חברנו ''שכל ישר'' שאל שאלה ושאלתו הביאה לכתבה מדהימה  

=
שכל ישר
חבר מתאריך 22.4.04
7422 הודעות אור ליום חמישי כ''ד בניסן תשס''ז 21:17 11.04.07

4. לאיזה כיוון חושפת היד בעטיפת הספר של לויצקי אצבע משולשת ?
=

מסתבר שהתגובה/השאלה נשאלה ושימשה כעוגן לכתבה בנושא המצ"ב ושפורסמה היום,
כותב הכתבה ביקש להשאר אנונימי (שמו שמור במערכת) מאחר והוא משפטן באקדמיה, להלן הכתבה:

החוק לא שווה כלום. רק המזימה אם ואיך ליישם אותו,
או להתעלם ממנו, היא הקובעת !!
12.04.2007
http://www.global-report.com/a.php?c=il&a=484632&rc=il


עטיפת הספר של נעמי לויצקי, "העליונים":
אצבע משולשת וסתימת פיות. אכן, תמונה שווה אלף מילים

לחוק בישראל אין שום משמעות. הציבור באמצעות המחוקק מקשקשים בזנב, אבל מי שקובע אם חוק מסויים מבוטל, או אם הוא יושם רק על גורמים מסוימים ולא על גורמים אחרים זה המשטרה, היועמ"ש ובתי המשפט. אתם יכולים לקרוא לזה בעברית דמוקרטיה. אבל בעולם קוראים לזה אנרכיה.

בספר החוקים של מדינת ישראל יש חוק האוסר על יהודים למכור בפסח חמץ בפרהסיה.

באופן טבעי וכמו בכל מדינה ולגבי כל חוק, יש הרבה אנשים שאוהבים את החוק הזה, ויש הרבה אזרחים שלא אוהבים אותו.

כיוון שנחקק חוק כזה, הוא שווה במעמדו לכל חוק אחר שנחקק במדינה, בדיוק כמו האיסור לרצוח, לגנוב, למעול ואפילו לבגוד במדינה.

ולכן, כל עוד החוק הזה בתוקף חובתן של רשויות המדינה למנוע הפרה של החוק הזה.

אלא שהשנה בחרו הרשויות להעלים עין ולאפשר את מכירת החמץ בניגוד לחוק, וראינו למרבה התדהמה שוטרים עומדים ומגינים על מפרי חוק שמכרו חמץ בניגוד לחוק, מפני חרדים אשר ניסו להתנפל בחמת זעם מוצדקת על בעלי החנויות ולכפות עליהם באמצעות אקטיביזם אזרחי לגיטימי לחלוטין, את החוק (והתקשורת כמובן טרחה להסביר לנו שהחרדים הם מופרעים ולא שהאזרחים מפירי החוק והשוטרים שהגנו עליהם, הם עבריינים).

תפקידה של המשטרה לדאוג לשמירת החוק.

מעמדן ואמינותן של רשויות שלטון החוק נרמסות עד עפר ואפר כאשר המשטרה בוחרת לעצמה אלו חוקים לאכוף ועל איזה "סוג" ו"גזע" של אזרחים הוא חל ועל איזה הוא לא.

האם מדובר בטעות מקרית או שיטתית להכחיד כל זהות יהודית מצביונה של מדינת ישראל, על ידי סוכני האוייב השולטים בשלטון החוק מאז ימי הסזון הראשון ועד בית הסזון העליון?

את התשובה הבוטה ניתן היה לראות במלחמת החורמה של המשטרה נגד הנוער הכתום שחסם כבישים במסגרת המחאה נגד ההתנתקות.

פסקי הדין בזכות חופש הביטוי, זכות ההפגנה, והחוק המחייב אזרחים לעשות הכל -כולל עימות אלים ולגיטימי נגד רשויות החוק- כדי להגן על ביתם מפני פלישת מחבלים, נעלמו כלא היו.

מלחמת החורמה הזו הביאה נערים ונערות רבים לכלא בהאשמות קשות, דמיוניות, מרושעות ומטורפות כמו שרק שופטת ששפיותה מוטלת בספק כמו גם נאמנותה למדינת ישראל כמו פרוקצי'ה מסוגלת - בתנאים חסרי תקדים, בעוד שכאשר אנשי 'שלום עכשיו' חסמו נתיב תנועה בכביש המנהרות, חסימה שלדעת גורמי בטחון עלולה הייתה "ברמת סבירות גבוה" לגרום לפיגוע בטחוני, המשטרה פעלה בכפפות של משי.

פתאום נעלמו כל האשמות על סיכון ציר תנועה וכו', חסימת כביש היא חסימת כביש בין אם מוחים נגד ההתנתקות או מוחים נגד כניסת מתנחלים לבית בחברון.

המנדט של רשויות שלטון החוק לאכוף חוקים על אזרחי המדינה, הוא בהיות החוקים שוויוניים כלפי כולם, ולא חברה המתנהלת על פי חוקי הג'ונגל של "כל דאלים גבר".

דבר זה המהווה סרטן בליבה של המדינה, שכן תמיד ימצא אדם עשיר יותר, חזק יותר, מקושר יותר או בעל טעון דמגוגי שובה לב שירמוס את זולתו, וכולנו יודעים לאן הוביל שלטון כזה את העולם רק לפני כמה עשרות שנים.

בשני הנושאים הנ"ל נתקלתי במאמר של בלוגר בשם יאיר מורדוף והחלטתי לבחון את התיזה הזו הלאה.

איסורי פרסום

את וענונו הכניסו לכלא לשמונה עשרה שנה בגלל שגילה לאנגלים סודות שממילא הם וכל העולם ידעו.

אבל כשעו"ד דבורה חן, המשנה לפרקליטת המדינה והממונה על העניינים הבטחוניים דאז, נתפסה על ידי יחיאל חורב מדליפה לאיראן באמצעות ידיעות אחרונות סודות הרבה יותר מפורטים ורגישים על סודות הגרעין של ישראל - הדבר נסגר בקריצה כלא היה.

לעומת זאת כשעיתונאים כדוגמת משה הלוי (הלמו) או חיים יטיב חשודים בהפרת צו איסור פרסום, כדי לקיים דיון ציבורי חופשי בחשד הסביר שתפרו לחיים רמון תיק כדי לטהר את לשכת שר המשפטים ממתנגדי ביניש - רודפים אותם, עוצרים אותם וממציאים עליהם שהם פרסמו שם של קורבן עבירת מין (למרות שמין לא היה שם, אלא חשד ממשי לשיבוש מהלכי משפט והדחה בעדות).

כנ"ל לגבי עבירות הונאה והפרת אמונים.

אסתרינה טרטמן התרברבה על תואר שלא היה לה. לא קיבלה בעבור זה דבר.
עדנה ארבל זיפה את קורות החים שלה, התחזתה לבעלת תואר שני, וקיבלה מקופת המדינה במרמה הון עתק שלא הגיע לה.

את הראשונה רגמו באבנים, או יותר נכון בחיצים מורעלים עד מוות ממש. את העבריינית הסידרתית קידמו עד לבית המשפט העליון (היא גם הייתה השותפה של מזרחי בביצוע עבירות האזנת הסתר, לצד עבירות הונאה אחריו שהיא ביצעה, כידוע).

נעמי בלומנטל נתנה -ולא לקחה- דבר. בסך הזמינה ציבור בוחרים לבית מלון על חשבונה (ואחר כך ניסתה להגן על עצמה בכל דרך טבעית מפני ההאשמות המטורפות וחסרות הפרופורציה האלה).

נעמי בלומנטל, בת טובים והאחרונה שניתן לומר עליה במציאות הציבורית של היום שהיא "עבריינית" נשלחה לכלא, כשמה שמיוחס לה נשמע בדיחה לעומת חגיגות השחיתות והשוחד והבוז לחוק של כל הבכירי ביותר במערכת המשפט והפוליטיקה.

אהוד ברק לקח שוחד והפר את החוק והמשטרה אף המליצה להעמיד אותו לדין על מעשים הרבה יותר חמורים מאלה שיוחסו לעומרי שרון, או לדרעי. הוא הורה לכל שותפיו לעבירה לשתוק בחקירה, והעניק לבעלה של פרקליטת המדינה דאז שוחד במליונים (אורי ארבל קיבל ללא מכרז חוזה פיקטיבי להגנת גבול הצפון בעקבות החלטת ברק לברוח שוב ולהניח לחיזבאללה להשתלט על לבנון. כמה שווה ההגנה הזו ראינו, ומה היה אפשר לעשות עם הכסף הזה לטובת מקלטים לתושבי הצפון, גם כן ראינו...)

עזר וייצמן קיבל באופן שיטתי שוחד חודשי מסוחר נשק, בהיותו מפקד חיל האויר ושר בטחון. לא הוגש נגדו כתב אישום אלא הניחו לו "לפרוש בכבוד" כי הוא היה נשיא. הנשיא קצב עדיין מתמודד עם חוויית השחיטה בעיר ההרגה, כשחטאו החמור יותר מהמעשים המיוחסים לו, זה שהוא מפריע לשמעון פרס לנצל את ההזדמנות הפוליטית האחרונה שעוד נותרה לו שלא להיזכר כלוזר של כל הזמנים.

את הבן של אריק שרון שחטו ממש בגלל העסקה פיקטיבית של שיטוט באינטרנט תמורת מליונים. את הבן של אהרון ברק ואת הבן של יצחק זמיר מעולם לא חקרו על סכומי העתק שהם קיבלו כשוחד במסווה של שכר טירחה כעורכי דין, כביכול.

כנ"ל לגבי עבירות הסתה לרצח רבין

את מרגלית הר-שפי שיפדו כמו ברווז צלוי על שהיא לא שיתפה את השב"כ בשיחות רעים שהיא שמעה בלי לתאר לעצמה מה תהיה התוצאה של אמירות סתמיות שכאלה, שכמותן כולנו שומעים כל הזמן בלי לחלום בכלל שמישהו יעשה עם זה משהו של ממש או שעלינו לרוץ לשב"כ להלשין על חברים.

את דורית ביניש, הזוכה הגדולה ביותר -יחד עם פרס- מרצח רבין (הוא מונה בזכות הרצח לראש ממשלה, והיא מונתה בזכות הרצח לנשיאת הסזון העליון) - לא העמידו לדין על מה שהנשיא מאיר שמגר גילה וקבע בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית שלו: שהיא הדיחה את אבישי רביב, סוכן השב"כ, להוציא על רבין דין רודף, בהכשר משפטי. שהיא הונתה למעשה ציבור שלם לחשוב שהימין הוא קיצוני ומטורף שמציג את רבין בתור "בוגד" ועם כאפייה בעוד שבפועל זו הייתה הבת של הגיזבר של הסזון ההוא, דורית ביניש, שהסיתה בעד רצח רבין ונגד כל הציבור אשר דגל בזכותם של היהודים ולא הערבים על מדינת ישראל.

כנ"ל לגבי חוק הסוביודיצה
http://www.nfc.co.il/Archive/004-D-282-00.html?tag=04-51-17

לא היינו זקוקים למשפט חיים רמון -שבו השופטים קיבלו הנחיות מפורשות בפומבי לפסק הדין המצופה מהם- הן מנאום ביניש לתקשורת והן מעיתונאים ופובליציסטים ומשפטנים הן מטעם הפרקליטות והן מטעם חיים רמון, כדי לדעת שבמדינת ישראל מותר לשים זין -לא פחות- על החוק במקום לבטל חוקים זניחים שנקבעו כדי להבטיח שטויות כגון טוהר ההליך השיפוטי כדי להכשיר מהלכים ראויים של פסקי דין המוכתבים על ידי ההמון המשולהב בנושאים מהותיים וחשובים הרבה יותר כמו העבירה הנוראית הזו, לתת נשיקה לחיילת מבלי להבין אותה כמו שהיא אמרה אחר כך ובעקבות הלחצים שהועלו עליה, שהיא הבינה את עצמה.

אנחנו הרי מדינה מיוחדת, שבה הפקידים חזקים יותר מכל חוק. ויש לנו בכתובים ואילו בלי בושה "הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מס' 51.051א: הנחיות לתובעים בנושא העמדה לדין בעבירות סוב יודיצה...

איזו מדינה שפויה אתם מכירים שבה פקיד מנחה את רשויות האכיפה להתעלם מהחוק ונשאר בחיים או חופשי?

כנ"ל לגבי עבירות בגידה במולדת

את כהנא הוציאו אל מחוץ לחוק כי הוא היה בעד הגשמת מגילת העצמאות, הקובעת כי מדינת ישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית. שללו ממנו את הזכות לרוץ לכנסת כדי לזכות בקולות הדמוקרטיה שעלולים היו -חס וחלילה- לסייע לו להגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית.

את בילין, בשארה, זהבה גלאון, אורי אבנרי ואחרים אף אחד לא עוצר ולא חוקר למרות שהתנהלותם מלמדת ברמה העולה בהרבה כדי "חשד סביר ביותר" על העדפה בוטה של זכויות אוייבי המדינה המבקשים לחסלה (להבדיל מזכויות אדם פלסטיני) על פני תומכי המדינה והמבקשים להגן עליה.

אפילו כשגילו שסגן ראש השב"כ לשעבר, יוסי גינוסר, היה בעל זכות חתימה בחשבון סודי בשווייץ שהכיל 300 מליון דולר ושימש למימון פעולות טרור רצחניות נגד יהודים בישראל, לא טרחו לפתוח בחקירה וסימנים מרובים מידי מלמדים שראש ממשלה בישראל שילם על התעקשותו לחקור את הדבר הזה, בחייו.

כנ"ל לגבי זכות הציבור לדעת

כשמבקשים למנוע פרסום חצאי אמיתות בפרוטוקולים של ועדת חקירה כדי שלא להטעות את הציבור כמו שקרה מפרסום חצי עדותו של פרס, וכדי שלא להעניק לחיזבאללה מודיעין איכותי על הלך התנהלות צמרת הנהגת המדינה לקראת מלחמה, וכדי למנוע מלהעניק לתושבי לבנון ראייה משפטית לתביעה בינלאומית בהאג אשר תהפוך את כל הקצינים והממשלה ואנשי מערכות הבטחון לפושעי מלחמה - זכותה של מסעודה מסביון וב'זיז'נה מנתיבות לדעת נהפכת לערך עליון.

אבל לפרסם פרוטוקולים של הועדה למינוי שופטים? חס וחלילה.... לפרסם פרוטוקולים של דיוני בית המשפט העליון בערעורים ובג"צ? חס וחלילה - זכויות הציבור שוות לאפס כשהן מתנגשות עם האינטרס של השופטים להצניע את הקומבינות שלהם...

כנ"ל לגבי האזנות סתר

עופר נמרודי לא עשה האזנות סתר מנוגדות לחוק יותר מאשר נוני מוזס, וסנ"צ משה מזרחי. שלושתם הפרו האת החוק, ביודעין ובמזיד, בדיוק באותה חומרה (ויש אומרים שמזרחי אף יותר, כי הוא ריגל אחרי פוליטיקאים בכירים וראש ממשלה מכהן במהלך תקופת בחירות, כדי לסכל את סיכוייו לגבור על כנופיית הסזונאים).

אבל רק עופר נמרודי ישב על זה בכלא. נגד האחרים מעולם לא הוגש אפילו כתב אישום.

כנ"ל לגבי עבירות שוחד בחירות

כשגילו ששמעון פרס, אולמרט ואחרים קיבלו סכומי עתק מסוחרי נשק כדוגמת פרנקל, אשר באופן תמוה זכה להיתר משפטי שערורייתי ביותר מרשויות החוק בישראל לזהם ולשחד פקידי ממשל משטר ברחבי באירופה כדי למכור להם נשק ושירותים פיקטיביים תמורת שוחד שישולם לו על ידי חברות ממשלתיות בישראל - לא רק שלא טרחו לפתוח בחקירה ולא להגיש כתבי אישום, אלא הקפידו להשתיק באלימות את העיתונאי שחשף את הפרשה, פילוביץ' שחף והוציאו צווי איסור פרסום בלתי חוקיים בעליל להסתיר את הפרשה החמורה הזו מהציבור בישראל ומרשויות החקירה והאמונים על טוהר המידות באיחוד האירופי.

כשמבקר המדינה תפס את דורית ביניש מעלימה מליוני דולרים, ללא מכרז, ללא הזמנות, ללא הסבר מתקבל על הדעת, רכש פיקטיבי של מוצרים ושירותים במחירים שהם פי חמש ממחירי השוק, ביושבה כיושב ראש ועדת הבחירות המרכזית - התקשורת אפילו לא טרחה לדווח על הממצאים החמורים של מבקר המדינה. גם כשבעלה ביצע עבירות הונאה וגניבת כספים שנוכו משכירים עבור העברה -כנאמן- למס הכנסה, העלימו אתתיק החקירה נגדו והיועץ המשפטי קבע שביצוע עבירה שכל כך הרבה אזרחים הלכו בגללה לכלא על סכומים קטנים בהרבה, לא נחשבת עבירה פלילית כשהיא מבוצעת על ידי בעלה של נשיאת בית המשפט העליון.

אבל את נעומי בלומנטל כאמור, אשר נתנה ולא לקחה, הכניסו לכלא. גם את ש"ס ואת נתניהו רדפו אנשי הסזון עד חורמה, כידוע... ואת דיניץ, על חפתים בעשרים דולר הכניסו לכלא (אבל לשיט-רית שביצע עבירות שחיתות בהון עתק, סגרו את התיק בניגוד לחוק, ותמיכתו העיוורת בביניש ובעבירות שהיא מבצעת על סדרי מנהל ציבורי תקין מאז, ידועה...)

כנ"ל בעבירות של אלימות והסתה לאלימות

את סנ"צ ניסו שחם, שהנחה את פקודיו להפעיל אלימות וכוח בלתי חוקי בעליל על רקע גזעני ("יש לשרוף חרדים". "להכות אותם באלות". "אני רוצה מעצרים" "חרה עליהם, שיישרפו") לא העמידו לדין והשוטר האנטישמי הזה ממשיך לקבל משכורת ממדינת ישראל ולשרת במשטרה.

את ניצב שחר איילון מקדמים לדרגת סגן המפכ"ל למרות שהורה לפקודיו להפר את החוק, להפעיל אלימות ברוטלית ולהסיר את תגי הזיהוי שלהם ולהתחזות כאחר (עבירה פלילית שעונשה שבע שנות מאסר) ויש על זה תיעוד מצולם של הפקודה לבצע עבירת התחזות לאחר (בברזיל זוכו בשבוע הזה, אגב, 7 אנדיאנים חכמים ואמיצים, אשר ירו למוות בשני קציני משטרה שהסירו את תווי הזיהוי שלהם וניסו להפעיל עליהם אלימות ולפנות אותם משטח שבו הם הפגינו. בית המשפט העליון של ברזיל קבע כי שוטרים שלא ניתן לזהות שהם שוטרים ומפעילים אלימות - הם בני מוות כי זכותו הטבעית של אזרח להתגונן בפני אלימות).

שוטרים שפוצצו גולגלות של ילדים ודרסו נערים עם סוסים וקרעו נחיריים לנער כפות שלא היווה שום איום - ממשיכם לקבל משכורת מאזרחים מטומטמים שמשלמים מיסים כדי לממן את מעשי הפשע והאלימות הנוראית הזו.

המחלקה הפיקטיבית שהוקמה במשרד המשפטים לחפות על עבירות שוטרים, מעלימה בשיטתיות עבירות אלימות ועדויות שקר של שוטרים.

כשבן של מושתל ומשת"פ שלטון הכיבוש בריטי מאיים "לגדוע ידיים" למי שיעז לקדם הצעות חוק להפחתת השחיתות בבית המשפט העליון,

לעומת זאת - עשרות פעילי ימין ודתיים שלא הפעילו שום אלימות אלא בסך הכל מחו נגד המגמה למסור את בתיהם -שנרכש כחוק- לידי מחבלים -שכבר הוכח שהם משטמשים בשטחים שבשיטתם כדי לירות טילים לרצח אזרחים ולפגיעה במתקנים אסטרטגיים של מדינת ישראל, שלחו למעצרי בית, אסרו עליהם להתראיין, ושללו מהם את הזכויות האזרחיות הבסיסיות שלהם, כי יש "חשש" ש"אולי" הם ינהגו באלימות "אם" ו"כאשר" ו"אולי".... מודיעין שלא ראה מה שכולנו קראנו בעיתונים על חימוש החיזבאללה והחמאס - פתאום נהיה לנו מומחה לקריאת עתידות ונסתרות ומקבל על מעשי הניחוש האלה חותמת הכשר משפטית...

כנ"ל לגבי התיישבות ("ציונות" רחמנא לצלן)...

את הבית בחברון שרכשו היהודים בכסף מלא וכחוק, מבקשים לפנות אותו בכוח ובאלימות ולשלול את זכאותם על רכוש שרכשו בכסף מלא. למה? כי אפלייה של יהודים ושלילת זכויות קניין של יהודים זה נוהל היסטורי ותיק ומקובל עוד מימי נירנברג של 1935, ולא משנה באיזה לוקש עוטפים לכם את העובדה הזו. "יצר הרע עוטף את עצמו במצוות" (עגנון).

אבל כשערבים -בני הזוג קעדאן- ביקשו לרכוש בית מהסוכנות היהודית ("היהודית"!) ביישוב קציר וסורבו, בית הסזון העליון שר שירי הלל http://www.focus-on.co.il/Focus-on/F-2-Moshav/moshav_h/psk-din-katzir.htm על זכותו של אדם ערבי לרכוש בית ביישוב יהודי...

כמה התגאנו לקרוא איזה נאור בית המשפט העליון שלנו, עד שראינו שהנאורות במדינה היא על טוהרת תורת הגזע, בדיוק אותה טוהרה השוללת זכויות קניין של יהודים בכל היישובים אשר פונו לאחרונה בניגוד לכל הגיון בטחוני או צדק בינלאומי.

אם בית משפט באירופה היה מעז לפסוק ככה פסיקה והיפוכה, מייד היינו מתנפלים עליהם שהם אנטישמים וגיזענים. למה? כי אנחנו אלופים בלדרוש מאחרים לקדש את מה שאנחנו לא מהססים לחלל...

סיכום

ל"אור" כל האמור לעיל ולהרחבת האופקים הכללית, כדאי תמיד לשנן ולהיזכר בכמה ציטוטים מהסוג שהספונז'דוריות תת-הרמה והפילגשות של שופטי בית ההסזון העליון לעולם לא יבינו:

"ההשקפה כי המטרה או המניע מקדשים את האמצעים, פירושה אימוץ האנטי-תזה למשטר דמוקרטי המעוגן בשלטונו של החוק, במקום שלטונם של יחידים המבקשים להגשים את רעיונותיהם ללא התחשבות במהות פועלם. זהו מרשם לאנרכיה" (מאיר שמגר).

"מבחן האמת של זכות איננו ברגעים שבהם מתנהלים אירועים המבטאים סובלנות והבנה. קיומה של זכות עומד במבחן ברגעים מעצבנים ומרגיזים, במקום בו אין אהדה לטוען לזכות פלונית ולהשקפותיו" (מאיר שמגר).

"שפטת מרובה - לא שפטת" (השופט מנחם אילון על השופט אהרון ברק).

עבירתו של בעל הצווארון הלבן המקפיד על נקיון בגדיו ומזניח נקיון כפיו חמורה פי כמה, ועונשו של זה חייב להיות חמור שבעתיים. ואם בכל מועלי המעל כן, בראשי המוסדות לא כל שכן: לא זו בלבד שאין בכל אותן זכויות שרכשו בעברם המזהיר כדי לשמש להם מליץ יושר בעת קלקלתם, אלא אותן זכויות עצמן הופכות להם לקטיגורים (חיים ה' כהן).

נצא ידי חובת החוק לא בדיכוי ובשלילת החירות, ובסיכון בריאות הנפש והגוף, ובכל יתר מרעין בישין שבכליאה בבית הסוהר - אלא בנטיעת תקווה בלב האדם, בחיקוי מעשה אלוהי של הקמת דל מאפרו ואביון מאשפות. חזון כמו זה של "ורשעים עוד אינם" יתגשם רק אם לא יהיה להם עוד עניין לברוח מן הדין, ואם התייצבותם לפני שופטיהם תביאם למלוא טובת ההנאה משירותי הרווחה של מדינה סובלנית (חיים ה' כהן, בהקדמה לספרו של השופט א. מלמד, 'ענישה או שיקום').

אני מפחד מאנשים צדקניים. דווקא אותם אפשר לשחד ולהטות בנקל מדרך הישר. לאנשים הנוטים לקבל שוחד יש תעריף מסוים. זו שאלה של סכומים. אבל הטיפוסים הצדקניים הם באמת מסוכנים, משום שקל מאוד להשפיע עליהם וממילא לקנות את ליבם בדברי חנופה. מעולם לא חיפשתי את קרבתם של שופטים. ברחתי מחברתם והתרחקתי מידידותם; יש להם מעין עגה משפטית ואני סולד מכל סוגי הז'רגון: של הפילוסופים, של הכייסים, של המשוררים, של השוטרים ושל הנאהבים. אבל סגנון-העגה של השופטים עולה בתחבולות-הפילפול שלו אפילו על החיים במציאות; השופטים מתקיימים על פי כללי העגה שלהם ומתעלמים מחיי המציאות. נפגשתי בשופטים בעלי השכלה מפוקפקת, בעלי תרבות בינונית או באלה שחוש האחריות אצלם מאוד מוגבל. רגלי לא תדרוך יותר במקום הזה שבו נמכרים מעשי הנקמה לפי התעריף. (השופט פיטגרילי)

הזכות להתנגד לדיכוי היא המסקנה מהזכויות האחרות של האדם והאזרח (ס' 25 להצעת החוקה של רובספייר). כאשר שלטון מפר את זכויות העם, הופך הדבר לחובתו הקדושה של העם כולו ושל כל חלק ממנו בנפרד להתקומם נגדו (שם, סעיף 27). כאשר אזרח אינו יכול עוד לסמוך על המדינה שתגן על זכויותיו, הוא רשאי לשוב לזכותו הטבעית להגן על זכויותיו בכוח עצמו (שם, ס' 28).

הריבונות יסודה בעם; והיא אחת, אינה ניתנת לחלוקה; אינה ניתנת להעברה, אינה ניתנת לשינוי (סעיף 25 לחוקה הצרפתית). שום חלק בעם אינו רשאי לשלוט בעם כולו (שם, ס' 26). כל משרה ציבורית היא זמנית במהותה ואסור לראות בה זכות יתר או גמול, אין היא אלא חובה (שם, ס' 30). פשעים המבוצעים על-ידי נציגיו של העם או ע"י סוכנים, חלילה להם להישאר ללא הענשה. אין אף אחד רשאי לתבוע לעצמו יתר חסינות מכל אזרח אחר (שם, ס' 31). התנגדות לדיכוי נובעת מכל יתר זכויות האדם (שם, ס' 33). אם הממשלה מפירה את זכויות העם, על העם ועל כל חלק ממנו, למרוד. זו זכותו הקדושה ביותר מכל זכויותיו, זו חובתו שאין שנייה הכרחית ממנה (שם, ס' 35, סוף החוקה).

הבישוף מרגיש שעיקר כוחו נובע מסמלי הבד שהוא עוטה על עצמו. הוא סוגד, משום כך, לסמלים חיצוניים אלה, למצנפת, לאדרת ולמטֶה. את עיקר תפקידו רואה הבישוף במחילת חטאים. "אך מה קורה כשכל העולם שטוף בחטא?" - שואל הבישוף בחרדה, ב'מרפסת' לז'נה – "הרי לבצע חטא משמעותו להוסיף טיפת מים לים. ללא חטאי אמת, הטוב הוא אשליה והרוע הוא אפס. אין מצנפת, אין מטה זהב, אין מחילת חטאים ואין בישוף" (ז'אן ז'נה)

השופטים בישראל מצטיירים כמי שמנסים לנטרל את הביקורת על-ידי ניטרולו של המבוקר. יש להם שיטת השתקה אלגנטית ויעילה: להתלונן על 'זילות בית המשפט' ו'העלבת עובד ציבור'. נוצר הרושם העגום שישנם אצלנו שופטים החרדים לאגו וליוקרה שלהם (או של עמיתיהם) הרבה יותר מכפי שהם חרדים לחיי אדם (משה נגבי, 'מעריב').

עורכי הדין נלחמים על 'כבוד המקצוע'. זו צדקנות מתחסדת. כי לא התדמית היא הבעיה אלא המקצוע הוא בעייתי ביותר. זהו מקצוע המעמיד את הלקוח - יהיה אשר יהיה - מעל האמת והצדק. זהו מקצוע אשר בבסיסו ניצבת מערכת פילוסופית בנויה לתלפיות שתכליתה להצדיק הגנה על מבצעי פשעים וניצול כל פרצה חוקית ולהטוט משפטי כדי להוציאם זכאים. זהו מקצוע שעיקרו השכרת מצפון משפטי לכל דיכפין שהפרוטה מצויה בכיסו. זהו מקצוע-זיקיות-מצפונית, ההזדהות הארעית המוחלטת עם 'להלן צד א', ולמחרת עם 'להלן צד ב' - מובנית לתוכו. עורכי הדין עשוהו למקצוע העובד בשיטת הפֶּרפֶּרטוּם-מוֹבִּילֶה: מקצוע המייצר במו-ידיו את הבעיות שהוא עצמו אמור לפתור. הם שעשוהו למקצוע המייצר זיקה מביכה בין צדק לבין ממון. הם עשוהו למקצוע העוסק פחות ופחות בעניינים שברומו של עולם החוק, אך יותר ויותר בעשיית עושר מן המשפט. ועל כן החלו להימשך אליו יותר ויותר מחפשי זהב, אך פחות ופחות מתקני-עולם (ב. מיכאל, 'ידיעות אחרונות', 27.6.95).

"רק במדינה טוטליטרית אין האזרח מעז לבקר את בתי המשפט" (משה עציוני).

"מעט מביכה היתה פסיקת בית המשפט העליון, לפיה חייבת 'גבור סברינה' לפרסם דו"ח מיידי על מצבו הרפואי של נשיא החברה, גרשון רוזוב, משום שרוזוב, זכרונו לברכה, נפטר בינתיים" (גבי קסלר, 'מעריב').

"אם זה לא היה טראגי זה היה קומי, לקרוא את פסק הדין שאסר על אם לקבל בחזרה את ביתה הביולוגית מהוריה המאמצים, בנימוק ש"הסחבת בהליכים המשפטיים קבעה עובדות בלתי הפיכות, מאחר והוצאת הילדה מהוריה המאמצים בשלב כה מאוחר, על אף שהאימוץ אינו חוקי מלכתחילה, תגרום לילדה נזק חמור שלא היה קיים אילו ההליכים היו מסתיימים בזמן סביר" (קול ישראל).

מי ישמור על השומרים? אנשים בעלי אופי אצילי ודאי לא יסכימו לקבל עליהם את התפקיד הזה; ואילו על אנשים בעלי אופי מפוקפק, איש לא יטיל את המשימה משום שהללו - יותר משהם ראויים לשמור על אחרים - זקוקים לשמירה בעצמם (אריסטו).

לא נשתמש באיסור הזילות כאמצעי להגן על כבודנו. הכבוד הזה צריך להישען על יסודות מוצקים יותר. גם לא נשתמש באיסור על מנת לדכא את מבקרנו. מה שמוטל כאן על כף המאזניים חשוב יותר מכבודנו - וזו זכותו של כל אזרח להגיב תגובה הוגנת, ואפילו בוטה, על כל נושא שיש בו עניין ציבורי (הלורד דנינג).

יש מחדלים של שלטון החוק המהווים אור ירוק לגורמים האחראים להמשיך במצב העניינים שאינו עולה בקנה אחד עם אכיפה ראויה של שלטון החוק (המשנה ליועמ"ש עו"ד יהודית קרפ, שלא זכתה להתמנות לבית המשפט העליון כי היא הייתה ישרה וחכמה)

פושע קטן עובר על החוק. פושע בינוני עוקף את החוק. פושע גדול קובע את החוק (מקיאוולי)

"כדי להרשיע אדם בדין, צריכים להתקיים שני יסודות: אשמתו של האדם, והיכולת להוכיח אותה. לפעמים אשמתו של האדם ממש איננה רלוונטית" (המשנה לנשיא בית המשפט העליון, חיים ה' כהן).

החוק שיוויוני בתכלית: הוא אוסר על העשיר והעני ללון בקרנות רחוב או לגנוב לחם (אנטול פרנס).

עורכי דין הם העבריינים האזרחיים היחידים ששופטיהם נבחרים מתוכם (צ'רלס קולטון).

אמנותו של שופט שאינו עוסק בפילוסופיה, הופכת לבירוקרטיה, ללבלרות השוקדת על נקמה. כמה פעמים נתקלים אנו בתובע שמעודו לא החזיק בהגה המכונית, אשר עומד ומסביר שאילו הנהג היה עושה את הסיבוב הראוי בשעתו, לוחץ על הדוושה, בולם... (פיטגרילי).

תכופות יארע שמלהגים אִמרות מתרברבות ועקרונות גדולים כדי לחפות על מעשים נקלים ודלי ערך. רבים שופטי הערעור שנמנעים מלהכניס שינויים בפסק הדין המקורי לא משום שאין בו טעויות - וחמורות - אלא דווקא משום החשש לפגיעה ביוקרתו של המשפט ובכך שאם הערכאה הראשונה עשויה היתה לטעות, הרי שהציבור יגלה אין שום ביטחון בכך שגם ערכאת הערעור לא טעתה. פעמים בית הדין לערעורים מחייב נאשם חף מפשע רק כדי להציל את כבודו של המשפט, את 'כבודו' של השופט בערכאה הנמוכה... תכונה מקצועית מסולפת מביאה לכך שבמוחו של השופט יצטמצמו, באופן פטאלי, שנות מאסר שהם כופים על הנאשמים - לכלל מספרים גרידא, כשם שהכסף אצל קופאי הרולטה מצטמצם לכלל אסימוני צלולואיד. בזמן הראשון לכהונתו חש השופט בכל נטל האחריות שמטיל עליו תפקידו; כהונת השיפוט ממלאת אותו חרדה בדומה למנתח צעיר המבצע את הניתוח הראשון; אבל במרוצת הזמן משתררת עליו שאננות, באומרו לעצמו שבבית הדין לערעורים יתקנו את המשגה שעשה... ואם הוא יושב על המדוכה בבית-הדין לערעורים הריהו מרגיע את מצפונו במחשבה, שלשופטים דלמטה היתה שהות לעיין יפה בכל נסיבות המשפט, לשקול יפה את מסקנות המומחים, לגבות את העדויות... (פיטגרילי).

יש שתי שיטות לפסוק פסק דין: האחת היא לפתוח את התיק, לראות שמותיהם של עורכי הדין, ולהחליט במקום מי זכה. השיטה השנייה היא להמשיך לדון בתיק על פי העניין, ולבסוף להכריע, ובסוף להיווכח, שמה שהחלטת לפי שמות עורכי הדין, הוא שהיה (נשיא בית המשפט המחוזי בת"א, בנימין כהן, 'מעריב').

קיים אצלנו גורם המסכן במידה חמורה את טוהר המידות - ההשקפה המקובלת בכמה חוגים, שפעולה האסורה בדרך כלל, מותרת כשהיא נעשית למען מטרה הנראית לעושיה כחשובה מבחינה אידיאולוגית (ד"ר זיגפריד מוזס בדו"ח מבקר המדינה הראשון, 1950).

בשעה שפרצה הדליקה ב'שוק-הצדקה', נראו בני האצילים כשהם מפלסים להם דרך בחבטם במקלותיהם על ראשיהן של הנשים... היה זה ההמון שהתגונן. היתה זו החברה. החברה הרוצה להתגונן, בתיווכה של הפרקליטות, נוהגת כאותם רמי-יחש: היא חובטת בשיגעון על ימין ועל שמאל, ללא החשש לפגוע בנשים, ילדים, ובאנשים מהוגנים (פיטגרילי).

זה הכל עניין של מזל. הכרעת הדין של נאשם, גזר הדין שלו - הכל עניין של מזל: על איזה שופט נופל הנאשם, אם זה שופט של בית הלל, או של בית שמאי, ואיזה מצב רוח יש לשופט באותו יום - טוב או רע, ואם יש לשופט שלשול באותו יום, ואם יש לשופט אישה טובה או רעה בבית. זה אמנם חמור, אבל הציבור צריך לדעת שהשופטים הם רק בני אדם, ולפעמים גם זה לא (המשנה לנשיא בית המשפט העליון, חיים ה' כהן).

עגולים, ישרים ומיטיבים הם איש עם רֵעהו כאשר יהיו גרגרי החול עגולים, ישרים ומיטיבים איש עם רֵעהו. לחבוק בענווה אושר קטן - זה כונה בפיהם 'מסירות'! ובעת המעשה הם כבר פוזלים בענווה לעבר אושר קטן אחר. ביסודו של דבר אין הם מבקשים אלא זאת: שאיש לא יכאיב להם. על כן יקדמו פני כל אחד בחיבה ובמעשה חסד. אולם זאת היא פחדנות: גם אם היא מכונה 'מידה טובה'. בדיבורן איני שומע אלא את צרידותן - כי הנה כל משב רוח מצרידן. פיקחים הם ולמידותיהם הטובות אצבעות פיקחיות. ואולם נטולי אגרופים הם, אצבעותיהם לא תדענה להתכנס מאחורי אגרופים. צדקות היא אצלם כל מה שמצניע ומרסן: ובכך הפכו את הזאב לכלב ואת האדם עצמו לבהמת-ביתו הנאמנה ביותר של האדם. "את כיסאנו היצבנו באמצע" - את זאת אמרה לי התחייכותם - "במרחק השווה בין הלוחם הגוסס מזה, ומהחזיר שבע הנחת מזה". ואולם זאת מידת הבינוניות: גם אם בשם מידה תכוּנֶה (ניטשה , 'כה אמר זרתוסתרא').

מהפכת ברק - חזון נשגב, מציאות שפלה. מה בצע לנו ב- 800 עמודים המקדשים את כבוד האדם וחירותו, כאשר בפועל אנו שומעים על חילול וביזוי הערכים הללו, בעוד מערכת המשפט עומדת מנגד? (משה נגבי על ספרו של אהרון ברק, 'פרשנות חוקתית')

אבדו לנו המוסר, הצדק והמשפט, הכבוד, האדיקות והאמונה, ואותו רגש הבושה, אשר אם הוא הולך לאיבוד רק פעם אחת בלבד, אין להחזירו עוד לעולם (סנקה).

ואי אפשר שלא להתפעם מהאקטואליות והדיוק של הדברים הבאים, אשר נכתבו כאילו כאן והיום:

"אתם הולכים וקטנים, אתם בני-אדם קטנים! מתפוררים אתם. הלא עוד מעט תאבדו בעטיין של מידותיכם הטובות, המרובות והקטנות, בעטיים של מחדליכם המרובים והקטנים, בעטיין של כניעותיכן המרובות והקטנות! אדמתכם תחתכם חנונה יתר על המידה, נכנעת יתר על המידה! ואולם למען יגדל האילן, הוא מבקש להכות שורשים קשים בסלעים קשים! גם מה שאתם נמנעים מעשותו, טווה במטווה כל עתיד האדם; גם אפסותכם היא רשת-עכביש ועכביש הניזון מדם העתיד. אתם הולכים וקטנים, אתם בני-האדם הקטנים! הלא עוד מעט תאבדו בעטיין של מידותיכם הטובות, המרובות והקטנות. בעטיים של מחדליכם המרובים והקטנים, בעטיין של כניעותכן המרובות והקטנות! אולם מה אדבר באשר אין לאיש אוזניים שלי! הקדמתי לבוא בשעה אחת למקום הזה. מבשר-עצמי אני בקרב העם הזה. קריאת-תרנגול לעצמי בחשכת הרחובות. ואולם השעה שלהם הנה היא באה! וגם שלי תבוא! שעה-שעה הם נעשים קטנים יותר, דלים יותר, עקרים יותר - עשב אומלל! אדמה אומללה! עוד מעט ויהיו ניצבים פה כחציר יבש וכערבה, עייפי-עצמם - כמהים לאש יותר מאשר למים!
(ניטשה, 'כה אמר זרתוסתרא').

______________