בין הירדן לים אין מקום לשתי מדינות. המרחב הזה לא מספיק לשני עמים!  

שמיר, חבר בכיר בליכוד ביתנו, מזכיר את אביו במראהו החיצוני, בתנועות הגוף וגם בהבעת עמדה ימנית יציבה ועמדותיו נחרצות. הוא מתנגד להקמת מדינה פלשתינית, הוא לא מאמין שיש סיכוי להצלחת המשא ומתן, ומסביר מדוע מאמצי האמריקנים מיותרים.

"הסתכלות על הסכסוך באזור במושגים אמריקניים או מערביים מביאה עימה גישה של ביזנס, כזאת שננקטת כשמגשרים בסכסוך בין בעלי עסקים", הוא טוען. "הבעיה שכאן לא מדובר בביזנס. אצל האמריקנים הכל נראה בר פתרון והגיוני. זאת העמדה שלך, זאת העמדה שלי, בסוף נתפשר. באזור שלנו הכל הרבה יותר מורכב.

"אני מתנגד לרעיון שתי המדינות. נתחיל בירושלים. אצלי ירושלים היא בבחינת 'ייהרג ובל יעבור'. אני מוכן להילחם לנצח על העניין הזה - וזהו. כי זה ה'רזון ד'אטרה' (בצרפתית - ההצדקה הקיומית; ש"צ) של העם היהודי בארץ ישראל".

אי אפשר להגיע לפשרה שתכלול גם בירה פלשתינית בירושלים?

"לא. יגידו שאני טועה, אז שיגידו. עם שלא מוכן להילחם על הירושלים שלו, במשך הזמן גם הוא לא יהיה. נכון, בארה"ב יש כמה ערים שקוראים להן ירושלים; נכון, יש הרבה מדינות שמחליפות את הבירות שלהן. בניגריה למשל החליפו את השם מלאגוס לאבוז'ה. אצלנו אין בירה אחרת. ירושלים היא הבירה של כל העם היהודי, לא רק של היושבים בציון. זאת בירתנו ההיסטורית והנצחית".

שמיר חד־משמעי, "אני לא חושב שצריך לחלק אותה, בייחוד לנוכח העובדה שהצד השני בחר את ירושלים כהתרסה. כשמוסלמי מתפלל כאן הוא מפנה את אחוריו לירושלים והוא מתפלל למכה. ירושלים לא מופיעה אצלם בקוראן ולא בשום מקום. זאת דרישה מתריסה, כדי להגיד 'זה שלנו' ולקבוע קו אדום עכשווי".

"איפה יש מקום לעוד מדינה"?

כשאני שואל את שמיר מדוע הוא מתנגד כל כך להקמת מדינה פלשתינית, הוא משיב: "המרחב הזה לא מספיק לשני עמים. אם המרחב היה יותר גדול, אולי היינו מוצאים את הנוסחה הנכונה. אבל פה השטח בין הירדן לים לא מספיק כדי לאפשר להם להקים מדינה.

"נאמר שניתן להם מדינה; המשמעות היא שהם תמיד יילחמו על המרחב כדי שיוכלו לקיים מדינה אמיתית; כזאת עם מוצא לים, עם מרחב אווירי, אתה יודע מה? גם עם מקום לבית חולים מרכזי. קח את השטח, תגיד לי אתה, איפה יש מקום לעוד מדינה?" הוא תוהה.

לפני כשבוע ביקר בישראל נשיא צ'ילה בלוויית כמה משריו. הנשיא והשרים סעדו בחדר הקבינט הסמוך ללשכת ראש הממשלה ונתניהו הזמין למפגש המצומצם גם את השר שמיר.

"בכניסה לחדר תלוי תצלום לוויין של מדינת ישראל", מספר שמיר. "אז לפני הארוחה הצבעתי לשרים על המפה והראיתי להם שממטולה עד אילת יש בסך הכל 500 ק"מ. הם נפלו מהכיסא. 'זאת ישראל הגדולה?' שאל אחד מהם. עניתי לו, 'ועכשיו, את זה, באזור הזה, רוצים לחלק'. הרי רוצים לבנות כאן מדינה שאין לה זכות קיום או יכולת להתקיים. מקימים כאן מדינה, והמשמעות היא פשוט מלחמה לנצח.

"קח את עזה כמשל", ממשיך שמיר, "יש שם מוצא לים, יש נפט וגז בים, יש דגה, יש מוצא לסיני ולישראל, באופן עקרוני. יש כוח עבודה רב לתעשייה, לחקלאות. במקום להקים מדינה משגשגת, הם מפנים את כל המשאבים כדי לפגוע במדינת ישראל. אז מה קורה במשא ומתן? מדברים איתנו על הנושא הזה (הוא מצביע על נקודה אחת בשולחן), כשבכלל הנושא המרכזי הוא זה (מצביע שוב על נקודה בקצה השני של השולחן). העניין הוא פשוט: יש כאן מרחב ענק שנקי מיהודים ונמצא בידי שלטון מוסלמי. זאת גם השאיפה של אבו מאזן. הרי במה הוא שונה מרצונות אחרים שקשורים למרחב הזה? מרחב שלם של מדינות ערביות שאין בו עכשיו יהודים וגם הנוצרים נדחקים ובורחים".

השר מאמין כי אבו מאזן לא מעוניין להגיע לשום הסכם, "מבחינתם כל דיון במו"מ מתחיל בנקודה טובה יותר, אז מדוע להגיע להסכם? בדרך הם יקבלו גם שחרור של מחבלים רוצחים ולא ייתנו כלום. הם לא ויתרו על שום דבר. בטח שלא על זכות השיבה, הם מנציחים את מחנות הפליטים לאורך הדורות. אני לא אשכח ביקור שהיה לי בעזה - כששאלתי ילד בערך בן 5 'מאיפה אתה?' הוא ענה לי 'מיפו'. זה החינוך, זאת ההנצחה והם לא מוותרים עליה".

איזה פתרון אתה מציע?

"סוריה במלחמה מתמשכת, הכאוס נמצא בכל האזור. אז דווקא אנחנו צריכים לקחת סיכונים בכל הפלונטר ללא מוצא הזה? כל מה שצריך לעשות הוא להסביר שזה המצב וצריך להתמודד איתו. אבל אפשר לייצר כאן שכנות טובה, בעיקר על ידי העלאת רמת החיים של הפלשתינים. אני בעד להקטין את הפער הכלכלי בינינו כמה שיותר. הם למשל בונים ובונים. על הכיפאק, למה לא? ככל שיהיה להם מה להפסיד, כך ייטב".

חבריך למפלגה טוענים כי אם לא ניפרד מהפלשתינים, תהיה סכנה לקיומה של ישראל כמדינה יהודית.

"אני רואה את המספרים. אני רואה שמדי שנה 10 עד 13 אלף פלשתינים צעירים עוזבים את האזורים פה ומהגרים למקומות אחרים. אני רואה שאצלנו העלייה לישראל נמשכת וגם דמוגרפית אנחנו גדלים. אני לא רואה סכנה כזאת לקיומה של המדינה כמדינה יהודית. הם חיים בעריהם ואני כמובן לא בעד להפוך אותם לאזרחי מדינת ישראל".

המדיניות שלך לא עולה בקנה אחד עם הקו שמוביל רה"מ ובטח שלא עם הקו הפייסני שמוביל ראש מפלגתך אביגדור ליברמן.

"כשבאתי לפוליטיקה העמדות שלי היו ידועות, והעמדות שלהם היו ידועות לי. אבל רב המשותף על המפריד. עד שימצאו משותף עם אבו מאזן, אני מעדיף שימצאו את המשותף איתי. יש דברים רבים שצריך לעשות במדינה, שלא קשורים לנושא המדיני. אני חושב שהפלורליזם שקיים הוא לא לרעה. גם הליכוד הוא לא מקשה אחת. אני עושה הכל כדי לחזק את ראש הממשלה, לא להחליש אותו".

"כלי מרכזי להתיישבות"

לשמיר יש עבר כמהנדס אלקטרוניקה, טייס, אלוף משנה במילואים, לשעבר יו"ר אל על ויו"ר התעשייה האווירית, שכיהן כדירקטור בחברות פרטיות בתחום ההיי־טק. בשנה האחרונה הוא תושב קבע בבית דגן, שם שוכן משרד החקלאות ופיתוח הכפר שעליו הוא מופקד.

"אין לי שום פנטזיות להיות אגרונום", הוא מחייך קמעה ומסביר, "אני לא רוצה להיות חקלאי ולא רוצה ללמוד מה שאחרים כבר שכחו. אני משתדל להביא למשרד את היכולות שלי ולדחוף את החקלאות קדימה לתחום ההיי־טק. החקלאות היא גם עשייה וגם ערכים וכלי מרכזי להתיישבות. אדמות מעובדות מביאות גם עבודה וגם ערכים של קשר אל הקרקע".

שמיר מספר ש"בשנה הראשונה זיהינו את הבעיות בתחום והתחלתי להסיר את החסמים. לדוגמה, בתחום של מבנים בשטחים חקלאיים: רבים הקימו מבנים בשטח חקלאי, כמו אסמים, מחסנים, מפעלי אריזה, סככות, אורוות, כרמים, והמבנים האלה נחשבו לא חוקיים מכל מיני טעמים. אנחנו בתהליך הלבנה גורף עם משרד השיכון ומינהל מקרקעי ישראל כדי לאפשר פיתוח של שטח חקלאי באופן יעיל.

"בתחום אחר, הגדלנו מכסות של מים לחקלאים, הקמנו קרן הלוואות לחקלאים וכמו כן התחלנו לקדם ענפי חקלאות בעלי סיכוי צמיחה. קח לדוגמה את תעשיית הזרעים. היום מדובר בשוק של 250 מיליון דולר. אמנם מדובר בחקלאות, אבל מדובר בידע וביכולות שקשורים להיי־טק. הפוטנציאל הוא לגדול לשוק של מיליארד דולר באופן מיידי".

מה נחשב להיי־טק בשוק שאתה מתאר?

"למשל, לוקחים זרעים של עגבנייה ומתאימים אותם לביקוש - למשל עגבניות שמתאימות לקטשופ. זרעים של עגבנייה, שאחרי שהיא גדלה, היא מתייבשת באופן עצמאי ומוכנה לתעשיית הקטשופ. הפיתוח הזה חוסך נפח בשינוע ואנרגיה בייצור. אז למה לא לפתח חברות כאלה?

"ליד קיבוץ שמיר התגלה גייזר של מים חמים. אפשר לעשות שם ספא, אבל אפשר גם לגדל שם דגי אמנון ולקצר תהליכים כך שמרבייה ועד מכירה יחלפו רק תשעה חודשים, במקום 18 בהליך המוכר היום. כאן המשרד נכנס ומסייע".

לסיום, שמיר מצהיר שהוא "מנסה לקדם את החקלאות מהנקודה שבה היא נמצאת כיום, ולהעיף אותה למעלה. היא נתקעה באיזשהו שלב, לדעתי.אם פעם היו בישראל 40 אלף חקלאים, היום יש רק 8,000, אבל כאלה שמפיקים הרבה יותר תוצרת. זאת חדשנות, זאת ציונות".

http://www.israelhayom.co.il/article/162143

"לאלה מאיתנו שחושבים שהקמת מדינה פלסטינית היא אסון, אין כלי ביטוי", הסבירו. לגוף החדש כבר יש שם זמני: זיפא"ק. אחת ממטרותיו: לאזן את הלובי השמאלני-ליברלי ג'יי סטריט

פעילים מרכזיים באגף הימני-ניצי ביהדות ארה"ב בוחנים בימים אלה את האפשרות לייסד לובי חדש ועצמאי למען ישראל, שיתחרה ישירות באיפא"ק ובג'יי סטריט. כבר נבחר שם זמני: זיפא"ק.

המטרה היא לאזן את השפעתו של ג'יי סטריט, שנחשב מקורב לחוגי השמאל, ולייצר לובי ימני אמיתי שיפעל ויגייס השפעה ותרומות באופן ישיר נגד הלחץ שמפעיל הממשל האמריקאי על ממשלת ישראל, נגד יוזמת השלום של ג'ון קרי ונגד הרעיונות האנטי-ישראליים, לדעת היהודים הימניים בארה"ב, הנבחנים בחוגי הממשל בוושינגטון.

"ג'יי סטריט תומך במדינת כל אזרחיה ואיפא"ק תומך בפתרון שתי המדינות", אמר השבוע אחד הפעילים המשתתפים במיזם החדש, "נוצר מצב שלאלה מאיתנו שחושבים שהקמת מדינה פלסטינית היא אסון אין כלי ביטוי ואין ארגון שיעביר את המחאה שלנו לממשל בארה"ב".

בשנים האחרונות, ובעיקר לאחר הקמת הלובי השמאלני-ליברלי ג'יי סטריט, התחזקה התחושה בקרב האגף הימני של יהדות ארה"ב כי השפעת ג'יי סטריט על הממשל הולכת ומתעצמת, ואין שום משקל נגדי שיאזן אותה.

איפא"ק נחשב כארגון שיעשה את דברה של ממשלת ישראל בכל מקרה וישמור על אובייקטיביות רשמית. "מה שדרוש זה ימין אמיתי, פעיל, יוזם ומשפיע בארה"ב", אומרים המארגנים, "ואת זה אנו בוחנים עכשיו".

ההתארגנות כוללת כבר מספר רב של תורמים יהודים מוכרים - חלקם נחשבים לגדולי התורמים של בנימין נתניהו - שעכשיו שוקלים להעביר את תמיכתם וממונם לרעיונות המנוגדים למדיניותו המוצהרת הנוכחית של ראש הממשלה. איש הקשר שמרכז את הפעילות בשלב הזה הוא עו"ד ג'וזף סבאג מפלורידה, פעיל יהודי ימני-מרכזי. עוד נודע כי נעשו גם שיחות עם גורמים פוליטיים בישראל, במועצת יש"ע וגם בליכוד, בהם סגן שר הביטחון, דני דנון.

הפגישות בארה"ב יחרצו את גורל המו"מ

על רקע ההתפתחויות הללו יגיע בשבוע הבא נתניהו לכינוס השנתי של איפא"ק, וייפגש גם עם נשיא ארה"ב ברק אובמה בבית הלבן.

על פי הפרסומים, אובמה מתכוון להפעיל על נתניהו לחץ כבד כדי שייענה בחיוב ליוזמת קרי ולמסמך האמריקאי המתגבש. נדמה לי שהפרסומים הללו מוגזמים מעט. המכשול העיקרי בשלב הזה להצגת המסמך האמריקאי הוא יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, שממשיך להתעקש לא לקבל את ישראל כמדינה יהודית ולא לוותר על זכות השיבה. גם ירושלים מהווה סלע מחלוקת.

אובמה ינסה בוודאי להשיג מנתניהו ויתורים נוספים שיאפשרו לאבו מאזן לרדת מהעץ שעליו הוא נצור כבר תקופה ארוכה. הנשיא האמריקאי יפגוש בזמן הקרוב גם את אבו מאזן, ושתי הפגישות הללו, עם שני המנהיגים, אמורות לחרוץ את גורל המסמך, המו"מ והשליחות של קרי.

http://www.thepost.co.il/news/new.aspx?pn6Vq=EE&0r9VQ=FDEMF

תגוביות:

1.אתמול בלילה זה קרה

אתמול בלילה בעיר צפת הקדושה - עשו 10 אנשים פולסא דנורא לארה"ב - לראשי השלטון. בין היתר בוצעה פולסא דנורא גם לחלק ממדינות באירופה.

עפ"י הסימנים תוך כחצי שנה ארה"ב תהיה על פי תהום והמדינות באירופה תיספוגנה מהלומות מנזקי מזג אוויר וכלכלה מתפוררת.

במדינות ערב יחסלו אחד את השני.

חורף יהיה בישראל בחודש אדר ב' ובחודש ניסן.

המקום הכי בטוח לחיות בו זו מדינת ישראל ולכן מומלץ ליהודי התפוצות לעלות במיידית לישראל.

מאת: מור יוסף ארכימדי (28/02/14 | 16:17)

הגיעה העת שממשלת ישראל תאמר בקול צלול שמדינה ערבית בשטחי פלשתינה כבר הוקמה בשנת 1920 על ידי בריטניה. ירדן היא פלסטין ויושבת על 92,000 קמ"ר משטח ארצנו ועמאן היא בירתה.

http://www.youtube.com/watch?v=kZwAwoS1Prs

אל הועדה לביקורת המדינה הוזמן שר השיכון, אורי אריאל, על מנת להציג את קצב מתן הפתרונות לעקורי גוש קטיף. בראיון ליומן ערוץ 7 לקראת הדיון אומר השר אריאל כי היעד הוא למצוא את הפתרונות מהר ככל הניתן וברוח זו הוגשה לפני כחודש תכנית לוועדת שרים.

יעדה של התכנית היא שבמהלך הקיץ הקרוב כל משפחה תגיע אל ישובי הקבע ומי שעדיין לא בנה את בית הקבע שלו יתגורר במגרש מוסדר בישוב שבו עתיד להיבנות ביתו ולשם כך הוקצו בתים שהם מעין קראווילות משופרות והאתרים הזמניים יחוסלו.

אריאל מציין כי כעת ישנן כ-170 משפחות מוחלשות שלא הגיעו אל ביתן ולכל אחת סיפור שונה וכל אחת זקוקה להתייחסות מותאמת לצרכיה. "יש לנו פירוט על כל משפחה. אנחנו מבינים את הבעיות, אנחנו מתחשבים. אלו משפחות שרוצות להגיע לבית קבע ואנחנו תופרים בעצם חליפה לכל אחד בנפרד. יש מספר מסלולים מרכזיים ובתוכם כל משפחה תקבל טיפול אישי ונעזור לה להגיע לבית הקבע".

השר אריאל נשאל בין השאר גם על נתוני הלמ"ס שפורסמו אתמול אודות הבנייה המואצת ביהודה ושומרון, נתונים שעוררו את חמת השמאל והתקשורת. בין השאר התבקש השר להתייחס לדבריו של דן מרידור אתמול ולפיהן הבנייה בישובים שאינם בגושי ההתיישבות מוכיחה לעולם שישראל אינה רצינית בהצהרותיה אודות נכונות להקמת מדינה פלשתינית. לדברי אריאל המציאות מוכיחה ש"אין מצב למדינה פלשתינית ממערב לירדן. עם כל הכבוד למרידור, אלו לא דברים חשובים. אני לא מבין את חורי האף שלו כשבונים בארץ ישראל אבל אני לא אחנך אותו".

עוד הוסיף השר אריאל והגדיר את התנהלות השמאל המייצר סערה סביב הנתונים רגע לפני כניסת נתניהו לשיחה עם אובמה כ"מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו".

"אני מצטער על כך. צריך לבנות יותר בכל הארץ, בגליל בנגב וגם ביהודה ושומרון. זה חלק מהפתרון לבעיית הדיור שהיא בהחלט בעיה קשה. כפי שאמר ראש הממשלה מעל בימת הכנסת אנחנו נמשיך לבנות ביהודה ושומרון כמו גם בכל הארץ ונביא להתייצבות מחירים ב-2014 והתחלת הירידה במחירי הדיור ב-2015".

עוד התייחס השר אריאל גם לפגישת נתניהו ואובמה והבהיר כי מכיוון שאינו יודע מה באמת מתרחש מאחורי הקלעים ומה באמת היה בשיחה עצמה הוא אינו רגוע. "נשמע פירוט יתר כשראש הממשלה ופמלייתו יחזרו לארץ בראשית השבוע הבא. בינתיים נראה שאין שם שינוי מהפכני אבל צריך לשים לב לפרטים. כרגע זה נראה שראש הממשלה עומד על הדברים הבסיסיים שאנחנו תובעים אותם. אני מחזק אותו ומקווה שהוא ימשיך כך".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/271973

כעת, הבה ונעקוב אחרי הסיפור הירדני מראשיתו. ידיעתו דרושה לנו כדי להתמודד עם הצפוי לנו בעתיד.

במשך 400 שנה (1517-1917) התקיימה האימפריה העותומאנית-תורכית ותחת שלטונה היתה פלשתינה שנחשבה ל"ווילאיאת של דמשק" ונג'ד וחיג'אז, היום הממלכה הסעודית.

תחת כנפי השלטון התורכי, משלה המשפחה ההאשמית, שבניה נחשבים לצאצאי הנביא מחמד, על חיג'אז וגם על הערים הקדושות מכה ומדינה.

בחלק היותר דרומי של חצי האי ערב שלטה שלטון מקומי משפחת סעוד.

בשנת 1926, נצר ממשפחה זו, עבדול עזיז אבן סעוד, הכריז על עצמו כמנהיג "התנועה הערבית הלאומית" והחל במסע כיבושים. בשנת 1926 הוכתר כ-"מלך חיג'אז" וזכה להכרת בריטניה.

מאז 1932 זו "הממלכה הערבית הסעודית".

במסע הכיבושים הזה ניצחו הסעודים את ההאשמים וגירשו אותם מחיג'אז ומכל חצי האי ערב.

עוד לפני כן, בשנת 1916, מרדו ההאשמים בתורכיה, וראש המשפחה השריף חוסיין בן עלי הכריז עצמו כ"מלך חיג'אז", אך מלכותו היתה קצרה, כי גורש כאמור. ולאן? צפונה. שם – בעבר הירדן ובעיראק - הכינו הבריטים לבניו כסאות מלוכה, כפי שנראה להלן.

כיצד קרה הדבר?

ההאשמים נלחמו נגד התורכים לצד הבריטים, כבשו את עקבה וחיבלו ברכבת החיג'אזית המחברת את דמשק עם חצי האי ערב, שחיוניותה לתורכים היתה רבה. בראש הצבא הערבי עמד בנו של חוסיין בן עלי, פייסל. לצידו רכבה דמות כמעט אגדית, שנכנסה להיסטוריה כ"לורנס איש ערב": ארכיאולוג, סופר, טקטיקן צבאי מזהיר, הרפתקן, מרגל ובקיצור - גאון.

הוא היה מסור בלב ונפש לחלום "סוריה הגדולה" עם דמשק כבירתה ומלכה - פייסל. לימים התברר, שלורנס גם היה ידיד הציונות וסולל הדרך לניסיון מרתק ליישב בין שתי התנועות.

צבאות הגנרל אלנבי, ובתוכם הגדוד העברי וגם צבאו של פייסל, הדפו מלפניהם את התורכים צפונה, ובאוקטובר 1918 כבשו את דמשק. לורנס דאג למחווה של כניסת פייסל לדמשק כראשון, ומכאן ואילך נהג פייסל כשליט דמשק. במרץ 1920 הוכתר למלך "סוריה הגדולה", אולם מלכותו היתה קצרה.

בוועידת סן רמו (אפריל 1920), אותה הוועידה שבה הוחלט לתת את א"י לאנגלים כדי שיגשימו את הצהרת בלפור, ניתנו סוריה ולבנון לצרפתים. ביולי 1920 ניסה צבא סורי מאולתר להתנגד בכוח, אך הוכה ע"י הצרפתים בקרב מיסלון שוק על ירך. למחרת נכנסו הצרפתים לדמשק וגרשו את פייסל.

מה עשו הבריטים? המליכו אותו על עיראק, שם מלך כ"פייסל הראשון" עד מותו ב-1933.

עכשיו, סעודיה, עיראק וסוריה – "מסודרים". מה קרה בינתיים לשטח שנותר, המשתרע בין סוריה ולבנון בצפון למצרים בדרום ובין הים התיכון במערב לגבול עיראק במזרח, שהערבים קראו לו "סוריה הדרומית", היהודים קוראים לו "ארץ ישראל" וכל ארצות המערב הכירו אותו כ"פלסטיין" או פלסטינה (ירושה מן השפה הרומית, השם שבחר הקיסר אדריאנוס לאחר שהכניע את בר-כוכבא וביקש למחוק את השם הקודם "Judea" - יהודה)?

קורות "פלסטיין" בתקופה המודרנית מתחילות ב-1917 ב-"הצהרת בלפור", מכתבו של שר החוץ הבריטי, בלפור, אל הלורד היהודי רוטשילד, בו הביעה בריטניה נכונות להקים בפלסטיין "בית לאומי" לעם היהודי. הסיפור נמשך בשנת 1920 בוועידת סן רמו, שם החליטו המעצמות המנצחות של מלחמת העולם הראשונה לתת לבריטים את פלסטיין בצורת "מנדט", ייפוי כוח של נאמנות בעבור העם היהודי. זאת, כדי להגשים את ההבטחה הגלומה בהצהרת בלפור.

אבל עוד שנה אחת לפני סן רמו, ב-1919, בוועידת השלום בפריז, נפגשו לראשונה נציגי היהודים עם נציגי הערבים והפגישה היתה דווקא מוצלחת. שני העמים שלחו משלחות לוועידת השלום. בראש המשלחת הערבית עמד פייסל מיודענו וראש המשלחת היהודית, כלומר הציונית, היה הפרופסור חיים וייצמן. לורנס איש-ערב, יועצו הקרוב של פייסל, ליווה אותו, הפגיש את השניים והמפגש הזה הניב הסכם חתום שכדאי לצטט מתוכו ולהיווכח, שהיחסים בינינו לבין הערבים היו יכולים להיות גם אחרת .
מתוך לשון ההסכם:

"השלישי לינואר, 1919.

הוד מעלתו האמיר פייסל, המייצג את ממלכת חיג'אז ופועל מטעמה..מודע לקרבה הגזעית ולקשרים העתיקים שבין הערבים לעם היהודי והוא ער לכך, שהדרך הבטוחה ביותר כדי להביא להגשמת שאיפותיהם הטבעיות הינה שיתוף פעולה הדוק ככל האפשר בפיתוח המדינה הערבית ופלסטיין..." (כאן יש להעיר: למדינה היהודית קורא פייסל – פלסטיין!).

".. המדינה הערבית ופלסטיין, בכל יחסיהם ויוזמותיהם, יודרכו ע"י רצון טוב והבנה לבביים ביותר ... בחוקה ובמינהל של פלסטיין יינקטו כל האמצעים שיבטיחו הבטחה מלאה את הביצוע בפועל של הצהרת בלפור... כל האמצעים הנחוצים יינקטו כדי לעודד ולזרז הגירה יהודית לתוך פלסטיין בקנה מידה גדול וליישב את המהגרים היהודים מהר ככל האפשר על הקרקע בהתיישבות צפופה, עם עיבוד יסודי... תינתן הגנה לזכויות החקלאים והאריסים הערביים ויוגש להם סיוע בקידום התפתחותם הכלכלית.

התנועה הציונית תשקיע את מיטב המאמצים לסייע למדינה הערבית באספקת האמצעים להפקת האוצרות הטבעיים ופיתוחם הכלכלי."

חודשיים לאחר מכן שלח פייסל לפליקס פרנקפורטר, ציוני אמריקני בולט ופרופסור למשפטים בהארוורד, מכתב בו נאמר בין היתר –

"הערבים והיהודים הם בני דודים בגזעם ושניהם סובלים מדיכוי של מעצמות חזקות מהם וזה צירוף מקרים מוצלח, שאנחנו יכולים לעשות ביחד את הצעד הראשון לקראת השגת האידיאלים הלאומיים שלנו.

אנחנו הערבים, ובמיוחד בעלי ההשכלה שבתוכנו, רוחשים אהדה עמוקה לתנועה הציונית. משלחתנו כאן בפריז מודעת היטב להצעות שהגישה התנועה הציונית לוועידת השלום ואנו רואים אותן כמתונות ונאותות" (כאן יש לציין שהצעות המשלחת היהודית כללו את כל שטח א"י המערבית המנדטורית, גולן מורחב ואת דרום הלבנון עד לנהר הליטני. וגם - רצועה בעבר הירדן בין המסילה החיג'אזית ונהר הירדן).

"נעשה כמיטב יכולתנו לסייע, שההצעות הללו תתקבלנה ונאחל ליהודים ברכת 'ברוכים הבאים הביתה', מכל הלב. ד"ר וייצמן, שעימו יש לנו יחסים הדוקים, סייע רבות לעניין הערבי, ואני מקווה שהערבים יוכלו לגמול על הטוב הזה.

אנחנו עובדים ביחד להקים ולהחיות מזרח קרוב מתוקן, ושתי התנועות שלנו משלימות זו את זו. התנועה היהודית היא לאומית ולא אימפריאליסטית, ויש מקום בסוריה לשנינו. בעצם, חושב אני שאף לא אחת מהן תוכל להשיג הצלחה מלאה בלי האחרת.

אני, והעם שלי עימי, מצפים לעתיד שבו נעזור לכם ואתם תעזרו לנו, כדי שהארצות שבהן אנו מעוניינים הדדית שוב תתפוסנה את מקומן בקהיליית עמי התרבות בעולם.

שלך בכבוד רב, פייסל".

בסוף ההסכם הוסיף פייסל הערה זאת:

"אם הערבים יבואו על סיפוקם כפי שפרטתי בתזכירי מן ה-4 בינואר.. אני אוציא לפועל את כל מה שכתוב בהסכם זה. אם ייעשו שינויים, לא אוכל להיות אחראי לאי ביצועו של ההסכם הזה".

כידוע, נעשו שינויים – ועוד איזה! סוריה ניתנה לצרפתים, פייסל גורש מדמשק, וכך התבטל ההסכם מאליו.

ועם כל זאת, יש גם היום חשיבות גדולה לשני המסמכים האלה, המזכירים לנו החמצה גדולה, לאו דווקא באשמתנו. אנחנו איננו יודעים מה צופן בעבורנו העתיד, אך אין זה מן הנמנע שעוד נזדקק לכתובים האלה, ובעיקר לרוח המפעמת בהם.

בינתיים, שרר בארץ ישראל ממשל צבאי בריטי, שהוחלף בשנת 1920 במינהל אזרחי ובראשו סר הרברט סמיואל, "הנציב העליון".

סמכותו השתרעה משתי גדות הירדן, כולל השטח המהווה היום את הממלכה הירדנית. לא היה שם כלום, חוץ מבדווים נודדים, עמאן היתה כפר קטן. אבל בשנת 1920 היה שם עוד מישהו: אחיו הצעיר של פייסל, עבדאללה, ועבדאללה כעס. הנה אחיו פייסל קיבל את עיראק למלוך עליה, והוא נשאר בלא כלום! אי לזאת החל מנופף בכמה אלפי רובאים שהיו תחת ידיו והשמיע איום מגוחך לתקוף את הצבא הצרפתי בסוריה.

בינתיים התחוללו במערב ארץ ישראל התפרצויות רצחניות של הערבים נגד היישוב היהודי (1921,1920), מתוך כוונה למנוע את הקמתו של המנדט הבריטי בא"י שפירושו יישום הצהרת בלפור.

שר המושבות האנגלי היה ווינסטון צ'רצ'יל הגדול, שחשב להשקיט את הערבים המתקוממים ע'י חלוקת פלסטיין לשני חלקים בלתי שווים: בחלק המזרחי, 92,300 קילומטרים מרובעים, בשטח הגדול פי 4 וחצי משטח ישראל בתחומי הקו הירוק , יבוטל משטר העלייה וההתיישבות של היהודים שהובטח בהצהרת בלפור והשטח הזה ישוריין לערבים.

לימים, יועצו הבריטי של עבדאללה, סר אלק קירקברייד, כתב בזיכרונותיו שהם ידעו כי היהודים עתידים להקים לעצמם מדינה במערב הירדן ועל כן רצו לשמור את שטח עבר הירדן – לערבים.

צ'רצ'יל, בנתקו את עבר הירדן מן "הבית הלאומי היהודי", ביקש להרוג שתי ציפורים בבת אחת: להרגיע את עבדאללה שעשה יותר מדי רעשים והיה עלול לקלקל את היחסים עם הצרפתים וגם לספק את דרישות הערבים בפלסטיין, שגילו לפתע שאיפות לאומיות והחלו לקרוא לעצמם "פלסטינים". עבדאללה הואיל בטובו לקבל את ההצעה הבריטית. הוענק לו התואר "אמיר", ולמרות שנותר כפוף לנציב העליון הבריטי סמיואל, הוא הורשה להקים בעבר הירדן מינהל עצמאי, כמובן כש"יועצים" בריטים משגיחים על כל צעד מצעדיו. הקימו לו, למשל, צבא בשם "הלגיון הערבי", אך מפקדו היה בריטי, סר גלאב פשה. עבדאללה התחייב לבריטים לשמור על השקט ושלא להפריע להוצאה לפועל של המנדט הבריטי על פלסטיין, כלומר להקמת "הבית היהודי הלאומי" בשטח שנותר, הוא מערב הירדן.

העניין נסגר בוועידה שכינס צ'רצ'יל בקהיר בשנת 1921. מכאן ואילך נאסרו עלייה, התיישבות ורכישת אדמות ע'י יהודים בעבר הירדן, כלומר ב-76% מן השטח המקורי שהובטח להם.

זו היתה החלוקה הראשונה של א"י, ומי שמתעלם ממנה אין לו סיכוי למצוא אי פעם מוצא מן הסכסוך המדמם שבינינו לבין הערבים.

כתוצאה מן החלוקה אבדו עשרות אלפי דונם קרקע שכבר נרכשו ע"י יהודים בעבר הירדן והקיבוץ תל עמל של השומר הצעיר, שהיה מיועד להתיישבות בגלעד, עבר לעמק יזרעאל.

האמירות הירדנית קיבלה עצמאות מן הבריטים בשנת 1946, שנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה והפכה ל"ממלכה ההאשמית הירדנית".

נותר לברר, מהו הייצור הזה הקרוי "מנדט", מי יצר אותו, מה כתוב בו, מה היו הבריטים מחוייבים לעשות על פיו, והעיקר: מה היא חשיבותו האקטואלית עד היום הזה?

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=874032

במלחמת ששת הימים ולאחריה התחשבה ישראל באינטרס הבריטי והאמריקני, והבטיחה שירדן לא תהיה פלשתין.

על התחשבות זו היא משלמת מחירים עד היום.

בספרי 'הדור האבוד' סיפרתי על אירוע לא ידוע ממלחמת ששת הימים. בהרצאה סגורה שנשא ב־1980 חשף יצחק רבין כי כוח סיור של חטיבה 10 של אורי בן־ארי חצה את הירדן והחל לשעוט לכיוון רבת־עמון.

"(היחידה – א"ל) לא עברה יותר מכמה קילומטרים, וקיבלתי דרך משרדו של לוי אשכול ומשרד החוץ אזעקה נוראית של ארה"ב, שהמלך חוסיין משתולל כי צה"ל עולה על רבת־עמון", סיפר רבין. זו היתה "תביעה אמריקנית חדה וברורה לעצור מיד את ההתקדמות, להחזיר את הכוחות מערבית לנהר הירדן".

עמיתי חגי סגל מצא לאחרונה בארכיון מסמכים אינטרנטי מברק שמוסיף מידע על ההתרחשות מששת הימים.

זהו מברק ממחלקת המדינה לשגרירות האמריקנית בתל־אביב, שכולל בקשה שייצרו קשר עם בעל התפקיד הישראלי הבכיר ביותר. התאריך 8 ביוני 67', לפנות בוקר: "השגרירות בעמאן דיווחה זה עתה כי גדוד שריון ישראלי חצה (את הירדן – א"ל) בשעה 5:30 בבוקר בגשר מנדסה (מול ואדי סואיב – א"ל) (...) המלך וראש הממשלה דורשים ושואלים במפגיע מדוע ממשלת ישראל מפרה בצורה כזאת את הפסקת האש".

במברק נדרשת השגרירות לפנות לישראלי הבכיר ביותר, "מחשש שהמשטר הירדני יתפורר בתוך זמן קצר ביותר. אנחנו מניחים שאין זו מטרתה של ישראל".

ישראל, אגב, הכחישה שכוחותיה עברו את הירדן, אבל בהרצאתו 13 שנים לאחר המלחמה אישר למעשה רבין שהיה כוח שעבר את הירדן לכיוון רבת־עמון.

ברור שישראל ראתה כאפשרות מעשית שממלכת ירדן תיפול ושהדבר ניתן לביצוע. נראה שלפחות היו כוחות בתוך הממסד הביטחוני שחשבו כי זה רעיון טוב. אפשר גם לטעון שחלק נכבד מהבעיות שישראל מתמודדת איתן ביהודה ושומרון במשך כל השנים נובע מעצירת המהלך להפלת משטר המלוכה ההאשמי.

אפשר ללמוד זאת ממסמך שעיקרו כבר פורסם.

מתברר שארבעה ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים כבר ניסח צוות של המוסד בראשותו של דוד קמחי מסמך הממליץ על הקמת מדינה פלשתינית בגדה המערבית. הנחת היסוד של המסמך היא ש"הפתרון האידיאלי להשגת ביטחון ושלום גם יחד הוא הקמת מדינה פלסטינאית עצמאית בחסות צה"ל תוך הסכמה עם המנהיגות הפלסטינאית".

למעשה, כל תוכניות השלום לאורך השנים הן וריאציה על מה שנכתב במסמך הזה בעקבות סיורים שערכו מחבריו מיד עם כיבוש שטחי יהודה ושומרון והבקעה. רק האותיות במילה "פלשתינית" השתנו. הבעיות שהועלו שם הם הפליטים, מעמד ירושלים, הגבולות וקיום כלכלי. "צה"ל יבטיח את המדינה הפלסטינאית מכל איום חיצוני (...) כוחות צה"ל יאבטחו באופן קבוע את בקעת הירדן - בין לבדם ובין בסיורים משותפים עם כוחות משטרתיים פלסטינאים", נכתב שם.

בסעיף של "עיתוי וביצוע" נכתב בין השאר, כי "ככל שהלם זה (כתוצאה מהתבוסה – א"ל) ייעלם יהיה קשה יותר להשיג הסכמה והתביעות יגדלו (...) פתרון מוקדם מוסכם עם הפלשתינאים ייתן גושפנקה לפירוק ממלכת ירדן ויעמיד את ארצות ערב בפני מציאות חדשה".

ישראל העדיפה בסופו של דבר להתחשב באינטרס המערבי, ובייחוד בזה הבריטי והאמריקני, ולהבטיח שממלכתו של המלך חוסיין לא תתפרק. על שמירת האינטרס האמריקני היא משלמת מחירים עד היום.

היא ויתרה על המהלך הצבאי מעבר לירדן, ועצרה את בריחת הערבים מיישובים ביהודה ושומרון - ובייחוד ידוע המקרה של קלקיליה. גם שיטפון של פליטים פלשתינים יכול היה לגרום לנפילת חוסיין.

ישראל ויתרה על פתרון פלשתיני מהיר, וכל זה תוך שמירה על שטחי יהודה ושומרון והבקעה כאופציה ירדנית.

זה לא עוזר לנו היום מול ההתנהלות הצעקנית של הירדנים בעקבות הריגתו של אזרח ירדני פלשתיני במעבר הירדן. אבל מוצאו הפלשתיני של ההרוג צריך להזכיר את האפשרות שירדן אמורה לעבור "דמוקרטיזציה" נוסח הממלכה הירדנית־הפלשתינית, מה שיקל על השגת שלום. אפשר לנסות גם פלסטינאית.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/567/322.html?hp=1&cat=404&loc=71

תגוביות:

1.ירדן היא פלסטין נקודה!!! בסוף זה מה שיהיה. לא יהיה שלום בארץ כל עוד יהיו ערבים ביהודה, שומרון, הגליל וכו'... לא יהיה. ימותו עוד הרבה אזרחים חפים מפשע עד שישראל תבין שחיי אזרחיה חשובים לה יותר מאינטרסים זרים לא ברורים.

2.מדהים. מדינת ישראל מחלקת מדינות לכל ערבי באיזור. זה החל ב- 67 עבור המלך חוסיין בירדן וממשיך ב- 2014 עבור אבו מאזן בירושלים ויהודה ושומרון וייגמר במדינת חמאסטן בעזה ומדינה בדואית בנגב ובגליל.

Leader of the Palestinians of Jordan Mudar Zahran addressing the Israel Sovereignty Conference in Jerusalem #Israel #Palestine #Palestinians #Peace #Jordan #Mudar #Zahran

Mudar Zahran

https://www.youtube.com/user/MUDARzahran1

A Message to Israel from a Palestinian Leader, Mudar Zahran

https://www.youtube.com/watch?v=2weVXItRV0o

תוקף את הקונספציות בציבור הישראלי: שר הכלכלה נפתלי בנט נשא דברים בכנס של המכון למדיניות נגד טרור בהרצליה והתייחס לדיווחים כי א-סיסי הציע לאבו מאזן להקים מדינה פלסטינית בצפון סיני, סמוך לגבול עזה. "הבוקר שמענו דיווח על הצעה של א-סיסי למבנה יצירתי מאוד. זה מראה שאנחנו בסביבה שקונספציות קורסות ורעיונות חדשים קמים", אמר בנט.

יו"ר הבית היהודי אמר כי אם כל הקונספציות היא המדינה הפלסטינית ביהודה ושומרון. "דאעש במזרח, חיזבאללה בצפון, חמאס בדרום, ופה ממשיכים במזמור הרגיל שמדינה פלסטינית תפתור את כל הבעיות.

"עשו סקר ביהודה ושומרון שאם יש בחירות מחר 66% היו בוחרים הנייה ורק 25% באבו מאזן. הציבור הפלסטיני רוצה חמאס עכשיו, לא שלום עכשיו, אז על איזו מדינה פלסטינית אתם מדברים? כמה פעמים אפשר לחזור לזה? כמה טילים צריכים ליפול על מדינת ישראל כדי שנתעורר?".

בנט הוסיף כי "חזית קדמית פלסטינית היא לא מתכון לאסון, היא האסון עצמו. מדינה פלסטינית ביו"ש היא קונספציית יום הכיפורים של הדור שלנו. אנחנו חייבים להיגמל ממנה".

בנט, חבר הקבינט המדיני-ביטחוני, דיבר על תפיסת ניהול המערכה כפי שהוא תופס אותה, על רקע סיומו של מבצע "צוק איתן". "יש שתי אסכולות לגבי היחס בין הדרג המדיני לצבאי. יש אסכולה שאומרת כי הדרג המדיני צריך לתת את היעד ועכשיו לזוז הצידה ולתת לדרג הצבאי לבצע, ויש אסכולה בה אני אוחז, שהדרג המדיני לא יכול להסתפק רק בהגדרות היעדים אלא הוא חייב לרדת לפרטי פרטים, להקשות, לחקור, ולהבין, ולא לקבל הכל כמובן מאליו".

לדברי בנט זו הייתה גישתו של בן גוריון שהקים את צבא ההגנה לישראל והחל בתכנון המערך הביטחוני הישראלי עוד לפני קום המדינה.

השר בנט התייחס לאיום של חיזבאללה מצפון. "אנחנו צריכים לחשב מסלול מחדש על הרבה מאוד שאלות. כל הזמן אומרים 'החיזבאללה מורתע'. אני לא מקבל את זה. אויב שהתעצם מאז 2006 זה לא אויב מורתע. זה אויב שמתעצם והוא מתכוון להשתמש בטילים שלהם. הם מתחמשים בשביל כלום"?

שר הכלכלה הפנה אצבע מאשימה כלפי איראן ורמז אולי על כך שישראל צריכה לפעול מולה. "כולם יודעים שחיזבאללה היא זרוע של התמנון – איראן. למה אנחנו מקבלים כמוסכמה שאנחנו כל הזמן רבים עם זרועות התמנון ולא נוגעים בתמנון עצמו – מדינית, כלכלית או צבאית"?

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/619/521.html?hp=1&cat=404&loc=1

תגוביות:

1.מדינה פלשתינית הוא "הפתרון הסופי" למדינת היהודים. זאת הסיבה שערבים, שמאלנים ואנטישמים מצדדים בהקמת מדינה פלשתינית.

2.ובינתיים מרכז אדווה הפוליטי מפיץ שקרים. מרכז אדווה הוא גוף פוליטי שמאלני, שמרמה את הציבור בכותרת "בלתי תלוי", אבל כל חברי הועד המנהל שלו מצויים בשמאל הפסיכוטי (אורן יפתחאל, למשל).

סבירסקי, מחבר הדו"ח שהוצג כדו"ח אי שוויון שעל פיו מקבלות התנחלויות יותר כסף מכל השאר, גם הוא שמאלן מוכר וידוע שלא ממש מסתיר את דעותיו המוטות.

לעצם הדו"ח - הנקודה המעניינת המוזכרת בו (תקראו בדף של מרכז אדווה) "במהלך שני העשורים הנדונים כאן, הגידול המשמעותי ביותר בהשתתפות הממשלתית המיועדת נרשם ביישובים הערביים - מ-746 ₪ לנפש ב-1991 ל-2,277 ₪ ב-2012. לעומת זאת, עיירות הפיתוח הן קבוצת היישובים היחידה שבה נרשם צמצום בהשתתפות המיועדת".

מבינים?

לא ההתנחלויות - אלא היישובים הערביים מקבלים יותר, ובתמורה מניפים דגלי דאע"ש וחמאס!!!

מעבר לכך- הדו"ח עצמו מציין שהאוכלוסיה בהתנחלויות גדלה בשיעור של 240% אל מול גידול כללי של 60% 35% בערים ו-97% אצל הערבים... אם יש גידול אוכלוסיה, גם התקציב גדל, לא?

בקיצור - כותרת פוליטית שלא משקפת אפילו את מה שכתוב בדו"ח עצמו, שגם בו נעשו בוודאי מניפולציות (כגון, העמסת תקציבי בטחון שוטף על ההוצאות ביו"ש וכו').

3.לחברי כת השלום. גם סיסי מבין שמדינה ערבית ביהודה ושומרון תמשיך להתסיס את האזור לדורות. ההצעה שלו ליישב את בועלי החמורות בסיני היא רוחב לב שישראל צריכה לקפוץ ולעשות הכל ליישם אותה. אסור לחסל את החמאס מפני שאז אבו מאזן ינהל את השטח ואנחנו נהיה בצרות גם בעזה וגם ביהודה ושומרון. הבדיחה ש״נרתיע אותם״ הוכחה כלא כל כך מוצלחת.

4.בנט צודק בכל טיעון. ימני שמעולה בהסברה ושכנוע ויש יותר מטעם בדבריו.

ביום כיפור אנחנו עומדים לדין גם כחברה. זה הזמן שלנו להתוודות על העוון של רבים מאיתנו, באמונתם בקונספציית אוסלו המסוכנת

בתחילת שנות התשעים נדמה היה לחלקים בשמאל הציוני שקיר הברזל של ז'בוטינסקי ניצח. מכיוון שהערבים התייאשו מהניסיונות שלהם לחסל אותנו, הגיע הזמן להתפשר, לחלק את הארץ, לעשות שלום ובא לציון גואל.

הקונספציה הזו, שצמחה ועלתה באוסלו, הניחה שהבעיות שיש לנו עם העולם הערבי מקורן בהימצאותה של ישראל בשטחי יהודה ושומרון, ומכאן ששורש הסכסוך הוא לאומי בעיקרו. ברגע שתוקם מדינת לאום פלסטינית היא תחיה בשלום עם ישראל, ומתוך כך כל שאר הסכסוכים שיש לישראל עם מדינות האזור ייעלמו.

קונספציית אוסלו כבשה את הפוליטיקה הישראלית בסערה. הסכם רדף הסכם: אוסלו א', אוסלו ב', הסכם וואי. תוך שנים ספורות הבאנו אלפי מחבלים מתוניס, חילקנו להם רובים ונתנו להם אוטונומיה מלאה. כשדברים יצאו משליטה המשכנו עם הקונספציה, גם כשכבר ברור היה שאין עם להסכים ועל מה. יצאנו מלבנון, יצאנו מעזה ובדרך בתי העלמין שלנו התמלאו בחללים ובנרצחים.

רבין עם קלינטון ועראפת. לא האמין שהקונספצייה תקרוס

כשיצחק רבין הבטיח כי למרות שנתנו את עזה לערבים, "לא היתה עוד אף קטיושה ולא תהיה עוד אף קטיושה", הוא באמת האמין בקונספציית אוסלו. הוא לא העלה על דעתו כי היא תקרוס ותתנפץ יחד עם אלפי טילים שכוונו לא רק אל תושבי עוטף עזה, אלא לעבר מיליוני ישראלים בכל הארץ.

כשיוסי ביילין, אדריכל קונספציית אוסלו, אמר "מבחן אוסלו יהיה מבחן הדם. האם בעקבותיו יישפך דם רב יותר מאשר לפניו", הוא לא העלה על דעתו כי שיעור הנרצחים בעקבות הסכם אוסלו יעלה פי חמישה וחצי. בין 78'-93', 15 שנה לפני אוסלו, נרצחו 270 ישראלים על ידי ארגוני טרור פלסטיניים. בין 1993-2008 נרצחו 1,450 ישראלים על ידי ארגוני הטרור הפלסטיניים. בממוצע נרצחו 78 אנשים מדי שנה בגלל הסכם אוסלו.

המחיר היה כבד, אבל בשנים האחרונות חל גל עצום של התפכחות.

השמאל הציוני התפורר ונקרע. החברה הישראלית נטשה את תפיסת אוסלו והיא שוב בונה את קיר הברזל. לא כי צמאי דמים אנחנו, אלא כי צמאי חיים אנחנו. לאחר החורף האסלאמי, ברור לכל ששורש הסכסוך הוא דתי ולא לאומי.

האסלאם הפונדמנטליסטי לא מוכן להכיר במדינה יהודית בארץ ישראל, בשום גבול ובשום צורה. ומכאן כל שטח שאנחנו עוזבים הופך לבסיס טרור קדמי הפועל לחסלנו.

אבו מאזן, מכחיש השואה, הוא הפרטנר. לא שלנו, כפי שמדמיינים בשמאל הקיצוני, אלא של חמאס. הוא גם שותף לממשלת אחדות עם חמאס וגם מכונן טרור דיפלומטי נגד מדינת ישראל. כך, למשל, הצהיר רק בשבוע שעבר באו"ם: "ישראל ביצעה רצח עם מתוכנן בעזה".

ירי רקטה מעזה במהלך "צוק איתן". ההגונים והאמיצים כבר התעוררו

ההגונים והאמיצים הודו בטעות והתעוררו. אולם רבים ממשיכים להפיץ בדבקות משיחית את אותה קונספציה מסוכנת. החל מזהבה גלאון ("אין ספק שהפתרון לדאעש הוא הגעה להסדר עם הפלסטינים"), ועד ליריב אופנהיימר מארגון השמאל הקיצוני "שלום עכשיו".

במחקר הפסיכולוגי מוצגת תופעה הידועה כתסמונת שטוקהולם. מדובר בשבוי שמפתח אמפתיה והזדהות נפשית עם האידאולוגיה והמעשים של האנשים המחזיקים בו. במדינת ישראל צמחה תסמונת אוסלו. מדובר בקבוצה לא מבוטלת של אנשים שפיתחו אמפתיה והזדהות נפשית עם האידאולוגיה והמעשים של הערבים.

כך, למשל, אמר נתן זך, "מסביב לעזה הקטנה...הקימו רשת של קיבוצים. למה דווקא שמה? הנגב גדול". אכן, אנחנו צריכים לומר בקול רם כי גם השנה בגדנו, מרדנו, פשענו ורשענו.

http://www.maariv.co.il/news/new.aspx?pn6Vq=EE&0r9VQ=GFMMF

תגוביות:

1.תומכי קמפ-דיוויד הם שצריכים לבקש סליחה! תרחיש אוסלו הוא פיסקת הפתיחה של הסכם קמפ-דיוויד שנחתם על ידי מנחם בגין שבגד בבוחריו, בתמיכת יוסף בורג ראש תנועת המפד"ל וכל זה תמורת בצע כסף של 4 מיליארד דולר ממשענת הקנה הרצוץ ארצות הברית.

הליכוד והמפד"ל הם אבות חורבן הבית השלישי. אין סליחה וכפרה לפינוי ההתיישבות היהודית מסיני שהיא אימה הורתה של ההתנתקות.

אני מתבייש שבעם שלנו יש אנשים שבגדו בבוחריהם ואחרי שהכריזו "אף שעל", היו הראשונים לסגת תוך יצירת הבסיס להפקרת תושבי הדרום. שכתוב ההיסטוריה לא יפתור את הבעיות שיצר ההסכם המביש הזה.

2.זה כבר לא סינדרום סטוקהולם, זו מחלת נפש חשוכת מרפא.

הטיעון הזה תמיד היה מאד מוזר בעיני. בוודאי שיש אלטרנטיבה. כאשר התרופה גרועה בהרבה מהמחלה, האלטרנטיבה היא לא לקחת את התרופה.

ובכל זאת ניתן להבין את כוח השכנוע של הטיעון הזה. בני אדם הרי רוצים תמיד להאמין שהם יוכלו לחיות בעולם מושלם והרמוני, שבו שלום ואהבה שוררים בכל. קשה להם להתמודד עם מציאות שתובעת בחירה בין שתי אלטרנטיבות לא מושלמות.

ניתן להמשיל את הברירה העומדת בפני ישראל כיום לברירה שעמדה בפני אזרחי רוסיה בשנת 1917. משטר הצאר אמנם היה דיקטטורה מיושנת בה חיו מיליוני איכרים בעוני מחפיר. מצד שני, אין ספק שאילו אותם איכרים היו יודעים מה מצפה להם תחת שלטון האימים של סטאלין, הם היו נלחמים בכל כוחם להשאיר את הצאר בשלטון.

מובן שההשוואה הזו רחוקה מלהיות מושלמת. למשל, בפני הרוסים עמדה גם אלטרנטיבה שלישית, והיא להקים דמוקרטיה ליברלית בסגנון המערב. אבל בנקודה אחת ההשוואה דווקא קולעת אל המטרה: בדיוק כמו הקומוניסטים ברוסיה, גם השמאל הישראלי מציג לבוחריו חזון אידיאלי ואוטופי –חזון של שלום ואהבה במזרח התיכון ("לנגב חומוס בדמשק", "מזרח תיכון חדש"). כמו החזון הקומוניסטי, גם חזון השלום הוא חזון נהדר בתיאוריה אך בלתי ניתן לביצוע במציאות. ובדיוק כמו הסיפור הטראגי של ברית המועצות – גם הניסיון להגשים את האוטופיה הישראלית עתיד לגרום לתוצאות מזוויעות, למולן כל מה שחוותה מדינת ישראל עד כה יראה כטרדה לא מזיקה.

נעבור מהמשל אל הנמשל. מה האלטרנטיבה, שואלים השמאלנים?

אז האמת היא שקיימת אלטרנטיבה. אפילו כמה אלטרנטיבות. מיד נעבור לדבר עליהן, אך האמת היא שהן לא כל כך חשובות; מכיוון שאפילו המשך המצב הקיים - המצב הבלתי מושלם, הפגום והצולע הקיים - טוב בעשרת מונים על פני הפתרון ההרסני של מדינה ערבית–אסלאמית עצמאית בהרים שמעל לתל אביב וירושלים.

קשה מאד לבני האדם לקבל פתרון כזה. קשה להם לשבת ולא לעשות כלום, לכאורה, כשמצבם הוא בבירור לא אידיאלי. אבל האמת היא שכשסערה גדולה מתחוללת, המלחים מקפלים את המפרשים, מכיוון שעדיף לעמוד במקום מאשר להסתכן בטביעת הספינה. לפעמים צו השעה הוא לשבת ולהמתין; איש אינו יודע מה צופנת בחובה ההיסטוריה. יש מספיק בעיות קשות שדורשות פתרון במדינת ישראל, בתחום הכלכלי, החברתי, החינוכי, וישנם עוד הרבה דברים שיש לעשות כדי להגשים במלואו את החזון הציוני.

ועם זאת ראוי להעלות עוד נקודה. השמאל הישראלי לא טוען רק שחזון המדינה הפלסטינית יפתור את הסכסוך הקיים; הוא מאיים שאי הגשמת החזון הזה, יגרור עמו בעיות חדשות, קשות עוד יותר. לשתי סוגי בעיות הוא נוהג להתייחס בהקשר הזה:

א. בידוד בינלאומי. מדי יום מפציצים אותנו אמצעי התקשורת בחדשות על עוד חרם אקדמי או כלכלי שמתארגן לו אי שם באחת ממדינות אירופה/דרום אמריקה/ המזרח הרחוק. המשך המצב הקיים, מאיים השמאל, יוביל לבידוד של מדינת ישראל לפי דוגמת דרום אפריקה.

קשה להגזים במידת האבסורד שבתסריט כזה.

ראשית כל, היו בעבר חרמות על ישראל, בהם חרמות רציניים כגון אמברגו הנשק; למרבה הצער, רובם החלו והתקיימו לפני מלחמת ששת הימים וה"כיבוש", כך שניתן לומר באופן חד משמעי שאותם גורמים אנטישמיים שמקדמים חרם על מדינת ישראל לא זקוקים לתירוצים קלושים כמו "הכיבוש" כדי לעשות זאת.

כשיהודה ושומרון היו בשליטה ערבית התנהלו חרמות בקנה מידה חסר תקדים על ישראל, והם יכולים להתקיים גם אם יוחזרו יהודה ושומרון לידיים ערביות.

כל זה בתיאוריה.

בפועל, הרבה מאד השתנה משנות החמישים ועד היום. מאז 1967, השנה בה החל ה"כיבוש", מדינת ישראל פתחה נציגויות דיפלומטיות ופיתחה קשרי מסחר עם עשרות מדינות חדשות, בעולם השלישי וגם בעולם הערבי.

נראה שההתפתחויות לא ממש הפריעו להן, ואולי ההפך הוא הנכון. גם השלום עם ירדן ומצרים נחתם רק בעקבות מלחמת ששת הימים. אך כל אלה עניינים סמליים בלבד.

מה שחשוב באמת הוא, שמאז 1967 מדינת ישראל הצליחה לבסס ברית ערכית עמוקה ביותר עם מעצמת העל היחידה בעולם, בנוסף לשלל כלכלות חזקות נוספות כגון קנדה ואוסטרליה. וגם, היא הפכה מכלכלה סוציאליסטית מקרטעת ומיושנת לכלכלת שוק פורחת, עם תעשיית סטארט אפ מהמרכזיות בעולם. תוסיפו לזה את העובדה שמאז שנות השבעים התלות של המערב בנפט ערבי פחתה באופן ניכר (ועמה גם רצונן של מדינות ערב להקריב את האינטרסים שלהן לטובת הפלסטינים כפויי הטובה) ותבינו שאין למדינות המערב שום סיבה או רצון לפתוח בחרם כלכלי על ישראל.

אך מה בנוגע להיבט המוסרי? הייתכן שהוא יוכל לגרום למדינות העולם (הידועות במוסריותן העמוקה שמכתיבה כל מהלך בתחום יחסי החוץ שלהן) להתארגן לחרם כלל עולמי נגד ישראל?

אז זהו שלא.

בניגוד לחלקים מהשמאל הישראלי, רוב העולם מבין היטב שמדינת ישראל דומה לדרום אפריקה כמו שדג טונה דומה לטרנזיסטור. ברוב העולם המערבי פחות מחמישים אחוז מהאוכלוסייה בכלל מאמינים בצדקת הפלסטינים (בארה"ב המספרים נמוכים יותר). צריך הרבה, הרבה יותר מזה, על מנת ליזום תנועת חרם בינלאומי.

החרם הוא לא יותר מדחליל בו משתמש השמאל על מנת להפחיד את הציבור הישראלי: הפקירו את הביטחון האישי שלכם עבור הביטחון הכלכלי. במקרה או שלא במקרה, זו היא סיסמת השמאל בכל מקום בעולם.

ב. האיום הדמוגרפי

יש שני דברים מדהימים באמת בעניין הטיעון הדמוגרפי. הראשון הוא הקלות המדהימה שבה ניתן להפריך אותו. השני הוא הכמות המועטה להחריד של אנשים שמעזים לעשות זאת. האמת היא שהאיום הדמוגרפי הוא פיקציה מגוחכת שנוצרה בעיקר בהשראת אמירותיו של הראיס ערפאת בקשר לרחם הפלסטיני. אמירות אלה אולי שיקפו תקוות כנות, אבל הן מרוחקות מהמציאות, בייחוד לנוכח השנים הרבות שעברו מאז שנאמרו.

צוות של חוקרים מטעם מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגים בדק ומצא בשנת 2004 כי האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון בשנה זו מנתה כמיליון וארבע מאות אלף איש. הנתונים רחוקים מרחק שנות אור מהנתונים המזויפים שמציגה הרשות הפלסטינית, שספרה פעמיים את תושבי מזרח ירושלים והכניסה לחשבונה למעלה משלוש מאות אלף פלסטינים שהיגרו מזמן משטחי יהודה ושומרון. אולם חשוב מכל, הפלסטינים ציפו לילודה גבוהה ביותר ולהגירה חיובית; בפועל, רמת הילודה הולכת ופוחתת וההגירה היחידה היא שלילית.

החוקרים מצאו כי שיעור הריבוי הטבעי הפלסטיני הוא 1.8% בשנה: זהה לשיעור הריבוי הטבעי של היהודים בארץ ישראל.

לפי שיעור זה (ובהתעלם מהעובדה ששיעורי הילודה בכל העולם המוסלמי צונחים באופן דרמטי ובלתי פוסק בחמישים השנים האחרונות) האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון בשנת 2015 כוללת לא יותר ממיליון ושמונה מאות אלף איש.

עכשיו נעשה חשבון פשוט.

בצירוף הערבים תושבי ישראל נמצא שיש בין הירדן לים, לא כולל רצועת עזה, כ3,519,000 ערבים – שלושה מיליון וחצי. לעומת זאת, במדינת ישראל מתגוררים 6,577,000 - שישה מיליון וחצי – אזרחים יהודים. 35% ערבים, 65% יהודים.

יש מי שהיחס המספרי הזה מחריד אותו. יש מי שמגדיר עצמו כליברל ונאור, אבל בעצם חותר לקראת הפרדה בינינו לבין אותם ערבים. אותי היחס הזה לא מפחיד. מה שמפחיד אותי הוא צבא ערבי מיומן ומחומש על גבעות השומרון וברחובות ירושלים.

ויש לי גם סיבה טובה שלא לפחד מהמאזן הדמוגרפי.

הסיבה היא שאם היחס הדמוגרפי עתיד להשתנות, הוא עתיד להשתנות לטובתנו. הילודה הערבית צונחת בקצב היסטרי, מזה שנים רבות; הילודה היהודית, לעומת זאת, עולה בקצב מתון אך קבוע מזה כחמש עשרה שנים רצופות. כיום מספר הילדים הממוצע לאישה דומה מאד במגזר היהודי ובמגזר הערבי. הוסיפו לכך את העלייה הרציפה ממנה נהנית מדינת ישראל, ואת גלי העלייה האדירים דוגמת העלייה מברית המועצות, הפוקדים אותה מפעם לפעם, ותקבלו תמונת מצב חיובית לכל הדעות. עכשיו, מי באמת מנסה להפחיד אתכם?

---

אז לקראת אילו הסדרים מדיניים אפשר בכל זאת ללכת? קיימות שלוש אלטרנטיבות ריאליות.

האלטרנטיבה הראשונה היא המשך המצב הקיים. מי שיזעק שקשה לחיות עם מתקפת טילים כל שנתיים, נענה לו שיותר קשה לחיות עם מתקפת טילים כל יומיים.

בארץ ישראל אנחנו נידונים לחיות תחת איום תמידי; עלינו להשקיע מאמצים בהקטנת האיום, ולא בהעצמתו באמצעות מתן נשק ועמדות משופרות.

האלטרנטיבה השניה היא חתירה להסדר – ולו "זמני" – עם הרשות הפלסטינית, שיעניק לה בהדרגה אוטונומיה מלאה בענייני כלכלה ופנים, בתמורה להכרה בשלטון צבאי מלא של מדינת ישראל על כל שטחי יהודה ושומרון. נשמע בלתי אפשרי? ובכן, לא תאמינו מה אפשר להשיג באמצעות עקשנות חסרת פשרות.

האלטרנטיבה השלישית רחוקה מלהיות אידיאלית. אבל בתנאי חוסר ברירה, היא עדיפה על האלטרנטיבה של המדינה הפלסטינית. אלטרנטיבה זו כוללת סיפוח מלא של יהודה ושומרון ומתן אזרחות ישראלית לפלסטינים, כמיעוט בעל זכויות אזרחיות מלאות.

אני משוכנע כי בהתחשב במצב הנוכחי, אלטרנטיבות אלו מציעות למדינת ישראל את התנאים הטובים ביותר שבגדר האפשר. תמיד יהיה מי שימצא בהן פגמים או בעיות. אך זה לא רלוונטי: הדבר היחיד שרלוונטי הוא ההכרה בעובדה שכל אלטרנטיבה אפשרית עדיפה על פני מדינה פלסטינית, שתעמיד את מדינת ישראל בפני סכנה קיומית כמוה היא לא עמדה מאז 1967.

https://www.facebook.com/YeminHayarden/photos/a.1504285349850088.1073741828.1503045769974046/1539905206288102/?type=1&hc_location=ufi

שמו של הספר, 'מן הים עד המדבר', בתוספת כותרת המשנה שכוללת את שמו של טבנקין, הקיבוץ המאוחד ושלמות הארץ בנשימה אחת, יוצרים תחושה של ארכאיות. כאילו מדובר בעיסוק מחקרי בפרק חתום ולא רלוונטי מהעבר. אבל מי שיקרא את ספרו של יעקב צור בעיון יגלה שלפניו אחד הספרים החשובים והמעניינים בנושאים היסטוריים-פוליטיים שפורסמו בתקופה האחרונה.

רק על שאלה אחת לא עונה יעקב צור: למה? מה קרה לבני הקיבוץ המאוחד שהם הפכו ליואל-מהרשקים וזאב-צחורים ולנשים שמקימות ארגונים כמו 'זוכרות'? זאת אומרת, צור, חבר כנסת ושר לשעבר בממשלות ישראל, מספר בפירוט רב את התהליך של קידוש תפיסת שלמות הארץ בתורת הקיבוץ המאוחד מבית מדרשו של טבנקין, ולאחר מכן את הפרידה ממנה כנגזרת מהתנגשות עם סלעי המציאות. אבל הוא לא מעמיק מעבר לזה, ואני גם יכול להבין אותו.

המשפטנים אומרים, שלא כל מקרה מוות או אובדן חומרי מדברים בעד עצמם ואומרים למתבונן: כאן בוצע פשע, נא לחקור. לפעמים, לעתים קרובות אפילו, נדרש חשד כדי לחקור. מישהו צריך לעמוד מול הסיפור, מול המציאות, בעיניים גדולות ובפה פעור מתימהון ולחשוד. החשד מוליך לחקירה ולרצון לגילוי האמת המורכבת.

ויעקב צור מצוי בליבו בתוך הסיפור ואיננו חושד. היותו חלק מהסיפור כמי שגדל על ברכי תורת טבנקין של שלמות הארץ, החלוציות, הקיבוץ המאוחד, יגאל אלון, גלילי ועד יצחק רבין יש בה צד מאוד חיובי. בנוסף לתיעוד המחקרי שחשף וגם ידע מראש איפה לחפש, הוא עוד זוכר את האוירה והריחות של התקופה; אף כי הוא מצר על כך שמעולם לא יצא לו להיפגש אישית עם טבנקין או להיחשף אליו בהרצאותיו הארכניות בסמינרים ההם באפעל.

אגב, שמו של הסמינר: אפעל. ציווי עצמי, אישי, ברוח האקטיביזם של ההגשמה האישית. ברור לגמרי שהאמונה האקטיביסטית בארץ ישראל ובשלמותה היא זו שהפיחה את הרוח המהפכנית המיוחדת לקיבוץ המאוחד. בלעדיה לא היה קם דור הלוחמים והמפקדים של הפלמ"ח. בלעדיה לא היה הישוב עומד ומנצח במלחמת העצמאות. יתר על כן, ביסוד הערכים שעיצבו את דמותו של הצבר עמד הקיבוץ המאוחד וערכי החלוציות המהפכניים שנגזרו מהאמונה בשלמות הארץ.

הנביא האידאולוגי שהצליח ליצור את הדור ההוא היה יצחק טבנקין, שהאמין רק במעשים אישיים וקבוצתיים בשטח, ובז לכל הבלי המדינאות והדיפלומטיה. זה מה שהבדיל בין הקיבוץ המאוחד לבין שאר התנועות והמפלגות. שהרי, עד כמה שזה לא ייאמן, כל המפלגות האמינו בשלמות הארץ ועצם הביטוי "שלמות הארץ" שונה מאוד מהמושג "ארץ ישראל השלמה". ארץ ישראל המנדטורית משני עברי הירדן היתה מושכל ראשון בתפיסות המפלגתיות, מימין ומשמאל. אולי רק גורדוניה ו'הפועל הצעיר' – הפלג היוני והמינימליסטי של מפא"י – היו מוכנים מלכתחילה לפשרות – לא רק בטריטוריה אלא גם במהות. דהיינו, ציונות ללא מדינה יהודית אלא בחסות אימפריאלית. או אפילו בחסות הממלכה ההאשמית.

"ארץ אחת שלמה"

שלמות הארץ משמעה היה לשמור על הארץ כפי שהובטחה בהחלטות הוועידות הבינלאומיות, ולמנוע את ביתורה כפי שהבריטים עשו החל בשנות ה-20 של המאה הקודמת.

קודם העניקו את עבר הירדן המזרחי לאמיר עבדאללה ולאחר מכן כשהחלו היוזמות להקמת מדינה יהודית ב-1937, ניסו הבריטים לחלק מחדש את מה שנותר ממערב לירדן בין הערבים ליהודים, כשהיהודים מתבקשים במטותא להסתפק בקצת יותר מתל-אביב, מינוס ירושלים, מינוס רוב הגליל והנגב.

כך שהמאבק נוסח טבנקין ניזון הרבה יותר ממאבק באימפריאליזם הבריטי ובוגדנותו מאשר מההבטחות התנ"כיות לאברהם אבינו.

רק מתי מעט עוד יודעים או זוכרים במעומעם את הקובץ 'בבריתך', שבו הוטבע האתוס המכונן של נוער הקיבוץ המאוחד ותנועת המחנות העולים. זה גם אומר משהו. האתוס המכונן של השומר הצעיר נרשם בחוברת 'קהילייתנו' שתיעד את השתפכות הנפש של ראשוני התנועה שהתיישבו בביתניה עילית. מאז לא הפסיקו לדוש ב'קהילייתנו' עד בוש ועד דשדוש. ואילו 'בבריתך' נשאר חתום באיזה ארגז תחמושת בבית השיטה ונשכח. שמעתי על קיומו רק משיחה אקראית עם חיים גורי. זוהי חוברת שמסכמת מחנה רעיוני של צעירי הקיבוץ המאוחד שנערך ב-37' ליד קיבוץ גבת.

יפה עשה צור כשהביא ציטוט אחד נרחב מהחוברת, שמבטא "דברים שהם אולי הנרגשים ביותר שנשמעו אי-פעם נגד חלוקת הארץ", כלשונו של צור. כתב אותם בנימין גלעד, חבר בית השיטה:

ילדי, אל ראשי ההרים העליתי אותך ראה, הארץ הזאת קו ההרים מנגד, השמים האלה שמיך, ראה אותה את האחת, חתום דמותה בלבך ושאנה, כי על זה האופק זדים צוו לך גורל נבו. ראה מנגד. את נופה בקשו לערוף מבלי רחם. ועמו את חלומי להטביע בך את חותם ארץ. צלם נוף מולדתו האדם. מה דמות תהיה לך ילדי אם ערוף יהיה נופך (…) אגדה לך אספר שיר לך אשיר על ארץ אחת שלמה, על אופקים תכולים מבטיחים.

היה משהו בניסוחים האלה, בשירים ששרו בטיולים ובמסעות המדבר והגליל, שהפך לתפילות. והתפילות האלה, בניגוד אולי לתפילות של המסורת היהודית מני אז, נענו. שלמות הארץ חודשה – בחלקה – במלחמת ששת הימים. היו שני כוחות שהסתערו מיד להתיישבות בשטחים: האחד של אנשי הקיבוץ המאוחד בהנהגת חברים מסוגם של איתן סט מגדות ויהודה הראל ממנרה, שייסדו בשנה הראשונה שלאחר המלחמה את מרום גולן; השני אלו הילדים של כפר עציון, הרבה יותר מתוך נוסטלגיה וקידוש המקום וזכר ההורים שגורשו בטבח הנורא של 1948, מאשר מכוח תנופת כיבוש הארץ.

אבל יעקב צור מציין שדווקא בשנים האלו של 67' עד מלחמת יום הכיפורים ב-73', היו הקיבוץ המאוחד ומנהיגיו בשיא כוח השפעתם הפוליטית; ודווקא בשנים האלו התרחשה התפוררות רעיון שלמות הארץ והוויתור הגדול של הקיבוץ המאוחד.

לדעתי, וזה הנושא שצור לא חושד בו ולכן לא שיער השערות ולא חקר, תפיסת שלמות הארץ התפוררה – בעיקר אצל יגאל אלון ומנהיגים אחרים בקיבוץ המאוחד – כתוצאה מקריסת האמונה בברית-המועצות והאוריינטציה האנטי-מערבית והפרו-סובייטית הכרוכה באמונה בברית-המועצות.

עובדה שהנתונים הדמוגרפיים והמדיניים האובייקטיביים ב-1948 וב-1956 לא היו שונים מהותית מאלה של 67'. ובכל זאת, ב-48' אלון וחבריו לא נרתעים מהתנגשות עם הבריטים ובני חסותם ותובעים מבן-גוריון לפעול למעשה ברוח התכנית הגדולה של שלמות הארץ. כך גם ב-56' התביעה היא לא לסגת בצו המעצמות מסיני ואנשי הקיבוץ דורשים התייצבות לאורך גבול הביטחון של הירדן.

התחושה היא שלאורך עשרות שנים – מאז שנות השלושים לפחות – גודלה של ארץ ישראל הוא כגודל הצורך של מהפכני הקיבוץ המאוחד לסלק את האימפריאליזם הבריטי מהמזרח התיכון. אכן, קשה להאמין שהקוטב האידיאולוגי השני של הקיבוץ המאוחד היה המרקסיזם המהפכני.

הממלכה ההאשמית של המלך עבדאללה ואחריו של נכדו הקטן המלך חוסיין נועדה לפי השקפת השמאל, מאורי אבנרי ועד יגאל אלון וטבנקין, להיהרס. פרויקט השחרור וההגדרה העצמית הפלסטינית הוא איזה בן ממזר מטורף של ההשקפה הישנה של המאבק האנטי-אימפריאליסטי.

הוויתור על הפלת חוסיין ב-67' וההישענות ככורח האין-ברירה על תמיכת המערב ובראשו ארצות-הברית, גרמו לכך שאנשי הקיבוץ המאוחד גילו פתאום שיש ערבים ביהודה ושומרון ומגיעות להם זכויות – אפילו לאומיות. חוסיין הופך לשותף בייצוב המזרח התיכון כנגד הכוחות הרדיקליים שנמצאים בברית עם הסובייטים. ובכל זאת, הבעיה היא עם הכוחות שעולים מלמטה. אנשי 'שיח לוחמים', חוג שדמות, כל אלה שגילו פתאום את העם הפלסטיני. מדהים באיזו מהירות קלטו צעירי הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקיבוצים את המסרים האופנתיים של השמאל החדש באירופה ודחו לפתע בחרון מוסרי את אבות התנועה שלהם, טבנקין, גלילי ואלון. טבנקין, שדיבר בסוג של יושר וכנות שלא אפיינו את אבות היישוב, היה מאוכזב ונתפס לייאוש: "העם לא זז, לא בחו"ל ולא בארץ"!

אבל מה שנוסך ייאוש גם היום זו הפלגנות המגוחכת של אנשים כל כך אידאליסטים.

אכן, לא צריך להיות מופתע. הרי רק 15 שנים לפני מלחמת ששת הימים התחולל הפילוג בקיבוץ המאוחד – ובדיוק על רקע היחס לסטלין ולברית-המועצות, לא על רקע של גורל עם ישראל וארץ ישראל. ואמנם, רבים בקיבוץ המאוחד שהאמינו בשלמות הארץ, היו מזועזעים ואף מפוחדים מהשותפות המוזרה שנוצקה פתאום בין אנשי הימין הרוויזיוניסטי של פעם לבין יוצאי השמאל הפלמ"חאי והשומרי.

זה קרה בספטמבר 1967 עם פרסום המנשר 'למען ארץ ישראל השלמה'. אנשי הרוח הגדולים ביותר שהילכו אז בארץ חתמו על המנשר – מאלתרמן ועד גורי, מאליעזר ליבנה ועד עגנון. חיים הזז, בורלא, אורלנד, מנחם דורמן, משה שמיר ועוד ועוד. אבל מה שהפריע לחברים בקיבוץ היה "השתייכות חברים מרכזיים בקיבוץ המאוחד לגוף ציבורי פוליטי המשותף גם לנציגים מובהקים של הימין הרוויזיוניסטי וגם לזרמים דתיים" רחמנא לצלן.

פעיל הקיבוץ זעק מרה: "יש הבדל בין שלמות הארץ שלנו לבין אלדד". "ההופעה הזו היא דקירה של סכין בגב", זעק פעיל אחר. גלילי שלל את השתתפות של אנשי הקיבוץ יחד עם אנשי הימין בתנועה לשלמות הארץ. אלון "הצביע על הסכנה שחוגים עוינים לנו ישתלטו עליה".

טבנקין עדיין חי

מכאן קצרה הדרך לנטישת הדרך הארוכה שהיתה מרכז ההוויה של הקיבוץ המאוחד.

מאותו רגע ששלמות הארץ הפכה לנכס של הימין, כפי שהדבר הוצג על-ידי השמאל, נבהלו הצעירים ודבקו בקו המפלגתי השמאלי שנדלק עכשיו על הפלסטינים. המושג "ארץ ישראל השלמה" הפך למשוקץ ובניגוד ל"שלמות הארץ" הוא נתפס כרעיון של התפשטות אימפריאלית ולא כרעיון של התנגדות לביתורה של המולדת.

במבט לאחור נראה שהצעד ההצהרתי, ההפגנתי, של הקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה פגם במטרת-העל של הרעיון והמטרה. בניגוד למנהיגים רוחניים אידאולוגים כמו טבנקין, אבא קובנר ונתן אלתרמן, שהבינו אחרי מלחמת ששת הימים כי נטרפו הקלפים ואין מקום עוד למפלגות הישנות, הצעירים נדבקו למסגרות הישנות של שמאל וימין.

מנהיגים צעירים במפלגת העבודה כמו יוסי שריד ניהלו תעמולה שהפכה לסיכול ממוקד נגד ישראל גלילי. מה שמכונה "מסמך גלילי" – פשרה בין ספיר לדיין – הפך לגליון הרשעה נגד גלילי כמי שאשם במלחמת יום הכיפורים. כעבור עשור כינה שריד, המכשף החדש של השמאל, את הקיבוץ המאוחד כ"מעיין המורעל" שהצמיח את העשבים השוטים של גוש אמונים.

אבל הטבנקיניזם באיזשהו מקום לא נעלם, גם אם נושאי הדגל התמעטו עד מאוד.

היכרתי אחד מהם. זהו צפריר רונן ז"ל. צפריר היה איזו דמות שכאילו נלקחה מהטיולים של פעם, הוא היה ממקימי הישוב גלגל שבבקעה. כבן עין חרוד מאוחד הוא חזר למקורות אחרי מסלול ממושך בשמאל של מפלגת העבודה. בשונה מקיבוצי השומר הצעיר, יש עדיין מאות מחברי עין חרוד, חמדיה, חניתה ומשקים אחרים שנטע טבנקין, שממשיכים לדבוק בתורה הישנה של שלמות הארץ. ואם יש דוגמא אחת מובהקת לכוח המאגי של הקיבוץ המאוחד זה היחס של העם לרמת הגולן.

אנשי הקיבוץ המאוחד הפכו את הגולן לחבל מולדת מקודש והצליחו להטמיע את הרגש הזה בציבור. זאת הסיבה שהגולן נמצא במרכז הקונצנזוס ואילו חבלי ארץ אחרים נמצאים על דלפק המכירות.

http://mida.org.il/2016/03/25/%d7%9b%d7%a9%d7%a9%d7%9c%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%a5-%d7%a2%d7%93%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%99%d7%aa%d7%94-%d7%91%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%9d/

תוכניות, הסכמים, מילים ועוד מילים

בנושא הפלסטיני הכרנו מאז 1967 שורה ארוכה מאוד של
מושגים: "כיבוש", "שחרור", "יונים", "ניצים", "התנחלויות", "הסדר ביניים", "פשרה טריטוריאלית", "פשרה פונקציונאלית", "ארץ ישראל השלמה", "הסכמי אוסלו", "הסכם וואי", "אוסלו ב'", "תהליך שלום", "שטחי B ,A ו-C","גבולות ביטחון", "הסדר קבע", "אוטונומיה", "רשות פלסטינית", "שתי מדינות לשני עמים", "אופציה פלסטינית", "תכנית אלון", "אופציה ירדנית", "פלסטין", "יהודה ושומרון", "תכנית סעודית", "נאום בר-אילן", "טרור", "אף שעל", "תכנית קלינטון", "יוזמת ג'נבה", "מפת הדרכים", "היתנתקות", "אינתיפאדה", "חמאס", "ארגונים סוררים", "שלום עכשיו", "נוער הגבעות", "יש"ע", "גוש אמונים", וזאת רק רשימה חלקית ביותר…

בחמישים השנים שעברו הכול השתנה, ושום דבר לא נשאר כמו שהיה. אולי פרט למלחמת השמאל והימין, וסיסמאות שברובן כבר אינן רלבנטיות.

"שתי מדינות לשני עמים"?

בינתיים אנחנו נמצאים ב"מזרח תיכון חדש" שבו כבר שלוש מדינות התפרקו: סוריה, עיראק ולוב, וקמה ח'ליפות אסלאמית. אין כבר עם סורי, ואין עם עיראקי. נוצרו שתי רשויות פלסטיניות: בעזה וברמאללה. במקום עמים ומדינות יש במזרח התיכון סונים, שיעים, עלאווים וכורדים.

אין איום צבאי על ישראל, אך יש איום של רקטות ואיום טרור על תושבי ישראל, ילדיהם, בתיהם וחייהם. הערבים לא מוכנים להפסיק את מלחמת הטילים והטרור גם אם תוקם "מדינה" פלסטינית וישראל תתכווץ לגבולות 1967.

הפלסטינים לא מוותרים על זכות השיבה ולא מסכימים למדינה יהודית בארץ ישראל. והפתרון? מצד אחד, ברור לכולם שצרוף למעלה משני מיליון אזרחים ערבים לישראל יהיה איום קיומי. מצד שני, קשה להמשיך ב"כיבוש" לאורך זמן.

אלא שהמציאות המשתנה חזקה מהתכניות, החלומות והאידיאולוגיות.

יתכן שצריך להשתחרר מהרבה חלומות ואשליות ולנסות לרקוח מחלקים של תוכניות העבר, עם כמה שינויים, קווים לתוכנית יותר רלוונטית שקרוב לוודאי גם היא תתיישן ותזדקק לתיקונים ושינויים באזור הרותח בו אנחנו חיים. מרכיבי התכנית יוכלו להיות עדכון חזון האוטונומיה של בגין, והדרך בה תפס רבין את הרשות הפלסטינית, אופייה וגבולותיה. בעצם, לא תכנית אלא כמה נקודות למחשבה.

מנחם בגין ו"האוטונומיה"

"הסכמי אוסלו" היו אשליה. הם לא הביאו שלום ולא היו "סיום למאה שנות טרור", כחזונו של שמעון פרס. ובכל זאת הסכמי אוסלו תרמו את המונח החשוב "רשות פלסטינית". לא סיפוח לישראל ולא "שתי מדינות לשני עמים", בסך הכול "רשות".

בהסכמי אוסלו לא מוזכרת מדינה פלסטינית אלא, בלשונו של יצחק רבין, "רשות עצמאית שהיא פחות ממדינה".

בהסכמי אוסלו נמסרו לשליטת הרשות בעזה וביריחו הפונקציות השלטוניות, פרט לנושאי הביטחון: "ישראל תישאר אחראית לביטחון-חוץ ולביטחון הישראלים בשטחי הרשות".

המונח "רשות" מזכיר את תוכנית האוטונומיה אותה הגיש מנחם בגין לסאדאת ולקרטר.

בגין הציע בשנת 1978 להקים ביהודה, שומרון ועזה אוטונומיה מנהלית. הפלסטינים יבחרו את מועצת האוטונומיה שתשב בבית לחם. המועצה תנהל את כל נושאי האוטונומיה, פרט לביטחון החוץ והפנים שיישארו באחריות ישראל. התושבים יוכלו לבחור באזרחות ירדנית או ישראלית. תושבי ישראל יוכלו לרכוש קרקע ולהתנחל בשטחי האוטונומיה, ותושבי האוטונומיה שירכשו אזרחות ישראלית יוכלו לרכוש מבנים וקרקע ולבנות בישראל.

תושבי השטחים ותושבי ישראל יוכלו לנוע באופן חופשי בישראל, ביהודה, שומרון ועזה. הריבונות על כל שטחי האוטונומיה, לפי הצעת בגין, תהיה ישראלית.

יצחק רבין וה"רשות הפלסטינית"

במערכת הבחירות של 1992 נערך עימות טלביזיוני בין יצחק רבין ליצחק שמיר, בהנחיית ניסים משעל. בסיום המשאל ניתנה לשמיר האפשרות לשאול את רבין שאלה. שמיר שאל: "האם אתה רוצה באמת מדינה פלסטינית בתוך ארץ ישראל? עם מי אתה רוצה פשרה טריטוריאלית"?

רבין הזכיר בתשובתו שהצביע בעד תכנית האוטונומיה של בגין מ-1978, והוסיף: "אני מתנגד למדינה פלסטינית בינינו לבין ירדן. באותה מידה איני רוצה מיליון ושבע מאות אלף פלשתינאים שיהיו אזרחי ישראל… העקרונות שלי הם שלושה: לא לשני מיליון פלשתינאים אזרחים, לא למדינה פלשתינאית, לא לנסיגה ל-67' – ירושלים וקווי העימות בידינו".

ב-5 באוקטובר 1995, שלושים יום לפני הירצחו, נשא רבין את נאומו האחרון בכנסת על "אוסלו ב'". בנאום התווה רבין את דעתו על אופייה העתידי של הרשות הפלסטינית ואת קווי הגבול שלה עם ישראל: "אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים".

"לא נחזור לקווי ה-4 ביוני 1967", הדגיש רבין בנאומו, "ואלה הם עיקרי השינויים, לא כולם, כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש וראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל בריבונות ישראל". ובאשר לביטחון, "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה".

רבין הוסיף ודיבר על "שינויים שיכללו את גוש עציון, אפרת, בית"ר וישובים אחרים, שרובם נמצאים באזור מזרחית למה שהיה הקו הירוק לפני מלחמת ששת הימים". הוא גם קרא "להקים גושי ישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

http://mida.org.il/2016/10/19/%d7%97%d7%96%d7%a8%d7%94-%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%98%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%91%d7%92%d7%99%d7%9f-%d7%95%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9f/

רבין ז"ל: מתנגד למדינה פלסטינית ע"פ קווי 67

https://www.youtube.com/watch?v=igOW9uMGXpo

רבין: אני מתנגד למדינה פלסטינית

https://www.youtube.com/watch?v=uvwc6ULGes4

"מתוך 'פטרה', סוכנות הידיעות הירדנית הרשמית:

הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס, אמר ביום שישי כי הירדנים והפלסטינים הם "עם אחד החי בשתי מדינות", מוקיר את הוד מלכותו המלך עבדאללה השני, אשר לא חסך בשום הזדמנות מלהגן על העניין הפלסטיני וירושלים בפני העולם".

"עבאס אמר כי המלך עבדאללה הציב את הנושא הפלסטיני במרכז מעייניו, מאחר והוא האפוטרופוס של האתרים האיסלאמים והנוצרים הקדושים בירושלים".

http://elderofziyon.blogspot.com/2017/11/mahmoud-abbas-admits-that-palestinians.html

"ישראל לא יכולה לוותר על השליטה בין הירדן לים, בין מבחינה דמוגרפית וביןן מבחינה ביטחונית" כתב סער.

ההיסטוריה של מאה השנים האחרונות הראו שלא יכול להיות פתרון טריטוריאלי. ברגע האמת הערבים תמיד יגידו לא, לא משנה איפה ייעבור הגבול. הם לעולם לא יסכימו לחלק את האדמה.

זה היה נכון ב- 1936 בהצעת ועדת פיל, ב- 1947 בהסכם החלוקה של האו"ם, ואפילו בהצעות הנדיבות של ראשי הממשלה לשעבר אהוד ברק ואהוד אולמרט שקיבלו כמעט את כל הדרישות הפלסטיניות. הם תמיד אמרו לא.

זה בגלל שהם מעוניינים להמשיך את הסכסוך, עד סופו - עד סופה של מדינת ישראל.

"בנושא הסכסוך אין הבדל בין חמאס לפת"ח. ההבדל הוא איך הם משיגים את מה שהם רוצים, ולכן כל הצלחה שלהם פוגעת בישראל, מחריפה את העימות ומרחיקה את סיום הסכסוך" כתב.

בעיניו הפתרון לסכסוך הוא לקשר בין ערביי יהודה ושומרון וירדן: "בל נשכח שערביי יהודה ושומרון היו אזרחים ירדנים עד 1988 כשאז המלך באופן בלתי חוקי ביטל את אזרחותם".

בנושא ההתנחלויות הוא כתב ש"ישראל צריכה להחיל את ריבונותה על שטחי C, ולעצור את החתרנות האירופאית והערבית באזור".

http://www.jewishpress.com/indepth/opinions/time-for-a-zero-sum-approach-to-the-arab-israeli-conflict/2018/07/09/

{Written by Former Minister Gideon Sa’ar and originally posted to the Mida website}

Finding a solution to any conflict or disagreement demands the willingness of all sides and mutual understanding. It can not be accomplished unilaterally.

This is just as true for the so called, “two-state-solution”. On a practical level, it was never more than a “two-state-slogan”, or a theoretical idea – and not an especially successful one at that. It is unsuccessful even theoretically, because Israel cannot live with the inevitable outcome – the loss of control between the “River and the Sea” in two crucial aspects: Security and demography.

From our history of nearly 100 years, we learn that territorial compromise never worked. At the crucial moment, the Arabs always said “no”. No to any solution based on this idea, no matter where the lines were drawn or how the land was divided. They always rejected the possibility of two states.

This was true in 1937, when the “Peel Commission” made their proposal, and again in 1947, when UN Partition Plan was passed – even though the Arabs were offered the majority of the country.

The same goes for the generous offers made by Prime Ministers Ehud Barak (in 2000) or Ehud Olmert (in 2008), even though both of them accepted most of the Palestinian demands.

This Palestinian rejection also explains why bilateral negotiations – that have lasted for a generation since Oslo – have not only failed to solve the conflict, but have not brought us any closer to peace, security or stability.

What is behind the rejectionism is the fact that Arab side never wanted to end the conflict. Their goal was always to carry on the conflict with a better hand. Not the end of the conflict, but the end of Israel’s existence.

In this regard, there is no difference between the various Palestinian
, whether Hamas or Fatah. The only difference is in the means and in how effective their different methods are in achieving their goal. When we understand this, we understand that almost every Palestinian achievement harms Israel, and vice versa (with very few exceptions). Palestinian achievements have worsened our situation, without bringing us any closer to a solution.

It is also important to understand that all that the Palestinians have ever achieved was as a result of our actions. For example:

Territory: They did not occupy a single meter militarily. The Palestinian Authority was established on land that was handed over by Israel under the Oslo Accords. This was after Israel returned the PLO gangs from Tunis (expelled from Lebanon in the 1982 Lebanon War). And another territory given after a unilateral withdrawal (Gaza) as the result of an Israeli decision.

Political status: The Palestinian’s political status as a so-called “state” at the United Nations, or other international institutions, was granted only after Israel accepted the model of two states, that is, the acceptance of their right to a state between the Sea and the Jordan River. All as long as Israel opposed a Palestinian state – this didn’t happen.

Since the early days of the conflict, Ze’ev Jabotinsky proposed an alternative approach to the left-wing idea, centered on the understanding that there is no possibility of reaching an agreement of their own volition. Jabotinsky wrote about the concept of the (Kir Barzel) an “Iron Wall”. This is the right basis for understanding the reality also today:

“This does not mean that there can be no agreement with the Arabs of the Land of Israel. Only that it is not possible to have an agreement of their own volition. As long as the Arabs have one spark of hope to get rid of us, they will not give up that hope, not in exchange for sweet talk and not for different promises… The only way to reach such an agreement is the Iron Wall… In other words, the only way to reach an agreement in the future is to completely relinquish attempts to reach an agreement in the present.”

Of course, according to Jabotinsky’s view, the type of understanding or agreement that would be possible to reach in the future would be quite different in nature.

If we accept this analysis – we must move to a binary approach, to the concept of “zero-sum game” in the struggle between us and the Palestinians, in all its different aspects. The victory paradigm assumes (like the Iron Wall) that an agreement may be possible in the future, but after Israel’s victory is clear and absolute. In other words, when there is a lack of choice on the part of those who do not want compromise (i.e., the Palestinians).

But we must understand that moving to the “Israel Victory paradigm”, requires the abandonment of the Oslo concept. That is, the concept that peace and security will be achieved through two states between the Sea and the Jordan River.

At the end of the day, the only way to find a solution (in the future), is to find a way to tie, or to link, Palestinian autonomy in Judea and Samaria, to the Kingdom of Jordan. Don’t forget that the Palestinians of Judea and Samaria were Jordanian citizens until 1988, when the King unilaterally, and illegally, took it away.

Israel must return to the classic Zionist idea of creating and securing critical mass between the Sea and the Jordan River.

For example, on the political side, I praise the Prime Minister’s efforts to bring more embassies to Jerusalem. I would add that the Jewish majority in Jerusalem must be strengthened, and there is a need to promote large-scale construction in the Jewish neighborhoods of Jerusalem.

The future of Jerusalem will be determined, first and foremost, by the facts on the ground. By the clear Jewish demographic majority – and this has begun to be challenged.

The Victory Concept requires a clear Israeli claim to Area C. It needs us to set the objective of Israeli sovereignty in this territory, including in the Israeli settlements in Judea and Samaria and in the Jordan Valley.

The Victory Concept requires Israel to take action to stop the Palestinian attempt, supported by the European Union, to take control over lands in Area C.

The classic Zionist concept understood the importance of, and the need to, take action in order to see positive change – especially in the demographic equation. It did not attempt to create a false conflict between our territorial and demographic interests.

We must return the issue of Aliyah, Jewish immigration, to the very heart of the national agenda. We must take advantage of the opportunities that exist today to support and realize the dream, of bringing the Jewish people back to their homeland.

All these are important policy points, guided by the principle of ensuring an “Israeli victory”.

Such a policy must also see a change in the way Israel conducts its public relations around the world, and talks about its principles.

Instead of continuing to swear allegiance to a dangerous and unrealistic idea such as Oslo, Israel’s representatives must begin to tell the world, and explain the truth. The reality and our real interests.

We have many friends waiting to hear it – and they are waiting to hear it from us.

(Gideon Sa’ar is former Israel Minister of the Interior and Minister of Education and a leading member of the Likud Party)

http://www.jewishpress.com/indepth/opinions/time-for-a-zero-sum-approach-to-the-arab-israeli-conflict/2018/07/09/

חרף המטרה הנכספת, פועל חמאס לחסל את סינדיקט הרשות הפלשתינית בשומרון ויהודה באמצעות רצף פיגועים והפרות סדר כנגדנו, באמצעות תאיו החמושים. זאת, במגמה למשוך התערבות תגובתית ישראלית שתפיל את שלטון "הראיס" ותשליט את חמאס על השטח.

הרשות הפלשתינית מצדה שואפת לחסל את אֱמִירוּת חמאס בעזה, השוללת ממנו את טיעון "המדינה הפלשתינית": אחדות שורה, שלטון מרכזי ומונופול על הנשק. לפיכך, העיצומים של "הראיס" נועדו להוביל את "חמאס" להסלמה כנגד ישראל, שתביא - שוב, באמצעות צה"ל - לחיסולו.

בבדלנותו האלימה מפריך חמאס את "נרטיב" העם הפלשתיני האחוד, ומאשש את ההיסטוריה, לפיה העזתים הם קבוצה בדלנית ששורשיה מצרים, הנושאת אג'נדה איסלאמית טרוריסטית.

כך, בצל משטמה עולמית לאסלאם הרדיקלי (למעט קטר טורקיה ואיראן), מפנים הארגון הרצחני כי בלא האתנן הקטארי וסיוע "האויב הציוני", הוא לא יצליח לשרוד. בינתיים חולם הארגון על ישועת חיזבאללה ואיראן ומעתיק את זירת הלחימה לשומרון ויהודה כדי לסלק את הרש"פ.

בכירי פת"ח ביו"ש מתקשים להפנים כי בשל שינויים גיאופוליטיים באזור נדחקה המצאת "העם הפלשתיני" לשוליים. החרב הבין ערבית שחודדה באמצעותם נגד היהודים - הוסבה לאור הפיצול הסוני (מול טורקיה וקטר) והאיום האיראני - לבומרנג פלשתיני מעיק, הנוגד את האינטרסים הערביים. הגולם קם על יוצרו.

"הסטארט אפ" שהנחילו הפלשתינים לעולם - בדמות רצח אזרחים, חטיפת מטוסים והתקפות על מטרות אזרחיות - משמש עתה כדגם החיקוי הקטלני של מובלעות הטרור והארגונים האסלאמיים בעולם, עד שנפשו של המערב נקעה מהם.

בפת"ח מבינים ששיתוף הפעולה עם ישראל מקנה להם שרידות, אחרת יומתו בידי חמאס ורכושם ייבזז לפי תקדים עזה. לפיכך מנהלים הפלשתינים כלפינו מדיניות "זיגזג", ומתחרים בהסתה קולנית עם חמאס, כדי לשמר רלוונטיות בשטח המאבד אמון בשלטונם הנתפש כמושחת.

מניסיון העבר, יודעים ברש"פ שאסור להסתבך אתנו ב"אינתיפאדות". בכיר פת"ח ג'מאל מחיסן גינה לאחרונה ב"קול פלשתין" את "ההוצאה להורג" של המחבלים בידי צה"ל, אך הדגיש כי "הפלשתינים ימשיכו במאבק המדיני והחוקי במסגרת החוק הבינלאומי". גם מסבירן פת"ח מוניר ג'אע'וב התריס כנגד "ההוצאות להורג". ועדיין, חיסול המחבלים והרס בתיהם בידי ישראל עדיפים לרש"פ על פני טיפול חמאס בהם.

מאז לידת הבעיה היו הפלשתינים "עושי צרות". הם חתרו נגד ירדן ב"ספטמבר השחור" ב־1970, שחטו במארחיהם הלבנונים, בגדו במעסיקיהם בכוויית כשתמכו בפלישת סדאם חוסיין, חברו למורדים נגד אסד בסוריה וסייעו לדאע"ש בסיני כנגד המצרים.

עתה מסתמן כי הפלשתינים - השולטים בכלכלה הירדנית - מעוניינים ביציבות הממלכה. מלכתחילה היו הפלשתינים כלי שרת בידי אחרים, ידם בכל ויד כל בם. המיליונים שקיבלו הפכו לאתנן טרור בשירות מדינות ערב.

במציאות זו קשה להבין מדוע חותרים "הרשימה המשותפת" וסייעניה (עדאללה, שוברים שתיקה, בצלם ועוד), שחלקם פועלים במימון אירופי אנטישמי, לייבא הרס זה לישראל.

הפלשתינים בעזה ואיו"ש אינם "שני חלקי ישבן באותו מכנס" כדבר המשל הערבי, אלא זיוף היסטורי. טרם הקמת ישראל ברוח הצהרת בלפור, הוקמה ירדן ה"ערבית" על כ־70% משטח המנדט - רובה המכריע פלשתיני - כיסוד לחזון הפדרציה הפלשתינית העתידית.

לו היו הפלשתינים ישות היסטורית אמתית אחת, ולו השלימו עם קיומנו והסתפקו בירדן הערבית כמולדת, היה הסכסוך נפתר. ישראל צריכה לחתור למימוש החזון לפיו תשוב עזה למצרים, והמובלעת הפלשתינית ביו"ש תחבור לירדן כפדרציה.

https://www.israelhayom.co.il/opinion/616803

מלך ירדן מתעלל בנו כי הוא יודע שהמדינה של העם הפלסטיני היא ירדן! אנחנו אוהבים את היהודים ורוצים לחיות בשכנות טובה איתם, אבל ליצני האיחוד האירופי עם הכסף המלוכלך שלהם הורסים כל הזדמנות לשלום.

https://www.facebook.com/HalleluHeb/videos/1522916984508736/

ראש ממשלת ירדן לשעבר, פאיז אלטראוונה מעורר סערה פוליטית בירדן לאחר שטען בראיון טלוויזיה כי אין שום סכנה לירדן מהסיפוח הישראלי וכי בקעת הירדן הינה שטח פלשתיני ולא ירדני. דבריו הביכו את ארמון המלוכה השומר על שתיקה, אך מפלגת האופוזיציה הגדולה התומכת ב"אחים המוסלמים" תקפה אותו, הדרמה בשיאה

▪ ▪ ▪

שערורייה פוליטית חדשה מעסיקה את ירדן והרשתות החברתיות סוערות, כמה מפלגות פוליטיות בירדן שוקלות לבקש התייחסות רשמית מהממשלה הירדנית השומרת על שתיקה רועמת. ראש הממשלה וראש הלשכה המלכותית לשעבר, ד"ר פאיז אלטראוונה, הופיע ב-4 ביולי בערוץ הטלוויזיה הירדני "אלרואיה", לאחר היעדרות של שנתיים מהזירה הפוליטית בגלל מחלה, בתוכנית שעסקה במשבר הקורונה ובהשלכות תוכניות הסיפוח של ישראל בגדה.

אלטראוונה, שהיה בצוות המשא-ומתן הירדני ומאדריכלי הסכם השלום עם ישראל (הסכם "ואדי ערבה") מ-1994 הטיל "פצצה פוליטית" כשנשאל על-ידי המראיין מוחמד אלח'אלדי מהן הסכנות של תוכניות הסיפוח של בקעת הירדן והגדה המערבית על הביטחון הלאומי הירדני.

טראוונה השיב ללא היסוס: "אילו סכנות? מה ירדן קשורה לעניין"? ואחר כך הוסיף: "בקעת הירדן איננה שטח של ירדן אלא שטח פלשתיני."

הוא הסביר כי ישראל מעוניינת רק ברצועת גבול צרה בבקעת הירדן מסיבות ביטחוניות אך הדגיש כי מדובר באדמה כבושה וכי המהלך מנוגד לחוק הבינלאומי. עמדתו של ד"ר פאיז אלטראוונה שונה לחלוטין מהעמדה הרשמית שמציגים המלך עבדאללה ושר החוץ איימן צפדי, "הגבולות של ירדן כבר נקבעו" הבהיר אלטראוונה כשהוא מתייחס להסכם השלום עם ישראל.

מי שלא היסס לצאת בגלוי נגד אלטראוונה היתה מפלגת"העבודה האיסלאמית", המפלגה הגדולה ביותר מבין מפלגות האופוזיציה המזוהה עם חמאס ותנועת "האחים המוסלמים". היא פירסמה גילוי דעת שגינה את דבריו של ד"ר פאיז אלטראוונה מבלי להזכיר את שמו וטענה כי הדברים נאמרו מתוך "בורות".

"ההצהרות אלה מפי אחד ממנהיגי השורה הראשונה במדינה שהובילו את המשא-ומתן (עם ישראל) מביעות את הבנתם החלשה לגבי הפרויקט הציוני שמטרתו להפוך את ירדן ל"מולדת החלופית" של הפלשתינים וליישב בה את הפליטים. ההגנה על פלשתין היא ההגנה על ירדן מבחינת המדינה, המשטר והעם" נאמר בהודעה. מרוואן קאעור, אחד הפעילים האיסלאמיים בירדן אמר בהתייחס לדבריו של פאיז אלטראוונה: "עדיף היה שהוא ישתוק ויתעניין במצב בריאותו", ממשלת ירדן כאמור שותקת ואיננה מגיבה עד כה על דברי אלטראוונה.

אין ספק שדבריו של אלטראוונה מביכים מאוד את המשטר ההאשמי ומעלים את השאלה מדוע המלך עבדאללה מתערב בעניין שבין ישראל לבין הפלשתינים בעוצמה כה רבה כאילו מדובר באדמה ירדנית. המלך חוסיין בן טלאל, אביו של המלך עבדאללה, הודיע כבר ב-1988, במהלך האינתיפאדה הראשונה, על הינתקותה של הממלכה האשמית באופן מוחלט משטחי הגדה המערבית וכי אין לה כל תביעות על שום שטח בגדה.

בקעת הירדן לא היתה מעולם שטח של ממלכת ירדן. ירדן שלטה עליה מ-1948 ועד 1967 בלבד, במלחמת ששת הימים כבש אותה צה"ל ושיחרר אותה מידי הירדנים.

המלך עבדאללה מנסה עכשיו לנכס לעצמו את השטח מחדש ולהציג את עצמו כלוחם עבור הזכויות הפלשתיניות מכיוון שהשטח רוחש וגועש בירדן והוא חושש מאינתיפאדה של "האחים המוסלמים" וחלק מהשבטים הבדואים, הכועסים על המלכה ראניה, נגד בית המלוכה ההאשמי. והנה בא ד"ר פאיז טראוונה, מדינאי ידוע ומכובד שעבד צמוד למלך חוסיין ותוקע סיכה בבלון שניפח המלך עבדאללה כאילו ירדן בסכנה בגלל הסיפוח הישראלי הצפוי בשטחי הגדה.

ד"ר טראוונה אומר במילים אחרות את מה שישראל אומרת, היא רוצה גבול בר הגנה עם ירדן, הכוונה שלה בסיפוח בקעת הירדן היא להגן על עצמה וביטחונה באופן הטוב ביותר ולא להפוך את ירדן ל"מולדת החלופית" של הפלשתינים.

כל הטיעונים האלה של המלך עבדאללה הם שקריים ונובעים ממצוקה פנימית וכדי להתחנף לפלשתינים מחשש שיתקוממו נגדו כפי שעשו לאביו בספטמבר 1970.

לכן, טוב תעשה ישראל אם תשיב למלך מנה אחת אפיים ותוקיע את שקריו, בצורה דיפלומטית כמובן, במקום לשלוח לו שליחים בכירים ולחזר אחריו.

בשפה הערבית יש פיתגם האומר "החבל של השקר הינו קצר" (אל כיזב, חבלו קציר-בערבית) או בתרגום חופשי לעברית" לשקר אין רגליים", הנה קם צדיק אחד בירדן וחשף את השקר הרשמי של המלך עבדאללה.

שום סכנה לירדן לא נשקפת מתוכנית הסיפוח של ישראל וגורל בקעת הירדן איננו כבר עניינה. המלך חוסיין ויתר על השטח ב-1998. הגבולות הסופיים שלה נקבעו בהסכם השלום עם ישראל ב-1994. המלך עבדאללה צריך להניח לישראל ולרש"פ לפתור את המחלוקת על השטח ולא להתערב.

https://www.news1.co.il/Archive/0026-D-142276-00.html