הימין אינו שולט. הימין רק מכבה שריפות שמצית השמאל המקדם מדינת כל אזרחיה  

דווקא מטרתם המוצהרת של המנסחים והמציעים של חוק הבחירה הישירה היתה לחזק את המשילות ואת היציבות השלטונית, אך בפועל מה שקרה היה ההיפך הגמור. הריבוי הגדול של המפלגות בקואליציה ומיעוט הח"כים מסיעת הליכוד גרמו להתרופפות מתמדת בכוחו של השלטון המרכזי.

בנוסף היתה השפעה גדולה לזהות העומד בראשות הממשלה וראש הממשלה בקדנציה זו היה בנימין נתניהו.

נתניהו שנבחר לתפקידו כנגד כל הסיכויים ונגד כל האליטה במדינה, סבל מכך רבות בכל שנות כהונתו הראשונה והקצרה יחסית.

במאמר שכתב על כך השר לשעבר ואיש התקשורת יוסף טומי לפיד, מסביר לפיד את הסיבות לשנאה העזה שסבל ממנה נתניהו.

נתניהו, הוא טוען, נבחר לתפקידו בניגוד גמור לשלישיה המקודשת כלשונו שניהלה עד אז את המדינה: התקשורת, מערכת המשפט ובעלי ההון. השילוש הקדוש הזה חשב אז וחושב גם היום שהמדינה שייכת לאבא שלהם ומי שלא "משלנו" שיעז להיכנס לנעליהם יסבול מהם מרורים.

בבחירות של 1977 טען יצחק בן אהרון מראשי מפא"י המיתולוגית שאם העם העז לבחור בבגין ולא בשמאל אזי העם טעה וצריך להחליפו... אך מה לעשות - אי אפשר להחליף את העם, אז לפחות לגרום לו לחשוב אחרת ולגרום לו לבחור באנשים ה-"נכונים".

כשנבחר בגין לשלטון יעצו לו אנשיו להחליף את שורת הפקידים במערכת השלטונית המרכזית, בגין שהיה אמון על ערכים של חרות ושוויון לא הסכין לעשות את מה שפשוט כל כך לכל ראש שלטון אחר.

בארה"ב, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, ביום שבו מושבע הנשיא החדש לתפקידו מוחלפים אוטומטית כל 6000 הפקידים הבכירים ביותר של הממשל מבלי יכולת ערעור בכלל.

כשמשה דיין נכנס לתפקידו כשר החוץ בממשלת בגין, בין מקבלי פניו במשרד היה מנכ"ל המשרד. בהיכנסו למשרד עט עליו בחדווה המנכ"ל הנרגש באומרו "אני המנכ"ל שלך" דיין לא הביט לעברו בכלל והפטיר: היית... ובכך תם הסיפור. אבל דיין היה איש שמאל, ולו מותר הכל...

ונתניהו העז! וזה היה בעוכריו.

בנאומו בפני וועידת הליכוד שכונסה שבועות ספורים לאחר הבחירות, התרברב נתניהו על כך שהוא הולך להפריט את המשק ואת כל החברות הגדולות.

ראשי ההסתדרות ובעלי ההון רתחו מזעם על כך שיש מי שמנסה לגזול מהם את המונופול על המדינה ואכן בתחום הכלכלי היו לנתניהו הצלחות לא מעטות, הוא פתח את התחרות בשוק הסלולרי בכך שהכניס מפעיל שלישי, גם בשרותי הכבלים והלווין בוצעה רפורמה, אך מה שהיה בהחלט טוב לעם לא בטוח שהיה טוב לבעלי הממון שזעמו על כך...

התקשורת אף היא תיעבה את נתניהו מתחילת כהונתו ואף קודם לכן, אנשי הימין לדורותיהם לא השכילו לשלוח את ילדיהם ללימודי תקשורת, כך שגם אם היו מחפשים בתקשורת כתבים או פרשנים שיאזנו את הסיקור המוטה ברובו לצד השמאלי של המפה היו אלו פרשנים מליגה ג' ומטה...

שרי הממשלה שהיו מתראיינים היו באים לאולפנים עם שכפ"צים תוך שהם מנסים לתקוף ללא הצלחה מרובה את המראיינים שלא עשו להם חיים קלים, אצל חלק מהם זה הפך לתחביב להכות ולהתעלל בתקשורת, כשזכורות לכולם את הופעותיהם בתקשורת של אהוד אולמרט , ולימור ליבנת ודומיהם.

וכמובן, מערכת המשפט שבתפקידה להגן על החלשים המיעוטים והמותקפים, שכחה שיש עוד ציבורים כאלו במדינה.

השמאל החליט שמה שהוא לא ישיג בבחירות הוא ישיג על ידי מערכות המשפט השונות שכמעט תמיד נטו לצד השמאלי.

כשראש הממשלה שמיר הורה על גירוש 4 מחבלים - בג"ץ התעלל בו ובהחלטתו והפך אותה על פיה, ואילו שנתיים אחרי יצחק רבין גירש 400 מחבלים ללבנון והבג"ץ לא רק שלא עשה כלום בשביל להפוך את ההחלטה אלא אף גיבה אותה...

את מאמרו מסכם לפיד שנתניהו גם שנתיים אחרי כניסתו לתפקידו, לא מעכל שהוא ראש ממשלה ובמקום לשלוט באמת הוא מבזבז את זמנו בהתנצחות עם רודפיו ושונאיו, ברגע שיבין נתניהו את תפקידו אזי הוא יצליח באמת למגר ולהחליש את רודפיו.

אבל נתניהו לא הבין!!!

ללא הצלחה הוא ניסה לרדוף אחרי כותרות אוהדות בתקשורת, כל כותרת נגדו היתה מביאה לו עצבים ודיונים קדחתניים - מה לא עשיתי בסדר שאני לא מוצא חן בעיניהם, וכך מרדיפה אחר ראיון מוצלח או כותרת מתחנפת, גילו חבריו לשלטון שבנימין נתניהו מאוד לחיץ ומאוד סחיט והם ניצלו זאת היטב...

במבט לאחור טען בעבר נתניהו שטעותו היתה שלא השכיל להקים ממשלת אחדות לאומית, מה שהיה מקנה לו כן אהדה בחלקים נרחבים בציבור, אבל נתניהו היה בטוח אז ובטוח כנראה גם היום שאין יותר חכם ממנו... המעניין שגם שמעון פרס טוען בתוקף שאם היה מצטרף לממשלתו של נתניהו אזי מהר מאוד הוא היה מחליפו ומדיח אותו מהשלטון... אבל מציאות אחרת היא שהכתיבה את קצב המאורעות.

לאורך כל הקדנציה בלטה לה ההתרופפות במערכת, חברי כנסת לא דפקו חשבון לסיעתם כאשר באו להצביע בניגוד למשמעת הקואליציונית. שרים הצביעו לעיתים בניגוד להחלטת ממשלה ונתניהו לא העז לפטרם, החוסר אמון בין נתניהו לשריו גדל והלך לאורך כל הקדנציה, מה שגרם להחלפת שרים בקצב לא רגיל, כך בשלוש שנים כיהנו 3 שרי אוצר לא כולל נתניהו עצמו, 2 שרי חוץ, 2 שרי משפטים ו-2 שרי ביטחון.

כאשר ניסה נתניהו לתפוס מנהיגות ולמנות איש כלבבו למשרת היועץ המשפטי לממשלה, את עו"ד רוני בר-און, נחשפה בתקשורת הפרשה הידועה כפרשת "בראון – חברון" שעל פיה תמורת מינוי בראון שהיה חברו הטוב של יו"ר ש"ס אריה דרעי, הוא "ידאג" להקלה בתיק ההולך ונבנה נגדו, וחלף זאת תתמוך ש"ס בהסכם חברון שהיה אמור להשלים את הנסיגה האחרונה על פי הסכמי אוסלו ובימין התנגדו לה בחריפות, בעקבות חשיפה זו וחשיפות נוספות בדבר אישיותו המפוקפקת התפטר בראון לאחר יום! מתפקידו ולראשונה במדינת ישראל המליצה המשטרה להעמיד לדין ראש ממשלה מכהן, מה שנגנז לבסוף על ידי היועמ"ש החדש אליקים רובינשטיין.

בעקבות המשברים התכופים וחוסר מנהיגותו של נתניהו הצביעה לבסוף הכנסת על פיזורה והקדמת הבחירות הבאות שבהם הודח לבסוף נתניהו מראשות הממשלה, אבל בל נקדים את המאוחר.

והחרדים...

מבחינת הציבור החרדי, דווקא בשל הדחייה שחש נתניהו מאותו "משולש מקודש" הוא מצא אהדה וסימפטיה ממנהיגי הציבור שכמוהו חש את אותה תחושה קשה של רדיפה ודחייה מכל מערכות השלטון במדינה, שוב התאחדו להם האינטרסים והתחדשה לה ברית הדחויים ההיסטורית בין הליכוד לחרדים, והחרדים ניצלו זאת היטב...

אלא שכמו תמיד כשהחרדים בשלטון מתחדשת לה השנאה והדחייה, תקופה זו זכורה לכולם בעיקר בשל האקטיביזם השיפוטי ומדיניות ה"הכל שפיט" שנהג בה נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, ברק שכיהן זמן רב כנשיא ביהמ"ש ביקש בכל דרך להטביע את חותמו לאורך שנים ארוכות גם לאחר לכתו, חבריו השופטים יישרו קו בין אם מדעתם ובין אם מפחד, וכך שאלות שונות בנושאי דת ומדינה שבאו לפתחו של בית המשפט - קיבלו מענה ברוב המקרים כנגד דעת ההלכה ומנהיגי הציבור.

ההתקפות החוזרות ונשנות של נציגי הציבור החרדי על מערכת המשפט היו כבר לדבר שבשגרה, והיה נראה אף שהם מועילות לשני הצדדים... שיאן של ההתקפות היה בהפגנה הגדולה כנגד מערכת המשפט והבג"ץ שהתקיימה בחודש שבט תשנ"ט, מה שכונה אז: "הפגנת חצי המיליון". דווקא נתניהו הפחדן לא הגיב ולא ידע לעמוד לצד שותפיו שהעלו אותו לשלטון .

המשך אחיזתם בשלטון של הליכוד והחרדים גרמו לרבים אחרים לחשוב שהדרך לחזור לשלטון תהיה דרך מערכה אנטי חרדית וכך מבלי שכיוונו לכך התפתח לו קמפיין שנאה אנטי חרדי ברחבי המדינה.

יו"ר מפלגת העבודה דאז אהוד ברק רכב על גל השנאה הזה וניצל אותו היטב לצרכיו הפוליטיים. הוא ליבה את המערכה כנגד המשך הדיחוי לתלמידי הישיבות ועתר אישית לבג"ץ כנגד החוק. משום מקום צצו להם עוד שונאים חדשים שרצו להרוויח ולנצל את המצב לטובתם.

רבים מהוגי הדעות של הציבור החרדי טענו אז שאולי היתה טעות אמיתית בעצם ההצטרפות החרדים לחלק מהשלטון בארץ, עצם העובדה שכיהנו אז שרים חרדים ונציגי הציבור ישבו אז על השיבר הגביר את השנאה וההסתה, וודאי שדעתם של מנהיגי הציבור היתה שונה והם אלו שהורו לח"כים החרדים לקחת חלק פעיל בשלטון.

עילם הופיע בתוכנית הטלוויזיה של ירון לונדון ומוטי קירשנבאום, בה הוא ביקר בחריפות את נתניהו על כך שהוא "עושה עניין" מהאיום הצפוי מאיראן אם וכאשר יהיה ברשותה נשק גרעיני. לדבריו של עילם, האיום הזה אין בו כל ממש כי האיראנים "רחוקים לפחות עשר שנים מהגעה ליכולת גרעינית של ממש". נתניהו, לדברי עוזי עילם, "עושה פאניקה" מסיבות פוליטיות. תדמיתו של עוזי עילם כפי שהוצגה בפני הצופים היתה של אדם בעל ידע מהמדרגה הראשונה בנושא הגרעין. אומנם הוא כבר לא בתפקיד, אבל "יש לו חברים" המעדכנים אותו באופן שוטף. ירון לונדון זה נראה מובן מאליו שאין לפקפק בדבריו של "מי שהיה מנהל הוועדה לאנרגיה אטומית."

אתייחס תחילה ל"מי שהיה". עוזי עילם סיים את תפקידו בוועדה לאנרגיה אטומית לפני 30 שנה. אפילו אם יש לו חברים, אני מרשה לעצמי להטיל ספק עד כמה הידע שלו בתוכניות הגרעין הישראליות מעודכן להיום. השאלה איננה מה עוזי עילם יודע על מצב המחקר הגרעיני בישראל. השאלה היא מה מידת הבקיאות שלו בנעשה בתחום המחקר הגרעיני באיראן היום, ואם יש לו הכלים להבין את היכולת הגרעינית של האיראנים.

עוזי עילם היה יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית של מדינת ישראל ולא זאת של איראן. קצת קשה להאמין שליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית של מדינת ישראל יש, או שהיתה לו בעבר, גישה לפרטי תוכניות הגרעין של איראן.

בתקופה בה עוזי עילם כיהן כיו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית, נושא הגרעין לא היה בראש דאגותיהם של האיראנים. היו להם בעיות אחרות, הרבה יותר דחופות. מישטר האייטולות עדיין לא התייצב סופית ומעל לכל הם היו שקועים במלחמה מתישה עם עיראק. ספק רב אם בתקופה ההיא נושא הגרעין זכה שם לתשומת לב ממשית. למעשה תוכניות פיתוח הגרעין עלו על סדר היום הלאומי באיראן רק אחרי שהמלחמה עם עיראק הסתיימה. התזוזה הממשית החלה בשנות התשעים של המאה הקודמת. זה היה כמה שנים אחרי שעוזי עילם עזב את הוועדה לאנרגיה אטומית. בכל תחומי הטכנולגיה בימינו, הדברים משתנים בקצב מסחרר. אדם שנמצא מחוץ לעניינים אפילו פחות משנה, מגלה שהידע שלו כבר איננו אקטואלי. אפשר לאמר בביטחון שרוב מה שהיה ידוע בתקופה בה עילם עמד בראש הוועדה לאנרגיה אטומית איבד את הרלוונטיות שלו לנעשה באיראן היום.

הצגתו של עוזי עילם כבר סמכא בנושא מצב תוכניות הגרעין של איראן היום, בזכות היותו יו"ר הוועדה הישראלית לאנרגיה אטומית בעבר הרחוק, כפי שנעשה בתוכניתם של לונדון וקירשנבאום היא הונאה. דבריו של עילם נשמעו יותר כמבוססים על תחושת בטן ושיחות עם "חברים" בפגישות של ערב שבת, מאשר על מידע מעודכן אמיתי. בדומה להתבטאויותיהם של "לשעברים" אחרים בשנים האחרונות, הדברים נאמרו על מנת לקדם אג'נדה פוליטית, והם חלק מהמערכה לקעקע את מעמדו של נתניהו.
לדבריו של עילם היתה תהודה בעולם. הדברים הופיעו במאמר שהתפרסם במהדורה האלקטרונית של "ידיעות אחרונות" בשפה האנגלית, מאמר שהכיל הרבה יותר ממה שנאמר בתוכנית הטלוויזיה. "ידידי" ישראל בעולם, שרק מחפשים הזדמנויות לפגוע בתדמיתה של מדינת ישראל, קפצו על דבריו של עילם כמוצאי שלל רב. עבורם זו היתה מציאה שלא תסולא בפז - מה יכול להיות יותר טוב מאשר ישראלי במעמדו של עוזי עילם המשמיע ביקורת כזאת על נתניהו. מימשל אובאמה, המחפש בנרות הצדקה למדיניותו של מתן לגיטימציה לתוכניות הגרעין האיראני, ראה בדברים הזדמנות "להעמיד את נתניהו במקומו" ולהציג אותו כפאניקר שאין להתייחס לדבריו ברצינות.
הבעיה עם עוזי עילם ודומיו היא שהם לא מבינים שדברי ביקורת שנאמרים או נכתבים בארץ, גם אם זה נעשה בפורום "סגור", או שזה "לא לפירסום", אינם נשארים בארץ. בעידן האינטרנט אין סודות, והדברים דולפים ומתפרסמים בעולם בקצב הסילון, על פי רוב בצורה מעוותת. אין ספק שפרסומים חסרי אחריות כאלה הם פגיעה חמורה במעמדה הבינלאומי של ישראל. עוזי עילם, כמו רוב ה"לשעברים" האחרים, שייך ל"דור אשר לא ידע את האינטרנט". הם עדיין לא עיכלו את העובדה שיכולת השליטה שלהם במידע איננה מה שהיתה פעם ושלפני שהם מספיקים להתעטש, הדברים מופיעים על מסכי המחשבים ברחבי העולם, כולל באיראן.

להלן כמה כותרות שהופיעו בעולם בעקבות דבריו של עילם:

ראש הגרעין הישראלי לשעבר: ביבי משקר בדבריו על הגרעין האיראני (Israel’s ex-nuclear chief: Bibi is lying about Iran’s nuke)

ראש סוכנות האטום הישראלית לשעבר, תת אלוף עוזי עילם: נתניהו נוקט בטקטיקה של הפחדה בקשר לתוכנית הגרעין האיראנית! (Ex-Atomic Agency Chief, Israeli Brig.-Gen. Uzi Eilam: Netanyahu Using Scare Tactics on Iran Nuclear Program!

איש גרעין ישראלי לשעבר: איראן במרחק של עשר שנים מייצור של נשק להשמדה המונית. עמדתו של ביבי לגבי איראן – תרגיל פוליטי זול (Israeli Former Nuclear Official: Iran Ten Years from Operational WMD, Bibi’s Stand on Iran Cheap Political Trick)

הרטוריקה של נתניהו נגד תוכנית הגרעין האיראנית נועדה לעשות הון פוליטי (Netanyahu is after political gains in his rhetoric against Iran's nuclear program)

יש עוד.

הכתבה המלאה באנגלית שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" מכילה את המשפט הבא: אדם המתמצא בתוכניות הגרעין של ישראל, מאמין שבנימין נתניהו, ראש הממשלה, משתמש שלא לצורך בהפחדה מיותרת בכל הקשור ליומרות הגרעין של איראן, על מנת לקדם את מטרותיו הפוליטיות האישיות (An insider in Israel's nuclear program believes that Prime Minister Benjamin Netanyahu is employing needless fearmongering when it comes to Iran's atomic aspirations, in order to further his own political aims).

עוזי עילם איננו פיסיקאי, ומידת הבנתו בפיסיקה גרעינית היא בהתאם. הדבר בא לידי ביטוי בקטע אחר של המאמר ב"ידיעות אחרונות", בו הוא מסביר מדוע הוא התנגד להפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב 1981, כשבגין דרש לבצע את הפעולה לפני שהכור יהיה אקטיבי על מנת למזער את סכנת הפגיעה באוכלוסיה אזרחית ע"י קרינה רדיו אקטיבית. לדבריו של עילם הפצצה של כור גרעיני אקטיבי שהליבה שלו היא מתחת לקרקע, איננה מהווה בעיה – הקרינה הרדיואקטיבית לא תתפשט יותר מאשר כמה מאות מטרים (bombing a functioning nuclear reactor whose core is underground is not a problem – the radioactivity won’t spread more than a few hundred meters.)

לא אכנס כאן לדיון בשאלות כמה זה "כמה", ולאיזה עומק הכוונה ב"מתחת לקרקע". השכלתו בפיסיקה של אדם שלמד הנדסת מכונות והתמחה בחקר ביצועים איננה מאפשרת לו להעריך נכון את סכנות הקרינה הנובעות מפגיעה בכור גרעיני פעיל. חשוב לציין שגם פיסיקאים אינם יכולים להעריך את סכנות הקרינה במקרה כזה אם תחום התמחותם איננו חקר הגרעין. אינני מפקפק ביכולתו של עוזי עילם להיות מנהל מעולה של הוועדה לאנרגיה אטומית, אבל ישנם נושאים שעדיף להשאיר אותם למקצוענים שזאת מומחיותם.

מן הראוי היה שעיתונאים כמו לונדון וקירשנבאום, העוסקים לרוב בנושאים השנויים במחלוקת, יביאו לתוכניתם בעלי מקצוע חסרי פניות ולא בעלי אג'נדה פוליטית התואמת את זו שלהם.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=926749

תגוביות:

1.מה שעוד מתגלה לנו זה שרק שמאלנים מגיעים לצמרת. כל ההלל והשבח על תרומתם לפני 50 שנה מעוררים גיחוך. האנשים האלה רותחים על שהשלטון אבד להם ומנסים בכל כוחם לקעקע את נתניהו ואת המחנה הלאומי מתוך תסכול חולני ואי קבלת דין הבוחר.

מאיר דגן, יובל דיסקין, הרפז, אשכנזי, אהוד ברק ושאר אנשי השמאל מעוררי הפלצות הם עוד דוגמיות של מי שעדיין שולט בצמרת הבטחונית והשלטונית בישראל.

כל זה קורה מאחר ובגין הלא חכם לא פעל כפי שצריך לפעול כאשר מקבלים שלטון. הוא ורק הוא אשם במצב אליו הגיעה ישראל, מצב בו השמאל עוקף את הבוחר ושולט ממעוזים שהטיפש בגין איפשר לשמאל לבנות ולבצר בניחותא.

במקום לסלק כפי שציפה העם ממנו את כל מי שהשתייך לשמאל לפני היבחרו, מתפקידו, ולמנות את אנשי מחנהו, הציג בגין את מצג האבירות הריקה מהסוג של דון קישוט - ונתן לשמאל להתמקם סופית בבג"צ ובמערכת המשפט, לחסום התקדמות קצינים לאומיים ציוניים לצמרת צה"ל ומערכת הבטחון ולאפשר רק לכנופיות מהסוג של אשכנזי, הרפז, אהוד ברק, לשלוט שם ביד רמה, לחסום חדירה של ימין לבנק ישראל ולמוסדות הכלכליים, לחסום כליל את כל מוסדות ההשכלה בפני מרצים מהימין ולהפוך את כל האוניברסיטאות למאורות נחשים של השמאל, לתת לכסף הזר לטמא את כל צינורות השלטון וההנהגה, כולל את משרד החינוך והמינהל האזרחי הנשלט על ידי דורשי שלומה ובקיצור - בגין אשם במתרחש כיום בישראל.

עד שיקום לנו מנהיג אמיץ ממש, שינקה את האורוות בשיטה בה נהג השופט היחידי במערכת המשפט הישראלית - דוד רוזן - היחידי - וכבוד מערכת המשפט לא הושב - אלא רק כבוד השופט רוזן מתקיים - בתוך מערכת משפט רקובה ומרקיבה - ללא משוא פנים וללא שקרים והתפתלויות - כפי שאומר פייגלין מדי יום - אין לישראל תקנה או תקווה!

סגן יו"ר הכנסת ח"כ משה פייגלין (הליכוד ביתנו) קורא לראש הממשלה לפטר את חברו לסיעה, השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ'.

בדיון בוועדת הפנים של הכנסת, בנוכחותו של אהרונוביץ', תקף פייגלין ואמר כי ''אם ארגוני טרור היו כובשים את מרכז וושינגטון והשר האחראי היה מגלה רפיסות ונותן לכובשים מקום מוגן מהמשטרה - הוא לא היה נשאר בתפקידו".

"מרכז ירושלים נכבש בחול המועד פסח על ידי החמאס והתנועה האסלאמית", אמר פייגלין בדיון, ''כשהשר אהרונוביץ' מסרב לבקשת המשטרה להיכנס למסגד אל אקצה ולהפסיק את ירי הזיקוקים וזריקות האבנים - אובדת הריבונות וצומח העולם התחתון".

לטענת ח''כ פייגלין, במדינת ישראל אין מוראה של מלכות, כלשונו. "ככל שיש פחות מדינה יש יותר פשיעה, אם בנתניה כדי לפתוח עסק אני צריך אישור של העולם התחתון ואם קבלן צריך לשכור חברת שמירה - אין מוראה של מלכות. זה אומר שבאופן אסטרטגי כשלת אדוני השר בהבנת היסוד של כל העניין", הטיח בו פייגלין.

סגן יו"ר הכנסת פנה לשר לביטחון פנים ואמר לו "כשאתה לא מאשר לקצינים להיכנס למסגד שממנו זורקים אבנים - זה כישלון שלך ואז אין מוראה של מלכות. אתה לא יכול להחליט שבנושאים לאומניים אתה בורח מאחריות כי זה ערבים ואיפה שזה קל לך אתה מתמודד.

"ילדות קטנות לא שוכבות בבית חולים לוינשטיין שנה עם גולגלות מנופצות? מישהו ניסה ללכת לבקר בהר הזיתים את קברו של ראש הממשלה מנחם בגין בלי חברת שמירה פרטית? שמעתם על כך שבתי כנסת בלוד וברמלה נשרפים עד היסוד? זה לא טרור"?, שאל.

הוא הוסיף כי תאונות הדרכים הקטלניות באות כתוצאה של אלימות לאומנית בכביש, "יש קשר בין הדברים - הנתונים מראים שברוב תאונות הדרכים מעורבים אנשי מגזר מאוד מסוים".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/276199

תגוביות:

1.אני מגנה גינוי נמרץ את תופעת תג מחיר שמבצעים שלטונות הביטחון של ישראל ביהודי יהודה ושומרון. תג מחיר שמפקיר את ביטחונם, הורס את רכושם, תג מחיר שבו לוקחת התקשורת האנטישמית חלק מרכזי ושבו נעשית דלגיטימציה ודמוניזציה להתיישבות הקדושה ביו"ש. אני מגנה את תג המחיר שמבצעים מפקדי צה"ל - בהופכם אותו לצבא שוקולד לישראל - בהפקירם את חייליהם לטרור הלאומני הערבי; אני מגנה גינוי נמרץ את תופעת התג מחיר שמבצעים בוגי יעלון, שר חוסר ביטחוננו, וראש ממשלת רפובליקת הבננות, בשחררם דוקטורים לטרור לרחובותינו.

2.כל מילה של פייגלין, פנינה!

3.אהרונוביץ' מתגלה כאחד משרי המשטרה הגרועים שהיו כאן. הוא רק
מחפש טיוח ויח"צ, בדיוק כמו המפכ"ל דנינו. צמד חמד של עשיה משטרתית בכאילו.

4.רודף אחרי ילדות שכתבו בגיר והורס בתי יהודים ומחייבם להיכנע.

5.המשרד לטיוח פנים.

6.זה לא חוסר אסטרטגיה - זו האסטרטגיה של אהרונוביץ הרשע!

7.אהרונוביץ במה אתה שונה מצוררי ישראל? אהרונוביץ הוא המתווה את אופי הפעילות המשטרתית ועל פי מבחן התוצאות הוא אינו שונה מצוררי ישראל. ההבדל היחיד בינו לבינם, זה שהוא הצליח להגיע למעמד שר. אפילו האיש שלנו בדמשק לא הגיע להישג כזה. והנה אהרונוביץ לא סתם שר אלא השר לערעור בטחון הפנים! ליברמן, אנו נזכור מי הביא את אהרונוביץ ועשה ממנו 'סר בטחון הפנים'. נפגש בבחירות.

8.כל הכבוד לפייגלין, הוא עושה עבודת קודש. הוא מדבר לעניין. הוא גם אמיץ. ולגבי אהרונוביץ' וכל שאר ה0מולנים שמאיישים תפקידי מפתח - אתמול, במשפט 0מולמרט, השופט רוזן ציין בעת הקראת גזר הדין, שמי שמקבל שוחד, גרוע ממי שנותן אותו - והוא צודק! ובהקשר זה ועל פי אותו הגיון - מי שממנה את ה0מולנים הארורים האלה, כדוגמת עלוב פיקוד המרכז ניצן אלון, בני גנץ, יעלון, אהרונוביץ', וינשטיין, ליבני...והרשימה נמשכת - ובכן, מי שממנה אותם לתפקידים הללו - גרוע מהם שבעתיים! זה שהם 0מולנים ארורים זה ידוע, אך ארור יותר מי שדואג שהם ימונו לתפקידים שהם מחזיקים בהם.

9.משלמי המיסים מממנים שר ביטחון ושר לבטחון פנים אוכלי חינם שהם כישלון גמור.

10.זוהי חוצפה ונאלחות לשמה להנהיג את בטחון האזרחים בצורה סלקטיבית בוטה. התרכזותו של אהרונוביץ רק בנעשה ע"י יהודים בשל הסכנה והפחד האופפים אותם בעקבות הריסת בתים ע"י המינהל האזרחי והתנכלויות הערבים, והפקרת הר הבית לידי פושעים איסלמיים כפי שנוכחתי ביתר שאת מבקורי במקום לפני כ- 3 שבועות בלתי נסבלת עוד.

11.לפטר את השר אהרונוביץ. הוא כלומניק שנוח לו עם מפכ"ל הדיוט. כל רצונו לשמור על שקט, לברבר מדי פעם משפט פופוליסטי ולרוץ לנחם אבלים כדי למלא את כרסו.

12.אהרונוביץ. לפטר אותו עכשיו ומיד. אהרונוביץ הוא אפס מאופס. פשפש שעלה למעלה. להעיף מכל המדרגות ומהר!

ביומן ערוץ 7 מתייחס איתי גרנק, מנכ"ל זהות - איגוד המרכזים לזהות יהודית, למתקפת מאות האמנים נגד השרים רגב ובנט והחלטתם שלא לממן את ההצגה שנכתבה בהשראתו ועל פי כתביו של מחבל רוצח.

בראשית הדברים נשאל גרנק אם אין צדק בטענה ולפיה נכון לאפשר העלאת הצגה, קיצונית ככל שתהיה, על מנת לעורר שיח ודיון. גרנק משיב ומדגיש כי הוא עצמו מאוד תומך בשיח, דיון וראש פתוח למגוון דעות, אך עם זאת "מצד שני, אי אפשר שמדינת ישראל תממן ותכניס לסל התרבות הצגה שמעודדת, בדרך כזו או אחרת, חטיפה ורצח של יהודים. זה לא נתפס בראש. שום מדינה מתוקנת לא היתה מאפשרת דבר שכזה. טוב עשה השר בנט שעצר את זה".

בדבריו מעיר גרנק כי עד קבלת החלטתו של השר בנט 900 תלמידים כבר נחשפו להצגה ולתכניה ומשום כך טוב שהשר עצר את המהלך בטרם התרחב מעגל התלמידים הצופים. "טוב שיש אמירה של משרד החינוך.

במשך שנים הימין היה בשלטון ולא הצליח לממש את זה, כי חששו מהיועצים המשפטיים וחששו להביע דעה. סוף סוף מגיע שר שאומר שזה לא יהיה, גם אם ועדת סל התרבות המליצה משהו אחר, וצריך לגבות את האמירה הזו".

"אפשר לנהל דיון על אולמרט וכל השחיתויות שנתפסו באחרונה, אפשר לדבר על גניבה כזו או אחרת, אבל על רצח של יהודים כדרך שמחנכים עליה מיליונים, זה לא יכול להיות בבית ספרנו", אומר גרנק המציין כי במפגש עם בנות השירות הלאומי כמו גם עם מנהלים ומחנכים במערכת החינוך עולה השיח על היחס ל"כיבוש" וכיוצא באלה והנושא אינו מושתק ומדובר רבות במפגשי דתיים חילוניים. יש שיח רב בנושא הזה. אבל בין קיום שיח על גבולותיה של המדינה לבין ניהול שיח על מחבל שרצח יהודים יש עולם מלא".

ומה לגבי סוגיית ההסברה? האם ישראל צפויה למצוא כעת את פניה מושחרות ומוכפשות בעולם כסותמת פיות וצנזורית תרבותית? גרנק סבור כי ההסברה הישראלית מול העולם "צריכה להיות על זכותנו על המדינה ועל הזכות שלנו לחנך את הילדים שלנו. לכל מדינה מתוקנת יש סל ערכים ויש גבולות מסויימים. בכל מדינה לא כל דבר הילדים רואים. מחבל שרצח חייל, בכל מדינה מתוקנת זה לא היה עובר. צריך להפסיק להיתמם ולחשוב מה יגידו בעולם. אנחנו עושים את המינימום שבמינימום. אין עוד דמוקרטיה כמונו במזרח התיכון שבה אפשר להגיד כמעט הכול. יש כאן מדינה מאוד חופשית, ולטעמי נכון היה יותר להגביל. היום הכול נעשה מותר ואפשרי ואני סבור שקצת גבולות זה דבר בריא".

אם כן, מניין מגיעים כל אותם מאות אמנים החותמים על עצומה מבוהלת מ"מה שמעוללים" השרים רגב ובנט לעולם התרבות?

גרנק סבור שבסופו של דבר הכול פוליטי. הוא מזכיר כי "לפני הבחירות היו מאות ביטחוניסטים שתיארו את נתניהו כמי שפוגע בביטחון. אני לא סנגור של נתניהו, בנט או רגב. כול שיקול הדעת של החתימה הזו הוא שיקול פוליטי ואפשר להביא אמנים מקבילים שחושבים את ההיפך".

"השאלה היא מהותית. האם האמנות היא אמנות כשלעצמה או שיש בה חינוך לערכים. לטעמי התרבות היא סל של ערכים מקובלים, ואם המדינה מסייעת לגופים הללו שמזינים אותנו בתרבות וערכים, מן הראוי שהמדינה תפקח, ואם נבחרה ממשלה עם אג'נדה לאומית וציונית, מן הראוי שהשרים יממשו את זה ולא יהיו בובות במשרדים שלהם".

עוד מוסיף גרנק ואומר כי "כמו שגופים העוסקים בזהות יהודית במערכת החינוך מפוקחים והתכנים נבדקים כמתאימים לתלמידים, כך צריך להיות גם בנושא הצגות. מן הראוי שכל הצגה תיבחן על ידי משרד החינוך ויבחן אם היא תואמת את סל הערכים הבסיסי, ורצח הוא ערך בסיסי שיש להימנע ממנו".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/300311

במהלך דיון שהתקיים הבוקר (רביעי) בועדת המשנה של ועדת חוץ ובטחון, חשפה תנועת רגבים נתונים מדאיגים לפיהם עיר ערבית חדשה מוקמת בפועל בספר המדבר, בתוך תחומי שטח אש בדרום הר חברון.

הבניה המואצת המתקיימת בימים אלו, מתפרשת על פני שטח כולל של עשרת אלפים דונם, וכוללת הקמה של מאות בתי מגורים, בתי ספר, מרפאות ומסגדים.

את הפיתוח הבלתי חוקי של תשתיות הדרכים והחשמל המתפרשות על פני עשרות קילומטרים, מממנים גורמים זרים, בהם האיחוד האירופי, איחוד האמירויות ואבו דאבי.

בשנות ה-80 גרו בשטח האש 917 מספר מצומצם של משפחות בדואיות במבנים ארעיים. במהלך הדיון טענו אנשי המנהל האזרחי, כי מדובר ב"מקבץ מבנים" הכולל שלושה תיחומים שהוכנו ברשויות התכנון של המנהל האזרחי במחצית שנות ה-80.

"התיחומים הללו נועדו לתת מענה לאוכלוסייה הבדואית המתגוררת במקום מזה עשרות שנים. הבנייה ברובה מתרכזת בתחום התיחומים לאורך 30 השנים האחרונות. אירעו מספר מקרים אשר חרגו מהסיכומים וכנגדם הוצאו כלל הצווים הנדרשים וננקטו פעולות הריסה והחרמה", אמרו אנשי המנהל.

בתנועת רגבים דוחים את הדברים ומציינים כי מעבר לעובדה התמוהה כי הבניה בתיחומים אלו זכתה להעלמת עין, למרות חסרונן של תכניות מתאר והיתרי בניה, כנדרש בחוק, הרי שמאז הלכה הבניה במקום והתרחבה, ובקצב הנוכחי יושלם רצף טריטוריאלי של עיר בהיקף כולל של 10,000 דונמים.

"מתחת לרדאר הציבורי של כלל תושבי מדינת ישראל המנהל האזרחי נותן פרס לפורעי החוק הפלשתינים, ומאשר להם בקריצת עין בנייה פרועה ובלתי חוקית של עיר ענקית, שאיננה עומדת באף קריטריון תכנוני וחוקי", אומר עובד ארד, מנהל מחלקת השטח בתנועת רגבים.

"מדובר בשערוריה הדורשת כי גורמי הביקורת הרשמיים במדינת ישראל יבצעו בדק בית עמוק בנידון. בכל מקרה, יש לעצור לאלתר את צמיחת העיר הפיראטית, וליישם מדיניות של אכיפת חוקי התכנון והבניה כפי שנדרש בכל מקום אחר", הוסיף ארד.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/319600

תגוביות:

1.יעלון ייצא זכאי בהאג. מכניסים חייל שמילא את תפקידו לכלא, הורסים בתי יהודים ותומכים בבניית עיר ערבית חדשה לא חוקית במדינת ישראל.

2.לפרק את המינהל האזרחי שהפך למעשה לזרוע אקטיבית של הארגון לשחרור פלסטין המינהל האזרחי החל במסע-צלב בלתי נגמר כנגד המתיישבים היהודים וראש החץ החקלאי שלהם. העיקרון המנחה של אנשי המינהל ופקחיו הסהרוריים.
פירוק המינהל האזרחי והעברת סמכויותיו לגוף אחר, עדיף בהחלט ממשלתי, אבל אפשר גם צבאי, גוף אחר כלשהו שיוטל עליו לנהל את החיים האזרחיים ביהודה ושומרון, זו חייבת להיות היום אחת ממשימותיה של ממשלת ישראל לנוכח התנהלותו השערורייתית בשטח של המינהל האזרחי בעשר השנים האחרונות לערך.

https://rotter.net/forum/gil/27465.shtml#1

בתשלובת 'שוקן' החליטו השבוע לגוון מעט את הכותרות. במקום להכריז על חיסול הדמוקרטיה הישראלית, בחרו לבשר כי נתניהו וממשלתו עומדים לחסל את הפקידות הבכירה: "התקפה על שירות המדינה היא התקפה על ישראל", הכריזה כותרת ב'דה-מרקר', ובכותרת המשנה זכינו להסבר לפיו "הממשלה הנוכחית שמה לעצמה למטרה להרוס את המקצועיות של הפקידות הממשלתית". בכתבה אחרת צוטט פקיד בכיר שהאשים כי "פיטורי הסמנכ"לים נועדו לשבור את חוט השדרה המקצועי של הפקידות הממשלתית".

קיצפה של הביורוקרטיה ודובריה ברחוב שוקן יצא כנגד שתי יוזמות שמבקשת הממשלה לקדם. הראשונה היא הכרזת ראש הממשלה לפיה יפעל לביטול ועדות האיתור למינוי בכירים; והשנייה היא היוזמה להעברת הסמכות לפיטורי בכירים בשירות המדינה מוועדת המינויים בראשות השופט בדימוס טירקל, לידי נציבות שירות המדינה.

כרגיל, בסיקור התקשורתי של סוגיית מינויי ופיטורי הבכירים, כמעט ולא ניתן היה למצוא נימוקים או הסברים מדוע מדובר ביוזמות חקיקה גרועות או מסוכנות. ב'דה-מרקר' בחרו להסתפק במסגור שלילי ובהענקת כותרות צעקניות, תוך קביעה שאינה טעונה הוכחה לפיה הממשלה חותרת לפגוע במעמד הפקידות המקצועית הבכירה "באמצעות הפיכתה למי שממונה על-ידי הפוליטיקאים".

הטענה לפיה מינויי ופיטורי פקידים בכירים בידי פוליטיקאים הינה מסוכנת יוצאת מתוך נקודת הנחה די ברורה: כל הפוליטיקאים מושחתים. לעומתם, הפקידים הם חסרי אינטרסים, מקצועיים ודואגים אך ורק לטובת הציבור. אך האמת היא שטענה זו היא לא מדוייקת, שלא לומר לא נכונה. היא מתעלמת מכך שמרבית הפוליטיקאים אינם מושחתים, אלא נבחרי ציבור שמונו לתפקידם במטרה לקדם את המדיניות שהבטיחו לבוחר.

בתקשורת הכלכלית נוטים גם להתעלם מהסכנות והחסרונות שבפקידות עצמאית מדי, שאינה רואה עצמה מחויבת למימוש מדיניות הממשלה הנבחרת. דבר נוסף שחסר בדיון בסוגיה הוא התייחסות לעובדה ששחיתות ושיקולים זרים אינן תופעות שמוגבלות לפוליטיקאים בלבד והן נפוצות מאוד גם במגזר הציבורי ובמשרדי הממשלה.

המציאות הנוכחית שבה נלקחו מידי הממשלה סמכויות הכרחיות על מנת לקדם את המדיניות שלה הובילה את ישראל למשבר משילות חמור שמרוקן את הדמוקרטיה הישראלית מתוכן.

מזכיר הממשלה לשעבר צבי האוזר הגדיר זאת היטב בראיון שהעניק לארי שביט בעיתון 'הארץ' (אוגוסט 2013), כשאמר כי –

"נוצר מצב שבו הדרג המדיני יחסית חלש בעוד שהדרג הביורוקרטי, הדרג המשפטי והתקשורת חזקים. מרבית העיסוק הוא בפרטים ובתהליכים ובנראות של התהליכים. מה שחשוב איננו התוצאה אלא איך אתה נראה גם כאשר אינך מגיע לתוצאה. המערכות הופכות יותר ויותר כבדות ומסורבלות. לפעמים בכלל אין מערכות אלא מראית עין של מערכות". האוזר סיכם ואמר כי: "הפיצול שנוצר בין סמכות לבין אחריות לא מאפשר למדינה לתפקד".

גם וועדת טרכטנברג שהוקמה בעקבות מחאת יוקר המחיה קבעה כי "עם השנים נוצרה בישראל ביורוקרטיה רוויה בפרוצדורות, בטפסים, באישורים, בגופים וברגולציה. בתהליך ארוך שנים נוצרו שכבות גיאולוגיות של ביורוקרטיה, ואין ספק כי רבות מהן מיותרות ואף מזיקות". עוד הוסיפה הוועדה כי "כשלים ביורוקרטיים הם גם מצע פורה לצמיחתה של שחיתות שלטונית", שמובילה לצמיחתה של "מערכת מסועפת של 'מאכערים' ושל 'לוביזם' וכן כי "במקום שמצטבר בו כוח רב בידי פקידות קבועה מתפתחת תרבות של קשרים והעדפה למקורבים".

פרופ' מנואל טרכטנברג: ביורוקרטיה מוגזמת היא פתח לשחיתות.

בנייר עמדה שיצא לאור לפני כחצי שנה בחנו ד"ר יצחק קליין ועו"ד אביטל בן-שלמה מ'פורום קהלת' את סוגיית המשילות והמינויים בשירות הציבורי בישראל, ביחס לנבחרי הציבור והממשלה. נייר העמדה מספק בסיס תיאורטי מעולה לבחינת ההשלכות של העצמאות המופרזת ממנה נהנית הפקידות הבכירה בישראל, וכן בסיס השוואתי לדמוקרטיות אחרות.

הטיעון המרכזי בעד חיזוק המשילות של הדרג הפוליטי ביחס לדרג הפקידותי פשוט למדי. מטבעה, הביורוקרטיה הממשלתית אמורה לשרת את הדרג הפוליטי וליישם את המדיניות שהממשלה והשרים מתווים. בפועל, לכל גוף ביורוקרטי יש אינטרסים מוסדיים עצמאיים שעומדים לא פעם בסתירה למדיניות שמבקשת הממשלה לקדם. המציאות הקיימת בישראל היא שלדרג הנבחר שאמור לעצב ולקדם מדיניות אין מספיק מנופי השפעה ולחץ ביחס לדרג הפקידותי, שלעתים קרובות בולם או מסכל מדיניות ממשלתית משיקולים ומאינטרסים שונים.

ד"ר קליין ועו"ד בן-שלמה מספקים ארבעה הסברים תיאורטיים לתופעת עצמאות היתר של הביורוקרטיה.

ראשית, כידוע, ביורוקרטיות חולשות על משאבים המהווים מקור עוצמה: מימון, כוח אדם מיומן, ידע ארגוני. שמירה על עוצמה היא אינטרס של כל ארגון – גם של דרג פקידותי. שנית, פקידים ומשרדי ממשלה נוטים להתקבע על דפוסי פעולה וקווי מדיניות מסוימים. לפיכך, הם נוטים להתנגד ליוזמות לשינוי המגיעות מבחוץ. זו הסיבה לכך ששרים רבים נתקלים בהתנגדות "מקצועית" לרפורמות שהם מבקשים לקדם. הסבר שלישי נובע מכך שסוכנויות ממשלתיות, חברות ממשלתיות או אגפים במשרדי ממשלה מוקמים לעיתים קרובות מתוך מניעים אידאולוגיים של ממשל מסוים. עם הקמתן הן מאוישות באנשים המזדהים עם מטרת הקמתם והללו עשויים לדחות או אף לנסות ולסכל ניסיונות לשנות, לגוון או להוסיף לפעולתן מטרות ומשימות שונות מאלו להן יועדו והתרגלו. ולבסוף ישנה התפיסה תרבותית של תפקידו של שירות הציבור: לצד ההבנה שתפקידו של השירות הציבורי לשרת את הדרג הפוליטי, מקובלת גם ההבנה שהדרג המקצועי מחזיק בידע ובניסיון ארגוני חסרי תחליף. פעילות שלטונית ראויה צריכה למצוא את האיזון שבין מימוש מדיניות שמתווה הדרג הפוליטי ליישום מקצועי ויעיל באמצעות מומחיות ומקצועיות הביורוקרטיה. לעיתים מפריזה הביורוקרטיה בכוחה, מפרה את האיזון הראוי שבין יישום לקביעת מדיניות והופכת למכשול בפני רצונם של קובעי המדיניות.

שילוב של אחת או יותר מהסיבות שציינתי הוא שעומד מאחורי הפרסומים התקופתיים בכלי התקשורת, לפיהם בכיר או בכירים כלשהם במשרד ממשלתי מתנגדים ליוזמה או למדיניות שמקדמים שרים מסוימים. לדוגמא כאן, כאן, כאן וכאן. המשותף לשורת הפרסומים הללו הוא שאין מדובר במקרים בהם פקידים חלקו על אופן היישום של המדיניות הממשלתית, כי אם מתחו ביקורת פומבית על קווי מדיניות מסוימים, ובמקרה אחד אפילו על עצם ההחלטה את מי למנות לתפקיד פוליטי.

הפרסומים הפומביים הם כמובן רק קצה הקרחון לתופעה נרחבת שמתרחשת מעשה יום ביומו, שעה שדרגים מקצועיים מיישמים בחלקיות ובאיטיות מדיניות ממשלתית, או אפילו מנסים לסכלה באמצעים ביורוקרטיים מתוך מחלוקת על המדיניות אותה מבקשת הממשלה לקדם.

מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר עדן בר-טל התייחס גם הוא לחוסר היכולת של השרים ומנכ"לי המשרדים לקבוע וליישם מדיניות.

בראיון שהעניק בשנת 2013 לעיתון 'כלכליסט' אמר, שהיועצים המשפטיים, החשבים ואנשי אגף התקציבים הפכו למקבלי ההחלטות בפועל "אף שאף אחד לא בחר בהם והם אינם מחויבים לתת דין וחשבון לאיש". בר-טל סיפר גם על פגישה שערך מיד לאחר כניסתו לתפקיד עם סמנכ"ל המשרד שכיהן כממלא מקום המנכ"ל עד מינויו שלו:

"בפגישה הזאת הסבירו לי שבעשר השנים האחרונות התחלפו במשרד התקשורת שישה מנכ"לים, כלומר שהזמן המוקצב לכהונתי הוא בערך שנה וחצי. המסר היה ברור מאוד: כדאי שתדע את מקומך ותבין שאנחנו, אנשי המשרד, לא סופרים את מי שבא לפה כי הארגון הוא בסופו של דבר שלנו. אמנם הסמנכ"לים במשרד חתומים על חוזה לארבע שנים, אבל בעצם מדובר בחוזה שלא קצוב בזמן כי בית הדין לעבודה קבע שאי־חידוש חוזה דינו כפיטורים, ובמגזר הציבורי לפטר זה דבר בלתי אפשרי. כך שהסמנכ"לים יהיו שם תמיד ולא משנה אם הם יעשו את העבודה או לא".

התוצאה הפכה לאבסורדית: "לפי חוקי תקנון שירות המדינה לשר בכלל אין סמכות לדבר עם עובדי המשרד שלו מלבד עם המנכ"ל. אתה יכול לדמיין יו"ר בחברה עסקית שלא יכול לדבר עם עובדי החברה שהוא עומד בראשה ולשאול אותם שאלות?", קבל בר-טל. "גם אני הייתי בטוח שפוליטיקאים אשמים בכל, אבל מאז ראיתי שרבים מהם רוצים להצליח ומקבלים החלטות נכונות, אלא שהעובדים למטה אומרים 'שמעתי' ועושים את מה שהם רוצים. ומה יכול השר לעשות חוץ מלבוא מתוסכל אל המנכ"ל"?

מה נהוג בעולם?

בתקשורת הכלכלית בישראל נהוג להציג את הקביעה לפיה יש להעניק לדרג המקצועי עצמאות מוחלטת מהדרג הפוליטי כהנחת יסוד אלמנטרית שאמורה לאפיין מדינה מתוקנת. בפועל, במרבית המדינות הדמוקרטיות קיימת מגמה ברורה להגברת המרכיב הפוליטי בשירות הציבורי.

בנייר העמדה של פורום קהלת נבחנה בהרחבה סוגיית "מינויי משילות" בארבע מדינות בולטות: בריטניה, ארה"ב צרפת וגרמניה, המציגות מודלים שונים במטרה לאפשר לממשלים נכנסים אפקטיביות ומשילות.

בריטניה היא המודל הקלאסי שהציג מסורת של שירות מדינה מקצועי וא-מפלגתי המשמש השראה לאלו המבקשים להגביל את סמכות הפוליטיקאים במינויים בכירים ולהרחבת העצמאות של הדרג המקצועי. אולם בעוד בישראל ממשיכים מערכת המשפט ומומחים למדיניות ציבורית לקדם תפיסה הנשענת על המודל הבריטי הקלאסי, הרי שבבריטניה עצמה נערכו לאורך השנים שינויים מרחיקי לכת שהגדילו את סמכויות הדרג הפוליטי מתוך שיקולי משילות.

כך לדוגמה נקבע כבר ב-1919 כי למינוי הפקידים הבכירים בכל משרד ממשלתי דרושה הסכמת ראש הממשלה, וכן שבסמכות ראש הממשלה לסרב למינויים ולדרוש מועמד אחר מוועדת המינויים. ב-30 השנים האחרונות הגבירו ממשלות בריטניה את יכולת השרים לקבוע את העומדים בראש גופים סטטוטוריים וכן לקבל ייעוץ מקצועי ופוליטי ממקור חלופי לפקידות הבכירה.

ארה"ב נחשבת לבעלת מודל הפוך לזה הנהוג בבריטניה ומתאפיינת במינויים פוליטיים המאפשרים לכל ממשל חדש למנות אלפי בעלי תפקידים במשרות בכירות. סוג אחד של מינויים הוא 'משרות במינוי נשיאותי' ל'תפקידים קובעי מדיניות' (Policymaking positions). מספר המינויים הנשיאותיים עומד בדר"כ על 1,200-1,400. מלבד זאת, עד 10 אחוזים מהמינויים לשירות הניהולי הבכיר אינם מחויבים במכרז והם למעשה מינויי אמון פוליטיים ולא מינויים מקצועיים. בנוסף זכאים הנשיא ומשרדי הממשלה למנות מספר מוגבל של פקידים למשרות זמניות שמתבטלות עם סיום כהונתם. במילים אחרות, מינויים שאינם מינויי קבע ומאפשרים לכל ממשל להעסיק פקידים ויועצים שיאפשרו לו להתוות מדיניות ולא ימשיכו בתפקידם לאחר חילופי ממשל.

בצרפת נהוגים כמה סוגים של מינויי משילות. המנהלים הבכירים של השירות הציבורי מתמנים כמשרות אמון על ידי הדרג הפוליטי. מינויים אלו כוללים את המקבילות של דרג מנכ"לי משרדי הממשלה אך גם את ראשי החברות הממשלתיות ורשויות ציבור נוספות. מלבד זאת, כל שר יכול למנות לעצמו קבוצת עוזרים ויועצים הנקראים בשם "קבינט מיניסטריאלי", שחבריו רשאים לתת הוראות לפקידות הבכירה בשם השר. לעיתים קרובות חברי הקבינט הזה מתמנים מתוך השירות הציבורי כמעין מינויים פוליטיים ועם סיום כהונתם בקבינט הם חוזרים לשירות הציבורי על אף ש"נצבעו" בגוון פוליטי. כך מחזיקות המפלגות עתודות של מנהלים בכירים בתוך השירות הציבורי, שביכולתם לקדם לתפקידים בכירים עם כניסתם לתפקיד. סוג שלישי של מינויי משילות מכונה בשם "מינוי לפי שיקול דעת" למשרות בכירות בשירות המדינה. שירות המדינה הבכיר בצרפת כולל כ-5,400 משרות כאשר 700 עד 1,000 מתוכן מאוישות במינוי שאינו תחרותי (כלומר ללא מכרז).

תמונה דומה ניתן למצוא בגרמניה. עובדי המדינה הבכירים ביותר בגרמניה מכונים "עובדי מדינה פוליטיים" – תואר הנגזר ממיקומם בתפר שבין הפוליטיקה למנהל. השיטה הגרמנית מבינה כי על מנת לקדם את מדיניות הממשלה נדרשת פקידות בכירה המזדהה עם מטרותיה ועל כן רשאי ממשל נכנס לערוך שורה ארוכה של מינויי משילות. בין "עובדי המדינה הפוליטיים" נכללים מזכירי מדינה, מנכ"לים, עובדי מדינה בכירים במשרד החוץ ובמודיעין, שגרירים ועוד שורת תפקידים. מתוך כ-1,300 עובדי מדינה בכירים כ-400 מוגדרים בחוק כ"עובדי מדינה פוליטיים". כמו כן, במידה והממשלה או השרים אינם מרוצים מתפקודם של עובדים אלו, ניתן לפטרם בכל עת וללא הנמקה. הליך נוסף הקיים בגרמניה במטרה להגביר את המשילות הוא אפשרות למינויים זמניים שכהונתם תמה עם חילופי הממשל.

מקדם פשרה שתותיר את דרך המינויים הנוכחית אך תקל על הליכי הפיטורים. מנכ"ל משרד ראש הממשלה אלי גרונר.

מודל תיאורטי אנכרוניסטי

לפני כשנה אישרה הממשלה את שינוי מעמדם של הסמנכ"לים במשרדי הממשלה וקבעה כי במקום קביעות לכל החיים הם ימונו לתקופת כהונה אחת בת ארבע שנים, עם אפשרות להארכה אחת בלבד לפרק זמן של שנתיים עד ארבע שנים נוספות. ההחלטה אכן מובילה את ישראל בכיוון אליו צועדות מרבית המדינות הדמוקרטיות, אולם היא תחול רק על מינויים חדשים ולא על סמנכ"לים שכבר מכהנים ונהנים מקביעות עד לפרישתם לפנסיה. משמעות הדבר היא שהתיקון שעשתה ממשלה יתחיל להשפיע ברוב המשרדים רק בעוד כעשור, עשור במהלכו צפוי חוסר המשילות להימשך.

מנכ"ל משרד ראש הממשלה אלי גרונר מבקש לקדם כעת הצעה שתשאיר את הליך מינויים של בכירים השירות הציבורי כפי שהוא, אך תקל על האפשרות לפטרם ותעניק למנכ"ל המשרד אפשרות לסיים את כהונת הסמנכ"לים בעקבות שתי חוות דעת שליליות על תפקודו.

ההתנגדות להודעת נתניהו על כוונתו לבטל את ועדות האיתור ולהצעה שמבקש לקדם גרונר מתבססת על תפיסה תיאורטית השואבת השראה מהמודל הבריטי של המאה ה-19, המצדד בהפרדה מוחלטת בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי.

כפי שראינו מודל זה אינו מתקיים עוד אפילו בבריטניה.

דו"ח של ארגון ה-OECD שבחן את הנושא במדינות החברות בארגון קבע מפורשות כי "מעורבות פוליטית במגזר הציבורי הכרחית לתפקוד התקין של דמוקרטיה. בלעדיו ממשל נכנס ימצא את עצמו חסר יכולת לקדם שינויי מדיניות".

יתרה מכך, מחקר שבחן מינויים פוליטיים לתפקידים בכירים ב-18 מדינות דמוקרטיות בין השנים 2007-1975 מצא כי במרבית המדינות הדמוקרטיות קיימת מגמה ברורה להגברת המרכיב הפוליטי בשירות הציבורי בכדי לחזק את המשילות.

הצעת גרונר לשינוי הליך פיטורי בכירים היא פחות מהמינימום הנדרש על מנת לאפשר לממשלה למשול ולקדם את המדיניות בשמה נבחרה. יש לקוות שהצהרת נתניהו על ביטול ועדות האיתור והענקת הסמכות למינוי בכירים לידי הממשלה תקודם ותצעיד את ישראל במסלול בו צועדות מרבית המדינות המתוקנות ובהתאם להמלצת ה-OECD.

http://mida.org.il/2016/02/20/%d7%9c%d7%90-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%92%d7%a1%d7%94-%d7%9e%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%94%d7%93%d7%a8%d7%9a-%d7%9c%d7%9e%d7%a9/

האסכולה הפילוסופית השמאלנית הפוסט מודרנית היא פוסט לאומית ואנטי לאומית מובהקת.

אנשי אסכולה זו חותרים במרץ למימוש האג'נדה "המתקדמת והנאורה" שלהם שכוללת גלובליזציה ורב תרבותיות.

לכן הם חותרים למדינת כל אזרחיה, לכן הם נלחמים בזהות היהודית של המדינה ובכל גאווה לאומית. (זה בדיוק מה שקורה גם באירופה).

חייבים להבין מהו המאבק האמיתי בשורש המאבק בין השמאל לימין:

זה מאבק של ערכים פוסט מודרניים נגד ערכים מסורתיים יותר.

מאבק של לאומיות נגד פוסט לאומיות.

מאבק של ציונות נגד פוסט ציונות.

השמאל לא מאמין ברעיון של קיום לאומי.

הפרופסורים מהאקדמיה יגידו לכם מפורשות שהם חושבים שרעיון הלאום הוא רעיון מיושן ופרימיטיבי.

כיום התפיסות המקובלות באליטה האקדמית הן תפיסות פוסט מודרניות ופוסט לאומיות שהובילו לעמדות פוסט ציוניות. ומכאן המאבק נגד הרעיון הציוני ונגד הערכים הלאומיים של הימין.

לשם המחשה: אם ארגון "אם תרצו" הוא תנועה פשיסטית (כפי שקבע בית המשפט השמאלני), אז גם התנועה הציונית היא פשיסטית. אם "אם תרצו" היא תנועה פשיסטית אז גם האמונה ברעיון קיומו של "עם ישראל" היא רעיון פשיסטי וגזעני.

הרבה מאנשי השמאל בארץ אומרים במפורש שעצם המושג 'עם ישראל' הוא גזעני, ובכלל כיום כבר רוב האליטה האקדמאית בישראל מאמינה ונוטה לאסכולה הפילוסופית שרואה כל לאומיות כגזענות. (ארגון אם תרצו הוכיח כיצד באקדמיה כבר לא מלמדים חוקרים וגישות התומכים בלאומיות ומלמדים רק גישות אנטי-לאומיות).

אם אכן השמאל מאמין שרעיון הלאומיות הינו גזענות אזי אני רוצה להדגיש את המסקנות הנובעות מגישה זו:

עם ישראל צריך להיעלם ויש לעודד ולאפשר נישואי תערובת עם ערבים ועם גויים! או - במילים עדינות יותר: להפוך את המדינה למדינת כל אזרחיה, ולאפשר את כניסתם ואזרחותם של מהגרים ושל כל מי שרק בא לו. אלו המסקנות המתבקשות מהגישה השמאלנית!

הרי ברור שמי שבעד מדינת כל אזרחיה ומתנגד בכלל לרעיון הלאום בעצם גם מתנגד לקיומו של עם ישראל. אי אפשר להמשיך ולהסתיר את המסקנה הזו!

חייבים להסיר את המסיכות מפרצופי אנשי השמאל!

חייבים לאלץ אותם להודות בפומבי שהם חותרים להשמדת העם היהודי.

זהו היגיון פשוט. מי שבעד מדינת כל אזרחיה ובעד כניסתם לארץ של מסתננים, מהגרים, או סתם מי שבא לו, מוביל ותומך בסופו של דבר בנישואי תערובת עם גויים ובהיעלמות עם ישראל!

מי שחושב שהמושגים 'עם ישראל', 'פטריוטיות' 'לאומיות' הם מושגים גזעניים הוא בעד היעלמות עם ישראל!

יש כאן שרשרת מסקנות הנובעות זו מזו עליהם חייבים להצביע:

בבסיס הדעה שלאומיות הינה פשיסטיות וגזענות מוטמעת תפיסה הדוגלת בהכחדה רעיונית ומעשית של הלאום, שהרי מי שמתנגד לרעיון של קיום לאומי הוא בעצם תומך ב"רב תרבותיות" אותה מכנים אצלנו "מדינת כל אזרחיה". זה היינו הך. מדינה כזו מובילה בהכרח לנישואי תערובת נרחבים כך שהלאום ייעלם בוודאות. אם אתה נגד לאומיות אז משמע שאתה נגד קיומו של העם היהודי!!! היגיון פשוט.

אתה לא יכול להתנגד לערכים לאומיים ופטריוטיים מצד אחד אבל מצד שני לתמוך בקיום עם יהודי! זה אבסורד!

איך קרה שהעם היהודי לא התבולל כל כך הרבה שנים בגולה? בזכות העובדה שנאסרו נישואי תערובת. תראו מה קורה לרפורמים, הם הולכים ונעלמים, על פי הסטטיסטיקה עוד כמה עשרות שנים הם ייכחדו לגמרי.

תגובית זו הינה תגובה לכתבה של קלמן ליבסקינד:

הכל כלול: הכירו את עמותת השמאל שקבעה את תכני ההדרכות של השוטרים בישראל

קרן אברהם, עמותה בעלת אג'נדה פוליטית הנטועה עמוק בתוך השמאל, זכתה במשך שנים להעביר חומר לימוד והדרכות של כמה מהקורסים הבכירים במשטרה. על הדרך היא מימנה לצמרת הארגון נסיעות לסיורים מעבר לים.

http://www.maariv.co.il/journalists/Article-539882

https://rotter.net/forum/scoops1/309460.shtml#75

מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל, מאת ארז תדמור, הוצאת סלע מאיר, 279 עמ'

בעשור האחרון נוסף הרבה כוח־אש לימין בתקשורת. יש כמה שמות ידועים כמו אראל סגל או עמית סגל, שרון גל או ינון מגל, ורבים אחרים שמאכלסים את הערוצים המרכזיים. אך לטעמי אחד הבולטים בקרב פעילי התקשורת מבחינת תרומתו האינטלקטואלית, ובייחוד בזכות הטמפרמנט המיוחד שלו, הוא ארז תדמור (גילוי נאות: חבר מערכת 'מידה' בעבר). והוא אפילו לא ממוקם ככותב קבוע באחד מכלי התקשורת הבולטים.

תדמור ניחן ביכולת להתעמת מול יריבים אידאולוגיים גם פנים אל פנים, ולהתנסח בחריפות וברהיטות. את התכונה הזו הוא מביא בכמויות לספרו החדש שיצא בימים אלה בהוצאת סלע מאיר, 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל'.

להבדיל מרוב הכתיבה בנושא, תדמור הבין שהבעיה היא בימין יותר מאשר בשמאל. ספרו מתחיל בהילוך רביעי פול גז, ומשם ממשיך לשיאים חדשים. כבר בעמודים הראשונים מסמן תדמור את המכשיל הלאומי ההיסטורי, מנחם בגין. לטעמו, כאשר הימין מתלונן על כך שהאליטות והביורוקרטיה ומערכת המשפט בולמות אותו, ראוי שיזכור כי מקור הבעיה הוא בראש הממשלה הראשון של הליכוד, בגין, שסירב לחולל מהפכה גם בדרגי הביניים של הפקידות הממונה בכל המערכות, אותה פקידות שבלעדיה ההנהגה הפוליטית מחזיקה בהגה שלא מחובר לגלגלים.

זה ספר שיעורר הרבה רעש, ובצדק. תדמור עלה על בעיה אמתית, עמוקה, שהיא יותר מתוצרת עצמית של הימין מאשר תוצאה של היאחזות השמאל במערכות הממסד השולטות. הספר ממוקד כמעט אך ורק בבעיה הזאת, אך לטעמי צריך לתת קצת רקע למאבק האינטלקטואלי שמתחולל בעידן הנוכחי בין הימין לשמאל.

תדמור מייחס לי את הטיפול הראשוני באישים מובילים במלחמת הרעיונות. אני התמקדתי בדמותו של אורי אבנרי, שיחד עם עמוס עוז וישעיהו ליבוביץ' יצרו את המאסה הרעיונית הקריטית שהביאה לכך שישראל נמצאת במיטה כבר קרוב ל־25 שנה עם אש"ף וחמאס. אישים אלה, בהשפעתם האינטלקטואלית והמוסרית, הם שהזיזו את הפלנטה הישראלית מצירה, ולאו דווקא אותם מנהיגים שהנשיא הטיל עליהם להרכיב את הממשלות השונות.

זה מביא אותנו לנקודה שאולי חושפת בעיה של הימין שספרו של תדמור לא מטפל בה, והיא ראויה לספר נפרד. אנשי הימין חיים בדימוי עצמי קבוע של קיפוח ונחיתות. למעשה, בעשור המכריע שלאחר מלחמת ששת הימים, הדמויות המשפיעות בתחום הרוח היו בימין. לפחות בצורה שבה הדברים נתפסו החל מיוני 67'. הכוונה למשוררים נתן אלתרמן ואורי צבי גרינברג, ולסופר משה שמיר. הם קיבלו רוח גבית רבת עוצמה מהפזמונאית הבכירה בעולם הזמר, נעמי שמר.

כך שהקואליציה שהתגבשה אחרי ששת הימים בין אלתרמן, אצ"ג, משה שמיר ונעמי שמר הייתה משמעותית יותר מהקואליציה של מנחם בגין, אריק שרון ושמחה ארליך שהרכיבו את תנועת הליכוד במישור הפוליטי. החיבור של שמיר־אלתרמן וחבריהם היה גורם בעל משקל רב במהפך של 77', אף כי אלתרמן לא הספיק לחזות בו, שכן הוא נפטר ב־1970. זאת גם מבלי להמעיט בהשפעת מלחמת יום הכיפורים ופרשיות השחיתות של המערך.

הזן ההוא של אנשי הרוח תפס את הבעיה הלאומית בצורה פחות מתוחכמת מזו של האינטלקטואלים הימניים היום. הם ראו בעם עצמו את הנקודה הארכימדית למיפנה הדרוש במדיניות החוץ של ישראל, ההשקעות הלאומיות ושלמות הארץ. משה שמיר גם היה מהראשונים שחווה את האכזבה העמוקה ממנחם בגין, בעקבות הסכם השלום עם מצרים. למרות שגם הוא הבין את ההשפעות הבינלאומיות התעמולתיות על השמאל ועל ממשלת ישראל, הוא הטיל את מלוא האשמה – כפי שהוא תפס את זה – על מנחם בגין. אם היה קורא בדקדקנות את מאמרי בגין בשנות ה־70, הוא היה יכול היה לראות לאן נושבת הרוח במוחו המסוער של מנהיג הליכוד מחולל המהפך.

שקיעתה של קבוצת אנשי הרוח מדור 67' ועלייתה של קבוצת מורי הדרך של השמאל, שייכת לסיפור נפרד שארז תדמור לא נוגע בו. הנושא העיקרי כאן הוא אורך הנשימה והדבקות בשיטות פעולה תעמולתיות וארגוניות לא קונבנציונליות. התחיל בזה אורי אבנרי, אבל ממשיכים ארגוני הקרן החדשה לישראל. עברו יותר מדי שנים עד שהימין התעורר למשמעות פעילותם של ארגוני השמאל הרדיקלי, הפרוסים ככוחות גרילה שתפקידם לפרום את כל התפרים בחברה ולהביא להתמוטטות הדמוקרטיה.

משגיחי הכשרות הלאומיים

תדמור כבר שייך לגל החדש; תרומתו גדולה בהבנת שדה הקרב הפוליטי והמאבק נגדו. הוא כבר לא מטיל את כובד הבעיה הלאומית על העם, אלא על סבך החוטים שבהם השמאל, יחד עם מרכיבי מדינת־העומק השונים, כובל את העם, נוגש בו ומסרס את הדרג המדיני והצבאי. לא נעשה עד היום ניתוח מקיף ברמה הזו לבעיות המדינה והמשילות.

החלק הטוב ביותר, לטעמי, בספר הוא הסקירה והניתוח של תדמור לתהליך הפיכת היועץ המשפטי לממשלה לכול־יכול, המשגיח הלאומי על כשרות צעדי ומינויי הממשלה; הוא מנתח את הקשר בין ההיקסמות הלא תיאמן של מנחם בגין מדמותו של אהרון ברק, ועד מעשה ההפיכה החוקתית שהתרחש מיניה וביה כשחברי הכנסת מצביעים כמו סהרוריים על חוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו', מבלי להבין איזה "נשק בלתי קונבנציונלי" הם מעניקים בידי בית המשפט העליון.

בנוסף, תדמור מסתער על יורשי בגין בימין, קבוצת המנהיגים היורשים שמכונה "הנסיכים". הרכב הקבוצה הזו ידוע: דן מרידור, בני בגין, הנשיא ראובן ריבלין, ציפי לבני שאף עברה לשמאל, ויש כמובן דוגמאות נוספות, כמו משה ארנס שנשאר איש ימין אידאולוגי אדוק מבלי שאיבד את ערכי הליברליזם הלאומי שאותם ניסה לטפח משך שנים.

תדמור מציג את הקבוצה הזאת ככוח מסייע, אידאולוגית ומוסרית, לשימור ההגמוניה הישנה של מערכת משפט מקובעת ומנותקת ושל תקשורת מוטה ותעמולתית. כל מבצע של ארגון שמאל רדיקלי לערעור היציבות בחברה הישראלית, מוגדר על ידי "הנסיכים הליברלים" כמוגן מטעמי חופש ביטוי.

כך גם נוטה הקבוצה הזאת להימנע מביקורת על התקשורת המוטה מנימוקי חופש העיתונות. האבסורד כמובן הוא שערכי הטוטליטריות מסתתרים כאן מאחורי סיסמאות "חופש ביטוי", "חופש עיתונות" "חופש אקדמי", וכמובן אי אפשר בלי "זכויות האדם". אבל הבולדוזר של שלטון החוק, תרתי משמע, קודם כמובן לזכויות אדם של בני אדם לא נכונים.

שורש הבעיה במשפט בן־האלמוות של מנחם בגין בעקבות בג"ץ אלון מורה: "יש שופטים בירושלים". הוא לא הקדיש מחשבה לשאלה כיצד מגיעים אותם שופטים לכהן בערכאה הגבוהה של בית המשפט העליון. וכך, לאחר שקידם את אהרון ברק מינה את יצחק זמיר ליורשו כיועץ המשפטי. לפי הניתוח של תדמור, הגיבוי של הנסיכים מימין מתוגמל באמצעות פיתויים של עיתונות טובה ואתרוג אישי.

חולשתו של הליכוד

אבל התחושה היא, שהבעיה היום בימין איננה ממוקדת בתחום הרעיוני והאינטלקטואלי. יש כבר מספיק גופים שהוכיחו יכולות גבוהות בגיבוש מסמכי מדיניות בכל התחומים. הבעיה חזרה למגרש הפוליטי. חסרים חברי כנסת איכותיים שיהיו מסוגלים להעביר את הרעיונות והתכניות בתחומים הכלכליים והמשפטיים, דרך מסלול החתחתים החוקתי והפוליטי.

הליכוד נחלש אל מול הכוחות שהוא נאלץ לכונן בעזרתם ממשלות קואליציוניות. מצד אחד הציונות הדתית שפועלת בכל התחומים כגורם ריאקציוני שמעוות את ערכי התנועה הציונית; מצד שני, החרדים לפלגיהם ומפלגותיהם.

תדמור נותן בסופו של דבר תשובה לשאלה הפופוליסטית שבשם הספר. כותבי 'הארץ' יחלקו מן הסתם על הקביעה ש"אתה מצביע ימין ומקבל שמאל". קובלנת השמאל ביסודה היא שהאגרוף הימני קטן יחסית, אך בכל זאת הממשלה מצליחה למנף אותו לכדי מדיניות אולטרה־שמרנית ונצית בכל התחומים.

עורך 'הארץ' אלוף בן כתב ב'פוריין אפיירס', שבנימין נתניהו חיסל את ישראל הישנה. לאחר בחירת השופטים החדשים לבית המשפט העליון הוא טען שאיילת שקד השלימה הפיכה ימנית של הערכאה המשפטית הגבוהה במדינה.

הקיטוב בין תפיסת המציאות של דוברי 'הארץ' לזו של ארז תדמור משקף יותר מכל תופעה אחרת את הקיטוב המאפיין היום את המרחב הפוליטי בישראל. אך אם לוקחים כנתון שעצם יצירת הקיטוב וההקצנה הוא אסטרטגיה מהפכנית של השמאל, נראה שתפיסתו של תדמור משקפת נכונה את תמונת המציאות.

הספר הוא מדריך מומלץ לג'ונגל הפוליטי האינטלקטואלי. עבור ציונים החרדים לגורל המדינה ועתידה במובן הקיומי ביותר, זהו מבוא למפת דרכים אידאולוגית. עבור אנשי שמאל לסוגיהם, ספרו של תדמור ישמש כפענוח רנטגן של האליטה הימנית העכשווית על חולשותיה, יתרונותיה, הפוטנציאל שלה ודרכי החשיבה שלה.

http://mida.org.il/2017/03/18/%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9C-%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%9A-%D7%9C%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%98-%D7%95%D7%96%D7%95-%D7%90%D7%A9%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9F/

אחד החיבורים המפורסמים של לנין נקרא 'השמאלנות – מחלת הילדות של הקומוניזם'. היו מעט מאוד דברים שבהם לנין צדק, לפחות באופן חלקי. אבל בעניין השמאלנות הוא צדק, למעט התיקון המתבקש היום: השמאלנות כבר מזמן איננה מחלת ילדות אלא מחלה כרונית, שדבקה לא רק בקומוניזם אלא גם בסוציאל־דמוקרטיה, אם מישהו מתעקש למצוא היום את ההבדלים.

זהו כנראה ההסבר העיקרי לשחיקה עד כדי קריסה של המפלגות הסוציאליסטיות במערב. הגילוי האחרון היה בבחירות בהולנד לפני כחודש. מפלגת הלייבור הסוציאליסטית, שהייתה שותפה לממשלת רוטה, התרסקה מ־38 מושבים ל־9 בלבד. במקביל, מפלגת שמאל רדיקלית, הירוקים, קפצה ל־14 מושבים. צרפת תלך לבחירות בעוד שלושה ימים, וגם שם ברור על פי הסקרים שצפוי דפוס הצבעה דומה: הנשיא היוצא פרנסואה הולנד, מנהיג הסוציאליסטים, מגרד אחוז תמיכה חד־ספרתי. המועמד היורש שלו, בנואה המון, מקבל בכל הסקרים כ־8 אחוז ואף אחד בצרפת לא יהמר עליו או על מפלגתו כזוכים אפשריים בבחירות. לעומתו, איש השמאל הרדיקלי ז'אן לוק מלנשון, עם 19 אחוזי תמיכה לפי הסקרים האחרונים, מצוי בעמדה לסכן את שני המועמדים המובילים – עמנואל מקרון ומרין לה־פן.

הנתון החשוב בכל אופן הוא התרסקותה של המפלגה הסוציאליסטית, שהיוותה כוח אדיר בהיסטוריה הצרפתית של המאה ה־20. למעשה, כאשר מדברים על כל המשברים בכלכלה, בשוק העבודה ומאבקי האיגודים המקצועיים שמטלטלים את צרפת משך שנים – כולם נסבו סביב החוקים והזכויות הסוציאליות שהנהיגה ממשלתו הסוציאליסטית של ליאון בלום בחצי השני של שנות השלושים. כלומר, מדובר בהיסטוריה בת כשמונים שנה. עכשיו הסוציאליסטים מתאדים.

גם בבריטניה קיים דפוס דומה, בדמות הידרדרותה של מפלגת הלייבור שהייתה בשיאה בימי טוני בלייר (2007-1994), אך בהמשך איבדה גובה תחת אד מיליבנד (ואחיו דיוויד שהפסיד לו בפריימריז להנהגת המפלגה), וכיום הלייבור נותרת כמעט ללא תקווה שלטונית, תחת הנהגתו של ג'רמי קורבין. זו הסיבה העיקרית שראש ממשלת בריטניה תרזה מיי, מהמפלגה השמרנית, החליטה להקדים את הבחירות לעוד חודשיים. נכון להיום, מיי ומפלגתה נהנים בסקרים מיתרון של מעל 20 אחוזים על פני הלייבור, המצויה כאמור בשפל חסר תקדים.

שתי המדינות היוצאות מן הכלל הן גרמניה וארצות הברית, זאת בהנחה שקיימת הלימה מסוימת בין המפלגה הדמוקרטית האמריקנית למפלגות הסוציאל־דמוקרטיות במערב אירופה. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית (SPD) ממשיכה להיות כוח מרכזי עם 31 אחוזי תמיכה בסקרים, והקנצלרית אנגלה מרקל תצטרך לירוק דם כדי לנצח אותה בבחירות שייערכו בגרמניה בעוד כחצי שנה. ההערכות הן כי גם אם מרקל תנצח בבחירות, יהיה מדובר בניצחון דחוק והיא תתקשה להרכיב ממשלה. היכולת של ה־SPD לאתגר את מרקל מיוחסת בעיקר למעמדה כאופוזיציה המרכזית למרקל, המושלת כבר 12 שנים בגרמניה ובקרב חלק מהציבור הגרמני קיימת תחושת מיאוס ממנה.

בארה"ב, למרות עליית טראמפ והרפובליקנים לשלטון, הדמוקרטים רחוקים מהתרסקות. נתוני ההצבעה הכוללניים (popular vote) שבהם ניצחה קלינטון יכולים לעודד את הדמוקרטים, וגם בסנאט היתרון של הרפובליקנים קטן. כל זאת לאחר שהנשיא אובמה משך את המפלגה הדמוקרטית הרחק שמאלה, עד כדי הפיכתה למעין מפלגה סוציאל־דמוקרטית.

זה התחיל בישראל

המגמה של קריסת המפלגה הסוציאליסטית החלה דווקא במדינה הממוקמת גאוגרפית אמנם במזרח התיכון, אך יש האומרים כי לבה בקצה מערב. דעיכתה של מפא"י על גלגוליה השונים בדמות המערך הקטן, המערך הגדול ומפלגת העבודה, היא סיפור שצפה את תהליכי ההתרסקות של המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות במערב.

בבחירות הראשונות בישראל, שנערכו בינואר 1949, קיבלה מפא"י 46 מנדטים, ובן־גוריון הרכיב קואליציה עם הציונים הכללים והדתיים. אלא שהסוציאל־דמוקרטים בשנותיה הראשונות של ישראל בכלל לא היו מפלגת שמאל, ומפא"י נלחמה במפ"ם הפרו־סובייטית בחריפות חסרת פשרות הרבה יותר מבתנועת החירות של בגין.

תקופה זו הייתה ככל הנראה שיאה של ה"הגמוניה הפועלית" כפי שנקראה אז. מאז היא החלה להישחק, קודם כל על ידי ריסוק האגף הנוטה לקומוניזם – מפ"ם ואחדות העבודה – ובהמשך בהתפוררות הגוש המרכזי של מפא"י בגלגולה המודרני כמפלגת העבודה. מפא"י הגיעה לשיא כוחה ב־1959 עם 47 מנדטים בכנסת בעקבות מלחמת סיני, שהטעימה את עם ישראל בשיכרון של ניצחון צבאי. אך המגמה המוכרת בפוליטיקה הישראלית של אופוזיציה חתרנית מבפנים כרסמה כל חלקה טובה במפא"י הבן־גוריונית, ותוך שנתיים היא הידרדרה ל־42 מנדטים. החתרנות הייתה במסגרת פרשת לבון, והתגבשות אופוזיציה פנימית שתבעה בעצם את פרישת בן־גוריון. ההתחברויות השונות עם אחדות העבודה (65') ועם מפ"ם (69') יצרו את המערך, שהגיע לשיא כוחו אחרי מלחמת ששת הימים עם 56 מנדטים, ואחרי יום כיפור ב־73' ל־51 מנדטים. במהפך של 77', שבו לראשונה עלה הימין לשלטון, צנחה העבודה ל־32 מנדטים.

אבל זה עדיין היה רק תהליך של נורמליזציה פוליטית, שבמסגרתו התגבשו בישראל שני גושים פוליטיים־אידאולוגיים, משמאל ומימין. במקרה של מפלגת העבודה אין ויכוח כי קו השבר הוא הסכם אוסלו. בהנהגת יצחק רבין חזרה מפלגת העבודה להיות גוש מרכזי עם 44 מנדטים, כשלשמאלה מרצ עם 12 (!) מנדטים. ב־96' עוד הוביל פרס את העבודה שלאחר רצח רבין להישג סביר במונחים של היום, עם 34 מנדטים. פרס הפסיד כזכור בבחירות האישיות לנתניהו ושחק את התמיכה בעבודה בעשרה מנדטים, אך בכל זאת הצליח לצבור יותר מנדטים מהליכוד שקיבל 32 מנדטים תחת נתניהו. הירידה בתמיכה הציבורית בעבודה נמשכה – 26 מנדטים ב-99' בהנהגת ברק, 19 ב־2002 (עמרם מצנע), 18 בשנת 2009, 13 ב־2013. בבחירות האחרונות הובילו הרצוג ולבני את העבודה ל־24 מנדטים, אך גם הם לא הספיקו כדי לגבור על נתניהו והימין.

קו השבר הלאומי

מעבר לכל הדיבורים על אליטות חדשות וישנות ותהליכים אנטי־דמוקרטיים מול כוחות הקדמה ה'אנטי־כיבושיים' – ישנם שני תהליכים מקבילים המפוררים את המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות, בישראל ובמערב. האחד הוא השינויים הכלכליים הגלובליים והמהפכה של הכלכלה החופשית; השני הוא הנתק שחל בין הסוציאל־דמוקרטיה לתהליך בניין האומה. כאשר תהליך בניין האומה היה בשיאו בישראל, היה למפא"י יתרון על פני הימין, שהיה אמנם לאומני אך בעל נטייה ליברלית בכלכלה ובחברה.

הסוציאליזם משגשג בתקופה של בניין אומה, שהיה בשלבים אינטנסיביים בין 1920 בערך ועד מלחמת ששת הימים. מדובר ביציקת מסגרות סוציאליות לחברת מהגרים, בקליטת עלייה המונית, בבניית מערכת חינוך, בגיוס המוני למלחמה, יצירת צבא עם וכדומה. מנקודת מבט נוכחית של מנהיגי העבודה בגרסתה השמאלית, הם טוענים כי כלכלת בניין האומה הייתה משולה למדינת הרווחה. אגב, דפוסי יציקת המסגרות הסוציאליסטיות הואצו בבריטניה בימי מלחמת העולם השנייה. לכן דווקא לאחר הניצחון הגדול בהנהגת צ'רצ'יל סולק מנהיג דגול זה מכס ההנהגה, והעמלים הבריטים בחרו במקומו בחדלי אישים סוציאליסטים בדמותם של קלמנט אטלי וארנסט בווין.

השאלה הגדולה היא מתי התנתקו המפלגות הסוציאליסטיות מבניין האומה והחלו להתפורר. הדעת נותנת שתהליך זה החל כאשר מנהיגי הסוציאליזם בצרפת, בריטניה, ישראל ומדינות נוספות נשבו בקסם האינטלקטואלים הפוסט־לאומיים והפוסט־מודרניים, נושאי הבשורה הרב־תרבותית, שמצדדים ונוקטים כיום במדיניות 'הדלת הפתוחה' כלפי מהגרים מוסלמים. כאשר האיסלאם הרדיקלי הציב את האתגר שלו במלוא חומרתו, נחשף במערב, כפי שנחשף קודם לכן בישראל, חוסר התוחלת של האידאולוגיות הפוסט־לאומיות והסובלנות כלפי 'האחר' המוסלמי, שנשא בהמוניו גלי אנטישמיות וטרור.

מרבית המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות באירופה החלו להשתמש במוסלמים כבשר תותחים בקלפיות; לתקופה מסוימת זה הצליח להם. אבל עם בוא דאעש וזעזועי שיטפון הפליטים המוסלמים, נכנסו מפלגות השמאל למלכוד והציבור הפנה להן עורף. השסע בין ימין לשמאל באירופה עבר מהמחלוקת המסורתית של מדינת רווחה מול כלכלה חופשית, לקו שבר ברור בין מחייבי שימור הזהות הלאומית ובין הרב־תרבותיים המתנערים מהמסורת התרבותית והלאומית של ארצותיהם.

בגרמניה ובארה"ב שתי מפלגות השמאל – ה־SPD והמפלגה הדמוקרטית – מחוברות עדיין לתהליכים של בניין אומה. זה אמנם לא על פי סדר היום של הימין, אבל המדיניות הסוציאלית של אובמה על כל חסרונותיה משרתת מיעוטים גדולים מאוד, כמו האפרו־אמריקנים וההיספנים.

הסכנות של התפוררות המרכז

לפני כשבוע זכתה בעלת הטור הבולטת ב'וול סטריט ג'ורנל', פגי נונן, בפרס פוליצר על טורי הפרשנות והפובליציסטיקה שלה בשנה שעברה. לנונן יש רגישות מיוחדת לרחוב האמריקני. היא לא התנכרה בעוויתות של צדקנות מול דמותו של דונלד טראמפ ומסריו. היא שמה את אוזנה על הקרקע, על פסי מסילת הרכבת; היא לא הסתמכה על סקרים ועל מקורות בלעדיים במעמקי מטות הקמפיינים השונים, אלא קלטה את הזעזועים המתקרבים משיחות עם ידידים ועם עוברי אורח אקראיים בחנויות, בכבישים, בתחנות הדלק, ברחובות של עיירות נידחות.

בימים האחרונים לפני הבחירות היא כתבה למשל על "הבלתי-מוגנים" – כל אותן קבוצות ופרטים שלא רק "נותרו מאחור", כפי שכולם יודעים לדקלם, אל מול תהליכי הקדמה של הכלכלה והחברה הגלובלית – אלא חמור מזה: נשארו חשופים ונפגעו קיבוצית ואישית מכל אותן תכניות והסכמים כושלים שהובילו ממסדי האליטה בוושינגטון ובשאר בירות המערב.

נונן אבחנה היטב כי נוצרה שכבה של קובעי מדיניות אינטלקטואלים במכונים ובביורוקרטיה שתכניותיה אמנם כשלו טוטלית, אך דווקא האנשים המרכיבים את אותה שכבה אליטיסטית לא היו בין הנפגעים. לא הם ולא בני משפחתם או חבריהם היו מי ששילמו על ההחלטות הכושלות שקיבלו. אותם אנשים המרכיבים את השכבה האליטיסטית פועלים בבועה בינלאומית. הם נותנים דין וחשבון לאנשי דאבוס וליושבי הקפיטריות באוניברסיטאות היוקרה, ולא להמונים הנאנקים תחת המדיניות שהם התוו ונאלצים להתמודד עם מציאות הרסנית מבחינתם.

בשלב מסוים, מעגל הנפגעים מההחלטות הכושלות של האליטות הלך והתרחב. מה שנשאר להמונים האלה כדי להעניק משמעות כלשהי לחייהם, זו תחושת השייכות והזהות התרבותית והלאומית. ברגע שגם רגשות אלו תויגו על ידי האליטות כעבירה אתית ואסתטית, אם לא פלילית של ממש, מתחולל הזעזוע שגורם לתופעות־נגד דוגמת עליית טראמפ בארה"ב, הברקזיט בבריטניה, ההתחזקות של לה־פן וכדומה.

בצד השני של המתרס ניצבות המפלגות הסוציאליסטיות, שהפכו את רשת הביטחון החברתית למכשיר סבסוד של קהילות מוסלמיות המסרבות לקבל על עצמן את ערכי המערב והדמוקרטיה. הסתירה בין ערכי המהגרים המוסלמים 'מהבית' ובין ערכי המערב גדולה מדי. השילוב בין ניצול מסי המדינה לטובת יצירת מוקדי פשע, טרור ואנטישמיות, ובין כניעה לתביעת ההתפרקות הלאומית בשם הפוסט־קולוניאליזם והרב־תרבותיות – יכול לעבוד אולי בקרב מספר מצומצם של מנויי ה'ניו יורקר', ה'ניו יורק טיימס' ו'הארץ'. אך לא למאות מיליונים.

השמאל הרדיקלי הולך עד הסוף, ולכן הוא גורף חלק מהתמיכה של מאוכזבי המפלגות הסוציאליסטיות. הוא לא עוסק בבניין אומה ומדינת רווחה, אלא בפופוליזם אנטי־גלובלי ואנטי־קפיטליסטי, במינון דומה לזה של הימין הקיצוני. לשמאל הקיצוני בישראל ובמערב אין כל יומרה לאומית. הוא מקבל באהבה את התחסלות המערב, סוגד לאיסלאמיזם ותומך בהתלהבות בפלסטינים כחלק ממשנתו האנטי־ישראלית.

לשמאל הקיצוני אין אמנם סיכוי לנצח בבחירות, במקביל לעליית הימין העולמי לשלטון. אך כאשר השמאל הרדיקלי מתחזק ושולל כל מצע משותף של הסכמה לאומית – אפשר פתאום להיזכר ברפובליקת ויימאר ובסכנות של התפוררות המרכז. המפלגות הסוציאליסטיות היו פעם רגל שמאלית איתנה לצד הרגל השמרנית הרפובליקנית. כאשר הרגל הזאת חבולה ומדממת, כל הגוף הלאומי מאבד מיציבותו.

http://mida.org.il/2017/04/19/%d7%a1%d7%95%d7%a3-%d7%a2%d7%99%d7%93%d7%9f-%d7%a1%d7%95%d7%a6%d7%99%d7%90%d7%9c-%d7%93%d7%9e%d7%95%d7%a7%d7%a8%d7%98%d7%99%d7%94/

האמת הפשוטה היא שאין מגפת שחיתות בישראל. נקודה. אין בישראל שום דבר שמצביע על כך שמדובר בתופעה חריגה ביחס לאיזושהי נורמה, בטח לא בהשוואה בינלאומית כלשהי. אבל זה לא באמת משנה. כי את השמאל והתקשורת לא מטרידה השחיתות לכאורה.

"מושחתים נמאסתם" להפלת הימין

ההפגנות בפתח תקוה ובשדרות רוטשילד הן הפגנות שמאל שנועדו להפיל את ממשלת הימין. משום כך העובדה שהן מובלות – באירוניה מדהימה – על-ידי שני טיפוסים מפוקפקים כאלדד יניב ומני נפתלי, לא מפריעה לשמאל ולתקשורת להעצים אותן. המטרה מקדשת את האמצעים. כך, למשל, התלונה על הטרדה מינית נגד מני נפתלי לא גרמה לאף פמיניסטית בשמאל לפקפק בו. וכך גם העובדה שבג"ץ ביסס את אמינות התלונות נגד רוני ריטמן מפקד להב 433 לא גרמה לרעש בשמאל ובתקשורת. שום פרסום על עבירות בניה והתעלמות מצווי בית-משפט של אלדד יניב, כמו גם עדויותיו על שחיתותו שלו בעבר, לא גרמו לאף איש שמאל להתרחק ממנו. אפילו הפרסום האחרון של עקיבא ביגמן על מה שהתרחש באירוע באום אל חיראן לא יצר עשירית מההד שהיה צפוי ביחס לחשיפה כזאת.

בסוף, כולם מבינים בפני מה הם עומדים. השמאל והתקשורת מבינים: הפגנות ההמשך לקמפיין "מושחתים נמאסתם" שעבד ב-1992, הן האירוע המרכזי שאמור לגרום לימין ליפול. לכן אסור לפגוע בו. הם מבינים שנתניהו הוא מרכז הכוח של קואליציית ימין, לכן סילוקו הוא מהלך אסטרטגי. נתניהו הוא אמצעי להפלת הימין, הוא איננו מטרה בפני עצמה.

הימין עושה חרקירי

בימין, לעומת זאת, ובעיקר בימין שנמצא "מימין לליכוד", שורר בלבול מדאיג ומטריד. ההבדל בין השמאל והתקשורת לבין הימין הזה נעוץ בהבנת שדה המערכה: בשמאל ובתקשורת מצופפים שורות בנחישות כדי להפיל את ממשלת הימין. מנגד, יש בימין מי שמפזרים ומפיצים את המחנה הלאומי לכל עבר בטענות מעורפלות ותמוהות. כך הרב שרלו, שמוכן לתת כתף למני נפתלי ולאלדד יניב. האם מי שמתנגד לשחיתות, תהא אשר תהא, מחויב ללכת להפגנת השמאל ברוטשילד? האין הוא יכול להביע את דעותיו על שחיתות בבמה אחרת, ולא באירוע של שמאל שמכיל שלטי BDS ופעילי שוברי שתיקה באופן טבעי?

אבל הרב שרלו לא לבד. מצטרפים אליו כעת גם יהודה יפרח ושרה העצני, בטורים מהגיליון האחרון של העיתון המגזרי, 'מקור ראשון'.

הפרשן המשפטי של המגזר נגד נתניהו

קשה שלא להבחין ששני המאמרים – של העצני ושל יפרח – הם זהים ביסודם, כאילו כותביהם השתתפו באותו תדריך. שניהם טוענים שהימין משותק בשל העיסוק בחקירות נתניהו. שניהם מציינים את התחום המדיני כתחום מרכזי של פעילותו של נתניהו תוך הזנחת אחרים ושניהם מתעלמים משלל ההצלחות הכלכליות של נתניהו שמאפשרות לממשלה להשקיע בתחומים רבים. שניהם גם מתעלמים מהכשלונות הקולוסאליים של השרים בנט ושקד. כשזה מגיע לביקורת, מבחינת השניים האלה הימין הוא רק מפלגה אחת: הליכוד.

יהודה יפרח פירסם טור שהוא ממש בדיחה עצובה עבור "פרשן משפטי". יפרח פורש את כל "הפרשות" הקשורות בנתניהו ובליכוד ומהן הוא מסיק מסקנות. מדוע בדיחה עצובה? כי בכל הפרשות הללו אפילו לא הסתיימה עדיין החקירה המשטרתית. באף אחת מהן אין כתב אישום, שלא לומר הרשעה. אין אפילו המלצות. במציאות, רק לפני כשנה סגר היועמ"ש ארבעה תיקי חקירה ביחס לנתניהו. פרשת "מימרן" התאדתה וגם ב"תיק המעונות" נסגרו 6 מתוך 7 פרשיות, ונותרה רק פרשיית החמגשיות הפתטית.

הפרשן המשפטי של המגזר בולע על קרביו את הקמפיין של השמאל: אין לנתניהו לא חזקת חפות ולא צורך להמתין להכרעה שיפוטית. נגד הליכודניקים חוברים להם יחד נציגי המגזר ואליטות השמאל, שמבחינתם חקירה שקולה להרשעה.

גרוע מכך, יפרח, שמכיר את כל קלקלות מערכות האכיפה והמשפט כשזה נוגע לכל קראוון בלתי חוקי על כל גבעה נידחת בשומרון, מתעלם מן האכיפה הבררנית המרושעת ומשמעותה. אבל לו היה נחקק "חוק ישראל היום", ובעקבות החקיקה לו היו נחקרים בנט ושקד שקידמו את החוק, היה יפרח כותב בזעם קדוש על המשטרה שחותרת תחת שלטון הימין. ולפתע – כשזה נתניהו, כשמדובר בליכוד, יפרח מצטרף לחותרים.

יפרח, בל נשכח, הוא מהתומכים והמקדמים הנלהבים של "חוק ההסדרה", חוק שנועד להלבין בצורה סיטונאית אלפי עבירות בניה ביו"ש. החוק הזה כונה ע"י המחנה של אלדד יניב "חוק הגזל". לכן, כאשר יפרח מאשים את נתניהו בשחיתות על סמך חקירות בלבד וכמי שמדרדר את "המערכת הדמוקרטית", כשחוק ההסדרה נועד להכשיר עבירות ממשיות ע"פ קביעת בית משפט, מדובר במקרה קשה של חוסר מודעות עצמית, במקרה הטוב. אם ליכודניקים היו חסרי חוט שדרה אל מול קמפיינים של השמאל, הם היו מאשימים את יפרח וחבריו שהם פוגעים בצורה קשה בתדמית של הימין בציבור, ומעסיקים אותו מבוקר עד ערב בהגנה על עבירות בניה תוך פגיעה במערכות הדמוקרטיות.

האקטיביסטית החילונית נגד הליכוד

נעבור לגברת שרה העצני. לכאורה נציגה חילונית, בפועל חיילת מובהקת ונאמנה של המגזר ונציגיו, ואקטיביסטית ידועה נגד נתניהו ונגד הליכוד. העצני מציגה, לכאורה, טיעונים פוליטיים, אבל המאמר שלה לא רק שמעיד על עיוורון פוליטי וסלידה מהליכוד (שמאפיינת רבים בסביבתה), הוא למעשה מניף דגל לבן אל מול עוצמתו של השמאל. לפי העצני, העובדה שהשמאל הוציא אלפי אנשים להפגנה צריכה לגרום לימין לעשות חושבים. רגע, השמאל מתנגד לימין, מוציא רבע מנדט לרחוב, אז הימין צריך להתחיל להתקפל? זהו כושר העמידה של הנציגה החילונית של המגזר? העצני מודה שההפגנות ברוטשילד הן פוליטיות, אך מיד לאחר מכן כותבת:

"אז מה מטריד אותי ולמה אני מתחילה לדאוג? ראשית, בגלל השאננות בואכה זחיחות שאני חשה שמגיעה מהימין. ושנית, בשל ההשפעה על המעגלים הצפים בחברה, אותו ימין-לייט או מרכז-קיצוני אם תרצו".

מכאן העצני עוברת לתלונות הרגילות של הימין "שמימין לליכוד":

"מה מובילה כיום מפלגת הליכוד? על אילו חוקים היא "מתאבדת"? לפני כמה חודשים על סגירת התאגיד אחרי שהוקם, והיום על חוק ההמלצות … בשביל זה נבחרתם? איפה חוק הלאום? איפה החוקים למען הגבלת הרשות השופטת והאקטיביזם השיפוטי? איפה חוקים שיפתחו את השוק לתחרות? איפה חוקים שמציעים שינוי מבני ויכתיבו פה סדר יום לדורות?

משום מה, גם מעיניה של העצני נעלמו כשלונותיהם המפוארים של השרים בנט ושקד. היא לא טורחת לשאול מדוע נגנז הקוד האתי באקדמיה, מדוע מפמ"רית אזרחות שקיבלה קביעות מבנט שייכת לאגף הפוסט ציוני, מדוע מכון השמאל 'הרטמן' חתם על חוזה ללימודי יהדות עם משרד החינוך, ועוד ועוד. היא גם לא מספרת על כשלונותיה המפוארים של איילת שקד במשרד המשפטים: בג"ץ מעולם לא היה רדיקלי יותר מבתקופתה, דינה זילבר פועלת כאילו אין שרה מעליה, היא ויתרה על מינוי ראש מחלקת בג"צים בפרקליטת מטעמה, רק לאחרונה התפרסם שמשרדה מערים קשיים על ערוץ 20, ועוד. לא מפתיע שהעצני תומכת בתאגיד השידור השמאלני ושוכחת את חוק ישראל היום המביך. שמא גם זה קשור לעובדה ששני הנושאים הללו מעמידים באור שלילי את בנט ושקד? העצני אם כן מצטרפת לשמאל, תוקפת אך ורק את הליכוד ואת נתניהו. פרשן פוליטי לא יומרני היה יכול לשער שהמאמר של העצני הוא סוג של תיבת תהודה של מסרים מגורמים בבית היהודי, ולכותבת עצמה יומרות פוליטיות בכיוון זה. אך אני אינני פרשן פוליטי.

מי באמת פוגע בימין?

העיוורון של העצני ויפרח איננו מקרי, הוא פוליטי. העצני מדברת על "הימין לייט והמרכז הקיצוני", אבל היא לא שואלת מה באמת מעניין אותם. ניתוח הסקרים מלמד שהמציאות מתעקשת לא להתחבר לתזה של העצני: בכל הסקרים שנערכו מאז הבחירות, יאיר לפיד עבר את הליכוד רק בתקופה שלאחר משבר הרכבת בחודשים אוגוסט וספטמבר 2016. מסתבר שהכפייה הדתית של המדינה מטרידה את אותה קבוצה יותר מכל דבר אחר. דבר נוסף שמטריד את המרכז והימין לייט הוא היחס המועדף שמקבלים לא רק החרדים אלא גם המתנחלים, בסוגיות מרחיקות לכת כמו "חוק ההסדרה" השנוי במחלוקת.

הימין-מרכז הוא אולי ימני ברובו ביחס לסכסוכך עם הפלסטינים, אך הוא מושפע מקמפיין ההדתה, מאי שירות חרדים, משירות ההסדר, מחוק המרכולים, מחוק ההסדרה ומעוד סוגיות פנימיות רבות שמהן, משום מה, יפרח והעצני מתעלמים.

מגרש המשחקים של אלדד יניב

אלדד יניב והשמאל פועלים על סמך תובנה יסודית אחת: נתניהו הוא אבן הנגף בפני עליית השמאל לשלטון. לא בנט ושקד שאין סיכוי שמפלגתם המגזרית תגיע לשלטון; לא ליברמן, ולא אף אחד אחר. הקמפיין מכוון נגד נתניהו, כי בעת הזאת בלי נתניהו אין מוקד כוח פוליטי שיכול להחזיק את קואליציית הימין ואין מי שיאיים על ההגמוניה של השמאל במוקדי הכוח הקלאסיים שלו. השמאל רוצה שהמשטרה תגיש המלצות ביחס לנתניהו כדי להפיל את ממשלת הימין בלי כתב אישום ובלי בית משפט, מפני שהוא יודע שההאשמות נגד נתניהו תקדימיות והסיכוי שיובילו להרשעה קטן מאוד. כשהשמאל נלחם הוא יודע בדיוק מה הוא עושה. רק העצני, יפרח וחבריהם עוורים למהלך השקוף.

אבל התעמולה של השמאל והתקשורת עובדת מעולה על קבוצה קטנה מ"מימין לליכוד", ממש כשם שהיא עבדה עליהם ב-1992 עם קמפיין "מושחתים נמאסתם". גם אז אותה קבוצה המיטה אסון על הימין ועל מדינת ישראל. אלדד יניב אוסף אותם, דווקא את "הקיצוניים" יותר מהליכוד, כקישוט נאה. הוא מבין את תרומתם הייחודית למהלך שלו, מהלך שבסופו הם יימצאו את עצמם בלי שלטון ימין, עמדה שהעצני ויפרח אולי שכחו איך זה להיות בה.

מאז כהונת נתניהו הראשונה פועלת מערכת אכיפת החוק ככלי פוליטי נגד נתניהו והימין. באמצעותה סוכלו כהונותיהם של יעקב נאמן ורובי ריבלין כשרי משפטים. באמצעותה נשבה אריק שרון על ידי השמאל. באמצעותה ניסו להפיל את נתניהו אז, ומנסים להפיל אותו שוב מאז 2009. ולקמפיין הזה מצטרפים, כאידיוטים שימושיים מובהקים, שונאי הליכוד בימין.

אין כמו הציוץ הזה שהעלה אתמול אלדד יניב כדי להמחיש את התובנה הזאת.

http://mida.org.il/2017/12/17/%D7%94%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%97%D7%95%D7%96%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%97%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9C/#comment-71647

תגוביות:

1.מכיר את הימנים מהסוג הזה

הם לא באמת ימנים, רק מתחזים. שיטה מוכרת של השמאל: לטפח אנשים כמו קלמן ליבסקינד ולבנות להם תדמית של "ימין" כדי שברגע המכריע הם יתהפכו על הליכוד ועל מנהיגו, ויבריחו מן הליכוד מצביעים לעבר מפלגות ימין קיקיוניות שיפצלו את כוחו של המחנה הלאומי וימנעו ממנו מפלגה גדולה וחזקה שבכוחה להקים ממשלה. האנשים האלה רבים יותר מכפי שנוטים לחשוב: ישראל הראל, יועז הנדל, חגי סגל, עמית סגל, אליקים העצני, נדב העצני, משה פייגלין, נפתלי בנט, איילת שקד, ועוד ועוד. מי שקורא את הדברים שהם מפרסמים על הליכוד ועל מנהיגו (כשהם לא מפרסמים מאמרים חוצבי להבות בזכות ההתנחלויות) – מתקשה להבחין בין העוינות שלהם כלפי הליכוד ומנהיגו לבין העוינות של השמאל הארסי:

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/284277

http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/1473

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2971754

http://www.hydepark.co.il/topic.asp?topic_id=2166194&forum_id=99

https://rotter.net/forum/scoops1/282030.shtml

http://www.maariv.co.il/news/politics/Article-609896

2.מכיר את המוסקטרים מהסוג הזה

אחרי שראינו איך אבישי רביב מתחזה ל"הכי ימני שאפשר" כדי למנוע מהמחנה הלאומי לעלות לשלטון ואיך השמאל מחלץ אותו מעמידה לדין, אנחנו כבר לא מופתעים ש"הכי ימניים שאפשר" כמו ישראל הראל, חגי סגל ואליקים העצני פועלים בשירות השמאל. למעשה, השיטה הזאת עתיקה למדי ולא הומצאה בישראל:

http://www.aplaton.co.il/story_217

https://rotter.net/forum/gil/6925.shtml

https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5326&omm=54&viewmode=

3.מרוויחים ביושר את המכות שאתם מקבלים. עם של עבדים נרצעים וקומוניסטים הזויים מחריבי העולם והאנושות. ביבי יכול היה, אילו לא הקדיש חייו ואונו לקידום וביצור המדינה באופן מדהים, לקנות לעצמו כמה בתי חרושת לסיגרים ושמפניות ולהקים מפעל למיחזור בקבוקים וזאת באמצעות מיליונים עבור הרצאותיו המרתקות. לא מגיע לכם ביבי. מגיע לכולכם חלאות שיובילו אותנו אל פי התהום כמו שעשו הוגי אוסלו – מיזם הרצח הגדול של היהודים מאז השואה.

4.תראו את השיטות השפלות שלהם: קודם הם שמים מקלות בגלגלים של המחנה הלאומי ומשתילים את אנשיהם בעמדות הכוח, כדי שיפריעו למחנה הלאומי לממש את המדיניות שלו, ואז הם עושים את המוות לכל מנהיג לאומי אמיתי כדי שלא יוכל לשלוט על פי המנדט שנתנו לו האזרחים בבחירות חוקיות, ואחר כך הם מאשימים את המחנה הלאומי ואת מנהיגו בכך שהם מאפשרים למושתלים בעמדות הכוח להרוס את הדמוקרטיה.

5.רק כשמאות אלפי ישראלים יצאו להפגין נגד שלטון השמאל מבג״צ ויחסלו אותו במתכונתו הנוכחית, בה השופטים האלה בוחרים את עצמם באמצעות ועדת הדילים המסריחים שלהם בראשות שלושה מהם – וייצרו מערכת משפט חדשה – תהיה דמוקרטיה בישראל. ישראל אינה מדינה דמוקרטית ולא ביבי יכול לשנות, כי השמאל תופר תיקים ומחסל בעורמה כל מי שינסה לשנות. רק מאות אלפי האזרחים שנקעה נפשם משלטון השמאל באמצעות בג״צ ייצרו שינוי.

6.ה"אידיוטים השימושיים" היו מאז ומעולם הבעיה הכי גדולה של הימין. החל במנחם בגין "הג'נטלמן הפולני" שבאיוולתו השאיר את כל פקידי מפא"י במקומם ומאז הם כמו מסמרים בלי ראש שלא ניתן להוציאם. עבור בדן מרידור ובני בגין שניסו לממש איזו דמוקרטיה ערטילאית שלא ניתנת למימוש וגרמו נזק נורא לימין. המשך בגאולה כהן, אליקים העצני ושאר טיפשי "התחיה" שהפילו את יצחק שמיר וגמור בטיפש יגאל עמיר שגרם נזק כבד ביותר לימין.

7.כשיעלה השמאל לשלטון, לאחר תבוסת הליכוד והדחת נתניהו, יחזרו במהרה ימי אוסלו העליזים, הזכורים לטוב. ההתנחלויות יפורקו (כן גם אלו בתוך הקו הירוק), מיליון פליטים (או יותר) יקבלו תעודת זהות כחולה, האוטובוסים יחזרו להתפוצץ, המסעדות להישרף ותינוקות יקברו שוב בזרועות אימותיהם המתות. ראשי מפלגות השמאל יפזזו שוב, כפי שעשו אז, במסיבות חשק עם ידידיהם הפלשתינים וכספי השוחד יחזרו לזרום לכיסים. השרלויים, העצניים ודומיהם ישמחו לעשות אז את חשבון הנפש המתבקש. לא בטוח שיתאפשר להם. רבים הסיכויים שהם, כמו רובנו, יהיו בזמן הזה כבר שוכני עפר.

8.מהנחיות הקרן החדשה לישראל לטוקבקיסטים שלה: הכו בנתניהו והחלישו את מדינת היהודים. לא משנה על מה כותבים – תמיד תאשימו את ביבי. והכי טוב – תתחזו לאנשי ימין כשאתם מטקבקים, כדי שהימנים הטיפשים לא יבינו שאתם פועלים מטעם יריבי מדינת היהודים.

9.הדג מסריח מהראש. את האות נתן חגי סגל במאמר הכפשה והסתה נגד ביבי ואחריו החרו והחזיקו שאר השועלים הקטנים המחבלים בכרמים, כולל טור חביב ונעים של יותם זמרי, שביקר להנאתו בהפגנת ההסתה בתל אביב. משהו מאוד מאוד רע עובר על מקור ראשון. כואב הלב לראות את הטפשות.

10.רואים כמה בונים בכל ישוב ביו״ש. מכללת אריאל הפכה לאוניברסיטה, טראמפ מכיר בירושלים כבירת ישראל, כבישים ביו״ש נסללים ומשופצים, מוסדות ציבור נבנים, יותר ויותר חוקים הופכים את יו״ש לחלק ממדינת ישראל. הבטחון נשמר, הכלכלה משגשגת, העולם נפתח בפנינו ותומך בנו. המלחמה נגד שחיתות המאפיה המשפטית בעיצומה והדיון הציבורי הולך לכיוון של כן או לא ריבונות. לאן רוצים לחזור? לימי אוסלו? לימי ברק? לימי ההתנתקות? מה החיפזון לפעול נגד ראש ממשלה מכהן מהימין שיש לו עוד שנתיים למשול? הרציפות השלטונית הימנית מחוללת פלאים. ממשלה טובה מזו קשה להאמין שתהיה. השמאל מבין את העניין היטב ולכן פועל באמצעות עלילותיהם והסתתם במלוא הכוח. איזה הגיון יש בכך שיש אנשי ימין שחוברים אליו?

11.הימין מטומטם אז הימין ישלם. הימין עמוס במטומטמים וחלשים שגורמים לכך שבג"צ ממשיך להיות מעוז השמאל האנטיציוני ומחסל המדינה היהודית. ימין מטומטם ועיוור שיפיל את ממשלת הימין ויביא עלינו אסון שייזכר לדורי דורות וקלמן ליבסקינד הוא עוד אחד מהסוג שהוזכר בכתבה.

12.אסופה של סמרטוטים הרוקדים "מה יפית" בפני השמאל והתקשורת. ספק מטומטמים ספק גיס חמישי כדוגמת שרלו, יפרח, העצני, אלדד, יועז הנדל ודומיהם. כל אחד עשה זאת מאינטרסים אישיים צרים של נקמה אישית, רדיפה אחרי פרסום ועוד...לא יועיל להם. העם חכם מהם ויותיר אותם מאחור והמחנה הלאומי יקיא אותם. 2.כמנוי מקור ראשון יש להפעיל לחץ על מערכת מקור ראשון ולהדיח את העצני ויפרח המתייפיפים וגם את חגי סגל שמחפש את ההכרה של התקשורת מאז ההיסטוריה שלו כחבר המחתרת, אשר כתב לאחרונה כתבה הזויה ומתחנפת לשמאל. הייתי שמח לראותו מודח מעריכת מקור ראשון.

13.להצטרף לשמאל בפוטש נגד נתניהו זו באמת איוולת, אם לא רוצים את שהשמאל ישלוט גם בממשלה ובכנסת, מלבד שלטונו חסר המיצרים בבתי המשפט, במשטרה, בצבא, ובתקשורת.

בימים האחרונים חשפו ארגון NGO-MONITOR והעיתונאי ישי פרידמן ממקור ראשון, את קיומה של תערוכת קריקטורות אנטישמיות בכפר חאן אל אחמר המיועד לפינוי. בתערוכה שבה הוצגה ישראל כתמנון אימתני השתתפו נציגים ממדינות אירופאיות וארגוני האו"ם דוגמת אונסק"ו ויוניצ"ף.

קריקטורה אנטישמית בחאן אל אחמר

בתגובה לחשיפת התערוכה האנטישמית והשתתפות נציגת ארגון יוניצ"ף בתערוכה, גינה הארגון את התערוכה והודיע כי "תערוכת האומנות הינה מזעזעת ומאוד לא ראויה, וביתר שאת משום שתערוכה זו הוצגה בסמיכות לבית הספר. ילדים חייבים להיות מוגנים מאלימות ולא להיות חשופים למייצגים אלימים או מסרים אשר מקדמים שנאה וחוסר סובלנות". לדברי יוניצ"ף, נציגת הארגון – ג'נבייב בוטין שנכחה במיצג "הביעה את דאגותיה אל מול מארגני האירוע".

למרות כל זאת, זכתה התערוכה למליץ יושר בדמותו של מו"ל עיתון הארץ עמוס שוקן, אשר כתב אמש - 8.9.18 כי "לצייר תמנון עם מגן דוד זה תיאור לא רע של ישראל ששולחת זרועות לכל מקום בעולם".

עמוס שוקן חושב שתמנון עם מגן דוד הינו תיאור לא רע של מדינת ישראל

יחסי שוקן ומדינת ישראל אינם הדדיים, שכן בעוד שוקן רואה במדינת ישראל תמנון ששולח את זרועותיו לכל מקום בעולם, מדינת ישראל רואה בעיתונו של שוקן את המקום המועדף לפרסום מודעות ומכרזים ממשלתיים בתשלום.

ממידע רשמי שהגיע לארגון לביא מלשכת הפרסום הממשלתית שבאחריות משרד התרבות, מתברר שלשכת הפרסום הממשלתית מפרסמת בעיתוניו של שוקן במיליוני שקלים מדי שנה.

על החשיבות הקריטית שמייחס שוקן לפרסומים בעיתוניו, כגורם המאפשר את המשך שרידות העיתון, ניתן ללמוד מדברים שכתב שוקן בשלהי 2017, ולפיהם ירידה בהיקף הפרסום בעיתון הארץ עשוי להביא לקריסת העיתון.

בעבר חשף ארגון לביא בשיתוף עם אתר מידה כי היקף הפרסום הממשלתי בעיתון הארץ גבוה באופן ניכר משיעור החשיפה של העיתון, ובעקבות כך החל ח"כ דוד ביטן במהלך להתאמת היקף הפרסום הממשלתי בעיתונים בהתאם לתפוצתם.

אך יוזמה מתבקשת זו טרם הגיעה לקו הגמר, ובינתיים מו"ל הארץ יצדיק קריקטורות אנטישמיות נגד מדינת ישראל ומדינת ישראל באמצעות לשכת הפרסום הממשלתית שבאחריות משרד התרבות, תמשיך להזרים חמצן לעיתוניו של שוקן.

http://www.lavi.org.il/%D7%9E%D7%95%D7%9C-%D7%A2%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%A1-%D7%A9%D7%95%D7%A7%D7%9F-%D7%9C%D7%A6%D7%99%D7%99%D7%A8-%D7%AA%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%9F-%D7%A2/

https://rotter.net/forum/scoops1/500246.shtml

תגוביות:

1.עיתון ''הארץ'' מונח כל בוקר על שולחנם של כל קציני צה''ל והמטכ''ל, מדרגת תת-אלוף ומעלה. כמו-כן הוא מונח כל בוקר על שולחנם של השופטים מהמחוזי ומעלה. גם על שולחנם של הפוליטיקאים בממשלה שלנו.

2.שוקן איננו פוסט ציוני. שוקן הוא אנטי ציוני. האיש אנטישמי מובהק.

3.בושה גדולה שהסמרטוטון האנטישמי הזה עדיין מופץ בצבא הישראלי ומחולק חינם על חשבוננו!

4.

5.העיתון הזה גרם וגורם נזק אדיר למדינת ישראל בעולם.