פרוטוקול מליאה/ישיבה מיוחדת לזכרו של רחבעם זאבי הי''ד  

**דו''ח בעניין רצח השר רחבעם זאבי ז''ל הי''ד**
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5553&forum=gil&viewmode=all&keywords=זאבי

ישיבה מיוחדת לזכרו של שר התיירות וחבר-הכנסת רחבעם זאבי ז"ל
במלאות שש שנים להירצחו.

קטע 1 דוברים: איציק, אולמרט
http://www.knesset.gov.il/plenum/data/05564907.doc

מזכיר הכנסת ינון אייל:

בבקשה לקום, כבוד הנשיא!

(חברי הכנסת מקדמים בקימה את פני נשיא המדינה.)

מזכיר הכנסת ינון אייל:

נא לשבת.

היו"ר דליה איציק:

היום יום שני, ג' בחשוון התשס"ח, 15 באוקטובר 2007. הנני מתכבדת לפתוח ישיבה מיוחדת לזכרו של שר התיירות, חבר הכנסת רחבעם זאבי, זכרו לברכה, במלאת שש שנים להירצחו.

נשיא המדינה מר שמעון פרס, משפחת זאבי היקרה, הרעיה יעל והילדים יפתח-פלמח, בנימין, מצדה, צאלה, ערבה והנכדים, כבוד ראש הממשלה אהוד אולמרט, נשיא המדינה לשעבר אפרים קציר, חברי הממשלה, יושב-ראש האופוזיציה, יושב-ראש הכנסת לשעבר שבח וייס, חברי הכנסת בהווה ובעבר, חברים מעמותת מור"ג, מורשת גנדי, חיילים, שוטרים, עולים, קהל נכבד. אבקש את הקהל לקום לדקת דומייה לזכרו של שר התיירות וחבר הכנסת רחבעם זאבי, זכרו לברכה.

(חברי הכנסת מכבדים בקימה את זכרו של שר התיירות וחבר הכנסת
רחבעם זאבי, זיכרונו לברכה.)

היו"ר דליה איציק:

נא לשבת.

שנים רבות לפני הרצח, כשאלוף רחבעם זאבי פשט את מדיו ויצא לאזרחות, הקדיש לו הפזמונאי חיים חפר, פלמ"חניק כזאבי עצמו, מקאמה. רחבעם זאבי אהב את המקאמה וביקש שיקראו אותה במותו. אני עושה זאת היום, במלאות שש שנים לרצח המתועב. וכך נאמר בין היתר באותה מקאמה:
"אז גנדי הולך ואנחנו רואים, עם לכתו, איך הדור הזה הולך ומתמעט, איך אלה אשר נתנו לצה"ל את ראשית הנשימה הולכים אחד אחד. איך עוד מעט יקראו להם 'לשעבר' ואולי גם יעשו מסיבה ויכתבו מאמר. ויש בזה קצת עצב, נודה, אבל אין צריך לומר כי עוד לא היה כדור הזה - - - מה נאמר לו לגנדי ביום פרידתו והרי הוא לא נפרד, הרי עוד שמו ומעשיו יכו הדים בין חוף פלשת וארץ גלעד. הרי עוד הרבה יספרו בו תלמידיו וחבריו לנשק בצה"ל, החל בתורת המלחמה שלו וכלה בדאגתו לחוט ושרוך נעל, אבל דבר אחד אולי נאמר לו אנחנו, ידידיו: אשרי האיש שחי כאשר צה"ל וארץ ישראל למראשותיו".

מלחמת השחרור של רחבעם זאבי, "גנדי" בפי רעיו ומכריו, לא תמה בשנת 1948. הוא המשיך להילחם במלחמות צה"ל ובארץ המרדפים ולהיאבק בטרור. נתיבי הקרבות הוליכו אותו בארץ כולה. בכל מקום שהיה בו קרב, גנדי היה שם. הוא המשיך להילחם לאחר שנבחר לכנסת ואחר כך לשר בממשלה. הוא ראה את עצמו חייל ללא מדים, חייל של ארץ-ישראל. מלחמת השחרור שלו הסתיימה עם מותו על משמרתו, כשכדורי המוות של מרצחים שפלים פלחו את גופו.

גנדי היה חייל בשירותה של ארץ-ישראל. לוחם שעשוי ללא חת, שעבר קרבות רבים בחייו ולחם בגופו למען קיומה וביטחונה של ישראל. קרב אחרי קרב, מלחמה אחרי מלחמה. כדורים שרקו סמוך לו, פגזים התנפצו בקרבתו ורסיסים התעופפו סביבו. מכל אלה הוא יצא בשלום, עד שהשיגוהו כדורי מרצחים בשעת בוקר מוקדמת במלון ירושלמי.

גם אלה שהתנגדו להשקפת עולמו, שמרו אתו על ידידות עמוקה, מעבר למחיצות הפוליטיות. הידידות הזאת נצרפה בחוויות המלחמה, ואותה אי-אפשר למחוק. רעות שנרקמה בפעולות נועזות, במגורים באוהלי פלמ"ח דולפים ובלילות ליד המדורות.

גם ליריבים המושבעים שלו לא הפריע להתרועע אתו תוך הפגנת חברות מופלגת. בכלל, נדמה שאיש לא יכול היה להישאר אדיש כלפי גנדי. האיש התקבל, תורתו – לא תמיד. לא היה צריך להסכים עם דעותיו או לקבל את העמדות שהוא נקט, כדי לחבב אותו. אהבנו לשמוע אותו בכנסת, להתבשם מהעושר הלשוני שלו ומההופעות התרבותיות שלו, להתפעל מאהבת ארץ-ישראל שפיעמה בו. אני זוכרת, כשהייתי צריכה לנאום, בכל פעם הוא היה מתקן גם את העברית שלי, ותמיד תמיד, גם כשהתווכחתי אתו, הוא צדק.

האהבה להר, לוואדי, לחורש, לאבן, למעיין ולפרח הבר. אהבה לכל צוק ורגב אדמה בארץ. כי גנדי ייצר דור בארץ. דור של צבא יחפנים, שהעפיל וכבש את ההר. דור שנופי הארץ היו לו לבית. הוא היה אחד מהחבורה שהביאה לנו את המדינה.

כל מי שהכיר אותו יודע, כמוני, כי מתחת לחזות הנוקשה משהו של איש צבא עתיר קרבות וניסיון, הסתתרה דמות אנושית ורגישה. אדם בעל נשמה ואוזן כרויה. השורשים שקשרו אותו לארץ היו עמוקים ומשורגים בתנ"ך ובהיסטוריה של עמנו. גם שמו, רחבעם, לא היה שם רגיל. אביו שלמה רצה שבנו ימשיך את שושלת שמות מלכי יהודה. גנדי, שהעיד על עצמו שאיננו מלוכני, קרא לבנו הבכור יפתח-פלמח, על שם החטיבה שבה שירתו הוא ורעייתו יעל, תיבדל לחיים ארוכים. לבנו השני קרא בנימין-סייר ולשלוש בנותיו נתן שמות ארץ-ישראליים מובהקים: מצדה, צאלה וערבה.

אי-אפשר לסיים את תיאור תולדות חייו ופועלו של גנדי מבלי להזכיר את האישה שאתו. יעל אשתו, שנמצאת כאן עמנו היום, היא באמת סמל למסירות יוצאת דופן. אני זוכרת, כחברת כנסת וכשרה, איך היא תמיד ליוותה אותו בכל אשר ילך, לדיונים בכנסת, לאירועים, בגשם ובשרב – תמיד היא היתה שם, תמיד לצדו. בפרפרזה על דברי ירמיהו הנביא נדמתה יעל בעיני לאישה שהלכה אחריו במדבר, בארץ לא זרועה. יעל, גם היום את נלחמת כלביאה על שימור זכרו ומורשתו. אילו הוא רק היה יכול לצפות בך, בוודאי היה גאה בך מאוד.

בסוגיית ארץ-ישראל השלמה שהטיף לה שלל גנדי כל פשרה. "אין לי ארץ אחרת", הוא השיב למבקרים במסר הציוני הוותיק. דגל הטרנספר שלו עורר זעם והתנגדות, אך הוא לא נרתע מלהניף אותו שוב ושוב. המחויבות האישית שלו לאידיאולוגיה שלו היתה עצומה ואין-סופית.

רחבעם זאבי חי חיים מרתקים ועתירי מעש, שנקטעו ביריות מרצחים פלסטינים. הוא תרם תרומה רבה למאבק של עם ישראל על ארצו. כל חייו היו בסערה, ובסערה הוא עלה השמיימה.

גנדי נהג לומר שלפוליטיקה הגיע בעל כורחו. לפעילות הציבורית נמשך כפרפר אל מקום האור רק כדי להפיץ את הרעיונות. הוא נחלץ להגן על הבית הלאומי. בראיון שהוא נתן הוא אמר: אם תשאל אותי אם אני נהנה מהחיים הפוליטיים ואם רצוני להישאר שם, אענה לך בקצרה: אני אחזור בריצה לספרייה שלי ולמוזיאון, כי אני מבקש לעסוק ביצירה ולא בהתחככות בכנסת. הוא היה איש של ספרא וסייפא, אוהב ספר, אוסף ספרים, מהדיר ספרים רבים שנושאם ארץ-ישראל.

חברי חברי הכנסת, רצח שר בישראל ילווה את עם ישראל עוד ימים רבים. הפצע כואב, והוא צריך להיות חרות בזיכרון האומה, גם של אלה שלא הסכימו עם תורתו. כי ברצח גנדי היה משהו שהוא הרבה מעבר לאובדן ולכאב על אדם מוכר שמת. גנדי נרצח משום היותו שר בממשלת ישראל, וההתנקשות בחייו באה לפגוע בסמל ריבוני של מדינת ישראל. היא נועדה להשפיע על עם ישראל ועל המנהיגות ולערער את ביטחוננו מן היסוד. ולכן אזכור הרצח הנורא הזה בשורה של טקסים ממלכתיים הוא איננו פוליטי ואין בו שום הזדהות עם האידיאולוגיה שהוא ייצג. יש בו משום הבעת עמדה חד-משמעית שמדינת ישראל לא תיתן לפגוע בסמלי ריבונותה ותרדוף עד חורמה את אלה שמנסים לפגוע דווקא בתשתית וביסודות המאפשרים את קיומה.

גנדי היה ויישאר לעד נציג אותנטי של דור המייסדים. אדם שהציב תמיד את טובת העם והמדינה לפני טובתו הוא. יהי זכרו ברוך.

אדוני ראש הממשלה, בבקשה.

ראש הממשלה אהוד אולמרט:

גברתי היושבת-ראש דליה איציק, כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, הגברת יעל זאבי ובני משפחת זאבי לדורותיהם. שש שנים חלפו מאז נשלחה יד אויב מרצח בשר רחבעם זאבי. שש שנים מאז נדם הקול הרועם, המוכיח, שהדהד בעוז בין כותלי הבית הזה. האוזן הקשובה זיהתה תמיד ובנקל את קולו של גנדי, את חיתוך הדיבור המיוחד, את העברית העשירה, השורשית, את מקצב המלים שזרמו בשטף ובהטעמה כה מדויקות ומדודות, הולמות כתוף בתוכנן התקיף, ואף-על-פי-כן ערבות במנגינתן.

מעולם לא הייתי איש סיעתו של גנדי. חלקתי בתוקף רב על עמדותיו. אף היחסים האישיים בינינו ידעו עימותים חריפים. אלמלא נרצח היה מן הסתם מתייצב מעל במה זו לא פעם ומייסר אותי בשבט לשונו, בשוטים ובעקרבים, כפי שעושה עתה יפתח-פלמח, בנו המסור כל כך לזכרו. אני הייתי שומע, ודבריו היו חורים לי בוודאי, אבל הייתי מקבלם בהשלמה. לא בהסכמה, בהשלמה, מן הטעם הפשוט: בעומק נפשי כיבדתי את מסירותו של גנדי לדרכו. ידעתי כי בדם לבו ואמונתו דיבר, כי יקרה לו ארץ-ישראל באמת כבבת-עין וחף היה מכל לבטי המציאות המדינית והדמוגרפית, המכתיבה מדי פעם פשרות וויתורים בלתי נמנעים.

המולדת היתה לו, לגנדי, לא רק ערס אהבה, היא היתה לו גם כספר הפתוח. את שביליה ונתיביה, את משעוליה, נקיקיה, הרריה ועמקיה ממטולה עד אילת ומים עד הירדן, ידעו רגליו מנעוריו. מיטב שנותיו היו קודש למאבק על הקמת המדינה ולהגנתה ולביטחונה. הוא היה ציוני רדיקאלי, ציוני עד הסוף, ללא שיור. לדידו ארץ-ישראל כולה שייכת לעם ישראל, נקודה. זאת אקסיומה, ותואיל נא המציאות להתיישר לפיה, כי אין שום אפשרות אחרת. כזה היה גנדי.

היו שהאשימו את גנדי בגזענות, רחמנא ליצלן. אין כל שחר לכך. צבר בן הארץ היה, הכיר והוקיר והתרועע עם ערבים, צ'רקסים, בדואים ודרוזים, העריך אותם ומעולם לא התנשא עליהם. אבל הוא זיהה את הסכסוך בין מדינת ישראל לפלסטינים על קברת האדמה היקרה הזאת כסכסוך שלא ייפתר זולת בהכרעה ניצחת שתבטיח את התיישבותו ואת שליטתו המלאה של העם היהודי על כל חבלי הארץ. עם כל הביקורת שלי על התפיסה הלאומית המוחלטת הזאת, שאיננה מותירה שום מקום לפשרה, זו איננה בשום פנים ואופן גזענות.

אבל גבירותי ורבותי, חברי הכנסת, גברתי היושבת-ראש, ברצוני להפתיע אתכם. למרות כל מה שאמרתי על עמדותיו הנחרצות של גנדי, המוכרות לכולכם, יש עובדה אחת שאינני בטוח שאתם מכירים. גנדי היה בין הראשונים, אם לא הראשון, שהגה לפני 40 שנה את הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל בשטחים שממערב לירדן. יומיים-שלושה בלבד לאחר שוך הקרבות במלחמת "ששת הימים" הזדרז האלוף רחבעם זאבי, אז עוזר ראש אג"ם במטכ"ל, להגיש תוכנית להקמת מדינה פלסטינית שבירתה שכם. ואפילו בשמה נקב, מדינת ישמעאל. (אחרי כן שר)

קטע 2 דוברים: אולמרט, נתניהו, ליברמן
http://www.knesset.gov.il/plenum/data/05564707.doc

ומה שמעניין יותר: גנדי קרא למהר ולהקים את המדינה הפלסטינית והזהיר – אני מצטט – כי "שלטון צבאי ישראלי ממושך ירחיב את השנאה ואת התהום בין תושבי הגדה המערבית לישראל בגלל הצעדים האובייקטיביים שיהיה הכרח לנקוט אותם להבטחת הסדר והביטחון".

ועוד תרומה גדולה של גנדי שיש לזכור, ואני מדגיש אותה, גם כמי שזכה לעמוד לאורך עשור בראש העיר ירושלים. גנדי הטביע בתרומה זו את חותמו על ההיסטוריה של מדינת ישראל מאז ועד היום - -

צבי הנדל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

אתה התנגדת לקמפ דייויד, נכון? היחיד בליכוד. אז יש מהפכים לפעמים.

ראש הממשלה אהוד אולמרט:

חבר הכנסת הנדל, בהחלט יש מהפכים. אצל אנשים חושבים שמביטים אל פני המציאות, שבוחנים את עצמם ואת המציאות – יש סיכוי למהפכים. אחרים, שאינם כאלה – אין אצלם סיכוי למהפכים. אבל הבה לא נהפוך את הישיבה הזאת- -

לימור לבנת (הליכוד):

העניין הוא שגנדי לא יכול לענות לך.

ראש הממשלה אהוד אולמרט:

- - שבשנינו מאוחדים בהוקרתנו את זכרו של רחבעם זאבי לישיבה של התנצחות בינינו.

לימור לבנת (הליכוד):

אתה עושה שימוש פוליטי. גנדי לא יכול לענות לך.

ראש הממשלה אהוד אולמרט:

גנדי הטביע בתרומה זו את חותמו על ההיסטוריה של מדינת ישראל מאז ועד היום: מיד אחרי מלחמת ששת הימים הוא היה האיש שריכז וניהל את עבודת המטה לקביעת גבולותיה של ירושלים המאוחדת. מפת העיר שגיבש גנדי היא זו שאושרה בממשלה ובכנסת ב-27 ביוני 1967 בהחלטתן על איחודה של ירושלים והרחבת שטחה פי עשרה. בזכות אותה החלטה מתנוססות בפאתי ירושלים שכונות מפוארות ושוקקות: רמות, הגבעה הצרפתית, רמת אשכול, גבעת המבתר, פסגת זאב, ארמון הנציב, הר חומה וגילה, שלא לדבר על הרובע היהודי בעיר העתיקה. האם מן ההכרח היה לצרף גם את מחנה הפליטים שועפאט, ערב א-סוואחרה, וולג'ה וכפרים נוספים, ולקבוע "אף זו ירושלים"? בזאת, עליי להודות, אפשר לשאול שאלות לגיטימיות.

גברתי היושבת ראש, 6 שנים מאז הרצח השפל. מדינת ישראל רדפה את המרצחים, והם לא ינוקו לעולם. מלחמתנו בארגוני הטרור עיקשת ונחושה- -

גדעון סער (הליכוד):

כן- -

זה היום שהוא מדבר על ירושלים- - -

קריאות:

- - -

גדעון סער (הליכוד):

- - לא באותן מילים של שבוע שעבר- - -

ראש הממשלה אהוד אולמרט:

מאז שגנדי נגדע ועד היום, על אף שמערכת יחסיי האישית עם גנדי הייתה ידועה היטב, בראש ובראשונה גם לבני משפחתו, עשיתי משהו קטן, ודאי הרבה פחות מחלק מאלה שמנצלים את המעמד הזה כדי לפתוח בהתנצחות אישית; משהו קטן כדי לכבד את זכרו, את מורשתו ואת תרומתו לארץ-ישראל, למדינת ישראל ולירושלים. אבל כדי התחרות עם צועקי הצעקות, לא אוכל להגיע.

מדינת ישראל רדפה את המרצחים, תפסה אותם, והם לא ינוקו. מלחמתנו בארגוני הטרור עיקשת ונחושה, ולו חי אתנו גנדי הוא היה רווה נחת מהצלחת צה"ל וזרועות הביטחון בסיכול הפיגועים. אבל המערכה עודנה נטושה, והיא לא תחדל עד אשר ימוגר הטרור כליל ותיסלל הדרך לשלום עם ביטחון יציב ובר-קיימא לנו ולשכנינו.

חסרונו של גנדי בולט פה במליאת הכנסת, בוועדותיה ובדיון הציבורי והפוליטי במדינת ישראל. נזכור כולנו ללא הבדל השקפה את רחבעם זאבי, איש החיל והאמונה הציונית היוקדת, נאמן עמו וארצו, מנהיג ושליח ציבור, פולמוסן שנון ורהוט, ספרא וסייפא יחיד ומיוחד. נזכור אותו בהוקרה ובכאב גם כאב וכאיש משפחה מסור, ויד אחים נושיט למשפחתו היקרה המקדשת את דמותו באהבתה. יהי זכרו ברוך.

היו"ר דליה איציק:

תודה לך, אדוני ראש הממשלה. יושב ראש האופוזיציה, חבר הכנסת בנימין נתניהו, בבקשה.

חבריי חברי הכנסת, היות שאנחנו בסד של לוח זמנים אנחנו לא יכולנו לאפשר להרבה מאוד חברי כנסת שרצו לדבר, התייעצנו קצת עם המשפחה, זה איננו אומר שהיא פסלה מישהו. היא המליצה, ואני נטיתי להקשיב, אבל הרחבתי טיפונת את הרשימה. אשר על כן, הסליחה עמכם, אנחנו נעשה כמו שתמיד נהגו – כ-45 דקות.

בנימין נתניהו (הליכוד):

כבוד נשיא המדינה שמעון פרס, גברתי היושב ראש דליה איציק, מכובדי חברי הכנסת, משפחת זאבי היקרה: יעל, פלמ"ח, בנימין, מצדה, צאלה וערבה.

"קום והתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, כי לך אתננה". כבר שש שנים שגנדי, רחבעם זאבי ז"ל, אינו קם ומתהלך בארץ, אבל כל מי ששבילי ארץ-ישראל יקרים לו ימשיך לזכור אותו.

ביום הזיכרון הזה אני מבקש לעמוד על עיקר אחד של גנדי שהוא חיוני לנו בכל עת. גנדי החשיב מאוד את אהבת הארץ כי הוא ידע שאהבת הארץ זה המפתח לשובנו אליה ולהישארותנו בה. עם שאיננו אוהב את ארצו איננו ראוי לה, וסופו שגם לא ייאבק עליה. אבל גנדי הבין דבר נוסף: הוא הבין שאהבת הארץ תלויה בהכרת הארץ. לכן הוא למד את ארץ ישראל על כל צדדיה: ההיסטוריה שלה, הגיאוגרפיה שלה, החי והצומח בה, הארכיאולוגיה העשירה שלה, המסעות אליה, שדות הקרב בתוכה. אבל מעל הכול – אחיזת העם היהודי בה ובירושלים במהלך הדורות.

ספרייתו של גנדי הייתה עמוסה בספרי ארץ-ישראל וירושלים. אני חושב שקשה למצוא אוסף מקביל בטובי המוזיאונים והספריות בעולם. בשעה שסייר בארץ-ישראל היה תרמילו של גנדי עמוס בערכי הציונות, באהבת הארץ ובידיעה מעמיקה של הבסיס ההיסטורי לזכותנו עליה; הוא ידע את תולדות היהודים בארץ על בוריין. בבית אפשר היה להתווכח עמו על ההווה והעתיד, אבל אי-אפשר היה להתווכח אתו על העבר; אי-אפשר היה להגיד לו שהיהודים באו הנה רק לאחרונה, לארץ זרה לא להם. גנדי ידע את העובדות ההיסטוריות; הוא הכיר היטב את הקשר הרצוף של העם היהודי לארצו ולבירתו ירושלים – קשר שנמשך למעלה מ-3,000 שנה.

גנדי האמין שחשוב להנחיל את העובדות ההיסטוריות הללו לכל ילד וילדה בישראל. אבל הוא לא הסתפק רק בהכרת העובדות. הוא חשב שבאמצעות כפות הרגלים אפשר ללמוד וללמד "מולדת" לא פחות, ולפעמים יותר מאשר באמצעות הראש. הוא האמין שאהבת הארץ נקלטת טוב יותר בנשימת אוויר הרים מאשר בשיעורים ובהרצאות.

בעניין זה לא היה גנדי רק "נאה דורש", אלא גם "נאה מקיים". הוא סייר אינספור פעמים בכל חלקי המולדת, אבל הוא גם דאג להנחיל את מורשת ארץ ישראל בדרך מקורית לדורות של תלמידי בית-ספר.

נוסף לשירותו בממשלה ובכנסת, בצה"ל ובפלמ"ח פיתח גנדי מפעל אדירים: מוזיאון ארץ ישראל. על גבעה נישאת שנמצאו בה שרידים של התיישבות יהודית קדומה בנה גנדי מוזיאון למופת. אינספור תלמידים פוגשים בו בדרך בלתי אמצעית את ההיסטוריה המפוארת של עמנו בארצו. הוא שחזר שם בית בד, מרכז בית מלאכה, שוק עתיק, סביל מים, והוא גם שימר את שרידי היישוב היהודי הקדום שם.

גנדי לקח תחת ניהולו את הגבעה הזאת זרועת הטרשים ברמת אביב, והפך אותה למרכז תרבות שוקק חיים ומלא עניין. הוא הצליח להפוך את המקום לאבן שואבת לבני נוער, ובעצם הקים שם מפעל חינוכי להכרת המולדת ולאהבת המולדת. בהוראתו שונה שמו של המוסד מ"מוזיאון הארץ" ל"מוזיאון ארץ ישראל".

כבר נאמר כאן בצדק שהשימוש הנכון בשפה העברית תמיד היה חשוב לו. וגם כאן בחירת המילים לא הייתה מקרית, בייחוד כשהדברים נגעו לזכותו ההיסטורית של עמנו על ארץ ישראל. הוא היה קשור לכל רגב מרגביה בכל מקום – אבל קודם כל לירושלים.

גנדי היה בן למשפחה שהתגוררה דורות בירושלים. גנדי נולד בירושלים, והוא נפל בירושלים. אין מי שהכיר את ירושלים טוב ממנו, אין מי שאהב אותה יותר ממנו.

ראש הממשלה העלה שאלות של היום. אני מניח שגנדי כאיש ביטחון היה אומר שנסיגת ישראל מחלקים של ירושלים תכניס את חמאס ואת האיסלאם הקיצוני לחלקים האחרים ותסכן את אחיזותינו ואת ביטחוננו בכל חלקי ירושלים. אני מניח שכיהודי הוא היה נזעק מהכוונות לוותר על הכוונות לוותר על הריבונות הישראלית בהר הבית ובכותל. אני חושב שהוא היה נזעק והיה שואל: אחרי 3,000 שנה? אחרי שהיהודים קמו מאפר השואה, אחרי שהם חזרו ושחררו את ארצם ואת בירתם, זה מה שהם מסוגלים לעשות – להחזיק 40 שנה ולמסור? אני יודע איזו תשובה גנדי היה נותן. הוא לא פה לתת אותה, אבל אני נותן אותה בשמו. הוא היה אומר: ירושלים תישאר מאוחדת, לנצח, תחת ריבונות ישראל, ואלה המתפללים לשלום ירושלים יתפללו ויפעלו לאחדות ירושלים תחת ריבונות ישראל.

בימים אלה כשעולים קולות אחרים, שמנסים לטשטש ולהשכיח את זכותנו על הארץ ולנתק את קשרינו עם ציון, ראוי להעלות מחדש את אהבת הארץ והכרת הארץ שגנדי כה שיווע להן. שתי המורשות האלה של גנדי נחוצות לנו היום יותר מתמיד.

היו"ר דליה איציק:

תודה לך, אדוני יושב ראש האופוזיציה. אדוני, סגן ראש הממשלה מר אביגדור ליברמן. לאחריו השר יצחק כהן.

סגן ראש הממשלה אביגדור ליברמן:

כבוד הנשיא, אדוני ראש הממשלה, כבוד יושבת ראש הכנסת, יושב ראש האופוזיציה, שרים, כנסת נכבדה, וכמובן – משפחת גנדי, משפחת זאבי היקרה: רעייתו יעל, הבנים בנימין ופלמ"ח, הבנות מצדה, צאלה, ערבה, הנכדים והנינים.

לפני שש שנים נפרד עם ישראל מרחבעם זאבי גנדי. גנדי היה הפטריוט הגדול ביותר של ארץ ישראל, וכפטריוט שעומד עם שתי רגליים על הקרקע הוא נהג לסייר המון ברחבי ישראל. כסייר הוא כמובן הבין מאוד במפות, גם במפות הפוליטיות והמדיניות. כפי שהבין במפות הוא הבין מה שלא הבינו אחרים, הרבה לפניהם: גנדי היה הראשון שהבין והתחיל לדבר על ציר הרשע, הרבה לפני שנשיא ארצות-הברית הבין את זה – רק אחרי פיגוע התאומים ב-11 בספטמבר; גנדי הבין הרבה לפני האפיפיור את הסכנה שבאיסלאם הקיצוני על אדמת אירופה, ודיבר על זה רבות; גנדי הבין אולי יותר מאחרים – ושמענו מפיו לפני שקראנו את סמואל הנטינגטון על "התנגשות הציבילזציות". מבחינה זאת גנדי היה במידה רבה נביא פוליטי.

אולי המאפיין אותו ביותר היו שני דברים: אחד, הנכונות להגן על העקרונות, על המשנה המדינית שלו בלי קשר לסקר, לפופולריות, לקוניקטורה פוליטית. הוא האמין בצדקת דרכו, לחם על זה, גם בימים הקשים ביותר; גם כשהבין שהוא משלם על זה מחיר פוליטי, ציבורי ואישי. הנכונות הזאת להעמיד את העקרונות שלך מעל כל שיקול, זה אולי הדבר שכל-כך לא אופייני לפוליטיקה, וכל-כך היה אופייני לגנדי.

הדבר השני שאפיין אותו במיוחד הוא הידע העמוק בציונות, בתולדות מדינת ישראל, בתולדות ארץ-ישראל, ושני הדברים האלה, כמובן, נתנו את הטון גם בהשקפת עולמו וגם בצורת ההתבטאות שלו ובתפקוד הפוליטי. לכן כשאנחנו מדברים על גנדי המשנה העיקרית שלו, המושג שהוא היה מזוהה אתו יותר מכול אדם אחר היה מושג ה"טרנספר". על כך הוא זכה לביקורת רבה גם בבית הזה וגם בתקשורת הישראלית, הנוטה שמאלה בדרך-כלל. לכן בישיבת האבל הזאת לזכרו של גנדי הייתי רוצה לנגוע לעומק בנושא הזה כי אני חושב שרובנו עשינו מלאכה מאוד פשוטה כשאנחנו מתייחסים למושג הזה ולכל תפיסת עולמו של גנדי בפשטנות כזאת ולא רואים באמת את הדברים העמוקים. כי הנושא של הטרנספר היה חלק קטן מכל הראייה הכוללת, מהתמונה הכוללת – פרט קטן מכל התפיסה של גנדי, שאולי באמת הקדימה רבים אחרים כמו תמיד, ושמה על השולחן במלוא חריפותה את הבעיה הדמוגרפית.

הוא למעשה היה המדינאי הראשון שהתמודד עם הבעיה היסודית הזאת, והתמודד עם זה לעומק. רק בשנים האחרונות מתחילים גם פוליטיקאים אחרים לנסות לטפל בבעיה הזאת ולהתייחס אליה, גם בימין וגם בשמאל. אני חושב שבשמאל טועים כשמנסים לפתור את הבעיה הזאת באמצעות מודל אוסלו "שתי מדינות לשני עמים". לצערי, עד היום זה הביא לנו רק אינתיפאדה מדממת ולא הביא לא ביטחון ולא שלום, לא לנו ולא לפלסטינים.

הפרדה בין שני עמים, כפי שגנדי האמין בה, זה לא משהו חדש לא בקהילה הבינלאומית, לא בפוליטיקה הבינלאומית ולא בתולדות הציונות. אפשר לדבר על הדוגמה של קפריסין, וכמובן, כשאנחנו מדברים על ההקשר הישראלי ותולדות הציונות, אז גנדי שאף את כל תורתו קודם כול מברל כצנלסון. היום אולי לא נעים ולא זוכרים, אבל,למעשה, ברל כצנלסון יותר ברור מכל אחד אחר הבהיר את הנושא הזה. אני הייתי מנצל את ההזדמנות לצטט ציטוט מדויק מברל כצנלסון, כפי שהוא כתב ב-7 באוגוסט 1937.

קטע 3 דוברים: ליברמן, יצחק כהן, אריאל
http://www.knesset.gov.il/plenum/data/05564607.doc

"עניין העברת האוכלוסין מעורר אצלנו ויכוח. מותר או אסור? מצפוני שקט בזה לגמרי. טוב שכן רחוק מאויב קרוב. הם לא יפסידו על ידי העברתם, ואנחנו ודאי לא. בחשבון האחרון הרי זו רפורמה פוליטית יישובית לטובת שני הצדדים. זה מכבר הסברתי שזה הטוב בפתרונות, ובימי הפורענות התחזקתי בהכרתי כי הדבר הזה מוכרח לבוא ביום מן הימים, אלא שלא עלה על דעתי שהעברה אל מחוץ לארץ ישראל פירושה לסביבת שכם. האמנתי ועודני מאמין כי עתידים לעבור לסוריה ולעיראק". את זה אמר ברל כצנלסון, לא אף אחד מהימין. כשאני מנסה להיזכר בתולדות הציונות, גם הוגי דעות אחרים - מי שקרא את מקס נורדאו וגם אחרים - התייחסו לנקודה הזאת, ישראל זנגביל. הראייה היום היא, כמובן, פשטנית מדי.

גנדי היה גם איש פרקטי. הוא לא רק איש תיאוריה, לא רק איש דיבורים, הוא היה קודם כול איש פרקטי. הוא היה הראשון שהתחיל את היחסים שלנו עם מדינה כמו סינגפור, ולמעשה היה בין מייסדי מדינת סינגפור והצבא שלה. הוא פיתח תורת לחימה נגד טרור, הוביל את המלחמה נגד טרוריסטים בארץ המרדפים, הקים ישובים, היה יועץ לענייני טרור לרבין והפך את מוזיאון ארץ ישראל לאחד המוזיאונים החשובים בארץ.

כשהקמנו יחד את הסיעה, כשהודענו לעיתונאים שאנחנו מקימים יחד סיעה אחת, אני זוכר את השאלה ששאלו כל העיתונאים. שאלו אותי, ומי שענה במקומי היה גנדי. שאלו אותו: מה משותף בינך - אתה דור שביעי בארץ, גנרל בצבא ההגנה לישראל - לבין איווט ליברמן. ואז גנדי ענה בצורה פשוטה: אנחנו מתבססים על אותם עקרונות, שלושת העקרונות החשובים של הציונות: עלייה, התיישבות והגנה על המולדת. כולם מכירים את המחויבות של גנדי להתיישבות ולהגנה על המולדת, פחות מכירים את היחס שלו והרגישות שלו לנושאי עלייה ועולים.

אני זוכר את הימים הנוראים אחרי הפיגוע בדולפינריום. אז בפעם נוספת התעוררה השאלה מי בדיוק שם יהודי, איך קוברים, איפה קוברים. כולנו מכירים את הכבוד שרחש גנדי לדת, למסורת ישראל וגם את הפרקטיות שלו, שדברתי עליה קודם. ביקשתי לפגוש אותו דחוף. רצתי אליו עם חבר הכנסת יורי שטרן, זכרונו לברכה, והתיישבנו בחדר הסיעה. שאלתי: גנדי, מה עושים? מה דעתך בנושא הזה? ואז הוא אמר לי: תקשיב לסיפור. הוא סיפר לי את הפרשה של אחד הגששים הבכירים במדינת ישראל, עמוסי ירקוני. בסוף הוא אמר לי: המסקנה שלי, מי שלוחם בשורות צבא ההגנה לישראל, מי שנהרג על אדמת מולדת, מי שנרצח בפיגועי טרור כנגד מדינת ישראל, מחובתנו להתייחס אליהם איך שהם היו רוצים ומעדיפים. חובתנו להתייחס איך שהקרובים שלהם מבינים את זה. מבחינתי, זה פסק הלכה סופי ולא ניתן לערעור. מאז גם אני מתנהג בצורה כזאת.

אמרתי שאולי משנתו של גנדי הייתה שנויה במחלוקת. אישיותו כבשה את כל הפוליטיקה הישראלית, משמאל ועד לימין, כל הקשת הפוליטית. אני חושב שבזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל הוא ייזכר כאחד שכולם רוחשים לו כבוד, קצין וג'נטלמן. יהיה זכרו ברוך.

היו"ר דליה איציק:

תודה לך, אדוני סגן ראש הממשלה. השר יצחק כהן, ויחתום חבר הכנסת אורי אריאל.

השר יצחק כהן:

גברתי היושבת ראש, כבוד הנשיא, ראש הממשלה, משפחת זאבי היקרה, חבריי חברי הכנסת, הרמב"ם כותב באיגרת תימן: על טיב הנהרות יסהידו מימיהם ועל טיב השורשים יעידו גזעיהם. על טבעו של רחבעם זאבי אין איש בעולם הזה או בארץ הזאת שלא יוכל לומר מה טיב השורשים, יסהידו מימיו, אמת המים שעברה תחתיו. אישיות קורנת, זוהרת, בעלת אופטימיות כובשת, אמונה וביטחון בצדקת הדרך, נאמנות בלתי מסויגת, אוהב אדם שנברא בצלם, אוהב ישראל ואוהב את תורת ישראל. ראוי זכרו שנקרא שתיים-שלוש משניות שקשורות לאישיות שלו.

משנת פרקי אבות: "הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דיבור אחד או אפילו אות אחת, צריך לנהוג בו כבוד. שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד וקראו רבו, אלופו ומיודעו. והלוא דברים קל וחומר, מה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו, אלופו ומיודעו, הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דיבור אחד או אפילו אות אחת, על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד. ואין כבוד אלא תורה שנאמר: כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב. ואין טוב אלא תורה שנאמר: כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. כך היא דרכה של תורה, כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה תאמן, ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא. אל תבקש גדולה לעצמך ואל תחמוד כבוד, יותר מלמודך עשה ואל תתאווה לשולחנם של מלכים ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך".

אסיים עם פסוק מספר דברים."השקיפה ממעון קודשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש". תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

היו"ר דליה איציק:

תודה לך, אדוני השר. חבר הכנסת אורי אריאל.

אורי אריאל (האיחוד הלאומי - מפד"ל):

אדוני הנשיא, גברתי היושבת בראש, אדוני ראש הממשלה, חבריי חברי הכנסת, יעל וכל שבט גנדי לדורותיו, רחבעם זאבי גנדי, בדומה לאברהם אבינו המתגלה לנו בפרשת השבוע, פרשת "לך לך", הולך לארצו ומולדתו. רחבעם זאבי גנדי, מורי ורבי, כפי שזה עתה אמר השר כהן מפרקי אבות, "כל הלומד מחברו אות אחת" ראוי שיקרא לו מורי ורבי. מורי ורבי להגנת המולדת; מורי ורבי להכרת ואהבת הארץ; מורי ורבי להתיישבות; מורי ורבי לכבד כל אדם, להעלות את ערך הרעות למעלות שלא הכרנו, ולא רק לדרוש אלא גם לעשות; מורי ורבי למלחמה בטרור; מורי ורבי לרוב יהודי לעלייה לארץ ישראל; מורי ורבי, אדוני ראש הממשלה, לירושלים, שנאמר: ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו, שעושה את כל ישראל חברים ולא, חס וחלילה, דברים אחרים.

בכרטיס החבר של "מולדת", מפלגת "מולדת", כתוב: ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל. כך הוא קבע כשהקים את מפלגת "מולדת" למען המולדת.

קטע 4 דוברים: אריאל, היו'ר
http://www.knesset.gov.il/plenum/data/05564507.doc

כל אלה מורי ורבותי, אדוני הנשיא, אמרתי בגוף ראשון כי לצערי אני פה בבית הזה, אחרי הירצחו. כך התגלגלו הדברים אשר שמעתי בבוקרו של יום, שמורי ורבי לפני זה, ודאי לאחר מכן, הלך לעולמו על ידי טרוריסטים. אבל, העיקר שדברים אלה ונוספים יהיו בעיקר נחלת הכלל, נחלת העם היושב בארצו, ואלה שעדיין לא זכו.

אכן, יש דברים שכל הציבור בארץ חשוב שילמד ממנו, ואף יגשים אותם. איש הספרא והסיפא - אסיים כמנהגו: "אדוני עוז לעמו ייתן, אדוני יברך את עמו בשלום". יהי זכרו ברוך.

מזכיר הכנסת איל ינון:

חברי הכנסת והקהל מתבקשים לקום ליציאת כבוד הנשיא.

כבוד הנשיא!

( חברי הכנסת מכבדים בקימה את צאת נשיא המדינה מאולם המליאה.)

היו"ר דליה איציק:

נא לשבת.

חברי חברי הכנסת, הישיבה המיוחדת נעולה. אנחנו פותחים בשעה 4:00 ישיבת כנסת רגילה.

(הישיבה נפסקה בשעה 15:53)

_____________________