אירגונים לא ממשלתיים ונזקם לישראל  

תקציר מנהלים

השימוש בליטיגציה ובבתי משפט בעילות של פגיעה בזכויות אדם התרחב מאוד מאז שנות התשעים. התרחבות זו באה במקביל להתחזקותם רחבת ההיקף של הארגונים הלא ממשלתיים (NGOs – להלן “ארגונים”) והרחבת מושג “סמכות השיפוט האוניברסאלית”. ארגונים הטוענים כי הם מקדמים זכויות אדם, בעצם עוסקים בשתדלנות בינלאומית ובהגשת תביעות אזרחיות ופליליות נגד פקידי ציבור ישראלים בעילות כגון “פשעי מלחמה” או “פשעים נגד האנושות”. תביעות כגון אלה הוגשו בבלגיה, אנגליה, ספרד, שווייץ, ארצות הברית ובמקומות אחרים.

פעולות משפטיות אלה, שמטרתן, כביכול, להביא צדק לקרבנות, הן צורה של “לוחמה משפטית” המיועדת להעניש את ישראל על פעולותיה כנגד ארגוני הטרור ולמנוע פעולות צבאיות ישראליות עתידיות. אסטרטגיה המשתמשת בכלים משפטיים כתחליף לאמצעים צבאיים מסורתיים על מנת להשיג מטרות צבאיות נקראת “לוחמה משפטית”.1 בנוסף לכך, הפעולות המשפטיות הן גם אמצעי בידי הארגונים, שאינם נותנים דין וחשבון בפני שום משטר דמוקרטי, לחתור תחת מדיניות החוץ של מדינה עצמאית ולהתערב בקשריה הדיפלומטיים. בעוד שישראל אינה המדינה היחידה שהפכה למטרה ל”לוחמה משפטית” מצד ארגונים לא ממשלתיים (מספר ארגונים בולטים הגישו בצרפת ובגרמניה תביעות דומות נגד גורמים אמריקאים בכירים), היא בהחלט מהווה יעד מרכזי לפעולות שכאלה. על אף טענותיהם כי הם מקדמים זכויות אדם אוניברסליות, ארגונים אלה לא יזמו הליכים כנגד גורמים המעורבים בטרור מהצד הפלסטיני, מחיזבאללה, מהצד הסורי או האירני.

אסטרטגיה זו של יצירת דה-לגיטימציה לישראל על ידי שימוש במסגרות משפטיות, אומצה בפורום הארגונים של הועידה הבינלאומית נגד גזענות שנערכה ב-2001 בדרבן שבדרום אפריקה (“WCAR”, או “ועידת דרבן”). פורום הארגונים הלא-ממשלתיים גיבש תוכנית לפיה ישראל תסומן כמדינה “גזענית” וכמדינת “אפרטהייד” ותבודד מבחינה בינלאומית באמצעות מסע של הפסקת השקעות, חרמות וסנקציות, ואימץ, באופן מפורש, אסטרטגיה של לוחמה משפטית ככלי לקידום המערכה הפוליטית כנגד ישראל.2 הצהרת פורום הארגונים הלא ממשלתיים קראה לשימוש בכל האמצעים הדרושים כדי להבטיח את אכיפת המשפט ההומניטרי הבינלאומי על ישראל. בין השאר הצהרת הפורום קוראת לייסוד “טריבונל לפשעי מלחמה” שיחקור וישפוט את כל מי “שעלולים להיות אשמים בפשעי מלחמה, ג’נוסייד, טיהור אתני ופשע האפרטהייד... המבוצעים בישראל ובשטחים הפלסטיניים הכבושים.”

תנועה זו מונהגת על ידי ארגונים לא ממשלתיים פלסטיניים כגון אל-חאק, המרכז הפלסטיני לזכויות אדם (PCHR) ובאדיל (Badil), ובסיועם של ארגונים בינלאומיים כמו: Human Rights Watch, אמנסטי אינטרנשיונל, הפדרציה הבינלאומית לזכויות אדם - FIDH (צרפת), והמרכז לזכויות חוקתיות – CCR (ניו יורק). ארגונים אלה נתמכים בעיקר על ידי ממשלות אירופאיות ועל ידי האיחוד האירופי ומקבלים מימון ממוסדות בולטים ונחשבים כמו המכון לחברה פתוחה (OSI) של ג’ורג’ סורוס וקרן פורד.

מאמר זה מציג מספר מקרי מבחן המנתחים את תפקידם המרכזי של ארגונים לא ממשלתיים באסטרטגית הלוחמה המשפטית, ואת השימוש שנעשה בה לצורך קידום מסע התעמולה הפוליטי כנגד ישראל. ראשית, המחקר יפתח בדיון על מעורבותם של ארגונים לא ממשלתיים בתנועה לקידום ולהרחבת מושג סמכות השיפוט האוניברסאלית ובהקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC). ללא התפתחויות משפטיות אלו, אסטרטגיית הלוחמה המשפטית של הארגונים הללו לא הייתה מתאפשרת.

שנית, המאמר יציג דוגמאות ללוחמה המשפטית האנטי-ישראלית המתרחשת ברמה הבינלאומית. המחקר יבחן את התגבשות הטקטיקה בפורום הארגונים בועידת דרבן ב-2001, את האסטרטגיות האלטרנטיביות שאומצו על ידי רשת הארגונים כתחליף לתביעות פליליות נגד ישראלים ב-ICC, ואת התיק שנפתח בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) כנגד גדר ההפרדה של ישראל. כבמסעות התעמולה הפוליטיים האחרים של הארגונים גם פעולות הלוחמה המשפטית כנגד ישראל מנסות לצמצם או להשמיט את העובדה שפעולות ישראל באות מתוך הקשר של טרור, לנצל לרעה את הטרמינולוגיה והרטוריקה המשפטית הבינלאומית כדי “לייצר” הרשעות מבלי לספק בסיס איתן או ראיות מהימנות תוך שימוש בהגדרות משפטיות חלקיות, מסולפות או בלתי עקביות.

שלישית, המונוגרפיה דנה בליטיגציה שמובילים הארגונים נגד ישראל בבתי-המשפט הלאומיים באירופה ובארה”ב. מכיוון שישראל לא אישרה את השתתפותה בבית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), בשל חששות פוליטיים ומשפטיים, הלוחמה המשפטית של הארגונים הלא ממשלתיים מתרחשת בעיקר בבתי-משפט מקומייים במדינות בהן נחקקו חוקים בעניין פשעי מלחמה או חוקים אחרים המקנים סמכות אוניברסלית. התביעות המפורטות במחקר כוללות את התיק נגד אריאל שרון בבלגיה על אחריותו, כביכול, לטבח בסברה ושתילה; צו המעצר שהוצא נגד דורון אלמוג בבריטניה בשל הפרות חמורות, כביכול, של אמנת ג’נבה; תביעות אזרחיות בארה”ב נגד אבי דיכטר בשל תפקידו בחיסול הממוקד של מייסד הזרוע הצבאי של החמאס ונגד משה יעלון בשל השתתפותו במבצע צה”ל בקנא שבלבנון ב-1996. בנוסף המחקר מפרט שלל תביעות שהוגשו בארה”ב ובבריטניה במטרה לחסום סחר עם ישראל.

כפי שהבהיר בית המשפט האמריקאי לערעורים, תיקים אלה שואפים לערב את בתי המשפט “בניהול הפרטני של קביעת מטרות צבאיות” ואינם תביעות נגד דמויות כגון “אידי אמין או מאו דזה-דונג.”3 התובעים בתיקים הללו לא הצליחו להצביע על תקדימים שבהם קבע בית המשפט ש”החלטות דומות של הדרגים הגבוהים בקביעת טקטיקות ואסטרטגיות תוך כדי מבצעים צבאיים מודרניים, היוו מעשי עינוי או הרג לא חוקיים על-פי המשפט הבינלאומי”.4 בעוד תיקים אלה נמחקו כולם בשלבים מוקדמים, הכיסוי התקשורתי להן זכו היווה אחת ממטרותיהם המרכזיות. במימד זה, הנזק שנגרם לישראל היה משמעותי, בדיוק כפי שהתכוונו הארגונים שהגישו את התביעות.

כתוצאה מתביעות אלה, מספר מדינות, ביניהן בלגיה ובריטניה, תיקנו את חוקיהם על מנת למנוע בעתיד מקרים דומים של ניצול לרעה. תיקונים אלה כוללים, לדוגמה, איסור על הארגונים לפנות לבית המשפט ישירות בדרישה להוציא צו מעצר מבלי להתייעץ קודם בגורמים ממשלתיים. עם זאת, לתביעות הללו ממשיכות להיות השלכות פוליטיות ודיפלומטיות חמורות, ביניהן הגבלה משמעותית ביכולתם של גורמים ישראלים בכירים ישראליים לנסוע לחו”ל וההד התקשורתי שמהווה מרכיב חשוב בדימוניזציה של ישראל.

דו”ח זה מדגיש גם את היעדר השקיפות והאחריות הציבורית של הארגונים הלא ממשלתיים ותרומתם למתח הדיפלומטי והפוליטי ולהחרפת הסכסוך הישראלי-ערבי. אנליסטים ציינו שההתמקדות של ארגונים רבים הטוענים כי הם מקדמים זכויות אדם דווקא בהפרות לכאורה של ישראל, גורמת להם להתעלם “מאיזון האינטרסים הנדרש ממובילי מדיניות.”5 גורמים מקרב הארגונים משתמשים בתביעות משפטיות כדי לקדם את האידיאולוגיות שלהם ואת מטרותיהם בענייני מדיניות חוץ בלי שהם חייבים ליתן דין וחשבון ציבורי ודמוקרטי וללא אחריות על ההשלכות מרחיקות הלכת של מעשיהם. כל זאת במקום להתמקד בהחלטות הקשות שמדינות לאום צריכות לקבל בבואן לשקול שיקולי ריבונות וביטחון מול זכויות אדם. התמקדות שכזו באינטרס הצר והאישי בלב סביבה גיאו-פוליטית מורכבת, כמו זו של הסכסוך הישראלי-ערבי, מובילה להתמשכות הסכסוך, ובאופן פרדוקסאלי, לדילול הפן האוניברסאלי של זכויות אדם.

http://www.ngo-monitor.org/article/ngo_lawfare_executive_summary_hebrew_

קהילת הארגונים הלא ממשלתיים non-governmental organizations-NGOs) ) צוברת בשנים האחרונות כח והשפעה רבים, בייחוד בכל הנוגע לסוגיות הקשורות בסכסוך הישראלי- ערבי. לפעילותם הענפה של אותם ארגונים הכוללת פרסום דוחות, ארגון מחאות המוניות ושתדלנות פוליטית נודעת השפעה עצומה על האו"ם ועל קובעי מדיניות ברחבי העולם.

עד לאחרונה, אותם ארגונים הנתמכים על ידי תורמים נדיבים, מוסדות פילנטרופים ותקציבי ממשלה, לא היו נתונים לבדיקה עצמאית וביקורתית מכל סוג. ארגון NGO Monitor הוקם במטרה לעודד אחריות מצד אותם ארגונים ובכדי לקדם דיון ערני בסוגית מעורבותם של הארגונים הלא ממשלתיים בסכסוך הישראלי-ערבי.

ארגונים אלה שונים ומגוונים לא רק בסוגיהם וברמתם אלא גם במניעיהם הגלויים. כשם שיש ביכולתם לפעול למען מטרות טובות, כך הם יכולים להציג את עצמם ואת המטרות בשמן הם פועלים שלא כהלכה. שלא כמו ממשלות דמוקרטיות וחברות ציבוריות הנסחרות בבורסה, לארגונים הלא ממשלתיים אין מסגרת קבועה המאלצת אותם לקחת אחריות על הפרסומים והדוחות אותם הם מפרסמים ועל אמינותם. במקרים רבים, ארגוני זכויות אדם מוכרים ומבוססים העוסקים בפעילות הומאניטרית זוכים ל"הילת צדקנות" האופפת אותם, מעניקה להם חסינות אוטומטית ומגנה עליהם מפני בדיקות ובקורות קפדניות מידי. במקרים אחרים, ההנחה שהמניעים של אותם ארגונים מכובדים, טהורים וחפים מהטייה פוליטית או אידאולוגית, מונעת בחינה ביקורתית.

האמצעים העצומים העומדים לרשותם של ארגוני זכויות האדם, מאפשרים להם להפעיל צוותים גדולים המסוגלים לפרסם כמויות גדולות של כתבות, הודעות לעיתונים וראיונות, ההופכים אותם למקור מידע מדרגה ראשונה לעיתונאים, חוקרים ומדינאים. ההד המוגבר של הפרסומים קובע את התנאים בהם מתקיים הדיון הציבורי ויש ביכולתו להשפיע על עיצוב המדיניות של שחקנים גדולים וחשובים בזירות השונות. ביכולתם של ארגונים אלה לספק את הצורך הגובר במידע זמין וממוקד בנושאים שכבר כונו על ידי פרופסור אירווין קוטלר "הדת החילונית החדשה של זכויות האדם."

עם זאת, כפי שהוכיח ה ,NGO Monitor במקרים רבים, פרסומים ופעילויות של ארגונים הומניטרים רבים ביניהם כאלה המבוססים היטב, עומדים בניגוד חריף למטרות ולהצהרת המשימות כפי שנוסחו על ידיהם עצמם – חיזק מעמדן של זכויות האדם האוניברסאליות ברחבי העולם. סטנדרט מוסרי כפול ודיווחים מוטעים וחסרי הקשר גרמו לעיוות גס של המימד ההומניטרי של הסכסוך הישראלי-ערבי.

המטרה של NGO Monitor היא לספק מידע וכלים לניתוח, המערערים את אותן תפיסות ופרשנויות על ידי קידום דיון ציבורי נוקב בנושאים חשובים אלו.

מי אנחנו?

NGO Monitor הוא הפרויקט המרכזי של הארגון לאחריות ארגונים לא ממשלתיים, שהוא עמותה עצמאית הרשומה בישראל, בהנהגת פרופ' ג'ראלד (גרשון) שטיינברג.

הצוות שלנו

המטרות

מטרתו המוצהרת של NGO Monitor היא להכין ולספק מחקרים ביקורתיים על פרסומיהם השונים של הארגונים הלא ממשלתיים לשימושם של עיתונאים, מוסדות פילנתרופיים, מדינאים, חוקרים, והציבור כולו.

בכוונתנו לחשוף מקרים בהם זכו נושאי זכויות האדם במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי לטיפול מעוות, ולספק מידע ותוכן לתועלת ארגונים העובדים במזרח התיכון. הניתוחים של NGO-MONITOR כבר תרמו לדיון הציבורי בשאלת תפקידם ומעמדם של ארגוני זכויות האדם בזירה הישראלית- פלשתינאית. בנוסף, הולכת וגוברת הדרישה לשים קץ ל עיוותים של ארגונים שונים המנצלים "ערכי זכויות אדם אוניברסאליות" על מנת לקדם מטרות צרות ואידיאולוגיות.

ליצירת קשר:

אי-מייל: [email protected]
פקס: 02-561-9112
טלפון: 02-566-1020
משרד: רחוב תל חי 13,
92107 ירושלים

בשקט בשקט נכנעים מפעלים ללחץ שמופעל עליהם באירופה ומפסיקים את פעילותם בשטחים. מולטילוק, יוניליוור וסודה קלאב כבר התנתקו, והם לא לבד. המטרה הבאה: הרכבת הקלה בירושלים.

מיל דאוד עוצר את המרצדס השחורה סמוך לשער מפעל מולטילוק באזור התעשייה ברקן. הוא יוצא מהרכב, מתקרב ומתבונן בשטח, שלטענתו נשדד ממשפחתו. "האדמה הזו שלנו כבר יותר ממאה שנה", הוא טוען, "זה מהסבא של הסבא. עד הדקה האחרונה זרענו כאן, עיבדנו את האדמה. זה בסדר גמור להקים מפעלים - אבל למה על אדמות של אחרים?"
דאוד אינו הפלסטיני היחיד שאוחז בטענות דומות בנוגע לאדמות שהפקיעה המדינה (לפירוט ראו מסגרת), אולם מה שהביאו לפתוח את הפצע המשפחתי הנושן הוא ביקור שערכו ביוני נציגי ארגונים אזרחיים משוודיה. מטרתם הייתה לחקור את פעילות מפעל מולטילוק, שבבעלות ענקית המנעולים השוודית אסא אבלוי. באוקטובר הם פרסמו את ממצאיהם, שלפיהם החברה מפרה את החוק הבינלאומי, וקראו לה לצאת מהשקעתה ב"כיבוש". המטרה הושגה: כעבור ימים אחדים בישרה החברה כי המפעל ייסגר.

אסא אבלוי לא לבד. בחודשים האחרונים הודיעו חברות בולטות נוספות על יציאה מהשטחים: ענקית הצריכה יוניליבר החליטה למכור את חלקה במפעל בייגל-בייגל שבברקן, וסודה קלאב הודיעה שתפסיק לשלוח לסקנדינביה סחורה שיוצרה באזור התעשייה מישור אדומים. בשנים האחרונות התנתקה חברת יקבי ברקן מאזור התעשייה שעל שמו היא נקראת. לפני שנתיים נעתר בנק הולנדי לדרישה למשוך את השקעותיו מפרויקט הרכבת הקלה בירושלים, ושר החוץ ההולנדי דרש מחברת ריוול להפסיק להשתתף בבניית גדר ההפרדה. מבחינת ארגונים הפועלים בתחום, אזורי התעשייה ברמת הגולן פסולים באותה מידה (בסקוטלנד מתנהל בשל כך קמפיין נגד מי-עדן), והקיצוניים שבהם קוראים לחרם מוחלט על התעשייה הישראלית - אולם הדגש שמניחים רובם הוא על הגדה המערבית.

ההתפתחויות האלה, כמו גם התפתחויות בזירה הדיפלומטית, הביאו את ארגון גוש-שלום להכריז ש"התעשייה בהתנחלויות מתפוררת". בהתנחלויות, מנגד, טוענים שהעזיבות זניחות ושהמצב נפלא. שני התיאורים הללו מופרזים; לא מעט תעשיינים מעדיפים עדיין לעבוד בשטחים, אולם קשה להתעלם מנטישת מותגים חזקים והתהליך הזה עשוי להחריף בשנים הקרובות. סיבה לדאגה לתעשייה הישראלית? "בהחלט", משיב דניאל בירנבאום, מנכ"ל סודה קלאב, "התעשייה צריכה להתארגן כדי לתת פתרון. לממשלה, לצערי, אין מענה הולם".

מה צריך לעשות?
"להכין אלטרנטיבות לתעשייה בשטחים. אני לא רואה פתרון אחר. לי יש שבעה מפעלים, אז לא קשה לי לספק לסקנדינבים מוצרים ממקום אחר - אבל להרבה חברות אין אפשרות כזו. לא הייתי משקיע במניות שלהן".

אולמרט והקונטיינר

במהלך השנים הוקמו בשטחים לא מעט אזורי תעשייה (ראו מפה). חלקם מתקשים להתרומם, בעיקר אלה הממוקמים יחסית בעומק הגדה. אלה הקרובים לקו הירוק הם המשגשגים ביותר: ברקן במרכז ומישור אדומים ליד ירושלים. כל האזורים, קרובים כרחוקים, נחשבים ל"אזור פיתוח לאומי א'". גורם נוסף שהופך אותם לקורצים לתעשיינים, שמצטרף לארנונה זולה, הוא עלות כוח העבודה: רק לפני כשנה פסק העליון כי יש לשלם לפלסטינים בהתאם לחוק הישראלי, ולא הירדני. קרוב לבית, רחוק מהחוק.

אזור התעשייה ברקן, למשל, ממוקם כחצי שעה מתל אביב. בין מפעליו נכללים מותגים מוכרים כסלטי שמיר, ביתילי וכתר פלסטיק, וגם מפעל החוטים איילת ברקן של נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש. במפעלים מסבירים שהם "לא מתעסקים בפוליטיקה", אולם הכול באזור טעון פוליטית: כביש חוצה שומרון, שבכניסה אליו מחסום צה"לי, הקרבה לגוש דן שממחישה את בטנו הרכה, החיילים בכניסה לאזור התעשייה, הטענות הפלסטיניות לאדמות ש"נשדדו" וההגבלות הכבדות על תנועתם. בדוח "מחסום ווטץ'" מספטמבר, למשל, מספרות הפעילות על עובד ותיק בבייגל-בייגל (פרטיו לא נמסרו), שמשמרותיו מסתיימות בעשר בלילה - שעת סגירת המחסום. "לפעמים החיילים טובים ומאפשרים לו לעבור", הן כותבות, "אבל לא פעם קורה שהוא נשאר מחוץ לגדר כל הלילה וישן תחת כיפת השמים". יוניליבר מסרה ש"המקרה אינו מוכר", ולא השיבה לשאלה אם בדקה את הנושא.

הצלחת האזור חשובה למועצה לא רק בשל ההכנסות הכספיות, אלא גם כחיזוק לאג'נדה הפוליטית שלה בדעת הקהל הישראלית. עבור המפעלים, ש-70%-80% מסחורתם מיוצאת, דעת הקהל העולמית חשובה לא פחות, ומפרסום מיקומם הם עלולים בעיקר להפסיד. ישנם יוצאי דופן: מפעל החטיפים אחווה, למשל, הודיע לאחרונה שיעבור מברקן לאריאל. לדברי המנכ"ל יעקב מלאך, "יש עלייה במכירות לאירופה למרות שכתוב במפורש גם על המוצר שהוא מברקן".

רוב המפעלים מעדיפים להימנע ככל האפשר מחשיפה. המקום הראשון שבו מתבטאת הבעיה הוא המכס: מפעלים מהשטחים אמורים לשלם על יצוא לאירופה מכס, שממנו פטורים מפעלים בישראל. "לא נמצאו יצואנים שהצהירו הצהרות כוזבות", אומר דוד חורי, בכיר במכס. אסא אבלוי, למשל, גילתה בתגובתה לדוח הארגונים שמוצרי מולטילוק שיוצאו לאירופה נהנו מהטבות במכס המגיעות למפעלים בישראל, למרות הייצור בשטחים. החברה המעיטה שם בחשיבות המפעל בברקן, וטענה ש"המפעל העיקרי של מולטילוק ממוקם ביבנה. במפעל בברקן נעשה שימוש לייצור רכיבים מסוימים בלבד". האומנם? שמעון שקל, מנכ"ל מולטילוק: "ברקן הוא מפעל הייצור, מפעל עתיר השקעה. ביבנה יש רק הרכבה ומשרדים, זה לא מפעל עתיר השקעה".

"הסחורה שלנו", מגלה בעל מפעל, "מגיעה עם טופס שנלווה לתוצרת ישראל שפטורה ממכס. על זה אנחנו מסמנים 'ברקן'. לרוב לא שמים לב, וזה עובר. פעם אחת מנהל מכס ממוצא ערבי באירופה דרש שנכתוב שהסחורה מ'השטחים הפלסטיניים הכבושים'. עניתי שלא אעשה זאת אפילו אם אפסיד את הקונטיינר".

ומה קרה בסוף?

"עירבתי את שר התמ"ת אולמרט, ונוצרה תקרית דיפלומטית. נציג המכס בבריסל והשגרירות התערבו, עד שבסוף זה עבר ולא שילמנו מכס. אולמרט התקשר ואמר, 'שחררתי לך את הקונטיינר'".

בהתחלה נפנפו, בסוף נכנעו

בכניסה למועצה האזורית שומרון נתקל המבקר בתמונות מחומש ומשא-נור, ההתנחלויות שפונו לפני כשלוש שנים, בלוויית הכיתוב "לא נשכח ולא נסלח". לפני כשבועיים ביקרו במועצה נוצרים אוונגליסטים אוהבי ישראל. לפי ראש המועצה גרשון מסיקה, הם הבטיחו: "על כל מפעל שיעזוב, נביא שניים". לדבריו, "הנוצרים באמריקה הרבה יותר אוהדים. באירופה תמיד שחטו את היהודים".

אתה לא מודאג מהפעילות נגדכם?

"בכלל לא. אני מודה להם שהם מביאים פרסום, ותורמים לחיזוק התעשייה. כל מי שזקוק לעבודת פלסטינים יעדיף להיות פה. עומדים אצלנו בתור".

מנהלת אזור התעשייה, אתי אלוש, מספרת שהאזור מצוי בהרחבה, ומוסיפה ש"יש שלושים מפעלים ברשימת המתנה". באתר המועצה, יצוין, נכתב שיש באזור 120 מפעלים - בעוד שכיום המספר נמוך יותר.

אלוש מקרינה לנו סרט המציג תמונה אידילית של האזור: בעלי המפעלים מרוצים, המועצה מטפחת גינון, ויש אפילו פלסטיני שמספר שבמפעל מציינים את חגי היהודים, הערבים והרוסים כאחד. המצלמה משייטת מעל המותגים הבולטים, ביניהם מולטילוק ובייגל-בייגל. אלוש: "אנחנו מודל לדו-קיום. אם לא היינו פה, הפלסטינים היו רעבים ללחם, ואנחנו יודעים מה ההשלכות כשהבטן ריקה. זה בדיוק המודל של סטף ורטהיימר - להקים אזורי תעשייה משותפים".

לא בדיוק: ורטהיימר מדבר על אזורים של מפעלים יהודיים לצד ערביים, ואילו בברקן יש רק פועלים פלסטינים. בנוסף, הנוהג עד לא מזמן בחלק מהמפעלים, היה להעסיק את הפלסטינים בתנאים נחותים לעומת הישראלים (לפירוט ראו מסגרת בעמוד הבא).

פרנסת הפלסטינים משמשת כטיעון העיקרי נגד פעילות הארגונים (שאגב, חלקם ממומנים על-ידי ממשלות אירופיות). מסיקה: "הם באים בשם העזרה למסכנים הפלסטינים, ומושכים את מטה לחמם. זה לא אנושי".

בדוח על מולטילוק מצוטטות פועלות בברקן, ללא פרטים מזהים, הטוענות שהן עובדות שם מחוסר ברירה לאחר שאדמות משפחותיהן נלקחו ובשל הסגרים. "בעבר", מצוטט בדוח ראש הכפר ח'ריס, "יכולנו למכור את מוצרינו בשכם, בירושלים ואפילו בירדן. בגלל הסגרים סביב הכפר, איננו מסוגלים לשווק את המוצרים בהיקף גדול יותר. זה הופך את עיבוד האדמה לפחות משמעותי, וכפריים רבים נאלצים לעבוד בתעשיות שממוקמות על האדמה שפעם נגנבה מאיתנו".

במולטילוק, אגב, הוויכוח לא היה רלבנטי: במפעל עובד פלסטיני אחד - השרת. בניגוד ליוזמות אחרות, הארגונים השוודיים לא קראו לחרם צרכני. עצם פרסום העובדה שאסא אבלוי משקיעה בשטחים הספיק כדי לייצר דעת קהל ששכנעה להתקפל. "העובדה שלא קראנו לחרם", אומר יואקים וולפיל, ממחברי הדוח, "אלא הדגשנו את הדילמה הפוליטית מפרספקטיבה שוודית - היא שעשתה את ההבדל".

הדילמה נוגעת לקונפליקט, לטענתו, בין השקעה שוודית בשטחים לבין מדיניות החוץ השוודית השוללת את ההתנחלויות והמזרימה מיליוני אירו לפלסטינים - סיוע שהצורך בו קיים, לטענתו, גם בשל ההתנחלויות. האסטרטגיה הזו איחדה נגד החברה פוליטיקאים מכל קצות הקשת: בשמאל לא זקוקים להרבה כדי לצאת נגד ישראל, ואלה שבימין הזדהו עם סוגיית סיוע החוץ.

שקל: "באסא נפנפו אותם בהתחלה. הם ניסו לא להתייחס לארגונים. אסא עמדה כצוק איתן נגד העברת המפעל, הם התנהגו כמו גברים, אבל ברגע שאמרו, 'אתם חברה ציבורית ולפי ממשלת שוודיה זו פעילות בלתי חוקית' - לא נשארה ברירה".

אבל הם ידעו את זה מזמן.

"ידעו, אבל כשזה לא היה בכותרות ואף אחד לא הטריד אותם והציק להם, הם חיו עם זה".

משרד החוץ לא עוזר

העובדה שאבלוי היא חברה בורסאית שעם בעלי מניותיה נמנות קרנות פנסיה הקשתה עליה במיוחד בהתמודדות עם הלחץ הציבורי. אלא שגם חברות פרטיות נכנעו לבליץ תקשורתי, כפי שמלמד מקרה סודה קלאב.

פרשת אבלוי הביאה עיתונאים שוודים לבדוק קשרים נוספים בין חברות שוודיות להתנחלויות, ואחד מהם הגיע לחברה המפיצה את מוצרי סודה קלאב ממישור אדומים. הסערה הייתה עצומה: הסיפור פתח מהדורות חדשות, וחושף הסיפור קרא בתוכנית הרדיו שלו לחרם. בירנבאום ניסה להסתייע במשרד החוץ: "ביקשתי את עצתם כיצד להתמודד. אמרו לי שיחזרו אליי למחרת. אני עדיין מחכה לטלפון" (משרד החוץ: "אין לנו אמצעים חוקיים לפעול נגד פעילות המתבצעת במסגרת החוק המקומי. אנו מנהלים פעילות הסברה שנועדה לתמוך, בין היתר, בתוצרת ישראלית").

לבסוף נכנע בירנבאום והודיע שהמוצרים לסקנדינביה יישלחו ממפעלים אחרים. המשמעות: קיצוץ עשרות אחוזים במפעל באדומים, ופיטורי כחמישית מהעובדים - זאת בשל הפופולריות הרבה של מוצרי החברה דווקא בסקנדינביה. החברה שקלה להעתיק את המפעל למיקום אחר, אבל בדיקה שקבעה שהמהלך יעלה 25 מיליון אירו גנזה את הרעיון.

אם יהיה סיפור דומה במדינה אחרת - מה תעשה?

"אם ירצו לראות על האריזה 'מייד אין אשקלון', אעביר את הייצור לאשקלון".

בירנבאום הוביל בחברה מהלך לקליטת עובדים פלסטינים. בשוודיה פורסם שהוא מעסיקם בתנאים מחפירים. בירנבאום טוען שמדובר ב"שקר ואנטישמיות", אך מודה שהיו בעיות עם קבלני כוח אדם. הוא חשב להביא עובדים פלסטינים להתראיין על רצונם לשמור על פרנסתם, אולם לבסוף הבין ש"לא אמצא אף פלסטיני שעובד אצלי שילך ויגן על תעשייה בשטחים. הם צריכים לחזור הביתה בחיים כשכל הגפיים מחוברות לגוף".

צירוף מקרים מופלא

בעוד אסא אבלוי וסודה קלאב מודות שנכנעו ללחצים, המקרה של יוניליבר מורכב יותר. לפני כחודש הודיעה החברה שברצונה למכור את חלקה (51%) במפעל בייגל-בייגל. המהלך הוסבר בשיקולים כלכליים, אבל אין ספק שמדובר בצירוף מקרים מעניין: ההודעה נמסרה יום לפני פגישה שנקבעה בין יוניליוור הולנד לארגון UCP, שבה הציג הארגון את הדוח שעמד לפרסם על מעורבות יוניליבר בהתנחלויות.

הארגון ייצר ליוניליבר כותרות שליליות ב-2006, אז פרסם דוח על מעורבות חברות הולנדיות בשטחים. גם כאן לא הייתה קריאה לחרם, אלא הסתמכות על ההד הציבורי, ויוניליבר, ענק בינלאומי, עמד במרכז ההתעניינות. מאז קיימה יוניליבר מגעים שוטפים עם הארגון. בנובמבר התפרסם הדוח המדובר, שכלל טענות של פלסטיני מהאזור כי חלק מהמפעל נבנה על אדמתו. "יוניליבר כארגון עסקי לא צריכה ולא יכולה להיות בעלת עמדה בעניין", נמסר מהחברה. בדוח צוין כי יוניליבר מסרבת להשיב לשאלה מי בעל הקרקע.

בספטמבר נפגשה הילה דיין מהארגון עם מנכ"ל יוניליבר ישראל, מוטי קרן. "התגובה הלא רשמית של יוניליבר ישראל לדוח הייתה עלבון לאינטילגנציה", כתבה לקולגות, "התייחסות בוטה ולא רצינית (...) שעיקרה הכחשה מוחלטת ואי-לקיחת אחריות (...) יוניליבר הולנד, לעומת זאת, הבטיחו לנו שראשו של מר מוטי קרן יונח על הגיליוטינה אם יימצא שהוא משקר, במיוחד לגבי תנאי ההעסקה של עובדים פלסטינים במפעל".

בשיחה עם G הבהירה דיין שבהולנד לא הזכירו גיליוטינות, "אבל הבהירו לנו שכל מנהל שלהם אחראי לחתום על מסמך שלפיו כל האלמנטים של אחריות חברתית של החברה מכוסים - ובשנה שעברה הם פיטרו עשרות מנהלים על הרקע הזה".

ראדה זיידאן, חברת הארגון שנכחה במגעים עם ההולנדים, ניסתה לשכנע שם שהצהרה גלויה על מכירה בשל סוגיית השטחים תיטיב עם תדמית יוניליבר באירופה - אולם בחברה חשבו אחרת. אחת ההשערות היא שהחברה חששה מפגיעה תדמיתית בישראל.

יוניליבר בתגובה: "החברה עוסקת מ-2001 בהתמקדות בעסקי הליבה, וכתוצאה מכך מכרה עסקים. ההחלטה בעניין בייגל הינה נדבך נוסף בתהליך אסטרטגי ארוך טווח. למרות סמיכות האירועים בין ההודעה לפרסום דוח UCP, נציין שהדיונים בעניין המכירה החלו זמן רב לפני פניית הארגון". בחברה הוסיפו ש"תנאי ההעסקה של כל העובדים עומדים בדרישות החוק במלואן" וגם ש"אין חרם או סנקציות בינלאומיות של האו"ם או ארגון אחר על השקעות בשטחים" והשקעות כאלה אינן נוגדות את הקוד האתי של החברה.

חברה אחרת שהושפעה מדעת הקהל היא יקבי ברקן. באוגוסט פרסם גוש-שלום הודעה שרמזה שעזיבת החברה את אזור ברקן מגיעה בזכות התנועה, שנהגה לקרוא לציבור להחרימה. בערוץ 7, מנגד, פרסמו ציטוטים אנונימיים מפי גורמים במפעל, שלפיהם העזיבה נובעת מ"שיקולים כלכליים".

האמת, כנראה מורכבת. החברה החליטה להעביר את פעילותה לקיבוץ חולדה לפני מספר שנים, לפי דוחותיה לבורסה בשל התייעלות כלכלית. אולם אותם דוחות מציינים שהיקב בחולדה הוקם גם "עקב בעיות הכרוכות בהפעלת יקב מעבר לקו הירוק" - מבלי לפרטן. בדוח ל-2006 נכתב ש"בעבר, הימצאות יקב החברה באזור ברקן יצרה תדמית שלילית והקשתה על יצוא לחו"ל. החברה פועלת במטרה לשנות תדמית זו, במיוחד לאור העברת פעילות הייצור לאתר בחולדה".

כך או כך, גם המקרה של יקבי ברקן מעודד את הארגונים הפועלים נגד התעשייה בהתנחלויות, ומהווה נשק תעמולתי - עם או בלי קשר לעובדות. הארגון הפלסטיני אל-חאק, שבעבר קרא לחרם על ישראל והממומן על-ידי ממשלות כקנדה וכאירלנד, שלח לאחרונה להנהלת הייניקן בהולנד, המחזיקה בחלק מהחברה, מכתב ברכה. "אנחנו אוספים מידע על חברות אחרות", אומר המנכ"ל, שוואן ג'בארין, "אנחנו מקווים להשיג תוצאות בשבועות הקרובים".

על הכוונת: הרכבת הקלה

אז מי על כוונת הארגונים? חלקם, כגון "פאלסטיין סולידריטי קמפיין" מבריטניה קוראים לחרם כללי על מוצרים ישראליים. בספטמבר חידש הארגון קמפיין, תחת לוגו של תפוז נוטף דם. אחרים, אומר ד"ר ג'ונתן ריינהולד מאוניברסיטת בר-אילן, "משתמשים במתקפה על המוצרים מהשטחים כבסיס לשלילת זכות הקיום של ישראל. זו אסטרטגיה נוחה כי כך עוקפים התנגדות שנוצרת כשמדברים ישירות נגד ישראל".

פרופ' ג'ראלד שטיינברג, ראש החוג למדע המדינה בבר-אילן, שמייעץ למשרד החוץ ושהקים ארגון מעקב אחרי הארגונים: "לארגונים יש המון השפעה, עוצמה וכסף - שאין עליהם פיקוח. המידע שהם מספקים לא מחויב לעבור שום בדיקה".

ישראלים מסייעים לאירופים להשיג מידע שנגיש רק בעברית. לאחרונה, למשל, שמעו ארגונים בלגיים על מעורבות של בנק דקסיה, שרכש לפני כשנתיים את בנק אוצר השלטון המקומי בהתנחלויות. הם פנו לארגון "קואליציית נשים לשלום", ושם איתרו פרוטוקולים מהכנסת שבהם סיפר מנכ"ל הבנק על הפעילות בהתנחלויות. הארגון הקים בחודשים האחרונים מאגר מידע, על בסיס סיורי שטח, על חברות שפעילות בהתנחלויות. ההתייחסות בארגון מרחיקת לכת מעבר למפעלים, וכוללת ספקי שירותים להתנחלויות וחברות שמרוויחות בדרכים מגוונות מהשליטה בשטחים.

הקמפיין הבולט ביותר כעת מתנהל נגד ואוליה, ענקית האנרגיה הצרפתית שבה שותף עידן עופר, ונגד חברת אלסטום , בשל השתתפותן בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים - המיועדת לעבור במזרח ירושלים. מאחר שהחברות דוחות את הלחצים, מפעילים הארגונים אסטרטגיה אחרת: לחץ על בנקים לבטל את השקעותיהם בחברות. ארגונים פלסטיניים אף תבעו את החברות בצרפת, בטענה שמעורבותן בפרויקט סותרת את החוק המקומי.

לפני שנתיים הביאו ארגונים את בנק ASN, מהגדולים בהולנד, לסגת מהשקעותיו בוואוליה. כעת הם מנסים להביא את בנק SNS ההולנדי לצעוד בעקבותיו. הבנק, בעל המוטו "המשקיע האחראי", הועמד בדילמה תדמיתית קשה. באוגוסט נפגשו נציגיו עם הארגונים, ביניהם ארגון יהודי בשם "א דיפרנט ג'ואיש וויס". "הבנק אמר שהם פועלים במדיניות השקעות אחראית, שלפיה הם לא משקיעים בחברות שמפרות זכויות אדם", מספר יו"ר הארגון, יאפ המבורגר. "אנחנו טוענים שהכיבוש לכשעצמו מביא בדיוק להפרה כזו של זכויות אדם, בכל רגע נתון".

SNS טרם מסר תשובה סופית. לדברי הפעילים, הבנק ביקש מוואוליה תשובות בנוגע לפרויקט. הפעיל ג'ף הנדמייקר, שנכח בפגישות עם הבנק, מאמין שלא תהיה לו ברירה אלא להיענות לדרישותיהם. "הבנק לוקח את הסוגיה מאוד ברצינות", הוא אומר. "אם מסיבה יוצאת דופן הוא לא יבטל את ההשקעה בוואוליה, הבנק יעמוד בפני פוטנציאל ממשי לפעולה משפטית, שלא לדבר על הנזק למוניטין שלו כ'משקיע האחראי'. אני לא מסוגל לדמיין מצב שהם ייקחו כזה סיכון".**

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?QUID=1055,U1233224310975&did=1000412689

דנמרק היא אחת התורמות הגדולות ביותר לפעילותם של ארגונים לא ממשלתיים המקדמים קמפיינים פוליטיים אינטנסיביים נגד ישראל. מחקר מפורט שערך NGO-Monitor מגלה כי המימון עומד בניגוד ליעדיה המוצהרים של דנמרק בדבר "חיזוק הדמוקרטיה, השלטון התקין וזכויות האדם".

לקריאת המאמר המלא: Danish Funds for Boycott, Divestment and Sanctions (BDS) Campaigns and Politicized NGOs: Government Funding & Support Analysis

דנמרק היא אחת התורמות הגדולות ביותר לפעילותם של ארגונים לא ממשלתיים המקדמים קמפיינים פוליטיים אינטנסיביים נגד ישראל. רבים מאותם ארגונים לא ממשלתיים תומכים בהטלת חרמות וסנקציות על ישראל ומנצלים את רטוריקת זכויות האדם, החוק הבינלאומי והאפרטהייד כדי לעשות דה-לגיטימציה לישראל ולבודד אותה בזירה הבינלאומית. מחקר מפורט שערך NGO-Monitor מגלה שרבים מאותם ארגונים לא ממשלתיים מרוויחים מהמימון הדני, אשר אינו תואם ליעדיה המוצהרים של דנמרק בדבר "חיזוק הדמוקרטיה, השלטון התקין וזכויות האדם".

כך, למשל, הארגון DCA, אשר קיבל למעלה מ- 30 מיליון דולר מהממשלה הדנית, תומך ומקורב לארגונים לא ממשלתיים שהשתתפו בוועידת דרבן, בה גובשה אסטרטגיה לבידודה והחרמתה של ישראל. DCA הביע הזדהות עמוקה עם הארגון BADIL, המקדם את זכות השיבה של הפלסטינים וארגן קמפיין ממושך להעלאת המודעות הציבורית בנושאים כמו הנכבה או "המשטר הישראלי דמוי האפרטהייד על העם הפלסטיני".

במסגרת אחריותה על 'מואססאת' ('מוסדות'), גוף התומך בארגונים לא ממשלתיים פלסטיניים וישראליים, דנמרק מממנת 24 ארגונים בישראל וברשות הפלסטינית. בין אותם ארגונים ניתן למנות כאלה המקדמים הטלת חרמות וסנקציות על ישראל, המנצלים לרעה את החוק הבינלאומי ואת רטוריקת זכויות האדם כדי לגנות את ישראל ואף מאשימים אותה בתקיפה מכוונת וב"טבח" של פלסטינים.

קרנות המימון הדניים מנוהלים על ידי משרד החוץ הדני והסוכנות הדנית לפיתוח בינלאומי (Danida). בהתאם לאתר הרשמי של ממשלת דנמרק, הסיוע הדני לפיתוח בינלאומי מהווה 0.8% לפחות מהתוצר הלאומי הגולמי, מה שהופך את דנמרק לאחת התורמות הגדולות ביותר בעולם. אפריקה היא עדיין יעד הסיוע העיקרי, אך גם עזה והגדה המערבית מצוינות כיעדים מרכזיים, אשר קיבלו למעלה מ- 73 מיליון קרונות דניות (כ- 15.5 מיליון דולר) בשנת 2007. 13% מהסכום הזה, המיועד להקמת פרויקטים ולסיוע הומניטארי, מועבר דרך ארגונים לא ממשלתיים דניים.

יש לציין כי הדו"ח שערך NGO-Monitor נשלח אל נציגות ממשלת דנמרק ברמאללה, אך לא זכה לתגובה.

ג'ראלד שטיינברג

לקריאת המאמר באנגלית: Obama´s high-risk engagement at the Durban Review Conference

החלטתו של ממשל אובאמה לקחת חלק בהכנות לוועידת "דרבן 2", המיועדת להיערך בז'נבה באפריל 2009, היא החלטה נועזת אך גם בעלת סיכון. גורמים אסלאמיים וארגוני זכויות אדם כבר השתמשו במסגרת זו כדי להביע אנטישמיות, לעשות דמוניזציה של ישראל, להכחיש את השואה ולשים ללעג את זכויות האדם. קנדה וישראל כבר הודיעו כי לא ישתתפו בוועידה בז'נבה וגורמים אירופיים רשמיים שוקלים גם הם את השתתפותם, אך עדיין ממתינים לראות את תוצאות המדיניות האמריקאית.

אם האמריקאים יצליחו לשנות את האג'נדה של הוועידה בפרק הזמן המועט העומד לרשותם, הדבר ייחשב להצלחה כבירה ויעיד על עוצמת השפעתה המתחדשת של ארה"ב. אלו התומכים במעורבות האמריקאית בוועידה טוענים שממשל אובאמה יכול לנווט את מהלכיה כך שתתמקד באפליה נגד מיעוטים ברחבי העולם ולא תהפוך שוב לבמה עבור אובססיה אנטי-ישראלית.

מצד שני, במידה והאסטרטגיה האמריקאית תיכשל ורוח הועידה תישאר ארסית, עזיבה המונית של 27 המדינות החברות באיחוד האירופי בראשות ארה"ב תיצור דה-לגיטימציה לתהליך דרבן.

עם זאת, אם וושינגטון תהסס ותתפשר, ותאפשר לארגון המדינות האסלאמיות ולארגונים הלא-ממשלתיים לשלוט בסדר יומה של ועידת ז'נבה, השתתפות המדינות הדמוקרטיות בוועידה תגרום נזק עצום. הדבר ידגיש את השפעתה המתמשכת של ועידת דרבן הראשונה ב- 2001, בה נעשה שימוש בביטויים כ"אפרטהייד" ו"גזענות" על מנת להביא לבידודה של ישראל.

תוך ניצול האסטרטגיה שהותוותה בדרבן, הפלסטינים ביצעו פיגועי טרור נגד ישראל, ביודעם שתגובה ישראלית תגונה בתור "פשע מלחמה" ותצדיק חרמות נגדה. במקום לנהל דיונים על קבלתה של ישראל, ועידת דרבן התמקדה בעיקר ביעד השמדתה. במקביל, הוועידה קידמה את מצע האסלאם הרדיקלי על ידי הצדקת התקפות אלימות וצמצום חופש הביטוי, כולל באירופה. בחינת ההכנות לקראת הוועידה הקרובה באפריל, מראה כי גם היא תתנהל על פי מתווה דומה.

השימוש ברטוריקת זכויות האדם והמהלכים המשפטיים נגד ישראל בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" מדגישים את המכשולים העומדים בפני התקווה לראות ועידה ברוח אחרת. ארגונים לא-ממשלתיים רבי עוצמה כאמנסטי אינטרנשיונל ואחרים כבר נאבקים בזירת ההסברה נגד ישראל ועתידים להיות פעילים מאד גם בז'נבה.

כישלון לשנות את אסטרטגיית דרבן יביא להתגברות השנאה כלפי ישראל ויגבה מחיר כבד ממדיניות הדיאלוג שמנסה לקדם ממשל אובאמה. ב- 2001, המשלחות הישראלית והאמריקאית הגיעו לדרבן בציפייה שההיגיון וההגינות ינצחו בסופו של דבר. לקח להן זמן להבין שתקוותן כוזבת, והן נטשו את הוועידה בשלב מאוחר מדי. על מנת להימנע מחזרה על הטעות הזו, ארה"ב צריכה להפגין מנהיגות מוסרית ואף להודות, אם יהיה צורך בכך, שהדיאלוג נכשל.

ג'ראלד שטיינברג הוא מנהל החוג למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן ועומד בראש ארגון NGO Monitor.

****************

אמינות בצלם ואמנסטי במבחן העובדות/יהונתן דחוח-הלוי

ארגון בצלם וארגון אמנסטי מאשימים את צה"ל בירי מכוון של פגז טנק לעבר העיתונאי הפלשתיני בסביבה צפופת אוכלוסין סרטוני הוידיאו של הצלם עצמו ואחרים שתיעדו את הזירה מפריכים את עיקרי טענותיהם שוב כשלו ארגונים אלה בפזיזות בהטחת האשמות חמורות נגד צה"ל.

ארגון בצלם פרסם (יום ה', 17.4.08) הודעה בה נאמר, כי מתחקיר בצלם ומתוצאות נתיחת גופתו של צלם סוכנות הידיעות רויטרס, פאדל שנאעה, עולה כי הלה נהרג מפגיעת פגז פלאשט. לאור זאת, דורש ארגון בצלם להפסיק את השימוש בפגזים מסוג זה ברצועה ולפתוח בחקירה פלילית של נסיבות האירוע.

בהודעת ארגון בצלם נכתב עוד כדלהלן: "הנסיבות השוררות ברצועת עזה עושות את השימוש בפגזי פלאשט לבלתי חוקי. זאת משום שטווח הפיזור הנרחב של החיצים הנורים מפגז הפלאשט הופך את השימוש בו באזורים המאוכלסים בצפיפות לסוג של ירי ללא הבחנה, המסכן אזרחים חפים מפשע, ומנוגד לסייגים שמציב המשפט ההומניטארי הבינלאומי".

ארגון אמנסטי פרסם (18.4.08) אף הוא הודעה הקוראת לחקור את הריגת העיתונאי הפלשתיני. וכך נאמר בה:

"אלה (כוחות צה"ל) הרגו את העיתונאי של רויטרס פדל שנאעה, אשר נפגע מאש שנורתה מטנק ישראלי. הוא נסע לזירת האירוע במכונית שסומנה בברור בכיתוב: "TV-Press". הוא נהרג כאשר הוא התחיל לצלם את הטנק".

"ארגון אמנסטי סבור, כי אסור לעשות שימוש בפגזי פלאשט... באזורים מאוכלסים".

"נראה, כי פדל שנאעה נהרג במכוון, על אף שהוא לא נטל חלק בהתקפות על הכוחות הישראלים".

במאמרים קודמים פרי עטי שפרסמתי באתר Nfc ניתחתי את הודעות בצלם ואמנסטי. הראיתי עד כמה רשלנית עבודת המחקר של ארגונים אלה ועד כמה הם נוטים לגישה חד-צדדית בהתייחסותם לישראל. לא אחת, הם גילו פזיזות בהטחת האשמות חמורות בישראל מבלי שטרחו לבדוק היטב את הנתונים. אף במקרה זה, ראוי לעמת את בצלם ואמנסטי מול העובדות.

ארגון בצלם טוען, כי פגז הטנק נורה לעבר "אזור מאוכלס בצפיפות" ולכן יש להתייחס אליו כירי "המנוגד לסייגים שמציב המשפט ההומניטארי הבינלאומי" ולפתוח בחקירה פלילית. קביעה זו תמוהה ביותר, שכן סרט הוידיאו שצילם פדל שנאעה מלמד יותר מכל, כי האזור לא היה מיושב בצפיפות וכי ברקע נראה רק בית אחד בודד ולצידו מה שנראה כחממה. אם כך, פני הדברים הרי שאף לפי הכלל אליו נצמד ארגון בצלם, ירי פגז הפלאשט בוצע בהתאם לסייגים שמציב המשפט ההומניטארי הבינלאומי, וממילא הדבר שומט את היסוד מדרישת ארגון בצלם לפתוח בחקירה פלילית.

ארגון אמנסטי (וכן ארגון Human Rights Watch) חוזר על טענה זו של בצלם ומוסיף, האשמה חמורה כלפי צה"ל ולפיה "פדל שנאעה נהרג במכוון" תוך שהוא מדגיש, כי הוא נסע לזירת האירוע במכונית שסומנה בברור בכיתוב: "TV-Press". בחינת סרטון הוידיאו המתעד את הרכב בו נסע שנאעה מגלה על מכסה המנוע ריבוע קטן ועליו הכיתוב TV. מעבר לכך, טענת אמנסטי על ירי מכוון לעבר עיתונאי תמוהה אף היא ביותר.

מניתוח זירת האירוע, כפי שתועדה זמן קצר לאחר ההתרחשות, ניתן ללמוד כי רכבו של פצל שנאעה היה מוסתר לחלוטין משדה הראייה של צוות הטנק והם לא יכלו לראות את הריבוע הקטן עליו כתוב TV. פדל שנאעה צילם את הטנק מאחורי מחסה של תלולית שעליה שיחי סברס ועצים.גם צידו השני הרכב היה מוסתר באופן דומה.

החיילים ככל הנראה הבחינו בדמות המציצה מן השיחים. ואולם, אין להוציא מכלל אפשרות, כי בזוית הראייה שלהם המצלמה שבידי פדל שנאעה הצטיירה בעיניהם כמטול נ"ט (לשיגור טילים נגד טנקים) וכאיום מוחשי ומיידי לחיי הצוות ולשרידות הטנק. מצלמת הטלוויזיה מהסוג שהחזיק פדל שנאעה מוחזקת על הכתף בדומה למטולי הנ"ט וממרחק היא נראית דומה למטול ובפרט מסוג "אל-בתאר" המיוצר בתעשיה הצבאית המקומית של חמאס. הנחה זו עשויה סבירה בהחלט נוכח איום הנ"ט החמור הקיים ברצועת עזה שהינו אחד הסיכונים המשמעותיים לטנקים בנוסף למטענים. תחקיר צה"ל עדיין לא הסתיים והוא עשוי לשפוך אור על נסיבות האירוע.

בסיכומו של דבר, הפזיזות של ארגון בצלם וארגון אמנסטי להטיח האשמות כה חמורות בצה"ל מבלי לבדוק לאשורן את העבודות מטילה צל כבד על מהימנות ההודעות של ארגונים אלה ומלמדות שוב, כי אין לקבל את ההודעות שהם מפיצים לתקשורת כתורה מסיני אלא לנהוג בהן במידה רבה של ספקנות.

עידכון

ב-20 באפריל 2008 הפניתי את השאילתה הבאה לשרית מיכאלי, ראש אגף ההסברה של ארגון בצלם ולמנכ"ל בצלם ג'סיקה מונטל (Jessica Montell):

"בהתייחס להודעת בצלם שפורסמה בכלי התקשורת ולפיה טוען ארגון בצלם כי פגז הטנק שהרג את פדל שנאעה נורה לעבר סביבה צפופת אוכלוסין.

השאילתה:

בתמונות שצילם עיתונאי רויטרס פדל שנאעה נראה בית אחד בלבד ובמרחק ממנו מה שנראה כחממה. האזור כולו נראה כשטח חקלאי.

על סמך מה קבע ארגון בצלם, כי מדובר בסביבה צפופת אוכלוסין?"

ארגון בצלם בחר שלא להגיב לשאילתה זו וטעמיו עימו.

שדה הראייה של פדל שנאעה מול הבזק הטנק. התמונה מוכיחה שאין מדובר בשטח צפוף אוכלוסייה.

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-29115-00.html?tag=10-43-33

NGO-Monitor

ארגוני זכויות אדם בינלאומיים ממשיכים להגדיר את מותו של צלם רויטרס באפריל מאש טנק צה"ל כהפרה בוטה של המשפט הבינלאומי. הדבר מהווה המשך מדיניות מוטה נגד צה"ל וישראל.
לקריאת המאמר באנגלית: HRW, Amnesty, and the Reuters Cameraman Incident
ב- 16 באפריל, 2008, במסגרת הלחימה המתמשכת בעזה, ארבעה אנשים בלתי חמושים, בהם צלם רשת הידיעות "רויטרס", נהרגו מפגז שנורה מטנק צה"ל. בהודעה שהוציא לתקשורת, האשים ארגון זכויות האדם Human Rights Watch את החיילים הישראלים בירי "מכוון ונמהר לעבר צוותו של העיתונאי". בהודעה גם צוטטו טענותיהם של המרכז הפלסטיני לזכויות אדם (PCHR), גוף לא ממשלתי פוליטי שידוע באמינות המפוקפקת שלו, ושל "עדי ראייה".

ג'ו סטורק, מנהל מחלקת המזרח התיכון ב- HRW, טען כי "חיילי צה"ל לא וידאו שהם מכוונים לעבר מטרה צבאית בטרם פתחו באש".

במכתב נפרד ששלח HRW לפרקליט הצבאי הראשי בצה"ל, הוא דרש שתתבצע חקירה "מעמיקה" ו"הוגנת" יותר מאשר "החקירה בשטח" שביצע צה"ל. אמנסטי אינטרנשיונל, ארגון זכויות אדם נוסף, קרא גם הוא לפתוח בחקירת מותו של הצלם והגדיר את התקרית כ"מכוונת" וכחלק מ"תרבות של פטור מעונש שמטפחים כוחות הביטחון הישראליים אשר תורמת לשימוש השגרתי בכוח מופרז וחסר אבחנה".

בפועל, צה"ל אכן ערך חקירה מדוקדקת של האירוע ודו"ח מפורט בן 17 עמודים אף הוצג בפני רויטרס. ב- 13 באוגוסט, 2008, רויטרס פרסמה קטעים מן הדו"ח, ובכללם את מסקנתו כי ההחלטה לפתוח באש לעבר העיתונאים הייתה "ברורה". להלן כמה מעיקרי הדו"ח:

•בשטח בו שהו הטנק והעיתונאים נורתה מוקדם יותר במהלך אותו היום אש כבדה של מקלעים ופצצות מרגמה. כתוצאה מהאש, נהרגו שלושה חיילי צה"ל.
•העיתונאים עטו על גופם שכפ"צים, כפי שנוהגים לעשות מחבלים פלסטיניים.
•הצלם שנפגע הציב את מצלמתו על חצובה וכיוון אותה לעבר הטנק. מהמרחק המשמעותי בו ניצבו, אנשי צוות הטנק סברו כי זהו כלי נשק ולא יכלו לזהות שמדובר בחפץ פשוט.
•לטענת משרד דובר צה"ל, החלטת צוות הטנק והקצינים שאישרו את הירי הייתה "הגיונית" וזאת משום שהדמויות החשודות והחשש שמדובר בטיל "הציבו איום מוחשי ומיידי על חייהם של חיילי צה"ל".
למרות הדברים, רויטרס לא קיבלה את מסקנות הפרקליט הצבאי הראשי והמשיכה לטעון כי ישראל "הפרה באופן בוטה את חובתה מתוקף החוק הבינלאומי להימנע מפגיעה באזרחים". אמנסטי, בעקבותיה, גינה את צה"ל על "החקירה לכאורה" שערך וטען כי היא "נעדרה כל מראית-עין של הגינות". דונטלה ריברה, "חוקרת" אמנסטי לענייני המזרח התיכון, דחתה את הראיות כי החיילים לא יכלו לזהות כהלכה את הצלם וטענה כי ברשותה מידע מדויק על "המערכות האופטיות המתוחכמות" שברשות הטנקים הישראליים.

תגובת אמנסטי הוכיחה כי הוא לא בחן את דו"ח צה"ל בנוגע לאירוע ובחר שוב להסתמך על מקורות משניים. יתרה מזאת, טענות אמנסטי נגד צה"ל בפרשה זו הן חלק מגינוי נרחב יותר של ישראל שמנהל הארגון זה זמן רב. בשבוע בו התנהלה מלחמת רוסיה-גיאורגיה, אמנסטי העדיף לבקר את ישראל בשלושה מסמכים שונים, לעומת הצהרות ניטרליות שהשמיע ביחס למלחמה בקווקז.

יואב יצחק

האיחוד האירופי החליט על מתן תמיכות לשורה של עמותות בישראל, במטרה מוצהרת (אך מוצנעת) לגרום למעבר מצביעים ממחנה הימין למחנה השמאל; עם העמותות בהן מדובר נמנות: עמותה בראשה ח"כ רומן ברונפמן, שלום עכשיו, ארבע אמהות, ושתי עמותות הפועלות לטירפוד בניה במזרח ירושלים.

מדיניות האיחוד

מדינות אירופה, ככלל, נושפות בעורפה של ישראל. במאבק המדיני-ביטחוני ישראל-פלשתינים, הן תומכות במאבק הפלשתינים. זה אינו סוד גדול.

על-פי שיקוף מדיניותם, דמם של הפלשתינים סמוק יותר. די היה השבוע לבחון את התנהגות תחנת הטלוויזיה של ה-B.B.C, בתחקיר שערכה ופירסמה, שבו הוצג ראש הממשלה אריאל שרון - "כנאשם", וכאיש האחראי לטבח הנורא בסברא ושתילה, כדי להבין את האופן המגמתי שבה מטופלת מדינת ישראל הן על-ידי ממשלות במדינות אירופה עצמן, והן באמצעות ארגונים שונים של מדינות אירופה.

לו היה מדובר "רק" בתמיכה ובהסתה כנגד מדינת ישראל ומנהיגיה, היה ניתן להדוף זת בקלות יחסית. אך לא. הסיפור שלנו כאן נוגע למעורבות עמוקה עוד יותר מצד מדינות אירופה, התערבות גסה לכאורה - ממש בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל. בכסף גדול יחסית.

המעורבות נעשית בגלוי, כביכול, באמצעות עמותות ישראליות וגופים ציבוריים. אלא שהדברים אינם כפי שהם נראים: הפעילות נסתרת מעיני הציבור. ההחלטות מתקבלות במרכז האיחוד האירופי בבריסל. מקבלי ההחלטות אינם ישראלים, ועל כן פעילותם פנימה - אל תוך ישראל, אינה מבוקרת כדבעי. יתירה מכך: אותם גורמים המקבלים מהם תמיכות, בהיקף של מאות אלפי דולרים, אינם ממהרים לחשוף זאת ברבים. מכל מני סיבות.

יאמר כבר כאן: האיחוד האירופי מקיים, תומך ומממן פעילות עניפה וברוכה בישראל. הוא תומך, בין היתר, בפרויקטים הומניים, וכן בפעילות שיש בה כדי לקרב בין ישראלים לערבים. עשרות מיליוני דולרים תורם האיחוד למטרות טובות וראויות.

יחד עם זאת, חלק מהתמיכות/תרומות שהוא מעביר כסיוע, ניתנות - כך לפחות על-פי ניירות העבודה של האיחוד האירופי עצמו - להשגת מטרות פוליטיות. לעיתים נעשה הדבר תוך שיתוף פעולה מצד מקבל הסיוע, שנהנה לקבל את הכספים ולפעול ליישום מטרות האיחוד האירופי. במקרים אחרים נעשה הדבר תוך מה שנראה כעצימת עיניים, היינו: מקבל הכספים לא בוחל בקבלתם, גם אם נראה, על פניו, כי לנותנם יש כוונות פוליטיות העלולות לפגוע במרקם החברתי בישראל ולהטות מצביעים מצד לצד. נציג כאן כמה מהן, וזאת מתוך מידע בלעדי שהובא לידיעתי על אודות פעילות האיחוד, ולאחר בירור שערכתי עם הנוגעים בדבר.

הניסיון להעביר קולות
רוסים מהימין לשמאל

ביום 29.9.99 קיימה ועדת התמיכות של האיחוד האירופי ישיבה. על סדר היום: מתן תמיכה לעמותה חדשה - "מכון לדמוקרטיה ומנהיגות לעולים" (מד"ע), בראשו עומד חבר הכנסת רומן ברונפמן. בפני האיחוד הונחה הצעה לאשר סכום של 400 אלף יורו (כ-320 אלף דולר), סכום השווה ל-%40 מסך הפרויקט ששמו כונה: "אימפקט". על-פי הפרוטוקול, מטרת היזמים ובהם ח"כ רומן ברונפמן, היא לטפח מנהיגות ומעורבות חברתית מצד עולי מדינות חבר העמים.

אלא שלאיחוד האירופי היתה מטרה נוספת, חשובה לאיחוד עוד יותר: להשפיע על המהלכים בישראל, ולגרום למעבר של אזרחים בעלי זכות בחירה, מתמיכה במחנה הימין - שבראשו עמד אז בנימין נתניהו, למחנה השמאל, בראשו עמד אז אהוד ברק.

בפרוטוקול הישיבה נאמר, בין היתר: דה אוג'דה הציג את הפרויקט באומרו שמטרתו להביא את המהגרים הרוסים בישראל לתוך מחנה השלום. הוא הסביר שאין חפיפה או כפל בין פעילות עמותת שלום עכשיו לבין עמותה זו, שנועדה לעולים מברית המועצות. פרויקט אימפקט מובל על-ידי עולה חדש מרוסיה, ח"כ רומן ברונפמן, חבר מפלגת המרכז הרוסית "ישראל בעליה", שמהווה חלק מקואליציית ממשלת ברק. זה מבטיח משקל פוליטי מספק, וגישה שונה. הפעילויות יכילו קמפיין למודעות ציבורית ושלום, וסימינרים חינוכיים בקהילה הרוסית. הקהילה הרוסית הצביעה באופן גורף לנתניהו ב-1996, ונעו לעבר ברק ב-1999. לאור הרקע הזה, מר דופלה הוסיף שתמיכת האיחוד האירופי בחינוך לשלום בקבוצות ציבוריות חשובות כאלו בישראל תהיה השקעה טובה.

כך, כאמור, נכתב בפרוטוקול.

במסמך נלווה צויינו אנשי הקשר, וכן מספר החשבון של העמותה (בנק הפועלים, סניף אסיה תל אביב, ח-ן 294110). הכסף הועבר בסופו של דבר רק בדצמבר 2000, בשל בעיות פנימיות בתוך מד"ע, שבאו לידי ביטוי בעיכוב הקמת אורגניה, לרבות מינוי מנכ"ל.

מהדברים שלעיל נראה בבירור, כי האיחוד האירופי ביקש לתמוך במגמה של מעבר מצביעים, ממחנה השמאל לימין. ההחלטה התקבלה בעיתוי רגיש: באותה עת ישב אהוד ברק בכסאו כחודשיים (הממשלה הושבעה בספטמבר 1999). מדינות אירופה היו מרוצות: נתניהו סולק מהשלטון. ישראל בעליה השתתפה בקואליציה שהקים ברק. ישראל בעליה, בראשה עמד השר נתן שרנסקי, נחשבה למרכיב חשוב ביותר בקואליציית השלום של ברק. רומן ברונפמן אומנם עזב את ישראל בעליה כמה חודשים קודם לכן (ביוני 1999). אלא שלמרות זאת, ברונפמן היה מזוהה עם הזרם אותו הוביל שרנסקי - חיזוק העולים החדשים, וגיבושם לכוח פוליטי מכריע בישראל.

הטיפול בברונפמן מצד האיחוד האירופי נראה כמתן תרומה/תמיכה למכון שהוא עומד בראשו. דבר זה עלול לעורר שאלות, במיוחד אם בוחנים זאת לאור חוק מימון מפלגות - האוסר על חברי כנסת קבלת תרומות/תמיכות באופן הנוגד חוק זה. וכאן מדובר הרי מפורשות בסיוע כספי למטרות פוליטיות, לפחות מצד נותן התמיכה/תרומה.

ביום ד' השבוע (20.6.01) שאלתי את ברונפמן, האם קיבל "מכון לדמוקרטיה ומנהיגות לעולם" (מד"ע) 400 אלף יורו מהאיחוד האירופי; ואם כן - מתי; הוא השיב בחיוב, ואמר כי הסכום ניתן בדצמבר 2000.

ברונפמן ביקש להדגיש, כי לתמיכה שניתנה אין קשר לפעילות פוליטית, וכי הכספים לא מיועדים למטרות פוליטיות. הוא ציין, כי המכון הוא א-פוליטי, וכי עד עתה לא הוצא אפילו שקל אחד מסכום זה - וזאת בשל עיכובים אצלם בהקמת אורגני המכון. שאלתי עוד, האם נוכח זאת אין לראות בכספים שהועברו כסיוע, כתרומה לכל דבר ועניין, דבר העומד לכאורה בסתירה לחוק מימון מפלגות. ברונפמן נבעת משאלה זו: אין מדובר בתרומה, חזר והדגיש ואף קבל על עצם השאלה. המדובר, אמר, במתן סיוע לפרויקט חברתי א-פוליטי, שעם מטרותיו יכול כל אחד להזדהות. "המטרות של המכון הן טהורות", אמר. ברונפמן אמר עוד, כי לצורך קבלת הסיוע הוא עמד בקשר עם נציגי האיחוד בבריסל, בתיווך השגרירות. פרט נוסף חשוב שביקש ברונפמן להדגיש: "אני אחראי למה שאני כתבתי. לא למה שכתבו באיחוד. אני לא היית חלק מהקואליציה של ברק. החל מ-1999 הייתי באופוזיציה לברק ולשרון. עזבתי את ישראל בעליה ביוני 1999. יצאתי משם. אני וחבר הכנסת אלכסנדר צינקר, והקמנו את סיעת "הבחירה הדמוקרטית". אנחנו אופוזיציה. אנחנו לא חלק מהקואליציה הנוכחית, וגם לא הקודמת". ברונפמן אמר, כי ביוני 1999 (ערב כינון ממשלתו של ברק) הוא פרש מישראל בעליה, "לאחר שהייתי חלוק בגישה של שרנסקי בהסכמים הקואליציוניים, וגם ברצונו להנהיג הסדרים מסוימים בסיעה. ולכן פרשתי.

בתגובתו לשאלות שהוצגו בפנו בכתב, השיב ברונפמן במכתב, כי: כספי התמיכה ניתנו לעמותה לצורך קידום תוכניות קהילתיות ותוכניות לעידוד מנהיגות צעירה בקרב העולים, וזאת במסגרת מטרותיה של העמותה, שעיקרן פעילות בקרב עולים חדשים בארבעה תחומים: דמוקרטיה, מנהיגות, שלום ותקשורת.
"העמותה מעולם לא נימקה בקשת תמיכה כלשהי מהאיחוד האירופי, או מכל גורם אחר, בצורך פוליטי, כאמור במכתבך. למעשה, בתקופת מערכת הבחירות בשנת 1999, העמותה כלל לא היתה פעילה ולא הוציאה כספים כלשהם. יתירה מכך, העמותה גם מעולם לא עסקה בפעילות כלשהי שענייניה תמיכה במועמד פוליטי זה או אחר, ולא הוציאה כספים בקשר לפעילות כאמור".

ארבע אמהות

גם לארגון ארבע אמהות - שפעל ליציאת צה"ל מלבנון למרות המחלוקת הקשה בציבור - אושרה תמיכה. בישיבה מיום 29.9.99 הוקצבו 250 אלף יורו לארגון ארבע אמהות. גם כאן חזר על עצמו אותו סיפור: נטיית האיחוד לטפח קבוצות בישראל, המבקשות להשיג יעדים פוליטיים השנויים במחלוקת. איש הקשר בעמותה זו היתה רונית נחמיאס, הידועה בפעלתנותה הרבה לפינוי צה"ל מלבנון.

בפרוטוקול הישיבה הסביר דה אוג'דה את החשיבות והייחודיות של הפרויקט. מטרתו, אמר, היא לאתחל לראשונה דיאלוג בין נשים ישראליות ולבנוניות, כדי לבנות בסיס לקשר רב יותר כאשר ישראל תיסוג מדרום לבנון. לפרויקט, אמר, "יש את תמיכתו של יוסי ביילין, שר המשפטים הישראלי ודמות מרכזית בתהליך השלום". הפעילות תכלול מסע לחינוך ציבורי וסמינרי לימוד בנהיגות נשים. נאמר עוד, כי האיחוד האירופי יהיה התורם היחיד כרגע, אבל כשהפרויקט ייצא לדרך, תורמים נוספים צפויים לתמוך בו.

רונית נחמיאס אישרה את הדברים. היא ציינה, כי אכן עמותת ארבע אמהות ביקשה סיוע. הסיוע אומנם אושר, אך בסופו של דבר לא ניתן נוכח פינוי לבנון והתפרקות ארגון ארבע אמהות.

כסף עכשיו, שלום אחר-כך.

ארגון שלום עכשיו נחשב קליינט ותיק של האיחוד האירופי. הארגון מפעיל בו-זמנית כמה פרויקטים, וגם בגין הפרויקט שלהלן ביקש סיוע מהאיחוד האירופי.

ואכן, ועדת התמיכות של האיחוד אישרה ביום 29.9.99 לעמותה זו תמיכה בסך 400 אלף יורו. בפרוטוקול נאמר, כי סיוע זה נועד לממן פרויקט לצדק סוציאלי, שעיקרו חינוך ציבורי לשלום. הפעילות תתמקד, נאמר בפרוטוקול, בקבוצה חברתית שבאופן מסורתי מחזיקה בדעות אנטי שלום ואשר הצביעו ליכוד. יהיה זה חשוב להציג בפניהם את ההטבות של השלום.

אכן, מהנוסח שלעיל ניתן ללמוד בנקל: האיחוד מבקש לייצור סחף מימין לשמאל.

ז'נט אביעד, האחראית על פרויקט זה במסגרת שלום עכשיו, אמרה לי בתגובה כבר לפני מסר שבועות, כי אכן - הפרויקט אושר על-ידי האיחוד האירופי. אך כסף עדיין לא ניתן. היא ציינה, כי מדובר בפרויקט שנועד לסייע לישראלים ולפלשתינים, וכי שלום עכשיו מצפים לקבל בקרוב את הכסף. אביעד לא ראתה בכך כל פסול.

טירפוד בניה בירושלים

האיחוד האירופי פועל כבר שנים רבות, ובנחישות, לטירפוד בניה יהודית בירושלים. מדיניות החוץ של אירופה הינה גלויה בנושא זה. אך הנה מתברר, כי האיחוד פועל גם מאחורי הקלעים, מעודד ומממן ישראלים-יהודים - כדי שיפעלו לסיכול בניה בירושלים, במקומות בהם קיימת התנגדות פלשתינית עזה.

במסגרת זו אישרה ועדת התמיכות של האיחוד
ביום 29.9.99 תמיכות בסכום של 0.5 מיליון יורו, לפחות: 250 אלף יורו ל"ועדה נגד הריסת בתים"; ועוד 250 אלף יורו לעמותת "עיר שלם" - שעם ראשיה נימנית כיום ז'נט אביעד (הפעילה גם בשלום עכשיו).

בדיון שהתקיים בנושא זה בפני ועדת התמיכות נאמר, כי יש לפעול להגברת מודעות חברתית ופעילות קונקרטית כנגד המנהג של הפקעת אדמה והשמדת בתים על-ידי צבא הישראלי בגדה המערבית.

באשר לפעילותה של עיר שלם נאמרו דברים נחרצים עוד יותר: מנהל המרכז, נאמר בפרוטוקול, עו"ד דני זיידמן (היה האיש שהפעיל את עמותת עיר שלם), בעזרת כמה מומחים, הוא מהפעילים המשפטיים המוערכים והמצליחים ביותר בנושא ירושלים. במאי 1999 הוא השיג צו ביניים מבית המשפט העליון, שקבע שהחלטת ממשלת נתניהו לפנות את האוריינט האוס במזרח ירושלים היא בטלה מעיקרה, ובכך חסך משבר מסוכן שיכול היה להסתיים במאבק פיזי בין הישראלים לפלשתינים.

ובהמשך מוצע לייעד חלק מהכספים ל"שרות משפטי": רישום והגשת בקשות, הכנות כתבים ופרשנות להצעות ופתרונות מעשיים לחלק מהבעיות שמגיעות לבתי המשפט - כולל הר חומה, ראס אל-עמוד, סילואן, פיתוח יהודי של אתרים ברובע המוסלמי של העיר העתירה, האוריינט האוס".

ההחלטות הנ"ל מדברות בעדן. נראה מהן בבירור: האיחוד האירופי מתערב בענייניה הפנימיים של ישראל. השאלה היא מי מפקח על זרימת הכספים בארץ לגורמים השונים, ומדוע פותחת מדינה דמוקרטית את שעריה לבחישות בצד מדינות אחרות, גם אם הן נחשבות ידידותיות.

http://www.news1.co.il/archive/002-D-322-00.html?tag=6-24-32

בשנת 1983 ביקר בישראל פרופ' יהודי בשם הרמן שווארץ.היהודי הזה חי בארה"ב,וכשהגיע לישראל התעניין האם קיימים בישראל אירגונים לא ממשלתיים הפועלים ליצירת שינויים פוליטיים ואחרים מבפנים.
כאשר נודע לו שאין תופעה רחבת היקף כזו,החליט ליצור תופעה כזו.פנייתו לאהרון ברק נענתה בהתלהבות אין גבול,ומיד נוצר הקשר עם הקרן לישראל החדשה שהתנדבה בשמחה לתרום את עלות השתלמות עורכי דין ישראלים בארה"ב,אצלו באוניברסיטה במחלקה המשפטית.
התוכנית היתה שעורכי דין משתלמים אלה יהוו בישראל את התשתית עליה יוקם מערך אירגונים לא ממשלתיים שיילחם בממשלה בתחומים שונים.
בראיון שנערך עם הרמן שוואץ הוא מודה בפה מלא שתופעה כזו לא יכולה להתקיים בארה"ב.

שימו לב:הרמן שווארץ מגדיר את מטרת הקמת האירגונים:"מטרות ציבוריות", ונמנע מלהגדירה-"מטרות פוליטיות".זו הגדרה מטעה.

מה זו מטרה ציבורית?ומי רשאי להגדיר מטרה כמטרה ציבורית?כיצד ניתן לבדוק זאת?

להלן הראיון:

"יש כל כך הרבה סבל אנושי בעולם.
עורכי–דין בעולם כולו חייבים לקחת חלק בניסיון
להתמודד עם הבעיות הללו"

ריאיון של ד"ר נטע זיו עם פרופ' הרמן שוורץ,
מייסד התכנית להכשרת מנהיגות משפטית בתחום זכויות האדם
והאזרח של הקרן החדשה לישראל*
תרגום: זהר כוכבי

את הרמן שוורץ פגשתי לראשונה בשנת 1985 ,
כשהגעתי לארצות-הברית כמלגאית השנייה של “תכנית
המשפטנים" של הקרן החדשה לישראל.

עבדתי עד אז
כעורכת-דין, צעירה ומתחילה, באגודה לזכויות האזרח.

בארץ לא היו אז כמעט עורכי-דין “כאלו", שעבדו
במשרה מלאה עבור ארגונים. הרגשתי די בודדה. הייתי
צריכה להסביר לסובבים אותי איזו קריירה בחרתי
לעצמי, להצטדק ולענות על שאלות כמו “למה בחרת
עבודה כל כך לא יוקרתית, הרי סיימת בהצטיינות את
לימודי המשפטים" ודומותיה.

לא היה לי עם מי להתייעץ
או את מי לשתף, והייתי צריכה להסביר לעצמי ולעולם
מה זה " public interest lawyer “. למען האמת, בעצמי
לא ממש הבנתי את הבחירה שעשיתי.

הרמן, והתכנית,
פתחו בפניי עולם חדש. השנה שהעברתי בוושינגטון —
הלימודים, ובמיוחד ההתמחות בארגוני זכויות — שינו
את חיי.

הרגשתי שאני חלק מקהילה מקצועית-משפטית
חזקה, גאה ובעלת מחויבות ברורה. נשביתי. לא היה לי ספק שמצאתי את מקומי, ובאמת אני שםעד היום. עם הרבה יותר ניסיון, ועם 25 שנים נוספות בגיל, אבל עדיין שבויה: מתרגשת, מתרגזת,מלמדת, מתדיינת, כותבת; גאה להיות חלק מהקבוצה המקצועית שהחלה להירקם בישראל לפני
25 שנה וממשיכה עד היום לשנות את פני החברה.

תודתי להרמן שוורץ, לקרן החדשה לישראל ול- American University שנתנו לי ולרבים ;אחרים את ההזדמנות הנפלאה להשתתף ב"תכנית המשפטנים".
נטע זיו
***

* הריאיון עם פרופ' שוורץ נערך טלפונית, בעת ששהה בוושינגטון, ב 26.11.2008- .

מעשי משפט ן כרך ב ן 2009
פרופ' הרמן שוורץ - ריאיון

הרמן שוורץ ) Schwartz ( הוא פרופסור למשפטים ב- American University בוושינגטון. הוא בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת הרוורד, בה גם הגיש בשנת 1956 את עבודת הדוקטור שלו. פרסם מאמרים וספרים רבים; האחרון שבהם — Right-Wing Justice: The Conservative
Campaign to Take over the Courts — יצא לאור בשנת 2004 .

***
התכנית להכשרת מנהיגות משפטית בתחום זכויות האדם והאזרח

הרמן, האם תוכל לסקור את ההיסטוריה של “התכנית להכשרת מנהיגות משפטית בתחום זכויות האדם", ובמיוחד כיצד נולד הרעיון? האם כבר היו בנמצא מודלים דומים לתכנית מסוג זה?

הרעיון לייסד את התכנית עלה בדעתי כשביקרתי בישראל לראשונה ב 1983- , בסיור לימודי של “בני ברית". רציתי להחליף דעות עם אנשים שעשו עבודה דומה לזו שעשיתי בארצות-הברית,אנשים הלוקחים חלק בהגנה על זכויות האזרח וחירויותיו. לתדהמתי גיליתי שרק אחדים עסקו בכך: רות גביזון וקנת מן, וגם האגודה לזכויות האזרח שעורך-הדין שלה עבד במשרה חלקית בלבד — וזה הכול, פחות או יותר.

כך עלה בדעתי ליזום פרויקט שייצור תשתית לעריכת-דין לקידום מטרות ציבוריות בנושא חירויות האזרח בישראל. חשבתי שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת תהיה להביא לארצות-הברית מדי שנה שניים או שלושה עורכי-דין כדי שילמדו את היסודות של עריכת-דין למטרה ציבורית,ולאחר מכן יחזרו לישראל לשנה נוספת שבה יעבדו בארגון זכויות אדם ישראלי ויישמו את הידע
שרכשו בארצות-הברית. המחשבה הייתה לכלול בתכנית גם לימודים אקדמיים, אבל בעיקר שהתכנית תתמקד בפרקטיקה של עריכת-דין באמצעות התמחות בכמה מהארגונים הציבוריים באזור וושינגטון הבירה.

מה היו הצעדים הראשונים בהקמת התכנית? האם היה קל לשכנע את השותפים הנוספים —הקרן החדשה לישראל ובית הספר למשפטים באוניברסיטה האמריקנית בוושינגטון הבירה?מה הייתה תגובתם הראשונית לרעיון?

אחרי הביקור בישראל חזרתי לארצות-הברית ושוחחתי על הרעיון עם הדיקן של בית הספרלמשפטים דאז, תומאס בורגנטל ,כיום חבר בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג.(עוד יהודי.ליה) תומאס קידם את הרעיון בברכה והסכים להעניק בכל שנה מלגת לימודים אחת בגובה שכר הלימוד. גם כמה שופטים ועורכי-דין ישראלים שעמם שוחחתי על הרעיון — כמו חיים כהן, יצחק זמיר וגדעון
האוזנר — הביעו את תמיכתם.

מאיפה הגיע המימון? איך נוצרה ההתקשרות עם הקרן החדשה לישראל?

גיוס הכספים עבור התכנית היה משימה קשה. הקשר עם הקרן החדשה לישראל החל כשנפגשתי עם מנכ"ל הקרן דאז, ג'ונתן ג'קובי, והוא קישר אותי עם פיליפ וורבורג, אז סטודנט בהרוורד.וורבורג הסכים לתרום לתכנית עשרים אלף דולר. המימון הראשוני הזה, עם הפטור משכר לימוד לאחד העמיתים, העלה אותנו על דרך המלך, וכך יכולנו לשלוח לוושינגטון את העמית הראשון,
יהושע שופמן, המכהן כיום כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה. באותה תקופה שימש יהושע כיועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח.

למעשה שיתוף הפעולה בין הקרן החדשה לישראל לבין בית הספר למשפטים באוניברסיטה האמריקנית בוושינגטון החל כבר בראשית הדרך. הסכמנו על כך שהישראלים יהיו אחראים לבחירת העמיתים ולניהול החלק הישראלי של התכנית, ושהשנה בוושינגטון תהיה תחת אחריותם של השותפים האמריקנים. עם זאת, היה תנאי אחד שהצבתי מראש: שבכל שנה תהיה בתכנית לפחות עמיתה אחת. תנאי זה בוטל לפני שנים אחדות כשהיה ברור שאין מחסור בעורכות-דין.

כן, אני יודעת. אני הייתי האשה הראשונה שזכתה ליהנות מהתנאי הנפלא הזה.
למען האמת, חשבתי שהתכנית לא תחזיק מעמד יותר מחמש שנים, עשר שנים לכל היותר.מהם, לדעתך, הישגיה העיקריים של התכנית?

באופן כללי התכנית יצרה קבוצה גדולה של עורכי-דין מקצועיים המתמחים בעריכת-דין לשינוי חברתי בישראל, דבר שלא היה קודם לכן, וגם הניחה תשתית לפרקטיקה חדשה במקצוע ולהזדמנויות עבודה חדשות. עריכת-הדין למטרה ציבורית שינתה את השיח המקצועי בישראל על ידי כך שהפיחה בו מחויבות אידאולוגית. כמו כן הוקמו בישראל ארגונים חדשים לקידום מטרות
ציבוריות — רבים מהם על ידי בוגרי התכנית.

יש כמה ארגונים שאני גאה בהם במיוחד. בראש ובראשונה — “עדאלה", הארגון המשפטי הראשון בישראל לזכויות המיעוט הערבי. רבים מהבוגרים הערביים שלנו עשו את שנתם השנייה ב"עדאלה", ולא מעט מהם נשארו בארגון במשך שנים אחדות ואף יותר. בין אלה ניתן למנות לא רק את חסן ג'בארין, מייסד הארגון, אלא גם את יוסף ג'בארין, מוראד אל-סאנע, סאוסן זהר,
ג'מיל דקואר, גדיר ניקולא ואחרים.

השופט העליון אהרן ברק אמר לי בזמנו כי לדעתו “עדאלה" שיפר באופן משמעותי את איכות הייצוג המשפטי של המיעוט הערבי בישראל. אני חושב שזה לא יהיה מוגזם לומר שהתכנית יצרה קבוצה משמעותית ומיומנת של עורכי-דין ישראלים-פלסטינים לזכויות אדם. עורכי-הדין של “עדאלה" עושים עבודה יוצאת-דופן באיכותה, ולדעתי ארגון זה מהווה את אחד מהישגיה הבולטים ביותר של התכנית.

אני גם שמח מאוד על כך שהתכנית נתנה דחיפה לייסודן של רשתות נשים לקידום מטרות ציבוריות ולעריכת-דין בעלת סדר יום פמיניסטי. כפי שציינתי, התנינו את התכנית בכך שבכל שנה תהיה לפחות אשה אחת בקרב העמיתים, והתוצאות לפנינו. את, נטע, מובילה את עריכת- הדין הפמיניסטית בישראל; תמר מורג היא כיום מעורכות-הדין המובילות בישראל לזכויות
ילדים, וכך גם טלי גל; סוהאד חמוד מובילה במאבק לזכויות האשה הערבית, וכך גם סאוסן זהר;דנה מירטנבאום, מומחית בסחר עולמי בבני אדם ובמיוחד בסחר בנשים, יצרה תכנית הכשרה
חדשנית למנהיגוּת לנשים ערביות ויהודיות; קארין אלהרר היא אחת ממובילות המאבקים של התנועה למען זכויות של אנשים עם מוגבלויות, ומנהלת קליניקה משפטית באוניברסיטת בר-אילן התומכת בנשים בעלות מוגבלויות נפשיות. הרשימה עוד ארוכה.

תוצאה חשובה נוספת של התכנית היא ייסודה של הסנגוריה הציבורית בישראל. אחד מבוגריהמ הראשונים של התכנית, משה הכהן — כיום הסנגור הציבורי המחוזי בירושלים — היה כוח מניע בהקמתו של גוף זה בישראל, יחד עם פרופ' קנת מן ושופטת השלום דנה מרשק-מרום, שגם היא בוגרת התכנית. פעילויות אחרות הראויות לציון הן הפעילות המשפטית בנושא של הומואים ולסביות, שחוד החנית שלה הוא דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח; ההגנה על זכויות הקשישים שמוביל ישראל דורון, וכמובן המחלקה המשפטית של האגודה לזכויות האזרח, שהתרחבותה נשענת במידה רבה על עמיתים החוזרים מוושינגטון כדי לעבוד בה, לרבות אדם פיש, גילה שטופלר, אילן סבן, מוחמד דחלה ורבים אחרים.

האם היה פרק זמן קשה במיוחד בתכנית?

לא ממש. עד כמה שהדבר נוגע לי, כלל לא היו זמנים קשים בתכנית. כמובן, הקרן החדשה לישראל הייתה צריכה לגייס את הכסף לתכנית, ולעיתים זה לא היה פשוט, אך ברבות השנים החלו לתמוך בתכנית קרנות נוספות. מאמצע שנות השמונים, בית הספר למשפטים החל לממן שכר לימוד גם לעמית שני, כך שהשתתפותו של בית הספר מוערכת כיום בכמעט חמישים אלף דולר לשנה. מלבד זאת, לפני שנים אחדות הסכים המכון לחברה פתוחה Open Society Institute
לממן עמית ישראלי-פלסטינאי.

איך אתה רואה את עתידה של התכנית, בהינתן הצלחותיה המרשימות ביצירת התחום של עריכת-דין ציבורית-חברתית כפרקטיקה מובילה ובת-קיימא בישראל של היום?

זה נכון שבימינו הפרקטיקה של קידום מטרות ציבוריות בישראל היא מבוססת למדי, ושהערך המוסף של בוגרי התכנית כבר אינו גדול כפי שהיה בשנותיה הראשונות. עם זאת, הקרן החדשה לישראל ובית הספר למשפטים באוניברסיטה האמריקנית אינם מעוניינים לבטל את התכנית מאחר שהיא עדיין טומנת בחובה את פוטנציאל התרומה לפרקטיקה המשפטית למען מטרות ציבוריות בישראל. ייתכן שעלינו לנווט את התכנית לאופקים חדשים. עד כה, למשל, זכויות כלכליות- חברתיות ועיסוק משפטי בעוני לא היו בעדיפות גבוהה ברשימת תחומי העניין של העמיתים,ואני מקווה שהמצב הזה ישתנה משום שיש בכך צורך. בשנה האחרונה היה איציק דסה, שייסד את ארגון “טבקה", עורך-הדין האתיופי הראשון שהצטרף לתכנית. עם זאת, עדיין אין לנו ייצוג משביע רצון של קהילות מהגרים אחרות.

האם, להשקפתך, היו לתכנית תוצאות שלא צפיתם מראש?

בהחלט. לא דמיינתי שבוגרים רבים כל כך יפנו להרחבת תחום הפעילות המשפטית לקידום מטרות ציבוריות ושינוי חברתי, פעילות שבחלקה התבצעה באמצעות הקמת ארגונים חדשים על ידי הבוגרים. חשבתי שהמירב שניתן לצפות לו הוא שהם ימשיכו לעסוק במקצועם לצד פעילויות פרו-בונו שיעניקו במסגרת הפרקטיקה הפרטית. זה אכן קרה במידת מה, אך רבים ייסדו ארגונים
ופרויקטים חדשים וחדשניים. מספר לא קטן מקרב בוגרי התכנית נהפכו למרצים, וכמו במקרה שלך הם מלמדים וממשיכים בעבודתם בנושאים הנוגעים לקידום מטרות ציבוריות. המסקנה שלי ברורה: אם מספקים לאנשים מבריקים ואנרגטיים את ההזדמנות הנכונה לפרוש את כנפיהם, הם יעשו זאת. והם אכן עשו זאת — זה קרה.

האם אתה חש אכזבות כלשהן?

ובכן, קיוויתי שעורכי-דין ערבים ויהודים יקימו בבוא הזמן ארגון משותף לזכויות אדם, שיקרב בין שתי הקהילות המשפטיות. זה עוד לא קרה ואני עדיין מקווה. קיוויתי גם שבוגרי התכנית יכוננו רשת מקצועית חזקה, מעין ארגון של בוגרי התכנית. גם זה עדיין לא קרה. יתכן שבשלב הנוכחי
עמיתי התכנית הם רק חלק מהיריעה של הפרקטיקה המשפטית לקידום מטרות ציבוריות בישראל, ושהם מזהים את עצמם כחלק מקהילה מקצועית רחבה יותר ולאו דווקא כקבוצת בוגרי התכנית.

משפט ושינוי חברתי

הכרך הזה של “מעשי משפט" כולל סקירה ביקורתית של רות גביזון על המהדורה החדשה של התקווה החלולה The Hollow Hope , ספרו החשוב של ג'רלד רוזנברג, שבו הוא מעלה ספקות לגבי מידת השפעתם של בתי המשפט ככלי מרכזי להשגת שינוי חברתי. היכן היית ממקם את עצמך בדיון הזה, ומהי הרגשתך לגבי שיח “ביקורת הזכויות" באופן כללי?

אלה הם נושאים מורכבים מכדי שאוכל לספק להם תשובה הולמת במסגרת שיחה זו, אבל אעיר כמה הערות בנדון. דומני שרוזנברג מפרש את תפקידו של בית המשפט שלא כהלכה. איש מעולם לא חשב שבתי משפט והתדיינות משפטית הם הדרכים היחידות — ואפילו לא העיקריות — להשגת שינוי חברתי משמעותי. ניתן להשתמש בהתדיינות כדי להסיר מכשולים מסוימים, לכפות אי-אלו שינויים, להעלות נושאים לדיון ציבורי, להשיג חשיפה ולגרום לאנשים להתגייס למען מטרה. כל מי שעסק בליטיגציה למען שינוי חברתי — ואני עצמי עסקתי במשך שנים רבות בליטיגציה בנושאים של רפורמה בבתי הסוהר וביטול ההפרדה הבין-גזעית בבתי ספר — יודע עד כמה קשה לפלס אפילו התקדמות קטנה שבקטנות. אתה עשוי להשיג ניצחון משפטי נקודתי אבל העניין העיקרי הוא הסעד, וזה נתקל לעתים קרובות בהפרעה שיטתית ועיקשת ובעיכובים.
מלבד זאת, רוב השופטים לא אוהבים את התיקים הללו. הם לא מעוניינים לנהל בתי ספר ובתי סוהר, הם לא רוצים שהפקיד שמינה בית המשפט יחזור אליהם וידווח שההחלטה שהם פסקו אינה מיושמת, והם לא מעוניינים להסתכן בהתקפה מצד חברי קהילתם. כאשר זכינו בתיקים כאלה, לעתים קרובות זה קרה באמצעות גישות עקיפות כמו מידע שמצאנו באמצעות בקשות לגילוי מסמכים, ואז השתמשנו בעיתונות כדי להפיץ את הסיפור שלא סופר. זוהי דרך אחת שבה פועלת
הליטיגציה. רבים מניצחונותינו כן יצרו שינויים גדולים, כגון בתחומים של זכות ההצבעה, זכויות האסירים ואפליה בתעסוקה, אף על פי שחלק מהניצחונות נמוגו מאז כתוצאה מהמגמה השמרנית שפשתה בבתי המשפט בארצות-הברית בשנים האחרונות. זה עשוי להשתנות בתקופתו של ברק אובמה. אי-אפשר אפוא למדוד את ערכה של הליטיגציה רק ביחס להצלחה המיידית והישירה, משום שאחרי ההחלטה של בית המשפט תמיד מופיעה התנגדות. אנחנו לא באמת מאמינים שביכולתנו לשנות את החברה רק באמצעות בתי המשפט, אבל אפשר לבצע שינויים משמעותיים באמצעות ליטיגציה. ההחלטה ההיסטורית בפרשת בראון Brown מ 1954- , למשל, לגבי ביטול ההפרדה הבין-גזעית בבתי הספר, יצרה תהודה הרבה מעבר לנושא הפרדה הבין-גזעית בבתי הספר, למרות שבפועל — בשל גורמים משפטיים, כלכליים, חברתיים ואחרים — היא לא נחלה הצלחה גדולה.
אף על פי כן, תוך כמה שנים מיום קבלת ההחלטה בוטלה ההפרדה הבין-גזעית בפארקים ובבריכות השחייה הציבוריות, ואנשים כבר לא היו צריכים לשבת במושב האחורי של האוטובוס. במילים אחרות, פרשת בראון — בדיוק כמו ליטיגציות אחרות מסוג זה — אִפשרה את השינויים הללו. זה סיפק לאנשים אמונה, מרץ ואומץ להמשיך במאבקיהם. זה יצר גם כמה
שינויים קונקרטיים והעניק את התנופה הדרושה לחקיקה שיוצרת מפנה. זו הסיבה שתפקידה של הליטיגציה נותר חיוני אף על פי שלא תמיד ניתן לראות את השפעתה בפועל.

עריכת-דין ציבורית-חברתית היום

כיצד אתה מעריך את מצבה של עריכת-הדין לקידום מטרה ציבורית בארצות-הברית
כיום, עם סיום כהונתו של ממשל בוש? מהם הקשיים והדילמות העיקריים שעמם נדרשים להתמודד עורכי-הדין העוסקים בשינוי חברתי בארצות-הברית בימים אלה?

המצב מורכב למדי. מצד אחד יש מספר עצום של עורכי-דין המחויבים לזכויות אדם, הפועלים כנגד התקנות הנוקשות שהטיל הממשל אחרי ה 11- בספטמבר. ראינו עורכי-דין מגיעים לגואנטנמו, לעתים תכופות על חשבונם הם, כדי לייצג לקוחות. הם עושים זאת חרף קשיים רבים: הם צריכים לשלם כדי להגיע לשם, עליהם לקבל סיווג ביטחוני, פעמים רבות הם מעוכבים על ידי הממשל
שמנסה להכשילם, רבים מהם נתקלו בחוסר-אמון מצד לקוחותיהם המוסלמים וחלקם אפילו פוטרו על ידי לקוחותיהם. נראה שיש מודעות בקרב עורכי-הדין האמריקנים כיום, שיש להם מחויבות להילחם למען המטרה — לממשל האמריקני אסור להתייחס לאנשים בצורה מזעזעת. מצד שני, עורכי-דין עדיין מתמודדים עם קשיים רבים בפרקטיקה המשפטית המנסה לקדם מטרות ציבוריות. לדוגמה, ישנן מגבלות מחמירות על עורכי-דין הפועלים עבור תאגיד הסיוע
המשפטי Legal Services Corporation — המקבילה של הסיוע המשפטי המדינתי —אפילו אם הם אינם עושים שימוש בכספיו לפעילויות המוגבלות. מלבד זאת, סטודנטים רבים אינם יכולים להרשות לעצמם לעבוד כעורכי-דין למען מטרות ציבוריות משום שהם מסיימים את לימודיהם עם חובות עצומים. אני מקווה שחלק מהמגבלות הללו ישתנה עם חילופי הממשל.

על כל פנים, בארצות רבות מחוץ לארצות-הברית המצב ממשיך להיות קשה מאוד. יש כל כך הרבה סבל אנושי בעולם — רצח עם, רעב ואדישות לסבלם של אנשים. עורכי-דין בעולם כולו חייבים לקחת חלק בניסיון להתמודד עם הבעיות הללו.

מהי עמדתך לגבי עורכי-דין העוסקים בשינוי חברתי ובקידום מטרות ציבוריות הפונים לבתי דין בינלאומיים לזכויות אדם כזירות להגנה משפטית? מהם האתגרים הכרוכים בגלובליזציה וב"ייצוא" אסטרטגיות של עורכי-דין לקידום מטרות ציבוריות אל מחוץ לארצות-הברית?

ראינו ניסיונות להחדיר שימוש באסטרטגיות אמריקניות ובידע מקצועי בתחום זה לארצות אחרות.עורכי-דין אמריקנים מנסים לייצר תהליך הפוך, אך עד כה ללא הצלחה רבה. השימוש בבתי דין בינלאומיים הוא דוגמה טובה. הגיעה השעה להכניס למשפט האמריקני את אמות-המידה הבינלאומיות של זכויות אדם, כמו גם שימוש בטריבונלים ובבתי משפט בינלאומיים לזכויות אדם. למרבה הצער, ארצות-הברית מאמינה שהיא אמת-המידה הפרדיגמטית בשמירה על זכויות
אדם, ומפגינה יחס מסויג ועוין כלפי רעיון אימוצן של אסטרטגיות שבהן משתמשים בארצות אחרות. אחדים אפילו ניסו לאסור על שופטים לבחון מה נעשה במדינות אחרות, אף על פי שבנושאים מסוימים חלק מזכויות האדם נהנות מהגנה רבה יותר מחוץ לארצות-הברית. כמו בהקשרים אחרים, יותר קל לנו לייצא את ערכינו מאשר לייבא לתוכנו ערכים של אחרים. אני מקווה שזה ישתנה אבל אני לא מאוד אופטימי.

החל ממחר, אוניברסיטאות ביותר מ-40 ערים יקיימו הרצאות ומופעים כדי "לחזק את התמיכה במסע ההחרמות, השלילה והסנקציות נגד ישראל".

אוניברסיטאות ביותר מ-40 ערים ברחבי העולם יציינו החל ממחר (שני) את "שבוע האפרטהייד הישראלי הבינלאומי" (Israli Apartheid Week - IAW) בהרצאות, סרטים, אירועי מולטימדיה, מופעים תרבותיים והפגנות.

מאז השקתו ב-2005 הפך "שבוע האפרטהייד הישראלי", לדברי מארגניו, לאחד האירועים הכלל-עולמיים החשובים ביותר בלוח הסולידריות עם הפלסטינים. לדבריהם, מטרתו "לתרום למקהלת ההתנגדות הבינלאומית לאפרטהייד הישראלי, ולחזק את התמיכה במסע ההחרמות, השלילה והסנקציות נגדה".

אחדים מהאירועים הרשומים לשנת 2010 מבוצעים על ידי אזרחים ישראלים - החל משיר חבר, חוקר כלכלי מהמרכז למידע אלטרנטיבי בירושלים, שאמור לתת סדרת הרצאות באוניברסיטת אמסטרדם בנושא "האם ניתן לחשוב את מדיניותה הכלכלית של ישראל לצורה של אפרטהייד?" וכלה בפעיל ובמאי הסרטים שי פולק, המציג באוניברסיטאות בבוסטון את סרטו התיעודי "בלעין חיתי" על אלימות צה"ל. ג'ף הלפר, פרופסור לאנתרופולוגיה ואחד ממייסדי הוועד הישראלי נגד הריסת בתים אמור לנאום באוניברסיטת גלזגו על "האפרטהייד הישראלי: סיבה להחרמות, שלילה וסנקציות".

"השוואת ישראל למשטר האפרטהייד - מפלצתית"

דוד כץ, חבר "ועד הצירים היהודים בבריטניה" ויו"ר אגודת הרופאים היהודים, שגדל בדרום אפריקה ונלחם זה זמן רב נגד תנועת "ישראל היא מדינת אפרטהייד", אומר כי השתתפותם של ישראלים כה רבים באירועי השבוע היא "מפלצתית". "הם רשאים לעשות כרצונם, אבל זה מפלצתי. אני חושב שהם לא מבינים איזו השוואה הם עושים. המעשים שלהם הם עלבון לאלה שסבלו תחת שלטון האפרטהייד", אומר כץ. "זה דומה להגדרת דברים שאינם שייכים לשואה כ'שואה' או לכנות 'רצח עם' מה שאיננו רצח עם".

כחלק מהפעולות נגד "שבוע האפרטהייד הישראלי", אחד הארגונים היהודיים הביא
לבריטניה את בנימין פוגרונד, לשעבר סגן עורך ה"ראנד דיילי מייל" ביוהנסבורג,
המתגורר היום בירושלים, כדי שיסייר באוניברסיטאות בריטיות וידבר על הנושא.
"היזהרו, אל תאמרו את המילה 'אפרטהייד'. זו עצלנות ובערות. ישראל איננה מדינת אפרטהייד", שאג פוגרונד באוניברסיטאות בלידס, בירמינגהם, מנצ'סטר, לונדון ואוקספורד. "אלה השואפים להשמיד את ישראל מתאמצים להשוות אותנו לדרום אפריקה, להפוך אותנו למדינה מצורעת שמוטלות עליה סנקציות בינלאומיות. ישראלים, שבאים לקחת חלק בשבוע הזה, ודאי יודעים שישראל איננה מדינה כזו".

בית הנבחרים של אונטריו, קנדה, גינה את "שבוע האפרטהייד הישראלי" והצביע בעד
החלטה המגנה את האירועים בקמפוסים. "אם אתם מתייגים את ישראל כמדינת אפרטהייד, אתם תוקפים גם את הערכים הקנדיים", אמר חבר בית הנבחרים פיטר שורמן ל"שלום לייף", אתר אינטרנט יהודי בטורונטו. "השימוש במשפט 'שבוע האפרטהייד הישראלי' מתקרב ככל האפשר לדברי שטנה בלי להישלח לכלא, ואני לא בטוח שהוא לא חוצה את הקו הזה".

כמו כן, יערך החל ממחר בברצלונה "טריבונל (בית הדין) ראסל על פלסטין", אירוע שבו ישתתפו אקדמאים ואנשי משפט בכירים שמתחו בעבר ביקורת על ישראל ואשר יחקרו "הפרות של החוק הבינלאומי המבוצעות נגד העם הפלסטיני". ארגון וואץ', שמשרדו הראשי בז'נווה, קרא למזכ"ל האו"ם באן קי-מון למנוע מפרנצ'סקה מארוטה, ראש צוות האו"ם שאסף את נתוני דו"ח גולדסטון, להשתתף ב"טריבונל ראסל". ב"טריבונל" ישתתף גם דזמונד טראוורס, שהיה חבר בוועדת גולדסטון, שישא דברים על הסגר על עזה.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1152868.html

תגוביות:

-בתערוכה בלונדון מארגנים מרצים מאוניברסיטת ת"א כנסים שישראל היא מדינת אפרטהייד.ואחר כך מקבלים משכורת מההאוניברסיטה.טמטום ולא חופש דיבור.

-לכל אלה אין שום בעייה עם הדיקטטורות הערביות, עם הטרור הערבי...

-הערבים בישראל נהנים מרמת חיים, זכויות אדם, זכויות אזרח, וזכויות מיעוט, יותר מבכל מקום אחר בעולם (למעט 2-3 מדינות נפט קטנות בעניין רמת החיים... בנושא זכויות האדם האזרח והמיעוט - הערבים במדינות ערב נפגעים מבחינת זכויות אדם בהרבה, ולערבים במדינות אירופה כלל אין זכויות. אירופה ) שלא רק שמלכתחילה זה שולל כל טענה על אפרטהייד, אלא זה גם מגחיך אותה. מה שמגוחך זה שבאמת יש מדינות אפרטהייד מצפונה וממזרחה של ישראל. ירדן וסוריה, 2 מדינות בהן אליטות של מהגרים (בירדן לפחות, האשמים מהגרים שהיגרו מסעודיה) שולטות על רוב ממוצא אחר באופן דיקטטורי ועם דיכוי אכזרי. כאשר הרוב מנסה להרים את ראשו (בירדן - 20 אלף פלסטינים נטבחו בספטבר השחור.. יותר הרוגים מאשר מספר כל הפלסטינים שנהרגו על ידי ישראל מאז ומעולם בכל 80 שנות הסכסוך.. ובסוריה טבח חאמה ב30 אלף סונים) אבל מעניין שעליהם הם בחיים לא יאמרו מילה.. לא....... מה פתאום... תיעובם לישראל לא נובע מאנטישמיות... חס וחלילה.....

- לאסור עליהם לחזור לישראל ויפה שעה אחת קודם. זו לא סתימת פיות, השקרים שלהם והמציאות המעוותת מחייבים להעמיד אותם לדין.יש נבלות בעם ישראל.

- עדיף להעיף את הפלסטינים לירדן כבר עכשיו. העולם יצעק ויצעק ואח"כ יתרגל. כמו שהתרגלו לשאר תזוזות האוכלוסיה במלחמות שונות לאורך ההיסטוריה.

- הערבים לא קיבלו את החלטת האו"ם מ- 1947 ,התחילו במלחמה והפסידו אותה פעמיים. פעם ב 1948 ופעם שניה ב 1967. כל הגדה היא שטח הפקר שנותר ללא בעלים אחרי עזיבת האנגלים ומי שכבש אותה היא שלו לפי החוק הבינלאומי.

- עם קטן נלחם כבר 2000 שנה על "חפותו"....עד שהצלחנו להבהיר שישו לא נרצח על ידינו ,הגיעה חבורת הבנדיטים הפלסטינים עם עלילות דם משל עצמה ומזינה את האנטישמיות מחדש ... לא משנה מה התירוץ , לא משנה מה הסיבה : תמיד ירדפו את היהודים ( גם אם הם במאבק לגיטימי לגמרי על האדמה שלהם מול מאות מיליוני ערבים עוינים המקיפים אותם ) : זו המציאות ואין בלתה. וזה רק מוכיח שוב לכל השמאלנים ששכחו שאנחנו חייבים להיות חזקים , ולא רק צודקים , כדי לשרוד. מוזר ,אבל דווקא המאבק שלהם רק מוכיח שמדינת ישראל היא הכרח ושהחזרה לכאן היתה מוצדקת לגמרי.

- אין פה כיבוש ולא חצי כיבוש. זו מדינה שלנו - כולה. יש כאן כשני מיליון ערבים שהתנחלו לנו באזורים שהם נחלת אבות ורוצים לגזול מאיתנו את המעט שיש לנו על פני האדמה. מה לא ברור פה ? למה התיאור שלי פחות "נוגע ללב" או פחות מוסרי מזה של ההזוים שכל כך נוגע לליבם מצב הפלסטינים - גנבי האדמה ? הרי יש כבר מדינה בשם ירדן שרוב אוכלוסיתה פלסטינית : בשביל מה עוד אחת ? בקיצור...מי שמחפש דם יהודים תמיד ימצא אותו. ומי שחושב שפשרות יתנו לו ולעמו שקט פשוט טועה - הם רק מחמירות את המצב.

- לשלול לאלתר אזרחותם של כל אלה הפוגעים במדינה.

- ואני לא ידעתי שגם במדינת אפרטהייד אפשר שיהיה שופט עליון ערבי ועשרות רבות של שופטים ערבים בכל בתי המשפט בארץ, שלא לדבר על אלפי עורכי דין ערבים הטוענים יום יום בערכאות המשפט למיניהן, וכיוצא באלה- רופאים ערבים, חברי כנסת ערבים ( וביניהם אחמד טיבי עם הפה הגדול שלו שבמדינת אפרטהייד לא היה מעיז לפתוח אותו) ועוד, ועוד...

-ושנאה עצמית פתולוגית . לפני ה``כיבוש`` הערבים שירושלים היתה בשליטתם עשו הכל כדי לקעקע את זכר הזיקה היהודית למקום. החריבו קברים והשתמשו במצבות לרצף בתי שימוש ציבוריים. את בית הכנסת הקרוי ``החורבה`` הם הרימו עם חומר נפץ וביזו את כתבי הקודש שהיו שם. היום כשרוצים לשמר את האתרים היהודים זה נתפס כזלזול בקודשי האיסלאם ואי כיבוד דתם של המסכנים. האם אתם יודעים שגם הנוצרים לא נמלטו מנחת זרועם ורצונם להשליט טרור דתי? לא את זה אתם מעדיפים לא לדעת. אנריקה צימרמן הראה באחת הפעמים שהופיע בטלביזיה איך בעזה הנוצרים חיים תחת איום של החמאס. הם נאלצים להסתתר ולהימלט אל הגדה. ובגדה חייהם יחסית טובים יותר. גם שם מתנכלים להם ועוד עושים זאת בבית לחם. בירדן עד לפני 5 שנים חיו נוצרים, אבל גם אלה נרדפו ולמעשה נאלצו לעזוב. איך אני יודעת? קראתי מאמר מתורגם של עיתונאי ירדני שמצר על כך שאין יותר נוצרים בירדן. אף אחת ממדינות ערב (כולל לבנון) לא מאפשרת פיתחון פה למיעוטים שאינם מוסלמים, וביננו גם למוסלמים שאינם מתיישרים עם הקו הרשמי.

- זה האוייב האמיתי שלנו - צלמו אותם ודעו מי האוייב האמיתי. לא הגוי ולא האחמידיני אלא המומרים והמשומדים. כך היה תמיד.

- מצבנו משתפר.פעם אמרו שאנו גרועים מהנאצים. היום רק שאנו גרועים ממשטר האפרטהייד. גם זה משהו.

- שוכחים למה אנו בגדה.בקשר לאיומים על ישראל - תמיד השתיקה שלטה.

- יש לטפל ביד קשה בכל בוגד מקרבנו- להקיאו ולהוקיעו בכל פורום אפשרי.

- זו האנטישמיות החדשה כמו וירוס בכל פעם תחפושת אחרת לאנטישמיות.

- בעזה רוצחים נוצרים, בית לחם מגרשים אותם- ואנחנו אפרטהייד?

- האפרטהייד=שטיפת מוח שמאלנית ליברלית. הליברלים הצבועים שכל עניינם יצירת דמורליזציה וצבירת כח פוליטי ע"י הסתת קבוצות באוכלוסיה זו נגד זו.

- בחסות ג`י סטריט והשמאל הישראלי.

- רק יהודים מסוגלים להילחם כך נגד יהודים.זו תכונה ספציפית לאשכנזים.

- ותודה לכם בוגדים קטנים. אתם הטרמיטים בגוף האומה. אתם התאים הממאירים "הפרטיים" שלנו כעת תוכלו להשיש ולשמוח יחד עם אוייבינו. הרי אין טעם להגיע עמכם לויכוח ולנסות להאיר את עיניכם מהקטרקט הקשה שתקף אותכם. משנתכם סדורה מראש ולא תניחו כניראה לעולם לבלבל אתכם עם עובדות ומציאות.

- יש להתייחס לישראלים שתורמים לזה כמו למחבלים ...

- כסף ערבי מאחורי כל זה. מלחמה בישראל.

- עלילות דם כמו בשטירמר.זו חזית נגדנו .

- איך נילחם בעלילת דם? זו מלחמת השמד נגדנו.ההיסטוריה חוזרת.

- Judenrat!!!נמאסתם.

- המרכז למידע אלטרנטיבי בי-ם =חזית דמוקרטית לשחרור פלסטין?

- יש מה לעשות! מסתובב מייל באינטרנט המבקש מהגולשים הישראלים לשלוח מכתב מחאה (שמצורף למייל באנגלית), לבכירים באוניברסיטאות שמארחות את שבוע האפרטהייד. להלן לינק לאתר המכיל את המכתב: http://sites.google.com/site/stopisraeliapartheidweek/

-אותם ישראלים "נעלים" מכרו למעשה את נשמתם לשטן. בעבור בצע "תהילה" שמטו כל בסיס לפעולתם. ארורים הם ולפעולתם אל תהי תקווה!

היקף התמיכה של ממשלות זרות באירגונים פוליטיים בישראל

ארגונים לא ממשלתיים ) NGOs ( מחזיקים בעצמה
פוליטית ומשפטית משמעותית בישראל, בייחוד
באמצעות השימוש שהם עושים בשפה ובמסגרת
הערכים של זכויות אדם וסיוע הומניטארי לפלסטינים.
ארגונים אלו הינם גם נתיב מרכזי, ולעיתים קרובות
חבוי, להשפעה חיצונית על מדיניות החוץ והביטחון
הישראלית.
חלק גדול מהמימון לשדולות הפוליטיות שטוענות
שהן ממוקמות בלב ״החברה האזרחית״ מגיע
ממקורות זרים – בייחוד ממשלות אירופיות, כולל
הנציבות האירופית – כמו גם קרנות ביניהן הקרן
החדשה לישראל ) NIF (, קרן פורד, ומכון החברה
הפתוחה ) OSI (. המשאבים הנדיבים שמספקים
תורמים חיצוניים אלו, מאפשרים לרשת הארגונים
הלא ממשלתיים בישראל לקדם אידיאולוגיה פוליטית
מסוימת, ולהתנגד למדיניות הממשלה שנבחרה באופן
דמוקרטי בשלל נושאים.
הארגונים שנידונים בניתוח זה פעילים במיוחד והינם
משתתפים בולטים, הן בדיונים המקומיים והן בדיונים
הבינלאומיים, בנושאים כמו מעמדה של ירושלים
ועתידה, השטחים בגדה המערבית אשר נתונים
במחלוקת, ופעילויות צה״ל. ארגונים לא ממשלתיים
אלו מפרסמים הצהרות ודו״חות בעלי חשיפה גבוהה,
מחוללים הד תקשורתי, מארגנים הפגנות, מרצים בפני
קבוצות סטודנטים ויחידות צבאיות, ועותרים לבתי
המשפט בשביל לקדם את האג׳נדה הפוליטית שלהם.
בזירה הבינלאומית, אותם הארגונים מגישים הצהרות
למסגרות עבודה של האו״ם כמו מועצת זכויות האדם,
מריצים קמפיינים תקשורתיים עצומים, והם מהווים
את חוד החנית של תביעות משפטיות נגד ישראל במספר
מדינות. עשרות מיליוני השקלים, היורו והדולרים
שהם מקבלים כל שנה מממשלות זרות, הופכים את
רשת הארגונים הלא ממשלתיים לעוצמתית בהרבה
מארגונים ישראליים אחרים, אשר לא נהנים מתמיכה
דומה של ממשלות זרות.
לדוגמא, כפי שדו״ח זה מציג, ארגונים מקומיים
שממומנים בידי ממשלות זרות אחראים לכמות
ניכרת של עתירות שמובאות בפני בית המשפט העליון
בישראל. אזרחים, תושבים, ואפילו אלו שאינם תושבים
מחזיקים בזכות העמידה בפני שיפוטו של בית המשפט
העליון, מבלי שיצטרכו לספק ראיות על פגיעה אפשרית
או ממשית. באופן זה, אדם בודד או ארגון שמתנגדים
למדיניות, לחוק, או לפעולה מנהלתית יכולים ליזום
הליכים משפטיים, גם אם האדם או הארגון לא
מושפעים מהם ישירות. יתרה מכך, בתי המשפט
הישראליים משחקים תפקיד מרכזי בקביעת המדיניות
הציבורית, בייחוד בנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי, ובשל
כך הם מגבירים את השפעתם של הארגונים שפועלים
בשטח זה.
בתי המשפט בישראל הפכו לזירה מרכזית להתמודדות
עם סוגיות חברתיות ופוליטיות מתמשכות, בה ישנו
יתרון מכריע לקבוצות שמחזיקות במשאבים שאותם
הם מסוגלות להקדיש לפעילות זו. תמיכה נרחבת
מממשלות אירופיות וקרנות פרטיות מעניקות לארגוני
אופוזיציה לא ממשלתיים פוליטיים בישראל את היכולת
לעמוד בנטל הכספי של כתיבת והגשת עתירות רבות
לבתי המשפט. מימון חיצוני זה מאפשר לארגונים אלו
להפוך ל״שחקנים חוזרים״ בתהליך המשפטי בישראל,
ובכך להחזיק בהשפעה רבה על עיצוב המדיניות.
כמדינה דמוקרטית בעלת מערכת פוליטית פתוחה
וסובלנית, אשר ניצבת מול חזית חיצונית שרובה
עוינת, החברה הישראלית פגיעה במיוחד למניפולציות
של ארגונים לא ממשלתיים הזוכים למימון חיצוני.
השפעה פוליטית זרה מסוג זה מהדהדת ברחבי החברה
האזרחית. התערבות זרה חבויה זו מפרה את ריבונות
ישראל ועצמאותה בכך שהיא פוגעת באיזון התהליך
הפוליטי, ומשבשת את מדיניות הממשלה הנבחרת
והזרם המרכזי של הרוב הציוני בארץ.
ברחבי העולם, ארגונים לא ממשלתיים שממומנים
בידי ממשלות זרות ניכרים בהתנגדותם למדיניות
הממשלה הדמוקרטית ולהשקפות אחרות של גורמי
החברה האזרחית. באמצעות הצהרות תכופות לגופי
האו״ם והופעה בפניהם, בנוסף לגישתם למסגרות
העבודה של התקשורת וגופים דיפלומטיים, ארגונים
אלו הפכו להיות משפיעים ביותר. גורם משמעותי
בנושא הוא זהותם הישראלית, אשר מספקת לארגונים
לא ממשלתיים אלו את האמינות והמסווה של נכונות
מטרותיהם. מספר ארגונים פוליטיים ישראליים אשר
ממומנים בידי ממשלות אירופיות מחזיקים משרדים
ונוכחות פעילה בוושינגטון, ניו-יורק, לונדון, בריסל
וערים אחרות.

www.ngo-monitor.org/trojan_horse.pdf -

בארצות הברית למשל, פרטים וארגונים הממומנים בידי
ממשלות זרות נדרשים על פי חוק להירשם כ״סוכנים
זרים״.

בישראל, בה המדינה נתונה למתקפת העצמה הרכה
של ארגונים פוליטיים, יש לשקול הגברה נוספת של
השקיפות אשר ארגונים לא ממשלתיים מחויבים
בה - בנושא המימון הזר לעמותות פוליטיות.

עלינו לבחון את היישום של פיקוח רשם העמותות, שהינו
גוף בעל מחויבויות רבות ומורכבות ואשר מתקשה
לפקח על העברת הכסף לארגונים, ולדאוג לכך
שמדינות זרות לא יתערבו בענינייה הפנימיים של
ישראל באמצעות הפעלת מערך מימון מסיבי לשלל
גורמים במדינה.

http://www.ngo-monitor.org/trojan_horse.pdf

ארגונים לא ממשלתיים רבים שלטענתם מקדמים
זכויות אדם בישראל הם קבוצות בעלות אינטרס
כיתתי - בשונה מאינטרס ממשלתי ומדינתי –
שמתאגדים בגופים משפטיים אשר בישראל נרשמים
כעמותות וחברות. הארגונים חופשיים לעסוק, בכפוף
לחוק, בנושאים אשר ברצונם להדגיש, ולקדם את
האג׳נדות שבהן הם מאמינים. פעילות הארגונים נעשית
בנפרד מפעילות הממשלה, ולכן הם חייבים לגייס
כספים ממקור חיצוני למימון פעילותם השוטפת. מספר
ארגונים שלטענתם פועלים למען קידום זכויות האדם
אינם מסתפקים בפעילות בסקטור האזרחי, ופעמים
רבות הם עוסקים בנושאים פוליטיים, מתוך רצון
לקדם את האג׳נדה הפוליטית הפרטית שלהם. ארגונים
לא ממשלתיים הפכו להיות שחקנים פוליטיים חשובים
ברחבי העולם, והם מנצלים את הקהילות הבינלאומיות
ואת הקבלה הגוברת של שחקנים לא מדינתיים וטרנס-
מדינתיים. באמצעות "עצמה רכה״ 1 - בצורה של
תקציבים עצומים הממומנים בידי ממשלות ומקורות
פרטיים, אותם ארגונים מפרסמים הצהרות ודו"חות,
אשר לעתים קרובות קובעים את האג׳נדה הציבורית
ומשפיעים על מדיניותה של הממשלה.

התנועה הציונית הקימה את מדינת ישראל כמדינה
עצמאית וריבונית. משמעות הריבונות היא שמדינה
הינה גוף משפטי שווה ערך לכל מדינה אחרת, והחוק
מטיל סמכויות וחובות בשטח הטריטוריאלי של
המדינה, חובות אשר "שייכות" רק לאותה מדינה, ללא
קשר לעצמתה המעשית של המדינה מבחינת שטח,
אוכלוסייה ועוד.

ריבונות המדינה בשטחה מסמלת את
עצמאותה בתוך המערכת הבינלאומית,ואפילו אמנת
האו"ם משנת 1948 מגבילה את עצמה מ״להתערב
בעניינים שהם חיוניים בשיפוט הפנימי של כל מדינה״.

הפרה של ריבונות המדינה מתבצעת באמצעות פעולה
התערבותית ביחסים השלטוניים במדינה, וניסיון
חיצוני להשפיע על מדיניות הממשלה. התערבות זו
יכולה להתבטא באמצעות סיוע כלכלי או תמיכה
באג׳נדה פוליטית של האופוזציה במדינה, או בגופים
השייכים לאופוזיציה.

בישראל, קבוצות רבות מחזיקות בדעה שונה
מהממשלה לגבי המדיניות שיש לנקוט בנושאים רבים.

מדינות זרות הבינו כי "כסף הוא כוח" וכי הכוונה
והפעלה של ארגונים מקומיים יכולה ליצור לחץ פנימי
על מדיניות הממשלה, ושתמיכה כספית יכולה לשמש
כאמצעי יעיל לאותה הכוונה, ולעתים אף הכתבה, של
פעילותם. לכן המדינות חברו לקבוצות אלו, ובאמצעות
מימון פעולותיהן - כ"יד נעלמה" - הן פועלות בהצלחה
לא מבוטלת ליישום המדיניות הרצויה להן.

דוגמא למחלוקת בין האיחוד האירופי וישראל מתגלמת
בדו"ח הסודי שכתבו פקידי האיחוד בנוגע לירושלים,
ואשר הודלף בתחילת מרץ 2009 .הדו״ח, שמכיל חומר
רב שנלקח מארגונים הממומנים בידי האיחוד, פותח
בתיאור פעולותיה ה"בלתי-חוקיות" של ישראל, מצהיר
שאינו מקבל את "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל",
כמו-גם את חוסר הסכמתו לגדר ההפרדה, והוא אף
מתייחס בפירוש לשכונות בעיר כהתנחלויות.

הדו"ח מפרט שורה של נושאים שבהם הוא אינו מסכים עם
עמדות ישראל ואף מגנה אותן. במקביל, ניתן לראות
שהאיחוד עצמו ומדינות רבות החברות בו מזרימות
כספים - במסלולים עוקפים ונפרדים - לארגונים רבים
אשר מקדמים את הנרטיב ואת המטרות שעמן האיחוד
מזדהה: עיר עמים, יוזמת ז׳נבה, בצלם, במקום, וכו׳.

הבעייתיות בהתערבותן זו של הממשלות האירופיות
מתחדדת לאור החד-צדדיות הפוליטית שבה – ארגונים
ממרכז המפה הפוליטית הישראלית ומימינה אינם
זוכים לתמיכה כלכלית שכזו או לתמיכה ממשלתית
זרה כלשהיא, ככל הידוע לעורכי המחקר, שכן אינם
חולקים עם המדינות המממנות את השקפת עולמן
ואינם פועלים לקידומה.

נוסף על המימון שמגיע ממדינות שונות, עמותות רבות
בישראל מתקיימות באמצעות מימון נדיב מקרנות
פרטיות ענקיות, או מקרנות שבבעלות או בשליטה
ממשלתית זרה – גופים שפעמים רבות האינטרסים
שלהם לא עולים בקנה אחד עם אלה של ממשלותיה
הנבחרות של ישראל.

בין הקרנות הבולטות נמצאות קרן
פורד האמריקנית, קרן פרידריך אברט מגרמניה, הקרן
החדשה לישראל ועוד.

הקרן החדשה לישראל, למשל,
העבירה מאז ייסודה ב 1979- למעלה מ 200- מיליון דולר
לעמותות בישראל, שליש מהן לקבוצות בעלות אג׳נדה
פוליטית מובהקת, תחת האצטלה של זכויות אדם.

הקרן מימנה את פעילותם של ארגונים כמו עדאלה,
אתג׳אה, בצלם, יש דין, הועד הישראלי נגד הריסת
בתים, האגודה הערבית לזכויות האדם ועמותות רבות
אחרות.

הקרן אף פעילה בצורה עצמאית או באמצעות
שתי״ל – ארגון מטעם הקרן שתפקידו לייעץ לארגונים
לא ממשלתיים – וכך לדוגמא פעלה לייסד את ארגון
מוסאוא. ב 2006- , האיחוד האירופי העביר לקרן
החדשה לישראל סכום של $716,316 עובדה המעידה על
שיתוף הפעולה בין המממנים הזרים.

שיטות הפעולה של ארגונים לא ממשלתיים ואסטרטגיית דרבן

באמצעות המימון הזר, ארגונים לא ממשלתיים
הטוענים לקידום זכויות אדם מפעילים מערך מחקר
ופרסום עצמאיים, מחלקות משפטיות וסוללות עורכי
דין. כל אלו נועדו לקדם את שיח "זכויות האדם", אך
גם ’לחנך‘ את ישראל, ו"להעמידה על חובתה לשמור
את זכויות האדם ולקיים בקפדנות את הוראות
המשפט הבינלאומי".

ארגונים אלו משמשים מעין באי כוח של תפיסת עולמן של
הממשלות הזרות המממנות את פעילותם - וכך, באמצעות המימון
הזר - מנסים הארגונים להשפיע על מדיניות ממשלת
ישראל: "... מייחד בצלם את עיקר מאמציו לשנות את
מדיניותה של ממשלת ישראל בשטחים שכבשה", או
"פעילות מול גורמי ממשל וגופים מקצועיים אחרים
בארץ ובעולם, במטרה להשפיע על מדיניות בנושא
ירושלים".

דוגמאות:

חזית הארגונים הלא ממשלתיים במלחמת עזה: אסטרטגיית דרבן נמשכת, תקציר מנהלים, פברואר 2009 . ניתן לצפות באינטרנט: ,NGO Monitor 17
http://www.ngo-monitor.org/data/images/File/gaza_hebrew_sum.pdf

עדאלה: הפרקליטות לא מבינה את מהותן של זכויות אדם

במסגרת פעילותם, ארגונים המציגים את עצמם כמי
שפועלים למען זכויות אדם בישראל עושים שימוש
במתודולוגיית מחקר הכוללת ציטוטים של "עדי
ראייה", אשר עדותם לעתים אינה ניתנת לאימות. בזמן
מלחמת לבנון השנייה, ארגונים לא ממשלתיים הצליחו
לשנות את מדיניות ישראל באמצעות טענה שישראל
כביכול ביצעה טבח בעיירה קאנה. טענה זו גרמה
להחלטת ראש-הממשלה לעצור את הלחימה למשך
48 שעות, אך בהמשך התבררה כלא-מדויקת בעליל.

ארגונים לא ממשלתיים מאשימים ומגנים את ישראל
בלבד תוך שימוש בסטנדרטים כפולים – במהלך מבצע
"עופרת יצוקה" בעזה, למעלה מ 50- ארגוני זכויות אדם
פרסמו כ 500- הצהרות בנוגע ללחימה, רובן המכריע
תקף את ישראל, בעוד נגד פשעי החמאס נשמע קול
ענות חלושה בלבד.

ארגונים רבים משתמשים בשפה פסיאודו-משפטית,
ומציגים תמונה מעוותת של המשפט הבינלאומי
בכדי "להוכיח" את פשעיה של ישראל, ובכך
לנסות להשפיע עליה לשנות את דרכה.

מאז הקמת גדר ההפרדה, רבים מארגונים אלו פעלו
כנגדה מתוך טענה שהיא מנוגדת למשפט הבינלאומי,
זאת על אף שהגדר הוכיחה את עצמה כמצילת חיים.
לא רק שלארגונים אלו אין צורך להוכיח את אמינותם או אמיתות את
ה"ראיות" שעליהן הם מתבססים, אלא ש"אפקט
ההילה" גם מעניק להם חסינות מפני כל ביקורת שהיא.

לדוגמא, עורכי דין מפרקליטות המדינה מתחו ביקורת
על האגודה לזכויות האזרח ועל עדאלה וטענו שעמדתם
מנוגדת לרעיונות החירות וזכויות האדם, וכי היא יכולה
לסכן את ביטחון ישראל ואזרחיה. ארגונים אלו שלחו
מכתב תוקפני ליועץ המשפטי לממשלה וביקשו לנקוט
בהליך משפטי מול הפרקליטים, ואף באו בביקורת קשה
על התנהלותה של הפרקליטות – מכתב שבעקבותיו
היועץ המשפטי לממשלה שיגר התנצלות אשר בה
הבהיר כי עמדת הפרקליטים אינה מקובלת עליו ועל
המדינה.אפקט ההילה מסייע לממשלות הזרות,
המממנות ומפעילות את הארגונים, לצבור השפעה,
ולעתים לשנות את מדיניותה של ממשלת ישראל, וזאת
כביכול "מבפנים" ובשמם של גורמים מקומיים.
*************

מה פירוש "עצמה רכה" ?

"עצמה רכה“, בניגוד לעצמה הקשה של מדינה המהווה את כלל עוצמתה הצבאית, הכלכלית והמדינית. מושג שתבע החוקר ג׳וזף ניי ומתייחס
למשיכה התרבותית, המוסרית והאידיאלית של המדינה. לדוגמא, הפצת רשת המזון המהיר בעולם או מוזיקה מערבית היא אינטרס אמריקני שבאמצעותו יכולה
ארצות הברית להרחיב את האהדה אליה וההזדהות עמה ברחבי העולם.

http://www.ngo-monitor.org/trojan_horse.pdf

ארגונים אלו אינם טורחים לבוא בשמה
של ישראל ולהילחם לטובתה ברחבי העולם, לעתור
לבית המשפט בשם נפגעי טרור פלסטיני או לטובת
זכויות האדם של ישראלים שזכויותיהם נפגעו בידי
הפלסטינים.

להפך, עצם היותם ארגונים ישראליים
המעלים ביקורת חריפה כנגד מדיניות הממשלה מקנה
אמינות לטענותיהן ולגינוייהן של ממשלות זרות כנגד
אותה מדיניות – ממשלות זרות שלא פעם עומדות
מאחורי מימונם של הארגונים שהעלו את הביקורת
הפנימית-לכאורה.

ארגונים לא ממשלתיים מפרסמים "מחקרים"
שבאמצעותם הם מנסים להכפיש את שמה של ישראל,
לתקוף אותה בזירה הבינלאומית, ולהשפיע עליה לשנות
את עמדותיה.

בעוד רבים מן הארגונים הישראליים
אינם רואים את עצמם בהכרח כאויביה של המדינה
או כנציגי ממשלות זרות, פעילותם מנוצלת על ידי
גורמים חיצוניים, ומהווה חלק נכבד מאסטרטגיית
דרבן, שמטרתה העיקרית להילחם בישראל באמצעות
"עצמה רכה".

אסטרטגיה זו גובשה בפורום הארגונים
הלא ממשלתיים בועידת דרבן של האו"ם נגד גזענות
שהתקיימה בשנת 2001 , ועידה אשר הפכה להיות
במה מרכזית לאנטישמיות שבאה לידי ביטוי בניגוח
ובדמוניזציה של ישראל.

1500 הארגונים שהשתתפו בפורום הגו אסטרטגיה אשר
באמצעותה יוכלו להיאבק לטובת האינטרסים הפלסטיניים
בזירה הבינלאומית באמצעות השימוש בכלים האימתניים
של "לוחמה משפטית", מסעות חרם, סנקציות, ודמוניזציה נגד
ישראל.

ה"לוחמה המשפטית" שארגונים אלו
מפעילים מתבססת בין השאר על דו"חותיהם, עבודתם
ותמיכתם של ארגונים לא ממשלתיים בישראל, אף
שלא כל הארגונים שאותם סוקר הדו"ח השתתפו
בועידה, וחלקם אף קמו לאחר הועידה.

ארגונים פלסטיניים ובינלאומיים כאל-חק, המרכז הפלסטיני
לזכויות האדם ואמנסטי מציגים דו"חות אלו כאשר
הם קוראים להעמיד לדין בכירים מישראל במדינות
העולם – תוך ניצול של סמכות השיפוט האוניברסאלית
במדינות אלו – בשל "פשעי
מלחמה", לכאורה.

http://www.ngo-monitor.org/trojan_horse.pdf

לאחר תום מבצע "עופרת
יצוקה", ארגונים אלו שוקדים
על הכנת תביעות נוספות ברחבי
העולם, והם אף הצליחו להביא
לפתיחת משפט נוסף (פברואר
2009 ) נגד בכירים ישראלים
בספרד, בגין אשמת הריגתם
של פלסטינים בחיסולו של
בכיר החמאס, צלאח שחאדה, בשנת 22.2002

http://www.ngo-monitor.org/trojan_horse.pdf

בישראל, מעמדן המשפטי של עמותות מעוגן בחוק
משנת 1980 .

בשנת 2007 התקבלה בחוק הגדרה
חדשה של "חברות לתועלת הציבור" (חל"צ) - חברות
ללא כוונת רווח אשר אותן ניתן לרשום, בין השאר,
לטובת נושא זכויות האדם.

על פי חוק העמותות, ישנם מספר סייגים האוסרים
רישום של עמותה אשר "שוללת את קיומה של מדינת ישראל או את
אופייה הדמוקרטי, או אם יש יסוד סביר למסקנה כי העמותה
תשמש מסווה לפעולות בלתי-חוקיות". בנוסף, החוק
קובע כי תקינות פעולות העמותה כוללת את "התאמת
פעולות העמותה למטרותיה".

בית-המשפט המחוזי
יכול להחליט על פירוק עמותה במידה והיא פועלת
בניגוד לחוק או בניגוד למטרותיה או לשלילת קיומה
של ישראל ואופייה הדמוקרטי.

פירוק העמותה יתבצע
בעקבות בקשה של היועץ המשפטי לממשלה או של רשם
העמותות, לאחר שרשם העמותות התרה בעמותה בכתב
לתקן את המעוות והיא לא עשתה זאת בזמן סביר.

בשנת 2008 התקבל תיקון לחוק העמותות, הקובע כי
"עמותה חייבת לנהל פנקסי חשבונות שישקפו בשלמות
ובנאמנות את עסקותיה ומצבה הכספי", והתוספת
מתייחסת לשקיפות שבה עמותות מחויבות לנהל את
כספיהן כאשר מדובר בתרומות ממשלתיות זרות.

כל
עמותה שמחזורה השנתי עולה על 300,000 שקלים
ומקבלת תרומה מישות מדינית זרה מחויבת בדיווח על
סכום התרומה, זהות נותן התרומה, מטרת התרומה
ותנאיה.

המונח "ישות מדינית זרה" כולל מדינות
זרות, איחודים של מדינות, גופים ורשויות של מדינות
ורשויות מקומיות של מדינות, תרומות מהרשות
הפלסטינית, או מתאגידים שהשליטה בהם מצויה בידי
אחד מהנ"ל.

החוק מצהיר שהעמותה מחויבת "לעשות
כל שביכולתה" כדי לדעת האם התרומה הגיעה מישות
מדינית זרה, ואת הדיווח העמותה מחוייבת להציג גם
באתר האינטרנט הרשמי שלה, ובמידה שאין לה - באתר
משרד המשפטים.

תיקון נוסף לחוק קובע כי עמותה
שמחזורה השנתי גדול יותר ועומד על 750,000 שקלים,
תהיה מחויבת בכתיבת ספרי חשבונות ובהם תקבולים
ותשלומים הכוללים סעיפים נפרדים לתרומות מישות
מדינית זרה.

התיקון האמור התקבל לאחר הצעת חוק בכנסת משנת
2003 של חברי הכנסת אורי אריאל, מיכאל נודלמן
ויורי שטרן. הצעת החוק ביקשה לחוקק תקנות לפיהן
אדם לא יקבל תרומה מישות מדינית זרה אלא על פי
היתר מראש ובכתב מרשם העמותות.

היתר שכזה יינתן
רק אם קבלת התרומה לא תעלה חשש להתערבות של
מדינה זרה בעניין מפלגתי, פוליטי או מדיני, או בנושא
פנימי אחר של מדינת ישראל, או חשש של ניסיון מצד
מדינה זרה להשפיע על אחד מאלה. דברי ההסבר
לחוק גורסים כי מתן כספים בידי גורמים מדיניים
זרים בשביל להשפיע על תוצאות הבחירות בישראל
הינו ניגוד של "כללי היסוד המקובלים של המשפט
הבינלאומי הפומבי, האוסרים על מדינה אחת להתערב
בענייניה הפנימיים של רעותה .

עיקרון יסוד חשוב
זה של המשפט הבינלאומי נכון במיוחד לגבי כל ניסיון
של מדינה זרה להתערב בענייניה הפנימיים של מדינה
דמוקרטית כמדינת ישראל".

יישומה של הצעת החוק התבטא בשינוי החוק הקיים
ובהגברת דרישות השקיפות מעמותות אשר זוכות
למימון ממשלתי זר, אך התופעה והשלכותיה לא מוגרו
כלל.

יש לבחון היטב נושא זה ולהגיע למסקנות ראויות
לגבי הצורה שבה אפשר לפעול בשביל להגיע למצב
אופטימלי, תוך דאגה לשמירה על עצמאותה וריבונותה
של ישראל, אך גם על חופש הדיבור, חופש ההתארגנות,
וזכויות האדם - בצורה המאוזנת והטובה ביותר.

http://www.ngo-monitor.org/trojan_horse.pdf

להלן יוצגו דוגמאות של ארגונים לא ממשלתיים בולטים
לזכויות אדם, כולם זכייני תרומות זרות. המימון
של ממשלות זרות לטובת פעילויות הקשורות בענייניה
הפנימיים של ישראל מהווה התערבות בוטה בתהליכים
פוליטים פנימיים ובריבונות ישראל. מעבר לכך, הדו"ח
יציג מקרים שבהם השימוש שהעמותות עושות בכסף
זה איננו מנוצל למטרת הגנה על זכויות אדם באשר הן,
אלא לניגוחה של ישראל באמצעות הדגשת היבטים
סובייקטיביים של זכויות אדם, ניצול של המשפט
הבינלאומי, שימוש שיטתי ב"ראיות" לא-מהימנות,
והתעלמות מצרכי הביטחון הלגיטימיים של ישראל.
נדון בפירוט יתר בנושא הארגונים הלא ממשלתיים
ובג״ץ, והשימוש שעושים הארגונים בכסף הממשלתי
הזר על מנת להעצים את מתקפתם על בתי המשפט
בישראל ובשביל לקדם את אג׳נדת המממנים הזרים גם
באמצעות הכלים המשפטיים.
כסף אירופי, ארגונים לא ממשלתיים ובג״ץ
מקומו של בג״ץ בזירה הפוליטית הישראלית
בשונה ממדינות דמוקרטיות אחרות, ישראל מאפשרת
לאזרחיה, לתושביה, ואפילו למי שאינם כאלו, גישה
ישירה לקביעת מדיניות באמצעות בית המשפט העליון
של המדינה (אשר יושב בדין גם כבית הדין הגבוה
לצדק). יתרה על כך, אין צורך שהעותר לבית המשפט
ייפגע בידי המדיניות או המצב שבגללם הוא פונה לבית
המשפט. באופן זה, אדם מסוגל לעתור לבית המשפט
נגד מדיניות, חוק או פעולה אדמיניסטרטיבית שהוא
טוען שהם לא צודקים או שגויים – אפילו אם אדם זה
או הארגון כלל אינם מושפעים ישירות מכך. לבסוף,
התפיסה המקובלת היא שבית המשפט העליון רואה
כמעט כל נושא כשפיט, וכך אין טענות שהינן מעבר
לסמכות התיקון של בית המשפט, כפי שהוא רואה
לנכון.
בשל כך, רבים, ויש שיטענו שמרבית, מהסיעות
ומהזרמים בחברה הישראלית מעורבים במערכת
המשפטית ומתמודדים בה, ובעיקר בבית המשפט
העליון.
משאבים כלכליים מקנים יתרון למחזיקים בהם בכל
הקשור לנגישות למערכת המשפטית ולמימון מערכה
משפטית. ארגונים כגון עדאלה, האגודה לזכויות האזרח,
שלום עכשיו ועיר עמים, אשר מגישים עתירות לבג״ץ נגד
החקיקה והמדיניות הישראליים, משתמשים למעשה
בכספים שהתקבלו מממשלות זרות בכדי להשיג הכרעה
בפולמוסים פוליטיים. בנוגע למימון ממשלתי זר זה,
למרות שניתן להסכים או לא להסכים עם עתירה או
מטרה ספציפיות, לא ניתן להכחיש את ההתערבות הזרה
של האיחוד האירופי או המדינות החברות בו בעניינים
פנימיים של מדינתנו. ייתכן שמדינות האיחוד האירופי
ירצו לשכנע את ממשלת ישראל להימנע מפעולה צבאית
נגד ירי הרקטות מעזה, אך עליהן לעשות זאת באמצעות
דיאלוג עם הממשלה – לא באמצעות מימון עתירות
המוגשות לבתי המשפט בישראל מטעם תנועת שלום
עכשיו, תוך ניסיון להשיג התערבות שיפוטית מקומית.
אם האיחוד האירופי והמדינות החברות בו סבורים כי
ירושלים צריכה להיות מחולקת או שליהודים יהיה
אסור להתגורר במזרח העיר, הם חופשיים ליידע את
הממשלה הישראלית בכך, אבל אין זה לגיטימי לשלם
לעיר עמים עבור עתירות לבתי המשפט בישראל לטובת
התערבותם ותמיכתם במדיניות זו.
המימון של האיחוד האירופי מאפשר לארגונים
שדבקים בהעדפות מדיניות החוץ של האיחוד לשגשג
בעוד לארגונים אחרים אין את האמצעים להשתתף
במאבק. "שחקנים חוזרים" אשר מציפים בעתירות
את בתי המשפט ומחזיקים במשאבים עצומים לצורך
כך, מסוגלים להשפיע על התהליך השיפוטי והריבוני
בישראל. התערבות זו הינה כה מרכזית עד שניתן
להמשיל אותה לתמיכה ממשלתית זרה במערכת בחירות
או מתן תשלום לבוחרים עבור הסעות לקלפיות.
אפשר לדמיין בקלות כיצד צרפת תחוש בקשר למימון
סעודי עבור קבוצה של מוסלמים שמטרתו לתמוך
בעתירות שהיא תגיש לבתי המשפט הצרפתיים בדרישה
לבטל את החוק הממשלתי בצרפת האוסר על תלמידים
בבתי הספר לעשות שימוש בסמלים דתיים או להציגם.
האיחוד האירופי וחלק מהמדינות שחברות בו מנסים
לעקוף את הנתיבים המקובלים של שיח בין ממשלות,
באמצעות תשלום לארגונים מקומיים שיקדמו חקיקה
שתומכת במדיניותם בבית המשפט העליון בישראל.
שום מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם התנהלות
כזו.

המתקפה על בתי המשפט

במסגרת המחקר, נעשתה בדיקה של רשימת הארגונים
נשואי המחקר אשר פנו לבית המשפט העליון ולערכאות
נמוכות יותר בישראל, בשביל לבדוק את היקף המגמה
ותדירותה. המחקר מבוסס על בדיקה שנעשתה באמצעות
,(www.takdin.co.il) " בסיס הנתונים של "תקדין
והתוצאות שהתקבלו הינן ככל-הנראה חלקיות בלבד,
ובין השאר לא כוללות תיקים אשר מתנהלים עדיין
בבית המשפט. בשביל להשלים את החסר, נעשה ניסיון
של פנייה לבתי המשפט בשביל לבדוק את התיקים
בצורה ידנית, ללא הצלחה.
על פי נתוני המחקר, שיאן העתירות ב 10- השנים
האחרונות הוא ארגון המוקד להגנת הפרט אשר הגיש
כ 215- עתירות בשלל נושאים, רובן לבג״ץ. אחריו, בסדר
יורד הם ארגון רופאים לזכויות אדם עם כ 90- עתירות,
עדאלה עם למעלה מ 60- עתירות, הוועד הציבורי נגד
עינויים בישראל עם כ 50- עתירות וארגון "גישה" שהגיש
כ 30- עתירות ב 4- שנות קיומו. המחקר שביצענו העלה
כי 23 הארגונים אשר עליהם נערך המחקר עתרו לבתי
המשפט כ 440- פעמים במהלך 10 השנים האחרונות,
ושכ 85%- מהעתירות הללו הוגשו לבג״ץ. המחקר מצא
שהארגונים השונים השתתפו בלמעלה משבע מאות
פניות לבתי המשפט השונים, בין אם כעותרים יחידים
או כארגון מתוך קבוצות עותרים.
מרבית העתירות עסקו בנושאים פוליטיים הקשורים
לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ביניהם פעילות צה"ל,
הכנסת סחורות ואספקת חשמל לעזה, הגבלות תנועה,
איחוד משפחות, עתירות של אסירים וחקירות השב"כ,
הריסות בתים, גירוש פעילי טרור, עתירות בנושא
קרקעות המדינה וקק"ל וגדר ההפרדה. עתירות רבות
אלו מדגישות את הניסיון של ארגונים פוליטיים להפוך
את בג״ץ לכלי פוליטי שבאמצעותו הם יכולים להשפיע
על מדיניות המדינה ולשנותה.
המימון הזר שניתן לארגונים לא ממשלתיים בישראל
מאפשר להם להפוך ל"שחקנים חוזרים": לפי מחקר
שנערך על קבוצות אינטרס שפנו לבית המשפט מתברר
שפעמים רבות קבוצות אלו נחלו הצלחה בשיעור עולה
באופן משמעותי, הן עם השנים והן ביחס ליחידים שפנו
לבית המשפט. ארגונים אשר פנו לבית המשפט יותר
מעשר פעמים בין השנים 1990-1994 נחלו הצלחה בשיעור
כפול מארגונים אחרים שעתרו לבית המשפט. המחקר
מדגיש ששתי משמעויות עולות מעתירות הארגונים:
מחד, אם הם מצליחים בפנייה המשפטית, בייחוד
אם מדובר ב"משחק חוזר" של העתירה, הארגונים
מצליחים "לעקוף" את החקיקה או המדיניות הקיימת
של המדינה באמצעות פניות חוזרות לבית המשפט.
מאידך, גם במקרה של כשלון – הם זוכים לפרסום
ולהגברת התמיכה הציבורית באג׳נדה המבוקשת,
באמצעות מסיבות עיתונאים והצהרות רבות לאמצעי
התקשורת. 34 גורמי ההצלחה של הארגונים הם היכולת
להגיע למומחיות משפטית בנושא, המיומנות לגייס
ולצבור מקורות מקצועיים במטרה לקבל ייעוץ, צבירת
הניסיון של קבוצות הפונות לבית המשפט ורכישת
היכולת להעריך את סיכוי הזכייה בתום ההליך המשפטי
ולהגבירם. במקביל לתוצאות המחקר, הסתמן כי מגמת
הצלחת הארגונים גרמה להאשמות נגד בית המשפט
בדבר חריגה מגבולות סמכותו והתערבות בתחומים
שעד אז היו שמורים לגופים פוליטיים.
חסם מעניין של הסתערות הארגונים על בתי המשפט
יכול להתרחש בעקבות הוראה חדשה של ועדת האתיקה
של לשכת עורכי-הדין, כפי שפורסם לאחרונה. 35 ההוראה
גורסת שאסור לארגונים לקבל תמורה בגין השירותים
המשפטיים שאותם הם נותנים, ואוסרת על מתן ייעוץ
משפטי על ידי פעילי ארגון שאינם רשומים כעורכי דין.
משמעות ההוראה היא שארגונים שאינם מחזיקים עורכי
דין בפני עצמם יצטרכו לעמוד בהוצאות ניהול המשפט
ושכר טירחת עורכי הדין בעצמם ולא יוכלו להטיל אותם
על הגורמים שפונים אליהם, בעוד ארגונים המחזיקים
עורכי דין יצטרכו לממן את העתירות מכיסם. מכאן
נובע שכל פניות עתידיות של ארגונים לבג״ץ נובעת
למעשה מכספי התרומות השוטפות שאותן הן מקבלים,
ובפועל נוצר מצב שבו פעילותן המשפטית של אותן
עמותות ממומנת בצורה כמעט בלעדית בידי ממשלות
וקרנות זרות, וארגונים אלו למעשה פונים לבתי המשפט
בשמם של אותם גורמים זרים ותוך ייצוג האינטרס של
הגורמים הזרים בענייניה הפנימיים של ישראל.
גישה נוספת שיכולה להסביר את ריבוי הפניות של
ארגונים לא ממשלתיים לבתי המשפט בישראל מקורה
בבית-מדרשו של אחד מעורכי הדין המזוהים ביותר
עם ארגונים אלו בארץ, עו"ד מיכאל ספרד. ספרד טוען
ש"עורכי דין של זכויות אדם אינם עורכי דין רגילים.
במובן מסוים, הם שחקנים פוליטיים עצמאיים". 36
אליבא דספרד, מטרתה העיקרית של המלחמה לשמירה
על זכויות האדם בהקשר הישראלי היא "לסיים את
הכיבוש. משום שהכיבוש הוא, בפני עצמו, הפרה של
הדמוקרטיה". מעבר לכך שספרד קושר בבירור את
זכויות האדם לפוליטיקה, הוא גם טוען שהלחימה על
כך מתבצעת בבתי המשפט, וכי "ההשלכות של הליכי
המשפט בתיקים הקשורים לכיבוש – בבית המשפט של
הכובש – מתקדמות בהרבה. התדיינות של זכויות אדם
בבית המשפט של המנצל היא סוג של
אופוזיציה פנימית. היא פנימית משום שהיא מלחמה
(חוקית) שלוחמים אותה בתוך מוסדות המנצל". ספרד
מסביר את כמות העתירות הרבה בנושא זכויות האדם
בבתי המשפט בכך שמעבר למאבק המשפטי הרגיל,
הצלחתם של עורכי דין בנושאי זכויות אדם נמדדת גם
ביכולתם לשנות את החלטת המפקד הצבאי (כלומר,
מקבל ההחלטות) אפילו ללא פסיקה של בית המשפט,
אלא רק בזכות העתירה עצמה. 37 ספרד טוען שלפי
סטטיסטיקות שנאספו בידי ארגון "המוקד לזכויות
הפרט" (גם הוא ממומן בידי האיחוד האירופי), " 75
אחוזים מהתביעות שמוגשות לבית המשפט בשמם של
פלסטינים שמנועים מלקבל אישור בשביל לצאת מהגדה
המערבית, הסתיימו בכך שהממשל הנפיק אישור ללא
צורך בפסיקת בית המשפט". יוצא מכאן שבנוסף
למטרות הארגונים בעתירה לבית המשפט, ישנו יתרון
נוסף – עצם העתירה מפעילה לחץ על מקבל ההחלטות
לשנות את ההחלטה מתוך פחד שמא יפסיד במשפט, או
שמא יווצר תקדים משפטי שיקשה על תיפקודו בעתיד.

http://www.btselem.org/Hebrew/Index.asp : כתובת אינטרנט

מנכ“לית – ג‘סיקה מונטל.

מטרות מוצהרות: "מטרותיו העיקריות של בצלם
הן להיאבק נגד הפרות זכויות האדם בשטחים,
באמצעות תיעודן והבאתן לידיעת הציבור הרחב וקובעי
המדיניות". בצלם לא מסתפק בתיעוד, ובאמצעות
מימון זר הוא שואף לקבוע את מדיניות הממשלה -
"כארגון ישראלי, מייחד בצלם את עיקר מאמציו לשנות
את מדיניותה של ממשלת ישראל בשטחים שכבשה,
להעמידה על חובתה לשמור על זכויות האדם
של כל תושביהם, ולקיים בקפדנות את הוראות
המשפט הבינלאומי". 38 בפרויקט בשם "נלחמים
בעינוי פלסטינים" של הארגון ביחד עם "המוקד
להגנת הפרט" – פרויקט שזכה לסיוע אירופי
בסכום של €745,000 מיולי 2003 עד יולי
2006 – המטרה המוצהרת היא "לשנות מדיניות
בנוגע לעינויים". פרויקט אחר בשם "קידום
גישה", זכה למימון אירופי בסך €100,000 מיולי 2006
עד יולי 2007 , בשביל ששני הארגונים "יפתחו ביזמה
לשנות את מדיניות ממשלת ישראל שמגבילה את חופש
התנועה של פלסטינים בגדה המערבית". 39
ארגון בצלם פתח משרד חדש בוושינגטון אשר משמש
"מקור מרכזי למידע על מצב זכויות האדם בשטחים
עבור חברי קונגרס, מחלקת המדינה האמריקאית,
וקובעי מדיניות אמריקאים אחרים". 40 מטרת המשרד
היא לדאוג ש"נוכחותו במדינה תסייע לקידום הדיון
הציבורי והפוליטי המושכל אודות זכויות האדם
בשטחים, ותבטיח כי נושא זכויות האדם יעמוד תמיד
על הפרק ביחסיה של ארה"ב עם ישראל, ובכל פעילות
דיפלומטית". 41 חברת הנהלת הארגון אמרה ש"אם תלך
לגבעת הקפיטול, תראה את הדו"חות והחוברות של
"בצלם" על שולחנו של כל אחד ואחד. אם אתה שואל
אותי האם זה יעשה שינוי פוליטי – אני חושבת שזו הדרך
היחידה להגיע לאנשים מסוימים". 42 מיטשל פליטניק,
נציג בצלם בוושינגטון, צירף להודעת דוא"ל טופס אשר
מאפשר קבלת מידע תקופתי על פעולות שבאמצעותן
אפשר לדחוק בנבחרים אמריקנים "לתמוך
בחברה האזרחית הישראלית, בזכויות האדם
ובשלטון החוק בשטחים הכבושים". 43
בין התורמים לארגון בשנת 442007-2006
ניתן למצוא את קרן פורד שתרמה סכום של
חצי מיליון שקלים, משרד החוץ השוויצרי
שתרם 350 אלף שקלים, משרד החוץ הנורבגי
אשר תרם כ 200- אלף שקלים, האיחוד האירופי שתרם
למעלה ממיליון שקלים, 23 אלף שקל מהקרן החדשה
לישראל ( 2006 ) ועוד. בשנת 2008 קיבל הארגון סכום
במימון ממשלות שבדיה, NDC של $450,000 מקרן
דנמרק, שוויץ והולנד. 45 נוסף על כך, בצלם זוכה למימון
Trocaire , השבדית Diakonia- של קרנות נוצריות כ
מדנמרק - קרנות שזוכות DanChurchAid- האירית ו
למימון ממשלתי מקומי - ובכך הופכות לנתיב נוסף
שבאמצעותו הממשלות מעבירות כספים לארגון. באשר
למידע הכספי שמספק הארגון קיימת אי-בהירות, משום
שבעוד שהוא מצהיר שקיבל $5,000 מהקרן החדשה
לישראל בתקציב 46,2006 הקרן עצמה טוענת שהעבירה
47 במקרה נוסף, . לארגון בשנת 2006 סכום של $185,000
סכום של DanChurchAid בצלם טען שקיבל מקרן
$115,783 בשנת 48,2006 אך ממכתב שנתקבל מהקרן
נראה שלידי בצלם הועבר סכום של 693,822 קרונות
49. דניות שהן כ- $140,000
שיטת "המחקר" של הארגון זכתה לביקורת לא פעם,
וכדוגמא ניתן להביא את הדו"ח הקרוי "כלא עזה" 50
אשר הואשם בסטנדרטים כפולים. הדו"ח, שפורסם
ביחד עם "המוקד להגנת הפרט", מטיל על ישראל את
האחריות למשבר ההומניטארי ברצועת עזה אך מזניח
את אחריותו של ארגון החמאס:
הוא לא מזכיר מקרים בהם החמאס
החרים משאיות סיוע, והוא מבקר
את ישראל על הרס תחנת הכוח
בעזה ועל שיבוש החשמל ללא אזכור
נסיבות חטיפת גלעד שליט והריגתם
של מספר חיילים נוספים שהובילו
להפצצה זו. 51
בנוסף, בצלם מפרסם רשימת
שמות מתעדכנת של "פלסטינים
שנהרגו בידי כוחות הביטחון הישראליים" 52 – רשימה
שנמצאה לא אמינה במספר צורות: 53 הגדרת הארגון
לגבי פלסטינים שנהרגו "לא בזמן לחימה" רחבה
מאוד, ולדוגמא - פעילי טרור שלא ירו על חיילים ברגע
מותם אינם נחשבים כ"הרוגים בזמן לחימה". רשימת
השמות מכילה אי-דיוקים וטעויות, היא מסתמכת על
עדויות לא מהימנות ומחסירה פרטים חשובים – כולם
לטובת קידום האג׳נדה הפוליטית של הארגון. יהונתן
דחוח-הלוי מציין במחקר שערך על הרשימה ב 2007-
כי בצלם מפרסם מספר הרוגים מסוים, אך בפועל
מתוך ספירת השמות ברשימה עולה שהמספר הוא
למעשה אחר, ובנוסף ישנם הרוגים שכלל לא נכתבו
ברשימה. עיקר הביקורת של דחוח-הלוי נובעת מכך
שרשימות אלו מחסירות פרטים חשובים ובכך מציגות
את הנתונים באור אחר. לדוגמא, אחמד יאסין, עבד-
אלעזיז רנטיסי וצלאח שחאדה, כולם מנהיגים צבאיים
של החמאס, מוצגים ברשימה כ"תושבי עזה" אשר
היוו "יעד להתנקשות", והקשרם לחמאס לא מוזכר.
ברשימות אלו מופיע גם שמו של הילד מחמד אלדורה, 54
הנער שהפך להיות סמלה של האינתיפאדה, זאת על אף
שמספר חקירות ודיווחים
מטילים ספק בגירסה
המקובלת. 55
במחקר שנערך על רשימת
ההרוגים של הארגון ונכתב
לפני מבצע "עופרת יצוקה",
מועלה ספק רציני על הגדרות
ההרוגים של בצלם, ובדבר
נכונות אבחנתם בין אלו
שנהרגו בזמן הלחימה, ואלו
שלא. 59% מרשימת השמות של בצלם מוגדרים כאנשים
שלא נהרגו בזמן לחימה, ו 95%- הם גברים בגילאים
35-15 . המחקר טוען שבהתחשב בטבע הסכסוך ובטענת
בצלם שלפיה ישראל עושה שימוש בנשק לא-מבחין בין
אזרחים ללוחמים, צירוף זה הינו כמעט בלתי-אפשרי.
המחקר מציין שבסכסוכים אחרים שבהם נעשה שימוש
בנשק לא-מבחין, זהויות ההרוגים התחלקו בקירוב
לפי התפלגות האוכלוסייה על-פי מינים וגילים. מכיוון
שהסתברות סטטיסטית כמו זו שברשימות בצלם הינה
כמעט בלתי-אפשרית, ככל-הנראה סיווגו של בצלם לגבי
"אזרחים" לעומת "לוחמים" איננה הגיונית, וכמעט
איננה אפשרית מבחינה סטטיסטית. 56
ככלל, הארגון נוטה להפנות ביקורת בעיקר כלפי
ישראל, ובנייר עמדה כתב ש"כארגון ישראלי, מתמקד
בצלם במעשיה של ישראל ובאחריות שלה לפגיעות
בזכויות האדם
ולכן מסמך
זה אינו עוסק
בדרכי הפעולה
של הצד
הפלסטיני". 57
ב ט ע נ ה
זו מאשר
הארגון את
חד-צדדיותו,
משום שבעוד
שכך הוא פועל
" ל מ ע ש ה " ,
ב"תיאוריה"
הארגון מצהיר
ש " כ א ר ג ו ן
לזכויות אדם, בצלם אינו מבחין בין קורבנות פלסטינים
לבין קורבנות ישראלים, כל עוד ההפרה מבוצעת
בשטחים או מופנית כלפי תושב השטחים בצלם איננו
מבחין בין הפרות שמבוצעות בידי הרשויות הישראליות
לבין אלו שמבוצעות בידי הרשות הפלסטינית". 58
האינטרסים הצרים של הארגון באים לידי ביטוי
בפעילויות שונות של הארגון. לדוגמא, הארגון מפעיל
פרויקט הקרוי "חמושים במצלמות" (במימון הארגון
אשר "מספק מצלמות וידאו לפלסטינים (Oxfam הבריטי
החיים באזורים מועדים לעימותים בשטחים" במטרה
"לחשוף את הפרת זכויותיהם". הארגון לא מספק
מצלמות לאזרחי ישראל החיים בשטחים בשביל לתעד
את ההפרות שאותן מבצעים הפלסטינים והוא לא מנסה
לתמוך בזכויותיהם. בדף העדויות שהארגון מפרסם אין
אזכור לעדויות ישראליות על מעשי הטרור הפלסטיניים,
אלא רק לעדויות של פלסטינים נגד כוחות הצבא,
המשטרה והמתנחלים. 59 בצורה דומה, בעוד הארגון
מקדיש משאבים רבים לנושא העצירים הפלסטינים
בישראל, 60 תשומת לב מועטה, אם בכלל, הוקדשה
לנושא החייל החטוף גלעד שליט והפרת זכויותיו, כפי
61.NGO Monitor שמודגם בדו"ח של
פעילותו של הארגון מקדמת את הנרטיב הפלסטיני לגבי
הסכסוך, ופעמים רבות חוסר-האיזון ניכר בפרסומיו.
לדוגמא, בדו"ח השנתי של 62,2008 המילה "טרור" לא
מוזכרת ולו פעם אחת. הדו"ח טוען שישראל "מטילה
מצור" על עזה, והוא אף מספר על אירועים שהופרכו 63
בדבר החשכת עזה בשל קיצוץ החשמל שכפתה ישראל.
הדו"ח דן באלימות המתנחלים ובאלימות של כוחות
הביטחון כלפי מפגינים ופלסטינים, אך אין הוא מזכיר
את אלימות הפלסטינים, או אלימות של מתפרעים
במהלך ההפגנות נגד בניית גדר ההפרדה. דוגמא נוספת
הינה שני מקרים לפחות, שבהם הארגון מנסה להקביל
את פעולותיה של ישראל בשטחים לאפרטהייד בדרום
אפריקה – במקרה הראשון הארגון דן בכבישים שנסגרו
לתנועת פלסטינים מסיבות ביטחוניות 64 ובמקרה השני
מדובר על מערכת המשפט בשטחים, שלגביה טוען
הארגון כי "ישראל יצרה בשטחים משטר של הפרדה-
תוך-אפליה, במסגרתו קיימות שתי מערכות משפט
נפרדות באותו שטח, כאשר זכויותיו של אדם נקבעות
לפי השתייכותו הלאומית. משטר זה הוא היום דוגמא
יחידה במינה בעולם ומזכיר במהותו משטרים אפלים
מן העבר, כגון משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה". 65
בדוגמא נוספת, מכנה הארגון את מדיניות הריסת
הבתים של משפחות מחבלים כ"ענישה קולקטיבית"
וכ"פשע מלחמה". 66

http://www.ngo-monitor.org/trojan_horse.pdf

מנהל - יהודה שאול. ראש הארגון – מיכאל מנקין.

http://www.shovrimshtika.org : אתר

מטרות מוצהרות: "שוברים שתיקה הינו ארגון של
חיילים משוחררים האוספים עדויות של חיילים אשר
שירתו ביחידות צה"ל השונות במהלך האינתיפאדה
השנייה מן העדויות עולה תמונה חמורה של אופי
הפקודות בכלל ואופי הוראות הפתיחה באש בפרט.
אלו האחרונות ממחישות את עומק השחיתות שפשטה
במערכת הצבאית. בעוד מציאות זו, המוכרת לחיילי
ומפקדי צה"ל, מתנהלת בחצר האחורית של מדינת
ישראל, החברה הישראלית ממשיכה לשתוק ולהכחיש
את הנעשה בשמה שוברים שתיקה משמיעים את
קולם של חיילים אלו כדי להביא את החברה הישראלית
להכיר במציאות שהיא יצרה". 67
ארגון שוברים שתיקה רשום כחברה פרטית
לא ממשלתית 68 ולא כעמותה, ונגישות
המידע הכספי של הארגון לטובת הציבור
הינה מוגבלת. ביולי 2009 , לאחר שבעיתונות התפרסמה
שקיפותה הלקויה של החברה, חשף הארגון כי בשנת
2008 קיבל תרומות בסך 226,589 שקלים מהשגרירות
הבריטית, €19,999 מהשגרירות ההולנדית, €43,514
מהאיחוד האירופי, ו 229,949- שקלים מהקרן החדשה
לישראל. סך התקציב של החברה בשנת 2008 עמד על
מיליון וחצי שקלים. 69 במקביל לפרסום זה, הארגון
הוסיף רשימת תורמים לאתר האינטרנט שלו ופרסם
,ICCO- דו"חות כספיים: הארגון קיבל €25,100 מ
$19,500 ממכון החברה הפתוחה בארצות הברית,
70 החברה גם מצהירה כי היא .SIVMO- ו €5000- מ
זוכה לתרומות של קרן מוריה, הסוכנות הספרדית
Christian וקרן ,OXFAM , לשיתוף פעולה בינלאומי
71 אף על פי כן, לכתבת טלוויזיה הודלף כי ארגון .Aid
שוברים שתיקה מבטיח לתורמיו כי "אנו מתחייבים
לשמור בכל מחיר על פרטיותך. פרטי התרומה נשמרים
בספרי החשבונות שלנו, אך בשום מקרה לא יפורסמו
ברבים" 72 – הבטחה זו מתאפשרת רק באמצעות רישום
כחברה פרטית.
שוברים שתיקה פרסם חוברת עדויות בעקבות מבצע
"עופרת יצוקה" בעזה, אשר באמצעותה ביקש "להעלות
שאלות קשות לגבי אמינות הגרסאות הצה"ליות
הרשמיות" הנוגעות לכשלים מוסריים במהלך המבצע. 73
ביקורת רבה נמתחה על עדויות אלו ונטען כי העדויות
מבוססות על שמועות ועדויות שמיעה, ומפקד חטיבת
גולני אף סיפר כי אחד החיילים, איש מילואים שסיפר
על שימוש בנוהל "מגן אנושי", כלל לא היה בשירות
פעיל באותה התקופה. נוסף על כך, העדויות נמסרו
בצורה אנונימית מבלי יכולת לוודא, לבסס או לחקור
את הטענות העולות מהן, והן נבנו באמצעות ראיונות
עם 30 חיילים בלבד מתוך אלפי חיילים שהשתתפו
בלחימה בעזה. העדויות מציגות תמונה חד-צדדית
המחסירה את ההשתדלות העצומה שערך צה"ל במהלך
כל המבצע להימנע מפגיעה בחפים מפשע, ואת הסביבה
הקשה והמורכבת שנכפתה עליו בשל בחירת החמאס
להילחם משטחי אוכלוסיה אזרחית. 74
למרות ששוברים שתיקה פועל לכאורה "להביא את
החברה הישראלית להכיר במציאות שהיא יצרה",
פעילות רבה של הארגון מתמקדת דווקא בהרצאות
וכנסים בחו"ל, ודיווחי הארגון מופצים לכלי תקשורת
רבים בעולם. 75 כאשר יהודה שאול נשאל מדוע הוא
מרצה על כך בחו"ל, השיב כי "לפעמים כדי להכניס
מסרים פנימה, צריך לצאת החוצה". 76
סיורי הארגון לחברון, אשר "כוללים היכרות בלתי
אמצעית עם המציאות הקשה בדרום ההר, וכן מפגש עם
משפחה פלסטינית בכפר סוסיה", לא עונים על מטרות
הארגון כ"ארגון של חיילים משוחררים האוספים
עדויות של חיילים". 77 סיורים אלו, אשר מתבצעים
בחברון שבה לטענת הארגון "מתקיימת מציאות של
אפרטהייד ומעין "טיהור אתני"", 78 הוגבלו בידי בית
המשפט והותנו ב"התנהגות העותרים 79 ובגישה מרוסנת
מצידם", 80 לאחר שהתגלעו עימותים בין אנשי הארגון
לתושביה הישראלים של חברון.
חברי שוברים שתיקה פועלים בצורה הדוקה עם ארגון
"יש דין", ובין השאר נסמכים על שירותיו של עו"ד
מיכאל ספרד כבא-כוחם, והם אף הקימו יחדיו "קו חם"
ל"חיילים ושוטרים שהיו עדים לתקיפות מתנחלים נגד
פלסטינים". 81

הקרן החדשה מקימה עוד תוכנית לימודים באונ' העברית


עוד תוכנית שבה ילמדו איך לדפוק את האויב הציוני. והכל על חשבוננו:

על שותפי "מרכז גילה" באוניברסיטה העברית:

http://gilocenter.huji.ac.il/center/partners.asp

הקרן החדשה מצוינת שם כתומכת "בעבר" - אבל כל מי שתומכים ב"מרכז" הזה
הם מאותה קבוצה ומאותו "מילייה". לא מפורט שם מתי היה ה"עבר" הזה אך יש
להניח שהוא ממש לא עבר רחוק. ויש גם להניח שהקרן עצמה תמשיך להעביר
כספים למרכז הזה אם היא תרד קצת מעל סדר היום. יש גופים שמעדיפים לא
לקבל כעת כסף מארגונים כמו הקרן החדשה, קרן סאקט"א-רש"י, הקרן הנורווגית
או האיחוד האירופי. עד יעבור זעם.

להקים ועדת חקירה ממלכתית עכשיו.לא נסכים לחתירה תחת זכויותינו ומדינתנו

6.5 דקות הקלטה

Kr8: ח"כ אלקין: התוכנית לעצירת המימון לסוכנים זרים - NIF

http://www.youtube.com/watch?v=Ewaif9DW1mw&feature=player_embedded

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=64869