תזכורת: כך פועלת הקרן החדשה לישראל  

תוכנית המשפטנים של הקרן, הפועלת בשיתוף עם בית הספר למשפטים של "האוניברסיטה האמריקאית" בוואשינגטון, והסיוע הכספי והלוגיסטי שמעניקה הקרן לאורך השנים לשם הקמת ארגוני זכויות אדם והרחבתם - לשני אלה יש מקום מרכזי בשינוי מפת זכויות האדם בישראל בשנים האחרונות, בין השאר באמצעות עתירות של עותרים ציבוריים לבג"ץ.

46 משפטנים כבר הכשירה התוכנית הזאת בעשרים השנים האחרונות. הרעיון היה פשוט, והוא מיושם באדיקות עד היום: בכל שנה נשלחים שניים-שלושה עורכי דין לוואשינגטון, ובמשך שנה אחת הם מצליחים לדחוס לימודי תואר שני במשפטים. הלימודים מתמקדים במשפט בינלאומי ובזכויות אדם וכוללים התמחות באחד מארגוני הזכויות הפועלים בארה"ב. כל זאת מתוך הסתייעות במלגה מטעם הקרן בגובה אלפיים דולר בחודש, ובפטור משכר לימוד שמעניקה האוניברסיטה. בתום השנה הם מחויבים לשוב לישראל ולעבוד במשך שנה באחד מארגוני זכויות האדם הישראליים.

העסקה משתלמת לשני הצדדים: הארגונים הלא-ממשלתיים בישראל מקבלים משפטן מיומן ומחויב לרעיון: רבים מבוגרי התוכנית נשארים לעבוד בהם גם בתום השנה, ובכל מקרה ממשיכים בפעילות משפטית ציבורית. מנגד, עורכי הדין המבקשים לנתב את הקריירה שלהם לכיוון זכויות האדם זוכים לדריסת רגל בתחום ולאפשרות יקרת-המציאות לראות איך זה נעשה באמריקה.

"כשהתוכנית החלה לפני עשרים שנה לא היה קאדר של עורכי דין שעוסקים בנושאים ציבוריים ובזכויות אדם", אומרת חמוטל גורי, המרכזת בשנים האחרונות את תוכנית המשפטנים מטעם הקרן החדשה לישראל, "וקל לראות שהתחום הזה קיים היום. השיח בנושא חילחל לתוכניות לימודים באוניברסיטאות, לתקשורת. הבוגרים שלנו הקימו את רוב המחלקות המשפטיות בארגוני זכויות אדם קיימים, והקימו ארגונים רבים נוספים".

היוזמה הראשונית לתוכנית היתה של פרופ' הרמן שוורץ מהאוניברסיטה האמריקאית בוואשינגטון. "הוא הגה את הרעיון, הוא שיכנע את הקרן, הוא גייס את הכסף הראשון, הוא שיכנע את האוניברסיטה שלו לתת פטור משכר לימוד, והוא פנה לחברים שלו בארגונים אמריקאיים ושיכנע אותם לקחת סטודנטים חסרי ידע במשפט אמריקאי כמתמחים", אומר עו"ד יהושע שופמן, בוגר המחזור הראשון של התוכנית וכיום בכיר במשרד המשפטים. "בתחילת הדרך הצלחנו לקבל את תמיכתם של גורמים ישראליים די בקלות", אומר פרופ' שוורץ בשיחה מוואשינגטון, "ובאופן מפתיע גם האוניברסיטה שלי התגייסה לעניין ברצון. גם הארגונים האמריקאיים הסכימו לקבל סטודנטים זרים כמתמחים, למרות שהם אינם מכירים את שיטת המשפט המקומית".

בוגרי התוכנית התברגו בעמדות מפתח בכל ענפי מערכת המשפט. יש ביניהם משפטנים שנשארו בארגונים עצמאיים: חלקם עברו לעבוד בשירות הממסד - במשרד המשפטים, בפרקליטות המדינה, בסניגוריה הציבורית ואפילו כשופטים: חלקם קידמו את הקריירות האקדמיות שלהם: אחרים השתלבו בשוק הפרטי ועוסקים משם בזכויות אדם, חלקם בהתנדבות.

הקץ לעינויים בשב"כ

המשפטנים הישראלים שהתקבלו לתוכנית נכנסו לתחום מתוך עניין בזכויות אדם ורצון להביא לשינוי חברתי והיוו קרקע פורייה לקליטת הרעיונות שיושמו ב"Human Rights Bar" (כינוי לקהילת משפטני זכויות האדם האמריקאית). ואשינגטון, מבחינה זו, היתה ועודנה בירתה של הפעילות הציבורית הזאת, בהיותה אבן שואבת לשדלנים ומובילי דעת קהל המבקשים להשפיע על חברי קונגרס ואנשי הבית הלבן. הארגונים הלא-ממשלתיים האמריקאיים שימשו, לפיכך, מודל להפנמה ויישום עם החזרה לישראל.

עו"ד אביגדור פלדמן, למשל, עסק בזכויותיהם של הפלשתינאים תושבי השטחים עוד בהיותו שכיר במשרדו של עו"ד אמנון זכרוני. בוואשינגטון הוא התמחה, במקביל ללימודים, ב-Association for the Advancement of Colored People), National) NAACP ארגון ותיק העוסק בשוויון זכויות לשחורים, האחראי לפסק הדין התקדימי המפורסם "בראון נגד מועצת החינוך" שאסר להפלות שחורים בקבלה למוסדות להשכלה גבוהה. "העבודה בארגון הזה היתה כרוכה בנסיעות בכל רחבי ארה"ב", נזכר פלדמן, "ובין היתר הייתי בערב זכויות אזרח בכנסייה באלבמה והשתתפתי בהליך שעסק באי-שוויון בזכות בחירה בטקסס".

עם חזרתו עשה פלדמן שנה באגודה לזכויות האזרח - שפועלת מ-1972 ונושאת לפיכך בתואר ארגון זכויות האדם הוותיק ביותר בישראל. ארגונים אחרים כמעט לא פעלו אז, ובוודאי לא העסיקו משפטנים במשרה מלאה. "אני יכול לזקוף לזכותי את הקמתו של המרכז להתדיינות משפטית של האגודה", אומר פלדמן, "ששכן אז ברחוב יוחנן הסנדלר בתל אביב ולכן היה מכונה 'הסנדלריה'. שם בעצם התחילה פעילות האגודה בתחום הליטיגציה (התדיינות בבתי משפט, י"י). הדוגמה האמריקאית היתה מאוד אפקטיווית בכך שהיא גרמה לנו להבין עד כמה אפשר להיעזר בבתי המשפט כדי להביא לשינויים חברתיים".

פלדמן הופיע באין-ספור עתירות לבג"ץ, ואחראי לפסקי דין עקרוניים רבים. בין השאר הוא ייצג את הקשת הדמוקרטית המזרחית בבג"ץ הקרקעות, שאסר הפשרת אדמות חקלאיות למטרות בנייה: את מוחמד בכרי בעתירה שבה בוטלה פסילת הסרט "ג'נין, ג'נין" להקרנות מסחריות: ואת הוועד הציבורי נגד עינויים בפסק הדין שאסר אפילו "לחץ פיסי מתון" בחקירות השב"כ.

אם פלדמן חזר מהשנה האמריקאית שלו לזרועות האגודה לזכויות האזרח, שופמן שימש חבר פעיל בה עוד לפני נסיעתו. שופמן, שעלה לישראל מארה"ב ב-1975, נבחר למחזור הראשון של התוכנית מבין שלושה מועמדים. במהלך הלימודים הוא התמחה במקבילה האמריקאית לאגודה הישראלית - ה-American Civil Liberties Union) ACLU). אחר כך חזר לאגודה לזכויות האזרח ושימש היועץ המשפטי שלה במשך תשע שנים, ומשם חצה את הקווים לפרקליטות. הוא ייצג את האגודה בפס"ד לאור, שביטל את החלטת המועצה לביקורת סרטים ומחזות לאסור את העלאת ההצגה "אפרים חוזר לצבא": את לאה שקדיאל בעתירה שחייבה לשלבה כחברה במועצה הדתית בירוחם (את המדינה ייצג אז עו"ד מני מזוז): ואת ליונל קסטנבאום, בעתירה שחייבה את החברה קדישא "קהילת ירושלים" לאפשר לו לכתוב על מצבתה של רעייתו את שמה באותיות לועזיות ואת תאריכי לידתה ומותה בספרות.

גם היום, הוא אומר, בתפקידו כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה לענייני חקיקה - המחויבות לזכויות אדם שספג בתוכנית באה לביטוי. "אני רואה את עבודתי כשירות ציבורי במובן הרחב", הוא אומר. "בעבודת חקיקה של המשרד אנחנו עוסקים רבות בזכויות אדם: אני משמש ראש הצוות המשרדי לנושא אנשים עם מוגבלות, אני ראש הצוות לעניין זכויות ילדים, נושא חוק חופש המידע נמצא בטיפול שלי, הגשנו הצעת חוק ממשלתית בנושא של ייצוג הולם לאוכלוסייה הערבית. זה בהחלט חלק מרכזי מהעיסוק שלי פה".

דן יקיר התנדב באגודה עוד כסטודנט למשפטים, והתוכנית היוותה עבורו הזדמנות להמשיך לעבוד באגודה, הפעם כמשפטן בשכר. בשנים האחרונות הוא משמש היועץ המשפטי של האגודה. בוואשינגטון עבד יקיר ב-ACLU והצליח אפילו להטביע חותם קטן על ההיסטוריה המשפטית האמריקאית. "התיק המרכזי שעבדתי עליו היה עתירה שהוגשה לבית המשפט הפדרלי המחוזי בעיר נגד חוק עזר חדש של עיריית ואשינגטון, שהטיל עוצר לילה על קטינים בעקבות גל הרציחות בעיר. אותי שלחו לנבור בארכיונים כדי לעבור על כל מקרי הרצח, ולבדוק כמה מהם היו נמנעים אם החוק הזה היה קיים. עברתי על ארכיון העיתונים וגיליתי שמרבית הרציחות נעשו במקומות סגורים ולא ברחוב והעוצר לא היה מונע אותן. הגשתי תצהיר לבית המשפט, ובפסק הדין שפסל את חוק העזר כבלתי חוקתי התצהיר שלי מוזכר בהערת שוליים. פסק הדין הזה התפרסם ב'פדרל ריפורט' וכך זכיתי להיות מונצח בפסק דין אמריקאי".

יקיר ייצג, יחד עם נטע זיו, את משפחת קעדאן בעתירה שקיבלה את דרישתה לבנות בית על אדמות הסוכנות היהודית ביישוב קציר: את האגודה לשמירת זכויות הפרט והאגודה לזכויות האזרח בעתירה שהביאה לשידור תוכנית הטלוויזיה "קלפים פתוחים" על הומוסקסואלים: והוא מייצג כעת את האגודה ברבות מהעתירות התלויות, ביניהן העתירה לביטול התיקון לחוק האזרחות שמונע "איחוד משפחות" של ערבים אזרחי ישראל עם פלשתינאים תושבי השטחים.

חוק חופש המידע

רבים מעורכי הדין המתקבלים לתוכנית חוזרים משנת הלימודים בארה"ב עם אג'נדה ברורה, או לפחות תחום התמחות מובהק שנהפך בהמשך לעיסוקם העיקרי. קשה לומר שעו"ד גדעון ברומברג גילה את תחום איכות הסביבה בזמן שהותו בוואשינגטון - עוד לפני כן הוא התנדב ב"אדם טבע ודין" - אבל ההתמחות ב-Centerfor International Environmental Law) CIEL) ובמחלקה הסביבתית במשרד המשפטים האמריקאי הוכיחה לו שאפשר להגיע להישגים משמעותיים בתחום.

"ואשינגטון היא מרכז העולם בנושאים סביבתיים", אומר ברומברג, היום מנהל שלוחת תל אביב של "ידידי כדור הארץ - המזרח התיכון", "וזו הזדמנות ללמוד מהניסיון של כולם". את עבודת התזה שלו כתב ברומברג על "איכות הסביבה ותהליך השלום בישראל" - השנה היתה 1994 - והוא הגיע למסקנה שהרעיונות של פיתוח בר-קיימא חייבים להיות חלק מתהליך הפיוס האזורי. כשחזר לישראל, במקביל לעבודה ב"אדם טבע ודין" הוא הגיש הצעה לאחת הקרנות האמריקאיות להקמת גוף סביבתי, שבו ישתפו פעולה ישראלים, פלשתינאים, ירדנים ומצרים. "בתוך שבוע קיבלתי טלפון מוואשינגטון באלה המלים - 'אם אתם יכולים לבצע את זה, אנחנו נממן את זה'. אף פעם לא קרה לי דבר כזה". בתוך חודשיים הוקם "אקו-פיס", שנהפך מאוחר יותר לשלוחת המזרח התיכון של ארגון "ידידי כדור הארץ".

ד"ר יובל קרניאל, המשלב היום עיסוק אקדמי בתחומי המשפטים והתקשורת, עבד בוואשינגטון ב-National Security and Civil Liberties, ארגון העוסק בתחום הצנזורה ופרסום מידע בנושאי ביטחון לאומי. שם הוא נתקל לראשונה בחוק חופש המידע האמריקאי. "במהלך עבודתי התקבלה אצלי ההכרה שצריך לעשות חקיקה דומה בארץ, וכשהגעתי ארצה הייתי מיוזמי החקיקה הישראלית. אחר כך הייתי בוועדת אוסטרובסקי-כהן, שמונתה לחוקק את חוק חופש המידע ובעקבות המלצות הוועדה חוקק החוק. זה דבר ישיר שהבאתי מהתוכנית. כשחזרתי שובצתי בתפקיד היועץ המשפטי של מועצת העיתונות, שהשופט יצחק זמיר היה אז נשיאה, ויחד הכנו את הקוד האתי החדש של העיתונים והקמנו את בתי הדין לאתיקה. כאן התחיל הקשר שלי לתקשורת, שנמשך עד היום".

הקיפוח שחשה באנה שאגרי-בדארנה עוד כשהיתה ילדה, הן כערבייה והן כאשה, הביא אותה לעסוק בבגרותה בתחום זכויות האדם. שאגרי-בדארנה, עורכת דין באגודה לזכויות האזרח, התקבלה לתוכנית המשפטנים ועבדה בוואשינגטון בשני ארגונים ששיקפו, כל אחד בדרכו, את תחושות הקיפוח הבראשיתיות שלה. "עבדתי בחטיבת הנשים של 'Human Rights Watch', ושם עסקנו באפליית נשים במזרח התיכון ובמעמד נשים בדיני משפחה בראייה בין-מדינתית. אחר כך התנדבתי בארגון Committee American-Arab Anti-Discrimination) ADC), שעסק באפליית ערבים אמריקאים, בעיקר בתחום העבודה. בלימודים התרכזתי בעיקר בפמיניזם ורב-תרבותיות ובזכויות נשים". החלק הקשה בחוויה, היא אומרת, היה ההתמודדות עם מהומות אוקטובר 2000 במגזר הערבי, שאירעו בזמן שהותה בארה"ב. "היה לי מאוד קשה להיות בחו"ל כשכל הדברים האלה מתרחשים בישראל, ובמיוחד כשקרוב משפחה שלי נרצח באותם מאורעות".