אפרים קארש: ''עראפת - האיש ומלחמתו בישראל''  

מקורות

צריך כלים להתמודד עם זה. הנה אדם אחד שבוודאי לא נמנה עם שונאי הערבים. זה מה שחיים שור אומר:

"לא אסלח לפלסטינים לעולם"

"...שור, שהיה אחד הצעירים הבולטים של מפ"ם וכיהן כמזכיר הקיבוץ הארצי, כעורך "על המשמר" ועורך "ניו אאוטלוק", ירחון שמאלני באנגלית שקרא להידברות עם אש"ף, להקמת מדינה פלסטינית ולנסיגה ישראלית מלאה מכל השטחים, מרגיש מרומה.

"הפלסטינים רימו אותי באופן אישי והם רימו את כל השמאל בישראל", הוא אומר. "הם שיקרו לנו, הם הונו אותנו, הם תמרנו אותנו, הם עשו איתנו מניפולציות. אני אישית לא אסלח להם על זה לעולם. וכשיוסי ביילין אומר שהוא הגיע כבר לנוסחה משותפת איתם על זכות השיבה, אז חנו של יוסי ביילין יורד פלאים בעיני, כי אם הוא עדיין לא מבין מה שקורה פה, אז הוא לא באמת איש שמאל. כי איש שמאל אמיתי זה אדם שצריך לראות את המציאות כפי שהיא, לא כפי שהיה רוצה לראות אותה. הפלסטינים לא בשלים כיום לשלום, ותפקידי כשמאל לראות את האמת. שמאל זו לא רמאות".

- באיזה מובן הפלסטינים רימו אותך באופן אישי?

"נפגשתי בלי סוף עם פלסטינים. אם יעשו משאל ויחפשו את העשרה ישראלים שנפגשו הכי הרבה עם פלסטינים, אני משוכנע שאהיה ביניהם. יותר מאשר שמעון פרס, יותר מאשר יוסי ביילין, יותר מאשר רון פונדק. הפלסטינים תמיד, בכל השיחות, אמרו שנמצא את המכנה המשותף בנושא זכות השיבה, ולא היו דברים מעולם".

- כלומר?

"הם לא התכוונו לזה. כל דבריהם היו חלק מתוכנית השלבים. אני הייתי מאלה שפתחו לאש"ף את הדלת לאמריקה. אנחנו ארגנו כנס של ישראלים ופלסטינים בוושינגטון ב-78', ומשרד המדינה האמריקאי לא רצה לתת להם אשרות. אנחנו טיפלנו בזה שיקבלו אשרות, והם נכנסו ובעזרתנו כבשו את אמריקה. זה מה שהם רצו, זה היה היעד, לכבוש את רצונו הטוב של השמאל היהודי האמריקאי. אני אישית הזמנתי אותם לחוגי בית של יהודים אמריקאים. הם הצליחו בזה בעזרתנו. בלעדינו הם לא היו מצליחים בזה לעולם".

- וזו היתה טעות?

"לא רק שזו היתה טעות, אלא ששנתיים-שלוש אחרי זה אני רואה שנביל שעת מופיע בפני הציבור שלו בעזה ומסביר שזו טקטיקה. שאנחנו נשיג קודם את זה, ואחר כך נשיג את זה, ואחר כך נשיג את זה, עד שנכבוש את כל ארץ ישראל. אותו נביל שעת, ש היה חבר הכי טוב שלי באמריקה ובא לחבק אותי ולנשק אותי אחרי שנאמתי נאום בעד השלום, מתברר לי שכל הנאומים שלו היו שווים כקליפת השום. הוא לא התכוון לזה".

- חוסר האמון הזה הוא מהפך לאיש שמאל כמוך.

"יש דבר אחד שלא ייקחו ממני לעולם, וזאת האמת שלי. וכשאני רואה שחברים שלי במפלגה, גם צעירים ממני, נוסעים לחלות את פניו של יאסר ערפאת בעזה, זה מקומם אותי. אני לא יכול לשאת את זה. הוא הרי ארכי שקרן, ארכי רוצח. כל השנים אמרתי ששלום עושים עם אויבים, אבל בתנאי שהאויבים רוצים שלום. אם הם ממשיכים להיות אויבים עד כדי הרג, אני לא הולך אליהם כחבר. אני חושב שלא יוסי שריד, ולא יוסי ביילין, ולא אבו וילן, ולא ענת מאור, יש להם מה לחפש אצל יאסר ערפאת. אם בכלל, רק הממשלה צריכה לנהל איתו מגעים".

- כשאמרת "רימו אותי", התכוונת לכולם?

"אני מדבר על שכבה שרימתה אותי ולא עושה פה חשבון אישי. זה שנביל שעת הוא מין אופורטוניסט כזה, זה ברור לי. זה שזיאד אבו זיאד הוא אופורטוניסט כזה, זה ברור לי. האם חנה סניורה הוא כזה? זה לא ברור לי. האם הפרופסורים האלה שהכרתי באמריקה הם כאלה? אני לא יודע. אם הם חולקים על י אסר עראפת, אני לא שמעתי אותם".

- הימין מאשים את השמאל הישראלי שרימיתם את העם, שהובלתם איזה גל משיחי של שלום. אתה מקבל עליך את האשמה?

"במידה מסוימת כן. כי אנחנו כל כך רצינו שיהיה שלום, שהפכנו את משאלות הלב למציאות אמיתית. ולא יהיה שלום לא בעוד שנה ולא בעוד חמש שנים. אני לא זונח את השלום, אבל אני גם לא זונח את העם שלי ואת הזכות שלי לחיות. אבל באותו להט שבו אני מדבר נגד הפלסטינים, אני מדבר נגדם"....

"...- תיארת שהתגרו פעם בוותאד ושאלו מה יהיה איתו כשייגמר הסכסוך היהודי-ערבי שמפרנס אותו, והוא ענה: "כשיסתיים הסכסוך נבוא לקיבוץ שלך ונחזיר לעצמנו בכוח את האדמות שלנו. פרנסה לא תחסר אז".

"היינו בהלם. אין ספק".

- גם ערביי ישראל בגדו בשמאל הישראלי כמו הפלסטינים?

"יש ויש. יש ביניהם אנשים נהדרים. במישור האישי אנחנו חיים יחד מצוין. בצד הפוליטי היחסים הם שקר אחד גדול. הם כל כך נדפקו במלחמת השחרור, שהרבה זמן הם הרגישו שאין להם ברירה והם צריכים להתכופף, כמו שהיהודים בגולה התכופפו. הם הצטרפו לנוסחה שלנו כיוון שהם רצו להיות חברי כנסת. היא לא באה מהם, היא באה מאיתנו. עד שהתברר להם שהנוסחה הזאת לא שווה כלום בשבילם. ואז הם התחילו לעשות צרות".

- באיזה מובן היחסים הם שקר?

"בעבורם השקר הוא כלי עבודה. פעם שאלתי את תומס פרידמן, כתב ה'ניו יורק טיימס', איך ערפאת. הוא אמר: '' Like an old filthy small shop keeper". ככה גם אני רואה אותו. רוכל ירושלמי, כמו אלה שעומדים בסמטאות של ה עיר העתיקה ואתה מתמקח איתם ומוריד אותם ממאה לעשר. זה המזרח, וכך הערבים מנהלים את המדיניות שלהם".

- נשמע קצת כגזענות.

"זה יכול להישמע כגזענות, אבל זה לא. אני פשוט לא עושה להם הנחות".

- המערב יותר הגון?

"לא שהמערב הוא יותר הגון, אבל במערב יודעים שאם אתה לא אומר אמת, אתה לא יכול לנהל עסקים. אף אחד לא יקנה אצלך. חלק מהערבים עוד לא הגיעו לרמה הזאת. בעבורם השקר הוא כלי. אני יודע שכל חברי מהשמאל לא יכלו לשאת את זה שקובעים פגישה עם מישהו בירושלים בשעה שתיים, במלון אמריקן קולוני, אז או שהם באים בארבע או שהם לא באים בכלל, ובכל מקרה הם לא משאירים לך הודעה שהם לא יכולים להגיע.

"אני זוכר שקבעתי עם זיאד אבו זיאד, שהיום הוא נציג ירושלים ברשות הפלסטינית. נסעתי במיוחד לירושלים והוא לא בא ולא הודיע, ואחרי כמה ימים כשתפסתי אותו הוא אמר: 'אני חייב לספר לך?'. הוא מרגיש שמותר לו ושהוא לא חייב כלום, לא לחיים שור ולא לשמעון פרס. וזאת גישה אופיינית אצל הפוליטיקאים שלהם".
http://www.yesha.org.il/article-761151.html

חיים שור נולד באפריל 1926 בגרודנו שבפולין (כיום ביילרוס) . עלה עם הוריו ארצה במרס 1935 ובשנת 1944 היה בין מייסדי קיבוצו, כיום קיבוץ שובל שבנגב, בו הוא חבר עד היום.
מילא תפקידים ציבוריים רבים בקיבוצו ובתנועתו. היה עורך ראשי של היומן ''על המשמר'' ולאחר מכן עורך הירחון ''ניו אאוטלוק''. למד באוניברסיטת תל-אביב היסטוריה ויהדות.
ספרו האחרון, ''אני מוריד אותו מהשמים'', יצא לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון.
בנו בכורו, סגן שור ז''ל, נפל בקרב בביירות, במבצע ''אביב נעורים'' בעשרה באפריל 1973 .
http://ecom1.gov.il/Mod/ProductPage_he.aspx?product=13900152&language=he-IL

אכזבת חייו
איש אחר מתוך המערכת הזאת, שנוצלה על ידי הפלשתינים לצורך המאבק בישראל, הוא חיים שור. הוא בולט היום בבדידותו כמי שהכיר בטעות הנוראה שלו ושל מחנהו הפוליטי. שור התראיין לאחרונה שוב, לתחנת טלוויזיה בדרום (25.4.03), והוסיף פרטים על המגעים והמשאים ומתנים עם נציגי אש"ף בעשור השמונים. חיים שור, עורך ´על המשמר´ וה´ניו אאוטלוק´, היה מהמובילים של המגעים האלו. שני העיתונים נסגרו באופן סמלי אך כנראה לא במקרה, ב-1993. דווקא שור היה פחות שמאלני במושגים של מפ"ם דאז. "אני זוכר כשהתמניתי כעורך ´ניו-אאוטלוק´, אלה שקדמו לי, ובייחוד המרכזי שבהם, לא היו לפי טעמי", הוא סיפר למראיין שלו, ד"ר אודי לבל. שור מתכוון לשמחה פלפן המנוח, שנחשב לאב הרוחני של ההיסטוריונים החדשים, ובשנות החמישים השתייך לאגף הסטליניסטי הקיצוני במפ"ם. "אז אמרו לי, מה חדש אצלך? אמרתי: עד עכשיו עורכי ניו-אאוטלוק היו פרו-פלשתינים; אני גם פרו-פלשתיני וגם פרו-ישראלי".
לבל שאל את שור: "נתת למעשה לעניין הזה עשר שנים מחייך. עשר שנים עבדת בשביל להחדיר את האיש הזה, יאסר ערפאת, לפוליטיקה הישראלית, ליצור לו לגיטימציה".
שור: "לא נאבקתי למען האיש. רציתי שיהיה שלום. נלחמתי למען השלום. דיברנו (עם נציגי אש"ף) על כל נושא שבעולם. כבר היינו כל כך קשורים אחד עם השני. דיברנו על המשפחות, על הביוגרפיה של כל אחד, על מקום מגורים, על פוליטיקה. על מקורות הסכסוך. אבל בשלב מסוים התברר שאנחנו בעצם לא ידענו מה הם באמת חושבים".
לבל: שאלת אותם?
"שאלנו אותם. אז הם ענו לנו. אבל הם שיקרו. זכות השיבה זאת בכלל לא היתה בעיה. זה היה ברור להם (שזה לא יכול להיות). זה היה ברור לנו".
היה ברור לך שזכות השיבה יורדת מסדר היום.
"הם אמרו במפורש שהם בעד זכות השיבה במסגרת של מדינה פלשתינית. ודאי שלא זכות השיבה במסגרת ארץ ישראל השלמה. אז לא היתה לנו בעיה עם זה. אנחנו הסכמנו איתם. הסכמנו איתם יותר מאשר עם בגין או אישים בכירים אחרים במערכת".
חיים שור סיפר לאודי לבל כי הקשרים עם הפלשתינים הפכו כל כך אישיים ואינטימיים, שבאחת הפעמים, כאשר הוא היה בלונדון בזמן חג הפסח, "השתתפנו בסדר פסח שארגנה עבורנו משפחה פלשתינית. זאת אומרת היה משהו קרוב, אישי מאוד. ולא היתה לנו סיבה להניח שזה לא ישר, שזה לא רציני, שזה לא אמיתי".
התעלמתם מהעובדה שהפרטנר אולי לא אמין.
"הערבים הם אשפים, וסליחה שאולי יש בזה משהו שעלול להישמע גזעני, אבל אני יודע שזה נכון: הם אמנים בלמכור לך סחורה שלא בטוח שהם רוצים להיפטר ממנה".
מה אתה אומר, שבמשך עשר שנים עבדו עליך?
"במידה רבה כן".
איך השמאל היותר ניצי, אנשים כמו יצחק רבין, התייחסו אליכם?
"עם רבין היו לי מגעים אישיים הדוקים מאוד. והמגעים האישיים עברו למגעים פוליטיים. הייתי מספר לרבין כל מה שהתרחש".
היית מעדכן אותו?
"לגמרי. אם היה משהו שחשבתי שהוא חדש אז הייתי רץ אליו, ומספר לו. הוא היה מעודכן עד הסוף... אבל למעשה היה אצלם שינוי. עד 74´ הם אמרו שצריך לחסל את מדינת ישראל ופתאום הם שינו את עורם. פתאום הם הכירו בקיומה של מדינת ישראל. אנחנו קראנו את השינוי הזה. אנחנו לא הבנו במידה מספקת שזה אצלם רק תרגיל של סוחרים. גם רבין נפל קורבן לשינוי הזה. ביסודו של דבר הוא האמין שחל אצלם שינוי. אני חושב שלו היה רבין היום ראש ממשלה אז הוא היה תופש מה הולך פה".
ועוזב את התהליך קודם לכן.
"אין לי ספק. אני בטוח בזה. מתוך היכרותי ופגישותיי הרבות עם רבין – הוא לא היה קונה את זה".
שור אומר כי נאומו של ערפאת עוד ב-1994 ביוהנסבורג היה הגורם המכריע מבחינתו. "זו היתה נקודת השבירה שלי. כי בא בן אדם ואומר בערבית... שההסכם הוא לא הסכם, ומביא אסמכתא מלא פחות ולא יותר ממוחמד; שהוא לחם נגד שבט יהודי והשמיד את כולם. ויאסר ערפאת אמר: בשביל לקיים את המטרה של האומה הערבית לא מוכרחים לשמור על הסכמים, והוא אמר את זה בקשר לאוסלו".
ההבדל בין חיים שור לבין אלה המכנים עצמם פעילי שלום היום, הוא קיומו של חוט שדרה פטריוטי ודבקות בקנה המידה הסביר של האינטרס הישראלי. כל עוד העריך שהוא פועל למען שלום אמת, שהוא האינטרס הישראלי – לא היתה לו בעיה לנהל מגעים עם אש"ף. ברגע שלא ניתן היה להכחיש את המציאות, שבה נפגע אינטרס יסודי של ישראל – הביטחון האישי של האזרחים – לא היתה לו בעיה להתפכח. פעילי השמאל הרדיקלי רואים את האינטרס של האנושות הגלובלית ובייחוד של החלק הפלשתיני המדוכא בתוכה. מאות הרוגים ישראלים ניצבים במשוואה מול 2,000 הרוגים פלשתינים, שלא לדבר על אלפי הרוגים עיראקים או עשרות אלפים במזרח-טימור.
http://www.makorrishon.co.il/article.php?id=888

"ההתפכחות מערפאת חייבת להיות משולבת עם המסקנה שאוסלו היה ניסוי נועז עם מטרות חיוביות אבל, כצפוי, כישלון.

ערך עצום עשוי להיות מושג מהכרה ציבורית בעובדה הזאת, במיוחד על-ידי השמאל הישראלי,

אשר הראה כי הוא מוכן לעסוק בחשבון-נפש כאשר זה מגיע לערפאת. (מתוך: "ג'רוזלם ריפרט, 21/06/01)

ערפאת משטה בכולם

אין דוגמה טובה יותר ליחסה הציני של הרשות הפלשתינית, ושל ערפאת אישית, למעשי טרור ולזלזול בקיום הסכמים מאשר תגובתם על הטבח שביצע מחבל מתאבד בדיסקוטק בדולפינריום.

כותב זאב שיף תאריך: 24/6/2001

אין דוגמה טובה יותר ליחסה הציני של הרשות הפלשתינית, ושל ערפאת אישית, למעשי טרור ולזלזול בקיום הסכמים מאשר תגובתם על הטבח שביצע מחבל מתאבד בדיסקוטק בדולפינריום. השב"כ מיהר לעלות על עקבות המעורבים במעשה טרור זה. בישיבת הוועדה הביטחונית העליונה הגישה ישראל לנציגים הפלשתינאים את שמותיהם של שני אנשי חמאס ששילחו את המתאבד. אחד משכם ואחד מקלקיליה. הפלשתינאים התבקשו, והאמריקאים תמכו בכך, כי השניים ייעצרו מיד.

מה קרה בשטח? שני האחראים לטרור בדולפינריום הוזמנו לפגישה במשרדי אחת מזרועות הביטחון הפלשתיני. בשיחה שניהלו עמם, ולא חקירה, אישרו השניים את מעורבותם בשיגור המחבל המתאבד והכנתו לפעולה. השניים הוזהרו על ידי אנשי הביטחון הפלשתינאים שלא לעשות מעשים דומים בעתיד, וכנראה אף הוחתמו על התחייבות ברוח זו. לאחר מכן שוחררו לבתיהם. בישיבה השנייה של הוועדה הביטחונית נשאלו הפלשתינאים, מה עשו בקשר לשני המעורבים בפעולת הטרור. התשובה היתה: הזהרנו אותם!

מי שהורה לנהוג בדרך זו בשני מבצעי הטרור הזה נהפך לשותף מלא לטבח ואחראי לעידוד מעשי טרור רצחניים נוספים. הדבר מלמד, כי זכותה המלאה של ישראל להגן על עצמה ולסכל פעולות טרור (שמשום מה הוגדרו "חיסול"). סיפור זה הוא דוגמה אופיינית לדרך שבה הרשות הפלשתינית נוהגת כיום. בנוסף לכך הגישה ישראל רשימה של כ-35 איש המתכננים מעשי טרור, ובהם שמונה או עשרה המכינים פעולות פיגוע של מתאבדים.

זו הוכחה, כיצד ערפאת משטה בישראל ובאמריקאים. כל זה לא היה מתרחש בלא אישורו. בשיטת הניהול והשליטה שלו הוא מקפיד להשליט מבוכה גם אצל נציגיו בוועדה הביטחונית העליונה. כל אחד מהנציגים הבכירים הללו אחראי בנפרד כלפי ערפאת ישירות, ובדרך זו הוא מונע תיאום אמיתי גם בין נציגיו. לא רק הדרג המדיני שלידו תוהה מה ערפאת רוצה באמת. כך גם ראשי זרועות הביטחון. רק מי שלקה במחלת השכחה מתעלם מהתנהגות דומה שלו בעבר, מעשרות הפרות הסכמים שלו עם מדינות ערביות והסכמי הפסקות אש בלבנון ובירדן. אפשר לכתוב על כך עבודות דוקטור מרתקות. הוויכוח שהיה בישראל על מידת שליטתו של ערפאת על הנעשה בשטחים הוא מגוחך, וגם מזיק לישראל. לערפאת יש אמנם כמה "חורים שחורים" בשליטתו, כמו ועדות ההתנגדות העממיות ברפיח. אך כיום אין כל ספק בכל זרועות המודיעין בישראל, כי האחריות המלאה לנעשה, לטוב ולרע, היא של ערפאת.

אסור להתיר לערפאת לשטות בישראל בעניין הפסקת האש. אסור לכן לעשות לו הנחות בשמירה על הסכם הפסקת האש. זאת הטעות הגדולה, שרבים, כולל ישראל והאמריקאים, עשו בעבר. אם ישראל לא תקפיד הפעם על הפסקת האש ועל כיבוד ההסכמים, היא לא תצליח לעשות זאת בשום מקרה בעתיד כל עוד ערפאת מנהיג את הפלשתינאים. השיטה, שלפיה אפשר להרוג ישראלים ובו-בזמן לנהל משא ומתן, שמצאה את ביטויה המביש במפגש המשלחות בטאבה, פסולה מלכתחילה. ומכאן, שאין לנהל עם ערפאת משא ומתן מדיני, או להיענות להצעתו לקיים עמו ועידות ומפגשים בינלאומיים, כל עוד נמשכים מעשי ההרג והסכם הפסקת אש מופר בגלוי ובסתר.

הארץ 22.6.2001
http://www.yesha.org.il/article-577923.html

1) "בעולם הערבי מקובל שהצהרות זה עניין גיאוגרפי. אתה מצהיר לפי המקום" (שמעון פרס, מוסף "ידיעות אחרונות", 15.09.1993).

נהוג אצל חלק מאיתנו לומר, בעיקר בעידנא דריתחא, ש"הערבים שקרנים". אך האמת היא שאין זה לגמרי מדויק. יותר נכון לומר שהם מומחים באמנות הכזב. ומהו ההבדל - ישאל השואל?
ובכן: שקר זאת אמירה שאין אפשרות לאמת אותה באופן מיידי - ולכן יש להסתמך על האומר. המשפט "לפני שנה טיילתי באירופה" - יכול להיות דבר שקר - או דבר אמת. אך כזב, לעומת זאת, הוא שקר כה שקוף ומופרך - עד שרק אוויל מושבע מסוגל 'לבלוע' אותו. דוגמא לכזב, למשל, יכולה להיות ההכרזה המתלהמת של "קול הרעים מקהיר" על "כיבוש תל-אביב" בימי מלחמת ששת-הימים.

בכל הנוגע לכזבנות אש"ף, היו אמורים היהודים לדעת מזה זמן - שבאנגלית - כלפי התקשורת המערבית או שוטי-שלום יהודים - מסוגלים דוברי אש"ף להגיד כל דבר שינעם לאוזן המערבית; אך בערבית - בדיונים פנימיים או בנאומים פנים-ערביים - מציגים ראשי אש"ף את האמת האידיאולוגית והאסטרטגית שלהם.

שישה ימים לאחר חתימת ההסכם, נאם יאסר ערפאת בפני שרי חוץ ערביים בקהיר ואמר כדלקמן:

"המטרה הראשונה תהיה שחרור כל השטחים הכבושים וחזרתם של כל הפליטים, הגדרה עצמית לפלשתינים וכינון מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים".

הדברים הללו אינם גילוי מאוחר של דוחות מודיעין סודיים, כיוון שפורסמו שחור-על-גבי-לבן בעמוד הראשון של "הארץ", 20.09.1993, ושל עיתונים ראשיים אחרים.

כמו-כן, חמישה ימים לפני ההסכם, התראיין ערפאת לעוזי מחניימי בשבועון "העולם הזה", ושם לא חשש להצהיר כי "אני מבטיח שבעתיד, ישראל ופלשתין תהיה מדינה אחת מאוחדת, שבה יחיו יחד ישראלים ופלשתינים."

הערה זו יש בה כדי להאיר נורה אדומה, שהרי נוסח זה הוא העתק נאמן של תכנית אש"ף מ-1968 לחיסול ישראל באמצעות התירוץ של מדינה פלשתינית "חילונית דמוקרטית" מהירדן עד הים.

אך לא היה צורך בפילפולים מיותרים. מיד התערבה בשיחה אום ג'יהאד, ושאלה:

"אבל אבו-עמאר, זה הרי מה שהצענו ב-69'".

באותה הנקודה, יכול היה ערפאת להפיג את חששותיהם של הישראלים קוראי העברית שאחזו בידיהם את גיליון "העולם הזה", אך במקום זאת הוא רק חיזק את דבריה. כך דיווח עוזי מחניימי:

"הוא מתקן אותה: "לא ב-69', ב-68'".

לכאורה, היה די בכך על-מנת לבטל את ההסכם כולו, או לפחות לגרום לממשלת ישראל להעמיד אולטימטום שיתבע בפני ערפאת לחזור בו מיידית ובאופן מלא מהצהרותיו החיסוליות.

אך דבר לא נעשה - והקטר שיצא מאוסלו, ציפצף ציפצוף ארוך - והמשיך בדרכו.

2) "אחד הימים בהיסטוריה הפותחים ספירה חדשה".
(שולמית אלוני, "הארץ", 05.09.1993).

השמאל הישראלי, שנוהג להתהדר בכתר ההיגיון, השכל והרציונליות, מקפיד להטיח ביריביו מהימין את כתם ה"טירוף המשיחי". אך אם ננסה להיזכר היכן עוד ניסו לפתוח "ספירה חדשה", ניזכר, אולי, במהפיכה הצרפתית שהתמחתה בעריפת ראשים בראש חוצות, או במהפיכה הרצחנית המחרידה של פול פוט, שטבח מאות אלפים מבני עמו וניסה במקביל לפתוח "ספירה חדשה", על-ידי מחיקת העבר.

בכתבה בביטאון "דבר" ז"ל (10.09.1993), מתוארת ישיבת קבינט, שדומה יותר לתיאור של ישיבת מלאכי-השרת. שר האוצר בייגה שוחט "חש אישית במשק כנפי ההיסטוריה"; שר הקליטה יאיר צבן הרגיש שותף ב"מעשה הרה גורל", והשר לאיכות הסביבה יוסי שריד שרואיין באותו יום, החליט ש"ישראל נולדת מחדש, לחיים של שלום וביטחון" - ואף קבע, בצניעות האופיינית לו, ש"שר ההיסטוריה הוא מהיום חבר בממשלה הזאת".

הימים היו, כאמור, גם ימי תחילת שנת הלימודים, והמשורר נתן זך ("חדשות", 02.09.1993) הישווה בין הקשיים שבמעבר בין הגן לכיתה א', לבין המעבר בין עידן ה"חזונות המשיחיים" אל עידן השלום. ומסכם איש הרוח בכך ש"אפילו הדינוזאורים נעלמו מן הארץ והקופים ירדו מעל העצים והפכו לבני אדם..."

ב-04.09.1993 התקיימה הפגנה בכיכר מלכי ישראל, וכך תוארה על-ידי כתב עיתון "חדשות":

"אופוריה היתה רק תיאור חלקי של האווירה ששררה אמש בכיכר מלכי ישראל... אתמול היתה שם תקווה של נעורים חסרי דאגות, זרה משהו לאוויר הארץ הזאת, לאזור הזה. מפגינים מקיבוץ נירים מרימים כרזה עם קריקטורה של רפול, שאמר ש"אחרי השלום יפגיזו את נירים". על הכרזה שלהם כתוב, "קיבוץ נירים לא מפחד מהשלום". נאומים גדולים לא היו אתמול בכיכר. אף נאום לא הצליח לתרגם למלים את זרמי החשמל שהיו באוויר..."

תופעה מעניינת במיוחד ניתן היה למצוא במכתב ששלח יצחק בן-אהרון, מאחרוני הסוציאליסטים האדוקים בישראל - אל מערכות כל העיתונים החשובים, ב-02.09.1993. עד כדי כך נלהב בן-אהרון מהשלום, שלא נרתע מלנקוט בצעד "אנטי-עובדים" מובהק: הוא קרא לראשי ההסתדרות "להכריז על הפסקת כל פעילות בתחום יחסי העבודה, העשויה לשבש את ריכוז כל הכוחות להשגת השלום. שרי הממשלה... נדרשים להורות לכל המשרדים והמפעלים אשר הממשלה שותפה בהם להפסיק כל פעילות שאיננה מוסכמת ביחסי העבודה עד סוף השנה. יש להקפיא את המצב הקיים - לא פיטורים, לא סגירת מפעלים, לא שחיקת שכר וכיו"ב..."

זאב שיף, הפרשן הביטחוני הבכיר של "הארץ", אדם שקול בדרך כלל, פסק כדלקמן: "על אנשי מודיעין ישראלים יהיה להחליף מידע עם אנשי אש"ף, שאתמול נחשבו לטרוריסטים, במאבק המשותף נגד הטרור החדש המכוון נגד ההסכם... כדי לעמוד במהפך נפשי זה יש קודם כל להשתחרר מהדימויים הסטריאוטיפיים שרובנו התאהבנו בהם. ("הארץ", 15.09.1993).

"ההיסטוריה משיקה בכנפיה במעשי השלום", קבע ח"כ רן כהן ממר"צ בנאום בכנסת (21.09.1993), אך כתמיד - כושר הביטוי היה שמור לסופרים ולמשוררים:

חיים חפר התחיל לדבר עם המתים ולדבר בשפת הציפורים: " ...וַאֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר "שֶהֶחֱיַנוּ וְקִיְּמַנוּ" - אַךְ אֲנִי נוֹשֵךְ אֶת שְפָתַי / אֲבָל "וְהִגִּיעַנוּ לַזְּמָן הַזֶּה", אֲנִי שוֹמֵעַ מִכָּל מֵתַי / וַאֲנִי רוֹאֶה יוֹנִים צְחוֹרוֹת מְרַחֲפוֹת מִמַּעַל וְהֵן הוֹמִיּוֹת בֵּין בְּרוֹש לִבְרוֹש / וְהֵן - עוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם הַמּוֹלִיכִים אֶת הַקּוֹל: הַתִּשְעָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר, אֶלֶף תְּשָע מֵאוֹת תִּשְעִים וְשָלוֹש.
("ידיעות אחרונות", 10.09.1993).

זיוה יריב, בעלת טור ב"ידיעות אחרונות" (15.09.1993) - נמצאת על סף איבוד שפיות הדעת:

"היום הרת עולם, והיד כותבת וחותמת, ויד לוחצת יד על המדשאה שם בבית הלבן, כי בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון.

ומלאכי שלום יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון.

הנה כי כן, נשברתי. גם אני נסחפת. ודמעה נושרת, ועוד אחת, והלב פועם, והבטן מקרקרת, אבל השמחה גואה, מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום..."

המחזאי יהושע סובול, משווה - לא פחות - את הסכם אוסלו לתגלית של גליליאו גליליי בדבר סיבוב כדור הארץ סביב השמש, ואת מתנגדי ההסכם לכנסיה הקתולית - שכמעט העלתה את גליליי על המוקד ("חדשות", 06.09.1993);

בחול המועד סוכות, מודיע הסופר א.ב. יהושע למתנחלים בתקוע: "אל תתלו את יהבכם על אופציית הכישלון של ההסכם. הוא לא יכשל..."

וכמובן - איך אפשר בלי הזיותיו הפיוטיות של המשורר שנקלע בטעות אל הפוליטיקה, הלא הוא שמעון פרס, בעצרת האו"ם 28.09.1993:

"בעת חתימת המסמכים במדשאת הבית הלבן, כמעט חשתי את רוח האביב, ודמיוני הרקיע אל שמי ארצנו, שדומה כי נעשו בהירים יותר בעיני הבריות, גם בעיני המתנגדים. במדשאה יכולת לשמוע את מצעדן הכבד של נעלי הקרב, העוזבות את הבמה אחרי מאה שנות מעשי איבה. ויכולת לחוש בצלילם העדין של צעדי השלום, הקרבים ובאים..."

גם מקומה של ההסתה לא נפקד:

כבר ב-20.10.1993 בנאום בכנסת, השתמש שר הבריאות חיים רמון במנטרה החביבה על השמאל: "הימין עם החמאס נגד השלום":

מה רוצים אלה שעושים את הטרור? הם רוצים לבטל את ההסכם. איך הם יבטלו את ההסכם? על-ידי כך שהם יגרמו לפגיעות בנפש ולמעשי טרור, ואתה תקום בכנסת ותאמר שצריך לבטל את ההסכם. מה זה אם לא בדיוק למלא אחר רצונם של אויבי השלום? אז למה אתה (ח"כ הלפרט מיהדות התורה) מצטרף אליהם?

כל חטאו של ח"כ הלפרט היה לשאול מדוע לא בוטלה ה"אמנה הפלשתינית".

בעיתון "חדשות" כתב ה'משורר' יהונתן בן-נחום:

גונבי הספר מהתלמיד, שודדי המיטה מהחולה, /
גוזלי הלחם מפי המובטל והעבודה מיד העולה /
בן מאמו השכולה ונער מעלמה אוהבת,/
בונה ציון בדמים, ובמוות מולך בקדושה כובלת, /
ספסרי בורסת הדמעות ובנק הדם לעשות בו רווחים, /
כל כלב בא יומו. כמה טוב לשמוע אותם נובחים, /
אות כי עת להתעורר מההרס ומרוח עוועים /
עת לבנות, עת לקלוט, עת לטעת, עת לרפא את הפצעים, /
עת לטהר את הארץ ממי שופכין ומאוויר מזוהם, /
מחלאת מזבלות ואשפתות, ומכלבי הדמים וחלאתם. /

3) "...הרכס של הר גילה, הלא הוא בית ג'אללה. שם תהיה האוטונומיה של ערפאת. משם, מהרכס הזה שניבט לפנינו, יוצבו כלי הנשק בכינון ישיר..." (רחבעם (גנדי) זאבי ז"ל, הפגנה בכיכר ציון, 01.09.1993, באדיבות "ערוץ 7").

רובם המוחלט של אנשי השמאל, זלזלו עמוקות בתחזיות אנשי הימין, או שהדחיקו אותן בכל כוחם. בכל מקרה - קו ההגנה האחרון שנקטו בו היה בנוסח "ההסכם הפיך. יהיה טרור - לא יהיה הסכם".

אבא אבן ז"ל הבטיח, ש"במקרה הגרוע ביותר, נוכל לבטל את כל העניין. אם שואלים אותי, מדוע ישלימו הפלשתינים עם ההסדר, התשובה היא שאין להם אפשרות אחרת אלא לחזור למצב של השלטון הצבאי שלנו. תמיד טוב לתת לאויב שלך דבר שאתה יכול גם לשלול ממנו, שיהיה לו מה להפסיד" ("דבר", 03.09.1993).

מי שהיה אז שגריר ישראל בארצות-הברית, פרופ' איתמר רבינוביץ', הרגיע את החוששים:

כל המסגרת של ההסכם נתונה כל הזמן במעקב, בביקורת. היכולת לבטל או להטיל סנקציות נתונה בידינו" ("דבר", 15.09.1993).

סגן שר הביטחון (סגנו של רבין המנוח), הלא הוא רב אלוף (מיל') מוטה גור ז"ל, ענה לשאלת המראיין בשבועון "העולם הזה" (01.09.1993):

יש לפלשתינים עניין ממדרגה ראשונה שזה לא יקרה. אני מאמין שהם ישקיעו בכך מאמצים כבירים".

ואם, למרות הכל, הם לא יצליחו?
"צה"ל פה. לא צריך לפרט יותר".

צה"ל יחזור לעמדותיו וישראל תבטל את האוטונומיה לאחר שתקום?

"צה"ל פה. חזק. נמרץ..."

אך מכל האוסלואידים המושבעים - הגדיל לעשות דר' יוסי ביילין, סגן שר החוץ דאז:

"ברור לחלוטין, שאם המשטרה הפלשתינית לא תמנע טרור ולא תעצור כל מי שינסה לפגוע בישראל או בישראלים בישוביהם בעזה וביריחו, אנחנו נחזור למצב הקודם, שבו סמכות העל בענייני הביטחון, על כל המשתמע מהם, תחזור לידיה של ישראל" ("העולם הזה", 08091993).

___

בימים הטרופים ההם, של טרום ביאת משיח השלום, לא היה קל או פופולרי לעמוד נגד הזרם. הסקרים הציגו רוב בעד ההסכם, שנע בין חמישים לשישים אחוזים; רבין המנוח - נישא על גלי תהילת העבר וההווה כ"מר ביטחון" - עטה על ראשו גם הילת "מר השלום". הציבור הישראלי, שחונך על ברכי השאיפה המתמדת לשלום - היה מוכן להיאחז בכל קש על-מנת להגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

אך היו כמה אנשי ציבור - כמו גם אנשים פרטיים - שהתייצבו באומץ אל מול הנחשול האדיר והתריעו בפני הסכנות. המפורסם שבהם, כמובן, הוא ח"כ בני בגין, שחזה בדייקנות, בין השאר, את מרד אוקטובר 2000:

"במהרה יתברר למר רבין ("דה גול" בפי מר פרס בכנסת), שערבים המגדירים עצמם כ"פלשתינים" אינם יושבים רק בעזה וביריחו ובשומרון, ולא רק בירדן ובסוריה ובלבנון, אלא גם בגליל ובוואדי-ערה. הגשמת השאיפות הלאומיות והפוליטיות של הערבים בג'נין ובנותיה מוכרחה להרעיש גם את סכנין ושכנותיה. אם שילה, ובה מקדש אבותי, היא כחתיכת אלג'יריה ליצחק דה גול, כי אז תוכיח גם בעירת הגליל את מה שנלמד כבר ב-1947: כשחבלי ארץ אבותינו נשלטים בידי זרים, אין ביטחון למדינת היהודים וכך גם לא יהיה לה שלום" ("ידיעות אחרונות", 14.09.1993).

קצרה היריעה מלהביא בזו אחר זו את תחזיותיהם המצמררות - והמדויקות-להכאיב - של מתנגדי ההסכם מכל סוגי הקשת: פוליטיקאים; עיתונאים; אנשי אקדמיה ותקשורת, וכן אנשים פרטיים. עם זאת, תקציר מאלף נמצא בדבריו של העיתונאי והסטיריקן מאיר עוזיאל, שבזאת הפעם דיבר בשיא הרצינות, שלושה שבועות בלבד לאחר חתימת ההסכם:

"אנחנו מרמים את העם כשאנחנו אומרים אוטונומיה, בסוף תהיה מדינה פלשתינית. אבל גם אם לא תהיה, גם אם תהיה רק אוטונומיה, יהיו כל יום הפתעות שלא צפינו, וכל אחת מהן לרעה.
הנה רשימת הדברים הרעים שבטוח יגיעו, ואל תגידו לא ידענו:
- אי אפשר יהיה למנוע בשום אופן ירי מרגמות וקטיושות על כפר-סבא, על רעננה, על נתיבות, כפר-עזה ואופקים, ואפילו על רמת-השרון. זה יגיע. משקר אתכם בכוונה רעה מי שאומר שאפשר למנוע את זה.

- אי אפשר יהיה למנוע הסכמים בין החמאס לאש"ף, שבהם החמאס מתחייב, למשל, לא לפגוע באש"ף בתנאי שלא יפריעו להם לפגוע ביהודים.

- אי אפשר יהיה למנוע הפיכת אנשי אש"ף לאנשי חמאס לאחר-צהריים אחד או לבוקר אחד של שחיטת יהודים, ובחזרה לאש"ף לאחר הבילוי. בעצם אי אפשר יהיה למנוע את חזרת אנשי אש"ף בגלוי לטרור. במצב הריקבון הנוכחי שלנו נקבל גם את זה, ובטח נגיד: מה האלטרנטיבה?

- אי אפשר יהיה למנוע הכנסת עד שלושה מיליוני ערבים נוספים לתוך יהודה ושומרון. אי אפשר יהיה למנוע אותם מלהיהפך לכוח אלים נגדנו. אי אפשר יהיה לרדוף אחריהם לתוך האוטונומיה.

- אי אפשר יהיה למנוע זיהום מים וייבוש. כמה הסכמים וכמה חתימות חגיגיות וכמה פיקוחים שייקבעו.

ואגב, בשוליים של כל הדברים האיומים גם דבר קטן נוסף: אי אפשר יהיה למנוע השמדה שיטתית של כל מימצא ארכיאולוגי יהודי.

- אי אפשר יהיה גם למנוע את ההשחתה הנפשית האיומה שבאמירה "טוב זה הם, זה לא אנחנו", נוכח רצח מתנחלים. אנחנו כבר די מזוהמים בנשמתנו בכיוון הזה גם עכשיו

רק דברים רעים יגיעו אם נמסור לאש"ף שטח, כוח וכסף. ולכן אי אפשר יהיה למנוע גל של בריחה מן הארץ, ככל שילך ויהיה רע. אנשים מוכנים להילחם כדי לבנות ולהתקדם, אבל יותר ויותר אנשים יגידו: מי שרוצה להתאבד - שיתאבד בלעדי. יותר יותר צעירים יגידו את זה, ודרכון זר יהיה מצרך נדרש מאוד.

זה תיאור החלק הקל של תוצאות המהלך המוזר הזה. אני לא רוצה להלך אימים בתיאור השלבים שיבואו אחריו" ("מעריב", 08.10.1993).

4) "הפלשתינים רימו אותי באופן אישי והם רימו את כל השמאל בישראל, הם שיקרו לנו, הם הונו אותנו, הם תמרנו אותנו, הם עשו איתנו מניפולציות. אני אישית לא אסלח להם על זה לעולם" (חיים שור, מראשי ה"שומר הצעיר" ומפ"ם, "מעריב", 22.06.2001).

ההתפכחות היתה כואבת. אין הכוונה כאן לאנשי "מחתרת אוסלו", ככינויו של רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל. אלה היו מודעים היטב למעשיהם ולתוצאות הנובעות מהם. הכוונה היא בעיקר לאנשי שמאל שהאמינו באמת ובתמים שהסכם אוסלו מוביל לשלום - והנה מצאו עצמם עומדים מול מלחמה:

אמנון דנקנר כתב ב"מעריב" ("ההונאה הגדולה", 13.07.2001):

"עכשיו אחת משתיים: או ששמעון פרס ושותפיו... נגררו לכיוון הזה בתוקף התפתחות המציאות באזור ובעולם, ולפיכך יש לומר עליהם לפחות כי חשבונם בראשית התהליך עלה בתוהו והם מדינאים עלובים; או שמלכתחילה ידעו בליבם... כי אין מנוס מהתוצאה הזאת, ואז יש לומר עליהם כי הונו בזדון ובדם קר את דעת הקהל הישראלית ומכרו לה גלולה מרה במעטה מתוק וכוזב".

ארי שביט מ"הארץ" (22.02.2001) הצליף בציניות, במיוחד ביוסי ביילין:

"...הקונצפציה אשר הניחה כי הצפת הארץ בכ-50 אלף קלצ'ניקובים פלשתיניים תביא שלום למזרח התיכון... בספרי רשם הפטנטים מתועד במפורט, כי הישראלי שהמציא את הנוסחה האלכימית של אוסלו (אם נגיד שזה שלום ונשיר שזה שלום ונעשה הרבה אברא קדברא של שלום, אולי בסוף באמת יהיה שלום), הוא זה שהגה את רעיון העיוועים של הבריחה באישון לילה מלבנון..."

יואל מרקוס, גם הוא איש "הארץ" (06.10.2000), הבין שבני בגין צדק:

" זה מרגיז, זה מדכא, אך הפסימיסטים והקיצונים צדקו. לאורך השנים הם קפצו ועיצבנו את כולם באמירה שהבעיה האמיתית היא ערביי ישראל. עתה הם יכולים לתת לעצמם מדליה. בעוד שמתנהל בשטחים עימות אלים בין שני צבאות לא שווים, האינתיפאדה פרצה במקום הכי לא צפוי - בתוך המדינה.

פרופ' שלמה בן-עמי הגיע למסקנה מרחיקת-לכת (מבחינתו), לא רק לגבי ערפאת אישית:

"הוויתור של ערפאת מול ישראל באוסלו היה ויתור פורמלי. מוסרית ומושגית הוא לא מכיר בזכות קיומה. הוא לא מקבל את הרעיון של שתי מדינות לשני עמים... באופן עמוק הוא לא מקבל אותנו. לא הוא ולא התנועה הלאומית הפלשתינית מקבלים אותנו" ("הארץ", 14.09.2001).

אפילו בקרב אנשי מרצ נשמעו הרהורים שניים:

אברהם פורז, אז ח"כ מטעם מרצ, התוודה בפני "מקור ראשון" (18.05.2001):

"לא הייתי תומך אז בהסכמי אוסלו, לו הייתי יודע שהדברים יתפתחו כפי שהם התפתחו בחצי השנה האחרונה. היתה כאן הונאה מצד הפלשתינים, בעיקר בעניין זכות השיבה. חשבתי שהוויכוח הוא על החזרה לגבולות 1967".

עופר ברנדס, ממייסדי מרצ וממנסחי מצע המפלגה, פקח (חלקית) את עיניו:

"...החתירה לשלום בכמעט כל מחיר עיוורה את עינינו מלראות, שהמחיר שישראל נתבעת לשלם הוא כבר בלתי נסבל, והתמורה בלתי מספקת. השמאל, שנמנע מלהצהיר חד-משמעית שהמכשול העיקרי לשלום היום הוא העמדה הפלשתינית, הצליח לעשות לשלום ולפשרה את מה שהחרדים עשו ליהדות... זו אינה מלחמת שלום ההתנחלויות... מרצ מאמינה שהפלשתינאים נלחמים מלחמה צודקת, "מלחמת השחרור של העם הפלשתיני", כשלאמיתו של דבר הם נלחמים למען זכות השיבה לישראל, שפירושה חיסול מדינת ישראל. ("הארץ", 03.02.2003).

הסופר אהוד בן-עזר, חבר מועצת מרצ, הגדיר את מועצת המפלגה "גוף שמתיר דמם של יהודים", ובמבט לאחור, הגיע למסקנה הבאה:

"...אנחנו אזרחי ישראל היהודים - גברים, נשים וטף, מצויים מאז ספטמבר 2000 (ואם לא נרמה את עצמנו, גם שנים רבות קודם לכן) תחת עונש קולקטיבי של רצח בידי טרוריסטים פלשתינים מכל הסוגים, בכל האופנים, בכל המקומות ובכל שעות היממה.
יש להוקיע את מבצעי העונש הקולקטיבי ביהודים בישראל בתור פושעי מלחמה ומבצעי ג'נוסייד" (מכתב ל"הצופה", 28.07.2002).

מקומם של סופרים ומשוררים לא נפקד גם הוא. חיים גורי התוודה בכאב:

"מתברר שאוסלו היתה אשליה. אין לי ספק בכך היום. יצחק, חברי מילדות שנרצח בצורה איומה, ושמעון וערפאת, שממשיכים להילחם עם פרסי הנובל שלהם, שידרו לנו שרוב השאלות הגדולות נפתרו, וכרגע השאלות הן טכניות - עוד קילומטר לפה או לשם. זה לא היה נכון..." ("מעריב", 25.05.2001).

המשורר נתן יונתן, (בניגוד לראש הממשלה אריאל שרון) - כבר לא מאמין ב"די לכיבוש":

"מבחינת הערבים כל ישראל היא שטח כבוש. אני כבר לא חותם על ההכרזה 'די לכיבוש'. מי שעדיין מאמין בזה הם ישראלים תמימים, לא הערבים. כשנחתם הסכם אוסלו הייתי המאושר באדם, עכשיו קלטתי מערביי ישראל ומהפלשתינים שהם ממש לא מתכוונים להגיע איתנו להסכם. אני לא יכול לחיות עם האמונה הנאיבית שאם נעשה את הפעולה החד צדדית וניסוג אל הקו הירוק, נביא את השלום הנכסף. זה מטורף לחיות באשליות" ("ידיעות אחרונות", 13.09.2002).

___

למרבה האירוניה, הערבים עצמם מודעים היטב לכך שהם מקבלים הכל מבלי לתת תמורה. התופעה ניכרה כבר בחטא הקדמון: הסכם קמפ-דייויד עם מצרים. נשיא מצרים סדאת, פשוט ליגלג על ראש ממשלת ישראל:

"מנחם המסכן, יש לו בעיות. אחרי הכל, אני השבתי לידיי 90% מסיני ובנוסף את שדות הנפט ומה הוא קיבל? פיסת נייר" ("ניו יורק טיימס", 19.10.1980).

אותו הדפוס חזר שוב עם הסכם אוסלו:

יו"ר המועצה המחוקקת הפלשתינית, אבו-עלא, אמר כי "האינתיפאדה הראשונה היא זו שהביאה את אוסלו וזה הישג חשוב וגדול מפני ש הביאה הישגים מבלי שניתן דבר..." (12.06.2003)
באופן דומה התבטא התקווה החדשה של עידן השלום, הלא הוא אבו מאזן:

"ישראל... ביצעה את הטעות הגדולה בחייה כאשר חתמה על הסכם אוסלו. מכיר באש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתיני אשר עד לא מזמן היה בעיניהם ארגון טרור בהסכם אוסלו אנו לקחנו אדמה ללא תמורה וסוגיות שלב הקבע נותרו . העובדה שסוגיות אלה לא יושמו אין פירושה שאנו ויתרנו עליהן. אנשים רבים מהארגונים שלנו ומישראל פועלים "לסיים" את הסכם אוסלו אבל זהו הבסיס היחיד בינינו לבין ישראל. כאשר הוא יסתיים תסתיים גם ההצדקה ליחסים או לשותפות בינינו חוץ מהתותח" (יולי 2002).

אבל את חיצי הלעג השנונים ביותר, שלח אלינו המתון הידוע פייסל חוסייני ערב מותו:

לו ארה"ב וישראל לא היו סבורות, בימים בהם נחתם הסכם אוסלו, שכל שנותר מן התנועה הלאומית הפלשתינית והתנועה הלאומית הערבית הוא סוס העץ (הטרויאני) המכונה יאסר ערפאת או אש"ף, הם לא היו פותחים בפניו את שעריהם המבוצרים ולא היו מכניסים אותו לתוככי חומותיהם.

... כאשר אנו מבקשים מכל הכוחות והפלגים הפלשתיניים להתייחס להסכם אוסלו ולהסכמים האחרים כאל הליכים "זמניים", או מטרות שלביות, משמעות הדבר שאנו אורבים לישראלים או מרמים אותם..."
(24.06.2001; באדיבות מכון ממר"י).

___

למרבה הצער, אנו חוזים כיום בתהליך של "התפכחות מן ההתפכחות", כאשר ממשלת ישראל שאמורה להיות 'ימנית-קיצונית' על-פי כל קנה מידה - מובילה את עם ישראל לדרך שכבר גרמה לחלק מאיתנו להתגעגע לאוסלו, בבחינת הרע במיעוטו... אכן, שוב ושוב אנו מוכיחים כי 'עם קשה עורף' הננו, וגם בדרך הקשה לא תמיד אנו לומדים את הלקח.

מהו המקור להתנהגות פרדוכסלית זו של ממשלת ישראל, ובעקיפין של הציבור הישראלי כולו?

שאלה טובה מאוד - שעליה יידרש כבר דיון נפרד.

לעת-עתה, לא נותר אלא לחזור על מילותיו הנצחיות של ירמיהו הנביא:

וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי, עַל נְקַלָּה--לֵאמֹר, שָׁלוֹם שָׁלוֹם; וְאֵין שָׁלוֹם. הֹבִישׁוּ, כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ; גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ, גַּם הַכְלִים לֹא יָדָעו...

ירמיהו ו' י"ד-ט"ו;
קַוֵּה לְשָׁלוֹם, וְאֵין טוֹב; לְעֵת מַרְפֵּה, וְהִנֵּה בְעָתָה... מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם, וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה; וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי.
ירמיהו, ח' ט"ו; כ"ג.

תגובה לגולש בפורום פוליטיקה ברוטר:
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=politics&om=8435&omm=33&viewmode=

BurningBush
חבר מתאריך 23.10.04
83 הודעות 06:00 05.12.04

33. ציטוט במלואו

לא העליתי בדעתי שיש לך ספק לגבי מה שחוסיני אמר. קל למצוא סימוכין לדבריו ואביא מספר ציטוטים מ- http://www.aish.com/jewishissues/middleeast/Faisals_Trojan_Horse.asp
הּציטוטים הם רק חלק מראיון שניתן ע"י חוסיני, ואני קיצרתי והבאתי רק חמישה קטעים משום שלא רציתי לתרגם את המאמר כולו.
הדברים המובאים במאמר מעלים מחדש את הכעס שאני חש כלפי האדם שהיה נוכל מספיק כדי לתמרן להגיע לעמדת רמטכ"ל וראש ממשלה ולא השכיל להבין את הסכנה בה הוא העמיד את מדינת ישראל. קשה לי להאמין שהוא נפל בפח, אולי יבוא היום ונבין איך ולמה הוא עשה את זה. מאותה סיבה גלילי, קשה לי להאמין שאתה לא זוכר, לא יודע ולא מסוגל למצוא את דברי חוסיני. פשוט יש גבול לעד כמה אדם ברמתך יכול להשתמש במה שאתם שם קוראים indignation and self righteousness.

1) אנחנו עלולים להפסיד או לנצח (טקטית) אבל עינינו תמשכנה לשאוף למטרה האסטרטגית, כלומר, אל פלסטין מהנהר לים. כל שאנחנו מקבלים היום אינו גורם לנו לשכוח את האמת העילאית הזו.
"We may lose or win but our eyes will continue to aspire to the strategic goal, namely, to Palestine from the river to the sea. Whatever we get now cannot make us forget this supreme truth." (Para. 3)
2) בדרכו לכוית, איפה שהוא מת מהתקף לב במאי, חוסיני נתן ראיון ... לעיתון המצרי אל-ערבי. הקטעים הבאים הם ציטוטים מראיון זה שפורסם ביוני 24, 2001.
On his way to Kuwait, where he died of a heart attack in May, Husseini gave an interview -- which turned to be his last -- to the Egyptian daily "Al-Arabi." Following are excerpts from the interview, published on June 24, 2001. (Para. 4)
3) אילו נוכחו ארה"ב וישראל, לפני אוסלו, שכל שנותר מהתנועה הלאומית הפלשתינאית ותנועה הכלל ערבית שנקראית עראפת או אש"פ, הם אף פעם לא היו פותחים את השערים המבוצרים שלהם ומאפשרים להם להכנס אל בין החומות.
Had the U.S. and Israel not realized, before Oslo, that all that was left of the Palestinian National movement and the Pan-Arab movement was a wooden horse called Arafat or the PLO, they would never have opened their fortified gates and let it inside their walls. (Para. 10)
4) במקום להכנס לוויכוח הישן אם המאמץ הנוכחי (האינטפדה) יכלה להיות טובה יותר, רחבה יותר או בעלת משמעות גדולה יותר אילו הבהרנו שהסכם אוסלו, או כל הסכם שהוא, הינו זמני בלבד, או רק צעד לקראת משהו גדול יותר ...
Rather than getting into the old arguments... this effort could have been much better, broader, and more significant had we made it clearer to ourselves that the Oslo agreement, or any other agreement, is just a temporary procedure, or just a step towards something bigger...
5) כשאנו מבקשים מהכוחות והפלגים הפלשתינאים לראות בהסכם אוסלו והסכמים אחרים תהליכים ‘זמניים’, או מטרות קצובות, משמעות הדברים שאנו מציבים מארב לישראלים ומרמים אותם. אבל למען האמת, אנחנו עושים את אותו הדבר בדיוק שהם עושים. ההוכחה היא שכל מה שהם ערים לו, והם אינם מנסים להסתיר זאת, היא העובדה שאין דבר המאחד אותם יותר מהשטחים המשתרעים מהנילוס לפרת והסיסמה שנילקחה מהתורה והאומרת: 'אילו הגבולות של אדמת ישראל הגדולה'.
When we are asking all the Palestinian forces and factions to look at the Oslo Agreement and at other agreements as "temporary" procedures, or phased goals, this means that we are ambushing the Israelis and cheating them. However, the truth is that we are doing exactly what they are doing. The proof for that is that they are aware of, and are not trying to hide, the fact that there is nothing that unites them more around the territory which extends from the Nile to the Euphrates, than their slogan, which was taken from the Torah, and reads: ‘These are the borders of the greater land of Israel.’

34. הנה הסוס עצמו

והנה הסוס עצמו מאותו מקור שציטטתי. אשאיר את התירגום לקורא:
Third, the Greek Army was unable to break into Troy due to disputes and disagreements . The Greek forces started retreating one after the other, and the Greek king ended up facing the walls of Troy all by himself, and he too suffered from illnesses and disputes, and ended up leading a failed assault on Troy's walls.
the people of Troy climbed on top of the walls of their city and could not find any traces of the Greek army, except for a giant wooden horse. They cheered and celebrated thinking that the Greek troops were routed, and while retreating left a harmless wooden horse as spoils of war. So they opened the gates of the city and brought in the wooden horse. We all know what happened next.

http://www.aish.com/jewishissues/middleeast/Faisals_Trojan_Horse.asp

קמפיין המדגיש את סעיפי האמנה הפלשתינית, עליה חתום הפתח' בראשות אבו מאזן, הקוראים להשמדת ישראל יוצא לדרך בימים אלה.
שמעון כהן

ארגון ציוני אמריקה יוצא בימים אלה בקמפיין, אולי האחרון מסוגו טרם ועידת אנאפוליס, ובו מתריע הארגון בפני ממשלת ישראל מפרצופה האמיתי של הרשות הפלשתינית.

בקמפיין פורס הארגון את עקרונות חוקת הפת"ח, המוגדרת כ'האמנה הפלשתינית', וממנו עולה קריאה חדה וברורה להשמדתה של ישראל כשאיפת על של הפתח', שכזכור בראשו עומד אבו מאזן, מי שהוגדר כמנהיג אמיץ על ידי ראש הממשלה אולמרט ונשיא המדינה פרס שאף הפליג בשבחו והגדירו כמנהיג גדול.

"כשקוראים את חוקת הפתח' המחייבת את ה"גורמים המתונים" בראשם עומד אבו מאזן, ברור מדוע אין לקדם הקמת מדינה פלשתינית בועידת אנאפוליס", כותבים אנשי ציוני אמריקה ומוסיפים: "עלינו לשים קץ למדינות המקדמות טרור. אל לנו להקים במו ידינו מדינת טרור נוספת במזרח התיכון, מדינה שתסכן עוד יותר את חייהם וביטחונם של ישראלים".

כאמור, במסגרת הקמפיין מפרסמים אנשי 'ארגון ציוני אמריקה' עשרה סעיפים מתוך האמנה הפלשתינית, אותם הם מגדירים כ"עשרת הדיברות" של ההנהגה הפלשתינית.

הסעיפים המצוטטים כוללים התייחסויות למאבק המלחמתי נגד ישראל כאמצעי ראשון במעלה למטרות הפלשתינים, התייחסויות לדמותה של מדינת ישראל ועוד.

על המאבק המלחמתי נכתב בסעיפים המצוטטים: "התנגדות לכל פתרון מדיני שיוצע כחלופה להריסה עד היסוד של הכיבוש הציוני בפלשתין (סעיף 22)", "שחרור מלא של פלשתין תוך מחיית הקיום הכלכלי המדיני הצבאי והתרבותי הציוני (סעיף 12)", "המאבק המזוין אינו אסטרטגיה ולא טקטיקה אלא גורם מכריע במאבק לשחרור ולעקירת הישות הציונית. המאבק הזה לא ייפסק עד אשר תמוגר המדינה הציונית ותשוחרר פלשתין לגמרי (סעיף 19)", "מהפכה עממית מזוינת הינה השיטה הבלתי נמנעת לשחרור פלשתין (סעיף 17)", "קיום קשרים עם מדינות ערב מקובלים כל עוד אין להם השפעה שלילית על המאבק המזוין (סעיף 23)".

על מדינת ישראל נכתב בסעיפים המצוטטים מתוך האמנה הפלשתינית: "הנוכחות הישראלית בפלשתין מהווה פלישה ציונית, עם בסיס התפשטותי-קולוניאליסטי, והיא בת ברית טבעית לקולוניאליזם ולאימפריאליזם הבין לאומי (סעיף 8)", "התנועה הציונית הא גזענית, קולוניאליסטית ותוקפנית באידיאולוגיה שלה, במטרותיה, בארגונה ובשיטות פעולתה (סעיף 7)", "קיום קשרים עם כל הכוחות הליבראליים התומכים במאבקנו הצודק במטרה להתנגד יחדיו לציונות ולאימפריאליזם (סעיף 24)".

על אופי המאבק הכלל ערבי נגד ישראל נכתב באמנה זו: "המאבק הפלשתיני הינו חלק בלתי נפרד מהמאבק הכלל עולמי נגד הציונית, הקולוניאליזם והאיפריאליזם הבין לאומי (סעיף 4)", "שכנוע של כל המדינות הנוגעות בדבר במטרה למנוע הגירה יהודית לפלשתין כדרך לפתרון הבעיה (סעיף 25)".

מנסחי הקמפיין, בראשון מורטון קליין, נשיא ארגון ציוני אמריקה, ובהשתתפות יו"ר המועצה של הארגון, ד"ר מייקל גולדבלאט, יו"ר ועדה בכירה בארגון, ד"ר אלן מזורק וגזבר הארגון הנרי שוורץ, קוראים לכל מי שבידו היכולת לשגר את הנתונים לראש הממשלה ולשריה בקריאה "שהדבר האחרון שישראל והעולם זקוקים לו הוא מדינת טרור נוספת במזרח התיכון".

נזכיר כי מדינת ישראל דרשה בראשית ימי הליך אוסלו מהרש"פ לבטל את סעיפי האמנה הקוראים להשמדת ישראל. הנהגת הרש"פ בראשות יאסר ערפאת הבטיחה שתקים ועדה משפטית שתבחן את הסעיפים המדוברים ותשנה אותם, אולם ועדה שכזו לא קמה. עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה דרש יו"ר הליכוד בנימין נתניהו לקיים את הדיון בועדה המדוברת, ובעת ביקורו של הנשיא האמריקאי באותם ימים, ביל קלינטון, כונסה הנהגת הרש"פ ובהצבעה ידנית שאף לא נספרה במדוייק אלא נאמדה במבט עין בלבד, נקבע כי הסעיפים הבעייתיים אינם רלוונטיים ואינם יישימים.

אופן ההצבעה והקביעה המסכמת שנאמרה באופן כוללני ובלתי מחייב עוררו זעם רב בארגוני ימין, אך שטף אירועי הימים האלה השכיחו את המחאה והותירו את התחושה שאכן התפוגגה השאיפה הפלשתינית להשמיד את מדינת ישראל והציונות.
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/168640

תזכורת:

פרק 4: ''אמנת (הפלשתינית) השנאה''
https://rotter.net/forum/gil/6319.shtml#11

אלוף {מיל'} י.הרכבי - ''פת''ח באסטרטגיה הערבית''
https://rotter.net/forum/gil/5589.shtml

8. ''לקח הערבים מתבוסתם'' / יהושפט הרכבי
https://rotter.net/forum/gil/5589.shtml#8

לאור כל האמור לעיל שאלה לי אליך המשנה לראש הממשלה שמעון פרס:

בתאריך 27.11.1995 בשעה שכיהנת כראש ממשלה הצהרת חד משמעית שתהליך השלום יעצר אם עד חודש מרס 1996,
לא יבטלו המועצה הלאומית הפלשתינית ומועצת רשות האוטונומיה הפלשתינית את הסעיפים באמנה הפלשתינית הקוראים להשמדת ישראל.

הממשלה בה אתה מכהן כמשנה לראש הממשלה שרון, עשתה ועוד תעשה צעדים כואבים לעם ישראל ולמדינתו, האם תוכל להשיב לעם ישראל על שאלת השאלות לאור מה שחזינו ביום שצה"ל עזב את חבל עזה כיצד הפלשתינים, "חגגו" בכלל ושמענו את הצהרותיהם של אבו מאזן ושות' בפרט....

האם נכון להיום - 10 שנים מהיום שהצהרת זאת, בוטלו הסעיפים??

שאלה לשמעון פרס
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5314&omm=42&viewmode=

מצ"ב קישורים לכל מי שלא יודע במה מדובר:

122. ''האמנה הפלשתינית להשמדת העם היהודי''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5259&omm=122&viewmode=threaded

147. ד''ר י. הרכבי (אלוף במיל'): 'האמנה הפלסטינית ומשמעותה'
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5259&omm=147&viewmode=threaded

129. אבו מאזן: ותודה לשמאל הישראלי ולתקשורת הישראלית
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi? http://ps.newsnet.co.il/IOS/Users/ps.newsnet.co.il/Albom/4614967657.wmvaz=show_thread&om=5403&forum=gil&omm=129&viewmode=threaded
130. דובר החמאס עלי ואקד: ''נשבעים לשחרר גם את חיפה ואת יפו''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5403&forum=gil&omm=130&viewmode=threaded

______

לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה

"רה"מ אהוד אולמרט, אל תקדם הקמת מדינה לפלסטינים בעוד
עשרת הדיברות שלהם מקדמות טרור וחיסול מדינת ישראל"

"קיראו את עשרת הסעיפים שלהלן, מחוקת הפת"ח של אבו מאזן"

מקור:
''רה''מ אולמרט, אל תקדם הקמת מדינה לפלסטינים בעוד...''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5589&forum=gil&viewmode=all&keywords=סודות%20ממשלה#21

__

שאלת כתב "אל-ראיה": להווה ידוע כי אתם (החזית הדמוקרטית) הייתם הראשונים שיצרו קשר עם מה שאתם מכנים השמאל הישראלי. האם קשרים אלה נמשכים? מה מצבו של השמאל?

תשובת חוואתמה: "אש"ף על כל ארגוניו קיבל החלטה פה אחד בשנת 1974 במועצה הלאומית הפלשתינית לפתוח בשיח עם כל גורם ישראלי המגן על הזכות הפלשתינית לקיום, להגדרה עצמית, למדינה עצמאית שבירתה ירושלים ולזכות השיבה. על בסיס זה ניהלה הנהגת אש"ף ומספר ארגונים פלשתיניים שיחות רבות עם גורמים ואישים ישראלים שקיבלו על עצמם את (העקרונות) שציינתי קודם לכן, ובהם מפלגת מרצ ואישים ישראלים במפלגת העבודה. אנו יודעים, כי אלה אינם נמצאים במרכז קבלת ההחלטות בישראל, ואולם יש להם משקל בתוך החברה הישראלית וביכולתם לדרבן יותר (לקבלת העמדה הפלשתינית) ולהרחיב את השורות של אלה המצדדים בצורך ליישם את זכויות העם הפלשתיני...

"הוכחנו שבחברה הישראלית, למרות היותה נשענת על יסודות קולוניאליים התנחלותיים, יש סכסוכים פנימיים חדים אידיאולוגיים, פוליטיים, חברתיים ומעמדיים, ובכלל זה ויכוח על התהליך המדיני ובשאלה כיצד להגיע לשלום העולה בקנה אחד עם החלטות הלגיטימיות הבינלאומית (האו"ם). חובה לנצל זאת כפי שישראל פועלת לנצל את העמדות המנוגדות בין הפלשתינים או בין הערבים...".
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/175709

תזכורת:

אפרים קארש: ''עראפת - האיש ומלחמתו בישראל''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6319&forum=gil&viewmode=all&keywords=עראפת ומלחמתו בישראל

_____