יוסי ביילין : ''שלום (דווקא) עכשיו''  

הימין הישראלי שאינו מוכן להגיע לשום ויתור טריטוריאלי - או משום שהוא פוסט-ציוני ומוכן לוותר על זהותה היהודית והדמוקרטית של ישראל, או משום שהוא "לא מאמין לערבים" - ימצא תמיד תירוצים לאי הליכתו לשלום. עכשיו, חולשת אבו מאזן היא התירוץ הכי חם בשוק. אבל המרכז הישראלי, שהיה רוצה להגיע להסדר עם שכניו, למרות שאיננו בהכרח "סומך" עליהם, אינו מחפש תירוצים - הוא מחפש תשובות.

איומי אל-קאעדה ואיראן יצרו מצב חדש שבו ישראל אינה האויב העיקרי של מדינות ערב, ולכן הן נרתמו, כולן, ליוזמה הערבית, המציעה לישראל שלום ונורמליזציה, אם נעשה שלום עם הפלשתינאים ועם הסורים. מדובר בהזדמנות היסטורית, בעלת חשיבות ביטחונית-אסטרטגית, שתהפוך אותנו מנטע זר באזור למדינה שהיא חלק בלתי נפרד מהמקום שבו בחרנו לחיות.

בסוריה יש רודן שאיננו נתפש כפרגמטי, ואילו בצד הפלשתיני יש מנהיג פרגמטי שנתפש כחלש. שניהם מוכנים למו"מ ללא תנאים מוקדמים ויעדיהם ברורים לנו מראש. הסכמי שלום עם שניהם יבטיחו לנו את תמיכת העולם הערבי מצד אחד, ואת קיומה של מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי יציב מצד שני. שינוי במצב, או חילופי מנהיגים, עלולים להרחיק מאתנו את ההזדמנות הנדירה הזאת.

אין ספק שהנשיא בוש אינו נלהב למו"מ ישראלי-סורי, אך הוא הודיע בפומבי כי לא ידרוש מישראל להימנע מכך. כך או כך, אסור לנו להיכנע לאינטרס האמריקאי המנוגד לאינטרס הביטחוני והמדיני של ישראל. צריך לפתוח במו"מ עם בשאר אל-אסד, גם משום ששלום עם סוריה ישפיע על יחסיה עם איראן ויביא להפסקת הסיוע שהיא מעניקה לחיזבאללה, לחמאס ולארגוני טרור אחרים.

באשר לפלשתינאים, מי שמוכן להגיע להסכם שלום עמם רק אם יוכל להשתכנע מראש כי הסכם כזה יביא לשקט מוחלט - ידחה אותו לנצח. הסכם שלום מלא, שיכלול פתרון לבעיית הפליטים ושיאפשר לפלשתינאים להקים את בירתם בירושלים המזרחית, יחזק את אבו מאזן, יביא רווחה לתושבי המדינה החדשה ויקטין מאוד את הסיכוי שישתמשו בכוח נגד ישראל. עם זאת, עלינו לקחת בחשבון גם את הסיכוי שנגיע להסכם ושהצד הפלשתיני לא יצליח להבטיח את מניעת ההפרות הביטחוניות.

מבחינת הימין, הפלשתינאים הוכיחו שהם הורגים זה את זה ואינם "ראויים" למדינה משלהם. אולם מי שאינו רואה את ההסדר כמתנה לפלשתינאים, אלא כיתרון לישראל, מבין שהשעון הדמוגרפי אינו פועל לטובתנו וכי פתרון שתי המדינות לשני העמים הולך ומאבד גובה. אריק שרון הבין זאת מאוחר ויזם את הרעיון הבעייתי של הנסיגה החד-צדדית מעזה, משום שלא רצה לשלם את מחיר הסכם השלום. אהוד אולמרט אמר, לפני שנה, כי הוא מוכן לסגת מ-90% משטחי הגדה המערבית באופן חד-צדדי. משמעות האמירה הזאת היא כי הוא מוכן היה לוותר על הסדרי ביטחון כלשהם עם הפלשתינאים בגדה, כפי ששרון ויתר עליהם בעזה.

מה ייתן לנו הסכם שייחתם בחודשים הקרובים עם אש"ף? חלוקת ירושלים המזרחית תעניק לנו, בפעם הראשונה בהיסטוריה, בירה מוכרת. כל השגרירויות בעולם יעברו לירושלים, וביניהן 22 השגרירויות של מדינות ערב ורוב שגרירויות העולם המוסלמי. הגבול שיוסכם עליו יהיה גבול הקבע של ישראל, ותהיה לנו, סוף סוף, מפה מוכרת בעולם כולו, שאין עליה מחלוקת. פתרון בעיית הפליטים יסיר אחת ולתמיד את עננת הפליטים מעל ראשנו, הנטל הכבד ביותר שנושאים אתם דורות של ישראלים מזה 60 שנה. יסתיים הכיבוש, עם או בלי מרכאות, שנמשך כבר 40 שנה ושהפך אותנו לאנשים אחרים, ויסתיים החשש שישראל תפנה עורף לחזון הציוני, ותאבד את האופי היהודי שהעולם הסכים להעניק לה בהחלטת החלוקה של האו"ם ב-1947.

ומה עם הסיכונים? תמיד יש סיכונים, אבל השאלה האמיתית היא האם המשך המצב הקיים אינו הסיכון הגדול ביותר. סיכון אחד כרוך בכניסה למו"מ שלא יעלה יפה. אם ממשלת אולמרט אינה מוכנה לרדת מרמת הגולן תמורת שלום ואינה מוכנה להגיע להסכם עם הפלשתינאים על בסיס גבולות 67', אין סיכוי להצלחת השיחות, ולכן עדיף לא להסתתר מאחורי תירוצים שונים ומשונים בדבר אי-התאמתו של הצד השני ולהודות כי איננו מוכנים לשלם את המחיר שהקהילה הבינלאומית כולה מבינה שיש לשלם עבור שלום. זו עמדה לגיטימית וחסרת אחריות כאחד, שחובה לחשוף אותה.

אם ישראל מוכנה, עקרונית, לשלם את המחיר, אין סיבה אמיתית לכך שהמו"מ ייכשל. אם ייכשל בכל זאת, הרי מול הסורים היו כבר שלושה כשלונות ואף אחד מהם לא הביא לאלימות. מול הפלשתינאים היה כישלון אחד שאחריו פרצה אלימות, וצריך לעשות מאמץ ולהבטיח שגם אם ייכשל המאמץ להסדר כולל, ניתן יהיה להגיע להסכם ביניים נוסף, ולא לחזור על השגיאה האיומה של אהוד ברק, שהוביל למצב של "הכל או לא כלום".

אם ייחתם הסכם עם סוריה, סביר להניח שהיא תממש אותו כשם שמימשה את הסכמי הביניים אתה ב-30 השנה האחרונות. הצד הפלשתיני הרבה יותר בעייתי. ישראל צריכה להיות מעוניינת ביצירת שינויים בחמאס או בהחלשתו הצבאית, הציבורית והפוליטית. הדרך ליעד זה אינה עוברת בהטלת מצור כלכלי ובחיסולים, שיביאו לתוצאה הפוכה מהרצויה. האמצעי היעיל ביותר הוא מתן כלים ליריבי חמאס, ובראשם - מדינה פלשתינית - כדי שאלה יוכלו להציג חלופה המצדיקה תמיכה עממית.

סביר להניח שחמאס יודיע כי הסכם שאש"ף יחתום עליו, איננו מחייב אותו. אם חמאס ישלוט בעזה גם כאשר נחתום על הסכם עם אש"ף, נצטרך להגיע עמו לשביתת נשק ארוכת טווח, אולם כל הסכם כזה עדיף על המצב הקיים בעזה. אם לא נצליח לעשות זאת, או אם נעשה זאת וחמאס יפעל באלימות, נהיה חופשיים לפעול כנגד הפוגעים בנו, כפי שאנו חופשיים לעשות זאת היום. אם השלטון בעזה יקבל על עצמו את הסכם השלום עם אש"ף, תחובר עזה לגדה המערבית ותהיה חלק מן המדינה הפלשתינית.

הוא הדבר לגבי הפרת ההסכם בגדה המערבית. אם חולשת ההנהגה הפלשתינית תגרום לכך שלא תימנע פגיעה בישראל, נצטרך לפעול בעצמנו ולהשתמש בכוח. אלא שהפעם נעשה זאת מתוך לגיטימיות מלאה.

במקרה הטוב ביותר, נגיע עם אש"ף להסכם היסטורי. במקרה הגרוע ביותר, יהיה הסכם השלום הישראלי-פלשתיני מעין נסיגה חד-צדדית ישראלית בנוסח שהביא לבחירתה של "קדימה" להנהגת המדינה, אך בתוספת של הסכמה פלשתינית שתאפשר לנו להיענות ליוזמה הערבית באופן מלא. אנו ניסוג כמעט מכל הגדה המערבית, והפלשתינאים יפגעו בנו הן מהמדינה שתוקם בגדה והן מהיישות הבלתי מוגדרת המתקיימת בעזה. זהו סיכון שישראל יכולה לקחת על עצמה, כי הוא קטן הרבה יותר מסיכון הנסיגה החד-צדדית.

סביר להניח כי המציאות תהיה פחות חדה משתי האפשרויות שתוארו לעיל. סביר להניח שאבו מאזן יוכל לחתום על הסכם קבע; סביר להניח כי רוב הפלשתינאים יתמכו בהסכם, למרות שתהיה כלפיו ביקורת לא מועטה; סביר להניח כי העולם הערבי יתמוך בהסכם כזה ושהעולם יעשה מאמץ עצום לסייע כלכלית לשני הצדדים; סביר להניח שיהיו גורמים פלשתינים שינסו לפגוע בנו; סביר להניח שההנהגה הפלשתינית תעשה מאמץ לנטרל גורמים אלה; וסביר להניח שישראל תצטרך לפעול מדי פעם כדי לפגוע בהם, מתוך הגנה עצמית. אבל זה יקרה בפרק שונה לחלוטין של חיינו. פרק שבו נחיה בשלום עם כל העולם הערבי, ושבו המדינה היהודית-דמוקרטית תהיה עובדה נחרצת ומוסכמת, ולא מושא לסימני שאלה שיוצבו מבית ומחוץ אם לא נגיע להסכם המיוחל.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/875894.html

תזכורת:

_____________________