רלוונטי מתמיד | עשר שנים למותו של גדול הסאטיריקנים אפרים קישון | האיש שמערכוניו וסרטיו הצחיקו דורות של ישראלים בחר להביט על חצי הכוס הריקה, ומת הרחק מארצו לפני כמעט עשר שנים. 90 שנה להולדתו של האיש והאגדה.
מעריב | 24/08/14 | 13:59 | אבישי מתיה"לסאטיריקן אין תשובות. אבל מותר לו לשאול". אפרים קישון, מתוך ההקדמה לספרו האחרון "משפט האבהות של הנגר יוסף - קומדיה משנת 0 לספירה"
היה לו הכל. כישרון. הערכה. בתים. נשים. וילדים. מיטב שחקני ארצנו השתוקקו לעבוד איתו. מחזותיו מוצגים עד היום ברחבי העולם. ספריו תורגמו, לעת עתה, ל־ 37 שפות. סרטיו זכו בפרסים רבים והיו מועמדים פעמיים לאוסקר.
הוא נערץ כבר עשרות שנים באירופה, נקרא גם בדרום־מזרח אסיה ושמו הגיע עד לברודוויי. המערכונים שלו הצחיקו דורות של ישראלים, שרכשו את ספריו ונהרו בעקבותיו לבתי הקולנוע. הוא יכול היה, לו רצה בכך, להיות מאושר.מסופק. ומרוצה מעצמו. הוא בחר להביט על חצי הכוס הריקה. ומת, הרחק מארצו, לפני כמעט עשר שנים. לו אפרים קישון היה בין החיים, הוא היה חוגג אתמול 90 . רק שהמילה "חוגג" אינה אופיינית לקישון.
למעשה, היא הייתה רחוקה ממנו לאורך כל חייו. קישון התקשה לשמוח. הוא היה מר נפש, העדיף להתקוטט עם מבקריו, האשים אותנו בכישלונותיו (אחרי שסרטו החמישי "השועל בלול התרנגולות" כשל בקופות, נטש את העשייה הקולנועית ונדד מכאן בטענה שלא ידעו להעריך אותו ואת יצירתו).
הוא היה דחוי מטעם עצמו, נרגן, חמוץ, קורבן. הכסף גרם לו קורת רוח ("חבר שבתי, באיזו צורה אתה רוצה לקבל את המגיע לך? - בצורה של כסף"). הפרסום בעולם קומם את האגו ("אתה תיתן לי את הכבוד המגיע לי!"). אבל גם אחרי שזכה בפרס ישראל, בחר להתחשבן עם יריביו, או עם אלה שדימה כיריביו. הוא מעולם לא השלים עם מוסד הביקורת, עד כדי כך שהמציא פועל בעברית - "גמז" - שאותו הדביק למבקר הנודע ומטיל האימה חיים גמזו.
אפריים ושרה קישון. מעולם לא השלים עם מוסד הביקורת. צילום: סיוון פרג
הוא לא היה היחיד. כשנשאל על "סאלח שבתי", מהסרטים הישראליים הקופתיים ביותר אי פעם, טרח קישון להזכיר שהמבקר מאיר שניצר הכניס אותו לרשימת עשרת הסרטים הישראליים הגרועים בכל הזמנים.הקלישאה "ליצן עצוב" מתייחסת בדרך כלל לאמן, בדרן, או קומיקאי, שיודע לגרוף צחוקים רועמים מהקהל, אך חייו מרוקנים ולבו שותת. קישון היה זה ששם בפיהם של אותם שחקנים, חלקם עצובים, טקסטים מושחזים לתלפיות, שעליהם עמל שעות. הוא היה פרפקציוניסט, אובססיבי לשלמות. וגם אז, מותר להניח, לא היה מרוצה מהתוצאה. הוא עשה מה שאהב, אך סבל בדרך. סבל מאוד.
זמן קצר לפני מותו, באירוע שבו נמכר ספרו החדש, חילק ל־ 99 בני מזל צילום מעוטר בהקדשה של טיוטה לאחד מספריו. זה היה מחזה מבעית. דף הנייר עשיר בקשקושים, מחיקות וקווים. אי אפשר להבין כלום. אבל קישון הבין. הוא היה מסודר וקפדן, כמעט כמו הפקידים הטרחניים שעליהם הרבה לכתוב. הפקיד בנמל היה ככל הנראה הישראלי הראשון שדיבר עמו כשעלה ארצה ב־ 1949 . "מה שמך?", שאל הפקיד. "קישוהנט", ענה העולה. "בישראל אין דבר כזה, קישהונט", פסק הפקיד וברא את "קישון". "שם פרטי"? "פרנץ". הפקיד רשם "אפרים". אפרים קישון.
הזר האולטימטיבי
"הנהג התכופף אלי ואמר: 'זכרון יעקב'. לחצתי את ידו בחמימות: 'קישון אפרים'" קישון היה כלוא מרבית ימיו בתוך אופיו הנרגן, גולה בארצו, הזר האולטימטיבי, אירופי בלבנט, אבל נפשו הייתה חופשית, ובכתיבה שלו פרש כנפיים. הוא חיבר הומורסקות, מערכונים, קטעי סאטירה, תסריטים, מחזות וספרים - לרוב מצחיקים, חדים, שנונים, חכמים.
גיבוריו, ארבינקא, סאלח שבתי, הפקידשולטהייס ושטוקס האינסטלטור, היו ההפך הגמור ממנו: ערמומיים, בטלנים, מסתדרים, נהנתנים.אבל גם הוא לא היה רק מה שרואים מבחוץ, אלא אישיות מלאת סתירות: הוא היה אדם קשה עורף, אך רגשני מאוד; הוא אהב את גיבוריו, אך בה בעת לעג להם; הוא סגד לאשתו שכונתה בחיבה "הקטנה", אבל ניהל רומן מאחורי גבה; הוא היה ציוני נלהב, אך נטש את ישראל לאנחות; הוא היה בין הסאטיריקנים הבודדים מצד ימין של המפה הפוליטית (אך כשראש הממשלה יצחק רבין חתם על הסכמי אוסלו התקשר אליו והודיע שהוא תומך בו).
הכלא הראשון שפרנץ הצעיר פרץ היה בתחילת שנות ה־ 40 , בבודפשט, במרתף שבו הסתתר עם משפחתו מפני הנאצים. לאחר שנרעש מן הגילוי שהנאצים הורו ליהודים למסור את כל המסרקים שלהם,כתב, על פתקים, סיפור חסר עכבות על ממשלה שמפרידה בין קירחים לבעלי שיער. הכלא השני היה מחנה הריכוז ההונגרי שממנו הועבר למחנה ההשמדה סוביבור בפולין, אך הצליח להימלט ולשרוד בעיר הבירה שאליה שב.
קישון. היה ההפך מגיבוריו. צילום: אלי דסה
הסיפור ההוא נשלח אחרי המלחמה לתחרות שערך כתב עת ספרותי. לא היה זה קישון ששלח את הנייר . הוא התנגד לרעיון אלא דודתו שהעתיקה את מילותיו מהפתקים. קישון התבשר שזכה במקום הראשון, אך התאכזב מרה משום שהסיפור לא פורסם. הסיבה הייתה פרוזאית: מתיאש ראקושי, הרודן הקומוניסטי ששלט בהונגריה, היה קירח. יחלפו עוד 50 שנה עד שהסיפור יודפס ראשונה.
בישראל, אי שם במזרח התיכון, אי שם בפחון במעברת שער העלייה, לצד השכן הטוב סעדיה (שיהפוך ברבות השנים ל"סאלח שבתי"), המציא קישון את עצמו מחדש. הוא למד עברית תוך זמן קצר באולפן בירושלים והכיר היטב אותה, את מנהגיה ואת דובריה, להלן הישראלים. רק המבטא ההונגרי נותר והכביד עליו.
תוך שנתיים כתב ספר ראשון בשם השנון "העולה היורד לחיינו", עבד בעיתון ההונגרי "אוי קלט", שם הכיר את טומיסלאב לַמפֶּל, אף הוא עולה מהונגריה,שלימים יהפוך לחברו הטוב יוסף טומי לפיד ("על מה אני מקנא בך?", יאמר לטומי, "שיש לך חבר כמוני").
לפיד הגיע, בהמלצתו, לעיתון "מעריב", שם קישון כתב את הטור הסאטירי המצליח "חד גדיא", ובו עסק, איך לא, בקשיי הקליטה של המהגרים, בבירוקרטיה הישראלית, בשחיתות הממסדית ("הבניין עומד או לא עומד?") ובחיי היומיום האפרוריים, ולעתים אף המדכדכים, של האזרח הקטן ( "מה ההבדל בין המשיח לשרברב המצוי? המשיח עשוי לבוא"). או ליתר דיוק, במשפחתו שלו, שמעלליה נחשפו ונמרחו על כל דף טרי ותחת כל כריכה רעננה.
"יש לי טעם המוני"
"הצלחנו להפיק מי שתייה מן הים, רק הרחיצה עוד אסורה"
עד כמה קישון עדיין רלוונטי לחיינו, אפשר ללמוד מהעובדה שרק בשבוע שעבר עלה על בימת הקאמרי "תעלת בלאומילך", מחזה המבוסס על יצירתו האלמותית. ייתכן שקישון הוא אותו משוגע המגולם בצורה מושלמת על ידי בומבה צור (החופר את תל אביב לדעת). או שמא הוא דווקא השוטר שייקה אופיר, דמות תמימה, נאיבית, שלא לומר מבולבלת, המקבלת זמן מסך ב"ארבינקא", מגדילה במעט את הנפח ב"תעלת בלאומילך" והופכת ל"שוטר אזולאי" בסרט שהיה מועמד לאוסקר בשנת 72' אך הפסיד, בדיוק כמו "סאלח שבתי", שבע שנים קודם לכן, לבמאי האיטלקי הנודע ויטוריו דה סיקה (קישון לא היה יכול לסבול כישלונות)
תעלת בלאומיך. רלוונטי מתמיד- ועולה בקאמרי. צילום: מתוך הסרט
.דווקא אחרי מהפך 77 ', כשהימין עלה לשלטון, דעך אל תוך עצמו. הוא אומנם המשיך לכתוב, כדרכו, במרץ רב, אך הקהל, שהשתגע על מערכוני הגשש החיוור שברא, זנח אותו. עם זאת, יש לציין, זה היה הדדי. ממילא קישון לא סבל אותנו. היינו רעשניים מדי, וולגריים מדי, בטלנים מדי, מושחתים מדי, בורים מדי ("מהי בירת פריז? - צרפת!"), והוא בכלל רצה לחיות בארץ אירופית. וכך קרה לבסוף.
משנות ה־ 80 ואילך חילק את זמנו בין ישראל לשווייץ. העולם סגד לו, אנחנו כנראה קצת פחות. גם את היצירה הטלוויזיונית "ייסורי אפרים" לא קיבלנו באהדה, אף על פי שקישון היה בטוח שתצליח. "יש לי טעם המוני", הסביר, כשהוא מביט על ההמון הנבער ממרום כיסאו השמימי.
הרגע היפה ביותר בקולנוע הישראלי נצרב בזיכרון בסוף הסרט "השוטר אזולאי". השוטרים בתחנת יפו עורכים תרגילי סדר. אזולאי מצדיע להם בגאווה כשהם צועדים בסך. אך לבו נשבר, חייו נלקחו ממנו, על לחיו זולגת דמעה. זה לא אזולאי שבוכה שם, זה קישון
מקור:
http://www.maariv.co.il/news/new.aspx?pn6Vq=L&0r9VQ=GDMKK
.
.
תזכורת - מצ"ב לספר/מסמך ''סליחה שנצחנו'' + ''אוי למנצחים'' = אפרים קישון-דוש (*) :
https://rotter.net/forum/gil/25319.shtml
מצ"ב לינקים ישירים לכל ספר/מסמך:
1. מסמך (1-121) : ''סליחה שנצחנו'' = אפרים קישון-דוש (*) (*)
https://rotter.net/forum/gil/25319.shtml#1
2. מסמך (1-123): ''אוי למנצחים'' = אפרים קישון-דוש (*)
https://rotter.net/forum/gil/25319.shtml#2
מסמך: ''סליחה שנצחנו'' + ''אוי למנצחים'' = אפרים קישון-דוש (*)
https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151148060694378&set=pb.612759377.-2207520000.1352265870&type=3&theater
4. ''אם יש בית ביאליק, אין שום סיבה שלא יהיה בית קישון.'' (*)
https://rotter.net/forum/gil/25319.shtml#4
.
.
.
https://tinyurl.com/5a2yl כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
