חשיפה: הלשכה של הבונים החופשיים נהרסה כליל, ומה במקום?!  

יחד עם זאת, יש כאן עבירה על חוקי הבניה = בטיחות

______________

אתה הגבת על אם אמא של לא יודע מי - סגנונך האישי.

ואז אתה גם מחליט עבור שחף מה הוא יעשה בהמשך.

האם אתה יודע מה זה פטרנליזם?

בדרך כלל פטרנליזם בא מטעם מדינה או בעל סמכות, פה אתה ממציא את
המושג מחדש, פטרנליזם מטעם ניק זר. זה מעניין אך גם מעורר תגובה.

ברשותך.

רק בעייה אחת קטנה - העצה מבוססת על מצב היפתטי לחלוטין -
מנסיון העבר, הסיכוי שאני אאמץ אותה על סמך הנוסחה שהצעת הוא פשוט לא
קיים. עם זאת טוב תמיד לעיין ברעיונות בעלי לוגיקה מופשטת גם אם אין
בהם כול בסיס פרקטי.

בכול מקרה הרשה לי לסיים כאן וללכת כהרגלי למנוחה, לצבור כוח ליום חדש
של עשייה. אני לא עכבר, לא בונה ולא אלטיזכן - עם הרבה חיוך וידידות,

לילה טוב :-)

בתי מגורים ומבני ציבור בתל אביב ייפתחו למבקרים בסוף השבוע 15/05/2008
( מס' מילים - 79, מס' כתבה - 1429924) מתוך חלק כלכלה מאת סמולסקי רז

בין השאר, יוכל הציבור להיכנס לבית הבונים החופשיים, לבית פרטי בצהלה, לבית אסיה, לבית הסוהר ביפו
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/arch/ArchSearchResults.jhtml?_DARGS=%2Farch%2Fobjects%2Ffunctions%2FSearchInArchion.jhtml

בונים חופשיים 07/05/2008
( מס' מילים - 235, מס' כתבה - 1428445) מתוך חלק כלכלה מאת רוכוורגר מיכאל

בונים חופשיים הצלחה 14 / הנדל"ניסטים המצליחים גם בעולם
>> בראשית שנות ה-90 שרר משבר נדל"ן עמוק בארה"ב ובאירופה, שהביא לירידה בשווי הנכסים ובמחירי הקרקעות. בעבור רבים זו היתה תקופה קשה, אך היתה גם קבוצה שידעה לנצל את המצב לטובתה - היזמים הישראלים. הם רכשו נכסים ואדמות בזול, ובעזרת חזון, חוצפה ותעוזה ישראלית נהפכו לגורם בולט בשוק הנדל"ן הבינלאומי.

יצחק תשובה מנהל כיום עסקי נדל"ן במערב אירופה, ארה"ב, קנדה, סינגפור וסין. שווייה של אלעד גרופ, חברת הנדל"ן שבבעלותו, מוערך
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/arch/ArchSearchResults.jhtml?_DARGS=%2Farch%2Fobjects%2Ffunctions%2FSearchInArchion.jhtml

_____________

תראה מה מצאתי, האח שנון מדבר על המבנה הישן ועל המעבר למבנה החדש

הספד לענק

אפריל 2008 מאת משה שנון

א’ בחול המועד פסח התשס”ח. החניתי את הרכב אחרי נסיעה של מספר סיבובים סביב לבלוק למציאת מיקום קרוב ללשכה. מגרש החנייה הקטן ברחוב ברקוביץ’ פנוי אבל ריטואלים כידוע משתנים לאט. הרכב חנה בצלו של הענק השחור שבו שוכנת עכשיו הלשכה הגדולה בהיכליה. יש גם רווח בבניינים שכאלה יש עכשיו צל ברחוב. קריר, שחור, חתוך בקווים סימטריים מעוצב להפליא. Non-Places קרא להם בודריארד הכל דומה, אתה נמצא בטרמינל או חדר המתנה? זה סופר מרקט או מוזיאון? אתה מזיז קיר, משנה שלט, מסיט מחיצה והופ: בורגר ראנץ או אולם אינסטנט. איך נוכל לקרוא לכל זה “שלנו”? לא, עוד לא הייתי בבניין החדש אבל הייתי כבר באלף שכמותו. יש בבניינים האלה Hamm שכזה ממערכת האוורור תמיד אותה טמפרטורה, אותה אטמוספירה. לא כמו במערכות המיזוג של פעם שהיה בהן רעש מיוחד, ידעת בדיוק מתי מתחיל לעבוד, ומתי לצפות לגל קור קטן ולא משמעותי… דקות ארוכות, ארוכות מידי לאחר מכן.
רציתי להיכנס, אבל משהו משך אותי ללכת מעבר לפינה, לראות עוד פעם אחת את הבניין הישן שלנו. כבר מרחוק בולט חסרונם של הפריקסטים, משרדי הלשכה שהיו תערובת משונה של קלקר אזבסט וגבס.
את המחסום אפשר עכשיו להזיז במשיכה, המחסום שהפריד בין הבונים החופשיים לעולם שבחוץ. בין אלו שהיה להם שָלט לאלה שלא. בין אלו שהיו להם מפתח ולאלה שלא. בין אלה שהיה להם מפתח ללא רשות ואלה שחשבו שרק להם יש מפתח. המנוע נעלם, כוח הדחף מאחורי המחסום המאיים להיסגר, ללא העין הרואה הכל ולמחוץ את הרכב המתמהמה על הסף איננו עוד.
כל מה שנשאר מן הפריקסטים היא במה מוגבהת, מה שהיה ראוי נלקח ללשכה של מעלה והבמה מלאה פגרי ארוניות ושאריות בידוד שמקור נשר אימתני קרע בהם נתחים נתחים באישון לילה, המון ניירות מפוזרים מרשרשים בשטח כאלפי זבובים. “כל שאינו ראוי לבוא אל פתח אוהל מועד, אין חייבין עליו.”
בגובה קומה מעל משקיפים החלונות של ההיכל הגדול הישן, כענקים שעיניהם סמאו בלא זגוגיות. הוילונות האדומים מדממים מתוכם ברוח. כמה טרחנו לתלות אותם כשחזרו מניקוי יבש. נקיים אבל דהויים מתמיד. מאמץ סזיפי לשמור על הסודות פנימה. חורים נפערו בקיר מקום שם היה המזגן.
אני יורד בגרם המדרגות לכיוון הספרייה והמוזיאון, השלט עוד על הדלת. אני שומע קולות אנושיים. בטח עוד מישהו בא להיפרד, תכף יצא מתוך האפלולית ונחליף חוויות על המקום וקורותינו בו. יצא… לא מכיר אותו. אני לא שואל מה אתה מחפש כאן המקום הפך נחלת הכלל. הנייד מצלצל אני עונה. “אני בספריה … לשעבר” אני מוסיף.
“מה היה כאן?” שואל הבחור.
“הספרייה של הבונים החופשיים”… “חדר קריאה בעצם” אני מתקן, “ומוזיאון…בעצם..” לא חשוב.
הבחור נעלם באפלולית החדר שהיה לשכה ואחר כך מוזיאון. צהריים עכשיו, אבל ניתקו את האור בבית הבונים החופשיים.
“בטח היו כאן מסיבות מטורפות” אני שומע את הבחור מפטיר לעבר שותף סמוי לדבר נבירה.
לך תספר לו שמועדון הלואיסים ששכן כאן רצה לערוך מסיבה. נפתחה מלחמת קודש מהנוראות שידע האיזור. אפשר היה לתרום את הארוניות במקום להשאירן לחסדי העוברים ושבים.

אני עובר למה שהיה פעם המוזיאון. הקירות עירומים אולם הרצפה מכוסה עיסה של זכוכיות מסמכים, קרשים, קרעי סינרים, “הרובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד, והאתנן, והמחיר, והכלאיים, והטריפה, ויוצא דופן, שנאמר כל שאינו ראוי לבוא אל משכן ה’, אין חייבין עליו - בעלי מומין.”
אני מושיט יד לעבר קופסת עץ עזובה. תיבת הצבעה – קלפי. מעניין מה קרה לכדורים. אין כדורים יש קופסא של חרוזים לבנים – סוג של אלתור. אילתורים כאלה היו אופייניים למבנה הישן. חתיכת קולב מאולתר להפעיל את המזגן חוט מאריך, חלקי מערכות שמע מחוברות לידי מערכת אחת המנגנת דרך חוטי חשמל שעברו הסבה לחיבור הרמקולים, “זה מספיק טוב”. כנראה שהשעועית השחורה שמפוזרת כאן החליפה לא פעם את הכדורים השחורים. מעניין כמה מועמדים נגזר דינם בשעועית. אולי אם אחליף את הבטנה ואוסיף קצת צבע חדש אפשר להציל אותה…
“הציוד פה שייך לבונים החופשיים אתה יכול להסתכל אבל לא לקחת” אני שומע קול אישה מאחורי.
“אה… ” אני אומר…
“הם צריכים לחזור לקחת את הדברים שהשאירו מאחור”…
“את יכולה להירגע” אני מתעשת “הם כבר לא יחזרו לקחת גם אני מהבונים”
“אה… ” היא אומרת, בטח ציפתה למישהו מבוגר יותר. רגע של שתיקה היא מבחינה בטבעת שעל אצבעי.
“מי את?” אני שואל.
“אני…המשפחה שלי היו בונים חופשיים ואכפת לי מאיך שנראה כאן אז אני אומרת לאנשים שבאים לחטט פה לא לקחת.”
“כן? מאיזו לשכה?” אני מקשה.
“לא ממש יודעת הם לא ממש מדברים על זה, זה סוד. מה זה ביד שלך?”
“תיבת הצבע- קלפי. כך מחליטים מי נכנס לבונים ומי לא..”
“אז זה מה שזה. מי שנכנס ומי לא. וגם לא נשים.”
עכשיו אני שותק לרגע…
“יש נשים בונות חופשיות רק שאנחנו לא מכירים בהן” אני מדקלם “את יכולה לבדוק עליהן באינטרנט”
“כן שמעתי” היא עונה.
“אז מי במשפחתך היה בונה חופשי?”
“סבא רבה… הוא השתמש בבניה כסוג של כיסוי”
“כיסוי למה?” אני חוקר, מריח סיפור חדש מבעד להריסות.
“ניהל שתי משפחות במקביל… בכל פעם היה מספר שהולך ללשכה והיה מבלה בחיק האישה האחרת.”
הבחורה נעלמת במרתף איפה שהיו פעם חדרי ההרהורים.
אני הולך אחריה משתדל לדרוך בלי פקפוק והיסוס בין השברים. הבחור שראיתי קודם מציב כאן עכשיו ציוד צילום יקר, מצלמה, תאורה. החדר הזה, ששימש מבוך תת קרקעי למועמדים בחושך נראה מאוד קטן עכשיו.
“אז מה את עושה כאן?” אני שואל.
“אני סטודנטית לקולנוע אני חוקרת אודותיו. עושה על זה סרט. הגעתי עד לכאן בחיפושים, אולי אפשר למצוא עליו עוד מידע”
“ניסית לפנות למשרדי הלשכה במגדל, אולי יש להם פרטים?”
“לא ידעתי שאפשר, אבל תודה אני אפנה…
תגיד, זה נכון שיש לבונים החופשיים רעיות לחוד ואחיות או ידידות שהן למעשה אהובות?”
ואני כבר חשבתי ששמעתי את כל האשמות והעוולות שאפשר היה להאשים את הבנייה החופשית בהן.
“תגיד, מה אלו החדרים האלה כתוב בשלט תאי הרהורים נורא מפחיד”.
אני מופתע מהשאלה ”~” אני עונה.
“וארון המתים הזה? גם הוא?”
“לא בדיוק” איך שהוא ידעתי תמיד שאני אצטרך להסביר את המצאות אותו ארון מתים שנסחב לכאן בידי אחים כל הדרך מיפו. אחים שהדרמה בטקסים שלנו לא הספיקה להם. אין תפקידים קטנים רק שחקנים קטנים.
“אז איך זה שאין אצלכם נשים?” היא מקשה.
“גם מועמדים חדשים בקושי יש לנו.” אני מקשה עוד יותר.
“תגיד, איך זה שאתה מדבר כחה על הבנייה החופשית בפתיחות ואחרים אי אפשר להבין מהם כלום”
“איך זה באמת? ” אני שואל ספק את עצמי.
“אני רוצה להיות כאן כדי לצלם כשיבואו להרוס את המבנה” היא אומרת.
“אז אולי תמצאי את אבן הפינה שטמנו כאן, מעניין איפה היא קבורה? … את יודעת, יש לנו את הסרט שצילמו אז בטקס הנחת אבן הפינה לפני כ-50 שנה אולי תראי את סבא שלך שם… ויש גם עוד סרטים שצילמו בונים חופשיים אולי תוכלי לשים בסרט שלך, שיראו גם תקופות יותר טובות של הבניין הזה. תקופות שהוא עוד החזיק את סודותיו”.
אני עוזב את המרתף ועולה להיכלים. ריח השניצלים נמוג ואיננו. ההיכלים ערומים, כמה וילונות על הרצפה “נִקְרְעָה פָּרֹכֶת הַמִּקְדָּשׁ לִשְׁתַּיִם, מִלְמַעְלָה עַד לְמַטָּה”. אני יוצא לחזית הבניין מה שהיה אמור להיות לובי מפואר של כניסה לבניין בן כמה קומות. הבטחה שלעולם לא מומשה, שנאטמה כשער העיר הקדושה הסתום.
מבט אחרון על הכיתוב “בית הבונים החופשים” אותיות מתכת מרחפות על הבטון. אולי אפשר להוריד ולמכור באי-ביי למרבה במחיר כתרומה לקרן הבניין. אני משתעשע ברעיון.
פעם היו על הגג גם מחוגה ומזוית גדולים ויום אחד נעלמו.
יש ענקים שהתמזל מזלם למות בנפילה תוך רעש גדול אחרים ביבבה חרישית חסרת אונים.
בדרך חזרה עוברות על פניי שתי נשים במבטא אנגלי כבד. “זה בית הבונים החופשים” אחת אומרת “את יודעת מה זה בונים חופשיים?” “כן” עונה השנייה The Masons””
“בעצם…” אומרת הראשונה תוך שהיא נעצרת ליד בית שלום עליכם, “אולי זה כאן אני כבר לא בטוחה, לא זוכרת שהוא היה נראה כחה.”
גם אני כבר לא בטוח.