36 שנה ל''מבצע אנטבה'': תיעוד נדיר מרגעי הנחיתה.  

36 שנה חלפו השבוע מאז הושלם בהצלחה "מבצע אנטבה" לחילוצם של חטופי טיסת 109 של חברת אייר-פרנס הצרפתית מנמל התעופה בן גוריון לפריז. כמעט ארבעה עשורים מאז חילצו חיילי צה"ל את 105 החטופים הישראלים מאוגנדה, במצבע שכונה גם "מבצע יונתן" על שמו של מפקד סיירת מטכ"ל יונתן נתניהו שנהרג במהלכו, מתפרסם היום (שבת) תיעוד בלעדי מרגעי הנחיתה של החטופים על אדמת ישראל.

הצילומים הנדירים, שהגיעו לידי וואלה! חדשות, מתעדים את רגעי האושר עם הגעתם של החטופים לבסיס תל נוף של חיל האוויר ב-4 ביולי 76'. סרט הווידאו, שצולם במצלמת 8 מ"מ על ידי קרוב משפחה של בני משפחת גרוס שנחטפו בפעולת הטרור, התגלה בארכיון הפרטי של המשפחה. בסרט נראים בני משפחת גרוס יורדי ממטוס ההרקולס אחוזי התרגשות, ובהם הבן הקטן שי שהיה אז רק בן שש, כשנחטף על ידי פעילי "החזית העממית לשחרור פלסטין". שר החוץ דאז, יגאל אלון, נראה אף הוא בסרטון, כשהוא מביט מאחד הבניינים בבסיס וממתין לנחיתה.

שי הקטן, לבוש בחולצה צהובה וחובש כיפה, נראה בסרט כשהוא נישא על כתפי קרוביו. אין ספק כי גם כיום, כשהוא בן 42, התמונות המרגשות מהנחיתה נצרבו בזיכרונו. "זה כל פעם מרגש מחדש לראות אותנו חוזרים, לראות את הנס הגלוי שהיה פה", הוא נזכר השבוע. "זה גם מחזיר אותך אחורה אל המקומות שאתה לא רוצה לחזור אליהם. היינו שבוע שלם בטרמינל, בתנאים לא פשוטים, אבל אין ספק שמה שהיה שם זה אגדה, מיתוס ישראלי. היום יש לי ארבעה ילדים משלי, אבל לא היה חסר הרבה שהיינו מסיימים את חיינו באוגנדה".

גרוס הקטן טס באותה העת עם הוריו, רות וברוך, לארה"ב בטיסה המפורסמת לפריז. את הרגעים שלאחר ההמראה מאתונה, לאחר נחיתת ביניים קצרה, הוא לא יישכח לעולם. "שיחקנו במטוס ופתאום בהמראה התחלנו לשמוע צעקות", מספר גרוס. "פתאום אני רואה מולי אקדח ורימון, דברים שעד אז ראיתי רק בסרטים, לא הבנתי כל כך מה קורה. ישבנו זמן רב עם הידיים על העורף והמחבלים העבירו את כל הילדים אל מחלקת העסקים. אמא שלי מיד החביאה אותי מתחת לחצאית שלה. אז הבנתי שמשהו רע קורה. שאלתי אותה: 'אימא, זה כואב למות?'".

"הייתה למחבלים אכזריות שקשה לתאר", הוא מספר. "בעיקר הגרמני (וילפריד ביזה) שהתנהג באלימות ובגסות. באחת ההזדמנויות הוא עצמו היכה אותי, כאשר שיחקתי עם מספר ילדים נוספים בטרמינל וכנראה שהרעשתי. הגרמני הגיע ונתן לי סטירה חזקה. ראיתי את השנאה שלו בעיניים ואני זוכר ששאלתי את עצמי מה עשיתי רע. השבוע שהיינו שם היה נראה כמו נצח".

במוצאי השבת של החילוץ היה גרוס הקטן צמוד לשני הוריו, כאשר את שלב הפריצה של כוחות סיירת מטכ"ל הוא זוכר בעיקר הודות לקולות הירי והפיצוצים. "בהתחלה חשבנו שעומדים לחסל אותנו, אז אבי מיד הכניס אותנו לחדר צדדי, כיסה אותנו במזרונים וגונן עלי בגופו", הוא מתאר. "מי בכלל חשב שצה"ל יגיע עד אנטבה בכדי לשחרר אותנו. כשהחייל פרץ לחדר, אבא שלי מיד צעק: 'ישראל, ישראל'. החייל הבין שאנחנו החטופים, ואבי והחייל הרימו אותי על הידיים והוציאו אותי החוצה. בדרך ראיתי את כל הדם שהיה שפוך שם, אלו תמונות שעד היום קשה לי לעכל".

"חב ליוני נתניהו את חיי"

אחד מחיילי הסיירת העלה את גרוס לרכב הקומנדקר, שהובא מישראל והסיע את החטופים אל מטוס ההרקולס. שם, בתוך בטן המטוס, הוא עשה את הדרך חזרה לישראל כשגופתו של מפקד סיירת מטכ"ל, יוני נתניהו, מוטלת על ידו. "יוני היה כבר הרוג בשלב הזה", מספר גרוס. "אימא שלי הסבירה לי שיש פה מישהו שמת אבל אז לא ידענו מיהו. בדיעבד, הסתבר לי שזה האיש שהציל את חיי. יוני בשבילי הוא איש רוח וספר שכולו אהבה ונתינה למדינה. אני רואה במשפחת נתניהו כולה כמי שהקריבה את היקר לה מכל על מנת להציל אותי. מאז ועד היום אינני מפספס אזכרה אחת ולבני קראתי יוני, על שמו".

בין רגעי האימה, נזכר גרוס גם ברגעים מתוקים יותר. "אני זוכר את אחד מחיילי הסיירת מוציא מהכיס סוכריות טופי ונותן לי", נזכר. "את החיוך שלו אני לא אשכח לעולם. מיד עם הנחיתה בתל נוף אתה עובר שינוי מדהים. אחרי שבוע של פחד משתק אתה עובר לשמחה גדולה". על אף השנים הרבות שעברו מאז, גרוס נותר עדיין מצולק - כהגדרתו - מחטיפת המטוס.
"המאבק להשבת גלעד החזיר אותי לאחור"

התמונות מהלילות הקשים באוגנדה, שבו אליו ביתר שאת לאחר חטיפתו של גלעד שליט, אז הפך גרוס לאחד הפעילים הבולטים במטה להשבת החייל החטוף. "אנטבה זה משהו שנשאר איתי לכל החיים וכל המאבק להחזיר את גלעד הביתה החזיר אותי לאחור. בכלל, במהלך כל השנים הללו, הימים אינם ימים והלילות אינם לילות". גרוס, שמעיד כי נקשר למשפחת שליט במהלך המאבק להשבת בנם, נפגש עם גלעד ימים ספורים לאחר ששוחרר משבי החמאס. מאז הם שומרים על קשר.

"היום, 36 שנה אחרי, אני בספק אם מבצע כזה יכול לחזור על עצמו", אומר גרוס בכנות, "אני לא רואה איך היו שומרים סוד שכזה עם כל התקשורת והאינטרנט שיש היום. מה שכן, אין לי ספק שכולם מתגעגעים לתקופה ההיא שבה כולנו היינו מאוחדים. אפילו ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ושמעון פרס, להם אני חב את חיי, היו בחילוקי דעות קשים אבל ידעו שצריכים לשים את הוויכוחים בצד לטובת הפעולה. אפילו בסרט רואים את האחדות שהייתה אז בעם. תראה שם איך העם שמח, מלוכד. איפה תראה את האחדות הזאת היום?".