שכתוב ההיסטוריה באמצעות גוגל = פרס  

גאוני.

ברשותך, זווית שפויה, ממישהו שמבין בענייני רשת קצת יותר ממך:

כך נשמע משק כנפי ההיסטוריה: המדינות מאבדות את שליטתן בהון העולמי, כוחן הצבאי מאבד את משמעותו, והן אפילו לא יכולות לעצור את תנועות המהגרים. שמעון פרס רואה עכשיו עולם חדש, שבו האינטרנט מעניק את הכוח לאזרחים ולחברות פרטיות ומטיל עליהם את האחריות ליצירת סדר חברתי, כלכלי, אקולוגי ומדיני

דפדף בהרשת
דרור גלוברמן, מגזין עסקים
27/12/2006 9:55

שמעון פרס שוב מסתכל קדימה, למרחק. סגן ראש הממשלה מביט מעל הקסאמים, מעבר להצהרות של בשאר אסד ואפילו רחוק יותר מחרחורי הריב של בנימין בן אליעזר. פרס מסתכל לעשורים הקרובים, אולי למאות הקרובות, ורואה את המקצוע שלו-עצמו שוקע. הוא רואה שהפוליטיקה והפוליטיקאים, המדינות והצבאות, מאבדים את משמעותם ואת כוחם וכמעט מתבטלים נוכח העוצמה הגוברת של הכלכלה הפרטית. המידע שמתפשט באמצעות האינטרנט, הכסף שנע ללא שליטה וההגירה חסרת הגבולות מותירים את מוסדות השלטון ערומים. הוא רואה שהם לא יכולים להתמודד עם הצרכים של האנושות – החל בניהול עירוני, דרך תחרות כלכלית גלובלית וכלה בהתמודדות עם אתגרים אקולוגיים בינלאומיים. ואם מחפשים אשם עיקרי אחד בכל הברדק הזה, פרס יצביע על מהפכת המידע, או במונח קליט יותר: האינטרנט

לא צריך להתבלבל. זה לא שפרס משקיע את שעותיו בהורדת סדרות טלוויזיה בביטורנט או בהתכתבויות עסיסיות בצ'טים של נענע. הוא לא בדיוק משתמש אינטרנט גדול. ליתר דיוק, על השולחן במשרדו כלל לא מונח מחשב. בנאום הספונטני שנשא לפני שבועיים בפני משתתפי כנס LeWeb 3 בפריז אפילו נרשמו לחובתו כמה אי-דיוקים בענייני טכנולוגיה. אבל זה לא מנע ממאות בעלי בלוגים פופולריים באירופה להאזין ברוב קשב לחזון הגלובלי של המדינאי הישראלי, ואף לזכות אותו במחיאות כפיים משולהבות. פרס, חבר הכנסת הוותיק ביותר, לא מסתכל אחורה ולא רוצה לזכור כלום. כנראה שלא צריך להבין בטכנולוגיה כדי להבין מה היא עושה לנו ואיך היא תשנה את העולם.

"האינטרנט משחרר אותנו מהצורך להשקיע בזיכרון", אומר פרס. "למה לזכור? העבר לא מדהים במיוחד, הוא מלא טרגדיות ומלחמות. תיכנס לגוגל ותפסיק לזכור. המשימה של האנושות עכשיו אינה לזכור אלא לדמיין, ליצור, לגלות. אנחנו לא מתפרנסים ממה שהיה לנו או ממה שאנחנו זוכרים אלא ממה שאנחנו יכולים לגלות, ואנחנו רק בתחילתו של עידן חדש. האינטרנט חוסך לנו המון זמן, והוא משוחרר מדעות קדומות. הוא פתוח וחופשי, ואולי משימתו החשובה ביותר היא להביא דור חדש. האינטרנט הוא המורה הטוב ביותר של ילדינו. הילדים הפסיקו לקרוא ספרים ולצפות בטלוויזיה – הם באינטרנט, בין אם יש להם 5 דקות או 5 שעות. הרבה פעמים זה למטרות רומנטיות, אבל לפעמים גם לדברים חשובים יותר".

הדברים החשובים יותר, מתברר, הם הדברים החשובים ביותר: עתיד האנושות, לא פחות. מי שמתעקש להיות מוטרד דווקא מהחור הנידח במזרח-התיכון, יגלה שפרס כבר לא מחכה לפתרון מדיני כלשהו לסכסוך. אבל קודם פרס צריך להסביר כמה דברים.

לשם מה צריך גבולות?

"מדינות, גבולות וממשלות כבר אינם חשובים במיוחד. הם היו חשובים כשהרווחנו את לחמנו מהאדמה או ממחצבים. זה אילץ אותנו להכריז על ריבונות, להגן על המדינה, להרחיב אותה ולבנות צבא, לצאת למלחמות ולבזבז המון כסף על כלי נשק. ההיסטוריה נכתבה בדיו אדומה של מלחמות, כדי להגן על פיסת אדמה. אבל היות שהמדע והטכנולוגיה השתלטו על העתיד שלנו והפכו למקור הרווחה שלנו, לשם מה צריך גבולות? אי-אפשר לשים גבולות למדע, ואי-אפשר לכבוש חוכמה בעזרת צבא. הכוח החדש אינו צבאי, דיפלומטי או לאומי. הכוח החדש הוא המדע המודרני, הטכנולוגיה המודרנית והחברה המודרנית

"יש הבדל נוסף בין העידן הישן לחדש: בעידן הישן היה עניין של צבירה. מה צברת? בניינים, מכונות, זהב, כסף. היום אנחנו יודעים כי מה שאתה צובר לא עומד במבחן הזמן. מה שחשוב זה לא מה שצברת אלא מה שאתה ממציא ומגלה. כוחה של מדינה לא טמון במספר קילומטרים הרבועים שיש לה, אלא במספר הפטנטים שהיא רושמת", מבהיר פרס.

אבל לא המדינה היא שרושמת את רוב הפטנטים. מי שרושם כמעט את כולם הם גופים פרטיים, אנשים, ארגונים וחברות, שצוברים ידע ובעקבותיו כסף. המשמעות, אומר פרס, היא שינוי דרמטי במאזן הכוחות בין מדינות ובין חברות פרטיות.

"מדינות הן שמרניות מאוד, אבל לחברות מודרניות יש תרבות של נטילת סיכונים – וזה נותן כוח גם ליחיד. היום אדם יכול ליצור מדינה כלכלית משלו בדרך הוגנת. ביל גייטס, למשל, לא הרג ולא רימה; הוא התעשר כי היה לו רעיון טוב. שני הצעירים שפיתחו את גוגל, סרגיי ברין ולארי פייג', נהנים מתקציב גדול יותר מהתקציב של מדינה כלשהי במזרח-התיכון, והם לא רימו ולא גנבו. הם עשו משהו חדש. אז אנשים כפרטים יוצרים חברות כלכליות, וקוראים לזה כלכלה פרטית. אבל הנה תופעה נוספת: כבר אין חברות פרטיות, כי ברגע שאתה הופך גלובלי יש לך אחריות בינלאומית. כל מי שיש לו עסקים מתחיל להתעניין במצב הפוליטי של המדינה. הוא רוצה קשרים טובים יותר עם הקהילה, היציבות והשלום חשובים לו - כך שהפרטי הופך לציבורי".

כוחן של הממשלות הולך ופוחת, במידה רבה משום שהכלכלה העולמית כבר אינה בשליטתן. "הממשלות לא שולטות בכלכלה, כי לכלכלה אין גבולות וצבאות", אומר פרס. "בכל יום 1.5 טריליון דולר מחליפים ידיים, ואין בעולם ממשלה שיש לה השפעה כזו. הכסף נמצא בידי הארגונים הגדולים, ולשום ממשלה אין סכום כזה. הארגונים האלה אפילו לא צריכים להיות פופולריים".

אגב הניסיון להיות פופולרי, הפוליטיקאי הוותיק פרס מבין משהו בניסיון המר לשאת חן בעיני הציבור ובתג המחיר הביצועי הגבוה שנובע ממנו. "כל שר וכל ממשלה רוצים להיות פופולריים, וכדי להיות פופולרי אתה מפסיד את חופש הפעולה שלך. אתה רוצה כל-כך להיות פופולרי, שאתה שוכח למה הפכת לפוליטיקאי. ממשלה טובה למלחמה, כי כשמתקיפים אותך האומה מתאחדת סביבך. אבל כשזה מגיע לשלום, הפוליטיקה מתפצלת. הוויכוח הוא על מחיר השלום, ומי שמוכן לתת הכל הוא לא כל-כך פופולרי.

"הממשלות הפסידו דבר נוסף, אולי הדבר המרתק ביותר: הן לא שולטות בתנועת האזרחים ולא יכולות לשמור על ההומוגניות של המדינה, כי כשהמדינות הופכות עשירות – האנשים הופכים עצלנים, לא יולדים ילדים ואז חסרים עובדים. לכן מייבאים עובדים מחברות אחרות ומתרבויות אחרות. הממשלות חסרות אונים, כי בחלק מסוים של העולם יש עבודה ואין עובדים, ואילו בחלק אחר של העולם יש עובדים ואין עבודה. לכן מוכרחים לפתוח את השערים וכך נוצר מיקס חדש בחברה, כמו בצרפת ובאירופה בכלל. אירופה מנסה לשמור על הדת הנוצרית, ובעיקר הקתולית. היא לא רוצה אחרים, בעיקר לא טורקים ולא מוסלמים. אבל מה קרה? הם סגרו את כל החלונות – ופתחו את הדלתות. פתאום העולם המוסלמי נכנס לאירופה, לא בעקבות החלטה פוליטית אלא בגלל המצב הכלכלי. כך גם בארה"ב: באמצע המאה הזו מחצית מאזרחי ארה"ב כבר לא יהיו ילידי המייסדים הלבנים אלא צאצאי המיעוטים -–המיעוט הלטיני, שכבר היום מהווה כ-14% מהאוכלוסיה , והמיעוט האפרו-אמריקני, שמהווה 13% מהאוכלוסיה. המקום הסואן ביותר מבחינה כלכלית הוא קליפורניה, שם שיעור המיעוטים הוא 80%. אם כך, הממשלות-אאוט, החברה האזרחית והמגזר העסקי – אין.

"גם הצבאות משתנים, והם הפסיקו להיות חשובים. הצבאות שבנינו נועדו להילחם בצבאות אחרים. היום צריך להילחם בטרור, ואבסורדי לקחת מטוס אמריקני כמו F-16, שעולה 100 מיליון דולר, ולרדוף אחרי טרוריסט אחד שיכול להפיל את המטוס בעזרת טיל כתף, או לשלוח טנק כדי להרוג שני טרוריסטים שיושבים באמבוש עם נשק נגד טנקים. אז מה הערך של צבאות? צריך לבנות כוח שנועד להילחם בטרור בעזרת ננו-טכנולוגיה ורובוטים, שיחליפו את הלוחמים".

יוקמו ארגונים פלנטריים

בעוד פרס מדבר על הפקעת כוח כמעט מוחלטת מידי הממשלות, מתברר שלא רק החברות העסקיות הן המועמדות העיקריות לירושה. החברה האנושית עצמה הולכת ומתכנסת בגושי מטרופולין שהולכים וגדלים, לכן הממשלה המרכזית כבר לא מסוגלת לספק להם את תשומת הלב הדרושה לשם ניהול תקין. אבל זה לא קורה רק בערים: גם גושי מדינות ויבשות שלמות מגלים שיש להם אינטרסים משותפים ויוצרים בריתות מקומיות. כך הכוח של המדינה מתפזר בהדרגה לכל הכיוונים.

"העולם עובר תהליך של עיור", מסביר פרס. "כמעט מחצית האנושות גרה בערים. הממשלה גדולה מכדי לטפל בנושאים מוניציפליים, אבל קטנה מכדי לטפל בנושאים גלובליים. בסאו-פאולו, למשל, יש 20 מיליון תושבים, כך שהשלטון המקומי הוא ממשלה בפני עצמה בנושאים רבים. הוא לא יכול לחכות לשלטון המרכזי. כל הערים יהיו ענקיות, והן לא יתכופפו בפני השלטון הפדרלי אלא יקבלו אוטונומיה. יקומו גם ארגונים גדולים יותר, מעל המדינות – ארגונים פלנטריים, שיגרמו ליבשות להתאחד כדי להתחרות. עכשיו אנחנו בתקופת ביניים".

היות שיכולת הממשלה לשלוט הולכת ונחלשת, מי יגן על האזרחים בתחומים שבאופן מסורתי טופלו באמצעות חקיקה, כמו איכות הסביבה והגבלת כוחם של הארגונים הגדולים?
"בתחום איכות הסביבה הממשלות מנסות לעשות סדר ללא הצלחה. מי שיצטרך לעשות זאת הם הכוחות החדשים. אין להם ברירה: אם החברות לא יגנו על האזרחים וישמרו על יחסי קהילה-חברה, האזרחים יתקוממו נגדן. הארגונים מעוניינים ביציבות ובשלום. התפקידים לא התבטלו – הכתפיים ישתנו".

לשלטון קשה לחרוג מעצמו

מי שהתרגל לכך שפרס משקיע את מרצו בחזון "המזרח-התיכון החדש" ובניסיונות נואשים להגיע למשא ומתן, יגלה שהחזון הזה השתנה. מי שנחשב אחד מאבות ההידברות עם הערבים - ועם הפלשתינאים בפרט-מתנער עכשיו ממה שנחשב נדבך מרכזי בחזון הפוליטי העיקרי שלו: מציאת פתרון לסכסוך בין ישראל לערבים באמצעים מדיניים. "כרגע איני רואה פתרון פוליטי לסכסוך במזרח-התיכון", אומר פרס, "אבל אני יכול לראות הכנה כלכלית לקראת פתרון פוליטי בעזרת הכלכלה המודרנית. ייתכן שעד עכשיו הישראלים השתמשו יותר מדי בכלי האסטרטגיה והדיפלומטיה ולא מספיק בכלכלה. מאז מלחמת העולם השנייה כל דבר חשוב וחיובי נעשה באמצעים כלכליים ולא באמצעים פוליטיים או צבאיים. לפריחה שמתרחשת עכשיו באסיה לא אחראים הטנקים אלא הכלכלה".

הציבור עוסק בקסאמים שנופלים ובאיומים מעזה, מלבנון ומאיראן. מי מסוגל להתפנות ולחשוב על הכנות כלכליות לשלום אזורי?
"רוב הציבור שמרני. נוח יותר להגיד שכל מה שאתה עושה נובע מכך שאתה רוצה משרה כלשהי או שאתה הוזה. תאמין לי, אני רואה את עצמי כאדם ריאליסטי. זה השלטון שנורא קשה לו נורא לחרוג מעצמו – תראה איך הוא נאנח ונאנק. אבל בסוף לא תהיה ברירה".

למה לא תהיה ברירה?
יותר מדי תחומים, אומר פרס, הופכים גלובליים-ביטחון וענייני פנים, דמוגרפיה והגירה, כלכלה ואקולוגיה – לכן המבנה הנוכחי של המדינות לא מאפשר לשלוט בנושאים אלה. "אין ברירה, זה לא עניין של רצון. היום אי-אפשר להתקיים מהאדמה. מי שרוצה להתקיים מהאדמה יגלה שאין לו מים, שהאדמה הופכת למדבר. המשפחות מפגרות מאחור, עם הרבה ילדים ואמא שלא יכולה לחנך אותם. תקופת האבן הסתיימה לא כי נגמרו האבנים אלא כי נגמרה התקופה. היום אי אפשר להתקיים מהאבנים ומהאדמה, לכן לא תהיה ברירה אלא לחפש מציאות כלכלית אחרת. שים לב לתחרות המעניינת הבאה: ארץ כמו שלנו פורחת מבחינה כלכלית ומתמודדת גם בתחום הביטחוני, אבל החמאס שוקע מבחינה כלכלית, כי אין מי שיפרנס אותו. לאיראן ולחמאס אין עתיד: אם הם לא ישתלבו בכללי המשק החדשים, הם יהפכו לאפריקה. זו תקופת מעבר, אבל ברור לאן זה הולך.

"כיום אי-אפשר לשים גבול לאקולוגיה, אתה לא יכול לאלץ את המים לזרום בעזרת משרד החוץ שלך. מצד שני, לראשונה אנחנו מסכימים עם הפלשתינאים ועם הירדנים, והוחלט להפוך את הגבול בינינו לאזור כלכלי פתוח לשלושתנו. זה יכלול תעלה שתיבנה בין הים האדום לים המלח, ואי-אפשר לבנות אותה בלי שיתוף פעולה בין שלושתנו. אם תנסה להשיג את הכסף לתעלה הזו מהממשלה, תגלה שאין לה כסף. אבל אם אתה מנסה להשיג השקעה מהון פרטי ומהכלכלה הגלובלית – כן! יש כסף, כי המשקיעים מחפשים שווקים מתפתחים והזדמנויות. אם אני אופטימי, זה בגלל זה. אני מגייס כסף ל'עמק השלום' מחוץ לממשלה, כי לממשלה אין יכולת לנדיבות ולמעשים גדולים. התקציב כבר חולק עד הפרוטה האחרונה. לחברות יש אפשרות ליטול סיכונים. גם הסינים, אגב, יודעים ליטול סיכונים ב-10 נושאים. אפילו אם נכשלים בחמישה – הרווחים מאלה שזוכים להצלחה גדולים יותר".

האם מצע כזה, המבוסס על תוכנית עבודה כלכלית בעיקרה, יכול להפוך למצע של מפלגה בישראל?
"לא", נאנח פרס, "מפני שהמפלגות מפגרות. הן עוסקות בעבר. מה שרוב המפלגות מכנות 'עתיד' הוא העבר. המפלגות מתייחסות למצבים שהיו, כמו שרוב הצבאות מתכוננים למלחמות שהיו. לעומת זאת, פעילות אינדיבידואלית מאפשרת חזון כזה. ביל גייטס, בדיוק כמו אנשי ההייטק אצלנו, לא זקוק למפלגה".

לא מנצחים במאבק אידיאולוגי

פרס כבר התרגל לטענות שהוא הוזה חולמני. התרגל לעייפה. אבל את טיעוניו על מעבר הכוח מהממשלות לארגונים הפרטיים הוא מבסס על השינויים הגלובליים שהתחוללו בשנים האחרונות בעולם כולו, ובעיקר בסין ובאפריקה – שינויים פוליטיים וחברתיים משמעותיים, שנשענים בעיקר על כוחות הכלכלה המודרנית והפרטית.

"עד לפני 15-12 שנה העולם היה מחולק בין הקומוניסטים שבמזרח והדמוקרטיות שבמערב, בין העשירים הלבנים שבצפון לבין השחורים העניים שבדרום, ואנשים חשבו שככה זה", אומר פרס. "הזמן עבר. האם סין ענייה? האם הסינים לבנים? מה שקורה בסין מרתק בעיניי. מה שהביא קץ לקומוניזם בסין לא היה הצבא או הדיפלומטיה אלא הכלכלה המודרנית, שמאלצת את הסינים להוריד את החסמים ולהפגין הגינות ושקיפות – שבלעדיהן הכלכלה המודרנית לא יכולה לפעול.

"בכלל, ממשלות טועות כשהן נכנסות למלחמה אידיאולוגית בלי סיכוי לנצח. ארה"ב רוצה לשכנע את שאר העולם להיות דמוקרטי, אבל המוסלמים שואלים: 'בשביל מה להיות דמוקרטי?' מבחינתם, להיות מוסלמי זה חשוב יותר. אין סיכוי לנצח במלחמה אידיאולוגית.

"דיברתי עם בכירים בפוליטבירו של סין ונדהמתי. הם אמרו לי שהאידיאולוגיה החדשה של סין היא הרמוניה: ליצור הרמוניה בין אנשים ולאומים, בין האדם לסביבה. הייתי פעם חבר קיבוץ, וחשבתי שאני חוזר לשם – הכל נאיבי ויפה. אבל סין במצב אקולוגי נורא. כבר אפשר לדבר שם אבל אי-אפשר לנשום, כי האוויר מזוהם. אוויר חופשי הוא דמוקרטי יותר מדיבור.

"ראיתי יבשת חדשה, שעכשיו מתחילה להמריא – אפריקה. הפעילות הפילנתרופית של עסקים שמנסים לעזור לאפריקה מתחרה בסיוע שמגישות הממשלות בעולם. תקציבי הסיוע של וורן באפט ושל ביל גייטס גדולים מתקציב ממשלת ארה"ב. מצד שני, גם הסינים מושיטים עזרה לאפריקה, ויש תחרות בין הפילנתרופיה האמריקנית וההרמוניה הסינית. בקיבוץ שלי היו 100 חברים צעירים ונאיביים, ובסין יש מיליארד ורבע זקנים חכמים, כך שזו הרמוניה אחרת. ואז הסינים ניגשים לאפריקנים ואומרים להם: 'ביחד אנחנו שליש מהאנושות'".

הגיע העידן של אפריקה

"מה ניתן לעשות כדי לקדם פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי?" שאל את פרס אחד ממאזיניו בפריז. "בואו עם החברות הפרטיות שלכם", ענה פרס. "ממשלות אולי מתנגדות לממשלות אחרות, אך הן לא מתנגדות לשוק הפרטי. לכו לעיראק ובנו שם כלכלה חדשה, לכו למצרים, לכו לאיראן. האיראנים עניים, מפולגים ומושחתים. איראן גדלה ב-15 שנה מ-30 מיליון נפש ל-70 מיליון, אבל אין שם עבודה לכולם. יש שם הרבה ילדים עניים ורעבים. אפילו האייתולות לא יכולים להאכיל את ילדיהם באוראניום מועשר לארוחת הבוקר. חברות משתנות הודות להזדמנויות חדשות לעתיד, ואם מאפשרים להן להימלט מסבל ומרעב מיותרים.

"הטרגדיה של אפריקה היא האלימות והשחיתות. העידן הקולוניאלי גרם נזק רב ליבשת – הוא סימן גבולות ללא קשר לזכויות אתניות, אלא בהתאם לאינטרסים הקולוניאליים. הגבולות שם חוצים שבטים וקבוצות אתניות ויוצרים הרבה בעיות ומלחמות בסודן, בבורונדי ובאלג'יריה.

"אבל זה לא מסתכם בכך שהעולם יציל את אפריקה. יש שם יותר ויותר אנשים מלומדים. ממש קשה לתפוש את מה שהשחורים בדרום-אפריקה עשו: הם הביאו למשפט אנשים לבנים שהרגו בהם – וסלחו להם. שאלתי את האדם שעשה זאת, הבישוף דזמונד טוטו, 'איך עשיתם את זה?', והוא השיב לי תשובה פואטית: 'לכל אחד היה נלסון מנדלה קטן בלב'. קשה כל-כך לסלוח, אלוהים. כך שזה לא בא רק מחוץ לאפריקה, ואפריקה עצמה מתחילה להרגיש שהעידן שלה הגיע.

"היה העידן של אירופה, של אמריקה ושל אסיה, ואני מאמין שעכשיו מתחיל העידן של אפריקה. הפילנתרופיה האמריקנית, ההרמוניה הסינית והאינטרסים האירופיים יכולים לעזור להם. גם אפריקה מדברת עכשיו על שוק משותף, כמו אירופה, אז אל תסתכלו על העבר כי זה בזבוז זמן. אני יודע שהרבה פרופסורים להיסטוריה לא אוהבים את ההערות שלי, ואומרים שחשוב ללמוד היסטוריה כדי לא לחזור על טעויות העבר. ובכן, גם אם אינך חוזר על הטעויות שנעשו בעבר, זה לא אומר שאתה לא מבצע טעויות חדשות. דמוקרטיה היא הזכות לעשות טעויות, אבל גם החובה לתקן אותן. העולם בהיריון – אני רואה את העידן החדש באפריקה, ואני רואה עידן חדש מגיע למזרח-התיכון. אמנם אנחנו חסרי סבלנות, אבל זה ייקח יותר מ-9 חודשים".

האם אנחנו נזכה לראות את זה?
"זה ייקח לפחות רבע מאה. אני לא יודע לגביך, אבל אני ודאי אזכה".