ארגונים שאירופה מממנת אחראים למחאת המסתננים/בן דרור ימיני  

בן דרור ימיני | 9/1/2014 0:05 הוסף תגובההדפס כתבהכתוב לעורךשלח לחבר
Share on facebook
Share on twitter
RSS
תגיות: מסתננים,מחאה,הפגנה הסדר המופתי של מחאת הימים האחרונים אינו יכול להסתיר את העובדה שמשהו הרבה יותר עמוק מתרחש מתחת לפני השטח. מדובר במאבק על האתוס המכונן של מדינת ישראל, ויש מי שרוצה לשבור את האתוס הזה.

עד עכשיו לא הייתה אלימות, לפחות לא בראש חוצות. אבל אין צורך באשליות. מאחורי הקלעים מתנהל משהו אחר. עובד אחד שהגיע שלשום לעבודה, והפר את השביתה, חטף מכות רצח מקבוצה מאורגנת מאוד של עשרה אחרים. האחרים הבינו את הרמז. האלימות ניצחה.

צילום: אדי ישראלי
המסתננים מפגינים מול משכן הכנסת בירושלים. ראויים ליחס אנושי צילום: אדי ישראלי

גרוע מכך: המסתננים אינם עומדים מאחורי המחאה. אלה פעילי הגופים שממומנים מאירופה. הם סיבכו את ישראל במגזר הבדואי. הם מנסים לסבך עכשיו את ישראל במגזר המסתננים. זה לא חשוב שברוב מדינות המערב יש אלף ואחת דרכים להתמודד עם הבעיה, וזה כולל החזרה של ספינות עמוסות, כפי שקרה רק לפני יומיים באוסטרליה.

מה שחשוב הוא, כמו תמיד, שהגופים הללו יעשו כל מאמץ כדי להציג את ישראל כמפלצת. מטעמים הומניים כמובן. המסתננים עצמם רחוקים מעוינות כלפי מדינת ישראל וכלפי החברה הישראלית. באחד ממוקדי העבודה שלהם בתל אביב, בשוק הכרמל, הם זוכים ליחס אנושי. אבל פעילי הארגונים דוחפים את האף. הם כבר ידאגו לשנות את התמונה.

המסתננים, ברובם, אינם פליטים. הם מהגרי עבודה. הם זוכים להגנה קבוצתית, משום שלא ניתן להחזיר אותם בצורה מאורגנת. אבל זה לא אומר שהמדינה אינה רשאית להפעיל לחץ מתון כדי שהם יעזבו מרצונם למדינות שמהן באו, או למדינות אחרות. זה כבר התחיל לקרות בטפטוף שהחל להתגבר. אבל הארגונים דוחפים את האף. הם ידאגו לשנות את התמונה.
למצוא את האיזון הנכון
המסתננים ראויים לצלם אנוש. על כך לא צריך להיות שום ויכוח. העובדה שמדובר במהגרי עבודה, או שהכניסה ההמונית שלהם לישראל היא מחדל מתמשך, לא צריכה לפגוע בזכויות האדם שלהם. ולכן יש צורך למצוא את האיזון הנכון בין שמירה על צלם אנוש לבין העידוד לעזיבה מרצון. מכיוון שהם ממילא עובדים, ומכיוון שמתקן השהייה, גם בתפוסה עתידית מלאה, ישאיר למעלה מ-90 אחוז מהם בחוץ, צריך לאפשר להם לפרנס את עצמם.

שוק העבודה יכול לקלוט אותם. אבל יש צורך בתוספת קטנה: בין שליש לחצי מהשכר יעבור לקרן מיוחדת, שתעמוד לרשותם ביום העזיבה. את כל המנגנונים שפועלים היום אפשר להפנות לכיוון הזה. אין צורך בכוח אדם נוסף.

השילוב של לחץ פנימי וחיצוני עם חשש מאלימות המונית כבר מוכר לישראל מההקשר הפלסטיני ומההקשר הבדואי. השילוב הזה מלווה בזעקות שבר של ארגונים ותקשורת אוהדת, שכבר מעניקים את ההצדקות לאלימות שעלולה להגיע. הרי כל מה שכתבו בהקשרים הקודמים ייכתב גם בהקשר לזרים, בהתאמות הנדרשות. שוב זו תהיה המדינה הגזענית. ושוב זו תהיה הממשלה העושקת. ושוב אלה היהודים שעושים לאחרים מה שפעם עשו להם.

כך שהגיע הזמן שממשלת ישראל תקדים תרופה למכה. יש פיתרון. יש דרך לאפשר להם קיום אנושי וגם עידוד לעזיבה מרצון. דרך שכוללת גם צלם אנוש וגם שמירה על עניי ערינו. אין פיתרון מהיום למחר. אבל יש פיתרון לעוד שנתיים ושלוש. את המסתננים צריך להפוך לעובדים זרים. הכסף יצטבר בקרן שתעמוד לרשותם. הסכום המצטבר יקרוץ להם. הם כבר יטרחו למצוא ארץ חדשה, באירופה או באפריקה.
מתכון להתאבדות לאומית
כדי להבין את מהות הדילמה צריך להבהיר את הנקודה הרגישה: מדוע בכלל לדחוף אותם החוצה? הרי מדובר במספר זעום, טוענים פעילי הארגונים, הם לא מאיימים על המאזן הדמוגרפי. כך שצריך להזכיר משהו: הארגונים הללו והפעילים הללו והחוגים שלהם שייכים בדיוק לאותו חלק באוכלוסייה שהתנגד לחוק האזרחות.

גם אז הם אמרו: מדובר רק בעשרות אלפי פלסטינים, שיבצעו איחוד משפחות, אז מה הבהלה. והיא הנותנת. מדובר בעוד עשרות אלפים ועוד עשרות אלפים, שיביאו בעקבותיהם עוד עשרות אלפים, שביחד יהפכו למאות אלפים.

ישראל היא מדינת לאום. היא לא מדינת הגירה. ישראל דומה יותר לצ'כיה, לסלובקיה, לקרואטיה, לארמניה, ולעוד עשרות מדינות. ישראל היא לא קנדה ולא ארה"ב, שנוצרו כמדינות הגירה, למרות שגם הן מגבילות הגירה. בנסיבות הגאו-פוליטיות של האזור שבו ישראל חיה – איבוד הרוב היהודי הוא מתכון להתאבדות לאומית. את האסון הזה רוצים פעילי הארגונים להאכיל אותנו בכפיות קטנות. לפעמים בשוגג. לפעמים בזדון.

את האסון הזה חובה למנוע. כך שהרצון לשמור על רוב מוצק איננו פועל יוצא של שום גזענות. הוא פועל יוצא של זכות ההגדרה העצמית של הרוב היהודי. הוא פועל יוצא של הרצון להתקיים. רוב מוחלט של הרוב הזה רוצה להישאר רוב. וגם זו זכות יסוד, ששום מיעוט פוסט או אנטי-ציוני אינו רשאי לרמוס.