדונו סוגיות ערכיות כלליות שעלו בעקבות האירוע. אחרי הפגישה עם הרמטכ"ל פנו העותרים לראש הממשלה דאז, מר אהוד ברק, ודרשו שהממשלה תקים ועדת חקירה ממלכתית. ביום 15.2.01 דחה ראש הממשלה את בקשתם מן הטעם ש"האירועים נחקרו עד תום, וחקירה נוספת לא יהא בה כדי לשפוך אור נוסף על נסיבותיהם". ביום 13.9.01 הגישו העותרים את העתירה שלפנינו. ראש הממשלה המכהן, מר אריאל שרון, חזר ובחן את בקשתם להקים ועדת חקירה, וביום 16.10.01 אף נפגש עם בני משפחתו של המנוח ועם נציגי העותרים. לאחר מכן החליט ראש הממשלה שלא לשנות את החלטת קודמו, מר אהוד ברק, ושלא לפעול להקמתה של ועדת חקירה.

בסוף שנת 2001 דנה מליאת הכנסת בהצעה לסדר היום שהגיש חבר הכנסת איוב קרא, בעניין האירוע בקבר יוסף, שעיקרה היתה הדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את האירוע. ראש הממשלה, שהשיב להצעה בשם הממשלה, הציע להעביר את הנושא לדיון בועדת החוץ והבטחון של הכנסת, כדי שזאת תבדוק את העניין. הצעתו התקבלה והעניין הועבר לועדת החוץ והבטחון שדנה בו במהלך ישיבות מספר. עקב פיזורה של הכנסת לא הספיקה הועדה לגבש את מסקנותיה ולהניחן על שולחן מליאת הכנסת. עם זאת, התקיים דיון בועדת המשנה לכוננות ובטחון שוטף - שהיא ועדת משנה של ועדת החוץ והבטחון - כדי להגיע לסיכום של הדיון שנערך בועדת החוץ והבטחון. בסיום הדיון הוחלט, כי יושב ראש ועדת המשנה ישלח מכתב לראש הממשלה, לשר הבטחון ולרמטכ"ל, שבו יודגש כי רשויות הצבא "צריכים להבהיר לכל חייל בצה"ל שהערך על פיו אין מפקירים בצה"ל פצוע בשטח - לא נפגם, וכי צה"ל, מפקדיו וחייליו, ימשיכו לעשות ככל אשר לאל ידם, תוך חירוף נפש במידת הצורך, כדי לחלץ פצוע משדה הקרב".

ועדת המשנה לא קבעה שיש להקים ועדת חקירה ממלכתית. המכתב נשלח ובכך נסתיים טיפולה של ועדת החוץ והבטחון בעניין זה. מלבד ההצעה הנזכרת לסדר היום הגישו 39 חברי כנסת ,ביום 21.1.02, הצעת חוק פרטית להקים ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את האירוע. משלא דנה מליאת הכנסת ה-15 בהצעה עד תום מושבה ירדה ההצעה מסדר יומה עם פיזורה.

השאלות והתשובות

5. בעתירתם ובדיון לפנינו טענו העותרים, בתמצית, כי ביסוד התנגדותם של המשיבים מס' 1 ו-2 להקמת ועדת חקירה עומדת העובדה שנערך תחקיר, אולם תחקיר זה אינו רלבנטי לשאלות שעלו בעקבות האירוע: מי היה הגורם שנתן את ההוראה שלא להפעיל את תכנית "כתונת פסים"; מה היו השיקולים והמניעים של גורם זה להורות לצבא שלא להפעיל את התכנית; האם נשקלו כאן שיקולים זרים; והאם האירוע "משקף מגמה של הידרדרות" בגישת צה"ל בכל הנוגע ליישומו של "ערך הר?עות". לטענת העותרים הגורם שנתן את ההוראה שלא להפעיל את תכנית "כתונת פסים", לא היה גורם צבאי, אלא גורם מדיני, שחשש מפגיעה בתהליך השלום ומשום כך העדיף דרך פעולה שבאה לשתף כוחות פלשתינאים בחילוצו של המנוח. בדיון לפנינו הוסיפו כי גורם זה היה ראש הממשלה דאז, מר אהוד ברק. לטענתם, העדפתה של דרך פעולה זאת עמדה בניגוד לתחקירים ומסקנות קודמים של הצבא, בעקבות אירועי מנהרת הכותל ואירועי "א-נכבה", שלפיהם אין לצפות כי הפלשתינאים יפעילו כוח שיסייע לצה"ל במצבים שבהם מתפרעים פלשתינאים. שאלות אלה לא נבדקו במסגרת התחקיר האמור ולפיכך יש צורך לבדוק את האירוע על ידי ועדת חקירה ממלכתית. עוד עתרו העותרים כי המשיב מס' 3 יורה למשיב מס' 4 להוציא "פקודת יום" לצה"ל ולא להסתפק באיגרת הרמטכ"ל שהופצה בכתב. לדעתם, חשיבות האירוע והלקחים הנלמדים ממנו מחייבים הוצאת "פקודת יום" שתוקרא באזני חיילי צה"ל בכל יחידותיו, במסגרת טקסים צבאיים.

כנגדם טענו המשיבים, בתמצית, כי אין בסיס לטענה כי גורם מדיני הוא שנתן את ההוראה שלא להפעיל את תכנית "כתונת פסים". לדעתם, ניתן להסתפק בתחקיר הצבאי ואין צורך בהקמת ועדת חקירה וזאת, בעיקר, עקב מעמדם הבכיר של חברי צוות התחקיר, החומר המבצעי הרב שאותו בדק הצוות וכן בעלי התפקידים הרבים שנחקרו לצורך התחקיר. עוד טענו כי מסקנות התחקיר מלמדות שמפקדי צה"ל ששהו במתחם חיפשו אחרי הדרך המהירה ביותר לחלץ את המנוח. לטענתם "לאור הנסיון המבצעי שנצבר - - - הערכת המצב של הפיקוד הבכיר בשטח היתה כי דרך החילוץ הראשונה תימשך זמן קצר יותר מאשר דרך החילוץ השנייה . - - - תוכנית החילוץ שנבחרה נבחנה שוב ושוב אל מול הנסיבות המבצעיות שהתבהרו אט אט במהלך ניהול הקרב במתחם "קבר יוסף", אולם גם לאורן של הנסיבות החדשות עדיין הוערך כי התוכנית שנבחרה מהירה יותר מרעותה. - - - הערך החשוב ביותר שעמד אל מול עיני הפיקוד הבכיר בשטח היה הערך של "חילוץ פצועים תחת אש". כשהתברר למפקדים בשטח כי חילוץ הפצוע על ידי הכוחות הפלשתינאים צפוי להיות מהיר יותר מביצועה של פעולת חילוץ הכרוכה בכיבוש חלקים ניכרים משכם, הם בחרו בפתרון זה באופן מיידי ותוך שהם דוחים עקרונות אחרים, דוגמת העקרון המעדיף חילוץ באמצעות כוחות צה"ל על פני חילוץ באמצעות כוחות אחרים".

עוד טענו המשיבים כי לפי פסיקה עקבית של בית משפט זה מסורה ההחלטה בדבר הקמת ועדת חקירה לפי סעיף 1 לחוק לשיקול דעתה הבלעדי של הממשלה וראוי שבית המשפט לא יורה לממשלה לעשות שימוש בסמכותה. אשר לאיגרת הרמטכ"ל טענו, כי "פקודת יום" - המעוגנת בפקודת המטכ"ל מס' 33.0222, אינה הולמת את האירוע משום שהיא משמשת לציונם של "מאורעות בעלי חשיבות לאומית או צבאית כללית"; וכי איגרת הרמטכ"ל הולמת אותו יותר, משום שנועדה להתוות לצבא מדיניות ולהטמיע בו ערכים חינוכיים.

הדין

6. סעיף 1 לחוק, שמכוחו מבקשים העותרים כי המשיבים מס' 1 ו-2 יורו להקים ועדת חקירה, זאת לשונו:

"ראתה הממשלה שקיים עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור, רשאית היא להחליט על הקמת ועדת חקירה שתחקור בענין ותמסור לה דין וחשבון" (להלן - "הסעיף").

הסעיף מורה כי משנתקיימו התנאים האמורים בו - "עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור" - רשאית הממשלה להקים ועדת חקירה; אולם אין היא חייבת להקים ועדת חקירה דווקא. סמכות ההקמה היא סמכות שברשות, ואין היא סמכות שבחובה. כך עולה מלשונו של הסעיף וכך גם עולה מהגיונו. ועדת חקירה מעצם טבעה היא גוף שבא לסייע בחקירת אירוע, לברר את נסיבותיו ולהמליץ המלצות לשם הפקת לקחים לעתיד. על כן רשאית הממשלה להחליט אם להקים גוף זה, להימנע מהקמתו, או לנקוט דרך אחרת. מה היקף התערבותו של בית המשפט בהחלטה של הממשלה שלא להקים ועדת חקירה מכוח החוק ? השאלה נבחנה במספר פרשות שהועמדו להכרעת בית משפט זה.

בפרשה אחת ביקש עותר, ששירת במילואים בדרגת סגן, לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה "שתחקור בעניין הפלת מטוס הנוסעים מלוב במרחב סיני על ידי מטוס חיל האויר של צה"ל". כפי שטען "תוצאותיה של חקירה כזאת עשויות לסלק מלבו ספקות כיצד עליו לנהוג בעת שירותו כקצין בצה"ל". בית המשפט דחה את העתירה באומרו כי:

"סעיף זה מתנה את הקמת הוועדה בשימוש בשיקול דעתה הסוביקטיבי של הממשלה ("ראתה הממשלה וכו' ...") וגם אם התנאים להקמת ועדת חקירה קיימים, כפי שהוגדרו בסעיף, עדיין רשאית הממשלה להקים את ועדת החקירה, ואין היא חייבת לעשות כן. אין זה אחד המקרים הנדירים שבהם יש לקרוא את מתן הרשות כאילו מדובר בהטלת חובה. אין לפנינו ראיה, אם הממשלה דנה באפשרות של הקמת ועדת-חקירה והחליטה שלא להקימה. אבל גם אם כך היה, אין לבית משפט זה עילה לחייב אותה להשתמש בסמכותה, שאינה סמכות -חובה אלא סמכות-רשות" (ההדגשות במקור) (בג"ץ 94/73 (המ' 210/73) גבאי נ' שר הבטחון, (לא פורסם) (להלן - "פרשת גבאי")).

בפרשה אחרת ביקש העותר לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה "שתחקור בעניין התמוטטות שערי ניירות הערך בבורסה לניירות ערך בתל אביב בשנים 1995 - 1994, ותמליץ המלצותיה על ביצוע צעדים לפיצוי המשקיעים על הפסדים שנגרמו להם". בית המשפט דחה את העתירה באומרו כי:

"אכן המדובר בנושא נכבד בעל חשיבות, אשר מצדיק מתן תשומת לבם של הממשלה ושל מוסדות הציבור למיניהם המופקדים על מישור זה של החיים הציבוריים. אך ההחלטה בדבר מינוי ועדת חקירה הינה בתחום שיקול דעתה הספציפי של הממשלה, על פי חוק ועדות החקירה התשכ"ט - 1968, ואין זה מן הראוי שבית משפט זה יורה לממשלה להשתמש בסמכות מיוחדת זו" (בג"ץ 3027/95 עמותת מגן 94 ואח' נ' ראש הממשלה ואח', (לא פורסם)).

בית המשפט חזר על הלכה זאת בפרשה שבה ביקש העותר לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה שתחקור שאלות שהתעוררו במישור הציבורי בעניין מינויו של עורך הדין רוני בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. בדחותו את העתירה קבע בית המשפט כי:

"מתוך לשון הסעיף , כמו גם מתוך אופי הסמכות, ברור כי שיקול הדעת של הממשלה בשאלה אם העניין הוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה, אם הוא טעון בירור באמצעות ועדת חקירה, ואם לדעתה רצוי להקים ועדה כזאת, משתרע על מגוון רחב מאד של שיקולים, שהממשלה רשאית לתת להם משקל רב או מועט, במסגרת מתחם רחב של סבירות, לפי הנסיבות של כל עניין.

התוצאה היא שהביקורת השיפוטית על החלטת הממשלה מכוח הסמכות להקים ועדת חקירה היא, בפועל, מצומצמת. היישום של הכללים הרגילים, המסדירים את הביקורת השיפוטית בדרך כלל, על החלטה כזאת, אינו צפוי להוביל את בית המשפט לפסילת ההחלטה, אלא במקרים חריגים ונדירים, שכמותם עוד לא באו, וספק אם יבואו, בפני בית המשפט. כך לגבי החלטת הממשלה להקים ועדת חקירה לעניין מסויים. - - - קל וחומר לגבי החלטת הממשלה שלא להקים ועדת חקירה לעניין מסויים. הרבה עניינים בעלי חשיבות ציבורית נמצאים תמיד על סדר היום הציבורי, ותמיד יהיה מי שיחשוב שעניין זה או אחר הינו בעל חשיבות ציבורית חיונית, הטעון בירור דווקא באמצעות ועדת חקירה, ולא בדרך אחרת.

אולם ברור שאין אפשרות או הצדקה להקים ועדת חקירה, שהיא גוף כבד כשם שהיא גוף מכובד, אלא במקרים מיוחדים לעתים רחוקות. מהו, אם כן, אותו עניין מיוחד, מקרב עניינים חשובים רבים, המחייב הקמת ועדה כזאת? קשה מאד להוכיח כי החלטת הממשלה שלא להקים ועדה כזאת בעניין מסויים לוקה בשיקולים זרים או בחוסר סבירות עד שיש לפסול אותה ולחייב את הממשלה להקים ועדה באותו עניין" (ההדגשות שלי - י"ט) (דברי השופט י' זמיר בבג"ץ 2830 ,2827 ,2624/97 רונאל ידיד ואח' נ' ממשלת ישראל ואח'; שגב נ' ממשלת ישראל ואח'; סעדיה נ' ראש ממשלת ישראל ואח', פ"ד נא(79 ,71 (3 - 80 (להלן - "פרשת ידיד"). וראו גם דברי השופטת ד' ביניש בבג"ץ 3975/95 קניאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(517 - 515 ,459 (5; דברי הנשיא א' ברק בבג"ץ 560/03 ארגון נפגעי הטרור הערבי ועוד 61 אח' נ' ראש הממשלה אריאל שרון ואח', (טרם פורסם. ניתן ביום 9.7.03)).

בפרשת ידיד נקט המשנה לנשיא ש' לוין גישה המצמצמת עוד יותר את היקף הביקורת השיפוטית על החלטה שלא להקים ועדת חקירה, באומרו כי:

"לענין פרשנות סעיף 1 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968 מקובל גם עלי כמו על בית משפט זה בבג"ץ 3027/97 - - - כי "ההחלטה בדבר מינוי ועדת חקירה הינה בתחום שיקול דעתה הספציפי של הממשלה על פי חוק ועדות חקירה..." ומתקשה אני להבין הן מבחינת הלשון והן מבחינת המהות כיצד אפשר בכל מקרה להיעתר למבוקשם של העותרים. מבחינה לשונית כיצד? שלא ניתן לחייב את הממשלה "לראות" שקיים ענין "בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור" מקום שזו הוכתה כביכול בסנוורים ולא "ראתה" שקיים "ענין" כזה; ומבחינה מהותית כיצד? שה"כוח" להקים ועדת חקירה יוחד לממשלה לבדה ולא ניתנה לאזרח הבודד זכות חוקתית לאלץ אותה לעשות מעשה אשר אינה חפצה לעשותו" (ההדגשות שלי - י"ט) (פרשת ידיד, בעמ' 84).

7. שאלה נפרדת ומיוחדת היא היקף התערבותו של בית משפט זה מקום בו החליטה הממשלה לחקור עניין מסוים בדרך מסוימת, בין על ידי ועדת חקירה או בדרך אחרת, שגם כאן היתה נטית בית המשפט שלא להורות לממשלה לחקור את העניין בדרך מסוימת דווקא.

כך, בפרשה אחת, החליטה הממשלה להקים ועדת בירור שתבדוק את נסיון ההתנקשות בחייו של פעיל החמאס חאלד משעל. העותרת ביקשה לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה לפי סעיף 1 לחוק לחקירת נסיון ההתנקשות ולהפסיק את פעילות ועדת הבירור. בית המשפט דחה את העתירה באומרו כי:

"- - - אין, לדעתנו, עילה להתערב בהחלטת הממשלה, כשהחליטה להקים ועדת בירור ושלא להקים ועדת חקירה. גם כשמדובר בענין בעל חשיבות ציבורית רבה, ואפילו טעון הענין בירור, עדיין שיקול הדעת הוא בידי הממשלה שלא להקים ועדת חקירה. - - - בענייננו-שלנו רשאים היו ראש הממשלה והממשלה - רשאים ומוסמכים היו - למנות ועדת-חקירה; למנות ועדת-בירור; שלא לעשות דבר. הם העדיפו למנות ועדת-בירור. - - - השאלה אם ראוי היה להקים ועדת חקירה תחת ועדת בירור היא שאלה מן התחום הציבורי, אשר לא לנו להכריע בה" (בג"ץ 6001/97 אמיתי נ' ראש הממשלה ואח', (לא פורסם) (להלן - "פרשת אמיתי")).

בפרשה אחרת נדונה חקירת נסיבות מותו של סמל ראשון דביר מור-חיים ז"ל במהלך פעילות מבצעית של צה"ל בדרום לבנון, כאן הורה הרמטכ"ל על תחקיר מבצעי לפי סעיף 60 לפקודת המטכ"ל מס' 33.0304. בעתירתם בקשו הוריו של דביר לחייב את צה"ל, את ראש המטה הכללי ואת הפרקליט הצבאי הראשי להקים ועדת חקירה לפי סעיף ג(2)(א) להוראת הפיקוד העליון מס' 5.0201, לחקירת נסיבות האירוע שבו מצא בנם את מותו. בית המשפט דחה את העתירה באומרו כי:

"מצירופן יחד של שתי ההוראות שצוטטו לעיל , עולה כי תכליתן הינה ליצור שני מסלולי חקירה שונים החלים בשני מצבים נפרדים: פקודת המטכ"ל חלה על אירועים שהתרחשו במהלך פעילות מבצעית, והיא מייעדת להם את אופן החקירה המותאם להם - התחקיר המבצעי. ואילו הוראת הפיקוד העליון חלה על אירועים שהתרחשו במהלך פעילות השיגרה של הצבא - לרבות פעולות אימונים - תוך שהיא מייעדת להם את שיטת החקירה של ועדת חקירה. - - - אכן, שני אופני החקירה השונים תואמים לייעודים שלשמם הוגדרו. קיים הבדל ניכר בין פעילות מבצעית לפעילות אחרת. אופי הפעילות ומערכת האילוצים והנסיבות הקיימים בעת פעילות מבצעית שונים במידה משמעותית מבעת פעילות שיגרתית. - - - הבדל זה בא איפוא לידי ביטוי גם בצורת החקירה המותאמת לפעילות מבצעית, לעומת צורות חקירה אחרות. תחקיר מבצעי הינו ככלל הדרך המתאימה לחקירת אירוע שהתרחש במהלך פעילות מבצעית. הוא נערך, בדרך כלל, על-ידי גורמים מקצועיים הקרובים לנעשה בשטח, ומצויים בפעילות המבצעית. הוא מתרחש מיד בסמוך לאירוע, כשהאירוע עדיין טרי בזכרונם של המשתתפים בתחקיר. הוא נעשה באופן בלתי-אמצעי ובלתי-מסורבל. הוא מהווה חלק אינטגרלי ממכלול הפעולה המבצעית והוא מושרש היטב בתוך ההוויה המבצעית הצה"לית מאז ראשית קיומו של צה"ל" (דברי השופטת ד' דורנר בבג"ץ 6208/96 א' מור חיים ואח' נ' צבא ההגנה לישראל ואח', פ"ד נב(845 ,835 (3 (להלן - "פרשת מור חיים")).

8. כפי שראינו, מלשונו של הסעיף משתמע כי מרחב שיקול הדעת של הממשלה שלא להקים ועדת חקירה גדול מאוד. בשל כך גם נטייתו של בית המשפט להתערב במקרה שהממשלה החליטה שלא להקים ועדת חקירה, תהיה מצומצמת ביותר (ראו א' רובינשטיין המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל (מהדורה חמישית, תשנ"ז, כרך ב) 838 - 837 (להלן - "רובינשטיין"); א' קלגסבלד ועדות חקירה ממלכתיות (תשס"א) 365 - 362 (להלן - "קלגסבלד"); ז' סגל "ועדת חקירה מכוח חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968" מחקרי משפט ג (תשמ"ד) 221 - 220 ,199 ; ז' סגל "צללים מרחפים על שלטון החוק - עם פרשת בר-און ובעקבותיה" משפט וממשל ד (תשנ"ח) 587, בעמ' 659 (הערה מספר 269)). יש המצמצמים עוד יותר ואינם פותחים פתח כלשהו להתערבותו של בית המשפט (ראו, דברי המשנה לנשיא ש' לוין בפרשת ידיד, בעמ' 84; רובינשטיין, בעמ' 838 - 837) ויש הפותחים פתח צר ביותר (ראו, בין היתר, פרשת גבאי; דברי שופט י' זמיר בפרשת ידיד, בעמ' 80 - 79). דרכי עם אלה שאינם נועלים דלת במקרים כאלה בפני העותרים אלא פותחים להם פתח, שהוא אמנם צר ביותר. לטעמי הייתי אומר כי לפי השקפתי יחייב בית המשפט את הממשלה להורות על הקמת ועדת חקירה רק במקרים חריגים ונדירים ביותר, כאשר עולה מן הנסיבות מסקנה אחת ובלתי נמנעת - המגיעה עד כדי חובה כמעט - שיש לחקור את הענין על דרך של ועדת חקירה דווקא. לענין זה יש להביא בחשבון, לדעתי, גם את השיקול של אמון הצבור בתוצאות החקירה, המוסיף משקל לשיקולים לטובת הקמתה של ועדת חקירה לפי החוק. מכל מקום, קשה להגדיר מראש את הנסיבות שיחייבו חקירה על ידי ועדת חקירה. כל פרשה ונסיבותיה שלה.

עוד ראינו ששיקול דעתה של הממשלה הוא רחב מאוד וחל לא רק לגבי עצם ההחלטה לחקור אלא גם לגבי דרך החקירה (ראו, קלגסבלד, בעמ' 356). משום כך מקום בו מחליטה הממשלה לחקור עניין מסוים בדרך מסוימת, בין על ידי ועדת חקירה או בדרך אחרת, תהיה נטייתו של בית המשפט שלא להורות לממשלה לחקור את העניין בדרך מסוימת דווקא. כך היה בפרשת אמיתי שבה לא הביע בית המשפט את דעתו בדבר הדרך המועדפת לבדיקת האירוע שנדון שם, וכן בפרשת מור-חיים שבה תמך בית המשפט בדרך של תחקיר מבצעי שערך צה"ל והעדיף אותו על פני בירור בדרך של ועדת חקירה.

מן הדין - אל קבר יוסף

9. נקדים ונזכיר כי בפרשה שלפנינו לא הובאה לפני הממשלה הצעה להקים ועדת חקירה, אלא ראש הממשלה הוא שהחליט שלא להקימה. האם באה הפרשה שלפנינו בגדר המקרים החריגים והנדירים שבהם יש להורות לממשלה להקים ועדת חקירה לפי החוק? האם נפל פגם בשיקול דעתו של ראש הממשלה המצדיק התערבות כזאת?

ראינו שהתחקיר נעשה על ידי צוות של מפקדים בכירים בדרגות אלוף ותת אלוף, עתירי נסיון קרבי ופיקודי. סמכותיותו הגבוהה של צוות התחקיר מלמדת לא רק על איכותו ורצינותו של התחקיר אלא גם על עצמאותו של הצוות ואי תלותו בגורם הצבאי שמינה אותו. צוות התחקיר תחקר יותר מעשרים בעלי תפקידים שהיו מעורבים בלחימה במתחם, בטיפול במנוח או בפיקוד על נסיון חילוצו.

בין היתר, תוחקרו מפקד המתחם בעת האירוע, המפקד הקבוע של המתחם שלא שהה בעת האירוע במתחם, הפרמדיק שטיפל במנוח בעת האירוע, חובש משמר הגבול שטיפל במנוח בעת האירוע, אלוף פיקוד המרכז, מפקד אוגדת יהודה ושומרון, מפקד חטיבת שומרון, הרמטכ"ל וראש השב"כ. כמו כן בדק הצוות גם יומני מבצעים רלבנטיים, פקודות ותרגולות שהוכנו בקשר לאירוע אפשרי במתחם, סיכומי אירועים קודמים שהתרחשו במתחם, קלטות שהכילו תצלומים שצולמו על ידי מטוס זעיר ללא טייס ותיעדו את השתלשלות האירועים במתחם וכן תצלומי אויר של המתחם וסביבתו. צוות התחקיר גם יצא לבקר בשטח הישראלי הסמוך למתחם; ביקור זה התאפשר רק סמוך למתחם מכיוון שבעת ביצוע התחקיר כבר לא ניתן היה לבקר במתחם עצמו, עקב פינויו והעברתו לשליטה פלשתינאית. מתוך מכלול זה של נתונים שהובאו לפנינו עולה תמונה של נסיון כן ורציני לברר את כל העובדות שניתן לברר ולהפיק את כל הלקחים הדרושים.

זאת ועוד. בעקבות פניותיהם של העותרים נבחן התחקיר שוב הפעם על ידי מספר גורמים שגם בחנו את בקשת העותרים להקמת ועדת חקירה. כאמור, נבחן התחקיר בפעם הראשונה על ידי הרמטכ"ל. ראש הממשלה דאז, מר אהוד ברק, חזר ובחן את התחקיר אחרי שהעותרים פנו אליו בדרישה להקמתה של ועדת חקירה. אחרי פרק זמן נוסף, משהוגשה העתירה שלפנינו נבחן התחקיר פעם נוספת על ידי ראש הממשלה המכהן, מר אריאל שרון, שחזר ועיין בבקשת העותרים להקים ועדת חקירה. ביום 16.10.01 אף נפגש ראש הממשלה עם בני משפחתו של המנוח ועם נציגי העותרים. בחינה נוספת נעשתה בסוף שנת 2001 בעת הדיון בהצעה הנזכרת לסדר היום שהגיש חבר הכנסת איוב קרא, שעיקרה היתה בדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את האירוע. מכאן הועבר העניין לבדיקתה של ועדת החוץ והבטחון שדנה בנושא במשך מספר ישיבות. מאוחר יותר, התקיים דיון בעניין אף בועדת המשנה לכוננות ובטחון שוטף, שהיא ועדת משנה של ועדת החוץ והבטחון. כל הגורמים שבחנו את התחקיר ואת בקשת העותרים להקים ועדת חקירה סברו שהתחקיר מיצה את החקירה ואין צורך בחקירה נוספת של האירוע על דרך של ועדת חקירה.

10. אכן, יש מקום לומר כי הפרשה הכאובה שלפנינו באה בגדר המקרים החריגים והנדירים שבהם יש מקום לשקול לחייב את הממשלה להורות על הקמת ועדת חקירה. זאת, בעיקר, משום החשיבות הציבורית הגדולה שבחקירת נסיבות מותו של המנוח; לאור הלקחים המבצעיים והמוסריים העולים מן הפרשה שאותם יש להטמיע בצה"ל, וכן מן הצורך החיוני לחזק את אמון הציבור בצבא ובמפקדיו, שיש לחשוש שהארוע פגם בו. עם זאת, לאור ההיקף והיסודיות של התחקיר המבצעי שנערך ניתן לקבוע כי חקירת הנסיבות נתמצתה ככל שניתן היה למצותה וקשה לשער שחקירה נוספת על ידי ועדת חקירה תעלה ממצאים שישנו את התמונה שמצייר התחקיר. יש מקום לומר שדווקא הדרך של תחקיר מבצעי שנבחרה לחקירת האירוע היה בה סיכוי טוב יותר לבדיקה יסודית (ראו, פרשת מור חיים, בעמ' 845). נוסיף ונאמר כי לא מצאנו בחומר שהונח בפנינו אינדיקציה כלשהי לטיעוני העותרים שלפיהם הגורם שנתן את ההוראה שלא להפעיל את תכנית "כתונת פסים", היה גורם מדיני ולא צבאי, או כי שיקוליו של הגורם שנתן את ההוראה היו שיקולים זרים. שוכנענו כי לפני מפקדי צה"ל ששהו במתחם עמדה "דילמה מבצעית ולא דילמה ערכית" בבואם לשקול מה הדרך המהירה ביותר לחלץ את המנוח. לא למותר להוסיף עוד כי בצד חשיבותה של החקירה של אירוע קשה על מנת שלא יישנה עוד, עומד גם הצורך במיצוי החקירה ובסופיותה (ראו פרשת מור חיים, בעמ' 847) ונראה לנו שזה המצב כאן.

11. לא נמצא בסיס לטיעון כי האירוע "משקף מגמה של הידרדרות" בגישת צה"ל בכל הנוגע ליישומו של "ערך הרעות". דרך פעילותם של מפקדי צה"ל בזמן האירוע ואחריו, וכן הפעולות החינוכיות שנעשו אחרי שמסקנות התחקיר הוגשו לרמטכ"ל, כמפורט להלן, מלמדות על החשיבות שמייחס צה"ל לערך נעלה זה. עם הגשת התחקיר לרמטכ"ל, ביום 8.11.00, הנחה הרמטכ"ל את הצבא לרענן את נהלי משימות החילוץ בכל הגדודים הלוחמים ולהדגיש את חשיבותן של משימות אלה.

הרמטכ"ל אף הורה להעביר את עיקרי האירוע לכל חיילי צה"ל ולהבהיר להם את מרכזיותו של הערך של פינוי נפגעים תחת אש. ביום 13.11.00 גם הוצג סיכום התחקיר בפני הפורום המבצעי הבכיר של צה"ל, בראשותו של הרמטכ"ל, שדן בהיבטיו השונים. ביום 26.11.00 נערך מפגש של פורום מבצעי, בראשות הרמטכ "ל ובהשתתפות כל מפקדי הגדודים של צה"ל בשירות סדיר ובשירות מילואים, ובו הוצג התחקיר ונערך עליו דיון. גם בפורומים נוספים הסביר הרמטכ"ל את פרשת חילוצו של המנוח מהמתחם. חלק מהפורומים היו צבאיים וכללו את המטה הכללי, יחידות צבא שבהן ביקר הרמטכ"ל, שיחות עם לוחמים ומפקדים וכיוצא באלה.

חלק מן הפורומים היו אזרחיים וכללו ראיונות והופעות של הרמטכ"ל ושל מפקדים אחרים בתקשורת, בבתי ספר, לפני גופים ציבוריים ולפני ועדת החוץ והבטחון של הכנסת. ביום 6.12.00 פורסם עלון "דבר לשטח" בחתימתם של ראש חטיבת תורה והדרכה וקצין חינוך ראשי. העלון, שהופץ ליחידות צה"ל השונות, יוחד כולו לנושא: "קבר יוסף: ערכים ושיקול דעת", ובו הובא סיכום של השאלות המבצעיות והערכיות שנדונו בתחקיר. ביום 18.12.00 פרסם הרמטכ"ל, כאמור לעיל, את איגרת הרמטכ"ל בנושא "ערכים במבחן הזמן", שאותה היפנה לכל חיילי צה"ל ומפקדיו, ובה נדון, כאמור לעיל, מה שאירע במתחם וכן נדונו סוגיות ערכיות כלליות שעלו בעקבות האירוע.

סוף דבר

12. סמל מדחאת יוסף ז"ל מצא את מותו בקבר יוסף. העותרים מבקשים כי נסיבות מותו ייחקרו באופן הממצה והמקיף ביותר. העותר מס' 1 זכאי לכך, כבן משפחתו של המנוח; העותרים זכאים לכך כחיילי צה"ל ואחיו לנשק של המנוח; העם הזה זכאי לכך כמי ששולח את בניו לקרב. אך מזכות זאת לא נגזרת בהכרח הזכות כי הארוע ייחקר גם על ידי ועדת חקירה ממלכתית. שוכנענו כי התחקיר המבצעי המקיף והיסודי שנערך מיצה את הבירור שחובה היתה לערוך אותו, וכי לא נפל פגם בשיקול דעתו של ראש הממשלה שהסתפק בתחקיר ולא הציע לממשלה להורות על הקמתה של ועדת חקירה. כמו כן שוכנענו שלא נפל פגם בשיקול הדעת של מפקדי צה"ל שבחרו בדרך של איגרת רמטכ"ל וביתר דרכי ההסברה וההדרכה שננקטו כדי להתוות לצה"ל את המדיניות הראויה לעתיד וכדי להטמיע בו את הערכים החינוכיים שיש להטמיעם.

לבנו דווי על סמל מדחאת יוסף ז"ל. לבנו עם בני משפחתו, עם חבריו ועם אחיו לנשק. הכאב אין לו מרפא. מסקנותיו של צוות התחקיר אין בהן מרגוע לנפש המתייסרת בספקות. אולם, שורת הדין, שורת ההגיון - ואולי גם "שורת הרגש" - מצוות עלינו לומר לחקירה די.

העתירה נדחית.

השופט א' א' לוי

אני מסכים.

השופט ס' ג'ובראן

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט טירקל.

ניתן היום, כ' בתמוז תשס"ג (20.7.2003).

פרופסור דניאל פרידמן חושף את ערוותה של פרקליטות המדינה
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=16708&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E3%F0%E9%E0%EC%20%F4%F8%E9%E3%EE%EF
האם אפשר להאמין לפרקליטות?!
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-52858-00.html