''גבולות 67', גרסת שרון'' (*)  

כל הרציחות והפרוגרומים בכל הדורות
ובכל הארצות
היו בגלל שכבשנו ב 68' כמה מטרים .

עכשיו נתניהו מפמפם לציבור, שהוא הולך לבצע החלטות היסטוריות...

אנחנו גם הטיפשים שבוחרים כל פעם מחדש ימין... ומקבלים שמאל.

אני לא מאחל לכך, אבל אולי בכלל המדינה הזאת צריכה לקבל טילים על גוש דן כמו שאני מקבל כאן בדרום, כדי שנבין סוף סוף שאנחנו הפראיירים האמיתיים של המזרח התיכון.

כדי שנבין סוף סוף ששלום לא יהיה כאן!!!

"יש אנלוגיה ברורה בין הרקונקוויסטה לבין שיבת ציון.

כבר בשיחה שהיתה לי עם לוי הנדרסון, מנהל מחלקת המזרח הקרוב במשרד החוץ האמריקאי בשנות ה-40, הביע זה את ספקותיו אם הציונים מבינים שעמדתה המסויגת של ארצות הברית לגבי הציונות נובעת גם משיקולים מוסריים. בעיקרו של דבר הרי היהודים רוצים להשתלט על ארץ שבה יושבים אוכלוסים אחרים זה מאות שנים. וכלום אפשר להצדיק שאיפה שכזאת"?

"השבתי למר הנדרסון, שאני מרבה לעסוק בתולדות ספרד וקראתי את הספרים המעולים שחוקרים אמריקאים גדולים חיברו על נושא זה. אבל בשום מקום לא מצאתי שמישהו מהם, לא ויליאם פרסקוט, לא ואשינגטון אירווינג ולא הנרי צ'ארלס לי, טען שלספרדים לא היתה הזכות לכבוש מחדש את ארצם לאחר שהורחקו ממנה למשך מאות שנים".

"ואילו ההבדל בינינו לבין הספרדים הוא בכך שאנו באים לרכוש מחדש את ארצנו אחרי 1,200 שנות גלות בעוד שהם עשו זאת לאחר 800 שנים. ולהבדל זה אין חשיבות של ממש, שכן הצד המשותף לשני העמים הוא בכך ששניהם לא רכשו להם מעולם ארץ אחרת ומעולם לא ויתרו על ארצם שלהם. ועל כן על זכותם לרכוש את ארצם מחדש אין שום אפשרות לערער".

"ואולם, מעבר לשאלת הזכויות יש להשוואה זו משמעות נוספת.

תהליך השחרור של ספרד מעול המוסלמים נמשך, כאמור, מאות רבות של שנים. ובכל זאת, במהלך התקופה הארוכה הזאת הספרדים לא עייפו מן המלחמות. הם לא אמרו כפי שאומרים אצלנו כעת שכבר 16 שנים אנו בלבנון ואנשים נהרגים ואי אפשר להמשיך כך.

בספרד, במשך תקופה ארוכה ביותר, לא היה מלך אחד שלא התחייב להמשיך את הרקונקוויסטה. ולמרות שהמלחמות היו עקובות מדם, לא העלו הספרדים על דעתם להחזיר מרצונם חבלי ארץ שכבשו. הם לא אמרו: נסתפק בחצי ספרד, או בשליש.

היו תקופות שבהן יצאו לקרב כל קיץ וכל אם ספרדייה היתה מאושרת אם משלושת בניה שיצאו לשדה המלחמה חזרו שניים. והדבר הזה לא נמשך דור או שניים אלא דורות רבים. אבל איש לא שאל כמה זמן עבר. איש לא אמר: כמה עוד אפשר לסבול זאת".

האם מה שאתה אומר הוא שעלינו ללמוד מהספרדים של תקופת הרקונקוויסטה? האם לדעתך הם צריכים לשמש לנו מופת?

"בשני דברים אנו נופלים מהספרדים של אותה תקופה: ביחסינו אל צרכי הלאום לעומת צרכי הפרט, וביכולת ההתלכדות שלנו לשם הצרכים הלאומיים.

באופן כלכלי וצבאי יש לנו הנתונים להתגבר על הבעיות הקשות העומדות מולנו.

אבל אינני בטוח שנוכל לעשות זאת אם לא נבין שעם הרוצה לחיות על אדמתו מוכרח לשלם את המחיר. שכן אין כאן שום ברירה. אם לא נסכים לשלם את המחיר לא נחיה".

"לכן, אם לא נתאחד, אם לא נבין שמה שאנו מתמודדים עמו הוא שאלה של חיים ומוות לכולנו, לא נשרוד.

לא נוכל לעמוד בפני מה שעוד נכון לנו כאן אם יוסיפו לשלוט בתוכנו פיצול פנימי וחולשה נפשית, אם ישרור אצלנו מצב שבו אלה אומרים 'על הגבעות הללו אין אנו מוכנים להילחם', ואלה אומרים 'למקום זה אין אנו מוכנים ללכת'".

"ובכן, עד כמה שהדבר לא ינעם לרבים בתוכנו, מוכרח אני לומר שבעניין זה אנו יכולים וצריכים ללמוד מן הספרדים, שלא נרתעו ממאבק של דורות.

הלא הספרדים לא עצרו עד שלא שיחררו את גרנדה.

גם אחרי שכבשו חלקים גדולים מארצם, גם כשהיה מקום להאמין שיוכלו לשבת בשקט תחת גפנם ותאנתם, לא חדלו.

הם הבינו שיש פה ברירה אחת בלבד: או לכבוש אל כל השטח, או להימצא במצב של נכונות פרמננטית למלחמה. וכך נהגו.

מספר אבדותיהם היה עצום ובכל זאת לא נרתעו.

ואני אכן חושב שעלינו ללמוד מהם.

בלי סוג כזה של אתוס, של רוח עם, לא נוכל להחזיק כאן מעמד.

ויש לזכור: הספרדים נחלו גם מפלות קשות, תבוסות נוראות וחזרו למלחמה. לעומת זה, חושש אני, שלעמנו די יהיה מבחינה נפשית במפלה גדולה אחת, כדי שכל הבסיס שלנו פה ייהרס".

האם אנו זקוקים היום לגישה של דם, יזע ודמעות?

"היום אנו רחוקים מאוד מלהיות מסוגלים לקבל גישה כזאת. אני חושש שמבחינה זו הציבור שלנו מצוי בתהליך של דמורליזציה גוברת והולכת.

ודאי שמול כל ההתקפות עלינו צריכים היינו לחנך את עצמנו לכוננות ולהעדפת הערך הציבורי על הערך הפרטי ולפיתוח כושר של הקרבה עצמית.

אבל במקום זה נאחזים אנו בתקוות-שלום דמיוניות. אין בתוכנו התלכדות ואין התגבשות כנגד הסכנות הגדולות שנשקפות לנו".

אם אינני טועה יש לך ביקורת על המצב התרבותי הכללי השורר בארץ.

"אני מאמין שמדינת היהודים כפי שהוקמה לפני 50 שנה היא למרות כל חולשותיה ומחדליה סיפור הצלחה יחיד במינו שקשה למצוא לו דוגמה בתולדות העמים.

אך מה שגובש כאן אינו עם במלוא מובן המלה.

הציבור היהודי כאן מורכב מקרעים של עדות, תרבויות, לשונות, מסורות, נוסף על השיסוע מבחינה דתית והניגודים האידיאולוגיים הקשים. כל זה מצוי גם בעמים אחרים.

אבל ברוב מדינות העולם קיים רוב, או קיימת שכבה סמכותית כבירה הקובעת את דמות חייה ואת תרבותה של המדינה.

בארץ עדיין לא נוצרה שכבה כזו, ועל כן כל קבוצה מנסה להטביע את חותמה על החברה כולה. על כן מה שמתקבל הוא ערב רב של דמויות, שעדיין לא גובשו לדיוקן לאומי אחיד".

"בנוסף לכך, בתנועת השמאל בולטות שתי תכונות שהיו בה גם בתקופת המאבק בין מפא"י לרוויזיוניסטים: שאיפה עזה של השתלטות על העם כולו ושנאה עצומה למתנגדים הרעיוניים, שמסכנת את יכולת ההתאגדות שלנו מול הסכנה המשותפת שאנו עומדים לפניה".

"כתוצאה מכך, אין אצלנו הסכמה פנימית, שהיא הכרחית לעם הנמצא במצב של מלחמה.

כשאני רואה היום את גילויי השנאה הקיצוניים וכיצד תנועות שלום מסוימות פונות לגורמי חוץ שיפעילו לחץ על ממשלתנו כדי להשיג את מבוקשן, איני יכול שלא לחשוב על הניגודים הפנימיים שהתגלו בתולדותינו בצורה מזעזעת פעם אחר פעם, דווקא בעתות סכנה.

אני נזכר במעשה המחריד שעשו הפרושים, כשמאבקם בינאי הביא אותם לפנות לדמיטריוס השלישי, מלך סוריה, בבקשה שיבוא ויילחם בו.

ואני נזכר גם בפנייה לפומפיוס הרומי, שישליט סדר בארץ בעת הסכסוך בין אריסטובלוס להורקנוס.

יש כאן גלגולים חוזרים של אותה מחלה: נכונות לוותר על עצם השלטון המדיני, על עצם העצמאות הלאומית, אך ורק מתוך ריב פנימי ומתוך שאיפה להפסיק את המלחמות באמצעות גורמי חוץ".

"אבל הבעיה אינה רק בעמדות הפוליטיות השגויות הרווחות היום.

הבעיה אינה רק בזה שאין ייצוג הולם להשקפת העולם הלאומית.

הבעיה היא שאין ייצוג רציני לשום השקפה, לשום תפיסת עולם.

אין ניתוח מעמיק ושיטתי משום צד שהוא, אין ויכוח הגיוני של בעיות היסוד.

נניח שמישהו דוגל בהשקפה הגורסת שצריך לוותר על כל השטחים של יהודה ושומרון; בסדר, יואיל נא איפוא לכתוב מאמר המבסס את טענותיו כהלכה על המשפט הבינלאומי, על העובדות ההיסטוריות, על המצב המדיני והביטחוני ועל שיקולי ההתפתחות האפשרית בעתיד הקרוב.

אבל מאמר כזה לא נכתב.

גם אם תחפש בנרות לא תמצא אותו.

מכיוון שמה שיש כאן הוא ריקנות נוראה.

נטייה להסתלק מן הניתוח הרציונלי, ולהחליפו בסיסמאות רדודות ובהכללות חסרות ביסוס.

לעתים אני אפילו מוצא את עצמי מתגעגע ל'דבר' של שנות השלושים. זה היה עיתון שהתנגדתי לדעותיו, אבל מצאתי בו מאמץ מחשבתי לבסס אותן.

ואילו היום מה שאני רואה הוא דבר אחר לגמרי. דווקא כשאנו עומדים לפני בעיות הרות גורל קיימת בתוכנו הידרדרות רוחנית כזו, מצב כללי של שידפון".

http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1694581