סתימת פיות: אסור לבקר את המחאה  

הגדיל לעשות אתמול עמיתי, שלום ירושלמי. אם היה טורח לסתור עובדה אחת או להפריך טענה אחת, ניחא. אלא שהוא התקשה. קרא, קרא ולא מצא. כך שהוא הלך לשיטה הידועה והמאוסה. הוא הדביק לי עמדות שאין ולא היו לי.

ירושלמי מספר על מפגינים ש"לבשו חולצות כחולות וענדו שרוכים אדומים", ואיך, הוא ממשיך, "כמעט והתחשק לי לקשור את כולם באזיקים ולהסגיר אותם כאיש אחד לימיני". נו , באמת. הרי כתבתי על כך שהפגנתי מוקף בדגלים אדומים, וזה לא הפריע לי. כתבתי שהקרן החדשה מסייעת למחאה, והיא דווקא ראויה לברכה. העובדות הללו לא בלבלו את ירושלמי, כך שהוא היה חייב להמציא משהו ממוחו היוקד.

ההשתקה הופכת לצו עליון
הוויכוח על המחאה ועל כיווני המחאה הוא יותר מלגיטימי. זכותם של גורמים מסוימים לקשור את המחאה לכיבוש, למצעדים הפלסטיניים שיגיעו לגבולות ישראל, ולטעון שממשלת ישראל היא "ממשלת בריונים צמאי דם", כפי שכתב מישהו בעמודים הללו.

הדעות הללו, מאוסות ככל שיהיו, הן חלק מהשיח הציבורי. וזכותם לקיים כנס, במאהל בתל אביב, תחת הכותרת "ס' זה ספטמבר", במטרה מוצהרת להפוך את המחאה החברתית לפלסטינית. וזכותי לחשוף את העובדות הללו, לפרסם אותן ולהציג את הטענה שאלה שהרסו את מחנה השלום, לטובת הפיכת ישראל למצורעת, עלולים להרוס גם את המחאה. אבל לא אצל ירושלמי. הוא רוצה להשתיק את הדיון. הוא מזהיר אותי, ממש כך, מבדיקה, חשיפה, תהייה. הוא רוצה תמיכה עיוורת.

"מה זה משנה מי מפגין ולמה?", כתב אתמול ירושלמי
במשפט מדהים שצריך להילמד בפקולטות לתקשורת. ההשתקה הופכת לצו עליון. ייתכן שבמסגרת חוק העיתונות יש צורך בסעיף, על שם ירושלמי, שאוסר על עיתונאי לחשוף עובדות ולהעלות תהיות, כאשר 90 אחוז מהעיתונאים חושבים כמו עדר.

לפני חודש העלה ירושלמי את הרעיון ש"הפוליטיקאים שלנו מספיק ציניים על מנת ליזום מהלך ביטחוני מעושה כדי להרוס את המחאה שמאיימת להפיל אותם. . . כל מזימה כזו תיבחן בשבע עיניים. . . כל חימום גבולות יעורר חשד".

ירושלמי לא הסתפק בחשיפת ה"מזימה". הוא גם טרח לספק הוכחה: "ב-3 בספטמבר 2000 נכנס אריה דרעי לכלא. חסידיו הקימו מחוץ לשערי כלא מעשיהו את ישיבת 'שאגת אריה'. הם הבטיחו להישאר שם שנתיים. מתי המאהל התקפל? ב-29 בספטמבר 2000, כאשר פרצה האינתיפאדה השנייה".