היום לפני 57 שנים: סרבן הגיוס הראשון פוסק מלשבות רעבלראשונה תופעה כזו עלתה למודעות הציבור בישראל: אמנון זכרוני, בן 18, שגויס לצבא באוקטובר 1953 ומאז סירב מטעמי מצפון להישבע אמונים לצבא וללבוש מדים, פתח בשביתת רעב לאחר שנידון לשבעה חודשי מאסר בשל סירובו.
הוא הודיע על כך במכתב גלוי לנשיא: "אדוני, הנני מתכבד להודיעך, שהחל מיום 28 במאי הנני מסרב לאכול. אדוני, ראה את צומי כראיה להתנגדותי הגלויה להמשך קיומה של הכפיה המצפונית הנהוגה בישראל (...) החזקת סרבן מלחמה ביחידות צבאיות - לעתים גם בבתי כלא צבאיים - עומדת בניגוד גמור להצהרת זכויות האדם של האומות המאוחדות ומגילת היסוד של מדינת ישראל, הערבות להבטחת חופש המצפון".
מתחילת צומו הועבר זכרוני לבית חולים צבאי, וחבריו לסרבנות בישראל פתחו בפעולה פוליטית נמרצת. נתן חופשי מנהלל, "ראש אגודת סרבני המלחמה בישראל", ביקר אותו וחבריו לסרבנות צמו עמו למשך יום אחד, דיווח "הארץ"; שלום זמיר בן ה-32, "מראשי תנועת סרבני המלחמה בארץ", הפגין מול הכנסת "לאות סולידריות עם אמנון זכרוני". "זמיר נשא כרזות כתובות בעברית ובאנגלית, בהן מובעת הדרישה לשחרר את סרבן המלחמה וכן קריאה 'נגד כפיה מצפונית על ידי רדיפת סרבני המלחמה'". הוא נעצר בידי המשטרה.
ביום ה-14 לצום כינסו נתן חופשי, עו"ד מ. שטיין, ויוסף אבילאה, שסירב להילחם ב-1948, מסיבת עיתונאים ובה "סיפרו על מחאות שהוגשו לשגרירי ישראל בחו"ל על ידי סרבני מלחמה שם", בעיקר באנגליה, מושבה של ההנהלה העולמית של איגוד סרבני המלחמה. גם פרופ' איינשטיין קיבל מכתב, וגם ראש הממשלה שרת, שמזכירו השיב: "ראש הממשלה משוכנע כי אין נשקפת סכנה לחיי אמנון זכרוני". שרת קיבל מכתב מ-12 חברי פרלמנט בריטיים ממפלגת הלייבור והפילוסוף ברטראנד ראסל, שהפצירו בו לשחרר את זכרוני. זכרוני עצמו דחה הצעה לשרת ביחידה לא-קרבית.
במאמר מערכת מה-9 ביוני נכתב ב"הארץ": "אין אנו יכולים לשבת בחיבוק ידיים מול שביתת הרעב של הצעיר זכרוני(...) הפתרון צריך להיות בכך, שאמנם סרבני מלחמה יזכו בשחרור משירות פעיל, אך במקומו יש לחייב אותם בתפקידים אחרים, שחומרתם אינה נופלת מהשירות בצה"ל".
זכרוני נחלש והלך. ביום ה-21 לצום שלחו רבניה הראשיים של תל אביב-יפו מברק לשר הביטחון וביקשו שיפעל למענו; הפילוסופים מרטין בובר, הוגו ברגמן וארנסט סימון הפצירו בזכרוני לאכול אך הוא ענה ש"הפסקת הצום בלי שישוחרר מן הצבא 'תהיה בגידה בעצמו'", דיווח "הארץ".
ביום ה-23 לצום, ב-19 ביוני 1954, הודיע הצבא לזכרוני "על ביטול גזר הדין של 7 חדשי מאסר", ו"על נכונותם לתת לו חופשה לזמן בלתי קצוב מראש". זכרוני שבר את צומו בכוס מיץ תפוזים. "חופשה איננה פתרון אך יש לראותה כצעד המבטיח מציאת פתרון הוגן ועקרוני", אמר. למחרת, סופר "הארץ" ביקרו בבית הוריו בתל אביב. "אני שמח כי הודות לצום שלי קיבל הציבור מושג על סרבני המלחמה", אמר.
בהמשך אותה שנה, משרד הביטחון מנע היתרי יציאה לחו"ל לשני סרבני מלחמה שהתכוונו לנסוע לעבוד במחנות עבודה בינלאומיים של הקווייקרים, והאוניברסיטה העברית דחתה מועמדותו של סרבן. "מחלקות ממשלה ומוסדות שונים אינם מקבלים סרבני מלחמה לעבודה", נכתב במאמר מערכת ב"הארץ" בספטמבר, בו גם דיווח כי זכרוני משרת בהג"א "ללא מדים וללא תשלום". כותב המאמר, שהעריך שיש כ-100 סרבנים בישראל כולה, תהה: "האין החברה הישראלית יכולה להשלים עם מיעוט מבוטל של אנשים שהכרתם לא מניחה להם לשאת נשק, ועם זאת מוכנים לשרת את הציבור בהתנדבות בכל מיני שטחים של עבודה סוציאלית ובנאמנות הראויה למופת?"
http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1177561
(הכתבה משנת 2011).
