במסיבת עיתונאים שערך שר העלייה חיים משה שפירא ב- 22 בנובמבר 1948פירט השר שפירא על הכוונה למנוע עלייה נוספת של "נשים נוכריות" שלדבריו שנישאו ליהודים...
בנוסף טען שיש בידו הוכחות כי בין הנשים הנוכריות שהגיעו ארצה "יש גם קצינות אס. אס. לשעבר שנישאו ליהודים מטעמים מובנים".
**
אנו רואים מדי יום התגלות של תופעות שקשה להאמין שמקורן בעם היהודי. זה אולי ההסבר למציאות הזו.
https://www.israelhayom.co.il/article/610097
חבר מתאריך 2.9.10
26328 הודעות
בתגובה להודעה מספר 0
מסתבר שלא מעט צאצאי נאצים התגיירו וחיים בתוכנו כיהודים שומרי תורה ומצוות. אבל האם חשבתם שיש סיכוי שמישהו ממשפחת הצורר אדולף היטלר ימ"ש, יתגייר ויהפוך ליהודי כהלכה?
לפני מספר שנים הסתובבה שמועה שהגיעה לידי אחד המגזינים האמריקנים, שמיועדים לקהילות האורתודוכסיות, לפיה צאצאים של אדולף היטלר ימ"ש, חיים בישראל כיהודים. בעקבות תחקיר של כתבת ה'גרדיאן', התפרסמה התגלית המרעישה הזו. צאצאיו של היטלר שומרים תורה ומצוות. הייתכן?
בישראל חיים צאצאים של נאצים, שהחליטו להתגייר כדי "להצטרף לקהילת הקרבנות". האם מדובר באנשים עם מצפון רגיש שאינם יכולים להכיל את התחושה שהם בנים להורים שבצעו טבח עם כה איום? אהרון שאר -יישוב, תושב העיר העתיקה, הוא אחד מהם - בנו של נאצי.
שאר-יישוב שימש כרב בכיר בצה"ל, מה שהופך את הסיפור שלו למעניין הרבה יותר. הוא לבוש בחליפה שחורה, עטור זקן, ובמבטאו גרמני כבד: "אבא שלי היה בוואפן אס-אס". הוא מספר.
שאר-יישוב נולד ב-1940 בעמק הרוהר. במהלך המלחמה שירת אביו בחזית המזרחית ביחידת העלית של היטלר. אין לו מושג מה עשה אביו בוואפן אס-אס, וגם כשניסה לשאול, לא קיבל תשובות.
מי אתה, ההיטלר שהתגייר?
מלבד הבנים, הנכדים והנינים של נאצים שחיים בתוכנו בישראל, כל אחד מסיבותיו הוא, כדוגמת שאר יישוב שחיפש דרך אמיתית ולא מצא אותה בנצרות, ישנו את האדם שעולה בייחוסו המפוקפק על כולם. הוא קשור בקשר דם לאדולף היטלר, ימ"ש, שהפך להיות הסיוט של ששה מיליון יהודים ובני משפחותיהם. את שמו הוא אינו מוכן לחשוף. הוא מרצה למדעי היהדות באחת האוניברסיטאות.
אלואיס היטלר גידל שני בנים: אדולף, ואלואיס הבן - שהיה אחיו למחצה של אדולף. חצי אחיו של הפיהרר הוליד לאחר מכן בן לא חוקי בשם האנס. "בסדר"?, הוא אומר. "האנס התחתן עם סבתי ארנה אחרי שהיא התגרשה מסבי". הוא ממהר להצהיר שהוא שונא את ענף ההיטלרים במשפחתו. נראה שמשהו מטריד אותו. "אין בי לא דם ולא ד-נ-א של היטלר או משפחתו", הוא מתעקש. "לא גדלתי אצל משפחה זו". הוא פגש את האנס רק פעם אחת. ההיטלרים באו לשתות תה כשהוא היה בן 12. "האנס היה גבר מאוד נחמד", הוא מספר. "בלי תשוקות, בלי ברוטאליות". אולם ארנה התרגשה מרעיון החתונה עם בן למשפחת היטלר, והיא נותרה נאצית עד יום מותה. "לא הכרתי אותה", הוא מספר על סבתו. "היא לא היתה חלק ממשפחתי".
אמו של הצאצא שמספר כאן את סיפורו, הוכתה בצעירותה משסירבה להשתתף באירועי נוער היטלר ועוד כמה סיבות שגרמו להוריה החורגים להתנכר אליה. בזמן השואה היא עבדה כקלדנית בוורמאכט בפולין, וראתה גופות של יהודים תלויות בכיכרות העיירה. "היא היתה ילדה במלחמה", הוא אומר, "אבל תמיד הערכתי את זה שהיא סיפרה לי את האמת על מה שקרה. דיברנו על כך בכנות. מעולם לא שמעתי את השקר הגרמני הרגיל ששומעים פעמים כה רבות מבני הדור ההוא". אביו שימש כרב סרן בוורמאכט, ובנו בטוח שהוא הרג כמה אנשים לפחות, למען היטלר.
בהיותו נער, פגש נערה שהתעניינה ביהדות, ובעקבות כך קרא את מיין קאמפף. "התביישתי כשקראתי את זה", הוא אומר. "כיצד יכולים היו אנשים להיות כל כך טיפשים ולבחור במישהו שכתב דברים כאלה? אני לא חושב שניתן להבין עד כמה זה נורא אם לא קוראים את זה בגרמנית".
במסגרת התואר שלו, בילה שישה שבועות בישראל, בתחילת שנות השבעים. "הרגשתי בבית. כבר לא חייתי בקונפליקט. לא הייתי צריך להתנכר לדור המבוגר יותר. וחשבתי שפגשתי בפעם הראשונה לאום שבנקודה ההיא בהיסטוריה - היום זה יותר בעייתי - עדיין יש לו סיבות טובות להיות גאה בעצמו". הוא החליט להישאר.
אם תשאלו אותו, לולא השואה לא היה הופך ליהודי. הוא עונה. "ההבחנה החדה בין הדורות שביצעו את הפשעים לאלה שנולדו לאחר מכן לא היתה קיימת. לא-גרמנים בקושי מבינים כי היינו דור שלם שבדקנו את המורים שלנו ושאלנו, 'איפה אתם הייתם לפני עשרים שנה?'"
על השאלה מדוע הוא התגייר, הוא מגיב תחילה מתיאור זכרונות שיש לו מתקופת השואה: "אני רואה חייל רומס ילד ובסופו של דבר הורג אותו, ואני זוכר סוג זה של תוקפנות. אני זוכר גם את התחושה של הילד. אני זוכר את שניהם. אני מסוגל לראות את אבי ואת סבי ממש עומדים שם. כל שאני יכול לומר, זה שמאז שבאתי לישראל, התחושה הזו כבר לא נמצאת שם".
https://www.hidabroot.org/article/82932
תגוביות:
1.מרביתם חלק מזרועות השלטון. בישראל ישנם נאצים שמתחזים ליהודים.
2.עכשיו ברור למה הם מתנהגים כמו נאצים לחיילים דתיים. הם פשוט באו להשלים את המלאכה של אבותיהם והם עושים הכל להרוס את מדינת היהודים!
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
חבר מתאריך 2.9.10
26328 הודעות
בתגובה להודעה מספר 0
צאצאים של נאצים שעלו לחיות בישראל והתגיירו כדי "להצטרף לקהילת הקורבנות" מספרים על העול המוסרי שהם נושאים לאור מעשי הוריהם
לפני שנתיים קראתי סיפור קטן ומשונה במגזין אמריקאי עלום שם ליהודים אורתודוקסים, הטוען כי צאצא של אדולף היטלר התגייר והוא חי בישראל. במשך שנים שמעתי במעגלים יהודיים שמועות על "מכפרי העוונות", ילדים של נאצים שהפכו ליהודים בניסיון לכפר על חטאי אבותיהם. האם זה אפשרי? המשכתי לחטט וגיליתי שאדם בעל קשר משפחתי להיטלר אכן חי בישראל בתור יהודי אורתודוקסי. כמעט בלי שהדבר זכה לחשיפה בעולם דובר האנגלית, הוא התגלה על ידי צהובון ישראלי לפני שבע שנים. אז הוא נעלם מהעין.
נסעתי לישראל כדי לפגוש אותו ובדרך שקעתי לתוך תרבות משונה של יהודים צאצאי נאצים.
אני פוסעת בסמטאות העיר העתיקה בירושלים כדי לפגוש את אהרון שאר-יישוב. הוא בנו של נאצי. למרות זאת הוא היה רב בכיר בשורות הצבא הישראלי. הוא חי בדירה ברובע היהודי, סמוך לכותל המערבי. אני פוסעת דרך סמטה מוזהבת; חרדים במעילים שחורים ארוכים וכובעי פרווה עגולים חולפים על פני. הוא פותח את הדלת ונראה כמו כל רבי אחר בו נפגשתי בחיי - חליפה שחורה, זקן, משיכת כתפיים תוהה. הוא מכניס אותי לחדר עבודתו, מתיישב בכיסא ואומר במבטא גרמני כבד: "אבא שלי היה בוואפן אס-אס". הוא מסביר שנולד ב-1940 בעמק הרוהר. במהלך המלחמה שירת אביו בחזית המזרחית ביחידת העלית של היטלר. מה עשה אביו בוואפן אס-אס? "אני לא יודע", הוא עונה בשלווה. "כשגדלתי ניסיתי לשאול, אבל לא קיבלתי ממש תשובות". הוא היה בן ארבע כשפגש לראשונה את אביו. "אני לא זוכר מכך דבר", הוא אומר. נראה שאין הוא רוצה לדבר על אביו.
"היטלר הפך לסוג של אל"
את הגיור שלו הוא לא מתאר במושגים פסיכולוגיים, אלא תיאולוגיים והיסטוריים הרי משמעות. "במהלך לימודי התיאולוגיה שלי באוניברסיטה התברר שאין אני מסוגל להיות כומר בכנסייה", הוא אומר. "הגעתי למסקנה שנצרות היא פאגאניות. אחד מעקרונות האמונה המרכזיים שלה היה שהאל הפך לאדם, ואם אל יכול להפוך לאדם, אז גם אדם יכול להפוך להיות אל". הוא נעצר. "היטלר הפך לסוג של אל".
אז האם הוא היה הופך ליהודי גם אם לא היתה השואה, גם אם משפחתו היתה מתנגדת לנאצים? הוא נראה מופתע. "בוודאי". אני מנסה למשוך אותו בחזרה לדיון על אביו, אבל נראה שהוא מתרגז. "טוב, את מבינה, הוא אב, כמובן, אבל אידיאולוגית, אין כל קשר. הייתי כה שקוע באמונתי שמצאתי את הדרך הנכונה, שכל שאר העניינים כבר איבדו מחשיבותם".
פיסות מהסיפור מתחילות לצוץ מאחורי ערפל הצידוקים התיאולוגיים. אביו היה "המום וזועם" כשהוא נסע ללמוד יהדות בארה"ב, הוא מודה. "עבורו זה היה סוף העולם. 'בני עוזב את גרמניה כדי ללמוד בישיבה!' הוא אמר לי שהשתגעתי ושהוא לא מכיר בי יותר כבנו".
כשהוא עבר לישראל, הוריו התנהגו כאילו הדבר מעולם לא קרה; הם סיפרו לשכניהם שהוא עדיין באמריקה. שנים לאחר מכן, אחותו אירגנה מפגש עם הוריו בתחנה בדיסלדורף. שאר-יישוב הגיע עם חבר יהודי. אביו הביט מחלון הרכבת, ראה יהודי זר, וסירב לרדת. היום הוא סבור שגורלה של גרמניה נחרץ. "אנשים שם לא נישאים, וגם כשהם כן נישאים הם מולידים רק ילד אחד", הוא אומר. "אולם לטורקים ולשאר הזרים יש הרבה ילדים. אם כך זוהי שאלה של זמן עד שגרמניה כבר לא תהיה גרמנית".
למה הוא חושב שזה קרה?
"אני חושב שזהו עונש על השואה", הוא אומר. "הגרמנים יעלמו מבמת ההיסטוריה, אין ספק בכך". אולם היהודים, בניגוד אליהם, לעולם לא ימותו. זוהי האירוניה הפשוטה של ההיסטוריה שהוא כה אוהב. "כל התרבויות הגדולות נעלמו מבמת ההיסטוריה", הוא אומר. "הרומאים, היוונים, המצרים, הבבלים. אולם עם קטן זה, שתרם כה רבות לעולם, לא נעלם", הוא מגחך. "וזה משהו".
אני פוסעת בעיר העתיקה, מהרהרת בהיכרותי עם גבר משונה ונעים זה. נראה שמשהו בסיפור שלו חסר. לעמוד לפני רבי שאביו היה באס-אס ולשמוע שהוא הפך ליהודי כי הטיל ספק בשילוש הקדוש זה מגוחך.
לכן אני מטלפנת לדן בר-און, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, ומומחה בעל שם עולמי לפסיכולוגיה של בניהם של מבצעי פשעים. הוא מסביר לי, ביובש, בלי רחמים: "המניע של המתגיירים הוא להצטרף לקהילת הקורבנות. אם אתה הופך לחלק מקהילת הקורבנות, אתה נפטר מהעול של היותך חלק מקהילת מבצעי הפשעים". הוא ראיין את שאר-יישוב לספרו "מורשת השתיקה". "בעיניי", הוא אומר, "שאר-יישוב מייצג אדם שבורח מעברו". כמה ימים מאוחר יותר אני נוסעת ליד ושם. מטרתי היא לפגוש מישהי שעובדת שם במחלקת החינוך. היא נולדה במינכן, כך סיפרה לי בטלפון, והתגיירה. פגשתי אותה בבית קפה על הטרסה. היא בשנות השלושים המאוחרות לחייה וחובשת כיסוי ראש. פניה גרמניות טיפוסיות, אולם הגינונים, התנועות המודגשות והקצב המתגבר של קולה, הם יהודיים לחלוטין.
"אנחנו לא נאצים. אנחנו לא הכרנו אף יהודי"
אסור לי לנקוב בשמה, היא אומרת (מלבד לשאר-יישוב, כל המתגיירים סירבו להזדהות). היא מספרת לי, בחיפזון וברוגז, שלמרות שסביה לא היו מעורבים בשואה, הם היו אנטישמים שלא עשו דבר נגד מה שקרה. אמה, היא מסבירה, עדיין אומרת משפטים כמו "יש הרבה יהודים עשירים באמריקה", ומשפחתה מחזיקה במה שהיא מכנה "נראטיב גרמני קלאסי" על המלחמה. היא קומצת אגרופיה. "לא היו יהודים בסיפורים אלה, ולא היו נאצים בסיפורים אלה", היא אומרת. והיא מציגה חיקוי כועס שלהם, בכעס. "לא, לא, לא היו נאצים, אנחנו לא נאצים. אנחנו לא הכרנו אף יהודי, לא ידענו כלום". איך היא חשה לגבי זה? היא מפסיקה, ואז אומרת, "זה הרגיז אותי".
המלה המועדפת עליה ביחס לגרמניה היא "מרגיז". היא "התרגזה" כשנפתח לאחרונה בית כנסת במינכן. "אנשים אמרו, 'עכשיו המעגל נסגר, עכשיו הכל בסדר'", היא אמרה. "זה כאילו כלום לא קרה. אולם היו 11 אלף יהודים במינכן לפני השואה. איפה הם עכשיו?", היא מתרגזת מהעושר של גרמניה. "הכל כל כך נקי", היא אומרת. "הכל כל כך... נחמד. וכאן", היא מביטה לעבר ההרים, "החיים קשים לפעמים".
מדוע היא הפכה ליהודיה?
"כי התרגזתי מהדרך שבה נקבע הנראטיב", היא אומרת. היא מספרת לי חלק מהמדרש היהודי. ישנם, היא מספרת, לא-יהודים שנולדו עם נשמה יהודית. הם שייכים לעם היהודי, ויצטרפו אליו בסופו של דבר. "זה רק עניין של זמן", היא אומרת, ברצינות רבה, "עד שאתה לומד שעליך להתגייר". אני נזכרת שגם שאר-יישוב אמר זאת.
רוצים להצטרף לקהילת הקורבנות
אני שואלת אותה אם היא סבורה שילדי הנאצים מתגיירים כדי לכפר על פשעי אבותיהם - אבל זה מכעיס אותה. "יש משהו פסול בכך שאתה עושה זאת על מנת להיפטר מהעול הגרמני שאתה נושא", היא אומרת. "בעיניי זה לא הוגן. האם את מפסיקה להיות הבת של חייל בוורמאכט אם את יהודיה? לא. זה לא פתרון. את לא נפטרת מזה".
אז למה היא כאן?
"כדי לחיות כאן, לעבוד כאן, להיות הגשר בין שני עולמות". היא חוזרת על המלה "גשר", ומגדירה זאת בתור "מרתק". היא מדברת על "חבילת המוטיבציה" שלה, והיא מגדירה את "השיח על השואה", בגרמניה בתור, "מתוחכם".
יש משהו חסר רגש בכל זה, משהו עמוק שלא נאמר. ובדיוק כשמסתיימת השעה, היא מביטה בשעונה ואומרת, "אני חייבת ללכת עכשיו".
שוב אני מתקשרת לבר-און.
אני חשה שהמתגיירים מספקים חצאי תשובות, קרעי תשובות. הם מדברים על התיעוב שלהם לשילוש הקדוש ועל הדברים הנוראיים שהגרמנים עשו ליהודים, אבל נראה כאילו הם מדברים על רצח-עם שלא התקיים, אפילו לא בזיכרונותיהם. אני אינני מצליחה להשתחרר מהתחושה שכל זה עוסק למעשה במשהו אחר. אני מספרת לבר-און שהם מדברים בכפייתיות על השילוש הקדוש. אולם האם ספק הוא באמת סיבה לנטוש דת של שלושה אלים שהם אחד לטובת דת שעדיין מאמינה ששיחים יכולים לדבר ושהים נפתח לרצונו של האל? "זוהי דרך נוספת לומר את מה שכבר הסברתי לך", הוא אומר. "הם רוצים להצטרף לקהילת הקורבנות. זו עשויה להיות הדרך שלהם להסביר זאת בצורה הגיונית".
המשכתי ופגשתי עוד כמה מתגיירים, ואיש מהם לא שאל את הוריו מה הם עשו בזמן המלחמה. לדברי בר-און, מתגיירים והוריהם כמעט אף פעם לא מדברים על המלחמה. הוא מכנה זאת "החומה הכפולה": גם ההורה וגם הילד מקימים חומה של שתיקה; גם אם אחד מהם ינסה להרוס אותה, השני ישמור עליה שלמה. הם כולם מספרים לי שהם שמחים עכשיו, אני אומרת לבר-און. האם זה נכון?
הגיור "עשוי להעניק אשליה של שלווה", הוא אומר. "אולם אין זו הדרך לפתור את בעיית מעשי ההורים (בזמן המלחמה). אני חושב שהם בורחים מזה. כדי להתגבר באמת על העבר, אתה חייב להבין איך ייתכן שאביך היה רוצח המונים. עליך לחשוב על האפשרות שאם היית חי בתקופה ההיא, היית מסוגל לעשות דברים שכאלה". האם מה שהוא מסביר לי זה שהם תוהים כל הזמן מה הם עצמם היו עושים בגרמניה הנאצית ליהודים כמו שהם הפכו להיות? "השהות בישראל היא דרך להתרחק מכך כמה שיותר", הוא משיב. "לא ברור לי באיזו מידה הם באמת התקבלו בחברה הישראלית. אני חושב שיש להם קשיים. אני לא מקנא בהם".
ההיטלר היהודי
בהמשך אני פוגשת את האדם שבגללו הגעתי לישראל, האדם שבגללו הכל התחיל, ההיטלר היהודי לכאורה.
הוא מרצה למדעי היהדות באחת האוניברסיטאות.
התקשרתי אליו, להפתעתי הוא ענה. איך אפשר לשאול מישהו "האם אתה היטלר"?
סיפרתי לו שאני כותבת סיפור על גרמנים שהתגיירו, והוא אומר לי שאני יכולה לקפוץ עכשיו. הוא גר בבניין דירות לבן ומלוכלך בפרוורים, כמה שיחים עלובים נטועים בחצר. אני עולה במדרגות ואשה בכיסוי ראש עונה לדלת. היא לא אומרת דבר, רק מחווה בידה שאשב לצד שולחן בחדר עמוס בספרים. הוא נכנס. האם זה ההיטלר היהודי שלי? הוא גבוה ורזה בצורה יוצאת דופן, לבוש בחולצה בצבע צהוב מזעזע, מלא חיים, והמבטא שלו - תערובת משונה של גרמנית, אנגלית ועברית - מרגיש כזורם ממנו. הוא מחזיק בידו שני דפים. אחד הוא עץ משפחה; השני תדפיס קורות חיים של אלואיס היטלר הבן - האח למחצה של אדולף היטלר.
"אספר לך את כל הסיפור", הוא אומר, "בתנאי שלא תפרסמי את שמי". הוא מציג בפני את הדף הראשון, מצביע על שמות, ומתחיל בתיאור משונה, כמעט בלתי מובן של חיי גרמנים שמתו לפני יותר ממאה שנה. בסופו של כל סיכום חיי דמות, הוא מצביע על עץ המשפחה ואומר "בסדר"? מעשיו מתבררים רק כשאני מביטה במורד העץ לשם אחד שאני מכירה - אלואיס היטלר.
לאלואיס היטלר היו שני בנים ששרדו והגיעו לבגרות, אדולף (האדולף ההוא) ואלואיס הבן.
חצי אחיו של הפיהרר הוליד לאחר מכן בן לא חוקי בשם האנס.
"בסדר"? הוא אומר. "האנס התחתן עם סבתי ארנה אחרי שהיא התגרשה מסבי".
הוא ממהר להצהיר שהוא שונא את ענף ההיטלרים במשפחתו. נראה שמשהו מטריד אותו. "אין בי לא דם ולא ד-נ-א של היטלר או משפחתו", הוא מתעקש. "לא גדלתי אצל משפחה זו". הוא פגש את האנס רק פעם אחת. ההיטלרים באו לשתות תה כשהוא היה בן 12. "האנס היה גבר מאוד נחמד", הוא מספר. "בלי תשוקות, בלי ברוטאליות". אולם ארנה התרגשה מרעיון החתונה עם בן למשפחת היטלר, והיא נותרה נאצית עד יום מותה. "לא הכרתי אותה", הוא מספר על סבתו. "היא לא היתה חלק ממשפחתי".
הפרופסור מספר לי שאמו ניתקה כל קשר עם ההיטלרים. בתור צעירה היא הוכתה כי סירבה ללכת למסיבות של נוער היטלר, כשהיא ילדה את הפרופסור, בן לא חוקי שנוצר כתוצאה מרומן עם גבר נשוי, אמה ואביה החורג התנכרו אליה. הוא גדל בסדרה של חדרים שכורים, בעוד שההיטלרים חיו בנוחות. אחרי המלחמה, סבתו שינתה את שמה, אבל לא את אמונותיה.
הוא מתחיל ומספר לי מה קרה לאמו בזמן המלחמה. היא עבדה כקלדנית בוורמאכט בפולין, וראתה גופות של יהודים תלויות בכיכרות העיירה. "היא היתה ילדה במלחמה", הוא אומר, "אבל תמיד הערכתי את זה שהיא סיפרה לי את האמת על מה שקרה. דיברנו על כך בכנות. מעולם לא שמעתי את השקר הגרמני הרגיל ששומעים פעמים כה רבות מבני הדור ההוא".
"כיצד בחרו באדם שכתב את מיין קאמפף"?
קולו מתגבר כשהוא מחקה את התלונה הזועפת שלהם: "'לא ידענו, פשוט מילאנו את חובתנו'". והוא חובט בידו בשולחן. "סבי וסבתי מעולם לא הבינו מה הם עשו", הוא אומר.
"אמי הבינה".
כשהיא שבה לביתה לאחר ניצחון בעלות הברית, היא הוקעה כנאצית, והקומוניסטים השתלטו על דירתה. "הוא צועד למטבח וחוזר, מציג בפני שתי כפות כסף. "זה כל מה שאמי הביאה הביתה אחרי המלחמה. אני שומר אותן מתוך כבוד אליה". ילדותו היתה קשה: הוא כמעט ולא ראה את אביו, אמו היתה מכה אותו - פעם אחת בכוח כה רב שהיא לא הלכה לעבודה כי אצבעותיה התנפחו כל כך שהיא לא היתה מסוגלת להדפיס. "היא היתה לוחמת", הוא אומר. "ואין זה הדבר הנעים ביותר שאפשר להיות".
האם היא היתה דתיה? הוא מצחקק בצורה משונה. "היתה לה את הדת של עצמה". אמו היתה לגמרי לבד. "איש לא עזר לאיש באותה תקופה", הוא אומר. לאביו היתה משפחה נוספת - משפחה אמיתית: "פגשתי את אבי לעתים נדירות, וכשנפגשנו הייתי כה גאה שיש לי אב, שלא הספקתי לשאול אותו מה הוא עשה במלחמה. הוא מת כשהייתי בן 19. כך שמעולם לא שאלתי אותו מה הוא עשה". אולם הוא כן יודע שהוא היה רב סרן בוורמאכט. לפיכך, כמעט בטוח שהוא הרג אנשים למען היטלר.
התקרבותו ליהדות נמשכה זמן רב. "זה לא היה אור פתאומי שירד משמיים". כשהיה נער הוא פגש נערה שהתעניינה ביהדות, והוא קרא את מיין קאמפף. "התביישתי כשקראתי את זה", הוא אומר. "כיצד יכולים היו אנשים להיות כל כך טיפשים ולבחור במישהו שכתב דברים כאלה? זה נורא". הוא ממצמץ בעיניו. "אני לא חושב שניתן להבין עד כמה זה נורא אם לא קוראים את זה בגרמנית. הנחתי את זה בצד. אבל יש לי את זה כאן". האם הוא גמר אי פעם לקרוא אותו? הוא מזעיף פניו לעברי, בפעם הראשונה והיחידה. "לא".
כשהגיע זמנו להתגייס לצבא, הוא החליט ללמוד תואר בתיאולוגיה. הוא רצה ליהנות משארית אירונית של המשטר הנאצי: היטלר הבטיח לאפיפיור ב- 1933 שהוא לא יגייס כמרים, וחוק זה מעולם לא בוטל. "אני פציפיסט", הוא אומר. "אתה מקים צבא אם אתה חושב שתצטרך להשתמש בו". במסגרת התואר שלו הוא בילה שישה שבועות בישראל, בתחילת שנות השבעים. "הרגשתי בבית. כבר לא חייתי בקונפליקט. לא הייתי צריך להתנכר לדור המבוגר יותר. וחשבתי שפגשתי בפעם הראשונה לאום שבנקודה ההיא בהיסטוריה - היום זה יותר בעייתי - עדיין יש לו סיבות טובות להיות גאה בעצמו". אז הוא נשאר. אין בו את הכבדות של המתגיירים האחרים, שכולם נראים כאילו הם כורעים תחת עול בלתי נראה. האם זה בגלל שהוא דיבר עם אמו על הכל? אני מחשלת את עצמי ושואלת: האם היית הופך ליהודי ללא השואה? "אני חושב שלא", הוא עונה. "ההבחנה החדה בין הדורות שביצעו את הפשעים לאלה שנולדו לאחר מכן לא היתה קיימת. לא-גרמנים בקושי מבינים כי היינו דור שלם שבדקנו את המורים שלנו ושאלנו, 'איפה אתם הייתם לפני עשרים שנה?'".
ואז, להפתעתי, היא מכנה את בנו, בנו הישראלי, פאשיסט. "כשאני שומע את בני מדבר - כמו ששמעתי בסוף השבוע שעבר, ישבתי ככה", והוא מצדיע במועל יד. "שניים מבני הם לאומנים, ואחד מהם הוא אפילו גזען למחצה. אני לא מסוגל להקשיב לשיח פאשיסטי. אני לא סובל את זה". הם מדברים על הפלסטינים בבוז. "כל פעם שאני שומע את זה, זוהי פעם נוספת יותר מדי. אם השואה והרייך השלישי עיצבו אותי בצורה כלשהי, אז הם הפכו אותי לדמוקרט מושבע. אני מאמין שדמוקרטיה חייבת להוכיח עצמה בהגנה על זכויות המיעוטים שלה".
ביליתי עם אדם זה שלוש שעות, שוב ושוב שואלת מדוע, מדוע הוא התגייר? החוטר הסורר של משפחת היטלר בוהה ברחוב הפרוורי במדינת היהודים, ומתחיל לדון בדימויי השואה שנותרו במוחו. "אני רואה חייל רומס ילד ובסופו של דבר הורג אותו, ואני זוכר סוג זה של תוקפנות. אני זוכר גם את התחושה של הילד. אני זוכר את שניהם. אני מסוגל לראות את אבי ואת סבי ממש עומדים שם". וכשהוא אומר זאת, כתפיו מתחילות להתרפות. יש לו תשובה בשבילי. "כל שאני יכול לומר, טניה", הוא אומר, "זה שמאז שבאתי לישראל, התחושה הזו כבר לא נמצאת שם".
https://www.haaretz.co.il/misc/1.1554296
תגוביות:
1.הם ממשיכים להיות פשיסטים כלפי החייל היהודי שהוא חייל אנושי שמטרתו להגן על היהודים מפלשתינים שרוצים להרוג יהודים בגלל היותם יהודים.
2.גרמנים הם גרמנים הם גרמנים. אין בלבי סליחה ולא כפרה גם אם יהפכו לרבנים. "זכור את אשר עשה לך עמלק" הינו ציווי שאינו מוגבל בזמן.
3.הנהנתנות מושכת אותם לארצנו...
4.עוד כתבה שמשווה את ישראל לנאצים! "אני לא מסוגל להקשיב לשיח פאשיסטי. אני לא סובל את זה". הם מדברים על הפלסטינים בבוז. "כל פעם שאני שומע את זה, זוהי פעם נוספת יותר מדי. אם השואה והרייך השלישי עיצבו אותי בצורה כלשהי, אז הם הפכו אותי לדמוקרט מושבע. אני מאמין שדמוקרטיה חייבת להוכיח עצמה בהגנה על זכויות המיעוטים שלה".
הפרופ' הזה הוא סוג של אנטישמי אם הוא יכול להגיד דברים כאלה על יהודים! איך הוא יכול להגיד דברים כאלה כאשר הוא הגיע מגרמניה?! ולכותבת יש סימפטיה אליו...
5.נראה שעיתון הארץ חרט על דגלו מלחמה בדת היהודית וביהודים.
6.הוא אמר שהוא קורא לבנו פאשיסט, שבנו מגלה בוז לפלסטינים והחייל פוגע בילד. אבל הילד הזה זה לא הילד היהודי שהולך לתומו ברחובות ברלין, או היהודים של השואה. החייל פגע בילד, כי הילד זורק אבנים על חיילים והתושבים הפלסטינים פוגעים, רוצחים וטובחים במשפחות ללא התגרות, רק לשם שנאה ורצון לקחת לנו את המדינה. היהודים היו קורבנות בשואה של הגרמנים וקורבנות שלום של הפלסטינים, ולא הוגן להשוות בינינו.
7.לא היה לי מושג שיש כאלה בארץ.
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
חבר מתאריך 2.9.10
26328 הודעות
בתגובה להודעה מספר 0
מאות או אלפי סרטים הופקו במהלך ההיסטוריה על הנאצים והשואה. זוועות שטרם נראו כמותן בהיסטוריה וניסים שהתרחשו לפני כן רק באגדות.
לפני כמה שנים תהיתי איך זה שמעולם לא צפיתי או שמעתי סיפור על נאצים, שלאחר המלחמה גנבו בקלות רבה, זהות של יהודים בגילם שזה עתה רצחו, והיגרו לישראל או למדינות אחרות לבדם או עם משפחתם כדי לחמוק מעונש או גרוע מכך, לסיים את המשימה שהוטלה עליהם - לפגוע בעם היהודי הפצוע מבפנים?
אם נערוך סטטיסטיקה על מאות אלפי מקרים פוטנציאליים כאלה, הסיכוי שזה מעולם לא קרה שואף לאפס.
אין סיכוי שלא קרה ולו מקרה אחד כזה מפורסם ותקנו אותי אם אני טועה.
סוף מלחמת העולם השניה. אותם נאצים בדיוק הובסו במלחמה, פשעיהם עומדים להחישף והעונשים שלהם קרבים. מצד שני היהודים, שזה עתה רצחו, הולכים לקבל חמלה ועזרה מהעולם. מקלה עליהם העובדה שגם הנאצים וגם היהודים נראים חיצונית די דומים, וגם דוברים את שפתם. כמעט בלתי אפשרי יהיה לעלות על ההונאה הזו, מה גם שבני משפחותיהם של היהודים שנרצחו כנראה נרצחו אף הם, כך שלא יהיה איש שיצליח לעלות על ההונאה הזאת כביכול.
עד ש...צצו להם אנשים שטוענים שהם יהודים - חיים מסביב לעולם (ג'ורג' סורוס?) או אפילו בישראל (לא צריך שמות).
אותם אנשים יכולים להיות בכל תפקידי המפתח ולהמשיך את המשימה שהטילו עליהם הוריהם והסבים שלהם ועושים זאת בצורה ״נקיה״ ובלי חשד.
היכול להיות שאותם נאצים הם ה״יהודים״ שאנחנו לא מאמינים שיש יהודים שאי פעם יבגדו בבני עמם?
האם יש כאן אלפים כאלה? סוג של כת סודית שנאמנה רק לעצמה ולפתרון הסופי?
האם הם נמצאים במוקדי השלטון, החינוך, בתי המשפט, ואפילו בכנסת?
האמת שחשבתי על האופציה הזאת לפני שנים רבות בעקבות סיפורים על אנשים שמגדירים עצמם יהודים אך רמת השנאה שלהם כלפי הדת היהודית והיהודים לא רחוקה מרמת השנאה של גדולי הנאצים. חלקם אפילו די מזכירים את הטקטיקות שנהגו להשתמש בהן בזמן השואה.
אני מעלה זאת כאן בהתאם לאירועים הנוכחיים.
איך ייתכן שמעולם לא נתפס אף אחד שיכול היה לעשות זאת בקלות?
אולי כדי להשתיק את אלפי המקרים של אנשים שמסתובבים סביבנו ועדיין מבצעים את תפקידם?
כנראה שלעולם לא נקבל תשובה.
https://rotter.net/forum/politics/28403.shtml
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
חבר מתאריך 2.9.10
26328 הודעות
בתגובה להודעה מספר 0
ערכתי לאחרונה בתאריך 14.08.21 בשעה 13:57 בברכה, ליה
אוּלְרִיך שנפט (בגרמנית: Ulrich Schnaft; 3 באוקטובר 1923 - ?) היה חייל אס אס גרמני שלאחר מלחמת העולם השנייה הפך לקצין צה"ל ומרגל עבור מצרים.
חייל גרמני בוואפן אס אס
אולריך שנפט נולד בעיר קניגסברג בגרמניה בשנת 1923 לאם גרמניה בלתי נשואה. בילדותו הושם בבית יתומים ולאחר מכן נמסר לאימוץ למשפחה גרמנית. בנערותו למד בבית ספר מקצועי והוכשר להיות טכנאי מכונות. הוא סיים את לימודיו בשנת 1941 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה וגויס לשורות הוואפן אס אס. הוא נשלח לחזית הרוסית, נפצע באורח קל בקרב ונשלח לבית חולים בגרמניה. לאחר שהחלים מפצעיו נשלח לחזית ביוגוסלביה. בסוף שנת 1944, בהתקרב המלחמה לסיומה, נפל שנפט בשבי הצבא האמריקאי באיטליה. הוא נשאר במחנה שבויים גם לאחר סיום המלחמה ושוחרר ממנו באמצע שנת 1947 מבלי שהועמד לדין מאחר ששוביו סברו כי כחייל פשוט לא השתתף בפשעי מלחמה.
מעפיל וקצין בצה"ל
מן השבי שב שנפט לגרמניה והתגורר בחדר שכור במינכן עם שותף יהודי. מחברו לחדר למד לדעת על ארגוני הצדקה והסעד היהודיים התומכים בניצולי השואה, שנקראו אז "עקורים". בתנאי המצוקה הכלכלית והתוהו ובוהו ששררו בגרמניה ההרוסה הכבושה על ידי בעלות הברית, ראה שנפט כמוצא לקיומו להתחזות ליהודי ולהיות נתמך על ידי ארגוני הסעד הללו. הוא הצהיר על עצמו כבן לאם גרמניה ואב יהודי. כיהודי יצא עם קבוצת מעפילים שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' לעיר הנמל מרסיי בצרפת. בקרב קבוצת העולים החל לקרוא לעצמו בשם גבריאל זיסמן.
בדצמבר 1947 הפליגה הקבוצה בספינת מעפילים לעבר ארץ ישראל. הספינה נתפסה על ידי הצי הבריטי בלב ים והמעפילים הועברו למחנות המעצר בקפריסין. במחנה הצטרף שנפט לארגון ההגנה. עם חיסול המחנות הגיע שנפט לקיבוץ קריית ענבים בו עבד במשק ולמד עברית. באוגוסט 1949 התגייס לצה"ל.
בצה"ל עבר קורס מפקדי כיתות ונשלח לפי בקשתו להתיישבות במושב ליד אשקלון. בחייו האזרחיים לא ניתק את קשריו עם הצבא. הוצע לו לחזור ולהתגייס והוא שב לצבא ועבר בהצטיינות קורס קצינים, בסיומו הוצב לחיל התותחנים והגיע בו לדרגת סגן. בשנת 1952 הגיש שנפט בקשה לשרת בצבא הקבע. בשל כך נערכה לו כמקובל בדיקה ביטחונית על ידי ביטחון שדה שעוררה ספקות לגבי זהותו האמיתית. חבריו מסרו לחוקרים כי פעם, בהיותו שיכור, הראה להם תמונה שלו במדי אס אס. התוצאה הייתה כי שנפט נפסל מלהתקבל לצבא הקבע ושוחרר מצה"ל.
ניסיון לרגל עבור מדינה ערבית
לאחר שחרורו מצה"ל התגורר שנפט בבית ידידים, בני זוג מעולי גרמניה, באשקלון. הבעל היה קשיש ואשתו צעירה ממנו. במהרה הפך שנפט לבן זוגה של האישה, ושניהם עברו להתגורר יחד בחיפה. שנפט הושפע מהידיעות על מה שכונה "הנס הכלכלי" בגרמניה והחליט לשוב למולדתו, לפרנקפורט, שם גרה דודתו, שהיתה בעלת בית מרקחת. בני הזוג הפליגו ב-1954 לג'נובה שבאיטליה, שם פנה שנפט לקונסוליה של מערב גרמניה וביקש אשרה, אך נענה בסירוב מאחר שבאותה עת לא היו לישראל יחסים דיפלומטיים עם גרמניה ומדינת ישראל אסרה על אזרחיה להיכנס לגרמניה. משהסתבר לו הדבר, גילה שנפט לקונסול את זהותו האמיתית. כששמע הקונסול את סיפורו, הוא הסיק כי לפניו עומד נוכל ומתחזה והמשיך בסירובו. האישה עזבה את שנפט ויצאה בעצמה לגרמניה בדרכונה הגרמני, שם המתינה לו.
כשנכזבה תוחלתו של שנפט לשוב לגרמניה, ובידיו סכום כסף זעום בלבד, הוא פנה לקונסול המצרי בגנואה והציע את שירותיו בתמורה לתשלום כספי ועזרה מצרית להשבתו למערב גרמניה. הקונסול העבירו אל הנספח הצבאי המצרי ברומא, שחקר אותו, התרשם מאמיתות סיפורו והציע לו לטוס למצרים. שנפט נענה, הגיע לקהיר שם נחקר ממושכות בידי קציני מודיעין מצריים, שלאחר שהשתכנעו מסיפורו הציעו לו לחזור לישראל, לנסות להתגייס שוב לצבא הקבע ולפעול כסוכן סמוי בתשלום עבור המצרים.
שנפט השיב למצרים כי הוא רוצה לשקול את הצעתם בגרמניה. בעזרת דרכון מצרי הגיע שנפט במרץ 1954 לגרמניה. בברלין חש לפגוש את אהובתו הישראלית. הוא גילה לה את זהותו האמיתית ואת הצעת המצרים. האישה סירבה לעזוב את בעלה ואילו הבעל כתב מכתב לרשויות הביטחון בישראל בו חשף את זהותו של שנפט ואת הצעת המצרים כי יפעל כסוכן של המודיעין המצרי בישראל. מכתבו של הבעל הגיע לידי שירות הביטחון הכללי באוקטובר 1955. לאחר דיון הוחלט ליצור עמו קשר באמצעות סוכני המוסד שייצאו לאירופה בזהות בדויה וייצרו עמו קשר.
הסוכנים הגיעו לפרנקפורט בה התגורר שנפט באותה עת. הם גילו כי הוא חי שם בעוני וניוון. אחד מהם יצר עם שנפט קשר, באקראי כביכול, במועדון לילה. הוא הציג עצמו כאזרח של מדינה אירופית, פטפט איתו והזמינו לאכול עמו ארוחת צהרים למחרת היום, שם אמור היה לפגוש את שנפט סוכן שני. סוכן זה היה שמואל מוריה, יליד עיראק שהיה בעברו, בשנות ה-40, הממונה על העלייה הבלתי ליגאלית של המחתרת הציונית-חלוצית בעיראק. מוריה היה איש שב"כ שהושאל לצורך כך למוסד, לשליחות בפרנקפורט ונשא זהות בדויה של קצין עיראקי בדרגת קפטן (סרן) בשם עדנאן בן עדנאן.
כאמור, סוכן "המוסד" שיצר את הקשר הראשוני עם שנפט הפגישו עם מוריה לארוחה משותפת במסעדה. מוריה הציג עצמו כאזרח עיראקי. רק כשנסתיימה הארוחה ומוריה שלף את ארנקו לשלם עבורה, נשמטה לפתע, כאילו שלא במתכוון, תעודת הקצין של עדנאן בן עדנאן בצבא עיראק, שהוכנה במעבדות המוסד. שנפט הרים את התעודה מן הרצפה וגילה כי מארחו לארוחה הוא קצין עיראקי והוא פנה למוריה במחווה של ידידות ובשאלה "מה שלומך קפטן"? התפתחה שיחה שבמהלכה גילה שנפט למוריה כי גם הוא היה סרן בצה"ל. מוריה גילה חוסר אמון ושנפט לקח אותו לביתו ופרש לפניו עשרות צילומים שלו במדי צה"ל. מוריה השתכנע כביכול והציע לשנפט לחזור לישראל ולפעול כסוכן עבור המודיעין העיראקי. כששנפט סירב וגילה כי הוא חושש מהמודיעין הישראלי היעיל, הציע לו מוריה להגיע לישראל בזהות חדשה ובשינויים במראהו החיצוני. שנפט נרגע ונעתר.
מוריה ושנפט יצאו לפריז. מוריה ערך לשנפט סיבוב בעיר ולקח אותו לבילוי במסעדות ובבתי קפה. בערב ראש השנה האזרחית בילו שניהם במועדון הלילה "לידו". למחרת ב-1 בינואר 1956 עלה שנפט על מטוס בדרכו לישראל, נושא דרכון מזויף על שם "דוד ויזברג", ומצויד בעט נובע שמוריה מסר לו באומרו כי העט הוא כלי נשק היורה גז ממית.
תפיסתו וכליאתו
כשהגיע שנפט לנמל התעופה בלוד הוא עבר את בדיקת המכס ויצא לחפש מונית לתל אביב. במקום חנתה מונית, שנפט עלה עליה והתיישב. אז זינקו למונית, שהוכנה מראש, משני צדדיה שני אנשי שב"כ כששנפט לחוץ בין שניהם והמונית זינקה. אחד משניהם פנה לשנפט בגרמנית ושאל "איך נקרא לך? גבריאל זיסמן או אולריך שנפט"?
שנפט הובא למתקן החקירה של השב"כ ביפו. בחקירה התוודה שנפט וסיפר לחוקריו את כל קורותיו, שרותו בוואפן אס אס, עלייתו לישראל בחזות של יהודי, שירותו בצה"ל, פגישתו עם קציני המודיעין המצריים וקשריו עם עדנאן בן עדנאן מהמודיעין העיראקי. חוקריו לא גילו לו כי הקצין העיראקי היה מאנשיהם.
חוקרי השב"כ התלבטו האם להעמידו לדין רק על גילוי סודות צה"ל למצרים, או גם על הגיעו לישראל כדי לרגל עבור המודיעין העיראקי. לבסוף החליט ראש המוסד איסר הראל להעמידו לדין רק על מסירת הסודות למצרים, כדי שלא יוכל להתגונן בטענה כי עדנאן בן עדנאן היה סוכן מדיח.
אולריך שנפט הועמד לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב באשמת גילוי סודות לאויב המצרי ונדון לשבע שנות מאסר. הוא ריצה את עונשו בכלא רמלה ולאחר חמש שנות מאסר שוחרר בשחרור מוקדם, שב לפרנקפורט ומאז נעלמו עקבותיו. ע"פ מידע לא מאומת שכתב רוצחו של קסטנר בספרו, הפך שנפט בגרמניה לכומר לותרני ולתומך של ישראל.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%A8%D7%99%D7%9A_%D7%A9%D7%A0%D7%A4%D7%98
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד