Yac שואל : מה קרה לשמאל הישראלי...???  

המשך הטימטום היהודי היה במלחמת ששת הימים, כאשר במקום לגרש את האויב ביקשנו ממנו יפה להשאר במקומו והפעם הערבים נענו להפצרותינו. רק ברמת הגולן עשו לנו הערבים שרות טוב, כאשר העדיפו להאמין לתעמולת הכזבים של עצמם על אכזריותם של היהודים ולא למאמצי השכנוע של היהודים וברחו. כך זכינו בחבל ארץ שאין בו בעיות של רצח יהודים מאז שנכבש.

ההזיה שהתפתחה אז התבטאה בנוסחה האווילית "שטחים תמורת שלום". כבר אז ירדנו על הברכיים כדי שהערבים יסכימו רק להכיר בזכותנו להתקיים והיינו מוכנים למסור את הארץ בתמורה לחתיכת נייר, אבל הערבים סירבו. רק המצרים הסכימו למצב של אי לוחמה בתמורה למסירת חצי האי סיני, ששטחו יותר מפי שלוש משטחה של מדינת ישראל של 49.

כצפוי, הזיות היהודים על השלום והאידיליה המופלאה עם האויב, שהם המשך ישיר להזיות היהודים הגלותיים על האידיליה עם רוצחי היהודים, לא נפסקו. ההתקוממות הערבית הצפויה נתקלה מייד בחומת אהדה, הבנה ואהבה מצד השמאל הישראלי.

כך הזיות השלום של אורי אבנרי ויוסי ביילין מאתמול מהווים את מציאות החיסול מרצון של מדינת ישראל בהווה. החיזורים הקדחתניים אחרי מפוצצי המטוסים, רוצחי הילדים ורבי הטבחים והחלומות הרטובים על הבאתם לארץ והכנסת העם היהודי תחת חסותם של אותם רוצחים, הפכו במהרה למציאות של היום. כך, בחסות השמאל הסהרורי, הפכנו כולנו לבני ערובה של הדחלאנים, הרג'ובים והטיראווים למיניהם.

לכן, כדי לדעת מה צופן לנו העתיד ומהו השלב הבא בהשמדתה של מדינת ישראל, צריך לעקוב אחרי הזיותיהם של השמאלנים הסהרוריים בהווה. אירועי אוקטובר 2000 היוו הלם לגוש המרכזי של השמאל הסהרורי הישראלי. התגובה הפבלובית שלו הייתה כצפוי האשמת היהודים, כמיטב המסורת השמאלנית.

אבל זה לא הסתיים בכך. פעם הם היו מוכנים להקריב רק את השטחים שנכבשו ב- 67 לטובת השלום הנפלא. היום הם כבר מוכנים להקריב את שטחה של מדינת ישראל בגבולות 49 ובזכות השיבה של עקורי 48 לבתיהם כדי לתקן את העוול ההיסטורי הנורא שנגרם לאויב הערבי על ידי האימפריאליזם המערבי האכזר שמגולם על ידי היהודים צמאי הדם וגוזלי האדמות. כל זאת בלי להזכיר עדיין את העוול הנורא שגרמה הציונות האשכנזית ליהודים המזרחיים, שאותם היא הרחיקה מארצות האם האהובות שלהם והביאה אותם לישראל רק כדי להתעלל בהם ובערבים האומללים.

אז כדי שלא תהיו מופתעים מחר, קיראו היום את פניני המחשבה השמאלנית שתביא סוף סוף לפירוקה של המדינה המיוסרת והמיותרת שלנו. כל המאמרים נכתבו בידי צמרת האקדמיה הישראלית, מה שפעם נקרא "מלח הארץ".

למשל מאמר אחד מיני רבים של פרופ' אורן יפתח-אל, קצין קרבי:
http://www.adva.org/ivrit/land.htm
http://www.globes.co.il/serve/globes/DocView.asp?did=616780&fid=1439

או מאמר של שולי דיכטר, חבר קיבוץ מענית שמלמד בגבעת חביבה:
http://www.kibbutz.org.il/karka/igun/20011217_dichter.htm

או מאמר של פרופ' יהודה שנהב מאונ' תל אביב:
http://www.hakeshet.org/articles/frontiererouge.htm

או מאמר משותף של פרופ' יפתחאל הנ"ל עם ד"ר סנדי קדר מאונ' חיפה:
http://hevra.haifa.ac.il/soc/LawSociety/reports/rep4/report_4.htm

אז כדי שלא תופתעו בעתיד, כאשר שטחה של מדינת ישראל, ובמיוחד אדמות הקיבוצים והמושבים, ימסר בצורה צודקת לידי הערבים, אם זה במסגרת מימוש זכויותיהם במדינת כל אזרחיה ואם זה במסגרת מימוש זכות השיבה. הכל במסגרת החיסול מרצון של מדינת ישראל, חלומם הרטוב של יהודים מאז הקמתה והחזרה לימי הזוהר של היהודים בגולה, ששרדו אלפיים שנה ללא בעלות על קרקע וללא מדינה.

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

משלחת של פעילי שמאל קיצוני מגוש שלום כשבראשם אורי ורחל אבנרי וחבר הכנסת עיסאם מח'ול ערכו אמש ביקור בלישכתו של יאסר ערפאת במוקטעה ברמאללה. את הביקור הגדירו אנשי השמאל כביקור תנחומים על מות אחותו של ערפאת.

את ביקורם סיימו בהשתתפות בטקס אשכבה שנערך במוקטעה לאחותו של ערפאת, בנוכחות כמאתיים מנהיגי הרש"פ.

במהלך הביקור אמר ערפאת לאורי אבנרי כי אינו מתכוון לצאת לחאן יונס לערוך ניחום אבלים. מקורב לערפאת מסר כי ערפאת אינו מאמין שממשלת ישראל תתיר לו לחזור לרמאללה אם יעזוב אותה.

כשהוא מבקש לחזק את ידיו של ערפאת אמר בתום הפגישה אורי אבנרי כי "שוב נוכחתי לדעת שאפשר להחריב בניינים אך אי אפשר להחריב את רוחו של עם. ברור לגמרי שהציבור הפלשתיני דבק ביאסר ערפאת, והוא המנהיג שלו". (ש
http://www.goop.co.il/

פעילי גוש שלום ערכו ביקור תנחומים אצל הנשיא עראפת במוקטעה

נצרת 18-8-2003 ופא- משלחת של פעילי שלום מישראל בראשותם של אורי ורחל אבנרי מתנועת גוש שלום וחבר הכנסת עיסם מח'ול ערכו היום, יום ראשון, ה- 17 באוגוסט, ביקור תנחומים אצל יו"ר הרשות הפלסטינית, הנשיא יאסר עראפת, במוקטעה, והשתתפו בצערו על מות אחותו. לאחר הביקור השתתפו האורחים בטקס אשכבה שנערך במוקטעה לאחותו של הנשיא עראפת, בנוכחות 200 ראשי הציבור הפלסטיני בגדה.

במהלך הביקור אמר הנשיא לאבנרי כי הוא אינו מתכוון לצאת לעזה לערוך ניחום אבלים. מקורב לעראפת מסר כי עראפת אינו מאמין שישראל תתיר לו לחזור לרמאללה אם יעזוב אותה, למרות ההבטחה שניתנה לו בעניין זה. לכן, עראפת ישאר במוקטעה בה הוא שוהה כבר 25 חודשים.

במהלך שיחתו עם הפעילים הישראלים קרא הנשיא עראפת לפתרון של הסכסוך האזורי לפי דומת בנלוקס, (שותפות העבר בין בלגיה הולנד ולוקסנבורג). לדבריו, מדובר בדוגמה לפתרון אפשרי לשותפות בין 4 מדינות: ישראל, פלסטין, ירדן ולבנון.

בתום הפגישה אמר אורי אבנרי מגוש שלום כי "שוב נוכחתי לדעת שאפשר להחריב בניינים אך לא ניתן להחריב את רוחו של עם. ברור לגמרי שהציבור הפלסטיני דבק בנשיאו יאסר עראפת, והוא המנהיג שלו".

אבנרי ציין כי גוש שלום מסר לנשיא עראפת חוברת שיצאה מטעם התנועה ומפרטת את פרטי תכנית ההפרדה ואת גבולות החומה. "עראפת עיין בחוברת ובמפות ואמר שחומת ההפרדה היא הסכנה הגדולה ביותר המאיימת כעת על העם הפלסטיני. הוא סיפר לנו על מה ששמע מאבו מאזן על הביקור בבית הלבן: כאשר הגיש אבו מאזן לבוש את מפת החומה, נדהם הנשיא בוש, זרק את המפה לסגן הנשיא דיק צ'ייני, ואמר "מה זה? איפה המדינה הפלסטינית?".

http://www.ynet.co.il/PicServer/060502/188505/3_a.jpg

לאחר ההחלטה לגרש את ערפאת החליטו בתנועה "שיש כעת כמיהה בציבור לאופוזיציה ולמחאה". על הפרק: הפגנות וקמפיין על שלטי חוצות. בתנועה מבקשים גם להפסיק להצטייר כ"פרו פלסטינים"
אטילה שומפלבי

תנועת שלום עכשיו החליטה "לחזור לפעילות ברחובות" ובהזדמנות זו גם לנסות ולשנות מעט את תדמיתה. "הגענו למסקנה שבציבור חושבים שאנו יותר מדי פרו פלסטינים", אמר ל-ynet מנכ"ל התנועה, יריב אופנהיימר.

בישיבת חירום שקיימו ראשי שלום עכשיו ביום חמישי, לאחר החלטת הקבינט לגרש את יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, הוחלט שהחזרה לפעילות תכלול בין היתר הפגנות, חלוקת סטיקרים וחומרי תעמולה, וקמפיין על שלטי חוצות.

ראשי שלום עכשיו חיפשו במרץ במשך ימים אחר סיסמה מתאימה שתוביל את הקמפיין, שאמור להתחיל כבר בימים הקרובים. הסיסמה שנבחרה הערב היא: "לצאת מהשטחים, להתחיל לחיות".

לדברי אופנהיימר, הסיסמה נבחרה מתוך כוונה לשדר לציבור כי "הדאגה לישראלים היא בראש מעיינינו - זה המסר המרכזי שלנו".

בתנועה מודים כי הם מנסים "להשיב הביתה" את מצביעי אהוד ברק בבחירות 99'. אופנהיימר מוסיף כי "אנחנו מזוהים יותר מדי עם הצד הפלסטיני, ולא עם הצד הישראלי. זה לא נכון, ואנחנו צריכים לשכנע את הציבור שאנחנו ישראלים שתומכים בישראל ובשלום. אנחנו מנסים עכשיו לצבור מסות של תומכים, ולהחזיר את התומכים הוותיקים שלנו הביתה. אנחנו יודעים שרק ככה נוכל להשפיע על סדר היום הציבורי".

"יש כמיהה למחאה"

גורמים בתנועה אמרו כי "מאז שנקברה ההודנה בטרם עת, ומאז ניסיון החיסול הכושל של המנהיג הרוחני של החמאס, השייח אחמד יאסין, יש תחושה שהציבור מתחיל להבין סוף סוף שהממשלה בראשות אריאל שרון עושה הכל כדי להתחמק מתהליך מדיני".

מצד אחד, אומרים בתנועה, "הציבור מתחיל לאבד את הסבלנות ולאבד את האמון בממשלה בכל הקשור לשלום וביטחון". מצד שני, עדיין מוקדם עבורם לתקוף את ראש הממשלה חזיתית, שכן "למרות הסדקים בתדמיתו, הוא עדיין נהנה מתמיכה רחבה בציבור".

ההחלטה לחזור לפעילות ברחובות התקבלה לאחר תקופה של כמה חודשים בהם הורידה התנועה פרופיל. "כל עוד היה 'כאילו' תהליך מדיני, לא יכולנו לומר שום דבר", מסביר אופנהיימר. "לא היתה לנו שום אפשרות לפתוח את הפה. כששרון עצמו אומר כי הפלסטינים הם פרטנר, גם אם הוא עובד על כולם בעיניים כשהוא אומר זאת – לנו אין מה לומר. כל מה שיכולנו לעשות זה לחשוף נתונים שהוכיחו כי ישראל לא עשתה דבר למען השלום, והמשיכה בבנייה בשטחים".

בשלום עכשיו מאמינים כי כעת, "כשנדמה כי הממשלה אימצה את מדיניות הכוח נטו, נוצרו סדקים בדעת הקהל ובתדמיתו של ראש הממשלה, סדקים שמאפשרים לתנועה להתחיל להזרים דם חדש בעורקי הפעילות.

"אנחנו מרגישים שיש כעת כמיהה לאופוזיציה ולמחאה", אמרו בכירים בתנועה. "אנשים מרגישים יותר ויותר שעם הדרך הנוכחית אנחנו לא נגיע לשום מקום. בגלל זה אנחנו חייבים להתעורר ולהתחיל לתקוף וליצור מחאה ציבורית".

(14.09.03 , 23:33)
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2756257,00.html

דרור אטקס, ראש צוות מעקב ההתנחלויות של "שלום עכשיו", יציג בפני תת ועדה של הסנאט את "הסכנה שבמדיניות ההתנחלויות של ממשלת שרון". הוא יציע לאמריקנים להקים קרן שתממן מתנחלים שירצו לחזור להתגורר בקו הירוק
אפרת וייס

http://forum1.rotter.net/User_files/forum/gil/3f8cc6340bc6657d.jpg

שלום עכשיו"נזהיר מפני מדיניות ההתנחלויות"

נציג של תנועת "שלום עכשיו" יעיד היום (ד') בפני ועדה של הסנאט האמריקני, וימתח בדיון ביקורת על ההתנחלויות. בעדותו הוא יבקש גם מהממשל שלא לקצץ מכספי הערבויות, ולהעביר במקום זאת את הכסף לקרן מיוחדת, שתעסוק בקליטת מתנחלים המעוניינים לעזוב את בתיהם ולהתגורר בתוך הקו הירוק.

הנציג, דרור אטקס, המשמש ראש "צוות מעקב ההתנחלויות" של "שלום עכשיו", יעיד בפני תת-ועדת הסנאט לקשרי חוץ בענייני המזרח הקרוב ודרום אסיה. יחד עם אטקס יעידו בפני הוועדה דניס רוס, הרב מיכאל מלכיאור וד"ר בועז גנור, מומחה לענייני טרור. נושא הדיון הוא התהליך המדיני ומעמדה של מפת הדרכים לאור ההתפתחויות באזור.

עדותו של אטקס תעסוק ברובה בנושא ההתנחלויות והשפעתן על מצבה המדיני, הביטחוני, הכלכלי והדמוגרפי של ישראל. עוד תעסוק עדותו בנושא גדר ההפרדה, ובפעילויות "שלום עכשיו".

במהלך דבריו יציג אטקס מפות מאחזים מעודכנות ונתונים עכשוויים לגבי הבנייה ופיתוח ההתנחלויות, נתונים על תוכנית הממשלה בעניין הגדר בשטחים, ואינפורמציה לגבי האיום, לטענת "שלום עכשיו" שנשקף למדינה בעקבות אותם צעדים. אטקס מתכוון גם להציג נתונים כלכליים בדבר עלותן של ההתנחלויות למשלם המסים הישראלי, הנאמדת, לטענת "שלום עכשיו", בכ-2.5 מיליארד שקלים בשנה.

מנכ"ל "שלום עכשיו", יריב אופנהיימר, אמר כי "לשלום עכשיו חשוב להזהיר גם את הממשל האמריקני מפני הסכנות שבמדיניות ממשלת ההתנחלויות של שרון. את מה שמותר לבני אלון, בנימין נתניהו וישראל כץ (שהביעו את דעתם מול הסנאט והקונגרס), מותר גם לאנשי 'שלום עכשיו'".

http://forum1.rotter.net/User_files/forum/gil/3f8cc6260bc50d2d.jpg

מלכיאור. יסביר שהבעיה קשורה לדת


גם ח"כ הרב מלכיאור יעיד בפני הוועדה ויציג את תפיסת עולמו, לפיה הסכסוך אינו על בסיס גבולות, אלא על בסיס אתני-דתי-תרבותי.

הוא יסביר שמאמצי השלום נכשלו משום שהם מציעים פתרונות כוללניים נוסח המאה ה-20, במקום להכיר בכך שהבעיה היא אתנו-דתית.

הדת, יסביר מלכיאור, היא מרכיב מרכזי בזהות והפתרונות שהוצעו עד כה נתפסו כמנוכרים לזהות התרבותית בשני העמים. הוא יאמר כי החמאס לא פועל נגד הכיבוש אלא במטרה להגן על האיסלאם מפני השפעות המערב.

(15.10.03, 00:22)
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2791895,00.html

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

הטייסים הסרבנים - הסבה לחי''ר הטייסים.
לא להדיח אותם. לא לקרקע אותם. רק לעשות להם הסבה לחיל רגלים.
תוקם סיירת חדשה. אפשר יהיה לקרוא לה "סיירת מוסר".
על הסיירת הזו יוטל התפקיד לתפוס מחבלים ומנהיגי טרור בפשיטות
קרקעיות. בלי מסוקים ובלי אף-16. ובבקשה גם בלי "נוהל שכן".
אז חבר´ה, קדימה לעבודה, ונא לא לפגוע בחפים מפשע.
http://www.makorrishon.co.il/article.php?id=1254

עיון מעולה של זאב גלילי

@ להלן: הכתבה במקור ראשון.

הבסיס המשפטי לחיסול ערפאת
אלן דרשוביץ, מבכירי המשפטנים בארצות הברית, קובע כי החיסולים
הממוקדים חוקיים * מעמדו של ערפאת כיעד לחיסול ממוקד *
לתשומת לב הטייסים הסרבנים ותומכיהם.

מאת:זאב גלילי
10 באוקטבר 2003, י"ד בתשרי תשס"ד

http://forum1.rotter.net/User_files/forum/gil/3f8cd45e16d1d4a8.jpg

יאסר ערפאת. יעד לסיכול

את ערפאת צריך היה לחסל מזמן. כמו שמחסלים כלב משוגע. כמו שתולים רוצח סדרתי. כמו שהורגים את מי שבא לרצוח אותך ואת ילדיך. בשביל לחסל את ערפאת אין צורך בבית משפט ובנימוקים מלומדים. אך מי שזקוק בכל זאת להנמקה משפטית, יכול לקבל אותה מפי אחד המשפטנים הגדולים בארצות הברית, אלן דרשוביץ.

"להרוג גם כשהוא ישן"
במאמר שפרסם באחרונה ב´ג´ואיש וורלד רביו´ מנתח דרשוביץ את החיסולים הממוקדים של ראשי ארגוני הטרור. דרשוביץ קובע חד משמעית: החיסולים חוקיים על פי החוק הבינלאומי. ארגון החמאס הכריז מלחמה על ישראל, וכל מנהיגיו ופעיליו - בין אם הם לובשי מדים, חליפות או בגדי קאדים - הם בני מוות. אין הבדל בין "הדרג הפוליטי" לבין "הדרג הצבאי" של החמאס, כשם שאין הבדלים כאלה בין הדרגים השונים של אל-קאעדה.
לפי החוק הבינלאומי, כל לוחם הוא מטרה עד שהוא נכנע. אפשר להרוג אותו בעת לחימה, כאשר הוא מתכונן ללחימה, וגם כשהוא ישן. רק אם הוא נכנע, מרים ידיים או מניף דגל לבן - אין לפגוע בו.

"פגיעה סביבתית"
החוק הבינלאומי, אומר דרשוביץ, קובע שיש לפעול כך שמספר הקורבנות החפים מפשע יהיה מינימלי. כך נהגה ישראל בעת ניסיון החיסול של השייח´ יאסין, כאשר השתמשה בפצצה קטנה כדי למנוע הרג חפים מפשע. התוצאה היתה שהמטרה הלגיטימית נמלטה.
אין החוק הבינלאומי שולל אפשרות של פגיעה סביבתית הנגרמת כתוצאה מהתקפה על יעד לגיטימי. היקף הפגיעה המותר הוא עניין של הערכה, ואסור שיחרוג מן הפרופורציות של חשיבות המטרה. מניעת מנהיגי טרור מלתכנן או לבצע מעשי טרור נגד אזרחים חפים מפשע היא בהחלט מטרה חשובה וראויה. אילו היתה ארצות הברית מצליחה להרוג את סדאם חוסיין או את אוסאמה בן-לאדן לפני שפלשה לעיראק ולאפגניסטן, היו נחסכים חייהם של רבים שנספו בשתי המלחמות הללו.
הוא הדין בחיסולים הממוקדים שעושה ישראל. חיסולים אלה מוצדקים, הן מבחינה מוסרית והן מבחינת החוק הבינלאומי. שאלת הפגיעה בחפים מפשע היא שאלה של פרופורציה. והתנהגותה של ישראל עד כה לא חרגה מן הפרופורציה הנכונה, גם בהשוואה להתנהגותן של מדינות אחרות.

http://forum1.rotter.net/User_files/forum/gil/3f8cd45216cdd4a8.jpg

אורי אבנרי במוקטעה

אם ערפאת ייכנע
דרשוביץ איננו אומר בפירוש שצריך לחסל את ערפאת. שכן אם הלה ייצא מן המוקטעה עם דגל לבן או בידיים מורמות, אסור יהיה לפגוע בו. החוק הבינלאומי חל גם על רוצחים מתועבים. אך בהזדמנות אחרת, בעת הדיון על משפטו של ברגותי, כתב דרשוביץ את הדברים הבאים: "בעולם חייבים לראות את העדות הקשה שלפיה הטרור נהפך לטקטיקה הנבחרת של הרשות הפלשתינית, וערפאת אחראי אישית לרצח המוני של אזרחים חפים מפשע".
כלומר: אם ערפאת ייצא בידיים מורמות ובדגל לבן - צריך יהיה לעצור אותו ולהעמידו לדין, כמו את ברגותי. אבל אם כתוצאה מתאונה הוא ייהרג, איש לא יתאבל על כך. ואם יקיים את איומו להתאבד במו ידיו, אפשר יהיה לומר כי זה המעשה החיובי היחיד שעשה במהלך חייו רצופי הדמים.

האם ערפאת פלשתיני?

ערפאת לא נולד בירושלים, מעולם לא היה פלשתיני, וכל דמותו היא פרי מעשה הונאה של שירות הביון הסובייטי, הקג"ב.
טענה זו מעלה גנרל יון מיחאי פצ´פה, קצין מודיעין רומני שערק בשעתו למערב. פצ´פה היה ראש שירות הביון הרומני, ומתוקף תפקידו טיפל בסיוע שהגיש הגוש הסובייטי לארגוני הטרור הפלשתיניים. במאמר ב´וול סטריט ג´ורנאל´ כותב פצ´פה: "מסרו לידי את התיק האישי של ערפאת בקג"ב. מעיון בו למדתי לדעת כי ערפאת הוא בן למשפחה בורגנית ממצרים, שהפך להיות מרכסיסט שרוף במחנה הכשרה מיוחד של הקג"ב ליד מוסקבה בשנות השישים. הקג"ב החליט להפוך אותו למנהיג הארגון לשחרור פלשתין. כצעד ראשון דאגו להשמיד את המסמכים המעידים על כך שנולד במצרים. הם החליפו אותם במסמכים פיקטיביים, שלפיהם ערפאת נולד בירושלים, כדי שייחשב פלשתיני מלידה".
לפי תיאוריו של פצ´פה היה ערפאת במשך שנים בובה שהסובייטים משכו בחוטיה. הם סיפקו לו סיסמאות, פרסומים, סמלים, אידיאולוגיה, הדרכה, תדמית וכמובן כסף. בשנת 1978, לפני צאתו לארצות הברית, הדריכו את ערפאת איך לדבר באוזני דעת הקהל האמריקנית: "עליך לחזור ולומר כי החלטת להפסיק לעסוק בטרור וכי תכיר בישראל", הורו לו.
פצ´פה מספר כי בשנות השבעים היה הוא אחראי להעביר לערפאת מדי חודש מאתיים אלף דולר. זאת בנוסף לשני מטוסי מטען מלאי ציוד, שנשלחו לביירות מדי שבוע. לפי הערכתו של פצ´פה מגיע הונו האישי של ערפאת, המוחזק בבנקים שונים בעולם, ל-300 מיליון דולר.

הטייסים

לא להדיח אותם. לא לקרקע אותם. רק לעשות להם הסבה לחיל רגלים. תוקם סיירת חדשה. אפשר יהיה לקרוא לה "סיירת מוסר". על הסיירת הזו יוטל התפקיד לתפוס מחבלים ומנהיגי טרור בפשיטות קרקעיות. בלי מסוקים ובלי אף-16. ובבקשה גם בלי "נוהל שכן". אז חבר´ה, קדימה לעבודה, ונא לא לפגוע בחפים מפשע.

הסופרים

השאלה איננה האם יש להפסיק ללמד את יצירותיהם של דוד גרוסמן, סמי מיכאל, ס´ יזהר, יהושע סובול ונתן זך (שהגישו עתירה לבג"ץ נגד מפקד חיל האוויר על פגיעה ב"חפים מפשע").
השאלה היא למה מלכתחילה הוכנסו יצירותיהם לתוכנית הלימודים.

אורי אבנרי במוקטעה

סוף סוף מקיים אבנרי את מצוות "ועיניתם את נפשותיכם" ביום הכיפורים. את היום הקדוש עשה אבנרי במוקטעה, במחיצתו של יאסר ערפאת.
מדוע זה עינוי?
מיודעיו של אבנרי מספרים כי למרות הדיבורים הרמים שלו בעד הפלשתינים, הוא ממש לא אוהב אותם. לבלות יום שלם עם ערפאת זה באמת עינוי, ועל כך כל הכבוד לאבנרי.

מה היינו עושים בלי פרשנים

"יש כאן שתי אסטרטגיות שונות... ישראל מכוונת את עיקר חציה לעבר פעילי טרור... מצד הפלשתינים החיצים מופנים... להרבות את מספר הנפגעים באוכלוסייה האזרחית של ישראל" (זאב שיף, הפרשן הצבאי של הארץ).

מה היינו עושים בלי מומחים

"פגעתם במישהו? הוא ירגיש טוב בהרבה אם תגשו אליו ותתנצלו" - קובעים חוקרים בארצות הברית. "עכשיו ברור למה חשוב להתנצל בפני אדם שגרמנו לו עוול" - אומר, ערב יום הכיפורים, ד"ר שמואל גבעון, מומחה לרפואת משפחה ב´שירותי בריאות כללית´.

איך מגיע מכתב של הרב קוק למופע ב´בית ציוני אמריקה´

בשנת 1924 פרסם ´הפועל הצעיר´ את השיר ´התגלות´ של אברהם שלונסקי. ´הפועל הצעיר´ היה השבועון של התנועה שהולידה את כל תנועות השמאל הציוניות. שלונסקי היה אז פועל בניין בתל-אביב.
הנה קטעים מהשיר:
ידעתי הנה יבוא ה´
הנה יבוא וינשק פצעיכם בסער

ועלי זקן מאוד ובני עלי נבלים
ואני עודי נער

אך הנה שואג יקום, הנו כואב ורן
ובמזרח האדום אצבע ברק לי קוראה

דבר ה´ כי שומע עבדך
בין קוראי השיר היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, הרב הראשי לארץ ישראל. הוא כתב למשורר איגרת שבה הוא אומר בין היתר: "נהניתי מיפעת שירך ´התגלות´... יש בשיר זה משפע הלב, הבא לעורר לקול ה´ הקורא לנו מקרב מעמקי נשמתנו... אני מברך אותך, שתזכה להמריא בשירתך למרומי התחייה הלאומית, מול השחר הבוקע אורו ועולה על אדמת מטעינו".
השיר ´התגלות´, יחד עם מכתבו של הרב קוק, הוקראו באוזני קהל גדול שמילא בשבוע שעבר את אולם תיאטרון ´בית ציוני אמריקה´ בתל-אביב. הקהל בא לצפות בתוכנית ´קסם שלונסקי´, שהועלתה על ידי ´בימת מופעי הספרות´.
מכתבו של הרב קוק איננו כלול בכרכי אגרותיו, והוא פורסם לראשונה בספרו של שמחה רז, ´מלאכים כבני אדם´. השיר והמכתב פורסמו גם בעלון ´מעט מן האור´, אך דומני כי לא אטעה אם אומר שרבים מן הקהל שמילא את אולם התיאטרון שמעו לראשונה על המכתב באותו ערב. לגבי חלק מן הקהל, צעירות וצעירים גלויי ראש, היה כל הנושא הזה של רב ראשי הקורא יצירה של משורר חילוני-שמאלי ומגיב עליה - בחזקת חידוש מסעיר.
האיש שעמד מאחורי המופע הזה הוא מאיר עוזיאל, עורכו הראשון ומייסדו (יחד עם הרב שמואל טל) של העיתון שאתה, הקורא, מחזיק ברגע זה בידך.

אין חיה כזאת
מאיר עוזיאל מזכיר לי את הסיפור על האיש שראה לראשונה בחייו ג´ירף ואמר: לא ייתכן שיש חיה כזאת. עוזיאל אינו גבוה כג´ירף, אבל גבוה דיו כדי להיות שחקן כדורסל; בעל שיער מתולתל כמו ביטניק של שנות השישים; עונד על חזהו תכשיט מסתורי; לבוש בקפידה מרושלת, או ברשלנות מוקפדת; ומבין גדול בכל הוויות העולם: יינות, מאכלים, פאבים, ספרות, שירה, מוסיקה עכשווית, קולנוע ומה לא. בקיצור: סטריאוטיפ מושלם של השמאלן המצוי, המתרוצץ בין שינקין למועדון ´צוותא´, משתתף בהפגנות ´שלום עכשיו´, חותם על עצומות בעד טייסים סרבנים ונגד מתנחלים, ומדיר רגליו מתחומי יהודה ושומרון.
אבל מה לעשות שמאיר עוזיאל הוא ג´ירף. לא ייתכן שיש חיה כזו, אבל עובדה שיש. לא רק שאינו שמאלן, אלא שהוא מעלה מדי שבוע על שיפודיו, במדור ´שיפודים´ במעריב, כל רעיון שמאלני. והוא עושה זאת בשובה ונחת, בחיוך ובהומור הכובש גם את לב המתנגדים הקיצוניים ביותר.

לדחוק את השמאל
משך שנות דור היינו רגילים לכך שבצד השלטון הפוליטי והשליטה על קופת חולים, ההסתדרות הקיבוצים מקומות העבודה והמפעלים הכלכליים, שולט השמאל גם על התרבות. השמאל היה הבעלים של הוצאות ספרים, כתבי עת, עיתונים יומיים, תיאטראות, גלריות, מועדוני בידור. הכל. אמרת תרבות, אמרת שמאל. גם לאחר שאיבד את השלטון, ומפעליו הכלכליים קרסו, והקיבוצים התמוססו, ועיתוניו נסגרו, והוצאות הספרים שלו מקרטעות, ממשיך השמאל לשאת את דגל התרבות. וככזה הוא ממשיך לקבל תקציבים שמנים מן השלטון של הליכוד.
בא מאיר עוזיאל ובמפעל יחיד הוכיח כי המלך הוא עירום. כי לא כל הסופרים והיוצרים הם אנשי שמאל. וגם מי שנחשב לשמאל, אם רק תגרד מעט את קליפתו תמצא מאחוריה את השורשים היהודיים והלאומיים. ואם מדובר בסופרים מן העולם הגדול, מי אמר שרק השמאל יכול לייצג אותם בארץ.

שורשיו של שלונסקי
המופעים התיאטרליים-בימתיים שמקיים עוזיאל, מוקדשים לסופרים ולמשוררים או לנושאים ספרותיים וחברתיים. במסגרת זו יזם ערבים שהוקדשו למשה שמיר, לעליזה טור-מלכא, לנעמי פרנקל, לאפרים קישון, ליצחק שלו ולנעמי רגן – כולם מן הצד הלאומי של המפה. אך עוזיאל לא משך ידו גם מלאה גולדברג ומאבא קובנר ומאברהם שלונסקי, והוכיח כי גם הם משלנו, כלומר של כל עם ישראל. בערב שלונסקי, לדוגמא, הראה כי האיש שחטא בצעירותו בסגידה לשמש העמים (סטאלין), היה בסופו של דבר בן לאב חב"דניק. ביצירתו נתן שלונסקי ביטוי לשורשי נשמתו, כשהוא משווה את כבישי הארץ לרצועות של תפילין, ואת עמודי החשמל לפמוטי השבת של אמא. אין פלא שהרב קוק זיהה את השורשים הללו באותו שיר קטן.
בין היוצרים שהעלה עוזיאל על בימתו לא נפקד גם מקומם של יוצרים גדולים מספרות העולם, כמו אנטואן די-סנט אכזיפרי (מחבר ´הנסיך הקטן´), פרנץ קפקא ואז´ן אונסקו. בערב אונסקו - מגדולי המחזאים של המאה העשרים, שאומץ על ידי השמאל בזכות יצירתו המפורסמת ´הקרנפים´ - הראה עוזיאל כי המתקרנפים אינם אנשי הימין אלא אנשי השמאל דווקא. אונסקו עצמו הוא מעריץ גדול של ישראל, תמך בנו אפילו בעת מלחמת לבנון, ובין היתר כתב כי הוא בז ליהודים הצרפתים המפרסמים בעיתוני צרפת מכתבי גינוי נגד ישראל.

כוחו של קהל
בשורת המופעים הללו הוכיח עוזיאל ראשית כי יש קהל הצמא לתרבות שאיננה על טהרת השמאל. את הבסיס הראשוני של הקהל הזה היוו קוראי מקור ראשון, אך במשך הזמן נוסף גם קהל אחר.
עוזיאל הצליח למשוך למופעים שורה ארוכה של יוצרים, אנשי רוח, קריינים שחקנים ומוסיקאים מן השורה הראשונה, שנענו לפניותיו מתוך הערכה למפעל ולקהל הצופים שהצליח למשוך. עם אורחים אלה נמנים: ירון לונדון, אלכס אנסקי, טוביה צפיר, יעל אבקסיס, חיים טופול, פרופ´ דינה פורת, פרופ´ אורציון ברתנא, א"ב יהושע, פרופ´ חמוטל בר-יוסף ופרופ´ זיוה שמיר. ב´קסם שלונסקי´ הופיע דוד דאור, אמן בעל מוניטין בינלאומי.
"המטרה שלי איננה רק הקהל", אומר לי מאיר עוזיאל. "אני רוצה גם שזה יחדור למחזור הדם של השחקנים. שהם יכירו את החומרים האלה, את הגישה הזו ואת הקהל הזה".

ללא תמיכה ציבורית
האכסניה המרכזית של המופעים היא ´בית ציוני אמריקה´. אך בימת מופעי הספרות הגיעה גם לאלון-מורה ולפדואל, ומתוכננת להגיע לגוש קטיף ולאלקנה.
המפעל הזה כולו מתקיים כמעט ללא תמיכה ציבורית. עלותו של כל ערב היא כשלושים אלף שקל, שמקורם בתרומות. חלק גדול מן המשתתפים מופיעים על בסיס חצי-התנדבותי. עוזיאל היה רוצה לקיים 12 מופעים בשנה בתל-אביב, ועוד כמספר הזה מחוץ לתל-אביב. מדובר בסכומים פעוטים. אילו היו ראשי ערים מהליכוד מפרישים אחוז קטן מהסכומים שהם מוציאים על תרבות לטובת המפעל של מאיר עוזיאל, הוא היה מגיע אליהם.
מה בעצם מריץ אותך, שאלתי את מאיר עוזיאל.
עוזיאל: "זה אולי לא יפה ולא נעים, אבל הגיע הזמן לקחת מן השמאל את התרבות. אמנם זה לא אנושי, כי זה הדבר האחרון שנשאר להם. אבל כנראה אין לנו ברירה".
גילוי נאות מחייב אותי לומר שמאיר עוזיאל איננו רק עורכו הראשון ומייסדו של מקור ראשון, אלא גם האיש שכפה על החתום מעלה להפיק כל שבוע, מזה שש שנים, את ההיגיון בשיגעון.
http://www.makorrishon.co.il/article.php?id=1254

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

@ להלן: איפה הם היום??

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

משגב מציע להילחם בהם: "חומרי חיטוי רגילים, כנראה, לא יועילו,
ולכן צריך פשוט להצביע עליהם - ולגלות את קלונם ברבים".

הצבע חזר לפניהם של חסידיו השוטים של מחנה השמאל בזכותם של שרלטני הקהילייה האירופית. דליה איציק שוב יכולה לצקצק בלשונה ולהזהיר את ראש הממשלה, שבה היא מכהנת בחסדו, שהוא עוד עלול למצוא את עצמו בודד מול פניה של ועדת חקירה ממלכתית, אם חלילה הוא יעשה את מה שהוא בעצם הבטיח למיליוני בוחריו; לא שמעון פרס, מי שחזונו הוביל את העם היהודי עד עברי פי פחת וגרם, בעקיפין, למותם של מאות יהודים בפעולות טרור; לא יוסי ביילין, מי שאחראי ישירות לתרמית הגדולה; לא כוהני הבולשביזם הראדיקלי, פרופסורים וסופרים, אלה שממשיכים להרעיל את נפשותיהם של תלמידיהם בבתי האולפנא בתורותיהם הניהיליסטיות, הפוסט ציוניות, שהשקר והתעתוע מבעבעים בהן באין מפריע.

אז למה, בעצם, שהערבים יחדלו להניח מטעני חבלה ולשלוח מכוניות תופת לרחובות הערים, אם עיתונאים כמו יגאל סרנה ותום שגב, גדעון לוי ואמירה הס, אכולי האיבה לכל מה שנמצא מחוץ למחנה הסהרורי שלהם, שוב מהינים לפזר אשליות שווא ולהלך אימים על הציבור, ואף טורחים להודיע לראש הממשלה שהוא צפוי להיקרא יום אחד לעמוד בפני בית הדין בהאג, כ"פושע מלחמה", אם הוא לא יישמע, רחמנא ליצלן, ל"עצותיהם"?

צריך פשוט להאזין לאנשים האלה, גרפומנים בגרוש, מי שהשינאה לתהליך הציוני זורמת בעורקיהם כמו משקה שנרכש בבתי מרזח שקירותיהם מרוחים בצואה, כדי להבין שסיכוייו של העם היהודי לשרוד במקום הזה הולכים ופוחתים. לא בגלל הערבים. בגלל חסידי "מחנה השלום", הבלתי שפוי, זה שלא היסס להמר על גורלה של הישות הציונית העצמאית וגרם לה, מעצם טיבו הבלתי רציונאלי, המשיחי, נזקים כמעט בלתי הפיכים.

הצרה היא שגם עתה, לאחר שיאסר ערפאת חשף את כוונותיו, אולי מוקדם מכפי שהוא התכוון לעשות, הם ממשיכים להפיץ את תורת הכזבים שלהם כפי שהם עשו בעבר; מתוך תקווה, שאין הם יכולים להסתיר אותה מרוב להיטות, להפוך את מדינת ישראל לגוף רופס וכנוע שייאלץ, בסופו של דבר, לקבל תכתיב שיכפה עליו נסיגה לקווי "תוכנית החלוקה" משנת 1947 והתרת שובם של מיליוני פליטים למקומות יישוב יהודיים, דבר שיביא, כמובן, את הקץ על ביתו הלאומי של העם היהודי.

לטעמם, של האנשים המופרעים האלה, מי שכשל לפני הבחירות, בקמפ דייויד, היה אהוד ברק. הוא פשוט לא הציע די. היה עליו, לשיטתם, למתוח את צווארו הרבה יותר כדי שהמאכלת תוכל לגזור ביתר יעילות - והרבה יותר מהר. חוצפתם אינה יודעת גבולות. מי שסבר שמבוכה והתלבטות ישתקו אותם לזמן מה לא מכיר את אופיים. אין להם שום עכבות.

הראדיקליזם שלהם אף פעם לא מפסיק לשלוח גרורות. הם תמיד מוכנים לבגוד ולהסגיר, להלשין ולרגל, ולעשות כל מעשה תועבה כדי להצדיק את קיומם הניהיליסטי. חרטה איננה מילה שהלקסיקון שלהם מכיר. הם תמיד מוכנים להטיף ל"מלחמת אזרחים". צודק רק מי שחושב כמותם. כל האחרים - מוקצים.

אסור לתת להם להרעיל את בארותיו של הרוב הציוני-היהודי. לא עוד. הגיעה השעה לחשוף את פרצופם האמיתי. הפוסט-ציונות שלהם היא רק מסווה. הם אף פעם לא היו באמת ציונים. הם תמיד ראו בלאומיות היהודית משהו מגונה. הזחילה בביבים היתה תמיד עדיפה בעיניהם.

הם לא רצו במדינה יהודית לפני שהבריטים עזבו את ארץ ישראל ב-14 במאי 1948 - והם לא רוצים בה עתה. מה שהם, בעצם, רוצים כעת הוא לכרסם בחוסנו של הרוב הציוני - ולהחזיר את הגלגל לאחור. לימים של טרם-מדינה. לימי הכלניות העליזים. לתקופה שבה הם יכולים היו לסייע באין מפריע לערבים - ולהסגיר לידי הבריטים את מי שלא חשב כמותם.

צריך פשוט להאזין להם; לא לערבים; לחסידים השוטים של "תורת השלבים היהודית". יש להם משנה סדורה. עוד נסיגה ועוד נסיגה. עוד התרפסות ועוד ליקוק. עד שהגולל ייסתם על העצמאות היהודית בארץ ישראל. את התורה הזאת הם מפיצים בכל העולם ומזינים בה את אש האנטישמיות והשינאה למדינה היהודית וליהודים. מאמריהם מתורגמים בידי גדולי האנטישמים, ואלה אינם צריכים להוסיף להם אפילו מילה אחת כדי לחזור ולגלגלם ברחבי תבל כתורתם-הם.

יצחק פרנקנטל כותב מכתב גלוי לתושבי נצרים ובין השאר:
"איבדתי את בני אהובי ומחמל נפשי אריק בגלל שאין שלום".

בסוף מכתבו הוא מאשים את יהודי נצרים בהפקרת ילדיהם.

אדיק זיק בערוץ 7 על יצחק פרנקנטל שהיה מזכיר "נתיבות שלום" , ועורך הסמרטוטון "שבת שלום": בנו אריק אהובו ומחמל נפשו נלקח בצעירותו מאביו יצחק פרנקנטל למשפחה אומנת, אשתו התגרשה ממנו, לבן הוקצה מקום במחסן-חדר בחצר ללינה כשהגיע לבית אביו. אך בחופשות מהצבא היה מתארח אצל חבריו בכפר גימזו שבו גר אביו עם אשתו השניה שגם היא התגרשה ממנו זמן לא רב אחרי שכתב "מכתב גלוי לתושבי נצרים".

הבן אריק נחטף ונרצח על ידי מחבלים, פרנקנטל הוא ראש ארגון הורים שכולים חובבי אש"ף (הוקם ע"י השמאל כנגד ארגון ההורים השכולים. החבר הנוסף בארגון ( אולי הם כל הארגון) הוא אבא של חייל אחר שנחטף ונרצח כשניסו לשחרר אותו.
http://www.cs.biu.ac.il/~ehrlich/HISTORY/citations.doc

ש_ש
חבר מתאריך 7.4.02
37060 הודעות 00:08 21.08.04

מת הסופר משה שמיר בן 83 היה במותו
ז"ל

הסופר והמחזאי משה שמיר מת בגיל 83
יום שבת, 21 באוגוסט 2004, 0:04 מאת: מערכת וואלה!

משה שמיר בצעירותו. פרש מהליכוד בעקבות הסכמי קמפ דיוויד (צילום: אתר הכנסת)שמיר, חתן פרס ישראל לספרות וח"כ לשעבר, היה ממייסדי תנועת ארץ ישראל השלמה. מספריו: "הוא הלך בשדות", פרקי אליק" ו"מלך בשר ודם"

הסופר והמחזאי משה שמיר מת בביתו בראשון לציון בגיל 83. כך דווח בקול ישראל. שמיר נולד בצפת ב-1921 ולמד בבתי הספר תל-נורדאו ובגימנסיה הרצליה בתל-אביב. בצעירותו היה חבר שמיר בתנועת "השומר הצעיר" ובקיבוץ משמר העמק. לפני הקמת המדינה לחם בפלמ"ח.

אחרי מלחמת ששת הימים היה ממייסדי תנועת ארץ ישראל השלמה. הוא היה מראשי סיעת לע"ם בליכוד וכיהן כח"כ בכנסת התשיעית. הוא התנגד להסכמי קמפ דיוויד והיה ממקימי "ברית נאמני ארץ ישראל" שנאבקה בהם. בעקבות חתימת הסכם השלום עם מצרים הוא פרש מהליכוד והיה ממקימי תנועת "התחיה".

משה שמיר היה חתן פרס ישראל לספרות ופרסם ספרים ומחזות רבים. מספריו: "הוא הלך בשדות", "פרקי אליק", "מלך בשר ודם", "במו ידיו" ו"כבשת הרש".

הלך לעולמו משה שמיר

הסופר משה שמיר ("במו ידיו", "הוא הלך בשדות") נפטר בגיל 83. "הוא היה ענק רוח, מגדולי סופרים ישראל", ספד חברו מאיר עוזיאל
מרב יודילוביץ'

הסופר משה שמיר, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 1988, הלך אמש (ו') לעולמו בגיל 83. שמיר נפטר ב"אחוזת ראשונים" בראשון לציון, לשם הועבר מבית החולים "איכילוב" בתל אביב, בו טופל באחרונה. שמיר השאיר אחריו אשה, שתי בנות ובן.

"הוא היה חולה בחודשים האחרונים, אבל לפני זה הוא היה בולדוזר והתרוצץ בכל הארץ מגוש קטיף ועד אלון מורה", סיפר חברו מאיר עוזיאל, "הוא הופיע עם יצירות שלו ביחד עם קבוצת שחקנים והעלה קטעים מ'הוא הלך בשדות', 'כבשת הרש', 'מלך בשר ודם' ועוד. הוא היה ענק רוח, מגדולי סופרי ישראל. הוא היה אדם עם עמדות אנושיות מוסריות ועצמאיות שלא פחד לומר אותן, הוא היה אמיץ ושילם את המחיר".

שמיר נולד בצפת וגדל בתל-אביב. הוא היה חבר בתנועת "השומר הצעיר" וחבר קיבוץ משמר העמק (1944-1946). ערך עיתונים שונים ("על החומה", "ילקוט הרעים") ובין 1947 ל-1950 היה עורכו של העיתון הצבאי "במחנה" אותו ייסד; כמו כן היה עורכם של מדורים ספרותיים ב"על המשמר" וב"מעריב".

שמיר היה פעיל במפ"ם, אך לאחר מלחמת ששת הימים שינה את השקפתו הפוליטית, נמנה על מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, ונבחר לכנסת (1977-1981) מטעם הליכוד. בעקבות חתימת הסכם השלום עם מצרים פרש מהליכוד והיה ממקימי תנועת "התחיה".

שמיר לחם בשורות הפלמ"ח, ורבים מסיפוריו מוקדשים לבעיות ישראל במהלך הקמת המדינה, ובייחוד הסיפורים בקובץ "עד אילת" (1950). שמיר נחשב לאחד

ממייסדי המיתוס של הצבר ברומנים שכתב. ב"הוא הלך בשדות" (1947) שמיר הציג גיבור יליד הארץ, מחוספס ועם זאת רגיש, בעל מחויבות עמוקה לארצו, למשפחתו, לחבריו ולמשימותיו הצבאיות. הספר זכה ב-1948 בפרס אוסישקין, הומחז והוצג שלוש פעמים (הצגת הבכורה במאי 1948 היתה ההצגה הראשונה במדינת ישראל הצעירה), ואף עובד לסרט בכיכובו של אסי דיין ובבימויו של יוסף מילוא.

דמות דומה הופיעה שוב בשם אליק, בספרו לנוער "אחד אפס לטובתנו" (1951) וב"במו ידיו" (1951), שהיה לאחד הספרים הפופולריים ביותר על ימי מלחמת העצמאות ודור הפלמ"ח.

המבקרים תיארו את כתיבתו המוקדמת של שמיר כמאופיינת בלשון נמלצת, לעתים אף נוטה לפאתוס, אם כי הוא נהג לשלב בדיאלוגים שלו קטעים מהעברית המדוברת. נקודת מיפנה ביצירתו של שמיר חלה עם פרסום הרומנים ההיסטוריים שלו. אף שהגיבור ברומנים אלו דומה לגיבוריו הקודמים, יחסו של המספר כלפיו שונה והוא נוטה לבקר את מניעיו ולהדגיש את הטראגיות שנובעת מדבקותו היתרה במטרה; כך אצל אלכסנדר ינאי ב"מלך בשר ודם" (1954) ודוד המלך ב"כבשת הרש" (1957).

לאחר הרומנים ההיסטוריים פרסם שמיר רומן בעל נימה אוטוביוגרפית - "כי עירום אתה" (1959), ורומן אקטואלי - "הגבול" (1966). כן פרסם טרילוגיה, "רחוק מפנינים" (חלקיה: "יונה מחצר זרה", 1975; "הינומת הכלה", 1984; "עד הסוף", 1991), ביוגרפיות ("ראובן הכט, אגדת חיים", 1994) וספרי שירה ("כמעט", 1991).

ספרו האחרון, שראה אור ב"זמורה ביתן" ב-2001, "יאיר", הוא רומן ביוגרפי על חייו של אברהם שטרן, מייסד הלח"י ומפקדו הראשון.

(20.08.04, 23:40)
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2966445,00.html

הסופר משה שמיר הלך לעולמו

מבכירי סופרי "דור הפלמ"ח", מחבר היצירה המיתולוגית "הוא הלך בשדות", נפטר לאחר מחלה קשה, והוא בן 83
NRG מעריב
20/8/2004 23:29

הסופר משה שמיר נפטר אמש, יום ו', באחוזת ראשונים בראשון לציון בעקבות מחלה קשה, והוא בן 83. מועד הלוויה אינו ידוע עדיין. השאיר אחריו אשה, צביה, שתי בנות ובן.

לצד חיים גורי, ותחת חסותם של אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן, שמיר נחשב כחלק בחבורה הספרותית המפוארת שהתגבשה בארץ ישראל של שנות הארבעים, המכונה "ספרות דור הפלמ"ח".

הרוח הספרותית-אידיאולוגית שלוותה את בני החבורה, ואת שמיר בפרט, עיצבה את כתיבתו במסגרת של ריאליזם רציונליסטי שמבקש להפעיל ולהשפיע על הלך הרוח האידיאולוגי-פוליטי המקומי. דמותו של הצבר, כפי שהופיע בטקסט המיתולוגי של שמיר משנת 49' "הוא הלך בשדות", התגבשה באותה העת, וייצגה את המודל הגברי הארצישראלי – בריא, צעיר, חילוני, שזוף, אנטי-גלותי ובעיקר מסור עד כלות לארצו.

בשנות החמישים עסק שמיר בכתיבה היסטורית, בין השאר התדיין על אודות דמותם של דוד המלך ב"כבשת הרש", ואלכסנדר ינאי ב"מלך בשר ודם". "הגבול", שיצא בשנת 66' עוסק בהתדרדרותה וקריסתה הערכית של החברה הארצישראלית על רקע שנות השישים. בין השנים 73' ל-92' פרסם את הטרילוגיה המונומנטלית "רחוק מפנינים", שהתעסקה בחיי היהודים במזרח אירופה והציעה גם חשבון נפש נוקב של דור הפלמ"ח ובניו. על יצירותיו נמנות עוד "במו ידיו (פרקי אליק)", "הינומת הכלה", "מלך בשר ודם", "עד אילת" וקובץ הסיפורים "לראות כוכבים".

שמיר, יליד צפת שעקר לתל אביב, עסק גם בכתיבת ספרי ילדים, שירה, מחזאות, ביקורת ספרות ופובליציסטיקה ובשנת 88' קיבל את פרס ישראל לספרות. כמו כן ערך עיתונים שונים, ביניהם "על החומה", ו"במחנה", וכן את המדורים הספרותיים בעל המשמר ובמעריב.

לצד עבודתו הספרותית היה שמיר פעיל פוליטי שביצע הסבה מתנועת השומר הצעיר, ומפ"ם לתומך נלהב בתנועת "ארץ ישראל השלמה", לאחר מלחמת ששת הימים. בשנת 77' אף נבחר לכנסת מטעם תנועת הליכוד, וכיהן כח"כ עד לשנת 81'. כמו כן היה ממקימי תנועת התחיה
http://www.nrg.co.il/online/5/ART/771/606.html

עדכון אחרון - 00:19 21/08/04




מת הסופר והמחזאי משה שמיר כשהוא בן 83
מאת שירות "הארץ"

שמיר, חתן פרס ישראל לספרות, היה ממייסדי תנועת התחייה; כתב את הספרים "הוא הלך בשדות" ו"מלך בשר ודם"

הסופר והמחזאי משה שמיר מת אתמול (שישי) בראשון לציון כשהוא בן 83. שמיר היה בצעירותו חבר בתנועת השומר הצעיר וחבר קיבוץ משמר העמק. לפני הקמת המדינה לחם בפלמ"ח. שמיר היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה ומראשי סיעת לע"מ בליכוד.

הסופר, שהתנגד להסכמי קמפ דיוויד, פרש מהליכוד אחרי חתימתם והיה ממקימי תנועת התחייה. שמיר היה חתן פרס ישראל לספרות ופרסם ספרים ומחזות רבים. בין ספריו - "הוא הלך בשדות", "מלך בשר ודם", "פרקי אליק", "במו ידיו" ו"כבשת הרש".
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/467413.html

https://rotter.net/forum/gil/5614.shtml הלקסיקון השלם - פרשת רצח רבין

גם היהודים יודעים לצעוד בספטמבר, כך טוענת תנועת ישראל שלי. "נצעד ונגן יחד על ישראל ועל חיילינו", קוראת איילת שקד, יו"ר התנועה, כמה ימים אחרי קריאה דומה
של ח"כ בן ארי. ומה באמת יקרה במפגש הצעדות? אזרחים מול אזרחים, נדמה שהמדינה הולכת ומאבדת את כוחה.
מקור:
http://www.hakolhayehudi.co.il/?p=14397

ראיון עומק מרתק עם איילת שקד, יו"ר תנועת ישראל שלי – בתכנית "חיידק פוליטי" עם נחמה דואק
http://www.myisrael.org.il/action/1154

מי שרוצה להכיר את מטרות ישראל שלי ואת עקרונותיה, מומלץ שיצפה בראיון עומק זה, עם יושבת ראש התנועה. לראשונה, היא פורסת בצורה סדורה את פעילות התנועה
ואת הישגי ישראל שלי בשנתיים האחרונות.


.
.
תזכורת:
.
.
8. ''מהרסיך ומחריביך ממך יצאו'' - {ישעיהו מ''ט, י''ז}
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&archive#8

(*) להיות מודע = לשרוד (*)

חוד החנית

אהרון רול: מחקרי 'אנרכיסטים עליך ישראל' מיום 6 מרץ 2010
https://rotter.net/forum/gil/18606.shtml
מהדורה ב': אנרכיסטים עליך ישראל, מיום 5 אפריל 2011(*)
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=21681&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%F0%F8%EB%E9%F1%E8%E9%ED%20%F2%EC%E9%EA
תחקיר: ''הכירו את מנהיג האנרכיסטים רוני ערמון''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=21730&forum=gil&viewmode=threaded

ביתו היחידה "רחל שילוח יבור" כותבת לזיכרו.

@ מי זה ח"כ צבי שילוח...??
מצ"ב קישור לאתר כנסת ישראל.
http://www.knesset.gov.il/mk/heb/exmk.asp?id=648

@ להלן: ציטוט אחד מספריו המפורסמים: "שמאלנות בישראל"...:-

צבי שילוח ז"ל,כאבי אבותיו של השמאל הישראלי כותב בסיפרו...
"שמאלנות בישראל", את הדברים הבאים....:-
לרשותכם אחדים מציטוטיו הניבחרים של העיתונאי/סופר מר צבי שילוח ז"ל, תהי מנוחתו עדן, בסיפרו "השמאלנות בישראל" שיצא לאור לראשונה בשנת תשנ"א {1991}....:-
..."אנני מתמקד בשאלה החוצה בימנו את הציבור בארץ - עתידם של חבלי הארץ ששוחררו במלחמת ששת הימים, אלא במהותו של מחנה השמאל בארץ, גלשה עדי כפירה בעיקריה של הציונות הקונסטרוקטיבית והאקטיביסטית ובחזונה המקורי, כפירה זו,שהיתה תמיד נחלתם של חוגים שוליים בתנועת העבודה, זכתה בשנים האחרונות ללגיטימציה, עד כדי טשטוש מסוכן של עצם מהותו הציונית של המחנה כולו..."
....."נאבקתי בגלישה זו והזהרתי מפניה עוד בימי פולחן סטאלין בישראל, וביתר שאת בעשרים שנה האחרונות, כשאת הסטאליניזם החליפה במחנה השמאלנים ההזדהות עם מאבקם של הערבים למען מדינה ערבית בארץ ישראל המערבית, נוספת לעשרים מדינות ערב במזרח התיכון...."{סוף ציטוט מהספר}

כמו כן, הסופר משה שמיר אמר עליו בדבר ההקדמה לסיפרו...:-
***
"הספר שלפנינו הוא "אני מאשים" חריף ומעמיק גם יחד, נגד הסכנה המוחשית של עירעור יסודות קיומנו הלאומי בארץ ישראל מצד גורמים פנימיים, המתכסים באיצטלה של רעיונות הומניסטיים נעלים, כגון:
"שלום", "דימוקרטיה", "שוויון", וכדומה, בעוד שלמעשה הם משרתים ומעודדים את הגרועים באויבי הערכים הללו ובעולם של היום - ארגוני העריצות והטירור הערביים, ששיתוף הפעולה בין עראפת וסאדם חוסיין חשף את סכנתם הקטלנית לעמיהם הם ולסביבתם הקרובה והרחוקה...".. {סוף ציטוט}
''מהרסיך ומחריביך ממך יצאו''- {ישעיהו מ''ט, י''ז}
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=8&viewmode=

אני מקווה מאוד שתרימו את הכפפה ותכבדו, תאזכרו את
יום השנה למותו !!!
תודה רבה בשם עם ישראל.

מבחן התוצאה.
פ"ש.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

ביתו היחידה "רחל שילוח יבור" כותבת לזיכרו.

אשכול ראשי:
Yac שואל : מה קרה לשמאל הישראלי...??? xu;;
https://rotter.net/forum/gil/5019.shtml

שר החינוך החדש, גדעון סער, אמר בצהרים בטקס חילופי שרים כי המשבר בחינוך הוא מתמשך וכי בכוונתו להחזיר את הערכים למשרד החינוך.
אורנית עצר

שר החינוך החדש, גדעון סער, אמר בצהרים (ד') בטקס חילופי שרים שהתקיים במשרד החינוך כי יש להיאבק למען החזרת והנחלת הערכים לחברה הישראלית וציין כי המשבר בחינוך הוא משבר מתמשך שמתפרש על ימי חייהן של ממשלות רבות.

בפתח דבריו אמר סער כי הוא רואה בתפקיד אתגר, "לא יכול היה להיות לי אתגר גדול יותר. אין בעיני תפקיד ערכי יותר". השר הנכנס הודה לשרת החינוך היוצאת, פרופ' יולי תמיר, על תקופת שירותה במשרד בשלוש השנים האחרונות ואמר, "לעיתים היו בינינו חילוקי דעות, אבל תמיד ידעתי שיולי באה לחינוך מאהבה ופעלה, על פי השקפת עולמה ודרכה, לשפר את מערכת החינוך כדי להבטיח עתיד טוב יותר לדור הבא".

עוד אמר, "תמיד ידעתי שמה שמנחה אותה הוא טובת העניין, כפי שהיא רואה אותו, ושבזה היא ממוקדת".

סער אף פנה למורים ואמר, "אתם – אנשי החינוך – שליחנו. ואתם – מורים, מורות, גננות, סייעות, מורות האולפנים – אתם המפתח לחברה שמושתתת על ערכים. אני מודע למאמץ העצום שלכם, לתנאי העבודה הקשים ולאילוצים שבמסגרתם אתם עובדים ופועלים מתוך שליחות. אני יודע שאתם עושים מלאכת קודש בתנאים כמעט בלתי אפשריים. אני מכיר את הפערים בין הדימויים והמציאות".

"הכרתי מורים רבים במהלך חיי", סיפר סער, "לא פעם כששמעתי דיבורים על "שעות העבודה של המורים" – נזכרתי בלילות הארוכים שבהם ראיתי את אמי, מורה לתנ"ך ולספרות, בודקת מבחנים בסבלנות שקשה לתאר, אל תוך השעות הקטנות של הלילה. ואחרי שנישאתי ראיתי גם את חמותי. אני מסיר בפניכם את הכובע על משימת החיים שלקחתם על עצמכם – המערכה היומיומית להקניית ערכים, השכלה וידע לילדינו. מהיום, אנחנו ביחד במערכת הזאת".

"לדעתי, המשבר הכי משמעותי והכי מסוכן לעתידנו כחברה וכמדינה הוא משבר הערכים", הצהיר שר החינוך הנכנס, "אם לא נזכור מי אנחנו, מאיפה באנו, מה החזון שאיתו הגענו להישגים האדירים שאליהם הגענו כאן – נתקשה להתמודד עם האתגרים שלפנינו ולא נדע להוביל את ישראל לפגוש את ייעודה".

סער הבהיר את כוונותיו לעתיד, "איך הצלחנו להתמודד בעבר עם בעיות לאומיות אדירות בלי משאבים כמו אלה שעומדים לרשותנו היום? זה קרה בגלל ובזכות עמוד השדרה הערכי שהיה לנו כחברה. היום אנו חייבים להיאבק למען החזרת והנחלת הערכים לחברה הישראלית". הוא הדגיש כי ערכים אמנם אינם מרכיב מדיד – אבל חייבים לחזק את המימד הזה בחינוך.

עוד אמר כי "לצד חיזוק הערכים – לא נוכל ואסור שנתחמק מבחינה נוקבת וגם מהצבת יעדים להישגים. המשבר בחינוך הוא משבר מתמשך שמתפרש על ימי חייהן של ממשלות רבות. היהודי החשוב הזה. אם לא נדע לטפל בכך באומץ ובנחישות – נסכן את המרכיב החשוב ביותר להתמודדות בעולם תחרותי ובסביבה עויינת: היתרון האיכותי, שהיה סימן ההיכר של ישראל בה גדלנו. לכן גם מתחייב שינוי. אנחנו חייבים ביחד להתמודד עם המציאות הזאת ולשנותה".

על התלמידים אמר, "כל ילד הוא עולם ומלואו. לכל ילד מגיע סיכוי להצליח. והסיכוי להצליח תלוי בכלים – בידע, בהשכלה, גם בערכים. אנחנו צריכים להילחם על כל ילד ואסור שנוותר על אף ילד. אני מאמין בחתירה לשוויון הזדמנויות דרך מערכת החינוך".

הוא הוסיף כי יש לפעול לצמצום הפערים המעמיקים בין הפריפריה למרכז, ומערכת החינוך חייבת להיות כלי מרכזי בכך. "אנחנו חייבים לסייע עם אהבה לאלה שמלכתחילה הסיכויים נגדם. לחלשים. לילדים עם מוגבלויות", אמר סער.
מקור:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/187570

תזכורת:

תת-אשכול: ''שמאלנות בישראל'' מאת: צבי שילוח ז''ל !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=3&viewmode=
תת-אשכול: ''בגידת השמאל''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=4&viewmode=
אשכול ראשי: Yac שואל : מה קרה לשמאל הישראלי...???
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=0&viewmode=

_____

מינוי פוליטי?!

המטה למען ארץ ישראל שלח מכתב לשר החינוך בדרישה לבטל את מינויו של שמשון שושני למנכ"ל משרד החינוך. "מדובר במינוי מפלה ובלתי שיוויוני".
אורנית עצר

המטה למען ארץ ישראל שלח מכתב לשר החינוך, גדעון סער, בדרישה לבטל את מינויו של שמשון שושני למנכ"ל משרד החינוך. במטה טוענים כי מדובר במינוי בלתי חוקי, מפלה ובלתי שיוויוני. בנוסף הם טוענים כי המינוי הוא מינוי פוליטי.

במכתב לשר החינוך מציין ב"כ עו"ד אביע ויסולי כי מר שושני הינו אדם בן 72, אשר מילא את תפקיד מנכ"ל משרד החינוך בסוף שנות ה – 80 ותחילת שנות ה – 90 של המאה שעברה, ב -10 השנים האחרונות הוא היה מנהל "פרויקט תגלית" אשר מומן ברובו על ידי המיליארדר מר שלדון אדלסון.

לטענתו, "מינויו של שושני למשרת מנכ"ל משרד החינוך הינו בלתי סביר, בלתי חוקי, מפלה, בלתי שיוויוני ופסול מטעמי מינויים פוליטיים". הוא מסביר כי מדובר במורה ומנהל ותיק שלימד בפעם האחרונה כיתה של תלמידים לפני כ- 40 שנה וניהל בית ספר בפעם האחרונה בשנת 1971. "למעלה מ - 15 שנה עברו מאז הוא עזב את משרד החינוך לגמרי", מדגיש עו"ד ויסולי.

הוא מבהיר כי "עמדתה של נציבות שירות המדינה בנושא מינוי אנשים שעברו את גיל הפרישה לתפקידים בכירים בחוזים מיוחדים היא שניתן לעשות זאת אך ורק אם לא נמצאו מועמדים מתאימים לתפקיד מתחת לגיל הפרישה. לדבריו, במקרה זה אין חולק כי קיימים מועמדים מתאימים ואולי אף מעודכנים ומעורים הרבה יותר במערכת החינוך של היום מאשר שושני.

עוד הוא טוען כי כאשר המדינה מחייבת עובדים לפרוש בגיל 67 אך ורק בשל גילם, מינוי עובד בן 72 למשרה בכירה ביותר בשרות הציבורי מהווה הפליה פסולה והפרה בוטה של עקרון השוויון.

עו"ד ויסולי מעלה טענה נוספת נגד מינוי של שושני וכותב לסער כי "ניתן להסביר את המינוי התמוה והפסול של מר שושני לא בכישוריו הבעייתיים אלא בקשריו הפוליטיים-כלכליים עם בעלי הון".

הוא מציין כי "שושני מונה למשרת מנהל "פרויקט תגלית" אשר מומן ברובו על ידי המיליארדר שלדון אדלסון ובמשך השנים הוא היה מאד מקורב אליו ואל תורמים נוספים שכמותו".

במכתבו לסער טוען ויסולי, "כידוע, מר אדלסון הוא הבעלים של העיתון "ישראל היום" שסייע רבות לבחירתך ולמינויך כשר החינוך. ניתן לראות במינויו של מר שושני למנכ"ל משרד החינוך את השיקולים הפוליטיים שמטרתם הבעת תודה מצידך לתמיכתו של מר אדלסון בך, ורצונך לקרב אליך אדם בעל קשרים הדוקים עם תורמים "כבדים" בבחינת 'שלח לחמך על פני המים'".

"שיקולים אלה הינם שיקולים פסולים בתכלית למינוי כל אדם למשרה ציבורית, קל וחומר מנכ"ל משרד ממשלתי, קל וחומר בן בנו של קל וחומר מנכ"ל משרד החינוך אשר אמור להיות דמות חינוכית למופת עימה יזדהו ילדי ישראל", כותב עו"ד ויסולי.

לסיום הוא כותב כי "מינויו של מר שושני למשרת מנכ"ל משרד החינוך הינו פסול בתכלית ואין להביאו לאישור הממשלה". ויסולי מבקש מסער לבטל את הכוונה למנותו.

במשרד החינוך טרם השיבו לפנייה.
מקור:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/187962

תזכורת:

שר החינוך גדעון סער: להחזיר הערכים למשרד החינוך
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=150&viewmode=
קיבוץ עין שמר = בית ברל = מרכז רבין = חינוך מחדש
https://rotter.net/forum/gil/15859.shtml
14. ''יהדות - כחלק מתורת הלחימה''
https://rotter.net/forum/gil/15859.shtml#14

******

ההמנון-"התקווה בת שנות אלפיים", בעיבוד חדש ועוצמתי - Francky Perez

קליף ב ביצוע מדהים:
http://www.hatikva.us/

שר החינוך מתכוון להביא לדיון במועצה להשכלה גבוהה, את דברי ההסתה שנשא השייח ראאד סלאח באוניברסיטת חיפה.
עוזי ברוך

השר גדעון סער

שר החינוך גדעון סער מתכוון להביא לדיון במועצה להשכלה גבוהה, את דברי ההסתה שנשא אתמול אחרי הצהריים ראש התנועה האיסלאמית, השייח ראאד סלאח באוניברסיטת חיפה. במהלך הרצאתו של סאלח לא הורשו יהודים להיכנס לאולם ההרצאות.

ראש הפלג של התנועה האיסלאמית, השייח' ראאד סלאח, הגיע אתמול (רביעי) לאוניברסיטה בנסיון להעביר "שיעור" על דרכיה של ממשלת נתניהו ויחסה לערבים. ביקורו של סלאח אושר על ידי האוניברסיטה ואובטח על ידי המשטרה שלא איפשרה כניסה לאף סטודנט יהודי לחדר ההרצאות.

סאלח כדרכו בחר להסית נגד היהודים ואמר כי בכוונת נתניהו להקים את בית המקדש. הסטודנטים המוסלמים הגיבו בקריאות "אללה הוא אכבר". כ-150 סטודנטים יהודים הפגינו מחוץ לאולם כשהם נושאים את דגל ישראל.

ח"כ אלכס מילר (ישראל ביתנו) הגיב אמש (רביעי) לנאומו של סאלח באוניברסיטת חיפה, "ראאד סלאח עומד בראש ארגון טרור המטיף לאנטישמיות נגד יהודים בארצם ושניסה לא פעם להצית מלחמת אזרחים בישראל. מדובר בפרובוקטור מסוכן שמקומו מאחורי סורג ובריח ולא באוניברסיטת חיפה."
מקור:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/190747

ח"כ שאמה: לפתוח בחקירה נגד סלאח
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/190759

נכתב לדמותו של המומחה לאסטרטגיה צבאית ומדינית, של...:-
מחנה היונים בישראל, פרופ' יהושפט הרכבי."

"האסטרטגיה הערבית לחיסול ישראל"

פרק זה מבוסס על מחקרו של פרופ'/אלוף במיל' יהושפט הרכבי,
המצ"ב בקישור לנוחיותכם...:-

אלוף {מיל'} י.הרכבי - ''פת''ח באסטרטגיה הערבית''
עיונים באתמול ובמחר - ספר שיצא לאור בפברואר 1969
בהוצאת "מערכות"-משרד הבטחון/צבא ההגנה לישראל.
הספר במקור נכתב באנגלית ותורגם לעברית על ידי עו"ד
אליקים רובינשטיין...היועמ"ש לממשלה שסיים את
תפקידו בחודש זה=דצמבר 2003 !!
https://rotter.net/forum/gil/5589.shtml

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

וייקץ האדם משנתו ויביט לימינו והנה....שמאל
וישפשף עיניו ויביט למעלה והנה....שמאל
וייגש אל המעיין וישטוף פניו במים ויביט לקרקע והנה....שמאל
ויבוא אל החדר פנימה ויביט שמאלה וירא והנה ...שמאל

ויחזור שנית למקום שעמד בתחילה, וירכיב את משקפיו ויביט אל הימין, והנה....שמאל
וירוץ בבהלה ויביט מול הראי אשר בחדר ויסתכל לימין הראי, והנה....שמאל
ויחזור שנית ויביט לשמאל הראי והנה....שמאל
וירוץ אל הכיור ויפתח את הברז לשטוף שערות ראשו ויביט למרכז, והנה....שמאל

ויצבוט את לחייו שמא ישן הוא וחולם חלום בלהות, ויביט שוב אל התקרה, והנה...שמאל
וישתטח על הרצפה וירא והנה....שמאל
ויעל לעליית הגג וירוץ אל הימין ויביט והנה....שמאל
רץ חזרה ויעלה על יצועו ויתכס, ויסתכל מבעד לשמיכה והנה...שמאל

ויקום בשנית ממיטתו ויפתח את מקלט הרדיו ויאזין באוזנו הימנית והנה....שומע הוא שמאל
ויסגור בצמר גפן את אוזנו הימנית וישמע באוזנו השמאלית, וישמע....שמאל
ויסובב את הכפתור במכשיר ויעבור לתחנה אחרת ויקשיב היטב והנה...שמאל
ויכבה את המכשיר ויידלק את מכשיר הטלביזיה והנה רואה ושומע הוא....שמאל

רץ לסלון וייקח עיתון לידו ויפתח בעמוד הימני והנה....שמאל
הפך מיד את הדף לצידו השמאלי והנה....שמאל
זרק בבעתה את העיתון וייקח אחר תחתיו ויפתחהו והנה....שמאל
זרק את העיתון לאח אשר בחדר והנה עולה עשנו מ.....שמאל

ויצעק צעקה גדולה ומרה
הצילני נא מיד עשיו מיד השמאל
ויברח החוצה וירוץ אנה ואנה וה...שמאל אחריו
ויבכה בכי גדול, ויתחנן להינצל מיד השמאל,

ויאזור עוז ויפנה אל השמאל וישאל: היכן הימין
ויאמרו לו הלא תבוש, מה לך לחפש בשולי המחנה
הרי אנחנו במרכז, ויאמר אליהם, אנא מכם ואני מרכז אחר אני מחפש
ויאמרו לו אין מרכז אחר, אנחנו המרכז.

ויבין כי השטן מדבר עימו, וינוס מפניו
והשטן עומד על ימינו לשיטנו,
ויחשוב שוב ויבין כי השטן חדר אל הימין
והוא מבקש להפוך את הימין ל....שמאל

ויזכור כי סיטרא אחרא, והשטן ויצר הרע ומלאך המוות
כולם כולם באו מן השמאל
וס.מ. הרשע עמם וכן זוגתו המרשעת
וינסה בשארית כוחותיו לברוח מן ה....שמאל

והשמאל ממשיך במלאכת ההרעלה של העם כולו
והשמאל ממשיך בעזות מצח של גיהינום
לדבר בשם הדמוקרטיה ולסתום פיות
לחרף, לגדף, להשמיץ, להרעיל, להסית,

וכל התשקורת כולה משמיעה, כותבת ונובחת....שמאל
וכאשר נדרש פרשן משפטי הרי הוא מביב השופכין של השמאל
וכאשר נדרש פרשן צבאי, הרי הוא מבית מדרשו של השמאל
וכאשר מתבקש פרשן מדיני הרי וודאי שהוא בא מן השמאל

ומרגיש אתה את הצחנה, הנודפת מביב השופכין של השמאל
וממשיך לקנות את עיתוני התועבה של השמאל
ומביא אותם אל ביתך פנימה,
ומשלם אגרה לביוב של הטלביזיה

וכאותו מסומם שאינו מסוגל להיגמל מסם המוות
ממשיך אתה להרעיל את נפשך ואת בני ביתך
ואינך חש יותר בנזק המצטבר ההורס את תאי גופך
ומשחית את נשמתך.

תזכורת:

"אנני מתמקד בשאלה החוצה בימנו את הציבור בארץ - עתידם של חבלי הארץ ששוחררו במלחמת ששת הימים, אלא במהותו של מחנה השמאל בארץ, גלשה עדי כפירה בעיקריה של הציונות הקונסטרוקטיבית והאקטיביסטית ובחזונה המקורי, כפירה זו,שהיתה תמיד נחלתם של חוגים שוליים בתנועת העבודה, זכתה בשנים האחרונות ללגיטימציה, עד כדי טשטוש מסוכן של עצם מהותו הציונית של המחנה כולו..."
....."נאבקתי בגלישה זו והזהרתי מפניה עוד בימי פולחן סטאלין בישראל, וביתר שאת בעשרים שנה האחרונות, כשאת הסטאליניזם החליפה במחנה השמאלנים ההזדהות עם מאבקם של הערבים למען מדינה ערבית בארץ ישראל המערבית, נוספת לעשרים מדינות ערב במזרח התיכון...." (צבי שילוח)
מקור:

'שמאלנות בישראל'' מאת: צבי שילוח ז''ל !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%F1%EE%E0%EC#3
''מהרסיך ומחריביך ממך יצאו''- {ישעיהו מ''ט, י''ז}
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%F1%EE%E0%EC#8
אשכול ראשי:
Yac שואל : מה קרה לשמאל הישראלי...???
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%F1%EE%E0%EC

_____________

מכתב גלוי לאריאל שרון /משה פייגלין !!
https://rotter.net/forum/gil/5069.shtml

לחללי צה"ל מציאות של קדושים שאין ברייה יכולה לעמוד במחיצתם, אומר יעקב כץ כצל'ה מנכ"ל ערוץ ולשעבר סמ"פ בסיירת שקד. כץ אמר את הדברים בראיון לרותי אברהם, כתבת האינטרנט של ערוץ 7, בשיחה ליום הזיכרון לחללי צה"ל על סיפו של יום העצמאות ה-55 למדינת ישראל.

לדברי כצל'ה, יום זה, שבו זוכר עם ישראל את הנופלים שמסרו נפשם במלחמות על קיומה ועל ביטחונה של מדינת ישראל ועוסק בהנצחתם, צריך לשאוב את תכניו מתוך מבט יהודי של התרוממות רוח ושל חרדת קודש, בבחינת "פחד יצחק".

פעמים רבות נופלים קצינים בכירים משום שהם מתייצבים בראש, אך בכך הם מובילים קדימה את הגאולה הבאה בייסורים ובמסירות נפש של הרבים, אומר כצל'ה.

לדבריו, יש להחזיר את החברה הישראלית, שכשלה אל הצער ואל השפלות הדכאונית של האובדן בהשפעת המובילים הפוסט-ציונים שהשתלטו על התקשורת ואשר מדכדכים את רוחו של העם, אל אותה "רוח דוידית", כלשונו, הבאה לידי ביטוי בקינת דוד המלך על מות שאול ויהונתן.

צריך להשיב לעם את הרוח האמונית, שאינה שואלת האם הקרבן היה כדאי אלא מעניקה מבט אמוני על תפקידם הרוחני של הנופלים ושל אלו שנותרו, אומר כצל'ה. יש להשיב אל קרבנו את המתווה האמוני, יהודי-לאומי של צעידה גאולתית מתוך עצמה, צעידה שעניינה להגיע לבנייה וליצירת חיים, מוסיף כצל'ה.

"כל אדם יודע כי לא יחיה לנצח, אך חייל שנפל עובר מחיים לחיי נצח גדולים יותר. אל הנופלים יש להרים את המבט ולא להשפילו אל תוך הקבר, משום שבמותם הם מרוממים הנופלים את העולם, וכל העולם מתרומם עימם", אומר כצל'ה.

בהתייחסו אל תכנית ההרס החדשה "מפת הדרכים" אומר כצל'ה כי גם עליה יש להתבונן במתוך עין אמונית. לדבריו, בכל אורך ההיסטוריה הרוויח עם ישראל מהצורך להתמודד עם קשיים ועם מכשולים, ומתוכם תמיד התקדם. מתוך תכניות של הרס נולדו עניינים גדולים, כמו תכנית ההרס של היטלר ימ"ש, שהחריבה את הגלות, והביאה לאחר כך הקמתה של מדינת ישראל, בבחינת מאפילה לאורה.
"בדיעבד ראינו כי גם תכניות נלוזות של אנשים חלושים בקרב עם ישראל ומחוצה לו גרמו להתחזקות ולעשייה רבה יותר, וכל תכנית כזו רק הכריחה את עם ישראל להגביר אמונה. הלחצים שלחצו אותנו הכריחו אותנו לגלות את האמת שלנו", אומר כצל'ה.

"למרות הייסורים ורצח היהודים שנבעו מהסכמי אוסלו הבוגדניים, רואים שצה"ל חזר אל עצמו ושמדינת ישראל נטלה לידיה את האחריות על ביטחונה וחזרה להגיב. מאז תחילת הלחימה שהחלה עם מבצע חומת מגן חזרנו אל חברון שלנו ואל שכם שלנו ואל ג'נין שלנו, ולחיילינו חזרה הגבורה, ומתוך כך גם החיוך על השפתיים. מתוך מבט אמוני אנו רואים בכל נפילה את יסוד ההתקדמות והקוממיות, אם רוצים בכך או לא".

בשירותו כסמ"פ בסיירת שקד במלחמת יום הכיפורים נפצע כץ באורח קריטי וחולץ במבצע הצלה נועז ע"י מפקדו הישיר אריאל שרון, רה"מ דהיום.
http://www.a7.org/news.php?id=50544

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

המעשייה מספרת על בן כפר, הניצב מול כלוב הג'ירף, מביט בחיה המוזרה ומודד את אורכה בעיניו ולוחש בינו לבין עצמו: "לא יכול להיות".

מעשייה זו היא תמצית בעיית הקונספציה, בן הכפר מכיר סוגים מסויימים של חיות, מוכן אמנם לקבל מגוון ואפשרויות אחרות, אך עד גבול מסויים. לכן גם בעומדו מולה, הוא אינו מסוגל לקבל חיה הסותרת כל כך את אמונותיו הוותיקות.

זו אינה רק מעשייה,, לפני פחות משישים שנה, מיליוני יהודים הובלו כצאן לטבח, ללא התנגדות וללא מאבק, שבויים בשתי קונספציות שונות. זו הדתית "אלוהים שומר עלינו ולא ייתן להרוג את עמו ישראל. וזו "של אנשי ההשכלה, היהודים החילוניים", "הגרמנים הנאורים לא יעשו לנו כדבר הזה, הם הרי כה משכילים ותרבותיים"..לא רק נוכח עדויות הנמלטים מתאי הגאז שהגיעו חזרה לגיטו, אלא גם כאשר עשן המשרפות צרב בעיניי האומללים, הם המשיכו לדבוק באמונתם, ובקונספציה המוטעית.

יכולנו לסבור, שטראומת השואה הינה כה חזקה, שיעברו דורות רבים עד שמישהו, מאיתנו השרידים, ייעז לדבוק שוב בקונספציה, ולהעדיפה על פני ראות עינייו. אך הנה כבר בשנת 73 הוכינו שנית בסנוורין. מטרת ישיבת צה"ל על גדת תעלת סואץ, נוכח המצרים היתה אחת: להשקיף ולצפות על תנועות הצבא המצרי, ולדווח על הכנות לפלישה לשטחנו אם וכאשר יהיו. שש שנים ישבנו שם, סרקנו את הגזרה בעזרת משקפות לאורך ולרוחב, הוצאות עתק וקורבנות לרוב. והנה הגיע היום ואנו שישבנו שם בתצפית, ראינו בעין בלתי מזוינת, כיצד המצרים מכינים את הטנקים, טוענים את התותחים, ומביאים עוד ועוד גייסות לשטח. כל טלפון וכל מכשיר קשר בגיזרה זימזם וזעק, כל טופסי תצפית מולאו, ונרשמו ביד רוטטת מאות שורות בהולות ע"י עשרות חיילים וצופים לכל אורך התעלה. והודעות נשלחו אל כל הדרגים הבכירים אל המטכ"ל ואל הממשלה. ומאומה לא קרה, ושום תגובה לא הגיעה, עד שהאש בערה והמעוזים התחילו ליפול....

וועדת אגרנט שבחנה את האירועים לאחר אסון מלחמת יום הכיפורים, טענה: א. ראשי המודיעין הצבאי לא העבירו מיידית את מלוא המידע שנאסף אל הדרג המדיני, שכן מידע זה סתר את "הנחת העבודה שלהם", "הקונספציה" ו ב. כאשר סוף כל סוף הועבר המידע, ממשלת השמאל לא האזינה לחומרתו שכן תפיסת המדיניות הייתה באותה עת "פני הערבים לשלום, ובטווח של השנים הקרובות לא צפויה מלחמה". ממש כמו אצל אותו בן כפר הניצב נוכח הג'ירף ואינו מוכן להאמין למראה עיניו...

אני וילדי חיים בזכות אדם אחד, זאב ז'בוטינסקי, אביו הרוחני של מנחם בגין והליכוד. הוא היה האדם המושמץ, הבודד והמבוזה שהתרוצץ מאמצע שנות השלושים בין עיירה יהודית אחת לאחרת, לכל אורכה ורוחבה של אירופה, ממלא טורים בכל עיתון יהודי ועומד על ארגז במגרש השוק בשלג, נואם ומתחנן ומנסה להסביר ולשכנע את היהודים, "היטלר מתכוון למה שהוא כותב, הוא עשוי לבצע זאת, עזבו הכל ובואו לישראל, עשו והילחמו כדי להציל את נפשותיכם".שני אויבים קמו לו לאותו זאב בודד, וניסו כל שאפשר לסתום את פיו, הממסד החרדי הקיצוני שראה בעלייה לישראל "ללא משיח" מעשה של חילול הקודש. ומנהיגות "היישוב" בישראל, מפא"י, הורתה של המערך, מפלגת העבודה והשמאל הישראלי, שחששו מעלית כוחו של הימין ומקשיים ביחסים עם השלטון הבריטי עקב העלייה הגדולה הצפויה אם יצליח ז'בוטינסקי להעביר את המסר. הוא הוחרם, נאסר, הוגלה, ושוב הושמץ והוכה, ובעקבות זאת רוב העם היהודי נשאר שם, וההמשך לצערינו ידוע..

אבי, זכה בדרך מקרה, בדרכו מן הישיבה אל בית הכנסת, חלף לו בסמוך למגרש בו נאם ז'בוטינסקי, ולמרות שאבי היה "חרדי קיצוני", הוא הקשיב, האזין, השתכנע. וכעבור תקופה קצרה בדרך לא דרך הצליח להגיע לארץ ישראל. אבי, בזכות פתיחותו להאזין לדעה אחרת, היה בין הבודדים שניצלו ושרדו מאותה עיירה בפולניה. אבי נפטר לפני שנים, אך המסר הועבר אלי, וממני אל בני. להעיז להביט ניכוחה, ולא להסכים להיות שבוי בידי קונספציה ואמונות.

אמנם קשה לחיות בלי אמונות, בלי דגלים מתנופפים. אך זה מסוכן להמשיך ולדבוק בהן גם נוכח קריסתן המוחלטת. וכך קרה למפלגות השמאל בארצנו. העובדה שסטלין הפך את הקומוניזם למרחץ דמים וליבה את האנטישמיות בארצו, רוסיה, התקווה הגדולה, הציגה כשלון מתמשך וקולניליזם מושחת. ולאחרונה, התמוטטות המשטרים הקומוניסטיים במדינות מזרח אירופה, מרטו ושחקו את רוב דגלי השמאל בעולם החופשי. ובישראל נוספו לכך מכות נוספות: הרובד החלש והעני בחברה, מזדהה דווקא עם מפלגות הימין. ארגוני השמאל, ההסתדרות, קופת חולים, החברות הכלכליות וכדומה קרסו ברעש מחריש אוזניים והתכחשו ליעדיהם ולמושא תפקידם. גאוות השמאל, ההתיישבות, עברה להיות מבוצעת דווקא ע"י הדתיים. והתנועה הקיבוצית, תמצית יהירות השמאל, אחוזה בתאוות צרכנות קפיטליסטית, ומתמוטטת עקב ניהול כושל ושחיתות.

מכות אלו הותירו את השמאל בארצנו ללא דגלים וללא סיסמאות. אך במקביל לאובדן דרכו האידאולוגית, הצליח השמאל ליצור מעמד ארגוני כוחני איתן. קבוצה מתנשאת הזקוקה ומחפשת שלטון והשפעה. חבורה זו של אינטלקטואליים ואנשי אקדמיה, אמנים, אנשי תקשורת וסופרים, אילי הון ומשפט, בעלי קרקעות ומצליחנים מסוגים שונים, מנסה בכל כוחה להשאיר את השלטון בידיה. היא עושה זאת בדרכים שונות, שאינן זקוקות לתמיכת רוב העם. אך לא די לה בכך, היא רוצה את השלטון כולו. ולכן, במשטר דמוקרטי היא זקוקה לדגל וסיסמא כדי לאסוף סביבם את המצביעים. אך מאחר וכל שאר הדגלים והסיסמאות נשחקו ונמרטו. חיפשו אנשי הרוח, מצאו והביאו את שנאת היהדות והדת מבית, את סיסמאות השלום ממלחמת וויטנאם האמריקאית ועם שני דגלים אלו יצאו אנשי הרוח, שועי הארץ ואדוניה לבקש את תמיכת ההמונים, וכך פרח והתפתח בארצנו רעיון "השלום" ואמונותיו.

תחילתו של הסכם אוסלו, במחתרת הייתה. פרס ופודליו חיפשו דרך לעקוף את רבין משמאל. כאשר נודע לרבין הדבר זעם נוראות, אך היו צרות בעזה, ומצבו בסקרים היה קשה וזקוק היה למשהו רענן לקראת הבחירות, וכך אימץ בחצי פה וברבע לב את הרעיון של "עזה ויריחו תחילה". הימין כמו ז'בוטינסקי בשעתו, האזין למנהיגי ערב בדברם באוזני בני עמם, ולכן זיהה נכון את מטרות הערבים. והזהיר שהסכם אוסלו עשוי להוביל לטרור, לחלוקת ירושלים, להקמת מדינה ערבית אויבת נוספת וצמודה לישראל, ופגיעה בבטחוננו. רבין חשש אף הוא מאותם דברים, אך סבר והאמין שיצליח לעצור זאת לאחר השלב הראשון, ובהזדמנות זאת להפטר מעזה, ולהנצל מחתירתו של פרס. והטקטיקה שלו בבחירות הייתה, "הימין זורה אימה".(ממש כמו דברי ההסתה של בן גוריון כנגד ז'בוטינסקי בזמנו.

להבדיל מרבין שנגרר לנושא בעל כורחו, פרס שולמית אלוני ובילין באמת האמינו בתחילה שפני הערבים לשלום. גם כאשר כל הפעולות והתוצאות הראו אחרת. הם נימקו זאת כ"צירי לידה", "קורבנות השלום", "קשיים חולפים", "פעולות ארגוני הסרוב" וכדומה. בסכלותם או בתמימותם טענו פרס וחסידיו, "שהנה המטרה קרובה, וצריך רק לתת עוד קצת ואז הכל יסתדר".. אם לערפאת תותר הקמת משטרה, הוא ילחם בטירור. אם יקבל נשק, הוא יצליח לעשות זאת. אם יתאפשר לו להקים שדה תעופה הוא יחוש גאה ואז.., אם ישראל תזרים אליו עוד מים ועוד ממון. אם יקבל עוד שטחים וזכויות, הוא יואיל ואולי.., אם נוותר לו בנושא ההצהרות וביטול האמנה, אם נוותר לו בנושא המסר החינוכי וההסתה נגד קיום ישראל, אם נאפשר לו להקים אוניברסיטאות ללא פיקוח כוחו יתחזק והוא יעיז לשתף איתנו פעולה, אולי עוד פעימה? ואולי אם נשחרר אסירים ומחבלים לכבוד הפסח, הפסחא, חג המולד, צום רמאדן, עיד אל פיטר, חתימת הסכם ביניים מספר שלוש או שבע, אז אולי הוא יסכים לקיומנו ויעמוד בהבטחותיו. כן, פרס הנובל שיקבל יגרום לו למחויבות בלתי חוזרת.. ואולי עוד פגישה בירדן, במצרים, בזנבה, בהלסינקי, שוב באוסלו, בניו יורק, פגישה לילית בעזה, שכם, ירושלים וכוכב יאיר, שוב בשארם ושוב בארה"ב. פגישה בארבע עיניים, שש עיניים, שמונה, תשע, אחת עשרה או שמונים ושש. פגישות "צוותי עבודה", "צוותי משא ומתן", "צוותי חירום" פגישות עבודה, ישיבות בירור או פגישות פסגה. דיונים בחסות ארה"ב, הקהילה האירופאית, בחסות האו"ם, אונרא, אונסקו או ארגון אמהות עובדות. אולי אם ניתן לו גישה לים. אם יתאפשר לו להקים נמל בעזה, עוד שדה תעופה, עוד שטחים, עוד זכויות, אז הוא יתרצה. וכמובן אסור להרגיז אותו עם התנחלויות, ויש לפלס לו את הדרך ללב האמריקאים, ולהביא לו עוד תמיכה מאירופה ויפן, ולסייע לו באמצעות התקרבות לסוריה, להפקיר את צד"ל, למנוע תפילת יהודים בהר הבית, מערת המכפלה, קבר יוסף, לסגור את יהודי חברון ברחובות צרים, ולוותר על הדרישה להסגיר רוצחים ועוד ועוד והרשימה אין סופית.

קדחת. כמו שערפאת עצמו אמר, בלי להרוס את ישראל עד הסוף הוא לא יסכים לשלום במזרח התיכון. אך להבדיל "מארגוני הסירוב", הטקטיקה שלו היא לעשות זאת בשלבים, כאשר לפי הצהרתו שלו, מותר שאחד השלבים יכלול הסכמה בחצי פה לקיומה של ישראל, כל עוד אין הדבר מבטל את התוכנית הכוללת להשמדתה, וכל עוד ההסכם איתה הוא "כהסכם קורייש", משמע הסכם שמטרתו תרמית.

אמונה זו של מנהיגי השמאל בישראל וקהלם, בנכונות הערבים לשלום, הייתה מוגבלת בתחילה, על כן הסיסמא הייתה "תנו צ'אנס לשלום". ורבין אמר זאת במפורש, "ננסה, אם לא יילך, תמיד אפשר יהיה להחזיר את צהל". אך כמובן שפוליטית פנימית הדבר בלתי אפשרי, כי מרגע שהיו להסכם אוסלו גם צדדים מעשיים, הגישה הפכה לקונספציה שאי אפשר לסגת ממנה חרף כל ההוכחות, בלי להודות בקריסת הבסיס הערכי, ובלי ויתור של השמאל על מנעמי השלטון. וכך זכו הערבים לעוד ועוד, והטרור גובר והמלחמה הגדולה באופק.

אהוד ברק, הוא אדם קטן, שנקרע בין שתי דילמות גדולות. מצד אחד חשש מעיקוף מצד שמאל, על כן ניסה להיות פרו ערבי קיצוני אף מהם. חששו זה מאופוזיציה בשמאל, פרס, בורג, בילין, שריד, ובן עמי, הביאו אותו לעשות כל שניתן כדי לנטרלם, הן אישית והן אידאולוגית. מאידך חשש ברק מזעם העם ומאופוזיציה מצד ימין, על כן ברגעים שונים הפעיל את צה"ל בלוחמנות תקיפה ולעיתים אף מוגזמת.

מצב זה של קפיצה מצד לצד, הביאה לכך שגם חסידי ברק השוטים ביותר, חשים אי נוחות בהמשך דבקותם באדם ללא חוט שדרה וללא ערכים המובילים אותו, למעט רצונו העז לשלוט ותחושתו המתנשאת.

אך קל יחסית לסגת מתמיכה במנהיג, קשה יותר לקבל שעצם הדעה הפוליטית הינה מוטעת. אך לא רק השמאל פנאט, גם בימין יש כאלה. במו אוזני שמעתי ליכודניקים המנמקים את הצבעתם בכך "שהם אוהדי בית"ר ירושלים". שהם "שונאים שמאלנים", או "מתגעגעים למנחם בגין".

ויתכן וחרף דברי בפתיח , יהיו שיאמרו שאף דעותי שלי, אינן כל כולן הגיון קר ונטול פניות. יתכן ואף אני נושא עימי בדל תסביך של בן העם היהודי שנכווה כה רבות מן הגויים מבקשי נפשו, איני פתוח לנסיונות נוספים הקוראים לי לרדת מהשטחים ולהכנס לגיטו. או כפי שכינה זאת אבא אבן, מראשי השמאל בארץ, "גבולות אושוויץ". ובשלב זה אין לי אמון בערבים ואף לא בגויים בכלל וברצונם הטוב כלפינו.

אך לא כך שרון. הוא (לצערי), מפא"יניק ביסודו. אך להבדיל מהשמאל, הוא עדיין אדם חופשי ואינו שבוי בקונספציה. ולהבדיל ממני למשל, שבשום פנים ואופן לא הייתי מסכים לנסיגה מסיני ולעקירת ישובי יהודים, שרון מסוגל ואף עשה זאת. להבדיל ממני שהייתי תוקף את עיראק בעת שירתה טילים לעבר ישראל, שרון ידע להמנע מכך. יכולתו זו של שרון, להיות פרגמטי, נטול קונספציות ודגלים זקופים היא לצנינים בעיני שלי כמי שבא מצד ימין. אך יכולת זו שלו היא המאפשרת גם לשמאלני שאינו בעל ייצר התאבדות תוסס, לתמוך בו ולבחור בחיים.

ונחזור לפתיח. הלצה עממית אחרת מתארת דו שיח בין ידידים: "מה גרם לפטירתה של דודתך?" שאל יוסי, "היא חטפה שפעת" השיב משה בקול עצוב, "אז אל תדאג משה, שפעת זה לא מסוכן" ניסה לנחמו יוסי ידידו...

העובדה כבר קיימת, הדודה נפטרה. אין טעם בתחזיות ואמונות לגבי מידת שעור הסיכון. שכן אין כאן מבט כלפי העתיד, שורות המתים מונחות לפנינו. זו אינה עוד נבואת זעם ותוכחה של "ימני סהרורי" על "נשק שאם ימסר לערבים יופנה יום אחד נגדנו". הנשק יורה גם פוגע בסיורי צה"ל וביהודים המתגוררים בשכונות ירושלים.

אפשר אולי לנסות לסלוח למנהיגים השבויים בהצהרותיהם, שכן עתידם תלוי בדבקותם. אך קשה להבין מדוע סתם אדם, שבזמנו דעתו הייתה אחת, מרגע שהוברר לו שטעה אינו מעז לשנותה.

כה כואב שהשמאלנים המוכנים להאמין בדרך כלל לכל מילה של ערפאת, מתעלמים מדבריו כאשר הוא שב ומודיע, שבלי זכות השיבה, (שפירושה חיסול ישראל), הוא לא יסכים לשלום אמת. השמאל מסרב להקשיב, כי בדבריו אלו מאשר ערפאת את טענת הימין הציוני כלפיו, טענת הימין האומרת שבשלב זה אין הערבים מוכנים להשלים עם עצם קיומה של ישראל. השמאל מוכן לסלוח לערפאת על הכל, אך לא על כך שהוא מאשר את טענות הימין.

כבלי הקונספציה מחד, תאוות השמאל לשלטון מאידך, וחששו של תומך השמאל מההכרח להודות בטעותו המדינית, גדולים וחזקים מאותם ייצרי קיום פשוטים וטבעיים האמורים להדריך כל אדם וחברה.

בעת כותבי דברים אלו יודע אני שדלים סיכויי למצוא אוזן קשבת אצל מי שליבו אטום. אך אני נושא עמי את אותה מחויבות מוסרית כלפי מי שאני חב לו את חיי, להמשיך בדרכו של אותו "זאב" בודד שניצב לו אז מול קהל עוין בכיכר השוק.. וכמותו לזעוק "יהודים, העיירה בוערת".

יאיר בן משה
[email protected]
רחוב הסתוונית 12 אילת בדרך כלל,
כרגע צפון תאילנד, בהליכי קניית מתנות אחרונות לקראת החזרה ארצה ליום הבחירות

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

ניר ברעם תקף השבוע את השמאל מצד "שמאל". מה לו אותו שמאל שעוסק
בגורל היהודי, ב"מעגל קסמים" מדומיין, מפרעות קישינב ועד פיגועי החמאס,
מתעלם מ"היותנו המדינה החזקה ביותר באזור", וממציאות שבה "אנחנו האחראים
העיקריים לכל אשר מתחולל כאן עכשיו".

אכן, ה"שמאל" הוא לא שמאל. עבר זמנן של ההגדרות הישנות, ומי שחושב
שישראל אשמה, בכל או בעיקר, לא נמצא באותו מחנה שחושב שישראל לא רק
שלא אשמה בכל, אלא שיש מעגל שמחבר בין שנאת היהודים של פעם, שהביאה
עלינו את פרעות קישינב, לבין שנאת ישראל של היום, שמעודדת את פיגועי
הטרור.

הנה הקשר, מר ברעם, בין קישינב לירושלים, קשר שהוא לב-ליבו של "מעגל
הקסמים": פעם היו "היהודים אשמים בכול". היום, ה"שמאל" בברלין, בפריז,
בברקלי, כמו גם ברעם וחבריו לדעה בישראל, ממשיכים באותה דרך, וקובעים
ש"ישראל אשמה".

זו עלילה, משום שלנגד עינינו מתבצעת הונאה גדולה, של שכתוב העבר וההווה.
עובדות היסוד כמו הושכחו: האם זו היתה ישראל שסירבה להצעת החלוקה? האם
זו היתה ישראל שהחליטה שצריך להשמיד את כל מדינות ערב לאחר החלטת
האו"ם על החלוקה? האם לא היו אלה מנהיגים ערבים, שקראו לערביי ישראל
לצאת כדי לחזור כמנצחים לאחר שיושמדו היהודים? האם לא היו הכרזות
הקוראות להשמדת ישראל עוד לפני שהיה "כיבוש" ולפני שהיו "שטחים"? האם
לא היו אלה הערבים שאמרו "לא" ו"לא" ו"לא" בוועידת חרטום? האם לא היה זה
ערפאת, שרק לפני זמן לא רב, דחה שוב הצעת חלוקה נדיבה שהגיש לו קלינטון?
אבל לאנשי העלילות, אז כמו היום, יש "נרטיב" מדומיין. היהודים אשמים.
ישראל אשמה.

בנרטיב שלהם מדובר במאבק של פלשתינים תמימים ומסכנים מול מעצמה
עושקת. העובדות קצת שונות. מול ישראל לא עומדים רק הפלשתינים, אלא
מיליונים ועשרות מיליונים, עם מדינות עתירות הון, שמממנות ומפיצות
תעמולה ארסית בכל העולם החופשי, ש"תורמות" למוסדות אקדמיים ברחבי
המערב, ושמצליחות להפוך שחור ללבן ולבן לשחור.

וחמור מכך: במסגרת שכתוב ההווה, זה לא הן, סעודיה וסוריה ולוב, שמפרות
זכויות אדם באופן מחריד. זה לא חוסיין שחיסל אלפי פלשתינים בספטמבר
השחור. זה לא אסד שהשמיד עשרות אלפים מבני עמו בעיר חמה. זו לא סודן
שמבצעת רצח עם במדינתה שלה.

זו ישראל שאשמה בכול. גם בפיגוע בתאומים. גם בהתחממות כדור הארץ. זו
ישראל, שגם אם נכפיל אתפעולותיה פי אלף, אין סיכוי שתגיע לכמות הדם
הערבי שנשפך על ידי ערבים. אבל ארגוני זכויות האדם בעולם, בסיועם האדיב
של אנשים מתוכנו, הופכים את ישראל ל"אדריכלית מעגל הדמים" ול"מדינת
טרור". איך כתבת, ברעם? Give us a break.

ישראל לא נקייה מטעויות ומעוולות ולא כל ביקורת היא אנטישמיות. היו
גירושים והיה דיר-יאסין ויש איוולת מרושעת בעצם הימים האלה. ויש
התנחלויות שרק משרתות את חזון החמאס וקדאפי. אלא שכל חטאי ישראל
ילבינו כשלג מול כמות הפשעים שביצעו ערבים כלפי ערבים. ישראל גם צריכה,
ומהר, לצאת מהשטחים. אבל לא משום ששונאי ישראל צודקים, אלא דווקא
משום שההישארות בשטחים מגשימה את חזון שונאי ישראל - חזון המדינה
הדו-לאומית, שהוא חזון חיסול ישראל.

אנחנו לא אדריכלים של הסבל הערבי או המוסלמי, וגם לא של החור באוזון.
אנחנו נאבקים במעגל הקסמים, שמתעקש להפוך אותנו, שוב, לאשמים, ואפילו
לנאצים, אם לשפוט לפי תערוכה שמוצגת ממש בימים אלה במוזיאון תל-אביב.
נכון, יש לנו כבר צבא חזק ואנחנו לא בעידן של ההולכים כצאן לפוגרום, אבל
העלילה מתפשטת כמו סרטן. אם יש פי מאה הפגנות נגד ישראל, למרות
שישראל לא עשתה אפילו מאית ממה שעשו הערבים, אז כן - יש מקור אפל
לעוינות הזאת. כן, זה מזכיר לנו את "היהודים אשמים בכול".

יש בישראל מחנה ציוני ופטריוטי והומאני (ליבוביץ' כתב שזה לא הולך ביחד. אז
כתב), ללא בושה וללא מרכאות. הוא כולל את אמנון רובינשטיין ושלמה אבינרי
ורות גביזון ועמי אילון וגדי טאוב ועוזי דיין ועוד מאות פרופסורים וגנרלים
ואנשים פשוטים. אבל המחנה הזה, המחנה הלאומי האמיתי, שרוצה מדינה יהודית
ודמוקרטית, ולא דו-לאומית, משלם מחיר כבד, בגלל שמדביקים לו, שלא
באשמתו, את קומץ האנשים, השמות ידועים, שעסוקים בהפצת רעל.

אם "שמאל" זה מי שמפגין בעד הצגת ישראל כמדינה נאצית במסווה של
"אמנות", כמו שקרה השבוע בתל-אביב, אז אני מתעב אותו. זה לא השמאל
ההומאני שעמד פעם מול האנטישמים. זו חבורה שמפיצה עלילות שרק מנציחות
את הסבל ואת הסכסוך. זו חבורה שמחזקת את חזית הסירוב, שאומרת שישראל
אשמה, שזה בסדר שערפאת דחה את הצעות קלינטון, שהטרור הוא של ישראל.
שאנחנו בכלל נאצים. ועם נאצים, כידוע, לא עושים שלום. ככה מעודדים שנאה
לישראל וליהודים. ככה מספקים הצדקות לסרבנות. ככה מטרפדים כל סיכוי
להסדר.

אחרי הפיגוע ההמוני בנג'ף, כששוב מוסלמים רצחו המוני מוסלמים, שמענו את
הפזמון הישן: "הציונים אשמים". ואתם אומרים שאין מעגל קסמים. כמה טוב היה
לנו אם הייתם צודקים.

ועוד משהו, ברעם. אתה בוודאי לא מזדהה עם כל הבל מצד ה"שמאל" המאוס,
בארץ או בעולם, ואתה רחוק מרחק מערב ממזרח מכל דבר עלילה. אבל נפלת
למלכודת. חזור בך.
http://images.maariv.co.il/channels/0/ART/535/160.html

המאמר מופיע בעיתון האיטלקי הקיצוני IL MANIFESTO
שהוא עיתונם של השמאל הקיצוני והאנטי גלובלי, השורפים בכל הפגנה את דגלי ישראל וקוראים להשמדת מדינת ישראל . בהפגנה האחרונה צעדו אנשי העיתון הזה לצד הארכיבישוף קפוצ'י כשלצדם ערבים שנשאו שלט ובו כתוב: פלסטין אחת, ערבית מן הנהר עד הים!
כדי שתבין באיזה עיתון מדובר, היום בעמוד אחר של העיתון מופיעה מכתב
של אחות יהודיה אמריקאית,Ellen Siegel שהייתה בסברה ושאטילה בזמן המלחמה והיא מאשימה את הישראלים בטבח הזה.
באותו עמוד מופיעים מאמרי שבח והלל לעראפת ולאורי אבנרי.
הנה התרגום:

מאמר מערכת המתחיל העמוד 1 וממשיך בעמוד 9

המהפכה הציונית מתה
מאמר מערכת מאת: אברהם בורג

הציונות מתה ותוקפנינו יושבים על כורסות הממשלה בירושלים. אין הם מאבדים הזדמנות לגרום להעלמות כל מה שהיה יפה בתחיה הלאומית.
המהפכה הציונית נשענה על שני עמודים:
שאיפת הצדק ומנהיגות כפופה למוסר אזרחי. שתיהן נעלמו.
העם הישראלי הוא מסה חסרת צורה של שחיתות, דיכוי וחוסר צדק.
סופה של ההרפתקה הציונית קרוב.
כן, קרוב לודאי שדורנו הוא הדור האחרון של הציונות. מה שישאר אחר כך יהיה מדינה יהודית שאין להכירה, מתועבת.
מי מאיתנו ירצה להיות פטריוט של מדינה כזו?
האופוזיציה נעלמה, הקואליציה אילמת, אריאל שרון מתבצר מאחורי חומה של שתיקה. החברה הזו של פטפטנים בלתי נילאים הפכה לחסרת קול. פשוט, לא נשאר כלום מה לומר. הכישלונות שלנו ברורים. נכון, הבאנו להחייאת השפה העיברית, התאטרון שלנו מעולה, המטבע שלנו די יציב, בעמנו יש כשרונות יוצאי דופן ואנו חלק מהנאסדק, אך האם בשביל זה בנינו מדינה? לא, לא כדי להמציא כלי נשק משוכללים, מכשירים להשקיה יעילים, תכניות לאבטחת מחשבים או טילים נגד טילים חי העם היהודי.
יעודנו הוא להפוך לדוגמא- אור לגויים, ונכשלנו.

המציאות, לאחר אלפיים שנות מאבק כדי להשאר בחיים היא מדינה המפתחת מושבות, מונהגת על ידי כנופיה של מושחתים שלא אכפת להם מהמוסר האזרחי ומהחוק. מדינה המנוהלת תוך תעוב הצדק מאבדת את כוח החיות שלה. שאלו את בניכם אם הם בטוחים שיהיו עדיין בחיים בעוד 25 שנים. התשובות עלולות לזעזע אתכם, כי הספירה לאחור לקראת סופה של החברה הישראלית כבר החל.
אין שום דבר מקסים יותר מאשר להיות ציוני בבית אל או בעופרה. הנוף התנכי נהדר. מהחלון עטור הצמחים לא רואים את הכיבוש. על הכביש החדש המשיק לירושליים מצפון לדרום, כקילומטר אחד מן המחסומים , נוסעים במהירות ללא בעיות. מי לוקח ללב את הסבל של הערבים, מושפלים ומבוזים, הנאלצים להסחב משך שעות על דרכים לא דרכים ,המופסקות תדיר על ידי נקודות ביקורת?
כביש אחד לכובש וכביש אחר לכבוש.בשביל הציוני, הזמן מהיר, יעיל, מודרני. בשביל הערבי "הפרימיטיבי",
כח עבודה ללא אישור שהיה בישראל, הזמן איטי להחריד.
אך ככה זה לא יכול להמשך. גם אם הערבים ינמיכו את ראשם ויבלעו את השפלתם, יגיע הרגע שבו שום דבר לא יפעל עוד. כל בית שנבנה על הזלזול בסבל של האחר נועד להתמוטט בקול רועם. הזהרו לכם!
אתם רוקדים על גג הנשען על יסודות רעועים!
כיון שאי אכפת לנו מהסבל של הנשים הערביות שנחסמות בצ'ק פוינט, איננו מצליחים לשמוע את התלונות של הנשים המוכות על ידי השכנים שלנו, וגם לא את הסבל של הנערות -אימהות הנאבקות על כבודן.הפסקנו לספור את הגוויות של הנשים שנרצחו על ידי בעליהן. אדישים לגורלם של הילדים הפלסטינים,מדוע אנו מופתעים כשהם, בעווית של שנאה מפוצצים את עצמם כשהידים של אללה במקומות הבילוי שלנו, משום שחייהם הם עינוי: במרכזי הקניות שלנו, כי אין להם תקוה לעשות קניות כמונו?
הם שופכים דמנו כמים במסעדותינו כדי להרוס לנו את התאבון. בבתיהם, בנים והורים סובלים מרעב והשפלה. גם אם נהרוג אלף טרוריסטים ליום-לא ישתנה דבר.
מנהיגיהם ומסיתיהם הם תוצרי השנאה, הזעם וההגבלות חסרות ההיגיון שנוקטים מוסדותינו
המושחתי המוסר. כל עוד ישראל שחצנית, מופחדת וחסרת רגש לגבי עצמה והאחרים תמצא מולה עם פלסטיני מושפל ונואש, לא נוכל להתקדם. אם כל זה היה בלתי נמנע, תוצאה של כוח עליון,גם אני הייתי שותק .
אך יש אפשרות אחרת, ולכן חובה לזעוק.
הנה מה שראש הממשלה חייב לומר לעם: זמן האשליות תם.איננו יכולים לדחות עוד את ההחלטות.
כן,אנו אוהבים את ארץ אבותינו, כולה. כן, היינו מעדיפים לחיות בו לבדנו. אך ככה זה לא עובד. גם לערבים חלומות וצרכים משלהם. בין הירדן לים היהודים שוב אינם רוב. לשמר את הכל, בחינם, בלא לשלם מחיר, אזרחים יקרים,בלתי אפשרי.

בלתי אפשרי שהרוב הפלסטיני ידוכא תחת אגרוף הברזל של החילים הישראלים.אי אפשר להאמין שאנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון- כי אנחנו לא. ללא שוויון מוחלט של הערבים-אין דמוקרטיה.להצליח לשמר את השטחים, עם רוב של יהודים רק במדינה היהודית, תוך כיבוד הערכים ההומנים והמוסר היהודי, מיצג משוואה ללא פיתרון.
אתם רוצים את כל השטחים של ישראל הגדולה? נהדרר. וויתרתם על הדמוקרטיה.נקים שיטה יעילה של הפרדה גזענית,מחנות ריכוז,ערים-בתי סוהר: הגטו של קלקיליה והגולאג של ג'נין.
אתם רוצים רוב יהודי? או שנעמיס את כל הערבים על קרונות רכבת, אוטובוסים,גמלים או חמורים כדי להשליכם החוצה או נצטרך להפרד מהם בצורה רדיקלית. אין דרך ביניים.
זה אומר שצריך לפרק את כל, אני חוזר כל ההיתנחלויות, ולקבוע גבול בין לאומי מוכר בין במדינה הלאומית היהודית למדינה הלאומית הפלסטינית. חוק השבות היהודי יתממש רק בתוך המדינה היהודית.זכות השיבה הערבית תתאפשר רק בתוך המדינה הערבית.
אם אתם רוצים בדמוקרטיה-יש לכם שתי אפשרויות: או לוותר על החלום של יישראל הגדולה, על ההיתנחלויות ויושביהן או חייבים לתת לכולם,גם לערבים אזרחות מלאה וזכות בחירה. במקרה זה, מי שלא רצה את הערבים במדינה פלסטינית לצד ישראל יקבל אותם בבחירות בתוך ביתו, והם יהיו רוב ואנחנו מיעוט.
זו השפה שצריך לנקוט ראש הממשלה. עליו להציג באומץ את האלטרנטיבות. צריך לבחור בין אפליה גזעית נהוגה על ידי יהודים לבין דמוקרטיה. בין ההיתנחלויות לבין התקוה של שני עמים. בין האשליות של חומת גדר תייל, של צ'ק פוינט ושל קמיקזים לבין גבול בין לאומי מקובל על שני הצדדים עם ירושליים בירה משותפת של שתי המדינות.
אך לצערנו אין שום ראש ממשלה בישראל. הסרטן האוכל את גוף הציונות הגיע לראש. הגרורות הסופניות הן למעלה. כבר קרה בעבר שבן גוריון טעה, אך הוא נותר ישר כסרגל. כשבגין טעה, איש לא הטיל ספק ביושרו. ואותו הדבר כששמיר לא עשה מאומה. היום על פי סקר דעת קהל, רוב הישראלים אינם מאמינים ביושרו של ראש הממשלה, אך הם ממשיכים לתמוך בפוליטיקה שלו. אפשר לומר זאת כך: אישיותו של ראש שממשלה הנוכחי מסמלת את פניו הכפולות של אסוננו: אדם שהמוסר שלו מוטל בספק, נהנתן, מזלזל בחוק המהווה דוגמה שלילית של חיקוי.כל זה מעורב בברוטאליות שלו כלפי הכבושים, מיצג מכשול בלתי עביר לשלום. מכאן נובעת מסקנה שאינה מוטלת בספק: המהפכה הציונית מתה.
והאופוזיציה? מדוע היא יושבת בשקט? אולי משום שאנו בקיץ? או משום שעייפה? אני שואל את עצמי מדוע חלק מהחברים שלי רוצה ממשלה בכל מחיר,גם אם זה בכך הם מזדהים עם המחלה במקום הסולידריות עם קורבנות המחלה?
הכוחות הטובים מאבדים את התקווה. אורזים מזוודות ונוטשים אותנו, יחד עם הציונות.
מדינה שוביניסטית ואכזרית שבה שולטת האפליה: מדינה שבה העשירים בחו"ל והעניים מהלכים ברחובות;
מדינה שבה השלטון מושחת והפוליטיקה משחיתה, מדינה של עניים ושל גנרלים, מדינה של בוזזים ושל מיתנחלים: זהו בקיצור מצבה של הציונות בשלב הקריטי ביותר של ההיסטוריה שלה.
האלטרנטיבה היא נקיטת עמדה רדיקלית: לבן או שחור- להמנע מכך רוצה לומר להיות משתפי פעולה של הנבזות. אלה הם המרכיבים של האופציה הציונית האותנטית: גבול בין לאומי ללא עוררין, תכנית חברתית גלובלית כדי לרפא את החברה הישראלית מחוסר הרגש שלה ומהחוסר של סולידריות בה, ההרחקה לצמיתות של הפולטיקאים המושחתים השולטים היום בישראל.
לא מדובר יותר באנשי מפלגת העבודה נגד הליכוד, בימין נגד שמאל.
במקום כל אלה צריך להציב את מה שמותר לעומת מה שאסור, כיבוד החוק לעומת הפשע.
איננו יכולים עוד להסתפק באלטרנטיבה פוליטית לממשלת שרון.
אנו זקוקים לאלטרנטיבה של תקווה להרס הציונות וערכיה מצידם של הורסים שומרי שתיקה, עוורים וחסרי כל רגש.
בתחתיתו של עמוד השער, העורך מציין שאברהם בורג הוא בר כנסת של העבודה, היה יושב ראש הכנסת בין 1999-2003 והיה יושב ראש הסוכנות היהודית.

AIGUST 29, 2003 | current issue | back issues | subscribe |

A Failed Israeli Society Collapses While Its Leaders Remain Silent
By AVRAHAM BURG
The Zionist revolution has always rested on two pillars: a just path and an ethical leadership. Neither of these is operative any longer. The Israeli nation today rests on a scaffolding of corruption, and on foundations of oppression and injustice. As such, the end of the Zionist enterprise is already on our doorstep. There is a real chance that ours will be the last Zionist generation. There may yet be a Jewish state here, but it will be a different sort, strange and ugly.
There is time to change course, but not much. What is needed is a new vision of a just society and the political will to implement it. Nor is this merely an internal Israeli affair. Diaspora Jews for whom Israel is a central pillar of their identity must pay heed and speak out. If the pillar collapses, the upper floors will come crashing down.
The opposition does not exist, and the coalition, with Arik Sharon at its head, claims the right to remain silent. In a nation of chatterboxes, everyone has suddenly fallen dumb, because there's nothing left to say. We live in a thunderously failed reality. Yes, we have revived the Hebrew language, created a marvelous theater and a strong national currency. Our Jewish minds are as sharp as ever. We are traded on the Nasdaq. But is this why we created a state? The Jewish people did not survive for two millennia in order to pioneer new weaponry, computer security programs or anti-missile missiles. We were supposed to be a light unto the nations. In this we have failed.
It turns out that the 2,000-year struggle for Jewish survival comes down to a state of settlements, run by an amoral clique of corrupt lawbreakers who are deaf both to their citizens and to their enemies. A state lacking justice cannot survive. More and more Israelis are coming to understand this as they ask their children where they expect to live in 25 years. Children who are honest admit, to their parents' shock, that they do not know. The countdown to the end of Israeli society has begun.
It is very comfortable to be a Zionist in West Bank settlements such as Beit El and Ofra. The biblical landscape is charming. From the window you can gaze through the geraniums and bougainvilleas and not see the occupation. Traveling on the fast highway ›hat takes you from Ramot on Jerusalem's northern edge to Gilo on the southern edge, a 12-minute trip that skirts barely a half-mile west of the Palestinian roadblocks, it's hard to comprehend the humiliating experience of the despised Arab who must creep for hours along the pocked, blockaded roads assigned to him. One road for the occupier, one road for the occupied.
This cannot work. Even if the Arabs lower their heads and swallow their shame and anger forever, it won't work. A structure built on human callousness will inevitably collapse in on itself. Note this moment well: Zionism's superstructure is already collapsing like a cheap Jerusalem wedding hall. Only madmen continue dancing on the top floor while the pillars below are collapsing.
We have grown accustomed to ignoring the suffering of the women at the roadblocks. No wonder we don't hear the cries of the abused woman living next door or the single mother struggling to support her children in dignity. We don't even bother to count the women murdered by their husbands.
Israel, having ceased to care about the children of the Palestinians, should not be surprised when they come washed in hatred and blow themselves up in the centers of Israeli escapism. They consign themselves to Allah in our places of recreation, because their own lives are torture. They spill their own blood in our restaurants in order to ruin our appetites, because they have children and parents at home who are hungry and humiliated.
We could kill a thousand ringleaders and engineers a day and nothing will be solved, because the leaders come up from below — from the wells of hatred and anger, from the "infrastructures" of injustice and moral corruption.
If all this were inevitable, divinely ordained and immutable, I would be silent. But things could be different, and so crying out is a moral imperative.
Here is what the prime minister should say to the people:
The time for illusions is over. The time for decisions has arrived. We love the entire land of our forefathers and in some other time we would have wanted to live here alone. But that will not happen. The Arabs, too, have dreams and needs.
Between the Jordan and the Mediterranean there is no longer a clear Jewish majority. And so, fellow citizens, it is not possible to keep the whole thing without paying a price. We cannot keep a Palestinian majority under an Israeli boot and at the same time think ourselves the only democracy in the Middle East. There cannot be democracy without equal rights for all who live here, Arab as well as Jew. We cannot keep the territories and preserve a Jewish majority in the world's only Jewish state — not by means that are humane and moral and Jewish.
Do you want the greater Land of Israel? No problem. Abandon democracy. Let's institute an efficient system of racial separation here, with prison camps and detention villages. Qalqilya Ghetto and Gulag Jenin.
Do you want a Jewish majority? No problem. Either put the Arabs on railway cars, buses, camels and donkeys and expel them en masse — or separate ourselves from them absolutely, without tricks and gimmicks. There is no middle path. We must remove all the settlements — all of them — and draw an internationally recognized border between the Jewish national home and the Palestinian national home. The Jewish Law of Return will apply only within our national home, and their right of return will apply only within the borders of the Palestinian state.
Do you want democracy? No problem. Either abandon the greater Land of Israel, to the last settlement and outpost, or give full citizenship and voting rights to everyone, including Arabs. The result, of course, will be that those who did not want a Palestinian state alongside us will have one in our midst, via the ballot box.
That's what the prime minister should say to the people. He should present the choices forthrightly: Jewish racialism or democracy. Settlements or hope for both peoples. False visions of barbed wire, roadblocks and suicide bombers, or a recognized international border between two states and a shared capital in Jerusalem.
But there is no prime minister in Jerusalem. The disease eating away at the body of Zionism has already attacked the head. David Ben-Gurion sometimes erred, but he remained straight as an arrow. When Menachem Begin was wrong, nobody impugned his motives. No longer. Polls published last weekend showed that a majority of Israelis do not believe in the personal integrity of the prime minister — yet they trust his political leadership. In other words, Israel's current prime minister personally embodies both halves of the curse: suspect personal morals and open disregard for the law — combined with the brutality of occupation and the trampling of any chance for peace. This is our nation, these its leaders. The inescapable conclusion is that the Zionist revolution is dead.
Why, then, is the opposition so quiet? Perhaps because it's summer, or because they are tired, or because some would like to join the government at any price, even the price of participating in the sickness. But while they dither, the forces of good lose hope.
This is the time for clear alternatives. Anyone who declines to present a clear-cut position — black or white — is in effect collaborating in the decline. It is not a matter of Labor versus Likud or right versus left, but of right versus wrong, acceptable versus unacceptable. The law-abiding versus the lawbreakers. What's needed is not a political replacement for the Sharon government but a vision of hope, an alternative to the destruction of Zionism and its values by the deaf, dumb and callous.
Israel's friends abroad — Jewish and non-Jewish alike, presidents and prime ministers, rabbis and lay people — should choose as well. They must reach out and help Israel to navigate the road map toward our national destiny as a light unto the nations and a society of peace, justice and equality.
Translated by J.J. Goldberg.
Avraham Burg was speaker of Israel's Knesset from 1999 to 2003 and is a former chairman of the Jewish Agency for Israel. He is currently a Labor Party Knesset member. This essay is adapted by the author from an article that appeared in Yediot Aharonot.

תגובה למאמרו של אהברם בורג "המהפכה הציונית מתה"
אברהם בורג יושב ראש הכנסת לשעבר, חבר כנסת של העבודה ויש לציין גם ממקימי אחת התנועות האנטי ציונית שלום עכשיו, בנו של ד"ר יוסף בורג ז"ל, שר הפנים והמשטרה לשעבר, שפיטר את מפכ"ל המשטרה, הרצל שפיר, לאחר שנחשד (הוא - ד"ר בורג) בפרשת שחיתות שכונתה תיק אפרסק שלא נחקרה עד היום.
בישראל המהפכה הציונית לא מתה אלה לקתה במחלה קשה, אם כי לא חשוכת מרפא, של אנטי ציונות של חלק מאזרחיה, הבוגד במה שמיצג הרוב הדמוקרטי במדינה, המוציא את דיבת הארץ רעה, בסיוע כספי המדינה ואויביה ובחסות הדמוקרטיה על מנת להכפישה.
בורג, מראשי תנועת שלום עכשיו, המיצג את הזרם האנטי ציוני המרכזי בארץ, סופר כמה בתים בנו היהודים ומפרסם בחו"ל, סופר כמה כבישים נסללו לישובים ומפרסם בחו"ל ובצורה דמגוגית זולה אומר שכל הצרות החולות הן בגלל ההתיישבות הציונית בציון. נבצע טרנספר לחלק מיהודי ציון וכל הבעיות יפתרו, כך בפירוש.
בורג לא רוצה מדינה דמוקרטית עם רוב ערבי והפתרון הוא כמובן ביצוע טרנספר חלקי ליהודי ציון והפרדת היהודים מהערבים. בואו וניקח את פתרון בורג. פינינו את כל הישובים הקרובים לאוכלוסייה ערבית צפופה. אין פיגועים ויש שלום ושלווה, ממש מזרח תיכון חדש, נניח. בתוככי מדינת ישראל בקו הירוק חיו ב 1981 16% מוסלמים, בשנת 2002 19% מוסלמים, אחרי עלייה מסיבית ממדינות חבר העמים. בערב ראש השנה התבשרנו שכבר יש 23.8% מוסלמים. כל האמונות בדבר הרוב היהודי המוצק בתחומי הקו הירוק משוללות כל יסוד במציאות. מתי בורג יתעורר שיהיו בתחומי הקו הירוק 50% מוסלמים? מה הוא יספר לנו אז? שצריך דמוקרטיה? או שצריך לפנות את הערבים או לפנות את היהודים חזרה לארץ הולדת אבותיו, גרמניה? לפי תחזית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2005 (תחזית שהתבדתה זה קרה כבר השנה-הלשכה פספסה בשנתיים) קצב ריבוי המוסלמים , נושאי תעודות זהות כחולות, בעלי לאום ערבי והזדהות ברורה עם אויבי המדינה, עתיד לגדול פי 2, זאת בעקבות סיום השפעת העלייה ממדינות חבר הלאומים. הלו בורג! גילינג גילינג, תתעורר כבר הגענו!
אז בורג יגיד בוודאי שצריך לשתף את מוסלמי ישראל, שיתוף מלא בצבא ובתעשייה וכך תוך לא יותר מ 30 שנה נהפוך בצורה דמוקרטית למדינה מוסלמית. כול זאת ללא סיפוח מוסלמי אחד מיהודה, שומרון וחבל עזה. לא צריך להכביר מילים כדי לדעת מה השלב הבא, יש להסתכל איך לבנון הפכה ממדינה בעלת רוב נוצרי ל"מדינה" בעלת רוב מוסלמי. אך בורג, איש אמונה ידוע, יגיד, כמו רבים מחבריו, לתנועה ולמפלגה, זה לא יקרה! למה? כי אני מאמין שזה לא יקרה! בורג וחבריו גם סיפרו לנו שהאימא המוסלמית יולדת פחות ילדים בגלל הקידמה, אך הסתבר לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שזה כנראה רק עניין של אמונה לא רציונלית ללא כל ביסוס במציאות.
בורג וחבריו שחונכו על ברכי הסוציאליזם ואחוות עמים, תיאוריה פילוסופית שקרסה זה לא מכבר, מסרבים לראות את המציאות של עוד 20 –30 שנה ומתעקשים על המודל: גירוש יהודים יביא שלום. גם מודל הרצל של פינוי יהודי אירופה לא הביא למטרה המיוחלת של סיום האנטישמיות והיא הפכה לשנאת ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בתקשורת ובממשל של מרבית מדינות אירופה. מי יבטיח לבורג שגירוש יהודים יביא שלום? או שהפיכת ישראל בקווי 66 למדינה מוסלמית יביא פתרון לעם היהודי? נשיא רוסיה?, נשיא צרפת?, נשיא גרמניה?, ראש ממשלת בריטניה?, נשיא ארה"ב? או אולי שמעון פרס, בעל פרס נובל לשלום – עובדה!!?
אכן הדמוקרטיה הוכחה כמשטר הכי פחות גרוע אך בוודאי לא הטוב ביותר שאליו יש לשאוף. בדמוקרטיות הליברליות של מערב אירופה ואמריקה, מנהיגים קונים שלטון בהון, מועלים בכספי מדינה, משלמים ומקבלים שוחד, כולל ככול הנראה אביו של אברהם בורג, ד"ר יוסף בורג.
אך הבא ונזכר במעשי השחיתות והפשע במפלגתו ובחוגו של בורג, שלא הגיעו לבתי משפט.
1. מעילה בתפקיד – בשנת 1993 סירבה פרקליטת המדינה, להגן על המדינה בבג"צ שהוגש בנוגע לגירוש 400 רוצחי החמאס ללבנון. אותה פרקליטה מונתה לימים להיות שופטת בבית המשפט העליון וידועה יותר בשם דורית בייניש. דעותיה משיכות אותה ללא ספק למחנהו של אברהם בורג.
2. קניית שלטון בהון – אהוד ברק, שבקיבוצו משמר השרון היה גולדפרב ילד חוץ, שכנע את גולדפרב תמורת טובות הנאה להצטרף לממשלה, שאפשרה לה ברוב של של קול אחד לגרום לאסון אוסלו.
3. קניית שלטון בהון – צ'יצ' על פי עדותו בתכנית טלוויזיה, עזר לחברו רבין לגייס את המיליונר ג'אן פרידמן, שמימן את "עצרת השלום" בה נרצח רבין. שלטי פרסום עולים כסף, הסעות עולות כסף, פרסום עולה כסף וג'אן פרידמן הביא כסף זה, זאת בניגוד לחוק.
4. זיוף בחירות – בבחירות הפנימיות זויפו התוצאות לטובת סופה לנדוור. אדיסו מסאללה, שלא היה יכול להביא את קולות העלייה מרוסיה נדחק החוצה תוך מעשה פלילי.
5. קניית שלטון בהון - עמותות ברק שהוקמו בחלקן ע"י יצחק הרצוג, אדם שכבר ישב בחו"ל בבית הסוהר בקשר למעילה בכספים, כדי לממן, תוך עקיפת החוק, את הצלחת בחירתו של אהוד ברק.
6. עקיפת חוק – כשנתקבלה החלטה בדבר אי כשירות יוסי גינוסר, שותף עם ערבים בעסקים פרטיים, לשמש כשותף בצוות המשא ומתן עם הערבים, הגיע האחרון למשא ומתן בארה"ב כישות נפרדת, לא שייכת לממשלת ישראל.
7. מעילה בתפקיד - עורכת הדין מהפרקליטות שחשפה את פרשת סירל קרן עדיין לא ברור האם המשטרה חקרה והגישה כתבי אישום, כנראה שהאנטי ציונים המשרתים שם ובפרקליטות המדינה, כבר יחכו עד שנשכח.
זוהי רשימה חלקית על קצה המזלג של עבירות פליליות ממש של ראשי ממשלה ועוזריהם ממפלגות ה"שמאל" לדורותיו. בורג כנושא דגל הטוהר והיושר, שעדיין לא הוכח, היה צריך לדאוג שמפלגתו תהיה נקייה לחלוטין לפני שהוא מטיף לנו לטהר את השחיתות, בממשל לו הוא, כמיעוט בטל בשישים, מתנגד.
מבין כל הדמוקרטיות היחידה המשלמת כסף ונותנת במה לאויבי הרוב הדמוקרטי, היא ישראל. ישראל ממשיכה לפרנס בכבוד (,00040-80,000 ₪ ) טייסי "אל על" "סרבני השירות", שגרמו לנזק תדמיתי עצום לישראל. ישראל ממשיכה לפרנס מחזאים, סופרים, אנשי אקדמיה בדמותו של צימרמן, נתן זך וס. יזהר, החותמים על עצומות בחו"ל להחרמת ישראל. ישראל ממשיכה לפרנס שדרנים ומפיקים בערוצי התקשורת, המראיינים תוך סימפאטיה ואמפטיה את אויבי ישראל.
הרדידות המחשבתית ושנאת החינם של אברהם בורג וחבריו אינה מאפשרת להם להיות שותפים רציניים לדיון על עתיד ישראל, לא רק מול איומי החיסול מצד אויביה הקרובים והרחוקים אלא גם מול איומים חברתיים ותרבותיים.

אורי נטע
התנחלות קורנית (1978) הגליל התחתון

כיוון שרוב הקוראים, לא קוראים את איל מניפסטו, עיתון אנטישמי מוצהר שראשיו הלכו לאחרונה בהפגנה עם הילריון קפוצ'י (מי שלא זוכר ארכיבישוף שנתפס מבריח לאש"פ חומרי לחימה) בנושאם שלטים בם כתוב "פלשתין אחת, ערבית מן הנהר עד הים" ("גם לערבים חלומות וצרכים משלהם" כותב בורג
מעל דפי עיתון זה) עיתון זה מהלל ומשבח באותו עמוד את יאסר ערפת ואורי אבנרי ידידו הוותיק.

אברהם בורג, יושב ראש הכנסת לשעבר, חבר כנסת של העבודה ויש לציין גם ממקימי אחת התנועות האנטי ציונית שלום עכשיו.

בורג כותב:" הציונות מתה ותוקפנינו יושבים על כורסות הממשלה בירושלים".

"סופה של ההרפתקה הציונית קרוב. כן, קרוב לוודאי שדורנו הוא הדור האחרון של הציונות. מה שיישאר אחר כך תהייה מדינה יהודית שאין להכירה, מתועבת".

בורג, הציונות לא מתה אלה לקתה במחלה קשה, אם כי לא חשוכת מרפא, של אנטי ציונות של חלק מאזרחיה קטן וקולני, הבוגד במה שמייצג הרוב הדמוקרטי במדינה, המוציא את דיבת הארץ רעה, בסיוע כספי המדינה ואויביה ובחסות הדמוקרטיה על מנת להכפישה.

"הסרטן האוכל את גוף הציונות הגיע לראש" כותב בורג.

בורג "הסרטן" זה אתה וחבריך שתפסתם במשך שנים את כל עמדות המפתח בגוף האומה, שלחתם גרורות ושלוחות לכל כיוון, יותר חשוב כמו רשות השידור ופחות חשוב
כמשרד החינוך.

גם לחו"ל שלחתם גרורות ומשם אתם מתקיפים את המדינה ואת העם שרובו לא בחר בכם ומתעב אתכם, כמייצגים את דעות אויבנו הערבים.

לא ניתן היה לפרסם בשום כלי תקשורת את חשיפת הזיוף במפלגת העבודה אך בכל כלי התקשורת פורסם מכתב סרבנותם של 27 טייסים, רובם פנסיונרים משרות מילואים.

לאחרונה ראינו בתיאום מופלא עם החתימה שלך וחבריך תכנית באופן בטלוויזיה שהתחקיר לה נערך על-ידי שרל אנדרלן, מביים מקרה אדורה,
שמציג את הפעולות של ישראל כפתיחת מנהרת הכותל, בניית הר חומה והתיישבות בראס אל עמוד כגורמים למעשי הרצח הנוראים שהמוסלמים
רצחו ביהודים.

"העם הישראלי הוא מסה חסרת צורה של שחיתות, דיכוי וחוסר צדק";
"מדינה המנוהלת תוך תעוב הצדק מאבדת את כוח החיות שלה". כן בורג,
הבה וניזכר במעשי שחיתות אצל מקורביך.

האם טיפלת במי מהם בהיותך לוחם למען הצדק ונגד השחיתות? תזכורת קצרה:

שחיתות - נתחיל במשפחה: אביך דר' יוסף בורג ז"ל, שר הפנים והמשטרה לשעבר, פיטר את מפכ"ל המשטרה, הרצל שפיר, לאחר שנחשד (הוא - דר' בורג) בפרשת שחיתות שכונתה תיק אפרסק שלא נחקרה עד היום.

האם נלחמת אז או היום לטיהור או האשמת אביך?

ספר לנו על כך.

מעילה בתפקיד - בשנת 1993 סירבה פרקליטת המדינה, להגן על המדינה בבג"צ שהוגש בנוגע לגירוש 400 רוצחי החמאס ללבנון.

אותה פרקליטה מונתה לימים להיות שופטת בבית המשפט העליון וידועה יותר בשם דורית בייניש. דעותיה משייכות אותה ללא ספק למחנה שלך.

האם אתה חושב שמלצר במסעדה יכול להגיד לזה אני לא רוצה להגיש אוכל ולהמשיך לעבוד עוד רגע?

כן בייניש פשוט סירבה האם אמרתה משהו בנושא?

לא זכור לי.

קניית שלטון בהון - אהוד ברק, שבקיבוצו משמר השרון היה גולדפרב ילד חוץ, שכנע את גולדפרב תמורת טובות הנאה להצטרף לממשלה, שאפשרה לה
ברוב של של קול אחד לגרום לאסון אוסלו.

האם נשמע קולך בקשר לפרשת השחיתות הגלויה הזו?

קניית שלטון בהון - צ'יץ', על-פי עדותו בתוכנית טלוויזיה, עזר לחברו רבין לגייס את המיליונר ג'אן פרידמן, שמימן את "עצרת השלום" בה נרצח רבין. שלטי פרסום עולים כסף, הסעות עולות כסף, פרסום עולה כסף וג'אן פרידמן הביא כסף זה, זאת בניגוד לחוק.

האם פתחת פה בנושא מעולם?

זיוף בחירות - בבחירות הפנימיות זויפו התוצאות לטובת סופה לנדוור. אדיסו מסאללה, שלא היה יכול להביא את קולות העלייה מרוסיה נדחק החוצה תוך מעשה פלילי.

האם קולך הזך והטהור נשמע?

לא זכור לי.

קניית שלטון בהון - עמותות ברק שהוקמו בחלקן על-ידי יצחק הרצוג, אדם שכבר ישב בחו"ל בבית הסוהר בקשר למעילה בכספים, כדי לממן, תוך עקיפת החוק, את הצלחת בחירתו של אהוד ברק.

האם התנגדתה פעם אחת למינויו כחבר כנסת במפלגתך?

עקיפת חוק - כשנתקבלה החלטה בדבר אי כשירות יוסי גינוסר, שותף עם ערבים בעסקים פרטיים, לשמש כשותף בצוות המשא ומתן עם הערבים, הגיע האחרון למשא ומתן בארה"ב כישות נפרדת, לא שייכת לממשלת ישראל.

האם קולך נשמע?

רחוקי שלי?

מעילה בתפקיד - עורכת הדין מהפרקליטות שחשפה את פרשת סיריל קרן עדיין לא ברור האם המשטרה חקרה והגישה כתבי אישום, כנראה שהאנטי ציונים המשרתים שם ובפרקליטות המדינה, כבר יחכו עד שנשכח.

האם התנגדת לחשיפה?

או שהיית בעדה? תרענן בבקשה את זכרוננו.

בורג קובע: "הספירה לאחור לקראת סופה של החברה הישראלית כבר החל".

בהיותו חובש כיפה יש להניח שהוא סגנו של אלוהים או של יאסר ולכן
מכיר תוכניות שאנו לא מכירים.

בורג כותב: "זה אומר שצריך לפרק את כל, אני חוזר כל ההתנחלויות,
ולקבוע גבול בין לאומי מוכר בין במדינה הלאומית היהודית למדינה
הלאומית הפלשתינית.

חוק השבות היהודי יתממש רק בתוך המדינה היהודית. זכות השיבה הערבית תתאפשר רק בתוך המדינה הערבית."

בורג, מראשי תנועת שלום עכשיו, המיצג את הזרם האנטי ציוני המרכזי
בארץ, סופר כמה בתים בנו היהודים ומפרסם בחו"ל, סופר כמה כבישים
נסללו לישובים ומפרסם בחו"ל ובצורה דמגוגית זולה אומר שכל הצרות
החולות הן בגלל ההתיישבות הציונית בציון.

נבצע טרנספר לחלק מיהודי ציון וכל הבעיות יפתרו, כך בפירוש.

בורג לא רוצה מדינה דמוקרטית עם רוב ערבי וכותב:
"אתם רוצים רוב יהודי?
או שנעמיס את כל הערבים על קרונות רכבת, אוטובוסים, גמלים או
חמורים כדי להשליכם החוצה או נצטרך להפרד מהם בצורה רדיקלית.

אין דרך ביניים".

"צריך לבחור בין אפליה גזעית נהוגה על ידי יהודים לבין דמוקרטיה".

והפתרון הוא כמובן ביצוע טרנספר חלקי ליהודי ציון והפרדת היהודים מהערבים.

בואו וניקח את פתרון בורג.

פינינו את כל הישובים הקרובים לאוכלוסייה ערבית צפופה.

אין פיגועים ויש שלום ושלווה, ממש מזרח תיכון חדש, נניח.

בתוככי מדינת ישראל בקו הירוק חיו ב-1981 16% מוסלמים,
בשנת 2002 19% מוסלמים, אחרי עלייה מאסיבית ממדינות חבר העמים.

בערב ראש השנה התבשרנו שכבר יש 23.8% מוסלמים.

כל האמונות בדבר הרוב היהודי המוצק בתחומי הקו הירוק משוללות
כל יסוד במציאות. מתי בורג יתעורר, כשיהיו בתחומי הקו הירוק
50% מוסלמים?

מה הוא יספר לנו אז? שצריך דמוקרטיה? או שצריך לפנות את הערבים
או לפנות את היהודים חזרה לארץ הולדת אבותיו, גרמניה?

לפי תחזית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2005 (תחזית שהתבדתה
זה קרה כבר השנה-הלשכה פספסה בשנתיים) קצב ריבוי המוסלמים,
נושאי תעודות זהות כחולות, בעלי לאום ערבי והזדהות ברורה עם
אויבי המדינה, עתיד לגדול פי 2, זאת בעקבות סיום השפעת העלייה
ממדינות חבר הלאומים.

הלו בורג! גילינג גילינג, תתעורר כבר הגענו!

אז בורג יגיד בוודאי שצריך לשתף את מוסלמי ישראל, שיתוף מלא בצבא ובתעשייה וכך תוך לא יותר מ-30 שנה נהפוך בצורה דמוקרטית למדינה מוסלמית.

כול זאת ללא סיפוח מוסלמי אחד מיהודה, שומרון וחבל עזה.

לא צריך להכביר מילים כדי לדעת מה השלב הבא, יש להסתכל איך לבנון הפכה ממדינה בעלת רוב נוצרי ל"כמו מדינה" בעלת רוב מוסלמי.

אך בורג, איש אמונה ידוע, יגיד, כמו רבים מחבריו, לתנועה ולמפלגה,

זה לא יקרה! למה? כי אני מאמין שזה לא יקרה!

בורג וחבריו גם סיפרו לנו שהאמא המוסלמית יולדת פחות ילדים בגלל הקידמה, אך ברור כבר מעל לכל ספק, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה,
שזה כנראה רק עניין של אמונה לא רציונלית ללא כל ביסוס במציאות.

בורג וחבריו שחונכו על ברכי הסוציאליזם, הליברליזם ואחוות עמיזם, תיאוריות פילוסופית שקרסו זה לא מכבר, מסרבים לראות את המציאות
של עוד 20 - 30 שנה ומתעקשים על המודל: גירוש יהודים יביא שלום.

גם מודל הרצל של פינוי יהודי אירופה לא הביא למטרה המיוחלת של סיום האנטישמיות והיא הפכה לשנאת ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בתקשורת
ובממשל של מרבית מדינות אירופה (כולל בישראל).

מי יבטיח לבורג שגירוש יהודים יביא שלום? או שהפיכת ישראל בקווי 66 למדינה מוסלמית יביא פתרון לעם היהודי?

נשיא רוסיה?

נשיא צרפת?

נשיא גרמניה?

ראש ממשלת בריטניה?

נשיא ארה"ב?

או אולי שמעון פרס, בעל פרס נובל לשלום!?

אכן הדמוקרטיה הוכחה כמשטר הכי פחות גרוע אך בוודאי לא הטוב
ביותר שאליו יש לשאוף.

בדמוקרטיות הליברליות של מערב אירופה ואמריקה, מנהיגים קונים
שלטון בהון, מועלים בכספי מדינה, משלמים ומקבלים שוחד, כולל
ככול הנראה אביו של אברהם בורג, דר' יוסף בורג.

מבין כל הדמוקרטיות, היחידה המשלמת כסף ונותנת במה לאויבי הרוב הדמוקרטי, היא ישראל. ישראל ממשיכה לפרנס בכבוד (40,000-80,000 ש"ח) טייסי "אל-על" "סרבני השירות", שגרמו לנזק תדמיתי עצום לישראל.

ישראל ממשיכה לפרנס מחזאים, סופרים, אנשי אקדמיה בדמותו של צימרמן,
נתן זך וס. יזהר, החותמים על עצומות בחו"ל להחרמת ישראל.

ישראל ממשיכה לפרנס שדרנים ומפיקים בערוצי התקשורת, המראיינים תוך סימפאטיה ואמפטיה את אויבי ישראל.

ישראל גם ממשיכה לפרנס את בורג שחושב שיש מקרים מיוחדים, המצדיקים שימוש באמצעים לא דמוקרטיים והוא כותב: "לא מדובר יותר באנשי מפלגת העבודה נגד הליכוד, בימין נגד שמאל.

במקום כל אלה צריך להציב את מה שמותר לעומת מה שאסור".

"איננו יכולים עוד להסתפק באלטרנטיבה פוליטית לממשלת שרון".

הרדידות המחשבתית ושנאת החינם היוקדת של אברהם בורג וחבריו
אינה מאפשרת להם להיות שותפים רציניים לדיון על עתיד ישראל,
לא רק מול איומי החיסול מצד אויביה הקרובים והרחוקים אלא גם
מול איומים חברתיים ותרבותיים.

"פחדנות וחוסר כבוד". מרידור
צילום: אלכס קולומויסקי

בכינוס שנתי של הקונגרס הציוני תקף יו"ר הסוכנות את קודמו בתפקיד:
"הוא גילה מידה של הבנה לרוצחי תינוקות". בורג בתגובה: "במקום להשיב מדוע בחסות הסוכנות משקיעים בהתנחלויות, מרידור בחר להשמיץ בדרך פחדנית וחסרת כבוד"
דיאנה בחור-ניר

"הבנה לרוצחי תינוקות". בורג
צילום ארכיון ידיעות אחרונות

"אחרי שקראתי במספר שפות את המאמר שכתב ידידי וקודמי בתפקיד, אברהם בורג, בו הכריז על מותה של הציונות, פחדתי שאהיה פה לבד". כך אמר היום (ב') יו"ר הסוכנות היהודית, סלי מרידור, בכינוס שנתי חגיגי של הקונגרס הציוני בבנייני האומה בירושלים.

ח"כ בורג פרסם מאמר בכמה שפות נגד הכיבוש וההתנחלויות, המייצגים לדבריו את "המוסריות המפוקפקת" של הציונות החדשה. המאמר זכה לחשיפה רבה בכלי תקשורת באירופה.

"אני מצטער שידידי לא נמצא פה", אמר מרידור, "כי רציתי שישמע עד כמה שגויה ופסולה הקביעה הנוראה שלו על אי מוסריותה של הציונות, ועד כמה פוגע אות הקין שהוא שם בדבריו על ראשו של כל אחד מאתנו".

"יש אצלנו ליקויים ותופעות לוואי שליליות, אך מכאן ועד לתקוע סכין בלבה המוסרי של הציונות, ולרקוד על דמה באנגלית ובצרפתית, וחמור מכל – לגלות אפילו מידה של הבנה למתאבדים במסעדות ולרוצחי תינוקות? זוהי תחתית של שפל מוסרי, ואנחנו, האנשים שנמצאים כאן וגאים בציונותם, משמשים 1,500 עדים לכך שהציונות המוסרית חיה ותחיה", הוסיף.

בהתייחסו לדבריו של בורג על כך שלא ניתן לקיים בגבולות הנוכחיים מדינה יהודית ודמוקרטית, אמר מרידור: "עלינו להגדיר את גבולות מדינתנו ולעשות הכרעה כואבת באופן שיבטיח רוב יהודי במדינה יהודית דמוקרטית לדורות".

מלשכתו של בורג נמסרה בתגובה: "חבל שמרידור בחר לפגוע בכבוד אורחיו, כאשר בפתח אירוע מכובד וממלכתי בחר להשמיץ אדם שלא נוכח באירוע. הדברים הם מעשה של פחדנות וחוסר כבוד כלפי אורחי האירוע. על מרידור לתת תשובה ברורה ועניינית לגבי שאלה מרכזית אחת: מדוע מתקיימת בחסותו השקעה של משאבי התנועה הציונית במאחזים ובהתנחלויות בניגוד גמור למפת הדרכים, ולהבטחות של ממשלת ישראל לממשל האמריקני?"
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2815720,00.html

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

אברהם בורג: "אני מתנצל"

חבר הכנסת, אברהם בורג (עבודה), נענה להזמנת נשיא הפרלמנט האירופי, והציג ביום ג' (20.4.04) בפני חברי הפרלמנט בשטרסבורג, את 'יוזמת ז'נבה' (הצעה פרטית להסכם שלום בין ישראל לפלשתינים, ע.כ).
בורג, אשר הגיע לשטרסבורג עם אחד מאדריכלי 'יוזמת ז'נבה' - שר ההסברה הפלשתיני לשעבר, יאסר עבד-רבו, אמר לחברי הפרלמנט האירופי: "תוכניתו של אריאל שרון לנסיגה חד-צדדית מרצועת עזה, עלולה לגרום לתוהו ובוהו באזור ולהרחיב את מעגל שפיכות הדמים".

בהתייחסו לחיסול מנהיגי החמאס: השייח' אחמד יאסין ועבד אל-עזיז אל-רנטיסי, אמר בורג: "אני מתנצל בפניכם. איני מוצא מילים היכולות להגן על מדיניותה של ממשלתי. אך בסופו של דבר, מדובר בממשלה ישראלית, אשר נבחרה באורח דמוקרטי".

בורג ביקש מהאיחוד האירופי לגלות מעורבות רבה יותר במזרח התיכון, כדי "לאזן את מדיניותה של ארה"ב".

זאת לא הפעם הראשונה שהוא ''מלכלך'' על מדינת ישראל !!

34. אורי נטע: תגובה למאמרו של בורג...............
אני שולח לך את תרגום המאמר של אברהם בורג כפי שהוא מופיע היום . התרגום נאמן מאד למקור. כפי שתוכל לראות, המאמר הופץ בתחילה בין היהודים הקומוניסטים באיטליה, כשהם טוענים שהוא תרגום של מאמר
שהופיע בידיעות אחרונות. אם תשווה את הגירסה האיטלקית שתרגמתי
לזו באנגלית ששלחתי לך- תוכח שבאיטלקית זה עוד יותר גרוע משבאנגלית.
יוסי טילס
https://rotter.net/forum/gil/5019.shtml#34

51. סלי מרידור: בורג תקע סכין בלב הציונות
בכינוס שנתי של הקונגרס הציוני תקף יו"ר הסוכנות את קודמו בתפקיד:
"הוא גילה מידה של הבנה לרוצחי תינוקות". בורג בתגובה: "במקום להשיב מדוע בחסות הסוכנות משקיעים בהתנחלויות, מרידור בחר להשמיץ בדרך פחדנית וחסרת כבוד"
דיאנה בחור-ניר
https://rotter.net/forum/gil/5019.shtml#51

37. משהו על אברהם בורג ......................
כדאי לדעת כמה דברים על אברהם בורג. אברהם בורג כותב מכתבי שטנה נגד הציונות ונגד היהודים בעיתונות הזרה. עטו, הנוטף ארס אנטישמי, מוצא את דפי ההרלד טריביון הבריטי והאיל מניפסטו האיטלקי כמתאימים לביטויו הארסי...
https://rotter.net/forum/gil/5019.shtml#37

אברהם בורג, מי שנחשב עד לא מזמן להבטחה הגדולה של מפלגת העבודה, העדיף לפרוש מהפוליטיקה ולעבור לעסקים. בשיחה אישית הוא מכריז על אי הרלבנטיות של מפלגת העבודה, מספר על ריצת המרתון שלו ומדבר על ספרו החדש, שמתחיל בחיפוש אחר אלוהים ומסתיים בניתוח הזהות היהודית-ציונית ומעמדה הבינלאומי של ישראל. יש אלוהים?

צילום: רמי זרנגר

מאז תחילת שנות השמונים עוסק אברום בורג בריצה למרחקים בשעות הפנאי. הוא החל לרוץ כשהתאושש מתאונת צניחה, ומאז גמע מדי פעם חמישה או עשרה קילומטרים באזור הרי ירושלים, בדרכים שליד ביתו בנטף. לפני כמה שנים התקשר אליו ספורטאי העבר יאיר קרני, והציע שירוצו ביחד. קרני יעץ לבורג, אוטוטו בן 50, לשפר את התזונה שלו, ובעיקר להוריד מעט מקצב הריצה, לשמור על דופק נמוך. התוצאות לא איחרו לבוא. לפני שנה השתתף אברום בורג במרתון טבריה, ובחודש שעבר נסע לניו יורק, לקחת חלק במרתון המפורסם בעולם. הוא סיים במקום ה-7,803 (מתוך למעלה מ-25 אלף רצים), עם תוצאה נאה לחובבן, פחות מארבע שעות. בין חמישים הישראלים שהשתתפו במירוץ, הוא הגיע תשיעי.

איכשהו נדמה שבורג החליט לשמור על דופק נמוך יותר גם כשהוא לא בנעלי ריצה. מי שנבחר לכנסת בגיל 33, היה יו"ר הסוכנות היהודית בגיל 40, יו"ר הכנסת בגיל 44, ולפני שלוש שנים התמודד בבחירות על הנהגת מפלגת העבודה, פרש בסוף חודש יוני מהחיים הפוליטיים, ולמרות רמיזות שהוא עוד יחזור, לא נראה שזה יקרה בקרוב.

"בחיים הפוליטיים הגעתי לשיאים שמעטים מאוד מבני גילי הגיעו אליהם", אומר בורג. "הייתי יו"ר הסוכנות היהודית, הייתי יו"ר הכנסת, אלו עמדות ממלכתיות שאנשים מגיעים אליהם לאחר פרישה מהמירוץ. תחושות המיצוי והסיפוק כבר היו לי, והרגשתי שבפוליטיקה אני דורך במקום. הבנתי גם שכדי להתקדם קדימה בפוליטיקה צריך דברים נוספים. מניפולציות ושטיקים אני יודע, אבל בשביל העמדה הבאה אתה צריך להבין איך עובדת החברה השראלית, לא רק להתעסק במלחמה ושלום. החברה עובדת גם על כלכלה, על עבודה, על יזמות, דברים שאיש בין מקבלי ההחלטות בישראל אין לו מושג ירוק מה הם".

בקדנציה האחרונה שלו, כבר ניכרו בבורג אותות הייאוש מהכנסת, ובעיקר מהדרך שבה צועדת מפלגת העבודה. במשך שנתיים הוא התלבט, סיפר לחברים ומקורבים שאם היתה מגיעה הצעה מעניינת הוא היה מוכן לשמוע, ולבסוף, כשפנה אליו אביב אלגור מחברת ההשקעות הבריטית 3-I, נפרד מהסיעה ומהמשכן, ויצא לדרך חדשה. "אין לי בעיות להחליט שאני נמצא במקום לא נכון", הוא מסביר. "יש לי תוכניות יותר ארוכות טווח בחיים שלי, אני רוצה ללמוד, אני צריך להתקדם, אני לא יכול להישאר במקום סתם, אז נתתי לפוליטיקה ולכנסת את ההזדמנות האחרונה אחרי הבחירות, ולאחר מכן, כשראיתי שזה באמת ללא תוחלת ואני סתם מבזבז את זמני, הלכתי למקום אחר. וזה בסדר גמור. השנה האחרונה היתה מדהימה. רצתי מרתון, כתבתי ספר שנמכר היטב ואני כל היום לומד. איך בן אדם יכול לבקש משהו יותר טוב בסיום העשור הרביעי בחייו?"

מה עם המחויבות למצביעים ששלחו אותך לכנסת? הם בחרו בך כדי שתהיה שם.

"מרגע שאתה מפסיק להאמין בשליחות שלך אתה מקבל משכורת על כלום. בגיל 49 אתה עושה בעשירית הזמן את אותם דברים שעשית בגיל 25. אתה יותר יעיל, אתה מקושר יותר. בתור חבר כנסת ותיק אתה יכול לגמור בטלפון אחד את מה שלחבר כנסת צעיר לוקח שבועיים להיערך אליו, ואין לך יותר מדי עבודה. העבודה של חבר כנסת יעיל זה בערך 4 שעות בשבוע. אני לא קיים בעולם בשביל 4 שעות בשבוע. אני רוצה להיות אנרגטי ולא להשחית את זמני. אם אני מרגיש שאני לא ממלא את השליחות, שאני לא מבצע את התפקיד שלי, שאני נותן 10 אחוז מעצמי, אני לא יכול להיות שם. אני יכול להיות רק איפה שאני נותן 100 אחוז.

"אני מכיר את הפרלמנט על בוריו. אני אוהב את החיים הפרלמנטריים, הם יקרים לי, הם חשובים לי, אבל הרגשתי שאני לא יכול לתרום יותר. אז מה, אני אשאר סתם, בשביל סידור העבודה, בתור פאנל או קישוט? תעזוב אותי מזה".

כמעט כל ההבטחות הגדולות של מפלגת העבודה נטשו אותה. שלמה בן-עמי, עוזי ברעם ואתה, בתקופה כל כך קצרה. זה לא נראה כמו מקרה.

"מפלגת העבודה לא קיימת. יש ארגון פוליטי, אין תוכן פוליטי. בשנה האחרונה חתמתי על הסכם ז'נבה, שאני מאמין שהוא דרך אמיתית שמפלגת העבודה היתה צריכה לאמץ אל קרבה בתור אלטרנטיבה לכל מה שקורה פה במדינה. המפלגה היתה צריכה להגיד שהיציאה החד צדדית הזאת זו אשליה. אבל למפלגת העבודה אין דרך מדינית, אין דרך כלכלית, אין דרך חברתית, אין לה אפילו דרך ערכית. הכל כיסאולוגיה, הכל מסתובב סביב מאבקי כוח ומנהיגות. היא פשוט חדלה מלהתקיים".

אולי דווקא בשל כך אנשים כמוכם, שהיתה להם הערכה ציבורית, היו צריכים להישאר ולהיאבק על שינוי המפלגה?

"לא. המפלגה במתכונתה הנוכחית היא לא ברת תיקון. תראה, אני לא שם עכשיו ולא נוח לי לדבר על זה, אבל ברמה הבסיסית והפרסונלית ביותר - כל עוד שמעון פרס עומד בראשות מפלגת העבודה, אין לה שום סיכוי להתחדש."

שמעון פרס דומה לעץ אורן גדול ויפה, הוא העץ הכי יפה ביער, הוא הישראלי הכי מרשים בעולם, יש לו נוף נפלא ויש לו גזע אדיר ויש לו שורשים עמוקים, אבל שום פרח לא יכול לגדול מעל השורשים האלו. וכל עוד הוא שם אין סיכוי להתחדשות מנהיגותית. זו בעיה אחת. בעיה שניה היא שמפלגת העבודה וחבריה איבדו את האמונה שהם יכולים להיות מפלגת שלטון. כשהמפלגה היא לא שלטון ולא אלטרנטיבה, אלא זנב לשלטון, היא לא מעניינת. מרגע שאתה מרגיש שתנועה שלמה על ארגוניה ומוסדותיה לא אתך, אלא רוצה לשבת בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות של הליכוד, זה מפסיק לעניין אותך. ברגע שהאופוזיציה הראשית של מדינת ישראל ויתרה על התפקיד לייצר חלופה והפנימה את המסר שרק הליכוד יכול, היא חדלה מלהיות רלבנטית, היא התאבדה נפשית".

אתגר הישראליות

כשמקשיבים לבורג עכשיו, קשה להאמין שלפני שלוש שנים הוא היה קרוב כל כך להנהיג את מפלגת העבודה, שעכשיו הוא מכריז בעוז על מותה. תוצאות הפריימריז הצביעו על יתרון שלו על בנימין בן אליעזר, אבל האחרון ערער על הניצחון הסוחף לו זכה בורג במגזר הדרוזי, הליך משפטי ארוך החל להתגלגל, בסיומו התנהלה הצבעה חוזרת. בורג הפסיד. דווקא הוא, שלעתים נענש על פזיזותו (כמו בעת ההכרזה המוטעית על פטירתו של ח"כ אמנון רובינשטיין), בחר בהתמודדות הפוליטית הגדולה שלו להיות שקול, מדוד, לגליסטי. פרשנים פוליטיים אמרו שבורג היה צריך להיכנס בבוקר שלאחר הפריימריז ללשכת היו"ר, לקבוע שלט עם שמו על הדלת, ולא לצאת משם גם אם יביאו טרקטור לגרש אותו. "רצו שאני אהיה פואד בעצמי, אבל אני לא יכול להיות מי שאני לא", הוא אומר. "זו היתה נקודה שבה הייתי צריך להחליט מי אני, והחלטתי להיות אני".

מבחינה פוליטית זו היתה שגיאה.

"כן, אבל פוליטיקה היא לא הכל. לפעמים הפוליטיקה היא שגיאה. אז לא תפסתי את השלטון בכוח. אם הייתי תופס אותו בכוח זה היה יותר לגיטימי? תוך שנה זה היה מתפרק. הנה, פואד תפס את השלטון בעורמה, ולכן זה נפל לו".

במבט לאחור, אחרי הפוטש שנעשה לבן אליעזר, התבוסה של מצנע לשרון והחזרה של שמעון פרס לכיסא היו"ר, כאילו כלום לא השתנה, בורג נשמע כמעט מאושר שתפקיד היו"ר נחסך ממנו. היום, כשהוא מדבר על מפלגת העבודה הוא שוקע לאחור בכיסא, כאילו כל האנרגיה שגרמה לו לרוץ 25 ק"מ הבוקר נטשה אותו באחת. לדבריו, זה לא ייאוש מהפוליטיקה הישראלית עצמה, אלא יותר מהרגע הנוכחי שלה, מהאנשים שמרכיבים אותה. ולראיה, הראיון הזה מתקיים בעיקר לרגל צאת ספרו החדש, "אלוהים חזר" (הוצאת ידיעות אחרונות), עליו אפשר לומר הכל, חוץ משהוא א-פוליטי.

"אלוהים חזר" הוא דיון רענן, סוחף, בנושאי זהויות, גלובליזציה, דת, ציונות ומדינת ישראל. בורג אינו הולך בדרך האקדמית, הזהירה, המחפשת מקרה חקר ושיטה מוגדרת היטב, ומנתחת אותן לעומק, אלא מציג 15 מסות, המשלבות את ניתוחו של ישעיהו לייבוביץ' על יחסי הדת והמדינה בישראל, התיאוריה הפופולרית כל כך כיום של סמואל הנטינגטון מחבר "התנגשות הציבילזציות", מחקרים ורעיונות מהארץ והעולם, וחוויות אישיות של המחבר עצמו, מתפקידיו השונים, ממפגשים עם חיילים, עם תלמידי בית ספר ועוד. גם כשבורג מנתח את העבר, הוא צופה אל העתיד. בורג מנסה לשרטט את קווי אופיה של החברה הישראלית החדשה, זו שכבר נמצאת כאן, וזו שעוד צריכה לקום.

"אני מאמין שאתגר הישראליות הוא לחשוב כל יום מחדש: היום מקימים את ישראל מהתחלה", כותב בורג בדפים האחרונים של ספרו. "ב-1948 קמה המדינה, אבל החברה הממלאת את הקנקן הישראלי עדיין לא קמה. למרות שקשה מאוד לקיים מהפכה תוך כדי שמירה על הרצף, ברור לי כי בלי שינויים מעמיקים, רדיקליים, בנפש הישראלית ובמבנים החברתיים, המדיניים והערכיים של ישראל, הרי שימיה, או דורותיה הבאים, של המדינה במתכונתה הנוכחית - ספורים".

כשקוראים את הרעיונות שלך, שנשמעים מעשיים ומתקדמים כאחד, מתבקש לשאול - למה לא בחרת דווקא להישאר בפוליטיקה, אולי להקים מסגרות חדשות?

"המערכת הפוליטית כיום כמעט מנותקת לחלוטין מהשיח החברתי והתרבותי בישראל, במידה שהוא בכלל קיים. אני אספר לך משהו שקרה באמת. בוקר אחד כתבתי את הפרק על התנאים שבהם ישראל צריכה לפרק את פצצת הגרעין שלה. פרק מאוד מסובך בספר, עם ביקורת על מחנה השלום, על תפיסת הביטחון ועוד נושאים מורכבים. אחר כך הגעתי לכנסת, ובאותו יום התקיימו שני דברים: בבוקר ועדת חוקה, שם דיברו על שחרור וענונו, אפרופו פצצת האטום, ואחר הצהריים הגיעה קואליציית השלום לכנסת. אז בנושא וענונו, רציתי לומר שכל התפישה של מדינת ישראל שגויה, ולקואליציית השלום רציתי לומר שהם לא פועלים נכון, שצריך לדבר על שלום בטווחים הרבה יותר ארוכים - ובאותו זמן הבנתי שהאמת הפנימית שלי והכלים הפוליטיים לא יכולים לחיות יחד. אז או שתוותר על האמת הפנימית, או על הכלים הפוליטיים."

לפרסם ספר כזה בתור חבר כנסת זה מאוד בעייתי. אי אפשר לרוץ אתו לבחירות. יותר מאוחר אני מאמין שחלק מהתכנים יהפכו לאג'נדה של הגוף האזרחי בישראל, אבל זה ייקח שנים, עידן. התעסקתי בנושאי המדינה, הממלכה, במשך שנים ארוכות. אולי הגיע הזמן שאעבור לאזור הנבואה. אין כמעט פוליטיקאים בישראל שעוסקים בכתיבה פרוגרמטית לעתיד. בן עמי הוא כישרון מדהים, כותב מחונן, אבל עוסק בעבר. יוסי ביילין הוא דיפלומט מחונן, אסטרטג, אבל גם הוא עוסק בעבר. פתאום גיליתי את הנישה הזאת, שאני נשאב אליה. במבט לאחור, בספר אחד, שלוש מאות עמודים, יצרתי יותר אנרגיה מאשר ב-20 אלף הודעות לעיתונות בכל הקריירה הפוליטית".

להיפטר מהפיגום הציוני

כמשתמע משם הספר, חלקים משמעותיים מ"אלוהים חזר" עוסקים ביחסי הדת והמדינה. אולי דווקא בגלל הכיפה שעל ראשו, בורג היה תמיד סדין אדום בעיני אנשי גוש אמונים והימין הדתי. כשבתחילת שנות התשעים הצליח להעביר בוועידת מפלגת העבודה החלטה הקוראת להפרדת הדת והמדינה (והביך מאוד את פטרונו באותם ימים, שמעון פרס), הוא רק הרחיב את מעגל האויבים שלו. נאמן לשיטתו של לייבוביץ', בורג שופך בספרו אש וגופרית על ההסדרים בין דוד בן גוריון לרבנים, "שהשחיתו את הדת והמדינה גם יחד... מהמאחד המשותף של העם היהודי, הפכה הדת למפלג הנפוץ ביותר".

"הספר שלי הוא אלטרנטיבה מוחלטת לפגניזם הציונות הדתית. על המשיחיות, על העבודה הזרה, עבודת האלילים שלה. במתכונתה הנוכחית היא האונס והבועל, הטאטרי של התנועה הציונית", אומר בנו של מנהיג המפד"ל האגדי, הרב יוסף בורג. "כמובן שיש ציונות דתית נפלאה, של האקדמיה ובר אילן, של חינוך, של שיתוף. יש ציונות דתית שנמצאת בעולמות אחרים והיא נפלאה, יעקב נאמן, אלעזר שטרן בתחומיהם. אבל הציונות הדתית המשיחית, הפנאטית-מתיישבת, החרד"לית, היא גילוי עריות. היא בן של התנועה הציונית שאנס אותה".

יכול להיות שכאדם דתי הם מכעיסים אותך יותר?

"תראה, הספר שלי טוען שישראל היא מיקרוקוסמוס למצב העולמי. אני חושב שבעולם יש התנגשות ציביליזציות, בין התיאוקרטים לדמוקרטים, וישיבת הר המור, ובני אילון, ופט רוברטסון, ובן לאדן הם באותו צד. הם אזרחי הציביליזציה התיאוקרטית. הם מוכנים לעשות הכל נגד הסמכות הדמוקרטית שלנו. אז זה לא מדויק לומר רק שאני כועס עליהם. אני ממש נלחם בהם. זה קרב, והוא מתרחש בוושינגטון, ובפלוג'ה, ובקריית ארבע. זה אותו קרב, ללא ספק, זה כל הפונדמנטליטים מול כל הדמוקרטים. וג'ורג' בוש הוא פונדמנטליסט מוחלט, וזמביש הוא פונדמנדליסט מוחלט ובן לאדן הוא פונדמנטליס מוחלט, והם אותו דבר".

אז איך אתה רואה היום את ההשתתפות שלך במפעל כמו צו פיוס?

"הייתי חנטריש. אחרי שפואד גנב לי את תוצאות הפריימריז שאלתי את עצמי מה לא עבד פה. אחד הדברים, אני חושב, הוא שלא היו לי דעות. או שהיו לי דעות והחבאתי אותן. בוש נבחר בלי להגיד כלום, ושרון נבחר בלי להגיד כלום וביבי נבחר בלי להגיד כלום, אז החלטתי שגם אני לא אגיד כלום. וצו פיוס זו תזה של לא להגיד כלום. כי אם צריך פיוס, התשובה היא כן. אם זה יעשה באמצעות תצלום משותף? שטויות. זה יעשה באמצעות ויכוח נוקב עם קבלה של כללי משחק, לא באמצעות תצלום משותף עם אורי אורבך או לימור לבנת. הייתי אז בתקופה שבה ברחתי מדעותי. הייתי כמו כל הפוליטיקה הישראלית. כולם חושבים א' ועושים ב', וכך גם אני עשיתי, ועכשיו אני לא רוצה להיות שם. לא רוצה להיות במקום שבו אחביא את דעותי".

אתה לא חושש שבסוף יקראו לך עוד פוסט-ציוני, והקול שלך יהפוך ללא רלבנטי? שגם אם תרצה לחזור לפוליטיקה, אף אחד לא ירצה אותך?

"פחד ומחשבות לא מסתדרים אצלי באותו מקום, אבל אני אגיד לך יותר מזה. אם ציונות זה קרית ארבע, ואם ציונות זה אריאל, אז אני לא פוסט ציוני, אני אנטי ציוני. הדיבור כאן על ציונות הוא דיבור ריק. אני הייתי יו"ר התנועה הציונית. אני יודע מה זה הדבר הלא קיים הזה. הציונות היתה הגשר הארגוני והרעיוני שהעביר את העם היהודי ממצב של גלות לעצמאות ישראלית. אבל זהו, זה נגמר, לא צריך את הגשר יותר. יש היום יהודיות לא גלותית, כמו באמריקה, שהיא יהודיות עצמאית בתפוצה, ויש את ישראל, שהיא תמהיל מאוד מסובך של ישראליות ויהדות, אבל היא לא צריכה את הפיגום הציוני. די, הבית עומד. אני לא מכיר עוד בית שסיימו להקים אותו אבל הוא עדיין צריך את הפיגומים".

זהויות מתנגשות

פעם, כשהיו מראיינים את בורג, היו שואלים אותו קודם כל על אביו, הד"ר יוסף בורג (שנפטר ב-1999), אחד האישים הבולטים בארבעה עשורים של פוליטיקה ישראלית. היום, בלי קשר למה שחושבים ואומרים עליו, לאיש אין ספק שאברום בורג עומד ברשות עצמו, ואין צורך לגייס את אילן היוחסין כדי להעיד בעניינו. ובכל זאת, מוזר לשמוע ולקרוא את דעותיו של בורג הבן על מערכת היחסים בין הדת למדינה, שבמידה רבה, עוצבה על ידי אביו במשך שנים שבהן ישב בכנסת ובממשלות ישראל כנציג המפלגה הדתית-לאומית (אם כי, יש לומר, הד"ר בורג מעולם לא התקרב למהפכת גוש אמונים שעברה על המפלגה, ובמידה רבה היה הקורבן הראשון שלה).

אברום בורג מתייחס לחילוקי הדעות שלו עם אביו פעם אחת בספר, כשהוא מתאר כיצד הטיח באביו: "הרבנות הראשית שלך היא פשיטת הרגל הרוחנית הגדולה ביותר של הציונות הדתית... כולם, כאיש אחד, בזים לה ולרבניה". הוא מספר כי האב "החוויר והאדים חליפות, וביקש במפגיע - די! אף פעם לא חזרנו לנושא הזה, עד לימים בהם שכב על ערש דווי".

"בפעם הראשונה והיחידה בחיינו, הוא לא יכול היה לשאת יותר את הוויכוח", משחזר בורג. "צריך להבין, אבא שלי היה אדם מתון לעומק. וכמה שהוא היה גדול בציבור הישראלי, הוא היה עוד יותר גדול בבית. הוא היה אדם מדהים, סלחן, מכיל, משעשע ומצחיק. חבר מדהים, ואני עד היום מתגעגע אליו, אבל יש לי אתו מחלוקת תהומית, שהיתה פתוחה על השולחן עוד בימי חייו".

ובכל זאת, אתה רומז בספר שבסוף ימיו הוא זיהה את השינוי בציונות הדתית, וגם סלד מזה.

"לגמרי. אבל הוא לא היה בנוי לחזיתות. בזמנו אנשים מאוד זלזלו בתפקיד שאבא שלי מילא, אבל היום אנשים שכעסו עליו ולא הסכימו אתו מתגעגעים אליו. אבא לא היה איש של עמדות, אלא בונה גשרים מקצועי. ההומור היה אצלו כלי אקזיסטנציאלי. כשהיה מצב מתוח, הוא פירק את המתח. הוא לא הרגיש שהוא צריך לנקוט עמדות תמיד. אבא אמר לי פעם, 'אני דרך האמצע'. שאלתי אותו: 'אתה דרך האמצע שאתה נוקט עמדה וכולם מתיישרים מהצדדים, או אתה דרך האמצע שאם כולם זזים אתה זז איתם'. אז הוא ענה לי: 'יותר מהשני'".

איך יצא שמבית של פשרות יצאת אתה, עם הקפיצות המהירות שלך לעמדות רדיקליות?

"כי אני כזה. מלחמת לבנון היתה נקודה מאוד מעניינת בינינו. זו נקודה שבה משפחות לא חזקות נשברות. אבל אבא שלי אמר: 'אני דמוקרט בפוליטיקה ואני אהיה דמוקרט בבית. תחשוב מה שאתה רוצה. אני אבא שלך לענייני אבהות, לא אבא שלך לענייני פוליטיקה'. וכך חיינו, וכולם מסביבי אמרו עלי 'זה הכל גימיק וזה הכל נגד אבא שלך', ולא האמינו שבן אדם יכול לחשוב אל"ף ואבא שלו יחשוב בי"ת, ושתהיה אהבת נפש גדולה מאוד.

"כשזרקו את הרימון שממנו נהרג אמיל גרינצווייג (ואברום בורג, שהיה לצדו, נפצע - נ.ש.), אנחנו היינו בהפגנה מתחת למשרד ראש הממשלה, ואבא ישב למעלה בישיבה בנוגע לדו"ח של ועדת כהאן. אני הפגנתי נגדו בלי קשר לתוצאות הישיבה, כי לדעתי זו היתה ממשלה שצריכה לעבור מן הארץ, ואז זרקו את הרימון. אבא עזב את הכל ובא לבית חולים, והיה אבא שלי, הוא היה אתי לצד המיטה עד שיצאתי מבית החולים. היתה לו יכולת אינסופית להכיל ניגודים.

"בעשרים השנה האחרונות של חייו אבא שלי היה החבר הכי טוב שלי. הוא חי מספיק שנים שזכיתי לזה. עד היום אני נוסע בלילות, ואני מוצא את עצמי מתחיל לחייג בפלאפון את המספר שלו, למרות שאני יודע שבמקום שבו הוא נמצא הוא כבר לא יענה. ואז, לפני כמה שנים, באחת הנסיעות, מצאתי שאני כועס עליו כעס נורא. למה הוא לא כתב לי מה הוא חושב, למה הוא לא השאיר לי הוראות שימוש, מדריך, מה הוא חושב על המציאות הישראלית? ואז אמרתי לעצמי שאני אכתוב לילדים שלי מה אני חושב. יסכימו, לא יסכימו, לפחות שיידעו".

חותנו של אברום בורג נזרק מבית הכנסת שלו

חותנו של חה"כ אברום בורג, לוסיאן לזר, נזרק מבית
הכנסת בו נהג להתפלל וחרם הוטל עליו, לאחר שמאמר
של אברום בורג נגד הכיבוש והנזק שהוא גורם לציונות,
תורגם לצרפתית.
המידע מתפרסם באתר תנועת שח"ר של יוסי ביילין
http://www.beilin.co.il/board_main.asp?id=125

הייתי בעצרת בחירות מקדימות של יוסי ביילין ממפלגת "יחד". השתתפו כ 50 איש מתוכם 5 יהודים תימהוניים, מספר אנשי ביטחון ואני. יוסי בילין אדם מרשים, שקט, אינטליגנטי ומסוכן. יוסי מזהה פוטנציאל הצבעה בקרב הערבים, שמפלגותיהם, לא השיגו כל הישג לערבים ואחרי פרעות אוקטובר ונבעטו מהן כל החברים היהודים. יוסי פונה ואומר:" אני רוצה לראות ביחד מפלגה יהודית-ערבית".

כדי שיצביעו עבורו הוא מוכן לתת לערביי ישראל זכויות לאומיות ואומר:"מיעוט דתי, תרבותי ולאומי, אמירה מרחיקת לכת שכקולקטיב שמגיע להם זכויות לאומיות, אני לא פוחד מזה!". "יש להם זכויות לאומיות" טוען ביילין. מה זה בדיוק זכויות לאומיות אדון ביילין? זכות להגדרה עצמית? אוטונומיה? "זו לא יכולה להיות מפלגה יהודית בעד הערבים" טוען יוסי ובצדק.

יוסי אומר ש:"150 איש ישבו על המצע של יחד", אף אחד מהם לא ערבי והוא כיהודי לא יודע מהן דרישות הערבים ולכאן קורא לערבים להצטרף למפלגתו, כדי לקלוע למטרת הערבים עם התקדמות בניית המפלגה.

בקטע הסופי של השאלות והתשובות אומר מוחמד מסכנין "אני חושב ששלום שדיברתם עליו הוא חסר. שלום אם הוא לא שלום צודק ואמיתי הוא יהיה מן הודנה כזו..אני לא יכול להבין איך אתה יכול להגיד למישהו שגר ברוסיה... לישב אותו כאן והוא מבורך.. וזה שעקרתם אותו בכוח לא לתת לו לחזור?.... אגב אין כל מדינה האומרת שהיא מדינת הקתולים, או מדינת המוסלמים וכדומה. למה אתם מתעקשים להגיד שזו מדינת היהודים?"

יוסי מדבר על "ישראלים" שלדעתו כוללים יהודים וערבים, והערבים בתגובתם מדברים על ישראלים=יהודים ועל פלסתינים=ערבים (למען הסר ספק כולם אזרחי ישראל בקווי 66). בעליל יש כאן דו שיח של חרשים. אבל זה לא חדש שהשמאל חרש לקולות הסגרגציה ושומע מתוך מוחו הקודח קולות אינטגרציה של מזרח תיכון חדש בפרת, והעולם החדש בכלל.

יוסי בילין הוא חוליה בשרשרת המתנגדים למדינת ישראל, כמדינה לעם היהודי, בה ראינו לאחרונה את החוליות אברהם בורג וד"ר מנחם קליין,
אך עושה זאת בצורה שקטה, משכנעת ואינטליגנטית מחבריו המיליטנטיים.