דני זמיר: ''בשמאל יש אנשים שחיים בסרט''
לאחר שסירב לשרת בשטחים ולאחר שתלמידיו כיכבו בדו"ח גולדסטון, דני זמיר, ראש המכינה הקדם צבאית 'רבין' באלונים, לא מפסיק להפתיע • בראיון מיוחד ל'מידה' הוא מספר על הדבקות העיוורת של השמאל בתהליך השלום ("לא מסוגלים להסיק את המסקנות הנדרשות"); על קמפיין השנאה הבינלאומי ("פועלים ממניעים אנטישמיים") ועל פעילות ארגון 'שוברים שתיקה' ("הלשנה במימון כסף זר") • התפכחותו של זמיר מחלומות השמאל היא חדה, כואבת ומרתקת
"לשמאל הישראלי יש בעיה קשה מאוד של ניתוק מהמציאות", טוען דני זמיר, ראש איגוד המכינות הקדם צבאיות, בשיחה עם 'מידה'. עבור אדם המזוהה עם השמאל הקשה, סרבן גיוס בעברו, אין זו אמירה מובנת מאליה. למעלה מ-20 שנה לאחר שסירב פקודה, וכ-6 שנים לאחר ששמו נקשר בדו"ח גולדסטון הידוע לשמצה, מתגלה זמיר כאדם מפוכח וזהיר, שמוכן להודות בטעויות ומלא ביקורת על מחנה הבית שלו – השמאל הציוני: "מאז תחילת תהליך אוסלו הלכנו בכיוון שהתברר כשגוי, אך רבים במחנה לא מסוגלים להסיק את המסקנות הנדרשות", הוא אומר. או אם לתאר זאת באמצעות עולם המושגים הצבאי, מסביר זמיר: "הלכנו בציר מסוים, ופתאום התברר שהוא מוביל למבוי סתום. במקום ללכת לכיוון אחר או להמתין ולחכות שהסערה תעבור, אנשים בשמאל מנסים 'לאנוס את המפה' ולהמשיך באותו כיוון בכוח. זה גורם לכך שיש הרבה עיוותים באופן שבו חלק מהאנשים בשמאל חושבים".
במה טעיתם?
הנחת העבודה שלי ושל חבריי בשנת 1993 הייתה שככל בני האדם במערב, הערבים רוצים בעיקר ריבונות אזרחית שוות זכויות ועצמאות מדינית. הנחה זו הייתה שגויה. עברנו מאז כמה שנים וגילינו שיש לנו פה עסק עם תרבות אחרת ותפיסות עולם אחרות, ואנחנו לא יכולים לדבר איתם בשפה שלנו ובמונחים שלנו. צריך להיות עיוור כדי לא לראות את זה. אבל בגלל שטעיתי לפני 20 שנה אני צריך להמשיך לחיות את הטעות שלי עד היום.
איך אתה מסביר ההתעלמות הזו מהמציאות?
אנשים המחזיקים בעמדה מסוימת רוצים להמשיך להחזיק בה בלי להיחשב חריגים בקרב חבריהם. זו האפשרות הנוחה, והיא לא מצריכה יותר מידי מאמץ אינטלקטואלי בפענוח המציאות. נצבט לי הלב מכך, כי מדובר באמת באנשים שהם אחי ורעיי, אבל בשמאל יש אנשים שבאמת חיים בסרט. אנשים לא מקשיבים למציאות, לא קוראים את הטקסטים של הצד השני ולא מבינים את המציאות לעומק. במובנים מסויימים יש לי יותר שפה משותפת עם ראשי המכינות ביהודה ושומרון כמו משה הגר ואחרים מאשר עם חבריי לספסל הלימודים באוניברסיטת תל-אביב. מה אפשר בכלל להגיד לאנשים שחושבים שישראל אשמה בהכל? מה אפשר לומר לאנשים כאלה?
אם לא הפתרון של השמאל, איזה דרך נראית בעיניך היום?
המציאות היא מאוד מאוד מורכבת. אני חושב שבמובנים רבים בוגי יעלון בספר שלו מתווה את המדיניות הנכונה: לא כל סכסוך הוא פתיר בטווח המיידי, ויש סכסוכים שצריכים לנהל אותם בחכמה. אני אמנם לא חושב שממשלת ישראל הנוכחית מתנהלת תמיד בחכמה, אבל זה ויכוח טקטי ולא אסטרטגי. בימים אלה ישראל לא יכולה לעשות שום מהלך שיוביל למשהו טוב יותר. אנחנו עומדים בפני כמה עשרות שנים של התגברות הסכסוך, וישראל עומדת בפני בידוד בינלאומי מתרחב מבלי שהיא יכולה לעשות משהו בעניין הזה.
למרות זאת, אחת הבעיות של השמאל היא היומרה לדעת מה הפתרון הנכון והצודק לכל סיטואציה. אני חושב שאנחנו צריכים להיות צנועים יותר. אתה לא תמיד יודע מה יהיו ההשלכות האמתיות של המדיניות שלך. אני למשל הייתי בעד ההתנתקות, חשבתי שההתנקות הייתה מעשה נכון מבחינה ציונית. אבל בדיעבד, מבחינה מוסרית, אם אני נאמן להשקפה אוניברסליסטית, ברור שהיא גרמה ליותר נזק מתועלת, במובן הזה שיותר אנשים משני הצדדים נפגעו מהמהלך הזה מאשר הרוויחו ממנו.
כבר לא סרבן
צריך לזכור כי לזמיר היו את כל הנתונים להפוך לאושיית שמאל-רדיקלי פופולרית בישראל ובעולם. כבר בשנת 1990, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, כשעוד שירת כמפקד פלוגה בצנחנים, סירב זמיר לפקודה לאבטח את המתפללים בקבר יוסף שבשכם, ונשלח בגין מעשהו ל-28 ימים בכלא הצבאי. לאחר השחרור, הסביר את מעשיו כך:
...ארץ שבה שליש מן התושבים נתונים תחת כיבוש צבאי למעלה מעשרים שנים – שמשמעותו הגבלת זכויותיהם וקוד משפטי שונה לתושבים יהודים ולערבים באותה ארץ – איננה ארץ דמוקרטית…
לכן, שיתוף פעולה עם משטר או ממשלה המאלצת או מצווה אותי להיות חלק ממנגנון אנטי דמוקרטי המוביל להרס עצמי, התפוררות וריקבון לאומי, יחד עם התכחשות מוחלטת לבסיס קיומה, אינה לגיטימית, לא צודקת ולא מוסרית.
כל זאת נעשה, כמובן, תחת הנהגתם של "מטיפים פרימיטיביים ולאומנים משולחי רסן", כפי שהגדיר אז זמיר את מנהיגי המתנחלים. דברים אלו, שפורסמו שוב בשנת 2004 בספר "עד כאן – עדויות של סרבנים", יכלו בקלות להקנות לזמיר מקום של כבוד בפנתיאון השמאל הרדיקלי, והעובדה שהם שולבו בספר המכונן של תעשיית הסרבנות הישראלית לצד פעילים רדיקליים, כמו ישי מנוחין ('מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים'), עדי אופיר וחגי מטר, מבהירה זאת היטב.
כששואלים אותו על כך היום, זמיר מתרעם: "סיפרו לי שיצא ספר כזה אבל מעולם לא ראיתי אותו וזה לא נעשה בתיאום איתי", הוא מוחה בפנינו. "מאז הסירוב שלי בראשית שנות ה-90 פרסמתי הרבה דברים בעניין הסרבנות והסברתי את עמדתי בצורה ברורה, אבל מחברי הספר לא טרחו לדבר איתי ופרסמו את הדברים ללא ידיעתי... כנראה שהגינות היא לא הצד החזק של החבר'ה האלה", הוא אומר (פרץ קדרון, עורך הספר 'עד כאן', נפטר בשנת 2011, ולא ניתן להשיג את תגובתו).
ומה לגבי הסירוב עצמו, האם אתה סבור שזה היה מעשה נכון?
חשוב לי להבהיר שאני לא סירבתי מעולם למשימות של הגנה על אזרחים או פעולות שיש להן נגיעה לחיי אדם. אני סבור שמשימות כאלה יש לבצע ללא קשר להשקפות פוליטיות ורעיוניות. אני סירבתי לבצע משימה אחרת לגמרי, כשנדרשתי לפקד על מבצע הכנסת ספר תורה למתחם קבר יוסף בשכם. בעיניי זו הייתה משימה בעלת אופי פוליטי ואני לא הסכמתי לבצע אותה.
היום אני חושב שזו הייתה טעות. יש מקום לסירוב צבאי, אבל הוא רק במקרי קיצון של פשעי מלחמה דרמטיים, וזה לא היה המקרה. ואני מסכים עם מי שטוען שמי שמחזיק בעמדה התומכת בסירוב פקודה מסיבות פוליטיות לא צריך לשאת בתפקידים במוסדות חינוכיים לא במכינות קדם צבאיות ולא בישיבות הסדר.
GOLDSTONE REPORT
רגע ההתפכחות. דו"ח גולדסטון. צילום: פלאש90
"לא" ל'שוברים שתיקה'
בלי ספק, המעשה שהעלה את זמיר לתודעה, היה פרסום עדויות הלוחמים לאחר מבצע 'עפרת יצוקה', שהתגלגלו לבסוף לדו"ח גולדסטון.
ומעשה שהיה כך היה. בפברואר 2009, מיד לאחר שוך הקרבות, כינס זמיר את בוגרי המכינה לערב דיון בעקבות המבצע, בו סיפרו הבוגרים – לוחמים ביחידות מובחרות, קצינים וטייסי קרב – על חוויותיהם במלחמה. במהלך הדברים עלו עדויות אודות "פשעי מלחמה", כביכול, שביצעו חיילי צה"ל במהלך המבצע. זמיר המזועזע, לא נמנע מלהביע את דעתו על עדויות הלוחמים: "נורא הפתיעה אותי ההתלהבות מהורדת משטרת התנועה של עזה ביום הראשון של המבצע. הורידו 180 שוטרי תנועה. זה היה מעורר אצלי סימן שאלה בתור טייס", העיר ביחס לאחד הדוברים. זמיר תהה מדוע החיילים לא טרחו לנקות אחריהם את הבתים בהם שהו בלחימה: "פשוט התנהגות של בהמות… לא שמעתי כל-כך שירו עליכם. אני לא בא אליך בטענה, אבל אם היית שבוע בבית, תנקה את כל הג'יפה שלך".
סיפורים אלו כה זעזעו את זמיר עד שפרסם שיר קצר, שהמחיש את תחושותיו באותם ימים. "לאנחת הרווחה על השיבה של היקרים לנו בשלום ועל הפגיעה בחמאס מצטרף הכאב על ההרס הבלתי נתפס ועוצמת המוות שזרענו, ושאת פריו המורעל נקצור עוד שנות דור", כתב בדברי הפתיחה לשיר, שפורסמו באתר 'הגדה השמאלית'. בינתיים הוא ירד מהאתר, אך ניתן למצוא במקומות אחרים. בשיר חוזר זמיר ומתאר איך "בעזה ערמו את גוויות הילדים המתים"; "בעזה הביט הרופא בגוויות משפחתו"; "ובעזה, החורבות מעלות עשן", בזמן שהישראלים (קצינים, פוליטיקאים ועיתונאים) ממלמלים "זו הייתה הצודקת במלחמות".
עדויות החיילים תומללו ופורסמו בעלון המכינה 'בריזה', ונשלחו לעיונו של הרמטכ"ל. מרגע שפורסמו העדויות, נפתח גל של הכפשה ותעמולה אנטי-ישראלית עולמית שעטה על עדויות הלוחמים כמוצאת שלל רב. האות ניתן עם פרסום רשימתו של עמוס הראל מ'הארץ' ב-19 למרץ, מיד לאחר פרסום העדויות, שתורגמה לאנגלית תחת הכותרת "צה"ל הורג אזרחים על-פי הוראות הפתיחה באש". החשיפה גררה סדרה של פרסומים דומים בעיתונות הבינלאומית (אל-ערביה: "חיילים ישראלים: הורו לנו להרוג אזרחים עזתיים"), והזינו את אווירת השנאה העולמית שהגיעה לשיאה עם מינוי ועדת החקירה של השופט ריצ'ארד גולדסטון לבדיקת תוצאות המבצע בעזה.
עדויות אלו, יחד עם עדויות שאסף הארגון הרדיקלי 'שוברים שתיקה' שימשו בסיס לפרק החשוב ביותר של דו"ח גולדסטון, בו נידונות הוראות הצבא וההנחיות שניתנו לחיילים, ובו נקבע כי:
המשלחת גילתה כי במקרים רבים כוחות ישראליים פתחו באש לעבר אזרחים שלא לקחו חלק בלחימה ולא היוו כל איום כלפי החיילים. אירועים אלו מלמדים על כך שההוראות שניתנו לכוחות הישראלים... סיפקו סף נמוך לשימוש בירי קטלני נגד אוכלוסיה אזרחית. המשלחת מצאה ראיות לכך בעדויות שאסף ארגון 'שוברים שתיקה' ובפרוטוקול "שיח הלוחמים" של המכינה הקדם צבאית על שם רבין...
פרק זה נועד לקבוע את מידת האחריות של הדרג הבכיר והמדיני לאותם "פשעי מלחמה" עליהם סיפרו הפלסטינים, ולהפוך את הסיפורים אודות ההרג וההרס שזרעו כביכול לוחמי צה"ל בעזה, לעניין של מדיניות מכוונת. למרות העובדה שמדובר בעדויות כלליות וחסרות פרטים, היה למסמך "שיח הלוחמים" של המכינה אפקט קשה. כה קשה עד כי גם העובדה שהשופט גולדסטון עצמו חזר בו לבסוף ממסקנות הדו"ח לא יכלה לכפר.
"מבחינתי כל הסיפור הזה הייתה טעות נוראה", מודה היום דני זמיר. "אני בכלל לא התכוונתי לצאת עם זה לעיתונות. המטרה הייתה להעביר את זה לטיפול הצבא בכדי שיערוך בדיקות פנימיות", הודה. לדבריו, גם הפרסום בעלון המכינה לא היה מעורר מהומה, לולא כמה נשמות טובות שהעבירו את החומר לעיתונות במטרה לפגוע בצבא. "חודש אחרי שזה עלה לאתר שלנו מישהו העביר את זה לעיתונות וכל השאר היסטוריה... נכנסנו למצב מביך. אני לא רצתי עם זה לעיתונות ולכל העולם, אני פעלתי מול הרמטכ"ל בשביל לתקן את הצבא. לא העליתי על דעתי שזה יעשה מהומה כזו וישרת את הקבוצות האנטי-ישראליות הרדיקליות בעולם שחלקן פועלות בכלל ממניעים אנטישמיים".
לדבריו, העדויות הללו נופחו מעבר לכל פרופורציה: "בסך הכל דובר בעיקר על פגיעה ברכוש ודברים כאלה. לא פשעי מלחמה ולא שום דבר חריג במלחמות. הייתי חייל במלחמת לבנון הראשונה וקצין בשנייה, ולא היו בעופרת יצוקה דברים שלא היו בשתי המלחמות האלו", אומר זמיר. "בא לא נהיה תמימים. צריך לטפל בדברים בעייתיים אבל לא צריך להיכנס להיסטריה".
מה אתה חושב על גופים כמו 'שוברים שתיקה' שפועלים להפיץ עדויות מסוג זה?
למרות שאני נחשב סמן שמאלי, אני אחת המכינות היחידות שלא עושות סיורים עם 'שוברים שתיקה'. אני ממש לא אוהב את הפעילות שלהם. אם אתה מזהה תופעה בעייתית בזמן אמת צריך לטפל בה בזמן אמת. אבל מכאן ועד לפעילות שלהם, שהיא הלשנה במימון כסף זר, יש מרחק רב מאוד. הסיפור שלי בעופרת יצוקה היה שגגה שיצאה מפי השליט, אבל 'שוברים שתיקה' עושים מזה מקצוע, וזה נראה לי ממש לא לעניין. בסופו של דבר אפילו מתנחל קיצוני יחסית כמו אביחי רונצקי שגר באיתמר, הוא אח שלי, ולא יוהנס מנורבגיה שתורם את הכסף ל'שוברים שתיקה'. ולמרות שאני חלוק פוליטית על רונצקי, הוא אח שלי וזה בעייני חשוב מאוד.
נכון לפרסום הכתבה, מ'שוברים שתיקה' לא נמסרה תגובה.
http://mida.org.il/2014/06/22/%D7%93%D7%A0%D7%99-%D7%96%D7%9E%D7%99%D7%A8-%D7%95%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%A4%D7%95%D7%9B%D7%97/
.
.
.
https://tinyurl.com/5a2yl כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה