שולמית אלוני בערוץ 1:אין יהודי רק ישראלי  

העדות הקדומה ביותר לתהליך זה מופיעה במנסרת סנחריב, שהיא טקסט אשורי
המתעד כמה ממסעותיו הצבאיים של סנחריב וכולל בין השאר את הגרסה האשורית
למצור על ירושלים בימי חזקיהו. חזקיהו נזכר שם בשמו תוך שימוש
בכינוי "חזקיהו היהודי" (במשמעות "היהודאי"). במקביל, בגרסה המקראית
לאותו מצור (מלכים ב´, י"ח; ישעיהו ל"ו; דברי הימים ב´, ל"ב) מתואר
נאום רבשקה אל הנצורים בשפה המקומית המכונה שם "יהודית". לדוגמה:
וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל-רַב-שָׁקֵה דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית
כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל-תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל-הַחֹמָה" (מלכים
ב´ י"ח, כ"ו). מעניין לציין שהכינוי "יהודית" לשפת ארץ יהודה מופיע גם
בספר נחמיה: "וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן
עַם וָעָם" (נחמיה י"ג, כ"ד).

בסיומו של ספר מלכים (מלכים ב´ כ"ה, כ"ה) מוזכר כי ישמעאל בן נתניה הרג
את גדליהו בן אחיקם ואת "היהודים והכשדים אשר היו אתו במצפה". אזכורים
מעניינים של המלה "יהודים" מופיעים גם בסופו של ספר ירמיהו (ירמיהו
נ"ב, כ"ח-ל´) שם מוזכרים שלושה גלי הגליה שבוצעו בידי הבבלים -
תחילה "זֶה הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְרֶאצַּר בִּשְׁנַת-שֶׁבַע יְהוּדִים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְעֶשְׂרִים
וּשְׁלֹשָׁה", בגל השני "מירושלים נפש שמונה מאות שלושים ושניים", ובגל
השלישי "יהודים נפש שבע מאות ארבעים וחמישה". בסופו של דבר מופיע סיכום
של "כל נפש" שהוגלו - "יהודים" ו"מירושלים" יחד - "ארבעת אלפים ושש
מאות". בבירור, בהקשר זה פירושו של "יהודים" הוא "תושבי חלקי יהודה
שמחוץ לירושלים".

המילה "יהודים" מופיעה מספר פעמים גם בספר נחמיה. לדוגמה: וַיָּבֹא חֲנָנִי
אֶחָד מֵאַחַי הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה וָאֶשְׁאָלֵם עַל-הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה אֲשֶׁר-נִשְׁאֲרוּ מִן-
הַשֶּׁבִי וְעַל-יְרוּשָׁלָםִ" (נחמיה א´, ב´).

גם בספר זכריה מוזכרת המילה "יהודי" בפסוק "בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה
אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי
שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם" (זכריה ח´, כ"ג).

ולבסוף, מגילת אסתר היא המקום המפורסם בתנ"ך בו מופיעות המילים "יהודי"
ו"יהודים" מספר רב של פעמים. ישנו ויכוח ממושך מתי נכתב ספר אסתר ועד
כמה היסטוריים המאורעות המוזכרים בו - אך אין ספק כי בזמן שנכתב,
המלה "יהודים" כבר קיבלה משמעות הדומה לזאת הקיימת עד היום, כלומר
קבוצה אתנית-דתית המפוזרת בארצות רבות, מאורגנת בקהילות אוטונומיות
ומהווה מטרה לשנאה

במגילת אסתר יש למעלה מארבעים פעם המלה: יהודי. או: יהודים. או: היהודי. או: היהודים.

מתוך עיתון האומה (שהבריטים ששלטו באותה העת החרימו אותו והביאו לסגירתו מכיוון שהיו בו תכנים רבים קומונישטיים כדרכו של הרב) ,שכתב הרב יהודה ליב הלוי אשלג (1884–1954) מכונה "בעל הסולם" על שם "הסולם", הפירוש שכתב לספר הזוהר.

"שם האומה, השפה והארץ

יש לבקר את שם האומה שלנו. כי התרגלנו לקרוא את עצמנו בשם "עברי" והשם הרגיל שלנו "יהודי" או "ישראל" יצא כמעט מהשמוש; עד שבכדי להבדיל בין השפה הז'רגונית לשפת האומה, קוראים לשפת האומה – " עברית" ולז'רגונית "יהודית".

בתנ"ך מוצאים את השם עברי רק בפי אומות העולם, וביחוד בפי המצרים: כמו "ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו" (בראשית ל"ט י"ד): ושם אתנו נער עברי"... (בראשית מ"א י"ג): "מילדי העברים זה... (שמות ב' ו'): וכן מצאנו השם הזה בפי הפלשתים "פן יעשו העברים חרב"...(שמואל י"ג י"ט). וכן אנו פוגשים אותו ביחס שבינינו ובין האומות: כמו במלחמת שאול עם הפלשתים, שהכריז "ישמעו העברים": וכן "והעברים עברו את הירדן"...(שמואל א' י"ג ז'). ומלבד זה אנו פוגשים בקביעות את השם עברי בסמכות אל עבדים: כמו עבד עברי, אמה העבריה וכדומה. אולם בינינו לבין עצמנו, אף פעם לא נפגוש בתנ"ך את השם עברי, רק אחד מב' השמות "ישראל" או "יהודי".

ומקורו של השם עברי, כנראה, שהיתה אומה עתיקה מפורסמת בשם הזה. כי הכתוב (בראשית י' כ"א) מוצא להציג לפנינו את שם בן נח כאב אל האומה הזאת "ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבד"...: ואברהם אבינו היה מצאצאי האומה הזאת, וע"כ היה מכונה בפי העמים בשם אברהם העברי: כמו "ויגד לאברם העברי" (בראשית י"ד י"ג). ולכן בטרם שנעשו ישראל לאומה בין האומות, היו נקראים בשם עבריים, על שם עמו של אברהם אבינו העברי. והגם שבני ישראל היו מצוינים בארץ מצרים בתור עם נבדל לעצמו: כמו "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו פן ירבה"... (שמות א' י'): אכן השם הזה היה כמו שם של שבט, ולא של אומה – כי לא נעשו לאומה אלא אחר ביאתם לארץ ישראל. ומכאן יש להסיק כי ע"כ לא רצו האומות לקרוא אותנו בשם אומה ישראלית גם אחר ביאתנו לארץ, כדי שלא להודות במציאות שלנו בתור "אומה"; והדגישו זאת בקריאתם אותנו "עברים" כמו שקראו לנו מטרם שבאנו לארץ.

ואין זה מקרה מה שלא נמצא השם "עברים" בתנ"ך ובהספרות שלאחריה; זולת ביחסים של עבדים ושפחות, שהשם "עברי" נטפל להם בקביעות: "עבד עברי" "אמה עבריה: ואף פעם לא נפגוש עבד ישראלי או עבד יהודי. וכנראה שסמיכות הזה מקורו הוא כעין זכר לעבדות במצרים: שאנו מצווים בה, בהמצוה "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים ה' ט"ו).

גם כיום מכנים אותנו, ברוב לשונות העמים, בשם יהודים או ישראלים: רק האומה הרוסית עודנה מכנה אותנו בשם עברים. ויש להניח, ששונאי ישראל שבתוכם הרגילו בהם את הכינוי הזה, בכונת זדון, של בביטול לאומיות ממנו, דוגמת העמים הקדמונים. כאמור למעלה. וכנראה שהם התעמקו בהמובן של שם הזה הרבה יותר ממנו, שלקחנו אותו מהמוכן מתוך הרגל בהשפה הרוסית בלי התעמקות יתירה.

מכל האמור יוצא אפוא, שאם אנו רוצים לכבד עצמנו, יש לנו להפסיק מלהשתמש עם השם עברי ביחס כל בן חורין שבתוכנו.

אכן בנוגע לשם השפה, אם היה לנו מקור היסטורי, שהאומה העתיקה העברית היתה מדברת בשפה זו אז היה אולי לכנותה בשם "עברית". אולם כשאני לעצמי עוד לא מצאתי שום מקור בהיסטוריה, שהאומה הקדמונית הזו דברה בשפה זאת. ולכן יש לנו להתחשב עם הספרות התלמידית, הקרובים אל המקור יותר ממנו בחמש עשרה מאות שנה: וביניהם היה מקובל בלי שום פקפוק, שהעברים הקדמונים לא השתמשו כלל בהשפה. כי אמרו "בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש; חזרה וניתן להם בימי עזרה בכתב אשורית ולשון ארמי – ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמי. (סנהדרין כ"א ע"ב) הרי מפורש מדבריהם, שרק הכתב לבד בא לנו מהעברים, ולא הלשון, כי אומרים "כתב עברי ולשון הקודש", ולא כתב ולשון עברי.

כן מצאנו (מגילה דף ח') "ורמינהו, מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא וכתב עברי אינו מטמא את הידים" הרי איך שהדגישו "תרגום שכתבו מקרא וכתב עברי" ואינם אומרים תרגום שכתבו עברית וכתב עברי, כלשון המשנה (ידים ד' ה') אשר הרמינהו הזה מובא משם, אלא ללמדנו שרק הכתב מיוחס לעברים ולא השפה. ומלשון המשנה אין ראיה, כי כנראה, שהשפעה רומית היתה במקום זה על הכתב, אבל כשלמדו המשנה בעל פה היו מדייקים כראוי. ולעומת זה מצאנו כמה פעמים, שהתנאים היו מכנים את השפה בשם לשון הקודש. האחד (בספרי ברכה י"ג) "כל הדר בארץ ישראל וקורא ק"ש שחרית וערבית ומדבר בלשון הקודש, הרי הוא בן עולם הבא" וכן (בשקלים סוף פרק ג') "תני משום רבי מאיר כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש..." ועוד.

ואפילו אם נניח שיש למצוא איזה מוצא היסטורי, שהעברים העתיקים דברו בשפה זו, עוד אין זה מחייב אותנו לכנות את השפה על שמם, אחר שאין עוד זכר לאומה זאת בין החיים; כי כאמור, אין השם הזה מוסיף לנו כבוד במושג הלאומי; ורק שונאינו הרכיבו אותו עלינו בכונה של ביטול ומיעוט הדמות לנכסי האומה. ומכאן, שאין לנו לעקוב גם להשפה האנגלית, המכנית להאומה בשם "יהודים", ולהשפה בשם "עברית".

גם צריכים להכריע איזה שם מתאים בשבילנו ביותר: אם יהודים או ישראלים – השם ישראל, מקורו הוא באבינו יעקב, שכפי הכתוב, הוא נקרא כן על ביטוי של שררה וכבוד: "לא יעקב יאמר עוד שמיך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל" (בראשית ל"ב כ"ט) ועל שמו אנו נקראים ישראל. אכן אחר שלמה המלך, שנחלקה האומה לשתים: לעשרת השבטים שהמליכו עליהם את ירבעם בן נבט,ולב' שבטים יהודה ובנימין שנשארו תחת מלוכת רחבעם בן שלמה; אז נשאר השם ישראל על עשרת השבטים וב' השבטים יהודה ובנימין קבעו לעצמם השם יהודים. כי גם בני בנימין קראו להם יהודים: כמו שמצאנו במגילת אסתר "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני". הרי שגם שבט בנימין קראו לעצמם בכלל בשם יהודים.

ועשרת השבטים נגלו מהארץ זמן רב קודם לגלות יהודה, ומאז לא נמצאו עקבותם. וגלות יהודה שנגלה לבבל חזרו לארץ אחרי שבעים שנות גלותם ובנו הארץ מחדש; משום כך בכל ימי בית שני נזכר בעיקר השם יהודים, והשם ישראל נזכר רק לעתים רחוקים באיזה מובן יוצא מהכלל. ואנחנו, בני הגלות של בית שני, נקראים ג"כ בעיקר רק בהשם יהודים: כי אנו מגלות בית שני, שהם צאצאים לב' השבטים יהודה ובנימין שקבעו לעצמם את השם יהודים. ולפי זה יש להכריע את שם האומה שלנו " יהודים": ולא אומה הישראלית או "ישראל", שהוא השם של עשרת השבטים.

ובדבר השפה, יש להכריע בודאי בשם "שפה היהודית" ולא בשם "שפה ישראלית" ובניגוד לזה נזכר "יהודית" (נחמיה י"ג כ"ב): וכן ויאמר אלוקים... דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו , ואל תדבר עמנו "יהודית" באזני העם אשר על החומה (מלכים ב' י"ח). אלא שיש לצדד כי ע"כ קראו השפה שלהם בשם "יהודית" משום שהעם של יחזקיהו המלך נקראו יהודים, וכן הבאים מגלות בבל: אבל העשרת השבטים שנקראו ישראלים קראו גם את שפתם בשם שפה הישראלית. אולם גם אם נניח כן, אין עוד טעם בעדינו צאצאי יהודה ובנימין, לקרוא לשפתנו בשם "ישראלית".

הסיכום מכל האמור: כי הן לאומה והן לשפה יש לקבוע רק את השם יהודה: לאומה בשם יהודים, ולהשפה בשם יהודית. ואת השפה הז'רגונית יש לקראה אידיש. ורק להארץ אפשר לקראה בשם "ארץ ישראל" להיותה נחלת כל השבטים.