מהקיבוץ ומההנהגה הפוליטית שלו יצאה התרעלה ונוצר האוייב האדום והרצחני מבפנים  

הדיון סביב דרישת ראש הממשלה מהפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית גורם לסדקים במחנה השמאל, וצף הבוקר (שני) גם מעל דפי העיתון "הארץ".

מו"ל העיתון, עמוס שוקן, פרסם מאמר דעה חריף, בו הוא תוקף את אחד מבכירי הכותבים בעיתונו, העיתונאי ארי שביט, על תמיכתו בדרישה שהעלה נתניהו.

"הדרישות הנוספות, ששביט תומך בהן, שהפלסטינים יוותרו על ההיסטוריה שלהם, גם זאת שהתקיימה בגבולות הקו הירוק לפני הקמת המדינה, ויתעלמו מן החמישית הפלסטינית של אזרחי ישראל, נועדו לסכל את הסיכוי לשלום", קובע שוקן במאמרו.

לדבריו, "מי שמציגים את עצמם כתומכי פתרון שתי המדינות, אך עומדים על התביעה להכרה במדינת הלאום, פועלים כדי להנציח את הכיבוש וההתנחלות".

"צריך לבוא חשבון עם שביט גם על הדיבה שהוא מוציא על מחנה השלום, כאילו עמדותיו כפופות למה שיהיה מקובל על הפלסטינים, ואין לו כל דרישות כלפיהם. הרי בשלב זה הפלסטינים ויתרו על 78% ממה שהיה ארצם, או גם ארצם, וישראל עוד לא ויתרה על 22% הנותרים", קובע שוקן.

שוקן מציין עוד, כי "על הפלסטינים לוותר, למעשה, על תביעתם המהותית ביותר: שיבה מעשית של הפליטים. זאת גם עמדת מחנה השלום, ובלי זה, הדיון בכן או לא מדינת לאום, מיותר".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/273210

תגוביות:

1.עוד יש תקווה כי מר שוקן יובס.

2."מחנה השלום" פרושו אוסף שונאינו מבית.

3.אחרי עשרים השנה האחרונות אין בעצם לשמאל מה למכור, חוץ מהזיות והאשמות.

שִׁבְעִים "ארגוני שלום" של השמאל הישראלי פועלים למען פלסטין!

האנטומיה של מאפייני ארגוני השלום

האנטומיה של רוב "ארגוני השלום" חושפת ומוכיחה שלכולם יש זהות ואחדות פעולה של תמיכה בפלסטינים והתנגדות תקיפה וקבועה לכל ממשלות ישראל. ארגונים אלה תומכים ברוב הטענות, הדרישות והתלונות של הפלסטינים. הם מתנגדים לרוב קווי המדיניות של כל ממשלות ישראל כלפי הפלסטינים. המדובר ברשת מסועפת של עשרות עמותות וארגונים הפועלים בישראל תחת מגוון של שמות כיסוי והטעייה. כביכול כארגונים הומאניים, סוציאליים, משפטיים, חינוכיים ואחרים.

ארגונים אלה ממקדים את פעילותם כמעט אך ורק בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, תוך הצגת עמדות פרו-פלסטיניות. המידע המלא אודות זהות והיקף המימון של ארגונים אלה, עדיין מוסתר ועלום, למרות שידוע שקרנות וממשלות זרות תורמות להם. המדובר בכספים מחו"ל שייעודם לנסות לעצב בישראל דעת קהל פרו-פלסטינית ואנטי-ממשלתית. לכל ארגון יש דגשים ופעילויות ייחודיות, אבל לכולם מגמה ומטרה משותפת של תמיכה והשתייכות לארגוני השמאל.

כספים זרים אלה, מנסים לקנות השפעה על המערכת הפוליטית בארץ, באמצעות כביכול "ארגוני שלום" תמימים ובסיוע אנשי אקדמיה ותקשורת. היעד הלא מוצהר של ארגונים אלה הוא להתסיס את דעת הקהל כדי לנסות לערער ולשנות את המבנה הפוליטי הקיים.

ארגוני השלום וזכויות האדם

"חלופה" לכישלון האלקטורלי בשמאל

ארגוני השמאל המדיני בכלל ומר"צ בפרט, התומכים אוטומטית בתביעות הפלסטיניות, נכשלו פעם אחר פעם במבחן האלקטורלי בבחירות לכנסת. על רקע כישלונות אלה, רוב חבריה ותומכיה של מר"צ ושאר הארגונים, העבירו את פעילותם לאלטרנטיבה שנותרה בידם, ל"ארגוני השלום". הם ממשיכים לפעול בנאמנות דוגמטית ונאיבית ב"צדק הפלסטיני" שמשמעותו זכות השיבה לפלסטין השלמה ללא אף יהודי בתוכה.

ארגוני השלום, שנכשלו בזירה הפוליטית הדמוקרטית, ימשיכו להטריד ולפעול כל עוד יהיה להם המימון של התרומות מחו"ל. לחלק מפעילים אלה זו פרנסתם ו"מקצועם".

חלק מארגוני "זכויות האדם" הם כינוי שקרי לארגוני חיזוק הטרור הערבי-פלסטיני. חייבים לעשות הפרדה מוחלטת בין גופי שמאל לגיטימיים העוסקים באמת בבעיות הומניטאריות, לבין גופי השמאל שחותרים נגד המדינה בסיסמה שקרית של "ארגוני שלום".

הצעות החוק למניעת מימון עמותות ישראליות על-ידי תרומות של ממשלות וקרנות זרות מחו"ל – כוונתן היא מניעת פעילות פוליטית ולא מניעת סיוע הומאני אמיתי.

מה המשותף בין "ארגוני השלום" באירופה בחסות ברה"מ לארגונים שלנו?

ראוי להזכיר, שבתקופת "המלחמה הקרה" בין ברית המועצות לבין ארצות הברית, שנמשכה שנים רבות מתום מלחמת העולם השניה, אירופה היתה מוצפת ב"ארגוני שלום" פיקטיביים. כל הארגונים האלה הוקמו ופעלו בהכוונה, בהשראה ובסיוע ישיר ועקיף של ברית המועצות והמפלגות הקומוניסטיות המקומיות, וקבוצות של אנשי רוח נאיביים. היעד של ארגונים אלה היה להתסיס ולגייס את אזרחי מדינות אירופה, כדי למוטט את הממשלות הפרו-אמריקאיות ולהילחם נגד "האימפריאליזם" ו"הקפיטליזם" האמריקאי. כל זאת תחת השקר וההטעייה של כביכול "בשם ולמען השלום".

יש דימיון מסוים בין השיטה והמטרות של "ארגוני השלום" הקומוניסטים שפעלו בזמנו באירופה, לבין חלק מהפעילויות והמטרות של "ארגוני השלום" בישראל. ההבדלים הם שבמקום מאבק נגד ארה"ב, המאבק הוא נגד ממשלות ישראל, ובמקום תמיכה בברית המועצות, תמיכה בפלסטינים.

רשימת 70 ארגוני השלום תחת מגוון שמות כיסוי

נשאלת השאלה מדוע פעילי השלום מפוצלים לשבעים חלקיקים של ארגונים קטנטנים, תחת שמות וכותרות רבים, קרובים וגם דומים במהותם.

כיוון שהכוונה ליצור רושם ש"המונים" רבים משתייכים ופעילים בהם. מסתבר שכל שניים שלושה פעילי שלום ממציאים לעצמם שם ומנסים לשווק את עצמם בכוח גדול של "תנועות", "ארגונים", "עמותות".

שמות כל הארגונים האלה הופיעו במספר רב של פרסומים שלהם בעיתונות ובכרוזים:

די לכיבוש # יש גבול # גוש שלום # מחסום WATCH # תעאיוש # יש דין # זוכרות # כיבוש # נשים בשחור # האם החמישית # עדאלה # הוועד נגד הריסת בתים # הוועד נגד עינויים של פלסטינים # רדיו כל השלום # בצלם # המרכז למידע אלטרנטיבי # לוחמים לשלום # התנועה לתמיכה בסרבני כיבוש # סיורים ארכיאולוגים אלטרנטיבים # השמאל הישראלי הרדיקלי #· פרופיל חדש # שומרי משפט # קשב # כביסה שחורה # פורום שמאל # קול אזרחיה # עיר עמים # מוקד להגנת הפרט # אמנסטי # רשת המזרח התיכון לדו קיום # חלונות # רופאים לזכויות אדם # בת שלום # פורום המשפחות השכולות # שלום עכשיו # יוזמת ג'נבה # נווה שלום # תנועת כחול לבן # איסקרי # פורום ארגוני השלום # מדרשת אדם לשלום # דו שיח # גבעת חביבה # בוסתן לשלום # מיליון ידיים לשלום # מנהיגים את המנהיגים # סולחה # מס"ד מרכז סוציאל דמוקרטי # פלסטין ישראל ז'ורנל # ישראל יוזמת # אגף המשימות בתק"מ # עובדים סוציאליים לשלום # קול אחד # קול אחר # רוצים שלום # רשת ביטחון חברתית # קואליצית נשים לשלום # ג'י סטריט (ארה"ב יהודים) # גישה # המוקד להגנת הפרט # רבנים לזכויות אדם # תנועת סולידריות # הקרן לישראל חדשה # שוברים שתיקה # רופאים לזכויות אדם # האגודה לזכויות האזרח.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=887540

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

רונן שובל, פתרונות אפשריים לסכסוך:

א.שלום עכשיו תיכף ומיד - כולל את גירוש היהודים מארץ ישראל או התאסלמותם.

ב.שלום ואולי הפסקת אש בעתיד - גירוש הערבים מארץ ישראל, ועמידה נחושה על הגבולות.

לא מתאים לכם? לא מוכנים להתאסלם או לגרש את כל הערבים? אל תבלבלו את המוח על שלום ופתרון הסכסוך.

לצערנו, ניאלץ לחיות על חרבנו כל עוד התרבות הפוליטית האיסלמית תמשיך לדגול בג'יהאד ובשחיטת הכופרים. ככתוב: "לא תבוא השעה האחרונה אלא אם המוסלמים ילחמו ביהודים ויהרגו בהם, עד שהיהודים יתחבאו מאחורי אבן או עץ... מוסלמי, יש יהודי מאחורי, בוא והרוג אותו".

נקודה אופטימית לסיום:

האיסלאם זו דת צעירה יחסית במונחים היסטוריים. גם כאשר הנצרות היתה בגיל צעיר היו לה התקפי זעם מטורללים. בעזרת אללה, בסוף הרפורמציה תגיע גם לאיסלאם. הסימן הראשון החשוב לכך יהיה כשנשים מוסלמיות תהנינה מזכויות אדם. עד אז יעברו רק עוד 300-400 שנה.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=905220

האלוף ניצן אלון חתם על צו האוסר עיון במרשם מקרקעין ביהודה ושומרון, ימים ספורים לפני הדיון בנושא בית המשפט העליון.

מפקד פיקוד המרכז, אלוף ניצן אלון, חתם על צו צבאי האוסר לעיין במרשמי המקרקעין ביהודה ושומרון.

הצו ניתן חרף החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לפיה יש לאפשר גישה למידע לתושבי הישובים הנמצאים בסמוך לאותן קרקעות ולמרות שדיון בערעור אמור להתקיים היום (רביעי).

העיון במרשמי מקרקעין הוא שלב קריטי ברכישת קרקעות ביהודה ושומרון. למעשה זהו הבסיס האינפורמטיבי לזהות בעלי הקרקע שמהם ניתן לבצע את הרכישה.

יחד עם זאת, המנהל האזרחי מתנגד שנים ארוכות לנפק מידע שכזה ביהודה ושומרון, למרות שבמדינת ישראל ישנו חופש מידע בנושא וכל אזרח זכאי לדעת את זהותו של בעלי הקרקע.

בשנת 2009, ראש המנהל האזרחי דאז אלוף יואב (פולי) מרדכי ומי שמשמש כיום כמתאם הפעולות בשטחים, הוציא נוהל המתיר לעיין במרשמים רק למי שמוגדר "צד הנוגע בדבר". בעקבות נוהל זה עתרו מספר תושבי פסגות באמצעות תנועת רגבים לבית המשפט המחוזי בירושלים בדרישה לקבל מידע על הקרקעות הנמצאות סמוך ליישובם בטענה כי הם "צד הנוגע בדבר".

שופט בית המשפט המחוזי יגאל מרזל קיבל את טענות העותרים ולפני כחצי שנה פסק שעל המנהל האזרחי להעביר את המידע לתושבי פסגות. בעקבות פסק הדין ערערה המדינה לעליון וביקשה לעכב את ביצוע פסק הדין של המחוזי עד להחלטה שופטי העליון בערעור.

אולם כאמור, המנהל האזרחי ופרקליטות המדינה ניצלו את תקופת השהות לקראת הערעור וביצעו מחטף כשהוציאו לאחרונה צו חדש וממוקד אשר אוסר על העברת מידע ועיון במרשמי מקרקעין. מעיון בנוסח הסופי של הצו ניכר כי הוא נתפר למידותיו של המקרה שנדון בבית המשפט וללא התחשבות בשלל השיקולים העומדים על הפרק.

כך למעשה אישר שר הביטחון צו דרקוני על השלכות אבסורדיות כדי לשמוט את השטיח מתחת לפסיקת בית המשפט המחוזי ולייתר את הדיון בבית המשפט העליון בנושא.

"זו שערורייה שאין כדוגמתה" אומרים בתנועת רגבים שכאמור היתה העותרת בנושא. "במקום לטעון ולקבל את הכרעת בית המשפט מחליטים במנהל האזרחי ובפיקוד מרכז להוציא צו חדש ולשנות את הכללים תוך כדי המשחק. זה לא מתקבל על הדעת שהפרקליטות מבקשת עיכוב ביצוע החלטת בית משפט בטענה שיש להמתין לדיון בערעור אך בפועל הם מכינים צו חדש שישלול את הפסיקה".

"זהו מהלך אנטי דמוקרטי" מוסיפים ברגבים. "כל החשיבות של מרשם מקרקעין הוא בהיותו פתוח לעיני הציבור. לא מתקבל על הדעת שמאות אלפי אזרחי ישראלים לא יזכו לרכוש קרקעות כדת וכדין. אנחנו סמוכים ובטוחים כי הזכות הבסיסית שניתנת לכל אזרח לחופש מידע ולהנגשתו תתעלה מעל כל המהלכים הבעייתיים של המנהל האזרחי".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/274902

תגוביות:

1.שוב ניתן לראות שבוגי עוזר לשמאל בחסות ממשלת הימין.

2.לא יאומן. בולשביזם במיטבו. איפה חברי הבית היהודי? איפה שר השיכון?

3.ישמרנו האל מהפוליטיזציה של הצבא.

4.באמת בושה וחרפה, איפה כל לוחמי חופש המידע מהשמאל? ואיפה כל אנשי הימין נעלמו, למה לא מעיפים על טיל את העלוב הביתה? משתמשים בכלים דיקטטורים וקוראים לזה דמוקרטיה.

5.ממתי פקוד קובע מדיניות? האלוף כפוף לשר הבטחון ושר הבטחון כפוף לראש הממשלה. אולי יש פה משהו שאני לא מבין והאיש הקטן מבצע את מדיניות הממשלה? אם לא כן אז למה הם לא נותנים לו פקודה לשנות (או למה לא מסלקים אותו מהצבא)?

6.יעלון כבר מזמן אינו יכול להגיד לא ידעתי, לא שמעתי, לא ראיתי. חזון השמאל מתגשם באישור חתימתו. אם כך הם הדברים, שיתכבד ויתפטר.

7.שם רשעים ירקב! הגיע הזמן שאלוף ההריסה יעוף הביתה.

בימים האחרונים התחיל גל עכור בתקשורת השמאלנית ובארגוני שמאל לערער על מסר יום השואה והצורך בנחיצותו. הם טוענים שזו "הפחדה מיותרת". אתמול מחסום ווטש טענו ש"ישראל צריכה לשכוח את השואה ולהביט קדימה אל עתידה", ח"כים ממר"ץ טוענים שיש להפוך את לקחי השואה מ"לא עוד" ל"האחר הוא אני" וכבר החדירו את התוכנית למערכת החינוך תחת שלטון הליכוד, היום השדרן אריה גולן פתח את יומן הבוקר במלחמה על ה"לא עוד" - פייגלין עונה לו

ח"כ משה פייגלין:

"יש לנו צבא, יש לנו פצצה, לאן תוביל ההחרדה הזו" – מתפייט אריה גולן בפתח יומן הבוקר של יום השואה ומבקר בחריפות את המשפט החוזר תמיד ביום הזה - "לעולם לא עוד".

ואני חשבתי על משפט אחר שאותו משדרים גולן וחבריו כתקליט סדוק במשך כל השנה – "השידור הציבורי, שלך ובשבילך..."

טוב נו, זה לא היום המתאים לתהות מדוע אנו צריכים לשלם מיליארד שקל בשנה בכדי לשמוע את הגיגיו המאוד פרטיים ומאוד לא ציבוריים של מר גולן החביב.

אבל זה כן היום בכדי להסביר מדוע המשפט הזה "לעולם לא עוד" – אכן משפט המבטא חרדה – הוא משפט רלוונטי היום יותר מתמיד. כי מה שהאיש גולן לא מבין, הוא שלא המדינה ולא הצבא ולא הפצצה הם ערובה לשרידותנו.

הנה למשל קחו את הדוגמה הצ'כסלובקית.

בספטמבר 1938 נשענו הצ'כים על עצמה צבאית ויחסי כוחות מול הגרמנים – שישראל יכולה רק לחלום עליה.

הצבא הגרמני מנה בין 45 ל- 48 דוויזיות בשלבי גיבוש ראשוניים.

מאחורי ביצורי הסודטים עמדו 40 דוויזיות צ'כוסלובקיות בגיוס מלא (נדרש יחס של לפחות 3 ל- 1 בכדי להכריע אוייב מבוצר) אולם היה זה רק המעגל הראשון.

אם אנו מוסיפים לכוחם של הצ'כים גם את כוחן של צרפת ובריטניה שאמורות היו לחוש לעזרת הצ'כים מול תוקפנות גרמנית, אנו מגיעים ליחסי כוחות בלתי אפשריים לחלוטין מבחינת הגרמנים.

לאחר שנמסרו הסודטים ללא יריית כדור אחד לידיו, הודה היטלר, כי לא היה ביכולתו לכבוש את הביצורים הללו.

אבל האריה גולנים בצרפת ובבריטניה הסבירו לעמם ש"די להחרדה". הם פתחו במסע של דה-לגיטימציה לצ'כים מול טענותיו הצודקות של היטלר – אחרי ככלות הכל בסודטים חיה אוכלוסיה דוברת גרמנית...

וכשאבד לצ'כים הנשק היקר מכל – הצדק - נמסר גב ההר הסודטי להיטלר, בהסכם שלום שהביא לחיסול את המדינה הצ'כוסלובקית החזקה והחמושה היטב. 50 מיליון קורבנות שלום עוד עתיד היה העולם להקריב - כי לא חרד, מספיק, ובזמן.

לא אריה - לא המדינה ולא הצבא ולא הפצצה הם הערובה לשרידותנו – חשובים ככל שיהיו אלו רק כלים. הערובה לשרידותנו היא הצדק:

"…אז אמר השטן: הנצור הזה איך אוכל לו?

איתו האומץ וכשרון המעשה

וכלי מלחמה ותושיה עצה לו

ואמר: לא אטול את כוחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מורך אביא בתוכו

ולא ידיו ארפה כמקדם

רק זאת אעשה: אכהה מוחו

ושכח שאיתו הצדק.

כה דיבר השטן וכמו

חוורו שמים מאימה

בראותם את השטן בקומו

לבצע המזימה".

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=910490

לקח השואה אוניברסלי משום שמעשי רצח עם ממשיכים להשתולל במקומות רבים בעולם. אבל כלום – ובטח לא הנכבה – לא משתווה לרצח העם היהודי.

אין צורך לחכות ליום השואה כדי לשמוע את הקולות הללו, אבל בימים האחרונים הם הולכים ומתגברים: די לכם עם הזיכרון. די לכם עם הקורבנוּת. די לכם עם המוזיאונים להנצחה והמסעות לאושוויץ. די לכם, משום שכך אתם מחנכים דור חדש ללאומנות ולגזענות.

בדרך כלל, אלה שמעלים את הטענות הללו הם אלה שדורשים בתופים ובמחולות שכולנו נרכין ראש, נציין, נזכור, ונעלה על ראש צערנו הקולקטיבי את זיכרון הנכבה, על תקן הפשע הגדול נגד האנושות שביצעו יהודים בערבים. אותו מחנה מבקש לעתים לבצע עסקת חבילה: אתם, הפלסטינים, תלמדו על השואה, ואנחנו, היהודים, נטמיע את הנכבה.

הקולות הללו הולכים ומתגברים, והם עלולים להפוך לבון-טון. כך שכדאי לעשות סדר בדברים: ראשית, הלקח מהשואה הוא כפול – לאומי ואוניברסלי; לאומי, משום שהיו עוד אירועים של ג'נוסייד, גם בעשרות השנים האחרונות, אבל השואה הייתה ייחודית. כל מעשי הג'נוסייד האחרים היו פועל יוצא של סכסוך, אך לא כך השואה. יהודים לא חטאו, לא פשעו ולא נאבקו נגד העמים שבתוכם הם ישבו. שנאת יהודים הייתה כאשר היהודים היו שונים ומתבדלים, ושנאת היהודים נמשכה כאשר היהודים עשו כל מאמץ להיטמע ולהשתלב.

והלקח הוא אוניברסלי, משום שרצח עם ממשיך להתחולל על בסיס אתני או דתי. בדרפור, בניגריה, בפקיסטן, בעיראק, בסומליה, באפגניסטן, ולאחרונה ברפובליקה המרכז-אפריקנית, כאשר רוב הקורבנות אינם יודעים על מה ולמה הם מובלים כצאן לטבח.

שנית, אין טענה מופרכת יותר מהטענה שהשואה מטפחת את הקורבנוּת והלאומנות. יהודים לא יצאו למסעות התאבדות ברחבי ערים גרמניות. יהודים לא רדפו את הגרמנים ולא טענו שאין להם זכות קיום. יהודים לא הסתגרו במחנות פליטים לנצח-נצחים כדי לטפח שנאה כלפי אחרים. יהודים לא הקימו עשרות ארגוני טרור. היהודים עשו משהו שונה לחלוטין - הם פנו לבנייה, לצמיחה, לשגשוג. הם ביקשו לעצמם חבל ארץ כדי לזכות בשחרור, בעצמאות, בריבונות. הם לא רצו להיות תלויים יותר בחסדי אחרים.

שלישית, יש הבדל אדיר בין זיכרון השואה לזיכרון הנכבה. האחרונה הפכה לשם קוד לטיפוח ההסתה ולהצדקת האלימות והטרור והנקמה. הפלסטינים אכן הפכו לקורבנות, אבל לא בגלל היהודים ולא בגלל הציונים. זה קרה בין השאר בגלל שהמנהיגים שלהם - כמו חאג' אמין אל-חוסייני ופאוזי אל-קואקג'י - בחרו לשתף פעולה עם הגרמנים, והחלום הגדול שלהם היה להרחיב את מפעל ההשמדה לרחבי המזרח התיכון. אל-חוסייני הבהיר ששיתוף הפעולה עם הגרמנים נועד למטרה אחת: השמדת היהודים בכל רחבי המזרח התיכון.

אז על מה בדיוק צריכים היהודים להתנצל? על כך שהם סירבו לשתף פעולה עם החלום, שלא היה רק של אל-חוסייני?

רביעית, צריך להכיר בכך שנגרם עוול לפלסטינים. הם הפכו לפליטים, בדיוק כפי שעשרות מיליוני אחרים הפכו לפליטים באותן שנים, לצורך יצירת מדינות לאום. כך שיש משהו מקומם בהעמדת השואה מול הנכבה. היהודים לא ביקשו מלחמה אלא פשרה. את הנכבה הפלסטינית אפשר וצריך להעמיד מול הנכבה היהודית – הרדיפה, הנישול, הגירוש, הפוגרומים – נגד יהודי ארצות ערב, על לא עוול בכפם. גם הם הפכו לפליטים, אבל לא הונצחו כפליטים ולא כקורבנות.

חוקר השמדת העמים, פרופ' דניאל יונה גולדהאגן, הוכיח שלפני כל רצח המוני יש קמפיין של דה-הומניזציה ודמוניזציה. הלקח, הלאומי והאוניברסלי, הוא שצריך להיאבק בקמפיין ההסתה והשטנה. מילים מובילות למעשים.

הופכים את ישראל למפלצת

הקמפיין הזה מתנהל לא רק בערוץ הטלוויזיה של חמאס, ולא רק בטלוויזיה האיראנית; הוא מתנהל לעתים גם בתוכנו ומתוכנו. פעילי הקמפיין הופכים את ישראל למפלצת, למדינת אפרטהייד, למדינה שמטפחות לאומנות, שמבצעת רצח עם, למדינה שמסוכנת לשלום העולם, למדינה האחת מכל מדינות העולם שראויה לחרם.

פעם שללו את זכות היהודים להתקיים בשם האנטישמיות. היום שוללים את זכות היהודים למדינה ולריבונות בשם האנטי-ציונות. עכשיו הם מדברים בשבחי ההשכחה, במסגרת הקמפיין שלהם. הם עצמם לא שכחו שום דבר. הם גם לא למדו שום דבר.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/575/324.html?hp=1&cat=479&loc=9#talkback

תגוביות:

1.הפלסטינים לא עברו 'נכבה', הם עברו הפסד במלחמות שאת כולן הם יזמו.
היחס אליהם לאחר תבוסתם היה הרבה יותר מוסרי ממה שהם עצמם ציפו ולאין ערוך יותר מוסרי ממה שהם תכננו לעשות ליהודים, לו היו הערבים מנצחים.

2.צה"ל - גיבורי התהילה שמנעו מהאיסלמו-פלסטינים לחולל שואה ליהודים בישראל.

3.כמו שאמר עו"ד שפטל: השמאל זה הביוב שזורם בעורקי העם היהודי.

סרטון שהופץ אתמול על-ידי פעילים קיצוניים ("השואה מבקרת ביד ושם") מסביר לקהל אחוז הבעתה, כי הישראלים חייבים תודה לשואה שבזכותה הם למדו איך לרכז פלסטינים במחנות השמדה, להטיל עליהם עונשים קולקטיביים ולבצע בהם מיני תיאורים פרברטיים שמוטב שלא לחזור עליהם בכתב.

מי שמכיר את המילה האחרונה במדעי השמאל, לא מופתע ממרבית הטיעונים הנישאים בפי נטלי כהן-וקסברג הפרובוקטיבית. אחרי הכל, כאשר משילים מעל המלל הפוסט-ציוני שהשתלט על האקדמיה ומרבית העיתונות, את מעטה הביבליוגרפיה המפנה-לעצמה והמצג האינטלקטואלי המזוייף, מה שנותר מהשיח השמאלני העכשווי הוא לא יותר מאשר יצאנית פלומת-שחי.

אך מעבר לעניין האקדמי שבפנטזיה נאצופילית שכזו, ראוי ביום שכזה להתעניין גם באנשים הקטנים העומדים מאחורי הקלעים. אלו, הפועלים השקופים, ה"אחר" בהתגלמותו, שבלעדיהם הפקה מרטיטת נחיריים שכזו לא הייתה באה לעולם.

ובכן, הראשונה שבהם היא המטרוניתא הנכבדה מורן בריר, העורכת והצלמת, שאת חלומה בדבר שיבת כל "העקורים הפלסטינים" טרחה להציג בכנס של ארגון 'זוכרות' אשתקד, ואשר הגיגיה הקולנועיים מתפרסמים יחד עם שאר סרטוני הקבס באתר 'הטלוויזיה החברתית' (25,000 מהקרן החדשה בשנת 2012).

היא, והצלם הנוסף גיא בוקטביה ('הטלוויזיה החברתית', אלא מה?), הם הלחם והחמאה שבלעדיה זונת-השואה של הקרן החדשה לישראל לא הייתה מגיעה למסכינו.

שני, אך לא שניוני, הוא מר איתמר שפירא, שמדלג בקלילות בין פעילות בארגון האנטי-צבאי 'שוברים שתיקה' (כ-100,000 דולר מהקרן החדשה בשנת 2012), לבין הקמתו של הארגון האנטי-צה"לי 'לוחמים לשלום'. בין לבין, הספיק שפירא לנסות להדריך ב'יד ושם', אך פוטר במפתיע לאחר שהשווה את השואה לכיבוש. הרבה השקעה בשביל פרובוקציה זולה.

וכמובן, אי אפשר בלי הפרופסור לשם כבוד, המורה הגדול, האורים ותומים של השמאל הפסיכוטי, גדעון "אני ניצול שואה אז מותר לי" ספירו, שטורח להתראיין בסרטון ולשתף את מתי המעט שהגיעו לדקה 7:05, בכך ש"בישראל קרבנות השואה הם יצרני השואה הבאה".

אחרי שהיא תומכת באופן מאסיבי ואקטיבי בחרם על ישראל, מונעת מצה"ל להגן על אזרחי המדינה, משמידה את הכלכלה הישראלית בשם אוטופיות שוויוניות (עליהן השלום), הגיע הזמן לומר לקרן החדשה לישראל ולשלל ארגוני-חלציה: האם העם היהודי לא סבל דיו?

http://mida.org.il/2014/04/28/%D7%A4%D7%A2%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A7%D7%A8%D7%9F-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94-%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%90-%D7%99%D7%A6%D7%90/#.U16sbzF6Aao.facebook&

ביקור השואה ביד ושם The Holocaust's visit to Yad Vashem

https://www.youtube.com/watch?v=flfUvPyLVZI

מילון השפה השמאלנית לימנית - חלק א'

אני אנדרו קלבאן וזאת האמת הגועלית:

חלק מכם שם לב שהמדינה שלנו מחולקת פוליטית בחדות. בערך שלושים ושמונה אחוזים מהאמריקאים מזהים עצמם כשמרנים, עשרים ושלושה אחוזים כליברליים, ויתר השלושים ותשעה אחוזים לא יכולים לזהות עצמם כלל וממתינים לשוטר שיקח אותם הביתה.

אלה שמזהים עצמם כשמרנים מאמינים בדרך כלל במימשל מוגבל, מיסים נמוכים והיצמדות מקסימלית לחוקה.

אלה ששמזוהים כליברליים מאמינים בדרך כלל שאילו רק יכלו היו כופים את החוק בכל הארץ ,אבל כיוון שאינם יכולים הם רק ישתו עוד קפה על בסיס חלב וירגישו טוב עם עצמם.

האם אנחנו יכולים לקרב את שני הצדדים האלה מבלי להשתמש בחבל וקדח מסמרים או אולי הגיע הזמן להשתמש בחבל ובאקדח מסמרים?

אנו,כאן, 'באמת הגועלית' מאמינים שתקשורת טובה יותר היא הדרך להבנה טובה יותר, שהיא הדרך ליחסים טובים יותר, שהם הדרך המהירה ל'בית וגן' טובים יותר, שהם התחנה האחרונה לפני "ארץ המחר".

והיום אנחנו רוצים להציג את התשלום הראשון שלנו למילון 'השפה השמלאנית' - מילון מונחים לשפה השמאלנית והמשמעות שלהם שתעזור לאנשי הימין להבין על מה אנשים שאינם מבינים בעצם על מה שהם מדברים, בעצם מדברים.

הבה נתחיל בכך שימניים שומעים משמאלנים שהם מדברים עימם הרבה פעמים את המילים: "אתה גזען"!

הביטוי "אתה גזען"! או "זאת גזענות" היא שפת השמאל ל: "אין לי כל טיעון הגיוני".

כך למשל משתמשים שמאלנים בטיעון זה בויכוח על כך שתחת שלטון אובמה, שלטון שמאלני, אחוז המשפחות האפרו אמריקאיות שחיות בעוני צמח ואחוז השחורים הנמצאים בשוק העבודה צנח לעומת המצב בתקופת שלטון הימין של רייגן, שאז אחוז התעסוקה של השחורים שיגשג ופערי ההכנסה בין שחורים ללבנים הצטמצם. לטיעון הזה השמאלני ישיב לך במשפט: "אתה גזען".

לשמאלנים יש דרכים רבות לומר "אין לך כל טיעון הגיוני" מאותה סיבה שלאסקימוסים יש שמות רבים למילה 'שלג'.

דרך נוספת ששמאלני מאשר שההשקפה שלו מטופשת היא כשהוא אומר "אני פגוע". אם אתה לרגע,מצביע על כך שאחוזי העוני של נשים (בארה"ב) עלה תחת שלטון הנשיא אובמה ושמשכורות הנשים צנחו ביחס למשכורות הגברים במשק,שהפך את הכלכלה לקודרת (כהה או שחורה ) יותר עבור הנשים, השמאלן יענה לך "אמרת את המילה כהה, אתה גזען, אני נפגעתי".

אחת מהדרכים של השמאלני לומר לך ש: "אין לך טיעון הגיוני" היא להטיח: "המדע הוכיח זאת". אם אתה מצביע על כך שיש אפס הוכחות אמיתיות שמעשי האנושות אכן מאיימים לגרום לשינוי אקלימי ברמה קטסטרופלית, השמלאני ישיב "המדע הוכיח זאת" וכשאתה שואל אותו "על איזה הוכחות מדעיות הוא מדבר בדיוק", קרוב לודאי שישיב לך "אני נפגעתי, אתה גזען.

אני מקווה שנהניתם ממילון המונחים של השמאל.

זיכרו גם את המשפט: "אני כאן כדי לעזור לכם", שזאת אמירת השמאלני ל: "תפוס את הארנק שלך ותברח כדי להציל את חייך".
אני אנדרו קלאבן וזאת 'האמת המגעילה'

Andrew Klavan: How To Speak Leftist

https://www.youtube.com/watch?v=e6kshHYBV3Y

יוסי ביילין עדיין מאמין, גם עכשיו, שאפשר לסמוך על החמאס שיכבדו הסכמים • אורי אבנרי חושב שגם דאע"ש זה בגלל הכיבוש • יוסי שריד לא זנח את רעיון מסירת הגולן לסוריה • יאיר הירשפלד: מוכן להודות שנסיגה מהבקעה תהיה טירוף • ויו"ר האופוזיציה בוז'י הרצוג טוען שהשלום טרם הפציע כי פשוט לא ניסינו מספיק • בוחן מציאות

Palestinians and left-wing activists participate a protest against Jewish settlement activity in the Sheikh Jarrah neighbourhood of East Jerusalem

דאע"ש זה בכלל תוצר של הכיבוש. אורי אבנרי וחברים.

ההיסטוריה של המזרח-התיכון נכתבת בימים אלו מחדש. החל מערב הסעודית במזרח, דרך מצרים בדרום, סוריה בצפון ועד לוב וטוניסיה במערב – השליטים הערבים מאבדים בזה אחר זה את כסאם, במקרה הטוב, או את ראשם, במקרה הרע. הוואקום שמותירים המשטרים המסורתיים מתמלא באנשי אל-קאעידה וגרורותיו, המבקשים, תוך מעשי זוועה, להשיב עטרה ליושנה עם כינונה של ח'ליפות אסלאמית.

הכאוס המזרח-תיכוני מתפרש בקרב גורמים רבים בימין כתבוסה ניצחת של קונספציית ה'שטחים תמורת שלום', בה אוחז השמאל מאז 1967. אך, כידוע, זכות התגובה מהווה אבן יסוד בחברה דמוקרטית. לכן, בפרויקט מיוחד של 'מידה', יצאנו לשמוע מה חושבים ראשי השמאל, בעבר ובהווה – אדריכלי אוסלו ד"ר יוסי ביילין וד"ר יאיר הירשפלד, אורי אבנרי, יו"ר מרצ לשעבר יוסי שריד ויו"ר האופוזיציה ח"כ יצחק הרצוג – על המזרח-התיכון החדש, על דאע"ש, חמאס וניסיונות העבר של הסכמי שלום עם סוריה.

אבנרי: גם דאע"ש – בגלל הכיבוש

הקורבנות הנוכחיים של הטירוף הג'יהאדיסטי הם אמנם כורדים, יזדים, שיעים ונוצרים, אך כבר עתה נורות האזהרה האדומות מהבהבות בבירור: לוחמי ג'הבת אל-נוסרה מצטלמים על רקע דגל ישראל בגולן; מנהיג 'המדינה האסלאמית' (דאע"ש) מסמן את ירושלים כיעד הסופי לכיבוש; ואנשי אנסאר בית אל-מקדס בסיני שמנסים להפוך את אילת לשדרות – כל אלו מבהירים כי השלכות 'האביב הערבי' לא יפסחו על ישראל.

ולמרות זאת, אורי אבנרי, האיש שלחם במלחמת העצמאות והגה את רעיון המדינה הפלסטינית עוד ב-1949, אינו מתרשם. "זה מצחיק", אומר אבנרי. "אני מקשיב לנתניהו וחושב שאנחנו במאה ה-18 או בימי הביניים. התפיסה שנוכחות של כמה גדודים על בקעת הירדן תעניק לנו ביטחון מתאימה אולי לימים בהם חיילים נלחמו עם כידונים וחניתות. צבא שעומד בת"א מגיע לבקעה בתוך שעתיים. מה שצריך זה לצאת מהשטחים ולעשות שלום".

"לצאת מהשטחים"? ניסיון ההפיכה בשטחי יו"ש הוכיח שהיום אתה חותם על הסכם עם אבו מאזן ומחר אתה מגלה שחמאס שולטים בגדה.

"אנחנו יכולים לעשות שלום עם החמאס מחר בבוקר. החמאס הודיע שאם אבו מאזן יגיע להסכם, והוא יאושר במשאל עם בקרב הפלסטינים, הוא יקבל אותו. הבעיה שישראל לא רוצה להפסיק לבנות התנחלויות ובדרך זו יוצרת תסיסה בעולם הערבי".

אתה טוען שתופעות כמו דאע"ש נולדו בגלל יצהר וחוות גלעד?

"זה תוצר גם של הכיבוש. אנחנו מונעים שלום ואחדות בעולם הערבי 60 שנה על-ידי כך שממשיכים את הסכסוך עם הפלסטינים. אנחנו לא יצרנו את המאבק בין הסונים לשיעים שנמשך 1,300 שנה, אבל אנחנו מתסיסים אותו. למה מנהיג דאע"ש אומר שהוא רוצה להגיע לירושלים אם לא העימות בינינו לפלסטינים? אנו מצויים במלחמה נצחית מסיבה אחת ויחידה: לא רוצים להרפות מהגדה המערבית".

אבל טענת מקודם שאנחנו מונעים אחדות בעולם הערבי מיום הקמת המדינה, עוד לפני ששת הימים.

"השאלה אם אתה מנמיך את האש או מגביר אותה. התנחלויות הגבירו את האיבה".

אתה חושב שאם נגיע להסדר עם הפלסטינים, לדאע"ש לא תהיה מוטיבציה להרוג אותנו?

"כשיהיה שלום עם הפלסטינים, לא יילחמו בנו יותר. המלחמה איתנו רק בגלל הבעיה הפלסטינית, לא מסיבה תיאולוגית. אם לא נתעורר, העולם הערבי-סוני יתאחד סביב סלאח א-דין מודרני, ואנחנו נסיים כמו הצלבנים. זו הסכנה האמיתית".

אתה באמת מאמין שהפלסטינים יסתפקו בגדה ובעזה, ולא יבקשו לנצל הסכם שלום כדי לשוב ליפו, רמלה ולוד?

"אני לא יכול להגיד לך מה יהיה בעוד 100 שנה. אני יודע שכרגע, אם לא נעשה שלום, נהיה בסכנה אדירה".

שריד: היינו צריכים לחתום על הסכם עם סוריה

בעוד אבנרי חושש כי דאע"ש היא סנונית המבשרת את איחודו של העולם הסוני, יו"ר מרצ לשעבר, יוסי שריד, רואה סכנה אחרת המגיעה מכיוונו. "כל אחד עורף ראשים בתורו", טוען שריד. "אין פה אמות מידה ערכיות ואין מנוול שלא יורד מעמוד התלייה אם צריך אותו. איראן, למשל, היא בצד של הטובים או הרעים? אולי עכשיו ביבי ורוחאני ישלבו ידיים? הכל ציני לגמרי. מי שהביא את דאע"ש על עיראק זו ממשלת אל-מאליכי שהיתה כנראה אכזרית מאוד כלפי הסונים. מי שהמליך את אל-מאליכי על העיראקים היה בוש, שהמלחמה שלו בעיראק זכתה לתמיכה גורפת מהימין הישראלי. האמריקנים טיפחו את אל-קאעידה והטאליבן, ואנחנו את חמאס וחיזבאללה".

שריד טוען כי במידה מסוימת, קיומם של ארגונים דוגמת דאע"ש נוחים לאסטרטגיה של נתניהו. "יש הגזמה בענין דאע"ש", אומר איש מרצ. "בדברי הימים היא תיזכר כקוריוז. ה'מסוכנים' האמיתיים הם המתונים כי להם צריך לוותר. הקיצונים פוטרים אותך מאחריות. אולי אנחנו בכלל מעוניינים בחיזוק דאע"ש כדי שיגידו שאין עם מי ועל מה לדבר"?

ואולי כשאל-קאעידה כובשים את הגולן הסורי זה הזמן להודות שמסירת הרמה לידי אסד, צעד בו אתה מצדד, היתה יכולה להוביל לקטסטרופה?

"זה היה יכול להיות נפלא אם היינו חותמים על הסכם עם סוריה. זה היה משנה את המצב מעיקרו – מחזק מתונים ומחליש קיצוניים – ואולי חוסך לסורים את הטרגדיה שהם חווים כיום".

תיסוג מהגולן תקבל אל-נוסרה בקריית שמונה. תיסוג מבקעת הירדן תקבל דאע"ש על גבול כפר סבא. אתה לא חושש?

"יש לי המון דאגות אבל העיקרית שבהן היא מהמשך המצב הקיים. עם כל הכבוד, אין אף מעצמה שמאיימת על בטחוננו, הכל שדים על הקיר. הכיבוש הוא פסול מכל פסול ואנחנו צריכים לפנות את השטחים לפני שיהרסו אותנו. אולי דאע"ש זו הזדמנות עבורנו לייצר קואליציה של מתונים".

ביילין: החמאס יכבד הסכמים

המילה "הזדמנות" שבה ועולה בקרב אנשי השמאל עימם שוחחנו. "חזרנו למעמד המצורעים ממלחמת המפרץ הראשונה", אומר יוסי ביילין, מאדריכלי הסכם אוסלו. "ג'ון קרי מציג את בעלות הברית של האמריקנים במלחמה נגד דאע"ש, ואנחנו לא שם, כפי שלא היינו חלק מהקואליציה נגד סדאם חוסיין. זה קורע את הלב".

מה לדעתך הסיבה שאנחנו לא נכללים בקואליציה?

"העובדה שאין לנו הסדר עם הפלסטינים. אנחנו יכולים להילחם עם מצרים, טורקיה והאמירויות נגד המטורפים של דאע"ש, אבל במקום זה בוחרים להפקיע 4,000 דונם בגוש עציון. השד יודע מי המציא את הרעיון המטורף הזה".

נתניהו חושב שלאור התגברות האיסלאם הקיצוני, ככל שישראל תחזיק בשטח נרחב יותר, ביטחון אזרחיה יגבר. לא הגיוני?

"שטח זה חשוב, אבל לא כמו פעם. זה לא מקרי שאפילו נתניהו מדבר על פתרון שתי מדינות, כי הוא מבין שהאיום עלינו אינו צבאי, אלא דמוגרפי. מיעוט יהודי בין הירדן לים זה ענין של שנים ספורות, ובגלל כמה אלפי פראי אדם כמו דאע"ש אנחנו לא צריכים להישאר בשטחים ולקרוע מעצמנו את הצורה היהודית של המדינה".

עובדה: יותר אזרחים ישראלים נרצחים בשנה על-ידי פלסטינים אחרי הסכמי אוסלו מאשר לפני. מדוע אינך מודה בגלוי ששיטתך טומנת בחובה ערעור ביטחונם האישי של אזרחי ישראל בטווח הקצר?

"אני לא חושב שזה בהכרח המצב, אך לא אגיד לך שהמציאות שאתה מתאר לא יכולה להתרחש. הימין לא לוקח בחשבון שאני מדבר על שלום, ולא על נסיגה חד-צדדית שאחריה אתה יכול להתלונן רק לאלוהים. בימין מאמינים שהערבים יזרקו אותנו לים בכל מקרה, גם אם יהיה שלום וגם אם יהיה כיבוש. אני לא מוכן לקבל הנחת העבודה הזו".

ומה אם תחתום על הסכם שלום עם אבו מאזן, ובחמאס ימשיכו לירות רקטות מעזה? כבר עכשיו יש דיווחים שהחמאס משתלט על כספי הסיוע לרצועה בעקבות צוק איתן. גרוע מכך, מה לגבי תרחיש שהחמאס או אפילו גורם איסלמיסטי אחר משתלט על הגדה המערבית?

"המצב בעזה הוא תולדה של ההתנתקות של שרון, שלא הבדיל בין אש"ף לחמאס. הצבעתי בעד ההתנתקות כי חשבתי שנכון להוציא את היהודים מגוש קטיף, אבל רציתי שזה יהיה דרך הסכם. כרגע, אין לאבו מאזן אפשרות להחיל הסכם שלום גם על עזה, אבל אני מאמין שאם יהיה שלום אמיתי, ימיו של שלטון חמאס בעזה יהיו ספורים. לגבי אפשרות שחמאס ישלוט בגדה אחרי הסכם, ראינו כבר שאפילו מורסי, איש 'האחים המוסלמים', שלח מכתבי אהבה לפרס כשהיה נשיא מצרים".

אז אתה מאמין שחמאס יכבד הסכם בין ישראל לרשות אם יעלה לשלטון בגדה?

"כן, יהיה לו מאוד קשה להפר הסכם בינלאומי".

ביילין טוען כי למרות כיבוש מעבר קונייטרה ע"י אל-קאעידה, הגולן יצטרך לחזור בשלב כלשהו לידי סוריה. "אני כבשתי את הגולן ב-67'", הוא משחזר, "ואני זוכר ממי כבשתי אותה – מהסורים. הרמה לא שלנו, והתינוקות של קצרין לא צריכים להיות רצועת הביטחון של ישראל. מה ההבדל ביניהם לילדים של אצבע הגליל? לא משנה מי ישלוט בסוריה, ברגע שיש הסכם בינלאומי, קשה מאוד להפר אותו". גם בסוגיית בקעת הירדן, ביילין לא רואה באיום של דאע"ש על הממלכה ההאשמית כסיבה להישארות כוחות צה"ל באזור. "אין הסכם כזה שכוחות צה"ל יישארו בבקעת הירדן", הוא אומר. "מה שצריך להיות זה כוח רב-לאומי, בהנהגה אמריקנית, ולא בינלאומי של האו"ם, כמו זה שיש היום בלבנון. זה לא ממש משנה אם בכוח יהיו חיילים ישראלים או לא".

יאיר הירשפלד: נסיגה מהבקעה תהיה טירוף

שותפו של ביילין לתכנון הסכם אוסלו, ד"ר יאיר הירשפלד מאוניברסיטת חיפה, דווקא טוען כי לנוכח עליית האיסלאם הקיצוני, בקעת הירדן חייבת להישאר תחת שליטה בטחונית של ישראל. "להגיד היום שצה"ל ייצא מבקעת הירדן זה טירוף", אומר הירשפלד, אך מיד שב לכור מחצבתו האידאולוגי. "גם לומר שאבו מאזן הוא לא פרטנר זה טירוף. אבו מאזן, המצרים, הירדנים, הסעודים וגם הסורים והעיראקים חוששים מאל קאעידה יותר מאיתנו, ולכן הם ירצו לשתף איתנו פעולה. הניסיון של הימין לשפוך את התינוק עם המים, ולומר שבגלל דאע"ש צריך לוותר בכלל על השלום מסוכן לאינטרסים של ישראל".

הירשפלד מתנצח מול מי שטוען כנגדו כי הסכמי אוסלו דרדרו את מצבה הביטחוני של ישראל. "הימין מתעלם מהעובדות", הוא אומר. "בהסכמי קמפ דייויד עליהם חתם בגין, רשום שהממשל הצבאי והמנהל האזרחי ייסוגו מהגדה המערבית ומעזה, וישראל תתרכז במחנות צבאיים קטנים. גם שמיר הלך לועידת מדריד על בסיס החלטה 242. אני הכנסתי באוסלו בלם ביטחוני שיאפשר לנו מנגנון בקרה על מימוש התחייבויות הפלסטינים. לצערי במו"מ בשנת 2000 נשברו הכלים בגלל הטמטום של ערפאת וכי ברק לא יודע לנהל מו"מ".

אתה לא רואה קשר בין נוכחות של צה"ל בשטח להגברת בטחונה של ישראל?

"לא תמיד. לא צריך להיות אידיוט מוסרני ולשתות תה עם היטלר, אבל גם אסור לנו להתמכר לכיבוש. אפילו נפוליאון אמר שאפשר לעשות הרבה דברים עם כידונים, אבל לשבת עליהם לא ניתן. יש גבול למה שכוח צבאי יכול להשיג, ועובדה שהסרנו 25 מחסומים ויש יותר ביטחון בגדה".

כמעט כל יום נזרקות אבנים על מתנחלים ביהודה ושומרון.

"לפני המחסומים היו גם פיגועי ירי. ההבדל הוא שהיום מנגנוני הביטחון הפלסטינים אחראים על 70 אחוז מאכיפת הסדר, ואנחנו על 30 הנותרים. התיאום הביטחוני חייב להתהדק כדי להחליש את החמאס ודאע"שים למיניהם".

הימין טוען כי אתה ויתר אדריכלי אוסלו צריכים לערוך חשבון נפש לאור עליית הג'יהאדיסטים.

"הימין הוא זה שצריך לערוך חשבון נפש. תמיד יש לו תשובות מוחלטות שאף אחת מהן לא נכונה. הוא לא מבין שויתור על העליונות המוסרית שלנו באמצעות הנצחת הכיבוש ימיט קודם כל אסון ביטחוני למדינת ישראל, גם בתוככי הקו הירוק".

הרצוג: חייבים להמשיך לחתור לשלום

סקר 'מקור ראשון' שפורסם לאחרונה מנבא למפלגת העבודה 14 מנדטים בלבד, אחד פחות ממספר הח"כים של המפלגה כיום. הליכוד בראשות נתניהו, לעומת זאת, מתחזק עם 29 מנדטים. למרות הסקרים הלא מחמיאים, מאז שנבחר לעמוד בראשות העבודה בנובמבר האחרון, ח"כ יצחק הרצוג מציג עצמו כאלטרנטיבה לנתניהו, ומנסה למצב עצמו כמועמד לגיטימי לראשות הממשלה.

הרצוג נשמע שקול יותר מוותיקי השמאל, ואף משחרר לא מעט הצהרות מפתיעות לגבי הגישה שינקוט כלפי הפלסטינים, אם וכאשר יהיה זה שיוטל עליו להרכיב קואליציה. "אני מבהיר לכל בני שיחי הפלסטינים שאצלי הם ימצאו אמנם שותף למשא-ומתן", אומר הרצוג, "אך בסוגיות הביטחוניות אהיה נוקשה יותר מנתניהו". הרצוג אף מנסה להתנער מהגדרתו כראש מחנה השמאל. "אני מוביל גוש גדול בפוליטיקה הישראלית של מרכז ומרכז-שמאל", מסביר יו"ר העבודה. "המסר שלנו הוא שכדי להבטיח את בטחון ישראל צריך לעשות שלום, או לפחות להוכיח בתום לב כי ישראל תעשה הכל כדי לחתור לשלום".

יו"ר האופוזיציה פורש את עיקרי משנתו הביטחונית להסכם עם הפלסטינים. "הסדר עם אבו מאזן יכלול סגירה הרמטית של נהר הירדן כגבול ביטחון, וסגירה הרמטית של הגבולות באזורים של גושי ההתיישבות. בתום תקופה ארוכה בה צה"ל ימשיך לשלוט בבקעת הירדן, ייבנה הסדר חלופי שצה"ל יהיה חלק ממנו".

אנחנו רואים את מידת יעילותם של הכוחות הבינלאומיים בלבנון. אתה לא חושב כי מתן אמון בכוחות זרים שיגנו על אזרחי ישראל מפני תופעות כמו דאע"ש מהווה חוסר אחריות?

"ההסדר יהיה מורכב משלבים, ושום צעד לא יינקט בלי שישראל תאשר אותו ותפקח עליו. אפשר תמיד למצוא תירוץ למה לא לעשות כלום, אבל הישארות בסטטוס של כובשים תכביד עלינו במישור הבינלאומי או שניאלץ לאבד צביונה היהודי של המדינה".

ההתרחשויות ברמת הגולן לא מעוררות בך ספקות לגבי הקו האידיאולוגי שאתה מוביל?

"אני מודע לטענה כי ויתור על הגולן היה מסכן כיום את ישראל. זו טענה לגיטמית והיא מחייבת בדיקה עם עמיתיי".

מה הבדיקה הזו כוללת?

"קודם כל, מפלגת העבודה מעולם לא תמכה במוצהר בירידה מהגולן, אלא עשתה בדיקות בנושא, בדיוק כפי שנתניהו עשה. אנחנו גם לא יודעים אם הסכם עם סוריה לא היה משנה לחלוטין פניה של הפוליטיקה הסורית".

הרצוג אמנם מציג עצמו כנוקשה בכל הנוגע להסדרים בטחוניים עתידיים, אך הוא מאמין כי האיסלאם הקיצוני מצריך את ישראל לפנות לאפיקים מדיניים. "דאע"ש ואל-נוסרה הם אויבים מרים שמייצרים חזית משותפת ונדירה", אומר יו"ר האופוזיציה, "הכרזה על הלאמת 4,000 דונם בגוש עציון ממש לא משרתת את האינטרס המשותף שלנו עם מדינות ערב המתונות. ההיסטוריה מלמדת שמי שעושה צעדים אמיצים לשלום, יביא לעתיד טוב יותר".

הפלסטינים עומדים על מימוש זכות השיבה כחלק מהסדר שלום. תצליח לשכנע אותם לוותר על הדרישה הזו?

"אני מאמין כי האומה הפלסטינית מוכנה להגיע להסדר שכולל ויתור על חלום השיבה. ישראל החמיצה מספיק הזדמנויות שהיו חוסכות הרבה קורבנות ואלימות, ואני חושש כי דמות מתונה כמו אבו מאזן אולי לא תחזור. גם אם לא נצליח, אנחנו חייבים להראות לעולם, אבל גם לעצמנו, שניסינו".

http://mida.org.il/2014/09/14/%D7%90%D7%95%D7%A1%D7%9C%D7%95-%D7%93%D7%90%D7%A2%D7%A9-%D7%9C%D7%9E%D7%93-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9C-%D7%90%D7%91%D7%A0%D7%A8%D7%99-%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%93-%D7%91%D7%99%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9F-%D7%94/

כדי להבין את היפוך התפקידים המתחולל בימים אלה בישראל, להלן כמה עובדות מעוררות-מחשבה: א) כולם יודעים שבמגזר הערבי יש מסורת ארוכת-שנים של הדלפות של בחינות-בגרות. אולם, כדי לשמור על "האיזון הקדוש" מענישים את כלל התלמידים היהודים כדי לא להיתפס לכאורה באיזה אקט העלול להיחשב ל"גזעני". לקהילה הערבית בישראל דרושה תוכנית לאומית מיוחדת כיד למצוא פתרונות הולמים בתחומים רבים כמו חינוך, תאונות דרכים, עבריינות, דיור ותעסוקה. כדי לגבש תוכנית לאומית שכזו, דרושה הבנה בסיסית שיש כאן בעיה שאין לה שום קשר לטענות על אפליה וגזענות. לעיתים, האמת פשוטה יותר ממה שנוטים לחשוב בתחום הזה.

ב) כולם יודעים שהיו עשרות הפגנות של אתיופים במהלך השנים האחרונות שהסתיימו לעיתים קרבות באלימות כלפי שוטרים. אולם, לרבים מהם יש את החוצפה להניף שלטים "די לאלימות" משום שזה מאוד נוח לחשוב שיש לנו משטרה עם יד קלה על-ההדק - דווקא כלפי ציבור מסוים. כולם טוענים שהעדה האתיופית שתקה עד להילולה המופרעת שהייתה בכיכר רבין ב-3 מאי 2015, אולם למען האמת לא הייתה דקה אחת ב-20 השנים האחרונות שהנושא האתיופי לא הובא לדיון ציבורי בפורומים שונים על-מנת להקל עד כמה שאפשר על שילובם המלא באוכלוסייה הכללית. "כולם" טוענים שהעדה האתיופית זקוקה להזרמת משאבים נוספים, אולם למען האמת זו העדה היחידה בישראל שזכתה לסיוע הגדול ביותר באופן בלתי-פרופורציונאלי בהשוואה לעדות אחרות שעלו לישראל מאז 1948. בהזדמנות הזו, אולי כדאי להגיד תודה גדולה למשטרת ישראל שהצליחה לעמוד מול כל הפרובוקציות הקשות, ובמקביל לכך אנחנו צריכים לבקש מהמפגינים האלימים לשלם על הנזק הרב שהם גרמו לרכוש הציבורי במהלך ההפגנה הגדולה והמופרעת שנערכה בכיכר רבין.

ג) ב-17 במאי 2015, התקיים בישראל "יום ירושלים". על-פי הטון החרדתי של משדר החדשות של ערוץ 2 של השעה 20:00, היה בישראל באותו יום אסון-לאומי ולא אחד מהאירועים החשובים ביותר של העם-היהודי בעת-החדשה. באופן כללי, למשדרי-החדשות בישראל יש נטייה לגלוש להתלהמות כללית שמטרתה לגרום לפרובוקציה אלימה ומיותרת שאינה מתיישרת לחלוטין עם המציאות האמיתית השוררת בישראל.

ד) בשבוע האחרון התקשורת הישראלית עסקה בקריסתו הכלכלית של אזור הדרום לאור הפגנות אחדות שנערכו על רקע סגירתם של מפעלים אחדים בשל קשיים כספיים. על-פי התיאורים שהובאו בתקשורת הישראלית, כל אזור הדרום שרוי במצוקה כלכלית קשה שלא ידענו כמותה מאז 1948. אולם, למען האמת, למרות הניסיון להציג את אזור הדרום כאזור נחשל ונכשל, אזור זה זוכה בשנים האחרונות לפריחה כלכלית, תרבותית, חברתית ואנושית שלא ידענו כמותה כבר שנים רבות. הניסיון להציג את האזור כולו כאזור כושל, יש בו ניחוח פוליטי האופייני למערכת הבחירות האלימה שהתקיימה בישראל עד לבחירות האחרונות.

ה) ב-20 במאי 2015 התפרסמה בעיתון הארץ המטורלל תמונה קבוצתית לא מחמיאה במיוחד של ממשלת-ישראל שהתכנסה לצילום המשותף המסורתי שהתקיים בבית-הנשיא יום קודם לכן. עיתון הארץ אימץ את הגישה הגרמנית בה חייבים תמיד להציג את ישראל באור שלילי ומגוחך על-מנת לקדם אג'נדה פוליטית מסוימת. לעומת זאת, בעיתון "ישראל היום" ובעיתון "ידיעות אחרונות" התפרסה התמונה הרשמית של הצילום הקבוצתי בבית-הנשיא.

ו) חשבון הטוויטר החדש של הנשיא אובמה קיבל זמן-מסך-חדשותי הרבה יותר רב מאשר הכישלון האמריקאי הנוסף שהתרחש בעיר רמאדי שבעיראק - שנפלה לידי ארגון "המדינה האסלאמית" תוך כדי טבח, רצח, אונס וביזה של התושבים האומללים שנותרו בעיר הנצורה. שירותי-המודיעין של ארה"ב פרוסים בכל העולם. הם אוספים מיליוני פיסות מידע בכל שנייה על כל מיני עניינים מאוד לא חשובים. מסתבר, שלשירותי-המודיעין של ארה"ב יש תחביב מוזר: הם אוספים מידע באופן כפייתי, אך הם לא ממש מנסים להסיק את המסקנה המתבקשת מהמידע הרב שנאגר. נפילה של רמאדי לידי ארגון "המדינה האסלאמית" הייתה שידור חוזר של נפילת מוסול בקיץ 2014.

על-רקע ההתלהמות הכללית ששטפה את הפוליטיקה הישראלית לאור הבחירות האחרונות שנערכו בישראל בחודש מרס 2015, דומה הוא שגורמים אחדים עדיין לא הפיקו את הלקח הראוי ולא ערכו אפילו חשבון-נפש זערורי לנוכח מה שאירע בישראל במהלך החודשים האחרונים. התברר, פעם נוספת, שהשמאל הישראלי לא רק יודע איך "לא לנצח בבחירות", אלא הוא גם יודע איך "לא לדעת להפסיד בבחירות" למרות שמרבית הציבור הישראלי אמר אמירה ברורה, וזאת בניגוד לציפיותיהם של טייקוני התקשורת הישראלית ולמרות עצותיהם של אדמו"רי השמאל הישראלי. באזור שלנו מתחוללים שינויים היסטוריים עמוקים בכל קנה-מידה, אך השוליים של הפוליטיקה הישראלית מנסים להכתיב אג'נדה פוליטית כאילו אנו חיים באזור המוגן מסכנות ומתהליכים היסטוריים עמוקים בעיקר לאור מה שמתחולל במזרח-התיכון כולו בחמש השנים האחרונות. כך, באופן הזה, משתלב נאומו הפסיכוטי וההזוי של יצחק הרצוג ביום בו הושבעה ממשלתו הרביעית של בנימין נתניהו ב-14 במאי 2015. הנאום של הרצוג גם השתלב היטב עם המופע המטורלל של נציגי מפלגת מר"צ שהפכה לשלוחה ההזויה של "שוברים שתיקה" - ארגון המנסה להלבין את פשעיהם של ארגוני הטרור האסלאמיים הפועלים נגד מדינת-ישראל ותושביה.

נאומו של הרצוג היה אחד מהנאומים המבישים ביותר מאז דבריו הגזעניים של יאיר גרבוז, ב-8 במרס 2015 בכיכר רבין, במהלך העצרת המיותרת של "תומכי" השמאל שנערכה במקום. אנחנו רוצים להתעכב על משפט אחד שנאמר בנאומו של הרצוג שמבהיר את הגישה הכללית של השמאל הישראלי כלפי מה שמתחולל בישראל גם בתחומים נוספים. הרצוג הטיח בנתניהו את המשפט הבא: "קנית שלטון בשקר". על-פי המשפט האומלל הזה, נראה שיצחק הרצוג - כנציג השמאל הישראלי - מוכן לקבל את הדמוקרטיה הישראלית רק אם היא מתכתבת עם ההזיות הפוליטיות של השמאל הישראלי. אולם, מעל הכל, המשפט הזה מראה בעליל שיצחק הרצוג התנהג בפראות ובאלימות מילולית טיפוסית כיאה למנהיג מובס ומושפל משום שלפני הבחירות "הבטיחו" לו ניצחון גדול שהסתיים במפח-נפש עוד יותר גדול. הרצוג התנהג בשבועות האחרונים כאילו מדינת-ישראל הפכה לאויבת של מפלגת-העבודה המתחזה ל"מחנה הציוני". ההתנהגות הזו חזרה על עצמה ביתר-שאת גם במערכת הבחירות האחרונה שהביאה למפלתו הגדולה.

רבים בישראל לא היו צריכים את הסרט הדוקומנטרי של ערוץ 10 על יצחק הרצוג שנעשה במהלך מערכת הבחירות כדי להבין מה לא בסדר בהתנהלות הכללית האופיינית למפלגת-העבודה לאורך כל השנים האחרונות. ועם זאת, אנחנו חייבים לציין שערוץ 10 החליט לעשות סרט על הרצוג דווקא בגלל שהערוץ "הריח" כביכול את ניצחונו העתידי של הרצוג. במילים אחרות, מפח-הנפש של הרצוג משותף גם למפח-הנפש הגדול של ערוץ 10. אכן זהו חומר דוקומנטרי מרתק ומביך, אפילו מביך מאוד - לא רק על הרצוג אלא גם על ערוץ 10 ועל התקשורת הישראלית בכלל.

למרות שעברו בסך-הכל קצת יותר מחודשיים מאז שהתקיימו הבחירות בישראל, דומה הוא שמרבית המפלגות בישראל כבר נערכות לקראת הסיבוב הבא שכנראה יתקיים מוקדם יותר ממה שתוכנן. ההיערכות הזו אינה רק משותפת למפלגות הפוליטיות בישראל, אלא היא גם משותפת לחלקים גדולים בציבור הישראלי המתכוננים לקראת הבאות. לפיכך, סביר להניח שלאור ההתנהלות השערורייתית של מפלגת-העבודה בחודשים האחרונים, ספק רב אם היא תצליח לעבור בבחירות הבאות את מחסום ה-10 מנדטים.

http://www.mideast.co.il/p-2_a-654/

תגוביות:

1.השמאל לא רוצה את הזהות הלאומית היהודית הישראלית של ארץ ישראל. זו המלחמה של השמאל. לא השלום ולא השטחים, כי מה שמנהלים עכשיו זה לא ניהול משא ומתן לשלום.

השמאל רוצה לנהל משא ומתן למסור את ארצנו. זהו! בלי שום תנאים! עם טרור, עם הכל.

מי מנהל בכלל משא ומתן על הארץ?

ארצנו היא ארצנו. השאלה הבאה בבקשה. ככה עובדים!!!

אני הייתי בחברון באיזה הפגנה מול הגלוחי ראש האלה שנקראים בטעות "שלום עכשיו" ושאל אותי כתב C.N.N: מתי תפסיקו כבר את הכיבוש?

הסתכלתי עליו ואמרתי לו: תגיד אתה מכיר את התנ"ך? אתה פתחת אותו לאחרונה? תפתח ותראה של מי הארץ ואחרי זה תחזור אלי. הוא הוריד את המצלמה ואמר לי: אתה יודע מה, אף פעם לא קיבלתי תשובה כזאת. כל הכבוד והבחור לא אוהד ישראל. מי שעובד ב- C.N.N אל תחשדו בו שהוא אוהד את ישראל.

אנחנו צריכים להגיד דבר פשוט. ארצנו היא ארצנו.

OUR LAND IS OUR LAND VERY SIMPLE VERY CLEAR

אם מישהו לא יודע שילך למקורות.

אם מישהו לא רוצה לדעת, שיילך להחלטת חבר הלאומים מ- 24 באפריל 1922. החלטת חבר הלאומים נתנה לנו את הזכות על כל הארץ, כולל מה שקרוי עבר הירדן.

החלטת החלוקה ב-47 גרעה זכויות, אז מה אתם רוקדים ברחובות? בקיבוץ שלי ב- 47 הורידו את הדגל לחצי התורן. בכל הקיבוץ המאוחד. זה היה יום אבל, כי קרעו את הארץ.

לכן החג שלי זה 24 באפריל - כי שם העולם הכיר פה אחד בזכותנו על הארץ הזאת והזכויות שלנו עברו לאו"ם והזכויות הוכרו על ידי ממשלת ארצות הברית באמנה האנגלו-אמריקאית והזכויות שלנו הן FOREVER. לנצח. אי אפשר לקחת אותן!

וכל מה שממשלת ישראל צריכה, זה לקרוא חוברת אחת ולהתייעץ עם כמה משפטנים שמבינים עניין ולהבין: ארצנו היא ארצנו ורק את זה להגיד לעולם.

לא מנהלים משא ומתן עם שום ערבי שחומד את ארצנו או מתחפש.

אומרים להם: המדינה הירדנית היא המדינה הארץ ישראלית - ורק ככה מדברים, זאת הטרמינולוגיה!

היא היתה ארץ ישראל ונקרעה!

יש מדינה ערבית על 78% מארצנו. היא כבר קיימת והיא שם ומי שרוצה להיות ערבי במדינה ערבית, שיקום ויניע את האוטו, אבל פה הוא יחיה תחת שלטון יהודי וזהו זה.

צפריר רונן בכנס ירושלים 2007

https://www.youtube.com/watch?v=TBEgR0rNzsA

לעיון האשכול:

צפריר רונן: אתם מבינים איזו שואה יהודית הולכת להיות פה? ארצנו תיפול ללא יריה אחת

https://rotter.net/forum/gil/27680.shtml

"החופש האמנותי" בישראל מורכב מקבוצות רדיקליות שמשליטות את דרכן מבפנים. לכן לא כדאי להתרגש מזעקת האמנים, שבסך הכל השריצו שוב איזה "ועד" כמו שפן מהכובע

אורי צבי גרינברג היה משורר הימין, של הרוויזיוניסטים וחירות. נתן אלתרמן טופח כתשובה ההסתדרותית לאצ"ג בתור משורר מפא"י. אברהם שלונסקי היה המשורר של מפ"ם. אלכסנדר פן היה משורר המפלגה הקומוניסטית. החל מ-1948 הונח שטיח ספרותי סטליניסטי מקיר אל קיר, כלומר סופרי דור הפלמ"ח. היה קו ספרותי-משוררי אחד ולא מיוחד.

נראה שכמה שורות משיר של ולדימיר מאיאקובסקי משורר המהפיכה הבולשביקית נותן את התמונה: "חוקי בראשית נסתורה / עקור מורשת מתמול / הקץ לנבלת ההיסטוריה / שמאל! / שמאל! / שמאל!"

זוהי התשתית התרבותית לאמנות בישראל, מהאמנות הפלסטית דרך התיאטרון, הקולנוע והספרות. לכן לא כדאי להתרגש כל כך מזעקת האמנים ששוב השריצו איזה "ועד" כמו שפן מהכובע. והפעם: "הוועד להצלת התרבות".

את התמונה משלימה שיטת התמיכה של המדינה במפעלות התרבות והאמנות. זו שיטה ריכוזית, שגורמת לסצינות עגומות בנוסח אלו שראינו בשבוע האחרון.

באיזו מדינה מערבית נאורה נזעקים אמנים, שחקנים וראשי מוסדות תרבות למפגש עם שרת התרבות כדי לדון ביחסים בין שני הצדדים ועתיד התרבות והאמנות בארץ?

מי שנלחם כל הזמן על עטיני התקציב השלטוני לתעמולה הפוליטית האמנותית שלו, לא צריך להתפלא שקמים לפתע בעלי שררה שירצו לשנות קצת את הכיוון.

האירוניה היא, שהשרה מירי רגב אינה מייצגת את השררה השלטונית, כפי שאנשי הוועדים רוצים לצייר אותה. היא לכאורה ממונה על תקציבי התרבות ומימוש התמיכות של המדינה, אבל הדמות שלה היא אחרת; היא מייצגת את קולות המחאה מלמטה. אלה שלא מרגישים נוח אל מול להקות האמנים המנוכרים המחפשים כל דרך כדי לממש שיטות לוחמה פוליטית באמצעים אמנותיים.

לאורך שנים ארוכות הפך "החופש האמנותי" בישראל למשהו שמזכיר את "החופש האקדמי".

דהיינו, קבוצות פוליטיות רדיקליות משליטות מבפנים את דרכן, את מחשבתן, את הקו האמנותי-אידיאולוגי שלהן או את הקו האקדמי-אינטלקטואלי שלהן, והן אלה שבשם החופש המחשבתי והיצירתי מגהצים את השורות.

גם באקדמיה, גם באמנות וגם בתקשורת הבעיה היא בעיקר של העוסקים במלאכה, יותר מאשר של הבוסים, גם אם אלה בעלי הון שכופים לכאורה קו מסוים.

המשבר שנוצר הפעם נופח על ידי אנשי התיאטרון כדי להשליט שוב איזו אחדות פוליטית רעיונית כאופוזיציה לוחמת כביכול נגד שלטון "הרשימות השחורות".

בעקרון, צריך לשחרר את התרבות והאמנות בישראל מכבלי השלטון. ואחת המשמעויות היא, שאין סיבה שהמדינה תסבסד ותממן יצירות שמפארות מחבלים או שוללות את זכות הקיום הבסיסית של המדינה. אל דאגה, אין שום סיכוי ושום יכולת של מוסד מדינתי כלשהו להוריד הצגה או לסתום פיות. דומה שכבר מזמן לא הופקה הצגת תיאטרון שבאמת תזעזע את הקהל. המאבק האמיתי האחרון היה בסוף שנות ה-80 כאשר הצנזורה הורידה את המחזה 'אפרים חוזר לצבא' של יצחק לאור, וההחלטה בוטלה בעקבות עתירה לבג"ץ. אגב, את העותרים ייצג אז עו"ד דב חנין.

מוטב שסוגיות התיקצוב יעוררו את היוצרים למחשבה, כיצד התקצוב הציבורי הנרחב, למשל בקולנוע, השפיע על היצירה עצמה.

בחינה של סוגות האמנות השונות עשויה ללמד שהתקצוב הציבורי יחד עם מוסדות ההשכלה הציבוריים, יצרו אוניפורמיות ממאירה. כאשר יוצרים נושאים עיניהם לוועדות, למבקרים, לפסטיבלים, לעיניים של ערוצי טלויזיה אירופים. הכל – חוץ מהקהל הרחב. אין זה פלא שהיצירה המגוונת והמפותחת ביותר בתרבות הישראלית היא הספרות. כאן המרחק בין המוח היוצר לבין אמצעי היצירה והייצור הוא הכי קצר. ויותר מבכל תחום אחר, קהל הצרכנים קובע את עתיד הספר או הסופר.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/702/018.html?hp=1&cat=479&loc=11

תגוביות:

1.שהאמנים השמאלנים שונאי המדינה ידאגו בעצמם למימון.

2.ניקוי אורוות עכשיו. באמנות, במשפט, באקדמיה.

3.הגיע הזמן שרק העם שכבר צפצף עליהם בבחירות, יקבע מי אמן אנין טעם וחכם ומי לא.

4.דברים כדורבנות.

5.לוקחים את כספנו תמורת פגיעה בעמם ובתרבותו.

6.הקשר שלטון אמנות הוא קשר בעייתי תמיד.

7.לשחרר את התרבות מכבלי השמאל.

8.מצער שמתייחסים ברצינות לליצנים עלובים המחפשים כותרת. רחמנות עליהם.

9.לשקר זה דבר טבעי אצל השמאלנים. כל הסוציאליסטים השמאלנים הם מיליונרים, אך הם מתחזים למעמד הפועלים. לדוגמה מנהלי הבנקים , עובדי חברת החשמל, עובדי רשות הנמלים, חברי קיבוץ גליל ים, כולם מיליונרים המתחזים לסוציאליסטים. השקר וההונאה הם בגנים של השמאלנים. תשאלו את פישר, רות דוד, פואד ואולמרט.

האמונה החגיגית (והכמעט דתית) בשלום כולל, אמיתי ומיידי היתה רעועה למדי בשלהי המאה ה–20, אבל נהפכה לחסרת שחר במאה ה–21. השמאל סירב להפנים את העובדה הברורה והמרה הזאת. בתפישת־העבר שלו לא נמצא מקום של ממש לסרבנות של יאסר ערפאת ומחמוד עבאס, כמו גם להתעצמות המתמדת של חמאס. בתפישת־ההווה שלו לא נמצא מקום של ממש לפונדמנטליזם האיסלאמי, לכאוס הערבי ולקיצוניות הפלסטינית. התנועה הפוליטית הציונית, התבונית והמוסרית של שנות ה–60 וה–70 איבדה את זהותה ואיבדה את דרכה והתנתקה מהמציאות.

היעד שאליו חותר השמאל הישראלי ב–47 השנים האחרונות הוא היעד הנכון: פתרון של שתי מדינות. אם לא נחלק את הארץ מדינת ישראל תחדל להיות יהודית או תחדל להיות דמוקרטית או תחדל. אם לא נמגר את מגיפת ההתנחלות, מגיפת ההתנחלות תכלה את כולנו. ישראל חייבת לרדוף שלום ולנסות שלום, אבל גם באין שלום עליה לפעול בנחישות, בהתמדה ובתבונה כדי לסיים את הכיבוש

אך בעודו חותר אל היעד הנכון, מחנה השלום התעלם מן העובדה שנסיגות־למען־השלום הביאו אוטובוסים מתפוצצים לכיכר דיזנגוף, מחבלים מתאבדים לדולפינריום ורקטות עד חדרה. תנועות השלום לא התמודדו עם העובדה שהפלסטינים דחו בפועל את יוזמות השלום של ביל קלינטון, אהוד ברק ואהוד אולמרט. אליטת השלום נהגה בעבר ונוהגת בהווה כמי שאינה מבחינה בכך שאיראן מתגרענת, מדינת הלאום הערבית קורסת וארגון המדינה האיסלאמית עורף ראשים. עולם המושגים של האנשים האמורים להיות המעודכנים ביותר, הפתוחים ביותר והביקורתיים ביותר, נותר עולם מושגים דוגמטי, מיושן ומאובן. תפישת המציאות שלהם מתייחסת אך ורק לחצי־מציאות, בה בשעה שהיא מתעלמת מכל אשר קרה בארץ בעשרים השנים האחרונות ומכל מה שמתרחש סביב הארץ בשנתיים האחרונות.

המפץ הגדול אירע בשנת 2000. בדיוק לפני 14 שנים הצעת השלום הנדיבה ביותר של ישראל הובילה למתקפת הטרור החמורה ביותר על ישראל. הטראומה של אינתיפאדה שנייה־שאחרי קמפ דייוויד היתה מטלטלת, והכווייה שצרבה בתודעה הישראלית עמוקה. על כן, כבר לפני 13 שנה היו אנשי השמאל הציוני אמורים לקחת פסק זמן, לערוך חשבון נפש ולעשות חושבים. היה עלינו להבין שדבר מה השתבש, שהנחות היסוד שלנו אינן תואמות מציאות וכי עלינו להגדיר את עצמנו מחדש.

כפי שביל קלינטון חידש את המפלגה הדמוקרטית ב–1992 וכפי שטוני בלייר חידש את הלייבור ב–1997, העבודה ומרצ ותנועות השלום היו אמורות לחדש את השמאל הציוני בראשית שנות האלפיים. אם היינו רציניים — אנשי מדינה רציניים, אינטלקטואלים רציניים, מנהיגי דעה רציניים — היינו מציעים לעם בישראל דרך שלישית כבר באמצע העשור הקודם. אבל אנחנו לא עשינו זאת. כשלנו כישלון חמור בכך שלא עשינו זאת. וכתוצאה מהכישלון המתמשך הזה אנחנו הולכים מדחי אל דחי ומבכי אל בכי ומנהי אל נהי. במו ידינו אנחנו משחקים לידי הימין ומנציחים את שלטונו של נתניהו. במחדלינו שלנו אנחנו מונעים את חלוקת הארץ ובונים את ההתנחלויות. במקום לנהוג כהנהגה חלופית, בוגרת ואחראית שהציבור הישראלי יוכל לבטוח בה, אנחנו נוהגים כחבורה של מתבגרים מרירים המחרפים ומגדפים ורודפים כל בן־עדר המעז לצאת מן העדר ולומר לו את האמת.

הנה האמת: המלך עירום. למען האמת — המלך מת.

נכון לעכשיו, הניסיון להחיות את השלום הישן כמוהו כניסיון של חסידי חב"ד להחיות את הרבי מלובביץ'. מי יבטח היום בתוכניות מדיניות שגובשו כאשר בוטרוס ראלי היה מצרים, פייסל חוסייני היה פלסטין ודן מרידור היה הליכוד? מי יקנה היום כאמין חזון שלום מודל 1990? רק אנשים משיחיים. רק אנשים שאמונות נאצלות ואידיאלים נשגבים גורמים להם להיות עיוורים לחלוטין למציאות המתהווה סביבם. אבל מכיוון שרוב הישראלים אינם משיחיים — הם אינם קונים. אף על פי שהם מבינים שהכיבוש בעייתי וההתנחלות מסוכנת, הם לא בוטחים באותם אנשי שמאל ישן שעדיין מציעים להם לסיים את הכיבוש בשלום, כאשר אין שום שלום באופק. בברירה בין המשיחים מימין למשיחים משמאל, הם מעדיפים את המשיחים מימין. הם אינם מוכנים ללכת שבי אחרי מי שטעו שוב ושוב ומעולם לא הודו בטעותם.

לא אכנס לוויכוח עם עקיבא אלדר ועם דני קרוון. אני מעריך מאוד את עבודתו העיתונאית של האחד ואת יצירתו האמנותית של האחר. כאשר כתבתי כאן לפני שבועיים על השמאל ההזוי לא כיוונתי את דברי אל השמאל הציוני שהשניים נמנים עמו, אלא אל השמאל האנטי־ציוני הסוקל את ישראל באבנים ללא הרף, ללא חמלה וללא תובנה היסטורית. אבל ככל הנראה יש מי שהכובע בוער על ראשו. יש מי שלא הפנים עדיין את המהפכה הקופרניקאית, ועדיין מאמין שהשמש הלוהטת של המזרח התיכון סבה סביב כדור הארץ של השלום.

שלא כמקובל, לא אחליף בליסטראות עם בני הפלוגתא שלי. אדרבא, אני מנצל את ההזדמנות הייחודית הזאת כדי להושיט להם יד ולהציע להם לשלב ידיים. אתם עדיין מאמינים בכך שהשלום האורתודוקסי בהישג יד? מצוין, אני אתכם. הביאו לי חתימה של מחמוד עבאס על טיוטת הסכם הקבע של אהוד אולמרט. הביאו לי ויתור של הליגה הערבית על תביעת השיבה הגלומה בהחלטה 194 של האו"ם. אם תעשו כן — אצטרף אליכם. אנסה לשכנע כל ישראלי וכל ישראלית לתת סיכוי לשלום. אבל אם לא תצליחו גם הפעם, אם תיכשלו גם בפעם השלישית והרביעית — הודו סוף סוף בכך שהניסוי הקריטי לא עלה יפה והתיאוריה האופטימית הופרכה. אולי אז נוכל לאחד כוחות ולחדד מחשבות ולהביא לעולם רעיון שלום חדש, שאיננו מבוסס על משאלות לב אלא על עובדות מוצקות.

אם נעשה זאת, נוכל לשכנע סוף סוף את הרוב הישראלי שהמפעל הלאומי החשוב ביותר העומד לפנינו הוא המפעל של חלוקת הארץ. רק אם נפסיק לשגות באשליות ולמכור אשליות נוכל להציל את המדינה היהודית דמוקרטית ולחדש את הציונות כתנועה ליברלית, מוסרית ומעוררת השראה.

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2440990

תגוביות:

1.אחת הבעיות הקשות של השמאל מול הציבור הישראלי היא שהוא איבד את המונופול על "התרגום מערבית" של הצד השני.

ה"ביג-באנג" של האינטרנט - התפוצצות המידע - גרמו לכך שלציבור יש נגישות ישירה ל"דעת הערבים" והוא אינו חייב לעבור דרך המתווך הישן - השמאל - שהיה הולך לדבר עם ערבים וחוזר עם "תרגום ערוך".

כל הדרכים המעשיות שהציע השמאל ליישום רעיונותיו כשלו במבחן הביצוע, והוא עצמו כשל במציאת דרכים חדשות.

עקיבא אלדר כבר לא "מקור בלעדי", וכשנחשפים בפומבי סרטוני "זובור" שהוא ויוסי ביילין (למשל) עוברים בידיים של ערבים מהזן ה"אינטלקטואלי" (חילוניים "שמאליים" שמובילים את תנועות החרם, אנשים שאמורים להיות האלטרנטיבה שוחרת השלום לחמאס האיסלמיסטי) מבינים שיש בעיה גדולה.

הציבור הישראלי מסתכל סביבו ורואה שהעולם הערבי מתהפך חדשות לבקרים. הנהגות של מדינות שנדמו כל-יכולים ונצחיים מאבדים את הראש ואת הכיסא, ובמקומם מגיעים גורמים עוינים מאוד או אנרכיה של כנופיות.

מי שחתם אתך הסכם היום, מחר ראשו משופד על כידון או הוא בורח על נפשו. זה שתפס את מקומו מתכחש ללגיטימיות של קודמו לחתום על הסכמים, וה"קהיליה הבינלאומית" לא מסוגלת לכפות שום הסכם על מי שאינו מעוניין לקיים אותו.

ערבויות בינלאומיות שלא שוות את הנייר שהן כתובות עליו. ראה ההסכם עם לבנון. הדבר היחידי שמרתיע את חיזבאללה הוא מאזן אימה.

הקהיליה הבינלאומית לא עומדת כלל לצד ישראל גם אחרי נסיגה טריטוריאלית לגבול הבינלאומי המוסכם (מקרה המבחן של רצועת עזה).

דורשים מישראל לחשוף את הצוואר (נסיגות טריטוריאליות) אבל קושרים לה במקביל את הידיים ביכולת להתמודד עם אויב שמפר כל כלל התנהלות שמכתיבות האמנות הבינלאומיות. לאחר מעשה הקהילה הבינלאומית "חוקרת" לא את האויב אלא את ישראל.

חוכך הישראלי הפשוט בדעתו ומבין -

1.על ההנהגות הערביות אי אפשר לסמוך כי היום הן כאן ומחר לא.

2.על הקהיליה הבינלאומית אי אפשר לסמוך כי היא משענת קנה רצוץ.

3.בוא נשמע מה אומר הצד השני. וכששומעים - סומר השיער ותצילנה האוזניים.

בשורה התחתונה, גם מי שמוכן לשלם את המחיר (טריטוריה) - וזה רוב העם (נאמני ארץ ישראל השלמה מונים כחמישה עד עשרה אחוזים בלבד מהאוכלוסיה בישראל), בכלל לא בטוח שיקבל תמורה, או שהתמורה תהיה משתלמת.

במצב כזה, אנשים נוטים להסתכן בכך ש"לא יאהבו אותי בעולם". הרי בכל מקרה לא יאהבו אותי בעולם כשאצטרך להתגונן בפני התוצאות של הוויתורים הטריטוריאליים, וגם אם יאהבו, אף אחד לא יזיז אצבע לטובתי.

אין לי פתרונות לדילמה, אבל דבר אחד שהשמאל הישראלי עושה הוא חייב להפסיק לעשות, וזה לדבר בשם הפלסטינים ולמכור שקרים בשבילם.

אם לפלסטינים יש אינטרס בהסכם, שהם יכתבו מאמרים ויסבירו את עצמם לציבור הישראלי. לא רוצים יותר לשמוע את הפרשנות לא של עקיבא אלדר ולא של "השמאל". רוצים לשמוע מפי הסוס ש"השמאל" לא יתחייב יותר על שום דבר בשם הערבים. שהערבים יסבירו וגם יענו על שאלות - לא שאלות של עקיבא אלדר. שאלות של מי שיודע לשאול!

2.חלוקת הארץ בעתיד הנראה לעין תהפוך מיד את גוש דן לעוטף עזה 2 ואת יהודה ושומרון לעזה 2. במילים אחרות - התאבדות מיידית של מדינת ישראל וסוף למפעל הציוני. זה מה שהשמאל המשיחי כולל ארי שביט מתעקש לא להבין. זה מה שרוב הציבור מבין היום. לכן זה לא יקרה. השמאל לא יכול לשאת את המחשבה על המשך הכיבוש ולכן שואף לסיים אותו מייד ובכל מחיר, אך נמנע מלעסוק בשאלה מה יהיה ביום שאחרי, מה הסיכונים למדינת ישראל במיוחד לאור הניסיון בעזה והמצב במזרח התיכון שעליהם אין צורך להרחיב. זוהי עצימת עיניים מופקרת.

3.רצוי להזכיר שוב ושוב: שלום עכשיו לא קמה בכלל "אקיבוש" ב- 67. היא קמה
בגלל עליית הליכוד לשלטון בסוף שנות ה- 70. לא הכיבוש, לא אי השוויון, אלא אובדן שלטונה של מפלגת העבודה, של האשכנזים מתנועת העבודה - הוא שיצר את הסמול הישראלי, שאין לו דבר וחצי דבר עם תנועות שמאל בעולם. כל כולו קשור בפוליטיקת זהויות של מיעוט אשכנזי שמרגיש שגנבו לו את המדינה. מיעוט אשכנזי ששונא כל מי שאינו כמוהו: מזרחים, רוסים ובמיוחד ערבים. פגשתם סמולן שחי עם ערבים? שרוצה לחיות בין מזרחים?

4.חלק מהאשכנזים השמאלנים שהגיעו לישראל ולתל אביב לא מכירים בכלל ערבים ומוסלמים מקרוב-על בסיס של חיים יום יומיים ומכאן צמחו כל מיני אידיאולוגיות מופרכות. מי שלומד היטב את כל ההתפשטות האיסלמית, מבין שאנחנו בסך הכל עוד פסיק ברצון של האיסלאם להתפשט ולהתרחב ובסופו של דבר לשלוט בעולם. נוצר גם איזשהו סה"כ סמולני כאילו הערבים המוסלמים הרבה יותר טובים מהימין היהודי...שזו כמובן אשליה חולנית פנטזיונרית הזויה!

אליטה תרבותית שאינה יודעת תרבות מה היא. אליטה דמוקרטית שאינה יודעת מה זאת דמוקרטיה. אליטת שלום שכל כולה אלימות. בשקט בשקט, המתנגדים הגדולים של ההתבהמות הישראלית התבהמו. הלוחמים הגדולים נגד ההשחתה (של הכיבוש) הושחתו. התבוניים לכאורה המנהלים מלחמת דוֹר נגד האיוולת, היטמטמו.

אלה האמורים להיאבק למען השוויון, החירות וכבוד האדם אימצו עולם מושגים מתנשא, מדכא ומשפיל. המדברים בשם ההידברות חדלו להידבר. הנושאים את שם ההקשבה חדלו להקשיב. הצועקים "אחר, אחר", חדלו לראות את שלל ה"אחרים" שבהם הם מוקפים. התנשאות דוגמטית, כוחנית, ולפעמים אף גזענית, עשתה שמות בהומניזם הישראלי.

אין להתבלבל: המרכז־שמאל היה, הנו ויהיה התקווה היחידה של המדינה היהודית הדמוקרטית. המרכז־שמאל צדק כשיצא נגד הכיבוש והתריע על ההתנחלויות וצפה מראש את התהליכים הלאומניים המסוכנים המתרחשים כעת. אבל בנקודה כלשהי בדרך קרה לו משהו רע מאוד: הוא נהפך למאובן. איבד את הספקנות ואת החדשנות ואת הפתיחות, והסתגר בתוך צדקנות עצמית, הדומה להפליא לצדקנות של ימניים שבימניים.

לכן השמאל־מרכז איבד קשר עם חלקים גדולים של המציאות, וגם חטא באובדן אנושיות. כשהוא מגונן באדיקות על הדוגמות המתפוררות שלו, הוא נעשה פחות ופחות סקרן וחדשן, ופחות בר־שיח עם בני אדם שאינם בני מינו. אתוס שלילי החליף את האתוס החיובי של תנועת העבודה ההיסטורית. הלוך רוח הרסני החליף את הלוך הרוח הבונה של הסוציאל־דמוקרטיה שנגוזה. חומצתיות מרה החלה לאכל את אבני היסוד של ציבור, שבמידה רבה נושא עדיין את המדינה על כתפיו.

במקום להנהיג את ישראל באופן בוגר ואחראי אל עתיד אחר, שקע המרכז־שמאל במדמנה רעילה של דכדוך, נרגנות וביקורתיות. אבדה שמחת החיים. נעלמה ההתמודדות הנועזת עם המציאות. אובססיה אופוזיציונית מילולית, עקרה ומרה, היתה אט אט לרשעות צרת־עין, שקשה מאוד להיגמל ממנה. כך שמי שסבור שאיש חזק כזה או אחר יושיע את המרכז־שמאל בבחירות הבאות, טועה ומטעה. מי שסבור שדי יהיה בחידוד אידיאולוגי (מזה) או עמעום רעיוני (מזה), שוגה באשליות.

דווקא האמנים עזי המבע חשפו את מה שהפוליטיקאים רכי הדיבור מנסים להסתיר: המרכז־שמאל חולה. מצד אחד, יש בו קניבליזם הגורם לו לטרוף את עצמו ולהתמוגג משחיטת מנהיגיו, אך מצד אחר יש בו שנאת־אחר, המרחיקה מעליו את מרבית הישראלים. מצד אחד, אין הוא מסוגל לתת דין וחשבון אמיתי על טעויות וכישלונות העבר שלו; אבל מצד אחר, אין הוא מסוגל להציע חזון משכנע ומלהיב.

העיסוק המתמיד והכפייתי באנטי־ביבי, אנטי־מתנחלים, אנטי־חרדים, אנטי־מצליחנים ואנטי־עמישראל גורם למרכז־שמאל להיות לא רלוונטי. הוא אינו משדר אהבת אדם ולא מקרין אהבת ישראל, וגם אינו מביא אל השולחן הלאומי רעיונות חדשים והצעות מעוררות השראה. הוא רק מתכנס בפינת הצעקות ובסמטת המחאות של הנהי בכי המתמיד, שמזמן איבד כל חן ותוקף.

די, חברות וחברים. די. אם אנחנו רוצים לרפא את המדינה הנפלאה והנגועה הזאת, עלינו לרפא קודם כל את עצמנו.

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2662715

תגוביות

1.הם קוראים לעצמם אליטות, אתה קורא להם אליטות, האם הם מורמים מעם?
חבורת בהמות שבנתה לעצמה דימוי נרקיסיסטי מופרע שרק אני ואפסי עוד. אליטה. תפסיקו לאלתר להשתמש במילה הזו.

2.הוא אשר אמרנו. דת המלחמה ב-'אקיבוש' סינוורה את מובילי המחנה לשנאה לאחר הפוליטי עד כדי דה-הומניזציה. רוממות השלום בגרונם, אבל רק שלום לאויבים. לא רוצים להידבר עם המחנה השני ולשמוע את שיש לו לאמר, גם אם לא לקבל זאת. הכפשת מחנה שלם של מתנחלים במילים בוטות כמו 'מתנחבלים' משל היו כולם תומכים במעשים פליליים שמי שנפגע מהם היו הם! ולא עזרו שום הסברים. הם לא משלנו וזהו. דמו בנפשכם אילו אותו אמנון אברמוביץ היה אחרי כל רצח או אונס בת"א פותח את המהדורה ב- 'אומר זאת כך יונית: התל-אביבים רוצחים ואונסים' ותל-אביב שותקת...איך הייתם אתם מרגישים?

3.השמאל הצליח להפוך את הסמול למילת גנאי.

4.השמאל הצליח להפוך את המדינה היהודית למילת גנאי.

5.ווואו, אני מוריד את הכובע

ארי, כשביקרת בבית הכנסת הרפורמי בית אלוהים בברוקלין, שאלת אותי לאן אני משתייך פוליטית, ועניתי לך: I left the left, או בעברית שמאלני לשעבר, ושהתפכחתי כשהתברר לי שהפלסטינים לעולם לא יעשו שלום אמיתי ופיוס.

אמרת כבר אז שהמרכז שמאל מת.

האמת היא שהעיתון הזה אחראי במידה רבה לוידוא ההריגה של השמאל המתון. שוחחנו כשנתתי לך את ספרך להקדשה, ואמרתי לך שאינך שייך לקבוצה בה חברים גדעון לוי, עמירה הס, אורי משגב ודומיהם. העדפת לא להגיב ואני מבין, הרי הם "קולגות"...

אבל האסון איננו רק מה שקורה בארץ.

השמאל הקיצוני, ושופרותיו מהמדיה, אחראים במידה מרובה להשתוללות החרם על ישראל ולאנטישמיות בקולג'ים בארה"ב. הרי היום התלוננו ראשי האקדמיה על חרם סמוי ואני גיחכתי, לא מפני שזה איננו נכון, אלא מפני שהעשבים השוטים ושיקוי התרעלה מצוי אצלם בבית והם מגינים בשם חופש הדיבור על הסתה לשמה.

איך יתכן שמנהיג BDS עדיין מקבל מילגה ממדינת ישראל? איך יתכן שעשרות מרצים שלא רק חותמים על קריאה לחרם אקדמי, אלא גם מפיצים תעמולה ארסית נגד המדינה, בכיתה, עדיין ממשיכים ללמד? כן, אני כבר מתאר לעצמי את התגובות הנזעמות הקוראות למדינת היהודים להתאבד בשם חופש הדיבור. אלה המגיבים כך הם המושא של מאמרך, ארי. אני מברכך על ההתפכחות הפומבית. מי יתן וירבו כמוך.

6.נכון מאוד. קלישאות השמאל התאבנו והאנשים לא לוחמים באמת. ארי שביט חד העין, האוזן והעט, שוב אומר אמת מדויקת וקשה מאוד. התייאשנו מהמפלגות ומהכביכול מנהיגים. שמאל מרכז שבע, אגואיסטי, מיואש ו...בא בימים.

7.דברים כדורבנות. אמרת שמאל אמרת שינאה. שינאת ישראל ושינאת אדם!

8.תודה, ארי. מאמר מצוין ונכון. יישר כוח.

פרסום ראשון: בעקבות הפרסום ב- nrg בתחילת השבוע, בו נחשף במהלך ראיון עם הבמאי רוני ניניו, כי בהצגה החדשה שביים בתיאטרון החאן הירושלמי, "יחזקאל", ישנם קטעים המבוססים על עדויות חיילי צה"ל משירותם בשטחים, פנו חבר מרכז הליכוד שמאי שי גליק וחבר מועצת עיריית ירושלים, משה ליאון, לועדת התמיכות העירונית במטרה לבחון את התקציב העירוני של ההצגה.

היום בצהריים צפוי תיאטרון החאן לגרוף מספר פרסים בטקס פרסי התיאטרון, בעודו מועמד ל-10 פרסים שונים, מספר חסר תקדים לתיאטרון בינוני, ואולי אף לקבל פרס מידיה של שרת התרבות מירי רגב, כמועמד גם בקטגוריית הצגת השנה.

בהצגה החדשה יחסית בבימויו, המבוססת על רומן מצויר של המשורר אבא קובנר על זיכרונותיו מהשואה, מבוצעת השוואה על ידי הדמות של נכדו של אותו יחזקאל, בין התנהגות צה"ל בשטחים להתנהגות הנאצים, בסצנה המבוססת על עדויות של חיילים, בין היתר מארגון "שוברים שתיקה".

באותו ראיון סיפר הבמאי רוני ניניו ל- nrg, בהקשר לחששות האמנים מהמדיניות החדשה של משרד התרבות לשינוי הקריטריונים: "אני ביימתי בשנה שעברה את "דוחקי הקץ" של מוטי לרנר בתיאטרון החאן הירושלמי, היום מחזה כזה לא היה עובר והיתה התערבות מלמעלה. יתרה מזאת, סיימתי עכשיו לביים הצגה שנקראת "יחזקאל" גם בחאן על אבא קובנר. ושם הנכד של אחת הדמויות מספר על חוויות מהמילואים והוא מתאר איך היה עד להתעללות של חיילים בילד פלסטיני בן 12 ליד חברון בעקבות עדות אותנטית. במצב הנוכחי זה לא היה עובר, למרות העמדה המאוזנת שהצגתי".

בעקבות הפרסום פנה חבר מרכז הליכוד שמאי שי גליק לחברי מועצה בבקשה לבחון מחדש את ההקצבה העירונית לתיאטרון החאן הירושלמי לשנת התקציב 2016.

וכך זה מתחיל - ברמה העירונית - חברי מועצה ימניים מקבלים פניות לגבי תכנים פוגעניים, לדידם, בהצגות המועלות בעיר, ועדת התמיכות העירונית מעלה לדיון ובינתיים ההקצבה העירונית מוקפאת. מכאן קצרה הדרך למגרש הלאומי, שם סוגיות מעין אלו זוכות למענה. כך היה בחיפה עם "הזמן המקביל" של אל מידאן, כך היה בפתח תקווה עם התערוכה של "בצלם" בהשתתפות הרקדן ארקדי זיידס, ועכשיו - בירושלים.

בכולם, אגב, מעורב גליק, אחיינו של הרב יהודה גליק, פעיל הר הבית. שי גליק פנה גם במקרה זה לחברי מועצת העיר ירושלים, וגם לשרה רגב, שטרם הגיבה לפנייתו.

בעקבות מאמציו ועדת התמיכות העירונית תדון בתקצוב "יחזקאל" של החאן במפגשה הבא במסגרת דיוני התקציב 2016. יו"ר ועדת התמיכות הוא שלמה רוזנשטיין הנמנה על המחנה הדתי-ימני. יו"ר הסיעה הגדולה באופוזיציה במועצת ירושלים (הליכוד) הוא משה ליאון, מי שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ובתקופה האחרונה מעורב בפרשת העמותות ב', במסגרתה נחקר ואף נעצר.

ליאון אף הוא היה הרוח החיה מאחורי המאבק במופע "ארכיון" של ארקדי זיידס. ממידע פנימי עולה שבועדת התמיכות העירונית ישנו רוב דתי וימני. מנגד, תיאטרון החאן הירושלמי הוא מוסד ותיק ולמוד קרבות, כלכליים ופוליטיים, ומכולם נחלץ עד היום. החאן נחשב לאחד מהתיאטראות האיכותיים ביותר בישראל.

"אכן בעקבות הפרסום אצלכם, התחלתי לעשות תחקיר על ההצגה, וגיליתי שגם המבקרים מסכימים שהיו בהצגה וכתבו כי אכן מתקיימת השוואה מסוג זה בהצגה, בין חיילי צה"ל לנאצים. אמנם לא צפיתי בהצגה אך במקביל קבלתי תלונה מאחד השחקנים בהצגה", מוסר שמאי שי גליק.

חבר מועצת העיר ירושלים ויו"ר הסיעה הגדולה באופוזיציה משה ליאון תוקף את ראש עיריית ירושלים ניר ברקת: "לא יעלה על הדעת שעיריית ירושלים תיתן יד ומימון להצגה שכל בימויה טבול בהשקפת עולם ואג'נדה נגד חיילי צה"ל.

אנחנו כעירייה וכנציגי הציבור חייבים לייצג בנאמנות את בנינו וחיילינו אשר מגנים בחירוף נפש על מדינת ישראל.

עיריית ירושלים ואתה כעומד בראשה חייבים לשים סוף למסע ההכפשות כנגד חיילי צה"ל ולהפסיק את מימון ההצגה ואת האפשרות להציגה בירושלים. במיוחד בימים אלו אשר קבוצות שונות מהעם מנסות להציג את חיילי צה"ל והמדינה באור שלילי, אסור לנו לתת יד להצגה אשר משווה את חיילינו לרוצחים הנאצים בשואה".

תגובת הבמאי רוני ניניו: "אנחנו בתיאטרון החאן הזמנו את מי שיש לו טענות כלפי ההצגה, לבוא ולראות אותה, ומעבר לזה, לא הייתי רוצה להתלהם ולא להיכנס לויכוחים. נותר רק לראות אם הסיפור הזה יתפתח או שיגווע. לא הייתי רוצה להתייחס מעבר לזה, כרגע צריך לטפל בעקרון שמובל מלמעלה, צריך לפעול בוודאי אך מצד שני הייתי שמח אם כולם היו שותקים לפחות ל- 24 שעות".

http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/703/257.html?hp=47&cat=306&loc=3

רגב היא הנציגה הראשונה של הליכוד, לאחר תקופה ארוכה מאוד, שהגיעה כדי למשול. ובמובן הזה, הפעולות שלה אינן פוגעות בדמוקרטיה. ולא חופש ביטוי ולא נעליים: כל הסיפור מאחורי אווירת הגעוואלד של האמנים הוא כסף

קשה להאמין, אבל בעוד שנתיים נציין כאן, מי בגיל ומי בדכדוך, ארבעה עשורים למהפך הפוליטי הראשון

בתקשורת הממלכתית, זו שמאז קום המדינה שולטת בה אותה הגמוניה, הזהירו נציגי האליטות הישנות שאסור לגעת.

את דרך בחירת השופטים, גם אם אין בעולם עוד מדינה עם שיטה דומה לשלנו, הם הסבירו שאסור לשנות.

למרצים שמתוקצבים מכספינו ומטנפים עלינו בכל העולם, לא העזו נבחרי הימין להעיר דבר, פן יגידו עליהם שהם פוגעים בחופש האקדמי.

את עולם התרבות התל אביבי הם המשיכו לשמר בתצורתו הנוכחית ולממנו, גם כשרוב גדול בציבור רצה משהו אחר, פן יוקעו על ידי קובעי הטעם.

דן מרידור, בני בגין ורובי ריבלין, שלא עשו דבר כדי לקדם את תפיסת העולם של בוחריהם, היו לנסיכים מורמים מעם. המלל יפה התואר ויפה הנפש שלהם החליף את המעש. ה"הדר" הז'בוטינסקאי הבטיח הרבה כבוד למי שציטט אותו, אבל יותר מזה הבטיח ששום דבר לא ישתנה. ואז הגיעה מירי רגב.

נכון, היא לא מעודנת. נכון, חלק מהאמירות שלה היה מוטב לו נוסחו מעט אחרת, אבל כל זה שטויות. כל זה מיקרו־טקטיקה.

מירי רגב היא הנציגה הראשונה של הליכוד, לאחר תקופה ארוכה מאוד, שהגיעה כדי למשול. מירי רגב היא הפוליטיקאית הראשונה במחנה הלאומי זה שנים שהבינה שלהצגה הקרויה בחירות אין שום ערך ואין שום טעם אם להבטחות של טרום בחירות אין שום כיסוי ביום שלאחריהן.

מירי רגב עושה עכשיו בדיוק את מה שהבוחרים שלה מצפים ממנה. בדיוק את מה שהיא הבטיחה להם. ובמובן הזה, הפעולות של רגב אינן פוגעות בדמוקרטיה, כמו שמנסים יריביה להציג, אלא הן הדמוקרטיה בתפארתה.

בנימין נתניהו צריך לקרוא לכל שריו לקחת ממנה דוגמה. "התעוררו", הוא צריך לדרבן אותם, "שרתו את העם, תהיו מירי רגבים".

כי כשאני הולך להצביע בבחירות אני רוצה להשפיע על מה שקורה כאן. אני רוצה שנבחרי הציבור שלי יעשו מה ששלחתי אותם לעשות, ואם הממשלה לא יכולה לקבוע סדרי עדיפויות שמתאימים להשקפת עולמה "כי זה לא שוויוני", ואם היא לא יכולה לשנות חוקים הנוגעים לבית המשפט "כי זה לא דמוקרטי", ואם היא לא יכולה לגעת בתקציבי התרבות כי זו "התערבות פוליטית פסולה", אז איזו מין דמוקרטיה זו? בשביל מה הלכתי לבחור?

מירי רגב צריכה להיות מודל לחברי מפלגתה שנמצאים בשלטון כבר שנים רבות אבל מעולם לא הבינו שהם שם כדי למשול. מה זה למשול? למשול זה למנות מפקד גלי צה"ל "אחר" ממה שהיה כל השנים. למשול זה למנות יועץ משפטי לממשלה שיסייע לממשלה לממש את מדיניותה ולא יסבור בטעות, כמו היועץ הנוכחי, שיש לו מנדט לקדם את מדיניותו שלו. למשול זה לעשות מהפך בעולם התרבות, בתקציבים שלו, בסדרי העדיפויות שלו, באנשים שמובילים אותו ולתת הזדמנות שלא ניתנה מעולם לפריפריות. לכל הפריפריות.

רפרטואר ההזיה

בשבוע שעבר החליט שר החינוך נפתלי בנט להוציא מסל התרבות הארצי לבתי הספר את ההצגה "הזמן המקביל" של תיאטרון אל־מידאן שנכתבה בהשראתו של המחבל וואליד דקה, מי שהורשע ברצח החייל משה תמם. בנט החליט, והברנז'ה התרבותית התחמשה בעצומות ויצאה לקרב.

אתר האינטרנט של ועדת הרפרטואר, זו שבוחרת עבור הילדים שלנו לאיזו יצירת אמנות ייחשפו ולאיזו לא, מבהיר למה הליך הבחירה הזה חשוב כל כך. "בחירת מאגר ההיצע האמנותי עבור בתי הספר צריכה להיעשות באופן מקצועי בדיוק כמו בניית תוכניות הלימודים בשאר מקצועות הלימוד", מוסבר שם בצדק רב, "הצגה, קונצרט, מפגש עם סופר או תערוכה שבהם התלמיד נוכח במסגרת בית הספר אמורים להיות מפגשים מכוננים. כשם שמערכת החינוך נסמכת על פדגוגים ועל מומחים לכתיבת תוכניות לימוד לצורך הבניה נכונה של חומר לימודי, ועל יועצים ופסיכולוגים לטיפול בנושאים רגשיים ומניעת חוויות טראומטיות, כך עליה גם להסתמך על חוות דעתם של מומחים לחינוך לאמנות בבואה לבחור מופע או מפגש־אמן עבור התלמידים. לפיכך, נבחרו לוועדות הרפרטואר של סל תרבות אנשי חינוך מנוסים המתמחים בחינוך לאמנויות השונות". בראבו. מילים כדורבנות.

עכשיו היכנסו לרשימה שמופיעה שם, ותראו מי הם אנשי החינוך הללו שמחליטים עבור ילדינו לאיזו אמנות ייחשפו. בוועדת הקולנוע, למשל, חברה הבמאית סוהא עראף, שהצליחה לקבל שני מיליון שקלים מכספי משלם המסים הישראלי לצורך הפקת סרטה, ואז רצה להציג אותו בעולם כסרט פלסטיני. בוועדת התיאטרון, זו שהחליטה להכניס לסל את "הזמן המקביל", חבר אורי שני, מי שחתום על הלהיט הבא: "מגן דוד יקר, איני יכול לשאת עוד את הופעתך. אנא התרחק ממני ומכל מי שעדיין יקר לי, עזוב אותי, תרפה כבר, אתה מבחיל, נמאס לי". גם נורמן עיסא חבר בוועדה הזו.

לי עצמי, בניגוד לשרה רגב, אין בעיה עם עיסא אם הוא לא רוצה להופיע בבקעת הירדן בגלל עמדותיו הפוליטיות. יש לי בעיה כשהוא צריך לבחור הצגות עבור הילדים שלי, בעיקר כשאני שואל את עצמי איזה סיכוי יש לתיאטרון שמייצר אמנות בשומרון להיכנס לסל התרבות כשעיסא צריך לשפוט אותו.

עוד חבר בוועדה הוא מרט פרחומובסקי, שהעלה את ההצגה "1948", המבוססת על ספרו של ההיסטוריון בני מוריס ועוסקת במלחמת העצמאות. "אנחנו יודעים על המלחמה ההיא מהפלישה של ארצות ערב, לאחר הכרזת העצמאות", הסביר פרחומובסקי בראיון ל"הארץ", "אבל היו אירועים קודמים שעליהם לא מדברים. התחושה האישית שלי היא שהציונות בעצם מחקה את התרבות הערבית.אנחנו לא רוצים, ואולי לא מסוגלים, להתמודד עם החטא הקדמון הזה שמכתיב את התנהגותנו ומגדיר את קיומנו ואת התנהלות הסכסוך עד היום".

שיהיה ברור. אני בעד חופש ביטוי מלא. אני בעד שאורי שני ימשיך לכתוב שירים שמספרים עד כמה סמל המגן דוד מבחיל אותו, וגם אלחם על זכותו לעמוד בכיכר העיר ולשיר אותם בקול גדול. אבל אם מערכת החינוך מעידה על עצמה שהיא רואה בהליך בחירת ההצגה שהבת שלי תראה משהו ששווה להליך בניית תוכנית הלימודים שלה, אני לא רוצה לראות את אורי שני בונה את תוכנית הלימודים הזו.

כדי להבין את זה, וכדי להבין מדוע היה השר בנט צריך לדלג מעל הראש של הוועדה ההזויה הזו ומדוע מוטב לו למהר ולרענן את שורותיה, לא צריך להיות איש ליכוד וגם לא איש הבית היהודי.

הרשימה השחורה

המהומה סביב תיאטרון אל־מידאן היא מיקרו־קוסמוס של כל סיפור חלוקת תקציבי התרבות כאן. יותר מ־15 מיליון שקל שילמנו מהכיס הציבורי על התיאטרון הזה בשמונה השנים האחרונות. סכום בלתי נתפס, בעיקר כשמניחים מולו את הסיפור שמאחורי התיאטרון הזה, כפי שחשף השבוע ארגון אלמגור.

התחקיר של אלמגור העלה שאל־מידאן הפך בית פתוח עבור שורה ארוכה של מחבלים וטרוריסטים. ב־2009 הוציא לו מפכ"ל המשטרה צו סגירה בשל כנס תמיכה בארגון הטרור של החזית העממית לשחרור פלסטין, שהיה אמור לפי המודיעין של המשטרה להיערך בו. ב־2010 התקיים בו כנס תמיכה באמיר מחול, שנעצר על ידי השב"כ, הועמד לדין בעבירה של ריגול עבור חיזבאללה ונידון לשנים רבות בכלא. ב־2012 התקיים בתיאטרון כנס תמיכה בנשיא סוריה בשאר אסד בהשתתפות יו"ר הנהלת אל־מידאן בכבודו ובעצמו.

אוסף המחבלים שהופיעו בתיאטרון באירועים שונים כלל נציגות מרשימה לכל הארגונים ללא אפליה. לפני שנה, במסגרת הצגת הרצה של "הזמן המקביל" בקלנסואה, נשא דברים סאמר עיסאווי, מי שהורשע במעורבות בפיגוע ירי לעבר ישראלים, שוחרר בעסקת שליט ונכלא לאחרונה שוב לאחר ששב לעסוק בטרור. מוחמד כנענה, בכיר בתנועת בני הכפר, שהורשע בעבר בהעברת הנחיות להרכבת מטעני חבלה מאיש חיזבאללה לפעילי פת"ח בשומרון, נטל גם הוא חלק בכמה אירועים בתיאטרון. מוניר מנסור, שנידון למאסר עולם בגין פעילות הטרור שלו ושוחרר בעסקת ג'יבריל, זכה לנאום בפני קהל שבא לחזות בהצגה. לטיפה סעדי, שריצתה בעבר עונש מאסר בעקבות מעורבותה בפיגוע בשוק מחנה יהודה שבו נרצחו שישה אנשים, הייתה אורחת באירוע אחר באל־מידאן.

אוסף המחבלים שהופיעו בתיאטרון באירועים שונים כלל נציגות מרשימה לכל הארגונים ללא אפליה. תיאטרון אל-מידאן. צילום: מקס ילינסון

אתה עובר על הרשימה הזו ושואל את עצמך מה רוצים "אנשי התרבות" שרואים בעצירת התקציב לאל־מידאן פגיעה בחופש הביטוי. נפלתם על הראש?
ואם מנכ"ל אל־מידאן, עדנאן טרבשה, מצהיר כי "אנחנו תיאטרון פלסטיני", אז את המימון שלו היה צריך להפסיק באותו רגע. בלי להתפתל. וכשאותו טרבשה מסביר ש"האויבים שלהם אינם האויבים שלנו, כי אם אסירים פוליטיים שאנו גאים בהם ומוקירים להם את מלוא ההערכה", וכשבדף הפייסבוק של התיאטרון מצוי טקסט של המחבל וואליד דקה המזמין את הקהל לבוא ולצפות בהצגות, אז ברור שלא צריך לבדוק מדוע הופסק התקצוב של אל־מידאן, אלא מי הפסיכופת ששילם מכיסנו על הדבר הזה עד היום, ומדוע היינו צריכים לחכות למירי רגב ולנפתלי בנט כדי שהחגיגה תיגמר?

תרבות הכסף

נוגעת ללב במיוחד הייתה אווירת הגעוואלד ששידר כאן בימים האחרונים אוסף גדול של אמנים. הם היו כל כך משכנעים בתיאור הפחד שלהם מפני העתיד השחור הצפוי להם, עד שלרגע כמעט הצליחו לשכנע אותנו שאוטוטו מירי רגב אוספת את הספרים של עמוס עוז ודויד גרוסמן ושורפת אותם בכיכר העיר; שזה עניין של שבוע־שבועיים עד שההצגות של קוטלר יוסרו מהבמות; שלא נתפלא אם הגרבוזים ייאלצו להסתתר ביערות כדי שהקלגסים של השרה לא ילכדו אותם ויירו בהם אחד־אחד כשברקע עמיר בניון שר "התקווה".

מדהים כמה האנשים האלה - שלא מפסיקים להישמע ולהשמיע, שמצליחים להיות היחידים שנחשבים כאן "אנשי רוח", ששותים כמעט לבדם את כל תקציבי התרבות בלי להשאיר כלום למי שלא נראה כמותם או לא פועל ממרכז תל אביב, שמושכים משכורות עתק ממוסדות התרבות הקורסים שאנחנו מצילים מכספנו, שאת תיאטרון הבימה שבו הם משחקים שיפצו לאחרונה ב־100 מיליון שקל שיכלו להחזיק 20 תיאטראות קטנים - מדהים איך אחרי כל זה הם לא מפסיקים לבכות.

ושלא יעבדו עליכם. מדובר בסיפור שכל כולו כסף. לא חופש ביטוי ולא נעליים. כי אם היו מעניינים אותם החברה הישראלית והתרבות והחופש של כולם ליצור, הם היו יוצאים למלחמה כדי שגם בדימונה וגם בתפוח יהיה אפשר לעשות תרבות ראויה לשמה. אבל הם רוצים את הכסף, והם מפחדים שעם סדרי העדיפויות החדשים שהשרה מתכננת יישאר להם פחות. זה כל העסק. ואם אתם לא מבינים על מה אני מדבר היכנסו לגוגל, כתבו לדוגמה "מוני מושונוב+שכר", תראו איזה משכורות קיבל האיש כשהתיאטרון שלו היה בגירעונות ענק, ותבינו מה מביא אותו לצאת השבוע נגד ה"המון המשולהב".

הקוטלרים והגרבוזים

מי שחושב שרע לה, לחברה הישראלית, שכל הטינופת הזו של הקוטלרים והגרבוזים והווקסמנים יוצאת עכשיו החוצה, טועה טעות גדולה. הזמן הזה הוא זמן ניקיון, זמן של בירור ובדיקה שאין מנוס מלקיימם מעת לעת. זמן שבו כל מה שנדחף מתחת לשולחן, כל העמדות הפנים, כל הפרצופים המחייכים ב"כאילו" רק כדי להיראות יפים או כדי לקבל תקציבים בלי לעורר מהומות, הכל יוצא עכשיו החוצה. ובמובן הזה, התרומה של עודד קוטלר השבוע לדיון על התרבות בישראל הייתה גדולה מכל התרומה שלו לתרבות עד היום.

חברי בן כספית כתב כאן השבוע שעודד קוטלר "מייצג רק אדם אחד בלבד, את עודד קוטלר, כמו שגרבוז מדבר רק בשם גרבוז". נדמה לי שמדובר בניסיון אלגנטי למרוח את העניין, שהרי אי אפשר להחזיק את המקל משני קצותיו. אי אפשר לראות באנשים האלה ענקים המייצגים את התרבות הישראלית כשהם אומרים את מה שנוח לך, ולראות בהם נעבעכים שמייצגים את עצמם כשהם פולטים את נהמות לבם המזיקות למחנה. קוטלר לא זכה ממאות חבריו לקריאות בוז כשכינה את מצביעי הליכוד בהמות אלא למחיאות כפיים. גרבוז לא נתקל בהפרעות כשדיבר בפני עשרות אלפי אנשים בעצרת השמאל על מנשקי הקמעות, אלא בתשואות.

ומה שמדהים יותר מכל הוא שהאמנים הללו - שלכאורה יודעים לזהות יותר מכולנו תהליכים וזרמים ודעות ורחשי לב, שהם אלופי ההבחנות הדקות, אלה שיודעים לביים סצינה שתספר הכי מדויק את הסיפור על כל הניואנסים שלו - מתגלים בכל פעם מחדש כמי שחיים בתוך בועת הברנז'ה שלהם ומנותקים מכל מה שנעשה מחוצה לה, ברחוב הישראלי. כל כך עבות הן דופנות הבועה, שעד שקוטלר לא יצא מהאולם ביפו אל האוויר הפתוח, הוא אפילו לא ידע שיש בעיה עם הדברים שלו. עד לרגע שבו הוא נכנס לאינטרנט בפעם הראשונה, הוא היה משוכנע שהוא הכוכב הגדול של היום. שהרי חבריו וידידיו והחושבים כמותו, שהם סביבת החיים הרגילה שלו, טפחו לו כולם על השכם כשירד מהבמה. ממש כמו גרבוז, שחזר לביתו שיכור־ניצחון לאחר שהריע לו ההמון בכיכר, ועד שלא פתח את הרדיו 12 שעות אחר כך, לא הבין שהוא בבעיה.

ובמובן הזה, הציבור, שרואה באנשים הללו את מובילי התרבות שלו, חייב לשאול את עצמו אם לא התנתק גם הוא, יחד איתם, מהמיינסטרים הישראלי. ושלא תהיינה אשליות, מדובר בהתנתקות. כי אם במקור של ההתבטאויות הללו היו שנאה וקיטוב מהזן הרגיל, ניחא. על אלה אפשר להתגבר או לפחות לייחל לכך, אבל לא על התנשאות ובוז. כי הקוטלרים, הגרבוזים והווקסמנים חשים עצמם בני מזל שנולדו לקבוצת אוכלוסייה אחרת. טובה יותר. נבחרת. עליונה. חושבת. ובין הרוכב למי שנדמה לו כמו הסוס שלו, ובין שואבי המים למי שמרגישים אדוניהם, אין ולא יהיה שום חיבור.

יודעים מה? עזבו הכל. שכחו כל מה שנכתב כאן עד עכשיו. הניחו לדיון על התקציבים ועל ההתנשאות ועל נאום הבהמות. מהשבוע הזה קחו רגע אחד קטן שהוא הסיפור כולו על רגל אחת. הרגע הזה, שבו אורטל תמם, אחייניתו של חייל צה"ל שנרצח על ידי מחבלים, יורדת מהבמה בכינוס האמנים, ממררת בבכי בגלל קריאות מהקהל ובגלל חוסר סובלנות לשמוע את דבריה. רגע מזוקק שכולו סדום ועמורה.

http://www.maariv.co.il/journalists/journalists/Article-482312

תגוביות:

1.מאמר מעולה וכל מילה בו אמת. נמאס לראות שוב ושוב את "מנהיגי הימין" מתקפלים ומתרפסים לפני דיקטטורת השמאל החמדנית והפרובינציאלית. רובי ריבלין אף הוא נגוע בחיידק ה"מה יפית" של המתחנפים לשמאל. הגיע הזמן לרדת לשורש הדברים בלי פחד והמאמר של קלמן ליבסקינד הוא מיגדלור לכוון הנכון. יישר כוח!

2.איזה מאמר מרשים. כל הכבוד.

3.מרי רגב פשוט לא מפחדת מתקשורת הסמול.

4.כתבה מדהימה. תודה רבה.

5.מסכים עם כל מילה. כל מנהיגי הימין צריכים להתנהג כמו מירי רגב ולנקות את התיאטראות, התקשורת, האקדמיה והפרקליטות מהמיעוט השמאלני קיצוני ששולט שם, משמיץ את המדינה וחייליה, קורא לחרם ולמעשה מסייע לאוייבינו.

6.מירי רגב, אני מחבקת אותך. את עושה בדיוק את מה שנבחרת עבורו. פעם ראשונה שאני מרגישה שמישהי מייצגת אותי וכמוני מרגישים מאות אלפים. תודה לך על המסירות, המשיכי כך, כולנו איתך.

7.כל יום שעובר ואני קוראת עוד כתבה על האומנים הדורשים חופש ביטוי מצד אחד אך רומסים ברגל גסה את זכות הביטוי לאחר, כמקרה אורטל תמם, אין לי אלא להסכים עם דרכה של השרה מירי רגב.

דרוקר:"זו לא עמדה בטחונית קשוחה, זה טירוף"!

עימות שהחל בטוויטר, בין פרשן חדשות 10 רביב דרוקר לבין חבר הכנסת (הבית היהודי) והעיתונאי לשעבר ינון מגל, גלש לפסים אישיים ולא נעימים באולפן "הצינור".

מגל הציע בחשבון הטוויטר שלו להטיל עוצר על הכפרים הערבים, מהם יצאו מחבלים בגל הטרור הפוקד את ישראל. "שלא ייצאו מהבתים". דרוקר הגיב לו:"פעם הכרתי ינון מגל אחר", ומשם והלאה הדיון הידרדר.

"פעם הוא היה איש שטח, לא היה מוכן לשבת באולפנים, עכשיו הוא יושב רק באולפנים", החל דרוקר אמש (רביעי) בחיוך. "מה שהוא כתב - זה זיעזע אותי כשזה בא ממנו. צריך להסביר לו מה זה עוצר על השטחים. אם מחבל יוצא לבצע פיגוע איום ונורא, אלפי אנשים לא יוצאים מהבית בגלל זה? אם מישהו אצלנו ירצח את אשתו ביפו, תל אביב או רמלה, נגיד לכל השכונה 'אתם לא יוצאים מהבית'? לדעתי זו לא עמדה בטחונית קשוחה, זה טירוף".

מגל הגיב: "זה כן נורמלי. המשוואה בעיניי נורא פשוטה - בסוף הערבים עושים עלינו עוצר. אנחנו לא יוצאים מהבית ולא יכול להיות שנפחד לצאת מהבית. לא יכול להיות שיהודים לא יצאו מהבית לבתי הספר ולגנים, והערבים יסתובבו באופן חופשי. אני בכלל לא מקבל את המשוואה הזו שאנחנו נלחמים בטרור אבל לא בפלסטינים או כל מיני השוואות כאלה, כאילו יש אוכלוסיה שרוצה לחיות בשקט ולעבוד ויש כמה מחבלים שצריך לתפוס ולטפל בהם".

רביב: "לפי אותה לוגיקה, אם מתנחלים חיסלו משפחה בדומא בבקבוק תבערה, אז צריך לשים את כל המתנחלים בעוצר שבלילה לא יסתובבו ויזרקו בקבוקי תבערה"?

מגל:"עושים את הסימטריה הזו וזה לא נכון. הצד היהודי, כשהיה את הפיגוע הנורא בדומא, כולם גינו כולל המתנחלים. כשרצחו את בני הזוג הנקין מול ילדיהם, חילקו סוכריות בכפרים שלהם".

רביב: "היית כאן עיתונאי כשהתפוצצו אוטובוסים, ומלון פארק ומסעדת מקסים. לא זכור לי שאז הצעת להטיל עוצר".

ינון:"לא הייתי מקבל החלטות. הייתי עיתונאי והדעות שלי לא היו כאלה שצריך להציע הצעות. לא עברתי הקצנה בדעותיי, המציאות הקצינה".

רביב:"אז אולי בוא נהרוג אנשים? לא יכול להיות שלא נוכל להסתובב ברחובות, והם ימשיכו לחיות כאילו כלום לא קרה. בוא נשים אותם במחנות ריכוז ולא ייצאו משם, כמו שעשו האמריקנים שלקחו את היפנים ושמו אותם במחנות?".

ינון:"לפי מה שאתה מציע, אנחנו הנאצים"?

רביב:"הרעיון שלך הוא רעיון נאצי. מתי זה נעשה, איפה זה נעשה. אתה מנותק מהמציאות. אצלנו זה לא נעשה אף פעם".

ינון:"תמכת בטיהור אתני של יהודים בעזה, אתה תומך בטיהור אתני של יהודים ביהודה ושומרון ואני הופך להיות נאצי? כשאנחנו יושבים בבית זה נורמלי, כשהם יישבו בבית זה מטורף? אתה מבין כמה התפלק לך השכל"?

http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1153067

תגוביות:

1.ינון קול אמיץ. לא דופק חשבון וצודק. רביב - התנתק מחללית האם.

2.רביב הדמגוג. הטיעון של רביב הוא הנאצים נשמו - הישראלים נושמים - משמע הישראלים נאצים. סגר ועוצר אלו כלים שכל שלטון נוקט נגד אלימות.

אפילו בארצות הברית כשיש מהומות על רקע גזע מוטל עוצר. לכן עד שירגעו המהומות צריך למנוע מהערבים להגיע לאזורים של יהודים. ככלל - אילו הערבים היו מניחים את הנשק היה שלום. אילו היהודים היו מניחים את הנשק - לא היו יהודים.

3.מספיק דרוקר עם השטויות שלך. נהיית כבר בלתי נסבל. ינון המדהים החזיר לך מנה אחת אפיים.

4.דרוקר ידוע כשקרן, עכשיו הוא גם דמגוג. דרוקר נמנה על אלה שמביישים את מקצוע העיתונות, אם בכלל יש לו היום כבוד. הרי הוא ידוע בתחקיריו שמסרסים את האמת. עכשיו הוא גם מתגלה בשינאתו לאלה שלא נמנים על המחנה שהוא תומך בו. זוכרים את "עבודתו העיתונאית" רוויית השינאה נגד נתניהו בבחירות, יחד עם בן כספית שכתבותיו נוטפות משטמה לנתניהו? לא לחינם שני כתבי חצר אלה עובדים בקן הצרעות שנקרא "ערוץ 10 ". שני אלה הם אחת הסיבות שחדלתי לצפות בערוץ 10.

5.ינון חד כתער וקוצר את השוטים כמגל.

6.ערוץ 10 מלא באנשים מהסוג של דרוקר. מכנה את העם שלו נאצים.

7.אין גורם רישמי שקבע שאת הרצח בדורא ביצעו יהודים. מיד לאחר רצח זה, התבצעו בדורא עוד שני פיגועים דומים, שידוע בוודאות שבוצעו על ידי מקומיים על רקע של חיסול חשבונות בתוך הכפר. כל אחד בעל שכל ישר יסיק את המסקנות לגבי הפיגוע הראשון!!!

8.על פי דרוקר אנחנו הנאצים והערבים הם קורבנות השואה. איזו חוצפה ועוד הוא דופק על השולחן שזה ייראה שזה בוער לו.

9.החיילים של רביב מ- v15 מגיבים פה.

10.ראיתם פעם שמאלן אשכנזי שמדבר כך לטיבי, זאחלקה או זועבי?

11.דרוקר אדם נאלח, מגעיל, שונא ישראל וישראל שונאת אותו. בגללו הרייטינג של ערוץ 10 מתחת לגרביים המסריחות של אבו מאזן החבר שלו...

12.ינון מגל כל הכבוד. מדבר לעניין. חד וחלק. דרוקר תעשה טובה ועזוב אותנו. אתה יכול לעבור לרשות.

13.כמה דברי איוולת מדבר דרוקר וכמה לא לעניין. קשקשן עם מצלמה.

14.דרוקר על תכעס. ינון 10 רמות מעליך.

15.מי צריך אויבים כשיש לנו דרעקרים?

16.כשאני שומע את רביב דרוקר אני חושב שזאת בדיחה או מצלמה נסתרת...הבן אדם פשוט לא שפוי.

17.לסגור את ערוצי ההסתה של ערוץ 10, ערוץ הרשות וערוץ החמאס.

18.אחרי אורלי וגיא הגיע רביב דרוקר. ינון אתה גדול. אתה מוריד להם את המסיכה. נראה מי הבא בתור. אולי בזכותך יסגר ערוץ 10.

19.מגל לראשות המדינה. כל סמולן שמתנצח עמו יוצא חסר נוצות.

20.רביב אתה הקאפו.

21.רביב אתה חלאת המין האנושי. אתה משקר לעצמך. הזוי מי שולט בתקשורת.

22.רביב האם יש לך הוכחה שמתנחלים חיסלו משפחה ערבית? האם בית המשפט לא פקטור בעיניך? רביב סייען טרור!

23.רביב דרוקר = נציג v15 בחדשות 10.

24.האשכנזים תמיד מוזילים את השואה. אני לא זוכר שהיהודים רצחו גרמנים ברחובות. איך הטיפש מעיז להגיד מחנות ריכוז.

25.תקשורת השמאל האשכנזי מתחילה להיות אלימה ככל שהטרור מתגבר.

26.שמאלנות היא מחלת נפש שלא מאפשרת חשיבה הגיונית.

27.דרוקר פרובוקטור שמאלני עם מנטליות גלותית, שמשמש פרקליטו של השטן.

28.כל הכבוד לינון. דרוקר דמגוג.

29.אין אין על ינון מגל. כל פעם מפתיע מחדש. מקסים, נהדר, ברכה לפוליטיקה. טוב שיכניס לדרעק הזה שמגן על רוצחים.

30.לא ייאמן מה נהייה מהעיתונאי ההזוי הזה. אם הוא רוצה לנקוט עמדה אין בעיה אך שיעשה זאת בפוליטיקה ולא בתחפושת של עיתונאי. אנשים כדרוקר מבזים ומורידים את הערך של עיתונות חופשית. בגלל הזויים כאלה רצוי ומתבקש להפעיל צנזורה חמורה על התקשורת.

לא מזמן הוא הסביר בראיון ל'הארץ' כי מטרתו הייתה תמיד לפנות ל"מסות" של הציבור, "להכעיס אותם, לטלטל אותם. לתת להם בראש עם פטישים של 5 קילו, בום, בום, בום, ולהזיז אותם. בסוף, אם לא הקמתי אותם מהכורסה, נכשלתי... הרף שהצבתי לנו, מה שרצינו לעשות, הוא לגרום לצופה לקום מהכורסה, לחפש נבוט, לצאת לרחוב ולדרוש שינוי".

אך על איזה שינוי בדיוק מדובר?

ובכן, די ברור – להפיל את הממשלה ולהחליף את השלטון.

צברי הוא איש שמאל מובהק – ודעתן.

בשנת 2012, בתקופה שהיה חבר במועצה הציבורית של 'הקרן החדשה לישראל', זו שלקחה חלק מרכזי ביצירת הסדרה, דיבר צברי בכנס השמאל הישראלי והסביר כיצד להתחבר לעם ו"להיות רלוונטי".

"חוק הדיור הציבורי", הסביר, "היה המקום שבו הפכנו רלוונטיים". לא מתחברים לעם "דרך הראש", פרט צברי את משנתו, אלא "דרך הרגש". איך עושים את זה? "קוראים תיגר על כל המציאות". וזה בדיוק מה שהוא ניסה לעשות באמצעות 'מגש הכסף'.

למעלה ממליון איש צפו בסדרה בעשרת הימים הראשונים להקרנתה. אך אם צברי ושותפיו ציפו להציף שוב את הרחובות באנשים, בדומה למחאה החברתית של 2011, ניתן כבר לקבוע בזהירות שהם פספסו את המטרה. והכישלון הוא בעיקר מפני שהסדרה מצטמצמת לכדי מניפסט פוליטי.

מדובר בסרטון בחירות ארוך ומתוחכם, ותו לא. אם לא די במשנתו של יוצר הסדרה כדי להוכיח זאת, התמונה מתבהרת כאשר בוחנים את רשימת הגופים המעורבים בהפקתה, המופיעים בסיומו של כל פרק.

ברשימה ניתן למצוא את קרן פרידריך אברט, שפועלת בין היתר למען קידום המשנה הכלכלית הסוציאליסטית. עוד ברשימה מכון 'מולד', הממומן גם הוא על-ידי הקרן החדשה, שמטרתו לקדם את השמאל בישראל ולנגח את הימין; גם הוא סיפק נתונים וייעוץ. וכמובן, 'הקרן החדשה לישראל' שאותה כבר הזכרנו.

כאשר עושים מאמץ לייצר מניפסט פוליטי באצטלה של "מורה נבוכים למציאות הישראלית", התוצאה המתקבלת היא ערבוביה של עובדות חלקיות, אידאולוגיה במסווה של מידע אובייקטיבי, וכמובן, עיוותים מכוונים.

לקינוח, פרק פילוסופי בן שעה על הפערים בין האידיאל הסוציאליסטי למציאות הישראלית. לאור כל האמור לעיל, אי אפשר לומר שזה לא היה צפוי.

אך כמובן שלא די בדברים הללו כדי להפריך את הטענות המופיעות בסדרה עצמה. הן רק מראות את האינטרסים החבויים שעומדים מאחוריה. עתה, משהבהרנו זאת, נתחיל לפרק את הטענות השונות אחת-אחת.

הטרגדיה של גיא רולניק

גיא רולניק, אחד העיתונאים המשפיעים בארץ, יודע לזהות היטב בעיות רבות בכלכלה הישראלית, ואף להשפיע על השיח הציבורי והפוליטי בצורה בולטת. מדובר באדם שלוקח את העבודה שלו ברצינות, והוא נוגע בבעיות אמיתיות שקיימות במשק הישראלי. זו כנראה גם הסיבה שכמעט שלא ניתן למצוא ביקורות על הפרק הזה ברשת.

למרות זאת, האג'נדה הפוליטית העוטפת את הסדרה מטשטשת את טיעוניו של רולניק והחיבור לזליכה וגוטווין מכניס אותם להקשר מפוקפק.

הפרק נגמר בקריאה סתמית לצאת למחאה ברחובות, כשלא ברור על מה בדיוק צריך למחות. מדובר בלא פחות מטרגדיה. במקום להציג בעיות באופן ברור ואת פתרונן, כפי שרולניק יודע לעשות היטב בדרך כלל, הכל הולך לאיבוד בתוך הבור העמוק של 'מגש הכסף'.

הפרק נפתח בטענה כי רמת הפריון בישראל נמוכה יחסית, בעוד ההוצאות הולכות וגדלות. משמעות המושג פריון היא כמות הערך הכלכלי שעובד מייצר בשעת עבודה, ביחס לתשומות. לדוגמא, עובד יפני מייצר 3 מכוניות בשעה לעומת עובד תורכי שמייצר מכונית אחת. הנתונים האלו מגובים במידע אובייקטיבי ואמין. ובכן, הפריון לשעת עבודה בישראל נמוך בכ-24% ממוצע ה-OECD, והפריון הכללי לעובד נמוך בכ-13%:

גרף 1

גם מחירי המזון גבוהים משמעותית מממוצע ה-OECD, מחירי הדיור עלו וההוצאות על הרכב בישראל גדולות באופן ניכר.

אך למרות זאת, הנתונים שרולניק מציג נלקטו באופן סלקטיבי. על אף הבעיות הרבות של המשק הישראלי, יש לו לא מעט חוזקות ובשנים האחרונות נרשמת מגמת שיפור ברורה.

לאחרונה הוציא 'פורום קהלת' דו"ח על מצב הכלכלה הישראלית שמציג נתונים רבים, אבל מזכיר גם נתונים שרולניק "שכח", כמו למשל את העובדה שההכנסה בישראל עלתה; שמצבו של שוק העבודה מצויין; שחרדים וערבים מצטרפים יותר ויותר למעגל העבודה. אבל 'מגש הכסף' רצתה לספר סיפור מסויים, ולכן העובדות האופטימיות והחיוביות ביחס למשק הישראלי לא הוזכרו.

גרף 2

למרות הצגת תמונה חסרה, עדיין נותרו שתי שאלות נכונות: מדוע הפריון נמוך וההוצאות גבוהות, ובנוסף, מה אפשר לעשות כדי לפתור את המצב.

לדעתו של רולניק שורש כל הצרות היא בעיית "הריכוזיות". נושא זה הוא ספינת הדגל של העיתונאי, כפי שידוע לכל מי שקורא דה-מרקר בשנים האחרונות: הבנקים, חברות הפנסיה, חברת החשמל ושאר המונופולים שולטים בכסף שלנו וקובעים את המחירים, ולכן השוק החופשי לא עובד, כולם מרוויחים פחות וצריכים לשלם יותר.

אך למרות שרולניק מזהה נכון את הבעיה, הוא רחוק מלהבין את הפתרונות.

"משל הפרדס" בו פותח הפרק מגלה בעצם את הכשל הבסיסי: הממשלה, האמונה על טיפוח הכלכלה לטובת האזרחים, נכשלה בתפקידה, ולכן היא צריכה לתקן את הכלכלה באמצעות רגולציה חדשה. וכאן הבן שואל: אם הרגולציה הסבוכה והקשרים האמיצים בין המונופולים לממשלה הם הבעיה, כיצד היא תיפתר על-ידי עוד רגולציה? מה יעשו עוד פקידים שלא עשו הפקידים שלפניהם?

הדרך הטובה ביותר לפתור את הבעיות בכלכלה היא להקטין את גודל הממשלה, לצמצם את מעורבותה במשק וממילא להקטין את מידות החיכוך שלה עם בעלי העניין השונים. הורדת חסמים, קיצוץ במסים ופתיחת השוק לייבוא יעשו פלאות למשק באופן שגדודים שלמים של משרתי ציבור נאמנים לא יצליחו לעולם. ואפילו אם הם קוראים אדוקים של 'דה-מרקר'.

חוקרי משרד האוצר ניתחו לאחרונה את מקורות הצמיחה בישראל מאז קום המדינה. מסקנותיהם, משום מה, נעלמו מעיניו של רולניק, זליכה וגוטווין. בין השנים 1964 – 2000 למשל, גורם מרכזי בצמיחה היה הפתיחות לסחר חוץ. העלייה בשיעור המס רק הזיקה לצמיחה. המחקר מצא כי בתקופה האחרונה, הירידה בהוצאה הממשלתית על ביטחון, וגם כן הירידה במסים, השפיעו לטובה על הצמיחה.

אך הפתרון הזה זר לגיא רולניק, שכפי שמתברר רחוק מלהיות איש השוק החופשי. בניגוד לסוציאליסטים המושבעים הוא אולי תומך בחיסול כוחה של ההסתדרות והכלכלה המתוכננת, אך בדומה להם הוא מטיל את כל האחריות על הממשלה ופקידיה. הסיפור על מנותח הלב שמעשן בשרשרת בלובי המחלקה כדי להירגע מתאים כאן במיוחד.

זליכה על הסף

ירון זליכה היה אחד הצעירים הבכירים ביותר במשרד האוצר אי פעם. בגיל 33, מאנונימיות יחסית וכמעט ללא ניסיון קודם, נתניהו הצניח אותו למשרת החשב הכללי היוקרתית. לצורך השוואה, ממוצע גילאי החשבים הכלליים לדורותיהם הוא 42. אבל איפשהו במהלך הדרך, העסק השתבש. אם זכורה לכם העיתונות הכלכלית מ-2007, כמעט בכל שבוע התפרסם סכסוך כלשהו שזליכה היה מעורב בו. אגב, זליכה היה מסוכסך גם עם אולמרט וגם עם הירשזון – ושניהם, התברר מאוחר יותר, היו מושחתים – כך שזליכה בהחלט צדק במלחמתו בשניים הללו, ויש לתת לו את מלוא ההערכה על כך. עם זאת, התמונה הכללית של הקריירה שלו מורכבת יותר ורבת סתירות. שלא במפתיע, בתוך הפרק של זליכה ב'מגש הכסף' מוגשת לציבור רק גרסתו שלו לאירועים.

בסרט הוזכר, אמנם, שכל צמרת האוצר יצאה נגד זליכה, אך הדבר נועד לשרת את תדמית ה"קדוש המעונה" שלו, ולא להצביע על בעיות שעשויות להיות בדבריו. לדוגמא, בכתבה של טל לוי ב'דה מרקר' מ- 2007, פורסם דבר הריב בין זליכה לעדי רבלין, שהיה מנהל החוב הממשלתי. זליכה האשים את רבלין בכך שנסע לחו"ל על חשבון חברה בעלת קשרים עם הממשלה, וחמור מכך, בכך שנציב המדינה קידם את מינויו של רבלין באופן לא כשר. בתגובה, רבלין אמר שזליכה עצמו נסע לחו"ל פעמים רבות על חשבון חברות פרטיות, שהוא לא ביצע מכרזים לתפקיד משנה החשב הכללי והסגן, ושהוא תופר מכרזים. השיא היה בכך ששמואל הולנדר, נציב המדינה דאז, יחד עם רבלין, הטילו ספק בשפיותו של זליכה. בלשונו של רבלין: "אני תומך ומצטרף לדברי נציב שירות המדינה שנאמרו היום ולדעת רבים וטובים אחרים, שהתבטאו לגבי בריאותו הנפשית של החשב הכללי. מדובר באדם מעורער ויש על זה הסכמה די נרחבת. יו"ר הקואליציה אמר זאת וגם אחרים".

לאחר עזיבתו את משרד החשב הכללי, זליכה חזר לקריירה בקריה האקדמית אונו ובשוק הפרטי. בין היתר נשכר על-ידי מונופול הסלולר על מנת להילחם ברפורמה החשובה בדמי הקישוריות. קראתם נכון: לוחם הצדק נלחם לטובת מונופול שפוגע בכיס האזרחים.

במהלך השנים הפך זליכה לאחד הקטגורים הראשיים של המערכת הכלכלית בישראל. ככזה, הוא היה שותף מרכזי בהעלאה לסדר היום של שלל נושאים, ובראשם המלחמה בריכוזיות ובמוקדי הכוח השונים בכלכלה. המהפך שזליכה עבר הוא די מדהים. ממינוי פוליטי של נתניהו כחשב הכללי במשרד האוצר, הוא הפך לפעיל בולט במחאה החברתית ולתומך נלהב של שלי יחימוביץ'. בבחירות האחרונות, זליכה גיבש את המצע הכלכלי של מרצ. ואם לא די בכך, בימים אלו פורסם שזליכה מונה ליועץ הכלכלי החדש של יו"ר ההסתדרות. מבולבלים? גם אנחנו.

אבל כמו קורות החיים שלו, גם הנתונים שהוא מביא מבולבלים למדי, ויעידו הביקורות הרבות ברשת לטענותיו. כפי שניתן לראות למשל כאן, כאן וכאן. כמה דוגמאות יסבירו את הבעיה.

הכלכלן אורי כץ התמודד באופן מקיף עם רבות מהטענות של זליכה. הוא הראה למשל כי גודל הדירות לא ירד; שהורדת הריבית היא לא האשמה העיקרית בעליית מחירי הדיור; שהצריכה הפרטית לא נמוכה כפי שזליכה טוען; ושנתוני האבטלה בישראל טובים למדי גם בטווח הארוך.

טענה מרכזית אצל זליכה היא שישראל היא בין המדינות העניות והאי-שוויוניות ביותר במערב, למרות שהעובד הישראלי עובד הרבה יותר ממקביליו.

אך מה שזליכה לא מציין (או לא בדק?) היא העובדה שמדד אי-השוויון הקלאסי לא משקלל את המבנה הגילאי של המדינה, ולא מתחשב באחוז הילדים והקשישים שאינם עובדים. כפי שהראו חוקרי פורום קהלת, האמת היא שאם משקללים את אחוז הילדים הגבוה בישראל ביחס לעולם, מתרחש קסם מופלא: ישראל יורדת למקום ה-15, מקום טוב באמצע.

גרף 3

זליכה שוכח עוד כמה דברים על אי-שוויון: למשל, העובדה שמקומה של ישראל במדד משתפר באופן מתמשך החל מ-2009. או העובדה שמדד אי-השיוויון לא עוסק בעוני אבסולוטי, אלא רק באי-שוויון יחסי, וכי מצבם של האזרחים בעשירון התחתון עשוי להיות לא רע אפילו אם הפערים בינם לבין העשירון העליון גדולים מאוד.

למשל, כשבודקים את מצב ההכנסות בעשירונים התחתונים כמובן שהתמונה המתקבלת שונה לחלוטין. בין השנים 2005 - 2011, הכנסות החמישון התחתון בישראל גדלו ב-12.6%, לעומת גדילה של 1.8% בלבד בכלל המדינות המפותחות.

גרף 4

מתמטיקה של תפוחים ותפוזים

זליכה עושה כמה מניפולציות נוספות בשביל לשכנע את הצופים. באופן מוזר למדי, כשהוא עוסק בשעות העבודה השנתיות לעובד במשק, הוא בוחר בנתוני שנת 2008, למרות שהסדרה צולמה ב-2013. ב-2008, עובד ישראלי עבד 1,929 שעות עבודה שנתיות בממוצע. ב-2014 לעומת זאת, אותו עובד עבד 1,853 שעות בממוצע בדומה לאיסלנד ולאירלנד. ישראל לצערנו עדיין מעל ממוצע ה-OECD (שעומד על 1,770 שעות), אך המגמה ברורה: ירידה של 76 שעות בממוצע שנתי. חדשות טובות, לא? למה זליכה לא מספר לנו את זה?

וזו לא דוגמא יחידה: זליכה והעיתונות הכלכלית בישראל מצליחים להסתיר את המגמות החיוביות בכלכלה הישראלית כבר לא מעט שנים, ובוחרים להציג רק את הנתונים השליליים.

גם בפרק הצגת ה"פתרונות", טיעוניו של זליכה לא חפים מבעיות. כך, למשל, כשהוא דן בנושא החוק לעידוד השקעות הון והפטור ממס (או ההנחות) שהוא מעניק לחברות הגדולות. נכון, אמנם, שיש משהו לא הוגן בהענקת הנחות מס רק לחברות מסוימות, והיה עדיף להנהיג שיעור מס אחיד ונמוך לכולם (מדיניות שזליכה לעולם לא יקבל, כי היא לא פרוגרסיבית). אך אי אפשר להכפיש את המדיניות הזו בלי להכיר ביתרונות שלה למשק: בסיוע החוק לעידוד השקעות הון הגיעה לישראל אינטל, והחוק אף מעודד חברות בינלאומיות כדוגמת טבע להישאר בישראל. בנוסף, החוק גם מפצה על נטל הרגולציה יוצא הדופן של ישראל.

החברות הגדולות מעסיקות כאן אלפי עובדים שתרומתם לכלכלה לא תסולא בפז. ואם החשב הכללי לשעבר דואג להכנסות ממסים, הוא יכול להירגע: העובדים הללו משלמים מס הכנסה, ולמרות ההנחות, החברות עדיין משלמות את מסיהן. כהוכחה, ניתן לראות באופן כללי שלאחר הקיצוצים במסים שנתניהו ביצע ב-2003 כשר אוצר, ההכנסות ממסים דווקא עלו. גם האבטלה היום נמצאת בשפל. עדיפה חברה שמשלמת מסים בישראל, ואפילו מעט יחסית, על פני חברה שלא נמצאת כאן בכלל. לא ככה?

גם בנושא הגז זליכה מציג טענות חלקיות. כפי שפורסם ב'מידה', הטענות הנפוצות בדבר מחירי הגז ורווחי החברות לא מדויקות בלשון המעטה, אך זליכה, כדרכו, מתעניין בהכנסות המדינה (חשב כללי, נו).

הכנסות המדינה מהגז בנויות ממספר מרכיבים, הכוללים תמלוגים ישירים, וסעיפי מס שונים. כשמתחשבים בכל המרכיבים, המסוי הכולל של הגז בישראל הוא גבוה למדי ונע בין 60 ל-70 אחוז. גבוה יותר מאוסטרליה, קנדה, ארצות-הברית ובריטניה. אך זליכה לא מציג זאת.

במקום זאת, באופן מדהים למדי, בוחר זליכה להציג רק מרכיב אחד – התמלוגים הישירים בישראל – ולהשוות אותו למסוי הכולל במדינות אחרות. לא נשתמש במילים חריפות מדי, אך כשאתה משווה תפוחים לתפוזים מה הפלא שיש פערים גדולים?

דני גוטווין והסיפור הכי טוב ששמעתם השבוע

הסיפור של גוטווין הוא על הקונספירציה של הימין לשימור השלטון.

לא נלאה את הקוראים בכך מעבר למה שמלאה גוטווין את הצופים, אך בקצרה מדובר בסיפור כזה: עד שנת 1977 הכל היה טוב. ההסתדרות שלטה במשק והמדינה הייתה סוציאל-דמוקרטית ומתקדמת. ואז קרה המהפך: הליכוד יצר אינפלציה בכוונה לשמר את שלטונו, השקיע בהתנחלויות כדי לשמר את שלטונו, ואימץ מדיניות "ניאו ליברלית" כדי – ניחשתם נכון – לשמר את שלטונו.

סיפורים בצד, נתייחס לעובדות: השוק החופשי, או "הכלכלה הניאו-ליברלית", הובילה לתוצאות חיוביות בכל העולם, והעלתה את הצמיחה והעושר לכלל האזרחים. מדובר בעובדות אמפיריות. האם הליכוד טעה בכך שהוא הוביל את ישראל ממצב של משק פרוטו-קומוניסטי כושל למצב של כלכלה חופשית ומשגשגת? האם גוטווין מודע לכך שבשנת 2000, 85% מהצמיחה במשק הגיעה כתוצאה מסחר בינלאומי? שנטל המס השפיע באופן שלילי על ההכנסות ממס ועל הצמיחה? שהצמיחה בישראל גבוהה ממדינות ה-OECD באופן די עקבי?

הצמיחה הישראלית מצוינת

כמו רבים אחרים גם גוטווין משווה את ישראל לפינלנד ומציג אותה כדוגמה למשק אידאלי. ובכן, כדאי להכיר במה מדובר: פינלנד הרבה יותר חופשיה כלכלית מישראל (או "ניאו ליברלית"), ובמדד החופש הכלכלי היא נמצאת במקום ה-19, לעומת ישראל שנמצאת במקום ה-33. והסוד ה"סוציאל דמוקרטי" שלה שונה לחלוטין מהאופן שבו מציגים אותה גוטווין וחבריו, כפי שהסביר פרופסור עומר מואב: "מדינות סוציאל דמוקרטיות מוצלחות, כמו למשל דנמרק, פינלנד ושוודיה, עובדות על עקרון של כלכלת שוק תחרותית, בשילוב עם מסוי כבד וחלוקה מחדש של ההכנסה דרך בריאות, חינוך, קצבאות ועוד. לצורך יצירת משק תחרותי לא הססו במדינות הללו להפריט, לצמצם את כוחם של ארגוני עובדים, לצמצם את הקביעות של העובדים במגזר הציבורי ולחשוף את התעשייה והחקלאות לתחרות בינלאומית על-ידי הסרת חסמי יבוא. הפוך מהחלום של גוטווין, וממש לא מדינת ישראל לפני מהפך 77".

גם ביחס למערכת הרפואה בישראל גוטווין טועה ומטעה. למרות כל הבעיות שגוטווין מעלה, על-פי ה-OECD, מצבה של מערכת הבריאות הישראלית לא רע בכלל. למשל, מדד 'החיים הטובים' מצא ש-80% מאזרחי ישראל מדווחים על מצב בריאות טוב, לעומת 68% בממוצע במדינות ה-OECD. אורך החיים הממוצע בישראל הוא 82, לעומת 80 בממוצע במדינות ה-OECD.

הסיפור של גוטווין בנוגע לעבודה המאורגנת מוזר אפילו ביחס לטענות אחרות בסדרה. בעוד שכולנו סובלים מוועדי הרכבת, הנמלים וחברת החשמל, גוטווין מנסה לשכנע את הצופים שכדאי שכל המשק יהיה מאורגן. לא פחות ולא יותר. בפרק הראשון רולניק בעצמו מספר לנו כיצד ההסתדרות והמונופולים הממשלתיים הורסים את המשק הישראלי, ואז מגיע גוטווין ומספר לנו בדיוק ההיפך. לך תבין. אפילו בתוך הסדרה עצמה, חיים רמון מכנה את גוטווין בכינוי "בולשביק".

התארגנות עובדים כשלעצמה היא לא דבר רע בהכרח. הבעיה נוצרת כשבמקרים רבים ההתארגנות היא מושחתת ולא יעילה, והיא מגוננת על עצמה באמצעות שביתות, משכורות מנופחות ושימוש בכוח פוליטי לא הוגן בשביל להשיג את מטרותיה. בארצות-הברית למשל, רוב המורים מאוגדים ותקציב החינוך עולה כל הזמן, אך העלייה בהשקעה הכספית לא מתואמת כלל עם ההצלחה של המורים. התוצאות של מערכת החינוך בארצות-הברית הן גרועות.

אל תקנו את הלוקשים

למרות היומרה של הסדרה להציג עובדות שהן "מעל הפוליטיקה", אין לחמוק מהאמת: 'מגש הכסף' נוצרה ככלי נוסף לחיזוק השמאל הישראלי. לאחר שנכשל שוב ושוב בשדה המדיני, מבין השמאל כי הסיכוי האחרון לזכות בשלטון יגיע משינוי סדר היום הציבורי לכיוון כלכלי חברתי. שם, כך מקווים בשמאל, הקנאה והפופוליזם יעשו את שלהם.

אלא שגם כאן, העובדות מורות ההיפך: מה שהישראלים זקוקים לו הוא יותר חופש, יותר "ניאו-ליברליזם" ויותר צמיחה. או בקצרה: יותר ימין בשלטון.

http://mida.org.il/2015/11/23/%D7%9B%D7%9C-%D7%9B%D7%96%D7%91%D7%99-%D7%9E%D7%92%D7%A9-%D7%94%D7%9B%D7%A1%D7%A3/

תגוביות:

1.מתחת למגש הכסף מסתתרת הקרן החדשה לישראל ומכון מולד ועוד ארגוני שמאל. מה לעשות שאנשים לא קוראים וחוקרים בצורה ביקורתית?
כמה צופים הסתכלו בכתוביות הקטנות שרצות בסוף הפרק ושם לפתע מופיעים אותם עוזרים ומפיקים שהרקע שלהם לא מותיר מקום לספק לגבי כוונותיהם ומה שמסתתר מאחורי המגש?

התשובה היא שרוב האנשים לא טורחים לבדוק וכך קל מאוד לשטוף את מוחם ולארגן תחושת קורבנות ותסכול מלמטה כדי ליצור תסיסה חברתית ואז יבואו כל הזליכות והשפירות והיוסי מזרחי להמציא פתרונות מוכנים מראש לאותן בעיות מומצאות.

2.הסיבה לציון רקעו של צברי ושל משתתפי הסדרה באה להראות על המגמתיות ועל חוסר האובייקטיביות שלה ועל השימוש הבוטה באמצעי תקשורת לגיטימי להשגת מטרות פוליטיות דרך ובאמצעות מנגנון שטיפת מוח יזום ומתוכנן.

3.בשמאל מסבירים את המלחמה בגז: אם ישראל תייצא אנרגיה אף אחד לא יחרים אותה

כך כותבים בארגון מולד שמקבל מימון שוטף מהאיחוד האירופי ומארגון הקרן החדשה:

בריתות עם תאגידי אנרגיה בין-לאומיים הן תעודת ביטוח עבור ממשלת הימין: יצואניות אנרגיה אינן מוחרמות בעולם. מתווה הגז ישרת את תכנית הימין לסיפוח השטחים. האופוזיציה, במקום להציג מדיניות-נגד קוהרנטית, מתלבטת בין "דגל מדיני" מטושטש לבין "דגל כלכלי".

http://canthink.molad.org/articles/%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%95%D7%94-%D7%94%D7%92%D7%96-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%AA-%D7%90%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%97-%D7%94%D7%A9%D7%98%D7%97%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%99-%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%96%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%94

בריתות עם תאגידי אנרגיה בין-לאומיים הן תעודת ביטוח עבור ממשלת הימין:

יצואניות אנרגיה אינן מוחרמות בעולם. מתווה הגז ישרת את תכנית הימין לסיפוח השטחים. האופוזיציה, במקום להציג מדיניות-נגד קוהרנטית, מתלבטת בין "דגל מדיני" מטושטש לבין "דגל כלכלי".

http://canthink.molad.org/articles/%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%95%D7%94-%D7%94%D7%92%D7%96-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%AA-%D7%90%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%97-%D7%94%D7%A9%D7%98%D7%97%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%99-%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%96%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%94

קרדיט לחשיפה: האקדמיה לימין

https://rotter.net/forum/scoops1/269568.shtml

מה שראינו אתמול בחדשות ערוץ 2, המשך לתחקיר ששודר בשבוע שעבר בעובדה על פעיל השמאל עזרא נאווי, היה מאיר עיניים, לפחות לכל מי שלא מתעקש לעצום אותן נוכח המציאות. ארגוני שמאל קיצוני המסייעים ביודעין לערבים לפגוע בישראל, והכל במסווה של ארגוני זכויות אדם, למשל שוברים שתיקה ורבנים לזכויות אדם משלמים מזומנים לפדופיל נאווי, למי שבשם זכויות האדם מסגיר בני אדם לעינויים ומוות , הופכים אותו לקבלן הביצוע של המלחמה שלהם בישראל. מה עוד צריכים אזרחי ישראל כדי להבין מי הם ומה הם "בצלם", ו"שוברים שתיקה", ו"רבני זכויות הערבים" ועשרות דומיהם, הפועלים במימון ממשלות זרות והקרן לישראל חדשה? הכסף של הקרן הזו, באמצעות עזרא נאווי שנעצר אתמול, סייע ברצח מי שהיה מוכן למכור אדמות ליהודים. זה הפרצוף האמיתי של השמאל הישראלי.

תגוביות:

1.פעם היה כאן שמאל ציוני ושפוי שידע להבחין בין אויב ואוהב. אי יכולתו של מחנה פוליטי זה לזכות באמון הציבור ולגבור על הימין בבחירות דמוקרטיות, העבירה רבים מתומכיו על דעתם. ראשי מפלגת העבודה ומר"צ ממלאים פיהם מים ונמנעים מלגנות את המעשים השפלים של אלו המתקראים "פעילי זכויות אדם". כעת מסתבר שלא מדובר ב"עשב שוטה", אלא בערוגה רקובה. עבריין המין המורשע עזרא נאווי קיבל כסף מ"שוברים שתיקה" ו"רבנים לזכויות אדם" ושימש קבלן ביצוע שלהם ביהודה ושומרון. אלון ליאל, בכיר לשעבר בשירות החוץ שכיהן כשגריר ישראל בטורקיה, מתועד (ההקלטות המרשיעות נמסרו לידי תחקירני "עובדה". *כך טען שמעון ריקלין*) בשיחה עם פעילי "שוברים שתיקה", בה הם דנים בדרכים להוצאת ישראל מהאולימפיאדה, ובסיכול מינוי דני דיין לשגריר בברזיל. היכן הגינויים? מדוע יצחק הרצוג, זהבה גלאון ומנהיגי שמאל אחרים אינם מתנערים מהפעילויות החתרניות הללו ומוקיעים את האנשים שעוסקים בהן? שנאת נתניהו מכשירה הכל?

2.הסיפור האמיתי הוא בגידת ארגוני השמאל במדינה ולא שום הצתה. ושוב ברגעי לחץ מופיעה חרדת הסמכות של המחנה הלאומי, הצורך להתנצל, המגננה המתמדת. עד שמחלת הנפש הזאת לא תסתיים, לא יסתיים שלטון השמאל בתודעה.

3.אריה אלדד: עזרא נאווי מקבל תשלומים במזומן מ"שוברים שתיקה", ומקבל תשלום מ"רבנים לזכויות אדם". ארגונים "יפי נפש" "לוחמי צדק" לוחמים למען "זכויות האדם" של הערבים. קבלן הביצוע שלהם בשטח - פדופיל, פרובוקטור בשכר, ומי שמסגיר לעינויים ורצח ערבים שלהם, בעיני נאווי ושולחיו - אין זכויות אדם. שני הארגונים מקבלים מימון - בין השאר - מהקרן לישראל חדשה. כך מממנת הקרן הטמאה הזאת את מי שמוסר סוחרי קרקעות ערביים לעינויים ורצח. עזרא נאווי מצולם משלם כסף למפגינים ערביים שכירים, מאלו שמשתתפים עבורו בפרובוקציות שהוא מארגן. כך שותפה הקרן לישראל חדשה במימון פרובוקציות בתשלום נגד מדינת ישראל, כך היא שותפה במימון הסגרה ורצח של סוחרי קרקעות. במסווה של ארגון "לזכויות אדם" - הם רומסים זכויות אדם. שותפים באחריות לעינויים ורצח. עזרא נאווי נעצר הערב בנתב"ג כשניסה לברוח מהארץ. יש לקוות שגם מי שמימן אותו יברח מכאן בקרוב.

4.השמאלנים והערבים מגלגלים ביניהם אלפי ש"ח כדי לפעול נגד ישראל. ערבים מקבלים מאות ש"ח להשתתף בהפגנות והשמאלנים מעבירים אחד לשני כסף כדי לפעול נגד ישראל. הגיע הזמן לאסור מימון של אירגונים פוליטיים ע"י מדינות זרות וגורמים עוינים! מספיק!

https://www.facebook.com/pages/Arieh-Eldad-אריה-אלדד/149782518386564

עוותה עם אילנה דיין - מתוך מהדורת השבט

https://www.youtube.com/watch?v=iQP_SQ_SNBs#t=11

2."יכול להיות מצב שבו אומר: לא שווה לקיים את החברה הזו, ואז מלחמת אזרחים לא תפחיד אותי" – (משה נגבי - הפרשן המשפטי של קול ישראל – מתוך 'על דמוקרטיה וציות').

3." …היכולת שלי לראיית מתנחלים כבדים היא מאד מוגבלת. אני יכולה לשבת מולם ולשנוא, ועם הזמן זה רק מחמיר. שיעברו דירה, שיקבלו פיצויים נדיבים מאד, יגיעו המאכרים ויאללה, נגמר. התוצאה של ההיאחזות הזאת נראית לי שואתית".

4."אני מעדיף לסכן את בטחון הישראלים כדי לעזור לפלשתינים. עשיתי את זה נגד בטחון ישראל". (יצחק רבין ג"רוזלם פוסט 28 פברואר 95).

5.המשוררת דליה רביקוביץ - בעלת פרס ישראל בפופוליטיקה. היא פתחה את הדיון ( 2001 ) בהמלצה לכל עם ישראל להגר לחו"ל בגלל שבארץ "סובלים" ועדיף "להינות". היא טענה שהיא מתכוונת להגר ללונדון רק שעדיין לא השיגה את הכסף. והוסיפה הגברת… כל הכבוד לצבא השחרור הפלסטיני".

6.אסי דיין:"החזון שלי הוא שאנחנו הולכים לקראת מלחמת אזרחים… אני מאמין שערביי ישראל כולם ילכו בקרוב עם השמאל, ויתחילו פרעות בישראל. אני ממש מאמין שתהיה מלחמת אזרחים על-רקע מדיני. אני חושב שיום אחד הממשלה תצטרך לירות בהם ואני מאמין לאנשי גוש אמונים כשהם אומרים 'על גופותינו' ולכן זה יהיה על גופותיהם". (דיין, העולם הזה 4.7.79.).

7.א.ב. יהושע: "וכיוון שכנראה בעוד חמש שש שנים תהיה לנו מלחמת אזרחים קטנה כאן (אין מה להיבהל מזה, הטובים שבעמים ניהלו מלחמות אזרחים) רצוי ככל האפשר לשמור על ערוצי התקשורת, פשוט כדי לצמצם את הנפגעים מכל צד". (מעריב, ראש השנה תשמ"ג).

8.ב- 18 באוגוסט 2005, בשעות הערב, כאשר האוטובוס של המגורשים המוכים והרצוצים מגוש קטיף חלף על פני הכניסה הראשית לקיבוץ רעים עמדה חבורה של קיבוצניקים שמחים לאיד שלא גילו טיפת אמפתיה ל"אחיהם", אלא להיפך ביצעו לעברם תנועות מגונות ושאגו בחדווה רבה: "הגיע יומכם מתנחלים מנוולים".

9.בהיותו שגריר בארה"ב התפאר יצחק רבין ותיאר את פועלו בפרשת אלטלנה כך: "דפקנו אותם על האוניה ודפקנו אותם שוחים במים". ("בספר "תיק רבין" מאת ד"ר אורי מילשטיין).

10.הקצין אמר לו: "מבחינתי, המילואים שהכי אשמח לבוא אליהם, זה כשיגידו לי לפנות את המתנחלים. אבל, יש כמה התנחלויות, כמו תפוח ויצהר, שלא צריך רק לפנות, אלא צריך לרסס אותם ולהרוג את כולם...צריך לתפוס את האנשים האלה ולעשות להם כמו בשואה...מבחינתי להרוג אותם זה בכלל לא נחשב להרוג בני-אדם, אלא רק חיסול עשבים שוטים". (ידיעות אחרונות ל' באב תשנ"ט 12.8.99).

11.הזמר(ת) דנה אינטרנשיונל (הוא/היא ירון כהן) לעיתון הגרמני זוד דויטשה צייטונג: "האויב של המדינה הם הדתיים לא הפלסטינים". מעריב עמוד 10, 29.11.98.

12.עמי איילון: "אגיד את זה במילים ברורות. בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת. מנהיגות יהודית במדינת ישראל קיבלה כבר החלטות קשות כשהיה ברור מה האלטרנטיבה, ומנהיגות מדינית בעתיד תצטרך לקבל החלטות כשברור מה האלטרנטיבה (ידיעות אחרונות, 14.11.03).

13.ח"כ חגי מרום ממפלגת העבודה: "גוש קטיף הוא מורסה שיש לחסלה". (דברי הכנסת).

14."אם כבר לירות במישהו, אני מרגיש שאני מוכן לירות בהם" (המתנחלים) – א.פ. השבוע בקיבוץ.

15.יואל מרקוס, הארץ:"מה שחסר בשעה זו הוא מטה פינוי בראשות אלוף מוכשר ומנוסה, שירכז יחידות מאומנות היטב למשימה ייחודית זו, שיעדה לא רק לנצח על הפינוי, אלא להתמודד נגד כל פרובוקציה שנועדה לגרור את צה"ל למלחמת אזרחים, אפילו זה יהיה כרוך בשפך דם".

16.יגאל תומרקין חתן פרס ישראל אודות העם היהודי:"מדובר בשבט שהתערבבו בו גנים של עמי הסביבה, בגלל אונס של קוזאקים או התערבבות מרצון ובכל זאת שמרו על כמה מנהגים, כמה מהם די ברבריים, כמו ברית המילה". (בראיון לעיתון "תל אביב", 13 פברואר 2004).

17."אם נהרג למתנחלים ילד או שניים, הם אומרים: 'נעשה ארבעה במקומם והכל יהיה בסדר'" (תומרקין. שם).

18.על הדתיים: "מבחינתי הם לא יהודים, הם עובדי אלילים". (תומרקין. שם).

19."הציירים, המשוררים, כל האמנים יפי הנפש אינם מחנכים. המחנכים האמיתיים הם כהנא, רפול וגנדי. תרומתי האמיתית תהיה אם אקח תת-מקלע במקום עט ועיפרון ואהרוג אותם". (יגאל תומרקין, " חדשות", 28.9.88).

20."מתנחל עטוי עוזי ודובון כחול, רסיסי רוק ושיירי מזון משובצים בזקנו הפראי. ולצידו, בטרנספורטר המשפחתי, אשתו המתנחלת בעיצומה של אביונה לאומית. תינוקות נושרים ללא הרף מבין חלציה בעודה נואמת בלהט על זכות אבות. אידיוט צעקני ועילג... אם אתה מטומטם, אתה ימני, ואתה ימני אם אתה מטומטם. אם אתה פשטני, מתלהם, נבער ואכזרי - אתה ימני..." (דן תדמור, עיתון ירושלים, 28.5.93).

21."אי אפשר לעצור את הפאשיזם בנימוקים רציונליים. את זה עוצרים רק בכוח, וכאשר קיימת נכונות להסתכן במלחמת אזרחים. בשעת ההכרעה נצטרך להתמודד בכוח עם המתנחלים בעפרה או באלון מורה. רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית". (זאב שטרנהל, דבר, 15.4.88).

22.סרן ד. ר. מ"פ בגולני:"אין שום בעיה לפנות מתנחלים. בתור התחלה לוקחים אחד ודופקים לו אחד בראש. אחר כך לוקחים את המשפחה שלו, דופקים גם להם אחד בראש, אחד לכל ראש. אחר כך מובילים מסק"רים (מסוקי קרב) לכיוון המאחז ומורידים עליהם 20 מילימטרים וולקאן, עד שמפסיקות הצרחות. אחר כך מביאים שופל ומפנים את המתנחלים. עשינו את זה בג'נין אין סיבה שלא נעשה את זה גם עכשיו".

23.מאיר שלו:"רק כלי נשק אחד חסר היום בארסנל הנשק של צה"ל והוא התותח הקדוש שעמד על החוף וירה בספינה "אלטלנה"...לאנשים שהיו אז מאחוריו היה השכל להחליט". (ידיעות אחרונות יט' בחשון תשס"ג).

24."אם צריך אני מוכן לירות למתנחל בין העינים". (הקיבוץ 1995).

25."היהודים הם דיבוק שנכנס לבשר של הגויים". (א.ב. יהושע מסביר בראיון למעריב בכ"ו באלול תשס"א את המקור לנאציזם ולהתנהגות הערבים).

26."הם (המתנחלים) צריכים את דמה של עופרה מוזס, הם שותים אותו". (דדי צוקר בהרצאה, יום לאחר הירצחה של עופרה מוזס).

27.על "גוש אמונים":"כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים, שהגיחה... מתוך פינה אפילה של היהדות... מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב...על-מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף". (עמוס עוז "בשם החיים והשלום", ידיעות אחרונות, 8.6.89).

28."אני רואה במתנחלים החמושים חלק מכוחות הכיבוש ובהתנחלויות מבצרים המהווים יעד לגיטימי להתנגדות הפלשתינית, ואני סבור כי חיסול מתנחלים אינו רצח". (ציטוט מחומר כתוב של גדעון ספירו, מעריב 25.1.85).

29."אנחנו כיפות סרוגות...חיילים בצבא אדוני צבאות ובצבא הגנה לישראל... ואת חג חרותינו, יום חג המצות הזה בקדושה ובנענועי גוף מתמכרים נחוג בהתכוונות ובמצותנו דם נערים פלשתיניים" (יצחק לאור, "המנון לגוש").

30."כאן יהיה מרחץ דמים ותהיה מלחמת אחים, ושנאות שאינן לחינם יתפרצו כגעש אל שדות הפרחים ומרחבי התקוות האבודות..." (שושי נתן, קיבוץ, 4.1.89).

31."למרצחים מעבר לקו הירוק, שהתנחלו ביהודה ושומרון, יש נשק. לכן אני קורא לכם לאחוז בנשק. להחזיק בנשק נגדם לפני שהם יכניסו אתכם ככלבים מצורעים למחנות ריכוז...כן, לאחוז בנשק" (ישעיהו לייבוביץ', הארץ, 27.9.85).

32."אלה לא האחים שלי, הם, לא...ואם יום אחד תהיה מלחמה, והיא תהיה - מלחמת אחים תהיה המלחמה...אבל אם תהיה מלחמה, והיא תהיה, אני ארוץ לשם, אל מעבר לקווים ששנים ארוכות לא חציתי ואדוש בשרם במכות נאמנות להניס אותם, והארץ תשוב ותשקוט. אצא אל הקרב להילחם על ביתי, כדי להילחם פעם אחת, באמת, במלחמה צודקת. יירד הרבה דם, זו תהיה מלחמה ארוכה, אבל אחרונה. מלחמה בהם, באנשים שהחליטו להחריב את הבית שלי. קרב אחרון, כדי שהבנות שלי יוכלו לחיות בשלווה, ואני אוכל להביט בעיניהן ולומר להן שעשיתי כל מה שאפשר כדי להצדיק את אי-קדושת האדמה" (הקיבוץ, 17.8.95).

33.דברים שנכתבו בעלון נוער "קורמורן" - בקיבוץ נירים. נער בשם מתן כתב שם על חלומו להיחטף על ידי הפלשתינים אשר יצרפו אותו לשורותיהם לאחר שיגלו שהוא שונא יהודים. הוא כותב" ואפתח תחביבים חדשים כמו צליפה בנשים מתנחלות ואני אהפוך להיות מכור לרעש הגולגולת המתנפצת שלהן…אח! הצליל הזה, הספלאש…ורסיסי המוח שהיו מתפזרים באוויר הלילה הדליל…" לאחר פרסום הדברים הקים הנער (כבר בחור) את "חזית הנוער האנרכיסטי של הנגב הצפון מערבי".

34."תקופה לאומנית פשיסטית שמאפיין אותה פופוליזם ברוטלי...בשם נצח העם ושליחותו האלוהית...כור ההיתוך של לאומנות מיסטית אגרסיבית, שרעיון העם הנבחר במרכזה ושאיפות ההתפשטות הטריטוריאלית מניעות אותה..." (שולמית אלוני על שלטון הליכוד, פוליטיקה, אוקטובר 1987).

35."גולדשטיינים ארורים תהיו! ביום ראשון השבוע הגיחו הכהניסטים ממחילותיהם האפלות והרעילו את אוויר העיר בנשימתם המצחינה...ליד מקום הפיגוע התגודדו הסוחרים בדם, סרסורי הגזענות והשנאה, שניסו לתרגם כל טיפת דם וכל איבר פגוע לרווח פוליטי בזוי. התבוננתי בפרצופים המעוותים של האספסוף, רובם המכריע חובשי כיפות. מאות אלפי אנשים מוכנים להילחם בפשיזם הישראלי עד חרמה, ופרס הזניח את טיפוחם אחרי רצח רבין" (חיים ברעם, עיתון ירושלים, 8.3.96).

36.במוסף מעריב-( 30.4.93) התפרסם ראיון של בילי מוסקונה לרמן עם עו"ד לאה צמל שבסופו מובא דו השיח. מוסקונה: תגידי לפחות שאת נגד פגיעה בחיי אדם. צמל:זה לא יהיה נכון, כי אני בעד פגיעה במתנחלים".

37."הדתיים מכניסים פוליטיזציה לצבא. הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב הקרס על השרוול של החיילים הנאציים (האלוף במיל. שלמה גזית, ידיעות אחרונות 8.3.98).

38."צריך להיכנס למאה שערים עם זחלמים ומקלעים אפס-חמש ולרסס אותם" (אורנן יקותיאלי חבר מועצת עירית ירושלים, "ערב חדש" 22.12.85).

39."בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר, סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית" (יצחק רבין. "פנקס שירות". עמ' 550).

40."אם החילוניים רוצים להמשיך לחיות פה אין להם ברירה אלא לפתוח באינתיפאדה. כן, אני מוכן לזרוק את האבן הראשונה" (יהונתן גפן, למי צלצלו הפעמונים, מעריב 8.5.98).

41.יהונתן גפן על ביבי נתניהו: "האח הלא נכון נהרג" (משדר בחירות 2006, ערוץ 2).

42.אפרים סנה:"אין לחשוש ממלחמת אזרחים". "צריך לשבור להם את העצמות, להעמיס אותם במשאיות, לזרוק אותם באיזה פינה ולסתום להם את הפה".

43.נעמי חזן, לשעבר ח"כ מטעם מר"צ (בכנס הפדרציה ליהדות הומניסטית) על המתיישבים:"רק אם נצליח להיפטר מן הרעה האיומה הזאת, מהשתלטות השד השחור על חיינו, נוכל לטפח במדינה את כל הטוב".

44.אבשלום וילן, ח”כ, בראיון ל הארץ: "צריך יהיה לשתק אותם (על המתנחלים) באמצעות ירי-כדי-לפגוע”.

45.אורי אבנרי, 'העולם הזה' 10.11.88: "הגיעה השעה לקבור אותם".

46.שייקה לוי, ”ידיעות תקשורת”, נובמבר 2003: ”המתנחלים הם אנשים סהרוריים, אני כועס כשאני רק שומע עליהם... אני לא יכול לסבול ילדים קטנים עם פאות, שיש להם "מורי" והוא מלמד אותם להיות תימנים ולא ישראלים. רציתי לתפוס את המורי שלהם ולשבור לו את העצמות".

47.צריך לתלות את החרדים על עמודי חשמל". (עוזי ארנן, כל העיר, 30.12.83).

48.פדריקו גומז, סולן להקת פאנק ישראלית (סרטון שהוצג בערוץ 2 בספטמבר 2008), קורא להשמיד את הציביליזציה היהודית, לרצוח את החיילים המשרתים במחסומים. הלהקה קובעת שאין מספיק טרור.

ויש עוד: הוא מוסיף ומסית לרצח בשירו זה: "זאת אהבה פנטית, שלי ולא שלהם, לראות אותם הופכים, לחבילות סבון… פה צריך יד חזקה, מעילי דובון מוצתים, ריח זקנים שרופים, עד הטקס הממלכתי, העשן יתפזר".

בשיר אחר של הלהקה "סולחה עם החמאס": "מתי יפוצצו קניון? מתי יפוצצו את הבורסה בתל אביב? מתי יפוצצו את השרתון, הבימה, תחנות הטלוויזיה והכבלים? מתי ישחטו בסכין את התושבים של הוילות בקיסריה ובסביון? מתי אני אראה נהרות דם של עסקני הנדל”ן משקים את האדמה במקום להפוך אותה לנכס וניירות? אין מספיק טרור".

49."משה לשם העומד בראש אחד הארגונים של הקנאים שבמתנחלים, אמר בראיון עיתונאי כי את המתנחלים 'יוציאו רק בארונות'. הבה נניח כי זה מה שיקרה. האם זה לא מחיר נמוך יחסית, אם תמורת 200 אלף ארונות נקבל הסכם שלום"?

50.אפי אושעיה, ח"כ במערך: "צריך להפשיל שרוולים, להוריד כפפות, לרדת מהממלכתיות ולקפד את ראשו של נתניהו". (גדעון ספירו, לסוף שבוע, מעריב 9.3.2001).

51.מיכאל רועה מסיעת מר”צ, ביוני 1998: "הקמנו סיירות אנטי-חרדיות שיורידו לחרדים את הראש”.

52.ב. מיכאל, רדיולוג מומחה. במדורו מצב רוח 4.3.1990:”השטחים הקרויים בפי זולליהם יש”ע”. ”אני מבקש לשוב ולצרוח (כך במדוייק):לא הדמוגרפיה הביאה אותי לייחל להשתחררות מן השטחים, אלא הטומוגרפיה. מגידולים ממאירים צריך להשתחרר, ואין ממאיר יותר מן הכיבוש...".

53.ב. מיכאל, פעם נוספת:”מאד מפתה להציע לממשלת ישראל פשוט לחמוק מן הגדה באישון לילה, מבלי לומר דבר לכל הקצוברים, הדומבים ונגזריהם, ואז, ישכימו אלה לבוקר חדש, יגלו כי מעתה אין הם אלא עוד בעיה אחת של הפלשתינים, כמו החמאס והג'יהאד האיסלאמי. והפלשתינים, כמו שנהוג לומר בקריצה אכזרית, כבר ידעו איך לטפל בהם...".

54.שלמה גזית, מעריב, 5.10.08:"ישראל נדרשת להתמודד עם שני איומי טרור- איום הטרור הערבי פלשתיני ואיום הטרור היהודי. מבין השניים, הטרור היהודי מסוכן לאין ערוך".

55.(הזמר מוקי מסביר לעיתון "תזה" איך לבצע את ההתנתקות). "לרדת לאיילון בקבוצות גדולות עם שרשראות כבדות, נבוטים למיטיבי הינף, או סתם אגרופים עם נצרה משוחררת, ולחכות לראות מי הדביל שיתעקש לחסום כבישים ולהתפרע דווקא בשטח שלנו". "להצטייד בג'ריקנים של דלק וכשרואים מישהו שעומד להצית צמיג באמצע הנתיב שלכם, לשלוף אותם מהבגאז' ולאיים לעזור לו, בכך שתרוקנו עליו את המיכל ברגע שהוא שולף את המצית. הצמיגים כבר דולקים? הוציאו מהבגאז' את מטף הכיבוי ורוקנו את תוכנו על המפגינים המופתעים. ליעילות מוגברת כוונו את הצינור לכיוון העיניים". (אתר וואלה! ממליץ מה לעשות עם חוסמי הכבישים).

56."ואם לשם כך אצטרך להתקוטט עם חוליגן כתום, אעשה כל שבכוחותיי הדלים כדי למחוץ את אפו..." (ירון לונדון, ידיעות אחרונות).

57."אגיד את זה במילים ברורות: בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת" (עמי איילון, "ידיעות אחרונות 14.11.03).

58.כשאני רואה את החרדים אני מבין את הנאצים. לבוש מגוחך אנאכרוניסטי ומעורר גועל. כשרואים אותם מבינים מדוע היתה שואה" (יגאל תומרקין ברשימתו "סווטו של דוסים", מקומון תל אביב אפריל 1986).

59.ברוך קימרלינג, פרופסור לסוציולוגיה, אנטי-ציוני קיצוני מהאוניברסיטה העברית וחבר מפלגת חד"ש. בכתבה שפירסם ב"הארץ", קרא לפלשתינים להחריף את האלימות על מנת לזכות בוויתורים מצידה של ישראל.

60.גולדה מאיר בדיון על עריכת הסזון (ארכיון מפא"י (בית ברל), ישיבת הוועד הפוליטית של מפא"י, 27 במרס 1944:"...לי אין מעצור מוסרי בנוגע לקבוצה זו ואני עדיין חושבת כך. בן גוריון לא צריך לשאול איך לחסל, אם יש לעשות משהו (כדי שהם) לא יעשו דברים כאלו, יש לחסל על ידי חיסול כמה בחורים. בן גוריון בשאלה, והם ישתקו?...אני חושבת שזה רע שהם מביאים אסון לנו, לא רק לקצינים הבריטים, לכן מותר לעשות להם הכל".

61.אליהו גולומב, ראש ארגון ההגנה, אמר למנחם בגין (1944):"לא חשוב הדבר אם נירה את הכדור הראשון במלחמת אחים. מנגנון התעמולה הוא בידינו. אנו נכוון את כותב ההיסטוריה, ותמיד תהיו אתם המתחילים במלחמת האחים". ('ארוכה הדרך לחירות",1950).

62.פברואר 48: יחידה של ההגנה (ההסתדרות) זרקה רימונים על כנס של הרוויזיוניסטים ("ימניים") שאספו תרומות לרכישת נשק לקראת מלחמת העצמאות המתקרבת. נפצעו כ- 40, מהם כ- 20 במצב אנוש. עיתון דבר במאמר המערכת, משבח את התל אביבים שחזרו מהר לבתי הקפה, כי אנשים שכאלה ראוי לשכוח.

63.עמוס אילון, (ג'רוזלם פוסט 2 במאי 1982) הממשל הצבאי החרים ספרים ביש"ע. "כל אלה הם חלק מההכנות למשטר פשיסטי! במהרה יהיה פה הכל, מחנות ריכוז ושרפת ספרים".

64."הקיבוץ" ( 17.8.95):"אלה לא האחים שלי. הם לא! ואם יום אחד תהיה מלחמה והיא תהיה מלחמת אחים...

https://rotter.net/forum/scoops1/320807.shtml#178

תגוביות:

"מדינת ישראל נלחמת בטרור מיום הקמתה", הוסיפו בליכוד. "לא ההתיישבות היהודית אחראית לטרור, לא 'הכיבוש' אחראי לטרור ולא המדיניות הבטחונית של ישראל אחראית לטרור. הטרוריסטים הם האחראים לטרור. השאיפה להשמיד את מדינת ישראל, ומערכת ההסתה הפלסטינית הם האחראים לטרור ובהם נמשיך להלחם בנחישות רבה באחריות ובקור רוח".

שר הביטחון לשעבר ח"כ עמיר פרץ (המחנה הציוני) האשים במהלך האירוע את ראש הממשלה נתניהו באופן ישיר באחריות לפיגועים שכאלה - וקרא לו לשנות את מדיניותו: "אחרי כ-10 שנים שבהן נתניהו מכהן כראש ממשלה ניתן להצביע עליו כאחראי המרכזי לכך שפעולות טרור מתרחשות במרכז תל אביב".

"התגובה של ביבי לפיגוע בשרונה הייתה תגובה של פקיד ולא של מנהיג בעל חזון", הוסיף פרץ. "הממשלה בראשותו עושה אותו דבר פעם אחר פעם ומצפה לתוצאות שונות, במקום לגלות אומץ לב ולשבור את הקיפאון המדיני".

"אין לנו מה לחפש בממשלה, ביבי ימני קיצוני"

פרץ התייחס גם לדיבורים אודות הצטרפות אפשרית לממשלת נתניהו ואמר: "אין לנו מה לחפש בממשלה כזו - תהום אידאולוגית פעורה בינינו לבינו הן בתחום המדיני והן בתחום החברתי-כלכלי, והודעתי ליצחק הרצוג כי בשום תסריט לא אצטרף לממשלה שביבי עומד בראשה".

לדבריו, "ביבי אינו מעמיד פני ימני קיצוני - הוא באמת כזה ואין לו שום כוונה להשתנות ולהגיע לפשרה בנושאי הליבה של בסכסוך. העובדה שיום אחד הוא מנהל משא ומתן עם הרצוג ולמחרת חותם על הסכם עם ליברמן מוכיחה כי הדבר היחיד שמנחה אותו הוא ההישרדות הפוליטית שלו".

http://www.mako.co.il/news-military/politics-q2_2016/Article-c1551ded8004551004.htm?sCh=31750a2610f26110&pId=948912327

תגוביות:

1.מי שטוען את מה שעמיר פרץ טוען, הוא אידיוט גמור.

2.עמיר פרץ עדיין לא פתח את המכסים של המשקפת בגלל זה הוא רואה שחור.

3.אז מה, מר פרץ, גם הטבח בפלורידה זה בגלל הקיפאון בתהליך המדיני של ארה"ב עם אפגניסטן? ובטח תגיד שגם שם אובמה אחראי לטבח.

4.השמאל הוא האויב! נקודה.

5.זה כבר לא שמאל. זה משרת את שונאי ישראל ועושה נזק.

6.פרץ, אין לך בושה? היית אסון כשהיית שר הביטחון. אתה מעביר ביקורת? אתה התנהגת ומתנהג פחות מפקיד.

7.זה מה שקורה כשיש רכבת בשדרות מביבי. מגיע לך לחזור לאופניים בלי גלגלים.

8.בתקופת המערך לא היו 'קורבנות טרור' אלא 'קורבנות שלום', שזה משהו אחר לגמרי.

9.המחבלים הגדולים נמצאים בתוך הכנסת.

10.השמאל הוא הגורם התומך בטרור.

11.חה חה חה - בגלל הכיבוש, כמה מטומטם השמאלן המצוי.

12.סתם איש שמאל מתוסכל ופרימיטיבי.

13.פרץ, להזכיר לך את ״קורבנות השלום״ שגרדו מהקירות בדיזינגוף.

14.לשמאל אין שום רלוונטיות בעם היהודי. הוא בוגד, אינו פטריוט כמו הימין. מדינת ישראל שייכת לעם היהודי נקודה. שהפלסטינים יילכו מפה לירדן ולמדינות ערב ויפסיקו עם השקר הזה שנקרא פלסטין.

15.פרץ חבר לשמאל המופרע, ההזוי. אנשים בזויים. המפלגה האנטי ציונית. ערב רב של שמאלנים הזויים ובזויים. הקאפואים של המאה ה-21.

16.שב בשקט אבו שפם, עסקן פוליטי שקופץ ממפלגה למפלגה.

17.פרץ הפסיכופט.

18.בגלל אנשים כמו פרץ יש לנו שונאים בעולם.

19.פרץ= טיפש.

20.תנו לו משקפת שיהיה עסוק.

21.פשוט מפגר. תלמד קודם להסתכל במשקפת. כנראה נוח לו לשכוח את המלחמה שבגללה הוא התפטר מתפקיד שר הביטחון והרמטכ"ל חלוץ ואלוף פיקוד צפון אודי אדם וגל הירש ומי לא התפטרו בגלל המלחמה שרשומה על שמו. תמשיך להתעסק עם שקיות הניילון של הסופר ותשאיר את הדברים החשובים למקצוענים. זהבה גלאון אמרה לפני הבחירות שאנחנו אחראים להקמת דאע"ש ועכשיו פרץ עם האמירה הדבילית שלו. שלא לדבר על הזיגזגים של פרץ בין המפלגות.

* שכחת את מלחמת לבנון שבגללך נהרגו אזרחים וחיילים?!

22.זיכרון רקוב של עם מפולג. הבעיה העיקרית במדינה הזאת היא הזיכרון הרקוב של העם המפולג: ישראלים יורדים לברלין. אותה ברלין שהחליטה וביצעה את השואה. ישראלים מדברים על "מורשת רבין", על פרס המנהיג החכם..., אותם מנהיגים שהכניסו לארץ ישראל עשרות אלפי טרוריסטים ובראשם יאסר ערפאת. ואחר כך כינו את אלפי נרצחי הטרור "קורבנות השלום" ועכשיו מהללים את הבדיחה שנקראת עמיר פרץ, "מר ביטחון", האיש שהוביל את צה"ל למלחמה הכי מבישה שהיתה כאן. בית המקדש חרב על פחות מכך. ואנחנו עם הטמטום והפילוג נחריב את הבית השלישי.

23.בכיינים. לא דמוקרטים ורוקדים על הדם. תתביישו!

24.שמתי לב "שהשבתרבות" הזאת גורמת רק נזקים.

25.עמיר בהחלט האבא והממציא של יוקר המחייה בישראל. אז, במאה שעברה, נולד יוקר המחייה והשושבינים היו פרס כשר אוצר ואמיר פרץ כראש ההסתדרות העוצמתי. ביחד רקחו השניים תכנית חילוץ שהצליחה, למשק הקורס. רק שחלק מהתוכנית היה ביטול המודל הקיים אז, של הצמדת משכורות למדד, מודל שהיקשה על מונופולים וחברות ממשלתיות להשתולל, שכן התגובה המיידית היתה עליית משכורות...

ביטול ההצמדה שהיה נכון לתקופת החירום הכלכלית - לא הוגבל בזמן - והתוצאה שלו היא המצב היום: איו קשר בן עלות החיים לבין המשכורות, מונופולים וממשלה יכולים להשתולל במחירים, להוסיף מיסים, להוריד משכורות, לצ'פר בכירים במשכורות תועפות, והכל כי אבד הקשר בן התמחור לעלות העבודה. מי שרוצה באמת להבין את יוקר המחייה בישראל שיתעמק בהסכם הקריטי ההוא - כל השאר זה סימפטומים.

26.ראיתי אותו בראיון עם הגאון ד"ר גיא בכור בטלוויזיה. נראה כאילו יושב תינוק שלא יודע היסטוריה ליד פרופסור. היה מביך. תארו לכם שאחד כזה יהיה ראש ממשלה. ארצנו תלך פייפן-וזה יהיה בלתי הפיך.

27.שפם הביטחון לא שולט על הסוגרים של הפה ובלי שליטה הפה פולט קצת גזים.

28.השמאל תמיד חשב שהוא "כולם". תתעוררו אתם לבד.

29.השמאל החזיר לפה את אנשי חמאס ופת"ח מתוניס ולבנון שמהם אנחנו סובלים מטרור 23 שנים. הסכם אוסלו הרס אותנו.

30.פרץ מטומטם שחושב שגם אנחנו מטומטמים.

31.אדון פרץ עם אנשים כמוך מדינת ישראל לא צריכה אויבים.

32.עמיר פרץ אידיוט מתלהם נגד ראש הממשלה ומחזק את הטרור.

33.להזכיר לך מתי התפוצצו כאן אוטובוסים? השמאל ירד מהפסים. לא מכבד את מנהיגיו שנבחרו באופן דמוקרטי. ממציא שמות גנאי לבוחרים - העם היושב בציון. שמאלן אחד צועק שלקחו לו את המדינה ותחזירו הוא מבקש. אחר צועק מנשקי קמעות ו- 30,000 הריעו לו!!! ראש עיר שבעירו נרצחו חפים מפשע "קצת מבין את המפגעים". מי הציל את הכלכלה בישראל כאשר בעולם היה המצב בכי רע??? אז בואו נרענן את הזכרון המר מאותם פיגועים רצחניים בתקופת פרץ ושותפיו.

34.השמאל הישראלי עושה את מה שהוא יודע לעשות. להרוס.

35.שמאל זה קומוניזם וקומוניזם זה אידיוטיזם ושקרנות.

36.הליכוד לא אוחז בשלטון, העם אוחז בשלטון כי הוא לא רוצה ראשי ערים
שמייחלים לפיגועים, או אנשים עם משקפת סתומה שמאשימים את הליכוד בטרור
שהחברים הערבים שלהם עושים. העובדה שביבי קיבל 30 מנדטים, לאחר קמפיין V15 של אנשי השמאל "הישרים" היא ההוכחה שהעם יודע מה טוב בשבילו. הסיכוי היחידי שלכם להגיע לשלטון הוא רק אם תחליפו את העם, כהצעת בן אהרון...

ראו השיטות הבולשביקו סובייטיות שנהגו בכל מקום שהשמאל הקיצוני עלה לשלטון. הם נהגו לשלוח את המתנגדים שלהם, לפני שליחתם לסיביר, לביקור לכמה חודשים או כמה שנים בבתי חולים לחולי נפש.

זוהי שיטה שמאלנית מובהקת להגדיר ולנהוג כלפי המתנגדים הפוליטיים של השמאל הקיצוני.

השמאל הקיצוני הוא שפוי אבל הוא בוגדני, מה שעושה את זה הרבה יותר גרוע,
כי השמאל הקיצוני אחראי גם אחראי על פשעיו נגד העם היהודי.

שפטל מביע את דעתו על 'הטרוריסטים של התרבות השמאלנית' - "כל חייהם הם פוסלים תרבותית את מי שלא מזדהה איתם פוליטית וברוב חוצפתם עוד מוחים על כך שראש הממשלה מתערב בענייני יצירה וספרות"

על פסילת הפסולים אריאל הירשפלד ואבנר הולצמן:

ראשית אני רוצה לפתוח בנימת התנצלות מסוימת. המאזינים ודאי זוכרים שעשרות אם לא מאות ואולי אפילו אלפי פעמים במהלך התכנית אמרתי והדגשתי שהרפש הכי נאלח שזורם בתעלות הביוב של העם היהודי זה המחבל התקשורתי המצוי ובעניין הזה אני רוצה להתנצל, משום שהשבוע התברר סופית שיש רפש גרוע עוד יותר, ואני מתכוון כמובן למאפיה האדומה הבזויה של עולם התרבות שלנו. הטרוריסטים של התרבות. אלה שכל חייהם עסוקים בדבר אחד – לפסול פוליטית את כל מי שלא מזדהה אתם ומסכים אתם, לרדת לחייו, להוקיע אותו, כמובן לא לחלום לתת לו פרס כלשהו, אבל כאשר סוף-סוף באיחור של שש שנים בא ראש ממשלת ישראל וזורק שמאלן אנטישמי מתועב ומחליא כמו פרופסור הירשפלד, זורק אותו מוועדה שלא ברור איך הוא ישב בה בכלל, ויחד אתו הוא זורק את פרופסור הולצמן, והראשון חדשות לבקרים מכתיר את מדינת ישראל כמדינת אפרטהייד, קורא לנוער הישראלי לסרב להתגייס לצבא ההגנה לישראל, וקריאה לנוער לא להתגייס לצבא פירושה קריאה לחיסול והשמדה של מדינת ישראל, לא סתם חיסול והשמדה, אלא חיסול והשמדה במובן הגרמני של המילה – "ורניכטונג" (vernichtung), "ורניכטונג", ככה אומרים בגרמנית השמדה – ואם לא יהיה צה"ל אנחנו לא נהיה כאן שעה אחת ואושוויץ תיזכר כקייטנה, ומי שקורא לנוער הישראלי לא להתגייס לצבא רוצה להביא לוורניכטונג של כל היישוב היהודי בארץ ישראל.

אבל הכי גרוע, הכי גרוע, שחבורת הצבועים הזאת, ששוב, כל חייה עסוקה בדבר אחד – לפסול תרבותית את כל מי שלא מזוהה איתה פוליטית, החבורה הבזויה הזאת קמה היום...ומוחה על כך שראש הממשלה מתערב בעניינים של יצירה, ספרות, וכו' וכו'.

מה זאת אומרת?!

ראש הממשלה מחוייב לדאוג שבשום ועדה של מדינת ישראל לא יישב אף חזיר אדום, אף יודו-קוויזלינג, אף בוגד בעמו וארצו, שמזוהה לחלוטין עם האויב הערבי, אף אחד כזה אין לו מה לחפש בשום ועדה.

ובאיחור של שש שנים נתניהו תפס את העניין ולא רק תפס את העניין בתיאוריה אלא גם באופן מעשי.

עכשיו תראו את החוצפה של האנשים האלה, את השקר המתועב שלהם.

הם מוחים על התערבות פוליטית בעניינים של תרבות, אקדמיה, וכו'.

הלא רק לפני מספר חודשים, אריאל זילבר שעמד לקבל פרס שאין ראוי ממנו על מפעל חיים על התרומה שלו למוזיקה הישראלית, תרומה אדירה, והנה באו חזירים אדומים ואמרו "לא, אתה לא תקבל!" למה? – כי הדעות הפוליטיות שלך לא מוצאות חן בעינינו. הדעות הפוליטיות, לא שום דבר אחר. רק הדעות הפוליטיות.

ואתם שמעתם את פרופסור יגאל שוורץ מוחה נגד הדרתו של אריאל זילבר מפרס על מפעל חיים על התרומה שלו למוזיקה הישראלית? או את הצבוע האדום חיים באר, איש השמאל הקיצוני, שחותם על עצומות שקוראות למדינות אירופה להכיר במדינת פלשתינית שחייבת להיות – והוא יודע את זה – חייבת להיות מדינה ג'יהאדו-פלשתינו-נאצית?

אז אלה יטיפו לנו מוסר?!

אלה גם כמובן סתמו את הפה כאשר המאפיה האדומה השפלה בשירות האויב הערבי שמנהלת את אוניברסיטת חיפה הודיעה לחתן פרס נובל פרופסור אומן שהוא לא יקבל דוקטור כבוד של האוניברסיטה בגלל דעותיו הפוליטיות!

שמעתם את אדון שוורץ אומר איזושהי מילה נגד התערבות גסה כזאת בעניינים אקדמיים ע"י נימוקים פוליטיים? אף מילה.

כל מקהלת החזירים האדומים, כל אלה שגדול המשוררים העבריים בכל הדורות מאז תור הזהב של שירת יהדות ספרד בימי הביניים, ואני מתכוון כמובן לאורי צבי גרינברג, אמר על האנשים האלה, על המנוולים האלה, מהסוג של הירשפלד, "השטן השתין בדמם". אלה לא דברים שלי, אלה דברים של גדול המשוררים העבריים שקמו לעם ישראל, כפי שאמרתי מאז תור הזהב של השירה העברית בימי הביניים בספרד. השטן השתין בדמם, ודמם הוא בהתאם.

דרך אגב, לא אחר מאשר ראש הממשלה המנוח רבין, לא רק שהתערב בנושא מתן פרס ישראל, כאשר חבורת מנוולים נתנה את פרס ישראל לפרופסור ליבוביץ' המנוח יימח שמו וזכרו מגדולי שונאי ישראל שקמו אי פעם, כאשר ועדה של פוסט-ציונים העניקה לו את פרס ישראל, אמר יצחק רבין ולא אחר: אם הוועדה לא תחזור בה אני לא אבוא לטקס ורבין אילץ את פרופסור ליבוביץ' לוותר על הפרס. ואני לא שמעתי את יגאל שוורץ וגם לא חבר אחר במאפיה האדומה של הסופרים מוחה במילה אחת על כך, במילה אחת.

והוועדות האלה הן ועדות שטן.

איך אפשר להעניק פרס ישראל לאדם כמו יגאל תומרקין?! כאשר אלה שהעניקו לו את הפרס יודעים שבין השאר הוא אמר את הדברים הבאים: "כשאני רואה את החרדים אני מבין את הנאצים, לבוש מגוחך, אנכרוניסטי ומעורר גועל. כשרואים אותם מבינים מדוע היתה שואה".

ואדם שאומר מילים מתועבות כאלה, אנטישמיות מזוהמות כאלה, שמצדיק רצח ששה מיליון יהודים באירופה משום שהם נראו והם היו בחלקם הגדול חרדים, מי שעושה דבר כזה – ועדה שנותנת לו פרס ישראל זה רק ועדה שהירשפלדים יכולים לשבת שמה. ואת ההירשפלדים, בני הבליעל האדומים, צריך לסלק מכל ועדה, אסור שבכלל יתקרבו לאיזושהי ועדה.

ואם יש סופרים שבצביעות שלהם, שכמובן סתמו את הפה כאשר נישלו את פרופסור אומן מדוקטור כבוד, ואת אריאל זילבר מפרס על מפעל חיים, הם לא פצו את הפה.. .למה? כי אלה שני אנשי ימין. אצלם מותר לפסול בעניינים אקדמיים ואמנותיים מסיבות פוליטיות.

אין צבועים ואין רמאים שפלים ובזויים יותר מהם. אפילו לא המחבלים התקשורתיים.

והבוקר שמעתי את הגברת מצליח, זאת שהיתה כתבלבון של אולמרט במערכת הבחירות תשס"ו, אולמרט – העבריין, לוקח השוחד הזה, הגנב, הפוליטיקאי השפל ביותר אחרי שמעון פרס שהסתובב כאן אצלנו בין הרגליים, היא היתה הכתבלב וסרסור התעמולה שלו, והיא כמובן מאוד מאוד לא מוצא חן בעיניה מה שנתניהו עושה, והיא אומרת שזה תעמולת בחירות, זה קשור לבחירות. אנשים כמוה גם אמרו שהפצצת הכור העיראקי היתה קשורה לבחירות, הכל קשור לבחירות...

ואני לא שמעתי כמובן את הגברת מצליח מוחה במילה אחת על שלילת דוקטור כבוד מפרופסור אומן על דעותיו הפוליטיות, והוא הדין לגבי אריאל זילבר.
דממה מוחלטת, אף מילת ביקורת. כלום!

רק כשנתניהו, סוף-סוף, באיחור של שש שנים, קם לשים קץ למשחק הנאלח הזה, של אלה שברכת המינים, הברכה היחידה שהוספה לברכת שמונה-עשרה במשך כמעט אלפיים שנות קיומה, הברכה היחידה הזאת כוונה ישירות לפרופסור הירשפלד. ישירות אליו. דמותו היתה לנגד עיני מחברי בירכת המינים.

http://103fm.maariv.co.il/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=GFFLLJ&c41t4nzVQ=KL

הערה:

ברכת המינים

הברכה מבקשת את הכרתתם של אויבי ישראל, המלשינים והמינים.

במסמך מצויין כי הם רואים ב"שוברים שתיקה" "ארגון חשוב בדמוקרטיה הישראלית".

ראוי לשאול בשלב זה, האם אנשי שוברים שתיקה מוכנים להופיע יחד עם ארגונים שחושבים אחרת מהם? האם הם יסכימו לקיים פאנל או שיח עם ארגונים אזרחיים אחרים שגם עוסקים בנושאי מוסר ואתיקה בצה"ל? כנראה שלא, ואם כן, אנחנו כמו גם ארגונים אחרים נשמח להגיע.

חבל שגוף עתיר זכויות כמו התנועה הקיבוצית, נותן במה לארגון שכל מטרתו היא פגיעה בשמה הטוב של ישראל, תוך סיכון בטחון המדינה וחיילי צה"ל.

חבל שגוף שתרם רבות להקמת המדינה וצה"ל, נותן יד לארגון שמטרתו הוא החלשת ישראל וצה"ל בזירה הפנימית והבין לאומית.

אנו קוראים לתנועה הקיבוצית לחזור בה מהחלטתה, או לכל הפחות לתת קול גם לארגונים אחרים בשיח הדמוקרטי הישראלי.

https://www.facebook.com/adkanil/photos/a.1078712152163225.1073741828.1078174825550291/1198896853478087/?type=3&theater

אהוד ברק:"אנו דורשים מעראפת להנמיך את רמת האלימות".

מראיינת: "להנמיך או להפסיק"?

אהוד ברק: "להנמיך. לא נרדוף אחרי כל מי שיירה ברובה בספר המדבר".
(הכל דיבורים קול ישראל יום חמישי 16.11.00).

ח''כ רן כהן:"ישיבות ההסדר מהוות איום יותר גרוע על הצבא מאשר החמאס". 17.07.05 NRG

יובל דיסקין ראש השב"כ:"אתם וצה"ל צריכים להציב מארבים ואפילו לירות במי שמבצע את הפשע של גדיעת עצים, מפני שמדובר במעשה טרור נגד המדינה".(ינואר 2006).

יצחק רבין:"בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר, סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית". ('פנקס שירות', עמ' 550).

בנימין בן-אליעזר: "ביום פקודה יוציאו המתנחלים להורג חברי כנסת וקציני צה''ל". ( 'דבר', 1.6.89 )

דדי צוקר (מר"צ): "הם (המתנחלים) צריכים את דמה של עופרה מוזס, הם שותים אותו". ( בהרצאה, יום לאחר הירצחה של עופרה מוזס).

אפי אושעיה (עבודה): "צריך להפשיל שרוולים, להוריד כפפות, לרדת מהממלכתיות ולקפד את ראשו של נתניהו". (מעריב 6.8.97).

שולמית אלוני: "...נתניהו הזכיר לי את מוסוליני והוא תלמיד מצטיין של גבלס...הוא פשוט יודע שפחד, אי שקט בגבולות וקצת רצח יוצרים אחדות סביב המנהיג". (הארץ, 4.6.99).

אורנן יקותיאלי: "צריך להיכנס למאה שערים עם זחלמים ומקלעים אפס-חמש ולרסס אותם". ("ערב חדש" 22.12.85).

ח"כ אפרים סנה: "אם מספר המפגינים עולה על מספר השוטרים או כוחות הבטחון, בעולם פותחים באש. הברירה היא דמוקרטיה או שפיכות דמים. אין להירתע מ'אלטלנה' שניה". (שבוע ההפגנה בכפר מימון, בתמוז תשס"ה).

עמוס עוז על גוש אמונים: "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה... מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף". (ידיעות אחרונות, 8.6.89).

ישעיהו לייבוביץ': "למרצחים מעבר לקו הירוק, שהתנחלו ביהודה ושומרון, יש נשק. לכן אני קורא לכם להחזיק בנשק נגדם". (הארץ, 27.9.85).

זאב שטרנהל: "אי אפשר לעצור את הפאשיזם בנימוקים רציונליים. את זה עוצרים רק בכוח וכאשר קיימת נכונות להסתכן במלחמת אזרחים. בשעת הצורך נצטרך להתמודד בכוח עם המתנחלים בעופרה או באלון-מורה. רק מי שיהיה מוכן לעלות על עופרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסף הפאשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית". ("דבר" 1988).

"אין ספק בדבר לגיטימיות ההתנגדות המזויינת בשטחים עצמם. אילו היתה בפלשתינים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות...כן היו נמנעים מהנחת מטענים בצידו המערבי של הקו הירוק..." ("הארץ" 2001).

דוד גרוסמן: "אני מבין את אנשי החמאס. הם מתנגדים לכיבוש והייתי נוהג כמוהם אילו חייתי תחת כיבוש". (הארץ, 12.3.03).

מאיר שלו: "רק כלי נשק אחד חסר היום בארסנל הנשק של צה''ל והוא התותח הקדוש". (ידיעות אחרונות, י''ט בחשון תשס''ג). "התותח הקדוש" - כך כונה התותח בו השתמשו לרצח 16 יהודים באניה אלטלנה.

יהונתן גפן: "שלוש שנים, ויצחק עדיין נרצח. הוא עדיין נרצח משום שאלה שהסיתו נגדו בנאומי בחירות כשארון המתים שלו עובר ברקע, בעוד האיש חי ורודף שלום, ומשום כך הם אחראים לפחות מבחינה מוסרית וציבורית להירצחו, לא תאמינו, עדיין מכהנים בממשלת ישראל ומנהיגים אתכם". (סופשבוע, מעריב, 30.10.98).

עו"ד לאה צמל: "זה לא יהיה נכון, כי אני בעד פגיעה במתנחלים". (מעריב 30.4.93).

יגאל תומרקין: "הציירים, המשוררים, כל האמנים יפי הנפש אינם מחנכים. המחנכים האמיתיים הם כהנא, רפול וגנדי. תרומתי האמיתית תהיה אם אקח תת-מקלע במקום עט ועיפרון ואהרוג אותם". (חדשות, 28.9.88).

יורם קניוק: "אחרי הטבח במעלות הצעתי לחברים ערבים, סופרים ומשוררים וציירים, לפרסם הודעת גינוי משותפת על טבח, ובה בעת על התקפות חיל-האוויר שלנו בלבנון. הם לא הסכימו, כי אמרו שהפלסטינים שביצעו את הטבח הם לוחמי גרילה, ואילו ישראל היא מדינת טרור. שנים לא הבנתי את זה. אבל כאשר הלוחמים בכיבוש הישראלי מריעים לחיזבאללה, אני מבין היטב".
(YNET, 23.07.06).

מאיר פעיל: "הפלסטינים מתנהלים בדרך הטרור כדי להשיג הישגים מדיניים. עם זאת, אני מתנגד לאופן הפעולה שלהם. הם יכולים לפעול נגד מטרות צבאיות ונגד מתנחלים, אבל אני לא יכול להשלים עם זה ששמים פצצות נגד ילדים ואזרחים".

אביב גפן: "אני חושב שאנחנו מתייחסים לפלסטינים כמו לחרא... אם אמא שלי היתה במחסום, והיו דוחפים אותה, שואלים אותה שאלות ומכריחים אותה להתפשט וצועקים עליה...אולי הייתי המחבל המתאבד הבא. אני מבין את ההרגשה. בואו נחזור לקווי 67' ונחזיר את כל המתנחלים - חיים או מתים – ונתחיל מחדש". (וואללה, 15 במאי 2005).

ירון לונדון: במהלך תוכנית 'לונדון את קירשנבאום' בערוץ 10 ביום שני בערב, ערב פינוי היהודים בחברון, שאל העיתונאי ירון לונדון את האורחים בתוכנית, ח"כ אריה אלדד והאלוף במיל' יעקב עמידרור, מה דעתם שכוחות הבטחון יפתחו באש כדי להשליט מרות בתושבי חברון שיושבים על קרקע שדודה
במקום להביא 3000 איש לצורך הפינוי.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/165517

עודד בן-עמי: "אני רוצה לשאול אותך כרמי גילון לגבי המעשים מעבר למילים אומר ראש השב"כ דהיום, 'שימו לב, יש הקצנה בימין'. האם לא ניתן כפי שנוהג השב"כ למשל ביחס לגורמים בכירים בחמאס ובג'יהאד האיסלמי, שהם מסומנים, מבצעים עליהם סיכולים ממוקדים, האם לא ניתן במודיעין שנמצא וביכולות של שב"כ בקרב אותו ציבור שנקרא הימין הקיצוני, לאתר את אותם פוטנציאל פיגוע ולבצע מולם מעשים, ולא רק דיבורים"? (יולי 2004, ערוץ 2, בתכנית "שש עם").

אמנון אברמוביץ: "בוש טיפל באל-קאעידה, אחר כך בסאדם חוסיין ואחריהם יבואו מועצת יש"ע וההתנחלויות". (אפריל 2003, ערוץ 1).

מדור ההומור: "שבוע של רגיעה בשטחים: חמישה מתנחלים נרגעו ממטעני צד". (מעריב, 13 יולי 2001 )

"היתה לי התנחלות של כינים על הראש עד שאמא גילתה מכשיר מהפכני" ומתחתיה ציור של המכשיר: גיליוטינה ומתחתיה כתובת "זבנג וזה עובר". (מעריב 11.10.91 )

צילום של שר השיכון אפרים סנה ומתחתיו כתובת: "מייבש - נגד תרביות של חיידקים אלימים". (שבח לשר השיכון שמייבש את ההתנחלויות שהן תרביות של חיידקים אלימים). (מעריב, מוסף שבת 11.3.94).

גדעון ספירו: "אני מאמין שבמלחמת לבנון ביצע הצבא פשעי מלחמה... אני רואה במתנחלים החמושים חלק מכוחות הכיבוש ובהתנחלויות מבצרים המהווים יעד לגיטימי להתנגדות הפלסטינית, ואני סבור כי חיסול מתנחלים אינו רצח".
(גדעון רייכר, מעריב 25.1.85).

"משה לשם, העומד בראש אחד הארגונים של הקנאים שבמתנחלים, אמר בראיון עיתונאי כי את המתנחלים 'יוציאו רק בארונות'. הבה נניח כי זה מה שיקרה. האם זה לא מחיר נמוך יחסית, אם תמורת 200 אלף ארונות נקבל הסכם שלום וכך נחסוך שרשרת מלחמות שעלולות להתפתח למלחמות גרעיניות, כימיות וביולוגיות שבהן יושמדו מיליוני ישראלים והמדינה תימוג לתוך מדבר המוות האטומי"? (מעריב 9.3.2001).

דן שביט: "משגב עם הוא כפר יהודי מיושב על ידי יהודים שהקימוהו ובנוהו במו ידיהם. בחברון היהודים שהתיישבו על קצה אפה, חולמים חלומות מיסטיים, בחברון פלשו היהודים אל תוך לבה של העיר הזאת. יריותיהם של הערבים במקרה זה לא היו יריות עיוורות אל יהודי באשר הוא יהודי (אלא) אל כתובתם של היהודים המסויימים הללו שזהותם והשקפתם היתה מוכרת, שנוכחותם היתה נוכחות של התגרות". (דבר, 17 מאי 80). * הכותב מסביר למה רצח יהודים במשגב עם אסור ורצח יהודים בחברון מותר.

"הקיבוץ": "אלה לא האחים שלי...מלחמת אחים תהיה המלחמה...אני ארוץ לשם...ואדוש את בשרם במכות נאמנות להניס אותם...אצא אל היריב כדי להילחם פעם אחת במלחמה צודקת...יירד הרבה דם". (אוגוסט 1995).

'קורמורן', כתב עת, קיבוץ נירים: "...אבל יש משהו שאני יותר שונא מהדברים האלה, את המדים הירוקים מחורבנים ואת המילה הזאת שכתובה עליהם ואני לא יכול למחוק אותה. לאט לאט היא נרשמת לי על המצח, אות הקין שלי צה"ל. ברגע זה אני הדבר היחיד שמפריד בין הבסיס לקבוצת מחבלים רצחנית שבשם אללה יתנו לכולנו כדור בראש, ולי אין ממש בעיה עם זה. אני מקווה שהמחבלים יגיעו, יעשו מה שהם רוצים לפלוגה (מרצח ועד מעשי סדום) ויקחו אותי איתם".

הכותב הופך למחבל וממשיך: "ואני אצא רק בלילה, ואפתח תחביבים חדשים כמו צליפה בנשים מתנחלות, ואני אהפוך להיות מכור לרעש הגולגולת המתנפצת שלהן...אח! הצליל הזה, הספלאש...ורסיסי המוח שהיו מתפזרים באוויר הלילה הדליל... זאת תהיה אמנות נשגבת, מין יצירת מופת סאדיסטית ומעוותת, זאת תהיה הפעם הראשונה שפשוט ארגיש שלם עם עצמי". "ואז, יום אחד, בהיתקלות שגרתית ברצועת עזה, אני ארים את ראשי מעל סלע מחוספס ואראה את העיניים המוכרות של המפקד שלי...לצחצח את השירותים? ואני אוכל לראות את הפחד בעיניו, בשעה שכדור מתכת מושלם יעשה את דרכו לכיוון המצח המקומט שלו, ויצבע את הסלע מאחוריו באדום בוהק". (ינואר 2002).

אתר "אינדימדיה": "חלמתי חלום מדהים ובחלום שרון מתמוטט מכדור בין העיניים. חלמתי חלום מדהים ובחלום שרון מתפוצץ לאלפי רסיסים, ההיית או חלמת חלום"? (דצמבר 2004, גולש המכונה "אנרכיסט נגד שרון").

אלוף שלמה גזית: "הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב הקרס על השרוול של החיילים הנאציים". (ידיעות אחרונות, 8.3.98).

אברהם שלום (ראש השב''כ לשעבר): "בואו נפתור את הבעיה כאילו הם ערבים". (ידיעות אחרונות, 14 נובמבר 2003).

רב אלוף בר לב: "מי אמר להם להימצא שם". (מיד לאחר הטבח בבית הדסה בחברון).

איך מפנים מתנחלים?

סרן ד.ר. מ"פ בגולני: "אין שום בעיה לפנות מתנחלים. בתור התחלה לוקחים אחד ודופקים לו אחד בראש. אחר כך לוקחים את המשפחה שלו, דופקים גם להם אחד בראש, אחד לכל ראש. אחר כך מובילים מסק"רים (מסוקי קרב) לכיוון המאחז ומורידים עליהם 20 מילימטרים וולקאן, עד שמפסיקות הצרחות. אחר כך מביאים שופל ומפנים את המתנחלים. עשינו את זה בג'נין אין סיבה שלא נעשה את זה גם עכשיו".

סרן ד"ר ש.צ., רופא בשלישות: "הבעיה היא שלא מקשיבים לדרגים הנמוכים. אני אישית הצעתי למח"ט גזרה שנתפוש את הארבעה הראשונים שמתקוממים, המח"ט יחזיק אותם מאחורי הגב ואני מכניס להם 20cc חומר הרדמה בעורק של הגרון. מהפחד הם נופלים. השאר מתפנים לבד. עשיתי את זה אתמול בחאן יונס, אין סיבה שלא נעשה את זה מחר".

רס"ן מת"א: "מבחינתי, המילואים שהכי אשמח לבוא אליהם, זה כשיגידו לי לפנות את המתנחלים. אבל, יש כמה התנחלויות, כמו תפוח ויצהר, שלא צריך רק לפנות, אלא צריך לרסס אותם ולהרוג את כולם...צריך לתפוס את האנשים האלה ולעשות להם כמו בשואה. קרובי משפחה שלי נרצחו בשואה, ומותר לי להשתמש במושג הזה. חוץ מזה, מבחינתי להרוג אותם זה בכלל לא נחשב להרוג בני-אדם, אלא רק חיסול עשבים שוטים". (ידיעות ל' באב תשנ"ט 12.8.99).

https://rotter.net/forum/gil/21562.shtml

“גנבת”. זו המילה האחרונה שנאמרה על במת ההצגה ‘סימני דרך’ המתארת את חייה של נעמי שמר, טרם ירידת המסך על המערכה הראשונה ויציאת הקהל להפסקה.

בתוכנייה המתארת את המחזה המוזיקלי שהפיק תיאטרון ‘הבימה’ נכתב כי הוא “משרטט לראשונה את דמותה של שמר לא כמיתוס לאומי, אלא כפי שהייתה באמת”. ואכן, לאחר שבחצי הראשון של המחזה מצטיירת המשוררת כאשה חסרת עכבות מוסריות, הן בקשריה עם גברים והן בדבקותה באמת, אפשר למצוא נחמה בכך שלפחות החוברת נצמדה לאמת – של יוצרי ההצגה כמובן.

מעבר ל”גניבה” המוזכרת בסיום המערכה הראשונה ומתייחסת לאותה פרשה ישנה בה הואשמה נעמי שמר בהעתקת המנגינה לשירה הידוע ביותר, ‘ירושלים של זהב’, מתוך לחן עממי באסקי, המיתוס הלאומי שנקרא נעמי שמר נסדק, שלא לומר נופץ, במשך יותר משעה של הצגה. גם השירים האלמותיים ששזורים בסיפור חייה של שמר, קיבלו לפתע באור השלילי בה היא הוצגה משמעות אחרת לגמרי.

החלק השני של המחזה נוטה בכיוון חיובי ויותר ומוצג לקהל בצורה מרגשת ונאמנה יותר לרוח התקופה. כך למשל, בסצנה העוסקת במעבר של שמר מהקיבוץ לתל-אביב ניתן ללמוד על ההקרבה העילאית ותחושת השליחות שגילו בני ההתיישבות העובדת בזמן מלחמת השחרור.

למרות השיפור שניכר בחלק השני, עד סוף הערב וגם לאחריו קשה היה להשתחרר מן הרושם השלילי שהותירה דמותה של נעמי שמר כפי שהוצגה כגנבת והוללת. נראה כי שלא כמו בשירה ‘על כל אלה’, ביקשו כאן יוצרי ההצגה לעקור את המיתוס הנטוע בלב הישראלי המצוי והגישו את העוקץ לפני הדבש.

יחד עם זאת, ספק אם הצדדים האחרים הללו בסיפור חייה של שמר, ככל שהם נכונים, מהווים בעיה בערוגות שבהן צמחו מפיקי ההצגה. הרושם המתקבל מן המחזה כולו הוא שמטרת הצגתה של שמר כשנויה במחלוקת היא פגיעה בדמות המשוררת דווקא אצל אלה שהתנהלותה האישית כפי שעולה מן ההצגה הייתה לזרא בעיניהם.

מקור האיבה הזה לנעמי שמר, שהתבטא בין השאר בהמלצתו המפורסת של נחום ברנע לקוראיו לעבור למדרכה ממול כאשר פוגשים אותה ברחוב, הוא כידוע עמדותיה הלאומיות שבהן החזיקה ודגלה בשעה שרבים מבין חבריה הקרובים נסוגו מהן והתנערו ממנה.

נעמי שמר, בת קבוצת כינרת, נותרה נאמנה לערכי ההתיישבות שעליהם התחנכה. העובדה שדווקא היא, שעברה לעיר הגדולה, עדיין האמינה בחזון ארץ ישראל השלמה, ואילו רבים מידידיה אשר נותרו בתנועה הקיבוצית נטשו תפיסה זו, לא הוסיפה לה ככל הנראה אוהבים בקרב חבריה משכבר הימים.

כיכר השוק ריקה

באחד משיריו של אריאל הורוביץ, בנה של שמר, נכתב: “כשהיד מושטת, והעין לא צרה, ולא הורגים משורר בבוקר, ובערב יושבים להקריא משיריו”. לאחר הצפייה בהצגה ‘סימני דרך’, ולאור העלבונות הקשים שהוטחו במשוררת במשך השנים, אפשר אולי להבין למה התכוון המשורר.

היחס אשר לו זכתה נעמי שמר בשל התעקשותה להישאר “ימנית, משיחית והזויה” כפי שמוזכר בהצגה, יכול גם להסביר מדוע היו גם אחרים שלא עמדו בלחץ ובחרו שלא ללכת נגד הרוח.

ולכל אלו שיבקשו לברר מדוע מחזה כזה מוצג בתיאטרון “הלאומי” שכנראה כבר מזמן לא ממש לאומי, יש לומר כי את השדה התרבותי של המחנה הלאומי האמיתי ניתן לתאר במילותיה של שמר: “כיכר השוק ריקה”.

לאחר ניצחון הליכוד בבחירות 77′ היו מספר פניות של אנשי רוח ואקדמיה מהמחנה הלאומי לחברי ליכוד בכירים בעניין ייסוד אלטרנטיבה תרבותית של הימין. הפניות הללו לא זכו להתייחסות הראויה למרבה הצער, וגם ניסיונות להקים מוסדות תיאטרון ובמה ימניים חלופיים לא צלחו. מאחר והתוצאות של שינוי תרבותי נמדדות בטווח ארוך שנים, נמנעו אותם פוליטיקאים קצרי רואי מלסייע ולהשקיע במיזמים חשובים כאלה, עד שדעכו.

אפשר להשוות התנהלות זו של הליכוד עם תפיסתו של מכונן התנועה הרוויזיוניסטית זאב ז’בוטינסקי. ומאחר והמחלוקת בין נעמי שמר לבין חבריה הייתה בעניין השטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים, כדאי לעיין בדברים שכתב ז’בוטינסקי בעניין חלוקת השלל העתידית של האימפריה העות’מאנית, לאחר מלחמת העולם הראשונה:

זאב ז’בוטינסקי | ויקיפדיה

“מובן שהעולם יודע מקרים, כשמדינות הסתלקו מתביעות והשכיחון מלבן… כל התביעות האלו נשכחו לעולמי עד מן הלב ובטלו מן העולם… יש כח אדיר בעולם הידוע בשמו המשומש והמיושן מאוד: תרבות. כח זה יפה הוא להבטיח נחלותיה של מדינה יותר מכל קיר של כידונים. תרבות דרכה לחדור בכח כביר. במקום שמורגשת תרבותה המפרה – במקום שהיא יוצרת בהתמדה רמות חיים ועבודה גבוהות יותר. במקום שהיא גורמת בלי הרף לגילויי כל המרצים החיוניים, ללבלוב כל הנבטים – שם תביעתו של זר, שאינה מוצאת לה הד, דועכת ונרמסת במהרה…”

כל עוד לא יפנים הימין את “כח התרבות” כפי שראה אותו למשל ז’בוטינסקי, הוא יוכל רק לשאול “איכה יבשו בורות המים?”. השמאל לעומתו, ימשיך לעצב את הזיכרון הקולקטיבי במקביל להתנוונות האידיאולוגית שבה הוא שרוי מזה שנות דור.

https://mida.org.il/2018/02/19/%D7%99%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%99%D7%AA-%D7%95%D7%94%D7%96%D7%95%D7%99%D7%94-%D7%9B%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%9E%D7%94-%D7%9E/#comment-75388

תגוביות:

1.שמאל זה רוע המתחפש לחמלה. קפיטליזם זו חמלה המתחפשת לרוע. הכל עניין של דגש. אילו שמר היתה שמאלנית היו מדגישים את הצדדים החיוביים שבה, אבל היא הפכה לימנית אז מבליטים את הכשלונות, שיש לכל אדם באשר הוא. תיאטרון הבימה הוא תיאטרון מיותר והעיקר, שיתפרנס מעצמו ממכירת כרטיסים ולא מתמיכה ממשלתית המאפיינת את השמאל הטפילי.

2.ימין זה קפיטליזם, זה רותפס, טולסטוי, קינג, פראצ’ט, לונדון, צ’כוב, פולט, אקו, עגנון, גולדברג, ז’לזני ועוד אין ספור אחרים.
ימין זה קפיטליזם, זה ברגנר, קדישמן, אפרמוב, דאלי, פיקאסו, מונק, דגה ועוד שלל שמות שאיני מכיר כיוון שאני חנון של ספרים ולא של ציור.
ימיןזה קפיטליזם, זה מטאל, מטאל פרוגרסיבי, מטאל קור, מוזיקת עולם, ג’אז, אלטרנטיבי, אוואנגארד, ווירד,סקא וכל ז’אנר שהוא.
ימין זה קפיטליזם, זה רוק 30, משחקי הכס (או שאוש”ק לחובבי המילה הכתובה), גירלס, עמוק באדמה וסדרות יותר חדשות שהייתי מכיר לו היה לי זמן לטלוויזיה.

שמאל זה תקיעת דגל בתחת ו...זהו בעצם, כי מי שלא מתאים לאידיאולוגיה והברנז’ה לא יקבל מימון.

3.אוהבים אותך נעמי הנהדרת והמוכשרת! שום כתב פלסתר שמאלני שדוף ודל לא יקטין את דמותך הענקית. כל הפוסלים – במומם פוסלים.

4.לגבי האיסלם, לא היו בו שום שירי געגועים לירושלים עד שהערבים הפסידו את העיר ליהודים. במשך רוב ההיסטוריה ירושלים היתה מבחינת האיסלם חור נידח, שכמעט איש לא טרח לעלות אליו לרגל ובין אם ירושלים קדושה לאיסלם או לא כ”כ קדושה לאיסלם, היא מעולם לא היתה בירה מוסלמית ואין שום סיבה להתחיל דווקא עכשיו.

5.נעמי שמר, גאונית, ייחודית, חכמה ואוהבת ישראל בכל ליבה.

6.למה אין מחזה על רבין השיכור שהתמוטט ברגעי משבר, או על ירי על הנמלטים לחוף מאלטלנה? האם לא צריך להציג את האמת על האיש?

7.בסופו של דבר, את שיריה של נעמי שמר ממשיכים לשמוע ולהשמיע. לעומת זאת, את מי מעניינת הגרפומניה של יונה וולך, של דליה רביקוביץ’ או של כל “משורר/ת” אחר/ת הנערץ על השמאל "הנאור"?

בבקשה, גרפומניה-נימפומניה:

הנח אתה גם את התפילין עבורי
כרוך אותם על ידי
שחק אותם בי
העבר אותם מעדנות על גופי
חכך אותם בי היטב
בכל מקום גרה אותי
עלף אותי בתחושות
העבר אותם על הדגדגן שלי
קשור בהם את מותני
כדי שאגמור מהר.

(מתוך השיר “תפילין”)

גרפומניה של דליה רביקוביץ? בבקשה, גרפומניה-אגו מאניה:

ואחר כך הלכתי לרקוד בנשף המחולות
אך הניחו אותי בחברת חתולים וכלבים
ואלו כל צעדי היו מדודים וקצובים.

והיה לי שיער זהב ועיניים כחולות
והיתה לי שימלה מצבע פרחים שבגן
והיה לי כובע של קש עם קישוט דובדבן.

(מתוך השיר “בובה ממוכנת”)

8.מכבסת המילים שמשריש השמאל בתקשורת ובחיינו הציבוריים בסגנון ה''שיחדש'' בספר 1984:

“ארץ ישראל היפה” – א”י בזמן שלוט מפא”י.

“ארץ ישראל הישנה והטובה” – ישראל לפני שהמזרחים “הרימו ראש”.

“אמיץ” – מנהיג שמאל המבצע מדיניות שמאל אבדנית.

“אנשי רוח” – אמנים מהשמאל.

“אפרטהייד” – יהודים מתגוננים מהבאים להורגם.

“בג”צ” – הדאוס אכס מאכינה (הפתרון האלוהי המפתיע) של השמאל.

“הגדה המערבית” – בל נאמר יהודה ושומרון כדי שההדיוטות לא יזכרו שזאת ארץ אבותינו.

“גזעני” – אחד שאומר לערבים את האמת על עצמם.

“דיכוי” – נסיון לאכוף החוק במגזר הערבי.

“דיקטטורה” – מצב בו הימין בשלטון.

“הסכם אוסלו” – גשר המכביה של המדיניות הישראלית, ה”פל קל” של הדיפלומטיה הישראלית.

“הסתה” – ביקורת שמשמיע ימני על אנשי שמאל.

“הסתה בוטה” – ימני הטוען כי אנשי שמאל מסויימים מעודדים טרור.

“האיחוד האירופאי” – מקורות הנילוס של השמאל.

“ועדת חקירה” – השלב האחרון של כל מבצע צבאי המנוהל ע”י ממשלה ימנית.

“זכות השיבה” – אף מראיין בתקשורת לא ישאל מרואיין ערבי היא מה עמדתו בסוגייה כדי לא לקלקל את הקונספציה שההתנחלויות הן המכשול לשלום.

“חקירה פלילית” – חומר להסרת יריבים פוליטיים.

“חברה צודקת” – מה שיהיה כאן כשהשמאל יגיע לשלטון ולא היה כאן כשהשמאל היה בשלטון.

“חוק עוקף בג”צ” – סימן לכנסת מתמרדת.

“טרור” – ענף יצוא בכלכלה הפלסטינית – סטארטאפ פלשתיני.

“יחסים עם ארה”ב” – עד להגעת טראמפ היחסים היו השוט לנפנף בו נגד הימין, מועמדי השמאל התחרו ביניהם מי יהיה יותר מתואם עם ארה”ב. עליית טראמפ הינה שיברו של החלום.

“הכיבוש” – נראטיב ערבי שיקרי שהתנחל בלבבות השמאל.

“ליברלי” – אדם בעל השקפות שמאליות.

“ליברליזם פרוגרסיבי” – הליברליות אינה עניין של בחירה אלא של כפייה.

“לאומי” – לאומני לייט.

“לאומני” – איש ימין המאמין בחזון הציוני.

“מנהיגות” – תכונה שמפגין רק ראש ממשלה מהשמאל או כזה שחצה את הקווים שמאלה. הנחיות לשימוש: אם המנהיג מתנהג בפזיזות יש להוסיף את המילה “אמיצה”, אם הוא היה זריז בגרימת נזקים היסטוריים יש להוסיף את המילה “נחושה”.

“מגוון דעות” – מגוון הדעות של מחנה השמאל.

“מעגל דמים” – הם יורים, טובחים ופוגעים ואנחנו מגיבים – גם אם לא נגיב הם ימשיכו לירות. מוצג בשמאל כמעגל, כדי לשמור על “סימטריה מוסרית”.

“מפלגות המרכז” – מפלגות השמאל שמיתגו עצמן מחדש.

“מדמנה פוליטית” – מצב המתאר מערכת פוליטית בה יש רוב לימין והמערכת הפוליטית אינה מפיקה את התפוקות להן מצפה השמאל.

“נאור” – בעל השקפות שמאליות.

“הציבור הנאור” – מחנה השמאל.

“נחישות” – ביצוע ויישום מדיניות שמאל תוך גרימה מהירה של נזקים היסטורים – ראה אובמה שהיה נחוש מאוד.

“נרטיב” – אין אמת. הכל סובייקטיבי.

“הנרטיב הערבי” – השקרים והאגדות שהערבים אוהבים לספר על עברם.

“נכבה” – ה”טרגדיה” הערבית. הנחיות לשימוש: אין להזכיר את העובדה כי הערבים איימו בריש גלי לרצוח את כל היישוב היהודי בא”י, וזאת כדי לא להקהות מעוצמת הטרגדיה. כמו כן אין לציין כי רוב הערבים ברחו לנוכח קריאה של מנהיגיהם ולנוכח החשש שלהם כי היהודים יעשו להם בדיוק מה שהם תכננו לעשות ליהודים.

“נישול” – הריסת בתים שנבנו שלא כחוק.

“סרוב פקודה” – מימין – גורר דיון בשאלת אחדות העם והצורך לכבד הכרעות הרוב, חובה לציית לדין מלכות וסיכון ערך צה”ל כצבא העם. משמאל – גורר דיון בגבולות שלטון הרוב על המיעוט והנכונות לשלם את מחיר המצפון.

“סרבן גיוס” – אם חרדי אז מדובר בטפיל חברתי. אם שמאלני אדם מצפוני הנכון לשלם על מימוש השקפת עולמו.

“עוול היסטורי” – סירוב היהודים להיטבח ב-48 ו-67.

“פתרון צודק” – שם קוד למימוש “זכות השיבה”.

“פליטות” – אחד מענפי הכלכלה העיקריים ברשות הפלשתינית.

“פרוגרסיבי” – לשון נקייה לפאשיסטיקלי קורקט.

“פירות השלום” – מושג הלקוח מימי אוסלו העליזים שרבין ושר אוצרו בייגה שוחט ניהלו כלכלת בחירות גרעונית ביותר כדי לגרום לציבור לחוש ב”פירות השלום”. זה כמעט הסתיים בקריסה נוסח יוון וארגנטינה. נתניהו נאלץ להציל את ישראל מקריסה.

“פלורליזם” – סובלנות למגוון הדעות שאינן סובלניות לאחר, כמו הליברליות, הניאו ליברליות, הפרוגרסיב – ליברליות והאיסלם.

“קרבנות השלום” – חללי אוסלו.

“שלום של אמיצים” – הסכם נטול שיקול דעת עליו חותם מנהיג שמאל.

“שמאל” – אחד מענפי הייצוא של ישראל. אולי כל עמותות וארגוני השמאל מלעיזים, אך מבחינה כלכלית הם מכניסים כסף זר ארצה.

“יהדות התפוצות” – מיעוט של ספק-יהודים עשירים ליברלים, תומכי אובמה, הילרי וסורוס, ג’יי סטריט, שמנסים לכפות דעתם השמאלנית קיצונית על ישראל והתקשורת מציגה את הדעות ההזויות שלהם כ”משבר בין ישראל ליהודי העולם, בגלל ביבי והחרדים”.

“שנוי במחלוקת” – כל אדם מפורסם בעל דעות ימניות שאי אפשר להגדיר אותו מיד כמתנחל דתי קיצוני מסוכן, ייכנס לקטגוריה של “שנוי במחלוקת”.

*

מכבסת מילים: המילון השלם לנאורים בעיני עצמם / חיים נבון / מקור ראשון

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/884/614.html?hp=1&cat=479&loc=10

מכבסת מילים: המילון השלם לנאורים בעיני עצמם / חיים נבון / מקור ראשון

עבודה עברית היא גזענות וזמנים אפלים הם כל דבר שימני עושה. כל מה שרציתם לדעת על השמאל ולא היה לכם את מי לשאול

אמיץ – אמן גאוני (ע”ע) המעז לצאת כנגד פוליטיקאי גזעני (ע”ע), שאין לו כל השפעה על הקריירה שלו. האמיץ חוזר בפרהסיה על הקלישאות הנאורות האופנתיות, שמשננים בהתלהבות השכם והערב כל האנשים שיקבעו את גורל הקריירה שלו: שכניו, עמיתיו, מנהליו, מפריסי הפרסים והעיתונאים.

בור – כל מי שלא מצטט את הסיסמאות העבשות שניסחו כמה אינטלקטואלים צרפתים מעורפלים ואומללים לפני ארבעים שנה.

בחירות – לפניהן – שנה של ביטחון עצמי הולך ומסלים בניצחון השמאל; אחריהן – שנה של הטחת עלבונות בימין, במסווה של חשבון נפש (ע”ע).

גאוני – איש השמאל הקיצוני.

גזעני – איש הימין, או אפילו השמאל הציוני הוותיק.

דיכוי – רעל סמוי הזורם בכל מסגרת חיים שיש בה שמחה, סיפוק ומשמעות: משפחה, קהילה, עם. הדיכוי הוא ערמומי מאוד, ואפשר לראותו רק אחרי הכשרה אינטנסיבית בעגה הפוסט־מודרנית. לכן הבורים (ע”ע) לא רואים אותו.

הדרת נשים – כל הפרדה בין נשים לגברים, בפרט במקומות שבהם היא נהוגה מימים ימימה, כמו בצבא ובבית הכנסת; חוץ מאשר בתחומים שבאמת חשובים, כמו כדורגל.

ויכוח לגיטימי – מחלוקת בין זהבה גלאון לדב חנין.

זכויות האדם – כל דבר שמישהו רוצה ויכול להתפרש כקריאת תיגר כנגד מוסדות מסורתיים הופך מיד לזכות.

זכות להורות, זכות לאהבה חופשית, זכות למימוש עצמי, זכות לריבונות לאומית, אלא אם כן זה הלאום שלנו.

זמנים אפלים – כל דבר שימני עושה מזכיר זמנים אפלים, כי גם היטלר אכל ארוחת בוקר. אגב, חשוב מאוד לא להזכיר שמרבית המשטרים האפלים במאה העשרים היו משטרי שמאל.

חופש אקדמי – הזכות המוקנית למרצה להטיף לקהל השבוי של הסטודנטים את דעותיו המשונות כנגד רוב אזרחי ישראל בנושאים שאינם קשורים לשיעור, ובתמורה לקבל משכורת עד אחרית ימיו מכספי האזרחים הללו.

חופש הביטוי – הערך העילאי. אלא אם כן מדובר ברב קרים, או ברב לוינשטיין, או בח”כ סמוטריץ’, או באדם דתי שרוצה לארגן ערב שירה לגברים. לסיכום: צריך חופש דיבור מוחלט, כל עוד מדובר בוויכוח לגיטימי (ע”ע).
חלון הזדמנויות היסטורי לשלום – כל רגע נתון. בארבעים וארבע שנות חיי, מעולם לא שמעתי איש שמאל אומר: חלון ההזדמנויות סגור עכשיו, יאללה – תתנחלו.

חשבון נפש – התבצרות בעמדות השמאל הקיצוני, במסווה של הכאה על חטא: “לא הצלחנו לרדת אל העם”, “לא מספיק להיות צודקים”, “אנחנו אינטלקטואלים מדי”.

טיפשות, טירוף, טמטום – מישהו שהעז לחשוב לבד.

ימין קיצוני – ימין.

כבוד האדם – שמאל.

לאומיות – פשיזם, תועבה, אשליה, קהילה מדומיינת.

לאומיות פלסטינית – עובדה היסטורית, הישג נפלא של רוח האדם, בשביל זה שווה להילחם.

מדינת שב”כ – ליבוביץ’ חזה זאת ב־67′, ובלי ספק היה נביא. הנה, בדרך לעבודה עצרו אותנו אנשי שב”כ במחסום באיילון, וירו בכל אדם שלישי. טוב, זה לא, אבל פעם ראיתי מרחוק שב”כניק.

נאור – כל מצביעי מרצ הם נאורים. עובדה: הם הצביעו מרצ.

סובלנות – הנכונות לסבול כל דעה, אפילו הקיצונית והמרגיזה ביותר, כל עוד היא מרגיזה אחרים ולא את הנאור עצמו. אשוח נוצרי – כן, דוכן חב”ד – לא; שוברים שתיקה בבתי ספר – ודאי, רבנים בגני ילדים – על גופתי.

עבודה עברית – גזענות (ע”ע).

פתיחות – וולטר אמר: אני לא מסכים לאף מילה מדבריך, אבל אני מוכן למות למען זכותך לומר אותם. הנאור העכשווי אומר: אני לא מסכים לאף מילה מדבריך, ולכן תשתוק.

צדק חברתי – הכינוי הנאור לחברה שהעיקרון המארגן שלה הוא קנאה: עדיף שכולנו נרוויח פחות, ובלבד שהעשירים לא ירוויחו הרבה יותר ממני.

קפיטליזם חזירי – הכינוי הנאור לחברה שדורשת חמלה לעניים ממני וממך, במקום להפוך אותה למונופול סוציאליסטי של פקידי משרד החמלה הממשלתי.

רצח רבין – דומני שהצעירים כבר מאמינים שביבי ממש לחץ על ההדק.

שלטון החוק – החובה לציית לכל חוק, אלא אם כן הוא ממש לא מוצא חן בעיני הנאורים. חוקים שלהם חייבים לציית: חוק ההתנתקות, חוקי תכנון ובנייה ליהודים ביש”ע. חוקים שלהם לא צריך לציית: איסור פתיחת חנויות בשבת, איסור נישואין מחוץ לרבנות, איסור על עישון סמים, חוקי תכנון ובנייה לערבים.

תגנה! – דרישה פולחנית־טקסית מכל איש ימין, אם מישהו שקצת דומה לו ביצע פשע. אורי אורבך היה נוהג להשיב: גיניתי במשרד.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/884/614.html?hp=1&cat=479&loc=10

תגוביות:

1.שנון ובמקום ואם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. מכל מקום, חבל על המאמץ. הנאורים בעיני עצמם לא קוראים אותך ולא סופרים אותך, ואילו הבורים, נחמדים מכדי לעזור לך נגד ההשתקה.

2.גינויי השמאל מופעלים בעיקר נגד הימין ומעט מאוד נגד פשעי חבריהם…

3.מושג חשוב שהושמט ממילון-הנאורים:

הדתה: כינוי כאילו-אקדמי ונייטרלי, בעל ניחוח אנטישמי מובהק, לכל סממן מסורתי ואפילו הבסיסי ביותר. מינוח הפוך אינו קיים משום מה.

4.מושג הפוך ל”הדתה”: שלטון השמאל לדורותיו.

5.ומי בעיקר אחראי להתקבעות המושגים הללו כפי שהשמאל מפרש אותם, אם לא אתם, הפובליצסטים הימניים, שבפורומים עם השמאל, אתם עוברים לסדר היום כאשר מושמעים הביטויים הללו? מתי נתתם בשיניים לדובר שמאלני שמחלחל לתודעה של כולנו דמורליזציה בצורת אמירה “כולנו יודעים איך ייראה הפתרון”? מתי מחיתם כאשר מושמע הביטוי השפל “הגדה המערבית”? מתי מחיתם כאשר נשמע הביטוי “כיבוש”, כאילו מדובר בעובדה מדעית? מתי נתתם בשיניים
לשמאלני שמדבר על “החוק הבינלאומי” כאשר כולנו יודעים שמדובר במינוח שקרי? האשימו רק את עצמכם.

6. 100 שנים של בולשביזם בצורות שונות שתכליתו: כל מי שחושב בשונה מהם מוקע על עמוד הקלון וכל מי שמונע מהם לשלוט – עובר מסע דמוניזציה.

7.מי שמסכל כל מגמה לאומית יהודית בחקיקה במדינה הזו הם אוסף החלאות מבג”צ.

8.”יהדות התפוצות” – מיעוט של ספק-יהודים עשירים, ליברלים, תומכי אובמה, הילרי, סורוס וג’יי סטריט, שמנסים לכפות דעתם השמאלנית קיצונית על ישראל והתקשורת מציגה את הדעות ההזויות שלהם כ”משבר בין ישראל ליהודי העולם, בגלל ביבי והחרדים”.

9.עמוס עוז: על גוש אמונים: “כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה… מתוך פינה אפלה של היהדות… מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב… על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף”. ( ידיעות אחרונות, 8.6.89 )

ישעיהו לייבוביץ’: “למרצחים מעבר לקו הירוק, שהתנחלו ביהודה ושומרון, יש נשק. לכן אני קורא לכם להחזיק בנשק נגדם”.
( הארץ, 27.9.85 )

זאב שטרנהל: “אי אפשר לעצור את הפאשיזם בנימוקים רציונליים. את זה עוצרים רק בכח. וכאשר קיימת נכונות להסתכן במלחמת אזרחים. בשעת הצורך נצטרך להתמודד בכוח עם המתנחלים בעופרה או באלון-מורה. רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסף הפאשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית”. ( “דבר” 1988)

“אין ספק בדבר לגיטימיות ההתנגדות המזוינת בשטחים עצמם. אילו היתה בפלשתינאים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות…כן היו נמנעים מהנחת מטענים בצדו המערבי של הקו הירוק…”. ( “הארץ” 2001 )

דוד גרוסמן: “אני מבין את אנשי החמאס. הם מתנגדים לכיבוש, והייתי נוהג כמוהם אילו חייתי תחת כיבוש”. (הארץ, 12.3.03)

מאיר שלו: “רק כלי נשק אחד חסר היום בארסנל הנשק של צה”ל, והוא התותח הקדוש” ( ידיעות אחרונות, י”ט בחשון תשס”ג )
“התותח הקדוש” – כך כונה התותח בו השתמשו לרצח 16 יהודים באניה אלטלנה.

יהונתן גפן: “…שלוש שנים, ויצחק עדיין נרצח. הוא עדיין נרצח משום שאלה שהסיתו נגדו בנאומי בחירות כשארון המתים שלו עובר ברקע, בעוד האיש חי ורודף שלום, ומשום כך הם אחראים לפחות מבחינה מוסרית וציבורית להירצחו, לא תאמינו, עדיין מכהנים בממשלת ישראל ומנהיגים אתכם”.
( סופשבוע, מעריב, 30.10.98 )

10.חופש עיתונאי זה להוריד את מסכות הצביעות מפרצופי השמאל הישראלי, שממציא את השפה העברית לפי השקפת עולמו החשוך, מתוך תקוה להשתלט על הגיונם של אנשי מחנה השפויים הענק התומך בימין.

https://rotter.net/forum/ihaveasay/18768.shtml#2

9.מורי אזרחות מוחים: ''המושגון - ברוח השמאל הקיצוני''. ג'וזף הלר שכתב את מילכוד 22: הרוע השמאלני לעולם לא נח וצמא לאסונות ודם.

ועדת מקצוע האזרחות אמורה להתכנס היום (א’) ולאשר את המושגון החדש. המושגון, נזכיר, הוא רשימת מונחים ללימודי האזרחות, שמתמצתת את חומר הלימודים ואמורה לסייע לתלמידים בהכנה לבגרות.
רגע לפני שהשינויים יוצאים לפועל, קבוצת מורים שמאוגדת תחת ארגון “מורים ציוניים לאזרחות” פנתה אל ועדת המקצוע בדרישה לשנות מונחים שהוכנסו למושגון, ושלטענתם נוסחו ברוח השמאל הקיצוני. במכתב שנשלח אל חברי הוועדה ושהגיע לידי 360 כתבו: “הפנייה מבקשת לבטל את השינויים המהותיים, המגמתיים והבלתי מוסמכים אשר הוכנסו למושגון”.

ארגון “מורים ציוניים לאזרחות” פועל כשנתיים לאחר שחבריו הבחינו, לטענתם, בהטיה של המקצוע. לדברי חברי הארגון, ההטיה מגיעה בעיקר מצדה של המפמ”רית (מפקחת מרכזת מקצוע) יעל גוראון, שמונתה על ידי שר החינוך לשעבר, שי פירון, וקיבלה את ברכתו של השר הנוכחי בנט.

חברי הארגון – מורים ומורות מכל רחבי הארץ ומכל הקשת הפוליטית – טוענים כי באוקטובר 2015 אושר מושגון שהיה מקובל על כלל חברי ועדת המקצוע, אלא שמאז נעשו בו שינויים, חלקם מהותיים ביותר, שגררו את ההגדרות אל מחוזות השמאל הקיצוני.

“שינויים מגמתיים אלו הם בכיוון השמאל הקיצוני בשני היבטים: עמעום והחלשת הצגת אופייה של ישראל כמדינה יהודית, ושיבוש מושגי המשטר הדמוקרטי”, כתבו חברי הארגון וצירפו מסמך עם 34 דוגמאות להבדלי ניסוח בין המושגון שאושר באוקטובר 2015, לזה שצפוי לקבל אישור היום.

בין שלל הדוגמאות ניתן לראות כי בנוסח הישן הופיע המושג “מאפייני המדינה היהודית הבאים לידי ביטוי בהכרזה”, ואילו בנוסח החדש נכתב “מאפיינים יהודיים של המדינה הבאים לידי ביטוי בהכרזה”. משמעות השינוי היא מחיקת הביטוי “מדינה יהודית” המושג הזה. בנוסף, הביטוי “מדינה יהודית” נמחק גם במושגים נוספים.

במושג “אחריות המדינה לתפוצות” נמחקו הדוגמאות שהופיעו במושגון המקורי, ושכללו בין היתר את “המבצעים להצלת יהודי מדינות ערב, הסיוע למסורבי עלייה מברית המועצות והעלאת יהודי אתיופיה”. במושג “יחס התפוצות למדינה”, שכלל תמיכה פוליטית בישראל על ידי ארגונים ושדולות, נמחקה הדוגמה “אייפא”ק”.

בעיסוק ב”שסע לאומי בישראל” צוינו סיבות היסטוריות, דתיות, חברתיות ופוליטיות לנושא, אך נמחקו הדוגמאות שהופיעו במושגון המקורי. במושגון הקודם הופיעו למשל בריחת ערבים בזמן מלחמת השחרור, או תנועות מוסלמיות בקרב ערביי ישראל שמסרבות להכיר במדינה. כעת האזכורים הללו לא קיימים.

המורים הציוניים לאזרחות טוענים גם כי השינוי בין הנוסח במושגון הקיים, שבו נכתב “זכות הכניסה לישראל מוקנית לאזרחים בלבד”, לנוסח החדש, שגורס כי “זכות הכניסה החופשית לישראל מוקנית לאזרחים בלבד”, משמעותה תמיכה במסתננים שכניסתם לישראל היא לגיטימית אך לא חופשית.

בנוסף, טוענים המורים כי הכנסתו של המושגון לתוכנית הלימודים מבטלת את השימוש בספרי הלימוד. בדיון בבג”ץ לפני כשנה טען נציג המדינה כי מורה שיחפוץ בכך יוכל להשתמש בספר הלימוד ולא במושגון. אלא שבהנחיות שקיבלו המורים כעת חל בלבול וקיים חשש כי התשובה הנכונה בבחינה תהיה זו המופיעה במושגון ולא בספר.

“עולה כי נהפכו היוצרות”, מציינים המורים במכתבם. “במקום שהגדרת המושג תהיה בהתאם לספר הלימוד – הגדרת ספר הלימוד נכונה רק אם היא מתאימה להגדרה במושגון. כלומר: מורה לא יכול להתבסס על ספר הלימוד ולא על המחוון, כיוון שההגדרות בספרי הלימוד שונות ברובן, ובמקרים רבים סותרות את הכתוב במושגון”.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/885/714.html?hp=1&cat=402&loc=1

תגוביות:

1.ג’וזף הלר הסופר שכתב את מילכוד 22 אמר שאדם צריך בכל רגע להניח שישנם שמאלנים ששואפים לקחת את רכושו, חייו ומדינתו. הרוע השמאלני לעולם לא נח וצמא לאסונות ודם.

10.ישנם כוחות רשע אשר מגיעים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית אשר מנסים ללא הרף לקעקע את דמותה של נעמי שמר. לשמאלנים המכוערים הללו מפריע שלענקית התרבות הזו היו דעות ימניות ולכן הבהמות מהבוהמה ומהבימה יעשו הכל על מנת להשחיר את פניה.

ההצגה הבזויה הזו בהבימה מצטרפת לעובדה שפרופסורים שמאלנים שפלים החליטו להשמיט את נעמי שמר מלקסיקון הסופרים הישראלים בטענה המטופשת שכתיבתה אינה קאנונית ומצטרפת לארס של העיתונאי הקטנטן נחום ברנע אשר המליץ לעבור מדרכה כשרואים את נעמי שמר ואף דאג מייד לאחר מותה להשמיץ אותה.

לא יעזור לכם שמאלנים מכוערים!!! נעמי שמר היתה ותישאר לעד אמנית דגולה אשר יצרה כאן את המיטב בתרבות הישראלית וככזו היא תיזכר לעד וברור שדעותיה הפוליטיות היו לגיטימיות ויש כיום רוב מכריע בעם אשר מצדד בהן.

11.ביום שבו כל “משוררי/מצוררי” השמאל יגיעו לרמת נייר הטואלט של נעמי שמר הם יוכלו לחגוג ולדבר על כישרון שחנן אותם האלוהים. ללא ספק – הצגה אנטישמית שהיא המשך ישיר ל”הכחשת השואה” ול”פרוטוקולים של זקני ציון”.
שמאל עלוב.

12.נעמי שמר הינה ״נכס צאן ברזל״ בתרבותה של מדינת ישראל. שיריה שזורים במילים ופסוקים מן המורשת היהודית, ההווי הישראלי וכן ציונות ולאומיות.
מותר לאמן להחזיק בדעות פוליטיות ככל אדם ולא על כך נבחנת יצירתו. באשר ״לגנבה״ – נעמי שמר בהיותה יוצרת מופלאה לא נזקקה לגנבות מאחרים. ייתכן והיתה למנגינה ״הבאסקית״ השפעה מסויימת על הלחנת השיר (שספק אם היתה מודעת לה בעת כתיבתו). דרך אגב המשפט ״ירושלים של זהב״ מיוחס לרבי עקיבא׳. האם גם זו גנבה?

13.אמר שוטר השבוע שהשמאלנים הם הזויים ומטומטמים והגדיר אותם במדוייק באמצעות שתי המילים הללו.

הם זה החתרנים, הם זה המממנים, המתכננים, המזיקים, המפיצים את חדשות השקר שלהם.

המטרה מיטוט העולם המוכר לנו ובניית עולם מפלצתי לפי הדגם שהם ממציאים.

היהודים השמאלנים ההזויים המציאו את הקומוניזם, הפעילו אותו ועד היום כופים אותו בעורמה ובאמצעות השתלטות על מוסדות מדינתיים, כמו למשל אצלנו על בג"צ ומערכת המשפט וצמרות כל המוסדות שלנו, כולל צה"ל, המוסד והשב"כ, החינוך, האקדמיה, התקשורת וכל היתר.

אותו דבר בדיוק מבצעים הסורוסים היהודים השמאלנים על ארה"ב ועל אירופה.

***

עליית תפיסה ניאו ליברלית במדינת ישראל.

פרופ' מנחם מאוטנר, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב

http://www.youtube.com/watch?v=MaGOlzc8ydM

החל מדקה 16:26

להלן התמלול המלא:

קבוצת מלכי הגבעה של השמאל הפסידה הרבה מאד כוח בפוליטיקה וסובלת הפסדים פוליטיים גדולים מאד ומה שהיא עושה בעצם, היא העתיקה את הפעילות הפוליטית שלה במידה רבה מאד מהפוליטיקה של הבחירות, שהיא הפוליטיקה של הכנסת, למקום אחר - לבית המשפט העליון - והפכה אותו למוסד שממנו היא מנהלת פוליטיקה.

בראש העותרים לבג"צ חברי הכנסת של מר"צ והעבודה והעתירות שלהם תמיד על נושאים פוליטיים.

בג"צ הפך למוסד פוליטי.

זה חלק מתהליך.

בית המשפט העליון פה לא לבד. הקבוצה הזו העבירה את הכוח שלה לא רק מהפוליטיקה של הבחירות, מהכנסת, לבית המשפט העליון, היא העבירה אותו גם אל היועץ המשפטי לממשלה, גם אל אגף התקציבים של האוצר, גם אל מבקר המדינה, גם אל בנק ישראל.

כל הקבוצות האלה זה קבוצות לא נבחרות של פקידים שמופעלים על ידי הקבוצה הזאת כדי לנטרל את המערכת הפוליטית שפועלת למגינת ליבה של הקבוצה הזאת שאיבדה בכנסת הרבה מאד כוח.

זה ההסבר הראשון.

ההסבר השני הוא עליית תפיסה ניאו ליברלית במדינת ישראל.

ניאו ליברלים עויינים את הפוליטיקה של הבחירות והם עוינים בתי נבחרים והם אוהבים מקומות של פקידות ביורוקרטית משכילה שדומה להם. הם לא אוהבים את הפוליטיקה של הבחירות כי שם יש אנשים לא משכילים כמוהם, לא אנינים כמוהם ולא צרכנים של סגנונות חיים כמוהם, אלא כל מיני אנשים שהם יותר נמוכים במידרגים האלה מהם.

ולכן הם לא אוהבים את הפוליטיקה, ורוצים לתת הרבה יותר כוח לאנשים שדומים להם, המשכילים האנינים וכו'. נכון שהפוליטיקה בישראל עברה בשנים האחרונות בעיות חריפות של ירידה ברמה שלה וגם חוסר יציבות, אבל היא סובלת מבעיות חריפות ברמה שלה בגלל ההגיון הניאו ליברלי שהשתלט עליה והוא פריימריס במקום הועדות המסדרות.

ולכן הקבוצה הניאו ליברלית בישראל פועלת במהלך כפול.

מצד אחד שיקוץ וביזוי הפוליטיקה, שהיא הגורמת להורדת הרמה שלה בגלל הניאו ליברליזם בו היא דוגלת והיא כל הזמן משקצת ומנאצת את הפוליטיקה ומצד שני, היא מאדירה את כל הגופים הלא ליברליים ושוב זו אותה קבוצה. את בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה ואגף התקציבים ומבקר המדינה ואנשי בנק ישראל.

בית המשפט העליון קרוב תרבותית לקבוצה הזאת ונשמת אפו זה הגנה על הזכויות הליברליות.

הגנה על הזכויות הליברליות מה פירושה?

"זכות ליברלית" זה כמו אי מוגן בחומה.

יש לי את חופש הביטוי וחופש ההתאגדות ואת חופש התנועה, זה הכל כמו איים כאלה שמוגנים מפני חדירה של גורמים עוינים שיכולים לפגוע בי. זאת אומרת זאת הלוגיקה העמוקה של בית משפט ליברלי - לוגיקה של "איים מבוצרים".

כמטאפורה ניתן לומר שאותה קבוצה חברתית המתגדרת ביומיום בקהילות מבוצרות היא גם זו שמתגדרת בבית המשפט העליון ובמשפט ליברלי שנשמת אפו זה זכויות שהן כמו איים מגודרים.

לדעתי מלחמת התרבות, הצפיפות על הגבעה הפוליטית ועלייתה הנרחבת מאד של אידיאולוגיה ניאו ליברלית גורמים להבין שבעצם הועבר כאן הרבה מאד כוח לבית המשפט העליון.

הדמוקרטיה הישראלית נמצאית במשבר חמור לא רק בגלל מה שקורה במערכת הפוליטית שלה. היא נמצאית במשבר לא פחות חמור בגלל מה שקורה בבית המשפט העליון שלה.

אחרי 30 שנה של כיוון כזה מצידו של בית המשפט, בית המשפט מוצא את עצמו כרגע במצב של אובדן לגיטימציה כפול.

הוא איבד באופן כמעט מוחלט את הלגיטימציה אצל הקבוצות התרבותיות שלא מזדהות איתו ובראש ובראשונה הציונות הדתית והוא איבד הרבה מאד מהלגיטימציה שלו אצל הקבוצות שהכי מזדהות איתו, זה הקבוצות שקראתי להן ההגמונים הליברלים לשעבר, החילונים המשכילים המערביים. אין לי זמן לנתח למה קרה אובדן הלגיטימציה הכפול הזה אבל מה שאני רוצה לומר שלא רק במערכת הפוליטית יש לנו משבר.

יש לנו משבר לא פחות חמור כרגע עם בית המשפט העליון שהוא מוסד מדינה חשוב מאין כמותו. כדאי שנפתח חשיבה חדשה לגמרי לגבי איך הוא צריך לפעול ב- 30 השנים הבאות.

https://rotter.net/forum/gil/27789.shtml#1

https://rotter.net/forum/scoops1/500050.shtml#20

בחלוקה גסה, המפה הפוליטית בישראל נחלקת לשני מחנות על בסיס שאלת ניהול הסכסוך הישראלי־ערבי: מחנה אחד – מחנה השמאל – מעודד קו פשרני, שלדעתו עשוי לסיים את הסכסוך, ומחנה אחר – מחנה הימין – מבקש למעט בוויתורים ולהסתכן בהמשך קיום הסכסוך.

מטבע הדברים, אזרחי ישראל הערבים משתייכים ברובם למחנה האחד, והוא כולל 35־45 אחוזים מאזרחי ישראל. כשליש מהמחנה הפשרני הם אזרחי ישראל הערבים. בשולי שני המחנות נשמעים קולות קיצוניים יותר מבהנהגה, קריאות חריפות לדה־לגיטימציה של אנשי המחנה האחר, האשמתם בבגידה והצגתם כמסוכנים או כמרושעים. דוברי שני המחנות מאשימים זה את זה תדיר ב"הסתה".

במחנה הימין נשמעו במהלך השנים האשמות שמנהיגי השמאל הם "בוגדים" או "רוצחים", בעיקר בנימוק שהם נושאים באחריות מוסרית למותם של יהודים כתוצאה ממעשי טרור ערבי או לוויתור פסול על שטחי ארץ ישראל. קיצונים ממחנה הימין אמרו או רמזו שמעשי אלימות נגד ערבים או נגד אנשי שמאל הם מוצדקים לפעמים.

הפגנת ערביי ישראל נגד חוק הלאום

במחנה השמאל, לעומת זאת, נשמעו האשמות שמנהיגי הימין הם "רוצחים", "פשיסטים", "יודונאצים", ו"גזענים", בעיקר בנימוק שהם אחראים למותם של ערבים או יהודים בפעילות צבאית או לדיכוי ערביי יהודה ושומרון. קיצונים ממחנה השמאל אמרו או רמזו שהתקפה אלימה נגד מדינת ישראל, אזרחיה או חייליה ביו"ש היא מוצדקת לפעמים. מנהיגי שני המחנות כמעט מעולם לא אמרו אמירות כאלה, לעיתים הסתייגו מהן, אך לא תמיד יצאו חוצץ נגדן.

על רקע הקריאות הגלויות או המרומזות לאלימות, רציחות ממניע של איבה אתנית או פוליטית אינן מעשה נדיר. מרביתן בוצעו בידי ערבים נגד יהודים או בידי יהודים נגד ערבים, ורק מקצתן בקרב בני אותה קבוצה אתנית. השאלה היא עד כמה האנשים המשתמשים בביטויים קיצוניים אחראים למעשי רצח אידיאולוגי שעשו אנשים הקרובים לעמדותיהם הפוליטיות.

שאלה גדולה ממנה היא עד כמה המנהיגים, שלא תמיד עשו כל שביכולתם למנוע את ההתבטאויות הקיצוניות, אחראים להתבטאויות האלה, ובעקיפין למעשי הרצח. לטעמי, בין שאפשר לראות בזיקת המנהיגים למעשי הרצח קשר סיבתי ובין שלאו, שומה עליהם לרדוף שלום ולעשות כמיטב יכולתם למנוע התבטאויות כאלה.

מהאופן שבו הצגתי את הדברים עד כה, נדמה ששני המחנות נמצאים במצב סימטרי. אלא שהמציאות שונה.

מעשי רצח אידיאולוגי או פוליטי של אזרחי ישראל נעשים ברובם בידי קיצונים מקרב מחנה השמאל, רובם ככולם אזרחי ישראל הערבים, כלפי יהודים או כלפי ערבים החשודים בשיתוף פעולה עם יהודים.

מדוע אפוא השתרשה התפיסה שהסתה המובילה לאלימות היא נחלתו של מחנה הימין?

סיבה אחת היא הבולטות של רצח ראש הממשלה יצחק רבין. רצח של ראש מדינה מותיר את רישומו בתודעה הציבורית לאין ערוך יותר מרצח של אזרחים סתם, או אפילו של מנהיגים פוליטיים (שר תיירות, למשל). הכל יודעים מיהו יגאל עמיר מהרצליה, אך לא הכל זוכרים אזרחים ישראלים אחרים שרצחו רציחות מתוקשרות פחות, ובהם מוחמד שינאווי מחיפה שרצח את גיא כפרי ב־2017, או נשאת מלחם מערה שביצע פיגוע ברחוב דיזינגוף ב־2016. והרשימה ארוכה.

סיבה אחרת עמוקה יותר: דווקא דוברי מחנה השמאל הישראלי נוטים להוציא את הערבים מן הכלל, בנימוקים שונים. אמנם, הם מתקשים לומר בגלוי שערבים אינם נמנים בשמאל הישראלי, משום שבהיותם בני מיעוט אתני יש לראותם כסרח עודף לפוליטיקה הישראלית ה"פנימית". אמירה כזאת אינה נהגית בגלוי בדיון שבין תומכי ערכים דמוקרטים, ודוברי שמאל בכלל זה, גם אם תוכנה נובע מן הטיעונים שלהם.

נימוק נוסף מציע שערביי ישראל המבצעים מעשי רצח אידיאולוגי אינם מושפעים רק מדברי הסתה הנשמעים בישראל או מן הסלחנות שמגלה הנהגת השמאל, אלא גם מגורמי השפעה מחוץ לישראל. זו גרסה מתוחכמת ועקיפה של האמירה הראשונה, המוקצית מחמת האיסור. היא תולה את החרגתם של אזרחי ישראל הערבים ממחנה השמאל בתיאור עובדתי, ניטרלי כביכול משיפוט נורמטיבי, של זרותם הלשונית והתרבותית.

"לא אנחנו מוציאים אותם מקרבנו", יטען הטוען, "אלא נסיבות חייהם וזיקתם האתנית אל אויבים חיצוניים, ועל כן אין לנו השפעה על מעשיהם". דא עקא, גם הטענה העקיפה מסתמכת על אפיון שליש מהמחנה שלהם על מי שאינם בשר מבשרה של הזירה הפוליטית הישראלית. יתרה מזו, הנימוק גם אינו משכנע, שכן אם מגזר של אזרחי ישראל חשוף יותר ממגזרים אחרים להסתה ממקור חיצוני, אפשר לצפות ממנהיגים ישראלים שיהיו זהירים יותר בגילויי סלחנות כלפי עידוד לאלימות בקרב אותו מגזר.

אם אפשר להוכיח קשר סיבתי בין דברי הסתה למעשי רצח, הניסיון מראה שהסכנה הנשקפת מן ההסתה בקרב מחנה השמאל חמורה בהרבה, מבחינה כמותית, מזו הנשקפת מן ההסתה בקרב מחנה הימין. כדי לטעון אחרת, נאלץ הטוען לפנות להבחנות המערערות לגמרי את תוקפו הנורמטיבי של הטיעון.

https://www.makorrishon.co.il/opinion/88551/

יו"ר שלום עכשיו לשעבר ועורך הדין התייחסו לפוסט אותו פרסם יאיר נתניהו, בו כינה את אנשי השמאל 'בוגדים'. "אמירה שכזו מובילה לאלימות"

יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, פרסם אתמול פוסט בפייסבוק
וכינה בו את השמאל והתקשורת “בוגדים”, זאת לאחר קריאות הגנאי נגדו בדיון בבית משפט השלום בתל אביב בתביעת דיבה שהגיש נגד הפעיל החברתי אייבי בנימין.

חבר הנהלת 'שלום עכשיו' ויו"ר הארגון לשעבר יריב אופנהיימר ועורך הדין יורם שפטל התייחסו בתוכניתה של אילה חסון ב-103FM לסערה סביב נתניהו הבן.

יאיר נתניהו הגיע אתמול לבית המשפט, קראו נגדו קריאות, הוא שלף את האצבע המשולשת, צייץ בטוויטר וכינה את מי שתומכים בקרנות ישראל בוגדים. רה"מ הגיב והדף את השימוש במילה בגידה וציין את כל הפעמים שכינו אותו בוגד.

שימוש במילה 'בוגד' הוא ראוי?

שפטל: "אכן ראוי ולחלוטין במסגרת חופש הביטוי. השמאל עוסק בבגידה פוליטית באופן שוטף מהרגע שאיבד את השלטון בתשל"ז. ניסיון לרצוח את מנחם בגין באלטלנה, כמו שרבין הודה בספרו הוא בגידה. הפשיטה על הצבא הטורקי בזיכרון יעקב זוהי בגידה של ממש. הסכם אוסלו הכניס את הרוצח ערפאת לארץ ישראל בהסכמת המדינה תוך אמירה שהוא יילחם בחמאס זוהי בגידה פוליטית"...

כזכור, בפוסט כתב יאיר נתניהו: “אז עכשיו, שסוף סוף מותר להשתמש במילה הזאת, אני אגיד את מה שכולם במדינה חושבים. עמותות השמאל, במימון ממשלות זרות ועוינות, הפוליטיקאים מהשמאל ואנשי התקשורת שמצדדים תמיד בצד של האויב ותמיד נגד האינטרס היהודי - לבם גס בקורבנות טרור, מתנחלים או קורבנות של המסתננים, ומצד שני לבם מלא חמלה לכל מתפרע פלסטיני שנפצע על גבול עזה - הם בוגדים! הגיע הזמן לומר את האמת הפשוטה. על פי כל סטנדרט אנושי בסיסי ומוסכם על כל לאום בהיסטוריה. הם בוגדים לכל דבר ועניין”.

כעבור זמן קצר פרסם אביו פוסט תגובה וכתב בו שהוא “דוחה את השימוש במונח ‘בגידה’ מכל צד שהוא בוויכוח הפוליטי”. אולם נתניהו האב הדגיש כי “מאז חקירת הצוללות שראש הממשלה מעולם לא היה חשוד בה, מאשימים אהוד ברק, מפגיני השמאל ואחרים את ראש הממשלה נתניהו ב’בגידה’. התקשורת לא אמרה על זה מילה. נראה שלדעתם מותר להשתמש במונח ‘בוגד’ כל עוד הוא מכוון נגד ראש הממשלה נתניהו. מה שאסור לימין - אסור גם לשמאל. נמאס מהסטנדרט הכפול”.

לפוסט צורף סרטון שבו מקובצות אמירות מצד גורמים שונים הכוללות את המונח “בגידה”, כגון מפי ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, יו”ר התנועה לאיכות השלטון אליעד שרגא וראש המטה לביטחון לאומי לשעבר עוזי ארד. תגובות רה”מ ובנו פורסמו לאחר הדיון בבית משפט השלום בתל אביב בתביעת דיבה שהגיש נתניהו הבן נגד הפעיל החברתי אייבי בנימין.

ליד אולם הדיונים המתינו לו כמה מפגינים וקראו קריאות גנאי נגדו ונגד משפחתו. בתגובה זקף נתניהו לעברם אצבע משולשת. בדיון אמר יאיר נתניהו כי “אייבי בנימין הוא חלאת המין האנושי” - וננזף על ידי השופט אבי שליו, שהורה לו “שמור על השפה”.

בא כוחו של בנימין, עו"ד גונן בן יצחק, טען כי נגד נתניהו פורסמו פוסטים רבים, אך הוא בחר לתבוע דווקא את בנימין, משום שזה הגיש עתירה לבג"ץ בדרישה לחקור את ראש הממשלה בקשר לפרשת הצוללות. "קראו לך 'זנאי' ולא תבעת", העיר לו. "אז כתבו עלי שהייתי בפוסיקט (מועדון חשפנות שבו פורסם כי בילה בנו של ראש הממשלה, מ"ש). Fuck them!" ענה לו נתניהו בהתרסה.

נתניהו תובע מבנימין פיצוי בסך 140 אלף שקל בגין פוסט שפרסם האחרון באוגוסט 2016, ובו כתב כי רה”מ פנה לראש המוסד וביקש ממנו דרכון בשם בדוי עבור בנו בנימוק ביטחוני. לאחר שהתקבל האיום בתביעה, מחק בנימין את הפוסט ומאוחר יותר אף התנצל פעמיים, אך נתניהו הבן סירב לבטל את התביעה.

https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-674883

תגוביות:

1.לא כל השמאלנים בוגדים, אבל כל הבוגדים שמאלנים! עובדה. אודי אדיב, מרכוס קלינברג, ישראל בר, נחום מנבר, ארגון "דרך הניצוץ", ארגון "מצפן", מורדכי וענונו, ג'אמיל זחאלקה מהרשימה הפלסטינית המשותפת לחיסול ישראל וחברו למפלגה, ח"כ ג'אטס שיושב עכשיו בכלא! ועוד...ועוד...שמאלנים בוגדים במדינה. לכן, לא כל השמאלנים בוגדים, אבל כל הבוגדים שמאלנים!

2.שפטל צודק! באף מדינה אין שוברים שתיקה, בצלם, עדאלה, מחסום ווטש ועוד ועוד...

3.הטירוף הטוטלי של השמאל מאובדן השלטון וההגמוניה מפנה את האנרגיות של האוהדים שלהם למעשי עלילה ולינץ'.

4.משטרה, פרקליטות ושופטים שתופרים תיקים בשיתוף פעולה מלא כנגד יהודים - זו גם בגידה ברף הגבוה ביותר.

5.לדעתי מנכ"ל בצלם, חגי אלעד, שנאם באו"ם לפני כל העולם ואמר על חיילינו שהם פושעי מלחמה והטרוריסטים הם לוחמי חופש, הוא הבוגד באינטרסים של מדינת ישראל.

6.השמאל הבוגדני הוא האויב. אתם יותר גרועים ממחבל ששם פצצה בתחנת אוטובוס ובורח כמו שפן. אפשר לחשוב שבזמנכם היה פה נפלא. תזכורת לטפילים: אוטובוסים התפוצצו כל יום, הכלכלה היתה על סף פשיטת רגל, 1800 יהודים קדושים נירצחו בגלל פושעי אוסלו השם ינקום דמם. אתם המסיתים, אתם הגנבים, אתם שונאי דת ישראל. צריך להילחם בכם כמו באויב.

7.כמו בשואה, כמו בסזון, השמאל מספק בוגדים ומשתפי פעולה והרשימה ארוכה. לכן הוא בזוי והעם לא ישיב את הבולשביקים לשלטון בישראל. זמנם של הנרגנים הבכיינים חלף. פושעי אוסלו מתו ועם ישראל חזק. תראו את המערכניקית המתועבת ראש העיר חיפה שמינתה לסגנה מוסלמי קיצוני, מחבל תומך חיזבאללה. ה0מולנים, ממשיכי דרכם של היודנראט קאפוס, חולים במחלה הנקראת יהודונות ואין לה מרפא.

הסיפור הגדול של זמננו הוא השקר שהנשיא טראמפ הוא פאשיסט, שטראמפ וסגן הנשיא פנס פועלים בהתאם לספר ההוראות של היטלר.

זה לא רק רטוריקה. השמאל משתמש בהאשמות האלה כדי לארגן התקפות אלימות על הימין.

אפילו לפני הבחירות, הילארי קלינטון ומנהיגים דמוקרטים אחרים הובילו את הרעיון שאיכשהו טראמפ הוא בלתי לגיטימי ומחוץ לתחום הדיון המקובל בחברה האמריקאית.

זה לא שאתה מקיים הפגנה, אלא פה יש לך מפגינים שמרגישים שיש להם ממש הצדקה מוסרית לשבש ולהפריע ומה שעניין אותי מאיפה מגיע הזעם המוסרי, מאיפה מגיעה הנכונות לדרוס את חופש הביטוי? והתשובה היא שנות ה- 60.

בשנות ה- 60 היתה סיסמא שהומצאה באוניברסיטת ברקלי שמקושרת לאיש האקדמיה הרברט מרקוזה, ממה שמכונה אסכולת פרנקפורט, והיא נקראת "סובלנות מדכאת".

במילים פשוטות: "אין חופש ביטוי לפאשיסטים".

מה זה אומר?

במונחים פשוטים סובלנות זה דבר טוב, אבל אנחנו בשמאל לא צריכים להיות סובלניים כלפי הלא סובלניים. לכן, אם נמצא קבוצה שנוכל לסמן כ"לא סובלניים" הסובלנות נזרקת מהחלון ואז מותר לנו לחסום אותם בכל האמצעים ההכרחיים.

מרקוזה, כמו חלק מחבריו באסכולת פרנקפורט היו פליטים מגרמניה הנאצית. הם גדלו בגרמניה בימיו הראשונים של היטלר בשלטון ואז ברחו מגרמניה והיגרו לארה"ב. במובן מסויים הטענות שלהם הגיעו מנסיון של חיים תחת המשטר הנאצי.

כשאנחנו מדברים על הנאצים אנחנו לא מדברים על הנאצים של השואה, על ההבנה שעלתה אחרי מלחמת העולם השניה על מי ומה הם הנאצים.

אנחנו מדברים על התקופה שהנאצים תפסו בשלטון. זו היתה תקופה שהתאפיינה בהתמוטטות כללית של ערכי התרבות בגרמניה הויימארית וכך קרה גם באיטליה ולא רק בגרמניה.

מוסוליני היה אומר שהיה יוצא עם קבוצה של שחורי החולצות והם נשאו איתם מחבטי בייסבול או משהו בדומה ואז כשהגיעו הסוציאליסטים פרצו קרבות רחוב בין הסוציאליסטים לפאשיסטים.

כשברחו מגרמניה לאמריקה מרקוזה טען שאמריקה והקפיטליזם האמריקני דומה לגרמניה הנאצית. לכן, מה שאמר לאקטיביסטים בשנות ה- 60 היה שאתם בדיוק כמו האנשים שנלחמו בהיטלר ואם אתם נלחמים בהיטלר, אתם לא צריכים לדון איתו, אתם לא צריכים להתווכח ולא להאזין בכבוד לנקודת המבט שלו. התפקיד שלכם זה לעצור אותו ואם תעצרו אותו רק תיראו את כל הזוועות שהייתם מונעים.

אותה טענה הועתקה לכאן ועכשיו, לאמריקה 2017 תחת הרעיון שטראמפ הוא למעשה עוד מוסוליני, הוא עוד היטלר.

אז אני רוצה להתייחס לנושא הזה של היטלר, הנאצים, הפאשיזם והגזענות ישירות ולהתייחס לזה מול קהל שאני מאמין שהשאלה מאד חשובה לו:

האם טראמפ הוא באמת עוד סוג של מוסוליני? עוד סוג של היטלר?

מה בדיוק בטראמפ הופך אותו למוסוליני? טראמפ הוא לאומן? טראמפ הוא מיליטריסט? טראמפ הוא גזען מפלה וקנאי קיצוני?

קודם כל הנושאים של לאומנות ומיליטריזם הם מאד מעורפלים, מכיוון שלא היה שום דבר מיוחד בנאצים שהפך אותם ללאומנים. גם סטאלין היה לאומן, צ'ה גווארה היה לאומן, מייסדי האומה האמריקנית היו לאומנים במובן שבו היו מסורים למדינתם.

טראמפ למעשה לא מיליטריסט. הוא הכריז לא פעם שהוא מתנגד למלחמה בעירק. הוא אפילו העביר ביקורת על המפלגה הרפובליקנית על התערבותה בעינייני מדינה זרה.

אני רוצה להתמקד בטענה שבאמת חשובה: וזו ההאשמה בגזענות ואפליה.

בהיסטוריה של אמריקה עוד מתחילתה, המפלגה הדמוקרטית ומאוחר יותר השמאל הפרוגרסיבי, היו במדינה הזו, במקורם מפלגת הגזענות, האפליה, האפרטהייד, העבדות, הלינצ'ים והקו קלוקס קלאן.

זו לא סתם דעתי.

זו עובדה שלא ניתנת לערעור. ואני רוצה להקדיש מספר דקות ולהרחיב על העובדות האלה. מכיוון שהן הבסיס של אחת הפעולות המפתיעות של חוצפה פוליטית.

אותה מפלגה שיצרה, אפשר לומר, את מטעי העבדים, שמיסדה את האפרטהייד, שייסדה והנציחה את הקו קלוקס קלאן כזרוע הטרור שלה, זו אותה מפלגה שהתנגדה לתנועת זכויות האדם וחסמה אותה ואילו היא היתה המפלגה היחידה אף אחד מהחוקים הללו לא היה עובר, היא המפלגה שעכשיו מאשימה אדם מקווינס - ניו יורק, שאין לו שום קשר להיסטוריה הזו - שהוא גזען.

אז בואו נראה במה מדובר:

משנות ה- 60 ועד היום, כל מנהיג בכיר של הקו קלוקס קלאן (מי שזכה לתואר גראנד משהו - שאלה תארים ותפקידים בתוך הכת) היה דמוקרט.

בול קונר השריף הדרומי היה משלח כלבים וזרנוקי מים במפגיני זכויות האדם והיה דמוקרט.

אורוול פאבוס שחסם את בניית בית הספר בארקנסו עבור ילדים שחורים היה דמוקרט ומנטור של ביל קלינטון.

הוגו בלאק, הסנטור של אלבאמה ושופט בית המשפט העליון שהסמיך את הנשיא הדמוקרטי פרנקלין די רוזוולט ורוברט בירד, כולם חברים בקו קלוקס קלאן, חברים פעילים מאד במקרים מסויימים. אנחנו לא מדברים כאן על היסטוריה עתיקה ואפילו לא משנות ה- 60.

בירד נפטר ב- 2010 וביל קלינטון ואובמה היו בהלווייתו. ביל קלינטון אמר משהו מאד מעניין. הוא אמר אל תהיו כל כך נוקשים נגד בירד הזקן על שהיה חבר בקו קלוקס קלאן מכיוון שהיית חייב להיות בקו קלוקס קלאן כדי להתקדם במפלגה הדמוקרטית. תחשבו על זה, "היית חייב להיות בקלאן".

כל ההיסטוריה הכבדה הזאתוהעובדות האלה שאינן דעה, ידועות היטב לפעילים הפרוגרסיבים ולאקדמאים. הם יודעים על כך. לכן, זה מה שאני מחשיב לאחד המהלכים החכמים, אחד הלהטוטים הפוליטיים המוצלחים ביותר בתולדות אמריקה המודרנית. הם לעולם לא יעלו את המעשה הזה שלהם, אבל אם אני מעלה את זה ואם הם על הבמה עם גב לקיר, הם סוף סוף יודו בפני שאני צודק ויאמרו: "דינש אתה צודק. אנחנו מודים שהכל אמת. אבל מתישהו בשנות ה- 60 היתה תפנית גדולה. שתי המפלגות החליפו צדדים".

קודם כל בפוליטיקה האמריקנית, בפוליטיקה העולמית אין לזה תקדים. יש לך שתי מפלגות. זה כמו לומר: "יום אחד באמריקה כל השוטרים הפכו לגנבים וכל הגנבים הפכו לשוטרים". אולי זה יכול לקרות, אבל איך? אתה אומר שלפתע פתאום המפלגה הרפובליקנית הפכה להיות מפלגת העבדות? שהמפלגה החליפה צד? זה באמת אפשרי? ובכן, זה מוצג על ידם כעובדה. כאילו זה קרה. כאילו היתה תפנית גדולה.

התפנית הגדולה זה השם שנתנו הדמוקרטים לרעיון שהם - הדמוקרטים הפכו פתאום לנאורים ביחס לגזענות והפכו לחברה הטובים, בזמן שכל הגזענים מהמפלגה הדמוקרטית הפכו פתאום לרפובליקנים.

התפנית הגדולה נדמה כאילו שנתמכת על העובדה ששחורים שפעם בחרו ברפובליקנים אכן עברו להצביע למפלגה הדמוקרטית וגם לבנים דרומיים שהיו בעבר כולם מצביעים למפלגה הדמוקרטית, עכשיו מצביעים לרפובליקנים.

ואז יש את הסנטור סטרום תרמן, הדמוקרט הגזעני שהפך לרפובליקני.

אפילו רבים מהרפובליקנים היום מאמינים בתפנית הגדולה.

השחורים עברו למפלגה הדמוקרטית בשנות ה- 30, בהתבסס על ההבטחות של ה"ניו דיל". הם לא עשו את זה בגלל גזענות. רבים עברו בעל כורחם למפלגה הדמוקרטית ביודעם שהם מצטרפים למפלגה של ההפרדה הגזעית של הקו קלוקס קלאן. הדרומיים הלבנים עברו לבחור במפלגה הרפובליקנית הרבה יותר מאוחר. במהלך שנות ה- 70 ועד ה- 90 כשהדרום צמח ושגשג יותר ויותר הגזענות ירדה באופן דרמתי בדרום.

בעוד הדרום הפך להיות פחות גזעני, הוא הפך להיות יותר רפובליקני.

אם כך הן השחורים והן הלבנים החליפו מפלגות מסיבות כלכליות. ההוכחה נמצאת בספרם של ביירון שייפר וריצ'ארד ג'ונסטון "הסוף לאקספציונליזם הדרומי". הסופרים מספקים מידע שמראה שהלבנים העניים והגזעניים ביותר מעולם לא החליפו את דעתם. אלה שכן החליפו היו הלא גזעניים שנמשכו למסרים של המפלגה הרפובליקנית על שגשוג, עולם של הזדמנויות ויכולת עליה בסולם החברתי.

אז מה בנוגע לסטרום תרמן? הוא היה אופייני לתקופה? כמה גזענים בהנהגת המפלגה הדמוקרטית הפכו את עורם ועברו לרפובליקנים?

בואו נעשה רשימה ונראה מי עבר מפלגה.

נתחיל במנהיגי הקו קלוקס קלאן. עכשיו נוסיף את המנהיגים של כל מיני אירגונים גזעניים וחברי הקונגרס הדמוקרטים והסנטורים הדמוקרטים מ- 1860 עד 2000. בואו נוסיף את כל אלה שהצביעו נגד חוק זכויות האזרח משנת 1964. הנה הם. כל ה- 1600 מהם. מוכנים לתפנית הגדולה?

נעבור מכחול דמוקרטי לאדום רפובליקני. אז הנה זה. זהו. בסך הכל פחות מאחוז אחד.

אז התפנית הגדולה היא בסך הכל שקר אחד גדול.

הדמוקרטים לא עברו מלהיות החברה הרעים לחברה הטובים. הם פשוט מצאו תרמית גדולה וחדשה יותר...

יותר רפובליקנים הצביעו בעד חוק תנועת זכויות האזרח מאשר דמוקרטים. חוק זכויות האזרח מ- 64, חוק זכויות ההצבעה של 65 וחוק דיור הוגן מ- 68. בכל אחד מהמקרים באופן יחסי יותר רפובליקנים הצביעו בעד ואילו האופוזיציה כנגד חוקי זכויות האזרח האלה הגיעה אך ורק מהמפלגה הדמוקרטית. במילים אחרות האופוזיציה מורכבת מדמוקרטים גזענים שניסו לחסום אותם. אילו לא היו רפובליקנים, אם הבית העליון והתחתון היו מורכבים רק מדמוקרטים, אף אחד משלושת החוקים האלה היה עובר. אף לא אחד.

איך קורה שעובדות אלה שלא ניתן להכחישן לא נלמדות באוניברסיטאות המובילות שלנו?

אולי תוכלו לטעון שנושא הגזענות לא מעניין את האוניברסיטאות המובילות. שלא איכפת להם מהנושאים האלה. שהם לא מלמדים הרבה את הנושאים האלה. שהאנשים מאד עסוקים בללמוד על שווקים פיננסיים. אבל אני חושב שאתם יודעים שזה לא נכון. אלו מוסדות שיש להם אובססיה בכל הקשור לנושא הגזענות. אלה מקומות שזהו הנושא המרכזי שאנשים אמורים באמת לדעת בו משהו ובכל זאת הסיפור האמיתי של הפוליטיקה האמריקאית מוסתר. הוא לא רק מוסתר מהקמפוס אלא מהתרבות.

אז איך הדמוקרטים הצליחו להרים דבר שקר שכזה?

סיבה אחת היא מכיוון שהשמאל בקמפוס, בהוליווד ובתקשורת מספיק דומיננטי שהוא מסוגל לרקוח ולקדם שקר ענק מבלי שלאף אחד אחר יהיה מגפון מספיק גדול כדי לטעון אחרת.

יכול להיות שיהיה מי שישמע את הדברים האלה ויגיד "זה שקר" אבל אין לו את חדשות CBS ולא את רשת הרדיו הלאומית, לא את מייקל מור, הוא לא סטיבן שפילברג, הוא לא יכול לעשות מזה סרט ולכן זו הדרך בה הכזבים האלה מהודהדים ומועצמים.

הדבר השני שרמזתי לו מוקדם יותר הוא שהשמאל הצליח להסיט את האשמה על המעשים שלו, על האדם הלבן, על הדרום ועל אמריקה. אמריקה עשתה את זה ואמריקה עשתה את זה.

רגע אחד. לא אמריקה עשתה את זה! אילו אמריקה היתה עושה את זה זה היה נמשך עד היום. לפיכך ברור שרק חלק מהאמריקנים עשו את זה ואמריקנים אחרים עצרו אותם. לכן הנקודה שלי היא, שלגזענות יש שורשים עמוקים בחברה האמריקנית אבל האשמה אינה מונחת לפתחם של המייסדים ולא לפתחו של הדרום, אלא לפתחו של זרם מסויים, של מפלגה מסויימת ואידיאולוגיה מסויימת - וזה השמאל.

הם מתריסים: "תוכיח לי שהמפלגה הדמוקרטית היא גזענית עכשיו".

אז אם מישהו הולך היום לשכונות העוני שנמצאות תחת שליטת הדמוקרטים ואנחנו מדברים על כ- 12 שכונות עוני, בערים שהן לחלוטין בשליטת המפלגה הדמוקרטית ואין שם רפובליקני אחד לרפואה. אני טוען שאנחנו נראה בהן עכשיו את כל חמשת המאפיינים של מטעי העבדים כפי שהגדיר אותם קנט סטאמפ בעבודתו הקלאסית "המוסד המוזר 1965".

בתיאור המטעים זיהה קנט סטאמפ 5 דברים שתיראו במטע עבדים.

הראשון: בתים מסוכנים, שבורים ומטים ליפול.

השני: משפחות הרוסות. בשל העבדות היה בלבול באשר למי הוא האב. ילדים מעורבים מתרוצצים ברחבי המטע. מבנה המשפחה במצב התפוררות.

השלישי: נדרשת רמת אלימות מאד גבוהה כדי שהמקום לא יגלוש לאנרכיה. כוח משטרתי, משגיחים, הצלפות, גדרות תיל.

הרביעי: כל אחד מקבל תנאי מחייה בסיסיים: מזון, טיפול רפואי. אם היתה בעיה רפואית קראו לרופא. אבל אף אחד לא מתקדם בחיים. אף אחד לא משפר את רמת החיים שלו. הדרומיים והדמוקרטים היו מכנים את העבדות: בית ספר של ציוויליזציה". וסטאמפ אמר: "נראה שזה בית ספר שאף אחד לעולם לא מסיים".

וחמישי: ניהיליזם וייאוש. הרגשה שאין עתיד. שזו דרך חיים מתמשכת העוברת בירושה.

ועכשיו ניתן לראות את כל חמשת המאפיינים הללו בשכונות העוני של אוקלנד, בשכונות העוני של בולטימור, בשיקגו וכפי שאמרתי זה נמשך כך מאז שנות ה- 60.

ארה"ב הוציאה מיליארדי דולרים כדי לתקן את המקומות האלה. זה היה באחריות הדמוקרטים לתקן אותם ולמרות זאת מצבם של רבים מהמקומות הללו אינו טוב יותר בהשוואה ל- 1967. אז תחשבו על זה. זה הרי משקף אטימות לב ובוז מזעזע לרווחתם של האנשים שגרים בקהילות הללו.

עכשיו בואו נביט מחדש על בחור כמו טראמפ. אדם שגדל פה בשכונה אפשר לומר ואני מתכוון לניו יורק בגדול.

טראמפ הוא אדם שרואה את אמריקה ככור היתוך, כקליידוסקופ אתני שמותך יחד לחתירה למצויינות חסרת מנוחה שמגדירה את ניו יורק. ניו יורק בה יש סוג של שאפתנות מזוקקת שדוחפת קדימה את מי שיכול ורוצה קדימה, שאפתנות ששואפת להתקדם כשכל אדם חותר למצוא את מקומו תחת השמש.

זה לא רק טראמפ. זה כל אחד שעובד בבנק השקעות, כל עורך דין בעיר, כל מוציא לאור, בעולם של אדם לאדם זאב, כשאתה מנסה לפרסם את רב המכר הבא. זו ניו יורק.

אז אם אתם רוצים להאשים את טראמפ, עליכם להאשים אותו ואכן הוא היה מואשם ע"י טד קרוז, שיש לו "ערכים ניו יורקים".

אבל ערכים ניו יורקים הם לא הערכים של מוסוליני או של היטלר.

דרך אגב, יש דבר אחד שכדאי לציין בנוגע להיטלר. הדבר הבולט ביותר, לא רק אצל החולצות השחורות של מוסוליני, אלא גם אצל הסוציאל לאומנים בגרמניה, זה שמעל הכל הם היו סוציאליסטים. מוסוליני התחיל כמרקסיסט. הוא היה העורך של כתב עת סוציאליסטי באיטליה.

ולכן שוב, בשנות ה- 30 ןה- 40 היה ברור לכולם שהפאשיזם והנאציזם הם זרמים של השמאל. ככה הבינו זאת מוסוליני והיטלר, כך הבינו זאת פרנקלין די רוזוולט ומחברי ה"ניו דיל". ככה הבינו זאת הכתבים שסיקרו את התקופה.

אבל שימו לב שלאחר מלחמת העולם השניה קרה דבר מאד מעניין.

הפאשיזם שוייך פתאום ללהיות "ימני".

אני רוצה לטעון שזה עוד שקר גדול. זה יוצר באמצעות להטוט אינטלקטואלי. אחרי המלחמה כשנחשפו זוועות הסוציאליזם הלאומני לעיני כל העולם זה הפך להיות הכרחי להעביר את הפאשיזם לעמודת הימין ולהעמיד פנים שזה היה סוג של גידול ממאיר שצמח מהקפיטליזם. שהפאשיזם היתה איזושהי המצאה של קהילת העסקים בזמן שבמציאות היא נבעה מתוך ויכוח בתוך הסוציאליזם.

כשהנבואות של מרקס לא התגשמו במאה ה-20, החל מאבק גדול בשמאל. איך קרה שמהפיכת המעמדות שנובאה, המהפיכה של הפרולטריון שאמורה היתה לקרות קודם כל בגרמניה, לא התרחשה? מה קרה לה?

בסופו של דבר התנועה הסוציאליסטית התפצלה עם לנין שהלך בכיוון אחד ומוסוליני בכיוון השני. לנין ומוסוליני הכירו אחד את השני דרך אגב. כשמוסוליני נבחר, לנין שלח לו מברק ברכה.

לנין למעשה אמר: מה שאנחנו מנבאים זה שהסוציאליזם יתגשם במדינות עניות". זה היה לנין.

לעומתו מוסוליני טען שהטעות של מרקס היתה שלדעתו אנשים מזדהים עם בני המעמד שלהם, כאשר במציאות אם תביטו מסביב תיראו שאנשים מונעים יותר מסולידריות לאומית. במילים אחרות, אנשים ימותו עבור צרפת, גרמניה ואיטליה, אבל הם לא ימותו עבור רעיון אידיוטי של "הפרולטריון". אף אחד לא מת למענו בעבר ואף אחד לא ימות למענו אי פעם בעתיד.

אז מתוך הויכוח הזה בתוך הסוציאליזם התפצלו שתי ואריאציות: האחת זה הבולשביזם והשניה זה הפאשיזם. אנחנו לא מדברים כאן על כינויי גנאי גזעניים ולא על תקינות פוליטית. אנחנו לא מדברים על אנשים שמרגישים לא בטוחים. אנחנו מדברים על טיעונים ממשיים במרכז הדיון הלאומי האמריקני ואם לא נוכל לדבר על זה כאן, אז איפה כן? איפה בטוח לדבר על הנושא אם לא בקמפוס?

ובכן אני רוצה לסיים בטענה שמטרתי היא לא להצדיק את טראמפ וגם לא להצדיק כל טענה קטנטנה שהועלתה כאן, למרות שאגן על כולן.

מטרתי להציג עד כמה מגוחך שבסביבה האינטלקטואלית האמריקנית, כולל בחיי שמנה וסלתה של האליטה האמריקנית, הטיעונים האלה נדחקו והועלמו, תוך העמדת פנים שהם איכשהו מחוץ לתחום הדיון המקובל.

טראמפ לא אינטלקטואל. טראמפ הוא למעשה איש עסקים שלא שייך לקליקה כלשהי ושמבטא ומבצע דברים מתוך אינסטינקט ולא על בסיס רעיונות. זה יכול להישמע כמו האשמה - אבל זה לא! כי אם תבדקו את ההיסטוריה של אמריקה, תוכלו לספור על יד אחת את הנשיאים שביטאו את דעתם מתוך אידיאולוגיה מוסדרת או אינטלקטואלית. גם פרנקלין רוזוולט היה איש של אינסטינקטים, כך גם רייגן. המון נשיאים פעלו ברמה הזו. אבל זה לא אומר שאדם לא יכול לטעון טענות מעניינות פרובוקטיביות, אינטלקטואליות והיסטוריות לטובתם.

אז אני קורא לכם במקום להתעלם מהרגע שלנו ולומר למעשה: אוי, יש לנו נשיא פאשיסט בבית הלבן ואנחנו חייבים להוציא אותו משם, שתנסו לחשוב על המשמעות של כל זה. לאן ההיסטוריה של אמריקה הביאה אותנו. המפלגה הדמוקרטית צריכה לקחת קצת אחריות.

שימו לב. הדמוקרטים מעולם לא הודו בהיסטוריה שלהם. מעולם לא הכירו בה. מעולם לא התנצלו על מעשיה. מעולם לא לקחו אחריות עליה. הם לא שילמו אגורה כפיצויים עליה.

זה הסקנדל האמיתי של הגזענות האמריקנית. אנחנו מדברים על גזענות בלי סוף, אבל מעולם לא ראיתי מישהו אפילו מבקש שהדמוקרטים יראו אפילו קורטוב של לקיחת אחריות.

למה להאשים את המפלגה הרפובליקנית? זו הרי המפלגה שיצרה את האמנציפציה, שסיימה את העבדות. זו המפלגה שהעבירה את תיקוני החוקה ה- 13, ה- 14 וה- 15. זו המפלגה שנלחמה באפרטהייד עד הסוף. זו המפלגה שעזרה להעביר את חוקי זכויות האזרח.

על מה המפלגה הרפובליקנית צריכה להתנצל בנושא הגזענות?

טראמפ לא צריך להתנצל על דבר. אם אתם יכולים להציג ראיות גזעניות על טראמפ - עשו זאת. אבל ההיסטוריה לא מאחוריכם. משקל ההיסטוריה נופל על כתפי מאשימיו, לא על טראמפ וזו הנקודה שלי.

ראינו מהפך גדול, אבל לא של בחירות אלא של השלכת האשמה. האשמה הועברה בערמומיות אל אנשים וזה בשביל השקר הגדול. למעשה זה שקר כפול, מכיוון ששקר רגיל זה פשוט התכחשות לאמת: "סליחה כבודו, לא הייתי שם. לא הרגתי אותו". זה שקר.

שקר כפול זה כשאומרים: "לא אני עשיתי את זה, אבל אתה רואה את הקורבן הזה שם? הוא אשם והוא זה שירה".

אז אם לא רק שאתם מתנערים מכל אשמה כמו שעשו הדמוקרטים, אלא אתם גם מטילים את האשמה שלא בצדק על כתפי האנשים שתכלס נלחמו בכם לאורך כל הדרך, אני חייב לומר שאני מתפעל מכם. זה לא פחות מהפיכה אינטלקטואלית. וראינו פה הפיכה אינטלקטואלית, אלא שעכשיו ההפיכה הזו מתפוצצת, וחלק מהסיבה שהיא מתפוצצת מתבטאת בהמון מהדברים שטראמפ מייצג, כמו זה שהוא לא מכבד את ההגדרות המוצקות של הדיון.

טראמפ טוען שאפשר לדון בכל נושא שהוא. בואו נתווכח על זה. בואו נילחם על זה. ובקמפוס לחימה צריכה להיות מלחמת דעות וזו הסיבה שאני כאן באוניברסיטת קולומביה. בסופו של דבר אני מזמין אותכם לפרוייקט שהוא פרוייקט ליברלי. לפתוח את הראש של האמריקנים. להרחיב את האופקים ולדרוש בקמפוס שלכם הרחבת הפרמטרים של הרעיונות. לא להיות מרוצים מהתעלות הצרות שנחשבות לאמת שלמעשה הן ההיפך המוחלט של האמת.

תודה רבה לכם.

https://www.youtube.com/watch?v=vX39P93DWtY

https://rotter.net/User_files/forum/gil2/5cc7048f147c05e5.jp

לעיון:

The Peculiar Institution

The Peculiar Institution: Slavery in the Ante-Bellum South is a non-fiction book about slavery published in 1956, by academic Kenneth M. Stampp of the University of California, Berkeley and other universities. The book describes and analyzes multiple facets of slavery in the American South from the 17th through the mid-19th century, including demographics, lives of slaves and slaveholders, the Southern economy and labor systems, the Northern and abolitionist response, slave trading, and political issues of the time.

Stampp answers historians such as Ulrich Phillips, who said that many Southern slave owners were very kind to their slaves and provided well for them. While it was sometimes known for slaves to have lives as good as or better than those of poor Northern workers, Stampp exposes this behavior as a selfish strategy to ease the lives of some slaves in order to prevent dissent among the rest, or to prevent possible legal action for mistreatment of slaves. Stampp argues that this treatment did little to convince slaves that their lives were acceptable, and that dissent and opposition were common, making slaves, as they were called at the time, "a troublesome property".

The use of the expression "peculiar institution" — "peculiar" here means "special", possibly with a positive implication — to refer to Southern slavery began in 1830 with leading Southern politician John C. Calhoun, and became widespread.

Key points

Stampp's intent is to answer those prior historians who had characterized slavery as a mostly benign, paternalistic tradition, helpful in many ways to the slaves, which tradition encouraged racial harmony in the Southern states. Stampp also characterizes some critics of slavery for claiming that "to the Negroes, slavery seemed natural; knowing no other life, they accepted it without giving the matter much thought. Not that slavery was a good thing, mind you—but still, it probably hurt the Negroes less than it did to the whites. Indeed, the whites were really more enslaved than were the Negro slaves" (429). Stampp condemns such an argument and likens it to pro-slavery arguments before the Civil War, which were "based on some obscure and baffling logic" (429).

Stampp held that the national debate over the morality of slavery was the focal point of the U.S. Civil War, rather than states' rights in rejection of the Slavery Amendment. Stampp wrote, "Prior to the Civil War southern slavery was America's most profound and vexatious social problem. More than any other problem, slavery nagged at the public conscience; offering no easy solution..." (vii). The book was for Stampp not only about 19th century history but a necessary examination for Americans in the 1950s because "it is an article of faith that knowledge of the past is a key to understanding the present," and "one must know what slavery meant to the Negro and how he reacted to it before one can comprehend his more recent tribulations" (vii). Later work by other historians qualified certain of Stampp's findings, but The Peculiar Institution remains a central text in the study of U.S. slavery.

Chapters

I. "The Setting" - background and demographics in the Old South.
II. "From Day Clean to First Dark" - slaves' toilsome daily lives; slavery within southern labor systems.
III. "A Troublesome Property" - defiance of slaves; Stampp asserts that African-American slaves actively resisted slavery, not just through uprisings and escape, but also through work slowdowns, feigning illness, damaging plantation machinery and work implements, theft, and other means. He lauds these actions as honorable resistance by slaves, which could be used as models by other oppressed groups, not least black Americans in the 1950s.
IV. "To Make Them Stand in Fear" -disciplinary practices and submission; slave feelings of inferiority; fear and dependence in slave life; religion; incentives offered to slaves; power structures; cruelty of slaveowners and overseers.
V. "Chattels Personal" - conflicts in racial classifications; slave laws and codes; limited freedoms for slaves.
VI. "Slavemongering" - slave movement and sales; African slave trade prior to the nineteenth century; separation of slave families.
VII. "Maintenance, Morbidity and Mortality" - slave food, clothing, housing and sickness.
VIII. "Between Two Cultures" - class and caste systems; personal relationships of slaves and masters; social positions; sex, family, religion, leisure.
IX. "Profit and Loss" - slave value; economic gains and losses through slavery; slavery in the economic system; agrarian vs. industrial development in the Old South; land exhaustion in the Old South.
X. "He Who Has Endured" - moral ambiguity of slaveowners; the desperate defense of slavery; destructive effects of slavery on free labor, non-slaveowners and white yeomen in the Old South; intellectual torpor in the South due to rigid pro-slavery positions.

https://en.wikipedia.org/wiki/The_Peculiar_Institution

בבוקר הבחירות לכנסת, לפני קצת פחות משלושה שבועות, כתבתי באתר זה טור שכותרתו היתה “הבחירה האמיתית בקלפי: ערכי החופש והדמוקרטיה או שמאל פרוגרסיבי”. טענתי המרכזית היתה שהוויכוח בבחירות האחרונות נסוב מעבר למחלוקת הבסיסית בין ימין ושמאל, אלא בין ערכי האמת והחופש לבין עירוב של פופוליזם שמאלני מתובל באופורטוניזם והונאה.

הזהרתי אז שהפער העמיק הרבה מעבר לגישה פוליטית והפך לפער של ערכים: בשנים האחרונות מנהיגי השמאל התייצבו כמעט בכל נושא נגד טובתם של אזרחי ישראל, כאשר הדבר העיקרי שעמד בראש מעייניהם היה צבירת כוח פוליטי תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי.

למרבה המזל רובו של הציבור בישראל אכן הבין את המציאות הזו ובחר בדמוקרטיה, אך לא חלף זמן רב מניצחון הימין בקלפי והשמאל הישראלי מיהר להדגים שוב מהי דמוקרטיה לתפיסתו המעוותת. זה התחיל כבר בימים שממש אחרי הבחירות. בעוד חלקים במערכת הפוליטית עדיין עיכלו את התוצאות, את ההצלחות ואת האכזבות, מערכת הדיפ-סטייט בשיתוף התקשורת נכנסה לפעולה מהירה והחלה לשגר איומים אנונימיים נגד המינויים המסתמנים של שרים בממשלה.

ראשונים היו גיא “אני לא מעלה על דעתי שראש הממשלה ייתן את תיק המשפטים ליריב לוין” פלג ואמנון “לוין שר משפטים זה עוד שנת מאסר לנתניהו” אברמוביץ’.

שבוע לאחר מכן דווח בחדשות 12 כי קיים “חשש במערכות אכיפת החוק מהמינויים הצפויים לתפקידי השרים”, ובאותו הזמן בדיוק דווח בחדשות 13 כי “בכירים במערכת המשפט אמרו כי מינוי יריב לוין או בצלאל סמוטריץ’ לתפקיד שר המשפטים הינו הכרזת מלחמה על בית המשפט העליון”.

בשני המקרים האלה ובאחרים הוכח שוב הקשר ההדוק בין עיתונאים מוטים וגורמים אינטרסנטיים במערכת המשפט שמנהלים קמפיינים פוליטיים כדי לעקוף את רצון הציבור. כפי שהגדיר זאת עו”ד שמחה רוטמן בשיחה עם ‘מידה’, “כל ההתנגדות הגורפת לשינוי היא רק כסות לרצון לשמר מאחזי כוח בידי גורמים בלתי נבחרים”. לדבריו “זו דווקא הסיבה שבגללה המערכת הפוליטית צריכה להתעקש יותר על מינוי שר משפטים שיעשה סדר במערכת המשפט”.

סתימת פיות

מצעד העיוותים נמשך בשבוע שעבר עם עתירה לבג”ץ שהגישה יו”ר ‘התנועה לטוהר המידות’ אביה אלף נגד החלטת הנשיא להטיל את הרכבת ההמשלה על נתניהו.

אותה אלף היא בכירה בפרקליטות לשעבר (ובוגרת קרן וקסנר) כך שקשה להטיל ספק בידיעתה את החוק, אך כפי שהתברר בראיון הזוי במיוחד שנתנה ליותם זמרי ונועם פתחי בגלי ישראל מה שמנחה אותה הוא יותר האג’נדה הפוליטית ופחות טוהר המידות.

שימו לב מה קורה פה – אותם אנשים בדיוק הנושאים על דגלם את ערכי הדמוקרטיה והממלכתיות פונים לבית המשפט כדי שיפעל נגד הכרעת העם ותוצאות הבחירות ובעד התערבות בהחלטותיו של נשיא המדינה. אין פלא אפוא ששופטי בג”ץ דחו את העתירה על הסף בטענה לחוסר סבירות קיצונית, אך ארגון השמאל שהגיש אותה זכה לכותרות וחשיפה נאה.

אבל השיא בשרשרת ההזיות של השמאל הגיע בהמשך עם הסערה התקשורתית שפרצה בעקבות דבריו של אברי גלעד, שהעז להעלות את האפשרות לפיה יתכן שהשריפה בקתדרלת נוטרדאם בפריז היתה תוצאה של הצתה.

מקהלת הגינויים שקמה עליו משמאל (כולל כמובן זעקות ה”פאשיזם” הקבועות של ‘הארץ’) היתה אמנם צפויה, אך הפעם רועשת ועוצמתית במיוחד ומלמדת לקח חשוב: חסידי זכויות האדם והדמוקרטיה מתעקשים לנכס לעצמם בלבד פעם אחר פעם את הזכות הבסיסית ביותר במשטר דמוקרטי – חופש הביטוי.

מבחינת אנשי השמאל הישראלי, מדובר ברישיון מיוחד שמוענק אך ורק למי שחושב כמוהם וכל השאר צריכים לסתום את הפה. הרעיון לפיו יש להתמודד עם שיח על ידי יצירת שיח נגדי, שהיה בעבר תמצית הליברליזם, נשכח מזמן על ידי אלה שמגדירים את עצמם כיום כ”ליברלים”. אך יש פה נקודה עמוקה יותר: מבחינת אותם “ליברלים” חופש הביטוי הסלקטיבי והשתקת קולות מתנגדים אינו מטרה אלא אמצעי בלבד, עוד שלב בדרך לעקיפת הדמוקרטיה והכרעת הבוחר.

דרושה פעולה

אם מנכ”ל של ארגון כמו הקרן החדשה יצא בקריאה להפסיק את התמיכה בישראל לאור תוצאות הבחירות, אז אין פלא שגם מנהיגי השמאל בישראל רואים בדמוקרטיה מעין מטרד שצריך לנפנף אותו בדרך לשלטון הנכון.

זה קורה כשיאיר לפיד טס לצרפת רגע לפני הבחירות כדי להיפגש עם הנשיא מקרון ולאחר מכן מבטיח “למרר את החיים” לממשלה, וזה מתבטא בפליטות פה כמו זו של בני גנץ שטען ש”אנחנו ננצח ואף אחד לא יעצור אותנו – גם לא הציבור”.

אז מה ניתן להסיק מכל השתלשלות האירועים מאז יום הבחירות?

ראשית כל, הציבור הגדול והשפוי בישראל שעדיין דוגל בערכי הדמוקרטיה (ולא חשוב אם מימין או משמאל) חייב לדרוש מנבחריו פעולה נחושה להשבת המשילות מידי אלו המבקשים לחתור תחת בחירתו.

עם כל הכבוד ל”שומרי הסף”, אנחנו מצביעים בקלפי עבור חברי כנסת ושרים ועבור המדיניות אותה הם מציעים ולא עבור פקידים ומשפטנים שאיש לא בחר מעולם. זה היה אחד הנושאים החשובים ביותר במערכת הבחירות וחשיבותו התחדדה אף יותר לאחריה. נתנו לכם את המנדט לשנות, וכעת אנחנו מצפים לביצוע.

מסקנה נוספת ובלתי נמנעת היא שבשמאל הישראלי פשוט לא יודעים מהי דמוקרטיה ולא מצליחים לעכל את התפיסה של הכרעת הרוב, ובמקרה הזה מדובר בבורות מדאיגה. האפשרות האחרת היא שהם מאמינים שדמוקרטיה מורכבת בין השאר מעתירות לבג”ץ נגד תוצאות הבחירות, איומים על נבחרי ציבור דרך התקשורת וסתימת פיות של כל מי שחושב אחרת – וזו כבר אפשרות הרבה יותר מטרידה.

https://mida.org.il/2019/04/28/%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%91%D7%92%D7%A5-%D7%9C%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%99-%D7%92%D7%9C%D7%A2%D7%93-%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%A1%D7%AA-%D7%94%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%9E/#comment-104144

יש לי חדשות בשבילכם- אני הוצאתי את קמפיין השלטים הזה, וזה לא רק בירושלים ובנס ציונה, זה בלמעלה מ-20 צמתים ברחבי הארץ! אמרתי בתחילת הקמפיין הזה שנשטוף את כל המדינה עם המסר הזה והנה זה קורה. אבל זאת רק ההתחלה כי הפעם אנחנו לא הולכים לוותר לשמאלנים!!!

היכן היו כל מטיפי המוסר הצבועים האלה, כשקראו לבגין 'רוצח', כשהונפו שלטים בהפגנות שמאל 'לסרס את המתנחלים', כשמפגינים שמאלנים הניפו שלטים 'ביבי בוגד' וקראו את הסיסמה הזאת מחוץ לבית רוה"מ.

גיניתם אותם? יצאתם נגדם? לא!

אז אתם האחרונים שתטיפו לנו מוסר!!!

אנחנו אומרים 'שמאלנים בוגדים' בגלל שמהקבוצות שלהם יוצאים אירגוני בגידה כמו 'שוברים שתיקה' ו'בצלם' שרודפים את לוחמי צה"ל, כמו 'המוקד להגנת הפרט' שמגיש בג"צים כדי למנוע הריסת בתי מחבלים וכמו שלל אירגוני שמאל נוספים שפועלים למען המסתננים המסוכנים.

וכמובן שאי אפשר לשכוח את האוסלו, ערפאת, פיגועים וטרור שהשמאלנים הביאו עלינו כשהם ניסו למכור את ארץ ישראל לגרועים שבאויבים עבור 'פייק שלום'.

אז למה שלא נקרא להם בוגדים? זה מה שהם - בוגדים!

https://www.facebook.com/1461023059/posts/10222372276723362/

ביולי 1932 נשא הסופר והפעיל הפוליטי הנודע ה"ג וולס נאום בפני אגודת הליברלים הצעירים של אוניברסיטת אוקספורד, ובו קרא לעמיתיו הפרוגרסיבים להפוך ל"פשיסטים ליברלים" ול"נאצים נאורים". כפי שניתן לראות בספרי המדע הבדיוני שכתב, וולס, מההוגים המשפיעים ביותר על החשיבה הסוציאליסטית־פרוגרסיבית במאה העשרים, ראה בשיטה הטוטליטרית את הפתרון האולטימטיבי לצרות החברה ואת עתיד האנושות. הוא אף הביע הערכה לרודנים המפורסמים של התקופה, שהגשימו לראייתו את החלום הטוטליטרי: מוסוליני, היטלר וסטלין.

רחוק מלהיתפס כדמות קיצונית, וולס היה נערץ על דור שלם של פרוגרסיבים, כולל הוגי דעות ומנהיגים פוליטיים באירופה ובארה"ב, שהחזיקו בדעות זהות ביחס לפשיזם ולטוטליטריות. הטענה הזו, שלפשיזם ולשמאל היסטוריה משותפת והשפעה הדדית רבה, נמצאת במרכז "למי קראת פשיסט", ספרו של ההוגה והסופר השמרני האמריקני ג'ונה גולדברג, שפורסם לראשונה ב־2008 ותורגם עתה לעברית בהוצאת "שיבולת".

הספר הוא סוג של מכונת זמן פילוסופית. גולדברג לוקח עמו את הקורא למסע חווייתי אינטלקטואלי מימי המהפכה הצרפתית ועד ארה"ב של 2007, כאשר לאורך הדרך הוא מסביר כיצד התפתחה האידיאולוגיה הפוליטית של השמאל האמריקני, מווילסון ורוזוולט ועד לינדון ג'ונסון והילארי קלינטון.

חלקו הראשון של הספר הוא חיבור היסטורי לכל דבר, שבו מתחקה גולדברג אחר ההיסטוריה של התנועה הפשיסטית במקביל לעלייתה של התנועה הפרוגרסיבית, בייחוד בארה"ב. בחלק השני צולל המחבר לסוגיות של כלכלה ותרבות, מותח חוט אחרי חוט בין הפשיסטים באירופה לשמאל באמריקה, ומבקש להסביר כיצד האידיאולוגיה של השמאל בסוף המאה התשע־עשרה ובמאה העשרים חלחלה אל הפוליטיקה המודרנית – גם אם השמאל מדחיק או מכחיש את העניין.

משרד הפרופגנדה הראשון

בפרק הראשון מתחקה גולדברג אחר שורשיו האידיאולוגיים של הפשיזם, מרוסו דרך רובספייר, ומסביר באופן מעמיק את התפתחות התנועה שהקים בניטו מוסוליני באיטליה. לאחר ששטח באופן משכנע את פיסת ההיסטוריה הזו, שמעטים מאיתנו מכירים, גולדברג קופץ ראש לבריכה המסוכנת ביותר ומסביר כיצד אדולף היטלר והתורה הנאצית משתייכים מבחינה אידיאולוגית דווקא לשמאל.

אכן, כל אדם שלמד היסטוריה בדרך המקובלת יחוש רתיעה אינסטינקטיבית מקביעה כזו.

אבל בדרכו היסודית והאינפורמטיבית גולדברג מצטט מקור אחרי מקור כדי להוכיח את הקביעה הזו, או לכל הפחות להפוך אותה לסבירה ואפשרית. במקרה אחר ריבוי כזה של ציטוטים היה יכול להיראות מוגזם, אבל בהתחשב בתזה המהפכנית שהסופר מניח על השולחן הדרך היחידה לשכנע את הקורא היא לדובב את שפתותיהם של הנוגעים בדבר. בין היתר מראה גולדברג כיצד מנהיגי הקומוניסטים ראו בפשיזם בן ברית ותאום אידיאולוגי:

ב־1928, בהוראת סטלין, קידם האינטרנציונל השלישי את דוקטרינת 'סוציאל־פשיזם', שלפיה אין שום הבדל בין סוציאל־דמוקרט לפשיסט או נאצי. הפשיזם הוכרז 'ארגון לחימה של הבורגנות, ארגון הנשען על התמיכה הפעילה של הסוציאל־דמוקרטיה שהיא האגף המתון של הפשיזם'. על פי התיאוריה הסוציאל־פשיסטית, דמוקרט־ליברלי ונאצי 'אינם סותרים זה את זה', אלא, במילותיו של סטלין, 'משלימים זה את זה. הם אינם קטבים מנוגדים אלא תאומים'… הקומוניסטים בגרמניה פעלו בהשראת המסר ששוגר אליהם ממוסקבה: Nach Hitler, kommen wir – 'אחרי היטלר, יגיע תורנו'. או 'חום עכשיו, אדום אחר כך' (עמ' 106).

מכאן מבצע גולדברג פנייה חדה לכאורה לארה"ב ולנשיאה במלחמת העולם הראשונה, וודרו וילסון. מלבד היותו פרוגרסיבי, מסביר הסופר, וילסון גם היה פשיסט מוצהר. בין "הישגיו" ניתן למצוא את הקמת משרד הפרופגנדה הראשון בעולם, והוראה על מעצרם של עיתונאים ומפגינים שהתייחסו אליו ואל ממשלו באופן שלילי. וילסון יצר למעשה מדינת משטרה בתקופת המלחמה, והכול תחת ארשת הפרוגרסיביות והקדמה.

ללכת שבי אחריו

גם אם לא תסכימו עם כל אחת ממסקנותיו, "למי קראת פשיסט" מהווה ברובו הגדול ספר היסטוריה פוליטית, שישכיל את קוראיו בנושאים רבים שלא קיבלו התייחסות מספקת, אם בכלל, לאורך השנים. כך למשל, מותר לדון בשאלה עד כמה גישת האאוגניקה (השבחת הגזע האנושי) שרווחה בשמאל בשנות השישים משפיעה עליו עד ימינו, אך עצם קיומה איננו מוטל בספק. ובכל זאת, העובדה ההיסטורית הזו נשכחה לחלוטין. גולדברג מציף אותה שוב בפרק מזעזע במיוחד, שחושף את עומק הגזענות והטוטליטריות של התנועה הפרוגרסיבית. וזוהי רק דוגמה אחת.

התזה המרכזית של הספר היא שהשמאל האמריקני והאידיאולוגיה הפשיסטית חולקים שורשים משותפים, ואף ינקו בגלוי זה מזה במשך שנים רבות. אינספור ציטוטים של מנהיגים והוגים משני הצדדים מובאים כדי להוכיח את הנקודה הזו, עד שבשלב מסוים הקורא עלול לחשוש שבעצם כולנו עד היום נגועים בפשיזם. ואכן, לא במקרה אחד הפרקים האחרונים נקרא "העידן החדש: כולנו פשיסטים". גולדברג מתאר בו את מלחמות התרבות שב־2007 עוד נחשבו אבסורדיות והזויות, אבל כיום כבר הפכו לחלק משגרה מוכרת:

ברור לכול שהליברלים עסוקים בעיקר בתרבות. בשנות התשעים של המאה העשרים, למשל, צללו הליברלים לעומק עסקי יצירת התרבות, מפקטוריזציה מגדרית (מתן הקלות לנשים כדי שיוכלו להשתלב בתחומים בעלי דרישות פיזיות גבוהות, בייחוד בצבא ובספורט, א"ש) ועד להט"בים בצבא ומלחמה בעישון. בשנת 2007, אם לבחור דוגמה אחת, אסר מעון פרוגרסיבי בסיאטל שימוש בלגו, כי במשחק הזה 'הילדים בונים את הנחותיהם לגבי בעלות וכוח חברתי הנובעים מכך, אשר מתבססים על הנחות המשקפות חברה קפיטליסטית מעמדית – חברה שאנחנו המורים מאמינים שהיא לא צודקת ודכאנית' (עמ' 440).

באותו פרק, שהוא ללא ספק המשעשע ביותר בספר, מסביר גולדברג כיצד סרטים מודרניים בולטים ובהם "פלזנטוויל", "אמריקן ביוטי" ו"ללכת שבי אחריו" נגועים בהשקפת עולם פשיסטית המשליכה הצידה את המשפחה, הרציונליזם המודרני והנאורות, לטובת התעוררות רומנטית־נרקיסיסטית וניצחון הרגש על השכל. רצף אינסופי של יצירות תרבות מהעשורים האחרונים מעביר לנו, ברובו המוחלט, את אותם מסרים בדיוק.

מסיבת פרסום בוותיקן

גולדברג הוא כותב מוכשר במיוחד. בספר בן 500 עמודים הוא שוטח את סיפורה של האידיאולוגיה הפשיסטית באופן קולח להפליא. "למי קראת פשיסט" גורם לקורא להפוך עוד עמוד ועוד עמוד, אם לטובת עוד פנינה היסטורית מרתקת ואם בזכות הכתיבה המוצלחת. בהקשר הזה יש לציין לשבח גם את התרגום של אורי רדלר, שהצליח להפוך ספר בעל אופי אמריקני מאוד לקריא ומעניין גם בעברית (אם כי במאמץ נוסף היה ניתן לחסוך כמה טעויות הגהה). עניין חיובי פחות, שיבלוט לעיני הקורא העכשווי, הוא גילם של האירועים והדמויות המתוארים בספר. רבות מהדוגמאות שהספר מביא בחלקיו האקטואליים התיישנו בעשור שחלף מאז הדפסתו.

בשנים שלאחר פרסום הספר, שהצית בארה"ב דיון סוער, הביע גולדברג בכמה הזדמנויות חרטה על כך שלא בחר כותרת וכריכה ניטרליות יותר ואגרסיביות פחות. עם שם כזה – באנגלית נקרא הספר "פשיזם ליברלי" – ואיור הרומז לדיוקנו של היטלר קשה לשכנע אנשים המחזיקים באידיאולוגיית שמאל, או אפילו מתלבטים בעלי נפש עדינה, לפתוח את הספר ולהתעמק בו. במקום לנצל את ההזדמנות ולתקן את הטעות כאשר הם מנגישים את הספר לקהל חדש, המו"לים של הגרסה העברית התחפרו בעמדה הזו. שיווק הספר נעשה באופן פרובוקטיבי של קריאת תיגר נגד "הרעים", והשאלות המודגשות בגב הכריכה, אף שהן מבטאות את תוכן הספר, נשמעות למי שלא מכיר את החומר כתיאוריית קונספירציה הזויה.

ההקדמה בעברית, שכתב ד"ר רונן שובל, נפתחת בהשוואה בין גולדברג לגלילאו, שאישר במאה ה־16 את התיאוריה של קופרניקוס שלפיה כדור הארץ אינו עומד במרכז העולם. ואז, כך לפחות טוענת ההיסטוריה הפופולרית, העלה עליו האסטרונום והפיזיקאי האיטלקי את חמת הכנסייה.

"הכנסייה הקתולית לא אהבה את גלילאו ואת מסקנותיו, הכנסייה הפרוגרסיבית לא אהבה את גולדברג ואת מסקנותיו", כותב שובל. אם ספרו השני של גולדברג יתורגם לעברית, הוא יחולל הפתעה לא נעימה. גולדברג תוקף שם בחריפות את הסיפור המקובל על גלילאו ועל הכנסייה המרושעת והאנטי־מדעית שהתעללה בו. בין השאר הוא כותב כי "האמירה שהכנסייה עינתה וכלאה את גלילאו על אישור מסקנותיו של קופרניקוס היא אגדה… כאשר גלילאו סיים לכתוב את ספרו האסטרולוגי, הוותיקן ארגן עבורו מסיבת פרסום".

לא ימין ולא שמאל

צריך לומר את האמת: ג'ונה גולדברג של 2019 לא היה כותב את אותו ספר שפרסם לפני למעלה מעשור. "למי קראת פשיסט" נכתב מנקודת מבט של רפובליקני יותר מאשר של שמרן. גולדברג מודה בכך בעצמו, כאשר הוא כותב כמה פעמים שאת הספר כתב בעיקר משום שראה בהילארי קלינטון, שהיה נראה אז כי היא עומדת לרוץ לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית בבחירות 2008, איום טוטליטרי־פשיסטי על ארה"ב. הרפובליקנים, עם הבעיות שכבר אז השכיל להצביע עליהן, עדיין היו מבחינתו הצד הטוב והמועדף.

גולדברג של היום, לאחר עלייתו של דונלד טראמפ, רואה את הדברים באופן שונה.

בעוד בשנת 2008 הוא טען שהטוטליטריות היא נחלתו של השמאל, בשנים האחרונות חווה גולדברג את נשיכתה הכואבת של החשיבה הכיתתית בכל פעם שהעז להעביר ביקורת כלשהי על הנשיא הנוכחי, ובכל פעם שהציע שאולי הוא לא ממש שמרן. "בשנים שחלפו מאז שכתבתי את הספר", כתב גולדברג לפני כחודשיים, "המציאות כפתה עליי את ההבנה שהרעיונות שפעם האמנתי שהוחזקו על ידי רוב השמרנים באופן דוגמטי הם שבריריים הרבה יותר".

אם הספר היה נכתב היום, נראה שרבות מהטענות שהופנו בו כלפי השמאל היו מופנות במידה רבה גם כלפי הימין הפופוליסטי. ייתכן, כפי שהסופר רמז בעצמו בשנים האחרונות, שהוא היה מחלק את הצדדים באופן שונה, לא ל"ימין" ו"שמאל" באופן פשוט, אלא לתומכים בעקרונות השמרנות, הנאורות והחשיבה העצמאית ולמתנגדים להם. גולדברג של היום כבר לא מגדיר את עצמו רפובליקני אלא שמרן בלבד, שאמנם יצביע בדרך כלל למועמדי המפלגה שבכל זאת קרובה יותר לדעותיו, אך לא יתמוך בה בכל מקרה ובכל מחיר. המסר הזה מומלץ במיוחד למי שינסו להשתמש בספר הזה לצורך ניגוח פוליטי והטחת כינויי גנאי בצד השני.

"אין כוונתי לטעון שכל הליברלים האמריקנים הם פשיסטים", כותב גולדברג בהקדמה. "עיקר כוונתי לפרק את ההנחה החקוקה בסלע בתרבות, שלפיה השמרנים הם שאר בשרו של הפשיזם". בסופו של דבר, זהו המסר המרכזי והחזק ביותר שניתן וראוי לאמץ מהספר.

https://www.makorrishon.co.il/culture/147763/