גירסת הדפסה          
קבוצות דיון גילוי מסמכים נושא #5019 מנהל    סגן המנהל    מפקח   עיתונאי מקוון    צל"ש  
אשכול מספר 5019   
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   10:53   22.10.02   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  

Yac שואל : מה קרה לשמאל הישראלי...???  

 

אשכול עוגן מתאריך 21.12.14 בשעה  16:38  על-ידי פילוביץ שחף, (מפקח)
 
צבי שילוח ז"ל,כאבי אבותיו של השמאל הישראלי כותב בסיפרו...
"שמאלנות בישראל", את הדברים הבאים....:-

לרשותכם אחדים מציטוטיו הניבחרים של העיתונאי/סופר מר צבי שילוח ז"ל, תהי מנוחתו עדן, בסיפרו "השמאלנות בישראל" שיצא לאור לראשונה בשנת תשנ"א {1991}....:-
..."אנני מתמקד בשאלה החוצה בימנו את הציבור בארץ - עתידם של חבלי הארץ ששוחררו במלחמת ששת הימים, אלא במהותו של מחנה השמאל בארץ, גלשה עדי כפירה בעיקריה של הציונות הקונסטרוקטיבית והאקטיביסטית ובחזונה המקורי, כפירה זו,שהיתה תמיד נחלתם של חוגים שוליים בתנועת העבודה, זכתה בשנים האחרונות ללגיטימציה, עד כדי טשטוש מסוכן של עצם מהותו הציונית של המחנה כולו..."
....."נאבקתי בגלישה זו והזהרתי מפניה עוד בימי פולחן סטאלין בישראל, וביתר שאת בעשרים שנה האחרונות, כשאת הסטאליניזם החליפה במחנה השמאלנים ההזדהות עם מאבקם של הערבים למען מדינה ערבית בארץ ישראל המערבית, נוספת לעשרים מדינות ערב במזרח התיכון...."{סוף ציטוט מהספר}

כמו כן, הסופר משה שמיר אמר עליו בדבר ההקדמה לסיפרו...:-
***
"הספר שלפנינו הוא "אני מאשים" חריף ומעמיק גם יחד, נגד הסכנה המוחשית של עירעור יסודות קיומנו הלאומי בארץ ישראל מצד גורמים פנימיים, המתכסים באיצטלה של רעיונות הומניסטיים נעלים, כגון:
"שלום", "דימוקרטיה", "שוויון", וכדומה, בעוד שלמעשה הם משרתים ומעודדים את הגרועים באויבי הערכים הללו ובעולם של היום - ארגוני העריצות והטירור הערביים, ששיתוף הפעולה בין עראפת וסאדם חוסיין חשף את סכנתם הקטלנית לעמיהם הם ולסביבתם הקרובה והרחוקה...".. {סוף ציטוט}
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/archive/viewmsg.asp?id=303&msgid=4761123

ראשית- לא אני לא נגוע בימניות פאנטית קיצונית, נהפוך הוא אני בטוח {לא חושב} שהן מזיקות למדינת ישראל בכלל ולעם היהודי היושב בה בפרט, זה נכון לגבי השמאל הקיצוני, שעליו כתב הסופר צבי שילוח ז"ל, בסיפרו "שמאלנות בישראל..." והספר מדבר בעד עצמו

שנית- אני בדרך כלל ניצמד לעובדות וגם אז, אני סופר עד 10 הפוך {לספור עד 10 הפוך לוקח קצת יותר זמן...} לפני שאני אומר או כותב אותה...

כפי שכתבתי יגאל עמיר מבחינתי הורשע בבית המשפט ונימצא אשם, ועד שהאמת לא תצא החוצה הוא מבחינתי ירקב בבית הסוהר, באשר לספקות..."אני מקוה שבחומר המעט מיני רבים, שצירפתי בהודעותי הקודמות יכול להמחיש לך ולאחרים שיש דברים בגו, אבל כמו שאמרת נעקוב כולנו מחד ונעשה את המוטל עלינו מחד כל אחד על פי דרכו ועל פי אמונתו, והכל על פי חוק...

שלישית- באשר להחלטת ממשלה לגבי מה שציינת לעיל..."אסור לערבים להתיישב בישובים קהילתיים יהודיים...", ובכן...:-
אכן החלטה אומללה ולא חכמה, יחד עם זאת הישוב היהודי בכלל ובמדינת ישראל בפרט צריך ואף חייב לשמור על יחודו כיהודי ציוני, שמדינת ישראל היא מדינת היהודים, וזה לא נושא לויכוח בכלל...
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/archive/viewmsg.asp?id=303&msgid=4107757

אגב לכבוד גם לי להתמודד עם דיעות מנוגדות לכאורה, רק מה שחשוב הוא שחובתנו שכל דעה חייבת לפחות להיות מבוססת על האמת האמיתית, להזכירך "חיים ישראלי" סיים את תפקידו במשרד הביטחון אחרי ששירת נאמנה כעוזרם של כל שרי הביטחון במדינת ישראל , החל מבן גוריון וכלה בבן אליעזר, וכדאי שתקרא את המאמר/ראיון שנעשה עימו... "בקשר לאמת האמיתית על ההיסטוריה המשוכתבת במדינת ישראל..."!!
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/archive/viewmsg.asp?id=303&msgid=4916067

לסיכום :

אהובה לוי זכותה להתבטא, לקבל במה ולומר את כל מה שמכתיבים לה, זהו מחיר הדמורקטיה לטוב ולרע, אך אחרי 54 שנה בכלל ולאור התבטאויותיהם האחרונות של יוסי שריד, חיים חפאר ודומיהם בפרט, האם הציבור..."עמך", עדיין טיפש, מטומטם, אדיש, עיוור, אני לא חושב, אני בטוח לא......

לאור התגובות לעיל והדיון באותו נושא לפני שבועות מספר, יעשה נכון מנהל החדשות אמיר איבגי, אם יאזן את הבמה ויתן..."

המשך יבוא...."מהרסייך ומחריביך ממך יצאו" {ישעיהו מ"ט, י"ז}
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/archive/Viewmsg.asp?id=303&msgid=4142529&place=204

מבחן התוצאה.
פ"ש.

**
6.9.2002 סיכום לקראת השנה החדשה תשס"ג !!!
אלוף פיקוד דרום, האלוף דורון אלמוג, אמר אתמול כי ברצועת עזה התגלו בשנתיים האחרונות; 346 מטענים, לעומת 180 מטענים שנחשפו בכל שנות הלחימה בלבנון.
http://news.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=item&path=0&id=278528



              תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה 
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד


  האשכול     מחבר     תאריך כתיבה     מספר  
  סאמט, במסע צלב, נועץ סכין בגב מגשימי הציונות פילוביץ שחף 04.04.03 14:30 1
     חזון השמאל לחיסול מרצון של מדינת ישראל !! פילוביץ שחף 21.06.03 16:54 22
         !! גוש שלום=אורי אבנרי מנחמים את ערפאת !! פילוביץ שחף 18.08.03 11:41 27
             פ''ש ידידי, שים לב כיצד מתייחסת לביקור סוכנות פילוביץ שחף 18.08.03 12:39 28
                 שלום עכשיו: חוזרים לרחובות, משנים תדמית !! פילוביץ שחף 15.09.03 03:56 31
                     עכשיו זה רשמי:שלום עכשיו/אורי אבנרי בסנאט/USA פילוביץ שחף 15.10.03 06:04 38
                         אורי אבנרי, מכתב הטייסים הסרבנים, חיסול עראפת פילוביץ שחף 15.10.03 07:03 39
     ''איפה הם היום'' סיפרו של העיתונאי שמעון סאמט.. פילוביץ שחף 08.12.03 14:33 59
     תורת הכזבים של אדריכלי מדיניות השמאל !! פילוביץ שחף 23.12.03 12:45 61
         פרנקנטל הוא ראש ארגון הורים שכולים חובבי אש''ף ......... פילוביץ שחף 23.01.04 19:30 78
  ''שמאלנות בישראל'' מאת: צבי שילוח ז''ל !! פילוביץ שחף 01.05.03 16:17 3
     ''מהרסיך ומחריביך ממך יצאו''- {ישעיהו מ''ט, י''ז} פילוביץ שחף 17.05.03 18:10 8
         בשער הספר: לזכר הורי ואחותי שנספו בשואה..... פילוביץ שחף 17.05.03 18:24 9
             משה שמיר:''מנין באו - ולאן הם (השמאל) מוליכים?' פילוביץ שחף 17.05.03 18:27 10
                 ערכים ומושגים הנזכרים בספר זה................ פילוביץ שחף 17.05.03 18:31 11
                 משה שמיר ז''ל: ''דמנו בראשכם'' פילוביץ שחף 21.08.04 04:14 99
         במקום חיילים מול אזרחים, יעמדו יהודים מול ערבים (*) פילוביץ שחף 20.09.11 03:04 158
     צבי שילוח {לנגזם} ז''ל: רקע ביוגרפי בכלל ..... פילוביץ שחף 17.05.03 19:07 12
         זכותנו, חובתנו לכבד את זיכרו של ח''כ צבי שילוח פילוביץ שחף 07.09.03 05:27 30
             100 ש' להולדתו של צבי שילוח זצ''ל, ערב עיון לזיכרו (*) פילוביץ שחף 03.02.11 08:54 157
         שר החינוך גדעון סער: להחזיר הערכים למשרד החינוך פילוביץ שחף 01.04.09 22:05 150
             התנגדות למינוי מנכ''ל משרד החינוך - שמשון שושני בן ה-72 פילוביץ שחף 13.04.09 18:40 151
             שר החינוך: דיון במל''ג בהסתה של סלאח פילוביץ שחף 19.06.09 08:03 152
     צבי שילוח ז''ל:''האסטרטגיה הערבית לחיסול ישראל'' פילוביץ שחף 02.01.04 05:50 67
     ''וכאותו מסומם שאינו מסוגל להיגמל מסם המוות, ממשיך... פילוביץ שחף 12.12.08 12:13 148
     למה השסמאל הישראלי מפחד מאיווט ליברמן/ישראל ביתנו?! פילוביץ שחף 02.02.09 16:27 149
  ''בגידת השמאל'' פילוביץ שחף 04.05.03 08:22 4
     ''להחזיר את 'רוח דוד''' !!! פילוביץ שחף 06.05.03 13:17 5
     מכתב לשמאלני החושב מאת: יאיר בן-משה !! פילוביץ שחף 26.05.03 08:17 15
         תהום בין ''שמאל'' לשמאל'' !! פילוביץ שחף 06.09.03 01:35 29
             אורי נטע: תגובה למאמרו של בורג............... פילוביץ שחף 08.10.03 10:07 34
                 משהו על אברהם בורג ...................... פילוביץ שחף 15.10.03 00:18 37
                     בורג תקע סכין בלב הציונות פילוביץ שחף 11.11.03 01:20 51
                         האבא הרוחני של הסמאל הסהרורי ................ פילוביץ שחף 23.11.03 07:00 57
                     אברהם בורג: אני מתנצל על חיסול יאסין ורנטיסי פילוביץ שחף 23.04.04 18:50 88
                         אברום בורג : למה לי פוליטיקה עכשיו? פילוביץ שחף 19.12.04 14:40 118
                 חותנו של אברום בורג נזרק מבית הכנסת שלו !! פילוביץ שחף 16.11.03 13:31 54
                 מ''ברית שלום'' ועד ''יחד'' = תנועתו הנוצרית של ביילין !! פילוביץ שחף 01.02.04 15:09 81
                 השמאל הקיצוני סבור שח''כ לשעבר אברום בורג הוא משת''פ פילוביץ שחף 21.12.04 11:07 119
     השומר הצעיר: ''מעדת נעורים עד סף הבגידה'' !!! פילוביץ שחף 28.05.03 09:32 16
         המתפרעים בנאום נתניהו - מדריכים בשומר הצעיר פילוביץ שחף 09.12.03 01:46 60
         האם הקיבוץ משחית? פילוביץ שחף 04.01.04 22:43 68
         מעריב: ''אני הסגרתי את הבוגד אודי אדיב'' פילוביץ שחף 22.12.04 15:01 120
             אודי אדיב הבוגד מתראיין עכשיו בערוץ הכנסת !! פילוביץ שחף 31.07.05 22:46 133
                 דע את האוייב:פעם מרגל(אודי אדיב)והיום מרצה באקדמיה (*) פילוביץ שחף 21.04.12 13:50 159
             מקורות לפרשת הריגול ובגידתו של אודי אדיב = מוסא !! פילוביץ שחף 01.08.05 08:47 134
             סיפורו של גיבור - אבי לניר ז''ל הי''ד: פילוביץ שחף 24.05.07 08:34 139
             מסמך + כתבה בהארץ/אורי אילן: ''לא בגדתי'' פילוביץ שחף 11.10.08 12:21 146
             היום לפני 56 שנה-אורי אילן ז''ל הי''ד: ''לא בגדתי'' (*) פילוביץ שחף 13.01.11 12:38 156
         10 חותמים מקיבוץ גן שמואל חתמו על מכתב התנדבותי פילוביץ שחף 17.01.05 14:33 122
             אוי באמת! בני_כ 17.01.05 18:58 123
         בשם השקר המוסכם ב' פילוביץ שחף 04.03.05 05:28 131
         רן כהן = קיבוץ גן שמואל = אודי אדיב = בוגדים נתעבים !! פילוביץ שחף 27.04.07 07:58 137
         יורם שפטל על הקשר בין השומר הצעיר לבוגדים במדינה פילוביץ שחף 25.11.13 08:49 160
     קליניקה לשיקום שמאלנים קיצוניים מאת יואב כהן פילוביץ שחף 16.08.03 02:03 24
         אידיאולוגיית השמאל נובעת מקבעון ומשנאה עצמית! פילוביץ שחף 16.08.03 02:12 25
             מי הוא השמאל....?? פילוביץ שחף 18.08.03 10:21 26
         תגובה של שמאלני שהתפכח....................... פילוביץ שחף 27.10.03 08:13 41
             אסולין: השמאל מתקשה לקבל את דין הבוחר....... פילוביץ שחף 30.10.03 22:01 42
         יש שכר לפעילות מ.ר.צ + אש''ף בקמפיין המשותף... פילוביץ שחף 16.11.03 04:07 53
             !! השמאל חוצה גבולות !!! פילוביץ שחף 30.12.03 05:53 66
                 קריאה לא לשתף פעולה עם חיים יבין בסרט שיקרי ומגמתי.... פילוביץ שחף 07.03.04 06:09 82
             ערפאת נפגש בלשכתו עם פעיל השמאל הישראלי אורי דיוויס פילוביץ שחף 04.04.04 22:40 85
             פעילי מ.ר.צ/יח''ד ממשיכים לבגוד במדינת ישראל בארה''ב!! פילוביץ שחף 27.02.05 02:58 130
         להיות שמאלני זה... פילוביץ שחף 23.01.05 18:17 124
         להיות שמאלני זה... גזור ושמור פילוביץ שחף 28.01.05 08:21 126
             דיוקנו של שמאלן מצוי פילוביץ שחף 22.05.05 14:07 132
     לא מזמן עלתה פה השאלה איך ההולנדים הפכו..... פילוביץ שחף 12.11.03 01:05 52
     יצחק רבין, יעקב חזן, חייקה גרוסמן. פילוביץ שחף 31.10.04 19:31 101
         קיבוצי השמאל מתנחלים בשטחים הכבושים פילוביץ שחף 31.10.04 19:33 102
         יעקב חזן – נכשלנו. פילוביץ שחף 31.10.04 19:36 103
         בנימין נתניהו: ''למה לא מדינה פלשתינית??'' פילוביץ שחף 31.10.04 19:40 104
         ניסע בטרקטור לברית המועצות פילוביץ שחף 31.10.04 19:45 105
         משקל והשפעת יתר - חזן, טבנקין, יערי, אשכול, בן אהרון.. פילוביץ שחף 31.10.04 19:48 106
         המסד הרעיוני לסיפוח ויישוב שטחי הפלסטינים הונח על ידי פילוביץ שחף 31.10.04 19:51 107
         על המתנחלים בהר והמתביישים בגיא - יחסו של יעקב חזן פילוביץ שחף 31.10.04 19:58 108
         סוף עונת החילונים פילוביץ שחף 31.10.04 20:00 109
         יעקב חזן, מראשי מפ''ם, שעוד ב-1978 אמר כי הקמת מדינה פילוביץ שחף 31.10.04 20:08 110
         יעקב חזן: ''אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות, שמש... פילוביץ שחף 31.10.04 20:09 111
         חיים שור: ''לא אסלח לפלסטינים לעולם'' פילוביץ שחף 31.10.04 20:14 112
         חלום הבלהות של גולדה שסיפרה ליעקב חזן !! פילוביץ שחף 31.10.04 20:17 113
             גולדה: ''רציתי להתאבד'' פילוביץ שחף 03.08.07 02:17 141
         סכנה - מדינה פלשטינית ממערב לירדן = סוס טרויאני !! פילוביץ שחף 31.10.04 20:21 114
         ולחיזוקן היה שולף ציטטות של יעקב חזן ומאיר יערי.... פילוביץ שחף 31.10.04 20:25 115
     שמחה (צברי) האדומה פילוביץ שחף 20.11.04 18:48 116
     יהודים נגד ישראל פילוביץ שחף 24.12.04 17:00 121
  תמצית חכמת השמאל לדורותיו.................... פילוביץ שחף 09.05.03 09:21 6
     הדיסקט הדפוק בשמאל .................... פילוביץ שחף 16.05.03 21:58 7
     הסכנה: הסחת הדעת = שטיפת מוח = גניבת דעת !!! פילוביץ שחף 17.05.03 23:04 13
         ''רדיקלים חופשיים = השמאל הקיצוני האשפיסטי !! פילוביץ שחף 03.06.03 01:25 17
             ח''כ רן כהן ממ.ר.צ העליל על צוות סיירת מטכ''ל פילוביץ שחף 13.06.03 16:39 20
                 אבי דיכטר, למשל, אחד מחברי הצוות וכיום....... פילוביץ שחף 14.06.03 16:53 21
             ''לשמאל הרדיקלי אין בסיס ציבורי בארץ...'' פילוביץ שחף 15.01.04 18:53 73
             יהודים אנרכיסטים מנצלים את ''תגלית'' פילוביץ שחף 16.07.04 15:56 95
     קישור למאמרים שמאלניים שטניים............... פילוביץ שחף 30.01.04 00:22 80
     מולדת האנטישמיות - זה לא רחוק. זה כאן/ציטוטים כאובים... פילוביץ שחף 20.04.04 05:12 87
     תשובות ל''מדעני השמאל'' פילוביץ שחף 02.06.04 06:48 90
     עוד על אהבת האדם ( היהודי ) של השמאל פילוביץ שחף 31.01.05 00:49 127
  חבר הכנסת לשעבר מאיר וילנר נפטר הבוקר בגיל 84 פילוביץ שחף 05.06.03 18:33 18
     ynet - מת ח''כ לשעבר מאיר וילנר ............. פילוביץ שחף 05.06.03 21:09 19
  שרון הצטרף למר''ץ / אביעד ויסולי !! פילוביץ שחף 06.07.03 01:55 23
     הסופר עמוס עוז הטיל....''זו פולסא דנורא חילונית'' !! פילוביץ שחף 23.01.04 16:56 77
  שילטון אוליגרכיה.................. פילוביץ שחף 29.09.03 11:00 32
     יוני גולדבלט: אני מאשים את השמאל הישראלי..... פילוביץ שחף 10.10.03 02:52 35
         הציניות והצביעות של השמאל יפעלו נגדו כבומרנג פילוביץ שחף 07.11.03 11:08 47
             כת השטן של הקיבוץ: ''היצירה של ממלכת השנאה '' פילוביץ שחף 27.12.03 22:36 64
                 ההתקפות משמאל עולות מדרגה פילוביץ שחף 25.11.04 10:34 117
                 מבחן התוצאה....תזכורת: פילוביץ שחף 01.03.10 01:39 154
     שערורית הפרס לספרות = הסופר אהרון מגד !! פילוביץ שחף 23.01.04 16:17 76
     זאב שטרנהל מסריח שוב את האוויר: הפעם על שאול מופז פילוביץ שחף 04.05.04 07:36 89
  ליגיון השחורים:''הצבא היה אז מילציה של השמאל'' פילוביץ שחף 04.10.03 12:24 33
  ד''ר בני מוריס: טרנספר ציוני.................. פילוביץ שחף 11.10.03 13:57 36
     אורי נטע:''אפוקליפסה מחר''=מחכים לברברים/הארץ פילוביץ שחף 09.01.04 09:11 71
  ערוץ 7: טומי לפיד משתמש בכספים של ניאו נאצים! פילוביץ שחף 22.10.03 05:32 40
  היישוב נצרים הוקם ע''י... ...התק''ם !!!! פילוביץ שחף 31.10.03 02:05 43
     הכשרת כפר ערבי (עין חוד)לא חוקי בשטח גן לאומי פילוביץ שחף 02.11.03 15:09 44
     גוש אמונים !! פילוביץ שחף 07.11.03 12:51 48
  רינו צרור מכה על חטא: לקיתי בעיוורון שמאלי פילוביץ שחף 06.11.03 16:24 45
     רינו צרור מפחד מחורבן בית שלישי !! פילוביץ שחף 07.11.03 10:02 46
         זכרון סלקטיבי אלימות היא כרסום הדמוקרטיה פילוביץ שחף 07.11.03 23:57 49
             יום השנה לרצח רבין = מונופול של השמאל פילוביץ שחף 08.11.03 00:03 50
  אמא יהודיה, אבא נוצרי, הילדה התאסלמה וציונית פילוביץ שחף 18.11.03 01:36 55
     ידיעות/סימה קדמון: !! ''נשות המחסמוים'' !! פילוביץ שחף 22.11.03 11:39 56
         האמת על נשות ''מחסום-וואטש'',,,,,,,, פילוביץ שחף 28.03.04 02:28 83
         האמת מאחורי נשות המחסומים פילוביץ שחף 31.03.04 11:16 84
         דו''ח על פעילות ארגון השמאל הקיצוני ''מחסום ווטש'' פילוביץ שחף 12.07.04 18:07 91
         מפקד מחסום: נשות ווטש מנעו מעצר מחבל פילוביץ שחף 24.01.05 14:44 125
         ע/מנואלה דבירי הצלנו 3000 ילדים פלשטינים..... פילוביץ שחף 25.02.07 06:08 136
         סיירת מוסלמים תתעד אוהדים שיקללו את מוחמד פילוביץ שחף 13.03.08 23:33 145
  השמאל הישראלי הכי מסוכן ואחראי למעשי טבח..... פילוביץ שחף 04.12.03 13:37 58
     השמאל הישראלי זקוק לפרסים בכדי לטהר את נשמתו פילוביץ שחף 25.12.03 07:59 62
         ''שינוי'': לקרוא רחוב ע''ש אייבי נתן !! פילוביץ שחף 28.12.03 11:00 65
  אני אוהב לקרוא את רשומותיו של שחף,יאק ונזיב פרשנדתה 25.12.03 08:22 63
  האלוף במיל. גזית לשרון:הפסק להתגרות בסורים פילוביץ שחף 05.01.04 10:35 69
     חשיפה על פעולותיו של אמנון ליפקין שחק.............. פילוביץ שחף 14.01.04 18:50 72
  עיתונאי בעל עבר פלילי השתלט על ניסים משעל פילוביץ שחף 05.01.04 22:42 70
     לנתן זהבי יש סיבה טובה להתעצבן..... פילוביץ שחף 15.01.04 19:33 74
     נתן זהבי מסית: ''אנחנו צריכים איזה רצח טוב'' פילוביץ שחף 20.02.05 01:46 129
     בלעדי: חקירת-משטרה נגד העיתונאי נתן זהבי פילוביץ שחף 13.01.10 01:43 153
  לקרוא לשנן ולהאמין. ככה זה הולך להיות. פילוביץ שחף 18.01.04 15:19 75
  פרס ישראל לתומרקין: ''חזיר בתפילין ופרס ישראל - תומרקין'' פילוביץ שחף 28.01.04 05:21 79
  רחל המשוררת-המוזה של רעיונות העליה השניה והשמאל הישראלי פילוביץ שחף 09.04.04 18:05 86
  קיבוץ מסריק מארח: כנס תנועת ''אומץ לסרב'' !! פילוביץ שחף 13.07.04 15:27 92
  ספר מסתורי: 'תולעת יעקב ודוד ישמעאל'-חושף את השמאל!! פילוביץ שחף 16.07.04 14:02 93
  עו''ד העצני מגיש חומר למחשבה ...... פילוביץ שחף 16.07.04 15:15 94
  עם מאסרו של מרדכי אורן נתתי לשמאלנות את גט הגירושין פילוביץ שחף 24.07.04 07:40 96
  ''תואר הנשק - רחל לוחמת למעל בניה'' פילוביץ שחף 11.08.04 17:43 97
     ככה השמאלנים מכבדים את המשטרה הילד 20.08.04 03:30 98
  גדעון לוי : ''בוקר טוב, שמאל'' פילוביץ שחף 13.02.05 09:35 128
  'המסיבה בעיצומה, ''גראס'', ''פטריית הזייה - פויטה'' פילוביץ שחף 17.11.05 14:21 135
  מסטאלין דרך שלום עכשיו ועד הפוסט ציונות פילוביץ שחף 06.05.07 07:21 138
     דוד מרחב: ''שלום לך, פוסט-ציונות'' פילוביץ שחף 19.05.10 08:29 155
  שיחה טלווזיונית בין דן מרגלית לאור מילשטיין על..... פילוביץ שחף 27.06.07 17:52 140
  עיתון הארץ חתך, דילל ועיגל: ''זה סמול, חבר''. פילוביץ שחף 11.10.07 14:45 142
  התנועה הקיבוצית מגייסת בני נוער למסיק זיתים בפלשתין פילוביץ שחף 20.10.07 07:20 143
  האם השמאל יכול לעצום עיניו ולתמוך באבו מאזן כל הדרך.. פילוביץ שחף 28.10.07 08:54 144
  יוסי שריד וחיים חפאר לא מייצגים את השמאל האמיתי Rubens 14.10.08 13:38 147

     
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   14:30   04.04.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  1. סאמט, במסע צלב, נועץ סכין בגב מגשימי הציונות  
בתגובה להודעה מספר 0
 

AVNER
חבר מתאריך 15.4.02
57 הודעות 13:12 03.04.03

סאמט, במסע צלב, נועץ סכין בגב מגשימי הציונות

גדעון סאמט (הארץ) במאמר שיטנה 'גבלסי'
נועץ סכין בגב מגשימי הציונות.
שוב אנו עדים למיעוט שמאלני קיצוני
ששתול בעמדות השפעה (תקשורת וכו')
המכתיב את סדר היום הציבורי
במסווה של חופש ביטוי (כן- מאפיה שמאלנית,
המאפיה פורחת רק במשטר דמוקרטי).

שוב אנו עדים לסכין בגב ע"י רצח אופי מתוקשר,
תוך ניצול ציני של חפש הביטוי.

משל לשחקן כדורגל המבקיע שער עצמי,
כדי שהקפטיין שנוא נפשו,
לא יזכה להניף את הגביע
ומתעלם מהתוצאה שבכך
כולנו נעלם מן המפה.

לטובת מי שלא מאמין שהשמאל מסוגל לזה,
להלן עדותו של יוסי שריד משנת 1987
( 5 שנים אחרי מלחמת של"ג) בה הוא חושף
בכעסו על פרס, את העובדות על מה שהיה
באמת בשטח ואיך הקנאה בהצלחת הליכוד
שהסתמנה בתחילת המבצע, העבירה את
השמאל על דעתו
והביאה אותו לעזור לנבואתו להגשים
את עצמה.


במאמר שהופיע בהארץ, 21 באוגוסט 1987.

כותב יוסי שריד כי

*בשעה 10 בערב, במוצאי שבת, 5 ביוני 1982,
כינס שמעון פרס פגישה חפוזה של מעגל מקורביו
וביניהם יוסי שריד ובה דיווח:
"מחר בשעה 2 אחר הצהרים תיפתח המלחמה בלבנון.
הכוונה המבצעית היא להגיע עד בירות.
בשערי ביירות תהיה חבירה עם הכוחות הנוצריים."

עוד מוסיף שריד כי

*לאחר שובו מביקור בחזית ב15 ביוני 1982
אמר פרס למקורבים ממפלגתו:
"חברים צריך להודות,
הולך להם (לממשלת הליכוד)קלף משוגע.
האמריקנים תומכים ומשתפים פעולה
והרוסים פשוט נעלמו.
הרבה מהתחזיות הקודרות שלנו נתבדו.
בניגוד לחששותינו המוקדמים,
המלחמה היא הצלחה גדולה,
היא קרובה להשיג את רוב יעדיה העיקריים.
בעוד כמה ימים - אי אפשר יהיה לברוח מהעובדות-
ייחתם הסכם שלום בין ישראל ללבנון.
זה יהיה הסכם השלום השני (הראשון עם מצרים)
שלהם (הליכוד).
הם גם יצליחו לגרש את ערפאת עם כל
המחבלים שלו לכל הרוחות,
ולשבור את אש"פ."

ההמשך כזכור היה שבשיר ג'ומייל נררצח ע"י
הסורים, השמאל לא פירגן והתחילה תסיסה
שמאלנית מלווה בהפגנות בעיצומם של הקרבות.

השמאל המייחס לשרון את כלל הנפגעים בחזית הלבנונית מתעלם כדרכו
מהעובדה שרובם הגדול נפגעו לאחר ששרון פרש מתפקידו,
אך מה שחמור יותר- נגזר מתכנם של מסמכים סודיים של אש"ף.

*במסמכים סודיים של הדרג הבכיר הפלסטיני שהשאירו המחבלים בבונקרים
בפתח-לנד תוך מנוסת בהלה בעיצומה של מלחמת שלום הגליל ב1982
מגלה ערפאת שתסיסת השמאל בישראל היא שנותנת לאנשיו את הכוח לשרוד
מול צה"ל ששחק אותם עד דק, ובכך מתאפשרת לחימת הגרילה על אף אבדן התשתית.

*רובם הגדול של חללי צה"ל במערכה ההיא נפלו מפעולות גרילה אלו ולא
בלחימה חזיתית וזוהי "תרומתו" העצומה של השמאל שלא בחל באמצעים
למען המטרה- הפלת שלטון בגין.

*יוסי שריד הוביל את תהליך הדלגיטימציה של הימין ותקע סכין בגב צה"ל
החל מן היום הראשון למערכה. זו היתה הפעם הראשונה שממשלת ימין
הפעילה תכנית צבאית והשרץ ממר"ץ (הנחש) לימד אותנו לקח מר לאמור - לשמאל הכל מותר.

שהרי אופוזיציה ימנית לעולם לא תחבל מבית בפעולה צבאית, אפילו לא
בענבי זעם שהיתה בלתי מוסרית בעליל ונועדה למנוע מביבי את הניצחון
על פרס.

בסברה ושתילה האשמה היתה אי צפיית העתיד לאמור- היה על הדרג המדיני
לחזות מראש את הטבח שיבצעו הנוצרים במוסלמים.

אך במבצע "דין וחשבון" של רבין וגם במבצע "ענבי זעם" של פרס-
בוצעו הפצצות מרבד על כפריים שלוים בדרום לבנון מתוך מטרה
אסטרטגית- להציף את הבירה בירות בפליטים, תוך קידוש האמצעים-
לאמור מאות נפגעים חפים מפשע.

אלא שאז היה יוסי שריד שותף בממשלה ולא היה מי שיוביל
הפגנות וועדות חקירה.

מסקנה: הרצחת וגם ירשת מבית מדרשו של השמאל לאמור-
רק השמאל יכול להוות גייס חמישי ועוד לזקוף את קורבנות
הבגידה לחובת הימין.
3. יאמר במפורש – ללא כחל ושרק – בשנות החמישים,
בתגובה להודעה מספר 2

יאמר במפורש – ללא כחל ושרק – בשנות החמישים,
כאשר אנשי קיבוץ יד חנה תמכו בסטליניזם נגד הציונות
יגאל אלון-מפקד הפלמ"ח, עם בני מהרשק הפוליטרוק
האגדי תקפו אותם בפירוש על היותם גייס חמישי.
כך היום, אסור להבליג כי הגיע סכין עד צוואר-
מי שיתיר את דמם של המתנחלים במפורש או במרומז,
בשפה בוטה (מתנחלים כלשונה של שולמית ממר"צ,
היטלר יוגנד כלשונו של פרופ, צימרמן)
או בשפה משפטנית מתחכמת (ויימריזציה – יעני –
ניצני נאציזם שלא נכרתו בעודם באיבם כלשונם
משה נגבי ופרופ, זאב שטרנהל) –
אחת דינו - כמו אנשי יד חנה – אל עמוד הקלון
של ההיסטוריה היהודית בעת החדשה –
ג י י ס - ח מ י ש י ,יהא שמו לדיראון עולם.

כי זכותם של מתיישבי יש"ע שבנו את ביתם
ברשות ובסמכות של ממשלות ישראל למפלגותיהם
השונות -שמאל וימין (שמעון פרס היה מראשוני
תומכי ההתנחלות באם ההתנחלויות – סבסטיה),
אינה נופלת במאומה מזכותם של תושבי רמת אביב
על אדמת שייך מוניס (קצרה היריעה מלמנות את
כל השאר- כולל קיבוצי השמאל).

לא עולה על דעת איש לפנות בכח פיזי
או להכפיש באופן מילולי את אנשי גילה
על שבעצם המצאותם על אדמת מריבה
והמצאות ילדיהם לידם באזור מסוכן
הם מביאים על עצמם את ההתקפות הרצחניות.

כי במשטר דמוקרטי אין מפנים אדם מביתו
בלי הוראה חוקית, ואין נותנים לגיטימציה מוסרית
למרצחים גם אם בעיני איש המון או פרופסור
המצאות התושבים שם לא נראית.
מערכות החוק המשפט והביצוע נועדו לכך.

הדרך היחידה לפנות מקום ישוב היא בהחלטת רוב
כפי שנעשה בזמנו בימית בעת מסירת סיני למצרים.

זו תמצית הדמוקרטיה : שלטון הרוב- ולא אנרכיה
ורצח אופי לקבוצת אוכלוסייה שאיננה לטעמך
כאשר האויב עומד בפתח ומקבל עידוד משיתוף פעולה זה.

כאשר במלחמת התקשורת העולמית רצח האופי
של קבוצה אוכלוסייה מהוה חיזוק לאויב ודרבון להמשיך
ברצח - כך שרצח האופי הסטרילי לכאורה של בני ברית,
מביא במישרין לאבדן חיים וקטיעת גפיים ע"י אויב
תת אנושי וחסר מעצורים, שום משטר דמוקרטי שואף חיים
לא יבליג על פגיעת פיגיון מבית, שכזו.

לפיכך יאמר במפורש – מי שישחק לידי האויב
ברצח אופי של אחיו, ידון כמשתף פעולה עם האויב,
ואות קין על מיצחו לאמור - ג י י ס - ח מ י ש י .

AVNER
חבר מתאריך 15.4.02
57 הודעות 18:40 03.04.03

5. תירגע, אומר היען בעודו טומן את ראשו בשמאל
בתגובה להודעה מספר 4

השמאל הקשה שוב מתעלם מעובדות - טומן את ראשו בחול/
בתקופת סטלין השתתף השמאל הישראלי בהאשמות רוצח ההמונים/
בסברה ושתילה נוצרים הרגו מוסלמים והשמאל האשים את שרון/
עכשיו הם שוב יוצאים מהחורים, סומכים על התקשורת בסימום ההמון/
כאילו לא הוסר המסווה עת ברק הביאנו לראות את לובן עין הנחש/
כאילו לא שמענו את פייסל חוסיני בטרם הפך לפגר מתראיין לשבועון המצרי/
את אוסלו לסוס טרויאני ואת האינתיפאדה לירידה מהבטן הוא דמה/
ובגילוי לב של 'שהיד' הוא חשף את מה שרק עיור פוליטי לא ידע/

"המטרה הסופית היא שחרור כל פלשתין ההיסטורית, מן הנהר ועד הים"/
הוא חזר ואמר מתוך גילו לב של פושע שכבר אינו חושש משום אדם/
"כאשר אנו מבקשים מכל הכוחות והפלגים הפלשתיניים/
להתייחס להסכם אוסלו ולהסכמים אחרים כאל הליכים זמניים, או מטרות בשלבים/
משמעות הדבר שאנו אורבים לישראלים או מרמים אותם"/
אמר ללא כחל ושרק - כיודע שתקשורתני ישראל לא יסגירוהו לעולם/

AVNER
חבר מתאריך 15.4.02
57 הודעות 19:18 03.04.03

7. זו לא שירה, זהו בכי עצור על אחים טועים ומתעים
בתגובה להודעה מספר 6

עבר עריכה לאחרונה בתאריך 03.04.03 בשעה 19:20

זו לא שירה, זהו בכי עצור על אחים טועים ומתעים.
השמאל בישראל נוטה להאמין שויתורים לדרישות הערבים יביאו
להשלמה בין הצדדים ולהכרה של הערבים בזכותנו להתקיים כאן כעם
ריבוני בארצו.
אוסלו מבחינת הפלסטינים הוא שלב א' בתוכנית השלבים מ 1947,
תוכנית פרוטה ומבריקה שנוצרה ע"י אבו איאד (צאלח חאלף), סגנו
דאז של עראפת. תוכנית זו מדברת במפורש על הכרה כביכול בישראל,
ועל הקמת "רשות לאומית פלסטינית" .
הרש"ף קיבלה שם זה כדי להדגיש את מחוייבותו של יאסר
להגשמת תוכנית השלבים. בינואר 69' התבטא בנושא נביל שעת',
שאמר שבבוא העת יגיע הקץ לויתורים של ישראל, אלא שאז יהיה אש"ף
מבוסס בארץ עם רבבות חיילים.
השימוש הבלתי-פוסק באלימות כדי להגשים מטרות מדיניות מצידו של
עראפת מלמד על אופיו של השועל הזה: הוא הצליח להגיע למצב בו
הוא הורג ישראלים, ובו בזמן משמשת ממשלת ישראל בתור מליצת יושר
שלו בפני הקונגרס האמריקני, המסרב להעביר כספים לרש"ף, כל זמן
שהיא ממשיכה בדרך הטרור.
הנסיון של אוסלו נקטע ע"י ברק בצעד החכם ביותר שעשה בכהונתו
כראש ממשלה, ויש לתת לו קרדיט על המעשה, אם כי לא על הדרך בה
עשה אותו( כשברק זינק אל הסדר הקבע, ואילץ את עראפצ לחשוף את
קלפיו, והתברר שעדיין, אחרי 7 שנות מו"מ, לא שינה האיש אף אחת
מדרישותיו!!! שבע שנות מו"מ, ועדיין הוא אומר שללא שיבה מלאה
של 5.4 מליוני פליטים פלסטינים לא ייכון שלום עם ישראל.
שבע שנות מו"מ ועדיין ברור לו שהדרך תימשך בכיוון אחד: ישראל
תיתן, הוא ייקח - ואח"כ ידרוש עוד, אחרת תהיה מלחמה. בישראל
יקומו אנשים שיגידו שיש לעצור מלחמה ולכן לוותר, במקביך יופעל
טרור שיחליש את כוח העמידה פה, והוא יקבל את הויתורים ויסכים
לחתום - אח"כ ידרוש עוד אחרת תהיה מלחמה.... וחוזר חלילה.
חובה להבין שזו לא תכונה ערבית (זו גזענות לייחסה לערבים, או
לכל עם כלשהו), אלא מדינאות ריאליסטית קיצונית שאומרת, שהסכם
יש לקיים, כל זמן שהוא מועיל לך, וברגע שאין הוא מועיל, ויש לך
אמצעים, עליך להפירו כדי להשיג הסכם טוב יותר.

זו האמת המרה, אין צ'אנס לשלום, ויש לעמוד על שלנו. זה לא אומר
שתהיה מלחמה, ולמעשה זה מקטין את סיכוייה, שכן האוייב הוא
אינטיליגנטי, ולא ייצא למלחמה כשיחשוב שלא יפיק ממנה דבר.
מדינה העומדת נחושה על שלה, לרוב תספוג פחות מכות ממדינה הקונה
את השקט שלה, ע"י פיוס התוקפן.

Abanibi
חבר חדש
5609 הודעות 14:08 04.04.03

9. ההתנחלות היא-היא הגשמת הציונות
בתגובה להודעה מספר 8

כל עצם מהותה בדיוק הציונות: התיישבות יהודית בשטחים ערביים צפופים. זה שאתם החלטתם בשלב מסויים מתוך עייפות החומר, לשנות את הגדרת הציונות, זה כבר עניין אחר.
כרגע יש בהחלט רוב בעם הרואה במתנחלים מגשימי הציונות.

פורום אקטואליה...:-
https://rotter.net/forum/politics/6207.shtml#10

מבחן התוצאה.
פ"ש



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   16:54   21.06.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  22. חזון השמאל לחיסול מרצון של מדינת ישראל !!  
בתגובה להודעה מספר 1
 

הנינוח
חבר מתאריך 31.3.02
600 הודעות 00:21 20.06.03

חזון השמאל לחיסול מרצון של מדינת ישראל

המסורת שהתפתחה בישראל מאז הקמתה, היא שהזיות השמאל הסהרורי מאתמול, הופכות למציאות של היום. כך הזיות השמאל על השלום הנפלא עם הערבים נזרעו עוד בימי מלחמת העצמאות, כאשר מדינת ישראל, במקום לנצל את נצחונותיה בשדה הקרב ולגרש את האויב שמאיים על קיומה הרחק מכאן, בחרה במקום זאת למנוע מהערבים לברוח ולחבק אותם לחיקה בחיבוק אימהי ואוהב, מתוך התקווה הגלותית שהערבים יכירו לה תודה על כך ויתחשבו ביהודים וירחמו עליהם ביום פקודה.

כך לא ניצלנו את נצחוננו במלחמת העצמאות והשארנו בתחומי המדינה שאמורה הייתה להיות יהודית חיל מצב של האויב בדמותם של ערביי ישראל. זכורים המאמצים התמהוניים של היהודים, בעצם ימי הלחימה הקשים ביותר, להשארת הערבים בתחומי המדינה, כמו הנסיון שכשל ברובו להשארת ערביי חיפה והנסיונות שהצליחו להשארת ערביי עכו, פרדיס וג'סאר א זרקה למשל. כך זכינו היום לכך שקרוב לרבע מאוכלוסיית המדינה בגבולות 49 הם ערבים שמזדהים עם אויבינו הגרועים ביותר.

המשך הטימטום היהודי היה במלחמת ששת הימים, כאשר במקום לגרש את האויב ביקשנו ממנו יפה להשאר במקומו והפעם הערבים נענו להפצרותינו. רק ברמת הגולן עשו לנו הערבים שרות טוב, כאשר העדיפו להאמין לתעמולת הכזבים של עצמם על אכזריותם של היהודים ולא למאמצי השכנוע של היהודים וברחו. כך זכינו בחבל ארץ שאין בו בעיות של רצח יהודים מאז שנכבש.

ההזיה שהתפתחה אז התבטאה בנוסחה האווילית "שטחים תמורת שלום". כבר אז ירדנו על הברכיים כדי שהערבים יסכימו רק להכיר בזכותנו להתקיים והיינו מוכנים למסור את הארץ בתמורה לחתיכת נייר, אבל הערבים סירבו. רק המצרים הסכימו למצב של אי לוחמה בתמורה למסירת חצי האי סיני, ששטחו יותר מפי שלוש משטחה של מדינת ישראל של 49.

כצפוי, הזיות היהודים על השלום והאידיליה המופלאה עם האויב, שהם המשך ישיר להזיות היהודים הגלותיים על האידיליה עם רוצחי היהודים, לא נפסקו. ההתקוממות הערבית הצפויה נתקלה מייד בחומת אהדה, הבנה ואהבה מצד השמאל הישראלי.

כך הזיות השלום של אורי אבנרי ויוסי ביילין מאתמול מהווים את מציאות החיסול מרצון של מדינת ישראל בהווה. החיזורים הקדחתניים אחרי מפוצצי המטוסים, רוצחי הילדים ורבי הטבחים והחלומות הרטובים על הבאתם לארץ והכנסת העם היהודי תחת חסותם של אותם רוצחים, הפכו במהרה למציאות של היום. כך, בחסות השמאל הסהרורי, הפכנו כולנו לבני ערובה של הדחלאנים, הרג'ובים והטיראווים למיניהם.

לכן, כדי לדעת מה צופן לנו העתיד ומהו השלב הבא בהשמדתה של מדינת ישראל, צריך לעקוב אחרי הזיותיהם של השמאלנים הסהרוריים בהווה. אירועי אוקטובר 2000 היוו הלם לגוש המרכזי של השמאל הסהרורי הישראלי. התגובה הפבלובית שלו הייתה כצפוי האשמת היהודים, כמיטב המסורת השמאלנית.

אבל זה לא הסתיים בכך. פעם הם היו מוכנים להקריב רק את השטחים שנכבשו ב- 67 לטובת השלום הנפלא. היום הם כבר מוכנים להקריב את שטחה של מדינת ישראל בגבולות 49 ובזכות השיבה של עקורי 48 לבתיהם כדי לתקן את העוול ההיסטורי הנורא שנגרם לאויב הערבי על ידי האימפריאליזם המערבי האכזר שמגולם על ידי היהודים צמאי הדם וגוזלי האדמות. כל זאת בלי להזכיר עדיין את העוול הנורא שגרמה הציונות האשכנזית ליהודים המזרחיים, שאותם היא הרחיקה מארצות האם האהובות שלהם והביאה אותם לישראל רק כדי להתעלל בהם ובערבים האומללים.

אז כדי שלא תהיו מופתעים מחר, קיראו היום את פניני המחשבה השמאלנית שתביא סוף סוף לפירוקה של המדינה המיוסרת והמיותרת שלנו. כל המאמרים נכתבו בידי צמרת האקדמיה הישראלית, מה שפעם נקרא "מלח הארץ".

למשל מאמר אחד מיני רבים של פרופ' אורן יפתח-אל, קצין קרבי:
http://www.adva.org/ivrit/land.htm
http://www.globes.co.il/serve/globes/DocView.asp?did=616780&fid=1439

או מאמר של שולי דיכטר, חבר קיבוץ מענית שמלמד בגבעת חביבה:
http://www.kibbutz.org.il/karka/igun/20011217_dichter.htm

או מאמר של פרופ' יהודה שנהב מאונ' תל אביב:
http://www.hakeshet.org/articles/frontiererouge.htm

או מאמר משותף של פרופ' יפתחאל הנ"ל עם ד"ר סנדי קדר מאונ' חיפה:
http://hevra.haifa.ac.il/soc/LawSociety/reports/rep4/report_4.htm

אז כדי שלא תופתעו בעתיד, כאשר שטחה של מדינת ישראל, ובמיוחד אדמות הקיבוצים והמושבים, ימסר בצורה צודקת לידי הערבים, אם זה במסגרת מימוש זכויותיהם במדינת כל אזרחיה ואם זה במסגרת מימוש זכות השיבה. הכל במסגרת החיסול מרצון של מדינת ישראל, חלומם הרטוב של יהודים מאז הקמתה והחזרה לימי הזוהר של היהודים בגולה, ששרדו אלפיים שנה ללא בעלות על קרקע וללא מדינה.

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   11:41   18.08.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  27. !! גוש שלום=אורי אבנרי מנחמים את ערפאת !!  
בתגובה להודעה מספר 22
 

09:29, 18 אוגוסט 2003 / כ' באב תשס"ג

משלחת שמאל קיצוני הגיעה אתמול לביקור ניחומים ועידוד בלישכתו במוקטעה של יאסר ערפאת על מות אחותו.

משלחת של פעילי שמאל קיצוני מגוש שלום כשבראשם אורי ורחל אבנרי וחבר הכנסת עיסאם מח'ול ערכו אמש ביקור בלישכתו של יאסר ערפאת במוקטעה ברמאללה. את הביקור הגדירו אנשי השמאל כביקור תנחומים על מות אחותו של ערפאת.

את ביקורם סיימו בהשתתפות בטקס אשכבה שנערך במוקטעה לאחותו של ערפאת, בנוכחות כמאתיים מנהיגי הרש"פ.

במהלך הביקור אמר ערפאת לאורי אבנרי כי אינו מתכוון לצאת לחאן יונס לערוך ניחום אבלים. מקורב לערפאת מסר כי ערפאת אינו מאמין שממשלת ישראל תתיר לו לחזור לרמאללה אם יעזוב אותה.

כשהוא מבקש לחזק את ידיו של ערפאת אמר בתום הפגישה אורי אבנרי כי "שוב נוכחתי לדעת שאפשר להחריב בניינים אך אי אפשר להחריב את רוחו של עם. ברור לגמרי שהציבור הפלשתיני דבק ביאסר ערפאת, והוא המנהיג שלו". (ש
http://www.goop.co.il/



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   12:39   18.08.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  28. פ''ש ידידי, שים לב כיצד מתייחסת לביקור סוכנות  
בתגובה להודעה מספר 27
 

derdinshow
חבר מתאריך 7.6.03
1096 הודעות 12:13 18.08.03

3. פ''ש ידידי, שים לב כיצד מתייחסת לביקור,
סוכנות הידיעות הפלש' הרשמית!

פעילי גוש שלום ערכו ביקור תנחומים אצל הנשיא עראפת במוקטעה

נצרת 18-8-2003 ופא- משלחת של פעילי שלום מישראל בראשותם של אורי ורחל אבנרי מתנועת גוש שלום וחבר הכנסת עיסם מח'ול ערכו היום, יום ראשון, ה- 17 באוגוסט, ביקור תנחומים אצל יו"ר הרשות הפלסטינית, הנשיא יאסר עראפת, במוקטעה, והשתתפו בצערו על מות אחותו. לאחר הביקור השתתפו האורחים בטקס אשכבה שנערך במוקטעה לאחותו של הנשיא עראפת, בנוכחות 200 ראשי הציבור הפלסטיני בגדה.

במהלך הביקור אמר הנשיא לאבנרי כי הוא אינו מתכוון לצאת לעזה לערוך ניחום אבלים. מקורב לעראפת מסר כי עראפת אינו מאמין שישראל תתיר לו לחזור לרמאללה אם יעזוב אותה, למרות ההבטחה שניתנה לו בעניין זה. לכן, עראפת ישאר במוקטעה בה הוא שוהה כבר 25 חודשים.

במהלך שיחתו עם הפעילים הישראלים קרא הנשיא עראפת לפתרון של הסכסוך האזורי לפי דומת בנלוקס, (שותפות העבר בין בלגיה הולנד ולוקסנבורג). לדבריו, מדובר בדוגמה לפתרון אפשרי לשותפות בין 4 מדינות: ישראל, פלסטין, ירדן ולבנון.

בתום הפגישה אמר אורי אבנרי מגוש שלום כי "שוב נוכחתי לדעת שאפשר להחריב בניינים אך לא ניתן להחריב את רוחו של עם. ברור לגמרי שהציבור הפלסטיני דבק בנשיאו יאסר עראפת, והוא המנהיג שלו".


אבנרי ציין כי גוש שלום מסר לנשיא עראפת חוברת שיצאה מטעם התנועה ומפרטת את פרטי תכנית ההפרדה ואת גבולות החומה. "עראפת עיין בחוברת ובמפות ואמר שחומת ההפרדה היא הסכנה הגדולה ביותר המאיימת כעת על העם הפלסטיני. הוא סיפר לנו על מה ששמע מאבו מאזן על הביקור בבית הלבן: כאשר הגיש אבו מאזן לבוש את מפת החומה, נדהם הנשיא בוש, זרק את המפה לסגן הנשיא דיק צ'ייני, ואמר "מה זה? איפה המדינה הפלסטינית?".



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   03:56   15.09.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  31. שלום עכשיו: חוזרים לרחובות, משנים תדמית !!  
בתגובה להודעה מספר 28
 

"היפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו"
פ"ש.

http://www.ynet.co.il/PicServer/060502/188505/3_a.jpg

לאחר ההחלטה לגרש את ערפאת החליטו בתנועה "שיש כעת כמיהה בציבור לאופוזיציה ולמחאה". על הפרק: הפגנות וקמפיין על שלטי חוצות. בתנועה מבקשים גם להפסיק להצטייר כ"פרו פלסטינים"
אטילה שומפלבי

תנועת שלום עכשיו החליטה "לחזור לפעילות ברחובות" ובהזדמנות זו גם לנסות ולשנות מעט את תדמיתה. "הגענו למסקנה שבציבור חושבים שאנו יותר מדי פרו פלסטינים", אמר ל-ynet מנכ"ל התנועה, יריב אופנהיימר.

בישיבת חירום שקיימו ראשי שלום עכשיו ביום חמישי, לאחר החלטת הקבינט לגרש את יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, הוחלט שהחזרה לפעילות תכלול בין היתר הפגנות, חלוקת סטיקרים וחומרי תעמולה, וקמפיין על שלטי חוצות.

ראשי שלום עכשיו חיפשו במרץ במשך ימים אחר סיסמה מתאימה שתוביל את הקמפיין, שאמור להתחיל כבר בימים הקרובים. הסיסמה שנבחרה הערב היא: "לצאת מהשטחים, להתחיל לחיות".

לדברי אופנהיימר, הסיסמה נבחרה מתוך כוונה לשדר לציבור כי "הדאגה לישראלים היא בראש מעיינינו - זה המסר המרכזי שלנו".

בתנועה מודים כי הם מנסים "להשיב הביתה" את מצביעי אהוד ברק בבחירות 99'. אופנהיימר מוסיף כי "אנחנו מזוהים יותר מדי עם הצד הפלסטיני, ולא עם הצד הישראלי. זה לא נכון, ואנחנו צריכים לשכנע את הציבור שאנחנו ישראלים שתומכים בישראל ובשלום. אנחנו מנסים עכשיו לצבור מסות של תומכים, ולהחזיר את התומכים הוותיקים שלנו הביתה. אנחנו יודעים שרק ככה נוכל להשפיע על סדר היום הציבורי".

"יש כמיהה למחאה"

גורמים בתנועה אמרו כי "מאז שנקברה ההודנה בטרם עת, ומאז ניסיון החיסול הכושל של המנהיג הרוחני של החמאס, השייח אחמד יאסין, יש תחושה שהציבור מתחיל להבין סוף סוף שהממשלה בראשות אריאל שרון עושה הכל כדי להתחמק מתהליך מדיני".


מצד אחד, אומרים בתנועה, "הציבור מתחיל לאבד את הסבלנות ולאבד את האמון בממשלה בכל הקשור לשלום וביטחון". מצד שני, עדיין מוקדם עבורם לתקוף את ראש הממשלה חזיתית, שכן "למרות הסדקים בתדמיתו, הוא עדיין נהנה מתמיכה רחבה בציבור".

ההחלטה לחזור לפעילות ברחובות התקבלה לאחר תקופה של כמה חודשים בהם הורידה התנועה פרופיל. "כל עוד היה 'כאילו' תהליך מדיני, לא יכולנו לומר שום דבר", מסביר אופנהיימר. "לא היתה לנו שום אפשרות לפתוח את הפה. כששרון עצמו אומר כי הפלסטינים הם פרטנר, גם אם הוא עובד על כולם בעיניים כשהוא אומר זאת – לנו אין מה לומר. כל מה שיכולנו לעשות זה לחשוף נתונים שהוכיחו כי ישראל לא עשתה דבר למען השלום, והמשיכה בבנייה בשטחים".

בשלום עכשיו מאמינים כי כעת, "כשנדמה כי הממשלה אימצה את מדיניות הכוח נטו, נוצרו סדקים בדעת הקהל ובתדמיתו של ראש הממשלה, סדקים שמאפשרים לתנועה להתחיל להזרים דם חדש בעורקי הפעילות.

"אנחנו מרגישים שיש כעת כמיהה לאופוזיציה ולמחאה", אמרו בכירים בתנועה. "אנשים מרגישים יותר ויותר שעם הדרך הנוכחית אנחנו לא נגיע לשום מקום. בגלל זה אנחנו חייבים להתעורר ולהתחיל לתקוף וליצור מחאה ציבורית".

(14.09.03 , 23:33)
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2756257,00.html

פרופסור צימרמן הצהיר באחד הקורסים שלו..:-
*********
"כי הוא מעדיף סטודנטים שנעדרים מההרצאות בשל סרבנות,
מאשר סטודנטים שנעדרים בגלל שירות מילואים בשטחים ועמידה
במחסומים. ואנו קוראים לקהילת האוניברסיטה לתמוך בסרבנים".
https://rotter.net/forum/gil/5084.shtml




כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   06:04   15.10.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  38. עכשיו זה רשמי:שלום עכשיו/אורי אבנרי בסנאט/USA  
בתגובה להודעה מספר 31
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 15.10.03 בשעה 07:54 בברכה, פילוביץ שחף
 
נציג שלום עכשיו ינאם בסנאט: ממנו הגירת מתנחלים מרצון


דרור אטקס, ראש צוות מעקב ההתנחלויות של "שלום עכשיו", יציג בפני תת ועדה של הסנאט את "הסכנה שבמדיניות ההתנחלויות של ממשלת שרון". הוא יציע לאמריקנים להקים קרן שתממן מתנחלים שירצו לחזור להתגורר בקו הירוק
אפרת וייס


http://forum1.rotter.net/User_files/forum/gil/3f8cc6340bc6657d.jpg

שלום עכשיו"נזהיר מפני מדיניות ההתנחלויות"

נציג של תנועת "שלום עכשיו" יעיד היום (ד') בפני ועדה של הסנאט האמריקני, וימתח בדיון ביקורת על ההתנחלויות. בעדותו הוא יבקש גם מהממשל שלא לקצץ מכספי הערבויות, ולהעביר במקום זאת את הכסף לקרן מיוחדת, שתעסוק בקליטת מתנחלים המעוניינים לעזוב את בתיהם ולהתגורר בתוך הקו הירוק.


הנציג, דרור אטקס, המשמש ראש "צוות מעקב ההתנחלויות" של "שלום עכשיו", יעיד בפני תת-ועדת הסנאט לקשרי חוץ בענייני המזרח הקרוב ודרום אסיה. יחד עם אטקס יעידו בפני הוועדה דניס רוס, הרב מיכאל מלכיאור וד"ר בועז גנור, מומחה לענייני טרור. נושא הדיון הוא התהליך המדיני ומעמדה של מפת הדרכים לאור ההתפתחויות באזור.

עדותו של אטקס תעסוק ברובה בנושא ההתנחלויות והשפעתן על מצבה המדיני, הביטחוני, הכלכלי והדמוגרפי של ישראל. עוד תעסוק עדותו בנושא גדר ההפרדה, ובפעילויות "שלום עכשיו".

במהלך דבריו יציג אטקס מפות מאחזים מעודכנות ונתונים עכשוויים לגבי הבנייה ופיתוח ההתנחלויות, נתונים על תוכנית הממשלה בעניין הגדר בשטחים, ואינפורמציה לגבי האיום, לטענת "שלום עכשיו" שנשקף למדינה בעקבות אותם צעדים. אטקס מתכוון גם להציג נתונים כלכליים בדבר עלותן של ההתנחלויות למשלם המסים הישראלי, הנאמדת, לטענת "שלום עכשיו", בכ-2.5 מיליארד שקלים בשנה.

מנכ"ל "שלום עכשיו", יריב אופנהיימר, אמר כי "לשלום עכשיו חשוב להזהיר גם את הממשל האמריקני מפני הסכנות שבמדיניות ממשלת ההתנחלויות של שרון. את מה שמותר לבני אלון, בנימין נתניהו וישראל כץ (שהביעו את דעתם מול הסנאט והקונגרס), מותר גם לאנשי 'שלום עכשיו'".

http://forum1.rotter.net/User_files/forum/gil/3f8cc6260bc50d2d.jpg

מלכיאור. יסביר שהבעיה קשורה לדת


גם ח"כ הרב מלכיאור יעיד בפני הוועדה ויציג את תפיסת עולמו, לפיה הסכסוך אינו על בסיס גבולות, אלא על בסיס אתני-דתי-תרבותי.

הוא יסביר שמאמצי השלום נכשלו משום שהם מציעים פתרונות כוללניים נוסח המאה ה-20, במקום להכיר בכך שהבעיה היא אתנו-דתית.

הדת, יסביר מלכיאור, היא מרכיב מרכזי בזהות והפתרונות שהוצעו עד כה נתפסו כמנוכרים לזהות התרבותית בשני העמים. הוא יאמר כי החמאס לא פועל נגד הכיבוש אלא במטרה להגן על האיסלאם מפני השפעות המערב.

(15.10.03, 00:22)
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2791895,00.html



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.





            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   07:03   15.10.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  39. אורי אבנרי, מכתב הטייסים הסרבנים, חיסול עראפת  
בתגובה להודעה מספר 38
 

הסופרים ואנשי הרוח..!!

הטייסים הסרבנים - הסבה לחי''ר הטייסים.
לא להדיח אותם. לא לקרקע אותם. רק לעשות להם הסבה לחיל רגלים.
תוקם סיירת חדשה. אפשר יהיה לקרוא לה "סיירת מוסר".
על הסיירת הזו יוטל התפקיד לתפוס מחבלים ומנהיגי טרור בפשיטות
קרקעיות. בלי מסוקים ובלי אף-16. ובבקשה גם בלי "נוהל שכן".
אז חבר´ה, קדימה לעבודה, ונא לא לפגוע בחפים מפשע.
http://www.makorrishon.co.il/article.php?id=1254

עיון מעולה של זאב גלילי

@ להלן: הכתבה במקור ראשון.

הבסיס המשפטי לחיסול ערפאת
אלן דרשוביץ, מבכירי המשפטנים בארצות הברית, קובע כי החיסולים
הממוקדים חוקיים * מעמדו של ערפאת כיעד לחיסול ממוקד *
לתשומת לב הטייסים הסרבנים ותומכיהם.

מאת:זאב גלילי
10 באוקטבר 2003, י"ד בתשרי תשס"ד

http://forum1.rotter.net/User_files/forum/gil/3f8cd45e16d1d4a8.jpg

יאסר ערפאת. יעד לסיכול

את ערפאת צריך היה לחסל מזמן. כמו שמחסלים כלב משוגע. כמו שתולים רוצח סדרתי. כמו שהורגים את מי שבא לרצוח אותך ואת ילדיך. בשביל לחסל את ערפאת אין צורך בבית משפט ובנימוקים מלומדים. אך מי שזקוק בכל זאת להנמקה משפטית, יכול לקבל אותה מפי אחד המשפטנים הגדולים בארצות הברית, אלן דרשוביץ.

"להרוג גם כשהוא ישן"
במאמר שפרסם באחרונה ב´ג´ואיש וורלד רביו´ מנתח דרשוביץ את החיסולים הממוקדים של ראשי ארגוני הטרור. דרשוביץ קובע חד משמעית: החיסולים חוקיים על פי החוק הבינלאומי. ארגון החמאס הכריז מלחמה על ישראל, וכל מנהיגיו ופעיליו - בין אם הם לובשי מדים, חליפות או בגדי קאדים - הם בני מוות. אין הבדל בין "הדרג הפוליטי" לבין "הדרג הצבאי" של החמאס, כשם שאין הבדלים כאלה בין הדרגים השונים של אל-קאעדה.
לפי החוק הבינלאומי, כל לוחם הוא מטרה עד שהוא נכנע. אפשר להרוג אותו בעת לחימה, כאשר הוא מתכונן ללחימה, וגם כשהוא ישן. רק אם הוא נכנע, מרים ידיים או מניף דגל לבן - אין לפגוע בו.

"פגיעה סביבתית"
החוק הבינלאומי, אומר דרשוביץ, קובע שיש לפעול כך שמספר הקורבנות החפים מפשע יהיה מינימלי. כך נהגה ישראל בעת ניסיון החיסול של השייח´ יאסין, כאשר השתמשה בפצצה קטנה כדי למנוע הרג חפים מפשע. התוצאה היתה שהמטרה הלגיטימית נמלטה.
אין החוק הבינלאומי שולל אפשרות של פגיעה סביבתית הנגרמת כתוצאה מהתקפה על יעד לגיטימי. היקף הפגיעה המותר הוא עניין של הערכה, ואסור שיחרוג מן הפרופורציות של חשיבות המטרה. מניעת מנהיגי טרור מלתכנן או לבצע מעשי טרור נגד אזרחים חפים מפשע היא בהחלט מטרה חשובה וראויה. אילו היתה ארצות הברית מצליחה להרוג את סדאם חוסיין או את אוסאמה בן-לאדן לפני שפלשה לעיראק ולאפגניסטן, היו נחסכים חייהם של רבים שנספו בשתי המלחמות הללו.
הוא הדין בחיסולים הממוקדים שעושה ישראל. חיסולים אלה מוצדקים, הן מבחינה מוסרית והן מבחינת החוק הבינלאומי. שאלת הפגיעה בחפים מפשע היא שאלה של פרופורציה. והתנהגותה של ישראל עד כה לא חרגה מן הפרופורציה הנכונה, גם בהשוואה להתנהגותן של מדינות אחרות.

http://forum1.rotter.net/User_files/forum/gil/3f8cd45216cdd4a8.jpg

אורי אבנרי במוקטעה

אם ערפאת ייכנע
דרשוביץ איננו אומר בפירוש שצריך לחסל את ערפאת. שכן אם הלה ייצא מן המוקטעה עם דגל לבן או בידיים מורמות, אסור יהיה לפגוע בו. החוק הבינלאומי חל גם על רוצחים מתועבים. אך בהזדמנות אחרת, בעת הדיון על משפטו של ברגותי, כתב דרשוביץ את הדברים הבאים: "בעולם חייבים לראות את העדות הקשה שלפיה הטרור נהפך לטקטיקה הנבחרת של הרשות הפלשתינית, וערפאת אחראי אישית לרצח המוני של אזרחים חפים מפשע".
כלומר: אם ערפאת ייצא בידיים מורמות ובדגל לבן - צריך יהיה לעצור אותו ולהעמידו לדין, כמו את ברגותי. אבל אם כתוצאה מתאונה הוא ייהרג, איש לא יתאבל על כך. ואם יקיים את איומו להתאבד במו ידיו, אפשר יהיה לומר כי זה המעשה החיובי היחיד שעשה במהלך חייו רצופי הדמים.

האם ערפאת פלשתיני?

ערפאת לא נולד בירושלים, מעולם לא היה פלשתיני, וכל דמותו היא פרי מעשה הונאה של שירות הביון הסובייטי, הקג"ב.
טענה זו מעלה גנרל יון מיחאי פצ´פה, קצין מודיעין רומני שערק בשעתו למערב. פצ´פה היה ראש שירות הביון הרומני, ומתוקף תפקידו טיפל בסיוע שהגיש הגוש הסובייטי לארגוני הטרור הפלשתיניים. במאמר ב´וול סטריט ג´ורנאל´ כותב פצ´פה: "מסרו לידי את התיק האישי של ערפאת בקג"ב. מעיון בו למדתי לדעת כי ערפאת הוא בן למשפחה בורגנית ממצרים, שהפך להיות מרכסיסט שרוף במחנה הכשרה מיוחד של הקג"ב ליד מוסקבה בשנות השישים. הקג"ב החליט להפוך אותו למנהיג הארגון לשחרור פלשתין. כצעד ראשון דאגו להשמיד את המסמכים המעידים על כך שנולד במצרים. הם החליפו אותם במסמכים פיקטיביים, שלפיהם ערפאת נולד בירושלים, כדי שייחשב פלשתיני מלידה".
לפי תיאוריו של פצ´פה היה ערפאת במשך שנים בובה שהסובייטים משכו בחוטיה. הם סיפקו לו סיסמאות, פרסומים, סמלים, אידיאולוגיה, הדרכה, תדמית וכמובן כסף. בשנת 1978, לפני צאתו לארצות הברית, הדריכו את ערפאת איך לדבר באוזני דעת הקהל האמריקנית: "עליך לחזור ולומר כי החלטת להפסיק לעסוק בטרור וכי תכיר בישראל", הורו לו.
פצ´פה מספר כי בשנות השבעים היה הוא אחראי להעביר לערפאת מדי חודש מאתיים אלף דולר. זאת בנוסף לשני מטוסי מטען מלאי ציוד, שנשלחו לביירות מדי שבוע. לפי הערכתו של פצ´פה מגיע הונו האישי של ערפאת, המוחזק בבנקים שונים בעולם, ל-300 מיליון דולר.

הטייסים

לא להדיח אותם. לא לקרקע אותם. רק לעשות להם הסבה לחיל רגלים. תוקם סיירת חדשה. אפשר יהיה לקרוא לה "סיירת מוסר". על הסיירת הזו יוטל התפקיד לתפוס מחבלים ומנהיגי טרור בפשיטות קרקעיות. בלי מסוקים ובלי אף-16. ובבקשה גם בלי "נוהל שכן". אז חבר´ה, קדימה לעבודה, ונא לא לפגוע בחפים מפשע.

הסופרים

השאלה איננה האם יש להפסיק ללמד את יצירותיהם של דוד גרוסמן, סמי מיכאל, ס´ יזהר, יהושע סובול ונתן זך (שהגישו עתירה לבג"ץ נגד מפקד חיל האוויר על פגיעה ב"חפים מפשע").
השאלה היא למה מלכתחילה הוכנסו יצירותיהם לתוכנית הלימודים.

אורי אבנרי במוקטעה

סוף סוף מקיים אבנרי את מצוות "ועיניתם את נפשותיכם" ביום הכיפורים. את היום הקדוש עשה אבנרי במוקטעה, במחיצתו של יאסר ערפאת.
מדוע זה עינוי?
מיודעיו של אבנרי מספרים כי למרות הדיבורים הרמים שלו בעד הפלשתינים, הוא ממש לא אוהב אותם. לבלות יום שלם עם ערפאת זה באמת עינוי, ועל כך כל הכבוד לאבנרי.

מה היינו עושים בלי פרשנים

"יש כאן שתי אסטרטגיות שונות... ישראל מכוונת את עיקר חציה לעבר פעילי טרור... מצד הפלשתינים החיצים מופנים... להרבות את מספר הנפגעים באוכלוסייה האזרחית של ישראל" (זאב שיף, הפרשן הצבאי של הארץ).

מה היינו עושים בלי מומחים

"פגעתם במישהו? הוא ירגיש טוב בהרבה אם תגשו אליו ותתנצלו" - קובעים חוקרים בארצות הברית. "עכשיו ברור למה חשוב להתנצל בפני אדם שגרמנו לו עוול" - אומר, ערב יום הכיפורים, ד"ר שמואל גבעון, מומחה לרפואת משפחה ב´שירותי בריאות כללית´.

איך מגיע מכתב של הרב קוק למופע ב´בית ציוני אמריקה´

בשנת 1924 פרסם ´הפועל הצעיר´ את השיר ´התגלות´ של אברהם שלונסקי. ´הפועל הצעיר´ היה השבועון של התנועה שהולידה את כל תנועות השמאל הציוניות. שלונסקי היה אז פועל בניין בתל-אביב.
הנה קטעים מהשיר:
ידעתי הנה יבוא ה´
הנה יבוא וינשק פצעיכם בסער

ועלי זקן מאוד ובני עלי נבלים
ואני עודי נער

אך הנה שואג יקום, הנו כואב ורן
ובמזרח האדום אצבע ברק לי קוראה

דבר ה´ כי שומע עבדך
בין קוראי השיר היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, הרב הראשי לארץ ישראל. הוא כתב למשורר איגרת שבה הוא אומר בין היתר: "נהניתי מיפעת שירך ´התגלות´... יש בשיר זה משפע הלב, הבא לעורר לקול ה´ הקורא לנו מקרב מעמקי נשמתנו... אני מברך אותך, שתזכה להמריא בשירתך למרומי התחייה הלאומית, מול השחר הבוקע אורו ועולה על אדמת מטעינו".
השיר ´התגלות´, יחד עם מכתבו של הרב קוק, הוקראו באוזני קהל גדול שמילא בשבוע שעבר את אולם תיאטרון ´בית ציוני אמריקה´ בתל-אביב. הקהל בא לצפות בתוכנית ´קסם שלונסקי´, שהועלתה על ידי ´בימת מופעי הספרות´.
מכתבו של הרב קוק איננו כלול בכרכי אגרותיו, והוא פורסם לראשונה בספרו של שמחה רז, ´מלאכים כבני אדם´. השיר והמכתב פורסמו גם בעלון ´מעט מן האור´, אך דומני כי לא אטעה אם אומר שרבים מן הקהל שמילא את אולם התיאטרון שמעו לראשונה על המכתב באותו ערב. לגבי חלק מן הקהל, צעירות וצעירים גלויי ראש, היה כל הנושא הזה של רב ראשי הקורא יצירה של משורר חילוני-שמאלי ומגיב עליה - בחזקת חידוש מסעיר.
האיש שעמד מאחורי המופע הזה הוא מאיר עוזיאל, עורכו הראשון ומייסדו (יחד עם הרב שמואל טל) של העיתון שאתה, הקורא, מחזיק ברגע זה בידך.

אין חיה כזאת
מאיר עוזיאל מזכיר לי את הסיפור על האיש שראה לראשונה בחייו ג´ירף ואמר: לא ייתכן שיש חיה כזאת. עוזיאל אינו גבוה כג´ירף, אבל גבוה דיו כדי להיות שחקן כדורסל; בעל שיער מתולתל כמו ביטניק של שנות השישים; עונד על חזהו תכשיט מסתורי; לבוש בקפידה מרושלת, או ברשלנות מוקפדת; ומבין גדול בכל הוויות העולם: יינות, מאכלים, פאבים, ספרות, שירה, מוסיקה עכשווית, קולנוע ומה לא. בקיצור: סטריאוטיפ מושלם של השמאלן המצוי, המתרוצץ בין שינקין למועדון ´צוותא´, משתתף בהפגנות ´שלום עכשיו´, חותם על עצומות בעד טייסים סרבנים ונגד מתנחלים, ומדיר רגליו מתחומי יהודה ושומרון.
אבל מה לעשות שמאיר עוזיאל הוא ג´ירף. לא ייתכן שיש חיה כזו, אבל עובדה שיש. לא רק שאינו שמאלן, אלא שהוא מעלה מדי שבוע על שיפודיו, במדור ´שיפודים´ במעריב, כל רעיון שמאלני. והוא עושה זאת בשובה ונחת, בחיוך ובהומור הכובש גם את לב המתנגדים הקיצוניים ביותר.

לדחוק את השמאל
משך שנות דור היינו רגילים לכך שבצד השלטון הפוליטי והשליטה על קופת חולים, ההסתדרות הקיבוצים מקומות העבודה והמפעלים הכלכליים, שולט השמאל גם על התרבות. השמאל היה הבעלים של הוצאות ספרים, כתבי עת, עיתונים יומיים, תיאטראות, גלריות, מועדוני בידור. הכל. אמרת תרבות, אמרת שמאל. גם לאחר שאיבד את השלטון, ומפעליו הכלכליים קרסו, והקיבוצים התמוססו, ועיתוניו נסגרו, והוצאות הספרים שלו מקרטעות, ממשיך השמאל לשאת את דגל התרבות. וככזה הוא ממשיך לקבל תקציבים שמנים מן השלטון של הליכוד.
בא מאיר עוזיאל ובמפעל יחיד הוכיח כי המלך הוא עירום. כי לא כל הסופרים והיוצרים הם אנשי שמאל. וגם מי שנחשב לשמאל, אם רק תגרד מעט את קליפתו תמצא מאחוריה את השורשים היהודיים והלאומיים. ואם מדובר בסופרים מן העולם הגדול, מי אמר שרק השמאל יכול לייצג אותם בארץ.

שורשיו של שלונסקי
המופעים התיאטרליים-בימתיים שמקיים עוזיאל, מוקדשים לסופרים ולמשוררים או לנושאים ספרותיים וחברתיים. במסגרת זו יזם ערבים שהוקדשו למשה שמיר, לעליזה טור-מלכא, לנעמי פרנקל, לאפרים קישון, ליצחק שלו ולנעמי רגן – כולם מן הצד הלאומי של המפה. אך עוזיאל לא משך ידו גם מלאה גולדברג ומאבא קובנר ומאברהם שלונסקי, והוכיח כי גם הם משלנו, כלומר של כל עם ישראל. בערב שלונסקי, לדוגמא, הראה כי האיש שחטא בצעירותו בסגידה לשמש העמים (סטאלין), היה בסופו של דבר בן לאב חב"דניק. ביצירתו נתן שלונסקי ביטוי לשורשי נשמתו, כשהוא משווה את כבישי הארץ לרצועות של תפילין, ואת עמודי החשמל לפמוטי השבת של אמא. אין פלא שהרב קוק זיהה את השורשים הללו באותו שיר קטן.
בין היוצרים שהעלה עוזיאל על בימתו לא נפקד גם מקומם של יוצרים גדולים מספרות העולם, כמו אנטואן די-סנט אכזיפרי (מחבר ´הנסיך הקטן´), פרנץ קפקא ואז´ן אונסקו. בערב אונסקו - מגדולי המחזאים של המאה העשרים, שאומץ על ידי השמאל בזכות יצירתו המפורסמת ´הקרנפים´ - הראה עוזיאל כי המתקרנפים אינם אנשי הימין אלא אנשי השמאל דווקא. אונסקו עצמו הוא מעריץ גדול של ישראל, תמך בנו אפילו בעת מלחמת לבנון, ובין היתר כתב כי הוא בז ליהודים הצרפתים המפרסמים בעיתוני צרפת מכתבי גינוי נגד ישראל.

כוחו של קהל
בשורת המופעים הללו הוכיח עוזיאל ראשית כי יש קהל הצמא לתרבות שאיננה על טהרת השמאל. את הבסיס הראשוני של הקהל הזה היוו קוראי מקור ראשון, אך במשך הזמן נוסף גם קהל אחר.
עוזיאל הצליח למשוך למופעים שורה ארוכה של יוצרים, אנשי רוח, קריינים שחקנים ומוסיקאים מן השורה הראשונה, שנענו לפניותיו מתוך הערכה למפעל ולקהל הצופים שהצליח למשוך. עם אורחים אלה נמנים: ירון לונדון, אלכס אנסקי, טוביה צפיר, יעל אבקסיס, חיים טופול, פרופ´ דינה פורת, פרופ´ אורציון ברתנא, א"ב יהושע, פרופ´ חמוטל בר-יוסף ופרופ´ זיוה שמיר. ב´קסם שלונסקי´ הופיע דוד דאור, אמן בעל מוניטין בינלאומי.
"המטרה שלי איננה רק הקהל", אומר לי מאיר עוזיאל. "אני רוצה גם שזה יחדור למחזור הדם של השחקנים. שהם יכירו את החומרים האלה, את הגישה הזו ואת הקהל הזה".

ללא תמיכה ציבורית
האכסניה המרכזית של המופעים היא ´בית ציוני אמריקה´. אך בימת מופעי הספרות הגיעה גם לאלון-מורה ולפדואל, ומתוכננת להגיע לגוש קטיף ולאלקנה.
המפעל הזה כולו מתקיים כמעט ללא תמיכה ציבורית. עלותו של כל ערב היא כשלושים אלף שקל, שמקורם בתרומות. חלק גדול מן המשתתפים מופיעים על בסיס חצי-התנדבותי. עוזיאל היה רוצה לקיים 12 מופעים בשנה בתל-אביב, ועוד כמספר הזה מחוץ לתל-אביב. מדובר בסכומים פעוטים. אילו היו ראשי ערים מהליכוד מפרישים אחוז קטן מהסכומים שהם מוציאים על תרבות לטובת המפעל של מאיר עוזיאל, הוא היה מגיע אליהם.
מה בעצם מריץ אותך, שאלתי את מאיר עוזיאל.
עוזיאל: "זה אולי לא יפה ולא נעים, אבל הגיע הזמן לקחת מן השמאל את התרבות. אמנם זה לא אנושי, כי זה הדבר האחרון שנשאר להם. אבל כנראה אין לנו ברירה".
גילוי נאות מחייב אותי לומר שמאיר עוזיאל איננו רק עורכו הראשון ומייסדו של מקור ראשון, אלא גם האיש שכפה על החתום מעלה להפיק כל שבוע, מזה שש שנים, את ההיגיון בשיגעון.
http://www.makorrishon.co.il/article.php?id=1254



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   14:33   08.12.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  59. ''איפה הם היום'' סיפרו של העיתונאי שמעון סאמט..  
בתגובה להודעה מספר 1
 

מבכירי עיתון הארץ בכלל וחבר המערכת בפרט.
את סיפרו זה, הוציא לאור בשנת תש"ל 1970.
שמעון סאמט הוא "אביו" של גדעון סאמט נכון
להיום עיתונאי בכיר בעיתון הארץ, ועל זה נאמר...:-
אבות אכלו בוסר ושיני בנים תיקהינה,
במקרה של גדעון סאמט הבן......תתחדידנה !!

@ להלן: איפה הם היום??




כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   12:45   23.12.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  61. תורת הכזבים של אדריכלי מדיניות השמאל !!  
בתגובה להודעה מספר 1
 

מאת: עו"ד/ד"ר חיים משגב
[email protected]
12/07/01

ד"ר חיים משגב מאשים את קיצוני השמאל - בהם אישי ציבור ועיתונאים - בסיוע לפלשתינים המנסים להרוס את ישראל.

משגב מציע להילחם בהם: "חומרי חיטוי רגילים, כנראה, לא יועילו,
ולכן צריך פשוט להצביע עליהם - ולגלות את קלונם ברבים".

הצבע חזר לפניהם של חסידיו השוטים של מחנה השמאל בזכותם של שרלטני הקהילייה האירופית. דליה איציק שוב יכולה לצקצק בלשונה ולהזהיר את ראש הממשלה, שבה היא מכהנת בחסדו, שהוא עוד עלול למצוא את עצמו בודד מול פניה של ועדת חקירה ממלכתית, אם חלילה הוא יעשה את מה שהוא בעצם הבטיח למיליוני בוחריו; לא שמעון פרס, מי שחזונו הוביל את העם היהודי עד עברי פי פחת וגרם, בעקיפין, למותם של מאות יהודים בפעולות טרור; לא יוסי ביילין, מי שאחראי ישירות לתרמית הגדולה; לא כוהני הבולשביזם הראדיקלי, פרופסורים וסופרים, אלה שממשיכים להרעיל את נפשותיהם של תלמידיהם בבתי האולפנא בתורותיהם הניהיליסטיות, הפוסט ציוניות, שהשקר והתעתוע מבעבעים בהן באין מפריע.

אז למה, בעצם, שהערבים יחדלו להניח מטעני חבלה ולשלוח מכוניות תופת לרחובות הערים, אם עיתונאים כמו יגאל סרנה ותום שגב, גדעון לוי ואמירה הס, אכולי האיבה לכל מה שנמצא מחוץ למחנה הסהרורי שלהם, שוב מהינים לפזר אשליות שווא ולהלך אימים על הציבור, ואף טורחים להודיע לראש הממשלה שהוא צפוי להיקרא יום אחד לעמוד בפני בית הדין בהאג, כ"פושע מלחמה", אם הוא לא יישמע, רחמנא ליצלן, ל"עצותיהם"?

צריך פשוט להאזין לאנשים האלה, גרפומנים בגרוש, מי שהשינאה לתהליך הציוני זורמת בעורקיהם כמו משקה שנרכש בבתי מרזח שקירותיהם מרוחים בצואה, כדי להבין שסיכוייו של העם היהודי לשרוד במקום הזה הולכים ופוחתים. לא בגלל הערבים. בגלל חסידי "מחנה השלום", הבלתי שפוי, זה שלא היסס להמר על גורלה של הישות הציונית העצמאית וגרם לה, מעצם טיבו הבלתי רציונאלי, המשיחי, נזקים כמעט בלתי הפיכים.

הצרה היא שגם עתה, לאחר שיאסר ערפאת חשף את כוונותיו, אולי מוקדם מכפי שהוא התכוון לעשות, הם ממשיכים להפיץ את תורת הכזבים שלהם כפי שהם עשו בעבר; מתוך תקווה, שאין הם יכולים להסתיר אותה מרוב להיטות, להפוך את מדינת ישראל לגוף רופס וכנוע שייאלץ, בסופו של דבר, לקבל תכתיב שיכפה עליו נסיגה לקווי "תוכנית החלוקה" משנת 1947 והתרת שובם של מיליוני פליטים למקומות יישוב יהודיים, דבר שיביא, כמובן, את הקץ על ביתו הלאומי של העם היהודי.

לטעמם, של האנשים המופרעים האלה, מי שכשל לפני הבחירות, בקמפ דייויד, היה אהוד ברק. הוא פשוט לא הציע די. היה עליו, לשיטתם, למתוח את צווארו הרבה יותר כדי שהמאכלת תוכל לגזור ביתר יעילות - והרבה יותר מהר. חוצפתם אינה יודעת גבולות. מי שסבר שמבוכה והתלבטות ישתקו אותם לזמן מה לא מכיר את אופיים. אין להם שום עכבות.

הראדיקליזם שלהם אף פעם לא מפסיק לשלוח גרורות. הם תמיד מוכנים לבגוד ולהסגיר, להלשין ולרגל, ולעשות כל מעשה תועבה כדי להצדיק את קיומם הניהיליסטי. חרטה איננה מילה שהלקסיקון שלהם מכיר. הם תמיד מוכנים להטיף ל"מלחמת אזרחים". צודק רק מי שחושב כמותם. כל האחרים - מוקצים.

אסור לתת להם להרעיל את בארותיו של הרוב הציוני-היהודי. לא עוד. הגיעה השעה לחשוף את פרצופם האמיתי. הפוסט-ציונות שלהם היא רק מסווה. הם אף פעם לא היו באמת ציונים. הם תמיד ראו בלאומיות היהודית משהו מגונה. הזחילה בביבים היתה תמיד עדיפה בעיניהם.

הם לא רצו במדינה יהודית לפני שהבריטים עזבו את ארץ ישראל ב-14 במאי 1948 - והם לא רוצים בה עתה. מה שהם, בעצם, רוצים כעת הוא לכרסם בחוסנו של הרוב הציוני - ולהחזיר את הגלגל לאחור. לימים של טרם-מדינה. לימי הכלניות העליזים. לתקופה שבה הם יכולים היו לסייע באין מפריע לערבים - ולהסגיר לידי הבריטים את מי שלא חשב כמותם.

צריך פשוט להאזין להם; לא לערבים; לחסידים השוטים של "תורת השלבים היהודית". יש להם משנה סדורה. עוד נסיגה ועוד נסיגה. עוד התרפסות ועוד ליקוק. עד שהגולל ייסתם על העצמאות היהודית בארץ ישראל. את התורה הזאת הם מפיצים בכל העולם ומזינים בה את אש האנטישמיות והשינאה למדינה היהודית וליהודים. מאמריהם מתורגמים בידי גדולי האנטישמים, ואלה אינם צריכים להוסיף להם אפילו מילה אחת כדי לחזור ולגלגלם ברחבי תבל כתורתם-הם.

צריך להיזהר מהם כמו מן המים העכורים הזורמים מברזינו - ואולי אפילו יותר. חומרי חיטוי רגילים, כנראה, לא יועילו, ולכן צריך פשוט להצביע עליהם - ולגלות את קלונם ברבים.



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   19:30   23.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  78. פרנקנטל הוא ראש ארגון הורים שכולים חובבי אש''ף .........  
בתגובה להודעה מספר 61
 

***
הצופה 18.12.00

יצחק פרנקנטל כותב מכתב גלוי לתושבי נצרים ובין השאר:
"איבדתי את בני אהובי ומחמל נפשי אריק בגלל שאין שלום".

בסוף מכתבו הוא מאשים את יהודי נצרים בהפקרת ילדיהם.

אדיק זיק בערוץ 7 על יצחק פרנקנטל שהיה מזכיר "נתיבות שלום" , ועורך הסמרטוטון "שבת שלום": בנו אריק אהובו ומחמל נפשו נלקח בצעירותו מאביו יצחק פרנקנטל למשפחה אומנת, אשתו התגרשה ממנו, לבן הוקצה מקום במחסן-חדר בחצר ללינה כשהגיע לבית אביו. אך בחופשות מהצבא היה מתארח אצל חבריו בכפר גימזו שבו גר אביו עם אשתו השניה שגם היא התגרשה ממנו זמן לא רב אחרי שכתב "מכתב גלוי לתושבי נצרים".

הבן אריק נחטף ונרצח על ידי מחבלים, פרנקנטל הוא ראש ארגון הורים שכולים חובבי אש"ף (הוקם ע"י השמאל כנגד ארגון ההורים השכולים. החבר הנוסף בארגון ( אולי הם כל הארגון) הוא אבא של חייל אחר שנחטף ונרצח כשניסו לשחרר אותו.
http://www.cs.biu.ac.il/~ehrlich/HISTORY/citations.doc



פארוק קדומי מודה: ''הודות להסכם אוסלו התאפשרה כניסתם של עשרות אלפי חמושים"



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   16:17   01.05.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  3. ''שמאלנות בישראל'' מאת: צבי שילוח ז''ל !!  
בתגובה להודעה מספר 0
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 07.11.03 בשעה 11:00 בברכה, פילוביץ שחף
 



מבחן התוצאה.
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   18:10   17.05.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  8. ''מהרסיך ומחריביך ממך יצאו''- {ישעיהו מ''ט, י''ז}  
בתגובה להודעה מספר 3
 




מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   18:24   17.05.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  9. בשער הספר: לזכר הורי ואחותי שנספו בשואה.....  
בתגובה להודעה מספר 8
 


מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   18:27   17.05.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  10. משה שמיר:''מנין באו - ולאן הם (השמאל) מוליכים?'  
בתגובה להודעה מספר 9
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 22.12.04 בשעה 16:16 בברכה, פילוביץ שחף
 



ש_ש
חבר מתאריך 7.4.02
37060 הודעות 00:08 21.08.04

מת הסופר משה שמיר בן 83 היה במותו
ז"ל

הסופר והמחזאי משה שמיר מת בגיל 83
יום שבת, 21 באוגוסט 2004, 0:04 מאת: מערכת וואלה!

משה שמיר בצעירותו. פרש מהליכוד בעקבות הסכמי קמפ דיוויד (צילום: אתר הכנסת)שמיר, חתן פרס ישראל לספרות וח"כ לשעבר, היה ממייסדי תנועת ארץ ישראל השלמה. מספריו: "הוא הלך בשדות", פרקי אליק" ו"מלך בשר ודם"

הסופר והמחזאי משה שמיר מת בביתו בראשון לציון בגיל 83. כך דווח בקול ישראל. שמיר נולד בצפת ב-1921 ולמד בבתי הספר תל-נורדאו ובגימנסיה הרצליה בתל-אביב. בצעירותו היה חבר שמיר בתנועת "השומר הצעיר" ובקיבוץ משמר העמק. לפני הקמת המדינה לחם בפלמ"ח.

אחרי מלחמת ששת הימים היה ממייסדי תנועת ארץ ישראל השלמה. הוא היה מראשי סיעת לע"ם בליכוד וכיהן כח"כ בכנסת התשיעית. הוא התנגד להסכמי קמפ דיוויד והיה ממקימי "ברית נאמני ארץ ישראל" שנאבקה בהם. בעקבות חתימת הסכם השלום עם מצרים הוא פרש מהליכוד והיה ממקימי תנועת "התחיה".

משה שמיר היה חתן פרס ישראל לספרות ופרסם ספרים ומחזות רבים. מספריו: "הוא הלך בשדות", "פרקי אליק", "מלך בשר ודם", "במו ידיו" ו"כבשת הרש".


הלך לעולמו משה שמיר


הסופר משה שמיר ("במו ידיו", "הוא הלך בשדות") נפטר בגיל 83. "הוא היה ענק רוח, מגדולי סופרים ישראל", ספד חברו מאיר עוזיאל
מרב יודילוביץ'

הסופר משה שמיר, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 1988, הלך אמש (ו') לעולמו בגיל 83. שמיר נפטר ב"אחוזת ראשונים" בראשון לציון, לשם הועבר מבית החולים "איכילוב" בתל אביב, בו טופל באחרונה. שמיר השאיר אחריו אשה, שתי בנות ובן.

"הוא היה חולה בחודשים האחרונים, אבל לפני זה הוא היה בולדוזר והתרוצץ בכל הארץ מגוש קטיף ועד אלון מורה", סיפר חברו מאיר עוזיאל, "הוא הופיע עם יצירות שלו ביחד עם קבוצת שחקנים והעלה קטעים מ'הוא הלך בשדות', 'כבשת הרש', 'מלך בשר ודם' ועוד. הוא היה ענק רוח, מגדולי סופרי ישראל. הוא היה אדם עם עמדות אנושיות מוסריות ועצמאיות שלא פחד לומר אותן, הוא היה אמיץ ושילם את המחיר".

שמיר נולד בצפת וגדל בתל-אביב. הוא היה חבר בתנועת "השומר הצעיר" וחבר קיבוץ משמר העמק (1944-1946). ערך עיתונים שונים ("על החומה", "ילקוט הרעים") ובין 1947 ל-1950 היה עורכו של העיתון הצבאי "במחנה" אותו ייסד; כמו כן היה עורכם של מדורים ספרותיים ב"על המשמר" וב"מעריב".

שמיר היה פעיל במפ"ם, אך לאחר מלחמת ששת הימים שינה את השקפתו הפוליטית, נמנה על מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, ונבחר לכנסת (1977-1981) מטעם הליכוד. בעקבות חתימת הסכם השלום עם מצרים פרש מהליכוד והיה ממקימי תנועת "התחיה".

שמיר לחם בשורות הפלמ"ח, ורבים מסיפוריו מוקדשים לבעיות ישראל במהלך הקמת המדינה, ובייחוד הסיפורים בקובץ "עד אילת" (1950). שמיר נחשב לאחד




ממייסדי המיתוס של הצבר ברומנים שכתב. ב"הוא הלך בשדות" (1947) שמיר הציג גיבור יליד הארץ, מחוספס ועם זאת רגיש, בעל מחויבות עמוקה לארצו, למשפחתו, לחבריו ולמשימותיו הצבאיות. הספר זכה ב-1948 בפרס אוסישקין, הומחז והוצג שלוש פעמים (הצגת הבכורה במאי 1948 היתה ההצגה הראשונה במדינת ישראל הצעירה), ואף עובד לסרט בכיכובו של אסי דיין ובבימויו של יוסף מילוא.

דמות דומה הופיעה שוב בשם אליק, בספרו לנוער "אחד אפס לטובתנו" (1951) וב"במו ידיו" (1951), שהיה לאחד הספרים הפופולריים ביותר על ימי מלחמת העצמאות ודור הפלמ"ח.

המבקרים תיארו את כתיבתו המוקדמת של שמיר כמאופיינת בלשון נמלצת, לעתים אף נוטה לפאתוס, אם כי הוא נהג לשלב בדיאלוגים שלו קטעים מהעברית המדוברת. נקודת מיפנה ביצירתו של שמיר חלה עם פרסום הרומנים ההיסטוריים שלו. אף שהגיבור ברומנים אלו דומה לגיבוריו הקודמים, יחסו של המספר כלפיו שונה והוא נוטה לבקר את מניעיו ולהדגיש את הטראגיות שנובעת מדבקותו היתרה במטרה; כך אצל אלכסנדר ינאי ב"מלך בשר ודם" (1954) ודוד המלך ב"כבשת הרש" (1957).

לאחר הרומנים ההיסטוריים פרסם שמיר רומן בעל נימה אוטוביוגרפית - "כי עירום אתה" (1959), ורומן אקטואלי - "הגבול" (1966). כן פרסם טרילוגיה, "רחוק מפנינים" (חלקיה: "יונה מחצר זרה", 1975; "הינומת הכלה", 1984; "עד הסוף", 1991), ביוגרפיות ("ראובן הכט, אגדת חיים", 1994) וספרי שירה ("כמעט", 1991).

ספרו האחרון, שראה אור ב"זמורה ביתן" ב-2001, "יאיר", הוא רומן ביוגרפי על חייו של אברהם שטרן, מייסד הלח"י ומפקדו הראשון.

(20.08.04, 23:40)
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2966445,00.html

הסופר משה שמיר הלך לעולמו

מבכירי סופרי "דור הפלמ"ח", מחבר היצירה המיתולוגית "הוא הלך בשדות", נפטר לאחר מחלה קשה, והוא בן 83
NRG מעריב
20/8/2004 23:29

הסופר משה שמיר נפטר אמש, יום ו', באחוזת ראשונים בראשון לציון בעקבות מחלה קשה, והוא בן 83. מועד הלוויה אינו ידוע עדיין. השאיר אחריו אשה, צביה, שתי בנות ובן.

לצד חיים גורי, ותחת חסותם של אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן, שמיר נחשב כחלק בחבורה הספרותית המפוארת שהתגבשה בארץ ישראל של שנות הארבעים, המכונה "ספרות דור הפלמ"ח".

הרוח הספרותית-אידיאולוגית שלוותה את בני החבורה, ואת שמיר בפרט, עיצבה את כתיבתו במסגרת של ריאליזם רציונליסטי שמבקש להפעיל ולהשפיע על הלך הרוח האידיאולוגי-פוליטי המקומי. דמותו של הצבר, כפי שהופיע בטקסט המיתולוגי של שמיר משנת 49' "הוא הלך בשדות", התגבשה באותה העת, וייצגה את המודל הגברי הארצישראלי – בריא, צעיר, חילוני, שזוף, אנטי-גלותי ובעיקר מסור עד כלות לארצו.

בשנות החמישים עסק שמיר בכתיבה היסטורית, בין השאר התדיין על אודות דמותם של דוד המלך ב"כבשת הרש", ואלכסנדר ינאי ב"מלך בשר ודם". "הגבול", שיצא בשנת 66' עוסק בהתדרדרותה וקריסתה הערכית של החברה הארצישראלית על רקע שנות השישים. בין השנים 73' ל-92' פרסם את הטרילוגיה המונומנטלית "רחוק מפנינים", שהתעסקה בחיי היהודים במזרח אירופה והציעה גם חשבון נפש נוקב של דור הפלמ"ח ובניו. על יצירותיו נמנות עוד "במו ידיו (פרקי אליק)", "הינומת הכלה", "מלך בשר ודם", "עד אילת" וקובץ הסיפורים "לראות כוכבים".

שמיר, יליד צפת שעקר לתל אביב, עסק גם בכתיבת ספרי ילדים, שירה, מחזאות, ביקורת ספרות ופובליציסטיקה ובשנת 88' קיבל את פרס ישראל לספרות. כמו כן ערך עיתונים שונים, ביניהם "על החומה", ו"במחנה", וכן את המדורים הספרותיים בעל המשמר ובמעריב.

לצד עבודתו הספרותית היה שמיר פעיל פוליטי שביצע הסבה מתנועת השומר הצעיר, ומפ"ם לתומך נלהב בתנועת "ארץ ישראל השלמה", לאחר מלחמת ששת הימים. בשנת 77' אף נבחר לכנסת מטעם תנועת הליכוד, וכיהן כח"כ עד לשנת 81'. כמו כן היה ממקימי תנועת התחיה
http://www.nrg.co.il/online/5/ART/771/606.html

עדכון אחרון - 00:19 21/08/04




מת הסופר והמחזאי משה שמיר כשהוא בן 83
מאת שירות "הארץ"

שמיר, חתן פרס ישראל לספרות, היה ממייסדי תנועת התחייה; כתב את הספרים "הוא הלך בשדות" ו"מלך בשר ודם"

הסופר והמחזאי משה שמיר מת אתמול (שישי) בראשון לציון כשהוא בן 83. שמיר היה בצעירותו חבר בתנועת השומר הצעיר וחבר קיבוץ משמר העמק. לפני הקמת המדינה לחם בפלמ"ח. שמיר היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה ומראשי סיעת לע"מ בליכוד.

הסופר, שהתנגד להסכמי קמפ דיוויד, פרש מהליכוד אחרי חתימתם והיה ממקימי תנועת התחייה. שמיר היה חתן פרס ישראל לספרות ופרסם ספרים ומחזות רבים. בין ספריו - "הוא הלך בשדות", "מלך בשר ודם", "פרקי אליק", "במו ידיו" ו"כבשת הרש".
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/467413.html

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   18:31   17.05.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  11. ערכים ומושגים הנזכרים בספר זה................  
בתגובה להודעה מספר 10
 






מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   04:14   21.08.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  99. משה שמיר ז''ל: ''דמנו בראשכם''  
בתגובה להודעה מספר 10
 


https://rotter.net/forum/gil/5614.shtml הלקסיקון השלם - פרשת רצח רבין



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום שלישי כ''א באלול תשע''א    03:04   20.09.11   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  158. במקום חיילים מול אזרחים, יעמדו יהודים מול ערבים (*)  
בתגובה להודעה מספר 8
 

במקום חיילים מול אזרחים, יעמדו יהודים מול ערבים

גם היהודים יודעים לצעוד בספטמבר, כך טוענת תנועת ישראל שלי. "נצעד ונגן יחד על ישראל ועל חיילינו", קוראת איילת שקד, יו"ר התנועה, כמה ימים אחרי קריאה דומה
של ח"כ בן ארי. ומה באמת יקרה במפגש הצעדות? אזרחים מול אזרחים, נדמה שהמדינה הולכת ומאבדת את כוחה.
מקור:
http://www.hakolhayehudi.co.il/?p=14397

ראיון עומק מרתק עם איילת שקד, יו"ר תנועת ישראל שלי – בתכנית "חיידק פוליטי" עם נחמה דואק
http://www.myisrael.org.il/action/1154

מי שרוצה להכיר את מטרות ישראל שלי ואת עקרונותיה, מומלץ שיצפה בראיון עומק זה, עם יושבת ראש התנועה. לראשונה, היא פורסת בצורה סדורה את פעילות התנועה
ואת הישגי ישראל שלי בשנתיים האחרונות.


.
.
תזכורת:
.
.
8. ''מהרסיך ומחריביך ממך יצאו'' - {ישעיהו מ''ט, י''ז}
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&archive#8

(*) להיות מודע = לשרוד (*)

חוד החנית


אהרון רול: מחקרי 'אנרכיסטים עליך ישראל' מיום 6 מרץ 2010
https://rotter.net/forum/gil/18606.shtml
מהדורה ב': אנרכיסטים עליך ישראל, מיום 5 אפריל 2011(*)
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=21681&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%F0%F8%EB%E9%F1%E8%E9%ED%20%F2%EC%E9%EA
תחקיר: ''הכירו את מנהיג האנרכיסטים רוני ערמון''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=21730&forum=gil&viewmode=threaded


ריכוז אשכולות בנושא הקרן לישראל חדשה (NIF)
https://rotter.net/forum/gil/18350.shtml
אשכול מרכז מחאת האוהלים: המסע המתוכנן להפלת הממשלה
https://rotter.net/forum/gil/22050.shtml



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   19:07   17.05.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  12. צבי שילוח {לנגזם} ז''ל: רקע ביוגרפי בכלל .....  
בתגובה להודעה מספר 3
 

וכחבר כנסת בפרט !!

מצ"ב קישור לאתר כנסת ישראל.
http://www.knesset.gov.il/mk/heb/exmk.asp?id=648

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   05:27   07.09.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  30. זכותנו, חובתנו לכבד את זיכרו של ח''כ צבי שילוח  
בתגובה להודעה מספר 12
 

ז"ל ביום השנה למותו- יום אחד אחרי יום כיפורים זה,
יום שני י בתשרי 7.10.2003 !!!

ביתו היחידה "רחל שילוח יבור" כותבת לזיכרו.

@ מי זה ח"כ צבי שילוח...??
מצ"ב קישור לאתר כנסת ישראל.
http://www.knesset.gov.il/mk/heb/exmk.asp?id=648

@ להלן: ציטוט אחד מספריו המפורסמים: "שמאלנות בישראל"...:-

צבי שילוח ז"ל,כאבי אבותיו של השמאל הישראלי כותב בסיפרו...
"שמאלנות בישראל", את הדברים הבאים....:-
לרשותכם אחדים מציטוטיו הניבחרים של העיתונאי/סופר מר צבי שילוח ז"ל, תהי מנוחתו עדן, בסיפרו "השמאלנות בישראל" שיצא לאור לראשונה בשנת תשנ"א {1991}....:-
..."אנני מתמקד בשאלה החוצה בימנו את הציבור בארץ - עתידם של חבלי הארץ ששוחררו במלחמת ששת הימים, אלא במהותו של מחנה השמאל בארץ, גלשה עדי כפירה בעיקריה של הציונות הקונסטרוקטיבית והאקטיביסטית ובחזונה המקורי, כפירה זו,שהיתה תמיד נחלתם של חוגים שוליים בתנועת העבודה, זכתה בשנים האחרונות ללגיטימציה, עד כדי טשטוש מסוכן של עצם מהותו הציונית של המחנה כולו..."
....."נאבקתי בגלישה זו והזהרתי מפניה עוד בימי פולחן סטאלין בישראל, וביתר שאת בעשרים שנה האחרונות, כשאת הסטאליניזם החליפה במחנה השמאלנים ההזדהות עם מאבקם של הערבים למען מדינה ערבית בארץ ישראל המערבית, נוספת לעשרים מדינות ערב במזרח התיכון...."{סוף ציטוט מהספר}

כמו כן, הסופר משה שמיר אמר עליו בדבר ההקדמה לסיפרו...:-
***
"הספר שלפנינו הוא "אני מאשים" חריף ומעמיק גם יחד, נגד הסכנה המוחשית של עירעור יסודות קיומנו הלאומי בארץ ישראל מצד גורמים פנימיים, המתכסים באיצטלה של רעיונות הומניסטיים נעלים, כגון:
"שלום", "דימוקרטיה", "שוויון", וכדומה, בעוד שלמעשה הם משרתים ומעודדים את הגרועים באויבי הערכים הללו ובעולם של היום - ארגוני העריצות והטירור הערביים, ששיתוף הפעולה בין עראפת וסאדם חוסיין חשף את סכנתם הקטלנית לעמיהם הם ולסביבתם הקרובה והרחוקה...".. {סוף ציטוט}
''מהרסיך ומחריביך ממך יצאו''- {ישעיהו מ''ט, י''ז}
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=8&viewmode=

אני מקווה מאוד שתרימו את הכפפה ותכבדו, תאזכרו את
יום השנה למותו !!!
תודה רבה בשם עם ישראל.

מבחן התוצאה.
פ"ש.




כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום חמישי כ''ט בשבט תשע''א    08:54   03.02.11   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  157. 100 ש' להולדתו של צבי שילוח זצ''ל, ערב עיון לזיכרו (*)  
בתגובה להודעה מספר 30
 


.
.
תזכורת
.
.
30. זכותנו, חובתנו לכבד את זיכרו של ח''כ צבי שילוח ז"ל ביום השנה למותו- יום אחד אחרי יום כיפורים זה, יום שני י בתשרי 7.10.2003 !!!
https://rotter.net/forum/gil/5019.shtml#30

ביתו היחידה "רחל שילוח יבור" כותבת לזיכרו.

אשכול ראשי:
Yac שואל : מה קרה לשמאל הישראלי...??? xu;;
https://rotter.net/forum/gil/5019.shtml


פרס: ''ההסטוריה לא חשובה, מה שחשוב זה העתיד''...למה?!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=69&viewmode=
מי מפחד מ''תולעת יעקב ודוֹד ישמעאל''?
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6179&forum=gil&omm=0



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
אור ליום חמישי ח' בניסן תשס''ט    22:05   01.04.09   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  150. שר החינוך גדעון סער: להחזיר הערכים למשרד החינוך  
בתגובה להודעה מספר 12
 

סער: להחזיר הערכים למשרד החינוך
פרסום ראשון: 01/04/09, 17:07

שר החינוך החדש, גדעון סער, אמר בצהרים בטקס חילופי שרים כי המשבר בחינוך הוא מתמשך וכי בכוונתו להחזיר את הערכים למשרד החינוך.
אורנית עצר

שר החינוך החדש, גדעון סער, אמר בצהרים (ד') בטקס חילופי שרים שהתקיים במשרד החינוך כי יש להיאבק למען החזרת והנחלת הערכים לחברה הישראלית וציין כי המשבר בחינוך הוא משבר מתמשך שמתפרש על ימי חייהן של ממשלות רבות.

בפתח דבריו אמר סער כי הוא רואה בתפקיד אתגר, "לא יכול היה להיות לי אתגר גדול יותר. אין בעיני תפקיד ערכי יותר". השר הנכנס הודה לשרת החינוך היוצאת, פרופ' יולי תמיר, על תקופת שירותה במשרד בשלוש השנים האחרונות ואמר, "לעיתים היו בינינו חילוקי דעות, אבל תמיד ידעתי שיולי באה לחינוך מאהבה ופעלה, על פי השקפת עולמה ודרכה, לשפר את מערכת החינוך כדי להבטיח עתיד טוב יותר לדור הבא".

עוד אמר, "תמיד ידעתי שמה שמנחה אותה הוא טובת העניין, כפי שהיא רואה אותו, ושבזה היא ממוקדת".

סער אף פנה למורים ואמר, "אתם – אנשי החינוך – שליחנו. ואתם – מורים, מורות, גננות, סייעות, מורות האולפנים – אתם המפתח לחברה שמושתתת על ערכים. אני מודע למאמץ העצום שלכם, לתנאי העבודה הקשים ולאילוצים שבמסגרתם אתם עובדים ופועלים מתוך שליחות. אני יודע שאתם עושים מלאכת קודש בתנאים כמעט בלתי אפשריים. אני מכיר את הפערים בין הדימויים והמציאות".

"הכרתי מורים רבים במהלך חיי", סיפר סער, "לא פעם כששמעתי דיבורים על "שעות העבודה של המורים" – נזכרתי בלילות הארוכים שבהם ראיתי את אמי, מורה לתנ"ך ולספרות, בודקת מבחנים בסבלנות שקשה לתאר, אל תוך השעות הקטנות של הלילה. ואחרי שנישאתי ראיתי גם את חמותי. אני מסיר בפניכם את הכובע על משימת החיים שלקחתם על עצמכם – המערכה היומיומית להקניית ערכים, השכלה וידע לילדינו. מהיום, אנחנו ביחד במערכת הזאת".

"לדעתי, המשבר הכי משמעותי והכי מסוכן לעתידנו כחברה וכמדינה הוא משבר הערכים", הצהיר שר החינוך הנכנס, "אם לא נזכור מי אנחנו, מאיפה באנו, מה החזון שאיתו הגענו להישגים האדירים שאליהם הגענו כאן – נתקשה להתמודד עם האתגרים שלפנינו ולא נדע להוביל את ישראל לפגוש את ייעודה".

סער הבהיר את כוונותיו לעתיד, "איך הצלחנו להתמודד בעבר עם בעיות לאומיות אדירות בלי משאבים כמו אלה שעומדים לרשותנו היום? זה קרה בגלל ובזכות עמוד השדרה הערכי שהיה לנו כחברה. היום אנו חייבים להיאבק למען החזרת והנחלת הערכים לחברה הישראלית". הוא הדגיש כי ערכים אמנם אינם מרכיב מדיד – אבל חייבים לחזק את המימד הזה בחינוך.

עוד אמר כי "לצד חיזוק הערכים – לא נוכל ואסור שנתחמק מבחינה נוקבת וגם מהצבת יעדים להישגים. המשבר בחינוך הוא משבר מתמשך שמתפרש על ימי חייהן של ממשלות רבות. היהודי החשוב הזה. אם לא נדע לטפל בכך באומץ ובנחישות – נסכן את המרכיב החשוב ביותר להתמודדות בעולם תחרותי ובסביבה עויינת: היתרון האיכותי, שהיה סימן ההיכר של ישראל בה גדלנו. לכן גם מתחייב שינוי. אנחנו חייבים ביחד להתמודד עם המציאות הזאת ולשנותה".

על התלמידים אמר, "כל ילד הוא עולם ומלואו. לכל ילד מגיע סיכוי להצליח. והסיכוי להצליח תלוי בכלים – בידע, בהשכלה, גם בערכים. אנחנו צריכים להילחם על כל ילד ואסור שנוותר על אף ילד. אני מאמין בחתירה לשוויון הזדמנויות דרך מערכת החינוך".

הוא הוסיף כי יש לפעול לצמצום הפערים המעמיקים בין הפריפריה למרכז, ומערכת החינוך חייבת להיות כלי מרכזי בכך. "אנחנו חייבים לסייע עם אהבה לאלה שמלכתחילה הסיכויים נגדם. לחלשים. לילדים עם מוגבלויות", אמר סער.
מקור:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/187570


תזכורת:

תת-אשכול: ''שמאלנות בישראל'' מאת: צבי שילוח ז''ל !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=3&viewmode=
תת-אשכול: ''בגידת השמאל''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=4&viewmode=
אשכול ראשי: Yac שואל : מה קרה לשמאל הישראלי...???
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=0&viewmode=


_____


פרס: ''ההסטוריה לא חשובה, מה שחשוב זה העתיד''...למה?!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=69&viewmode=
מי מפחד מ''תולעת יעקב ודוֹד ישמעאל''?
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6179&forum=gil&omm=0



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום שני י''ט בניסן תשס''ט    18:40   13.04.09   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  151. התנגדות למינוי מנכ''ל משרד החינוך - שמשון שושני בן ה-72  
בתגובה להודעה מספר 150
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 23.12.10 בשעה 09:15 בברכה, פילוביץ שחף
 
התנגדות למינוי מנכ"ל משרד החינוך
פרסום ראשון: 13/04/09, 14:29


מינוי פוליטי?!

המטה למען ארץ ישראל שלח מכתב לשר החינוך בדרישה לבטל את מינויו של שמשון שושני למנכ"ל משרד החינוך. "מדובר במינוי מפלה ובלתי שיוויוני".
אורנית עצר

המטה למען ארץ ישראל שלח מכתב לשר החינוך, גדעון סער, בדרישה לבטל את מינויו של שמשון שושני למנכ"ל משרד החינוך. במטה טוענים כי מדובר במינוי בלתי חוקי, מפלה ובלתי שיוויוני. בנוסף הם טוענים כי המינוי הוא מינוי פוליטי.

במכתב לשר החינוך מציין ב"כ עו"ד אביע ויסולי כי מר שושני הינו אדם בן 72, אשר מילא את תפקיד מנכ"ל משרד החינוך בסוף שנות ה – 80 ותחילת שנות ה – 90 של המאה שעברה, ב -10 השנים האחרונות הוא היה מנהל "פרויקט תגלית" אשר מומן ברובו על ידי המיליארדר מר שלדון אדלסון.

לטענתו, "מינויו של שושני למשרת מנכ"ל משרד החינוך הינו בלתי סביר, בלתי חוקי, מפלה, בלתי שיוויוני ופסול מטעמי מינויים פוליטיים". הוא מסביר כי מדובר במורה ומנהל ותיק שלימד בפעם האחרונה כיתה של תלמידים לפני כ- 40 שנה וניהל בית ספר בפעם האחרונה בשנת 1971. "למעלה מ - 15 שנה עברו מאז הוא עזב את משרד החינוך לגמרי", מדגיש עו"ד ויסולי.

הוא מבהיר כי "עמדתה של נציבות שירות המדינה בנושא מינוי אנשים שעברו את גיל הפרישה לתפקידים בכירים בחוזים מיוחדים היא שניתן לעשות זאת אך ורק אם לא נמצאו מועמדים מתאימים לתפקיד מתחת לגיל הפרישה. לדבריו, במקרה זה אין חולק כי קיימים מועמדים מתאימים ואולי אף מעודכנים ומעורים הרבה יותר במערכת החינוך של היום מאשר שושני.

עוד הוא טוען כי כאשר המדינה מחייבת עובדים לפרוש בגיל 67 אך ורק בשל גילם, מינוי עובד בן 72 למשרה בכירה ביותר בשרות הציבורי מהווה הפליה פסולה והפרה בוטה של עקרון השוויון.

עו"ד ויסולי מעלה טענה נוספת נגד מינוי של שושני וכותב לסער כי "ניתן להסביר את המינוי התמוה והפסול של מר שושני לא בכישוריו הבעייתיים אלא בקשריו הפוליטיים-כלכליים עם בעלי הון".

הוא מציין כי "שושני מונה למשרת מנהל "פרויקט תגלית" אשר מומן ברובו על ידי המיליארדר שלדון אדלסון ובמשך השנים הוא היה מאד מקורב אליו ואל תורמים נוספים שכמותו".

במכתבו לסער טוען ויסולי, "כידוע, מר אדלסון הוא הבעלים של העיתון "ישראל היום" שסייע רבות לבחירתך ולמינויך כשר החינוך. ניתן לראות במינויו של מר שושני למנכ"ל משרד החינוך את השיקולים הפוליטיים שמטרתם הבעת תודה מצידך לתמיכתו של מר אדלסון בך, ורצונך לקרב אליך אדם בעל קשרים הדוקים עם תורמים "כבדים" בבחינת 'שלח לחמך על פני המים'".

"שיקולים אלה הינם שיקולים פסולים בתכלית למינוי כל אדם למשרה ציבורית, קל וחומר מנכ"ל משרד ממשלתי, קל וחומר בן בנו של קל וחומר מנכ"ל משרד החינוך אשר אמור להיות דמות חינוכית למופת עימה יזדהו ילדי ישראל", כותב עו"ד ויסולי.

לסיום הוא כותב כי "מינויו של מר שושני למשרת מנכ"ל משרד החינוך הינו פסול בתכלית ואין להביאו לאישור הממשלה". ויסולי מבקש מסער לבטל את הכוונה למנותו.

במשרד החינוך טרם השיבו לפנייה.
מקור:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/187962


תזכורת:




שר החינוך גדעון סער: להחזיר הערכים למשרד החינוך
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=150&viewmode=
קיבוץ עין שמר = בית ברל = מרכז רבין = חינוך מחדש
https://rotter.net/forum/gil/15859.shtml
14. ''יהדות - כחלק מתורת הלחימה''
https://rotter.net/forum/gil/15859.shtml#14


******

ההמנון-"התקווה בת שנות אלפיים", בעיבוד חדש ועוצמתי - Francky Perez


קליף ב ביצוע מדהים:
http://www.hatikva.us/



לחץ כאן לצפיה דרך יוטיוב




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום ששי כ''ז בסיון תשס''ט    08:03   19.06.09   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  152. שר החינוך: דיון במל''ג בהסתה של סלאח  
בתגובה להודעה מספר 150
 

ראשי > חדשות > מדיניות ופוליטיקה | פרסום ראשון: 18/06/09, 06:40
שר החינוך: דיון במל"ג בהסתה של סלאח

שר החינוך מתכוון להביא לדיון במועצה להשכלה גבוהה, את דברי ההסתה שנשא השייח ראאד סלאח באוניברסיטת חיפה.
עוזי ברוך


השר גדעון סער

שר החינוך גדעון סער מתכוון להביא לדיון במועצה להשכלה גבוהה, את דברי ההסתה שנשא אתמול אחרי הצהריים ראש התנועה האיסלאמית, השייח ראאד סלאח באוניברסיטת חיפה. במהלך הרצאתו של סאלח לא הורשו יהודים להיכנס לאולם ההרצאות.

ראש הפלג של התנועה האיסלאמית, השייח' ראאד סלאח, הגיע אתמול (רביעי) לאוניברסיטה בנסיון להעביר "שיעור" על דרכיה של ממשלת נתניהו ויחסה לערבים. ביקורו של סלאח אושר על ידי האוניברסיטה ואובטח על ידי המשטרה שלא איפשרה כניסה לאף סטודנט יהודי לחדר ההרצאות.

סאלח כדרכו בחר להסית נגד היהודים ואמר כי בכוונת נתניהו להקים את בית המקדש. הסטודנטים המוסלמים הגיבו בקריאות "אללה הוא אכבר". כ-150 סטודנטים יהודים הפגינו מחוץ לאולם כשהם נושאים את דגל ישראל.

ח"כ אלכס מילר (ישראל ביתנו) הגיב אמש (רביעי) לנאומו של סאלח באוניברסיטת חיפה, "ראאד סלאח עומד בראש ארגון טרור המטיף לאנטישמיות נגד יהודים בארצם ושניסה לא פעם להצית מלחמת אזרחים בישראל. מדובר בפרובוקטור מסוכן שמקומו מאחורי סורג ובריח ולא באוניברסיטת חיפה."
מקור:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/190747


ח"כ שאמה: לפתוח בחקירה נגד סלאח
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/190759



שר החינוך גדעון סער: להחזיר הערכים למשרד החינוך
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=150&viewmode=
קיבוץ עין שמר = בית ברל = מרכז רבין = חינוך מחדש
https://rotter.net/forum/gil/15859.shtml
14. ''יהדות - כחלק מתורת הלחימה''
https://rotter.net/forum/gil/15859.shtml#14



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   05:50   02.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  67. צבי שילוח ז''ל:''האסטרטגיה הערבית לחיסול ישראל''  
בתגובה להודעה מספר 3
 

פרק זה - בספר שמאלנות בישראל-המצ"ב...:-

נכתב לדמותו של המומחה לאסטרטגיה צבאית ומדינית, של...:-
מחנה היונים בישראל, פרופ' יהושפט הרכבי."

"האסטרטגיה הערבית לחיסול ישראל"

פרק זה מבוסס על מחקרו של פרופ'/אלוף במיל' יהושפט הרכבי,
המצ"ב בקישור לנוחיותכם...:-

אלוף {מיל'} י.הרכבי - ''פת''ח באסטרטגיה הערבית''
עיונים באתמול ובמחר - ספר שיצא לאור בפברואר 1969
בהוצאת "מערכות"-משרד הבטחון/צבא ההגנה לישראל.

הספר במקור נכתב באנגלית ותורגם לעברית על ידי עו"ד
אליקים רובינשטיין...היועמ"ש לממשלה שסיים את
תפקידו בחודש זה=דצמבר 2003 !!
https://rotter.net/forum/gil/5589.shtml



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום ששי ט''ו בכסלו תשס''ט    12:13   12.12.08   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  148. ''וכאותו מסומם שאינו מסוגל להיגמל מסם המוות, ממשיך...  
בתגובה להודעה מספר 3
 

השמאל
מילים ולחן:.....שר:.....
https://rotter.net/User_files/forum/gil1/494238b02110a10f.doc

וייקץ האדם משנתו ויביט לימינו והנה....שמאל
וישפשף עיניו ויביט למעלה והנה....שמאל
וייגש אל המעיין וישטוף פניו במים ויביט לקרקע והנה....שמאל
ויבוא אל החדר פנימה ויביט שמאלה וירא והנה ...שמאל

ויחזור שנית למקום שעמד בתחילה, וירכיב את משקפיו ויביט אל הימין, והנה....שמאל
וירוץ בבהלה ויביט מול הראי אשר בחדר ויסתכל לימין הראי, והנה....שמאל
ויחזור שנית ויביט לשמאל הראי והנה....שמאל
וירוץ אל הכיור ויפתח את הברז לשטוף שערות ראשו ויביט למרכז, והנה....שמאל

ויצבוט את לחייו שמא ישן הוא וחולם חלום בלהות, ויביט שוב אל התקרה, והנה...שמאל
וישתטח על הרצפה וירא והנה....שמאל
ויעל לעליית הגג וירוץ אל הימין ויביט והנה....שמאל
רץ חזרה ויעלה על יצועו ויתכס, ויסתכל מבעד לשמיכה והנה...שמאל

ויקום בשנית ממיטתו ויפתח את מקלט הרדיו ויאזין באוזנו הימנית והנה....שומע הוא שמאל
ויסגור בצמר גפן את אוזנו הימנית וישמע באוזנו השמאלית, וישמע....שמאל
ויסובב את הכפתור במכשיר ויעבור לתחנה אחרת ויקשיב היטב והנה...שמאל
ויכבה את המכשיר ויידלק את מכשיר הטלביזיה והנה רואה ושומע הוא....שמאל

רץ לסלון וייקח עיתון לידו ויפתח בעמוד הימני והנה....שמאל
הפך מיד את הדף לצידו השמאלי והנה....שמאל
זרק בבעתה את העיתון וייקח אחר תחתיו ויפתחהו והנה....שמאל
זרק את העיתון לאח אשר בחדר והנה עולה עשנו מ.....שמאל

ויצעק צעקה גדולה ומרה
הצילני נא מיד עשיו מיד השמאל
ויברח החוצה וירוץ אנה ואנה וה...שמאל אחריו
ויבכה בכי גדול, ויתחנן להינצל מיד השמאל,

ויאזור עוז ויפנה אל השמאל וישאל: היכן הימין
ויאמרו לו הלא תבוש, מה לך לחפש בשולי המחנה
הרי אנחנו במרכז, ויאמר אליהם, אנא מכם ואני מרכז אחר אני מחפש
ויאמרו לו אין מרכז אחר, אנחנו המרכז.

ויבין כי השטן מדבר עימו, וינוס מפניו
והשטן עומד על ימינו לשיטנו,
ויחשוב שוב ויבין כי השטן חדר אל הימין
והוא מבקש להפוך את הימין ל....שמאל

ויזכור כי סיטרא אחרא, והשטן ויצר הרע ומלאך המוות
כולם כולם באו מן השמאל
וס.מ. הרשע עמם וכן זוגתו המרשעת
וינסה בשארית כוחותיו לברוח מן ה....שמאל

והשמאל ממשיך במלאכת ההרעלה של העם כולו
והשמאל ממשיך בעזות מצח של גיהינום
לדבר בשם הדמוקרטיה ולסתום פיות
לחרף, לגדף, להשמיץ, להרעיל, להסית,

וכל התשקורת כולה משמיעה, כותבת ונובחת....שמאל
וכאשר נדרש פרשן משפטי הרי הוא מביב השופכין של השמאל
וכאשר נדרש פרשן צבאי, הרי הוא מבית מדרשו של השמאל
וכאשר מתבקש פרשן מדיני הרי וודאי שהוא בא מן השמאל

ומרגיש אתה את הצחנה, הנודפת מביב השופכין של השמאל
וממשיך לקנות את עיתוני התועבה של השמאל
ומביא אותם אל ביתך פנימה,
ומשלם אגרה לביוב של הטלביזיה

וכאותו מסומם שאינו מסוגל להיגמל מסם המוות
ממשיך אתה להרעיל את נפשך ואת בני ביתך
ואינך חש יותר בנזק המצטבר ההורס את תאי גופך
ומשחית את נשמתך.

תזכורת:

"אנני מתמקד בשאלה החוצה בימנו את הציבור בארץ - עתידם של חבלי הארץ ששוחררו במלחמת ששת הימים, אלא במהותו של מחנה השמאל בארץ, גלשה עדי כפירה בעיקריה של הציונות הקונסטרוקטיבית והאקטיביסטית ובחזונה המקורי, כפירה זו,שהיתה תמיד נחלתם של חוגים שוליים בתנועת העבודה, זכתה בשנים האחרונות ללגיטימציה, עד כדי טשטוש מסוכן של עצם מהותו הציונית של המחנה כולו..."
....."נאבקתי בגלישה זו והזהרתי מפניה עוד בימי פולחן סטאלין בישראל, וביתר שאת בעשרים שנה האחרונות, כשאת הסטאליניזם החליפה במחנה השמאלנים ההזדהות עם מאבקם של הערבים למען מדינה ערבית בארץ ישראל המערבית, נוספת לעשרים מדינות ערב במזרח התיכון...."
(צבי שילוח)
מקור:

'שמאלנות בישראל'' מאת: צבי שילוח ז''ל !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%F1%EE%E0%EC#3
''מהרסיך ומחריביך ממך יצאו''- {ישעיהו מ''ט, י''ז}
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%F1%EE%E0%EC#8
אשכול ראשי:
Yac שואל : מה קרה לשמאל הישראלי...???
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%F1%EE%E0%EC


_____________



מכתב גלוי לאריאל שרון /משה פייגלין !!
https://rotter.net/forum/gil/5069.shtml



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום שני ח' בשבט תשס''ט    16:27   02.02.09   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  149. למה השסמאל הישראלי מפחד מאיווט ליברמן/ישראל ביתנו?!  
בתגובה להודעה מספר 3
 

Yac שואל : מה קרה לשמאל הישראלי...???
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=YAC


''שמאלנות בישראל'' מאת: צבי שילוח ז''ל !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=YAC#3


וכאן:

השומר הצעיר: ''מעדת נעורים עד סף הבגידה''
http://www.israblof.com/?l=he&a=38413


בטחון ודמוקרטיה/פרק אחד-עשר: ''מחתרת מפ''ם''
http://www.israblof.com/?l=he&a=56389

YAC שואל : מה קרה לשמאל הישראלי...???
http://www.israblof.com/?l=he&a=12141

**********


לצפיה בסרטון:http://www.newmeretz.co.il/aspx/liberman.aspx
אהרון רול: 'בשם חופש המחשבה והביטוי-''השמאל הישראלי..'
https://rotter.net/forum/gil/15529.shtml#16



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   08:22   04.05.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  4. ''בגידת השמאל''  
בתגובה להודעה מספר 0
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 06.01.11 בשעה 09:56 בברכה, פילוביץ שחף
 
יחסי האהבה שבין "שמאלנים" לבין ג'יהדיסטים, מדכאי נשים ומכחישי שואה הפכו לפומביים. האנטישמיות שרצינו לשכוח היא המכנה המשותף
שאול צדקא

פעמיים, בשנתיים האחרונות, בשתי בירות אירופיות, הייתי עד ראייה לשתי
הפגנות נגד שתי מלחמות. השלטים, הצעקות והנאומים שפעו כרגיל ארס אנטי
אמריקני ואנטי ישראלי, אולם לפתע פתאום, ראו זה פלא, השמאלנים,
הליברלים, הסוציאליסטים, הפציפיסטים, הקומוניסטים, ההומואים ואפילו
ה"נטורי- קרתא" הפסיקו לרגע את קול מחאתם והרעש פסק. הסיבה? המפגינים
המוסלמים כרעו ברך לכיוון מכה והחלו להתפלל.

אכן, זה כבר זמן רב - בעצם כבר שלושים חודשים - שהשמאל המיליטנטי
והאיסלאם הקיצוני מצויים באותה מיטה.

הם אינם מתנים אהבים מתחת לשמיכה.

את האקט הם מבצעים בגלוי, לאור היום. ראינו זאת במפגנים ההמוניים נגד
המלחמות באפגניסטן ובעיראק. הארגונים ה"נאורים", המזדעזעים למראה כל
הפרה של זכויות האדם בעולם השלישי, עשו יד אחת עם הג'יהדיסטים, מדכאי
הנשים, מכחישי השואה ומתעבי הדמוקרטיה.

סיסמאותיהם של המפגינים מסגירות את הסיבה לברית בלתי קדושה זו -
אנטישמיות. זו שנזהרנו להודות בקיומה בתחילת המילניום, החלה לזקוף את
ראשה המכוער מאז החל העימות הנוכחי בשטחים. מגן- דוד מושווה לצלב קרס.
הציונות היא הנאציות, הרצל, גולדה וז'בוטינסקי הם התגלמות הפשיזם. הילד
היהודי המפורסם מגטו ורשה אינו אלא הילד הפלשתיני מעזה. היטלר חי ונושם,
הוא מדבר עברית ומתגורר בישראל. הפלשתינים הם היהודים של מלחמת העולם
השנייה. המתאבדים שבהם הם הגיבורים החדשים.

השמאל האירופי אינו מעוניין יותר באדמותיה של ישראל. הוא מבקש את
צווארה. שנאתו לשרון כמוה כשנאתו לבוש. מגודלי השיער, גלוחי הראש וחובשי
הכאפייה רוקדים את מחול המוות סביב מה שהם מדמים כבר כגווייתה של
המדינה היהודית. עבור כולם ישראל היא זו שעמדה מאחורי הפשיטה על בגדד
באמצעות המאפיה היהודית של הפנטגון. ישראל היא המסיתה את וושינגטון
לתקוף את סוריה ואיראן, היא זו המציירת מפה מזרח תיכונית חדשה ממנה ייפקד מקומם של הפלשתינים.

השמאל הזה נופל לרגלי העריצים הערבים. הוא מתגולל למרגלות הג'לאביות.
ניתן לצפות בו גם בהפגנות, המוצדקות כשלעצמן, נגד הגלובליזציה. בלונדון
הוא מחבק את אלה ששניים מתוכם ביצעו את פיגוע ההתאבדות בטיילת של
תל- אביב. בברלין הוא מבקש לטהר, באמצעות האיסלאם, את הכתם ההיסטורי
הגרמני. בפריז הוא סבור כי יוכל לקנות לעצמו כמה שנים נוספות של שקט
מוסלמי. בעיר זו תקפומפגינים מוסלמים חברות מקומיות של תנועת "השומר
הצעיר", מבלי שאותו שמאל ינקוף אצבע כדי להצילן. מן ההפגנות, כאיש אחד,
הם ילכו לחלל בתי קברות יהודיים. האנטישמיות הפכה לספורט לאומי ברחבי
היבשת והיא מדלגת בין העיתונות לבין הרחוב.

יש ביניהם שאהדו את ישראל בעבר. הם מודים בכך בעצמם. רבים מהם חברי
פרלמנט, עורכי עיתונים ומנהיגי איגודים מקצועיים. חלקם שייך לדור המורדים של 1968. ראיית כמה מהם נאיבית, אולם אצל רובם גוברת השנאה הפתולוגית על השכל הישר. הם סבורים כי רק ישראל עומדת בין העולם לבין שלום נצחי. חיסולה יביא מנוחה למזרח התיכון וימחק בן לילה את העימות הערבי- מערבי. יש ביניהם המונעים מתחושות אשם, יש המתודלקים בכסף סעודי ויש המאמינים כי המתאבדים משקפים את נואשותו של האיסלאם. ליבם גס בחיזיון בו ערבים הורגים ערבים. עבורם זוהי מריבה משפחתית, אולם אין הם יכולים לשאת את המחשבה שישראל מגינה על עצמה באמצעות הרג מחבלים פלשתינים. אין הם מקבלים את הטענה שגם החלש מסוגל לבצע מעשי זוועות. להפך, חגורת הנפץ, במוחם הקודח, היא נשקו של חסר הישע.

ובישראל? מה שנותר מן השמאל כאן מעדיף להתעלם מטירוףהשנאה האוחז את
עמיתיו באירופה. במפגשים בינלאומיים מתבטלים הישראלים בפני משתתפים
מוסלמים ומתנצלים על עצם קיומם. האוסלופילים ממשיכים לטעון כי קריסת
התהליך המדיני מונחת על כתפי ירושלים. הם מדברים על "זכות השיבה", מוחים
על הקמת "גדר האפרטהייד" ומגנים את החיסולים הממוקדים. בינינו,
הג'יהדיסטים לא יחוסו גם עליהם בשעת כושר וביום פקודה.
מקור:
http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/472/495.html
הלינק התקין:
http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/472/495.html


מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   13:17   06.05.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  5. ''להחזיר את 'רוח דוד''' !!!  
בתגובה להודעה מספר 4
 

'ד באייר תשס"ג, 6 במאי 2003 (11:28)

"יש להחזיר את החברה הישראלית, שכשלה אל הצער ואל השפלות הדכאונית של האובדן בהשפעת המובילים הפוסט-ציונים שהשתלטו על התקשורת ומדכדכים את רוח העם, אל אותה 'רוח דוידית', הבאה לידי ביטוי בקינת דוד המלך על מות שאול ויהונתן", דברי מנכ"ל ערוץ 7 יעקב "כצל'ה" כץ.

לחללי צה"ל מציאות של קדושים שאין ברייה יכולה לעמוד במחיצתם, אומר יעקב כץ כצל'ה מנכ"ל ערוץ ולשעבר סמ"פ בסיירת שקד. כץ אמר את הדברים בראיון לרותי אברהם, כתבת האינטרנט של ערוץ 7, בשיחה ליום הזיכרון לחללי צה"ל על סיפו של יום העצמאות ה-55 למדינת ישראל.

לדברי כצל'ה, יום זה, שבו זוכר עם ישראל את הנופלים שמסרו נפשם במלחמות על קיומה ועל ביטחונה של מדינת ישראל ועוסק בהנצחתם, צריך לשאוב את תכניו מתוך מבט יהודי של התרוממות רוח ושל חרדת קודש, בבחינת "פחד יצחק".

פעמים רבות נופלים קצינים בכירים משום שהם מתייצבים בראש, אך בכך הם מובילים קדימה את הגאולה הבאה בייסורים ובמסירות נפש של הרבים, אומר כצל'ה.

לדבריו, יש להחזיר את החברה הישראלית, שכשלה אל הצער ואל השפלות הדכאונית של האובדן בהשפעת המובילים הפוסט-ציונים שהשתלטו על התקשורת ואשר מדכדכים את רוחו של העם, אל אותה "רוח דוידית", כלשונו, הבאה לידי ביטוי בקינת דוד המלך על מות שאול ויהונתן.

צריך להשיב לעם את הרוח האמונית, שאינה שואלת האם הקרבן היה כדאי אלא מעניקה מבט אמוני על תפקידם הרוחני של הנופלים ושל אלו שנותרו, אומר כצל'ה. יש להשיב אל קרבנו את המתווה האמוני, יהודי-לאומי של צעידה גאולתית מתוך עצמה, צעידה שעניינה להגיע לבנייה וליצירת חיים, מוסיף כצל'ה.

"כל אדם יודע כי לא יחיה לנצח, אך חייל שנפל עובר מחיים לחיי נצח גדולים יותר. אל הנופלים יש להרים את המבט ולא להשפילו אל תוך הקבר, משום שבמותם הם מרוממים הנופלים את העולם, וכל העולם מתרומם עימם", אומר כצל'ה.

בהתייחסו אל תכנית ההרס החדשה "מפת הדרכים" אומר כצל'ה כי גם עליה יש להתבונן במתוך עין אמונית. לדבריו, בכל אורך ההיסטוריה הרוויח עם ישראל מהצורך להתמודד עם קשיים ועם מכשולים, ומתוכם תמיד התקדם. מתוך תכניות של הרס נולדו עניינים גדולים, כמו תכנית ההרס של היטלר ימ"ש, שהחריבה את הגלות, והביאה לאחר כך הקמתה של מדינת ישראל, בבחינת מאפילה לאורה.
"בדיעבד ראינו כי גם תכניות נלוזות של אנשים חלושים בקרב עם ישראל ומחוצה לו גרמו להתחזקות ולעשייה רבה יותר, וכל תכנית כזו רק הכריחה את עם ישראל להגביר אמונה. הלחצים שלחצו אותנו הכריחו אותנו לגלות את האמת שלנו", אומר כצל'ה.

"למרות הייסורים ורצח היהודים שנבעו מהסכמי אוסלו הבוגדניים, רואים שצה"ל חזר אל עצמו ושמדינת ישראל נטלה לידיה את האחריות על ביטחונה וחזרה להגיב. מאז תחילת הלחימה שהחלה עם מבצע חומת מגן חזרנו אל חברון שלנו ואל שכם שלנו ואל ג'נין שלנו, ולחיילינו חזרה הגבורה, ומתוך כך גם החיוך על השפתיים. מתוך מבט אמוני אנו רואים בכל נפילה את יסוד ההתקדמות והקוממיות, אם רוצים בכך או לא".

בשירותו כסמ"פ בסיירת שקד במלחמת יום הכיפורים נפצע כץ באורח קריטי וחולץ במבצע הצלה נועז ע"י מפקדו הישיר אריאל שרון, רה"מ דהיום.
http://www.a7.org/news.php?id=50544

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded





            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   08:17   26.05.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  15. מכתב לשמאלני החושב מאת: יאיר בן-משה !!  
בתגובה להודעה מספר 4
 

נא להעביר מסמך זה ולהפיצו בין כל מי שעשוי להתאים להגדרה בכותרת.

המעשייה מספרת על בן כפר, הניצב מול כלוב הג'ירף, מביט בחיה המוזרה ומודד את אורכה בעיניו ולוחש בינו לבין עצמו: "לא יכול להיות".

מעשייה זו היא תמצית בעיית הקונספציה, בן הכפר מכיר סוגים מסויימים של חיות, מוכן אמנם לקבל מגוון ואפשרויות אחרות, אך עד גבול מסויים. לכן גם בעומדו מולה, הוא אינו מסוגל לקבל חיה הסותרת כל כך את אמונותיו הוותיקות.

זו אינה רק מעשייה,, לפני פחות משישים שנה, מיליוני יהודים הובלו כצאן לטבח, ללא התנגדות וללא מאבק, שבויים בשתי קונספציות שונות. זו הדתית "אלוהים שומר עלינו ולא ייתן להרוג את עמו ישראל. וזו "של אנשי ההשכלה, היהודים החילוניים", "הגרמנים הנאורים לא יעשו לנו כדבר הזה, הם הרי כה משכילים ותרבותיים"..לא רק נוכח עדויות הנמלטים מתאי הגאז שהגיעו חזרה לגיטו, אלא גם כאשר עשן המשרפות צרב בעיניי האומללים, הם המשיכו לדבוק באמונתם, ובקונספציה המוטעית.

יכולנו לסבור, שטראומת השואה הינה כה חזקה, שיעברו דורות רבים עד שמישהו, מאיתנו השרידים, ייעז לדבוק שוב בקונספציה, ולהעדיפה על פני ראות עינייו. אך הנה כבר בשנת 73 הוכינו שנית בסנוורין. מטרת ישיבת צה"ל על גדת תעלת סואץ, נוכח המצרים היתה אחת: להשקיף ולצפות על תנועות הצבא המצרי, ולדווח על הכנות לפלישה לשטחנו אם וכאשר יהיו. שש שנים ישבנו שם, סרקנו את הגזרה בעזרת משקפות לאורך ולרוחב, הוצאות עתק וקורבנות לרוב. והנה הגיע היום ואנו שישבנו שם בתצפית, ראינו בעין בלתי מזוינת, כיצד המצרים מכינים את הטנקים, טוענים את התותחים, ומביאים עוד ועוד גייסות לשטח. כל טלפון וכל מכשיר קשר בגיזרה זימזם וזעק, כל טופסי תצפית מולאו, ונרשמו ביד רוטטת מאות שורות בהולות ע"י עשרות חיילים וצופים לכל אורך התעלה. והודעות נשלחו אל כל הדרגים הבכירים אל המטכ"ל ואל הממשלה. ומאומה לא קרה, ושום תגובה לא הגיעה, עד שהאש בערה והמעוזים התחילו ליפול....

וועדת אגרנט שבחנה את האירועים לאחר אסון מלחמת יום הכיפורים, טענה: א. ראשי המודיעין הצבאי לא העבירו מיידית את מלוא המידע שנאסף אל הדרג המדיני, שכן מידע זה סתר את "הנחת העבודה שלהם", "הקונספציה" ו ב. כאשר סוף כל סוף הועבר המידע, ממשלת השמאל לא האזינה לחומרתו שכן תפיסת המדיניות הייתה באותה עת "פני הערבים לשלום, ובטווח של השנים הקרובות לא צפויה מלחמה". ממש כמו אצל אותו בן כפר הניצב נוכח הג'ירף ואינו מוכן להאמין למראה עיניו...

אני וילדי חיים בזכות אדם אחד, זאב ז'בוטינסקי, אביו הרוחני של מנחם בגין והליכוד. הוא היה האדם המושמץ, הבודד והמבוזה שהתרוצץ מאמצע שנות השלושים בין עיירה יהודית אחת לאחרת, לכל אורכה ורוחבה של אירופה, ממלא טורים בכל עיתון יהודי ועומד על ארגז במגרש השוק בשלג, נואם ומתחנן ומנסה להסביר ולשכנע את היהודים, "היטלר מתכוון למה שהוא כותב, הוא עשוי לבצע זאת, עזבו הכל ובואו לישראל, עשו והילחמו כדי להציל את נפשותיכם".שני אויבים קמו לו לאותו זאב בודד, וניסו כל שאפשר לסתום את פיו, הממסד החרדי הקיצוני שראה בעלייה לישראל "ללא משיח" מעשה של חילול הקודש. ומנהיגות "היישוב" בישראל, מפא"י, הורתה של המערך, מפלגת העבודה והשמאל הישראלי, שחששו מעלית כוחו של הימין ומקשיים ביחסים עם השלטון הבריטי עקב העלייה הגדולה הצפויה אם יצליח ז'בוטינסקי להעביר את המסר. הוא הוחרם, נאסר, הוגלה, ושוב הושמץ והוכה, ובעקבות זאת רוב העם היהודי נשאר שם, וההמשך לצערינו ידוע..

אבי, זכה בדרך מקרה, בדרכו מן הישיבה אל בית הכנסת, חלף לו בסמוך למגרש בו נאם ז'בוטינסקי, ולמרות שאבי היה "חרדי קיצוני", הוא הקשיב, האזין, השתכנע. וכעבור תקופה קצרה בדרך לא דרך הצליח להגיע לארץ ישראל. אבי, בזכות פתיחותו להאזין לדעה אחרת, היה בין הבודדים שניצלו ושרדו מאותה עיירה בפולניה. אבי נפטר לפני שנים, אך המסר הועבר אלי, וממני אל בני. להעיז להביט ניכוחה, ולא להסכים להיות שבוי בידי קונספציה ואמונות.

אמנם קשה לחיות בלי אמונות, בלי דגלים מתנופפים. אך זה מסוכן להמשיך ולדבוק בהן גם נוכח קריסתן המוחלטת. וכך קרה למפלגות השמאל בארצנו. העובדה שסטלין הפך את הקומוניזם למרחץ דמים וליבה את האנטישמיות בארצו, רוסיה, התקווה הגדולה, הציגה כשלון מתמשך וקולניליזם מושחת. ולאחרונה, התמוטטות המשטרים הקומוניסטיים במדינות מזרח אירופה, מרטו ושחקו את רוב דגלי השמאל בעולם החופשי. ובישראל נוספו לכך מכות נוספות: הרובד החלש והעני בחברה, מזדהה דווקא עם מפלגות הימין. ארגוני השמאל, ההסתדרות, קופת חולים, החברות הכלכליות וכדומה קרסו ברעש מחריש אוזניים והתכחשו ליעדיהם ולמושא תפקידם. גאוות השמאל, ההתיישבות, עברה להיות מבוצעת דווקא ע"י הדתיים. והתנועה הקיבוצית, תמצית יהירות השמאל, אחוזה בתאוות צרכנות קפיטליסטית, ומתמוטטת עקב ניהול כושל ושחיתות.

מכות אלו הותירו את השמאל בארצנו ללא דגלים וללא סיסמאות. אך במקביל לאובדן דרכו האידאולוגית, הצליח השמאל ליצור מעמד ארגוני כוחני איתן. קבוצה מתנשאת הזקוקה ומחפשת שלטון והשפעה. חבורה זו של אינטלקטואליים ואנשי אקדמיה, אמנים, אנשי תקשורת וסופרים, אילי הון ומשפט, בעלי קרקעות ומצליחנים מסוגים שונים, מנסה בכל כוחה להשאיר את השלטון בידיה. היא עושה זאת בדרכים שונות, שאינן זקוקות לתמיכת רוב העם. אך לא די לה בכך, היא רוצה את השלטון כולו. ולכן, במשטר דמוקרטי היא זקוקה לדגל וסיסמא כדי לאסוף סביבם את המצביעים. אך מאחר וכל שאר הדגלים והסיסמאות נשחקו ונמרטו. חיפשו אנשי הרוח, מצאו והביאו את שנאת היהדות והדת מבית, את סיסמאות השלום ממלחמת וויטנאם האמריקאית ועם שני דגלים אלו יצאו אנשי הרוח, שועי הארץ ואדוניה לבקש את תמיכת ההמונים, וכך פרח והתפתח בארצנו רעיון "השלום" ואמונותיו.

תחילתו של הסכם אוסלו, במחתרת הייתה. פרס ופודליו חיפשו דרך לעקוף את רבין משמאל. כאשר נודע לרבין הדבר זעם נוראות, אך היו צרות בעזה, ומצבו בסקרים היה קשה וזקוק היה למשהו רענן לקראת הבחירות, וכך אימץ בחצי פה וברבע לב את הרעיון של "עזה ויריחו תחילה". הימין כמו ז'בוטינסקי בשעתו, האזין למנהיגי ערב בדברם באוזני בני עמם, ולכן זיהה נכון את מטרות הערבים. והזהיר שהסכם אוסלו עשוי להוביל לטרור, לחלוקת ירושלים, להקמת מדינה ערבית אויבת נוספת וצמודה לישראל, ופגיעה בבטחוננו. רבין חשש אף הוא מאותם דברים, אך סבר והאמין שיצליח לעצור זאת לאחר השלב הראשון, ובהזדמנות זאת להפטר מעזה, ולהנצל מחתירתו של פרס. והטקטיקה שלו בבחירות הייתה, "הימין זורה אימה".(ממש כמו דברי ההסתה של בן גוריון כנגד ז'בוטינסקי בזמנו.

להבדיל מרבין שנגרר לנושא בעל כורחו, פרס שולמית אלוני ובילין באמת האמינו בתחילה שפני הערבים לשלום. גם כאשר כל הפעולות והתוצאות הראו אחרת. הם נימקו זאת כ"צירי לידה", "קורבנות השלום", "קשיים חולפים", "פעולות ארגוני הסרוב" וכדומה. בסכלותם או בתמימותם טענו פרס וחסידיו, "שהנה המטרה קרובה, וצריך רק לתת עוד קצת ואז הכל יסתדר".. אם לערפאת תותר הקמת משטרה, הוא ילחם בטירור. אם יקבל נשק, הוא יצליח לעשות זאת. אם יתאפשר לו להקים שדה תעופה הוא יחוש גאה ואז.., אם ישראל תזרים אליו עוד מים ועוד ממון. אם יקבל עוד שטחים וזכויות, הוא יואיל ואולי.., אם נוותר לו בנושא ההצהרות וביטול האמנה, אם נוותר לו בנושא המסר החינוכי וההסתה נגד קיום ישראל, אם נאפשר לו להקים אוניברסיטאות ללא פיקוח כוחו יתחזק והוא יעיז לשתף איתנו פעולה, אולי עוד פעימה? ואולי אם נשחרר אסירים ומחבלים לכבוד הפסח, הפסחא, חג המולד, צום רמאדן, עיד אל פיטר, חתימת הסכם ביניים מספר שלוש או שבע, אז אולי הוא יסכים לקיומנו ויעמוד בהבטחותיו. כן, פרס הנובל שיקבל יגרום לו למחויבות בלתי חוזרת.. ואולי עוד פגישה בירדן, במצרים, בזנבה, בהלסינקי, שוב באוסלו, בניו יורק, פגישה לילית בעזה, שכם, ירושלים וכוכב יאיר, שוב בשארם ושוב בארה"ב. פגישה בארבע עיניים, שש עיניים, שמונה, תשע, אחת עשרה או שמונים ושש. פגישות "צוותי עבודה", "צוותי משא ומתן", "צוותי חירום" פגישות עבודה, ישיבות בירור או פגישות פסגה. דיונים בחסות ארה"ב, הקהילה האירופאית, בחסות האו"ם, אונרא, אונסקו או ארגון אמהות עובדות. אולי אם ניתן לו גישה לים. אם יתאפשר לו להקים נמל בעזה, עוד שדה תעופה, עוד שטחים, עוד זכויות, אז הוא יתרצה. וכמובן אסור להרגיז אותו עם התנחלויות, ויש לפלס לו את הדרך ללב האמריקאים, ולהביא לו עוד תמיכה מאירופה ויפן, ולסייע לו באמצעות התקרבות לסוריה, להפקיר את צד"ל, למנוע תפילת יהודים בהר הבית, מערת המכפלה, קבר יוסף, לסגור את יהודי חברון ברחובות צרים, ולוותר על הדרישה להסגיר רוצחים ועוד ועוד והרשימה אין סופית.

קדחת. כמו שערפאת עצמו אמר, בלי להרוס את ישראל עד הסוף הוא לא יסכים לשלום במזרח התיכון. אך להבדיל "מארגוני הסירוב", הטקטיקה שלו היא לעשות זאת בשלבים, כאשר לפי הצהרתו שלו, מותר שאחד השלבים יכלול הסכמה בחצי פה לקיומה של ישראל, כל עוד אין הדבר מבטל את התוכנית הכוללת להשמדתה, וכל עוד ההסכם איתה הוא "כהסכם קורייש", משמע הסכם שמטרתו תרמית.

אמונה זו של מנהיגי השמאל בישראל וקהלם, בנכונות הערבים לשלום, הייתה מוגבלת בתחילה, על כן הסיסמא הייתה "תנו צ'אנס לשלום". ורבין אמר זאת במפורש, "ננסה, אם לא יילך, תמיד אפשר יהיה להחזיר את צהל". אך כמובן שפוליטית פנימית הדבר בלתי אפשרי, כי מרגע שהיו להסכם אוסלו גם צדדים מעשיים, הגישה הפכה לקונספציה שאי אפשר לסגת ממנה חרף כל ההוכחות, בלי להודות בקריסת הבסיס הערכי, ובלי ויתור של השמאל על מנעמי השלטון. וכך זכו הערבים לעוד ועוד, והטרור גובר והמלחמה הגדולה באופק.

אהוד ברק, הוא אדם קטן, שנקרע בין שתי דילמות גדולות. מצד אחד חשש מעיקוף מצד שמאל, על כן ניסה להיות פרו ערבי קיצוני אף מהם. חששו זה מאופוזיציה בשמאל, פרס, בורג, בילין, שריד, ובן עמי, הביאו אותו לעשות כל שניתן כדי לנטרלם, הן אישית והן אידאולוגית. מאידך חשש ברק מזעם העם ומאופוזיציה מצד ימין, על כן ברגעים שונים הפעיל את צה"ל בלוחמנות תקיפה ולעיתים אף מוגזמת.

מצב זה של קפיצה מצד לצד, הביאה לכך שגם חסידי ברק השוטים ביותר, חשים אי נוחות בהמשך דבקותם באדם ללא חוט שדרה וללא ערכים המובילים אותו, למעט רצונו העז לשלוט ותחושתו המתנשאת.

אך קל יחסית לסגת מתמיכה במנהיג, קשה יותר לקבל שעצם הדעה הפוליטית הינה מוטעת. אך לא רק השמאל פנאט, גם בימין יש כאלה. במו אוזני שמעתי ליכודניקים המנמקים את הצבעתם בכך "שהם אוהדי בית"ר ירושלים". שהם "שונאים שמאלנים", או "מתגעגעים למנחם בגין".

ויתכן וחרף דברי בפתיח , יהיו שיאמרו שאף דעותי שלי, אינן כל כולן הגיון קר ונטול פניות. יתכן ואף אני נושא עימי בדל תסביך של בן העם היהודי שנכווה כה רבות מן הגויים מבקשי נפשו, איני פתוח לנסיונות נוספים הקוראים לי לרדת מהשטחים ולהכנס לגיטו. או כפי שכינה זאת אבא אבן, מראשי השמאל בארץ, "גבולות אושוויץ". ובשלב זה אין לי אמון בערבים ואף לא בגויים בכלל וברצונם הטוב כלפינו.

אך לא כך שרון. הוא (לצערי), מפא"יניק ביסודו. אך להבדיל מהשמאל, הוא עדיין אדם חופשי ואינו שבוי בקונספציה. ולהבדיל ממני למשל, שבשום פנים ואופן לא הייתי מסכים לנסיגה מסיני ולעקירת ישובי יהודים, שרון מסוגל ואף עשה זאת. להבדיל ממני שהייתי תוקף את עיראק בעת שירתה טילים לעבר ישראל, שרון ידע להמנע מכך. יכולתו זו של שרון, להיות פרגמטי, נטול קונספציות ודגלים זקופים היא לצנינים בעיני שלי כמי שבא מצד ימין. אך יכולת זו שלו היא המאפשרת גם לשמאלני שאינו בעל ייצר התאבדות תוסס, לתמוך בו ולבחור בחיים.

ונחזור לפתיח. הלצה עממית אחרת מתארת דו שיח בין ידידים: "מה גרם לפטירתה של דודתך?" שאל יוסי, "היא חטפה שפעת" השיב משה בקול עצוב, "אז אל תדאג משה, שפעת זה לא מסוכן" ניסה לנחמו יוסי ידידו...

העובדה כבר קיימת, הדודה נפטרה. אין טעם בתחזיות ואמונות לגבי מידת שעור הסיכון. שכן אין כאן מבט כלפי העתיד, שורות המתים מונחות לפנינו. זו אינה עוד נבואת זעם ותוכחה של "ימני סהרורי" על "נשק שאם ימסר לערבים יופנה יום אחד נגדנו". הנשק יורה גם פוגע בסיורי צה"ל וביהודים המתגוררים בשכונות ירושלים.

אפשר אולי לנסות לסלוח למנהיגים השבויים בהצהרותיהם, שכן עתידם תלוי בדבקותם. אך קשה להבין מדוע סתם אדם, שבזמנו דעתו הייתה אחת, מרגע שהוברר לו שטעה אינו מעז לשנותה.

כה כואב שהשמאלנים המוכנים להאמין בדרך כלל לכל מילה של ערפאת, מתעלמים מדבריו כאשר הוא שב ומודיע, שבלי זכות השיבה, (שפירושה חיסול ישראל), הוא לא יסכים לשלום אמת. השמאל מסרב להקשיב, כי בדבריו אלו מאשר ערפאת את טענת הימין הציוני כלפיו, טענת הימין האומרת שבשלב זה אין הערבים מוכנים להשלים עם עצם קיומה של ישראל. השמאל מוכן לסלוח לערפאת על הכל, אך לא על כך שהוא מאשר את טענות הימין.

כבלי הקונספציה מחד, תאוות השמאל לשלטון מאידך, וחששו של תומך השמאל מההכרח להודות בטעותו המדינית, גדולים וחזקים מאותם ייצרי קיום פשוטים וטבעיים האמורים להדריך כל אדם וחברה.

בעת כותבי דברים אלו יודע אני שדלים סיכויי למצוא אוזן קשבת אצל מי שליבו אטום. אך אני נושא עמי את אותה מחויבות מוסרית כלפי מי שאני חב לו את חיי, להמשיך בדרכו של אותו "זאב" בודד שניצב לו אז מול קהל עוין בכיכר השוק.. וכמותו לזעוק "יהודים, העיירה בוערת".

יאיר בן משה
[email protected]
רחוב הסתוונית 12 אילת בדרך כלל,
כרגע צפון תאילנד, בהליכי קניית מתנות אחרונות לקראת החזרה ארצה ליום הבחירות

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   01:35   06.09.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  29. תהום בין ''שמאל'' לשמאל'' !!  
בתגובה להודעה מספר 15
 

מאת: בן-דרור ימיני

ניר ברעם תקף השבוע את השמאל מצד "שמאל". מה לו אותו שמאל שעוסק
בגורל היהודי, ב"מעגל קסמים" מדומיין, מפרעות קישינב ועד פיגועי החמאס,
מתעלם מ"היותנו המדינה החזקה ביותר באזור", וממציאות שבה "אנחנו האחראים
העיקריים לכל אשר מתחולל כאן עכשיו".

אכן, ה"שמאל" הוא לא שמאל. עבר זמנן של ההגדרות הישנות, ומי שחושב
שישראל אשמה, בכל או בעיקר, לא נמצא באותו מחנה שחושב שישראל לא רק
שלא אשמה בכל, אלא שיש מעגל שמחבר בין שנאת היהודים של פעם, שהביאה
עלינו את פרעות קישינב, לבין שנאת ישראל של היום, שמעודדת את פיגועי
הטרור.


הנה הקשר, מר ברעם, בין קישינב לירושלים, קשר שהוא לב-ליבו של "מעגל
הקסמים": פעם היו "היהודים אשמים בכול". היום, ה"שמאל" בברלין, בפריז,
בברקלי, כמו גם ברעם וחבריו לדעה בישראל, ממשיכים באותה דרך, וקובעים
ש"ישראל אשמה".

זו עלילה, משום שלנגד עינינו מתבצעת הונאה גדולה, של שכתוב העבר וההווה.
עובדות היסוד כמו הושכחו: האם זו היתה ישראל שסירבה להצעת החלוקה? האם
זו היתה ישראל שהחליטה שצריך להשמיד את כל מדינות ערב לאחר החלטת
האו"ם על החלוקה? האם לא היו אלה מנהיגים ערבים, שקראו לערביי ישראל
לצאת כדי לחזור כמנצחים לאחר שיושמדו היהודים? האם לא היו הכרזות
הקוראות להשמדת ישראל עוד לפני שהיה "כיבוש" ולפני שהיו "שטחים"? האם
לא היו אלה הערבים שאמרו "לא" ו"לא" ו"לא" בוועידת חרטום? האם לא היה זה
ערפאת, שרק לפני זמן לא רב, דחה שוב הצעת חלוקה נדיבה שהגיש לו קלינטון?
אבל לאנשי העלילות, אז כמו היום, יש "נרטיב" מדומיין. היהודים אשמים.
ישראל אשמה.

בנרטיב שלהם מדובר במאבק של פלשתינים תמימים ומסכנים מול מעצמה
עושקת. העובדות קצת שונות. מול ישראל לא עומדים רק הפלשתינים, אלא
מיליונים ועשרות מיליונים, עם מדינות עתירות הון, שמממנות ומפיצות
תעמולה ארסית בכל העולם החופשי, ש"תורמות" למוסדות אקדמיים ברחבי
המערב, ושמצליחות להפוך שחור ללבן ולבן לשחור.

וחמור מכך: במסגרת שכתוב ההווה, זה לא הן, סעודיה וסוריה ולוב, שמפרות
זכויות אדם באופן מחריד. זה לא חוסיין שחיסל אלפי פלשתינים בספטמבר
השחור. זה לא אסד שהשמיד עשרות אלפים מבני עמו בעיר חמה. זו לא סודן
שמבצעת רצח עם במדינתה שלה.

זו ישראל שאשמה בכול. גם בפיגוע בתאומים. גם בהתחממות כדור הארץ. זו
ישראל, שגם אם נכפיל אתפעולותיה פי אלף, אין סיכוי שתגיע לכמות הדם
הערבי שנשפך על ידי ערבים. אבל ארגוני זכויות האדם בעולם, בסיועם האדיב
של אנשים מתוכנו, הופכים את ישראל ל"אדריכלית מעגל הדמים" ול"מדינת
טרור". איך כתבת, ברעם? Give us a break.

ישראל לא נקייה מטעויות ומעוולות ולא כל ביקורת היא אנטישמיות. היו
גירושים והיה דיר-יאסין ויש איוולת מרושעת בעצם הימים האלה. ויש
התנחלויות שרק משרתות את חזון החמאס וקדאפי. אלא שכל חטאי ישראל
ילבינו כשלג מול כמות הפשעים שביצעו ערבים כלפי ערבים. ישראל גם צריכה,
ומהר, לצאת מהשטחים. אבל לא משום ששונאי ישראל צודקים, אלא דווקא
משום שההישארות בשטחים מגשימה את חזון שונאי ישראל - חזון המדינה
הדו-לאומית, שהוא חזון חיסול ישראל.

אנחנו לא אדריכלים של הסבל הערבי או המוסלמי, וגם לא של החור באוזון.
אנחנו נאבקים במעגל הקסמים, שמתעקש להפוך אותנו, שוב, לאשמים, ואפילו
לנאצים, אם לשפוט לפי תערוכה שמוצגת ממש בימים אלה במוזיאון תל-אביב.
נכון, יש לנו כבר צבא חזק ואנחנו לא בעידן של ההולכים כצאן לפוגרום, אבל
העלילה מתפשטת כמו סרטן. אם יש פי מאה הפגנות נגד ישראל, למרות
שישראל לא עשתה אפילו מאית ממה שעשו הערבים, אז כן - יש מקור אפל
לעוינות הזאת. כן, זה מזכיר לנו את "היהודים אשמים בכול".

יש בישראל מחנה ציוני ופטריוטי והומאני (ליבוביץ' כתב שזה לא הולך ביחד. אז
כתב), ללא בושה וללא מרכאות. הוא כולל את אמנון רובינשטיין ושלמה אבינרי
ורות גביזון ועמי אילון וגדי טאוב ועוזי דיין ועוד מאות פרופסורים וגנרלים
ואנשים פשוטים. אבל המחנה הזה, המחנה הלאומי האמיתי, שרוצה מדינה יהודית
ודמוקרטית, ולא דו-לאומית, משלם מחיר כבד, בגלל שמדביקים לו, שלא
באשמתו, את קומץ האנשים, השמות ידועים, שעסוקים בהפצת רעל.

אם "שמאל" זה מי שמפגין בעד הצגת ישראל כמדינה נאצית במסווה של
"אמנות", כמו שקרה השבוע בתל-אביב, אז אני מתעב אותו. זה לא השמאל
ההומאני שעמד פעם מול האנטישמים. זו חבורה שמפיצה עלילות שרק מנציחות
את הסבל ואת הסכסוך. זו חבורה שמחזקת את חזית הסירוב, שאומרת שישראל
אשמה, שזה בסדר שערפאת דחה את הצעות קלינטון, שהטרור הוא של ישראל.
שאנחנו בכלל נאצים. ועם נאצים, כידוע, לא עושים שלום. ככה מעודדים שנאה
לישראל וליהודים. ככה מספקים הצדקות לסרבנות. ככה מטרפדים כל סיכוי
להסדר.

אחרי הפיגוע ההמוני בנג'ף, כששוב מוסלמים רצחו המוני מוסלמים, שמענו את
הפזמון הישן: "הציונים אשמים". ואתם אומרים שאין מעגל קסמים. כמה טוב היה
לנו אם הייתם צודקים.

ועוד משהו, ברעם. אתה בוודאי לא מזדהה עם כל הבל מצד ה"שמאל" המאוס,
בארץ או בעולם, ואתה רחוק מרחק מערב ממזרח מכל דבר עלילה. אבל נפלת
למלכודת. חזור בך.
http://images.maariv.co.il/channels/0/ART/535/160.html



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   10:07   08.10.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  34. אורי נטע: תגובה למאמרו של בורג...............  
בתגובה להודעה מספר 29
 

אני שולח לך את תרגום המאמר של אברהם בורג כפי שהוא מופיע היום . התרגום נאמן מאד למקור. כפי שתוכל לראות, המאמר הופץ בתחילה בין היהודים הקומוניסטים באיטליה, כשהם טוענים שהוא תרגום של מאמר
שהופיע בידיעות אחרונות. אם תשווה את הגירסה האיטלקית שתרגמתי
לזו באנגלית ששלחתי לך- תוכח שבאיטלקית זה עוד יותר גרוע משבאנגלית.
יוסי טילס

המאמר מופיע בעיתון האיטלקי הקיצוני IL MANIFESTO
שהוא עיתונם של השמאל הקיצוני והאנטי גלובלי, השורפים בכל הפגנה את דגלי ישראל וקוראים להשמדת מדינת ישראל . בהפגנה האחרונה צעדו אנשי העיתון הזה לצד הארכיבישוף קפוצ'י כשלצדם ערבים שנשאו שלט ובו כתוב: פלסטין אחת, ערבית מן הנהר עד הים!
כדי שתבין באיזה עיתון מדובר, היום בעמוד אחר של העיתון מופיעה מכתב
של אחות יהודיה אמריקאית,Ellen Siegel שהייתה בסברה ושאטילה בזמן המלחמה והיא מאשימה את הישראלים בטבח הזה.
באותו עמוד מופיעים מאמרי שבח והלל לעראפת ולאורי אבנרי.
הנה התרגום:

מאמר מערכת המתחיל העמוד 1 וממשיך בעמוד 9

המהפכה הציונית מתה
מאמר מערכת מאת: אברהם בורג

הציונות מתה ותוקפנינו יושבים על כורסות הממשלה בירושלים. אין הם מאבדים הזדמנות לגרום להעלמות כל מה שהיה יפה בתחיה הלאומית.
המהפכה הציונית נשענה על שני עמודים:
שאיפת הצדק ומנהיגות כפופה למוסר אזרחי. שתיהן נעלמו.
העם הישראלי הוא מסה חסרת צורה של שחיתות, דיכוי וחוסר צדק.
סופה של ההרפתקה הציונית קרוב.
כן, קרוב לודאי שדורנו הוא הדור האחרון של הציונות. מה שישאר אחר כך יהיה מדינה יהודית שאין להכירה, מתועבת.
מי מאיתנו ירצה להיות פטריוט של מדינה כזו?
האופוזיציה נעלמה, הקואליציה אילמת, אריאל שרון מתבצר מאחורי חומה של שתיקה. החברה הזו של פטפטנים בלתי נילאים הפכה לחסרת קול. פשוט, לא נשאר כלום מה לומר. הכישלונות שלנו ברורים. נכון, הבאנו להחייאת השפה העיברית, התאטרון שלנו מעולה, המטבע שלנו די יציב, בעמנו יש כשרונות יוצאי דופן ואנו חלק מהנאסדק, אך האם בשביל זה בנינו מדינה? לא, לא כדי להמציא כלי נשק משוכללים, מכשירים להשקיה יעילים, תכניות לאבטחת מחשבים או טילים נגד טילים חי העם היהודי.
יעודנו הוא להפוך לדוגמא- אור לגויים, ונכשלנו.

המציאות, לאחר אלפיים שנות מאבק כדי להשאר בחיים היא מדינה המפתחת מושבות, מונהגת על ידי כנופיה של מושחתים שלא אכפת להם מהמוסר האזרחי ומהחוק. מדינה המנוהלת תוך תעוב הצדק מאבדת את כוח החיות שלה. שאלו את בניכם אם הם בטוחים שיהיו עדיין בחיים בעוד 25 שנים. התשובות עלולות לזעזע אתכם, כי הספירה לאחור לקראת סופה של החברה הישראלית כבר החל.
אין שום דבר מקסים יותר מאשר להיות ציוני בבית אל או בעופרה. הנוף התנכי נהדר. מהחלון עטור הצמחים לא רואים את הכיבוש. על הכביש החדש המשיק לירושליים מצפון לדרום, כקילומטר אחד מן המחסומים , נוסעים במהירות ללא בעיות. מי לוקח ללב את הסבל של הערבים, מושפלים ומבוזים, הנאלצים להסחב משך שעות על דרכים לא דרכים ,המופסקות תדיר על ידי נקודות ביקורת?
כביש אחד לכובש וכביש אחר לכבוש.בשביל הציוני, הזמן מהיר, יעיל, מודרני. בשביל הערבי "הפרימיטיבי",
כח עבודה ללא אישור שהיה בישראל, הזמן איטי להחריד.
אך ככה זה לא יכול להמשך. גם אם הערבים ינמיכו את ראשם ויבלעו את השפלתם, יגיע הרגע שבו שום דבר לא יפעל עוד. כל בית שנבנה על הזלזול בסבל של האחר נועד להתמוטט בקול רועם. הזהרו לכם!
אתם רוקדים על גג הנשען על יסודות רעועים!
כיון שאי אכפת לנו מהסבל של הנשים הערביות שנחסמות בצ'ק פוינט, איננו מצליחים לשמוע את התלונות של הנשים המוכות על ידי השכנים שלנו, וגם לא את הסבל של הנערות -אימהות הנאבקות על כבודן.הפסקנו לספור את הגוויות של הנשים שנרצחו על ידי בעליהן. אדישים לגורלם של הילדים הפלסטינים,מדוע אנו מופתעים כשהם, בעווית של שנאה מפוצצים את עצמם כשהידים של אללה במקומות הבילוי שלנו, משום שחייהם הם עינוי: במרכזי הקניות שלנו, כי אין להם תקוה לעשות קניות כמונו?
הם שופכים דמנו כמים במסעדותינו כדי להרוס לנו את התאבון. בבתיהם, בנים והורים סובלים מרעב והשפלה. גם אם נהרוג אלף טרוריסטים ליום-לא ישתנה דבר.
מנהיגיהם ומסיתיהם הם תוצרי השנאה, הזעם וההגבלות חסרות ההיגיון שנוקטים מוסדותינו
המושחתי המוסר. כל עוד ישראל שחצנית, מופחדת וחסרת רגש לגבי עצמה והאחרים תמצא מולה עם פלסטיני מושפל ונואש, לא נוכל להתקדם. אם כל זה היה בלתי נמנע, תוצאה של כוח עליון,גם אני הייתי שותק .
אך יש אפשרות אחרת, ולכן חובה לזעוק.
הנה מה שראש הממשלה חייב לומר לעם: זמן האשליות תם.איננו יכולים לדחות עוד את ההחלטות.
כן,אנו אוהבים את ארץ אבותינו, כולה. כן, היינו מעדיפים לחיות בו לבדנו. אך ככה זה לא עובד. גם לערבים חלומות וצרכים משלהם. בין הירדן לים היהודים שוב אינם רוב. לשמר את הכל, בחינם, בלא לשלם מחיר, אזרחים יקרים,בלתי אפשרי.

בלתי אפשרי שהרוב הפלסטיני ידוכא תחת אגרוף הברזל של החילים הישראלים.אי אפשר להאמין שאנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון- כי אנחנו לא. ללא שוויון מוחלט של הערבים-אין דמוקרטיה.להצליח לשמר את השטחים, עם רוב של יהודים רק במדינה היהודית, תוך כיבוד הערכים ההומנים והמוסר היהודי, מיצג משוואה ללא פיתרון.
אתם רוצים את כל השטחים של ישראל הגדולה? נהדרר. וויתרתם על הדמוקרטיה.נקים שיטה יעילה של הפרדה גזענית,מחנות ריכוז,ערים-בתי סוהר: הגטו של קלקיליה והגולאג של ג'נין.
אתם רוצים רוב יהודי? או שנעמיס את כל הערבים על קרונות רכבת, אוטובוסים,גמלים או חמורים כדי להשליכם החוצה או נצטרך להפרד מהם בצורה רדיקלית. אין דרך ביניים.
זה אומר שצריך לפרק את כל, אני חוזר כל ההיתנחלויות, ולקבוע גבול בין לאומי מוכר בין במדינה הלאומית היהודית למדינה הלאומית הפלסטינית. חוק השבות היהודי יתממש רק בתוך המדינה היהודית.זכות השיבה הערבית תתאפשר רק בתוך המדינה הערבית.
אם אתם רוצים בדמוקרטיה-יש לכם שתי אפשרויות: או לוותר על החלום של יישראל הגדולה, על ההיתנחלויות ויושביהן או חייבים לתת לכולם,גם לערבים אזרחות מלאה וזכות בחירה. במקרה זה, מי שלא רצה את הערבים במדינה פלסטינית לצד ישראל יקבל אותם בבחירות בתוך ביתו, והם יהיו רוב ואנחנו מיעוט.
זו השפה שצריך לנקוט ראש הממשלה. עליו להציג באומץ את האלטרנטיבות. צריך לבחור בין אפליה גזעית נהוגה על ידי יהודים לבין דמוקרטיה. בין ההיתנחלויות לבין התקוה של שני עמים. בין האשליות של חומת גדר תייל, של צ'ק פוינט ושל קמיקזים לבין גבול בין לאומי מקובל על שני הצדדים עם ירושליים בירה משותפת של שתי המדינות.
אך לצערנו אין שום ראש ממשלה בישראל. הסרטן האוכל את גוף הציונות הגיע לראש. הגרורות הסופניות הן למעלה. כבר קרה בעבר שבן גוריון טעה, אך הוא נותר ישר כסרגל. כשבגין טעה, איש לא הטיל ספק ביושרו. ואותו הדבר כששמיר לא עשה מאומה. היום על פי סקר דעת קהל, רוב הישראלים אינם מאמינים ביושרו של ראש הממשלה, אך הם ממשיכים לתמוך בפוליטיקה שלו. אפשר לומר זאת כך: אישיותו של ראש שממשלה הנוכחי מסמלת את פניו הכפולות של אסוננו: אדם שהמוסר שלו מוטל בספק, נהנתן, מזלזל בחוק המהווה דוגמה שלילית של חיקוי.כל זה מעורב בברוטאליות שלו כלפי הכבושים, מיצג מכשול בלתי עביר לשלום. מכאן נובעת מסקנה שאינה מוטלת בספק: המהפכה הציונית מתה.
והאופוזיציה? מדוע היא יושבת בשקט? אולי משום שאנו בקיץ? או משום שעייפה? אני שואל את עצמי מדוע חלק מהחברים שלי רוצה ממשלה בכל מחיר,גם אם זה בכך הם מזדהים עם המחלה במקום הסולידריות עם קורבנות המחלה?
הכוחות הטובים מאבדים את התקווה. אורזים מזוודות ונוטשים אותנו, יחד עם הציונות.
מדינה שוביניסטית ואכזרית שבה שולטת האפליה: מדינה שבה העשירים בחו"ל והעניים מהלכים ברחובות;
מדינה שבה השלטון מושחת והפוליטיקה משחיתה, מדינה של עניים ושל גנרלים, מדינה של בוזזים ושל מיתנחלים: זהו בקיצור מצבה של הציונות בשלב הקריטי ביותר של ההיסטוריה שלה.
האלטרנטיבה היא נקיטת עמדה רדיקלית: לבן או שחור- להמנע מכך רוצה לומר להיות משתפי פעולה של הנבזות. אלה הם המרכיבים של האופציה הציונית האותנטית: גבול בין לאומי ללא עוררין, תכנית חברתית גלובלית כדי לרפא את החברה הישראלית מחוסר הרגש שלה ומהחוסר של סולידריות בה, ההרחקה לצמיתות של הפולטיקאים המושחתים השולטים היום בישראל.
לא מדובר יותר באנשי מפלגת העבודה נגד הליכוד, בימין נגד שמאל.
במקום כל אלה צריך להציב את מה שמותר לעומת מה שאסור, כיבוד החוק לעומת הפשע.
איננו יכולים עוד להסתפק באלטרנטיבה פוליטית לממשלת שרון.
אנו זקוקים לאלטרנטיבה של תקווה להרס הציונות וערכיה מצידם של הורסים שומרי שתיקה, עוורים וחסרי כל רגש.
בתחתיתו של עמוד השער, העורך מציין שאברהם בורג הוא בר כנסת של העבודה, היה יושב ראש הכנסת בין 1999-2003 והיה יושב ראש הסוכנות היהודית.

AIGUST 29, 2003 | current issue | back issues | subscribe |

A Failed Israeli Society Collapses While Its Leaders Remain Silent
By AVRAHAM BURG
The Zionist revolution has always rested on two pillars: a just path and an ethical leadership. Neither of these is operative any longer. The Israeli nation today rests on a scaffolding of corruption, and on foundations of oppression and injustice. As such, the end of the Zionist enterprise is already on our doorstep. There is a real chance that ours will be the last Zionist generation. There may yet be a Jewish state here, but it will be a different sort, strange and ugly.
There is time to change course, but not much. What is needed is a new vision of a just society and the political will to implement it. Nor is this merely an internal Israeli affair. Diaspora Jews for whom Israel is a central pillar of their identity must pay heed and speak out. If the pillar collapses, the upper floors will come crashing down.
The opposition does not exist, and the coalition, with Arik Sharon at its head, claims the right to remain silent. In a nation of chatterboxes, everyone has suddenly fallen dumb, because there's nothing left to say. We live in a thunderously failed reality. Yes, we have revived the Hebrew language, created a marvelous theater and a strong national currency. Our Jewish minds are as sharp as ever. We are traded on the Nasdaq. But is this why we created a state? The Jewish people did not survive for two millennia in order to pioneer new weaponry, computer security programs or anti-missile missiles. We were supposed to be a light unto the nations. In this we have failed.
It turns out that the 2,000-year struggle for Jewish survival comes down to a state of settlements, run by an amoral clique of corrupt lawbreakers who are deaf both to their citizens and to their enemies. A state lacking justice cannot survive. More and more Israelis are coming to understand this as they ask their children where they expect to live in 25 years. Children who are honest admit, to their parents' shock, that they do not know. The countdown to the end of Israeli society has begun.
It is very comfortable to be a Zionist in West Bank settlements such as Beit El and Ofra. The biblical landscape is charming. From the window you can gaze through the geraniums and bougainvilleas and not see the occupation. Traveling on the fast highway ›hat takes you from Ramot on Jerusalem's northern edge to Gilo on the southern edge, a 12-minute trip that skirts barely a half-mile west of the Palestinian roadblocks, it's hard to comprehend the humiliating experience of the despised Arab who must creep for hours along the pocked, blockaded roads assigned to him. One road for the occupier, one road for the occupied.
This cannot work. Even if the Arabs lower their heads and swallow their shame and anger forever, it won't work. A structure built on human callousness will inevitably collapse in on itself. Note this moment well: Zionism's superstructure is already collapsing like a cheap Jerusalem wedding hall. Only madmen continue dancing on the top floor while the pillars below are collapsing.
We have grown accustomed to ignoring the suffering of the women at the roadblocks. No wonder we don't hear the cries of the abused woman living next door or the single mother struggling to support her children in dignity. We don't even bother to count the women murdered by their husbands.
Israel, having ceased to care about the children of the Palestinians, should not be surprised when they come washed in hatred and blow themselves up in the centers of Israeli escapism. They consign themselves to Allah in our places of recreation, because their own lives are torture. They spill their own blood in our restaurants in order to ruin our appetites, because they have children and parents at home who are hungry and humiliated.
We could kill a thousand ringleaders and engineers a day and nothing will be solved, because the leaders come up from below — from the wells of hatred and anger, from the "infrastructures" of injustice and moral corruption.
If all this were inevitable, divinely ordained and immutable, I would be silent. But things could be different, and so crying out is a moral imperative.
Here is what the prime minister should say to the people:
The time for illusions is over. The time for decisions has arrived. We love the entire land of our forefathers and in some other time we would have wanted to live here alone. But that will not happen. The Arabs, too, have dreams and needs.
Between the Jordan and the Mediterranean there is no longer a clear Jewish majority. And so, fellow citizens, it is not possible to keep the whole thing without paying a price. We cannot keep a Palestinian majority under an Israeli boot and at the same time think ourselves the only democracy in the Middle East. There cannot be democracy without equal rights for all who live here, Arab as well as Jew. We cannot keep the territories and preserve a Jewish majority in the world's only Jewish state — not by means that are humane and moral and Jewish.
Do you want the greater Land of Israel? No problem. Abandon democracy. Let's institute an efficient system of racial separation here, with prison camps and detention villages. Qalqilya Ghetto and Gulag Jenin.
Do you want a Jewish majority? No problem. Either put the Arabs on railway cars, buses, camels and donkeys and expel them en masse — or separate ourselves from them absolutely, without tricks and gimmicks. There is no middle path. We must remove all the settlements — all of them — and draw an internationally recognized border between the Jewish national home and the Palestinian national home. The Jewish Law of Return will apply only within our national home, and their right of return will apply only within the borders of the Palestinian state.
Do you want democracy? No problem. Either abandon the greater Land of Israel, to the last settlement and outpost, or give full citizenship and voting rights to everyone, including Arabs. The result, of course, will be that those who did not want a Palestinian state alongside us will have one in our midst, via the ballot box.
That's what the prime minister should say to the people. He should present the choices forthrightly: Jewish racialism or democracy. Settlements or hope for both peoples. False visions of barbed wire, roadblocks and suicide bombers, or a recognized international border between two states and a shared capital in Jerusalem.
But there is no prime minister in Jerusalem. The disease eating away at the body of Zionism has already attacked the head. David Ben-Gurion sometimes erred, but he remained straight as an arrow. When Menachem Begin was wrong, nobody impugned his motives. No longer. Polls published last weekend showed that a majority of Israelis do not believe in the personal integrity of the prime minister — yet they trust his political leadership. In other words, Israel's current prime minister personally embodies both halves of the curse: suspect personal morals and open disregard for the law — combined with the brutality of occupation and the trampling of any chance for peace. This is our nation, these its leaders. The inescapable conclusion is that the Zionist revolution is dead.
Why, then, is the opposition so quiet? Perhaps because it's summer, or because they are tired, or because some would like to join the government at any price, even the price of participating in the sickness. But while they dither, the forces of good lose hope.
This is the time for clear alternatives. Anyone who declines to present a clear-cut position — black or white — is in effect collaborating in the decline. It is not a matter of Labor versus Likud or right versus left, but of right versus wrong, acceptable versus unacceptable. The law-abiding versus the lawbreakers. What's needed is not a political replacement for the Sharon government but a vision of hope, an alternative to the destruction of Zionism and its values by the deaf, dumb and callous.
Israel's friends abroad — Jewish and non-Jewish alike, presidents and prime ministers, rabbis and lay people — should choose as well. They must reach out and help Israel to navigate the road map toward our national destiny as a light unto the nations and a society of peace, justice and equality.
Translated by J.J. Goldberg.
Avraham Burg was speaker of Israel's Knesset from 1999 to 2003 and is a former chairman of the Jewish Agency for Israel. He is currently a Labor Party Knesset member. This essay is adapted by the author from an article that appeared in Yediot Aharonot.

תגובה למאמרו של אהברם בורג "המהפכה הציונית מתה"
אברהם בורג יושב ראש הכנסת לשעבר, חבר כנסת של העבודה ויש לציין גם ממקימי אחת התנועות האנטי ציונית שלום עכשיו, בנו של ד"ר יוסף בורג ז"ל, שר הפנים והמשטרה לשעבר, שפיטר את מפכ"ל המשטרה, הרצל שפיר, לאחר שנחשד (הוא - ד"ר בורג) בפרשת שחיתות שכונתה תיק אפרסק שלא נחקרה עד היום.
בישראל המהפכה הציונית לא מתה אלה לקתה במחלה קשה, אם כי לא חשוכת מרפא, של אנטי ציונות של חלק מאזרחיה, הבוגד במה שמיצג הרוב הדמוקרטי במדינה, המוציא את דיבת הארץ רעה, בסיוע כספי המדינה ואויביה ובחסות הדמוקרטיה על מנת להכפישה.
בורג, מראשי תנועת שלום עכשיו, המיצג את הזרם האנטי ציוני המרכזי בארץ, סופר כמה בתים בנו היהודים ומפרסם בחו"ל, סופר כמה כבישים נסללו לישובים ומפרסם בחו"ל ובצורה דמגוגית זולה אומר שכל הצרות החולות הן בגלל ההתיישבות הציונית בציון. נבצע טרנספר לחלק מיהודי ציון וכל הבעיות יפתרו, כך בפירוש.
בורג לא רוצה מדינה דמוקרטית עם רוב ערבי והפתרון הוא כמובן ביצוע טרנספר חלקי ליהודי ציון והפרדת היהודים מהערבים. בואו וניקח את פתרון בורג. פינינו את כל הישובים הקרובים לאוכלוסייה ערבית צפופה. אין פיגועים ויש שלום ושלווה, ממש מזרח תיכון חדש, נניח. בתוככי מדינת ישראל בקו הירוק חיו ב 1981 16% מוסלמים, בשנת 2002 19% מוסלמים, אחרי עלייה מסיבית ממדינות חבר העמים. בערב ראש השנה התבשרנו שכבר יש 23.8% מוסלמים. כל האמונות בדבר הרוב היהודי המוצק בתחומי הקו הירוק משוללות כל יסוד במציאות. מתי בורג יתעורר שיהיו בתחומי הקו הירוק 50% מוסלמים? מה הוא יספר לנו אז? שצריך דמוקרטיה? או שצריך לפנות את הערבים או לפנות את היהודים חזרה לארץ הולדת אבותיו, גרמניה? לפי תחזית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2005 (תחזית שהתבדתה זה קרה כבר השנה-הלשכה פספסה בשנתיים) קצב ריבוי המוסלמים , נושאי תעודות זהות כחולות, בעלי לאום ערבי והזדהות ברורה עם אויבי המדינה, עתיד לגדול פי 2, זאת בעקבות סיום השפעת העלייה ממדינות חבר הלאומים. הלו בורג! גילינג גילינג, תתעורר כבר הגענו!
אז בורג יגיד בוודאי שצריך לשתף את מוסלמי ישראל, שיתוף מלא בצבא ובתעשייה וכך תוך לא יותר מ 30 שנה נהפוך בצורה דמוקרטית למדינה מוסלמית. כול זאת ללא סיפוח מוסלמי אחד מיהודה, שומרון וחבל עזה. לא צריך להכביר מילים כדי לדעת מה השלב הבא, יש להסתכל איך לבנון הפכה ממדינה בעלת רוב נוצרי ל"מדינה" בעלת רוב מוסלמי. אך בורג, איש אמונה ידוע, יגיד, כמו רבים מחבריו, לתנועה ולמפלגה, זה לא יקרה! למה? כי אני מאמין שזה לא יקרה! בורג וחבריו גם סיפרו לנו שהאימא המוסלמית יולדת פחות ילדים בגלל הקידמה, אך הסתבר לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שזה כנראה רק עניין של אמונה לא רציונלית ללא כל ביסוס במציאות.
בורג וחבריו שחונכו על ברכי הסוציאליזם ואחוות עמים, תיאוריה פילוסופית שקרסה זה לא מכבר, מסרבים לראות את המציאות של עוד 20 –30 שנה ומתעקשים על המודל: גירוש יהודים יביא שלום. גם מודל הרצל של פינוי יהודי אירופה לא הביא למטרה המיוחלת של סיום האנטישמיות והיא הפכה לשנאת ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בתקשורת ובממשל של מרבית מדינות אירופה. מי יבטיח לבורג שגירוש יהודים יביא שלום? או שהפיכת ישראל בקווי 66 למדינה מוסלמית יביא פתרון לעם היהודי? נשיא רוסיה?, נשיא צרפת?, נשיא גרמניה?, ראש ממשלת בריטניה?, נשיא ארה"ב? או אולי שמעון פרס, בעל פרס נובל לשלום – עובדה!!?
אכן הדמוקרטיה הוכחה כמשטר הכי פחות גרוע אך בוודאי לא הטוב ביותר שאליו יש לשאוף. בדמוקרטיות הליברליות של מערב אירופה ואמריקה, מנהיגים קונים שלטון בהון, מועלים בכספי מדינה, משלמים ומקבלים שוחד, כולל ככול הנראה אביו של אברהם בורג, ד"ר יוסף בורג.
אך הבא ונזכר במעשי השחיתות והפשע במפלגתו ובחוגו של בורג, שלא הגיעו לבתי משפט.
1. מעילה בתפקיד – בשנת 1993 סירבה פרקליטת המדינה, להגן על המדינה בבג"צ שהוגש בנוגע לגירוש 400 רוצחי החמאס ללבנון. אותה פרקליטה מונתה לימים להיות שופטת בבית המשפט העליון וידועה יותר בשם דורית בייניש. דעותיה משיכות אותה ללא ספק למחנהו של אברהם בורג.
2. קניית שלטון בהון – אהוד ברק, שבקיבוצו משמר השרון היה גולדפרב ילד חוץ, שכנע את גולדפרב תמורת טובות הנאה להצטרף לממשלה, שאפשרה לה ברוב של של קול אחד לגרום לאסון אוסלו.
3. קניית שלטון בהון – צ'יצ' על פי עדותו בתכנית טלוויזיה, עזר לחברו רבין לגייס את המיליונר ג'אן פרידמן, שמימן את "עצרת השלום" בה נרצח רבין. שלטי פרסום עולים כסף, הסעות עולות כסף, פרסום עולה כסף וג'אן פרידמן הביא כסף זה, זאת בניגוד לחוק.
4. זיוף בחירות – בבחירות הפנימיות זויפו התוצאות לטובת סופה לנדוור. אדיסו מסאללה, שלא היה יכול להביא את קולות העלייה מרוסיה נדחק החוצה תוך מעשה פלילי.
5. קניית שלטון בהון - עמותות ברק שהוקמו בחלקן ע"י יצחק הרצוג, אדם שכבר ישב בחו"ל בבית הסוהר בקשר למעילה בכספים, כדי לממן, תוך עקיפת החוק, את הצלחת בחירתו של אהוד ברק.
6. עקיפת חוק – כשנתקבלה החלטה בדבר אי כשירות יוסי גינוסר, שותף עם ערבים בעסקים פרטיים, לשמש כשותף בצוות המשא ומתן עם הערבים, הגיע האחרון למשא ומתן בארה"ב כישות נפרדת, לא שייכת לממשלת ישראל.
7. מעילה בתפקיד - עורכת הדין מהפרקליטות שחשפה את פרשת סירל קרן עדיין לא ברור האם המשטרה חקרה והגישה כתבי אישום, כנראה שהאנטי ציונים המשרתים שם ובפרקליטות המדינה, כבר יחכו עד שנשכח.
זוהי רשימה חלקית על קצה המזלג של עבירות פליליות ממש של ראשי ממשלה ועוזריהם ממפלגות ה"שמאל" לדורותיו. בורג כנושא דגל הטוהר והיושר, שעדיין לא הוכח, היה צריך לדאוג שמפלגתו תהיה נקייה לחלוטין לפני שהוא מטיף לנו לטהר את השחיתות, בממשל לו הוא, כמיעוט בטל בשישים, מתנגד.
מבין כל הדמוקרטיות היחידה המשלמת כסף ונותנת במה לאויבי הרוב הדמוקרטי, היא ישראל. ישראל ממשיכה לפרנס בכבוד (,00040-80,000 ₪ ) טייסי "אל על" "סרבני השירות", שגרמו לנזק תדמיתי עצום לישראל. ישראל ממשיכה לפרנס מחזאים, סופרים, אנשי אקדמיה בדמותו של צימרמן, נתן זך וס. יזהר, החותמים על עצומות בחו"ל להחרמת ישראל. ישראל ממשיכה לפרנס שדרנים ומפיקים בערוצי התקשורת, המראיינים תוך סימפאטיה ואמפטיה את אויבי ישראל.
הרדידות המחשבתית ושנאת החינם של אברהם בורג וחבריו אינה מאפשרת להם להיות שותפים רציניים לדיון על עתיד ישראל, לא רק מול איומי החיסול מצד אויביה הקרובים והרחוקים אלא גם מול איומים חברתיים ותרבותיים.

אורי נטע
התנחלות קורנית (1978) הגליל התחתון



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   00:18   15.10.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  37. משהו על אברהם בורג ......................  
בתגובה להודעה מספר 34
 

לאחרונה שמענו שאברהם בורג היה בין יוזמי המסמך שנחתם בירדן שוויצריה.....
מאת: אורי נטע
[email protected]

כדאי לדעת כמה דברים על אברהם בורג. אברהם בורג כותב מכתבי שטנה נגד הציונות ונגד היהודים בעיתונות הזרה. עטו, הנוטף ארס אנטישמי, מוצא את דפי ההרלד טריביון הבריטי והאיל מניפסטו האיטלקי כמתאימים לביטויו הארסי.

כיוון שרוב הקוראים, לא קוראים את איל מניפסטו, עיתון אנטישמי מוצהר שראשיו הלכו לאחרונה בהפגנה עם הילריון קפוצ'י (מי שלא זוכר ארכיבישוף שנתפס מבריח לאש"פ חומרי לחימה) בנושאם שלטים בם כתוב "פלשתין אחת, ערבית מן הנהר עד הים" ("גם לערבים חלומות וצרכים משלהם" כותב בורג
מעל דפי עיתון זה) עיתון זה מהלל ומשבח באותו עמוד את יאסר ערפת ואורי אבנרי ידידו הוותיק.

אברהם בורג, יושב ראש הכנסת לשעבר, חבר כנסת של העבודה ויש לציין גם ממקימי אחת התנועות האנטי ציונית שלום עכשיו.

בורג כותב:" הציונות מתה ותוקפנינו יושבים על כורסות הממשלה בירושלים".

"סופה של ההרפתקה הציונית קרוב. כן, קרוב לוודאי שדורנו הוא הדור האחרון של הציונות. מה שיישאר אחר כך תהייה מדינה יהודית שאין להכירה, מתועבת".

בורג, הציונות לא מתה אלה לקתה במחלה קשה, אם כי לא חשוכת מרפא, של אנטי ציונות של חלק מאזרחיה קטן וקולני, הבוגד במה שמייצג הרוב הדמוקרטי במדינה, המוציא את דיבת הארץ רעה, בסיוע כספי המדינה ואויביה ובחסות הדמוקרטיה על מנת להכפישה.

"הסרטן האוכל את גוף הציונות הגיע לראש" כותב בורג.

בורג "הסרטן" זה אתה וחבריך שתפסתם במשך שנים את כל עמדות המפתח בגוף האומה, שלחתם גרורות ושלוחות לכל כיוון, יותר חשוב כמו רשות השידור ופחות חשוב
כמשרד החינוך.

גם לחו"ל שלחתם גרורות ומשם אתם מתקיפים את המדינה ואת העם שרובו לא בחר בכם ומתעב אתכם, כמייצגים את דעות אויבנו הערבים.

לא ניתן היה לפרסם בשום כלי תקשורת את חשיפת הזיוף במפלגת העבודה אך בכל כלי התקשורת פורסם מכתב סרבנותם של 27 טייסים, רובם פנסיונרים משרות מילואים.

לאחרונה ראינו בתיאום מופלא עם החתימה שלך וחבריך תכנית באופן בטלוויזיה שהתחקיר לה נערך על-ידי שרל אנדרלן, מביים מקרה אדורה,
שמציג את הפעולות של ישראל כפתיחת מנהרת הכותל, בניית הר חומה והתיישבות בראס אל עמוד כגורמים למעשי הרצח הנוראים שהמוסלמים
רצחו ביהודים.

"העם הישראלי הוא מסה חסרת צורה של שחיתות, דיכוי וחוסר צדק";
"מדינה המנוהלת תוך תעוב הצדק מאבדת את כוח החיות שלה". כן בורג,
הבה וניזכר במעשי שחיתות אצל מקורביך.

האם טיפלת במי מהם בהיותך לוחם למען הצדק ונגד השחיתות? תזכורת קצרה:

שחיתות - נתחיל במשפחה: אביך דר' יוסף בורג ז"ל, שר הפנים והמשטרה לשעבר, פיטר את מפכ"ל המשטרה, הרצל שפיר, לאחר שנחשד (הוא - דר' בורג) בפרשת שחיתות שכונתה תיק אפרסק שלא נחקרה עד היום.

האם נלחמת אז או היום לטיהור או האשמת אביך?

ספר לנו על כך.

מעילה בתפקיד - בשנת 1993 סירבה פרקליטת המדינה, להגן על המדינה בבג"צ שהוגש בנוגע לגירוש 400 רוצחי החמאס ללבנון.

אותה פרקליטה מונתה לימים להיות שופטת בבית המשפט העליון וידועה יותר בשם דורית בייניש. דעותיה משייכות אותה ללא ספק למחנה שלך.

האם אתה חושב שמלצר במסעדה יכול להגיד לזה אני לא רוצה להגיש אוכל ולהמשיך לעבוד עוד רגע?

כן בייניש פשוט סירבה האם אמרתה משהו בנושא?

לא זכור לי.

קניית שלטון בהון - אהוד ברק, שבקיבוצו משמר השרון היה גולדפרב ילד חוץ, שכנע את גולדפרב תמורת טובות הנאה להצטרף לממשלה, שאפשרה לה
ברוב של של קול אחד לגרום לאסון אוסלו.

האם נשמע קולך בקשר לפרשת השחיתות הגלויה הזו?

קניית שלטון בהון - צ'יץ', על-פי עדותו בתוכנית טלוויזיה, עזר לחברו רבין לגייס את המיליונר ג'אן פרידמן, שמימן את "עצרת השלום" בה נרצח רבין. שלטי פרסום עולים כסף, הסעות עולות כסף, פרסום עולה כסף וג'אן פרידמן הביא כסף זה, זאת בניגוד לחוק.

האם פתחת פה בנושא מעולם?

זיוף בחירות - בבחירות הפנימיות זויפו התוצאות לטובת סופה לנדוור. אדיסו מסאללה, שלא היה יכול להביא את קולות העלייה מרוסיה נדחק החוצה תוך מעשה פלילי.

האם קולך הזך והטהור נשמע?

לא זכור לי.

קניית שלטון בהון - עמותות ברק שהוקמו בחלקן על-ידי יצחק הרצוג, אדם שכבר ישב בחו"ל בבית הסוהר בקשר למעילה בכספים, כדי לממן, תוך עקיפת החוק, את הצלחת בחירתו של אהוד ברק.

האם התנגדתה פעם אחת למינויו כחבר כנסת במפלגתך?

עקיפת חוק - כשנתקבלה החלטה בדבר אי כשירות יוסי גינוסר, שותף עם ערבים בעסקים פרטיים, לשמש כשותף בצוות המשא ומתן עם הערבים, הגיע האחרון למשא ומתן בארה"ב כישות נפרדת, לא שייכת לממשלת ישראל.

האם קולך נשמע?

רחוקי שלי?

מעילה בתפקיד - עורכת הדין מהפרקליטות שחשפה את פרשת סיריל קרן עדיין לא ברור האם המשטרה חקרה והגישה כתבי אישום, כנראה שהאנטי ציונים המשרתים שם ובפרקליטות המדינה, כבר יחכו עד שנשכח.

האם התנגדת לחשיפה?

או שהיית בעדה? תרענן בבקשה את זכרוננו.

בורג קובע: "הספירה לאחור לקראת סופה של החברה הישראלית כבר החל".

בהיותו חובש כיפה יש להניח שהוא סגנו של אלוהים או של יאסר ולכן
מכיר תוכניות שאנו לא מכירים.

בורג כותב: "זה אומר שצריך לפרק את כל, אני חוזר כל ההתנחלויות,
ולקבוע גבול בין לאומי מוכר בין במדינה הלאומית היהודית למדינה
הלאומית הפלשתינית.

חוק השבות היהודי יתממש רק בתוך המדינה היהודית. זכות השיבה הערבית תתאפשר רק בתוך המדינה הערבית."

בורג, מראשי תנועת שלום עכשיו, המיצג את הזרם האנטי ציוני המרכזי
בארץ, סופר כמה בתים בנו היהודים ומפרסם בחו"ל, סופר כמה כבישים
נסללו לישובים ומפרסם בחו"ל ובצורה דמגוגית זולה אומר שכל הצרות
החולות הן בגלל ההתיישבות הציונית בציון.

נבצע טרנספר לחלק מיהודי ציון וכל הבעיות יפתרו, כך בפירוש.

בורג לא רוצה מדינה דמוקרטית עם רוב ערבי וכותב:
"אתם רוצים רוב יהודי?
או שנעמיס את כל הערבים על קרונות רכבת, אוטובוסים, גמלים או
חמורים כדי להשליכם החוצה או נצטרך להפרד מהם בצורה רדיקלית.

אין דרך ביניים".

"צריך לבחור בין אפליה גזעית נהוגה על ידי יהודים לבין דמוקרטיה".

והפתרון הוא כמובן ביצוע טרנספר חלקי ליהודי ציון והפרדת היהודים מהערבים.

בואו וניקח את פתרון בורג.

פינינו את כל הישובים הקרובים לאוכלוסייה ערבית צפופה.

אין פיגועים ויש שלום ושלווה, ממש מזרח תיכון חדש, נניח.

בתוככי מדינת ישראל בקו הירוק חיו ב-1981 16% מוסלמים,
בשנת 2002 19% מוסלמים, אחרי עלייה מאסיבית ממדינות חבר העמים.

בערב ראש השנה התבשרנו שכבר יש 23.8% מוסלמים.

כל האמונות בדבר הרוב היהודי המוצק בתחומי הקו הירוק משוללות
כל יסוד במציאות. מתי בורג יתעורר, כשיהיו בתחומי הקו הירוק
50% מוסלמים?

מה הוא יספר לנו אז? שצריך דמוקרטיה? או שצריך לפנות את הערבים
או לפנות את היהודים חזרה לארץ הולדת אבותיו, גרמניה?

לפי תחזית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2005 (תחזית שהתבדתה
זה קרה כבר השנה-הלשכה פספסה בשנתיים) קצב ריבוי המוסלמים,
נושאי תעודות זהות כחולות, בעלי לאום ערבי והזדהות ברורה עם
אויבי המדינה, עתיד לגדול פי 2, זאת בעקבות סיום השפעת העלייה
ממדינות חבר הלאומים.

הלו בורג! גילינג גילינג, תתעורר כבר הגענו!

אז בורג יגיד בוודאי שצריך לשתף את מוסלמי ישראל, שיתוף מלא בצבא ובתעשייה וכך תוך לא יותר מ-30 שנה נהפוך בצורה דמוקרטית למדינה מוסלמית.

כול זאת ללא סיפוח מוסלמי אחד מיהודה, שומרון וחבל עזה.

לא צריך להכביר מילים כדי לדעת מה השלב הבא, יש להסתכל איך לבנון הפכה ממדינה בעלת רוב נוצרי ל"כמו מדינה" בעלת רוב מוסלמי.

אך בורג, איש אמונה ידוע, יגיד, כמו רבים מחבריו, לתנועה ולמפלגה,

זה לא יקרה! למה? כי אני מאמין שזה לא יקרה!

בורג וחבריו גם סיפרו לנו שהאמא המוסלמית יולדת פחות ילדים בגלל הקידמה, אך ברור כבר מעל לכל ספק, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה,
שזה כנראה רק עניין של אמונה לא רציונלית ללא כל ביסוס במציאות.

בורג וחבריו שחונכו על ברכי הסוציאליזם, הליברליזם ואחוות עמיזם, תיאוריות פילוסופית שקרסו זה לא מכבר, מסרבים לראות את המציאות
של עוד 20 - 30 שנה ומתעקשים על המודל: גירוש יהודים יביא שלום.

גם מודל הרצל של פינוי יהודי אירופה לא הביא למטרה המיוחלת של סיום האנטישמיות והיא הפכה לשנאת ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בתקשורת
ובממשל של מרבית מדינות אירופה (כולל בישראל).

מי יבטיח לבורג שגירוש יהודים יביא שלום? או שהפיכת ישראל בקווי 66 למדינה מוסלמית יביא פתרון לעם היהודי?

נשיא רוסיה?

נשיא צרפת?

נשיא גרמניה?

ראש ממשלת בריטניה?

נשיא ארה"ב?

או אולי שמעון פרס, בעל פרס נובל לשלום!?

אכן הדמוקרטיה הוכחה כמשטר הכי פחות גרוע אך בוודאי לא הטוב
ביותר שאליו יש לשאוף.

בדמוקרטיות הליברליות של מערב אירופה ואמריקה, מנהיגים קונים
שלטון בהון, מועלים בכספי מדינה, משלמים ומקבלים שוחד, כולל
ככול הנראה אביו של אברהם בורג, דר' יוסף בורג.

מבין כל הדמוקרטיות, היחידה המשלמת כסף ונותנת במה לאויבי הרוב הדמוקרטי, היא ישראל. ישראל ממשיכה לפרנס בכבוד (40,000-80,000 ש"ח) טייסי "אל-על" "סרבני השירות", שגרמו לנזק תדמיתי עצום לישראל.

ישראל ממשיכה לפרנס מחזאים, סופרים, אנשי אקדמיה בדמותו של צימרמן,
נתן זך וס. יזהר, החותמים על עצומות בחו"ל להחרמת ישראל.

ישראל ממשיכה לפרנס שדרנים ומפיקים בערוצי התקשורת, המראיינים תוך סימפאטיה ואמפטיה את אויבי ישראל.

ישראל גם ממשיכה לפרנס את בורג שחושב שיש מקרים מיוחדים, המצדיקים שימוש באמצעים לא דמוקרטיים והוא כותב: "לא מדובר יותר באנשי מפלגת העבודה נגד הליכוד, בימין נגד שמאל.

במקום כל אלה צריך להציב את מה שמותר לעומת מה שאסור".

"איננו יכולים עוד להסתפק באלטרנטיבה פוליטית לממשלת שרון".

הרדידות המחשבתית ושנאת החינם היוקדת של אברהם בורג וחבריו
אינה מאפשרת להם להיות שותפים רציניים לדיון על עתיד ישראל,
לא רק מול איומי החיסול מצד אויביה הקרובים והרחוקים אלא גם
מול איומים חברתיים ותרבותיים.

מי שחושב שהוצאתי דברים מהקשרם מוזמן ליצור קשר ולקבל את המאמרים המקוריים.



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   01:20   11.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  51. בורג תקע סכין בלב הציונות  
בתגובה להודעה מספר 37
 

סלי מרידור: בורג תקע סכין בלב הציונות

"פחדנות וחוסר כבוד". מרידור
צילום: אלכס קולומויסקי

בכינוס שנתי של הקונגרס הציוני תקף יו"ר הסוכנות את קודמו בתפקיד:
"הוא גילה מידה של הבנה לרוצחי תינוקות". בורג בתגובה: "במקום להשיב מדוע בחסות הסוכנות משקיעים בהתנחלויות, מרידור בחר להשמיץ בדרך פחדנית וחסרת כבוד"
דיאנה בחור-ניר

"הבנה לרוצחי תינוקות". בורג
צילום ארכיון ידיעות אחרונות

"אחרי שקראתי במספר שפות את המאמר שכתב ידידי וקודמי בתפקיד, אברהם בורג, בו הכריז על מותה של הציונות, פחדתי שאהיה פה לבד". כך אמר היום (ב') יו"ר הסוכנות היהודית, סלי מרידור, בכינוס שנתי חגיגי של הקונגרס הציוני בבנייני האומה בירושלים.


ח"כ בורג פרסם מאמר בכמה שפות נגד הכיבוש וההתנחלויות, המייצגים לדבריו את "המוסריות המפוקפקת" של הציונות החדשה. המאמר זכה לחשיפה רבה בכלי תקשורת באירופה.

"אני מצטער שידידי לא נמצא פה", אמר מרידור, "כי רציתי שישמע עד כמה שגויה ופסולה הקביעה הנוראה שלו על אי מוסריותה של הציונות, ועד כמה פוגע אות הקין שהוא שם בדבריו על ראשו של כל אחד מאתנו".


"יש אצלנו ליקויים ותופעות לוואי שליליות, אך מכאן ועד לתקוע סכין בלבה המוסרי של הציונות, ולרקוד על דמה באנגלית ובצרפתית, וחמור מכל – לגלות אפילו מידה של הבנה למתאבדים במסעדות ולרוצחי תינוקות? זוהי תחתית של שפל מוסרי, ואנחנו, האנשים שנמצאים כאן וגאים בציונותם, משמשים 1,500 עדים לכך שהציונות המוסרית חיה ותחיה", הוסיף.


בהתייחסו לדבריו של בורג על כך שלא ניתן לקיים בגבולות הנוכחיים מדינה יהודית ודמוקרטית, אמר מרידור: "עלינו להגדיר את גבולות מדינתנו ולעשות הכרעה כואבת באופן שיבטיח רוב יהודי במדינה יהודית דמוקרטית לדורות".


מלשכתו של בורג נמסרה בתגובה: "חבל שמרידור בחר לפגוע בכבוד אורחיו, כאשר בפתח אירוע מכובד וממלכתי בחר להשמיץ אדם שלא נוכח באירוע. הדברים הם מעשה של פחדנות וחוסר כבוד כלפי אורחי האירוע. על מרידור לתת תשובה ברורה ועניינית לגבי שאלה מרכזית אחת: מדוע מתקיימת בחסותו השקעה של משאבי התנועה הציונית במאחזים ובהתנחלויות בניגוד גמור למפת הדרכים, ולהבטחות של ממשלת ישראל לממשל האמריקני?"
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2815720,00.html



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.










            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   07:00   23.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  57. האבא הרוחני של הסמאל הסהרורי ................  
בתגובה להודעה מספר 51
 

PHOTOS AND DOCUMENTS
http://www.tellthechildrenthetruth.com/gallery/index.htm



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   18:50   23.04.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  88. אברהם בורג: אני מתנצל על חיסול יאסין ורנטיסי  
בתגובה להודעה מספר 37
 

הוגו1
חבר מתאריך 18.4.04
17 הודעות 16:21 23.04.04

אברהם בורג: אני מתנצל על חיסול יאסין ורנטיסי

ח"כ אברהם בורג: "איני מוצא מילים היכולות להגן על מדיניותה של ממשלתי"; "תוכניתו של אריאל שרון לנסיגה חד-צדדית מרצועת עזה, עלולה לגרום לתוהו ובוהו באזור ולהרחיב את מעגל שפיכות הדמים"
עודכן: 07:04 22/04/2004 | עומר כרמון | [email protected]

אברהם בורג: "אני מתנצל"

חבר הכנסת, אברהם בורג (עבודה), נענה להזמנת נשיא הפרלמנט האירופי, והציג ביום ג' (20.4.04) בפני חברי הפרלמנט בשטרסבורג, את 'יוזמת ז'נבה' (הצעה פרטית להסכם שלום בין ישראל לפלשתינים, ע.כ).
בורג, אשר הגיע לשטרסבורג עם אחד מאדריכלי 'יוזמת ז'נבה' - שר ההסברה הפלשתיני לשעבר, יאסר עבד-רבו, אמר לחברי הפרלמנט האירופי: "תוכניתו של אריאל שרון לנסיגה חד-צדדית מרצועת עזה, עלולה לגרום לתוהו ובוהו באזור ולהרחיב את מעגל שפיכות הדמים".

בהתייחסו לחיסול מנהיגי החמאס: השייח' אחמד יאסין ועבד אל-עזיז אל-רנטיסי, אמר בורג: "אני מתנצל בפניכם. איני מוצא מילים היכולות להגן על מדיניותה של ממשלתי. אך בסופו של דבר, מדובר בממשלה ישראלית, אשר נבחרה באורח דמוקרטי".

בורג ביקש מהאיחוד האירופי לגלות מעורבות רבה יותר במזרח התיכון, כדי "לאזן את מדיניותה של ארה"ב".



זאת לא הפעם הראשונה שהוא ''מלכלך'' על מדינת ישראל !!

34. אורי נטע: תגובה למאמרו של בורג...............
אני שולח לך את תרגום המאמר של אברהם בורג כפי שהוא מופיע היום . התרגום נאמן מאד למקור. כפי שתוכל לראות, המאמר הופץ בתחילה בין היהודים הקומוניסטים באיטליה, כשהם טוענים שהוא תרגום של מאמר
שהופיע בידיעות אחרונות. אם תשווה את הגירסה האיטלקית שתרגמתי
לזו באנגלית ששלחתי לך- תוכח שבאיטלקית זה עוד יותר גרוע משבאנגלית.

יוסי טילס
https://rotter.net/forum/gil/5019.shtml#34


51. סלי מרידור: בורג תקע סכין בלב הציונות
בכינוס שנתי של הקונגרס הציוני תקף יו"ר הסוכנות את קודמו בתפקיד:
"הוא גילה מידה של הבנה לרוצחי תינוקות". בורג בתגובה: "במקום להשיב מדוע בחסות הסוכנות משקיעים בהתנחלויות, מרידור בחר להשמיץ בדרך פחדנית וחסרת כבוד"

דיאנה בחור-ניר
https://rotter.net/forum/gil/5019.shtml#51

37. משהו על אברהם בורג ......................
כדאי לדעת כמה דברים על אברהם בורג. אברהם בורג כותב מכתבי שטנה נגד הציונות ונגד היהודים בעיתונות הזרה. עטו, הנוטף ארס אנטישמי, מוצא את דפי ההרלד טריביון הבריטי והאיל מניפסטו האיטלקי כמתאימים לביטויו הארסי...
https://rotter.net/forum/gil/5019.shtml#37


https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5667&omm=13&v



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   14:40   19.12.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  118. אברום בורג : למה לי פוליטיקה עכשיו?  
בתגובה להודעה מספר 88
 

נחשול
חבר מתאריך 26.4.02
4137 הודעות 05:45 19.12.04

למנויים בלבד (ולקוראי רוטר נט): ראיון עם אברום בורג

למה לי פוליטיקה עכשיו?
נועם שיזף | חיים חדשים

אברהם בורג, מי שנחשב עד לא מזמן להבטחה הגדולה של מפלגת העבודה, העדיף לפרוש מהפוליטיקה ולעבור לעסקים. בשיחה אישית הוא מכריז על אי הרלבנטיות של מפלגת העבודה, מספר על ריצת המרתון שלו ומדבר על ספרו החדש, שמתחיל בחיפוש אחר אלוהים ומסתיים בניתוח הזהות היהודית-ציונית ומעמדה הבינלאומי של ישראל. יש אלוהים?

צילום: רמי זרנגר

מאז תחילת שנות השמונים עוסק אברום בורג בריצה למרחקים בשעות הפנאי. הוא החל לרוץ כשהתאושש מתאונת צניחה, ומאז גמע מדי פעם חמישה או עשרה קילומטרים באזור הרי ירושלים, בדרכים שליד ביתו בנטף. לפני כמה שנים התקשר אליו ספורטאי העבר יאיר קרני, והציע שירוצו ביחד. קרני יעץ לבורג, אוטוטו בן 50, לשפר את התזונה שלו, ובעיקר להוריד מעט מקצב הריצה, לשמור על דופק נמוך. התוצאות לא איחרו לבוא. לפני שנה השתתף אברום בורג במרתון טבריה, ובחודש שעבר נסע לניו יורק, לקחת חלק במרתון המפורסם בעולם. הוא סיים במקום ה-7,803 (מתוך למעלה מ-25 אלף רצים), עם תוצאה נאה לחובבן, פחות מארבע שעות. בין חמישים הישראלים שהשתתפו במירוץ, הוא הגיע תשיעי.

איכשהו נדמה שבורג החליט לשמור על דופק נמוך יותר גם כשהוא לא בנעלי ריצה. מי שנבחר לכנסת בגיל 33, היה יו"ר הסוכנות היהודית בגיל 40, יו"ר הכנסת בגיל 44, ולפני שלוש שנים התמודד בבחירות על הנהגת מפלגת העבודה, פרש בסוף חודש יוני מהחיים הפוליטיים, ולמרות רמיזות שהוא עוד יחזור, לא נראה שזה יקרה בקרוב.

"בחיים הפוליטיים הגעתי לשיאים שמעטים מאוד מבני גילי הגיעו אליהם", אומר בורג. "הייתי יו"ר הסוכנות היהודית, הייתי יו"ר הכנסת, אלו עמדות ממלכתיות שאנשים מגיעים אליהם לאחר פרישה מהמירוץ. תחושות המיצוי והסיפוק כבר היו לי, והרגשתי שבפוליטיקה אני דורך במקום. הבנתי גם שכדי להתקדם קדימה בפוליטיקה צריך דברים נוספים. מניפולציות ושטיקים אני יודע, אבל בשביל העמדה הבאה אתה צריך להבין איך עובדת החברה השראלית, לא רק להתעסק במלחמה ושלום. החברה עובדת גם על כלכלה, על עבודה, על יזמות, דברים שאיש בין מקבלי ההחלטות בישראל אין לו מושג ירוק מה הם".

בקדנציה האחרונה שלו, כבר ניכרו בבורג אותות הייאוש מהכנסת, ובעיקר מהדרך שבה צועדת מפלגת העבודה. במשך שנתיים הוא התלבט, סיפר לחברים ומקורבים שאם היתה מגיעה הצעה מעניינת הוא היה מוכן לשמוע, ולבסוף, כשפנה אליו אביב אלגור מחברת ההשקעות הבריטית 3-I, נפרד מהסיעה ומהמשכן, ויצא לדרך חדשה. "אין לי בעיות להחליט שאני נמצא במקום לא נכון", הוא מסביר. "יש לי תוכניות יותר ארוכות טווח בחיים שלי, אני רוצה ללמוד, אני צריך להתקדם, אני לא יכול להישאר במקום סתם, אז נתתי לפוליטיקה ולכנסת את ההזדמנות האחרונה אחרי הבחירות, ולאחר מכן, כשראיתי שזה באמת ללא תוחלת ואני סתם מבזבז את זמני, הלכתי למקום אחר. וזה בסדר גמור. השנה האחרונה היתה מדהימה. רצתי מרתון, כתבתי ספר שנמכר היטב ואני כל היום לומד. איך בן אדם יכול לבקש משהו יותר טוב בסיום העשור הרביעי בחייו?"

מה עם המחויבות למצביעים ששלחו אותך לכנסת? הם בחרו בך כדי שתהיה שם.

"מרגע שאתה מפסיק להאמין בשליחות שלך אתה מקבל משכורת על כלום. בגיל 49 אתה עושה בעשירית הזמן את אותם דברים שעשית בגיל 25. אתה יותר יעיל, אתה מקושר יותר. בתור חבר כנסת ותיק אתה יכול לגמור בטלפון אחד את מה שלחבר כנסת צעיר לוקח שבועיים להיערך אליו, ואין לך יותר מדי עבודה. העבודה של חבר כנסת יעיל זה בערך 4 שעות בשבוע. אני לא קיים בעולם בשביל 4 שעות בשבוע. אני רוצה להיות אנרגטי ולא להשחית את זמני. אם אני מרגיש שאני לא ממלא את השליחות, שאני לא מבצע את התפקיד שלי, שאני נותן 10 אחוז מעצמי, אני לא יכול להיות שם. אני יכול להיות רק איפה שאני נותן 100 אחוז.

"אני מכיר את הפרלמנט על בוריו. אני אוהב את החיים הפרלמנטריים, הם יקרים לי, הם חשובים לי, אבל הרגשתי שאני לא יכול לתרום יותר. אז מה, אני אשאר סתם, בשביל סידור העבודה, בתור פאנל או קישוט? תעזוב אותי מזה".

כמעט כל ההבטחות הגדולות של מפלגת העבודה נטשו אותה. שלמה בן-עמי, עוזי ברעם ואתה, בתקופה כל כך קצרה. זה לא נראה כמו מקרה.

"מפלגת העבודה לא קיימת. יש ארגון פוליטי, אין תוכן פוליטי. בשנה האחרונה חתמתי על הסכם ז'נבה, שאני מאמין שהוא דרך אמיתית שמפלגת העבודה היתה צריכה לאמץ אל קרבה בתור אלטרנטיבה לכל מה שקורה פה במדינה. המפלגה היתה צריכה להגיד שהיציאה החד צדדית הזאת זו אשליה. אבל למפלגת העבודה אין דרך מדינית, אין דרך כלכלית, אין דרך חברתית, אין לה אפילו דרך ערכית. הכל כיסאולוגיה, הכל מסתובב סביב מאבקי כוח ומנהיגות. היא פשוט חדלה מלהתקיים".

אולי דווקא בשל כך אנשים כמוכם, שהיתה להם הערכה ציבורית, היו צריכים להישאר ולהיאבק על שינוי המפלגה?

"לא. המפלגה במתכונתה הנוכחית היא לא ברת תיקון. תראה, אני לא שם עכשיו ולא נוח לי לדבר על זה, אבל ברמה הבסיסית והפרסונלית ביותר - כל עוד שמעון פרס עומד בראשות מפלגת העבודה, אין לה שום סיכוי להתחדש."

שמעון פרס דומה לעץ אורן גדול ויפה, הוא העץ הכי יפה ביער, הוא הישראלי הכי מרשים בעולם, יש לו נוף נפלא ויש לו גזע אדיר ויש לו שורשים עמוקים, אבל שום פרח לא יכול לגדול מעל השורשים האלו. וכל עוד הוא שם אין סיכוי להתחדשות מנהיגותית. זו בעיה אחת. בעיה שניה היא שמפלגת העבודה וחבריה איבדו את האמונה שהם יכולים להיות מפלגת שלטון. כשהמפלגה היא לא שלטון ולא אלטרנטיבה, אלא זנב לשלטון, היא לא מעניינת. מרגע שאתה מרגיש שתנועה שלמה על ארגוניה ומוסדותיה לא אתך, אלא רוצה לשבת בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות של הליכוד, זה מפסיק לעניין אותך. ברגע שהאופוזיציה הראשית של מדינת ישראל ויתרה על התפקיד לייצר חלופה והפנימה את המסר שרק הליכוד יכול, היא חדלה מלהיות רלבנטית, היא התאבדה נפשית".


אתגר הישראליות

כשמקשיבים לבורג עכשיו, קשה להאמין שלפני שלוש שנים הוא היה קרוב כל כך להנהיג את מפלגת העבודה, שעכשיו הוא מכריז בעוז על מותה. תוצאות הפריימריז הצביעו על יתרון שלו על בנימין בן אליעזר, אבל האחרון ערער על הניצחון הסוחף לו זכה בורג במגזר הדרוזי, הליך משפטי ארוך החל להתגלגל, בסיומו התנהלה הצבעה חוזרת. בורג הפסיד. דווקא הוא, שלעתים נענש על פזיזותו (כמו בעת ההכרזה המוטעית על פטירתו של ח"כ אמנון רובינשטיין), בחר בהתמודדות הפוליטית הגדולה שלו להיות שקול, מדוד, לגליסטי. פרשנים פוליטיים אמרו שבורג היה צריך להיכנס בבוקר שלאחר הפריימריז ללשכת היו"ר, לקבוע שלט עם שמו על הדלת, ולא לצאת משם גם אם יביאו טרקטור לגרש אותו. "רצו שאני אהיה פואד בעצמי, אבל אני לא יכול להיות מי שאני לא", הוא אומר. "זו היתה נקודה שבה הייתי צריך להחליט מי אני, והחלטתי להיות אני".

מבחינה פוליטית זו היתה שגיאה.

"כן, אבל פוליטיקה היא לא הכל. לפעמים הפוליטיקה היא שגיאה. אז לא תפסתי את השלטון בכוח. אם הייתי תופס אותו בכוח זה היה יותר לגיטימי? תוך שנה זה היה מתפרק. הנה, פואד תפס את השלטון בעורמה, ולכן זה נפל לו".

במבט לאחור, אחרי הפוטש שנעשה לבן אליעזר, התבוסה של מצנע לשרון והחזרה של שמעון פרס לכיסא היו"ר, כאילו כלום לא השתנה, בורג נשמע כמעט מאושר שתפקיד היו"ר נחסך ממנו. היום, כשהוא מדבר על מפלגת העבודה הוא שוקע לאחור בכיסא, כאילו כל האנרגיה שגרמה לו לרוץ 25 ק"מ הבוקר נטשה אותו באחת. לדבריו, זה לא ייאוש מהפוליטיקה הישראלית עצמה, אלא יותר מהרגע הנוכחי שלה, מהאנשים שמרכיבים אותה. ולראיה, הראיון הזה מתקיים בעיקר לרגל צאת ספרו החדש, "אלוהים חזר" (הוצאת ידיעות אחרונות), עליו אפשר לומר הכל, חוץ משהוא א-פוליטי.

"אלוהים חזר" הוא דיון רענן, סוחף, בנושאי זהויות, גלובליזציה, דת, ציונות ומדינת ישראל. בורג אינו הולך בדרך האקדמית, הזהירה, המחפשת מקרה חקר ושיטה מוגדרת היטב, ומנתחת אותן לעומק, אלא מציג 15 מסות, המשלבות את ניתוחו של ישעיהו לייבוביץ' על יחסי הדת והמדינה בישראל, התיאוריה הפופולרית כל כך כיום של סמואל הנטינגטון מחבר "התנגשות הציבילזציות", מחקרים ורעיונות מהארץ והעולם, וחוויות אישיות של המחבר עצמו, מתפקידיו השונים, ממפגשים עם חיילים, עם תלמידי בית ספר ועוד. גם כשבורג מנתח את העבר, הוא צופה אל העתיד. בורג מנסה לשרטט את קווי אופיה של החברה הישראלית החדשה, זו שכבר נמצאת כאן, וזו שעוד צריכה לקום.

"אני מאמין שאתגר הישראליות הוא לחשוב כל יום מחדש: היום מקימים את ישראל מהתחלה", כותב בורג בדפים האחרונים של ספרו. "ב-1948 קמה המדינה, אבל החברה הממלאת את הקנקן הישראלי עדיין לא קמה. למרות שקשה מאוד לקיים מהפכה תוך כדי שמירה על הרצף, ברור לי כי בלי שינויים מעמיקים, רדיקליים, בנפש הישראלית ובמבנים החברתיים, המדיניים והערכיים של ישראל, הרי שימיה, או דורותיה הבאים, של המדינה במתכונתה הנוכחית - ספורים".

כשקוראים את הרעיונות שלך, שנשמעים מעשיים ומתקדמים כאחד, מתבקש לשאול - למה לא בחרת דווקא להישאר בפוליטיקה, אולי להקים מסגרות חדשות?

"המערכת הפוליטית כיום כמעט מנותקת לחלוטין מהשיח החברתי והתרבותי בישראל, במידה שהוא בכלל קיים. אני אספר לך משהו שקרה באמת. בוקר אחד כתבתי את הפרק על התנאים שבהם ישראל צריכה לפרק את פצצת הגרעין שלה. פרק מאוד מסובך בספר, עם ביקורת על מחנה השלום, על תפיסת הביטחון ועוד נושאים מורכבים. אחר כך הגעתי לכנסת, ובאותו יום התקיימו שני דברים: בבוקר ועדת חוקה, שם דיברו על שחרור וענונו, אפרופו פצצת האטום, ואחר הצהריים הגיעה קואליציית השלום לכנסת. אז בנושא וענונו, רציתי לומר שכל התפישה של מדינת ישראל שגויה, ולקואליציית השלום רציתי לומר שהם לא פועלים נכון, שצריך לדבר על שלום בטווחים הרבה יותר ארוכים - ובאותו זמן הבנתי שהאמת הפנימית שלי והכלים הפוליטיים לא יכולים לחיות יחד. אז או שתוותר על האמת הפנימית, או על הכלים הפוליטיים."

לפרסם ספר כזה בתור חבר כנסת זה מאוד בעייתי. אי אפשר לרוץ אתו לבחירות. יותר מאוחר אני מאמין שחלק מהתכנים יהפכו לאג'נדה של הגוף האזרחי בישראל, אבל זה ייקח שנים, עידן. התעסקתי בנושאי המדינה, הממלכה, במשך שנים ארוכות. אולי הגיע הזמן שאעבור לאזור הנבואה. אין כמעט פוליטיקאים בישראל שעוסקים בכתיבה פרוגרמטית לעתיד. בן עמי הוא כישרון מדהים, כותב מחונן, אבל עוסק בעבר. יוסי ביילין הוא דיפלומט מחונן, אסטרטג, אבל גם הוא עוסק בעבר. פתאום גיליתי את הנישה הזאת, שאני נשאב אליה. במבט לאחור, בספר אחד, שלוש מאות עמודים, יצרתי יותר אנרגיה מאשר ב-20 אלף הודעות לעיתונות בכל הקריירה הפוליטית".


להיפטר מהפיגום הציוני

כמשתמע משם הספר, חלקים משמעותיים מ"אלוהים חזר" עוסקים ביחסי הדת והמדינה. אולי דווקא בגלל הכיפה שעל ראשו, בורג היה תמיד סדין אדום בעיני אנשי גוש אמונים והימין הדתי. כשבתחילת שנות התשעים הצליח להעביר בוועידת מפלגת העבודה החלטה הקוראת להפרדת הדת והמדינה (והביך מאוד את פטרונו באותם ימים, שמעון פרס), הוא רק הרחיב את מעגל האויבים שלו. נאמן לשיטתו של לייבוביץ', בורג שופך בספרו אש וגופרית על ההסדרים בין דוד בן גוריון לרבנים, "שהשחיתו את הדת והמדינה גם יחד... מהמאחד המשותף של העם היהודי, הפכה הדת למפלג הנפוץ ביותר".

"הספר שלי הוא אלטרנטיבה מוחלטת לפגניזם הציונות הדתית. על המשיחיות, על העבודה הזרה, עבודת האלילים שלה. במתכונתה הנוכחית היא האונס והבועל, הטאטרי של התנועה הציונית", אומר בנו של מנהיג המפד"ל האגדי, הרב יוסף בורג. "כמובן שיש ציונות דתית נפלאה, של האקדמיה ובר אילן, של חינוך, של שיתוף. יש ציונות דתית שנמצאת בעולמות אחרים והיא נפלאה, יעקב נאמן, אלעזר שטרן בתחומיהם. אבל הציונות הדתית המשיחית, הפנאטית-מתיישבת, החרד"לית, היא גילוי עריות. היא בן של התנועה הציונית שאנס אותה".

יכול להיות שכאדם דתי הם מכעיסים אותך יותר?

"תראה, הספר שלי טוען שישראל היא מיקרוקוסמוס למצב העולמי. אני חושב שבעולם יש התנגשות ציביליזציות, בין התיאוקרטים לדמוקרטים, וישיבת הר המור, ובני אילון, ופט רוברטסון, ובן לאדן הם באותו צד. הם אזרחי הציביליזציה התיאוקרטית. הם מוכנים לעשות הכל נגד הסמכות הדמוקרטית שלנו. אז זה לא מדויק לומר רק שאני כועס עליהם. אני ממש נלחם בהם. זה קרב, והוא מתרחש בוושינגטון, ובפלוג'ה, ובקריית ארבע. זה אותו קרב, ללא ספק, זה כל הפונדמנטליטים מול כל הדמוקרטים. וג'ורג' בוש הוא פונדמנטליסט מוחלט, וזמביש הוא פונדמנדליסט מוחלט ובן לאדן הוא פונדמנטליס מוחלט, והם אותו דבר".

אז איך אתה רואה היום את ההשתתפות שלך במפעל כמו צו פיוס?

"הייתי חנטריש. אחרי שפואד גנב לי את תוצאות הפריימריז שאלתי את עצמי מה לא עבד פה. אחד הדברים, אני חושב, הוא שלא היו לי דעות. או שהיו לי דעות והחבאתי אותן. בוש נבחר בלי להגיד כלום, ושרון נבחר בלי להגיד כלום וביבי נבחר בלי להגיד כלום, אז החלטתי שגם אני לא אגיד כלום. וצו פיוס זו תזה של לא להגיד כלום. כי אם צריך פיוס, התשובה היא כן. אם זה יעשה באמצעות תצלום משותף? שטויות. זה יעשה באמצעות ויכוח נוקב עם קבלה של כללי משחק, לא באמצעות תצלום משותף עם אורי אורבך או לימור לבנת. הייתי אז בתקופה שבה ברחתי מדעותי. הייתי כמו כל הפוליטיקה הישראלית. כולם חושבים א' ועושים ב', וכך גם אני עשיתי, ועכשיו אני לא רוצה להיות שם. לא רוצה להיות במקום שבו אחביא את דעותי".

אתה לא חושש שבסוף יקראו לך עוד פוסט-ציוני, והקול שלך יהפוך ללא רלבנטי? שגם אם תרצה לחזור לפוליטיקה, אף אחד לא ירצה אותך?

"פחד ומחשבות לא מסתדרים אצלי באותו מקום, אבל אני אגיד לך יותר מזה. אם ציונות זה קרית ארבע, ואם ציונות זה אריאל, אז אני לא פוסט ציוני, אני אנטי ציוני. הדיבור כאן על ציונות הוא דיבור ריק. אני הייתי יו"ר התנועה הציונית. אני יודע מה זה הדבר הלא קיים הזה. הציונות היתה הגשר הארגוני והרעיוני שהעביר את העם היהודי ממצב של גלות לעצמאות ישראלית. אבל זהו, זה נגמר, לא צריך את הגשר יותר. יש היום יהודיות לא גלותית, כמו באמריקה, שהיא יהודיות עצמאית בתפוצה, ויש את ישראל, שהיא תמהיל מאוד מסובך של ישראליות ויהדות, אבל היא לא צריכה את הפיגום הציוני. די, הבית עומד. אני לא מכיר עוד בית שסיימו להקים אותו אבל הוא עדיין צריך את הפיגומים".


זהויות מתנגשות

פעם, כשהיו מראיינים את בורג, היו שואלים אותו קודם כל על אביו, הד"ר יוסף בורג (שנפטר ב-1999), אחד האישים הבולטים בארבעה עשורים של פוליטיקה ישראלית. היום, בלי קשר למה שחושבים ואומרים עליו, לאיש אין ספק שאברום בורג עומד ברשות עצמו, ואין צורך לגייס את אילן היוחסין כדי להעיד בעניינו. ובכל זאת, מוזר לשמוע ולקרוא את דעותיו של בורג הבן על מערכת היחסים בין הדת למדינה, שבמידה רבה, עוצבה על ידי אביו במשך שנים שבהן ישב בכנסת ובממשלות ישראל כנציג המפלגה הדתית-לאומית (אם כי, יש לומר, הד"ר בורג מעולם לא התקרב למהפכת גוש אמונים שעברה על המפלגה, ובמידה רבה היה הקורבן הראשון שלה).

אברום בורג מתייחס לחילוקי הדעות שלו עם אביו פעם אחת בספר, כשהוא מתאר כיצד הטיח באביו: "הרבנות הראשית שלך היא פשיטת הרגל הרוחנית הגדולה ביותר של הציונות הדתית... כולם, כאיש אחד, בזים לה ולרבניה". הוא מספר כי האב "החוויר והאדים חליפות, וביקש במפגיע - די! אף פעם לא חזרנו לנושא הזה, עד לימים בהם שכב על ערש דווי".

"בפעם הראשונה והיחידה בחיינו, הוא לא יכול היה לשאת יותר את הוויכוח", משחזר בורג. "צריך להבין, אבא שלי היה אדם מתון לעומק. וכמה שהוא היה גדול בציבור הישראלי, הוא היה עוד יותר גדול בבית. הוא היה אדם מדהים, סלחן, מכיל, משעשע ומצחיק. חבר מדהים, ואני עד היום מתגעגע אליו, אבל יש לי אתו מחלוקת תהומית, שהיתה פתוחה על השולחן עוד בימי חייו".

ובכל זאת, אתה רומז בספר שבסוף ימיו הוא זיהה את השינוי בציונות הדתית, וגם סלד מזה.

"לגמרי. אבל הוא לא היה בנוי לחזיתות. בזמנו אנשים מאוד זלזלו בתפקיד שאבא שלי מילא, אבל היום אנשים שכעסו עליו ולא הסכימו אתו מתגעגעים אליו. אבא לא היה איש של עמדות, אלא בונה גשרים מקצועי. ההומור היה אצלו כלי אקזיסטנציאלי. כשהיה מצב מתוח, הוא פירק את המתח. הוא לא הרגיש שהוא צריך לנקוט עמדות תמיד. אבא אמר לי פעם, 'אני דרך האמצע'. שאלתי אותו: 'אתה דרך האמצע שאתה נוקט עמדה וכולם מתיישרים מהצדדים, או אתה דרך האמצע שאם כולם זזים אתה זז איתם'. אז הוא ענה לי: 'יותר מהשני'".

איך יצא שמבית של פשרות יצאת אתה, עם הקפיצות המהירות שלך לעמדות רדיקליות?

"כי אני כזה. מלחמת לבנון היתה נקודה מאוד מעניינת בינינו. זו נקודה שבה משפחות לא חזקות נשברות. אבל אבא שלי אמר: 'אני דמוקרט בפוליטיקה ואני אהיה דמוקרט בבית. תחשוב מה שאתה רוצה. אני אבא שלך לענייני אבהות, לא אבא שלך לענייני פוליטיקה'. וכך חיינו, וכולם מסביבי אמרו עלי 'זה הכל גימיק וזה הכל נגד אבא שלך', ולא האמינו שבן אדם יכול לחשוב אל"ף ואבא שלו יחשוב בי"ת, ושתהיה אהבת נפש גדולה מאוד.

"כשזרקו את הרימון שממנו נהרג אמיל גרינצווייג (ואברום בורג, שהיה לצדו, נפצע - נ.ש.), אנחנו היינו בהפגנה מתחת למשרד ראש הממשלה, ואבא ישב למעלה בישיבה בנוגע לדו"ח של ועדת כהאן. אני הפגנתי נגדו בלי קשר לתוצאות הישיבה, כי לדעתי זו היתה ממשלה שצריכה לעבור מן הארץ, ואז זרקו את הרימון. אבא עזב את הכל ובא לבית חולים, והיה אבא שלי, הוא היה אתי לצד המיטה עד שיצאתי מבית החולים. היתה לו יכולת אינסופית להכיל ניגודים.

"בעשרים השנה האחרונות של חייו אבא שלי היה החבר הכי טוב שלי. הוא חי מספיק שנים שזכיתי לזה. עד היום אני נוסע בלילות, ואני מוצא את עצמי מתחיל לחייג בפלאפון את המספר שלו, למרות שאני יודע שבמקום שבו הוא נמצא הוא כבר לא יענה. ואז, לפני כמה שנים, באחת הנסיעות, מצאתי שאני כועס עליו כעס נורא. למה הוא לא כתב לי מה הוא חושב, למה הוא לא השאיר לי הוראות שימוש, מדריך, מה הוא חושב על המציאות הישראלית? ואז אמרתי לעצמי שאני אכתוב לילדים שלי מה אני חושב. יסכימו, לא יסכימו, לפחות שיידעו".


https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&v



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   13:31   16.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  54. חותנו של אברום בורג נזרק מבית הכנסת שלו !!  
בתגובה להודעה מספר 34
 

halemo
חבר מתאריך 7.4.02
1029 הודעות 13:25 16.11.03

חותנו של אברום בורג נזרק מבית הכנסת שלו

חותנו של חה"כ אברום בורג, לוסיאן לזר, נזרק מבית
הכנסת בו נהג להתפלל וחרם הוטל עליו, לאחר שמאמר
של אברום בורג נגד הכיבוש והנזק שהוא גורם לציונות,
תורגם לצרפתית.
המידע מתפרסם באתר תנועת שח"ר של יוסי ביילין
http://www.beilin.co.il/board_main.asp?id=125



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   15:09   01.02.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  81. מ''ברית שלום'' ועד ''יחד'' = תנועתו הנוצרית של ביילין !!  
בתגובה להודעה מספר 34
 

מ"ברית שלום" ועד "יחד"
מאת: אורי נטע

"ברית שלום" שהוקמה בשנות העשרים כללה אקדמאים, פרופסורים ואנשי רוח, שהרוח כנראה עלתה להם לראש. השמאל הישראלי מאז ומעולם היה מנותק מהעם. הוא הורכב מאנשי אקדמיה ואקדמאים, שאם באו משכבת העמחה, התנתקו והתנערו מהם. ד"ר יוסי ביילין, יעל דיין, יוסי שריד, זהבה גלאון, ג'ומס ועוד הם אשכנזים, שבעים, אקדמאים וחרשים, המעוניינים ליישם אידיאולוגיה, שקרסה זה לא מכבר בברית המועצות ברעש גדול: "שוויון, צדק ומדוכאי כל ישראל התאחדו", דדי צוקר שניסה לפנות לקול היהודי המקופח, נבעט מהמפלגה.

הייתי בעצרת בחירות מקדימות של יוסי ביילין ממפלגת "יחד". השתתפו כ 50 איש מתוכם 5 יהודים תימהוניים, מספר אנשי ביטחון ואני. יוסי בילין אדם מרשים, שקט, אינטליגנטי ומסוכן. יוסי מזהה פוטנציאל הצבעה בקרב הערבים, שמפלגותיהם, לא השיגו כל הישג לערבים ואחרי פרעות אוקטובר ונבעטו מהן כל החברים היהודים. יוסי פונה ואומר:" אני רוצה לראות ביחד מפלגה יהודית-ערבית".

כדי שיצביעו עבורו הוא מוכן לתת לערביי ישראל זכויות לאומיות ואומר:"מיעוט דתי, תרבותי ולאומי, אמירה מרחיקת לכת שכקולקטיב שמגיע להם זכויות לאומיות, אני לא פוחד מזה!". "יש להם זכויות לאומיות" טוען ביילין. מה זה בדיוק זכויות לאומיות אדון ביילין? זכות להגדרה עצמית? אוטונומיה? "זו לא יכולה להיות מפלגה יהודית בעד הערבים" טוען יוסי ובצדק.

יוסי אומר ש:"150 איש ישבו על המצע של יחד", אף אחד מהם לא ערבי והוא כיהודי לא יודע מהן דרישות הערבים ולכאן קורא לערבים להצטרף למפלגתו, כדי לקלוע למטרת הערבים עם התקדמות בניית המפלגה.

בקטע הסופי של השאלות והתשובות אומר מוחמד מסכנין "אני חושב ששלום שדיברתם עליו הוא חסר. שלום אם הוא לא שלום צודק ואמיתי הוא יהיה מן הודנה כזו..אני לא יכול להבין איך אתה יכול להגיד למישהו שגר ברוסיה... לישב אותו כאן והוא מבורך.. וזה שעקרתם אותו בכוח לא לתת לו לחזור?.... אגב אין כל מדינה האומרת שהיא מדינת הקתולים, או מדינת המוסלמים וכדומה. למה אתם מתעקשים להגיד שזו מדינת היהודים?"

יוסי מדבר על "ישראלים" שלדעתו כוללים יהודים וערבים, והערבים בתגובתם מדברים על ישראלים=יהודים ועל פלסתינים=ערבים (למען הסר ספק כולם אזרחי ישראל בקווי 66). בעליל יש כאן דו שיח של חרשים. אבל זה לא חדש שהשמאל חרש לקולות הסגרגציה ושומע מתוך מוחו הקודח קולות אינטגרציה של מזרח תיכון חדש בפרת, והעולם החדש בכלל.

יוסי בילין הוא חוליה בשרשרת המתנגדים למדינת ישראל, כמדינה לעם היהודי, בה ראינו לאחרונה את החוליות אברהם בורג וד"ר מנחם קליין,
אך עושה זאת בצורה שקטה, משכנעת ואינטליגנטית מחבריו המיליטנטיים.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   11:07   21.12.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  119. השמאל הקיצוני סבור שח''כ לשעבר אברום בורג הוא משת''פ  
בתגובה להודעה מספר 34
 

37. משהו על אברהם בורג ......................
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=37&viewmode=

51. בורג תקע סכין בלב הציונות
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=51&viewmode=

88. אברהם בורג: אני מתנצל על חיסול יאסין ורנטיסי
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=88&viewmode=

57. האבא הרוחני של הסמאל הסהרורי ................
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=57&viewmode=


34. אורי נטע: תגובה למאמרו של בורג...............

אני שולח לך את תרגום המאמר של אברהם בורג כפי שהוא מופיע היום . התרגום נאמן מאד למקור. כפי שתוכל לראות, המאמר הופץ בתחילה בין היהודים הקומוניסטים באיטליה, כשהם טוענים שהוא תרגום של מאמר
שהופיע בידיעות אחרונות. אם תשווה את הגירסה האיטלקית שתרגמתי
לזו באנגלית ששלחתי לך- תוכח שבאיטלקית זה עוד יותר גרוע משבאנגלית.

יוסי טילס

המאמר מופיע בעיתון האיטלקי הקיצוני IL MANIFESTO
שהוא עיתונם של השמאל הקיצוני והאנטי גלובלי, השורפים בכל הפגנה את דגלי ישראל וקוראים להשמדת מדינת ישראל . בהפגנה האחרונה צעדו אנשי העיתון הזה לצד הארכיבישוף קפוצ'י כשלצדם ערבים שנשאו שלט ובו כתוב: פלסטין אחת, ערבית מן הנהר עד הים!

כדי שתבין באיזה עיתון מדובר, היום בעמוד אחר של העיתון מופיעה מכתב
של אחות יהודיה אמריקאית,Ellen Siegel שהייתה בסברה ושאטילה בזמן המלחמה והיא מאשימה את הישראלים בטבח הזה.

באותו עמוד מופיעים מאמרי שבח והלל לעראפת ולאורי אבנרי.

הנה התרגום:

מאמר מערכת המתחיל העמוד 1 וממשיך בעמוד 9

המהפכה הציונית מתה
מאמר מערכת מאת: אברהם בורג

הציונות מתה ותוקפנינו יושבים על כורסות הממשלה בירושלים. אין הם מאבדים הזדמנות לגרום להעלמות כל מה שהיה יפה בתחיה הלאומית.
המהפכה הציונית נשענה על שני עמודים:
שאיפת הצדק ומנהיגות כפופה למוסר אזרחי. שתיהן נעלמו.
העם הישראלי הוא מסה חסרת צורה של שחיתות, דיכוי וחוסר צדק.
סופה של ההרפתקה הציונית קרוב.

כן, קרוב לודאי שדורנו הוא הדור האחרון של הציונות. מה שישאר אחר כך יהיה מדינה יהודית שאין להכירה, מתועבת.

מי מאיתנו ירצה להיות פטריוט של מדינה כזו?

האופוזיציה נעלמה, הקואליציה אילמת, אריאל שרון מתבצר מאחורי חומה של שתיקה. החברה הזו של פטפטנים בלתי נילאים הפכה לחסרת קול. פשוט, לא נשאר כלום מה לומר. הכישלונות שלנו ברורים. נכון, הבאנו להחייאת השפה העיברית, התאטרון שלנו מעולה, המטבע שלנו די יציב, בעמנו יש כשרונות יוצאי דופן ואנו חלק מהנאסדק, אך האם בשביל זה בנינו מדינה? לא, לא כדי להמציא כלי נשק משוכללים, מכשירים להשקיה יעילים, תכניות לאבטחת מחשבים או טילים נגד טילים חי העם היהודי.

יעודנו הוא להפוך לדוגמא- אור לגויים, ונכשלנו.

המציאות, לאחר אלפיים שנות מאבק כדי להשאר בחיים היא מדינה המפתחת מושבות, מונהגת על ידי כנופיה של מושחתים שלא אכפת להם מהמוסר האזרחי ומהחוק. מדינה המנוהלת תוך תעוב הצדק מאבדת את כוח החיות שלה. שאלו את בניכם אם הם בטוחים שיהיו עדיין בחיים בעוד 25 שנים. התשובות עלולות לזעזע אתכם, כי הספירה לאחור לקראת סופה של החברה הישראלית כבר החל.
אין שום דבר מקסים יותר מאשר להיות ציוני בבית אל או בעופרה. הנוף התנכי נהדר. מהחלון עטור הצמחים לא רואים את הכיבוש. על הכביש החדש המשיק לירושליים מצפון לדרום, כקילומטר אחד מן המחסומים , נוסעים במהירות ללא בעיות. מי לוקח ללב את הסבל של הערבים, מושפלים ומבוזים, הנאלצים להסחב משך שעות על דרכים לא דרכים ,המופסקות תדיר על ידי נקודות ביקורת?

כביש אחד לכובש וכביש אחר לכבוש.בשביל הציוני, הזמן מהיר, יעיל, מודרני. בשביל הערבי "הפרימיטיבי",
כח עבודה ללא אישור שהיה בישראל, הזמן איטי להחריד.

אך ככה זה לא יכול להמשך. גם אם הערבים ינמיכו את ראשם ויבלעו את השפלתם, יגיע הרגע שבו שום דבר לא יפעל עוד. כל בית שנבנה על הזלזול בסבל של האחר נועד להתמוטט בקול רועם. הזהרו לכם!

אתם רוקדים על גג הנשען על יסודות רעועים!

כיון שאי אכפת לנו מהסבל של הנשים הערביות שנחסמות בצ'ק פוינט, איננו מצליחים לשמוע את התלונות של הנשים המוכות על ידי השכנים שלנו, וגם לא את הסבל של הנערות -אימהות הנאבקות על כבודן.הפסקנו לספור את הגוויות של הנשים שנרצחו על ידי בעליהן. אדישים לגורלם של הילדים הפלסטינים,מדוע אנו מופתעים כשהם, בעווית של שנאה מפוצצים את עצמם כשהידים של אללה במקומות הבילוי שלנו, משום שחייהם הם עינוי: במרכזי הקניות שלנו, כי אין להם תקוה לעשות קניות כמונו?

הם שופכים דמנו כמים במסעדותינו כדי להרוס לנו את התאבון. בבתיהם, בנים והורים סובלים מרעב והשפלה. גם אם נהרוג אלף טרוריסטים ליום-לא ישתנה דבר.

מנהיגיהם ומסיתיהם הם תוצרי השנאה, הזעם וההגבלות חסרות ההיגיון שנוקטים מוסדותינו המושחתי המוסר. כל עוד ישראל שחצנית, מופחדת וחסרת רגש לגבי עצמה והאחרים תמצא מולה עם פלסטיני מושפל ונואש, לא נוכל להתקדם. אם כל זה היה בלתי נמנע, תוצאה של כוח עליון,גם אני הייתי שותק .

אך יש אפשרות אחרת, ולכן חובה לזעוק.

הנה מה שראש הממשלה חייב לומר לעם: זמן האשליות תם.איננו יכולים לדחות עוד את ההחלטות.

כן,אנו אוהבים את ארץ אבותינו, כולה. כן, היינו מעדיפים לחיות בו לבדנו. אך ככה זה לא עובד. גם לערבים חלומות וצרכים משלהם. בין הירדן לים היהודים שוב אינם רוב. לשמר את הכל, בחינם, בלא לשלם מחיר, אזרחים יקרים,בלתי אפשרי.

בלתי אפשרי שהרוב הפלסטיני ידוכא תחת אגרוף הברזל של החילים הישראלים.אי אפשר להאמין שאנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון- כי אנחנו לא. ללא שוויון מוחלט של הערבים-אין דמוקרטיה.להצליח לשמר את השטחים, עם רוב של יהודים רק במדינה היהודית, תוך כיבוד הערכים ההומנים והמוסר היהודי, מיצג משוואה ללא פיתרון.

אתם רוצים את כל השטחים של ישראל הגדולה? נהדרר. וויתרתם על הדמוקרטיה.נקים שיטה יעילה של הפרדה גזענית,מחנות ריכוז,ערים-בתי סוהר: הגטו של קלקיליה והגולאג של ג'נין.

אתם רוצים רוב יהודי? או שנעמיס את כל הערבים על קרונות רכבת, אוטובוסים,גמלים או חמורים כדי להשליכם החוצה או נצטרך להפרד מהם בצורה רדיקלית. אין דרך ביניים.

זה אומר שצריך לפרק את כל, אני חוזר כל ההיתנחלויות, ולקבוע גבול בין לאומי מוכר בין במדינה הלאומית היהודית למדינה הלאומית הפלסטינית. חוק השבות היהודי יתממש רק בתוך המדינה היהודית.זכות השיבה הערבית תתאפשר רק בתוך המדינה הערבית.

אם אתם רוצים בדמוקרטיה-יש לכם שתי אפשרויות: או לוותר על החלום של יישראל הגדולה, על ההיתנחלויות ויושביהן או חייבים לתת לכולם,גם לערבים אזרחות מלאה וזכות בחירה. במקרה זה, מי שלא רצה את הערבים במדינה פלסטינית לצד ישראל יקבל אותם בבחירות בתוך ביתו, והם יהיו רוב ואנחנו מיעוט.

זו השפה שצריך לנקוט ראש הממשלה. עליו להציג באומץ את האלטרנטיבות. צריך לבחור בין אפליה גזעית נהוגה על ידי יהודים לבין דמוקרטיה. בין ההיתנחלויות לבין התקוה של שני עמים. בין האשליות של חומת גדר תייל, של צ'ק פוינט ושל קמיקזים לבין גבול בין לאומי מקובל על שני הצדדים עם ירושליים בירה משותפת של שתי המדינות.

אך לצערנו אין שום ראש ממשלה בישראל. הסרטן האוכל את גוף הציונות הגיע לראש. הגרורות הסופניות הן למעלה. כבר קרה בעבר שבן גוריון טעה, אך הוא נותר ישר כסרגל. כשבגין טעה, איש לא הטיל ספק ביושרו. ואותו הדבר כששמיר לא עשה מאומה. היום על פי סקר דעת קהל, רוב הישראלים אינם מאמינים ביושרו של ראש הממשלה, אך הם ממשיכים לתמוך בפוליטיקה שלו. אפשר לומר זאת כך: אישיותו של ראש שממשלה הנוכחי מסמלת את פניו הכפולות של אסוננו: אדם שהמוסר שלו מוטל בספק, נהנתן, מזלזל בחוק המהווה דוגמה שלילית של חיקוי.כל זה מעורב בברוטאליות שלו כלפי הכבושים, מיצג מכשול בלתי עביר לשלום. מכאן נובעת מסקנה שאינה מוטלת בספק: המהפכה הציונית מתה.

והאופוזיציה? מדוע היא יושבת בשקט? אולי משום שאנו בקיץ? או משום שעייפה? אני שואל את עצמי מדוע חלק מהחברים שלי רוצה ממשלה בכל מחיר,גם אם זה בכך הם מזדהים עם המחלה במקום הסולידריות עם קורבנות המחלה?
הכוחות הטובים מאבדים את התקווה. אורזים מזוודות ונוטשים אותנו, יחד עם הציונות.

מדינה שוביניסטית ואכזרית שבה שולטת האפליה: מדינה שבה העשירים בחו"ל והעניים מהלכים ברחובות;
מדינה שבה השלטון מושחת והפוליטיקה משחיתה, מדינה של עניים ושל גנרלים, מדינה של בוזזים ושל מיתנחלים: זהו בקיצור מצבה של הציונות בשלב הקריטי ביותר של ההיסטוריה שלה.

האלטרנטיבה היא נקיטת עמדה רדיקלית: לבן או שחור- להמנע מכך רוצה לומר להיות משתפי פעולה של הנבזות. אלה הם המרכיבים של האופציה הציונית האותנטית: גבול בין לאומי ללא עוררין, תכנית חברתית גלובלית כדי לרפא את החברה הישראלית מחוסר הרגש שלה ומהחוסר של סולידריות בה, ההרחקה לצמיתות של הפולטיקאים המושחתים השולטים היום בישראל.

לא מדובר יותר באנשי מפלגת העבודה נגד הליכוד, בימין נגד שמאל.

במקום כל אלה צריך להציב את מה שמותר לעומת מה שאסור, כיבוד החוק לעומת הפשע.

איננו יכולים עוד להסתפק באלטרנטיבה פוליטית לממשלת שרון.
אנו זקוקים לאלטרנטיבה של תקווה להרס הציונות וערכיה מצידם של הורסים שומרי שתיקה, עוורים וחסרי כל רגש.

בתחתיתו של עמוד השער, העורך מציין שאברהם בורג הוא בר כנסת של העבודה, היה יושב ראש הכנסת בין 1999-2003 והיה יושב ראש הסוכנות היהודית.

AIGUST 29, 2003 | current issue | back issues | subscribe |

A Failed Israeli Society Collapses While Its Leaders Remain Silent
By AVRAHAM BURG
The Zionist revolution has always rested on two pillars: a just path and an ethical leadership. Neither of these is operative any longer. The Israeli nation today rests on a scaffolding of corruption, and on foundations of oppression and injustice. As such, the end of the Zionist enterprise is already on our doorstep. There is a real chance that ours will be the last Zionist generation. There may yet be a Jewish state here, but it will be a different sort, strange and ugly.
There is time to change course, but not much. What is needed is a new vision of a just society and the political will to implement it. Nor is this merely an internal Israeli affair. Diaspora Jews for whom Israel is a central pillar of their identity must pay heed and speak out. If the pillar collapses, the upper floors will come crashing down.
The opposition does not exist, and the coalition, with Arik Sharon at its head, claims the right to remain silent. In a nation of chatterboxes, everyone has suddenly fallen dumb, because there's nothing left to say. We live in a thunderously failed reality. Yes, we have revived the Hebrew language, created a marvelous theater and a strong national currency. Our Jewish minds are as sharp as ever. We are traded on the Nasdaq. But is this why we created a state? The Jewish people did not survive for two millennia in order to pioneer new weaponry, computer security programs or anti-missile missiles. We were supposed to be a light unto the nations. In this we have failed.
It turns out that the 2,000-year struggle for Jewish survival comes down to a state of settlements, run by an amoral clique of corrupt lawbreakers who are deaf both to their citizens and to their enemies. A state lacking justice cannot survive. More and more Israelis are coming to understand this as they ask their children where they expect to live in 25 years. Children who are honest admit, to their parents' shock, that they do not know. The countdown to the end of Israeli society has begun.
It is very comfortable to be a Zionist in West Bank settlements such as Beit El and Ofra. The biblical landscape is charming. From the window you can gaze through the geraniums and bougainvilleas and not see the occupation. Traveling on the fast highway ›hat takes you from Ramot on Jerusalem's northern edge to Gilo on the southern edge, a 12-minute trip that skirts barely a half-mile west of the Palestinian roadblocks, it's hard to comprehend the humiliating experience of the despised Arab who must creep for hours along the pocked, blockaded roads assigned to him. One road for the occupier, one road for the occupied.
This cannot work. Even if the Arabs lower their heads and swallow their shame and anger forever, it won't work. A structure built on human callousness will inevitably collapse in on itself. Note this moment well: Zionism's superstructure is already collapsing like a cheap Jerusalem wedding hall. Only madmen continue dancing on the top floor while the pillars below are collapsing.
We have grown accustomed to ignoring the suffering of the women at the roadblocks. No wonder we don't hear the cries of the abused woman living next door or the single mother struggling to support her children in dignity. We don't even bother to count the women murdered by their husbands.
Israel, having ceased to care about the children of the Palestinians, should not be surprised when they come washed in hatred and blow themselves up in the centers of Israeli escapism. They consign themselves to Allah in our places of recreation, because their own lives are torture. They spill their own blood in our restaurants in order to ruin our appetites, because they have children and parents at home who are hungry and humiliated.
We could kill a thousand ringleaders and engineers a day and nothing will be solved, because the leaders come up from below — from the wells of hatred and anger, from the "infrastructures" of injustice and moral corruption.
If all this were inevitable, divinely ordained and immutable, I would be silent. But things could be different, and so crying out is a moral imperative.
Here is what the prime minister should say to the people:
The time for illusions is over. The time for decisions has arrived. We love the entire land of our forefathers and in some other time we would have wanted to live here alone. But that will not happen. The Arabs, too, have dreams and needs.
Between the Jordan and the Mediterranean there is no longer a clear Jewish majority. And so, fellow citizens, it is not possible to keep the whole thing without paying a price. We cannot keep a Palestinian majority under an Israeli boot and at the same time think ourselves the only democracy in the Middle East. There cannot be democracy without equal rights for all who live here, Arab as well as Jew. We cannot keep the territories and preserve a Jewish majority in the world's only Jewish state — not by means that are humane and moral and Jewish.
Do you want the greater Land of Israel? No problem. Abandon democracy. Let's institute an efficient system of racial separation here, with prison camps and detention villages. Qalqilya Ghetto and Gulag Jenin.
Do you want a Jewish majority? No problem. Either put the Arabs on railway cars, buses, camels and donkeys and expel them en masse — or separate ourselves from them absolutely, without tricks and gimmicks. There is no middle path. We must remove all the settlements — all of them — and draw an internationally recognized border between the Jewish national home and the Palestinian national home. The Jewish Law of Return will apply only within our national home, and their right of return will apply only within the borders of the Palestinian state.
Do you want democracy? No problem. Either abandon the greater Land of Israel, to the last settlement and outpost, or give full citizenship and voting rights to everyone, including Arabs. The result, of course, will be that those who did not want a Palestinian state alongside us will have one in our midst, via the ballot box.
That's what the prime minister should say to the people. He should present the choices forthrightly: Jewish racialism or democracy. Settlements or hope for both peoples. False visions of barbed wire, roadblocks and suicide bombers, or a recognized international border between two states and a shared capital in Jerusalem.
But there is no prime minister in Jerusalem. The disease eating away at the body of Zionism has already attacked the head. David Ben-Gurion sometimes erred, but he remained straight as an arrow. When Menachem Begin was wrong, nobody impugned his motives. No longer. Polls published last weekend showed that a majority of Israelis do not believe in the personal integrity of the prime minister — yet they trust his political leadership. In other words, Israel's current prime minister personally embodies both halves of the curse: suspect personal morals and open disregard for the law — combined with the brutality of occupation and the trampling of any chance for peace. This is our nation, these its leaders. The inescapable conclusion is that the Zionist revolution is dead.
Why, then, is the opposition so quiet? Perhaps because it's summer, or because they are tired, or because some would like to join the government at any price, even the price of participating in the sickness. But while they dither, the forces of good lose hope.
This is the time for clear alternatives. Anyone who declines to present a clear-cut position — black or white — is in effect collaborating in the decline. It is not a matter of Labor versus Likud or right versus left, but of right versus wrong, acceptable versus unacceptable. The law-abiding versus the lawbreakers. What's needed is not a political replacement for the Sharon government but a vision of hope, an alternative to the destruction of Zionism and its values by the deaf, dumb and callous.
Israel's friends abroad — Jewish and non-Jewish alike, presidents and prime ministers, rabbis and lay people — should choose as well. They must reach out and help Israel to navigate the road map toward our national destiny as a light unto the nations and a society of peace, justice and equality.
Translated by J.J. Goldberg.
Avraham Burg was speaker of Israel's Knesset from 1999 to 2003 and is a former chairman of the Jewish Agency for Israel. He is currently a Labor Party Knesset member. This essay is adapted by the author from an article that appeared in Yediot Aharonot.

תגובה למאמרו של אהברם בורג "המהפכה הציונית מתה"
אברהם בורג יושב ראש הכנסת לשעבר, חבר כנסת של העבודה ויש לציין גם ממקימי אחת התנועות האנטי ציונית שלום עכשיו, בנו של ד"ר יוסף בורג ז"ל, שר הפנים והמשטרה לשעבר, שפיטר את מפכ"ל המשטרה, הרצל שפיר, לאחר שנחשד (הוא - ד"ר בורג) בפרשת שחיתות שכונתה תיק אפרסק שלא נחקרה עד היום.
בישראל המהפכה הציונית לא מתה אלה לקתה במחלה קשה, אם כי לא חשוכת מרפא, של אנטי ציונות של חלק מאזרחיה, הבוגד במה שמיצג הרוב הדמוקרטי במדינה, המוציא את דיבת הארץ רעה, בסיוע כספי המדינה ואויביה ובחסות הדמוקרטיה על מנת להכפישה.
בורג, מראשי תנועת שלום עכשיו, המיצג את הזרם האנטי ציוני המרכזי בארץ, סופר כמה בתים בנו היהודים ומפרסם בחו"ל, סופר כמה כבישים נסללו לישובים ומפרסם בחו"ל ובצורה דמגוגית זולה אומר שכל הצרות החולות הן בגלל ההתיישבות הציונית בציון. נבצע טרנספר לחלק מיהודי ציון וכל הבעיות יפתרו, כך בפירוש.
בורג לא רוצה מדינה דמוקרטית עם רוב ערבי והפתרון הוא כמובן ביצוע טרנספר חלקי ליהודי ציון והפרדת היהודים מהערבים. בואו וניקח את פתרון בורג. פינינו את כל הישובים הקרובים לאוכלוסייה ערבית צפופה. אין פיגועים ויש שלום ושלווה, ממש מזרח תיכון חדש, נניח. בתוככי מדינת ישראל בקו הירוק חיו ב 1981 16% מוסלמים, בשנת 2002 19% מוסלמים, אחרי עלייה מסיבית ממדינות חבר העמים. בערב ראש השנה התבשרנו שכבר יש 23.8% מוסלמים. כל האמונות בדבר הרוב היהודי המוצק בתחומי הקו הירוק משוללות כל יסוד במציאות. מתי בורג יתעורר שיהיו בתחומי הקו הירוק 50% מוסלמים? מה הוא יספר לנו אז? שצריך דמוקרטיה? או שצריך לפנות את הערבים או לפנות את היהודים חזרה לארץ הולדת אבותיו, גרמניה? לפי תחזית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2005 (תחזית שהתבדתה זה קרה כבר השנה-הלשכה פספסה בשנתיים) קצב ריבוי המוסלמים , נושאי תעודות זהות כחולות, בעלי לאום ערבי והזדהות ברורה עם אויבי המדינה, עתיד לגדול פי 2, זאת בעקבות סיום השפעת העלייה ממדינות חבר הלאומים. הלו בורג! גילינג גילינג, תתעורר כבר הגענו!
אז בורג יגיד בוודאי שצריך לשתף את מוסלמי ישראל, שיתוף מלא בצבא ובתעשייה וכך תוך לא יותר מ 30 שנה נהפוך בצורה דמוקרטית למדינה מוסלמית. כול זאת ללא סיפוח מוסלמי אחד מיהודה, שומרון וחבל עזה. לא צריך להכביר מילים כדי לדעת מה השלב הבא, יש להסתכל איך לבנון הפכה ממדינה בעלת רוב נוצרי ל"מדינה" בעלת רוב מוסלמי. אך בורג, איש אמונה ידוע, יגיד, כמו רבים מחבריו, לתנועה ולמפלגה, זה לא יקרה! למה? כי אני מאמין שזה לא יקרה! בורג וחבריו גם סיפרו לנו שהאימא המוסלמית יולדת פחות ילדים בגלל הקידמה, אך הסתבר לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שזה כנראה רק עניין של אמונה לא רציונלית ללא כל ביסוס במציאות.
בורג וחבריו שחונכו על ברכי הסוציאליזם ואחוות עמים, תיאוריה פילוסופית שקרסה זה לא מכבר, מסרבים לראות את המציאות של עוד 20 –30 שנה ומתעקשים על המודל: גירוש יהודים יביא שלום. גם מודל הרצל של פינוי יהודי אירופה לא הביא למטרה המיוחלת של סיום האנטישמיות והיא הפכה לשנאת ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בתקשורת ובממשל של מרבית מדינות אירופה. מי יבטיח לבורג שגירוש יהודים יביא שלום? או שהפיכת ישראל בקווי 66 למדינה מוסלמית יביא פתרון לעם היהודי? נשיא רוסיה?, נשיא צרפת?, נשיא גרמניה?, ראש ממשלת בריטניה?, נשיא ארה"ב? או אולי שמעון פרס, בעל פרס נובל לשלום – עובדה!!?
אכן הדמוקרטיה הוכחה כמשטר הכי פחות גרוע אך בוודאי לא הטוב ביותר שאליו יש לשאוף. בדמוקרטיות הליברליות של מערב אירופה ואמריקה, מנהיגים קונים שלטון בהון, מועלים בכספי מדינה, משלמים ומקבלים שוחד, כולל ככול הנראה אביו של אברהם בורג, ד"ר יוסף בורג.
אך הבא ונזכר במעשי השחיתות והפשע במפלגתו ובחוגו של בורג, שלא הגיעו לבתי משפט.
1. מעילה בתפקיד – בשנת 1993 סירבה פרקליטת המדינה, להגן על המדינה בבג"צ שהוגש בנוגע לגירוש 400 רוצחי החמאס ללבנון. אותה פרקליטה מונתה לימים להיות שופטת בבית המשפט העליון וידועה יותר בשם דורית בייניש. דעותיה משיכות אותה ללא ספק למחנהו של אברהם בורג.
2. קניית שלטון בהון – אהוד ברק, שבקיבוצו משמר השרון היה גולדפרב ילד חוץ, שכנע את גולדפרב תמורת טובות הנאה להצטרף לממשלה, שאפשרה לה ברוב של של קול אחד לגרום לאסון אוסלו.
3. קניית שלטון בהון – צ'יצ' על פי עדותו בתכנית טלוויזיה, עזר לחברו רבין לגייס את המיליונר ג'אן פרידמן, שמימן את "עצרת השלום" בה נרצח רבין. שלטי פרסום עולים כסף, הסעות עולות כסף, פרסום עולה כסף וג'אן פרידמן הביא כסף זה, זאת בניגוד לחוק.
4. זיוף בחירות – בבחירות הפנימיות זויפו התוצאות לטובת סופה לנדוור. אדיסו מסאללה, שלא היה יכול להביא את קולות העלייה מרוסיה נדחק החוצה תוך מעשה פלילי.
5. קניית שלטון בהון - עמותות ברק שהוקמו בחלקן ע"י יצחק הרצוג, אדם שכבר ישב בחו"ל בבית הסוהר בקשר למעילה בכספים, כדי לממן, תוך עקיפת החוק, את הצלחת בחירתו של אהוד ברק.
6. עקיפת חוק – כשנתקבלה החלטה בדבר אי כשירות יוסי גינוסר, שותף עם ערבים בעסקים פרטיים, לשמש כשותף בצוות המשא ומתן עם הערבים, הגיע האחרון למשא ומתן בארה"ב כישות נפרדת, לא שייכת לממשלת ישראל.
7. מעילה בתפקיד - עורכת הדין מהפרקליטות שחשפה את פרשת סירל קרן עדיין לא ברור האם המשטרה חקרה והגישה כתבי אישום, כנראה שהאנטי ציונים המשרתים שם ובפרקליטות המדינה, כבר יחכו עד שנשכח.
זוהי רשימה חלקית על קצה המזלג של עבירות פליליות ממש של ראשי ממשלה ועוזריהם ממפלגות ה"שמאל" לדורותיו. בורג כנושא דגל הטוהר והיושר, שעדיין לא הוכח, היה צריך לדאוג שמפלגתו תהיה נקייה לחלוטין לפני שהוא מטיף לנו לטהר את השחיתות, בממשל לו הוא, כמיעוט בטל בשישים, מתנגד.
מבין כל הדמוקרטיות היחידה המשלמת כסף ונותנת במה לאויבי הרוב הדמוקרטי, היא ישראל. ישראל ממשיכה לפרנס בכבוד (,00040-80,000 ₪ ) טייסי "אל על" "סרבני השירות", שגרמו לנזק תדמיתי עצום לישראל. ישראל ממשיכה לפרנס מחזאים, סופרים, אנשי אקדמיה בדמותו של צימרמן, נתן זך וס. יזהר, החותמים על עצומות בחו"ל להחרמת ישראל. ישראל ממשיכה לפרנס שדרנים ומפיקים בערוצי התקשורת, המראיינים תוך סימפאטיה ואמפטיה את אויבי ישראל.

הרדידות המחשבתית ושנאת החינם של אברהם בורג וחבריו אינה מאפשרת להם להיות שותפים רציניים לדיון על עתיד ישראל, לא רק מול איומי החיסול מצד אויביה הקרובים והרחוקים אלא גם מול איומים חברתיים ותרבותיים.

אורי נטע
התנחלות קורנית (1978) הגליל התחתון


https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&v



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   09:32   28.05.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  16. השומר הצעיר: ''מעדת נעורים עד סף הבגידה'' !!!  
בתגובה להודעה מספר 4
 

עבר עריכה לאחרונה בתאריך 28.05.03 בשעה 09:44
 
להלן: פרק בספרו של הסופר/ח"כ לשעבר צבי שילוח ז"ל.

התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   01:46   09.12.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  60. המתפרעים בנאום נתניהו - מדריכים בשומר הצעיר  
בתגובה להודעה מספר 16
 

מפגינים קטעו נאום נתניהו בוועידת העסקים
יום שני, 8 בדצמבר 2003, 21:06 מאת: רותי סיני ושירות "הארץ", הארץ

נתניהו. המפגינים התחזו לעיתונאים (צילום: איתמר סיידא)מספר פעילים חברתיים חדרו לאולם שבו נאם שר האוצר וקטעו בקריאות את נאומו. לאחר כמה דקות הוצאו בכוח מהאולם על ידי מאבטחי הוועידה

פעילים חברתיים מ"פורום הארגונים למאבק באבטלה" קטעו הערב את נאומו של שר האוצר, בנימין נתניהו, בוועידת ישראל לעסקים. הפעילים נכנסו לאולם ללא הזמנה, ודקות אחדות לאחר שנתניהו החל בנאומו קראו: "אדוני שר האוצר, אם אתה כל כך דואג לשכבות החלשות, מדוע אתה עושה תוכנית כלכלית שפוגעת בהם כל כך", ו"אתה יוצר כאן שתי מדינות. אחת לעשירים ואחת לעניים. בסוף נגמור כמו גרוזיה". כמה מפגינות עלו על הבמה שממנה נאם נתניהו. המפגינים המשיכו בביקורת במשך כמה דקות, עד שמאבטחי הוועידה הוציאו אותם בכוח מהאולם.

הפעילים הם שלושה מדריכים בתנועת השומר הצעיר וסיגל הרוש מהפורום למאבק באבטלה, קואליציה שאירגנה את "ועידת העשוקים" המתקיימת במחאה לוועידת העסקים. הפעילים הציגו עצמם ככתבים של בטאון השומר הצעיר, "על החומה", וכך קיבלו תגי זיהוי של עיתונאים שאיפשרו להם להיכנס לאולם.

"ועידת העשוקים" מתקיימת מול ועידת העסקים במחאה על העלייה בשיעור האבטלה ובמספר העניים, על דחיית גיל הפנסיה והקיצוצים במערכות הבריאות והחינוך. ב"ועידת העשוקים" משתתפים מובטלים, סטודנטים, גמלאים, פעילי תנועות מחאה וחברי תנועות נוער.
http://news.walla.co.il/?w=//476062



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   22:43   04.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  68. האם הקיבוץ משחית?  
בתגובה להודעה מספר 16
 

צחצח
חבר מתאריך 21.12.02
3321 הודעות 22:28 04.01.04

האם הקיבוץ משחית?

הפצוע עצמו, גיל נעמתי, תושב קיבוץ רעים הסמוך לרצועת עזה, היה חבר בחבורה של אנרכיסטים שנוטלים חלק בפעולות קיצוניות ביותר.
מעניין לציין שהם לא ניגשו לגדר קרובה אליהם בהרבה, הגדר של רצועת עזה, שכל ערבי המתקרב אליה, מפועל ועד מחבל, נורה מיד ללא כל נוהל עצירת חשוד. אלא שחבורת עלובי הנפש הללו הלכו לנטרל גדר המגינה על אחרים, ולא חלמו לפגוע בגדר המגינה עליהם ועל משפחותיהם מפני ה"פרטנרים" שלהם, רעולי הפנים.
http://www.likudnik.co.il/Newspaper/reports.asp?reportId=1673



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   15:01   22.12.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  120. מעריב: ''אני הסגרתי את הבוגד אודי אדיב''  
בתגובה להודעה מספר 16
 

elit
חבר מתאריך 1.9.02
123 הודעות 14:50 22.12.04

''אני הסגרתי את הבוגד אודי אדיב''

35 שנים הוא שמר את הסוד

• שמעון אילן, אחיו של אורי אילן שהפך למיתוס עם הפתק "לא בגדתי‭,"‬ הוא שהסגיר את בן קיבוצו שסרח.

• הסיפור המלא בגיליון "סופשבוע" הקרוב
מעריב

בקיבוץ גן-שמואל ביקשו כל השנים ליצור הפרדה מוחלטת בין שתי הפרשות
שבהן היו מעורבים בני הקיבוץ. האחת, שהסבה גאווה רבה, היתה של אורי
אילן, החייל שהעדיף להתאבד בשבי הסורי מאשר לחשוף סודות צבאיים.
השנייה, גרמה לבושה ומבוכה גדולה כשאודי אדיב, בן הקיבוץ, הורשע בסעיפי
בגידה וריגול נגד מדינת ישראל. 35 שנים מאז הפרשה השנייה מתברר הקשר
ביניהן. בגיליון "סופשבוע" הקרוב מגלה שמעון אילן, אחיו הצעיר של אורי,
כי הוא שהסגיר את אדיב.

אורי אילן, שבין בגדיו נמצא הפתק שבו נכתב "לא בגדתי" הפך סמל
לגבורה ולנאמנות. הוא ואודי אדיב, שרבים מחשיבים את בגידתו כאחת
החמורות ביותר בתולדות המדינה, גדלו באותו הקיבוץ. 50 שנה אחרי שאורי
התאבד בכלא הסורי, חושף אחיו שמעון כיצד חשף את תוכניותיו החתרניות של
אדיב לאנשי כוחות הביטחון.

"באחד הימים ב‭'69-‬ ישבנו אודי אדיב, נעמי אשתי ואני בחדר האוכל‭,"‬
מספר שמעון אילן, "איכשהו השיחה גלשה לנושאים פוליטיים. אודי הסביר
שהוא מארגן איזו קבוצה למחאה חתרנית נגד השלטונות, וכל מיני פעולות של
יהודים וערבים באום אל-פאחם. הדברים נראו לי יוצאי דופן בחומרתם. אמרתי
לו מיד שנראה לי שאלו מעשים שאסור לעשות. באותו ערב הרמתי טלפון לאיש
המודיעין גדעון מחניימי‭."‬ בכתבה מספר אילן כיצד הוא ורעייתו יצרו קשר
עם אדיב כדי להתחקות אחר עיסוקיו הפוליטיים-לאומניים. איש שב"כ יצר
איתם מדי פעם קשר כדי להתעדכן.

אדיב, שנשפט ל‭17-‬ שנה ושוחרר לאחר קיצור עונשו ב‭'85-‬ לא ידע מעולם
שאילן הסגיר אותו. "אני זוכר את הפגישה בחדר האוכל‭,"‬ אמר אדיב, "הרגשתי
ששמעון קצת נבהל ממני ומהדעות שלי. אבל לא היה לי מושג שהוא התקשר
לאנשים ממערכת הביטחון‭."‬ אדיב הופתע גם לשמוע שאילן מתגורר כיום מספר
בניינים ממנו, ברחוב שושנת הכרמל בחיפה.

בכתבה שתפורסם בסופשבוע חושף שמעון אילן לראשונה את ארכיון המכתבים
הפרטי של אחיו שנשמר במשך שנים. ביומנים ובמכתבים שהחליף אורי אילן עם
בני משפחתו נחשפת דמותו הקיצונית והעיקשת. גם היום מזדהה שמעון עם
בחירתו של אחיו במוות. "בשום אופן לא הייתי מגלה סוד של מדינת ישראל‭,"‬
הוא אומר.

בברכה,
elit


https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&v



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   22:46   31.07.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  133. אודי אדיב הבוגד מתראיין עכשיו בערוץ הכנסת !!  
בתגובה להודעה מספר 120
 

עובד היום כמרצה למדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה

"אני האמתי במה שעשיתי"

"עובדה היום מכירים באש"ף"

"יוסי גינוסר היה חוקר שלי והזמן עשה את שלו,
הוא נהיה חבר טוב של עראפת ואחראי על הכספת שלו"

"אני מסתכל על העבר שלי בצורה מפוייסת"



לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
שבת קודש כ''ט בניסן תשע''ב    13:50   21.04.12   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  159. דע את האוייב:פעם מרגל(אודי אדיב)והיום מרצה באקדמיה (*)  
בתגובה להודעה מספר 133
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 21.04.12 בשעה 13:53 בברכה, פילוביץ שחף
 
סטודנטים בקורס "מבוא למחשבה מדינית" באוניברסיטה הפתוחה מוחים נגד המנחה - ד"ר אודי אדיב, עקב עברו, שכולל הרשעה בריגול נגד מדינת ישראל".

"בשנת 1972 הורשע אודי אדיב בריגול לטובת סוריה והיום הוא מנחה את הקורס "מבוא למחשבה מדינית" במכללת רמת גן, שלוחה של האוניברסיטה הפתוחה".

* הסטודנטים מוחים: "הוא מדבר בצורה סמאלנית".

* יו"ר אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה, איתי בית הלוי, אמר השבוע: התלונה התקבלה באגודה והובאה על ידינו לידיעת דיקן הסטודנטים והנהלת האוניברסיטה...."

* האוניברסיטה: "אנו מבקשים שתועבר תלונה מסודרת ואז נבדוק".

* ח"כ אלכס מילר: "הנושא יבדק בועדת החינוך של כנסת ישראל ותיתכן אפשרות לקידום עיגון בחקיקה של נושא הרשאים ללמד במערכת ההשכלה הגבוהה".

* מקור: ידיעות ת"א/שיר נוי פיינר, עמוד 32, יום ששי כ''ח בניסן תשע''ב 20.04.12

* דף/קיר הפייסבוק של: אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה - העמוד הרשמי
https://www.facebook.com/pages/%D7%90%D7%92%D7%95%D7%93%D7%AA-%D7%94%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%93%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%91%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%98%D7%94-%D7%94%D7%A4%D7%AA%D7%95%D7%97%D7%94-%D7%94%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93-%D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%9E%D7%99/339275853201
.
.
@ תזכורת לחשיפת "המרצה באקדמיה" בתאריך חודש אפריל 2005:

133. אודי אדיב הבוגד מתראיין עכשיו בערוץ הכנסת !! (ראיון בתמונות)

https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E5%E3%E9+%E0%E3%E9%E1#133


134. מקורות לפרשת הריגול ובגידתו של אודי אדיב = מוסא !!

https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E5%E3%E9+%E0%E3%E9%E1#134

120. מעריב: ''אני הסגרתי את הבוגד אודי אדיב''

https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E5%E3%E9+%E0%E3%E9%E1#120

137. רן כהן = קיבוץ גן שמואל = אודי אדיב = בוגדים נתעבים !!

https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E5%E3%E9+%E0%E3%E9%E1#137

31. אודי אדיב, מורדכי וענונו, יונתן פולק לילה מוסינזון ועוד

https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=20102&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E5%E3%E9+%E0%E3%E9%E1#31

@ תזכורת לתזכורת:

אורי תובל: ''משפחתו של אלירז פרץ משפחה של פשיסטים ג'יהאדיסטים''
https://rotter.net/forum/gil/18650.shtml

@ מבחן התוצאה:

!! הבוגד אודי אדיב מול הבוגד יונתן פולארד !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6470&omm=39&viewmode

@ מסקנה: .

''טיהור הנהגת המדינה ממרגלים ובוגדים''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=86&viewmode

לאמת אין אג'נדה. לתקשורת יש. ההיסטוריה מסבירה הכל


פרס: ''ההסטוריה לא חשובה, מה שחשוב זה העתיד''...למה?!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=69&viewmode=
מי מפחד מ''תולעת יעקב ודוֹד ישמעאל''?
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6179&forum=gil&omm=0



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   08:47   01.08.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  134. מקורות לפרשת הריגול ובגידתו של אודי אדיב = מוסא !!  
בתגובה להודעה מספר 120
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 01.08.05 בשעה 08:48 בברכה, פילוביץ שחף
 

______


!! הבוגד אודי אדיב מול הבוגד יונתן פולארד !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6470&omm=39&viewmode=



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום חמישי ז' בסיון תשס''ז    08:34   24.05.07   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  139. סיפורו של גיבור - אבי לניר ז''ל הי''ד:  
בתגובה להודעה מספר 120
 

מקור: קיבלתי במייל.
למה חשוב הסיפור:
1. מורשת, ערכים, מסורת, הקרבה ואמונה.
2. ההסטוריה של אז זה ההסטוריה של היום: משא ומתן עם סוריה,
משא ומתן להחזרת החטופים/חיילי צה"ל.
3. אבי לניר ז"ל ושרת החוץ ציפי לבני בני דודים.

להלן הסיפור:
(ההדגשות במקור - פ"ש)
https://rotter.net/User_files/forum/gil1/46551f9d7a53d045.doc

לפני שלוש שנים בערך, נכנסה אשה לתחנת דלק, היא תידלקה והושיטה למתדלק את כרטיס האשראי שלה. הוא הסתכל בכרטיס ואמר לה:
"שם המשפחה שלך לניר? פעם היה טייס עם אותו שם משפחה. לניר. הוא היה איש.... אגדה."

http://www.iaf.org.il/Templates/Homepage/Homepage.aspx

האשה אמרה: מה אתה זוכר על הטיס הזה?
הוא אמר: אם אני זוכר נכון, קראו לו אבי, כן אבי לניר. הוא היה טייס בכיר מאד, ידע את הסודות הכי שמורים בחיל-האויר. במלחמת יום-הכיפורים הוא נפל בשבי הסורי. הם עינו אותו אבל הוא לא דיבר. הם עינו אותו עד מוות."
האשה אמרה: אתה יודע, אני הייתי אשתו. היום נולדה הנכדה השישית שלנו. ששה נכדים. זאת הנקמה שלנו בגורל"
שניהם, מיכל לניר ומוכר הדלק עמדו ובכו.

אחרי מותו קיבל אבי לניר את עיטור העוז. בתעודה נכתב:
סגן אלוף אבי לניר צנח והגיע חי לקרקע, נתפס ונלקח בשבי. עונה למוות ע"י חוקריו ולא חשף כל מידע. במעשיו אלה גילה אומץ לב, נאמנות והקרבה עילאית."
http://www.aka.idf.il/iturim/asp/default.asp

מוכר הדלק זכר את הסיפור של אבי לניר. אני לא שמעתי עליו כלום עד להכנת הערב הזה. אני מוכרחה להגיד ששאלתי הרבה אנשים אם השם אבי לניר אומר להם משהו. רובם אמרו: לא.
אני מקווה שאחרי הערב הזה אתם תספרו עליו כי אנשים שמספרים עליהם סיפור, לא מתים...
אבי לניר יכול היה לחיות. הוא יכול היה לראות את הילדים שלו ואת הנכדים שלו. הוא מת, כי הוא בחר לשתוק.
היו שבויים שדיברו. היה קצין מודיעין אחד שלא יכול לעמוד בעינויים וכתב לסורים אנציקלופדיה שלמה על צה"ל ועל מדינת ישראל. למה לניר שתק? איזה סודות הוא ידע?
אבי לניר ידע על מערכת נשק סודית של חיל האויר שגם היום, 34 שנה אחרי המלחמה, אסור לדבר עליה. בממשלה של גולדה היו אולי שני שרים שידעו מה שאבי ידע. חוקר האטום יובל נאמן סיפר כי כמה ימים אחרי הפסקת האש שלחה גולדה הודעה חשאית לאמריקאים וביקשה להכנס למשא ומתן עם הסורים: החזרת החרמון לסוריה תמורת החזרת 28 שבויים הביתה. בין השבויים היה אבי לניר. לגולדה היה דחוף מאד להחזיר אותו הביתה פן לא יעמוד בעינויים וידבר. גולדה לא ידעה שכשההודעה הזאת נשלחה לאמריקאים, לניר כבר לא היה בין החים.

אשתו אומרת:
החיים הם ערך מקודש אבל יש ערכים שעומדים מעל לערך של קדושת החיים. אבי מת מתוך אמונה ומתוך שלמות עם מה שהוא עושה, אם הוא היה מדבר הוא לא היה יכול לחיות עם זה. לא הוא.
אבי לניר: חלומה של כל אמא יהודיה. עלם חמודות, יפה תואר, אהוב הבנות, ילדים היו הולכים אחריו כמו אחרי החלילן מהמלין. בחור מבריק, עם המון קסם איש/י, עם כושר מנהיגות.
מיכל הכירה את אבי בבסיס חיל האוויר בחצור. אמא שלה אמרה לה:
לחבר שלך יש שתי מגרעות איומות. הוא יהיה טייס, והוא בא ממשפחה רוויזיוניסטית. מיכל באה ממשפחה מפאיניקית. ולא רק זה, הדוד שלה, אריה פולנסקי, נרצח ע"י האצ"ל כי נחשד בשיתוף פעולה עם הבריטים. עכשיו היא מתחתנת עם אבי לניר שהדוד שלו היה מפקד אלטלנה..
אהבה כמו של רומאו ויוליה.
אבי לניר ניצל בנס ארבע פעמים ממוות בעת טיסה. ארבע פעמים הוא צנח בשלום. ואז, בא ה-13 באוקטובר 73.
מיכל פוגשת את אבי בפעם האחרונה בלילה שלפני ה-13 באוקטובר, בבסיס בחצור. אחרי הפגישה היא נכנסת לחרדה נוראה והיא אומרת לחברה שלה: מחר יגיע האסון.
ב-13 באוקטובר, מתרחשת שורה של ארועים שמיכל קוראת להם חוסר מזל היסטרי. עשר וחצי בבקר. מאז הפגישה עם אבי אמש מיכל בחרדה איומה. מתקשרת לבסיס ומבקשת את אבי. "מלחמה, אין שיחות פרטיות" עונה המזכירה.
"זה בקשר לתפקיד שלו" מיכל משקרת. היא מוכרחה לדבר איתו, לומר לו שלא יצא היום לטיסה. לא היום...
אבי בדיון.
"תגידי לו שיתקשר לאשתו" היא אומרת למזכירה. מיכל מחכה. כל רגע כמו נצח. ואבי לא מתקשר. היא מתקשרת שוב.
המזכירה אומרת: אוי, מצטערת, שכחתי להגיד לו. הוא כבר יצא."
בשעה שבה טילפנה מיכל, אבי מגיע למטסים. עד אותו יום, היום השמיני למלחמה, הוא כמעט לא טס. כמפקד טייסת 101 הוא עסק בענייני פיקוד: ישיבות מטה, טלפונים, הערכות מצב. הוא מותש אבל מתעקש להחליף את הטייס שנמצא בכוננות והוא עולה לטיסה. טיסת פטרול בצפון.
המטוס שלו נפגע ע"י טיל סורי. החיילים למטה ראו שני טילים עולים לשמים ומצנח יורד למטה ממש על הקו של הסורים. והנה עוד ביש מזל: אבי מצליח להסית את המטוס שלו לעבר ישראל, אבל כשהוא נוטש אותו הרוח סוחפת את המצנח שלו לשטח הסורי לא רחוק מעמק הבכא.
לניר צנח בשלום. הוא רץ לכיוון סוריה... מנסה להסתתר, עכשיו מתחיל מרדף מי יגיע אליו יותר מהר הסורים או צה"ל. הסורים הגיעו ראשונים. לניר קם, הלך לעבר שריונית סורית שחיכתה לו, אחר-כך הועבר לג'יפ ונעלם. מאותו רגע לא ידעו עליו כלום בארץ.

הטלויזיה הסורית נהגה להראות את הטייסים הישראלים שנפלו בשבי, את לניר העלימו.
יש עדויות של שבויים שלנו שלניר נשבה כשהוא חי. מישהו שמע אותו מאיית את השם שלו לחוקרים. אותו שבוי שמע אותו לוחש: שברו לי את הרגלים, שברו לי את העצמות.
מתישהו, קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני, מגיע לארץ עם רשימת השבויים החיים בדמשק. למיכל ברור:אבי לא ברשימה.
בשישה ליוני 74 גופתו מוחזרת לארץ.
איתן הבר, חברו הטוב של אבי לניר, אומר עליו:
הוא היה האיש המושלם ביותר שהכרתי מעודי. אבי ממלא את חיי. בדמיוני אני מפליג אל בית הכלא הסורי, מה אמר? מה חשב כשפגעו בו הצליפות והמכות?
האיש הצעיר הזה יכול היה להיות רמטכ"ל או ראש ממשלה אבל בסופו של דבר הוא זה שקבע את גורלו כשבחר לשתוק עד מוות.
ומיכל אשתו אומרת עליו:
הוא היה גיבור חיי.

תזכורת:
120. מעריב:''אני הסגרתי (אחיו של אורי אילן ז"ל הי"ד) את הבוגד אודי אדיב''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=לא%20בגדתי

________


לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום שבת י''ב בתשרי תשס''ט    12:21   11.10.08   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  146. מסמך + כתבה בהארץ/אורי אילן: ''לא בגדתי''  
בתגובה להודעה מספר 120
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 13.01.11 בשעה 12:49 בברכה, פילוביץ שחף
 

פורסם ב - 00:00 12/01/05 | עדכון אחרון - 00:00 14/01/05

אורי אילן - מסר נוסף בפתקים
מאת משה רום וזאב ח' ארליך

הפתקים המיתולוגיים שהשאיר אחריו הלוחם הישראלי אורי אילן, שהתאבד בעת שביו בכלא הסורי ב-1955, נחרצו על דפים מתוך הסיפור "נקמת האבות" של יצחק שמי שעניינו המרכזי הוא נקמה. האם מקרה הוא שהנקמה היא גם המוטיב החוזר הבולט ביותר בפתקיו של אורי אילן? במלאות חמישים שנה להתאבדות ההירואית


אורי אילן. "חפשו בבגדים צואתי - אורי"

דורות של לוחמים ובני-נוער בישראל גדלו על סיפורו של אורי אילן, המתומצת בשתי מלים: "לא בגדתי". עיקרה של הפרשה: חוליה בת חמישה לוחמים, שלושה מן הצנחנים ושני לוחמי גולני, שנשלחה, בליל 9-8 בדצמבר 1954, אל מעבר לקו שביתת-הנשק בין ישראל לבין סוריה, במדרונות רמת-הגולן, למשימה סודית: החלפת סוללות במכשיר האזנה. החוליה לא השלימה את משימתה. תוך זמן קצר הוקפו הלוחמים בכוח סורי עודף, ואגב חילופי היריות הורה מפקד הכוח על כניעתם של החמישה. הם נשבו על ידי הסורים ונכלאו בכלא אל מאזה הסמוך לדמשק.

רק לאחר מסכת עינויים קשה, ופעולות מדיניות וצבאיות של ישראל, שוחררו השבויים מן הכלא הסורי לאחר 475 ימים, ב-29 במארס 1956. אחד מהם הוחזר בארון. זה היה אורי אילן, בן קיבוץ גן-שמואל, לוחם בחטיבת גולני, שהתאבד בכלא הסורי בליל 13 בינואר 1955. במוצאי אותו יום הועברה גופתו לידי נציגי המדינה ולמחרת, ב-14.1.55, נטמן אורי באדמת גן-שמואל.

עוד לפני כן, כאשר נבדקה הגופה, ונחלצו נעליו של אורי, נפל מהן פתק קטן, מקופל. מפקד פיקוד הצפון, האלוף משה צדוק, הבחין בפתק, וממנו הבינו הרופאים ונציגי הצבא כי פתקים נוספים מפוזרים בבגדיו. בבדיקה התגלו עשרה פתקים. במפורסם שבהם היה כתוב "לא בגדתי, התאבדתי", והוא צוטט כבר בעת הלוויה על ידי הרמטכ"ל, משה דיין, שהשמיט את המלה האחרונה - "התאבדתי". חלקים מיתר הפתקים פורסמו מאוחר יותר, ואילו הנוסח של פתק שבו קריאתו של אורי לנקום באנשי האו"ם פורסם רק לאחר שנים מספר.

"את הפתקאות המקוריות נשמור בארכיב הצבא", כתב הרמטכ"ל להורים ב-7 בפברואר 1955, עת העביר להם


תצלומים של תשעה מן הפתקים. תצלומים אלה, ובעיקר הפתק "לא בגדתי", שהמלים בו נוקבו על עמוד מתוך הספר "נקמת האבות" מאת יצחק שמי, התפרסמו בציבור, ובמשך השנים התפרסמו גם תצלומיהם של חלק מן הפתקים האחרים.

עתה, במלאות חמישים שנה להתאבדות, נחנך ארכיון אורי אילן באוניברסיטת בר-אילן. הארכיון הושאל לאוניברסיטה על ידי בני משפחת אילן, והוא כולל חומר רב על אורי, על הוריו, שלמה וחברת-הכנסת פייגה אילנית, והן על הסבא-רבא הרב שמעון שקאפ, ראש ישיבת גרודנא וטלז.

עם פתיחת הארכיון התברר כי הפתקים המקוריים לא נמצאו בארכיון צה"ל ורק לאחר התערבותם של עיתונאים ואנשי ציבור הורה שר הביטחון על חיפוש מקיף. בסופו של דבר נמצאו הפתקים האבודים בגנזך אמ"ן.

על העובדה שהפתק "לא בגדתי" נוקב על דף מתוך הסיפור "נקמת האבות" מאת יצחק שמי כתב כבר דן מרגלית בספרו "צנחנים בכלא הסורי". אך האם מקרה הוא שדווקא עמוד זה נתלש מ"נקמת האבות" על ידי אורי אילן בצינוק של כלא אל מאזה ליד דמשק?

הפתק "לא בגדתי" נוקב על עמוד ק"ג של "נקמת האבות" (מהדורת 1928, הוצאת "מצפה" ירושלים). בחוברת "אורי אילן - דברים לזכרו", בהוצאת קיבוץ גן שמואל, מופיע גם הפתק "שלום אורי אילן נקם!". פתק זה נוקב על עמוד מ' ב"נקמת האבות".

פתק נוסף של אורי אילן, "חפשו בבגדים צואתי, אורי", שהוא כנראה הפתק שנמצא ראשון בין אצבעות רגליו, כתוב על עמוד ע"ב מ"נקמת האבות". נוסף על כך, על דף השער הפנימי של הספר, שהגיע עם הפתקים ולא נמנה עם תשעת הפתקים, ישנה חותמת של "ספריית ירושלים במ"ס מסדה", ועל פתק אחר מוטבע המספר הסידורי 0030. אולי מכאן תתברר השאלה כיצד הגיע הספר לידיו של אורי אילן. האם היה אתו כשנפל בשבי, כפי שחשבה בהסתייגות אמו, פייגה אילנית, או שקיבל אותו בכלא, ממפקד הכלא, משליח האו"ם, או מנציג הצלב האדום, כפי שמשוער בעיתוני התקופה ובספר "צנחנים בכלא הסורי"? שמא היה זה רב הקהילה או אדם אחר מקהילת דמשק, שמסר לכלא את הספר (השערתו של מאיר מוזס-מאור, שהיה עם אורי בשבי, בשיחה בביתו, ושל אחרים)? או אולי היה הספר חלק מהשלל שנלקח על ידי הסורים במשמר הירדן עוד במלחמת השחרור?

זה לשון הפתקים שהשאיר אורי אילן:

פתק מס' 1: "נקמה בנציגם בועדת השביתת נשק אורי". הכתוב חרוץ בחמש שורות על חציו התחתון של העמוד שאחרי השער הפנימי של "נקמת האבות". מודפס שם: כל הזכויות שמורות, נדפס בדפוס י. א. ווייס. על חציו העליון של אותו דף, מצדו השני, נכתב פתק מס' 10, להלן.

פתק מס' 2: "חפשו בבגדים צואתי אורי". מנוקב, דפוס, ארבע שורות, על "נקמת האבות" עמ' ע"ב.

פתק מס' 3.1.55":3 צואה הולכים להרוג אותי / תנקמו! תקברו אותי ע"י גבי אורי" מנוקב, שבע שורות, על נייר לבן (בתחילת הספר ובסופו יש שלושה דפים ריקים).

פתק מס' 4: "נקמה! באנשים שהיו עם או"ם ב-/ 15.12 קצין או"ם מכירם". מנוקב, ארבע שורות, על נייר לבן, שעליו מוטבעת חותמת 0030 בסגול.

פתק מס' 5: "אורי אילן". מנוקב, לכאורה על נייר לבן, אם כי קיימת שורה שנייה, מתחת לשורה שבה כתוב "אורי אילן",. בשורה נוספת זו כתובה, בניקובים, המלה "תנקמו". בתצלום הגרוע נראים סימני ניקוב גם בעוד שתיים-שלוש שורות, ובהחלט ייתכן שיש כאן כיתוב נוסף.

פתק מס' 6: "לא בגדתי / התאבדתי". מנוקב, שתי שורות, על "נקמת האבות" עמ' ק"ג.

פתק מס' 7: "תחפשו בבגדים". מנוקב, שתי שורות, לכאורה על נייר לבן.

פתק מס' 8: "שלום / אורי אילן / נקם!" מנוקב, כתב-יד ודפוס, ארבע שורות על "נקמת האבות" עמ' מ'.

פתק מב' 10.1.55" :9 - כבר הרגו את כולם ואני מחכה לדין / איני יודע כלום על היתר / קברו אותי ע"י גבי / נקם / אורי אילן / יש נירות בבגדים". כתוב-חרוץ, כתב-יד ודפוס, תשע שורות, על נייר לבן.

לרשימה זו יש להוסיף עוד פתק, שהתגלה באחרונה, ושנכתב על עמוד השער של הספר ולא הובן כבעל-מסר מאורי:

פתק מס' 10: "אור". כתוב-חרוץ, אך אולי מנוקב, שורה אחת, על חציו העליון של עמוד השער הפנימי של "נקמת האבות". על החציון התחתון של דף זה, מצדו השני, נכתב פתק מס' 1. שם הספר, "נקמת האבות", וכן שתי שורות נוספות: "ספור מחיי הערבים" ו"מאת יצחק שמי", מודפסים בתוך מסגרת, מודפסת אף היא. הכיתוב "אור" רשום מחוץ למסגרת, מעליה, סמוך לראש העמוד. בתחתית הפתק, מתחת לשתי השורות הנוספות, מוטבעת חותמת בצבע סגול-בהיר, ובה כתוב "ספרית ירושלים" ומתחתיה: במ"ס "מסדה".

בקשת הנקמה המופיעה בכמה מהפתקים כוונה לגורמים מוגדרים או כלליים: הנציג הסורי בוועדת שביתת-הנשק, האנשים שהיו עם האו"ם ב-15.12, ובאופן כללי ביותר. מה שמעניין לציין הוא שהפתק שהתגלה לאחרונה, העשירי במספר, כולל אמנם רק את הכיתוב "אור", אך הוא קרוב אל כותרתו של הספר כולו - "נקמת האבות".

נראה שלאורי, שקרא ספרים הרבה והיה מודע למלה הכתובה ולמשמעויותיה, היתה כוונה בבחירת העמודים שעליהם כתב ובמה שכתב. כדי לנתח זאת יש צורך לשוב לתוכן ספרו של שמי, הפותח בעלייה לרגל של חבורת מאמינים בראשות השייח נמר אבו-שווארב משכם אל נבי מוסא. מרכזו רגשי נקמה, רצח ופחד מנקמת דם, והוא מסתיים בנקמת האבות באבו-שווארב במערת המכפלה.

פתק מס' 6, "לא בגדתי, התאבדתי", כתוב, כאמור, על עמוד ק"ג המתאר את בריחתו של הגיבור דרך המדבר, ואת התלאות העוברות עליו. באחד משיאי מצוקותיו, המתואר בעמוד זה, הוא וסוסו תועים במדבר הנגב. הביטויים המופיעים בטקסט של שמי הם "החובה לעמוד לימין הנרדף", "סודו יהיה שמור בלבם כבאר עמוקה, ושגם עוף הפורח לא יוציאו", "וגברו מצוקותיו", "בלי לפגוש איש ובלי למצוא (חתימת דשא ו-) מעיין מים", "עגום ושומם", "הגביר את הטעם המר והתפל שבחיכו, וספג ויבש את מיץ החיים", "דללו כוחותיו מרעב ומצמא", ועוד.

האם בחר אורי אילן עמוד זה שעליו ניקב את המלים "לא בגדתי, התאבדתי" כדי לרמוז למוצאי הפתק מה עבר עליו - עינויים, תלאות, קושי פיסי ונפשי? אין לדעת. ועם זאת, אי אפשר להתעלם מהקשר בין תלאותיו של השייח משכם שבסיפור "נקמת האבות", ובריחתו מיד המבקשים את נפשו, לבין התוכן הגאה והכואב של הפתקים. בצד הימני העליון של עמוד ק"ג מופיעות צמד המלים "ולא להסגירו", ובהקשר של חקירתם של אורי וחבריו, שנועדה לברר מה עשו בסוריה, גם למלים אלו משמעות מיוחדת.

בעמוד מ' של "נקמת האבות", שעליו מנוקב הנוסח "שלום אורי אילן נקם!", מתוארת תחילתו של המסע משכם לירושלים. כאן מתחילה לחדור לסיפור אווירת משבר. אבו-שווארב מסתכל על אוהליו שהשאיר מאחוריו: "צנחו היריעות ארצה אחת אחת ברעדה, ככנפי ציפור שנשברו בעצם פריחתם - ועבר צל על פניו". גם אם עמוד זה נבחר באקראי על ידי אורי, יש משהו שאי אפשר לעבור עליו באדישות במטאפורה של צניחת יריעות האוהל אחת אחת.

אולי גם צריך לציין את הניגוד בין תחילתו של המסע "ברקידה וטפיפה" בעמוד מ' לבין סופו בעמוד ק"ס, כאשר אבו-שווארב "התמוטט ונפל על צידו בחרחור צרוד שהתמלט מפתחי פיו שכוסה קצף". אולי זה מה שגרם לאורי לבחור בעמוד המתאר דווקא את התחלת המסע?

על עמוד ע"ב של "נקמת האבות" מנוקבות המלים "חפשו בבגדים צואתי / אורי". עמוד ע"ב עומד בסימן של ניסיון פשרה שלזמן קצר מצליח, בין השכמים לחברונים. המופתי של ירושלים כופה פשרה על שני הצדדים בשאלת דגליהם: דגלה של איזו קבוצה יהיה ראשון בשיירה ליד דגל ירושלים, ואיזה דגל ייכנס ראשון לנבי מוסא. הפשרה "אינה מפיקה רצון משני הצדדים, ולא משככת חמתם, היא מעליבה ומקניטה".

בבחירתו של עמוד זה ייתכן שאורי רומז לדברים בחקירתו. אולי גם אותו ניסו לשכנע ואחר כך לכפות לפשרה בעניין ה"דגל", ואולי גם הוא ראה בפשרה מעשה מעליב, מקניט, בלתי אפשרי מבחינתו, ובחר במעשה קיצוני כדי שלא יגיע למצב של "להסגיר", שעליו אולי רמז בפתק מס' 6 - "לא בגדתי התאבדתי"?

מוטיב הנקמה מרכזי בספר "נקמת האבות": השכמים רוצים לנקום בחברונים על העלבונות שספגו מהם, וגואלי הדם החברונים רודפים אחר השייח משכם. בסוף "נוקמים" האבות בשייח הרוצח, וייתכן שהספר השפיע על אורי, בתנאים שבהם היה שרוי, כשהספר "נקמת האבות" היה חומר הקריאה היחיד שנמצא אתו, היתה לכך השפעה גדולה.

בפרוטוקול של ישיבת הממשלה מינואר 1955 שאל שר החינוך זלמן ארן את שר הביטחון, פנחס לבון: "אני רוצה לשאול את שר הביטחון כיצד הוא מבין את ההתרכזות בפתקים בדבר הנקמה. בבוא כוח הסורים בוועדת שביתת הנשק, מדוע הוא התרכז במחשבת הנקמה דווקא נגדו". לבון ענה שאינו מבין, וכדי לרסן את הרגשות שהופגנו בלוויה, שכונו בפיו "היסטריה", הורה לגנוז את הפתקים ולהימנע מפרסומם.

לאחר חמישים שנה, למראה הפתקים המקוריים המבקשים "נקמה", בשישה ובעצם בשבעה פתקים, האם נחטא לאמת אם נטען שקריאת הנקמה של אורי אילן חוזקה בצינוק על ידי הספר "נקמת האבות" של יצחק שמי?
מקור:
https://rotter.net/news/newsdata.php?prm=http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=526429


______



https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5583&omm=13&view



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום חמישי ח' בשבט תשע''א    12:38   13.01.11   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  156. היום לפני 56 שנה-אורי אילן ז''ל הי''ד: ''לא בגדתי'' (*)  
בתגובה להודעה מספר 120
 



תודה רבה לחברנו היקר aharon33
.
.
תזכורת:
.
.
מעריב: ''אני הסגרתי את הבוגד אודי אדיב''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E5%F8%E9%20%E0%E9%EC%EF#120

אודי אדיב הבוגד מתראיין עכשיו בערוץ הכנסת !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E5%F8%E9%20%E0%E9%EC%EF#133

מקורות לפרשת הריגול ובגידתו של אודי אדיב = מוסא !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E5%F8%E9%20%E0%E9%EC%EF#134

סיפורו של גיבור - אבי לניר ז''ל הי''ד:
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E5%F8%E9%20%E0%E9%EC%EF#139

מסמך + כתבה בהארץ/אורי אילן: ''לא בגד
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E0%E5%F8%E9%20%E0%E9%EC%EF#146


פרס: ''ההסטוריה לא חשובה, מה שחשוב זה העתיד''...למה?!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=69&viewmode=
מי מפחד מ''תולעת יעקב ודוֹד ישמעאל''?
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6179&forum=gil&omm=0




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   14:33   17.01.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  122. 10 חותמים מקיבוץ גן שמואל חתמו על מכתב התנדבותי  
בתגובה להודעה מספר 16
 

תשובה: .קונצנזוס מסוג אחר 17/01/05
שולח: Uzi Ben-Zvi <[email protected]>
אל: shahaf pilovich <[email protected]> , DW <[email protected]> , Yossi Blum Halevi <[email protected]> ,
העתק: [email protected] <[email protected]> , Shraga Elam <[email protected]> , [email protected] <[email protected]> ,

אימל מכתב משר הבטחון.doc ,
https://rotter.net/User_files/forum/gil/41eb64aa4c6ada27.html



https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
בני_כ
גולש אורח
   18:58   17.01.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  123. אוי באמת!  
בתגובה להודעה מספר 122
 
  
מה הקשר בין קיבוצם ומכתבם. במקומות שונים, כן ,גם בקיבוצים ,ישנן דיעות שונות.תושבי גן שמואל וגם קיבוצים אחרים ,הם ישראלים ככל הישראלים ומותר לכל אחד להתנדב או להביע דיעה פוליטית וזה לגיטימי לחלוטין.
מה הקשר בין הקיבוץ או שיוכו הפוליטית לבין תגובתך למכתבו של עוזי.? התשובה ,פשוט אין קשר



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   05:28   04.03.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  131. בשם השקר המוסכם ב'  
בתגובה להודעה מספר 16
 

בשם השקר המוסכם ב'
מאת: יחיעם שורק
2004 / 04 / 26

במרוצת חודש פברואר 1948 התגבש במטה ההגנה נייר עבודה, שזכה לכינוי תוכנית ד'. התוכנית, שהחלה להתגבש בינואר ונקראה על שם יהושע גלוברמן (תוכנית יהושע - שנפל במערכה ותוכנית נוספת בשם תוכנית ב', הניבו את תוכנית ד'). מדובר על תוכנית אסטרטגית, רחבת היקף, חסרת תקדים במערכת הצבאית, שתיתן מענה לבעיות שעתידות להתעורר בשעה שהבריטים יפנו את הארץ (14.5.48). עיקר הבעיות נגעו לתחום השטחים שהבריטים עתידים לפנות.

משימות התוכנית היו: השתלטות על כל השטח במדינה העברית העתידה לקום; התבססות היישוב בערים המעורבות; יצירת רצף טריטוריאלי בארץ; השתלטות על נתיבי תחבורה עורקיים בארץ; השתלטות על כפרים ערביים-פלסטיניים ומשלטים חשובים החולשים על סביבתם; השתלטות על שטחים, שעל-פי תוכנית החלוקה (29.11.47) אמורים היו להיכלל בשטחה של המדינה הערבית-פלסטינית.

לא צריך איפוא להיות היסטוריון חד עין וחוקר מעמיק חשוב כדי להבחין בשני מעקשים מוסריים ומהותיים אשר בליבת התוכנית האמורה: השתלטות על כפרים ערביים, ובכלל על שטחים שנועדו להוות חלק אינטגרלי מן המדינה הערבית, שאמורה היתה לקום לאור תוכנית החלוקה של נובמבר 1947, ובמלים אחרות תוכנית כיבוש וגירוש לכל דבר ועניין. כמעט בכל ספר היסטוריה קיים, נוכל להיחשף למשפט הבא, בהקשר כמובן לתוכנית ד': התוכנית התמצתה במעבר חסר תקדים ממגננה למתקפה, מהגנה נקודתית להגנה מרחבית, מתגובות טקטיות לנטילת יוזמה פעלתנית בידי "כוחותינו", ובכלל - שלב דרמטי במעבר מארגון ההגנה לצבא של מדינה עצמאית.

ואכן תוכננו הקמתן של 6 חטיבות נוספות (מעבר לזו של חטיבת הפלמ"ח), ייעודיות ותיפקודיות (גם בהיבט המרחבי-גיאוגרפי). התקיימו קורסים חשובים להכשרת סגל מפקדים לחטיבות וכן קורסים מקצועיים כמו חבלה, צליפה, נשק ומודיעין. הופנמו שיטות של הצבא הבריטי בתחומי מסגרות, תקנים, משמעת ועוד. חיים לסקוב הכניס את שיטת "תרגולת הקרב", כלומר, ביצוע אוטומטי של פעולות קרביות בשטח הלחימה ללא מחשבה. לכאורה איפוא, תוכנית של ה"טובים" מול ה"רעים", של מלחמת הישרדות - "להיות או לחדול", של להגן על מה שהובטח לנו ועוד. האומנם?

כדי להסיר את הערפל המעובה אשר עשרות שנים אינדוקטרינטיביות יצרו אותו, ובמכוון, והפכו אותו לתואם-היסטוריה, נביט בפכים מעניינים מן התוכנית עצמה (10.3.1948), יצירת טיפוחיו של הרמ"א (רמטכ"ל) - יגאל ידין - ברוח יוזמתו של דוד בן-גוריון וחבורתו.

1. מבוא

א. התעודה הנמסרת בתוכנית זו היא השתלטות על שטחה של המדינה העברית והגנה על גבולותיה, וכן גם על גושי ההתיישבות והאוכלוסייה העברית שמחוץ לגבולות ... (לא יכולתי, מטבע הדברים, להביא את כל התוכנית המלאה והמפורטת. אני מניח לכל קורא להיחשף אליה כדי לראות ששום פרט ממנה לא הוסתר בכוונת-מכוון, ואף בתום לב, מאחורי האמצעי הטכני של "שלוש נקודות").

ובהמשך

2. סעיף קטן א'

מונה המסמך את הגדרת "האויב", אשר ממנה עולה תמונה כוללת ומקפת, אשר יכולה לאמץ אל קרבה כל מי שמופקד על ביצוע התוכנית רוצה ומעוניין לכלול אותו בתוכו. כך למשל בסעיף קטן ד' (תתי-סעיפים 4 ו-5) מצוינת הפעלת לחץ כלכלי על האויב, כמו הטלת מצור למשל, וכן צמצום כושרו על-ידי "השתלטות על מרכזים מסוימים שלו".

3. סעיף קטן ב'

תחת הכותרת המלטפת של "ייצוב מערכות ההגנה והחסימות", אנו קוראים כדלקמן:

סעיף קטן 4': "פעולות נגד יישובים של האויב (האויב?), הנמצאים בתוך או בקרבת מערכת ההגנה שלנו ...

השמדת (כן, כן - בלשון זו) כפרים (שריפה, פיצוץ ומיקוש החורבות) - בעיקר לגבי יישובים שאין באפשרותנו להשתלט עליהם בקביעות (הסוגריים והכיתוב בלשון המסמך, י.ש)

פעולות ביעור והשתלטות שתיעשנה בהתאם לקווים: -
כיתור הכפר ועריכת חיפוש בתוכו. במקרה של התנגדות - השמדת הכוח המזוין וגירוש האוכלוסייה אל מעבר גבול המדינה".

4. סעיף קטן ג':

תחת הכותרת של "התבססות בערים הגדולות" (תת-סעיף 3) נכתב:

"תפיסת והשתלטות על כל השכונות הערביות הבודדות, אשר בין השטח העירוני המרכזי ובין השטח העירוני המרכזי של הערבים - באופן מיוחד על השכונות השולטות על דרכי היציאה והכניסה של הערים. ההשתלטות על שכונות אלה תבוצע בהתאם לקווים שהוסברו בקשר עם ביעורם של הכפרים. במקרה של התנגדות - תגורש האוכלוסייה לשטח העירוני המרכזי של הערבים". ("התנגדות", באיזו עוצמה? של מי? של כמה? ... י.ש.).

5. בסעיף קטן ד' (תת-סעיף 2) נכתב כך:

"כיבוש והשתלטות על אותם כפרים ערביים המהוים מחסום רציני (פירוש? - י.ש.) על אחד מעורקי התחבורה הראשיים. פעולה נגדם תיערך לפי המוסבר בסעיף המדבר על ביעור כפרים".

6. סעיף קטן ה'

תחת הכותרת של "מצור על ערי האויב" (פירוש?) מומלץ, בין השאר, לבצע הפסקת שירותים חיוניים כגון מים - "או על-ידי הפעלת גורמים כלכליים שלנו או על-ידי חבלה" (חבלה?).

לפנינו איפוא מסמך, שעוד קודם שנחשף על-ידי עיני המפקדים בשטח, ושעוד טרם ניתנו לו פרשנויות שונות, יש בו, ולו לכאורה בלבד, מסרים נוקבים של השתלטות וכיבוש שטחים, חלקם מאוכלסים, באזורים שמחוץ לגבולות החלוקה של נובמבר 1947. יתירה מזו, הוא מדבר במפורש על טיהור אתני - על גירושה הצפוי של אוכלוסייה ערבית-פלסטינית. הלשון המסמכית המורה על גירוש נוקטת כמעט במגמה גורפת, ולמי שיתקשה במהלך האירועים לבצע זאת, כמו נרמז לו, שדי אם יכתיר אותה כאוכלוסייה של אויב.

זאת ועוד - לשון המסמך המדברת על מניעת שירותים בסיסיים לאוכלוסייה המקומית, ובעיקר מים, יש בה כדי לזעזע כל בן אנוש, שמעט הומניטריות בעורקיו, ובכלל, מה אמור מפקד בשטח להבין מנוסח המסמך המורה על שריפה, פיצוץ ומיקוש החורבות. האין זה מזעזע, ולו בממד התיאורטי.

תיאורטי? סליחה! על-פי תוכנית החלוקה של נובמבר 1947 אמורה היתה המדינה העברית להשתרע על פני 14,000 קמ"ר, ואילו בפועל השתלט צה"ל על 20,000 קמ"ר נוספים, מאז תוכנית ד', כשהשטחים טוהרו מכל אוכלוסייה ערבית-פלסטינית. כ-800,000 ערבים-פלסטינים גרו בשטחים לפני שנתפסו בידי צה"ל, ומני אז נותרו כ-100,000 עם הפסקת האש. אין זאת, אלא שאת אבן הדומינו הראשונה הפילה תוכנית ד'.

מני אז, ממבצע נחשון ואילך, תרגמו היטב המפקדים בשטח, מבכירים ועד זוטרים, את הוראות תוכנית ד' מכיבוש כפרים ערביים והריסתם, כגון סריס, בית סוריק, בידו ועוד, טיהורים אתניים כמו בטבריה ובחיפה וכיוצא באלה.

תוכנית ד' נראית איפוא, על-פניה, כנקודת מפנה דרמטית בהיבט הטקטי והאסטרטגי של קרבות 1948 בלבד, אלא שזו קידשה את מגמת הכיבוש, הטיהור האתני ויתירה מזו, קברה, במבצעיות מתגלגלת, את סיכויי העם הפלסטיני לזכות במדינה משלו, כמובטח וכמצופה מתוכנית החלוקה של נובמבר 1947.
* מקור: סלוצקי, י., ספר תולדות ההגנה, עם עובד, כרך ג' (1973), עמ' 1955-1959
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=2168



http://tinyurl.com/3z8f7 @ http://www.kolhalev.com/www2/schedule.php



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום ששי ט' באייר תשס''ז    07:58   27.04.07   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  137. רן כהן = קיבוץ גן שמואל = אודי אדיב = בוגדים נתעבים !!  
בתגובה להודעה מספר 16
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 27.04.07 בשעה 08:02 בברכה, פילוביץ שחף
 
Sרון Sקד
חבר מתאריך 11.12.03
21220 הודעות יום רביעי ז' באייר תשס''ז 15:49 25.04.07


ח''כ רן כהן: קורא לבשארה להתייצב בישראל

חבר הכנסת רן כהן (מרצ) התייחס לחשדות נגד עזמי בשארה ואמר כי
"החשדות נגד בשארה כבדים, ועל פניו זה נראה חמור". בצהריים הותרו לפרסום החשדות המרכזיים נגדו:
מסירת מידע לאויב בעת מלחמת לבנון השנייה, עבירות על חוק איסור
הלבנת הון ועבירות נוספות, שטרם הותר לפרסמן.

"אני קורא לבשארה להתייצב בישראל ולתת תשובות לשאלות הקשות בשפה
העברית כפי שידע לעשות מעל בימת הכנסת", אמר כהן.
(אמנון מרנדה)

מסמך: החלטת בית המשפט הרשמית בנושא עזמי בשארה
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=102&viewmode=

אז מי הוא בשר רע ???
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=99&viewmode=

ד''ר אברהם שלום : ''לקחים מפרשת בשארה''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=95&viewmode=
אברהם שלום היה ראש השב''כ שהודח על ידי פושעי אוסלו...
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=98&viewmode=

''טיהור הנהגת המדינה ממרגלים ובוגדים''
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=86&viewmode=


!! הבוגד אודי אדיב מול הבוגד יונתן פולארד !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6470&omm=39&viewmode=

מעריב: ''אני הסגרתי את הבוגד אודי אדיב''
https://rotter.net/forum/gil/5019.shtml#120

אודי אדיב הבוגד מתראיין עכשיו בערוץ הכנסת !!
https://rotter.net/forum/gil/5019.shtml#133

מקורות לפרשת הריגול ובגידתו של אודי אדיב = מוסא !!
https://rotter.net/forum/gil/5019.shtml#134

16. השומר הצעיר: ''מעדת נעורים עד סף הבגידה'' !!!
https://rotter.net/forum/gil/5019.shtml#16


צבי שילוח ז"ל,כאבי אבותיו של השמאל הישראלי כותב
בסיפרו, "שמאלנות בישראל", את הדברים הבאים....:-

לרשותכם אחדים מציטוטיו הניבחרים של העיתונאי/סופר מר צבי
שילוח ז"ל, תהי מנוחתו עדן, בסיפרו "השמאלנות בישראל" שיצא לאור לראשונה בשנת תשנ"א {1991}....:-

..."אנני מתמקד בשאלה החוצה בימנו את הציבור בארץ - עתידם של חבלי הארץ ששוחררו במלחמת ששת הימים, אלא במהותו של מחנה השמאל בארץ, גלשה עדי כפירה בעיקריה של הציונות הקונסטרוקטיבית והאקטיביסטית ובחזונה המקורי, כפירה זו,שהיתה תמיד נחלתם של חוגים שוליים בתנועת העבודה, זכתה בשנים האחרונות ללגיטימציה, עד כדי טשטוש מסוכן של עצם מהותו הציונית של המחנה כולו..."

....."נאבקתי בגלישה זו והזהרתי מפניה עוד בימי פולחן סטאלין בישראל, וביתר שאת בעשרים שנה האחרונות, כשאת הסטאליניזם החליפה במחנה השמאלנים ההזדהות עם מאבקם של הערבים למען מדינה ערבית בארץ ישראל המערבית, נוספת לעשרים מדינות ערב במזרח התיכון...."
{סוף ציטוט מהספר}


4. משה שמיר: ''מנין באו - ולאן הם מוליכים?''.......
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6016&forum=gil&viewmode=all&keywords=שילוח#4

הסופר משה שמיר אמר עליו בדבר ההקדמה לסיפרו
של צבי שילוח ז"ל "שמאלנות בישראל"...:-

3. ''שמאלנות בישראל'' מאת: צבי שילוח ז''ל !!

https://rotter.net/forum/gil/5019.shtml#3

***

"הספר שלפנינו הוא "אני מאשים" חריף ומעמיק גם יחד, נגד הסכנה
המוחשית של עירעור יסודות קיומנו הלאומי בארץ ישראל מצד גורמים פנימיים, המתכסים באיצטלה של רעיונות הומניסטיים נעלים.....

כגון:

"שלום", "דימוקרטיה", "שוויון", וכדומה, בעוד שלמעשה הם משרתים ומעודדים את הגרועים באויבי הערכים הללו ובעולם של היום - ארגוני העריצות והטירור הערביים, ששיתוף הפעולה בין עראפת וסאדם חוסיין
חשף את סכנתם הקטלנית לעמיהם הם ולסביבתם הקרובה והרחוקה..."..

{סוף ציטוט}



99. משה שמיר ז''ל: ''דמנו בראשכם''
https://rotter.net/forum/gil/5019.shtml#99


מפלגה זו, שנקראה פק"פ (ביידיש: 'המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית'), היתה מפלגה קומוניסטית
שהופעלה ישירות ממוסקבה – וכל תכלית קיומה היתה החרבת הציונות.

דגל ישראל הוא דגל ה-פ.ק.פ
https://rotter.net/forum/gil/5167.shtml#12
83. אירגון הטרור ''הפת''ח'' מצא את ביתו במפלגת העבודה !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5180&forum=gil&omm=83&viewmode=threaded

________



לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום שני כ''ב בכסלו תשע''ד    08:49   25.11.13   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  160. יורם שפטל על הקשר בין השומר הצעיר לבוגדים במדינה  
בתגובה להודעה מספר 16
 

פורסם ב-18 בFeb 2013
יורם שפטל מתארח בתוכנית בוקר וטוען שרוב המוחלט של הבוגדים במדינה חונכו בשומר הצעיר. אבשלום וילן מגיב לדבריו. הדיון הועלה עקב פרשת זיגייר ו100 שנים לשומר הצעיר.

אתם תשפטו.
.
.



לחץ כאן לצפיה דרך יוטיוב

.
.
.


https://tinyurl.com/5a2yl כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   02:03   16.08.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  24. קליניקה לשיקום שמאלנים קיצוניים מאת יואב כהן  
בתגובה להודעה מספר 4
 

עובדה ידועה היא שלאחר כשלון הסכם אוסלו, חיסול הרש"פ והעמדתם לדין של פושעי אוסלו, השמאל הקיצוני בישראל נשבר שבר מוחלט.

אמנם, עבור רובם החיים לא השתנו ומצבם הכלכלי אף הוטב, לאור היציבות החדשה שהושגה באיזור (בזכות פעולות הממשלה היהודית החדשה) אך עדיין רבים מהם סבלו ממשבר נפשי גדול. בתוכם, עדיין שנאו את היהודים, ואת המדינה היהודית, ואף המשיכו לדגול ברצח בני עמם באמצעות "השלום".

אך סביבם ראו חברה יהודית משגשגת ופורחת, בניגוד לכל תחזיות האימה של מנהיגיהם. עבור רבים הדיסוננס היה חריף מדי. חלקם ירדו מן הארץ, חלק התאבדו. אך איש מהם לא שינה את דתו. וחלקם ביקשו עזרה.

עבור המיעוט הזה, המיעוט המבולבל בעל הכוונות הטובות, הקמנו את הקליניקה לשיקום שמאלנים קיצוניים הסובלים מ"אוסלומניה" (סינדרום המאופיין על ידי הרצון של יהודים החולים במחלה, לרצוח יהודים באמצעות מה שכונה בזמנו "שלום").

פרסום זה מטרתו לחשוף את פעילותנו לציבור הרחב, לספר מעט על שיטות הטיפול שלנו ועל התוצאות הטובות בסך הכל שהשגנו בזמן האחרון. אך בעיקר מטרתנו היא להחדיר לציבור את ההכרה שאוסלומניה היא מחלת נפש הניתנת לטיפול. לא צריך להתבייש בה – זה יכול היה לקרות לכל אחד מאיתנו באותה תקופה חשוכה , המכונה " הסכמי אוסלו ".

שיטת הטיפול: אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה, שהשמאלני האוטו-אנטישמי, שנדבק באוסלומניה, לא נולד כך – הוא חונך לכך בילדותו. לכן לשיטתנו יש לתקן את הילדות הפגומה, כדי שהיהודי הבוגר יוכל לחיות חיים שלמים.כיצד נעשה הדבר?

אנו פועלים בשני מישורים במקביל.

הראשון הוא הטיפול הפסיכו-דינמי, בו השמאלני משחזר את ילדותו, את חוויותיו ורגשותיו בהזדמנויות שונות. בייחוד אנו מתמקדים בחגים השונים ובפרט בליל הסדר.

מסתבר שאצל רבים (מחקר יפורסם בקרוב), ליל הסדר הוא כל כך טראומטי, שהוא יצר , בצירוף נסיבות אחרות, עמדה אנטי-יהודית חזקה ומובהקת הנטועה עמוק בחווית הבדידות המעיקה של ילד חסר אונים.

שחזור האירועים הללו הוא חיוני לתפקוד התקין של היהודי הבוגר, אך הדבר קשה מאד ואורך לעיתים שנים, עד שהמטופל מסוגל לגעת בנקודת המשבר שלו( בדרך כלל מדובר בהקראת הקושויות או, אצל רבים:
חובת אכילת הגפילטע-פיש או הקניידלעך המגעילים של סבתא) המישור השני בו אנו פועלים הוא המישור ההתנהגותי. זו בעצם גישה יהודית מובהקת, המתבטאת בעול המצוות, הנעשות גם אם אין בהן כל כוונה, בבחינת האמירה המפורסמת של מארקס : "ההוויה קובעת את התודעה".

לכן אנו מעצבים בבית המרפא שלנו אווירה יהודית קלאסית. כל העובדים הם שומרי מצוות אדוקים, והמוסד כולו מקיים בכל רגע אווירה יהודית. אנו חוגגים יחדיו את החגים, מתפללים יחדיו, מניחים תפילין בצוותא. המטופלים אינם מחוייבים כלל בפעילויות אילו.

במידה והם מעוניינים אנו מלמדים אותם את המצוות. מאחר שהם מגיעים אלינו מרצונם, וניתנת להם בחירה, ברור שכמעט כולם, כעבור זמן, מצטרפים במידה זו או אחרת להוויה היהודית של המקום. חשוב לציין שבשביל רובם זו הפעם הראשונה שהם נמצאים בסביבה המעניקה לגיטימציה לאורח חיים יהודי. משזו ניתנה, הם בדרך כלל מצטרפים בחדווה ואפילו בהקלה. כפי שאמר לי אחד המטופלים: "זה כמו לחזור הביתה לאחר גלות ארוכה."

דרך נוספת היא להביא את המטופלים שלנו אל קהילות יהודיות שונות , ולתת להם לשהות שם תקופה. בצורה זו הם רואים שאין בעצם כל הבדל בין יהודים שומרי מצוות לבינם. הם רואים משפחות דתיות עם ילדים מקיימים אורח חיים רגיל לחלוטין, כמעט זהה לשלהם ,בלי הטלויזיה כמובן, והדבר מקרב את המטופלים לזהות היהודית שלהם.

הם רואים שהיהודי הוא בן-אדם, כמו כל אחד אחר, הם מבינים שלהיות יהודי זה בסדר. זה לגיטימי. מטופל אחד אמר לי , "פעם, הייתי רואה יהודי חרדי הייתי חושב: טפיל, מניאק, גנב, עלוקה. היום אני חושב עליו כמו על בן אדם רגיל!" .

עבורו היה זה צעד גדול קדימה, ואנו בהחלט רואים בשינוי עמדות מסוג זה הישג. כך באמצעים פשוטים,ללא כפייה, אנו מרפאים יהודים רבים ומחזירים אותם לעצמם, ולעמם.

לסיכום המסר שלנו לציבור הוא: השמאלני הוא חולה נפש, הראוי לרחמים והזקוק לטיפול. אלימות, ניכור, ודחייה אינם מסייעים לו – להיפך! יש לאהוב אותו, כי הוא אחיך, ולהפנות אותו לטיפול המתאים, כדי שיוכל , בעתיד, לחיות חיים מלאים ופוריים כיהודי השלם עם עצמו.

זכרו: אפשר לטפל באוסלומניה!!

התקשרו עוד היום למוקד שלנו: 879-445-667-000 או בקרו באתר שלנו: www.cureoslomania.co.il



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   02:12   16.08.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  25. אידיאולוגיית השמאל נובעת מקבעון ומשנאה עצמית!  
בתגובה להודעה מספר 24
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 16.08.03 בשעה 02:14 בברכה, פילוביץ שחף
 
אין לה קשר לצדק !!

אנשי השמאל עם הקבעון שלהם שהסכסוך הישראלי-פלסטיני
נובע מהכיבוש, ממשיכים להתעלם מהמציאות ולחזור על דברי
השקר שלהם.

הכיבוש נובע מתוך הסרבנות הפלסטינית, חד וחלק!

כבר ב- 1947 הסכימה ישראל לתוכנית החלוקה.

ב- 2000 הציע ברק לערפאת מדינה פלסטינית על 97% מהשטחים.

ערפאת מעולם לא הציע 2 מדינות ל- 2 עמים לפי קווי 67.

ערפאת אמר לעמו שהמלחמה לא תיגמר עד כיבוש כל פלסטין.

ערפאת הסביר את החלטתו לפתוח במלחמת הטרור מ- 2 מניעים:
זכות השיבה והר הבית.

שקרי השמאל על ההתנחלויות לכל היותר פאתטיים.

הסרבנות המוחלטת של ערפאת להקמת 2 מדינות ל- 2 עמים כולל
הורדת כל ההתנחלויות בפלסטין, והחלטתו לפתוח במלחמת טרור
אילצה את ישראל אחרי שנתיים לכבוש מחדש את השטחים.

אם כך - הסרבנות האידיאולוגית הפלסטינית גרמה לכיבוש ולא הפוך.

מלחמת אוסלו פרצה כשרוב הפלסטינים חיו תחת שלטון הרשות.



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   10:21   18.08.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  26. מי הוא השמאל....??  
בתגובה להודעה מספר 25
 

דעו לכם שזה לא נכון לומר *השמאל ההוזה*. צריך הרבה תמימות כדי להאמין שהשמאל יושב לו והוזה על חלומות שוא של שלום. מה, הם באמת קשי הבנה? מה, הם באמת חושבים שעראפת רוצה שלום? מעטים מאד שנפלו ברשת של השמאל מעיזים בכלל לדמיין מצב שבו אנחנו נחיה בשלום עם הפלושטים אשר כל שהם רוצים זה לגזול את ארצנו.

הייתי מחלק את השמאל לשלושה גורמים.

1) השמאל הקיצוני
השמאל הזה יודע היטב ששלום עם הפלושטים לעולם לא יהיה, אך הם מתעקשים על האידיאולוגיה המגוחכת שלהם בגלל דברים גשמיים לחלוטין כגון הכסף הרב שהם מקבלים מהאירופאים, בעבור השירותים הנרחבים שהם עושים לאויבינו. הידיעה שבמקרה חרום הם תמיד יוכלו לברוח לארצות חוץ לארץ ולהשאיר אותנו כאן להשחט על ידי המפלצות אשר הם יצרו. השמאל הזה שעושה הכל על מנת למנוע מעם ישראל את זכותו הדמוקרטית ליצוג נאות לפי איך שהעם דורש. שרון הוא למעשה דוב עקוד במוסרות השמאל ( המשפט נגדו באירופה, החשדות הפליליות כאן בארץ... ועוד ).

2) השמאל לא שמאל
כל אלה שדיעותיהם הם לא שמאלניות כלל ועיקר אך עדין לא רואים עצמם כחלק מהימין באופן חברתי ורעיוני (מה הם מסוגלים לקבל את דיעותיהם של המתנחלים?, רוב הימנים הם צ'חצ'חים ? הימנים הם טפשים, רעל שפיזר השמאל הקיצוני) ועל כן מוכנים לוותר על ארץ ישראל ואפילו על מדינת ישראל ולו שרק לא חלילה יקרה שהימין ישלוט בכיפה, ושהאידאולוגיה של זבוטינסקי תהיה פתאום לחם חוקם.

3) כל שאר האנשים שבחרו אי פעם שמאל אך ורק מפני שרצו לדמות להם, ולו בשביל להתקבל לחברתם העשירה אך המזוהמת. אנשים אלה אין להם לא אידאולוגיה ואף פעם לא היתה להם. גם אלה שבאמת הוטעו והאמינו כל השנים לשקרי השמאל החולני.

המסוכנים שבאנשי השמאל ואלה יש בהם מן הכריזמה וחלקלקות הלשון לשקר לעם במצח נחושה, אנשים כמו פרס ושריד וברעם גם.

בקיצור אל תאמין שהשמאל באמת ובתמים מאמין בדרכו העלובה, הנפסדת, ומוגת הלב. השמאל כבר מזמן ויתר על הרעיון הציוני, ושואף לחיסולה של מדינת ישראל, בטרינספור היהודים בחלקם לאירופה ואמריקה. הוא מעונין שהערבים ישלטו על הארץ, ושחלילה לא ישאר פה עם ישראל חזק, רב עוצמה, עצמאי שכן השמאל לא רוצה להיות כאן ולא רוצה עם יהודי גאה בארץ ישראל אם הם לא כאן. השמאל לא רוצה בתרבות היהודית אותה הוא מבזה, הוא מעדיף את התרבות *הנאורה* האירופאית, לשם הוא מתכנן להתקבל בזרועות *פתוחות* . ואם הוא לא ישלוט פה בארץ, או אפילו יוכל להשפיע, הוא מעדיף שישראל לא תהיה כלל.



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   08:13   27.10.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  41. תגובה של שמאלני שהתפכח.......................  
בתגובה להודעה מספר 24
 

toncor
חבר מתאריך 2.7.02
64 הודעות 07:58 27.10.03

6. גם אני הייתי שמאלני עיוור היום ברור לי
בתגובה להודעה מספר 1

כי מלחמת העולם השלישית החלה בדיוק ב - 11.9.01 עם נפילת התאומים.
המלחמה - המערב נגד האסלם הפונדמנטליסטי שמנסה להשתלט על העולם . ישראל היא רק מדינה בדרך , "טסט קייס".
להלן ציוני דרך של המלחמה :

1. אפגניסטן - בוצע
2. כיבוש עיראק - בוצע
3. הפיכה באירן / או כיבוש - לא בוצע
4. הפיכה בסוריה / או כיבוש - לא בוצע
5. היכן שהוא פיגוע המוני באוכלוסיה מערבית באמצעות נשק לא קונבנציואלי - לא בוצע
6. הפיכה בסעודיה / או כיבוש - לא בוצע
7.כניעה

עד אז , לכל החולמים , לא תהיה מדינה לפלסטינאים , מאחר והמנהיגות המוליכה את העם הפלסטינאי עוד מאמינה ביכולתה לחסל את ישראל. היא מונחת ע"י האסלם הפונדמנטליסטי לא להיכנע ולא לותר , להמשיך להחליש את מדינת ישראל ובמיוחד את הכלכלה שלה.

הנוסחה פשוטה - ישראל הינה נכס אסטרטגי עבור המערב והעם הפלסטיני הוא נכס אסטרטגי בעבור האסלם. העם הישראלי והפלסטיני הם הקורבן של המאבק.

רק היום קראתי על כי באיטליה עתר מוסלמי לבית המשפט בבקשה להסיר צלבים מעל מוסדות ציבור , כשהוא מנצל את חוקי היסוד של הדמוקרטיה בטענה של שיויון בין הדתות. האיטלקים כעסו על החלטת בית המשפט להיעתר לבקשה וטענו 2 דברים :

1. למוסלמים אין כוונות טובות - הם מנצלים את הדמוקרטיה המערבית במטרה להשתלט על העולם המערבי.
2. היתכן כי נוצרי ידרוש בארץ אסלמית להסיר סמלי דת? האם יעתרו לבקשתו?

זה בדיוק מה שקורא כאן -

1. מדוע מערכת החינוך הפלסטינאית מסיתה נגד יהודים ?
2. מדוע אין חופש ביטוי בתקשורת הפלסטינית?
3. האם ליברמן ושו"ת יכולים להתראיין באמצעי התקשורת הפלסטינית?

ביילין ושו"ת לא קוראים את המפה, הם עדיין בחלום ואנחנו בחלום בלהות .

המזל של העולם המערבי במלחמה שבפתח (שצפוייה להתעצם) היא שיש יותר "בוגדים" בקרב החברה האיסלמית מאשר בחברה המערבית וזו גם הסיבה שהמערב צפוי להכניע את האיסלם הפונדמנטליסטי שהשתלט על מדינות ערב .
"הבוגדים" בחברה האיסלמית הם אותם אלה המשוכנעים שהאיסלם הפונדמנטליסטי מסכן את יציבות העולם כולו , כשם שגרמנים שבגדו בהיטלר חששו שהוא מסוכן לעולם ורק בזכות אותם "בוגדים" כוחות הברית הצליחו להכות בו.

החלום "מזרח תיכון חדש" של פרס יתגשם , אבל רק על חורבות המלחמה שבפתח.

לתשומת לבך.




כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   22:01   30.10.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  42. אסולין: השמאל מתקשה לקבל את דין הבוחר.......  
בתגובה להודעה מספר 41
 

20:14, 30 אוקטבר 2003 / 'ד בחשון תשס"ד

אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב הודיעה כי היא פורשת מההתאחדות הארצית על רקע "אי סדרים". שגיב אסולין יו"ר ההתאחדות הארצית אומר בתגובה: מדובר במאבק על רקע פוליטי שמאלני.


אגודת הסטודנטים באוניברסיטת ת''א הודיעה כי היא פורשת מההתאחדות הארצית, על רקע "אי סדרים כלכליים ופוליטיים".

שגיב אסולין יו"ר ההתאחדות הארצית אומר לכתבת האינטרנט של ערוץ 7 רותי אברהם כי מדובר במעשה על רקע פוליטי שמאלני של אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב.

לדבריו חברי האגודה, פעילי עבודה ומר"ץ, הפסידו את עמדת השליטה בהתאחדות הארצית ומתקשים לקבל את דין הבוחר.

"הם שלטו בהתאחדות הארצית במשך 20 שנה ועסקו בעיקר בקידום ענינים אישיים ופוליטיים ולא בקידום ענייניהם של הסטודנטים", אומר אסולין ומוסיף כי עתה לאחר הפסדם לפתע 'הכל לא תקין'".

אסולין מציין כי חברי אגודה זו לא שיתפו פעולה במאבק הסטודנטים להורדת שכר הלימוד. כמו כן יצאו כנגד קריאת ההתאחדות הארצית להחרים את הסרבנים. הם גם הוציאו לדבריו הודעה לתקשורת מטעמם בה טענו כי כי "תשתית הטרור היא ההתנחלויות".

לדבריו לפני כמה שבועות שלחה אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב מכתב אל ההתאחדות הארצית ובו הביעו את "כעסם" על "הרמיזות הפוליטיות" הטמונות לטענתם ביומנים של ההתאחדות.

מדובר אומר אסולין "בתמונה בה צולמתי במשרדי על רקע תמונתו של מנחם בגין". עוד "רמיזה" היתה פרסומת של חב"ד.

אסולין אומר עוד כי "למרות זאת, התאחדות הארצית של הסטודנטים תמשיך לייצג את הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב באשר הם ולא תגרר למאבקים פרסונליים".
http://www.a7.org/news.php?id=63829



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   04:07   16.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  53. יש שכר לפעילות מ.ר.צ + אש''ף בקמפיין המשותף...  
בתגובה להודעה מספר 24
 

שחשפתי כאן בפרום ב-14.7.2003 כסקופ בלעדי !!!
מצ"ב הקישור לסקופ בכלל ולכתבה מהערב באתר NFC...:-

141. סקופ !! מ.ר.צ + אש''ף מקפנים בארה''ב, שימו לב
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5392&omm=141&viewmode=

@ להלן: הכתבה ...:-

ארה"ב: יהודים מסייעים באירגון ועידה נגד ישראל,

ג'וזף לוין, יהודי המשמש כיועץ ב'וועדה הקוראת לצדק בפלשתין': "אנו, ביסודו של דבר, גירשנו את האנשים שגרו שם ואז התלוננו על-כך שהם שונאים אותנו. איננו מתבוננים בעצמנו בצורה הוגנת"

פעילים למען הפלשתינים מכל מדינת אוהיו, התאספו באוניברסיטת אוהיו בסוף השבוע (יום ו', 14.11.03), לוועידה הלאומית השלישית של התנועה להזדהות עם הפלשתינים. האיש שיזם וסייע לאסוף את כולם הוא יהודי.

ג'וזף לוין, המשמש כיועץ הצוות בוועדה הקוראת לצדק בפלשתין, הקבוצה המקומית המארחת את האירוע, סיפר כי הוא גדל בבית ספוג באווירה יהודית, כתלמיד ישיבה בלוס אנג'לס. לוין כמעט והיגר לישראל בשנות ה-70 המוקדמות, אך לאחר שקרא יותר על העימות הישראלי-פלשתיני, אומר לוין שהגיע למסקנה כי ישראל עליה למד כילד, היא "ישראל המיתולוגית". כיום הוא מגדיר עצמו אתאיסט ומשמש מרצה לפילוסופיה במדינת אוהיו.

"היו לנו קשה לראות את עצמנו, כאדם הלבן, המדכא את התושבים הערביים", אמר לוין. "אנו, ביסודו של דבר, גירשנו את האנשים שגרו שם ואז התלוננו על-כך שהם שונאים אותנו. איננו מתבוננים בעצמנו בצורה הוגנת", הוסיף.

לוין חולק את תחושותיו עם יהודים נוספים המגוייסים לתנועה. אורה וייס (22), חברה פעילה בקבוצה היהודית נגד הכיבוש הישראלי, שבסיסה בניו-יורק, עבדה עם לוין בכדי להקים את הוועדה לצדק כשהיתה סטודנית במדינת אוהיו.

וייס, בתו של רב ומחנך יהודי במדינת סינסינטי, אמרה כי הקהילה שלה ומאוחר יותר גם משפחתה האשימו אותה כבוגדת, מלאה בשנאה עצמית וכן בשטיפות מוח, כשהחלה להרחיב את הדרך בה ראתה את הרעיון של צדק חברתי, וכללה בו גם את נושא הפלשתינים ואת האחריות שיש למדינה על מעשיה.

וייס, שסייעה באירגון הוועידה בסוף השבוע, אמרה כי האירגון מונה כבר 100 חברים שהצטרפו בשנה האחרונה. הן לוין והן וייס אמרו, כי יהדותם עוזרת להם לגשר על חילוקי הדעות בין הפלשתינים והישראלים.

לוין אמר עוד, כי הוא מנסה להגיע לידי כך שהתנועה למען הפלשתינים, תצא בהצהרה המגנה בצורה חד-משמעית את התקיפות על אזרחים בשני הצדדים, וכי הוא מקווה כי היהודים יכירו בתנועה למען הפלשתינים
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-34043-00.html?tag=4-01-20



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   05:53   30.12.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  66. !! השמאל חוצה גבולות !!!  
בתגובה להודעה מספר 53
 

השמאל חוצה גבולות!!!
29/12/2003
מאת: אברהם שרון
[email protected]

הניסיון להתנכל לגדר במטרה להפילה, כמוהו כסירוב למלא פקודה: הסרבנים והמפגינים מערערים את בסיס ההסכמה הלאומי. הם חותרים תחת אושיות הדמוקרטיה ובחתירם הם מסכנים את עצם קיומה. אני קובע זאת בכאב ובצער כאיש שמאל.

התוצאה המזוויעה של הפגנת "פעילי השמאל" - עם מרכאות ובלעדיהן - נגד גדר ההפרדה לא יכולה לעמעם את חומרת המעשה, אשר הירי באש חיה (סליחה, מישהו מכיר אש מתה?) ירי שגוי, בלתי מוצדק וייתכן אף שהוא בלתי חוקי, הנחה שבוודאי תיחקר בימים הקרובים, היה תגובה עליו.

מותר להפגין נגד הגדר אבל אסור תכלית איסור לנענע אותה ולגזור אותה בכוונת מכוונים לבטל אותה כליל.

הניסיון להתנכל לגדר במטרה להפילה כמוהו כסירוב למלא פקודה: הסרבנים והמפגינים מערערים את בסיס ההסכמה הלאומי. הם חותרים תחת אושיות הדמוקרטיה ובחתירם הם מסכנים את עצם קיומה.

מחר, חלילה, יקומו מי שנקעה נפשם מתשלום באוטובוס והם יעשו לעצמם שבת ביום של חול. מחר גם - ואם לא מחר אז מחרתיים - יחליטו אנשים לא לשלם מסים.

חשוב לשוב ולהדגיש שאין בדברים האלה משום הקלת ראש הן בחומרת עצם פציעתו של "פעיל השמאל", גיל נעמתי, והן בפציעתו הפיסית החמורה. הוא לא היה אמור להיירות. הוא לא היה אמור להיפצע. לכל היותר היה מקום - אולי אף הכרח בנסיבות העניין, במקום ובשעה ההם - לפזר את ההפגנה באמצעות רימון עשן או רימון הלם, או, אולי, באמצעי חריף מספיק אחר ובלבד שתינצר האש החיה, האש הפוצעת והעלולה, בוודאי, להרוג. החסרי אמצעים לפיזור הפגנות אנחנו? היכן מאופסנים כדורי הגומי (שאף פגיעתם רעה כשלעצמה) במקום ובזמן שבו היה, לכאורה, סביר להשתמש בהם?

אף כי אני מבין את מניעי המפגינים וביני לביני אפילו מזדהה עמם, אני מגנה בתוקף את האופן שבו ניסו להביא לידי ביטוי את מחאתם נגד הגדר; את החוצפה אשר מכוחה, מתוקפה ומתעוזתה הרטיטו את הגדר ואיימו לקרוע אותה, אולי אף להפיל קטע ממנה.

את המעשה החמור של המפגינים מחמירה עוד יותר סמיכותו לפיגוע הרצחני שהיה בכביש גהה פחות מ-100 שעות ממועד קיום ההפגנה - רצח שהיה עשוי להימנע אילו דווקא היתה גדר הפרדה, אותה גדר אשר עצם קיומה קומם והכעיס את "פעילי השמאל", עד כדי מימוש כוונתם להתנכל לה.

השמאל בישראל (זה אשר בעברית מדוברת - מלוהג ונהגה
"אסמול") שגם אני, הזוטר שבפעיליו, מהווה עצם מעצמותיו, בשר מבשרו ולא אחת - אחד מחותמי עצומותיו המצועצעות והמצויצות בערבסקות הלשוניות המרהיבות ובסללומים המילוליים של מיטב סופרינו) חוצה לאחרונה קווים אדומים. השמאל המיליטנטי מרחיק לכת בניצולו את סף הסובלנות של החברה. בואו ננסח זאת כך: הוא מגזים. הוא נסחף. הוא מבקש להכשיר מעשים שאינם לגיטימיים.
סירוב למלא פקודה צבאית הוא חמור. ניסיון לחורר ולפורר גדר הפרדה הוא חמור.

אם יימשכו מעשיו הבלתי אחראים של השמאל הוא עלול להיות מוקע כשוליים סהרוריים ובכך להשניא עצמו על מי שכם כיום מתקשה לאהוד אותו.

עם כל הצער והכאב אני אומר היום לאחים למאבק: מי שלוקח את החוק לידיו עלול למצוא עצמו לא רק מוגדר כמפר חוק אלא צפוי להיענש על-פיו.

אל תסתהררו, חברים.
http://www.nfc.co.il/archive/003-D-4403-00.html?tag=5-48-37



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   06:09   07.03.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  82. קריאה לא לשתף פעולה עם חיים יבין בסרט שיקרי ומגמתי....  
בתגובה להודעה מספר 66
 

קריאה לא לשתף פעולה עם יבין
18:12, 3 מרץ 2004 / י' באדר תשס"ד

חיים יבין מכין סרט על המתנחלים וטוען כי לא רק אנשי שמאל מובהקים ייעצו בהכנתו אלא גם אנשי ימין כישראל הראל. הראל: לא היו דברים מעולם.


מתחדשות הקריאות לא לסייע לסרטו המתוכנן של חיים יבין על המתנחלים. דובר המועצה האיזורית חוף עזה , ערן שטרנברג וגורמים נוספים בהנהגת המתיישבים שם, קוראים לציבור שלא להתראיין לאיש הטלוויזיה חיים יבין, במסגרת הצילומים שהוא עושה לצורך סידרה טלוויזיונית בערוץ 2 על המתנחלים.

בכרוזים שפרסם שטרנברג נטען שמאחר שיבין שכר כיועצים את שרותיהם של עקיבא אלדר ועדית זרטל, המחזיקים בדעות שמאל רדיקליות, ברור מראש שהסידרה תהיה מוטה נגד המתנחלים ולכן אין לשתף עימו פעולה.

יבין, מצידו, התקשר הבוקר לראש המועצה האזורית חוף עזה, אבנר שמעוני, ביקש את שיתוף הפעולה שלו וניסה לשכנעו שהסרט יהיה הוגן. ואולם ככל הידוע אנשי חוף עזה לא השתכנעו והם עומדים בקריאתם לציבור שלא להיעתר לבקשות הראיון של יבין. מחר אמור יבין לבוא לשם ולצלם.

יבין, בראיון ליומן הצהריים של ערוץ 7 ביקש להוכיח כי לא רק גורמי שמאל מובהקים ייעצו להכנתו של הסרט אלא גם ראשי המתנחלים שותפים לעיצובו. הוא גם טען שהסרט יהיה "מאוזן על פי כל הכללים".הוא ציין את שמותיהם של פנחס וולרשטיין בנצי ליברמן וישראל הראל כמי שמסייעים לסדרה באופן שוטף.

יבין נשאל האם יהיה לסדרה יועץ שאוהד את המתנחלים אשר ילווה אותה לכל אורכה, בדומה למעמדם של זרטל ואלדר. בתגובה הזכיר לא אחת את העיתונאי והפובליציסט ישראל הראל, איש עופרה. וטען שמעמדו בסדרה אינו של מרואיין מהמניין אלה של מי שמלווה את הסרט ומייעץ להכנתו. "כמו היועצים אלדר וזרטל יש גם אנשים כמו ישראל הראל" אמר יבין. הוא קרא לשטרנברג לחזור בו "משום שכך לא מתנהגים בעולם התקשורת" ולשתף פעולה עם הסדרה. יבין טען עוד כי טועה דובר המועצה האזורית עזה כשהוא מתכוון שלא להשתתף בסרט, משום שבכך לא תישמע דעתם של המתנחלים בסרט.

ביומן הצהרים נשאל הראל האם נכונה טענת יבין כי גם הוא משמש כיועץ בהכנת הסדרה. הראל אמר בתגובה "לא היה ולא נברא, ומי שטוען זאת איננו דובר אמת". לדבריו, הוא אמנם התבקש ליטול חלק מסויים בסרט אולם משהתבררה לו זהות יועציו, עדית זרטל ועקיבא אלדר, התנגד לכך. "זה פשוט בלתי אפשרי שסרט שבו עדית זרטל, שכתבה ספר פוסט ציוני ועקיבא אלדר יועצים לו יהיה סרט הגון שישמור על שוויון".

עוד אמר הראל כי הוא תומך בהחלטת הדובר, שטרנברג, שלא ליטול חלק, ולא לשתף פעולה עם סרט מוטה מראש כדוגמת זה, אותו מכין יבין.

הדובר ערן שטרנברג דחה את הביקורת אותה הפנה כלפיו חיים יבין ואמר כי "כל הבדיקות מעלות שהסרט יהיה מגמתי ולא יביא ברכה למתנחלים. זרטל משתייכת ל'נשים בשחור' ואלדר הוא שכיר של ארגון אמריקאי שלא אוהד את ההתנחלויות. אני לא רוצה שראיון איתי יעבור דרך הפילטר של יבין זרטל ואלדר". שטרנברג שב על עמדתו כי מבחינה מקצועית אין לשתף פעולה עם יבין וצוותו.
(ש)
http://a7.org/news.php?id=73248




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   22:40   04.04.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  85. ערפאת נפגש בלשכתו עם פעיל השמאל הישראלי אורי דיוויס  
בתגובה להודעה מספר 53
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 04.04.04 בשעה 22:45 בברכה, פילוביץ שחף
 
yoske
חבר מתאריך 25.11.03
1143 הודעות 21:58 04.04.04

ערפאת נפגש בלשכתו עם פעיל השמאל הישראלי אורי דיוויס

דיווח: ערפאת נפגש בלשכתו עם פעיל השמאל אורי דיוויס

יו''ר הרשות יאסר ערפאת נפגש הערב בלשכתו עם פעיל השמאל הישראלי, ד''ר אורי דיוויס. כך מדווחת סוכנות הידיעות הפלשתינית. לפי הדיווח, דיוויס העומד בראש עמותת ''אל-בית'', שמע מיו''ר הרשות עדכונים על ההתפתחויות האחרונות.
http://www.maariv.co.il/channels/0/ART/683/560.html


אורי דיוויס = ד''ר יוסי ביילין, אורי דיוויס הבן של....
"הלורד היהודי האנגלי"....

פלסטינים ניסו לפוצץ אירוע של קק"ל ביוהנסבורג

פרצו לאולם בו הציגה קק"ל פרויקטים, והתעמתו עם השוטרים. לפני ההפגנה לחץ מנכ"ל המשרד לשיתוף פעולה אזורי את ידו של פארוק קאדומי
דיאנה בחור

עשרות פלסטינים, ביניהם קרובי משפחתו של מרואן ברגותי, ניסו לפוצץ היום (ד') אירוע של הקרן הקיימת בוועידת כדור הארץ ביוהנסבורג, והתעמתו עם כוחות הביטחון.

במהלך כינוס במהלכו הציגה קק"ל את הפרויקטים שלה בתחום הייעור נכנסה קבוצת פלסטינים לתוך האולם שבו התקיים האירוע כשהם צועקים "מדינת ישראל – מדינת אפרטהייד".

המשטרה המקומית הגיעה כדי לפנות את המפגינים מהמקום והתפתח עימות בין חלק מהמפגינים למשטרה. בין המפגינים היה גם אורי דיוויס, ישראלי לשעבר הנחשב קיצוני בדעותיו האנטי ישראליות. המפגינים הוצאו מהאולם על ידי המשטרה.

אתמול ערכו נציגים פלסטינים מסיבת עיתונאים בוועידה אשר בה טענו כי מדיניות הקרקעות של הקק"ל משרתת את מדיניות האפרטהייד של ישראל. במסיבת העיתונאים תקפו דוברים פלסטינים בחריפות את הפקעת הקרקעות וההתנחלויות הישראליות.

פלג רשף, יו"ר התאחדות הסטודנטים העולמית, אמר כי ההפגנה הפלסטינית היא "ניסיון למחטף ולפוליטיזציה של ועידה מקצועית לטובת התעמולה הפלסטינית".

נועם כץ, דובר משלחת משרד החוץ ביוהנסבורג, אמר כי "מצער שבוועידה של איכות הסביבה שנועדה לקדם אווירת שלום ושיתוף פעולה, הפלסטינים מחפשים בכוח להתעמת. הדברים הללו מנוגדים לרוח אירועים אחרים בוועידה שמבטאים שיתוף פעולה והידברות בין גורמים ישראלים לגורמים ערבים ופלסטינים".

לחיצת יד עם פרוק קדומי

בתוך כך, מג'לי והבה, מנכ"ל המשרד לשתוף פעולה איזורי לחץ ביוהנסבורג את ידו של פרוק קדומי, ראש המחלקה המדינית של אש"ף, ממתנגדי הסכם אוסלו. ייתכן שהשניים ייפגשו, לבקשתו של קדומי.

(28.08.02, 14:45)
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2087794,00.html




http://www.bambili.com/bambili_news/katava_main.asp?news_id=950&sivug_id=1




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   02:58   27.02.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  130. פעילי מ.ר.צ/יח''ד ממשיכים לבגוד במדינת ישראל בארה''ב!!  
בתגובה להודעה מספר 53
 

JosephNYC
חבר מתאריך 1.3.03
197 הודעות 01:58 27.02.05

מחזה מרגיז בניו יורק

היום בבוקר, ירדתי מהבית לקנות קפה למטה לאחר לילה ללא שינה כשאנחנו מנסים לברר אם כולם בסדר בארץ, והאם מישהו נפגע בפיגוע אתמול בתל אביב.
הגועל שתקף אותי כשראיתי את המחזה הבא קשה לתאור...

מתחת לבית חולים יהודי (בית ישראל) בלב UNION SQUARE באמצע ניו יורק, שעות ספורות לאחר פיגוע דמים שהרג אנשים והרס משפחות, עומדת חבורת ישראלים וערבים עם שלט ענק הקורא לשחרור פלסטין...

אני יודע, נכון זכותם להפגין, מבחינתי לעומת זו - זהו ריקוד על הדם.
עצוב מאוד לראות את זה כאן.

מצטער על איכות התמונות - צולמו בפלאפון.



http://tinyurl.com/4z4ct



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   18:17   23.01.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  124. להיות שמאלני זה...  
בתגובה להודעה מספר 24
 

בגד כפת
חבר מתאריך 7.10.03
1852 הודעות 17:58 23.01.05

להיות שמאלני זה...

להיות שמאלני זה להדביק סטיקר "שלום" על האוטו ולחתוך את שאר הנהגים מהנת"צ.

להיות שמאלני זה להחרד כששומעים על פיגוע ירי ולהרגע כשהנפגעים הם מתנחלים.

להיות שמאלני זה ללעוג למתנחלת עם 5 ילדים ואז לצאת לסיבוב בכיכר המדינה עם 5 פקינזים.

להיות שמאלני זה לרתוח על החרדים שלא מתגייסים ולהשתחרר על קב"ן.

להיות שמאלני זה לצעוק על גזעני הימין ולחטא את היד באקונומיקה בריח סחלבים אחרי לחיצת יד לערבי.

להיות שמאלני זה להגיד שאף אחד לא ילמד אותך מה זה אהבת הארץ ולהוציא דרכון גרמני ליתר ביטחון.

להיות שמאלני זה להיות צמחוני ולרחם על תרנגולות אך להעריץ רבי מרצחים דוגמת יאסין וערפאת.

להיות שמאלני זה לקרוא למתנחלים "גוזלי אדמות" מהווילה בעין הוד שלפני 48 היתה בית המוכתר.
להיות שמאלני זה להיות אחוז אחד במדינה ו 99 בתקשורת.

להיות שמאלני זה להאמין בצה"ל אבל לקרוא לילד "שון" למקרה שהערבים ינצחו ונצטרך לגור בחו"ל.

להיות שמאלני זה לקלל את ביבי שמפקיר את החלשים ולסגור את החלון של הפג'ארו לקבצן ברמזור.

להיות שמאלני זה לתלות עיניים מעריצות בתרבות ערב ולזלזל בצ'חצ'חים של מרכז הליכוד.

להיות שמאלני זה להעדיף את החומוס בדמשק על פני רמת הגולן.

להיות שמאלני זה לרתוח כשהימין מחלל את זכר השואה ולהעדיף להדחיק מי כינה את חיילנו "יודונאצים".

להיות שמאלני זה לקרוא למתנחלים "פנאטים משיחיים" ולצאת למלחמה בשל סגירת מקדונלד'ס בשבת.

להיות שמאלני זה למלא את המוסף לשבת של "ידיעות" בשנאה למתנחלים ולהתגאות בפלורליזם.

להיות שמאלני זה להגיב בזעם לכתבות על מתנחלים הנצמדים לקרקע מאינטרנט קפה באירופה.

להיות שמאלני זה לחשוב שמי שכותב "סמולני" עושה זאת בשל שגיאות כתיב.
להיות שמאלני זה להגיד "טוב, הם בחרו לגור שם" כשמדווחים על רצח אם וארבעת ילדיה.

להיות שמאלני זה לחשוב ש"התקווה" זה שיר שמנגנים לפני משחקים של הפועל ת"א באירופה.

להיות שמאלני זה להיות מוכן לויתורים כואבים ולתבוע את השכן בגלל ענף עץ פיקוס שפלש מחצרו.

להיות שמאלני זה לשלם בשוק 12 ₪ כשמבקשים ממך 10 ולחשוב שאתה מסוגל לנהל מו"מ עם הערבים.

להיות שמאלני זה ללעוג לשמות כמו גבעת הדגן ומעלה לבונה אבל לקרוא לכל מטר מרובע ע"ש רבין.

להיות שמאלני זה לעשות טקס אלטרנטיבי ביום השואה בו איש הSS הוא מג"בניק במחסום.

להיות שמאלני זה לדאוג לערכי שוויון דמוקרטיים ולהעסיק עובדים זרים בפחות משכר מינימום.

להיות שמאלני זה ללעוג לדתיים משיחיים אך לצפות בכל יום לעליית מדד הדאו ג'ונס אף אם יתמהמה.

להיות שמאלני זה להתחתן 3 פעמים בקפריסין ולהתגרש 4 פעמים ברבנות.
להיות שמאלני זה שאבא שלך המציא את המושג "נפולת של נמושות" ואתה בכלל גר באמריקה.

להיות שמאלני זה למכור קרקעות ציבוריות כהרחבה בקיבוצים ולהטיף נגד "קדושת האדמה".

להיות שמאלני זה להגיד שיש עוד אפשרויות לשרת את המדינה מבלי להתגייס ולהנחות את "אקזיט".

אבל יותר מכל, להיות שמאלני, זה להוכיח את תיאורית ההרס העצמי שגילה פרויד.



https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   08:21   28.01.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  126. להיות שמאלני זה... גזור ושמור  
בתגובה להודעה מספר 24
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 03.03.05 בשעה 19:09 בברכה, פילוביץ שחף
 
אלי זכרון יעקב
חבר מתאריך 26.9.03
418 הודעות 08:02 28.01.05

להיות שמאלני זה... גזור ושמור

להיות שמאלני זה...

להיות שמאלני זה להדביק סטיקר "שלום" על האוטו ולחתוך את שאר הנהגים מהנת"צ.
להיות שמאלני זה להחרד כששומעים על פיגוע ירי ולהרגע כשהנפגעים הם מתנחלים.
להיות שמאלני זה ללעוג למתנחלת עם 5 ילדים ואז לצאת לסיבוב בכיכר המדינה עם 5 פקינזים.
להיות שמאלני זה לרתוח על החרדים שלא מתגייסים ולהשתחרר על קב"ן.
להיות שמאלני זה לצעוק על גזעני הימין ולחטא את היד באקונומיקה בריח סחלבים אחרי לחיצת יד לערבי.
להיות שמאלני זה להגיד שאף אחד לא ילמד אותך מה זה אהבת הארץ ולהוציא דרכון גרמני ליתר ביטחון.
להיות שמאלני זה להיות צמחוני ולרחם על תרנגולות אך להעריץ רבי מרצחים דוגמת יאסין וערפאת.
להיות שמאלני זה לקרוא למתנחלים "גוזלי אדמות" מהווילה בעין הוד שלפני 48 היתה בית המוכתר.
להיות שמאלני זה להיות אחוז אחד במדינה ו 99 בתקשורת.
להיות שמאלני זה להאמין בצה"ל אבל לקרוא לילד "שון" למקרה שהערבים ינצחו ונצטרך לגור בחו"ל.
להיות שמאלני זה לקלל את ביבי שמפקיר את החלשים ולסגור את החלון של הפג'ארו לקבצן ברמזור.
להיות שמאלני זה לתלות עיניים מעריצות בתרבות ערב ולזלזל בצ'חצ'חים של מרכז הליכוד.
להיות שמאלני זה להעדיף את החומוס בדמשק על פני רמת הגולן.
להיות שמאלני זה לרתוח כשהימין מחלל את זכר השואה ולהעדיף להדחיק מי כינה את חיילנו "יודונאצים".
להיות שמאלני זה לקרוא למתנחלים "פנאטים משיחיים" ולצאת למלחמה בשל סגירת מקדונלד'ס בשבת.
להיות שמאלני זה למלא את המוסף לשבת של "ידיעות" בשנאה למתנחלים ולהתגאות בפלורליזם.
להיות שמאלני זה להגיב בזעם לכתבות על מתנחלים הנצמדים לקרקע מאינטרנט קפה באירופה.
להיות שמאלני זה לחשוב שמי שכותב "סמולני" עושה זאת בשל שגיאות כתיב.
להיות שמאלני זה להגיד "טוב, הם בחרו לגור שם" כשמדווחים על רצח אם וארבעת ילדיה.
להיות שמאלני זה לחשוב ש"התקווה" זה שיר שמנגנים לפני משחקים של הפועל ת"א באירופה.
להיות שמאלני זה להיות מוכן לויתורים כואבים ולתבוע את השכן בגלל ענף עץ פיקוס שפלש מחצרו.
להיות שמאלני זה לשלם בשוק 12 ₪ כשמבקשים ממך 10 ולחשוב שאתה מסוגל לנהל מו"מ עם הערבים.
להיות שמאלני זה ללעוג לשמות כמו גבעת הדגן ומעלה לבונה אבל לקרוא לכל מטר מרובע ע"ש רבין.
להיות שמאלני זה לעשות טקס אלטרנטיבי ביום השואה בו איש הSS הוא מג"בניק במחסום.
להיות שמאלני זה לדאוג לערכי שוויון דמוקרטיים ולהעסיק עובדים זרים בפחות משכר מינימום.
להיות שמאלני זה ללעוג לדתיים משיחיים אך לצפות בכל יום לעליית מדד הדאו ג'ונס אף אם יתמהמה.
להיות שמאלני זה להתחתן 3 פעמים בקפריסין ולהתגרש 4 פעמים ברבנות.
להיות שמאלני זה שאבא שלך המציא את המושג "נפולת של נמושות" ואתה בכלל גר באמריקה.
להיות שמאלני זה למכור קרקעות ציבוריות כהרחבה בקיבוצים ולהטיף נגד "קדושת האדמה".
להיות שמאלני זה להגיד שיש עוד אפשרויות לשרת את המדינה מבלי להתגייס ולהנחות את "אקזיט".

אבל יותר מכל, להיות שמאלני, זה להוכיח את תיאורית ההרס העצמי שגילה פרויד.

להיות שמאלני זה...
https://rotter.net/User_files/forum/gil/422744b03f679166.html

להיות שמאלני זה להדביק סטיקר "שלום" על האוטו ולחתוך את שאר הנהגים מהנת"צ.

להיות שמאלני זה להיחרד כששומעים על פיגוע ירי ולהירגע כשהנפגעים הם מתנחלים.

להיות שמאלני זה ללעוג למתנחלת עם 5 ילדים ואז לצאת לסיבוב בכיכר המדינה עם 5 פקינזים.

להיות שמאלני זה לרתוח על החרדים שלא מתגייסים ולהשתחרר על קב"ן.

להיות שמאלני זה לצעוק על גזעני הימין ולחטא את היד באקונומיקה בריח סחלבים אחרי לחיצת יד לערבי.

להיות שמאלני זה להגיד שאף אחד לא ילמד אותך מה זה אהבת הארץ ולהוציא דרכון גרמני ליתר ביטחון.

להיות שמאלני זה להיות צמחוני ולרחם על תרנגולות אך להעריץ רבי מרצחים דוגמת יאסין וערפאת.

להיות שמאלני זה לקרוא למתנחלים "גוזלי אדמות" מהווילה בעין הוד שלפני 48 היתה בית המוכתר.

להיות שמאלני זה להיות אחוז אחד במדינה ו 99 בתקשורת.

להיות שמאלני זה להאמין בצה"ל אבל לקרוא לילד "שון" למקרה שהערבים ינצחו ונצטרך לגור בחו"ל.

להיות שמאלני זה לקלל את ביבי שמפקיר את החלשים ולסגור את החלון של הפג'ארו לקבצן ברמזור.

להיות שמאלני זה לתלות עיניים מעריצות בתרבות ערב ולזלזל בצ'חצ'חים של מרכז הליכוד.

להיות שמאלני זה להעדיף את החומוס בדמשק על פני רמת הגולן.

להיות שמאלני זה לרתוח כשהימין מחלל את זכר השואה ולהעדיף להדחיק מי כינה את חיילנו "יודונאצים".

להיות שמאלני זה לקרוא למתנחלים "פנאטים משיחיים" ולצאת למלחמה בשל סגירת מקדונלד'ס בשבת.

להיות שמאלני זה למלא את המוסף לשבת של "ידיעות" בשנאה למתנחלים ולהתגאות בפלורליזם.

להיות שמאלני זה להגיב בזעם לכתבות על מתנחלים הנצמדים לקרקע מאינטרנט קפה באירופה.

להיות שמאלני זה לחשוב שמי שכותב "סמולני" עושה זאת בשל שגיאות כתיב.

להיות שמאלני זה להגיד "טוב, הם בחרו לגור שם" כשמדווחים על רצח אם וארבעת ילדיה.

להיות שמאלני זה לחשוב ש"התקווה" זה שיר שמנגנים לפני משחקים של הפועל ת"א באירופה.

להיות שמאלני זה להיות מוכן לויתורים כואבים ולתבוע את השכן בגלל ענף עץ פיקוס שפלש מחצרו.

להיות שמאלני זה לשלם בשוק 12 ₪ כשמבקשים ממך 10 ולחשוב שאתה מסוגל לנהל מו"מ עם הערבים.

להיות שמאלני זה ללעוג לשמות כמו גבעת הדגן ומעלה לבונה אבל לקרוא לכל מטר מרובע ע"ש רבין.

להיות שמאלני זה לעשות טקס אלטרנטיבי ביום השואה בו איש הSS הוא מג"בניק במחסום.

להיות שמאלני זה לדאוג לערכי שוויון דמוקרטיים ולהעסיק עובדים זרים בפחות משכר מינימום.

להיות שמאלני זה ללעוג לדתיים משיחיים אך לצפות בכל יום לעליית מדד הדאו ג'ונס אף אם יתמהמה.

להיות שמאלני זה להתחתן 3 פעמים בקפריסין ולהתגרש 4 פעמים ברבנות.

להיות שמאלני זה שאבא שלך המציא את המושג "נפולת של נמושות" ואתה בכלל גר באמריקה.

להיות שמאלני זה למכור קרקעות ציבוריות כהרחבה בקיבוצים ולהטיף נגד "קדושת האדמה".

להיות שמאלני זה להגיד שיש עוד אפשרויות לשרת את המדינה מבלי להתגייס ולהנחות את "אקזיט".

אבל יותר מכל, להיות שמאלני, זה להוכיח את תיאורית ההרס העצמי שגילה פרויד.



https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   14:07   22.05.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  132. דיוקנו של שמאלן מצוי  
בתגובה להודעה מספר 126
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 25.07.12 בשעה 17:07 בברכה, פילוביץ שחף
 
דיוקנו של שמאלן מצוי
מאת: גורי גרוסמן

השמאלן המצוי נראה בדיוק כמוך הימני המצוי. הוא חף מכל מאפיינים חיצוניים: חסר זנב, וגם אוזניים ארוכות אין לו. הוא יכול להיות בן משפחתך הקרוב ביותר, חברך מילדות, או השכן שממול. היות והוא כמעט עצמך ובשרך, דעותיו משגעות אותך, ולכן נואשת זה מכבר מלהיסחף לוויכוחים פוליטיים עמו.

להלן קוים לדמותו,ועיקרי האני מאמין שלו:

1967 - השנה בה החל הקונפליקט: השמאלן המצוי מאמין כי הסכסוך עם הפלשתינים ראשיתו בשנת-1967, במלחמת ששת הימים. כל שקדם לתאריך הזה הוא בבחינת פרה-היסטוריה, תקופה קדומה המעניינת רק את הגיאולוגים.

הנודניקים, המזכירים את פרעות חברון משנת 1929, כשפורעים ערבים רצחו כ-70 יהודים חסרי ישע, אינם אלא טרחנים וישישים סניליים.

הס מלהזכיר את מאורעות 1936-1939, פרעות בהם נטבחו מאות יהודים. 6,000 חללי מלחמת השחרור, גם הם נכללים באותה תקופה פרה-היסטורית טרום קונפליקט.

כידוע, הניצחון במלחמת הקוממיות לא איפשר מנוחה על זרי הדפנה, רצח היהודים נמשך. שנות ה-50 היו ימי הפידאיון (החמאס של אותם ימים), כשנרצחו למעלה מ-1,000 אזרחים. מכוניות שעלו לירושלים הותקפו בשעות הלילה ונאלצו להגיע לבירה בשיירות.

בשנת 1964, התמסדו הרוצחים וייסדו את הארגון לשחרור פלשתין, אותו ארגון רצחני המקיז את דמנו עד היום. הכול התחיל כזכור, בימים הרחוקים של טרום קונפליקט!!!

הכיבוש אשם: השמאלן המצוי הוא אדם מאושר ושמח בחלקו. וכל כך למה? משום שהוא בטוח, כי לכל תחלואי המדינה, יש תרופת פלא שהיא "די לכיבוש". אם יפסק הכיבוש תיבלם מאליה ההשתוללות בכבישים, הסכינאות במועדונים, האבטלה, העוני, העבריינות, רמת החינוך תעלה ויתבטלו הפערים החברתיים.

אולם, מתעוררת השאלה מהו "כיבוש?" האם כיבושם משכבר הימים של יפו, חיפה, עכו, רמלה,נצרת, שיך-מוניס ועוד כ-450 יישובים ערביים במלחמת השחרור מוגדרים כ"כיבוש", או שמא הכיבוש של שנת 1967, שבא באיחור של 19 שנה, הוא "הכיבוש" במלוא מובן המילה?

מעניין שלפלשתינים אין כל התלבטויות בנושא הגדרתו של הכיבוש. הם מגדירים אותו חד משמעית, כמו במילון וקוראים לו גם "נכבה".הבידול לתאריכים הוא פטנט מבית מדרשו של השמאלן הישראלי המצוי.

פליטים: השמאלן המצוי מגדיר כפליטים רק את הפלשתינים שגורשו/ברחו מבתיהם במלחמת השחרור. אין כל משמעות לכך שמזה 57 שנים פליטותם מונצחת ברוב חרפה במחנות הפליטים הדחוסים ומשמשים פצצה מתקתקת נגד מדינת ישראל.

כשלעומתם, יותר ממיליון פליטים יהודים נטשו את בתיהם ורכושם במדינות ערב, ועלו חסרי כל לישראל. כאן הם נקלטו במחנות פליטים שכונו באותם ימים "מעברות". אולם, פליטותם לא שימשה כלי ניגוח פוליטי, נהפוך הוא: ישראל עשתה את כל המאמצים כדי שפליטותם תהייה זמנית ככל האפשר. פליטות זאת הייתה בתקופת האבן, לכן מצוקתם זניחה ואינה נחשבת, ואובדן רכושם נשכח.

הסכנה הדמוגרפית: השמאלן המצוי בטוח כי "הסכנה הדמוגרפית" מצויה רק מעברו המזרחי של ה"קו הירוק". בעוד שמיליון ורבע ערבים אזרחי ישראל, המגדירים את עצמם בגאווה כפלשתינים, ומתגוררים מעברו המערבי של אותו "קו ירוק", אינם מהווים כלל "סכנה דמוגרפית". המסקנה: כשנחזור ל"קו הירוק", תתבטל מאליה "הסכנה הדמוגרפית".

התיישבות והתנחלות: היות שכל מה שקדם ל-1967 הוא פרה היסטוריה, קל מאוד להבדיל בין שני סוגי ההתיישבות. הראשונה והלגיטימית היא זו שהוקמה על-ידי ממשלות ישראל לפני 1967 . השנייה והבלתי לגיטימית היא אותה התיישבות, שהוקמה אף היא בעקבות החלטה של ממשלות ישראל אך באיחור של 19 שנים ב-1967. כתוצאה מאותה אפליה תמוהה, כל מה שנבנה קודם 1967 מוגדר "התיישבות", וכל מה שאחריה מוגדר "התנחלות". למה? ככה! לשמאלן המצוי פתרונים.

בשל אותו כפל לשון תמוה, ההתנחלות היא מוקצה מחמת מיאוס-אם כל חטאת, תושביה אינם מתיישבים כשרים אלא מתנחלים טרפים (למרות שרובם חובשים כיפות) יש לעקרם מבתיהם בהזדמנות הראשונה, וטובה שעה אחת קודם. תעקור אותם ממקומם, תפתור את הקונפליקט... שלום על ישראל ועל ישמעאל.

שונא: השמאלן המצוי שונא את כל אלה שאינם בני מינו ושאינם משתייכים למיליה שלו. אלה שאינם חושבים כמוהו נחשבים בעיניו: עמי ארצות, פרימיטיבים, חסרי תרבות, משיחיסטים, נבערים, חלאות, מחרחרי מלחמה, קיצונים, אינפנטילים, מפגרים, פנטים, רדיקלים, חומניסטים, חלושי שכל, חסרי דעת, פונדמנטליסטים.

בעיני עצמו הוא נחשב: שפוי, אינטיליגנט, חכם, נבון, מפוקח, משכיל, נאור, רציונלי, קוסמופוליט, בן תרבות, פשרן, רואה את הנולד, אוהב אדם, ריאליסט.

בעיקר הוא שונא את המתנחלים חובשי הכיפות הסרוגות ואת הדוסים ככלל. לפלשתינים הוא רוחש הרבה אמפטיה ומבין את מצוקותיהם. למצוקות אחיו, הסובלים מפערים חברתיים חמורים ומשאר עניינים שוליים הוא מצקצק בלשונו. עיקר דאגתו נתונה ל"זקנה שבמסדרון", תמיד לפני הבחירות.

דמוקרט: השמאלן המצוי הוא דמוקרט חסר פשרות ולוחם ללא חת בכל שחיתות שלטונית. הוא עושה זאת בנחישות, אבל בתנאי שזאת תהיה ממשלה בה לא בחר, ובראשה יכהן ראש ממשלה מן הימין. אולם כאשר ראש ממשלה שכזה הופך במפתיע את עורו לשמאלן קנאי בתירוץ פתטי: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם".

השמאלן המצוי מוחא לו אז כפיים בהתלהבות, ומוחל לו על כל פשעי העבר: כמו הקמת עשרות התנחלויות, מלחמת לבנון, סברה ושתילה, בקורו המפורסם בהר הבית ועוד. הוא מוכן לסלוח לו על כל צעד בלתי דמוקרטי שיעשה, בלבד שיפעל בנחישות ליישום מדיניות השמאל. השמאלן המצוי מתעלם מצפצופו של ראש הממשלה על בוחריו, מהמעילה באמונם, מהמשאל שעשה בקרב חברי מפלגתו שאת תוצאותיו השליך לסל האשפה.

לראש ממשלה שכזה מותר לנהוג כדיקטאטור וכאבי אבות השחיתות, הוא יכול לפטר שרים המתנגדים למדיניותו ההפכפכה ולמנות את מלחכי פנכתו תחתם.

כשראש הממשלה הזה, הידוע כאב מסור לבניו, מגלה ברוב חוצפה שאינו יודע דבר על מעשי השחיתות של בניו היקרים, גם אז השמאלן המצוי אינו מודה שהפעם הוא הגדיש את הסאה. הוא מוצא עידוד בקהל עיתונאים ופרשנים מבית מדרשו הפוליטי, שהפכו מכלבי שמירה של הדמוקרטיה לפודלים מסורסים.

עוברים דירה: השמאלן המצוי לועג לתושבי גוש קטיף המתנגדים לעקירתם בכוח מבתיהם וטוען: "מה הם מייללים? הם בסך הכול עוברים דירה". הוא מסרב להבין כי אין להשוות בין החלפת דירה מרצון לבין עקירה מדירה בכוח. בדיוק כפי שאינה דומה התעלסות אוהבים לאונס אלים. כבעקירה כן האונס - שניהם אירועים טראומטיים קשים הראויים לכל האמפטיה שבעולם, ולא משנה כלל אם החלטת העקירה היא החלטה דמוקרטית לגיטימית.

פטריוט: השמאלן המצוי אוהב את ישראל בדיוק כמוך הימני המצוי. שניכם פטריוטים נאמנים הדורשים את טובת המדינה. אתם דומים לאותם הורים אוהבים המוכנים לעשות הכול למען ילדיהם. אולם הטרגדיה היא, שלכל אחד מהם יש דרך חינוכית משלו, הסותרת את זו של בן זוגו.
http://www.nfc.co.il/archive/003-D-10344-00.html?tag=14-03-37



http://שטות.com/5a2yl לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   01:05   12.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  52. לא מזמן עלתה פה השאלה איך ההולנדים הפכו.....  
בתגובה להודעה מספר 4
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 12.11.03 בשעה 01:08 בברכה, פילוביץ שחף
 
לא מזמן עלתה פה השאלה איך ההולנדים הפכו....
לאנטישמים וכשאר האירופים אמרו שישראל היא הסכנה הגדולה בעולם.
תהו האנשים התמימים ושאלו "הכיצד? הרי ההולנדים נחשבו עד לא מזמן לחברינו הטובים ביותר?"...

אולי זו התשובה:
אפילו אישור הקרנת הסרט 'גנין ג'נין' על ידי בג"ץ היום, מחוויר לעומת האופן האקטיבי בה מיוצרות עלילות הדם המודרניות על ידי השמאל הישראלי בימים אלו. מכתב מזעזע שקיבלנו מגולשת באתר.

זה עתה צפיתי בסרט הקרוי "הגדר" של הבמאי הישראלי בני ברונר. סרט זה שודר בערוץ השלישי של הטלביזיה ההולנדית בתכנית הקרויה Tegen licht
הסרט צולם ברובו ב'גדה המערבית', בהשתתפות עתוונאים כמו עמירה הס, חיים הנגבי, ב. מיכאל, גדעון לוי, הצלם מיקי קרצמן, ועו"ד דניאל סיידמן. שום אירופאי אנטישמי לא השתתף בבימוי, צלום או עריכה. הסרט כולו מעשה ידיהם של ישראלים, שרואים לעצמם חובה להכפיש את שמה של מדינת ישראל בעולם. באם תשאלו אותי: הערב הם עשו זאת בגדול!. צופה אובייקטיבי, שלא מגלה עניין מיוחד בנעשה במזרח התיכון, הופך לאחר סרט כזה לאנטישמי מושבע. לסרט יש כוח השפעה כמו שהיה בזמנו לסרט הנאצי "היהודי זיס". הצלם מיקי קרצמן ספר למשל על טנק ישראלי שירה להנאתו על משפחה פלשתינאית, שעבדה בשדה. הטנק הרג את האשה וילד בן חמש. לילד נכרת הראש מהדף הכדור, והחיילים צוו על אב המשפחה להתפשט מבגדיו ולעמוד עירום שלוש שעות ליד גוויות בנו ואשתו המתים. חיים הנגבי היה לא פחות גרוע ממנו. הוא לקח את צוות הצילום לבית ערבי מול שכונת הר חומה, והסביר בהרחבה על תלאותיה של המשפחה הערבית. תוך שהוא שותה תה עמם, הסביר לקהל הרחב שמוצאה של משפחתו מחברון. בתחילת המאה ועשרים היהודים חיו לצד הערבים כאחים. באה התנועה הציונית והרסה את הכל. כל כך למה? מפני שהתנועה הציונית היא תנועה גזענית מהסוג של תנועת האפרטהייד בדרום אפריקה. תנועה שבאה לגזול – כן כך לגזול – אדמות ורכוש של עם פחות מפותח ויותר חלש. בכדי להמחיש את דבריו, הוא הצביע על החושה הערבית מחד נגד שכונת הר חומה על ההר מאידך. בהר חומה מתגוררים הגזלנים העשירים, שאינם קשורים לאדמת הארץ או למורשתה. גזלנים אלה מגנים על השלל בידם בעזרת צבא, משטרה, רובים וכוח. דווקא עמירה הס, הידועה לשמצה, היתה פחות חריפה ובוטה בדבריה. היא הסבירה שמדיניות הגדר היא המשך של מדיניות הסגר שהחלה בתחילת שנות התשעים. העתונאי ב. מיכאל לקח את המצלמה למחסום והראה את מצוקת האנשים שרוצים לעבור. הבמאי לא טרח להסביר מדוע יש לבנות את הגדר. לא נתן לצד שכנגד פתחון פה.


ברגע מסוים החלטתי, שאני חייבת לצלצל אל השגרירות ולספר להם מה הולך פה!. סרט כזה יכול לסגור למדינת ישראל את כל הדלתות והאשראי הדל שעוד בידה. הדברים הנוראים שנשמעו שם, שמים את ישראל קרוב מאד למשטרים הגרועים ביותר. כאלה שבן אדם מהישוב לא רוצה עסק עמם. תזכרו בבקשה את התעשיין הדני, שהחליט - כנראה בעקבות פרסומים מהסוג הזה - לחסל את עסקיו עם הישראלי שעבד עמו זמן רב. בשגרירות דברתי עם איזה בחור נחמד שאמר, שעיסוק בדברים כגון אלה הוא מתפקידה של מחלקת ההסברה. יש דבר כזה? שאלתי. הוא ענה שידווח. בינתים יצפה בעצמו בתכנית. אני מקווה ששליטתו בשפה ההולנדית תהיה מספקת דיה בכדי להבין את חומרת המצב. באמסטרדם נערכה היום עצרת נגד גדר ההפרדה שאורגנה על ידי הארגון היהודי "קול יהודי אחר". יש להבין שמערכת הסתה משומנת כזו, בעזרתם של קוויזלינגים מקומיים, יכולה אפילו מחר לבטל חוזים מסחריים או חוזים שעומדים להחתם, לבטל חוזי שתוף פעולה מסחרי ומדעי בטול חוזים מסחריים יזרוק עוד יותר אנשים למעגל האבטלה ויחמיר את המצב הכלכלי. איני יודעת מי צריך לקחת דבר כזה לתשומת לבו. אולי כדאי לדווח למשרד החוץ

(-)

*המכתב הגיע אל המערכת במייל



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   19:31   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  101. יצחק רבין, יעקב חזן, חייקה גרוסמן.  
בתגובה להודעה מספר 4
 



בשנת 1969 נבחרה חייקה לכנסת השביעית
מטעם מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"מ).
מהיום הראשון של חברותה בכנסת היא
הקדישה את עיקר מאמציה למאבקים חברתיים.
בכנסות השביעית והשמינית היא מילאה תפקיד
יושבת ראש הוועדה לשרותים ציבוריים, שתחום
עיסוקיה מבחינה פרלמנטרית הם הנושאים
הסוציאליים: נוער במצוקה, שכונות עוני,
שירותי רווחה, בעיות בריאות, נכים וזקנים.
כמו כן גילתה חייקה רגישות ויוזמה להיטיב את
מעמדה של האישה וזכויותיה.

גם בעיות הכפייה הדתית וקיפוחה של האישה
בעקבות דיני האישות לפי ההלכה העסיקו אותה.
חוק הנישואין האזרחיים, שחייקה היתה יוזמתו,
נדחה על-ידי המערך בטרם הגיע לדיון בכנסת.
לעומת זאת מצליחה חייקה להעביר חוק הפלות
מתקדם למדי (חוק שכורסם מאוחר יותר
על ידי ממשלת בגין).

כנסת ישראל. כאן שרתה חייקה את המדינה
בכנסת ה - 7, ה - 8 וה - 9 כחברת המערך,
ובכנסת ה - 11 כחברת מפ"מ.


חוקים נוספים שחייקה יזמה הם חוק הנוער,
מהמתקדמים בעולם, חוק מס הכנסה
(לטובת האשה), והחוק נגד הכאת ילדים.
חייקה הפכה את הוועדה לשירותים ציבוריים,
שהיתה האחרונה בחשיבותה בכנסת,
לאחת החשובות ביותר.

ב- 19 באפריל 1993 הזמין אותה ראש
הממשלה יצחק רבין לפמלייתו, במסעו לוורשה.
בשובה הביתה היתה חייקה בין מדליקי המשואות
בהר הרצל בירושלים, בפרוס יום העצמאות ה - 45
של מדינת ישראל.




ליד שולחן הנשיאות במושב הפתיחה החגיגי
של ועידת מפ"ם ה7-, 9.6.76. היכל התרבות.
בתמונה: יצחק רבין, יעקב חזן, חייקה גרוסמן.


בתאריך 13.5.93 נערכה מסיבה למדליקי המשואות ביום העצמאות, בביתו
של מדליק המשואה, חאג' מוסא אבו ג'וש. ביניהם היתה חייקה.
בתום המסיבה, בשעה שירדה במדרגות התלולות, קרא מישהו בשמה. חייקה הסתובבה לאחור
ורגלה נשמטה מהמדרגה. חייקה נפלה, נפגעה בראשה ואיבדה את הכרתה.

ביום ראשון 26.5.96 בשעה חמש לפנות בוקר, נדם לבה. מיותמים נותרו בעלה מאיר אורקין,
שתי הבנות ושלושת נכדיה.
http://www.haika.org.il/lawmaker.html




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   19:33   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  102. קיבוצי השמאל מתנחלים בשטחים הכבושים  
בתגובה להודעה מספר 101
 

קיבוצי השמאל מתנחלים בשטחים הכבושים
חגי הוברמן

היה זה האלוף רחבעם זאבי ז"ל, המנהיג המנוח של תנועת מולדת, שנהג לפרסם את רשימת כל קיבוצי השמאל, היושבים על אדמות פרטיות של כפרים ערבים. גנדי ז"ל אהב להציג בפני השמאל הישראלי את האמת, שהם עצמם, בגיבוי התקשורת שותפתם, התעלמו ממנה במופגן: כל היישובים ביש"ע הוקמו על אדמות מדינה, שטחי טרשים בלתי מעובדים, ואדמות שהן רכוש יהודי. מעלה-אדומים, אריאל, אלקנה, אלון-מורה (שנעתקה ממקומה בהוראת בג"ץ כשהוקמה בטעות על אדמה פרטית בכפר רוג'ייב, והועברה לאדמת מדינה), קדומים, קרית-ארבע, כדים, חומש, ביתר עלית, בית יתיר, וגם נוה-דקלים, גני-טל, נצרים וכל יישובי הרצועה, סה"כ 139 יישובים ביש"ע, יושבים על אדמות מינהל. רוב יישובי השמאל והקיבוצים יושבים על אדמותיהם של כפרים ערבים, שהתגוררו בשטחים אלו עד מלחמת השיחרור בתש"ח.

נביא מספר דוגמאות מתוך רשימה של 75 קיבוצים של השמאל, היושבים כולם על אדמות ערביות פרטיות. להב, קיבוצו של ח"כ חיים אורון (ג'ומס), יושב על אדמת חרבת חווילפה, נגבה, קיבוצו של ח"כ אבשלום וילן, בא במקום הכפרים בית עפה ועיראק סואידן. גן-שמואל, כור מחצבתו של ח"כ רן כהן, יושב על אדמות הכפר אל-מסעדי. כרם-שלום נבנה במקום כרם אבו-סלים ושבט בדואי, סאסא בא במקום הכפר סעסע, משמר-העמק, קיבוצו של מנהיג מפ"ם המיתולוגי יעקב חזן, בא במקום הכפרים אבו-שושה ורוביה. ועוד ועוד ועוד. מהגליל ועד לנגב, דרך השרון והשפלה הפנימית.

במרכז המידע למודיעין ולטרור אפשר למצוא מפות שהכינה הרשות הפלשתינית בשנים האחרונות, ובהן תמונת המצב הגיאוגרפית והיישובית כפי שהיתה קיימת בתקופת המנדט לפני מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל. "מפת הכפרים שהושמדו"; "מפת הכפרים שנהרסו ע"י הכנופיות הציוניות"; "מפת הכפרים שנהרסו 1950-1948" – אלו רק חלק מהמפות המציגות את 450 הכפרים הערביים, שחלקן נתפס בידי קיבוצי השמאל. כשהפלשתינים מדברים על "זכות השיבה", הם לא מתכוונים לקדומים או לאלון-מורה, הם מתכוונים לנגבה, בית-זרע ובית-אלפא.

זה לא מקרי. זה לא מקרי שחלק גדול מהכפרים הערביים מאויישים כיום בקיבוצים ומושבים, וזה לא מקרה שמדובר ביישובים של השמאל דווקא. ספר חדש שהופיע השנה, ספרו הביוגרפי של לוי אשכול שכתב יוסי גולדשטיין, מגלה כיצד נתפסו כפרים אלו. בשנת 1949, השנה הראשונה לקום המדינה, החל גל העליה הגדול למדינה הצעירה, ולוי אשכול, כראש מחלקת ההתיישבות, היה האיש שנצרך למצוא פתרון ליישובם. וכך כותב עליו גולדשטיין: "פתרון דומה לשיכונם של העולים, ולמציאת מקורות פרנסה, היה בהפנייתם ליישובים פלשתיניים נטושים. אשכול חשב שבנוסף לקורת הגג שתימצא להם שם, הם יוכלו גם לעצל את אמצעי הייצור שהשאירו אחריהם הפליטים באחד מסיוריו התכופים ברחבי הארץ, כנראה בראשית נובמבר 1948, הוא הגיע עם פמליה מאנשי "המחלקה להתיישבות" ובראשה רענן ויץ, לאיזור גזר. לימים סיפר כיצד הם עברו 'ליד הכפר ביריה, כפר קטן בראש גבעת סלעים, החולש על הכביש בואכה לטרון ומוקף שדות רחבים. הכפר שונה מכל אלו שראינו בדרום: בתיו בתי אבן, ורשמם – יציבות. הבריק רעיון במוחי. עצרתי את המכונית. 'הבה נבקר בכפר הזה, יש לי רעיון העשוי לעזור לנו מן המצוקה', אמרתי לרענן. עדיין לא ידעתי את הפרטים אבל האמנתי בחוש שהשממה והעזובה נושאות בחובן פתרונות לקיבוץ הגלויות. חשתי שבמרחביה נמצא תושיה להנחיית זרם העליה הגואש, ולהבאת ידיים עובדות אל השדות המשוועים בעת ובעונה אחת. קיוותי שבהעדר ברירה יימצא השביל המעשי להוצאת אלפי משפחו עולים מן המחנות הגדולים שהותאמו לקליטתם'".

הלבטים המוסריים של אשכול

ומוסיף גולדשטיין ומספר: "אשכול, בהיותו איש מוסרי בערכיו ובתפיסתו האנושית, היה מודע לעוקץ שברעיון. הוא הבין שנטישת מאות אלפי פלשתינים את בתיהם וכפריהם היתה צעד זמני, שלאחריו הם עוד יבקשו לשוב אליהם בחזרה. המעשה שביקש לעשות – נישולם מאדמתם ומבתיהם, שבהם חיו אבותיהם מאות בשנים – היה על פניו פגום מיסודו מבחינה מוסרית, אך הוא הצדיק את גישתו במספר טעמים. מבחינת הפלשתינים, ומדינות ערב בני בריתם, הרי הם ביקשו להרוס מן היסוד את היישוב היהודי בארץ-ישראל בפותחם במלחמה כוללת. לפיכך, מן הנקודה הזאת לפחות, הבעיה המוסרית איננה קיימת. אשכול, כמו בן-גוריון שרת ואחרים בצמרת המדינה, ראה בכך את תרגומו של המושג 'הקם להורגך השכם להורגו'. זאת למרות שהיה ברור כי מאות אלפי הפלשתינים הכפריים גורשו בחלקם על ידי הצבא, או נטשו בבהלה את כפריהם לאחר שמנהיגיהם, ברוב איוולתם, הבטיחו להחזירם לאחר גירוש 'האוייב הציוני'..." (חשוב לציין כאן, במאמר מוסגר, כי הנימוקים לטיהור הלבטים המוסריים, כלומר רצון האוכלוסיה הפלשתינית להשמיד את מדינת ישראל, תקפים ביתר שאת לגבי מלחמת ששת הימים. אדרבא: במלחמת ששת הימים, בניגוד למלחמת השיחרור, לא גורשו תושבי הכפרים בכוח. ההתנחלויות, אם כן, כמו שכתבנו בפתיחה, הן יותר מוסריות מהיישובים שקמו על חורבן הכפרים הערביים בתש"ח – ח.ה.).

ומוסיף גולדשטיין וכותב בהמשך: "...נמצא, אם כך, שאשכול הצדיק בנימוקים שונים לא רק את עובדת יישובם של רבעים עירוניים ומאות כפרים פלשתיניים נטושים, אלא גם את מניעת חזרתם של הפליטים לאדמותיהם ולבתיהם, והפכית פליטותם לעובדה של קבע. יתרה מזאת, אם עד דצמבר 1948 היתה מדיניות ממשלת ישראל באותם נושאים סבילה, הרי שמאז קבלתה של החלטת האו"ם 194, בנושא שיבת הפליטים לאדמותיהם, הופעלה מדינות פעילה. ביוני 1949 כבר התבטא אשכול, בפני חברי הנהלת הסוכנות, כי 'עלינו ליצור תנאים כאלה שאפשר יהיה להסביר לכולם, כי החזרת ערבים לארץ אינה מעשית'.

"'עזבנו את המכונית', המשיך אשכול לתאר כיצד עלה רעיון יישוב הכפרים הפלשתיניים הנטושים, 'ויצאנו לתור ברגל את הכפר וסביבותיו... לאחר שסיירנו בכל הכפר מצאנו כמה עשרות בתים, העשויים לאחר תיקונים מסויימים להוות מקלט למשפחות עולים, פה בכפר הערבי במרחבי השדות... חזרנו למכונית. אחזנו שוב בהגה ועד לירושלים הוספנו לטוות את חוט הרעיון החדש. הרי בארץ מאות כפרים עזובים ואף אם נוציא מן החשבון את הכפרים הבנויים חימר, אשר ודאי לא יתאימו למשכן תרבותי, עדיין יישארו עשרות ואולי מאות כפרים בנויים אבן, דוגמת כפר ביריה. יש להסתער עליהם ולהכינם לקראת החורף המתקרב, להעביר לכל אחד מהם עשרות משפחות ועםמ מדריכים מבין המושבים והקיבוצים הוותיקים. כל קבוצה כזאת יש לצייד במכשירי עבודה ולהתחיל בעיבוד השדות. חשבון זה כולו חיוב: העולים יושבים במחנות, פרנסתם עולה לסוכנות היהודית בכסף רב, ואילו את השדות אין להשאיר בשממונם..."

הקיבוצים משתמטים - ומשתלטים

כיצד קיבלו חברי הקיבוצים החלוצים את האתגר הציוני החדש? לפחות לפי יוסי גולדשטיין, אין להם יותר מדי במה להתגאות. וכך הוא ממשיך לספר: "ב'מחלקה להתיישבות' הוחלט כי בשלב ראשון יאויישו רוב היישובים המתוכננים על ידי חברי גרעינים – מההתיישבות העובדת, מתנועות הנוער בערים, מגופי ההתיישבות למיניהם, ומהחיילים המשוחררים – ומיעוטם על ידי עולים חדשים, אחרי שיקבלו הכשרה מקיפה. על פי מערכת ההוראות שהעביר אשכול לאנשיו, אפשר היה לצפות כי אנשי ההתיישבות העובדת יתייצבו לדגל מיד... ואולם משלב מסוייים, מסוף נובמבר 1948, הגיע אשכול למסקנה כי הרזברבה האנושית להתיישוב החדשה חייבת להגיע דווקא מהעולים החדשים. זאת לאחר שהתברר כי מעטים החיילים המשוחררים המסכימים להצטרף לגרעינים בנקודות יישוב חדשות, ואולי חמור מכך מבחינתו, כי מספר המצטרפים לגרעיני ההתיישבות העובדת מצומצם למדי..."

ואולם, מסתבר, התנועה הקיבוצית, שהשתמטה מהתרומה לקליטת העליה, בכל זאת השתלטה על אדמות הכפרים. וכך מספר גולדשטיין בהמשך הספר: "...ראשי התנועות הקיבוציות, ובמיוחד 'הקיבוץ המאוחד' ו'הקיבוץ הארצי', התנגדול לשילובם העצמאי של העולים החדשים בהתיישבות, בטענה שהם חסרי הכשרה בסיסית בחקלאות. היו לכך גם סיבות אחרות, דוגמת רצונן של אותן תנועות להשאיר בשליטתן את החלק הארי של הקרקעות הפלשתיניות הנטושות... הישועה להתיישבותם של העולים החדשים על הקרקע באה דווקא מאנשי המושבים הוותיקים. הללו, שלא כעמיתיהם בקיבוצים, ניאותו לקבל על עצמם את המשיה לקליטת העולים במסגרותיהם. מעבר להיבט הלאומי והאנושי, הם עשו זאת גם כחלק מראיה כוללת יותר. הם ראו כאן שעת כושר לכיבוש ההגמוניה בהתיישבות השיתופית, מיד התנועות הקיבוציות, באמצעות אותם יישובי עולים שיוקמו ברחבי הארץ... אשכול למד כי אנשי המושבים הזדהו, כמוהו, עם התביעה לחולל שינוי חברתי בקרב העולים, הואמניו שניתן ל השיגו במסגרת התיישבות מושבית נפרדת, יותר מאשר בקיבוצים..."
http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=26296&Word=&gilayon=2119&mador=




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   19:36   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  103. יעקב חזן – נכשלנו.  
בתגובה להודעה מספר 101
 

"יעקב חזן – נכשלנו. עשינו מעשה קליטה נפלא, אך הצענו להם את התרבות הקלוקלת של הרחוב."

"טעינו. רצינו לגדל דור של אפיקורסים ויצא לנו דור של עמי ארצות."


http://www.rosh-yehudi.co.il/articles/show.asp?id=38



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   19:40   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  104. בנימין נתניהו: ''למה לא מדינה פלשתינית??''  
בתגובה להודעה מספר 101
 

למה לא מדינה פלשתינית??

החשבון ההיסטורי ברור וחד: "כן" למדינה פלשתינית, פירושו "לא" למדינה היהודית. ו"כן" למדינה היהודית, פירושו "לא" למדינה הפלשתינית.


כותב בנימין נתניהו תאריך: 27/5/2002
"מקור ראשון", 19/05/2002

איש מאתנו אינו מעונין לשלוט על הפלשתינים או לנהל את חייהם. אבל הרעיון להקים מדינה פלשתינית בלי לתת לה סמכויות של מדינה - הוא אשליה. אסור להקים מדינה כזו, לא היום ולא מחר. אולי באחרית הימים.

רוב הציבור בישראל כבר מבין שמדינה פלשתינית בראשות ערפאת תהיה מבצר של טרור המכוון להשמיד אותנו. בימין ובמרכז - וגם בשמאל - הרוב כבר מבין שאמירות השלום של ערפאת לא היו אלא תרגיל הונאה, שאין ערך למילה שלו, שאין ערך לחתימה שלו או להסכם כלשהו עמו. כי ערפאת מחויב למה שהדריך אותו כל חייו - השמדת ישראל באמצעות טרור. אבל האשליה החדשה היא מדינה פלשתינית בלי ערפאת. נניח שתקום הנהגה אחרת, נניח שהתנזים וגדודי אל-אקצה יעברו "רפורמות", נניח שיהיו "שקופים", אחראיים, ואפילו תחת פיקוד אחד.גם בתנאים האלה אסור ללכת שולל אחרי האשליה. כי השאלה איננה האם בהסדר עתידי ייהנו הפלשתינים מממשל עצמי. איש מאתנו אינו מעונין לשלוט עליהם או לנהל את חייהם. השאלה היא הסמכויות שמעבר לממשל עצמי, והאשליה היא שאפשר יהיה לקרוא לזה מדינה ולא לתת לה סמכויות של מדינה. אי אפשר. כל מדינה שולטת שליטה מלאה בגבולותיה. מדינה פלשתינית תוכל להכניס לתוכה נשק וחיילים ללא הגבלה. כל מדינה שולטת במרחב האווירי שלה. מדינה פלשתינית תהיה זכאית להפיל כל מטוס ישראלי שייכנס בלי רשותה. כל מדינה זכאית לכרות בריתות צבאיות עם מדינות אחרות. מדינה פלשתינית תוכל לכרות בריתות כאלה עם סוריה, עיראק, לוב ואיראן. כל מדינה שולטת על מקורות המים מתחת לשטחה. מדינה פלשתינית תשלוט באקוויפר ההר, שמספק 30% מהמים שלנו ואת מרבית מי השתייה שלנו.

מה שערפאת הגדיר במדויק

גם אלה שדוגלים במדינה פלשתינית אינם מוכנים בשום אופן לתת לפלשתינים את הסמכויות האלה. אבל צריך להבין שלריבונות יש כוח עצמי משלה. אפילו אם ייחתם הסכם המגביל במפורש זכויות ריבוניות מסוימות, הרי תוך זמן קצר תתבע המדינה הפלשתינית את כל הסמכויות הללו וגם תממש אותן, בין שנסכים לכך ובין שלא נסכים.

ומה העולם יעשה אז? שום דבר. העולם לא יפריע למדינה פלשתינית לנכס לעצמה את כל הסמכויות הללו, שבכוחן להחריב את מדינת ישראל, אבל הוא בהחלט יפריע לנו אם ננסה למנוע ממנה להפר את ההסכם וליטול לעצמה את הסמכויות האלה. כבר היום, תחת המשטר המוגבל של ערפאת, הפלשתינים מפירים בסיטונות כל הגבלה שהסכימו לה באוסלו. הם מבריחים נשק, מזהמים את מקורות המים, בונים צבא, מתקשרים צבאית עם איראן, ובמקום להילחם בטרור - הם מייצרים אותו בסיטונות. וכשאנו נכנסים לשטחי 'איי' כדי להילחם בטרור - וזאת לפי זכותנו בהסכמים - כל העולם רועש. תארו לעצמכם מה יקרה אם ננסה להיכנס לתוך שטחה של מדינה ריבונית שהעולם הכיר בה ובגבולותיה. הסכנה הוגדרה במדויק על ידי ערפאת עצמו. כך אמר ערפאת לנציגי התקשורת הערבית, בעצם היום שבו חתם על הסכמי אוסלו על מדשאות הבית הלבן: "היות שאיננו יכולים להביס את ישראל במלחמה - עלינו לעשות זאת בשלבים. ניקח כל שטח של פלשתין שרק נוכל לקבל, ונייסד שם ריבונות. ואז נשתמש בו כקרש
קפיצה לכיבושים נוספים. ובבוא הזמן, נוכל לשכנע את מדינות ערב להצטרף אלינו בהנחתת המהלומה הסופית על ישראל". לכן: ממשל עצמי, החופש לנהל בעצמם את חייהם - בהחלט כן. מדינה - לא. לא תחת ערפאת, לא תחת הנהגה אחרת, לא היום ולא מחר. הפלשתינים יוכלו בעת שלום ליהנות מכל הזכויות, פרט לזכות אחת: הזכות להשמיד את מדינת ישראל!

מה שיעקב חזן ידע

אומרים לנו שהמדינה הפלשתינית היא "חזון לעתיד". בסדר, גם לעמנו יש חזון: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". כשיתממש במזרח התיכון החזון שלנו, נשב לדון בחזון ההוא. וכאן המקום להוסיף עוד ציטוט. דברים שנאמרו על ידי אדם שהבין היטב וניתח לעומק את הסכנה הנשקפת לקיומה של ישראל ממדינה פלשתינית. אדם זה לא היה איש 'מולדת', לא חבר הליכוד, אפילו לא חבר מפלגת העבודה, כי אם הרחק שמאלה משם. המדובר במי שהיה מנהיג מפ"ם, יעקב חזן ז"ל. הדברים נאמרו ב-1978, בזמן
שהמוחות בישראל עדיין לא נשטפו על ידי התעמולה הגורפת לטובת מדינה פלשתינית. אלה היו דבריו של יעקב חזן, ואני מצטט: "הבטחת קיומנו הלאומי מחייבת אותנו להיאבק נגד הקמתה של מדינה ערבית נוספת בגדה המערבית. מדינה כזאת - כל קיומה יהיה מכוון נגד קיום מדינת ישראל. כאן לא יעזרו שום הסכמים וחוזים, גם לא חוזי שלום. החיים יהיו חזקים מכל אלה. "זאת תהיה מדינה שלא תוכל, וגם לא תרצה, להשתלט על 'פורשים' בתוכה, באמתלה שאין זה בכוחה. היא תהיה למקפצה מסוכנת ביותר של הטרור המכוון נגדנו. וסופו של דבר, כשאנו נצטרך שוב לקחת את העניינים לידינו - ונילחם באופן שפשיטה תרדוף פשיטה - ניראה בעיני העולם כמדינה המתנכלת לקיומה של מדינה צעירה, שזה עתה נולדה".

על מה קיבלנו מנדט

כשערפאת איים להכריז על מדינה כזאת באו"ם ב-1999, הבהרתי מעל במת האו"ם שבתגובה תתפוס ישראל שטחים נרחבים נוספים ביש"ע - וערפאת חזר בו. עם זה הלכנו לבוחר, על זה קיבלנו מנדט מן הציבור. ולמנדט זה מחויבים כל מנהיגי הליכוד. אל לנו להיבהל מזה שהקהילייה הבינלאומית אינה רואה עין בעין עימנו את הדברים הללו.

האם הקהילייה הבינלאומית ראתה את סכנת השמדתנו מן הכור הגרעיני בעיראק? וכשראתה, האם היא לא גינתה אותנו כשממשלת הליכוד של מנחם בגין הפציצה את מתקן ההשמדה הזה? בדיעבד הם הודו שצדקנו. בנושאים קריטיים לקיומנו תמיד עשינו דברים נחרצים, ואמרנו דברים ברורים, גם כשרבים בעולם לא הסכימו עימנו. כי בסופו של דבר, החשבון ההיסטורי ברור וחד: "כן" למדינה פלשתינית, פירושו "לא" למדינה היהודית. ו"כן" למדינה היהודית, פירושו "לא" למדינה הפלשתינית.
http://www.yesha.org.il/article.asp?num=103711




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   19:45   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  105. ניסע בטרקטור לברית המועצות  
בתגובה להודעה מספר 101
 

ניסע בטרקטור לברית המועצות

בשבוע שעבר נחשף סליק שנחפר בקיבוץ להבות-הבשן ב-1951 * לכאורה עוד מצבור נשכח של כלי נשק, אך למעשה, רמז למחתרת קומוניסטית שהתגבשה בקיבוצי השומר הצעיר * יהודה מיכאלי, שחפר את הסליק, נוצר את הסוד: "זה יכול להזיק.זה יידבק אלי כמו קדחת"

מאת:שושי גרינפלד
30 באפריל 2004, ט' באייר תשס"ד


פתח הסליק. צ:מרים צחי

במשך יותר מחמישים שנה שמרו יעקב שחם ויהודה מיכאלי את סוד הסליק שבנו בשנת 1951 מתחת לאסם בקיבוצם להבות-הבשן, קיבוץ של תנועת השומר הצעיר. רק לפני עשרה ימים חשפו את דבר קיומו של המחסן הסודי.

כדי להבין את הרקע להקמתו של הסליק יוצא הדופן, עלינו לחזור לראשית שנות החמישים. באותה תקופה היוותה מפ"ם (שאיגדה בתוכה את השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד) אופוזיציה לשלטונו של בן-גוריון. ראש הממשלה הראשון הכריז על מדינה יהודית, בעוד שאנשי מפ"ם רצו מדינה דו-לאומית בעלת צביון סוציאליסטי עד קומוניסטי. דמותו של סטלין והחלום על משפחת עמים אחת גדולה קסמו למפ"ם. חברי המפלגה, שהיתה אז השנייה בגודלה במדינה, עמדו בפני דילמה של נאמנות לקראת מלחמת העולם השלישית, שאת פעמיה שמעו: האם ישרתו את 'עולם המחר' הקומוניסטי, או שמא יעמדו לצד מדינת ישראל, שממשלתה בחרה באוריינטציה מערבית.

הם הסתודדו בחדרי חדרים, שם דיברו על אפשרות לחולל מהפכה לכשיגיעו ראשוני פרשי הצבא האדום אל ארץ ישראל. בשנה הראשונה שלאחר מלחמת העצמאות ארגנה מפ"ם את קציניה בצה"ל בתאים מחתרתיים. "אנחנו משתפים פעולה עם העולם הזה (עולם המהפכה הקומוניסטי), ואיננו נבדלים ממנו בדבר פרט לבעיית הציונות", אמר אז יעקב חזן, ממנהיגי מפ"ם.

אנשי התנועה הקימו באותה תקופה רשת של סליקים בקיבוצי השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד. בקיבוץ עין-חרוד התגלה לפני כשנתיים סליק שעליו שמר 'עבד', אדם שהיה לאגדה בחייו. סיפרו שאם היה צריך להשחיל רימון לחלון ממרחק של שלושים מטר, עבד היה מתרחק חמישים מטר, בשביל האתגר. הוא נפטר בגיל שמונים, ורק לאחר מותו גילתה בתו גילתה סוד הסליק. הרובים המוסתרים בו היו שמורים ומשומנים היטב. במקרה אחר, בעת העבודות לסלילת הכביש הישן בין חדרה לתל-אביב, התגלה סליק ובו רובים עטופים בגיליונות של עיתון 'על המשמר' משנת 52'.

האם אמור היה הנשק בסליק של להבות-הבשן לשמש את אחד התאים המחתרתיים של מפ"ם, כשאלו יקומו לחולל מהפכה ולהצטרף לשורות הלוחמים הקומוניסטים? השלווה והפשטות בקיבוץ לא מעידים על הסערה שאולי התחוללה שם בלילות של 51', עת בחסות החשכה הסתירו שחם ומיכאלי את הנשק במסתור שבנו מתחת לאסם. "הנשק הגיע מארצות שונות", מספר מיכאלי. "קנדה, צ'כיה ואחרות. הרובים הקנדיים היו ארוכים, וכמו שבצה"ל לא התאימו את המכנסיים לחייל, כך גם אצלנו את הרובה הכי ארוך קיבל הבחור הכי קטן. הצ'ופר שלנו היה שבלילה, תוך כדי הסתרת הרובים, אכלנו צ'יפס. עד שפעם טיגנו צ'יפס בשמן רובים, זה היה גועל נפש".

המפקדה לא שלחה תגבורת
יעקב שחם (82) מתגלה כישיש מסביר פנים וחייכן, כל עוד שואלים אותו שאלות שהן לרוחו. בשנת 26' עלה שחם מפולין. הוא היה חבר בתנועת השומר הצעיר, ובגיל 15 התגייס להגנה ושימש כמפקד תחנת איתות. "כשעלינו להתיישבות, ואני אז בן 25, נבחרתי לתפקיד המוכתר כי שלטתי בשפה הערבית" הוא מספר. "את הנשק שהחבאנו בסליק סחבנו או קנינו בדרכים שונות ומשונות עוד לפני מלחמת השחרור. הקיבוץ שכן 500 מטר מהגבול הסורי. יום אחד ראינו שיירת מבריחים סורים שהותקפה בידי ז'נדרמים. בתום הקרב לקחו המבריחים את הז'נדרמים בשבי והובילו אותם לכפר השכן, חיאם-אל-מליק. הגיעו קצין וסמל סורי שביקשו שאתווך בינם לבין השבויים, וכך נוצרו הקשרים. את רוב הכסף לקניית הרובים השגתי מהמרכז של הקיבוץ הארצי".
למה השארתם ברשותכם את הנשק אחרי קום המדינה?

"הנשק שלנו היה מבחינתנו פרטי. אנחנו קנינו אותו והתייחסנו אליו כנשק שלנו. היום מדברים על צבא ההגנה לישראל, אבל שנתיים אחרי הקמת המדינה הכל היה מבולגן. גרנו למרגלות ההר, קרוב לגבול. בשנת 48', לפני קום המדינה, הותקפנו בידי פורעים ערבים מהכפר הסמוך אל-ואליד, ואחד מחברי הקיבוץ נהרג. קיבלנו הודעה ששומעים את הערבים ליד הקירות והתחמושת אוזלת. שלחנו מברק למפקדה בראש-פינה ודיווחנו על מצבנו, בצירוף בקשה בהולה למשלוח תחמושת. קיבלנו מברק חוזר: מצבכם אינו שונה ממצבם של יישובים אחרים שמותקפים, אין באפשרותנו לשלוח לכם תחמושת או תגבורת, אנחנו סומכים עליכם שתחזיקו מעמד.

"היינו חסרי אונים. למרבה המזל, את המברקים קלט מפקד פלוגה בפלמ"ח שישב במטולה. בניגוד לפקודות, הוא לקח מחלקה ועשה מסע רגלי דרך הכפרים הערביים באזורנו. עם אור הבוקר הסתער ושבר את ההתקפה. חבר פלמ"ח נהרג וקברנו אותו ביישוב. זו היתה טראומה, הרגשנו שאנחנו חייבים שיהיה לנו נשק בנוסף לנשק של המדינה, כי אולי לא יהיה בכוחה לעזור לנו גם בפעם הבאה. בשנת 50' הכנסנו את הנשק לסליק, ואחר כך כבר עברתי למסלול חשיבה אחר - לא נשק לא שמשק, עברתי לעסוק בעניינים כלכליים, הייתי אחראי על הבנייה. עם הזמן שכחתי מהסליק".

למה עכשיו החלטת פתאום לפתוח אותו?

"לפני כשבע שנים החלטתי לחשוף סליק גדול של חומרי נפץ שהיה בתוך האדמה, חששתי שיתפוצצו. לא זכרתי את מיקומו המדויק, כי אחד החברים שהיה בסוד הסליק נפטר ואחר עזב את הקיבוץ. לבסוף הזמנתי את הצבא ובעזרת מגלה מוקשים חשפנו את הסליק, ואז נזכרתי גם בסליק הזה. חשבתי: מה אכפת לי מהרובים, הם לא מסוכנים, שיירקבו.

מצד שני, אני בן 82. שיערתי שיום אחד הבניין הזה ייחרב, ימצאו את הנשק ויתחילו להעלות השערות, אז למה שלא נספר כבר עכשיו את סיפור הסליק? חשוב שהדור הצעיר ידע את שהתרחש. ואז קרה פנצ'ר וזה נודע לתקשורת".
יש הטוענים שאספתם נשק כדי לסייע לכוחות הסובייטים.

"שמעתי את השמועות האלה, אני חושב שהגבירו והעצימו אותן. הסליק שלנו לא נחפר ממניע פוליטי של התנגדות למשטר".

התנגדת לתפישה הבן-גוריונית?

"היו חילוקי דעות. בן-גוריון החליט על אוריינטציה לארצות הברית, ומפ"ם תמכה באוריינטציה לברית המועצות".

גם אתה היית לטובת הסובייטים?

"איזו שאלה? היינו מפלגה טוטלית, עם קולקטיביות רעיונית שחייבה אותנו ללכת לפי קו המפלגה".

רציתם שמישהו יחליף את בן-גוריון?

"אוי, בואי לא ניכנס לזה. זה היה לפני חמישים שנה".

חשבתם על אפשרות שהשלטון יקרוס?

"המדינה היתה במצב שביר, לא ידענו מה יקרה. לא עסקתי בפוליטיקה. אני לא זוכר אם חילוקי הדעות התגלעו דווקא בשנת 51'. הזיכרון שלי כבר לא כל כך טוב".

פירוק הפלמ"ח היה בגידה
מכאן ואילך מפסיק שחם להיות נעים הליכות ולבבי. הוא מחמיץ פנים, מבקש לסיים את הראיון, מגרש את החתולה שמתפנקת על המרפסת. הוא גם מסרב להראות לנו את הסליק, וטוען שחסמו את הכניסה אליו בעפר. מירי מבקשת לצלם את שחם ליד מבנה האסם ואז מתברר שהסליק דווקא פתוח. שחם נכנס באי רצון ומסכים להצטלם ליד הבור הסליק.

למה דווקא בשנת 51' החלטתם לרכז את הנשק?

"משום שאז התחלנו לבנות בעזרת בולדוזר, וחששנו שהסליקים הקטנים בשדות יתגלו".

חשבת בתקופת מלחמת קוריאה על האפשרות שהרוסים ישתלטו על המזרח התיכון?
"לא, לא. לא צריך להגזים".

קיווית שהם ישתלטו על המזרח התיכון?

"ממש לא".

לא היו לך מחשבות שאולי הם יגיעו?

"למה שיגיעו? מה יש להם לחפש פה? זה לא היה בקו המחשבה שלי. היו לי דברים הרבה יותר חשובים. לבנות פה, לבנות שם, להשיג כסף לעוד בית. זה היה הרבה יותר חשוב מאשר אם ברית המועצות תשתלט על העולם. כשאת שואלת היום מה חשבתי אז, קשה לי אפילו לעשות רקונסטרוקציה. בשנים הראשונות של המדינה הייתי איש מעשה, לא התעסקתי עם סובייטים".

מי עוד יכול לספר על הסליק?

"אני לא חושב שמישהו ייתן לך מידע נוסף למה שאני נתתי".

אחרי מאמצי שכנוע מרובים מסכים שחם לגלות שם נוסף - יהודה מיכאלי. שחם לחוץ, מסתגר בחדר עם הטלפון האלחוטי. הוא מדבר עם מיכאלי, תחילה בקול רם, אומר שהוא שולח אליו עיתונאית וצלמת, ואז מנמיך את הקול ולוחש דבר מה לתוך השפופרת.

ליהודה מיכאלי מבטא 'יקי' כבד. חרף שמונים וארבע שנותיו, נראה כי רוחו צעירה וסוערת. במשך כל הראיון יושבת אשתו מאחורי גבי ומסמנת לבעלה בתנועות ידיים שישתוק, כשנדמה לה שהוא מפטפט יותר מדי. מירי הצלמת, שיושבת מולה, מבחינה בתנועות הנמרצות ומנסה לפטפט עם הגברת מיכאלי, אבל זו מאזינה בדריכות וממהרת לנופף. לפעמים מתלהב מיכאלי ואינו מבחין באיתותים או בהבעת פניה המבוהלת של אשתו, ואז הוא מפליג בדברים.

"בגיל 19, בשנת 37', עליתי לארץ מוורטמונד שבגרמניה", הוא מספר. "מיד נכנסתי להגנה, נשבעתי על רובה ותנ"ך, התחנכתי ב'אפיקים' בעמק הירדן. כמו כל חלוץ הגעתי למשמר-העמק ומשם למרחביה, שם יסדנו את הקיבוץ. קראנו לו להבות-הבשן על שם ספר על מורדים בפולניה שיצא בארץ בשנת 40'.

"עסקתי בענייני ביטחון. הייתי מפקד המקום, עברתי בהגנה קורס מפקדים, והייתי מדריך של דודו הפלמ"חניק מהשיר המפורסם ושל אלכסנדרוביץ' פילון. עסקתי בסליקים. כולנו ידענו שעל הנושא הזה לא מדברים. בקיבוץ היו כמה וכמה סליקים, וזה שנחשף לאחרונה צריך היה להיות הסליק המרכזי, שלתוכו קיבצנו את כל הנשק. מה שהיה פעם שדה הפך לשכונה, והיינו צריכים להוציא את הנשק בלילה כדי לרכז אותו".

למה דווקא בשנת 51' החלטתם לרכז את הרובים?

"אחרי מלחמת העצמאות כבר לא היה צורך בנשק, היו אמורים למסור אותו לצה"ל". וכאן מיכאלי נסחף לנוסטלגיה: "כשהייתי בפלמ"ח אמרו שאני כפיל של יגאל אלון. פעם טסתי יחד איתו, ושנינו הבטנו זה בזה בתימהון. קיבלתי במקומו נשיקות מבחורות תל-אביביות, הן היו קוראות לי 'יגאל, יגאל'".
ובכל זאת, מדוע לא העברתם את הנשק לצה"ל אחרי קום המדינה?

"רציתי לספר לך עוד משהו. יש מושג בתולדות עם ישראל, 'המצעד שלא צעד'. ב-ה' באייר 49' היה צריך להתקיים מצעד צבאי גדול, שהפך למצעד קטן בגלל פירוק הפלמ"ח. הייתי בתפקיד בתל-אביב, עמדתי באלנבי על מרפסת, ולידי עמד יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח. שנינו הסתכלנו בעצב על המצעד הפרטי שעשה הפלמ"ח: בשורה הראשונה צעדו יגאל אלון וגלילי, ראשי ההגנה שבן-גוריון לא רצה בהם ופיטר אותם. הם צעדו עם דגלים אדומים.

"בן-גוריון, שהיה גאון מדיני, הבין שהוא חייב לפרק את האצ"ל והלח"י, אז הוא פירק את כולם. בשבילנו זו היתה בגידה. רצינו שהפלמ"ח יהיה חוט השדרה של צה"ל. בן-גוריון היה בעד עם ישראל כולו, ואנחנו רצינו שתנועת החלוצים תהיה משהו מיוחד. היינו אז ארבעה אחוזים מהאוכלוסייה, אבל בכנסת היינו כשלושים אחוז.

"לא רק אנחנו, כולם החזיקו נשק. בכפר-גלעדי לא הסכימו לתת את הנשק, והתעורר ויכוח חריף עם בן-גוריון, שהורה לא לתת להם נשק צה"לי. רק בשנות השישים הם מסרו, אבל עד היום יש להם נשק באדמה".
השתתפת בכנסים של מפ"ם?

"הייתי ממייסדי המפלגה והשתתפתי באספת הייסוד בתל-אביב. באספות היינו מדברים בהתלהבות בעד ונגד".

נגד בן-גוריון?

"לא. זה לא. אבל גם לא הייתי בעד בן-גוריון".


מי רציתם שיעמוד בראש?

"לא היתה לנו אלטרנטיבה. היו לנו מנהיגים משלנו: יעקב חזן, טבנקין, גלילי. והיה גם סנה. הוא פילג את התנועה הקיבוצית, הלך שמאלה עד שהגיע לקומוניזם. בתחילת שנות החמישים הצטרפו אליו שמונה ממיטב החברים בלהבות-הבשן. היו זמנים שחשבנו שאולי הוא יהיה מנהיג בארץ. בן-גוריון הלך עם המערב, אצלנו היו חברים שרצו את הסובייטים. קם חבר ואמר שהוא מוכן לנסוע בטרקטור לברית המועצות".

למה דווקא אותך שיתף שחם בסוד הסליק?

"לא הוא שיתף אותי, אני שיתפתי אותו, אני הייתי המפקד. אחר כך שלחנו אותו לקורס מפקדים".

"היו כאלה שרצו שהסובייטים יגיעו"

מה חשבתם לעשות עם הרובים?

"לא יודע, חשבנו שאולי יבוא יום ונצטרך".
אבל כבר קמה המדינה, היה צבא.

"בכל הגליל לא היה חייל אחד, והתקפות היו".

למה לא השתמשתם בנשק הזה כנגד ההתקפות של הערבים?

"כי היה לנו כבר נשק צה"לי".

אז למה לא העברתם את הנשק לבן-גוריון?

"תראי, בן-גוריון זה רק שם, זו לא הכתובת. לא היה משא ומתן בין בן-גוריון ליהודה מיכאלי. אין לי תשובה לשאלה מדוע לא מסרנו את הנשק בשנות השישים, השבעים והשמונים".

אתה האמנת שהרוסים יגיעו למזרח התיכון?

"כן".

ומה תכננת לעשות?

"זאת שאלה יפה. את יודעת מה? אני כבר לא זוכר. אני חושב שחשבנו להשתלב, שנאנו את האנגלים כמו אני לא יודע מה. לא רק אני, כל המדינה שנאה אותם, במו עיניי ראיתי איך הם מסרו נשק לערבים. מאז לא הסכמתי יותר לדבר אנגלית. תשאלי את אשתי".

חשבתם לפעול נגד השלטון הישראלי ובעד הרוסים?

"לא יודע. גם בן-גוריון צידד בסובייטים, היתה להם בתל-אביב שגרירות מפוארת. לא חשבנו על דבר כזה, זה לא היה אקטואלי".

במפגשים בתל-אביב עסקתם באפשרות הזו?

"לא. זו היתה שפת הרחוב. בקיבוץ, בתנועה הקיבוצית ובמפלגה. טרוצקי, שהיה מספר שתיים בברית המועצות אחרי סטלין, היה בעד מהפכה עולמית. הרבה יהודים בעולם היו טרוצקסטים".

רציתם לעשות מהפכה?

"כן, כדי שמעמד הפועלים ישלוט".

קיווית שהרוסים יגיעו?

"את מובילה אותי לסמטה שאני לא רוצה להיות בה. היו כאלה שרצו שהסובייטים יגיעו. משה סנה חשב שזה רלוונטי. הוא היה הרמטכ"ל שלנו, והוא אמר שצריך להתכונן לאפשרות כזו ולקבל את פני הרוסים. היה לנו מרגל בשם ישראל בר, שריגל לטובת הסובייטים".

עברו כל כך הרבה שנים, איזה נזק כבר ייגרם אם תספר מה היה?

"זה יכול להזיק. זה יידבק אלי כמו קדחת. הובלת אותי לסמטה לא נכונה".

התפרסם מחקר שלפיו הסליקים והנשק נועדו להפיכה קומוניסטית.
"שטויות".

כשסנה אמר "לקבל את פני הרוסים", למה הוא התכוון?

"תשאלי את סנה. אגב, נתתי הוראה לא לסגור את הסליק. אולי נעשה מזה תיירות. היום מכל שטות אפשר לעשות תיירות".

מסתבר כי רב הנסתר על הנגלה. הישישים הנחמדים מקיבוץ להבות-הבשן אולי חשפו את הסליק לאור השמש, אך נראה כי הם שומרים סוד אפל שאותו לא יסגירו לעולם.
----------------
בית המקדש הקומוניסטי
"לא היתה מחתרת מפ"ם", קובע ד"ר צבי צמרת מ'יד בן-צבי'. "היתה התארגנות של התנועה לשמר את הכוח של הפלמ"ח. זה היה יכול להתפתח למצב מסוכן של שמירה על הכוח המפלגתי בכל האמצעים. אנשי מפ"ם האמינו שהאידיאולוגיה שלהם נכונה יותר מזו של בן-גוריון, אבל זה לא הגיע למימוש. ראיתי את תמונת הסליק של להבות-הבשן. לא נראה לי שהיתה להם תוכנית ממשית לצאת ולהילחם בבן-גוריון כדי להקים את בית המקדש הקומוניסטי. זה נשאר בגדר של פנטזיה".
[email protected]
http://www.makorrishon.co.il/article.php?id=1886







            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   19:48   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  106. משקל והשפעת יתר - חזן, טבנקין, יערי, אשכול, בן אהרון..  
בתגובה להודעה מספר 101
 

משקל והשפעת יתר

בהוויה החברתית והפוליטית שהתגבשה במדינה הצעירה, בלטה והשפיעה התנועה הקיבוצית הרבה מעבר לגודלה המספרי. הקיבוץ היווה, למעשה, משענת פוליטית ל"כוחות המתקדמים" במדינה, שנאבקו על הגמוניה פועלית, חלוצית, עממית. כך שימשה כל אחת משלוש התנועות הקיבוציות חוט שידרה לשלוש מפלגות הפועלים: "הקיבוץ הארצי" למפ"ם, "הקיבוץ המאוחד" ל"אחדות העבודה", ו"איחוד הקבוצות והקיבוצים" למפא"י, ואילו הקיבוץ הדתי הפך לבסיסה הרעיוני-ערכי של המפלגה הדתית לאומית.

נהנית מחסותו של שלטון אוהד, שהיא בשר מבשרו, התרחבה התנועה הקיבוצית, צברה כוח והשפעה. תנועות הנוער שטיפחה בערים ובמושבות, שחינכו את חניכיהן לקראת חיי יחד ושיתוף, שוויון ועבודה עצמית, הוציאו מתוכן "גרעינים" שעברו את שירותם הצבאי במסלול ייחודי - הנח"ל. גרעינים אלה עלו להתיישבות בעשרות נקודות אליהן שלחו אותן התנועות הקיבוציות.

גם במוסדות הממשל - בכנסת ובממשלה - גדל כוחה של התנועה הקיבוצית הרבה מעבר למשקלה היחסי במדינה, ונציגיה - רובם מייסדי התנועה ומתווי דרכה - נהנו מיוקרה ומאהדה גדולה. בין אלה יצוינו:

יצחק טבנקין - יליד רוסיה, חבר "גדוד העבודה", ממקימי "אחדות העבודה" והקיבוץ המאוחד, מנציגי תנועתו במוסדות היישוב ובתנועה הציונית, מי שהנהיג את פרישת מפלגתו ממפ"ם על רקע המחלוקת בשאלת היחס כלפי בריה"מ. לאחר מלחמת ששת הימים הטיף נגד נסיגה מהשטחים ודגל ביישוב ארץ-ישראל השלמה. נכלל בשלישיית מעצבי דרכה ומעמדה של תנועת העבודה בארץ-ישראל (יחד עם ברל כצנלסון ודוד בן-גוריון).

מאיר יערי - יליד גליציה, ממייסדיה וממנהיגיה של קבוצת "השומר הצעיר" הראשונה בארץ, ביתניה עילית. היה בין מחוללי הפיכת "השומר הצעיר" מתנועת נוער הומניסטית-סוציאליסטית לתנועת התיישבות פוליטית מרכסיסטית. ממייסדי מרחביה, ממקימי "הקיבוץ הארצי" ומפ"ם, אבי "הקולקטיביות הרעיונית". היה ח"כ מהכנסת הראשונה ועד השביעית.

יעקב חזן - יליד פולין, מראשי וממגבשי דרכם של הקיבוץ הארצי ו"השומר הצעיר". ממייסדי משמר העמק, מראשי "המערך", חבר במוסדות המרכזיים של ההסתדרות, ח"כ מהכנסת הראשונה ועד לשמינית.

לוי אשכול - יליד אוקראינה, חבר תנועת "הפועל הצעיר", ממקימי ההסתדרות, ממייסדי דגניה ב', גזבר הסוכנות, שר האוצר, החקלאות והפיתוח ויורשו של בן-גוריון בראשות הממשלה.

סנטה יוספטל - ילידת גרמניה ומראשי תנועת החלוץ בה. ממייסדי קיבוץ "הגרעין" שהקים את קיבוץ גלעד, מזכירת איחוד הקבוצות והקיבוצים, חברה במספר כנסות, אלמנתו של גיורא יוספטל - מראשי תנועת העבודה בגרמניה והסוכנות היהודית, שר בממשלת ישראל.

יצחק בן-אהרון - יליד בוקבינה, ממנהיגי "השומר הצעיר", "נצח" ו"החלוץ" ברומניה, מראשוני קיבוץ גבעת חיים, מזכיר מועצת פועלי ת"א ומזכיר מפא"י (יחד עם פ. לבון), ח"כ מטעם מפא"י, "אחדות העבודה" ו"המערך", שר התחבורה, מזכ"ל ההסתדרות, משושביני מפלגת העבודה.
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=2303



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   19:51   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  107. המסד הרעיוני לסיפוח ויישוב שטחי הפלסטינים הונח על ידי  
בתגובה להודעה מספר 101
 

המסד הרעיוני לסיפוח ויישוב שטחי הפלסטינים הונח על ידי "התנועה לארץ ישראל השלמה" שנוסדה בספטמבר 1967 - שלושה חודשים אחרי המלחמה. בפנייה אל הציבור נכתב: "נצחונו של צה"ל במלחמת ששת הימים העמיד את העם ואת המדינה בתוך תקופה חדשה… ארץ-ישראל השלמה היא עתה בידי העם היהודי". ובהמשך: "הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו - כלפי עברו של העם וכלפי עתידותיו ושום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלמות זו".

על הפנייה הראשונה חתמו 57 איש כאשר יותר ממחציתם היו יוצאי תנועת העבודה. מחבר הפניה היה לא אחר מאשר נתן אלתרמן, בנה האהוב של תנועת העבודה - שאיש לא ישייך אותו ל"עם המתנחלים" חלילה. מנהיגי התנועה היו לפחות בתחילתה כולם אנשי תנועת העבודה. התנועה יצרה גם עובדה פוליטית חדשה: שותפות של ספחנים מתנועת העבודה עם ספחני הימין הישראלי שעד אז היה מוחרם ("בלי חרות ובלי מק"י"); כך אנו מוצאים חתומים זה לצד זה: נתן אלתרמן לצד אורי צבי גרינברג, ישראל אלדד לצד אנטק צוקרמן, אנשי קיבוץ ומושב לצד איל ההון ראובן הכט - תמצאו שם גם את שני בניו של יצחק טבנקין (משה ויוסף) מייסד הקיבוץ המאוחד, את התיאורטיקן המרקסיסטי מנחם דורמן מגבעת ברנר ועוד רבים וטובים מ"מלח הארץ". ממש אידיליה בין הנצים מן העבר - המזכירה במעט את זו הנרקמת כיום בין שרון לבין פרס-רמון.

מסתבר איפה שליד עריסת הסיפוח התייצבו דווקא אנשי תנועת העבודה. נכון שהיה זה בתחילה החלק האקטיביסטי שלה, אבל איש לא יוכל להכחיש את השתייכותם ל"עם ישראלי" של רוזנבלום. אך חשוב מן המסד הרעיוני של הסיפוח היה המעשה, כלומר הסיפוח עצמו. הסיפוחים התחילו בזמן ממשלות העבודה; עד שנת 77', ומאז, כמו במרוץ שליחים מסרו ממשלות הימין והשמאל את מקל הסיפוח וההתנחלות לסירוגין אחת לידי השנייה - עד עצם ימינו אלה. כך שכל הדיבור על הפרדה בין עם המתנחלים ועם ישראל הוא מופרך מעיקרו. את ראשית הסיפוח אין להזכיר בלי הזכרת שמותיהם של שמעון פרס ויגאל אלון שעודדו את מתנחלי סבסטיה, או את שמו של משה דיין שהתחכם לקרוא להתנחלויות הראשונות "מחנות אימונים של הצבא", לאחר מכן "נקודות זמניות" ואפילו "מחנות מחקר ארכיאולוגיות". אפילו זקן העדה של השומר הצעיר יעקב חזן נכבש לנוסטלגיה של נעוריו - המתנחלים החדשים הזכירו לו את ימי נעוריו כחלוץ בעמק יזרעאל.

נכון הוא שנוער בני עקיבא היה הקנאי ביותר בראשית הסיפוח, אבל גם הציונות השפויה תרמה מבראשית את תרומתה בהתנחלות בבקעת הירדן ולאחר מכן בגולן. מן המפורסמות היא שדווקא ממשלת "עם ישראל" של אהוד ברק האיצה את ההתנחלות יותר מקודמותיה.
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=2750



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   19:58   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  108. על המתנחלים בהר והמתביישים בגיא - יחסו של יעקב חזן  
בתגובה להודעה מספר 101
 

על המתנחלים בהר והמתביישים בגיא
אריה פרלמן

מוות וחיים ביד הלשון, אמרו חז"ל. אמרו - וצדקו. לכל הפחות, ללשון ישנה השפעה רבה על חיינו ועל מותנו.
לכן, אין פלא הדבר שמלחמות ומאבקים מלווים תמיד בהתגוששות בזירה הלשונית.
במאמר זה, ברצוני להפנות את הזרקור אל הויכוח הוותיק המתנהל במקומותינו, האם מקומות המגורים של יהודים מעבר לקו הירוק הם "יישובים" או "התנחלויות", והאם יושבי המקומות הללו הם "מתיישבים" או "מתנחלים".
בקרב השמאל, אין שום ספק בעניין: מדובר במתנחלים, שכמובן חייבים להתפנות משם, והכינוי נושא עמו מטען ערכי שלילי.
ואולם, בקרב הימין - אולי בניגוד לצפוי - אין הסכמה: ישנם הגורסים: "מתיישבים", כיוון שאימוץ התיבה "מתנחלים" היא כניעה לשיח העויין שמכתיב השמאל, ואילו אחרים גורסים: "מתנחלים", כיוון שאימוץ התיבה "מתיישבים", הוא... כניעה לשיח העויין שמכתיב השמאל, וזאת מכיוון שאיננו צריכים להתרגש מהמטענים השליליים שמייחסים יריבינו אלינו: לנו יש מטענים לא פחות טובים.
מה שיפה בויכוח הזה, הוא שמדובר באמת ב"מחלוקת לשם שמיים" - הכוונה במקרה זה: מחלוקת טהורה, עקרונית, ללא אינטרסים, ששני הצדדים בה פועלים מתוך אהדה אמיתית ליהודי יש"ע ולמפעלם.
כאשר באים אנו לבחון מקרוב מונח מסויים, עלינו לבדוק האם המונח עצמו הוא שגוי או מגמתי, או שמא המונח דווקא נכון ואמיתי, ורק המהות המיוחסת לו היא זו השגויה או המגמתית.
לסוג הראשון ניתן לייחס את ה"גדה המערבית", ו"השטחים", למשל.
"גדה" ככינוי ל"יהודה ושומרון" זהו שם שגוי מבחינה גיאוגרפית והיסטורית, כמו גם מונח שנכפה על יו"ש על-ידי עבדאללה בתחילה, ואומץ בחום (אם כי בהדרגה) על-ידי השמאל ותומכיו בחוץ לארץ. כאן יש לבצע תיקון ולהקפיד על השם הנכון: יהודה ושומרון.
גם "שטחים", זהו תמרון תעמולתי, כיוון שאותם הרגבים, שנקראו על-ידי אבות תנועת העבודה בשם "אדמה", ("כיבוש האדמה" וכו') - החלו להיקרא במעין אדישות או עויינות בשם "שטחים", על-ידי יורשי אותם אבות, ולעתים אף על-ידי אותם אנשים עצמם. גם כאן יש להיצמד למונח הנכון, שהוא "קרקע" או "אדמה", ונכון צויין בפורום זה, שבנקודה זו הערבים הינם מורי-דרך (או ליתר דיוק: מזכירי נשכחות) לא רעים כלל.
שונה העניין לחלוטין, כאשר דנים אנו בסוגיית המתנחלים/מתיישבים.
במאמר שכתב ב"ידיעות אחרונות" ב-24/10/1993, שבו (אגב) הביע תמיכה בהקמת מדינה פלשתינאית, הגדיר את הבעיה היטב אחד מאנשי "שלום עכשיו" הלא הוא הסופר אהרן מגד:
"הכמות והעוצמה של כינויי הגנאי ושל ביטויי השנאה, הבוז, המיאוס, התיעוב, שהוטחו במשך עשרים וחמש השנים האחרונות כלפי המתנחלים - אפשר להשוותם בהצטברותם רק לאלה של האנטישמים כלפי היהודים. כך בוצע, במשך השנים מעין "רצח אופי" קיבוצי"
רצח אופי זה, הוא שהטביע במושג "מתנחל", חותם שלילי, שלא לומר: שטני ממש, שחילחל - כולו או חלקו - אל רבדים רחבים של הציבור.
אלו מבין המתנחלים ותומכיהם, המעוניינים להימנע מלהיקרא כך - עושים זאת מתוך רצון תמים וחיובי להשיל מעצמם את אות הקלון שדבקה במפעלם, בהתנחלותם.
אלא שבמקום לפתור את הבעיה, במקום להתמודד איתה חזיתית - בחרו הם לברוח ממנה, לעקוף אותה. בכך הם בעצם הודו שהשמאל הוא זה שקובע מהו טוב ומהו רע, מי עולה ומי יורד, מיהו ארור ומיהו מבורך. התיישבות - כך קבע השמאל - זה דבר חיובי, זו ציונות, זה גליל, וזה נגב. התנחלות, לעומת זאת - זהו פאשיזם וזו גזענות, זו תוקפנות ושוד.
וחלק מהימין והמתנחלים מפנימים זאת - ועונים אמן: לא "מתנחלים" אנחנו, מתנצלים הם, כי אם "מתיישבים". "ראו, הביטו בנו, לגיטימיים אנו בעיניכם, לא כן...?"
תופעה זו, לא רק שהיא ותיקה בתולדות עמנו, אלא אופיינית גם למקומות אחרים.
במהלך המאה ה-19, קם אירגון מוזר ביותר בקרב יהודי צרפת, שנקרא "אליאנס איזראליט", או בעברית: "כי"ח = כל ישראל חברים".
מוזר, כיוון שיהודי צרפת נקראו Juif - דהיינו - יהודים, ולא "ישראלים".
ובכן, מקימי האירגון הנ"ל, הפנימו את העיקר האנטישמי, לפיו "יהודי" זו מילת גנאי, תואר שיש להתבייש בו, ולכן התהדרו הללו בתואר "איזראליטים". מובן, שלא עזר להם דבר, וכולם ידעו מיהם: "יהודים".
באותו האופן, ניסו יהודי גרמניה לטעון שאינם "יהודים" חלילה, לא Jude ר"ל, אלא "גרמנים בני דת משה". גם קומץ יהודים מפולין ניסו להיקרא באופן דומה: "פולנים בני דת משה".
ובכן, לכולי עלמא ידוע מה היה גורלם של "פולנים" ו"גרמנים" אלה, ברגע האמת המר.
בארצות-הברית, מולדת ה"פוליטיקלי קורקט" המטורף, התרחשה תופעה דומה, אך מעניינת יותר, בנוגע לכושים.
מעקב קצר אחרי השתלשלות האירועים, יביא אדם מן היישוב לפחות לידי הרמת גבה:
בראשית - היו הכושים = Negroes. בהבדל משם הגנאי "כושונים" = Niggers.
הכושים לחמו לשיוויון זכויות, לביטול האפרטהייד בדרום-ארצות הברית וכן הלאה.
ואולם, האפליה החברתית, והמטען השלילי כלפי המונח "כושי", נותרו בעינם, בדומה למטען השלילי של המילה "יהודי" בצרפת של המאה ה-19.
בוקר אחד, קם אחד הכושים והחליט, בערך, כדלקמן:
"מהיום - לא עוד כושים הננו, כי אם "שחורים", ומי שיעז לכנותנו כושים - נוקיענו כגזען".
וכך, חיו להם השחורים בשובה ובנחת, עד שהגיע עוד בוקר אחד...
ובאותו בוקר, קם אחד השחורים והחליט, בערך, כדלקמן:
"מהיום - לא עוד שחורים הננו, כי אם "כהי-עור", ומי שיעז לכנותנו שחורים - נוקיענו כגזען".
וכך, חיו להם כהי-העור בשובה ובנחת, עד שהגיע עוד בוקר אחד...
ובאותו בוקר, קם אחד מכהי-עור והחליט, בערך, כדלקמן:
"מהיום - לא עוד כהי-עור הננו, כי אם "אפרו-אמריקנים", ומי שיעז לכנותנו כהי-עור - נוקיענו כגזען".
וכך, חיו להם האפרו-אמריקנים בשובה ובנחת, עד ש... נכון: שוב פעם הפציע הבוקר.
ובאותו הבוקר, קם אחד מהאפרו-אמריקנים, והכריז, פחות-או-יותר, בזו הלשון:
"מהיום - לא עוד אפרו-אמריקנים ניקרא, כי אם "אפריקנים אמריקנים", ומי שיעז לכנותנו אפרו-אמריקנים, נוקיענו כגזען".
ולמותר לציין, שלפי שיטת קל וחומר, מי שבעידן זה של נאורות העז לכנותם "כושים", הוקע לא רק כגזען, אלא כגזען-נבל-חשוך-קנאי-דכאן-ושטן.
ואולם, למרות המירוץ המטורף של עידננו הפוסט-מודרניסטי, שבו מי שלגיטימי היום הופך למוקצה מחר, ומי שהיה אצילי עד שלשום הופך לפושעני אתמול -
עדיין נחשב מרטין לותר קינג הבן לדמות נערצת, נשגבת וראויה לכל שבח.
אם כן, בוודאי יהא זה מילוי של חובה קדושה להזכיר, שאותו מרטין לותר קינג, שעדיין מהווה מופת לכבוד, שיוויון, אהדה ותמיכה כלפי ה...לא לבנים, כינה את אחיו: "כושים". ממש כך...
התופעה ניכרת גם בספריות שהפכו למעצבות-שיער, לעיוורים שהפכו ל"בעלי פגם חזותי", לנכים שהותמרו ל"בעלי מוגבלות גופנית", לזקנים שהתחלפו לקשישים (או להיפך) ואז ל"אזרחים בכירים", ולמזכירה, שכיום היא כבר מנהלת/מפקדת/מדענית-ראשית... של משרד.

ובכן, כמו אצל הכושים, כך גם אצל המתנחלים: הבעיה איננה הכינוי, אלא המהות. כל עוד לא מתמודדים חזיתית עם הדימוי השלילי שנוצר לנושאי השם, רודף הדימוי השלילי אחרי נושאי השם, ומדביק אותו, חרף כל הצורות והתחפושות, כי הבעיה היא התוכן - לא הכיסוי.

המתנחלים ואוהדיהם צריכים לעשות חושבים לרגע ולהחליט: האם הדימוי השלילי שהוצמד למונח "מתנחל" הוא מוצדק? האם באמת ראויים הם לכל הגידופים שהוטחו בהם כל השנים?

אם כן - אז על המתנחלים לחדול מדרכם הרעה.

אך אם לא - וזהו אכן המצב בעיניי - על המתנחלים ואוהדיהם להיאבק באופן ישיר, בעוז, באומץ ובנחישות בכל מגדפיהם - ולנצח בקרב על הדימוי. לנצח - לא לברוח.

כאשר מתנצל המתנחל ואומר, בהשפלת-מה של העיניים: "אה... קרא לי: מתיישב" - זהו הרגע שבו הפסיד במאבק - עוד לפני שהתחיל.
כי כך הוא "זוכה" בשני העולמות: גם פאשיסט - וגם פחדן. גם גזלת וגם התביישת. לפחות תהיה עם מינימום של גאווה עצמית.
בשיטה זו של התחמקות, לא יזכה מפעל ההתנחלות לאהדה, אלא להיפך: על השנאה יתווסף גם הבוז, ולתיעוב יתלווה גם הלעג.

אינני מתכוון כלל לדון בשורשיו העתיקים, המקראיים, של המושג "התנחלות". די בכך שאצטמצם לאיזכורים שטחיים של התגלגלותו בתולדות הציונות.
על אחת מהמצבות של עולי העליה הראשונה, במסגרת הצרה של הטקסט החקוק, נכתב בגאווה על כי בא "להתנחל" בארץ הקודש וגו'.

בשנת תש"ד כתבה אחת מהראשונות, רבקה אלפר, ספר בשם "המתנחלים בהר" על המתנחלים הראשונים של הציונות, ואילו יוסף ויץ, ראש מחלקת ההתיישבות בקרן קיימת לישראל, כתב ספר בשם "התנחלותנו בתקופת הסער, ניסן תרצ"ז - ניסן תש"ז", בשנת 1947. ספר זה, כולל הכותרת, יצא בהוצאת מרחביה - הקיבוץ הארצי - השומר הצעיר.

בתאריך 01/05/1956, אחת-עשרה שנים לפני ה"כיבוש", אמר משה דיין, בהספד על קברו של רועי רוטנברג ז"ל:
"דור ההתנחלות אנחנו, ובלי קובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית אל נירתע מראות את המשטמה המכלה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים היושבים מסביבנו. אל נסב את עינינו, פן תיחלש ידנו. זו גזירת דורנו. ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב ונכרתו חיינו." (מתוך: נתיב, גיליון 1-2 1997, עמ' 293).

גם זמן רב אחרי מלחמת ששת הימים, לא פגה משמעותו החיובית, הנאצלת של המונח "התנחלות":
הנה, מתפארת מפלגת המערך, במודעת בחירות-01/10/1973:
"במשך שנים בזו אנשי "חירות" להתיישבות. רק אחרי מלחמת ששת הימים הם שינו את יחסם. אנו שמחים על כך. הצרה היא, ששינוי היחס הוא בעיקר בדיבורים. מי ששומע את מר בגין מדבר בלהט על "התנחלויות" יכול לחשוב שאנשי תנועתו הקימו את רובן.

ולמעשה?
כדי למצוא התנחלויות "חירות" דרושה זכוכית מגדלת. מבין 49 התנחלויות שהוקמו מעבר לקו הירוק:
26 הוקמו על-ידי תנועות ההתישבות של המערך.
12 הוקמו על-ידי תנועות ההתיישבות הדתיות.
5 הוקמו על-ידי העובד הציוני והאיחוד החקלאי.
2 הן התיישבויות עירוניות.
על-ידי אנשי "חירות" הוקמו 4 התנחלויות בלבד."
("והיום עוטפים בזה דגים", אורי אורבך וחגי סגל, עמ' 113).

ואולם, אם ניתן לתרץ זאת בפרפראזה על אימרתו של חיים וייצמן ("כל אחד מאוהב בפשרות של עצמו") הרי שגם סמוך לאחר התבוסה, כתב ראש האופוזיציה המוכה והמובס, שמעון פרס, בספרו: "כעת מחר" (1978), בתת-פרק שנקרא: "התנחלות בארץ":
"אדמת ארץ-ישראל נשארה ברובה הגדול במצב של ציפייה, עד אשר החלו העליה וההתנחלות להשיב לה את לשדה."

גם רבין המנוח, שהיה ניתן לצפות שינקוט בשיטת 'אם פרס בעד - אז אני נגד'... בכל זאת אמר ב-13/06/1979:
"נראה לי שיהיה זה משגה מצידה של ישראל לוותר על זכות ההתנחלות במהלך המו"מ לכינון האוטונומיה ויתור ישראלי על זכות ההתנחלות ישמיט מידי ישראל קלף חשוב אין לוותר על זכות ההתנחלות ומימושה אך ורק לצורך יצירת אווירה נוחה"
("והיום עוטפים וגו' - עמ' 122).

פרשה מעניינת במיוחד היא יחסו של יעקב חזן ז"ל, ה"אדמו"ר האדום" של השומר הצעיר, לאנשי גוש אמונים. בספרו האוטוביוגרפי, "דרך חדשה" (עמ' 92-93), הוא ציטט את עצמו, מתוך רב-שיח עם אנשי גוש אמונים, שנערך באוקטובר 1986:
"ראשית כל חשוב לומר על מה אין בינינו ויכוח אין בינינו ויכוח על אהבת הארץ הזאת ועל הדאגה לגאולתה. אין בינינו ויכוח על אהבת הארץ הזאת כמולדתו של העם היהודי ועל כך שזאת היא הארץ היחידה שבה יכול העם היהודי להיגאל. אין בינינו ויכוח על מהותם המיוחדת של יהודה ושומרון ועל הזדהותנו עם הנוף ההיסטורי שלהם. מבחינה זאת איני נותן לכם שום בכורה. בשבילי יהודה ושומרון הם תמצית תולדותיו של העם היהודי. שם קרו הדברים הטראגיים ביותר והנעלים ביותר בחיינו. שם התהלכו נביאי ישראל. גם כאן אין בינינו כל ויכוח. הויכוח הגדול המפריד בינינו הוא ויכוח טראגי דווקא על יסוד הדברים שאינם מפרידים בינינו: מה קודם למה ומהו הקובע, גאולת העם או גאולת הארץ".

חזן, אם כן, התנגד בחריפות לגוש אמונים, וראה בהם סכנה גדולה. אולם, בניגוד לרוב חבריו מהשמאל, הוא גילה כלפיהם, בה-בעת, אהדה עמוקה:
"בראשית הופעתו של "גוש אמונים" הפתעתי את חבריי באומרי שהם מזכירים לי, מבחינת המתח הנפשי והכוננות להגשמה עצמית של שאיפותיהם, את השומר הצעיר בראשיתו. החברים הוכו בתדהמה: חזן משבח את "גוש אמונים" - אמרו - את אלה המתפרצים להתנחל ביהודה ושומרון ומסכנים את כל עתידו של השלום...
למעשה, באתי להזהיר בפני ההתפתחות המסוכנת הזאת. תמיד מאסתי בוויכוחים פוליטיים המתמצים בהשמצת הזולת: כל מי שאינו אתי הוא, כביכול, פוחז וריקא, אדם חסר מניעים אידיאיים והדואג רק לעצמו... בצער ראיתי, גם מן המתרס הצד השני של הצד הפוליטי והאידיאי, אנשים המוכנים לשאת בעול השליחות בה הם מאמינים, גם אם זה תובע מהם קרבנות כבדים. כאלה נראו לי אנשי "גוש אמונים" מראשית הופעתם, ובכך היתה סכנתם."

חזן לא הפך לימני ולו לרגע אחד, אך הוא ידע להעריך ולכבד את המתנחלים, ולא לזרוק בהם בוץ לחינם.

לפיכך חייבים אנו לכבד את עצמנו לפחות כפי שיריבנו הדגול כיבד אותנו.
רואים אנו למעשה, שאך לפני 23 שנים - לא יותר - עוד שימשו התיבות "התנחלות" ו"התנחלויות" כערכים חיוביים בפיהם של בכירי האופוזיציה השמאלית של אז, כפי שהיה נהוג מראשית הציונות.
ואם נציץ לרגע אל מחוזות האוייב, ניווכח בקלות שכל יישובי הארץ היהודיים, מיהודי חיפה, עבור בקיבוץ מעלה החמישה, ביישובי הנגב, עד לתושבי הצפון וכלה כמובן במתנחלי יש"ע - כולם נקראים על-ידי התקשורת הפלשתינאית בשני שמות: "קולוניה" ו"התנחלות" - ללא הבחנה. לכך דרושה רק הצצה שטחית בדו"חותיהם ובתרגומיהם של אנשי "המרכז למעקב אחר תקשורת פלסטינית" בהנהלת איתמר מרכוס.

מצידנו, חייבים אנו, המתנחלים ואוהדיהם, להימנע ממקסמי-שווא, כגון "מתיישבים בני-דת משה סנה", ולהגיד בראש מורם ובלב שלם: "אנחנו/הם מתנחלים, טוב שכך, וירבו כמונו/כמוהם".
http://www.moledet.org.il/mitnahalim.html




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   20:00   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  109. סוף עונת החילונים  
בתגובה להודעה מספר 101
 

© אסף ענברי
סוף עונת החילונים
(סאגת "עידן החדש", פורסמה במוסף "הארץ" בשלושה חלקים: 10, 17 ו-24 בספטמבר 1999).

פרק א: מחתרת הערגה
1. שתיקת האדמה
ב-1958 חגגה מדינת ישראל עשור לקיומה הבן-גוריוני. מאות-אלפים נהרו לירושלים, לחזות במצעד צה"ל ובתערוכת העשור, שהציגה את הישגי החקלאות, החרושת והעליה כמקשה קורנת של גאווה לאומית. להקת "בצל ירוק", עם אורי זוהר ושאר יוצאי להקת הנח"ל, הצהילה את הציבור, ונחום גוטמן כתב לילדים את "שביל קליפות התפוזים". הרבי מלובביץ', שנשאל בברוקלין מה יחסו לחגיגות העשור, פטר את העניין בכך שמדינת ישראל היא גלות ככל הגלויות, אבל דיעה זו נשמעה אז - אם טרח בכלל מישהו להאזין לה - כבדיחה שבקעה מלועו של פוחלץ. הישראליות החילונית, המודרנית, הסוציאל-דמוקרטית, ששיקפה חצי מאוכלוסיית הארץ, נחוגה כאילו ביטאה גם את החצי השני - ניצולי-שואה ועולי צפון-אפריקה, שנדרשו להשיל את מנהגיהם המסורתיים ולהיצרף בכור-ההיתוך של העברית, ההסתדרות, הסנדלים. תחושת החוסן, שעלתה דרגה מאז "מבצע קדש" שנתיים קודם לכן, נסכה ודאות בלבבות החוגגים. עתיד המדינה נמתח למלוא האופק, מוצק, בוטח, ירוק-עד. נותרו להם 15 שנה להאמין בזה.
מחוץ לשאון-החגיגות, התפרסמו אז שני ספרים שהיו שונים מאוד זה מזה, ושדמו זה לזה, בכל זאת, בעניין אחד, שעשה אותם חריגים בנוף-הספרות הישראלית שנכתבה עד אז: שניהם - "ימי צקלג" של ס. יזהר ו"החיים כמשל" של פנחס שדה - נכתבו מתוך ערגה רליגיוזית. הם לא עסקו במדינה, בחברה, באקטואליה. הם דיברו על הטבע; על העמידה בתוך הטבע היפה והמכאיב לאין חקר. אצל יזהר, היה זה טבע בהיר, שקוי שמש, של מרחב מדברי תחת "התכלת השלמה, הקלה, הלא נפגמת כלום", אשר "קוראת אליך עד כי נשתאגו קרביך אליה"; אצל שדה, היה זה טבע אפל, פראי, מושך-מטה, של "שתיקת האדמה הכבירה, הכבדה, האטומה, הלילית". אבל תשוקת ההתעלות של יזהר אל התכלת ותשוקת הצלילה של שדה אל רחם-האדמה, נבעו מאותה ערגה בסיסית. היתה זו ערגה פאגאנית, אל הדממה האלוהית, הטהורה, הבראשיתית, של קמרוני-גבעות, אורנים נוטפי-גשם וריח רגבים. הדממה הזאת לא יכלה לשאת את ענייני המדינה או את רעש ההיסטוריה. היא חייבה פרישה מכל זה, אל מחוזות-בתולין זכים. שניהם כתבו על נערים, ונערים היו גם אלה שקראו אותם בהזדהות. מרחבי היקום, המסתורין, הפלא: עבור קורא צעיר, ב-58', ענתה הנגיעה בזה על צורך שקופח לגמרי בספרות "דור הפלמ"ח", שהיתה רוחנית כמו עיתון.

יזהר, הוותיק מבין סופרי "דור הפלמ"ח", התנתק ב"ימי צקלג" מבני דורו. ספרו, שהתקבל כ"סיכום מונומנטאלי של דור הפלמ"ח", הובן כך רק משום שהבערה הרליגיוזית שפיעמה בכל 1156 עמודיו דופדפה על ידי קוראיו כאילו לא היתה שם. אצל שדה, היתה הרליגיוזיות כה מוצהרת ובוטה, עד כי אי-אפשר היה לקבור אותה מתחת למישור-משמעות אחר, ארצי יותר; לחוקרי הספרות לא נותרה ברירה אלא להתעלם מ"החיים כמשל". לא הזיזה להם השפעתו על דור שלם של צעירים שפיתחו כלפיו יחס פולחני. שדה מעולם לא נידון בחוגי הספרות. קיומו הוכחש בהתמדה. הוא לא נתפס כחלק מהספרות העברית, אלא, לכל היותר, כפריט בילקוט-השטויות הרומנטי של גיל-ההתבגרות. מוסמכי התרבות נזקקו לעוד שנים רבות כדי לתפוס שעם "ימי צקלג" ו"החיים כמשל" נגמר כאן משהו והתחיל דבר אחר. מתחת לאפם, בתזוזה תת-קרקעית, נולדה מחתרת הערגה.

2. חליל רחוק בדרך לאגם

באותה שנה עצמה, רחוק-רחוק מהמולת העשור בירושלים, נוסדו שני ארגונים רוחניים שאיש לא שיער אז לאלו ממדים יגיעו תוך 20 שנה. בסיאול שבדרום-קוריאה הלך ד"ר צ'ו, אוואנגליסט בן 22, ורכש בניין גדול לאחר שישו נגלה אליו בחלומו והורה לו לעשות זאת. כשפתח את כנייסתו, היו מעט מאוד נוצרים בסיאול; כיום, זוהי הכנסיה הגדולה בעולם. מהרישי מהש יוגי, גורו הודי שפיתח את טכניקת "המדיטציה הטראנסצנדנטלית" כנתיב אל ההארה, עזב את ההימלאיה ויצא להנחיל את שיטתו למערב. "העידן החדש" יצא לדרך, אבל ב-58', מי שם לב. העולם היה עסוק במלחמה הקרה (בבריה"מ עלה חרושצ'וב לשלטון, ובארה"ב המתינו בדריכות לצעדיו), במרד באלגי'ר ובנסיונות המהוססים, המרגשים, לשגר אסטרונאוט (או קוף, או כלב) לחלל.

מלחמת העולם השלישית אמורה היתה לפרוץ בשנה זו, על-פי נבואתה של החוזה האמריקאית ג'ין דיקסון (שניבאה גם, באותה הזדמנות, שג'ון קנדי ייבחר לנשיא-ארה"ב ויירצח ב-1963); המלחמה לא פרצה אמנם, אבל פחד-השמדה הרעיל תמידית את השגרה. האפוקאליפסה של יוחנן, שבסוף הברית החדשה, הדהדה מבעד לפחדים של ההווה, ובשוודיה כבר היה אז קולנוען צעיר שהבין זאת. שבעה חותמות - מספר יוחנן - סוגרים על ספר גזר-הדין שבשמיים. בהתקרב יום-הדין, ייפתחו החותמות בזה אחר זה, וכשייפתח השביעי, תהיה הארץ למאכולת אש. על ידי שיחזור אווירת יום-הדין של ימי-הביניים (אימת סוף-המילניום בשנת 1000, השתוללות הדבר השחור במאה ה-14), רמז ברגמן: חברים, תתכוננו לסיבוב שני.

בגרמניה עמד מארטין היידגר וניסה להתריע על הסכנה האורבת לאנושות שנעקרה מהטבע. התרבות החומרנית, הצרכנית של ימינו, איבדה את זיקתה לאדמה, לשדה, לשבילי-היער. היא הפכה, אמר הפילוסוף, לתלישות עירונית, ממוסחרת, החומסת את הטבע. באותם הדברים האמין היידגר כבר 20 שנה קודם לכן, כשהצטרף למפלגה הנאצית, הניאו-פאגאנית, שהצטיירה לו כהבטחה לשיקום המגע עם ההוויה; אבל ההרצאה האקולוגית שנשא עכשיו, נאמרה אל תוך הקשר חדש. על סף שנות ה-60, בישרה התייצבותו כנגד ה"קידמה" הטכנולוגית את מה שייצעק תוך זמן קצר מפי מיליונים של ילדי פרחים.

עדיין 58', וב"הארץ" התפרסם שיר של נתן זך, על מוות ש"בא אל סוס העץ מיכאל" - מעין מיסה שחורה (מקהלה, מלאכים מוטרפים, דמות של אל מרחף), בתוך נוף אפוקאליפטי של סוף-העולם: הריסות, ישימון, גולגלות נתוצות. ב"מעריב" פירסם דן בן אמוץ רשמים על תערוכתו של צייר ירושלמי תמהוני, מריאן מרינל. "כל מה שאתה רואה כאן", הסביר מריאן לבן אמוץ, "זה תת-ההכרה שלי", וציטט לו מדברי אנדרה ברטון, מנהיג הסוריאליזם, על חובת-האמן להשתחרר לחלוטין מהשכל. ציוריו עסקו במוות, בנופי-דמיון, בישו. בן אמוץ המשועשע, המחוסן מתת-ההכרה, ידע על מריאן פחות משידעו קוראי "החיים כמשל"; שדה הקדיש פרק שלם בספרו למריאן, שגילם בעיניו את תמצית הקדושה שבשיגעון. מריאן, לשדה, היה האדם האותנטי, קורבן החברה, שנצלב כשסביבו קלי-דעת המצחקקים לאידו: קלי-דעת כמו דן בן אמוץ.

במחנה 80 של הנח"ל, במגורי הבנות, כתבה קצינת ח"ן בת 20 הגיגים ביומן. כשיצאה, השאירה את יומנה פתוח לעיני חברותיה לביתן. הן היו בגילה, אבל ראו בה, ברינה שני, דמות בוגרת, מרתקת בחריגותה, בקדרותה, ביופיה הכמו-אינדיאני ובדיבורה המלוטש, שהתגלגל כשורות שיר. בחיפה התעלם יעקב רוטבליט בן ה-13מן האתיאיזם של אביו הסוציאליסט ועלה ביוזמתו לתורה כדי לחוות קצת יהדות. בתיאטרון הקאמרי בתל אביב דרך כוכבו של שחקן חדש, עודד תאומי בן ה-21, שבחייו הפרטיים, מחוץ לבמה, טיפח בסתר יכולות של קריאת-מחשבות וניחוש העתיד. בגליל התחתון יסדו תלמידים של יוסף שכטר את הישוב הרוחני יודפת. ה"דת הפנימית" שהחדיר בהם שכטר, דיברה על הקשר לטבע ולמה שמעל לאדם. היה בה הרבה מטולסטוי ומגורדון, מבובר, מקירקגור, מגורדייף. לא היתה זו משנה סדורה, אלא מסגרת חווייתית שעודדה את עצם החיפוש: את החיים כאקולוגיה, כבקשת-מגע עם כוליות-ההויה. הם לא יכלו לדעת זאת, אמנם, אבל בעזיבתם את העיר אל הטבע, הם נענו לקריאה שהשמיע באותה שעה הפילוסוף הגרמני המושמץ. כצליל רחוק של חלילן מהמלין, הגיח אל אוזנם השדר שנשאה רוח הזמן. את החליל שהם שמעו, שמעו תוך זמן קצר עוד ילדים רבים, רבים מאוד, בדרך לאגם.

3. אני הבתולה הקדושה

"אהבת תפוח הזהב" של דליה רביקוביץ', שפורסם ב-1959, היה התשובה השירית ל"החיים כמשל": שירה "קדמונית", אקסטאטית, שכאילו נכתבה על-ידי נביאה מקראית שעישנה חומר טוב. "רוחשים במקומם כוכבים ומזלות, והלילה נופל אל ים הלילות, והאור מרקד כרגלי איילות וזולף כמבוע מגיח מקיר", "ובחומר הזה האפל נבעה מכרה של זהב, והחומר הזה האפל מגלה את מעמקיו". היא שטה, הלומת אהבה, על פלגים ונחלים וימים גועשים. חופת השמיים התמלאה בכתובות-חרטומים, כוכבים המו סביב כדור-הארץ ובדי אילנות היו מתעצמים בתשוקה לגבוה. שרקו צמרות. עלי השיחים צלצלו כמטר של זהב. ביערות, במצולות, בהרים, ניתך אור שלא ידע שובע, שושני נהר פערו את פיהן לבלוע, והמשוררת ידעה אז חמדה שלא היתה כמוה.

ברחבי ארה"ב שודרה נבואתה של מנהיגת "אחוזת הר כרמל", שעל פיה נועדו חברי הכת להישחט בידי שמיים ב-22 באפריל 59' ולהילקח לגן-עדן. המונים נהרו לאחוזת הכת (וואקו, טקסאס), נטעו אוהליהם סביב והמתינו להתגלות השניה של ישו, כמובטח בחזון-יוחנן. ויהי בוקר ויהי ערב. לא קרה כלום. מאוכזבים, קיפלו את הציוד והתפזרו איש-איש למדינתו. קדחת-המילניום היתה, עדיין, לא יותר ממחלה של כת שולית. ספק אם הקוראים שנתקלו עכשיו בשירו של ייטס, "ההתגלות השניה", תפסו עד כמה הוא מביט קדימה, בדומה לברגמן, אל התפשטות הקדחת בסוף-המאה. "העניינים מתפוררים. כבר אין מרכז. אנארכיה פושטת בעולם, נחשול של דם מציף הכול, ופולחני-תמימות, בכל מקום, טובעים במצולה. הטובים אכולי ספקות, והרעים חדורי להט. ההתגלות השניה נראית כממתינה מעבר לפינה. יורד החושך, אך אדע: אלפיים שנות שינה כבדה כאבן, נעורו לסיוט כשטולטלה העריסה. חיית-הפרא, שסוף-סוף הגיעה שעתה, זוחלת לכיוון בית-לחם, להיוולד". השיר, שנכתב עוד ב-1920, חיכה בשקט לקוראי שנות ה-80-90.

בישראל, בינתיים, חדרו מוטיבים נוצריים לאמנות ולגישושי הדרך של מחתרת הערגה. יגאל תומרקין, שהגיע ארצה ב-1960אחרי שנות השתלמות באירופה, הציג עבודות שהתמקדו במוטיב הצליבה, תוך אימוץ הפורמאט הכנסייתי של טריפטיכון מעל למזבח. במנזר נוטרדאם בירושלים, תחת פסל-השיש של הבתולה הקדושה, עם פעמוני-כנסיה בחלון, ישבה יונה וולך וכתבה את שיריה המוקדמים. "מלאכים סחוטים", "תופת" ו"נשים קדושות" נשזרו ב"קולות הקוקו והתנשמת" ודינדון "פעמונים כחולים". "אני", היא כתבה, "הבתולה הקדושה. אני הבתולה הקדושה. האם אתה שומע אותי". גם בעניין זה, היה "החיים כמשל" פורץ-הדרך. הפלירט של שדה עם הנצרות, עשה את ספרו למסע צלייני ששיאו בשירת "ירושלים החדשה", הלקוחה מחזון-יוחנן. הברית החדשה, שהתגלגלה לידיו של שדה בנעוריו והיתה לאחד משני הספרים המעצבים של חייו ("כה אמר זרתוסטרא" של ניטשה היה השני), התגלגלה עכשיו - לא מעט בהשפעתו - לידיהם של צעירים מחפשי משמעות, שהחולין הישראלי השרה עליהם מחנק.

4. המרחב שבו נושמים סוסי הפרא

בספריה של קיבוץ גבעת-חיים מאוחד - קיבוצו של יצחק בן אהרן - מצאו כמה נערים את ספרו של המיסטיקן האוסטרי רודולף שטיינר, "כיצד קונים דעת העולמות העליונים", ותמונת-עולמם השתנתה. שטיינר, מייסד ה"אנתרופוסופיה", דן בגלגול-נשמות, בתפיסה על-חושית ובתירגול של עילוי התודעה. הוא דיבר על הנשמה האלוהית שלבשה באחד מגלגוליה את גופו של הצלוב מנצרת, וההיבט הנוצרי הזה של משנתו לא הרתיע את נערי הקיבוץ מלאמץ את האנתרופוסופיה, מכאן ואילך, כתורת חייהם. בנו הצעיר של בן אהרן, ישעיהו, עתיד היה להצטרף אליהם תוך שנים אחדות ולהפוך למנהיגם. בחיפה נפתח סניף של "עדי האל" - כת נוצרית הכופרת בקיומו של עולם הבא. כאן, אמרו, בעולם הזה, ישתרר בקרוב "גן-העדן". יהיה זה סופו של המין האנושי, מלבד בודדים שהאל חפץ ביקרם. הרוצה בגן-עדן, יסור אל הסניף ויוטבל ל"אח" בין אחי העדה.

תשומת הלב הציבורית היתה תפוסה בפרשת לבון, במשפט אייכמן, בשמועות על הקמתו של כור גרעיני בדימונה ובהתפטרותו של בן אהרן - שר התחבורה - שהתריע מפני התנוונותה הרעיונית של מפא"י ושפך את זעמו במאמר פרוגראמאטי ("עוז לתמורה בטרם פורענות") שפורסם בעיתון "למרחב". מפעל הפיס גייס אלפי ניצבים לצילום הכרזת-המדינה עבור הסרט ההוליוודי "אקסודוס". ברדיו התנגנו התרנגולים, שלישיית גשר הירקון ואסתר רייכשטאט ("היו לילות"). בבתי-הקולנוע הוקרן "סלאח שבתי", על במות-הבידור עלתה שלישיית הגשש החיוור, ובמרפסת מועדון-החמאם שביפו נפתח דיסקוטק. "דור האספרסו" - מושג שהגדיר את צעירי שנות ה-60 כדור סתמי וריקני - הפך למטבע-לשון השגור בפי כל. זהו נוער עייף, משועמם ואובד-דרך, נטען בביטאון הקיבוץ הארצי, ובעיתון אחר כתב ס. יזהר דברים דומים. המונח "ביטניק" שצץ בעיתונים, ביטא חשש מעליית מפלס ההפקרות. "העולם הזה" דיווח שהחשיש, שהיה עד כה נחלת העולם התחתון, מפעפע לחברה הגבוהה. המהפכה הניאו-פאגאנית שסחפה את צעירי המערב - פריקת-העול, קידוש החופש המיני, הרוקנרול, הפסיכאדליה "מרחיבת התודעה" ופולחן-הטבע - הסתננה לישראל דרך רדיו רמאללה, סרטי "גל חדש" צרפתיים וטפטוף ראשוני של תרגומי כתבים מן המזרח.

הבוהמה התל אביבית מיהרה להשתחל לאווירה החדשה. באורח חייהם ובאורח כתיבתם, בעטו הצעירים במוסכמות-ה"בורגנות". שירי יונה וולך רחשו מיניות מתריסה. מאיר ויזלטיר הציב לשירה העברית רף חדש של בוטות. דוד אבידן נטל את קוראיו ל"מסעות LSD". בשיריה של רינה שני תוארה המציאות העירונית ככלא שממנו מבקשת הנשמה להשתחרר. "בסבך הסורגים נחפש את המרחב שבו נושמים סוסי הפרא". שם, במרחב, נחזור לאושר הפאגאני האבוד. "נגור בתוך שבט עתיק, קול נהימתנו קול הים, ויהיה אוהלנו סמיך ומפויח. בערב יביאו את הציד. ליד העשן נלבה לנו אש קטנה. בינתיים, דומם, אבותינו ישבו מסביב ויספרו בתולדות העולם". דן בן אמוץ, שעבר להתגורר בבית ערבי בנמל-יפו, הפקיד את עיטור דלת-הכניסה בידי אהובתו החדשה, בתיה אפולו. הדלת כוסתה בדמויות חידתיות, מיניאטוריות, שכמו הגיחו ישירות מתת-הכרתה של הציירת מבלי שהיא עצמה יכלה לומר מי הן ומה הן. היא ציירה כמו מריאן, אבל ספק אם בן אמוץ זכר עכשיו את הצייר ה"מגוחך" ההוא (שהתאבד בינתיים. גופתו המפוחמת נמצאה מוטלת לרגלי עמוד-חשמל).

בזמן שבתיה שקדה במכחוליה הדקיקים על דלת-הכניסה של דן, שיחק דן בסרטו ההזוי של אורי זוהר, "חור בלבנה". משהו חלומי, מסומם קלות, היה תלוי על הראשים. כתבים של פרויד ויונג הופיעו בתרגום עברי, ופסיכולוגיית המעמקים, על צבא-סמליה, נתנה דחיפה נוספת לרימום המסתורין. רחוק מהבוהמה, בקיבוץ חולדה, כתב עמוס עוז על עוצמות הטבע ותסיסת היצר בערבותיהן הפרוצות-לרוח של ארצות התן. א.ב. יהושע כתב סיפורים סוריאליסטיים על דחפים לא-נשלטים של אלימות. מעמליה כהנא-כרמון ניגרו פלגים שוקקים של זרם-תודעה. השער אל הטבע, אל הפלא, אל גנזי הנפש, שהחל להיפתח ב-58' עם "ימי צקלג" ו"החיים כמשל", היה עכשיו פתוח לרווחה; הספרות העברית של אמצע שנות ה-60 שחררה עצמה מסדר-היום הישן - הלאומי, החילוני, החברתי-רציונאלי - שהתנסח בספרות של העשור הקודם. את מרכז הזירה תפסו עכשיו מי שביקשו להיחלץ מסיר-הלחץ הישראלי ולנשום אוויר אחר. הערגה כבר לא היתה מחתרת. היא היתה הנורמה.

5. גחליליות, ציפורים, עוף בקארי ג'ון גלן, האסטרונאוט האמריקאי שהקיף את כדור-הארץ בפברואר 62', סיפר, כשנחת, ש"גחליליות" לא-מזוהות ליוו את חלליתו. בטי ובארני היל, בני-זוג מניו-המפשייר, טענו שנחטפו אל עב"ם שנחת לידם על הכביש כשנסעו בשעת-לילה בהרים. בתוך העב"ם, סיפרו, היו יצורים אפורים שערכו בהם בדיקות רפואיות. אחד מבכירי האסטרונומים בנאס"א, קארל סייגן, אמר שעלינו להכין את עצמנו לכך שנמצא בחלל תרבויות אחרות. אסטרונום אחר, פראנק דרייק, חישב מה הסבירות להופעת חיים תבוניים על פלאנטות אחרות, ומצא שיש ביקום, בעיקרון, משהו כמו עשרה מיליארד פלאנטות שכאלו. האפשרות הקוסמת והמאיימת ש"אנחנו לא לבד", שנידונה עד אז רק בסיפורי מדע-בדיוני ובכתות-מסתורין סגורות, החלה לצאת מתחום הפאנטאסיה.

אפילו להקות הציפורים על חוטי החשמל שלאורך הרחוב, נראו פתאום ככוח חייזרי, דמוני, על-טבעי, אחרי המתקפה האפוקאליפטית שצילם היצ'קוק ב-63'. הקטע המרכזי בסרט, היה רמיזה ברורה לחזון-יוחנן. כתם הדלק הבוער שהתפשט בלב העיירה ומשך את תשומת-לב הציפורים, יצר, ביחד עם הכביש שלרוחבו, צורה של צלב; "זה סוף העולם!" קרא זקן שתוי מפינתו על דלפק המסעדה המקומית, וציטט מזכרונו פסוק מזרה-אימים מספר יחזקאל; בחוץ הסתערו הציפורים על מי שלא הספיק לתפוס מחסה, וסוסים חלפו בשעטת אמוק כארבעת סוסי האפוקאליפסה המוכרים היטב לכל נוצרי. החרדה מן הנשגב, מן ה"אחר לחלוטין", תבשיל עם השנים לכדי אימה מיצורים שלא כתובים בשום מגדיר.

בצלחת-האנטנה של אוניברסיטת פרינסטון נקלט ב-1964 רשרושה הרפה של קרינת-הרקע הקוסמית, שסיפק לראשונה ביסוס לתיאוריית "המפץ הגדול": לפני 15 מיליארד שנה היה כל היקום דחוס בנקודה זעירה, שפיצוצה - אשר יצר את המרחב ואת הזמן - נמשך ממש ברגע זה, בהדף המרחיק את הגלאקסיות עוד ועוד. תמונת-עולם חדשה זו, עלתה בקנה אחד עם התורות המיסטיות העתיקות; תיאור היקום כהתנפחות מתמדת של המרחב מתוך הכלום, נשמע דומה-להביך לתיאור ההינדואיסטי של היווצרות ה"מאיה" מן ה"בראהמאן", או לתיאור נביעתו של העולם מנקודת-ראשית טראנסצנדנטאלית בכתבי פלוטינוס ובקבלה. לאנשי "העידן החדש" שבדך, היתה זו זריקת-עידוד לא קטנה.

וזה עוד לא היה הסוף. רוג'ר פנרוז וסטיבן הוקינג טענו שהיקום פרץ מתוך "ייחודיות" שאינה ניתנת לתפיסה משום שחוקי הטבע אינם חלים עליה. אנדריי סאחארוב טען שבמפץ הגדול נוצר "אנטי-חומר" בכמות שאינה פחותה מכמות החומר ביקום (אם יש מובן למלה "כמות", כשמדובר באנטי-חומר). מושג ה"חומר" עצמו, זועזע קשות עם גילויים של "קווארקים" תת-אטומיים שריצדו בין יש לאין כמין נוכחות מפוקפקת, שלא היה ברור אם היא אנרגיה, או חומר, או השד יודע מה. אפילו בין המדענים עצמם, היו שהשגיחו בכך שמה שהמדע חושף כעת, והמלים שהוא מוצא כדי לבטא זאת, מגלים קירבה חשודה לתורות המזרח. מארי גל-מן, הפיסיקאי שזיהה (בו-זמנית עם יובל נאמן) את המבנה המערכתי של הקווארקים, כינה מבנה זה "דרך השמונה" - ביטוי השאוב מתורת בודהא. וכשפיסיקאי אחר, ג'ון וילר, טבע את המונח המבעית "חור שחור" כדי לתאר אתרים שבהם שוררת כבידה בולעת-כל, הוברר סופית שהיקום שבו דנים הפיסיקאים, מטורלל הרבה מעבר לסף-הסיבולת של השכל הישר.

נשיא ארה"ב לינדן ג'ונסון, שחידש ב-1965 את היתרי ההגירה מאסיה, לא ידע מה הוא מכניס לארה"ב. המהגרים הסינים, היפאנים וההודים הביאו איתם לא רק אגרול, סושי ועוף בקארי; הם הביאו את המדיטאציות, את הסוואמיז והגורוז ומורי הזן, את ההינדואיזם, הבודהיזם והג'יאניזם, את הטאנטרה והמאנטרה והיאנטרה, את הדיבור על "קארמה" ו"נירוואנה", את השינטו, את היוגה, את הטאו. פרופ' סוזוקי הרביץ באמריקאים את תורת הזן-בודהיזם, וביחד עם אריך פרום פירסם ספר המצביע על הזיקה בין תורה זו לפסיכואנאליזה. אגודת "המדיטציה הטראנסצנדנטלית" של מהרישי מהש יוגי, הקיפה עכשיו מיליון אמריקאים וגדלה בהתמדה. הצטרפותה של להקת הביטלס, זמן לא רב אחר כך, לשורות המהרישי, סימלה את מה שנתפס אז כחיבור טבעי ומתבקש בין שני פניה של אותה אופטימיות ("All you need is love"); והביטלס סחפו מיליונים נוספים של מצטרפים.

זו לא היתה אופנה בלבד. השיער הארוך (של מהרישי, של ג'ון לנון), גלימות המשי, היחפנות, שרשרות-הפרחים וחרוזי-העץ, מקלות הקטורת והישיבה המזרחית על מחצלות וכריות כשברקע מפכים צלילי סיטאר וטאבלה, היו, ללא ספק, קסומים דיים בפני עצמם כדי למשוך ציבור רחב. אבל לצעירים רבים, היתה החשיפה אל המזרח הרבה יותר מזה. כנוצרים מלידה, הם חונכו להסכין עם כך שהאושר איננו בר-השגה בעולם הזה; שהחיים הם רק פרוזדור; שהשכר למאמין יבוא אחרי ההלוויה. והנה באו מורי-ההארה והגישו להם תרגילי-נשימה, תנוחות-יוגה ואימוני טאי-צ'י שהבטיחו את כיבוש האושר כאן, עכשיו, בגוף הזה: עניין של טכניקה, אימון, קצת התמדה.

6. אמא גאיה

חדירת המזרח למערב, החלה לפרום את החיץ ששמר עד אז על מובחנותו התרבותית של כל אחד משני המחוזות. וההתייחסות ה"קוסמולוגית" לחיים, שהתעצמה עם כל גילוי נוסף בתחום האסטרונומיה ועם כל שיגור נוסף של חללית, קידמה אף היא את תחושת הגלובאליות הקוסמופוליטית של "העדין החדש". הירח התקרב משנה לשנה. החלל נהיה מעניין יותר, רלוואנטי יותר, מהתרבות והלאום. ההיאחזות בהיסטוריה, בטריטוריה או באיזו מורשת ספציפית, נתפסה כקטנונית ומיושנת לנוכח הפריצה למרחבי עתק כאלה. מול האינסוף הקוסמי, נראו הגבולות בין העמים כסתם טפשות.

דיווחים על מפגשים עם צלחות מעופפות ויצורים ירקרקים, זרמו אל מערכות-העיתונים. אריך פון דניקן, מנהל-מלון שוויצרי, פירסם ספר שנועד להוכיח שה"אלים" המוזכרים במיתוסים של תרבויות העולם, היו, בעצם, מבקרים מהחלל החיצון: מי, אם לא הם, בנה את הפסלים שבאיי הפסחא, את הפיראמידות או את "מסלולי הנחיתה" במישורי הפאמפאס? הספר, שתורגם ל-26 שפות ונקרא על ידי כל אדם שלא שהה באותה עת על כוכב אחר, הפך את סוגיית החייזרים לנחלת הכלל. כשהתברר, לאחר מכן, שהמחבר בדה חלק מ"מימצאיו", ספגה התיאוריה מהלומה הגונה, שנדרשו שנים - ומאות מימצאים חדשים - כדי לשקמה. אבל האפקט הראשוני היה בלתי הפיך; החייזריות יצאה מהארון, והלבבות דומה שהוכשרו לקראת התגלותה כאמיתית.

האווירה הקוסמולוגית כללה גם נהירה לאסטרולוגיה. שינוי מהמם - חזו מפות-הכוכבים - יפקוד את העולם בסביבות שנת 2000, כשיסתיים "עידן הדגים" המחורבן, ובמקומו יפציע בשעה טובה "עידן הדלי". האסטרולוגיה מצד אחד, והאפוקאליפסה הנוצרית מצד שני, סימנו עיגול סביב אותה שנה עצמה; הערגות השונות הותכו לאחת, והתודעה האקולוגית שהתפתחה במקביל - הסגידה הניאו-פאגאנית ל"אלת" האדמה - תרמה את חלקה לאותו הלך-רוח. ההרצאה האקולוגית של היידגר מ-58', זכתה עכשיו לפיתוחים שהוא עצמו היה ודאי נבוך מצביונם האלילי. האדמה היא אורגאניזם חי, אמרו ילדי-הטבע שבישרו את בוא ה"ירוקים". האדמה, אמרו, היא "גאיה": האלה החובקת, הבראשיתית, המוזכרת במיתולוגיה היוונית. פולחני-האדמה, השמש והגשם של האינדיאנים, זכו בעדנה מחודשת. קארלוס קאסטאנדה, אמריקאי יליד-פרו שיצא ב-1961 למסע של חיפוש עצמי במקסיקו, חזר משם עם "משנתו של דון חואן": תיאור שהותו של המחבר במחיצת מכשף אינדיאני המשתמש בפטריות-הזיה ל"השעיית המציאות" ולהתגלותה של "מציאות אחרת". הספר היה לאחד מרבי-המכר רבי-ההשפעה של שנות ה-60, והמלצותיו של קאסטאנדה על שינוי-התודעה באמצעות פטריות, השתלבה בהמלצותיהם של טייסי-תודעה כטימותי לירי על השימוש ב-LSD, במאסקלין, במאריחואנה או בכל חומר אחר המשפיע על המוח יותר משקדי מרק.

ה"רוחניות" קיבלה גוון שאמאני. הטבע הצטייר כבית-מרקחת המכיל את כל המירשמים לאושר. עץ הדעת של תרבות-המערב פינה את מקומו לעץ החיים. אלוהי התנ"ך הגברי, התובעני, חמור-הסבר (אלוהי המשטר, המוסר, המשפט), נדחק לטובת האלה הגדולה (אמא טבע, אמא אדמה). גאיה המיטיבה, המניבה, השופעת, היתה מעבר לטוב ולרוע, אדישה להסדרים המעיקים של התרבות. הניצחון שלה היה נצחון הנשיות. יותר ויותר גברים ענדו עגילים ומחרוזות, דיברו ברכות ונראו מאחור, עם שערם הגולש, כנשים לכל דבר. האמביציה הטכנולוגית, הגברית-מערבית, לכבוש ולביית את מרחבי הפרא, הומרה בריקודי גשם, בעישון צמחים ובתיפוף על חוף הים, ליד ריצוד בבואתו של הירח.

באירופה פירפרה עדיין, בחוגים גבוהי-המצח, המורשת חמורת-הסבר של המודרנה השכלתנית. המוזיקה שיצרו בכירי האוואנגארד תוך התעלמות כמעט הפגנתית מהעובדה שאין קהל למרכולתם, היתה חירחור הגסיסה של העידן התרבותי המעונב, המעודן, שהוליד את הארוע הקרוי "קונצרט". הצירצורים שורטי-האוזן של קרלהיינץ שטוקהאוזן, ויטולד לוטוסלאבסקי, לוצ'אנו בריו ופייר בולז, לא היו "פריצה אל דרך חדשה", כפי שדימו האוהדים הנכחדים של המודרנה; הם היו סוף-הדרך. שום תחנה נוספת לא חיכתה למוזיקה הקלאסית. היא התפגרה לה יחד עם שאר צורות-הביטוי של המערב המתפורר, שנעשה פאגאני ועבר לרוקנרול. כשהזקנים הלכו להתרפק על השמינית של ברוקנר, הלכו הצעירים להתפרק בכוכי-הדיסקוטקים, בבאככאנאליה של וודסטוק, בשילהוב האורגיאסטי של מופעי-הפארק.

מיק ג'אגר, ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין וג'ימי הנדריקס גילמו את עסקת-החבילה הפאגאנית "סקס, סמים ורוקנרול", ואלמנט-המחאה שהופיע בשירי ג'ון לנון ובוב דילן, היקנה לשצף משולח-הרסן של תרבות-הנעורים הילה של משמעות. הצעקות, ההוללות, הנסיעה לשום-מקום על הארלי-דייוידסון כבדים - כל זה היה, בזכות ה"מסר" העמום, לא רק מלהיב, כי אם "צודק". "השמאל החדש" שנולד במרד-הסטודנטים של 68' ובהפגנות-המחאה נגד מלחמת-וייטנאם, היה עוד סוג של רוקנרול. בניגוד לשמאל הישן, הסוציאליסטי, שפעל לאורו של אתוס כלכלי-חברתי מפורט, לא היה לצעירי 68' אתוס של ממש. היה להם פאתוס. הם היו פשוט "נגד", כרפלקס הפטור מהנמקה. ככל שידעו פחות מה הם רוצים, כך הרגישו צודקים ומגובשים יותר. ההשתתפות במהומות סיפקה לגמרי את הצורך הרוקיסטי להרעיש, להתקוטט עם שוטרים ו"לעשות אהבה".

7. תנו לשמש לעלות

באחד מאותם צירופי-מקרים מוזרים של ההיסטוריה, נוצר בישראל, בדיוק באותו הזמן, מצב פוליטי ששינה את פני השמאל. כיבוש השטחים מאוכלסי הפלסטינים במלחמת-הבזק של הקיץ הקודם, גרם לכך ששלטון-מפא"י חדל להיתפס כ"שמאל" בעיני הדור הצעיר. הסוציאליזם לא היה עוד, ב-68', קריטריון לשמאלנות. העניין הטריטוריאלי הדיח את העניין הכלכלי-חברתי. דן בן אמוץ ואורי אבנרי - ממובילי המחאה כנגד הכיבוש - היו ימניים בהשקפתם הכלכלית. ישעיהו לייבוביץ', הגורו של צעירי השמאל החדש, לא היה סוציאליסט כשם שלא היה חילוני. האתוס החילוני-סוציאליסטי של תנועת העבודה, נתפס בעיני הצעירים כביטחוניזם תוקפני, והם לא בדקו בציציותיו של מי שסלד, כמוהם, מהביטחוניזם הזה; שיהיה קאפיטאליסט, שיהיה אורתודוקס, שיהיה חתול סיאמי - העיקר שיזדעק על הכיבוש. מטרות-השמאל הישנות - תקומה לאומית, עבודה עברית, הפרחת השממה והגשמת החזון המודרני של מדינת-הרווחה - סולקו לטובת מטרה אחת ויחידה, שלעומתה נראה הכול תפל ולא חשוב. "השלום".

הערגה אל "השלום" היתה רליגיוזית, והשנים הוסיפה לה סמלים, שירים ופולחנים שרק חיזקו את צביונה המשיחי. "מחנה השלום" שנולד אחרי 67', טרח רק לעתים נדירות לצקת תוכן מוחשי לערגתו. "השלום" לא נחלם כהסדר מדיני סבוך ומיוזע בין מדינות שיחששו לבטחונן גם לאחר חתימתו. שלום מציאותי כזה, נראה כהתחמקות מחתירה אל "השלום" בהא הידיעה: השלום המוחלט, הצח כיונה, שאחריו לא נדע מלחמות. "תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר", שרה להקת הנח"ל ב-69' את מלותיו של יעקב רוטבליט, שיהפכו להמנון המחנה. לא היתה זו ערגה חילונית יותר מהערגה לאחרית-הימים של הנביא ישעיהו, מהערגה הנוצרית למלכות-השמיים, מהבטחות "גן-העדן עלי אדמות" של תנועות-ההארה או מכיסופיו של לנון, בשירו "Imagine", לעולם א-פוליטי, א-היסטורי, נטול גבולות ולאומים. העייפות ממלחמות היתה, בעצם, עייפות מההיסטוריה וכמיהה לסיומה. "השלום", כאופק-ציפיות גאולתי, שירת מעתה, בישראל, אותה ערגה שהתבטאה בחו"ל כהמתנה ל"סוף המילניום", ל"עידן הדלי", ל"התגלות השניה".

לא רק השמאל, גם הימין בישראל כבר לא היה אותו ימין אחרי 67'. חניכי ישיבת "מרכז הרב", בני-עקיבא ושאר סרוגי כיפה, הגיבו על כיבוש השטחים בפרץ אושר ועזוז לא יתואר. מה שהיה "השלום" לשמאל הישראלי החדש, היתה עבורם "ארץ ישראל". ארץ ישראל - לא מדינת ישראל - יקדה בהם בלהט משיחי, רב-קוקי. לא השיקול הבטחוני-פראגמאטי של הרחבת הגבול וביצורו דחף אותם אל שכם, בית-לחם וחברון, גם אם היה זה השיקול של ממשלות-העבודה שעודדו אותם להתנחל שם; מבחינתם, היתה זו חזרה אקסטאטית אל "קברי אבות". הם היו שחקנים בתסריט תיאולוגי של "היסטוריה קדושה" הממריאה בהתמדה, בסילון אחד ישר, מ"בריאת העולם" אל "גאולת ישראל השלמה". בחזית העימות הפוליטי בין "שמאל" ל"ימין", התייצבו זה מול זה מחנות שסירבו להבין עד כמה הם דומים בשורשם; אלה ואלה, משני עברי הקו הירוק, היו איראציונאליים, בלתי-מפוכחים ומוכי-ערגה באותה מידה.

8. ירח מלא אמנות סביבתית

נצחון ישראל במלחמת ששת-הימים היה אחד המאורעות הרי-המשמעות של המאה בעיני העולם הנוצרי. "שחרור ירושלים" מידי הערבים, נתפס בעיני הנוצרים כארוע צלבני. בטבור-העולם, בעיר שממנה עלה המושיע השמיימה, כיפרו עכשיו היהודים על חטא-הסגרתו לצולביו, וניקו את השטח לקראת התגלותו השניה. גם בישראל לא חסרו, אמנם, רבנים כמו שלמה גורן, שתפסו את הניצחון כעניין מטאפיסי, ניסי, אתחלתא דגאולתנו; אבל הרב גורן, ברגעיו המתלהמים ביותר, היה מתון בהשוואה למטיפי-הדת האמריקאים שפצחו אחרי 67' בתרועות סוף-העולם.

תומאס פטרסון, שעמד אז בראש תנועה נוצרית ניו-יורקית ("אחוות ישו"), הכריז עם היוודע תוצאות מלחמת ששת-הימים, שמעתה ברור מתי יקיץ הקץ על העולם; בעוד 21 שנה, חישב פטרסון, תפרוץ מלחמת יום-הדין בין בריה"מ לארה"ב. באותו יום (14 במאי 88') ישטפו 200 מיליון ערבים את מדינת ישראל וישמידוה. המלחמה תקיף את העולם כולו. האנושות תוכחד, מלבד מאמיניו של פטרסון. קומונות נוצריות ברחבי ארה"ב ואירופה החלו לקיים את הנחיות כתבי-הקודש כפשוטן, ללא הנחות פרשניות, כולל את הציווי להתחלק בכול. אחת מהן כינתה עצמה "כנסיית ארמאגדון". "הר מגידון" (כפי שקרוי תל-מגידו בחזון-יוחנן) - המקום שבו תפרוץ מלחמת יום-הדין על-פי האפוקאליפסה - נדחס בתודעת הנוצרים למלה אחת, "ארמאגדון", המכילה את הגרועים בסיוטים. "ארמאגדון" הוא מגיפה, הוא חורף גרעיני, מטר מטאורים, התפרצות וולקנית, רעש-אדמה, פלישה של חייזרים (או ציפורים, או החותנת). עכשיו, כש"ארמאגדון" נבחר כשם של כת, היה זה אות להיערכות לקראת הפורענות החזויה סביב שנת 2000.

החוזה האמריקאית ג'ין דיקסון המשיכה להנפיק בשורות. מרטין לותר-קינג יירצח השנה, התנבאה דיקסון, וכשהתארחה במלון "אמבאסאדור" בלוס-אנג'לס הודיעה שרוברט קנדי יירצח במלון זה תוך חודשים אחדים. התגשמותן של שתי הנבואות בזו אחר זו, באביב 68', הקנתה לדיקסון מעמד של אוראקל, וחיזקה את יוקרתם של שאר המתנבאים בשער. הפאראפסיכולוגיה, כנושא-מחקר וכעיסוק פרטי, חדלה להיתפס כסתם קישקוש. חוגים מתרחבים גילו עניין בטלפאתיה, בסיאנסים, בעל-טבעי. והפריצה המיוחלת לחלל, תרמה לרוח הכללית של חדירה אל מחוזות שנחשבו עד כה נבצרים-מגשת.

"צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות", אינפף ניל ארמסטורנג אל גולת-קסדתו כשדרך על הירח ב69-'. הצעד הגדול הזה לאנושות, היה גם צעד לא קטן עבור שוחרי החייזרים. תצלומי הירח שסיפקה אפולו (החללית, לא בתיה), נסרקו בדקדקנות תחת מבטם של אלה שלא קיבלו את "הגירסה הרשמית". סימנים ברורים של נוכחות תרבותית התגלו, לטענת החייזרולוגים, על פני הישימון מחוטט-המכתשים. תצלום מסויים הסגיר אותיות לאטיניות. קפלי קרקע שהסתמנו בתצלום אחר, היו ללא ספק ספרות ערביות. החרוצים שבמפענחי התצלומים, זיהו צורות של פיראמידות, אוטוסטראדות, צלבים, עב"מים זוהרים, גשרים, אנטנות ועקבות דמויות-רוכסן שהותירו זחל"מי ענק. חלק מהמכתשים והגבעות התבררו לאחר עיון מעמיק כתצורות שעוצבו על ידי דחפורים ושאר ציוד כבד של קבלני-עפר עלומים. את האפשרות להתייחס לכל השקעים והבליטות האלה כאל עניין טופוגראפי, השאירו החייזרולוגים לחברים המשעממים מנאס"א.

הטופוגראפיה העסיקה בימים אלה גם לא מעט אמנים בישראל. יצחק דנציגר, יגאל תומרקין, אביטל גבע ומיכה אולמן יצרו פסלי אדמה וטיט, הקימו מזבחות כנעניים, חפרו בורות, קשרו סרטים על עצי זית, ריכזו אבנים לטראסות והציבו דולמנים מסלעי בזלת. ה"אמנות הסביבתית" של עיצוב הנוף, מוססה את הההגדרות הישנות של המוצג האמנותי; לא היה זה "פיסול" במובן המקובל של המלה. ה"פסל" לא ניצב עוד בחלל-תצוגה, אבל גם לא נכון לומר שהוא הוצב "בחוץ", שכן החוץ עצמו היה ה"פסל"; התערבותו של האמן בנוף, ושאר הנוף כנתינתו, היו כוליות אסתטית אחת. חומריותו של הטבע - אותה חומריות אלמנטארית הקודמת ל"תרבות", "אמנות" ו"סגנון" - ריתקה עכשיו אמנים שונים בעולם. בגרמניה ערך יוזף בויס מיצג של מזחלות הנושאות גושי שומן. האמן הסביבתי כריסטו עטף ביריעות-ניילון בניינים, עצים, הרים וגאיות, ונראה כמי שלא תתקרר דעתו עד שיעטוף את ניקאראגווה, לוב או פורטוגל. הקומפוזיטור האמריקאי ג'ון קייג' (בודהיסט, הגיגן ואספן-פטריות לעת מצוא), התמסר ל"מוזיקת המקרה" של קולות הטבע. עם רשמקול בידו, שוטט קייג' על חוף הים, ביערות ובשדות, ואחר כך, באולפן, ערך את דגימות-הצליל שקושש בשטח (איוושת הרוח, צקצוק הרמשים, נשירת אגלי המים מעלה לעלה) ל"יצירות" שהיו חפות כמעט לגמרי ממגע-יד אדם. "מוזיקת המקרה" הזאת, היתה "אקולוגיה" אקוסטית, שכשם שמיצגי-הנוף של כריסטו, דנציגר ותומרקין היו "אקולוגיה" חזותית. היא לא היתה מערבית, ובוודאי שלא מודרנית. היא היתה פאגאנית, ובישראל נוסף לה מימד נוסטאלגי, "ארכאולוגי"; ה"התחברות של האדם למעגל הקוסמי של הבריאה", שעליה דיבר דנציגר, מומשה בכריתת-ברית עם הכנעני, הפריזי, החיווי והגירגשי - תושביה האותנטיים, השורשיים, של אדמת המקום.

9. מה שבטח יבוא כבר מחר

האופוריה הלאומית עדיין לא התפוגגה בשעה שמימטרים פזורים של ארטילריה מצרית חבטו במוצבי המילואימניקים על גדת תעלת סואץ. האויב נתפס כמטרד, לא כאיום ממשי, אחרי תבוסתו הניצחת בששת-הימים; הוא לא הפחיד, רק "התיש". יהורם גאון לקח את פסטיבל הזמר עם "בלדה לחובש", וילדי 69' קראו את "עזית הכלבה הצנחנית" של מוטה גור. אבל בשולי תל אביב, באחד הצריפים שליד מפגש הירקון עם הים, התקבצה חבורה שהשמיעה זמירות אחרות. תפיסת העולם הרוקנרולית-פאציפיסטית של שנות ה-60, שהסתננה לכאן עד כה כייבוא מארה"ב, לבשה עכשיו, בחבורת "לול" של אורי זוהר, אריק איינשטיין ונספחיהם, נוסח עברי. חדוות ה"חבר'ה" - אותה אחוות-גברים חפיפניקית, פלמ"חניקית, שאין להבינה מחוץ לישראל - העניקה לתוצרתם, ולעצם הווייתם הקומונאלית, קסם מקומי כובש-לב. תוך שנה, בהינף דחוס של יצירה משותפת, פרצו מהצריף תקליטים, סרטים ופולקלור שלם שהפך מניה וביה למודל-חיקוי. האקורדיאון של הלהקות הצבאיות נבעט לטובת הגיטרה החשמלית. האיפוק הפוריטאני של הממסד המהוגן, נבעט לטובת רוח-שטות וחרות מינית.

בטלוויזיה הישראלית, שזה עתה חנכה את שידוריה, הריצה החבריה "קטעים" סאטיריים ושירים טריים, שהזריקו את קיומה לתודעת הכלל. השמאל החדש זכה בפס-קול. יהונתן גפן, שכתב לאיינשטיין את השיר "אבשלום", ביטא היטב את הערגה שתשיק אל שנות ה70- את ספינת "קול השלום" של אייבי נתן ושתוליד לימים את תנועת "שלום עכשיו". "למה לא, למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא כבר מחר", שר איינשטיין, כהמשך ישיר לשיר-השלום של רוטבליט ("אל תגידו 'יום יבוא' - הביאו את היום"), והחבורה כולה - עם שחקני-חיזוק כדן בן אמוץ, ישראל גוריון ושאר אושיות הבוהמה - שרה בעברית את "Give peace a chance" של ג'ון לנון. "זמרי ישראל" - הודיע אחד העיתונים - "מבקשים: דחילק, תנו לשלום סיכוי". ה"דחילק" הזה - אותו קוצר-רוח תמים, פשטני, של "די כבר, נו כבר, מתי כבר" - ביטא, כביכול, אמירה פוליטית; אבל החזון הפוליטי של החבורה התמצה, בסופו של דבר, בהבטחה הרחפנית: אני ואתה נשנה את העולם, אני ואתה - אז יבואו כבר כולם. "שטויות שאנשים לא אומרים", העיר פעם וולטר, "הם שרים". החבר'ה רצו "חופש", והכמיהה הזאת נראתה כמספיקה-לעצמה, מבלי שיובהר מה יהיה תוכנו של החופש, לכשיושג. "לא יודע למה, לא יודע איך ומה, רק רוצה לברוח. מה זה קרה לי, טוב לי או רע לי, תגיד לי", שר איינשטיין, ושלום חנוך ענה: "תן לבעוט ותן לצחוק, תן לדפוק ותן לשמוע, תן לחיות ותן לראות, תן לעצמך לצמוח, פשוט לאהוב".

פשוט לאהוב - או, כפי שסיכם יהונתן גפן את המצע המדיני של החבורה: "אנחנו רוצים עולם יפה יותר, אהבה חופשית, אנחנו צעירים, יפים, וכוס-אמו על כולם". הנחת-העבודה שלהם היתה שהם ישארו תמיד צעירים. הם חיו את הרגע, נוסעים במכונית הישנה אל תוך הלילה הרטוב, בגשם הכבד, כשלא רואים ממטר. רוטבליט, שכתב לאיינשטיין את "אמא אדמה", ביטא, לתומו, אותה ערגה פאגאנית, א-פוליטית, אל אמא-גאיה הגדולה, שאותותיה ניכרו כבר ב"ימי צקלג" ו"החיים כמשל". עכשיו, כשהערגה הזאת נימרה את נוף-הארץ במזבחות ובדולמנים של דנציגר ותומרקין, היא גם שודרה ברדיו ופוזמה ברחוב. "היא תביט אלי טובה וחכמה, כמו בבן השב הביתה מן הדרך. תחבק אותי אליה בנשימה חמה. אמא אדמה. היא תגיד: 'אתה עייף מן המסע. אל תפחד, אני חובשת את פצעיך'. היא תיקח אותי אליה כשאקרא בשמה, היא שקטה תמיד וכמו תמיד סולחת. תחבק אותי אליה בנשימה חמה. אמא אדמה".

10. על הברכיים, בבוקר שאחרי

הישראליות הבוטחת בעצמה, התרסקה באוקטובר 73'. מחגיגת-העשור זקופת-החזה של 58' עד לשבר של מלחמת יום הכיפורים, עברו 15 שנה. 15 שנה עמדה הישראליות על רגליה. עכשיו, כשהופלה על ברכיה, נדרשה רק עוד דחיפה קלה בגבה כדי שתיפול סופית על הבטן. המלחמה, שלא היתה תבוסה, נחוותה ככזאת. היא כונתה "מחדל". הממשלה והצבא נתפסו כגוף אחד, שהכזיב, וזעמו של הציבור על ה"הנהגה" ש"הפסידה" במלחמה (ולכן היא "צריכה ללכת"), הוכיח שהציבור חדל להתייחס אל תנועת העבודה כאל צד בויכוח רעיוני. האמת היבשה בדבר תחילת מותה של הישראליות, נחשפה עכשיו, בגל המחאה הא-פוליטית של מוטי אשכנזי ומניפי השלטים "גולדה ודיין הביתה": לא בזכות מצעה הרעיוני נהנתה תנועת העבודה מאמון הציבור אחרי 67', ולא בגלל מצעה הרעיוני היא איבדה את אהדתו ב-73'. הציבור הילל אותה כשהביאה קבלות במלחמה, והתנער ממנה כשכשלה בכך. ערכי הישראליות החילונית, המודרנית, הסוציאל-דמוקראטית, שגולמו פוליטית בתנועת העבודה, התגלו עכשיו במלוא שבריריותם וקלישות-אחיזתם בציבור: כישלון יחסי של צה"ל הספיק לכך שהישראליות הזאת תורד מהבמה.

בעצם ימי המלחמה, טסה קבוצה של 20 ישראלים לכינוס של כת "שליחות האור האלוהי" ביוסטון, טקסאס, כדי לחזות בזיו פניו של נער בן 16. רבבות המאמינים שבאו לאיצטדיון, עברו בסך מול גורו מהרג'י, התכופפו בזה אחר זה ונישקו את כפות רגליו. כשנמאס לנער מכל העניין, קם והתיז עליהם מתותח-מים של מכבי-אש, והם צהלו והריעו. מנהגו להשפיל את חסידיו, להתעמר בהם, להכותם כששורה עליו הרוח, או אף להתקיפם מינית בנסיבות פרטיות, רק הגביר את הערצתם. הם היו אסירי תודה לו על כל גילוי של התייחסות לקיומם, והשאירו לו לבחור את האמצעים. נאמר עליו שבגיל שנתיים וחצי כבר נתן הרצאות בנושאים רוחניים, ושמגיל שש עשה זאת באנגלית. ארבע טכניקות-האושר שלימד, כללו לחיצה על העיניים והמצח (כדי לראות את האור שבתוכנו), לחיצה על תנוכי האוזניים (כדי לשמוע את "הפעמונים והתופים של המוזיקה האלוהית"), ליעלוע הרוק שבעמקי הגרון ("הצוף הנע תמיד בשקט בתוך גופנו") ומדיטאציית-נשימה על "השם הקדוש". אבל אין ארוחות חינם. מבקשי טכניקות-האושר, נדרשו לעבור תהליך חניכה ממושך, שבו למדו להתמסר לנער, להתיר את קשריהם הקודמים עם העולם ולהיגמל מהדיעות שבהן החזיקו עד כה. "לא להבין, לא לחשוב, רק לקלוט". הגורו הבטיח עולם שלא יהיו בו חוקים וממשלות, עולם ירוק, טבעי, ללא מכוניות מזהמות ורעש-מטוסים. העובדה שהוא עצמו התנהל ממקום למקום במטוס פרטי ובמכונית-יגואר מוזהבת, התקבלה כהוכחה נוספת לעמקות המסתורית של האדם-האל, הסותר את עצמו מעצם הווייתו הנעלה מבינתנו.

ובעוד אלה שוהים בטקסאס במחיצת הקטין האלוהי, טסו ישראלים אחרים לפונה שבצפון-הודו, שבה יסד בהאגאוואן שרי ראג'ניש (המכונה גם "אושו") קומונה של מין חופשי. התירגולת המינית של אנרגיית-החיים ("טאנטרה יוגה"), נועדה להביא את המתרגלים ל"מאהאמודרה" - אורגאזמה קוסמית של התמזגות עם היקום. היתה זו הצעה לא בלתי קוסמת; במקרה הטוב - הגעת למאהאמודרה; לא הגעת - לא אסון: בדרך למאהאמודרה עשית מין כמו ירבוע, ועוד הרגשת רוחני. בדומה לגורו מהרג'י, הורה רג'ניש לחסידיו לזנוח את ההגיון, את האגו ואת הקשרים עם עברם; לחיות "כאן ועכשיו". "את הנעליים והשכל יש להשאיר בכניסה", הורה השלט שעל שער האשראם.

שלמה קאלו, יפואי יליד בולגריה שחווה רגע של הארה כשנסע באוטובוס לעבודתו בקופת-חולים, פירסם את הספר "מפי בודהא: לקט פסוקים מ'דרך האמת'". "עמדתי באוטובוס", תיאר קאלו את רגע-ההתגלות, "ופתאום העולם נמס. הכול התמלא אור חי והפרצופים סביב היו לנצח. הם עברו בממד הזמן, בקפיצות של שנים". "סידהרתא" של הרמן הסה, שתורגם לעברית זה-מקרוב, הפגיש את הקורא הישראלי עם דמותו של בודהא בעלילה לוקחת-לב. האופציה ההודית, שהתגלתה בבוקר שאחרי המלחמה, לא תהיה נטיב-המילוט היחיד מן הישראליות הישנה. החזרה אל היהדות תהיה נטיב-מילוט אחר. עזיבת הארץ, שתהפוך לגל המוני באמצע שנות ה70-, תצטרף למהלך הכולל של הזדכות הישראלים על הציוד שהיו חתומים עליו עד מלחמת יום הכיפורים. עם ובלי זיקה להתגברות האווירה המיסטית בעולם, נעה החברה הישראלית לעבר ההוויה הפוסט-חילונית, הפוסט-ציונית, הפוסט-מודרנית, של "העידן החדש".


פרק ב: המהפך
1. אטלאנטיס
כשהישראליות הישנה קרסה, היו שפרשו פנימה אל בועתם הפרטית, והיו שפרשו החוצה, לאיוורור בחו"ל. פנחס שדה, שפירסם ב-73' את הקובץ "התמסרות" (צרור מכתבי-תשוקה שכתבה לו חבצלת חבשוש בת ה23-, שהיתה לאהובתו אחרי שקראה את "החיים כמשל"), העניק לקוראיו מפלט ארוטי-רליגיוזי מטראומת יום הכיפורים. הטלפאט ומכופף הסכו"ם אורי גלר, שעד המלחמה הופיע בפני חיילים כמילואימניק במדור ההווי והבידור של צה"ל, עזב את הארץ בעת המלחמה עצמה, ועשה לו שם עולמי בהופעות-טלוויזיה מטקסאס עד נורווגיה. אבל היו ישראלים שנשארו לחוות את המפולת ולמצות עמה את הדין.

יהונתן גפן ויעקב רוטבליט - חי"רניקים של ששת-הימים, שהקרב על ירושלים, שבו איבדו את טובי חבריהם (ורוטבליט, את רגלו) היה הארוע המעצב של ישראליותם - כתבו עכשיו סאטירות מצליפות שנעו בין תוגה למיאוס. מוסיה תהילימזייגר, שעמל שנים רבות כל כך על הפיכת עצמו לישראלי המופתי ששמו דן בן אמוץ, ושסיפק לישראליות כמה מאבות-המזון שלה ("ילקוט הכזבים", חן מאצ'ואיסטי, סלנג בגאלאבייה), נראה עכשיו כמי שמתחרט על כל ההשקעה. הוא חיפש מוצא מהאתוס שהוא עצמו היה ממעצביו, ותהה מה עשויה להיות החלופה לכך. את התשובה סיפק לו פילוסוף בן 27 שפרץ לתודעת הציבור ב-1975.

בבלוריתו הנערית ובפני-התינוק הממושקפים שלו, נראה ד"ר משה קרוי צעיר מכדי לשמש כסמכות רוחנית. אבל הברק הנדיר שקרן ממנו והנחרצות שבה שטח את השקפת-עולמו, העלו אותו כמטאור הן כמרצה באוניברסיטה והן כמרואיין סוחף. הוא לא היה הוגה מקורי, והוא גם לא הציג עצמו ככזה; את משנת "האינדבידואליזם האגואיסטי" שבה דגל, נטל מאיין ראנד, שהניפה בספריה את נס הקאפיטאליזם. קרוי, בנו של עסקן-מפא"י, גילה את הקאפיטאליזם כשקרא את "מרד הנפילים", ובבת אחת נראתה לו כל ההוויה הישראלית שטופחה על ידי אנשים כאביו כתועבה גמורה. מדוע עלי לחיות במדינה השולחת את בניה להיהרג במלחמה כל חמש שנים, מחה קרוי; מדוע עלי לחיות במדינת סעד, הגוזלת את כספי כדי לתמוך בחלשים? מדוע עלי להשתתף במוסרניות המזוייפת הנקוטה כאן, של טיפוח רגשות-אשמה ובינוניות צדקנית, במקום טיפוח חירויות הפרט והישגיו? כניטשה בשעתו, וכאיין ראנד בתורה, בחל קרוי ב"מוסר העבדים" היהודו-נוצרי, וקרא למרד-נפילים שיחדש את "מוסר האדונים" ההלני. אצל היוונים, אמר, לא שרר ניגוד בין אינטרס למצפון, בין מימוש עצמי לבין טובת הכלל. האינדבידואליזם האגואיסטי שלהם, היה סוד אושרם ושיגשוגם. האלטרואיזם המתחסד, הדורש מן היחיד לוותר על מאוויו למען הזולת, הוא המחלה של תרבות המערב, והקאפיטאליזם הוא התרופה.

בן אמוץ נדלק. ילד הפלא הממושקף הפך באחת למורה-דרכו. בן אמוץ לא היה זקוק, אמנם, לתמריץ חיצוני כדי לחיות כאגואיסט חסר-מעצורים; משחר נעוריו השתמש בקסמו האישי כדי לנצל את סובביו בלי לחשוב פעמיים; אבל קרוי העניק לו את הביסוס הרעיוני שהניף את התנהגותו למעלת סגולה טובה. קופה של שרצים היתה תלויה לבן אמוץ על גבו. הנשים שנטש, הילדים שזנח, החברים שאיכזב וזכרונות-הילדות האדיפאליים שהדחיק (שנאתו לאביו, משגליו עם אמו), גרמו לו לברוח כל חייו מהתעמתות עם פיגולי נפשו. פרויד הילך עליו אימים. הוא לא רצה טיפול, הוא רצה צידוק; ותורתו של קרוי, כפי שציין אמנון דנקנר בספרו על בן אמוץ, התאימה לו כמו כפפה ליד. הוא ליווה את קרוי במסעות הרצאותיו ברחבי הארץ, רב את ריבו בפני המסתייגים מתורתו, הפך את ביתו היפואי לחוג-בית, ואת עצמו - למו"ל של קרוי ועורך-ספרו "החיים על פי השכל: תנאים לאושר אובייקטיווי", שנמכר ברבבות עותקים.

קרוי היה הישראלי הראשון שיצא לתקשורת בהכרזה שאין עמה כל התנצלות, על שאט-נפשו מהמדינה ועל כוונתו להגר ממנה. בן אמוץ, בעקבותיו, אמר לתקשורת שגם הוא היה עוזב את הארץ אילו היה צעיר יותר. בעודו מתלבט לאן יהגר, קיבל קרוי הצעה מפתה מאדם תושב נתניה, שסיפר לו על "אטלאנטיס" - ארגון-סתרים עולמי של חסידי איין ראנד, העומד לייסד מדינה משלו בדרום-אמריקה. כשאר המועמדים ל"אטלאנטיס", נדרש קרוי, על ידי איש-הקשר הנתנייתי, לנטוש את אשתו ובתו - שאינן ראויות למדינת הנבחרים - ולהגר לשם בגפו. היתה זו אחת מאותן הצעות המציבות דילמה קשה בפני אדם כקרוי. כאגואיסט ראציונאלי, יכול היה לנטוש את אשתו ובתו ללא נקיפות מצפון; אבל המוסר היהודו-נוצרי הציק לו איכשהו, והוא התלבט ארוכות באוזני בן אמוץ וביקש את עצתו. כשנודע לנתנייתי שקרוי שיתף חבר בסוד-הארגון, איים עליו בפעולת-נקם, וקרוי נשטף זיעה קרה. זמן קצר אחר כך, כשהנתנייתי נהרג בתאונת-דרכים, פירש זאת קרוי כהתנקשות של הארגון, וחרד פן הוא הבא בתור. לקח את האשה, לקח את הילדה, וירד לאוסטרליה.

2. בלילות הקיץ החמים

"נפולת של נמושות", כינה ראש-הממשלה רבין את היורדים מהארץ בנאום-הטלוויזיה של יום העצמאות 76'. זליגת הישראלים לחו"ל כבר חרגה מחזקת התגנבות יחידים. היורדים לא נזקקו לתיזות של ד"ר קרוי כדי להצדיק את הגירתם מפה; אוניית הישראליות הלכה ושקעה, והם עזבו אותה בסירות-ההצלה המכונפות שהמריאו מנתב"ג. הנשארים בארץ, שהתגעגעו למופעי הטלפאטיה וכיפוף הכפיות של אורי גלר, קיבלו עכשיו תחליף בהופעת-יחיד נודדת של עודד תאומי, שהתגלה כגלר לא קטן בזכות עצמו. "מעל ומעבר" קרא תאומי למופע, שבמהלכו סיפר על החוויות הפאראפסיכולוגיות שפקדו אותו מגיל 11, והדגים את כישוריו הטלפאטיים כשניחש נכונה כתובות ומספרי-טלפון של היושבים בקהל וכשחשף את מחבואו של חפץ שהורה להם להצפין שלא בנוכחותו, כשיצא לכמה רגעים מהאולם.

"אני יפה?" שאל מדי שבוע אורי זוהר את צופי שעשועון-הטלוויזיה "תשע בריבוע", תוך שהחליק בידו על שערו; מרירות וספקות מכרסמים התגנבו לשאלתו המבודחת-כביכול, שבאמצעותה נדמה שביקש לרמוז לצופים על מיאוסו מדמותו כבדרן לאומי, כצבר מבסוט, כנציג "ארץ ישראל היפה", הגוועת, של להקת הנח"ל והבוהמה שנלאתה מעצמה. "אני יפה?" - ואתם, מה אתכם? עדיין יפים בעיניכם? מלטפים לעצמכם את הראש?

בתכנית "ציפורי לילה" בגלי-צה"ל, חלק עכשיו זוהר עם המאזינים את מה שרק רמז עליו בטלוויזיה, באותו ליטוף-שיער אירוני. האיש הלך ונשמט מעצמו. משבוע לשבוע, משידור לשידור, נשמע זוהר פחות מבודח, פחות נטוע בהווייתו המוכרת כלץ פרוע ומחוספס. בסיומה של כל תכנית עדיין נפרד ממאזיניו, כדרכו, עם השיר האהוב עליו, "בלילות הקיץ החמים שום דבר אינו קורה", ששיקף, בעקיפין, את קסם הימים האבודים של חבורת "לול"; אבל הלילות, עכשיו, כבר לא היו אותם לילות. משהו קרה לזוהר, והמאזינים היו עדים לתהליך בשידור חי. כבר שנתיים קודם לכן, כשעשה את הסרט "עיניים גדולות" על פי תסריט של יעקב שבתאי, ביטא זוהר מיאוס שגבל בהלקאה עצמית. בני פורמן, גיבור-הסרט, שאותו גילם זוהר, היה בקושי דמות בדויה; זוהר לא שיחק, אלא פשוט הגיש את עצמו כמות שהוא: הולל מזדקן, אימפולסיווי, אכול ריקנות, המתרוצץ כה וכה בנסיונות-נפל לאחוז ברגע החומק. דרך תאוותנותו הנואשת של בני פורמן - אותה חמדנות של בעל "עיניים גדולות" המעמיס על צלחתו יותר משקיבתו יכולה להכיל - אותת זוהר לצופי הסרט על נקיעתו מעצמו. חייו הגיעו למבוי סתום. אפלולית ירדה עליו, כאפלולית אולפן-הלילה של גל"ץ, וככל שהתעבתה האפלולית לחושך, גבר בו הכיסוף לאור. הוא ליטף את שיערו, והרגיש שמשהו חסר שם.

עוד זה מחפש את האור, וחברו מימי "לול", יעקב רוטבליט, נבלע לתוך אהבה חדשה שטרפה את קלפי חייו. "אני רוצה שתכיר מישהי", אמר לו דורי בן-זאב כשהסיע אותו ערב אחד אל מחוץ לעיר. צולע על תותבתו, יצא רוטבליט מהמכונית ונלווה אל בן-זאב, שהקיש על דלתה של ידידתו. כשנפתחה הדלת, ועיניו של רוטבליט נבלמו בדמותה של רינה שני, היה זה כרטיס בכיוון אחד. הם התחילו לדבר, והשיחה נמשכה שנה. רוטבליט חדל לשגר את טורו הסאטירי ל"הארץ". רוטבליט נעלם. הוא היה עם שני במשרה מלאה, נושם את חדרה העמוס בספרי פילוסופיה ובניירות-גלגול, לומד, צובר, כותב ספר. כשנקפה שנה, תחב את טיוטת הספר לתרמיל-נסיעות וטס עם אהובתו לארה"ב.

3. סיריוס

בישראל היו עכשיו אלפים רבים של מתרגלי מדיטאציה טראנסצנדנטאלית, שצללו אל תוך עצמם 20 דקות בבוקר ו-20 בערב. הנלהבים מביניהם, שטעמו מן המוחלט וגילו שהוא טעים, תיגברו את שגרת-יומם ב"תעופה יוגית" (טכניקת ניתור בשיכול-רגליים), המאיצה את התפתחותו הרוחנית של המתרגל ואת הבלאי של המזרון תחתיו. בירושלים נפתח סניף של ה"מוניז" - כת נוצרית אנטישמית שמנהיגה הקוריאני, סון מיונג מון, הכריז שהוא המשיח, ובישר שישראל הנוכחית תוחלף ב"ישראל השלישית", של חסידי כנסייתו. על המאדים התגלה פרצוף. בתצלום ששלחה משם החללית האמריקאית "וייקינג", נראה גוש אבן ששטחו קילומטרים אחדים וצורתו צורת פני אדם המביט לשמיים כתוהה אם יש חיים ביקום, מלבד על המאדים.

במדבר-יהודה טיפס האמן אברהם אופק על אחד ההרים ופרש יריעות-בד שבמבט מהשמיים התגלו כצורות-גופם של יצורים מיתיים. אופק, שבא מלב החילוניות הסוציאליסטית, שהה במהלך השנה בישיבת "מרכז הרב" בירושלים, ואגדות חז"ל דבקו בנפשו. מעניין מה היה אומר לעצמו, אילו ידע שבשעה שהוא טורח על המיצג השמיימי שלו במדבר-יהודה, התגלה מיצג שמיימי עוכר-שלווה בפינה נידחת של מדבר אחר.

בדרום מדבר-סהרה, ליד טימבוקטו, גילה רוברט טמפל שבט שכוח-אל ששמו "דוגון", המשמר באגדותיו ידע אסטרונומי שאינו נופל מן המימצאים העדכניים ביותר של האסטרונומיה המערבית. ללא כל ציוד לצפיה בכוכבים, ידעו בני הדוגון מקדמת-דנא שהשמש היא מרכז המערכת הפלאנטרית שלנו, שהירח חג סביב כדור-הארץ, שמסלולי הפלאנטות הם אליפטיים ולא מעגליים, שלצדק יש ירחים ושלשבתאי - טבעות. אבל זה עוד כסף קטן לעומת מה שהיה לדוגונים לספר לטמפל על סיריוס - הכוכב הבוהק ביותר בשמיים, העומד במרכז פולחנם. המסורת העתיקה של השבט קובעת שסיריוס אינו כוכב בודד, אלא שלשה המורכבת מכוכב מרכזי, מכוכב שני (העשוי, לדבריהם, "מחומר כבד מאוד") החג סביבו בהקפה בת 50 שנה, ומכוכב שלישי החג סביב שני הראשונים במסלול מרוחק.

טמפל התפלץ. הוא היה אסטרונום, והנתונים שיצאו מפי הדוגונים חפפו-להדהים את הידוע לו כאיש-מדע. ב-1862התגלה לאסטרונומיה כוכב החג סביב סיריוס; ב-1928 התברר שכוכב זה הוא "ננס לבן" שמסתו צפופה במידה כזאת שכפית ממנו שוקלת כמה טונות, ובמדידות שנעשו מאוחר יותר, התברר שהקפתו את סיריוס נמשכת 50.04 שנה. כוכב שלישי לא נצפה, אמנם, בטלסקופים שכוונו אל סיריוס, אבל גם אם בנקודה זו טעו הדוגונים - איך, לעזאזל, הם ידעו את מה שהם ידעו?

"לפני עשרת-אלפים שנה", הסבירו לו הדוגונים, "ביקרו אותנו הנומוס. הם סיפרו לנו על זה.
"מי?"
"הנומוס. הם באו מסיריוס. בספינות מהשמיים."
"איך הם נראו?"
"כמו אנשים, מהבטן ומעלה."
"ומהבטן ומטה?"
"כמו דגים."

חיוור, שמוט לסת, נפרד טמפל מהדוגונים וחזר לאנגליה, לכתוב את סיפורם. לפני 2300 שנה כתב מלומד בבלי שתרבות-מסופוטאמיה נוסדה על ידי יצורים שחציים אדם חציים דג. יצור אמפיבי ממין זה, היה אלם של הפלישתים, דגון. בדרום-אמריקה, בסין, במיתולוגיות של עמים שונים, חוזר אותו סיפור, על דגי-אדם שבאו פעם מאי-שם ונעלמו כלעומת שבאו. דור המייסדים.

4. נואבה

לדור המייסדים של מדינת ישראל, היתה 1977 שנת חורבן. ותיקי תנועת העבודה כמאיר יערי, יעקב חזן וישראל גלילי, היו עדיין בין החיים כשלנגד עיניהם עברה הנהגת המדינה לידי הימין. בן גוריון, שהשכיל למות ארבע שנים קודם לכן, חסך מעצמו את התנפצותה של הישראליות שהיתה מפעל חייו. המהפך היה הרבה יותר ממהפך פוליטי. היה זה מהפך תרבותי, חברתי, רעיוני, כלכלי ומנטאלי. הרוב הישראלי החדש הורכב בעיקרו מאותם ציבורים שלא הזדהו מעודם עם האתוס המודרני, הסוציאל-דמוקראטי, שעליו ביקשה תנועת העבודה להשתית את הישראליות. דתיים, מסורתיים, מזרחים ומתנחלים, חברו להפלת המערך ולהמלכתה של ישראליות שבטית, עדתית, ניאו-יהודית. היתה זו ברית בין שכירים קשי-יום, רוויי תחושת קיפוח, לבין אנשי-עסקים שרצו קאפיטאליזם. שנאת-המערך של עיירות הדרום ושנאת-המערך של הבורגנות העולה, מילאו את הקלפיות בקונפטי של פתקי "מחל". עם עלייתו של בגין לשלטון, נכנסה החברה הישראלית לפרק השני בתולדותיה: הפרק שהחיה בבת אחת את כל מה שהוקע ובוזה על ידי תנועת העבודה כ"גלותיות".

משה שמיר, שהושבע לכנסת החדשה מטעם הליכוד, הגדיר מעל דוכן-הנואמים את השמאלנות ששלטה כאן עד כה כתרבות שאינה אלא "טירוף מחליא של סיאוב וצדקנות, זוהמת ביבים והתחסדות של הלקאה עצמית". "והלא ימים רעים יבואו עלינו עכשיו", כתב עמוס עוז אחרי המהפך. "הזעיר-בורגנות, מלכת חיינו למעשה זה כמה וכמה שנים, תהיה מעכשיו תורת ההתנהגות הרשמית".

הקינה על מות הישראליות הישנה, מצאה את ביטויה בשני הרומאנים הבולטים שהתפרסמו ב-77' - "המאהב" של א.ב. יהושע ו"זכרון דברים" של יעקב שבתאי. יהושע תיאר את התפוררותה של משפחה הנפרצת על ידי פולשים מבחוץ, כאותם ציבורים שקמו עכשיו על הישראליות האשכנזית-סוציאליסטית לכובשה ולרשתה. שבתאי תיאר את התנוונותה ושקיעתה של החברה הישראלית כחלק מן "התהליך הנורא של התפרמות והתפוררות, שבו מתגלמים מהותם של החיים ועיקר עצבונם, שהרי קשה להשלים עם העובדה שמה שהיה אחד ושלם מתפרד ומתפורר ומתרחק ואובד לעולמים ולבלי שוב כמו הגאלאקסיות המתרחקות זו מזו במהירות עד שהן אובדות לנצח אי-שם במחשכי האינסוף שמעבר לכל אופק ונשכחות".

בסוכות ירדו עשרת אלפים צעירים לנואבה, לפסטיבל תואם-וודסטוק שהנחה שם אורי זוהר, כדי לזכות באשליה רגעית של המשך הישראליות שלא גזמה את תלתליה מאז שנות ה60-. אלא שהמנחה עצמו היה עכשיו בהליכי תשובה. בצד במת-המופעים, הקים לו זוהר סוכה כשרה מענפי הדקלים שבשטח, וכל ימי הפסטיבל נע בין הבמה לבינה כמקרטע בין דמותו הקודמת לדמותו המתהווה. מדבר סיני, שבו חנו בני-ישראל בדרך אל הארץ המובטחת, היה תחנתו האחרונה של זוהר בדרך לישיבת "אור שמח" בירושלים, שבה יבוא בעול תורה ומצוות.

בתל אביב הופיעה במועדון "צוותא" להקה חדשה, "הברירה הטבעית", שצלילה המזרחי והתכנים השורשיים-מסורתיים של שיריה סימנו את מגמת-פניה של הישראליות החדשה, כשם שפסטיבל נואיבה סימן את הפרידה מן הישראליות של טרום-המהפך. "אצלנו בכפר טודרה שבהרי אטלאס", התרפק שלמה בר על ילדותו במארוקו בקול גרוני, מזרחי במודגש, ודובב את הדארבוקה הלחוצה בין ברכיו. סאמסון ההודי סילסל בכינורו כשהוא אוחז בו בניצב על הברך, כנהוג בארצות-ערב, ומיגל הגיטריסט סחט ממיתריו פכפוכי פלאמנקו. התרכובת הצלילית הזאת, שהתפרשה על העולם המזרחי כמשולש הנמתח בין מארוקו, הודו וספרד, הביעה אמירה תרבותית נוקבת בדיוק משום שלא התגדרה בצליל עדתי נתון. הבשורה של בר לא היתה מארוקאית; היא היתה מזרחית. בר לא שר בשם העדה המסויימת שבה נולד, אלא בשם התרבות המזרחית באשר היא אלטרנאטיבה לתרבות המערב.

5. קבור את העבר

בחווה רוגעת בקאליפורניה, ליד אגם שברווזים התנודדו עליו כמצופים סחופים, ישבו אדם וחוה והתענגו על הזמן הניגר ועל משבי הרוח שפרעו את חלקת המים. רוטבליט היה מאושר עם שני, ואם היה הדבר תלוי בו, לא היה משנה מאומה במציאות הקסומה שעירסלה את אהבתם מיום ליום. אבל אהובתו, שנטלה עד כה סמים קלים בלבד, החליטה להתנסות ב-LSD. ותרא האשה כי טוב הקרטון למאכל וכי תאווה הוא לקרביים ונחמד הקרטון להשכיל. ותיפקחנה עיניה. "מאותו יום גורלי", סיפרה לימים, "חשתי שהתאחדתי עם הקוסמוס. פשוט עפתי בהפנינג אחד גדול, ומאז אני לא מפסיקה לעוף. גלי ההארה שהתחוללו בי העבירו אותי אל ממדים טראנסצנדנטאליים. הסוטול הביא אותי לשיא הספיגה וההקשבה".

יתכן שהפכה למוארת, ויתכן שבסך הכל תפסה ראש טוב; כך או כך, שני מינתה עצמה מעתה - ומונתה על ידי אנשים שנתקלו בה - למורה רוחנית. קן-האוהבים הפך לאכסניה של מחפשי-דרך שייחלו למוצא-פיה, ושני ניסתה לצרף גם את רוטבליט למעגל החסידים. "מצטער, מותק", אמר לה רוטבליט, "אבל הייתי מעדיף לפגוש אותך מחוץ לשעות הקבלה". הוא ארז ונסע לתפוס מטוס לישראל. בתרמילו לא היתה עכשיו טיוטת-הספר שעליה טרח כל השנה. שני, שקראה את הטיוטה ולא רוותה ממנה נחת, אמרה לו שמוטב לשרוף את הדפים, וכך עשה.

ישראל שאליה חזר רוטבליט, היתה צמאה לדוקטרינות ולמורי-הלכה. בבית-קולנוע משופץ ברמת-השרון, נפתח הסניף הישראלי של תנועת ה"אימן", שמייסדה, ריימונד שרטנליב (המכונה "ארמין", ולחלופין "ליאו"), היה סוכן מכירות של אנציקלופדיה בריטאניקה, שעשה הסבה למנהיג-כת לאחר שהוכרז פושט-רגל. משנתו היתה סבוכה כשיער שלא סורק שנתיים וסודית כמחבוא הדולארים בבית פולני. "בשום פנים אל תזכיר את הכתוב כאן לאדם כלשהו מחוץ לאימן", ציווה ליאו בכתביו המסווגים. "אנשים לא יבינו אותך, הם אינם מסוגלים. יש פער עצום בין הרמה שלך לרמה שלהם. אל תשליך פניניך לחזירים, שמא יפנו נגדך וישסעוך". הוא תפס את עצמו כפיתאגוראס מודרני. "באגודת-הסתרים של פיתאגוראס", הזכיר לחסידיו, "נשבעו החברים לשמור על סודיות מוחלטת, וכשאחד מהם הפר את השבועה והדליף כמה מהסודות, הם הטביעו אותו באמבט". מעטה בלתי חדיר של חשאיות אפף את פגישות האימן; אין כניסה לזרים, אין תגובה לעיתונאים. במערה החשמלית, ב"סנטר" שברמת-השרון, ישבה חבורת חסמב"ה ודנה ברזי הידע הכמו-פיתגוראי של ליאו, ששידך בין תגליות מדעיות, פרשנות למזלות אסטרולוגיים ודיון במהותם האזוטרית של המיספרים בתרבויות עתיקות. כשציינו חג עברי, העניקו לו משמעות חדשה. ט"ו בשבט, למשל, נחוג על ידם כ"יום של התיישרות עם הטבע והפלאנטה". המצטרף לכת, נתבע להתנתק מעולמו הקודם. "קבור את העבר", ציווה ליאו, "ושכח איפה קברת אותו".

יהושע גבעון, פרופסור למתימטיקה באוניברסיטת בן-גוריון, פתח סניף ישראלי של אגודת ה"סיינטולוגיה" שיסד רון האבארד, סופר מדע בדיוני. "סיינטולוגיה", הסביר האבארד, פירושה "לדעת איך לדעת". מדובר, הכריז, בידע טוטאלי המביא לחופש רוחני ולאלמוות. בדומה לליאו, מנהיג האימן, נקט גם האבארד בנימה של איום ופאראנויה. "אם תתנגד לסיינטולוגיה, אנו נמצא את פשעיך ונחשוף אותם. מי שמנסה להקשות עלינו את החיים, הוא בסכנה מיידית". בכל מקום זיהתה אגודת הסיינטולוגיה אויבים המנסים להתנכל לה; פסיכיאטרים, שלטונות המס, עיתונאים, הורים מודאגים, סיינטולוגים-לשעבר ו"עושי צרות" בתוך הארגון. כמו תורת האימן, נועדה גם הסיינטולוגיה למחוק את עברו של המצטרף לשורותיה, "להחלים מהחינוך שקיבלת", להגיע למצב "בהיר" שבו שולט הסיינטולוג בחומר ובאנרגיה, ניתק מהגוף ונע קדימה ואחורה בזמן וביקום. גופו מחוסן מפגעי העולם, ממחלות ומקרינה רדיואקטיווית. האנושות תוכחד בשואה גרעינית. לא הסיינטולוגים.

ברחובות תל אביב שידלו פעילי האגודה עוברים ושבים לסור אל הסניף ולעבור מבחן-אישיות בן 200 שאלות, שנועד לברר אם הנבדק זקוק לסיינטולוגיה כדי לשפר את חייו (כל הנבדקים התגלו כנזקקים). גיוס-המצטרפים התבסס על איתור אנשים במצוקה. פעילי הגיוס הומרצו לסרוק כל יום את העיתון, לקרוא את מודעות-האבל ואת הדיווחים על תאונות, ולשלוח חוזר של האגודה לכתובתם של האבלים. כגודל הסבל, ידעו הסיינטולוגים, גודל הערגה לאושר.

6. הלו הלו ירושלים

הפילוסופיה המזרחית, שכתבים ממנה תוגרמו עד כה לעברית על ידי מחתרת-הערגה בלבד, זכתה ב-78' להכרה אקאדמית. בפאקולטות למדעי-הרוח של שלוש האוניברסיטאות הגדולות, הרצו בן-עמי שרפשטיין, שלמה בידרמן, דן דאור ויואל הופמן על חוכמת-המזרח לסוגיה, ואולמות-ההרצאה היו קטנים מלהכיל את מבול הנרשמים. "זן ואמנות אחזקת האופנוע", סיפור המסע הפילוסופי של רוברט פירסיג שתורגם עכשיו לעברית, השפיע עמוקות על מחפשי-עצמם, שהזדהו עם המסר המובע בו (נטישת השאיפה המערבית ל"אמת", למען אימון זן-בודהיסטי באיכות העשייה הימויומית). ספרי מדע בדיוני הציפו את השוק, ומאגאזין ישראלי של מדע בדיוני, "פאנטאסיה 2000", היה לפריט-פולחן של מכורים.

רמי פורטיס, לבוש סרבל-שריון ומאופר בכבדות, צרח שירי פאנק שלא היו מביישים אף מחלקה סגורה, והקהל המתודלק הרגיש שתל אביב הפכה סוף-סוף ללונדון. במאמר לסיכום השנה, קבע עיתון-הפופ "להיטון" שאופנת הפאנק שפשתה בנו, מצביעה על "חידלון, שעמום וטימטום-מוחין בקרב הגיל הצעיר". בגו'נסטאון שבגינאה החדשה התאבדו 900 חברי הכת "מקדש העם", בהוראת מנהיגם, הכומר ג'ים ג'ונס, על ידי שתיית רעל מקדירה גדולה שהוצבה בחצר אחוזתם. ובמושבה מגדיאל שבשרון יסדה רינה שני, עם שובה מארה"ב, כת של מעריצים צעירים, רובם בני-קיבוצים.

עכשיו לא קראו לה רינה שני. היא שינתה את שמה ל"ריין שיין" ("גשם-זוהַר"), וגם את שמות חסידיה החליפה בשמות זורחים של מוארים-בדרך. "ברוך אתה ה' בורא הקאנאביס התרבותי", בירכו החסידים עם מורתם כשהעבירו ביניהם סיגריית-עשב ויצאו להתמזג עם השקיעה. כשנכנסו אל חדרה, השתחוו לה. "מה שאני אומרת", הסבירה להם, "זה לא ממני, זה מאלוהים. אני ויתרתי על האישיות שלי, על השם שלי, על הכול. הדברים רק עוברים דרכי כמו רוח". ממגדיאל עברה עם תלמידיה לזכרון יעקב. הם צייתו לה, גוננו עליה, פירנסו אותה בעבודות-הדחק שמצאו. היא היתה כל עולמם. הוריהם חדלו לראות אותם. "ההורים", אמרה להם ריין שיין, "צולבים את הילדים ומחדירים בהם אשמה, פחדים ותלותיות". על מוסד הנישואין, על בית הספר, על השירות הצבאי, על הפסיכולוגים והאינטלקטואלים, לא היו לה מלים חמות יותר. את תלמידיה כינתה "ניצולים". בפגישותיהם עבדה איתם על "פיצוץ התודעה" כתנאי להתגלות הנשמה הטהורה, בת אינספור הגלגולים. מדי פעם נחקרה במשטרה על אחזקת סמים, ואף בילתה במעצר. העיתונים, שדשו שוב ושוב בסיפורה, יצרו לה דימוי דמוני של "סוחרת נשמות תועות", ואף ציינו מקרה או שניים של התאבדות בין צעירים שנמנו בקהלה. שלא כמו הסיינטולוגים או אנשי האימן, היתה לריין שיין סיבה אמיתית להרגיש רדופה.

רוטבליט, שאהב אותה כשהיתה רינה שני, היה עכשיו רחוק ממנה כרחוק ירושלים מזכרון יעקב. "כך שחררתי את ירושלים", תקליט-הסולו שהוציא ב-79', היה יצירתו הראשונה שחרגה מממדי פזמון. לא היה זה לקט שירים, אלא רצף מתמשך אחד של מסר אישי ופוליטי, שהיה בו, אולי, כדי לפצות על הספר השרוף שאין להשיבו. "בארבע לפנות בוקר, באופן די מדהים, היה אלי לפתע דבר-האלוהים. אמר לי: בנאדם, תקשיב אלי טוב, אתה קונה גיטרה ויוצא אל הרחוב. ברק הבריק בזעם, ורעם בא בעוז, הכול חשך סביב והמראה כולו נגוז. רדף אותי מין אל כזה, זועף בלי פנים, עולים אליו בסולמות, רואים אותו בעננים. בלילה לשולחן, ומסביבי מראות, צירפתי תו לתו וחיברתי אות לאות."

רוטבליט של 79' לא היה הבוהמיין התל אביבי שבילה עם חבורת "לול" לפני עשר שנים. ירושלים, שקטעה את רגלו ושאליה חזר מארה"ב, התגלתה לו כמקום שבו פועם התדר המסוער שתל אביב השטחית אינה ערה לקיומו. עומק-העבר של ירושלים ותודעת-הקץ הרוטטת בה, חילצו מנפשו תכנים שהורדמו מאז שיעורי התנ"ך בבית-הספר ועלייתו לתורה ב-58', בחיפה האדומה. בנימה היתולית אמנם, אבל מתוך גרעין אמיתי של חוויה ירושלמית, הניח לחרוזיו להתכתב עם אלוהים ועם הנביאים שבשעריו. "הלו הלו ירושלים, בשעריך שוב אני עומד, עם גיטרה על השכם שב אליך בן אובד. אל אבינו בשמים שידרתי מכתב בהול, על חומותיך ירושלים הצבתי את כוחות משמר-הגבול. אל תשאלי אותי מה פשר כל האותות והמופתים, איבדתי את הקשר עם ארגון עושי-הלהטים. ועיר-הקודש מוזרה כל כך בדרך חזרה, רמאים רצים לכנסת ובדרנים לומדים גמרא. הכול דופק לפי הספר. מי כתב את התסריט? היהודים חוזרים הביתה לקומדיה אלוהית."

"היהודים" זה לא רק אורי זוהר. רוטבליט חש היטב לאן נסחפת החברה. "הרוח מביאה געגועים משיחיים לרחוב המשובץ בחלומות תנ"כיים". מול הנהירה לדת, ידע, אין לחברה החילונית, שדורדרה לתת-תרבות אמריקאית, מה להציע לבניה. "הר סיני עוד בידי כוחותי, אבל לוחות-הברית בארצות-הברית". אנחנו שוקעים, הוא הרגיש, ואין לנו מושג איך לעצור את זה. המדינה היא הרפתקה זמנית, והיא רועדת על צירה. "אם תיבקע לפתע החומה, אלי הטוב, תגיד, נו מה? במי נטיל את האשמה? אם הספינה הזאת פתאום תטבע, אלי הטוב, תן לי תשובה, תגיד לי אנה אני בא?"

ירושלים המשיחית, הבין רוטבליט, ירושלים זו הימנית-ניצית, אשר פניה חרותים "הרים עוטים קברות-מתים, בתי-מסגד, בתי-תפילה, עמים צופים לגאולה שתבוא בקצה-חרבם" - היא המוקד של הוויית המדינה מאז המהפך. לא תל אביב. תל אביב החילונית, השמאלנית, רק מעלה גירה נוסטאלגית ופטפוט עצל על "השלום", משלה עצמה שהיא מרכז-העניינים, אוטיסטית למהלך העז המתרקם מחוץ לה, בעיר שבה הופכים ישראלים ליהודים.

7. שדות מגנטיים

"חיפוש אחר המופלא: קטעי תורה לא נודעת" מאת פ.ד. אוספנסקי, תורגם לעברית ב-79' בידי חברי החוג לחקר משנתו של גורדייף. סרקר, מנהיג הכת האלימה "אנאנדה מארגה" ("אושר עילאי"), ביקר בישראל ועשה נפשות לתורתו. "איננו יכולים לסבול עוד את החברה כפי שהיא", אמר. "מותה ודאי. הבה לא נהסס לנער את העולם". לנער, כלומר: לפוצץ שגרירויות, להתנקש באישי-ציבור, לנקות את השטח. "קיבוץ פרוג'קט", קבוצה של נוצרים פונדאמנטאליסטים מאוקלאהומה, התפרשה בין קיבוצי הגליל העליון (דן, יפתח, דפנה, גונן) ופצחה במיסיון. חבריה התקבלו כמתנדבים, ורק לאחר שהתערו בענפי-המשקים התברר המניע האמיתי להימצאותם; הואיל ואחרית-הימים קרבה, ואיתה חזרתו של ישו לארץ-הקודש, כדאי להיות בישראל בעת המאורע, ולגאול בעוד-מועד כמה שיותר מקומיים. כשתפסו מזכירי-הקיבוצים עם מי יש להם כאן עסק, הורו למתנדבים להתקפל ולעזוב. הם עזבו, ואיתם 15 קיבוצניקים שהתנצרו תחת ידם.

ביפו התגבשה סביב שלמה קאלו קבוצת חסידים ששמה "דע"ת" ("דע עצמך תמיד"). "Y", סמל הקבוצה, הורכב מ-V הרוכבת על I, דהיינו: "ניצחון על האני". כדי להשתחרר, כמו קאלו, מן השעבוד לאני ומן התאוות האנוכיות, תירגלו החברים ישיבה בשתיקה, התנזרו ממין ושיננו ללא הרף: "טוהר מוחלט". כמורים רוחניים אחרים המטיפים להכרה בכך ש"האמת היא לא בספרים" אלא בשתיקה, פירסם קאלו ספרים לרוב, בקצב של אחד או שניים בשנה. קבוצת "דע"ת", שעם היווסדה ב-79' כללה ארבעה תלמידים בלבד, תמשוך לימים תלמידים נוספים, ובהם רבקה זוהר, שושיק שני, שלמה בר-אבא ואודטה שוורץ-דנין. אבל ספריו הרבים של קאלו, שנפוצו ברחבי הארץ כאדוות המתפשטות ממרכזן היפואי, השפיעו גם על אלה שלא פגשו את המחבר.

במסגרת מבצע "ייהוד הגליל" שבו פתחה הממשלה ב-1980, נוסדו בגליל המערבי שני מצפים - הרדוף והררית - שכל אחד מהם היווה סניף ישראלי של אגודה בינלאומית. ביחד עם יודפת - היישוב השכטריסטי שהיה בודד באזור מזה 22 שנה - יצרו שני המצפים החדשים משולש רוחני העתיד לקבוע את אווירת "העידן החדש" שתשרור בדבוקת-המצפים של "גוש שגב". הרדוף, קיבוצה של התנועה האנתרופוסופית, הונהג על ידי ישעיהו בן אהרן. "אנחנו יוצרים שדות מגנטיים", אמר בן אהרן, "שדות שמושכים אליהם את החסד והשפע של הכוחות העליונים. לאחר שחווינו על בשרנו במשך מאה שנה את מארותיה של ארץ השממה, של תרבות מחוסרת רוח ומשמעות, ביכולתנו להכיר מחדש את זהותנו ואת המקור שממנו נשאב חזון וכוחות לבניית עתידנו". המצטרפים להרדוף, עברו שנת-השתלמות בתורת שטיינר בהנחיית בן אהרן וחבריו לגרעין-ההנהגה, וכדי להעמיק את לימודם נשלחו ל"בית הספר החופשי למדע הרוח" שבדורנאך, שוייץ - מרכז האנתרופוסופיה העולמי.

מצפה הררית, שהוצב על רכס הר-נטופה, הוקם על ידי מתרגלי מדיטאציה טראנסצנדנטאלית שרצו למדוט יחד ולחיות נכון, על פי תורתו הכוללת של המהרישי. כמו חברי הרדוף, האמינו גם תושבי הררית שעצם ישיבתם יחד על מזרוני המדיטאציה יוצרת מעין שדה מגנטי של השפעה מיטיבה על הסביבה. "אפקט מהרישי", כפי שכינו זאת, התבסס על חישוב מתימאטי של קוטר-השפעת התירגול הקבוצתי על המרחב הנפרש מן המצפה ההררי לארבע הרוחות. כדי להגיע לקוטר שייטיב עם המדינה כולה, נזקקו על פי החישוב ל-200 מודטים בהררית. בינתיים, היו שם 20 איש בקושי, וקוטר-השפעתם היטיב לכל היותר על הכפרים הערביים שלרגלי ההר.

8. עורו הספרדים

בארה"ב נכנס עכשיו "העידן החדש" להילוך גבוה. המניין הנוכחי של תנועות-ההארה האמריקאיות, העלה 600 תנועות מיסטיות לא-נוצריות (החל באשראמים מזרחיים וכלה באירגוני-כשפים, אגודות-וודו וכתות-שטן) ו-900 מיסדרים נוצריים הפועלים מחוץ לממסד הכנסייתי המוכר. ספרה של מרילין פרגוסון, "הקונספירציה של עידן הדלי", שטח את עיקרי האתוס החדש. "אנו עומדים להיכנס למילניום של אהבה ואור", הודיעה פרגוסון. "יהיה זה נתק מן ההיסטוריה האנושית שעד כה. אנו חיים בתקופה שבה אנו יכולים לכרות ברית עם הטבע למען עיצוב-מחדש של עצמנו ושל מוסדותינו המתמוטטים. האלים הישנים של הלאומיות וההתבדלות עוברים מן העולם, ואיתם גם ההסתמכות על רציונליזם עובדתי, במקום על אינטואיציה. המוח האנושי עתיד לחרוג ממגבלות הפיסיקה ולפתח סוג אחר של תודעה". ליד ספרה, עמד בחנויות ספרו של האוואנגליסט דייב האנט, "התפוצצות הכתות", שבו גילה לקוראים ש"העב"מים אינם גשמיים. אלו התגלויות שטניות מממד אחר, המיועדות לשנות את אורח החשיבה האנושי. אותן ישויות עב"מיות שבאו לכאורה במגע גופני עם בני-אדם, הורו תמיד את ארבעת השקרים שגילה הנחש לחווה אימנו. הברואים הללו הם שדים, והם מכשירים את הקרקע לקראת האנטי-כריסטוס".

המתח הרליגיוזי שהתעצם ב-1980 ברחבי ארה"ב, התלהט באותה שנה גם באגף הצפוני של העולם המוסלמי. איראן, שעברה בשנה הקודמת מהפכה דתית ראדיקאלית תחת זקנו של האייאטולה חומייני, יצאה עכשיו למלחמת-קודש בשכנתה עיראק, בחדוות ג'יהאד חסרת מיצרים. איראן שלחה את ילדיה להתפוצץ על המוקשים שלאורך הגבול, ואימהותיהם השכולות צהלו לנוכח מות-הקדושים של פרי-בטנן והזדרזו ללדת אוגדות חדשות של מתאבדים. לכל אם איראנית חולק צרור בן שני מפתחות - ירוק ואדום - שאחד מהם ענדה על צווארה, ואת השני מסרה לבנה הקט בצאתו למערכה שבה יותז לגן-העדן. מזרקה של מים אדומים הוצבה בכיכר טהרן, וה"דם" שקלח ממנה ללא הפסקה ניבט מעיניהם של חיילי אללה.

בשכונת בקעה שבירושלים צוירו על הכתלים צלבי-קרס ליד הכתובות "מוות לאשכנזים" ו"עורו הספרדים". לקראת הבחירות של 81' גאתה האיבה העדתית לכדי מרד מזרחי בוטה ולוחמני. במועדון צוותא בתל-אביב התכנסו אינטלקטואלים לדיון מדוכדך שכותרתו: "ארץ-ישראל העובדת - בדק בית", בידיעה שכבר איחרו את המועד; איזה בדק בית, מה בדק בית? הרי עצם הדיבור על "ארץ ישראל העובדת" היה עכשיו תמצית האנאכרוניזם הממלמל אל עצמו. הישראלים החדשים לא הלכו לדיונים בצוותא; הם הלכו לבורסה, ולחנויות לממכר טלוויזיות צבעוניות, מכוניות יאפניות ומדיחי-כלים. קברניטי הטלוויזיה, שהיו בין שרידיה האחרונים של אותה "ארץ ישראל העובדת", כפו על הציבור את שרהל'ה שרון בתכנית של "שירי אמא רוסיה בלבוש עברי", ששודרה מן הדשא של קיבוץ גבע. מיד למחרת הועמדו על טעותם. אלי תבור, שהתשלח בתכנית מעל דפי "ידיעות אחרונות", הגדיר אותה כ"אטימות והתנשאות של חניכי התרבות המערבית, המשוכנעים בתום לב שהתרבות שהם מוצריה, היא נעלה ועדיפה על זו המזרחית, המפגרת והפרימיטיבית בעיניהם". ולהשתלחותו של תבור הצטרפה מעט אחר כך, ערב הבחירות, הגדרתו של בגין את הקיבוצניקים כ"מילניונרים מתנשאים".

צעירי תל-אביב המשיכו להשתכשך בבועת תלישותם הפאנקיסטית. "אמא, אני לא רוצה להיגמל", ייבבה להקת "הקליק"; "ארץ, לא נולדתי חייל, נמאס לי להיות נתין שלך, רוצה לגמור את הסיוט, הטריפ היה איום". רמי פורטיס הצטווח כדרכו (ואיתו להקת "כרומוזום"), דורון אייל (שהתנאה בתואר "שולץ האיום") הקרין סרטים קצרים של חולניות מסוגננת, וצמד המוזיקאים אילן וירצברג ושמעון גלבץ הוציאו תקליט פסיכאדלי של שירי יונה וולך. אבל תל-אביב כבר לא היתה מרכז של שום דבר; תרבותה טופלה בהרחבה בעיתונים ושודרה לעייפה ברדיו רק משום שאנשי-התקשורת היו חלק מאותו מיליה. מחוץ לבועה, נמכרה קלטת-הבכורה של זוהר ארגוב, בן לילה, ב-200 אלף עותקים.

9. הזונה הגדולה מבבל

אילנה צוקרמן, שראיינה את יעקב שבתאי ברשת א' אחרי בחירות 81', שאלה אותו מה דעתו על התהליך שעוברת החברה הישראלית. "הדבר הזה", ענה שבתאי, "מעורר בי חלחלה ומדכא אותי מאוד. אני נבהל מהפרצוף של הברוטאליזציה, של הוולגאריזציה, של אי-הנאורות ושנאת-התרבות שהולכת ומתפשטת בארץ. היא הפכה להיות חלק מהבון-טון של הארץ, וזה מפחיד מאוד. אני חושב שאלה הדברים המאיימים על עתיד הארץ. זה דבר שעלול להביא לחורבן המדינה". הוא מת כמה ימים אחרי הראיון.

בביתו היפואי, עם תרני הסירות בחלון, ישב דן בן אמוץ והתכתב עם משה קרוי השוהה באוסטראליה. קרוי שלח לו את כתב-היד של ספרו השני, "הוכחות לוגיות לקיום הנשמה", ובן אמוץ טרח על התקנתו לדפוס והוצאתו לאור, כפי שטרח על ספרו הקודם. אבל הספר החדש נכתב, כאילו, על ידי אדם אחר. קרוי גילה את הנשמה. משהו מיסטי הסתנן לכתיבתו, למרות שהעניין גובה עדיין בלוגיקה ראציונאליסטית שעשתה אותו "כשר" פילוסופית. בן אמוץ התקשה לבלוע את הצפרדע, וכשפירסם את הספר, עשה זאת לא בלב שלם. עם או בלי "הוכחות לוגיות", הנשמה, לבן אמוץ, היתה סתם קוץ בתחת.

אחרי שחרש את הארץ מאות פעמים עם המופע "מעל ומעבר", העלה עכשיו עודד תאומי מופע-יחיד חדש, מיסטי אף יותר מקודמו, ששמו "אותות ומופתים". תאומי סיפר לקהל על מסע שערך במערות-צדיקים בצפת (שבאחת מהן נגלתה לו רוחו של ר' יוסף קארו), לאחר שאביו המת הופיע בחלומו בדמות קוקיה שהגיחה משעון-קיר וצייצה את המשפט "ציפור פתאום תבוא". כשהתעורר מחלומו, התחוור לתאומי שהמסר החבוי בציוץ-הקוקיה נחשף כשדוחסים את המשפט לראשי תיבות. משהו, או מישהו, מחכה לו בצפת, ועליו לקום וללכת לשם, יקרה מה שיקרה. תאומי גייס את כל כשרון-המשחק שלו כדי לגלם את הדמויות המוזרות שנקרו במסעו, והוא עשה זאת טוב כל כך, עד שרבים מן הצופים תהו אם הסיפור סיפור-אמת או המצאה. היו שחזרו בתשובה בעקבות ההצגה. רון קולטון, המוזיקאי שליווה את תאומי, הפך אף הוא לתלמיד-ישיבה במהלך סיבוב-ההופעות. תאומי, שנחרד מכך שבלי להתכוון דחף ישראלים אל הדת, הוריד את המופע בשיא הצלחתו.

תהפוכה רליגיוזית פקדה את הצייר משה גרשוני. עד שנת 81', היה גרשוני אמן מושגי, מינימאליסט שכלתן של רישומים בקו אנין על ניירות כמעט ריקים. והנה, כנחשול פתאומי של התמוטטות-עצבים, השתנה הציור של גרשוני לבלי הכר. כורע על ארבעותיו על רצפת הסטודיו, מרח גרשוני את בדיו במערבולות טרופות-דעת של אדום וחרדל, כילד הטובל בהפרשותיו. אבל דווקא מתוך הירידה הזאת אל תשפוכות הגוף, דווקא מתוך אותה משחת-צבעים שנראתה כקיא, צואה, דימום וזרע, הפיק גרשוני איכויות אקסטאטיות של תפילה. מגן-דוד וצלב שובצו בציורים. בין קילוחי-הרפש ובוץ-השפופרות חרת גרשוני פסוקים מהסידור. "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו", כתב לרוחב אחד הבדים הגואשים, כפראנקיסט המבקש גאולה דרך הביבים.

"יסורי איוב", מחזהו של חנוך לוין שהוצג כהמשך ל"הוצאה להורג", הסגיר עובדה מכרעת, שנרמזה במחזותיו הקודמים ושהתגלתה עכשיו במלוא החדות. לוין, הובהר ב"יסורי איוב", רואה את העולם בעיני נוצרי. גסיסת איוב ביסורים, כשמוט-ברזל תקוע כשיפוד בישבנו ומוקיונים סונטים בו בשמחה לאיד, היתה רמיזה שקופה לסצנת הצליבה של ישו; הטכניקה הבימתית של "יסורי איוב" היתה מחווה ברורה למחזות-המוסר והמיסטריות הנוצריות של ימי-הביניים; והתיעוב שהובע במחזה כלפי מנת-חלקו של האדם, הייאוש המוחלט מהעולם הזה, הזעקה העקרה כלפי שמיים - כל אלה חפפו לחלוטין להפניית-הגב אל העולם, שהורתה בגנוזיס ומיצויה בנצרות. שנה אחר כך, כשהעלה לוין את "הזונה הגודלה מבבל", הוסר סופית כל ספק באשר למקורות-היניקה של הטרילוגיה; עצם שמה של ההצגה, שלח את הצופים לפרק י"ז בחזון-יוחנן, ועלילת ההצגה, שהציבה במרכזה שטן בדמות אישה ושוויון-ערך בין חיים למוות, היתה נוצרית במהותה יותר מכל מה שנכתב בישראל לפני או אחרי כן.

10. זן חדש של אדם

לא רחוק מביתו של רוטבליט בשכונת אבו-טור בירושלים, פתחו ישראלים שחזרו מפונה קומונה טאנטרית בנוסח אושו, ולידה מסעדה ששמה "זורבה הבודהא". ברחבי הארץ נערכו מאראתונים פסיכולוגיים של ארגון ה-EST, שמייסדו, וורנר ארהרד, התחיל את דרכו בין הבריות - כמו ריימונד שנטרליב, מייסד האימן - כמוכר אינציקלופדיות. "מה שישנו ישנו, ומה שאיננו איננו", גילה ארהרד לבאי-המאראתונים את החוכמה העמוקה שאולי נטל אותה במשיכה מפארמנידס, ואולי חצב אותה מלבבו. "האנושות", הכריז, "נמצאת עכשיו על סף מוטאציה פסיכו-פיזיולוגית שממנה יצמח זן חדש של אדם: נשגב רוחנית, נעלה מן החומר ופטור מנורמות-המוסר של העבר". מלחמת לבנון שפרצה באביב 82', ושתקעה את צה"ל לבוץ סמיך יותר מציורי גרשוני, לוותה בניתוח אסטרולוגי שוטף בעיתונים. "מארס הקרין זווית דיסהרמונית על וונוס", הסביר אחד העיתונים את המצב המזופת בין ג'וניה להרי השוף.

לזבולון המר נמאס. בתוקף תפקידו כשר החינוך, מינה ועדת חקירה בין-משרדית בראשות ח"כ מרים תעסה-גלזר "לעניין הכתות המיסטיות בישראל". הוא היה מבוהל, והוא לא היה היחיד. באיחור של שנים, כדרכם של נבחרי ציבור, גילה המר סוף-סוף עד כמה רחבה התופעה האמורה. הוא לא הקים את ועדת-החקירה כדי להבין את הכתות; הוא הקים את הוועדה כדי ללחום בהן ולשרשן מן הציבור, כיהודי הנאמן למורשתו. אבל דאגתו מהכתות הסתירה מעיניו את מה שכבר התחיל להתחולל בתוך היהדות עצמה. "העידן החדש" פנים רבות לו, והסחף לכיוון המיסטי-גאולי, תוך חזרה לאוקולטיזם, ללחשים ולקמעות, התרחש לא רק בקרב תחליפי-היהדות. הוא התרחש בבית פנימה.

בבודהא גאיה שבהודו, כתבה ריין שיין מכתב הביתה ביד רפה. "אני כותבת עם חום, אמא. לא הייתי מאושרת בהודו, רק בהימליה התאהבתי, ועכשיו, תשושה, אני מחכה כאן לנס ההתחזקות. אני אוהבת את המקום, איך האלוהים זימן טבע, טבע, המון טבע". היה זה מכתבה האחרון. היא מתה מצהבת, והיא בת 46. חבצלת חבשוש, 34, התאבדה. יונה וולך, 40, גססה מסרטן. אבל לא בשלהן תיזכר 1984, וגם לא בשל בהלת תשמ"ד שהעסיקה באותה שנה את האסטרולוגים, את הנומרולוגים, את כלי-התקשורת ואפילו את המר, שהציע להעביר את רוע-הגזירה על ידי שינוי סדר האותיות; אם היתה 1984 ציון-דרך בתולדות הישראליות, הרי זה משום שזו השנה שבה קמה מפלגת ש"ס.


פרק ג: על ספסל בחדר המתנה
1. העניינים מתפוררים
הכלכלה הישראלית הגיעה ב-84' לסיחרור המצדיק אשפוז בכפיה. האינפלציה השנתית התקרבה ל-400 אחוז. המשק שותק. אבדה תחושת היציבות ההכרחית לכך שהאזרח ירגיש שיש לו מדינה, ושהיא מתנהלת. הזמן כרצף המוליך מן העבר אל ההווה ואל עתיד שאפשר לבנות עליו, רוסק לעכשוויזם מבוהל. כל יום נחווה במנותק, כבעולם-החי, ללא כל אפשרות לצפות או לתכנן. הפרספקטיווה צומצמה לחתירה אל ארוחת הערב; מה מחר? אלוהים גדול.

היתה זו קרקע פוריה למגמות איראציונאליות. השיר ההוא של ייטס ("העניינים מתפוררים, כבר אין מרכז, אנארכיה פושטת" וכו'), נחווה עכשיו בישראל בכל בית-אב. כשהעניינים מתפוררים ואין מרכז, אל מה יפנו האנשים, אם לא אל מקורות-סמכות חליפיים, איראציונאליים במוצהר. אם יש צדיק זמין בעיר, יפנו לעצתו. אם אין, ילכו להשטח על קברו של בר-יוחאי או רבי מאיר בעל הנס ויעלו ירושליימה, לסתום סדקים בכותל. יתנו קולם בהילולות ובתעניות, בתיקון חצות או ב"תיקון הלב" (כפי שקרא פנחס שדה לספר שהוציא זה-מקרוב, ובו מבחר מעזבונו של ר' נחמן מברסלב). ואם היהדות זרה לעולמם, יש מיסטיקה נוכרית בשפע; אגודות, כתות, ספרי "עידן חדש". ימצא כל סדן פטישו.

"חניכה לאמת", ספרה של אליזבט הייך ובו ידע אזוטרי מגלגולה הקודם כבת-פרעה, תורגם לעברית ונמכר בכמה מהדורות. גורו מהרג'י, 27, הופיע בפני מאות חסידיו הישראלים בקאנטרי-קלאב של תל אביב. ב"פורום" - סדנת תקשורת שהחליפה את סדנאות ה-EST - למדו אלפי המשתתפים "להשתחרר מו העבר ומן העתיד הצפוי מראש" (כאילו היה עדיין, בימי אינפלאציה אלה, "עתיד" בר-חיזוי מעבר לשעתיים הבאות בחייך). קבוצות של כת ה"אנאנדה מארגה" התאספו מדי סוף-שבוע בחיפה ובוואדיות שונים בגליל.

בחירות 84' הסתיימו בתיקו. סוף תקופת בגין היה גם סוף העידן הפוליטי שבו נדרשו הישראלים לבחור בין שתי דרכים. ממשלת האחדות הלאומית שהקימו שמיר ופרס, הוטלאה מפיסותיהן של מפלגות חסרות מכנה משותף, שהושבתן סביב אותו שולחן קטלה מראש את הסיכוי למימושו של קו מובחן. צבע כל אחת מכנפיו של מאוורר בצבע משלה, ואז הפעל אותו - ותקבל אפור אחיד. מעתה לא נתפסה הממשלה כהנהגה, אלא כהנהלה גרידא, כאילו היא רשות מוניציפאלית בקאליבר כלל-ארצי. הוויתור על האידיאולוגיה, מימין ומשמאל, למען פראגמאטיזם טהור, עקר את תחושת האחריות הממלכתית שנשא עד כה הישראלי בלבו בלכתו לקלפי. הפוליטיקה הישראלית, שהיתה דמוקראטית עד 84', החלה להפוך, מנקודה זו ואילך, לליבראלית; ההבדל התהומי בין דמוקראטיה (המכפיפה את היחיד לשלטון-הרוב הממלכתי), לבין ליבראלזים (התופס את המדינה כסתם מקבץ של יחידים או קהילות), טושטש מאז בחירות 84' באורח בלתי הפיך.

מאמצע שנות ה-80 ואילך, שוחרר הישראלי מהתביעה להצביע כישראלי. ישראלים רבים יותר ויותר, ממערכת-בחירות אחת לחברתה, יצביעו עבור עדתם, איגודם המקצועי או מחוז-מושבם, עד שבשנות ה-90 יגיעו דפוסי-ההצבעה לאטומיזאציה של מפלגות אתניות (מזרחים, רוסים, אתיופים, רומנים), מפלגות-קאנטון (יו"ש, הגולן, הנגב), מפלגות-גילדה (שכירים, נהגי-מוניות, מהמרי-קאזינו) ושאר מפלגות-אינטרס (גימלאים, נכים, גברים מוכים). "מצעה" של כל אחת ממפלגות אלו יכיל סעיף אחד בלבד, הפונה לקהל-יעד. הליכוד והמערך יקטנו, ואופיין ימוסמס עד שהבחירה ביניהן תהא כבחירה בין מים פושרים בכוס למים פושרים בספל.

2. יורדי מרכבה

המונח "פוסט-ציונות" טרם הוטבע אז, וגם המושג הכללי "פוסט-מודרניות" - שהפוסט-ציונות אינה אלא ביטוי מביטוייו - היה עדיין בבחינת שמועה בלבד. בעל המונח, ז'אן פראנסואה ליוטאר, פירסם ב-84' את הספר "מהו פוסטמודרניזם?", שבו טען שההיסטוריה כבר הגיעה לקיצה. אין יותר היסטוריה עולמית, רשמית, אלא רק סיפורים ("נאראטיווים") שמספרת כל קהילה לעצמה כדי להמציא את זהותה. ה"מציאות" הפוסט-מודרנית היא קליידוסקופ של סיפורים; הטה את הקליידוסקופ לכאן - ותקבל מיגבש רגעי של משמעות-ארעי; הטה אותו שנית - ותקבל סיפור אחר.

המשכילים הישראלים המזדרזים להתעדכן, שהחלו לגלגל את המונח הטרי, לא השגיחו בזיקתו ההדוקה למשיחיות המילנארית. כשכלתנים קרירים, מתוחכמים, הם היו מחוסנים, כביכול, מהוויית "העידן החדש". אבל האתוס הפוסטמודרניסטי שהם אימצו, לא היה למעשה אלא גילום נוסף (ארוז, כמובן, בז'ארגון חלקלק ומתעתע) של אותה הוויה עצמה. הפוסטמודרניסטים רצו בקץ ההיסטוריה. תחושת ה"פוסט" שהם ביקשו לקדם, היתה נפנוף-פרידה למפעליה של תרבות המערב. הם לא פרשו מן התרבות כפי שעשו המיסטיקנים וילדי-הטבע של "העידן החדש"; הם פשוט חדלו לקחת אותה ברצינות. הם תפסו אותה כנשף-מסיכות, כפסולת למיחזור, כקארנאוואל רלאטיוויסטי של "סיפורים אפשריים". הם ניסרו את הענף שעליו ישבו, והמוזר היה, שהם עשו זאת בידיעה ובלב חפץ. כילדים המפרקים שעון או רדיו למען הפירוק עצמו, ניגשו לפרק לגורמים את כל המכלולים של העבר. את ההיסטוריה. את הלאום. את המדינה. את "הסיפור הציוני". את הישראליות.

150 אלף איש נסעו לעיירה נתיבות ב-85' כדי לפקוד את קברו של הבאבא סאלי. העיירה היתה לשוק של קמיעות, סגולות ומזכרות. לתופעה הזאת, שהתקיימה עד כה מחוץ ל"סיפור הציוני", היה עכשיו נציג בממשלה. הרב יצחק פרץ, שר-הפנים מטעם ש"ס, השמיע ממרום-כסאו אמירות שביטלו את המרחק בין נתיבות לבין קריית הממשלה. כשנהרגו 21 תלמידי בית-ספר מפתח-תקווה בהתנגש רכבת באוטובוס שהסיעם בצומת הבונים, הכריז השר שהאסון קרה בגלל חילול שבת. הסערה הציבורית שקמה כנגד הכרזתו זו, רק עודדה אותו לשלוף משרוולו הכרזות נוספות ברוח זו חדשות לבקרים.

המיסטיקה היהודית זכתה לחיים חדשים בציבור הדתי והחילוני כאחת. האנשים רצו כשפים. רצו פתרון-בזק בלחש-נחש. 22 אותיות האלף-בית, מילאו עכשיו דפים ופנקסים בחישובי קיצין על פי גימאטריה, נוטריקון ודילוגי-מלים קצובים בפרשיות-תורה. פוסקי-ההלכה הליטאים הרשימו את ציבור הניאו-יהודים פחות מכל "צדיק" או "מקובל" שצץ בשטח. ה"התחברות למקורות", שסחפה ישראלים חסרי מושג בסיסי ביהדות, התבטאה רק אצל בודדים מהם בגילוי-עניין בטקסט התורני, התלמודי. הם פסחו עליו וקפצו היישר אל הנוצץ והמלהיב: אל הספירות, אל השכינה, אל מלאכי-שרת וגלגלי המרכבה, אל להטוטי נומרולוגיה, אל אקרובאטיקה בשמות-הקודש. רבים מהם רכשו את ספר הזוהר והציבוהו בסלון-ביתם מבלי לקרוא בו כלל. הספר לא נועד להיקרא; הוא שימש כאובייקט מאגי המפיץ "אנרגיה חיובית" על סביבותיו, וברבים מהבתים בהם עמד, עמדו גם מפיצי-ויבראציה אחרים: חרוט-קריסטאל, מחצב נדיר, ביצת מתכת או פסלון של שיווא. ב"עידן החדש" הכול הולך.

בין ה"מקובלים" החדשים, הגיע לירושלים דייוויד כורש, מנהיג הכת הנוצרית "הר כרמל", שהכיר את המיסטיקה העברית הקדומה של "יורדי מרכבה". בהגיעו לירושלים, הוטס, לטענתו, ב"מרכבה" המתוארת בחזון-יחזקאל. "היתה זו חללית", סיפר לחסידיו כשחזר לאחוזת הכת בוואקו, טקסאס, "שטסה על ידי השתברות קרני-אור. נלקחתי מעבר למערכת-אוריון, עד לאלוהים, וגיליתי שאלוהים הוא בוראה של תרבות קדומה שהתקיימה לפני העולם". ככל נביא-מילניום, הכין כורש את חסידיו ליום-הדין, שעל פי חישוביו צפוי היה להתרחש בשנת 93'. ביום-הדין, הודיע להם, יהיה עליהם להתאבד ולהמריא למלכות-שמיים.

3. גברים בחזיות

אל יישובי "העידן החדש" שבגליל המערבי (יודפת, הרדוף והררית), נוסף ב-86' יישוב של אנשי כת האימן. למעשה, קיבלו יישוב מן המוכן; מעלה-צביה היה קיבוץ שהתפרק וננטש. כשהגיעו אנשי האימן ליישוב-הרפאים, ניגשו ללא שהות לשוות לו חזות המרחיבה דעתו של אדם. את בריכת הניקוז העזובה הפכו לבריכת נוי. במרחבים שבין הבתים הציבו פעמונים ומזרקות. בבניין שהועידו לפגישותיהם התנגנה מוזיקה משרת-נועם והיתמר ניחוח קטורת. על גג הבניין הותקנה "אנטנה לקליטת מהויות". מכל הכתות הפעילות בארץ, לא היתה כת שהותקפה ככת האימן בדו"ח תעסה-גלזר, שפורסם ב87-', חמש שנים לאחר הקמתה של ועדת-החקירה. לגבי שאר הכתות, היה הדו"ח עוין למדי, כצפוי; אבל בהגיעו אל האימן, הפסיק לרטון והתחיל לנהום. האימן הוגדר בדו"ח כאירגון טוטאליטארי, ומשנתו של "ליאו", המנהיג, רוטשה בדו"ח ללא רחם. היא הוצגה כבלבול-מוח מעורפל במתכוון - ספק שרלטנות ספק נוכלות - וכהתהדרות נלעגת בנוצות מדעיות ופילוסופיות שאינן אלא גיבוב מדהים של אמירות סותרות. למקרא 150 עמודי הדו"ח שדנו באגודתם, התיישבו אנשי האימן וכתבו מסמך-תגובה בן 63 עמודים, שבו הגדירו את דו"ח תעסה-גלזר כ"פרוטוקולים של זקני ציון".

המחצית השניה של שנות ה-80 הביאה לישראלים מחפשי-האוריינטאציה את סדנאות ה-"I am" של פט גרוב. גרוב, יליד דרום-אפריקה, פיתח את שיטת-הסדנאות שלו אחרי שנים של שוטטות בהודו וקריאת ספרי-הגות. לקח קצת בובר, מעט היידגר, קורט זן-בודהיזם, ויצר לו עיסה משלו. העובדה שבצעירותו התפרנס גרוב ממכירת אנציקלופדיות - כמו ארהרד מנהיג ה-EST וכמו ליאו מנהיג האימן - מלמדת שמכירת אנציקלופדיות היא מסלול-קידום שכל המסיים אותו ינהיג בבגרותו איזו כת. העניין מסתורי כחיים עצמם, ומשהתחלת להרהר בו, אלוהים יודע כמה שעות יעברו עליך בבהיה בקיר שממולך כשקמט מטופש חוצה את גבותיך ובקפה שלך שוחה יתוש. על כל פנים, הסדנאות של גרוב היו להיט ברחבי הארץ. לא נערים תועים ומחוששים נהו אל ה-"I am", אלא מצליחנים ומשכילים, בני 40 ו-50 עם ילדים בגיל תיכון או בגולני. לחלקם היה זה, אולי משבר אמצע-החיים, לחלקם - סקרנות, לחלקם - רצון לחוות דינאמיקה עזה יותר מנופש בערד. צורת ההנחיה של גרוב היתה, אכן, עזה מאוד. הוא התרוצץ על הבמה, הילך כמרקד, צרח, גידף, המם את הקהל, תיבל את משפטיו ב"בולשיט", "פאק" ונימוסי-שולחן דומים.

"אתם תקועים. מבוזבזים. חיים בפירצה שבין החלום שעליו ויתרתם לבין המציאות האפורה", חבט בשומעיו. "תפסיקו לשחק את הקורבן. תפסיקו לחקות את המאניירות של ההורים שלכם. תתחילו להיות מודעים לכוח שיש בכם". הוא הורה למשתתפים לעמוד איש איש במקומו וכיבה את האור באולם. "געו בשק הכאב שלכם", אמר להם. "מששו אותו. הרגישו את גודלו, כמה ליטר של כאב יש בו, איזה צבע יש לו, איזה ריח". הם מיששו, שקלו וריחרחו את שק-הכאב שבגופם, עד שחלקם החלו לפרכס באי-שליטה, על סף חרגון חושים.

התרגילים שבסדנה שברו את המחיצות בין אנשים שנכנסו לשם זרים, ובמחי-פקודה נצמדו זה אל זה, חבוקים ומלוטפים. הם הוחזרו אל גיל הגן. פיזזו, צווחו כדרדקים הבועטים במי-שלולית, מירפקו זה את זה והלכו מכות בצחוק. חולקו להם משטחי פלסטלינה ועליהם שישה גפרורים, שמהם היה עליהם לבנות ארבעה משולשים. המוכשרים שפיצחו את המשימה (הפתרון הוא פיראמידה), ניגשו אל שולחן המדריכים, קיבלו מחמאה ונשלחו לעודד את המתקשים. הם פוצלו לצמדים שבהם גילמו תפקידי הורה וילד (היו שנשברו בקטע זה מגודל חשיפת הרגשות, והתייפחו אל חיק "אביהם" או "אמם"), וכדי לחזור לעליצות, הכינו הגברים מופע-מחול כשלעורם רק תחתונים וחזיות (שהנשים פשטו מעליהן ומסרון להם, כנהוג בין מכרים אינטימיים השוהים יחדיו כברת-חיים בת כך וכך שעות); הנשים, מצידן, התחפשו לגורילות והעלו גירסה חיננית של הסרט "קינג קונג". תמיד נחמד להתפרק קצת, לשחרר קיטור, להימצא בסיטואציה אשר בה מותר לך, נגיד, למשוך פתאום באוזן של האיש שלידך, או להפוך עליו עוגה. אך בעולם האמיתי, מחוץ לגן-המבוגרים של ה-"I am", פרצה עכשיו מחלת-המין של המאה, ונפרשה כצל קודר, משבית שמחות. מנות הדם בארץ, כבחו"ל, נבדקו כולן מחשש שחלקן נגוע באיידס. הפחד מהמגיפה החדשה החזיר את אווירת המאה ה14-, המאה של המגיפה אשר קצרה כל איש שלישי בין אוכלוסי אירופה. רכוב על סוס שחור, יצא מלאך המוות שוב לדהור בין עיר לעיר, כשאור כסוף בורק בלהב-חרמשו.

4. כמו כלב מוכה פרעושים

תחושת-הקץ היתה פניית-פרסה מן המתירנות קלת-הדעת של שנות ה-60-70. היחס העורג אל "אמא טבע", שאותו ירשו שנות ה-60 מהדוקטרינה של רוסו, נראה עכשיו נאיווי להחריד. כמו רוסו, האמינו ילדי-הפרחים וספיחיהם ב"טבע" חד-צדדי, מקסים. אבל לטבע שני צדדים, הזכיר נגיף ה-HIV. הוא גחמני, זורע מוות באותה קלות שבה היא מייצר חיים, מוחץ אותנו כל אימת שמתחשק לו לגהק; והוא עושה זאת לא מפני שהוא "נגדנו". הוא לא נגדנו ולא בעדנו, הוא פשוט אדיש לקיומנו האפסי, שאינו יקר לו יותר מקיומה של חזזית-הסלע או מבאקטריה במעי קיפוד.

התרבות היתה זקוקה לאיידס כדי שהעולם יחזור וייאחז בה. הקידמה הטכנולוגית שבוזתה בשנות ה-60, התגלתה עכשיו ככתובת שפונים אליה גם כפויי-טובה גמורים. טכנולוגיה, נזכרו כולם, היא לא רק מפעלי כלי-נשק וזיהום-אוויר; היא גם התרופה העשויה להצילך, שעל מציאתה טורחים מעל למיקרוסקופ נגיפולוגים בחלוק לבן, האוחזים בכפפת-ניילון את מבחנת תקוותך. האיידס לא בלם את "העידן החדש"; במובנים רבים, הוא העצים אותו; אך הוא שינה את צביונו. העליצות החושנית-שאמאנית הומרה בקדרות נפחדת. הדגש הוסט מן הקוטב המזרחי-פאגאני אל הקוטב הנוצרי-אפוקאליפטי.

אבירי האהבה החופשית לסוגיה, שהוגדרו עכשיו כ"נשאים" וכ"קבוצות סיכון", סיפקו למטיפי-הדת קרדום מושלם לחפור בו. רבנים בארץ ואוואנגליסטים בארה"ב יכלו עכשיו להתלהם כאוות נפשם ולצטט פסוקים על סדום ועמורה, בבל, נינווה ותועבות מצריים. הימין האמריקאי שהעלה את רייגן, גדל בהתמדה, נהה אל הנצרות, אל ניאו-שמרנות ריאקציונרית. מטיפים ומרפאים ברוח-הקודש ערכו כנסים המוניים שבמהלכם פקחו עיני עיוורים, הקימו נכים, הושיעו חולי-סרטן ושמו יד על בטן-עקרות. ארץ הרוקנרול היתה למקהלה של גוספל, והרוקנרול עצמו נרתם לכנסיה; אותם מקצבים סוחפים ששירתו בעבר תכנים בנוסח "Come on baby, light my fire", שירתו עכשיו תכנים בנוסח "Jesus, I can see the light". פט רוברטסון, מטיף-הטלוויזיה רב-ההשפעה, הציג עצמו כמועמד לנשיאות ארה"ב. מסע הבחירות שלו ב88-', אף כי לא נגמר בנצחונו, סיפק עדות ברורה לכך שהאוואנגליזם כבר כבש אוכלוסיית ענק.

בישראל היו עכשיו 3000 "יהודים משיחיים", שהאמינו בישו וציפו לבואו, למרות שלא המירו את דתם. הם היו אוואנגליסטים בלי להיות נוצרים (שילוב מוזר כמעט כמו השילוב המפורסם של צמחונים אוכלי דגים), והמיסיון שהם ערכו ברחבי הארץ די בילבל את השומעים; הברית החדשה, אמרו, היא חלק מהיהדות, ויהודי שלם הוא יהודי המקבל את הכתוב בה. חברי הכת הניו-יורקית "אחוות ישו", בראשות תומאס פטרסון, הגיעו לירושלים וחיכו ליום-הדין. פטרסון, כזכור, הודיע אחרי מלחמת ששת-הימים שיום-הדין יפרוץ בירושלים ב-14 במאי 88'. הם באו בתחילת החודש וספרו את הימים. ה-14 במאי היה דראמאטי כמו שקילת שקית בוטנים בקיוסק. פטרסון נבוך מעט בסוף היום, אבל חזר לחישוביו ומצא בהם טעות.

בשדות-חיטה שונים בדרום-אנגליה הופיעו צורות גיאומטריות מעגליות וקוויות שרק ריבונו של עולם ידע מי שירטט אותן ולשם מה. לא מקצרה יצרה את הצורות הללו; השיבולים לא נקצרו אלא שכבו כבושות לקרקע כשסביבן זקוף שאר השדה, הממסגר את הצורה שהוטבעה בו. מטאורולוגים ניסו להסביר זאת כ"מערבולות טבעתיות של זרמי אוויר", אבל ההסבר הזה נשמע קלוש לנוכח הסימטריה המשוכללת של אותן צורות, שהתפרשו על חמישה-שישה דונאמים, ולנוכח העובדה שבשולי אותן צורות הופיעו האותיות DD. האם נחתו שם צלחות מעופפות? ביפאן ביצעו מדענים ניסוי-הדמיה של התופעה, והעלו חרס. התקשורת העולמית היתה כמרקחה. יצאו ספרים גדושים בהיפותזות. מתימאטיקאים הוכיחו שהצורות הנ"ל בנויות על פי נוסחה שאין לנו כלים להתמודד איתה. הפארלאמנט הבריטי דן בכך, וגם משפחת המלוכה הכניסה את ראשה לסוגייה הטורדנית.

תנועות "עידן חדש" שונות התאספו בו-זמנית ב"מוקדי כוח" ספיריטואליים ברחבי העולם ביום שהוכרז כ"התלכדות הרמונית", לציון התגלותו החזויה של האל האצטקי קוואצאלקוטל, האמור לנטרל את הארמאגדון. בשווייץ עמדו חברי כת "מסדר מקדש השמש" סביב עמוד שסימל את טבור-העולם, ובחשכת הלילה שסביבם ריחפו גיצי המדורה שהם הבעירו כסימן לאש של יום-הדין. נשמותיהם, האמינו, הן גלגול נשמותיהם של האבירים הטמפלרים. האש שתכלה את העולם, לא תכלה אותם; ביום-הדין הם יילקחו בחללית אל סיריוס, שם יחיו כיישויות אווריריות בנוסח ישו.

יותר ויותר אמריקאים החלו לפנות לעצת "מתקשרים" למיניהם במקום לפנות כבעבר לפסיכולוגים. בדידות? בריאות? קריירה? בורסה? לכל שאלה תשובה, צריך רק לתקשר עם החייזר שעל הקו. חמישית מתלמידי התיכון במערב-גרמניה - הודיע סקר עדכני - משתתפים בסיאנסים; עשרת-אלפים מערב-גרמנים חברים בכתות-שטן; ילדים שעברו "פסיכוזה מדיומיסטית" (ובהם, למשל, נערה שסברה כי הרתה לשטן) זרמו למירפאות בריאות-הנפש. ילדים מסוג אחר לגמרי עמדו עכשיו בג'באליה ודהיישה וסקלו את חיילי צה"ל באבני המקום.

5. החברה השבויה

האינתיפאדה שפרצה בסוף 87', הביאה את החברה הישראלית לתחושת-אשם שאכלה בה כאכול החומצה את הברזל. המלחמה התנהלה בין צד החמוש באבנים ובקבוקי-תבערה לצד המגיב במרגמות-חצץ, באלות-גומי ובקליעים מחומרים מגוונים ("כוחותינו עברו לתבלינים", הודיע העיתון "חדשות" כשהוחלט בצה"ל לבדוק את תועלתם של כדורי-מלח בפיזור מתפרעים). מצבא הרואי, הנלחם בצבאות כמותו, הפך צה"ל לכוח-שיטור נלעג הדולק אחר זאטוטים בקאסבה ומטיל בהם מומים.

שני דברים הולידה האינתיפאדה. היא הולידה את ההיפרדות מהשטחים, ואת הפוסט-ציונות. אינטלקטואלים לא מעטים כפרו עכשיו בציונות והציגוה כקולוניאליזם דכאני, שנישל את ערביי-פלסטין, דפק את המזרחים, קיפח את הנשים, הפקיר את יהודי אירופה בזמן השואה וגילה יחס מחפיר לניצוליה. כור-ההיתוך הבן-גוריוני רמס, לדבריהם, את זהותם האתנית והתרבותית של כל הציבורים שלא היו חברי מפא"י. הורתה של מדינת ישראל בחטא, משום שהיא מדינת-לאום; הפוסט-ציונים קראו להפרדת הלאום מהמדינה, למען הפיכת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה": מדינה רב-לאומית, רב-תרבותית, כמו ארה"ב. ה"סיפור הציוני" שאותו באו לפצפץ, היה בעיניהם מסכת של שקרים, שנרקמה למען הצדקת הפשע הברוטאלי של ייסוד המדינה והשתקת קורבנותיה. היו ביניהם "היסטוריונים חדשים" כבני מוריס ואילן פפה (מוריס הוא שטבע את המונח, ב-88'), "סוציולוגים ביקורתיים" כברוך קימרלינג ואורי רם, חוקרי ספרות כחנן חבר ואורלי לובין, מבקרי אמנות כאריאלה אזולאי וחיים לוסקי ומשפטנים כאביגדור פלדמן ומנחם מאוטנר. אוניברסיטת תל-אביב היתה משלטם העיקרי, "הארץ" היה העיתון שפירסם בקביעות את דעותיהם, ומקומות כ"גלריה בוגרשוב" ומכון ון-ליר היו מגרשם הביתי. עדי אופיר, מרצה לפילוסופיה ועורך כתב-העת "תיאוריה וביקורת", היה הרוח החיה בחבורה.

הם היו גנוסטיקאים. תפיסת העולם הגנוסטית, שהולידה את הנצרות, בחלה בעולם ונכספה להיחלץ ממנו אל הטוהר המצוי מעבר לו. בעולם השפל שבו אנו חיים, הכוח הוא חזות הכול. העולם הוא טינופת, והסדרי-הכוח של התרבות (השליטה בטריטוריה, המשטר הממלכתי ורשויות-האכיפה) הם חלק מאותו זדון כולל. הגנוסטיקאים הישראלים החדשים רצו עולם לא כוחני. עולם ללא כפיית דיעה של רוב על שום מיעוט. עולם קוסמופוליטי, בו לא יישא עוד גוי אל גוי חרב, כי לאף גוי לא תהיה מדינת-לאום חמושה. מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית, חייבת להיבטל כדי שיהיה תוקף מוסרי לחיינו כאן. "מי שהתעוררו מהחלום הציוני", כתב אילן פפה, "יוכלו לא רק לתאר את החברה השבויה, אלא גם לתת את דעתם על החברה המשוחררת". על סף העשור האחרון למילניום, הצטרפה ערגתם של הפוסט-ציונים לערגה הבינלאומית של תנועות אחרית הימים.

6. מלחמת בני-אור

נפילת הקומוניזם ב-89' תרמה אף היא תרומה נכבדת לאווירה המשיחית. הקומוניזם עצמו, כדאי לזכור, היה מונע מראשיתו בדלק משיחי, אוטופי, שחתר להביא לקץ-ההיסטוריה ברגע שבו ייכון גן-עדן פרולטארי עלי אדמות. המהפכה הקומוניסטית ("עולם ישן עד היסוד נחריבה") לא נועדה להמשיך את ההיסטוריה, אלא לסיימה. ולמרבה האירוניה, בנפול כעת הגוש המזרחי, באה ההכרזה על קץ-ההיסטוריה מצידו השני של המתרס, כשפראנסיס פוקויאמה האמריקאי הכריז שקץ-הקומוניזם הוא קץ-ההיסטוריה. הערגה לאחרית הימים היתה אפוא אוניברסאלית יותר מהאידיאות שפיצלו עד כה את העולם. הפרפרים המכושפים, מכאן ומכאן, נמשכו אל אותה נורת-להט כחולה שזרחה בה הכתובת "מילניום".

14 שנה לאחר שעזב לאוסטרליה, חזר עכשיו משה קרוי לישראל, והוא אלמן טרי, המום ומעורער. אשתו נרצחה. הרוצח היה אביה. הברגים שעוד היו מחוזקים לפני כן בראשו של קרוי, התרופפו אחרי הרצח והיו מצטלצלים על אומיהם. כבר שלוש שנים לפני כן, כשפירסם את ספרו "מעבר ליש ולאין: הראציונאליות שבמיסטיקה", היה קרוי מרוחק לאין-שיעור מן המאטריאליסט האנוכי בן ה-27 שקסם לדן בן אמוץ. את הספר הזה, השלישי במניין ספריו, כבר לא ניאות בן אמוץ להוציא-לאור עבורו. חברותם נגוזה משעה שקרוי הפך למיסטיקן. עם שובו ארצה, רואיין קרוי בטלוויזיה והדהים את הצופים בחירפונו. הוא דיבר על מלחמת בני-אור בבני-חושך, והצופים לא נזקקו לשרלוק הולמס כדי לדעת מיהו בן-האור לדעת קרוי. בני-החושך, אמר, רודפים אותו בכל מקום, ובקרוב, תוך שבועות אם לא ימים, הם יתפסו ויחסלו אותו - אין לו ספק בכך. שבועיים לאחר הראיון, נמצאה גופתו בביתו. אם לא התאבד, הרי שיד בני-החושך היתה במותו, כפי שחזה למפרע.

בשבועות הספורים שעברו מנחיתתו של קרוי בארץ ועד למותו, לא נוצר כל קשר בינו לבין בן אמוץ. אפילו לא שלום בטלפון. בן אמוץ היה עכשיו חולה סרטן, והעבר שלו - כולל קשריו הישנים עם קרוי - העסיק אותו פחות מן העתיד המיידי של שארית חייו. משאפסו סיכוייו להחלים, החליט להיפרד מן העולם על פי דרכו הייחודית. "אל תלך חרישי אל תוך הלילה של מותך. צעק, התקומם מול דעיכת האור שלך", כתב פעם דילן תומאס, ובן אמוץ יישם זאת, חודש לאחר מותו של קרוי, במסיבת-פרידה גדולה ומתוקשרת. אחרי המסיבה נותרה לבן אמוץ רק גסיסתו. אהובתו משכבר, בתיה אפולו, חזרה אליו עכשיו וסעדה אותו בביתו היפואי, שמלאכי הנייר הדבוקים לתקרתו הלכו וניטשטשו לנגד עיניו. הרפואה הקונוונציונאלית, שהרימה ידיים בעניינו, הותירה אותו עם הריפוי האלטרנאטיווי של אפולו ועם מלמולי התפילה של שמשון מרקוס, מכר ותיק, חוזר בתשובה, שישב לרגלי מיטתו וספרון-תהילים פתוח בידיו. אפולו ציירה על בטנו ספיראלות בטוש כחול, כיסתה אותו בעלים, החוותה בידיה תנועות שאמאניות ולחשה מיני כשפים, שאם לא הסיגו את מחלתו הרי שעכבוה, ואם לא עכבוה הרי שבאו מלב אוהב. באוקטובר 89', חצי שנה אחרי מסיבת-הפרידה שערך, מת החילוני המושלם כשמימינו ומשמאלו נוטלים אותו אל ליל מותו אדם דתי ומיסטיקנית.

7. מכתבים מבית רביעי

1990 החלה להזרים לישראל נהר-אדם מרוסיה ומאגד-המדינות של ברית-המועצות-לשעבר. רוב הבאים לא היו ציונים. זיקת רובם ליהדות - כתודעת-לאום וכמורשת - היתה שטחית, שלא לומר קלושה. הם לא "עלו" לישראל אלא היגרו אליה. קשיי הקיום ברוסיה המתפרקת דחפו אותם לארץ שהיתה, בעבורם, פשרה דחוקה: גרועה מארה"ב, אך עדיפה על גרוזיה או על קאזאחסטאן. חצי מיליון אוזבקים, אוקראינים, לאטווים ואזרבאיג'אנים נוספו מעתה, תוך שנים אחדות, לאוכלוסיית ישראל, והתיישבו על כף-המאזניים הכבדה בלאו-הכי של הציבור הפוסט-ציוני.

לא היה זה גל-ההגירה הראשון בתולדות המדינה שהתאפיין בניכורו לאתוס הציוני-ישראלי; עולי צפון-אפריקה, בשנות ה-50, התנכרו לישראליות שנכשלה בקליטתם, ומעולם לא חדלו לבוא חשבון עם ילידי הארץ. אבל הניכור של הבאים מרוסיה, היה הרבה יותר מופגן ועקרוני, משום שלא נבע מרגש-נחיתות אלא מרגש-עליונות. ישראל, מבחינתם, היתה פרובינציה לבנטינית, ישימון-תרבות, מדינת עולם שלישי. נסים אלוני, שבאחד ממחזותיו כינה את ישראל "רפובליקת-בננות באפריקה המשתחררת", קלע לדעתם. הם באו לא רק עם מיטלטליהם, אלא גם עם התיאטרון והספרות שלהם, שנעקרו ממוסקווה ונשתלו בתל אביב ללא כל כוונה להתאקלם כאן.

כאותם אמיגראנטים רוסים שברחו ממהפכת 1917 והמשיכו לנהל את חיי-תרבותם ברבעים משלהם בברלין ובפאריס, סברו אף הם ששפת-המקום אינה נחוצה להם, ושתרבותנו הדלה אינה שווה את טרחתם. הם הוציאו עיתונים ברוסית, הדפיסו ספרים ברוסית, הקימו להם מפלגה וניהלו את דיונם הפנימי כקהילה אוטארקית שאינה נוטלת מסביבתה ושאינה מעניקה לה. ובימים אלה של "רב-תרבויות" פוסט-ציונית, כשרעיון כור-ההיתוך הוקע כחטא לא-יכופר של דור המייסדים, לא נתפסה התבדלותם כסכנה לשארית הסולידאריות שאיחתה עוד איכשהו את קרעי הישראליות. החברה הישראלית לא באה לרוסים בשום דרישה רצינית להשתלבות במצע-זהות מאחד, משום שהיא כבר לא דרשה זאת מעצמה.

"יש לי חלומות על מות האימפריה. יש לי חדשות על מות האימפריה. כי יום-הדין עומד על סף הדלת. אני רואה איך נעלה בסערה אל השמיים, האדמה אז תיבקע, הו, הורה, המולה, והתזמורת תנגן על הר-הבית, והכרובים יתנו קולם במקהלה". התקליט החדש של רוטבליט, "מכתבים מבית רביעי", הביע השלמה נואשת עם חורבן המדינה. "מסימטאות-העיר ומגדליה, שרידי היופי של מלכות מתה, זו עיר-שלם השבויה בחצאיה, עם השבטים הנלחמים על גווייתה. נרות דולקים בכנסיית-הקבר, שם השליחים איבדו את הבשורה. אני חטפתי על הראש מאיזו אבן, וגם שתיתי מבקבוק-התבערה".

ליד מצפה-רמון קיבצה אריקה קנולר, 73, פסיכולוגית קלינית, קומונה ספיריטואלית שעסקה בטיפוח "אנרגיות חיוביות" ואהבה. האתוס ההוליסטי, האקלקטי, של "העידן החדש", הובע בשמה של הקומונה - "שנגלה" - הניתן להתפרש הן כנוטריקון קבלי ("שורש, נפש, גוף, לבוש, היכל") והן כמלה בסאסקריט, שהוראתה "התקשרות האדם עם האינסוף". בתל-אביב ובחיפה נערכו מפגשי הכת "פיזיקאל אימורטאליטי" (אלמוות גופני), ששלושת מייסדיה האמריקאים - אשה ושני גברים שחלקוה ביניהם כבעליה במשותף - כפרו בכך שהאדם הוא בן-תמותה. "אתם יוצרים את המוות", הודיעו, "כי אתם לא יודעים אחרת. אפשר לעצור את הקוד הגנטי. אין שום סיבה הגיונית שנזדקן ונירקב. האלמוות הוא המצב הטבעי, אבל האנושות ויתרה עליו. אנחנו גילינו אותו מחדש".

ישראלים שלא הצטרפו ל"פיזיקאל אימורטאליטי", המשיכו למות כדרך כל בשר. בהלווייתה של מרים בן-אהרן, בקיבוץ גבעת-חיים מאוחד, עמדו יצחק בן-אהרון ושני בניו ליד בור-קברה, וסביבם חברי הקיבוץ וותיקי תנועת העבודה. ישעיהו, הבן הצעיר, ספד לאמו כאנתרופוסוף הנפרד מנשמה בדרכה להמשך-מסעה. "כל אותן דמויות נשיות, צעירות ובתוליות שהתחלת לכייר בשנתיים האחרונות לחייך, היו השתקפויות של כוחות האם הנושאת את גופת בנה בן ה-33, אשר זה עתה הורד מהצלב. ראיתיך, מרים, בדמותה של מרים האם הצעירה הנצחית, וידעתי שאני רואה את דמותך האמיתית. הבנתי את שנות נעורי עמך, כיצד זה יכולת להוליד בלבי את סוד התחיה, את כוח-החיים הקמים לתחיה בתוך ועל ידי המוות. מי יתן ובני-אדם רבים יותר ויותר יחוו בעתיד את מעברם אל עולמות הרוח". ככה ספד לה, ובאוקראינה, בו-בזמן, טענו חצי-מיליון איש שראו את מאריה חולפת בשמים מעל ראשם ומבטיחה להם שיהיה בסדר.

8. היכונו לביאת המשיח

39 סקאדים עיראקיים נחתו על ישראל בחורף 91' בלא להרוג נפש-חיה. ההרוג היחיד מת מפחד; רעם-נפילת הטיל ליד ביתו גרם לו לדום-לב. אבל 40 ימי האימה שעברו על ישראל, והתחושה שיד-אלוהים מעורבת בכך שהטילים נופלים על כל דבר מלבד על אנשים, העצימו הן את אווירת הקץ והן את יוקרתם של רבנים, מקובלים ומחזירים-בתשובה, שהשתמשו בנס-הישועה (שהתבלט כל כך על רקע אוזלת-ידה של הממשלה ומיגוני-הניילון של החדר ה"אטום"), כדי להוכיח לכול שאין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים.

"היכונו לביאת המשיח", הודיעו שלטי-החוצות של חב"ד מיד אחרי מלחמת המפרץ. הרבי מלובביץ' לא היה עוד "צדיק" בשטח, שיש לו קהילה סגורה של חסידים. הוא היה "מלך המשיח" וחסידיו היו צבא-חילו. היהדות ידעה אמנם אי-אלה משיחים לפני הרבי מלובביץ'; שלמה מולכו, הרמח"ל, ר' נחמן מברסלב; אבל מאז הנהיה ההמונית אחר שבתאי צבי ב-1666, לא ידעה היהדות קאמפיין אישי-משיחי מפורש וגורף כל כך. כדי לזרז את הגאולה, התפרשו חסידיו מיוקנעם עד טימבוקטו, נוסעים בטראנזיט ("טאנק מצוות") שדפנותיו גדושות כרזות ורמקול על גגו. נקרה יהודי בדרכם - כרכו עליו תפילין, בירכו עמו על הלולב, גאלו עוד ניצוץ מקליפתו. שניאורסון מעולם לא ביקר בישראל. הוא המתין לשעת הכושר. הסקאדים היו הסימן; הם היו חבלי-משיח, שאחריהם אמורה הגאולה להתרחש ללא שיהוי. בברוקלין התהלכו חסידיו עם מכשירי ביפר בחגורותיהם, כדי להתעדכן בכל עת על תנועותיו. הם חיו על המזוודות. עשרות מטוסי ג'אמבו עמדו בהיכון, להטיס אותם עם משיחם לארץ ישראל.

בהיכל הספורט יד-אליהו עמד הרב שך מול עשרת-אלפים אברכים והשתלח במדינה ובחילוניה. הקיבוצניקים, אמר, הם אוכלי שפנים ושאר טרפות. אל זרם הבאים מרוסיה, הצטרפה עליית יהודי אתיופיה: גל נוסף של ניכור, ייסורי מהגרים, עוד פסיעה במסע אל הדיס-אינטגראציה. באנגליה, לעומת זאת, נשם עכשיו הציבור לרווחה. תעלומת הצורות שהוטבעו בשדות-החיטה של קורנוול, נפתרה באותה פתאומיות שבה צצה, כששני חברים מסאות'המפטון, דאג באוור ודייב צ'ורלי, הודו שהם האחראים לתעלול. השאלה למה, לכל הרוחות, עשו זאת, היא ממין השאלות שהתשובה היחידה עליהן היא: למה לא. במשך שנים היו יוצאים עם לילה לשדות, ובידיהם קרשים, מוטות-ברזל וחבלים, מועכים שיבולים לכאן ולכאן וחותמים בשולי היצירה את ראשי-התיבות של שמותיהם הפרטיים. עכשיו עייפו מזה. הם בני 60, כואב הגב, זה לא לגיל שלהם, לסחוב קרשים הלוך-חזור. וקר נורא בלילה.

9. וואקו, אוסלו, ברוקלין

שני פלמ"חניקים זכו לעדנה מחודשת ב-92'. יצחק רבין ניצח בבחירות, וס. יזהר חזר לכתוב סיפורת. אחרי שתיקה בת 30 שנה, פירסם יזהר בזה אחר זה ארבעה ספרים שבהם שב אל הפרדסים, השדות, המשעולים ופרחי הבר של ילדותו, והישראלים האחרונים שעוד יכלו להזדהות עם זה, התמוגגו מכל שורה. מצב-בריאותו של הרבי מלובביץ' התדרדר פלאים. משיח או לא משיח, האיש היה כבר בן 80 ומשהו, והגוף אמר את שלו. לחסידיו בארץ ובחו"ל, היתה זו הוכחה נוספת לקרבת מועד-התגלותו. הם תירצו את מחלתו בכך ש"המשיח יסבול בשל חטאי ישראל", והודיעו שהתגלותו תפציע ביום-הולדתו הבא.

ממשלת ארה"ב מימנה פרוייקט חדש של נאס"א לסריקת השמיים בתקווה לעלות על התדר של תרבות חוצנית. לפי שעה שידרו השמיים רק איוושה אחידה, כגון זו העולה מן הרדיו הישראלי ביום הכיפורים, כשאתה משייט לרוחב הסקאלה מקצה אל קצה. חללית אמריקאית עשתה את דרכה אל מחוץ למערכת-השמש, כשעליה לוחית-הסבר לחייזרים, שהתקין עליה קרל סייגן. בערב הסעודית פירסם המופתי הגדול, שייח' עבד אל-עזיז אבן-בעז, פסיקה דתית שהצהירה שהעולם שטוח. כל הגורס שהוא עגול, כופר באלוהים וראוי לעונש. ב-28 באוקטובר התכנסו 20 אלף דרום-קוריאנים תושבי סיאול, וציפו שמשהו ייטול אותם בצווארוניהם ויניפם השמיימה. חזיונות אפוקאליפטיים פקדו רבים מהם בחודשים שקדמו לכך. אשה אחת חלמה שהעולם נחרב, וקול לחש לה: "1992". אשה אחרת ראתה את הספרות "28.10.92" תלויות באוויר מעל מגרש-הגולף שבו עמדה. אשה שלישית ראתה אותו תאריך הרה-גורל חקוק לרגע בכיור שאליו גהרה כשצחצחה את שיניה. שלושתן טעו. קורה.

בחודשיים הראשונים של 93' עקבה ארה"ב בעצבים הולכים ונמרטים אחר המצור שהטילו כוחות ה-FBI על אחוזת "הר כרמל" בוואקו, טקסאס. בתום שבועות על שבועות של נסיונות-סרק לשאת ולתת עם דייוויד כורש ו80- אנשיו, פרצו הטאנקים הפדראליים אל הבניין, ואחריהם כוחות החי"ר. הרעיון לא היה להשמיד את המתבצרים אלא להשתלט עליהם ולחלצם ממנהיגם; הטאנקים לא הפגיזו, רק שימשו כדחפורים דורסי-קירות. אך בבניין הממוטט היו פזורות גופותיהם של כל חברי הכת. רק מיעוטם נהרגו מחילופי היריות. רובם התאבדו בעוד מועד. נבואתו של כורש בדבר התחסלותם המשיחית ב-93', הגשימה את עצמה, והציבור האמריקאי האשים את הממשל - מהצבא עד קלינטון - באובדן אידיוטי של חיי אדם.

את תדמיתו שיקם קלינטון חצי שנה אחר כך, כשעמד על מידשאתו עם רבין וערפאת בטקס חתימת הסכם אוסלו. עבור רבין, היה זה הרגע שבו החלה הספירה לאחור עד להירצחו כעבור שנתיים. הסטיקרים הראשונים שקראו להורגו, הופצו מיד לאחר לחיצת היד המשולשת. הפיגוע באוטובוס קו 5 בדיזנגוף, ב-94', ופיגועי האוטובוסים שבאו בעקבותיו, הצניחו את מנייתו של רבין, ובין מתנגדיו בימין הדתי-לאומני כבר היו שבדקו מה אומרת ההלכה בעניין "דין רודף". בשנה שנותרה לחייו, הוגדר רבין כ"בוגד" וכ"רוצח", צוייר לבוש מדי SS ו"הובל" בארון-קבורה בתהלוכה שכללה בין משתתפיה את מועמד הימין לרשתו, בנימין נתניהו. בינתיים מתו מוות טבעי שני יהודים יקרים (ואולי רק אחד, שכן מותו של השני הוכחש על ידי חסידיו). פנחס שדה מת מסרטן, והרבי מלובביץ' - איך לומר זאת - הסתלק לזמן-מה, ומאה-אלף החסידים שנכחו בהלווייתו וראוהו מוטמן בעפרה של ק"ק ברוקלין, הצליחו בכל זאת לבצע במוחם את הלהטוט של אישוש נצחיותו והמשך ההמתנה להתגלותו. שלטי-החוצות שנשאו את דיוקנו ואת אימרותיו, לא פסו מרחבי ישראל לאחר הסתלקותו. הם התרבו.

10. נצעד אל החלום

"התחילה הספירה לאחור", הכריז מעצב-האופנה הצרפתי פאקו ראבאן, שפירסם עכשיו ספר אפוקאליפטי שנטל מכל הבא ליד (נצרות, הינדואיזם, אסטרולוגיה), כמיטב ההוליזם של "העידן החדש". סקר חדש של מכון גאלופ, העלה כי יותר משלושה מיליון אמריקאים נחטפו, לטענתם, על ידי חייזרים. בישראל כבעולם כולו, שודרה בטלוויזיה, במהדורת החדשות, נתיחת גופה שהיתה מוזרה יותר מעניבתו של הקריין; פאתולוגים בחליפות-מגן נראו נוברים בגווייתו של חייזר גדול-עיניים, בעל 12 אצבעות, שנמשה מן העב"ם שהתרסק ברוזוול, ניו-מקסיקו, ב-1947. הנחיתה המסתורית ההיא, שהיתה או לא היתה, זכתה עכשיו לתהודה עולמית, למרות שהסרט המטושטש, שצולם במצלמת 16 מ"מ, נראה מפוקפק כמו ארץ עוץ.

באוקלהומה סיטי פיצצה כת מילנארית את בניין-הממשל וקצרה 200 הרוגים. בשווייץ התאבדו חברי כת "מסדר מקדש השמש" בכנסייתם התת-קרקעית, נחפית אריגי הארגמן, שבמרכזה מזבח הנושא גביע זהב. כת-הארמאגדון היפאנית "אום שינריקיו" ("דת האמת העילאית") ביצעה פיגוע ברכבת התחתית של טוקיו על ידי שימוש בגז-העצבים סארין, שנוסה בעבר בהצלחה על ידי הנאצים. 12 נוסעים נספו, 5500 אושפזו במצב קשה, וחברי הכת המשיכו לפיגועיהם הבאים, כשעל ראשיהם כרוכים חוטי ברזל לקליטת גלי-המוח של מנהיגם, שוקו אסאהרה. מספר הכתות המיסטיות ביפאן - מספר הכתות, לא חברי הכתות - עמד עכשיו על 190 אלף.

ככל שנעשה העולם לרשת תקשורתית אחת של טלוויזיה, לוויינים, כבלים ומסופי-מחשב; ככל שהתכווץ ל"כפר גלובאלי" שבו רואים כולם אתMTV ו-CNN; ככל שנפרץ המרחב הפרטי ובוטל המרחק הפיזי למען נגישות הפאקס, המודם, הביפר, התא הקולי, הטלפון הסלולארי, הדואר האלקטרוני והאינטרנט; ככל שהתמסחרו הפוליטיקה והתקשורת לשוק קאפיטאליסטי בולע-כל של רייטינג, פריימריז, משרדי-פרסום, יחצ"נים, סקרי-צפיה וסקרי פופולאריות - כך נעשתה גם הוויית "העידן החדש" לחלק מהשוק, לעוד אתר ברשת. ההיפים הוחלפו ביאפים. ה"עידן החדש" הפך לעוד מצרך במציאות קונסיומריסטית של בולמיית גירויים. הרפואה ההוליסטית, קלפי הטארוט ומפות-הכוכבים של שלל הידעונים, המדיטאציות, התיקשור עם חייזרים וחישובי-הקץ המילנאריים, הצטרפו להצפת הסחורות ולהצפת המידע של שנות ה-90. מה שהתחיל כמרד בתרבות המערב הטכנוקראטית, נספג ברקמות של פרצופה.

"הו אנשים, אל תלכו לטלוויזיה", הפציר ס. יזהר בחבריו אנשי-הרוח. "יזמינו אתכם כדי להשתיק אתכם. ימחקו אתכם לפני שהתחלתם, יהפכו אתכם לגלמים מטופשים". דברים כדורבנות. חבל רק שלא אמר אותם בטלוויזיה, כדי שיגיעו לידיעת הקהל. כולם הלכו לטלוויזיה, לדבר בשבח מרכולתם בתכניות-אירוח. סדרת-הטלוויזיה החדשה, "רמת אביב ג'", עם כל מופרכותה האווילית, היתה שיקוף מהימן של הישראליות החדשה, צמודת-הסלקום והג'יפ המעוצב. בנקודה זו, רב הפיתוי לומר דברים אחדים על כוכבת הסדרה, יעל בר-זוהר, הנערה אשר... על מה דיברנו?

רבין נרצח, ובכיכר-העיר הדליקו לו נרות אלפי בני-נוער ששרו את "לבכות לך" של אביב גפן ואת "שיר השלום" של רוטבליט. "זוהי חברה חולה ומקוטבת", כתב יצחק בן-אהרן. "אין לה במה להאמין. עם האבל הכן והסוחף היא נאחזה ברבין כדי להאמין במשהו". גפן הצעיר, דוברם הייצוגי של נערי שנות ה-90, שיחרר אחרי הרצח שיר שהיה להמנונם. "נצעד אל החלום בלי דגל ולאום, בואו ננסה, עד שיהיה טוב, עד שיהיה". מעולם לא נכתב שיר שהיה כה דומה במלותיו ובמנגינתו ל-"Imagine" של לנון, ומעולם לא היתה התגובה על רצח פוליטי כה א-פוליטית כערגתו של נוער-הנרות לצעוד אל החלום. "נקבור את הרובים ולא את הילדים", שר גפן, והילדים שעליהם ואליהם יצא קולו, חונכו עכשיו לא על קריאת ספרים או תכניות-העשרה ב"טלוויזיה הלימודית" של פעם, אלא על מושאי-הערצה אופנתיים שליהגו וקיפצצו בשידורי "ערוץ הילדים". התוכן ששידרו המגישים, היה נוכחותם כשלעצמה. הוואקום לא נועד להתמלא בידע כלשהו על העולם, אלא בציחקוקים הפוטוגניים של איתי שגב, יעל בר-זוהר, אפרת רייטן, עודד מנשה, יעל בר-זוהר, דנה דבורין, מיכל ינאי, נמרוד רשף ויעל בר-זוהר.

11. הכוכב השלישי

"נתניהו טוב ליהודים", פיזרו חב"ד שלטים ומדבקות ערב-בחירות 96', ונתניהו קיבל לידיו את הצעצוע המשומש המכונה מדינת ישראל, והחל להפוך בו בידיו כתוהה מה בעצם עושים עם זה. הדבר העיקרי שקרה בשלוש שנות שלטונו - לאחר שתלה על קיר-לשכתו תצלום-אוויר של גמלא, הציב על שולחן-עבודתו את דיוקנאות-משפחתו והניח במגירתו את הסיגרים החביבים עליו - היה שילהובו של הקיטוב בין דתיים לחילונים ובין מזרחים לאשכנזים. "הציונים האמיתיים זה אנחנו - ציבור שומרי-המצוות הספרדים", קרא דרעי בעצרת ש"ס שכונסה לאחר שנחשד כמעורב בפרשת בראון-חברון. "התייחסו אלינו כמו אל עב"מים, אבל ככל שהשפילו אותנו, כך הלך כוחנו וגדל". דוד יוסף, בנו של הרב עובדיה, אמר ש"הציבור יצטרך לבחור בין חצי מיליון המסוממים שלהם לחצי מיליון בעלי תשובה שלנו".

בית-המשפט העליון היה לסדין אדום מול עיניהם של אברכי ש"ס. אלפים מהם פרצו אליו באביב 97' בחימה שפוכה, ואלמלא שומרי-הסף, מעניין אלו שפטים היו עושים באהרן ברק ובעמיתיו. בל"ג בעומר שרפו נערים חרדים את דגל המדינה במדורותיהם. "זו לא המדינה שלי", הסביר אחד מהם לכתב שראיינו, והיה לו בהחלט ממי ללמוד; הרב שך כינה את הדמוקרטיה "קללה", והכריז ש"כל יושבי בית-המחוקקים נוטלים שוחד". ח"כ שלמה בניזרי התרעם על כי ביאליק נחשב למשורר הלאומי, שהרי ידוע ששיריו גורמים לצעירים לסלוד מיהדות. "החילונים הם גויים דוברי עברית", אמר תא"ל יעקב עמידרור, והיטיב את כיפתו הסרוגה על פדחתו. "אנשי השמאל", גהר נתניהו אל אוזנו של הרב כדורי, "שכחו מה זה להיות יהודים".

ח"כ אהוד ברק ביקש סליחה מהמזרחים בשם מפלגת העבודה לתולדותיה, ותגובת המזרחים לכך נעה בין בוז לאדישות. על הצעת-החוק שהגיש ברק בעניין גיוס בחורי-ישיבות לצה"ל, ענתה מועצת גדולי התורה ש"התורה הקדושה היא המגינה על ארץ-ישראל ותושביה". הביטוי "ארון הספרים היהודי" נטחן עכשיו במוספי התרבות עד שהתחרה בביטוי "סוף המילניום" על תואר קלישאת העשור. דומה שלא היה אינטלקטואל בשטח שלא היתה לו דיעה בעניין; פלוני גרס שהשיבה אל ארון הספרים היהודי היא התבטלות בפני החרדים, אלמוני גרס שמדובר בסך הכול בהרחבת-אופקים, פלמוני גרס שזוהי חזרה ברוכה לשורשים וטלמוני גרס שזוהי טאקטיקה של "דע את האויב".

אל ארון הספרים של ה"עידן החדש", נוסף עכשיו רב-המכר של גראהם הנקוק, "טביעות אצבעותיהם של האלים", שנועד להוכיח שהמונומנטים העתיקים הפזורים בעולם נבנו על ידי תרבות חייזרית או אטלאנטית לפני כ-12 אלף שנה. המימצאים שגדשו את ספרו היו מוצקים מכדי שינופנפו בביטול. העובדה, למשל, שהפיראמידות המצריות ערוכות במרחב כשיקוף של מערכת-הכוכבים אוריון, ושמערכת-כוכבים זו ניצבה בשמיים במקביל לפיראמידות לפני 12 אלף שנה, היא נתון שאפשר להרהר בהשלכותיו, כשם שאפשר להימנע מכך לטובת הרהורים על דברים אחרים (יעל בר-זוהר); אך לכפור בעובדות אי אפשר. אינך יכול לכפור, למשל, בגולגולת הקווארץ-קריסטאל שהתגלתה בהונדורס, ואשר בדיקות-הפחמן שנערכו לה העלו כי היא בת 12 אלף שנה; מדובר בגולגולת מושלמת, קשה כמעט כיהלום, שהטכנולוגיה המתקדמת שברשותנו תזדקק, להערכת המומחים, ל-30 שנה כדי לייצר משהו בדומה לה, אם הדבר יצלח בכלל. כאן אין לנו עניין בבדחנים אנגלים עם קרש. מי שייצרו את הגולגולת מהונדורס, דמו אולי לבני-אדם, אך לא דמו לנו בידע שהחזיקו בידם.

שני אסטרונומים צרפתים גילו עכשיו כוכב שלישי במערכת-סיריוס. הדוגונים, התברר סופית, ידעו מה שאמרו לרוברט טמפל ב-76'; ואם עד כה אפשר היה לחשוד שהם שמעו על מערכת-סיריוס מתייר שהזדמן למעונם, הרי שהחשד הוסר. אין בעולם אדם אשר ידע שיש כוכב שלישי סביב סיריוס עד לרגע זה.

12. אפוקאליפסה עכשיו

האפיפיור יוחנן פאולוס השני פירסם איגרת המתווה את שלבי-ההכנה לסוף-המילניום. בסאנטה פה, קאליפורניה, התאבדה שוב כת נוצרית, "שערי גן-עדן", לנוכח הופעתו של כוכב-השביט האלי, שמאחוריו נסרך, לטענתם, עב"ם גדול פי ארבעה מכדור-הארץ, אשר בא "להחזיר אותם הביתה". אביב גפן שיחרר לרדיו שיר חדש ששמו "סוף העולם".

הסופר הצעיר גדי טאוב פירסם ב-97' את ספר-המסות "המרד השפוף", שדן במצוקת חוסר-המשמעות של התרבות העכשווית בישראל. ב-98' התחתן טאוב עם קטי קמחי, אחותו של תמיר קמחי, הקרוי "רפיק" מאז שהוטבל לתנועתו של אושו. ב-99' התגרשו. קטי טסה להודו, חברה אל אחיה השוהה בפונה, הצטלמה שם עם ידידיו לסדרת-טלוויזיה ששודרה בישראל תחת הכותרת "אופטימיות קוסמית", גילתה את האושר, גילתה את האושו, ומצאה לה בן-זוג חדש מבני החבורה, הקרוי "אוג'אס" מאז שהומר שמו העברי כנהוג בתנועה.

בבחירות 99' ניצח אהוד ברק לאחר שלראשונה בישראל נערכה ההתמודדות בין שלושה מועמדים אישיים, ולא בין שתי מפלגות. הפרסונאליזציה נעדרת-התכנים, שלטון-הרייטינג וניטרול הפן הרעיוני מן הפוליטיקה הישראלית, קבעו שיא שקשה להעפיל עליו. בין עשרות המפלגות הסקטוריאליות שרצו לבחירות, התמודדו שלוש רשימות שאנשיהן באו מתנועות ה"עידן החדש": מפלגת "הירוקים" האקולוגית, "מפלגת חוק הטבע" של חסידי מהרישי מהש יוגי ומפלגת "עלה ירוק" של מעשני-העשב ודופקי-הראש, שרפיק קמחי היה אחד מפעיליה המרכזיים. אף אחת משלושתן לא עברה אמנם את אחוז-החסימה, אבל יותר ישראלים הצביעו ל"עלה ירוק" מאשר, למשל, למפלגת "הדרך השלישית" של נאמני רמת-הגולן.

בחורשות ובחופים רקדו צעירי ישראל עד אפס-דעת לקול הלמות-הטראנס המונוטונית, כשטבליות נמסות על לשונם בדרך אל המוח. בשטח-בור ליד זכרון-יעקב נערך באביב פסטיוואל "שאנטיפי", שפרש את מסיבת-הטראנס על פני ימים אחדים. בראש-השנה תש"ס נערך פסטיוואל "בראשית" בחורשה ליד כרכור, אשר כלל, בנוסף לריקודי הטראנס ולהופעות של להקות "עידן חדש", גם שיעורים בקיום יחסי-מין טאנטריים (המורה: רפיק קמחי. מפיקת הפסטיוואל: אחותו). אלפי ישראלים טסו להונגריה, להשתתף במסיבת-טראנס המונית שעילתה ליקוי-חמה. מאות-מיליונים בתבל ומלואה הפסיקו לתפקד ביום של הליקוי והתמכרו לעלטה אפוקאליפטית. נבואות יום-הדין של חזון-יוחנן נראו כמתממשות, כשרעש-אדמה קבר אלפי תורכים וכשסופה עזה התנחשלה במזרח-ארה"ב. החרדה מ"באג 2000" - אותה קריסת-פתאום של מחשבי כל העולם כשהשעון יכה חצות ב-31 בדצמבר 99' - תרמה את שלה לתחושת-הקץ הכללית. על מוצרים ומותגים כחול אשר על שפת הים - מתכשירי-טיפוח עד ערכות של כלי-מטבח - התנוסס השם "מילניום". מילניום מימין, מילניום משמאל, ואין מפלט, כאולם-מראות שהניצב בו משתקף לאינסוף מכל עבר.

ישו משתהה במרומיו. הרבי מלובביץ' מתעכב מעבר לפינה, מסדר את הכובע. החייזרים בדרך, עוד שתי גלאקסיות לעבור והם יורדים לשתות קפה בשינקין. העולם מכרסם ציפורניים, מציץ בשעון, מתנדנד על ספסל בחדר-המתנה, מועך במאפרה עוד סיגריה. טיק טק. טיק טק. זה לא הזמן להפסיק לעשן. נפסיק לעשן ב-2000, אם לא יקרה כלום. סגרנו? סגרנו. טיק טק. רגע, ומה אם יקרה? ומה אם בכל זאת - חזון-יוחנן, קבלה, אסטרולוגיה, החור באוזון? אתה יודע מה - שיקרה. שיקרה כבר. שיקרה ונמות, העיקר שנפסיק לפחד. נמות, ננוח, לא נעשן.

© אסף ענברי
http://inbari.co.il/newage.htm



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   20:08   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  110. יעקב חזן, מראשי מפ''ם, שעוד ב-1978 אמר כי הקמת מדינה  
בתגובה להודעה מספר 101
 

איתות אדום של מרכז הליכוד לאריאל שרון. אנחנו אוהבים אותך אבל רק בדרך שלנו.

יום שני, ב סיוון תשס"ב, 16:16, 13 במאי 2002

מרכז הליכוד, למרות חספוסו ולמרות המהומה שהוא מקים כל פעם שהוא מתכנס, הוא גוף פוליטי שקובע בדיוק רב מאוד מה הוא רוצה ומה הוא אינו רוצה. וביום א' 12.5, בערב, בישיבה ובשתי הצבעות שנמשכו שש שעות הוא קבע כי הוא רוצה לומר לראש הממשלה אריאל שרון, כי הוא רוצה לראותו ממשיך בתפקיד ראש הממשלה, אבל הוא גם רוצה להזכיר לו כי הוא ראש ממשלה מטעם מפלגת הליכוד ולא מטעמם של הנשיא האמריקני ג'ורג בוש וממשלת האחדות הלאומית וכי מרכז הליכוד הוא נגד הקמת מדינה פלסטינית נגד שמעון פרס ונגד יאסר ערפאת.

זו הסיבה מדוע מרכז הליכוד דחה ברוב גדול של 669 קולות נגד 465, שהם 59 אחוז לעומת 41אחוז מחברי המרכז, את הצעתו של ראש הממשלה אשר אמרה כי המרכז מחזק את ידיו של ראש הממשלה ושל שריו במלחמה בטרור ודוחה את הניסיונות לקבל עכשיו החלטה בדבר פתרונות הקבע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. קבלת החלטה כזו, אמר ראש הממשלה, היא מסוכנת והיא תזמין לחצים חיצוניים לא נחוצים על ישראל.

לעומת זאת, אישר המרכז בהצבעה גלויה וברוב גדול עוד יותר את הצעת ההחלטה שהגיש בנימין נתניהו ואשר אמרה כי מרכז הליכוד חוזר וקובע, מה שכתוב כבר במילא במצע הליכוד כי לא תוקם מדינת פלסטינית מערבית לירדן. מיד לאחר ההצבעה קם ראש הממשלה ואמר לחברי המרכז ההמומים: אני מכבד את החלטתכם אבל אני אמשיך במדיניות שלי! והוא קם ויצא את האולם. במילים אחרות, אני שרון, מצפצף עליכם ועל החלטותיכם. אבל כאשר הוא צעד על הבמה החוצה הוא צעד מובס. לעומת זאת בנימין נתניהו שנשאר לשבת על הבימה, לא נראה מנצח.גם נתניהו היה ער לעובדה כי מרכז הליכוד העניק לו ניצחון טכני, אבל בינתיים לא ניצחון פוליטי.

כל הופעתו של אריאל שרון בישיבת מרכז הליכוד הייתה אם לומר בלשון המעטה, כוחנית וחסרת הגיון פוליטי ואישי. שרון חשף בישיבת מרכז הליכוד את המציאות של חיינו לא רק הפוליטיים. במדינה הזאת, לפי גרסת שרון, שולטת הכוחנות. הרעיון, האידיאולוגיה, התחכום, העדינות במהלכים פוליטיים נסתרים, כל אלה מאתנו והלאה. הרמה האישית והציבורית ששרון הפגין לעיני כל במרכז הליכוד מתאימה לגן הילדים בו מנצח הילד או הילדה שיש לו את האבא החזק והעשיר יותר. ואם הילד מפסיד, גם הוא וגם האבא נעלבים.

ראש הממשלה הציג מצע רעיוני-פוליטי ייחודי במקוריותו: אני כן! ואתה, נתניהו לא! כלומר: אני שרון נלחם בטרור, אתה נתניהו מברבר וכותב ספרים על הנושא. כאילו פשע נורא הוא לכתוב ספרים. אני שרון לא לחצתי את היד של ערפאת אתה נתניהו לחצת את ידו! בקיצור בעברית נקייה, אל תבלבל לי את הראש ועוף מהעיניים שלי! אני שרון נלחם בטרור וזוכה לתמיכתה של המעצמה הגדולה בעולם, ארצות הברית. אם לא הייתה לראש הממשלה גזרה עגלגלה כזו אפשר היה לומר כי ספיידרמן סופרמן הופיעו בהופעה משותפת ביום א' על בימת היכל התרבות בתל-אביב.

מנגד הופיע נתניהו שאמר: משלתי בצורה דמוקרטית והפחתתי את הטרור, מבלי להביא להקמת למדינה פלסטינית. אתה אריאל שרון מנסה באורח לא דמוקרטי, ותחת המסווה של מלחמה בטרור, מבלי שמפלגתך הליכוד אשרה זאת,להביא להקמתה של מדינה פלסטינית דרך וועידה בינלאומית שרק תזיק לישראל. ועוד, האשים נתניהו את שרון, בבנאום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בדברים אלה של נתניהו היו כמה נקודות הראויות להקשבה ולדיון רציני. בייחוד כאשר ציטט את יעקב חזן ז"ל, מראשי מפ"ם, שעוד ב-1978 אמר כי הקמת מדינה פלסטינית תהווה איום ישיר על קיומה של מדינת ישראל. אבל לא היה איש אחד בכל האולם שהקשיב לדבריו.

חברי המרכז, העם שבאולם, צעק, רקע, נופף, התעמת, דיבר בפלאפונים, מבלי שהקשיב בכלל לשני המתאגרפים על הבמה. שורת השרים וחברי הכנסת המרכזיים של הליכוד ישבו על הבמה, מבלי להוציא מילה אחת, כעדה של שנקאים מפוחלצים, כאילו היו תיירים-ניטרליים נטולי יכולת דיבור, הבעה ותנועה. מישהו בעל חוש הומור ציני, דאג שכל קימה או ישיבה, צעד או עצירה, התחלת או סיום נאום, של ראש הממשלה תלווה בנגינה סוערת של ג'ינגל הליכוד, כאילו המודבר במתן אות לפתיחת מצעד ניצחון גדול.ואחר כך ניגשו להצבעה.

השר לאיכות הסביבה הפוליטית, צחי הנגבי, הסביר בקול ניחר כי מדובר בשתי הצבעות כאשר המדובר למעשה בהצבעה אחת. בין רגע האולם התרוקן. הקרקס הנוסע עבר למזנונים ולקלפיות. למעשה עוד לפני התחלת ההצגה כולם כבר ידעו את התוצאה. כולם מלבד התקשרות הישראלית, אשר שוב הפעם טעתה בגדול ובמשך כל הערב מיהרה לנבא ניצחון מוחץ לראש הממשלה על נתניהו.רק כאשר הוכרזו לקראת חצות התוצאות, הוברר גודל כישלונו של ראש הממשלה.

צריך לזכור כי כשלון זה מצטרף לשורה של כישלונות אחרים אותם ספג אריאל שרון בימים האחרונים. צורת הטיפול של משרד ראש הממשלה בפרשת וועדת הבדיקה של האו"ם בקרבות שנערכו במחנה הפליטים בג'נין. היה זה משרד ראש הממשלה שקידם תחילה בברכה את הקמת וועדת הבדיקה ולא התנגד לה. אחר כך באה ההסכמה להתחלת הבנאום של הסכסוך הישראלי- פלסטיני על ידי מסירתם של רוצחי רחבעם זאבי ז"ל לידיהם של גורמים ביטחוניים-מודיעיניים אמריקנים ובריטים. הדרך בה שוחררו הטרוריסטים-הרוצחים מכנסיית המולד. והצורה בה בוטלה או נדחתה לפתע הפעולה הצבאי ברצועת עזה. ולבסוף כשלון הצעדים הכלכליים של הממשלה והכישלון האחרון בישיבת מרכז הליכוד.

מעמדו של ראש הממשלה ורשימת הכישלונות שלו היא לא רק עניין וקנה מידה להצלחתו או אי הצלחתו של בנימין נתניהו ולמתחרש בזירה הפוליטית הפנימית הישראלית. אחר גמגומיו וכישלונותיו הפוליטיים של ראש הממשלה עוקבים בעניין רב החל מהבית הלבן ועד ארמונות הנשיאות בקהיר, בדמשק ובבגדאד. וכאשר גורמים אלה מרגישים בסימן הראשון של חולשה הם פועלים.

בהקשר זה מוסיפים המקורות הצבאיים של תיקדבקה: למרות הפרסומים הרבים ביום א', נראה כי מרבית אנשי המילואים אשר נקראו בסוף השבוע לפי צוו 8 לא שוחררו והם ממשיכים להתרכז ולהתאמן מסביב לרצועת עזה.נראה כי התנהגותו של אריאל שרון, ביום א' במרכז הליכוד נובעת מהחלטתו לבצע בסופו של דבר את הפעולה נגד עזה, למרות הדיבורים והלחצים החיצוניים.

אם אכן הפעולה תתבצע, כפי ששרון מתכנן, הרי תוך כמה ימים יישכחו תוצאות ההצבעה במרכז הליכוד. דעת הציבור בארץ ובעולם תהייה שוב הפעם שקועה במלחמה ובפעולה המתמשכת של שרון נגד האפשרות שתקום מדינה פלסטינית ממערב הירדן.

אחד הסימנים הבולטים לכך, היה מידע שפורסם ביום א', בעיתון ניו יורק פוסט על ידי העיתונאי אורי דן, מקורבו ואיש סודו של אריאל שרון. הידיעה מסרה כי צה"ל טיבע ספינת נשק של חיזבאללה שהובילה נשק מלבנון לעזה וכי הפלסטינים עדיין מחכים כי ספינה זו תגיע. כלומר הם אינם כי היא טבעה. הידיעה לא מסרה מתי ועל ידי מי הספינה טובעה. על ידי ספינות טילים של חיל הים או אנשי צפרדע.

הידיעה הזו לא משכה במיוחד את תשומת לבם של חברי מרכז הליכוד.אפשר לקרוא בידיעה זו מסר חשוב אחד:יש עילה חדשה למהלומה נגד הפלסטינים בעזה. עוד לא עברו מספר ימים מאז ערפאת התחייב בקולו להפסיק את הטרור וכבר הוא מפעיל מחדש את הקשרים המבצעיים עם חיזבאללה. במהלכים קרובים אלה, בנימין נתניהו אינו יכול להתערב. גם מרכז הליכוד לא!
http://www.debka.co.il/article_print.php?aid=455



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   20:09   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  111. יעקב חזן: ''אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות, שמש...  
בתגובה להודעה מספר 101
 

מלחמתה של רוסיה
01/08/2002 | זאב גלילי | [email protected]

הספר "מלחמתה של רוסיה", פרי עטו של ההיסטוריון הבריטי ריצ'רד אוברי, הוא אחד הספרים המרתקים ביותר על מלחמת העולם השניה שקראתי. במקור נכתב הספר כמלווה סידרת טלוויזיה חשובה בת עשרה פרקים, הנושאת אותו שם ( הסידרה משודרת עתה בערוץ 8 בכבלים, בימי שני, בשעה 3 אחר הצהריים).

הסידרה מבוססת, בין היתר, על חומר צילומי נדיר, שנתגלה במרתפי נ.ק.וו.ד. - משטרת הביטחון האימתנית של סטאלין - וכן על ראיונות עם עדי ראיה וניצולים מן התופת של "המלחמה הפטריוטית הגדולה".

שני גורמים הופכים את הקריאה בספר למרתקת. האחד נעוץ בכישרון הכתיבה של המחבר, המתאר את האפוס הגדול של מלחמת ברית המועצות ביד אמן. תיאורו של קרב קורסק, שהיה נקודת המפנה האמיתית במלחמה, "מתעלה לדרגת סימפוניה מן הגהינום", נכתב בכריכת הספר ואני חותם על כל מילה.

הגורם השני נעוץ בכמות האדירה של אינפורמציה מעודכנת, הנותנת תמונה מלאה ומקיפה על המלחמה הזו, שנדמה היה שאנו יודעים עליה כל מה שאפשר לדעת.

היקף המלחמה

הרושם החזק ביותר שמותיר הספר הוא ההיקף האדיר של מלחמת רוסיה. כולנו הרי גדלנו על המיתוסים של המלחמה הזו, על גבורת העם הרוסי, על ההצלה והישועה לשרידי הפליטה שהביאו הדיוויזיות של הצבא האדום. אך שפע הנתונים והתאורים של אוברי ממחיש לא רק את העובדה הידועה שחלק זה של המלחמה היה הגדול והמכריע מכל קרבות מלחמת העולם השניה. הוא ממחיש למעשה כי זו בעצם היתה המערכה שבלעדיה ספק אם ממלכת הרשע של היטלר היתה מובסת.

רק כדי להמחיש: בשני חודשי לחימה בשנת 1943 (שהיתה שנה של נצחונות) סבל הצבא האדום מספר אבדות שהיה שווה למספר האבדות של ארצות הברית או האימפריה הבריטית, במהלך המלחמה כולה.

בין 1941 ל-1943 איבדו הסובייטים בממוצע 7950 איש ביום. 34.5 מיליון גברים ונשים גוייסו למלחמה בברית המועצות. שעור האבדות של כוח זה הגיע ל-84 אחוזים - 6.2 מיליון הרוגים, יותר מ-15 מיליון פצועים, 4.4 מיליון שבויים או נעדרים 3-4 מיליון נכים עקב מחלות או מכות קור.

לגבי האבדות בקרב האוכלוסיה האזרחית יש אומדנים שונים, הנעים מ-17 מיליון ועד 40 מיליון, כולל אובדן פוטנציאל הגידול הדמוגרפי של הנספים.

על היקף המלחמה ניתן ללמוד מגודל הכוח שהיקצה היטלר להתקפה על ברית המועצות: יותר משלושה מיליון חיילים, 2000 מטוסים, 3350 טנקים.

האבדות הגרמניות לא הגיעו בחזית המזרחית לממדים של האבדות הסובייטיות. אבל 80 אחוזים מכלל האבדות של הוורמכט הגרמני בכל המלחמה עד 1944 היו בחזית המזרחית.


סטאלין כרוצח המונים

דמותו של סטאלין כעריץ אכזר עומדת במרכז הספר. אוברי מתאר ללא כחל וסרק את משטר הטרור והרצח שהנהיג סטאלין עוד שנים רבות לפני המלחמה ועוד יותר מכן במהלכה (בסידרת הטלוויזיה יש סרטים של הנ.ק.וו.ד. על הריגת חיילים שניסו לסגת, או שהואשמו בהורדת המוראל או סתם לא מצאו חן בעיני מישהו). סטאלין מצטייר כרוצח ההמונים הגדול ביותר במאה העשרים, הרבה יותר מהיטלר. והשאלה שאוברי מבקש להשיב עליה היא כיצד להסביר את המסירות והגבורה האמיתית שגילו המוני העם הרוסי למרות מעשי הזוועה של סטאלין.

לענייננו חשובה שאלת יחסו של סטאלין ליהודים - במהלך המלחמה ובשנים שלאחריה עד סמוך למותו.


סטאלין והיהודים

לפני זמן מה נפגשתי עם חבר עיתונאי שהיה קומוניסט מסור עד לפני שנים לא רבות. שאלתי אותו: כיצד יכולת להאמין בעולם הקומוניסטי, אחרי שנודעו לך מעשי הזוועה של סטאלין. הוא השיב לי: הצלחתו של סטאלין להביס את היטלר והיהודים שניצלו בזכות כך מכפרים על הכל.

ההיסטוריון הבריטי מפריך את האגדה הזו.

לאחר פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 (שנתיים לפי ההתקפה על ברית המועצות) החל המשטר הסובייטי לשתף פעולה עם האנטישמיות הגרמנית. אלפי יהודים גרמנים ופולנים חצו את הגבול הסובייטי-גרמני בניסיון להימלט מן הנאצים. הצבא האדום החזיר רבים מהם, ושומרי הגבול הגרמנים פתחו באש על ההמון חסר הישע. יהודים גרמנים שמצאו מקלט בברית המועצות במהלך שנות ה-30' הוחזרו לגרמניה. פליטים יהודים מן הכיבוש הגרמני הוגלו לסיביר או לקזחסטן, או שנלקחו לכלא ולמחנות עבודה. בתוך תחום הכיבוש הרוסי בפולין (כיבוש שנעשה במסגרת הסכם ריבנטרופ מולוטוב) אסר השלטון הסובייטי מנהיגים יהודים, ארגונים ותנועות נוער פוזרו, בתי כנסת נסגרו, המשחטות נסגרו ונאסרו קיום מצוות מילה ובר מיצווה.

באוגוסט 1941, חודש לאחר הפלישה הגרמנית, הורה סטאלין על שינוי מוחלט ביחס ליהודים. יהודים כלואים שוחררו, בהם שני מנהיגים סוציאליסטים יהודיים מפולין - גנריך ארליך וויקטור אלתר, שכבר נידונו למוות (על "חתירה תחת הסכם ריבנטרופ מולוטוב").

לאחר שחרורם קיימו השניים כינוס במוסקבה אליו הוזמנו אישים יהודיים בולטים בתחומי הקולנוע, האמנות והספרות. המטרה היתה להקים ועד יהודי בינלאומי נגד היטלר. היוזמה הזו לא מצאה חן בעיני סטאלין. השניים נעצרו - אחד מהם הוצא להורג והשני התאבד בכלא.

באפריל 1942 הוקם ארגון חדש של יהודים למלחמה בהיטלר, הפעם בתמיכתו של סטאלין. בראש הארגון החדש, "הוועד האנטי פאשיסטי", הועמד השחקן שלמה מיכואלס. תפקידו היה לגייס כספים למאמץ המלחמה הסובייטי. הוועד היה נתון כל העת לפיקוח של הנ.ק.וו.ד. לקראת סוף המלחמה, כשראשי הוועד החלו לתכנן הקמת מולדת יהודית בברית המועצות, הביע סטאלין את החשד שהוועד יהיה "סוס טרויאני לקפיטליזם ולאימפריאליזם" ופירק אותו.


רצח מיכואלס

מיכואלס ויתר ראשי הוועד היו הקרבנות הראשונים למסע הרצח המטורף נגד יהודים, שבו החל סטאלין כמה שנים לאחר תום המלחמה. ב-12 בינואר 1948 זומן מיכואלס למינסק לדון כאילו במחזה בילורוסי. הוא נלקח ממלונו במכונית, הוסע לדאצ'ה של מנהיג מפלגה מקומי ושם נרצח. גופתו נזרקה בצד הדרך ליד המלון ונדרסה על-ידי משאית בניסיון לביים תאונה.

במהלך החודשים הבאים פוטרו או נאסרו יהודים בעלי מעמד. באוקטובר 1948 נערכה ליד בית הכנסת הראשי במוסקבה הפגנה של כחמישים אלף יהודים, בהשתתפות גולדה מאיר, שהיתה הציר הישראלי הראשון במוסקבה.

ההפגנה הזאת הפתיעה מאד את סטאלין, שלפי אחד הדיווחים אמר על היהודים: "איני יכול לבלוע אותם ואינני יכול להקיאם. הם הקבוצה היחידה שאי אפשר להטמיעה".

חודש לאחר מכן הופסקה פעולת הוועד האנטי פשיסטי. מנהיגיו נעצרו והוכשרה הקרקע למשפט ראווה גדול. בתי ספר ביידיש וספריות יהודיות נסגרו, נאסר פרסום ספרים ועיתונים יהודיים, אותיות סדר ביידיש הושמדו.

האנטישמיות נגעה בכל תחומי החיים היהודיים: גרוש מבתי ספר תיכוניים ומאוניברסיטאות, גרוש מתפקידים אחראיים במנגנון הכלכלי והביורוקרטי, איסור נסיעה מחוץ למדינה. אפילו חוקרים יהודים סדיסטים של הנ.ק.וו.ד. הוגלו או חוסלו. מאות יהודים נעצרו כשהם מואשמים שהיו שותפים ל"מזימה ציונית", לאומניות בורגנית, ריגול למען המערב ואפילו בהשמצת ברית המועצות בכך שהם טוענים ששוררת בה אנטישמיות.


משפט הרופאים

בחודש שקדם למותו הספיק סטאלין לארגן את "קשר הרופאים". מאות רופאים נכלאו והואשמו בחברות ב"כנופיית טרור ציונית". בהודעת סוכנות הידיעות הסובייטית נאמר, כי מאיר וובסי, הרופא הראשי לשעבר של הצבא האדום בתקופת המלחמה, הודה בכוונה "לחסל מנהיגים מובילים של ברית המועצות". רופאו האישי של סטאלין הודה כי הוא סוכן בריטי. ההאשמות בדבר קשר יהודי הלכו והתרחבו ו"נחשפו מזימות" נגד הרכבת התחתית ונגד מפעל המכוניות "מוסקבה". סטאלין עוד הספיק ליזום ולאשר תוכנית לגרוש כל היהודים למזרח, אך מותו מנע את ביצוע המזימה.

אוברי מעלה את הסברה, כי דווקא "טיהור" זה לא היה מעשה ידיו של סטאלין אלא אולי חרושצ'וב עצמו - יורשו של סטאלין, והאיש שחשף בפני העולם את מעשיו - יזם את הטיהור במסגרת המאבק על הירושה. אך אין לכך הוכחה.

סטאלין היה, לעומת זאת, אחראי למאסר רופאו האישי, ולדימיר וינוגרדוב. סטאלין גילה ככל הנראה את התיק הרפואי האישי שלו שניהל ונוגרדוב, בו היה כתוב, בין היתר: "שיחרור מכל עבודה". סטאלין הזועם קרא: "שימו אותו באזיקי רגליים". הפקודה מולאה כלשונה (אף שלא היה נהוג לכבול אסירים ברגליהם) והרופא הישיש נלקח לכלא לוביאנקה.

חטא מאסר רופאו היה אולי החטא היחיד שעליו נענש סטאלין. כאשר נזקק סטאלין לרופא, בשעותיו האחרונות, היה רופאו האישי ורוב הצוות הרפואי הבכיר בכלא. סטאלין נותר ללא טיפול משך 13 שעות, לאחר שלקה בשטף דם במוחו. סטאלין גסס משך שלושה ימים. בתו היתה עדה לרגעיו האחרונים: "ברגע האחרון הוא פקח את עיניו. זה היה מראה נורא - מטורף או כועס, אפוף פחד מוות". הוא הרים את ידו השמאלית במחווה אחרונה ונשימותיו פסקו.


"מת שמש העמים"

העובדות העיקריות על מעשי הזוועה של סטאלין היו ידועות בארץ בעת התרחשותן. אף-על-פי כן, היו לסטאלין מעריצים כאן, לא רק בקרב המפלגה הקומוניסטית, אלא במפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) שהיתה בשר מבשרה של התנועה הציונית. ביום מותו של סטאלין פרסם ביטאון המפלגה "משמר" את הבשורה המרה בכותרת ראשית: "מת שמש העמים". בכל קיבוצי השומר הצעיר נערכו עצרות אבל.

מנהיג השומר הצעיר יעקב חזן אמר בעצרת: "אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות, שמש העמים שקעה...".

______
פורסם במקור בשבועון מקור ראשון
http://nfc.msn.co.il/archive/003-D-1335-00.html?tag=20-06-37



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   20:14   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  112. חיים שור: ''לא אסלח לפלסטינים לעולם''  
בתגובה להודעה מספר 101
 

"לא אסלח לפלסטינים לעולם"



חיים שור (57) מי שהיה מזכיר הקיבוץ הארצי ועורך העיתון "על המשמר", יוצא בהתקפה קשה על הפלסטינים בפרט והערבים בכלל/

כותב אורנה קדוש תאריך: 24/6/2001

82 שנים חלפו, וחיים שור עדיין זוכר בבהירות מדהימה כל פרט ביום הנורא בחייו, שבו הודיעו לו על נפילת בנו אבידע במבצע אביב נעורים. שור היה אז בביתו של יצחק רבין, שאותו ראיין ל"על המשמר", עיתונה של מפ"ם, שבו כיהן כעורך הראשי.

לאה רבין ענתה לצלצול הטלפון. שור הבין מיד שקרה דבר איום, אך לא קישר זאת לעצמו. "אני לא יכולה, אני לא יכולה", צעקה רבין ואחר כך אמרה: "אולי אני אקרא ליצחק. דברי איתו".

רבין קם ושוחח בטלפון בקול ענייני. אחר כך ניגש לשור ואמר: "בת דודה שלך צלצלה מבית החולים רמב"ם בחיפה. קרה משהו לבן שלך. אני מציע שנפסיק את הראיון". שור חשב שזה לא יכול להיות משהו רציני והחל לארוז את מכשיר ההקלטה. רבין אמר שהוא כבר ידאג לזה והציע להסיע את שור למקום חפצו. "אין צורך", אמר שור, שעדיין לא הבין מה קורה. "אני נוסע למערכת".

בדרך, במכונית, חשב שור לטלפן לבית החולים ולחפש את בת דודתו, אבל החליט שחבל על הזמן היקר שיבזבז בחיפוש אחרי טלפון ציבורי. מוטב לנסוע לחיפה, לרמב"ם, לבקר את אבידע. הוא ניסה לבצע פניית פרסה בכביש העמוס ולהסתובב לכיוון חיפה ולא הצליח, אלא הלך לאיבוד באז ור תעשייה לא מוכר. כך, כלוא במכונית, רחוק מביתו )בקיבוץ שובל שבנגב( ורחוק מבית החולים, מבודד מן העולם )מי חלם אז על טלפון סלולרי(, עבר שור את השעות הראשונות, תוך כדי סירוב מוחלט להאמין.

"ברגעים אלה, שניסיתי לפלס את דרכי )אל אבידע(, כבר שודרו אלי די והותר אותות איוב, ואני הייתי עדיין אטום להם", כותב שור. "הצעקה ההיסטרית של לאה רבין, 'התנדבותו' של הרמטכ"ל לשעבר ושגריר ישראל בוושינגטון והאדם שנועד שוב לגדולות, המציע לשמש כנהג שלי, כמו היה זה עניין של מה בכך. ואני - לא כלום. מין קריאת תיגר פנימית, אדירה בעוצמתה, נגד עולם ומלואו ונגד כל היגיון שמסביבי, כמו אני חוזר ואומר ש'אני האבא של אבידע, לא אתיר להם להמית את הבן שלי'".

במידה רבה התחושה הזאת קיימת עד היום. "אני מוריד אותו מהשמים", ספרו החדש של שור, הוא שיחות עם בנו המת. שיחות ממש, לא מונולוגים. האב והבן נפגשים על פסגת הר בנגב לצלילי מוזיקה כנסייתית. ובאופן כל כך מתאים לזמננו, המשפט הראשון ששם האב בפי בנו המת הוא: "למה שלחתם אותי?".


"הנאומים של נביל שעת היו שווים כקליפת השום"


המשפט הזה אינו מקרי. בשנים האחרונות רואה שור בן ה-57 את האידאלים שנשא כל חייו מתפוררים בזה אחר זה: השומר הצעיר, הקיבוץ, הסוציאליזם, השמאל, אחוות העמים. החודשים האחרונים הביאו התפכחות מכאיבה נוספת. שור, שהיה אחד הצעירים הבולטים של מפ"ם וכיהן כמזכיר הקיבוץ הארצי, כעורך "על המשמר" ועורך "ניו אאוטלוק", ירחון שמאלני באנגלית שקרא להידברות עם אש"ף, להקמת מדינה פלסטינית ולנסיגה ישראלית מלאה מכל השטחים, מרגיש מרומה.

"הפלסטינים רימו אותי באופן אישי והם רימו את כל השמאל בישראל", הוא אומר. "הם שיקרו לנו, הם הונו אותנו, הם תמרנו אותנו, הם עשו איתנו מניפולציות. אני אישית לא אסלח להם על זה לעולם. וכשיוסי ביילין אומר שהוא הגיע כבר לנוסחה משותפת איתם על זכות השיבה, אז חנו של יוסי ביילין יורד פלאים בעיני, כי אם הוא עדיין לא מבין מה שקורה פה, אז הוא לא באמת איש שמאל. כי איש שמאל אמיתי זה אדם שצריך לראות את המציאות כפי שהיא, לא כפי שהיה רוצה לראות אותה. הפלסטינים לא בשלים כיום לשלום, ותפקידי כשמאל לראות את האמת. שמאל זו לא רמאות".

- באיזה מובן הפלסטינים רימו אותך באופן אישי?

"נפגשתי בלי סוף עם פלסטינים. אם יעשו משאל ויחפשו את העשרה ישראלים שנפגשו הכי הרבה עם פלסטינים, אני משוכנע שאהיה ביניהם. יותר מאשר שמעון פרס, יותר מאשר יוסי ביילין, יותר מאשר רון פונדק. הפלסטינים תמיד, בכל השיחות, אמרו שנמצא את המכנה המשותף בנושא זכות השיבה, ולא היו דברים מעולם".

- כלומר?

"הם לא התכוונו לזה. כל דבריהם היו חלק מתוכנית השלבים. אני הייתי מאלה שפתחו לאש"ף את הדלת לאמריקה. אנחנו ארגנו כנס של ישראלים ופלסטינים בוושינגטון ב-78', ומשרד המדינה האמריקאי לא רצה לתת להם אשרות. אנחנו טיפלנו בזה שיקבלו אשרות, והם נכנסו ובעזרתנו כבשו את אמריקה. זה מה שהם רצו, זה היה היעד, לכבוש את רצונו הטוב של השמאל היהודי האמריקאי. אני אישית הזמנתי אותם לחוגי בית של יהודים אמריקאים. הם הצליחו בזה בעזרתנו. בלעדינו הם לא היו מצליחים בזה לעולם".

- וזו היתה טעות?

"לא רק שזו היתה טעות, אלא ששנתיים-שלוש אחרי זה אני רואה שנביל שעת מופיע בפני הציבור שלו בעזה ומסביר שזו טקטיקה. שאנחנו נשיג קודם את זה, ואחר כך נשיג את זה, ואחר כך נשיג את זה, עד שנכבוש את כל ארץ ישראל. אותו נביל שעת, ש היה חבר הכי טוב שלי באמריקה ובא לחבק אותי ולנשק אותי אחרי שנאמתי נאום בעד השלום, מתברר לי שכל הנאומים שלו היו שווים כקליפת השום. הוא לא התכוון לזה".

- חוסר האמון הזה הוא מהפך לאיש שמאל כמוך.

"יש דבר אחד שלא ייקחו ממני לעולם, וזאת האמת שלי. וכשאני רואה שחברים שלי במפלגה, גם צעירים ממני, נוסעים לחלות את פניו של יאסר ערפאת בעזה, זה מקומם אותי. אני לא יכול לשאת את זה. הוא הרי ארכי שקרן, ארכי רוצח. כל השנים אמרתי ששלום עושים עם אויבים, אבל בתנאי שהאויבים רוצים שלום. אם הם ממשיכים להיות אויבים עד כדי הרג, אני לא הולך אליהם כחבר. אני חושב שלא יוסי שריד, ולא יוסי ביילין, ולא אבו וילן, ולא ענת מאור, יש להם מה לחפש אצל יאסר ערפאת. אם בכלל, רק הממשלה צריכה לנהל איתו מגעים".

- כשאמרת "רימו אותי", התכוונת לכולם?

"אני מדבר על שכבה שרימתה אותי ולא עושה פה חשבון אישי. זה שנביל שעת הוא מין אופורטוניסט כזה, זה ברור לי. זה שזיאד אבו זיאד הוא אופורטוניסט כזה, זה ברור לי. האם חנה סניורה הוא כזה? זה לא ברור לי. האם הפרופסורים האלה שהכרתי באמריקה הם כאלה? אני לא יודע. אם הם חולקים על י אסר עראפת, אני לא שמעתי אותם".

- הימין מאשים את השמאל הישראלי שרימיתם את העם, שהובלתם איזה גל משיחי של שלום. אתה מקבל עליך את האשמה?

"במידה מסוימת כן. כי אנחנו כל כך רצינו שיהיה שלום, שהפכנו את משאלות הלב למציאות אמיתית. ולא יהיה שלום לא בעוד שנה ולא בעוד חמש שנים. אני לא זונח את השלום, אבל אני גם לא זונח את העם שלי ואת הזכות שלי לחיות. אבל באותו להט שבו אני מדבר נגד הפלסטינים, אני מדבר נגדם".

- נגד הימין?

"נגד ההתנחלויות שיורידו את כולנו ביגון שאולה. מה פתאום תוקעים להם את אריאל בלב השטחים שלהם? אנחנו היינו מוכנים לשאת את זה שהם יקימו אריאל שלהם במקום נתניה? אני קודם כל חייב להיות בסדר. חייב שהמצפון שלי יהיה נקי. מה שמגיע לי, גם אם הם לא רוצים לתת לי, אני לוקח. אבל לא יותר ממה שמגיע לי.

"כואב לי כשפוגעים במתנחלים. כאב לי הלב על גלעד זר, בחור צעיר, מסור, נאמן לתפקיד שלו. אבל אני לא יכול להתעלם מהשאלה מה הוא מחפש שמה. כל העולם הבין שבשביל לפתור את בעיית פלסטינה צריך לחלק את הארץ. אין דרך אחרת. אז מה המתנחלים חושבים? שאנחנו ניקח גם את מה שהפלסטינים קיבלו? סך ה כל הם קיבלו 22 אחוז. אנחנו ניקח את זה בכוח?".

"אני חי מהירושה של הבן שלי"
עם תחושת השבר הזו שום דבר כבר אינו ברור. שור מתמודד היום עם שאלות שלא העז לשאול בעבר, בכל התחומים, מהיחסים הקשים בין הוריו ועד צדקת הפעולה שבה נפל בנו. את הלבטים שלו הוא כותב בשטף אדיר. עוד לא יצא לאור ספרו הראשון, המונה 520 עמודים צפופים, וכבר סיים ספר נוסף, על בת דודתו שניצלה מן השואה, והוא כבר עסוק בספר השלישי.

"עד גיל 17 לא כתבתי שורה ספרותית אחת. בקיבוץ צריך להביא יום עבודה, ומכיוון שהייתי ממנהיגי העניין הזה, לא חשבתי שאני יכול לא לעשות כלום. לכתוב זה כלום. מגיל 07 מקובל בקיבוץ שלא חייבים לעבוד. בעבורי, השנים האחרונות שבהן אני כותב זה פשוט תענוג. אני מרגיש ששאיפת חיי התמלאה. כבר עכשיו יש לי יותר הצלחה משהעלתי בדעתי. עברתי את גיל ה-07, לא כתבתי ספרים. ופתאום, אחרי שהתחלתי לכתוב, אני שומע שזה בסדר וזה יפה, זה טוב, זה חזק, אז מה עוד אני צריך?".

במשך השבוע חי שור לבדו בתל-אביב, בדירה שכורה ועמוסה בספרים ברחוב קטן ושקט מקביל לדיזנגוף. בסופי שבוע הוא נוסע לקיבוץ, לאשתו שלומית ולבנם הצעיר טובי, שהוא מרכז המשק בשובל (שני הבנים הגדולים עזבו את הקיבוץ). את המימון לחיים הצנועים בתל-אביב קיבל ממשרד הבטחון, וגם את המלגה להוצאת הספר קיבל דרך קרנות הקשורות למשרד. "איך אני נוהג לומר?", אומר שור, "אני חי מהירושה של הבן שלי".

- אתה צריך לשלם להוצאה לאור?

"ידידי חיים באר, שאהב את הספר שלי והיה עורך של עם עובד, אמר שברור לו שכל הוצאה תקבל את זה, אבל צריך לשלם בשביל זה. שהיום, אם אתה לא א.ב. יהושע ואתה רוצה להוציא ספר, אתה משלם".

- באיזה סכום מדובר?

"כמה עשרות אלפי שקלים. יש כל מיני תעריפים. חיים באר אמר לי שבעם עובד לוקחים לך 15 דולר לעמוד".

- ואז המהדורה שיוצאת היא רכושך?

"לא, מה פתאום. אני מקבל עשרה אחוזים רק אחרי האלף הראשון".

בקופה מיוחדת, שבה שמר כל עודף מתקציבי נסיעות לחו"ל או מהתקציב החודשי בקיבוץ וכן מכספי מלגות שקיבל, אוגר שור כסף להוצאת הספר השני. "חברים שקראו את הספרים אמרו שכדאי לי להוציא קודם את השני, כי הוא יותר ספרותי. למעשה, רציתי לכתוב את ההיסטוריה של המשפחה שלי בסדר כרונולוגי. אבל כשהתחלתי לכתוב היה לי ברור שלא אוכל להמשיך עד שאשחרר מתוכי את המטען, במרכאות, הנורא הזה, הכואב הזה, אבל גם המשמח הזה, של הבן ש לי שנפל. ידידי יצחק אורפז קרא את הספר ואמר, וזה היה קצת פוגע: 'כל החיים שלך החזקת את אבידע אצלך בבטן ועכשיו הוצאת אותו, וזהו. כתבת את מה שיש לך לכתוב'".

- כך הוא אמר?

"הפרשנות שלי היתה שאין לי יותר מה לכתוב אחרי זה. התקוממתי מאוד ומיד רצתי לכתוב את הספר הבא. אבל מה שנכון, שזה היה מטען אדיר ונורא. הכתיבה היתה משמחת. כשכתבתי על הבן שלי, אני הייתי עם הבן שלי. אני לא מתאבל. אני מדבר עם אדם חי.
אני זוכר בדיוק את התגובות שלו. הרגשתי אותו איתי. כל הספר התחיל מכך שכל כך רציתי לחלום על אבידע. שאיפת השאיפות שלי היתה לחלום על אבידע, וזו היתה גם שאיפת השאיפות של אשתי שולמית. כשהייתי חולם עליו, הייתי קם בבוקר בתחושה של קתרזיס, התעלות כזאת. שאני ראיתי את אבידע, שאני הייתי יחד עם אבידע. לכן גם הספר הוא לא ספר עצוב".

"אבידע נהרג כי הוא נתן אמון
מלא במפקדים שלו"
מה שעצוב בספר הוא התחושה שלגעגוע אל הבן אין ארוכה ואין נחמה גם כעבור עשרות שנים. שור עצמו, כמו הורים שכולים אחרים שהוא מתאר בספר, עוסק בחיפוש מתמיד אחר כל שבריר משפט שאי פעם נאמר על ידי הבן, כל פיסת נייר בכתב ידו, כל אדם שהכיר אותו ולו היכרות קלושה, כל מי שלא הכיר אותו אבל שמע על אודותיו. "בכל יום שנה אנחנו מספרים על הקבר לפחות ארבעה-חמישה דברים חדשים, שנודעו לנו עליו במשך השנה".

שור אומר שיש כאלה, במיוחד שהבן, אבידע, הפך אחרי מותו לסמל החייל הישראלי טהור הנפש, יפה התואר, המוסרי, שסיפורו נלמד בשיעורי מורשת קרב בצה"ל. הוא מספר שבתדריך האחרון לפני היציאה לאביב נעורים )מבצע התנקשות בכמה מבכירי אש"ף בביירות, בהשתתפות אהוד ברק המחופש לאשה(, בנוכחות הרמטכ"ל דוד אלעזר, הציע אבידע להקטין את כמות חומר הנפץ כדי לא לפגוע באזרחים שהתגוררו בבניין השכן למפקדת אש"ף. הרמטכ"ל קיבל את טענותיו והורה להקטין את כמות חומר הנפץ למרות התנגדות קציני ההנדסה.

בפעולה עצמה נורה אבידע שור מידי שומרים שישבו ברכב שחנה ברחוב, רכב שעל פי הערכת גורמי המודיעין, לא היה צריך להיות שם. שור האב אומר כי בנו נהרג משום שנתן אמון מלא במפקדיו - עוזי יאירי (מפקד סיירת מטכ"ל) ואמנון ליפקין-שחק (מפקד כוח הצנחנים, שזכה בעיטור המופת על הפעולה).

"הפעולה מוצגת ביחד עם אנטבה וסבנה. אבל זה לא אנטבה ולא סבנה. שם היו חטופים והיה צריך לחלץ אותם, נקודה. ביירות זה סיפור אחר. אנחנו באנו לביירות, בשביל אני יודע? להרוג בהם. מבחינת צה"ל זאת היתה הצלחה. התקלה היחידה היתה שהבן שלי נפל וגם חבר שלו. לנו ברור שהתקלה הזאת לא היתה מוכרחה לקרות".

- למה?

"באו אלינו כולם - דדו, גולדה, מי לא. וסיפרו לנו את כל הסודות. לא כמו באסון המסוקים או באסון השייטת. התברר לנו שאנשי המוסד שהכינו את הפעולה בביירות בדקו את המקום ערב-ערב, ולא היו שם שומרים בכלי הרכב. אלא שבאותו בוקר היתה התקפה של אש"ף על שגרירות ישראל בניקוסיה והם ציפו למכת נגד והגבירו את השמירה. בצה"ל היו צריכים לחשוב על זה. לצפות לזה.

"אבידע נהרג כי הוא נתן אמון מלא במפקדים שלו. אם הוא היה נותן טיפטיפה קצת פחות אמון, הוא לא היה נהרג, כי הוא היה כל כך זריז, שהוא היה יודע איך לברוח מהיריות האלה. אנחנו יודעים את האמת הזו, שאבידע היה יכול שלא למות, כבר די הרבה שנים".

- מרגיז אותך שהפעולה נחשבת להצלחה?

"אבידע איננו, נקודה. אם הפעולה היתה מוצלחת או לא כל כך מוצלחת, לא היתה לזה שום משמעות בעבורנו. אני כשלעצמי לא חושב שזה היה משנה משהו במערך הכוחות בצד הפלסטיני, אם הפעולה הזאת לא היתה נערכת. כתבתי בספר שבקיפאון המחשבתי שהתגלה כאן התחיל המחדל של יום כיפור".

בשיחות שבספר נותר הבן בגיל 22. "אני לא מסוגל לדמיין אותו בן 30, ובטח לא בן 50, כפי שהוא היה היום אילו היה חי. אין לי מושג מה הוא היה, איפה היה חי, במה הוא היה עוסק. לפעמים אני רואה את חברו הטוב ביותר, ששוחרר לפני כמה חודשים מצה"ל בדרגת תת אלוף, אבל אני לא יכול לדמיין את אבידע בגילו. זה לא אמיתי. הוא תמיד נשאר בן 22 וזהו. רק דבר אחד אני יודע: שכמו שהיה נאמן לעצמו בגיל 20 ו-22, אילו היה חי הוא היה עד היום נאמן לעצמו".

"באמריקה נמשכתי לשחורות עור, לכושיות"
הספר, שבו מספר שור לבנו על חייו, משפחתו, אנשים שהכיר, הפעילות הפוליטית והעיתונאית, האידאלים שקרסו, הוא בעצם אוטוביוגרפיה. השמות ברובם בדויים, אבל כל מי שמתמצא מעט ברכילות המפ"מניקית מזהה אותם על נקלה. סעיד, למשל. צעיר ערבי בן כפר קטן שמתואר כאמביציוזי וארוגנטי, שהילך קסם על נשים והחזיק "חברה יהודייה בכל קיבוץ", והפך לחבר כנסת.

- מוחמד וותאד?

"אני לא רוצה שהשם יבוא ממני".

- מה היה בו שהקסים את נשות הקיבוץ?

"הקסם היה בכך שהוא היה אחר, שהוא היה ערבי. הוא בא ליהודיות, הבלונדיניות האלה, והיו לו הרבה חברות. גם לעבדול עזיז זועבי שהיה חבר כנסת, ואני כותב עליו בהערכה בלתי רגילה, היו אינסוף חברות יהודיות. גם אשתו היתה יהודייה. אשתו הרשמית. אבל זועבי היה בן אדם. הוא היה אמיתי. וותאד לא היה סימפטי".

- וותאד לא בא לשבעה של אבידע למרות החברות ביניכם.

"הוא בגד בי. לימים הוא אמר שאבידע היה חבר שלו, אבל גם כאמל נאצר, אחד ממנהיגי הפתח שחוסלו באביב נעורים, היה חבר שלו. לא קיבלתי את זה. הוא בגד בי בכאב הכי גדול שהיה לי בחיים שלי. הוא, שהגדיר את עצמו כחבר שלי ויכול היה ב שתיים בלילה לבוא אלי ולהעיר אותי כי אין לו מקום לישון, עומד ואומר לי שהוא חבר של המחבל ולכן הוא לא בא לשבעה".

- תיארת שהתגרו פעם בוותאד ושאלו מה יהיה איתו כשייגמר הסכסוך היהודי-ערבי שמפרנס אותו, והוא ענה: "כשיסתיים הסכסוך נבוא לקיבוץ שלך ונחזיר לעצמנו בכוח את האדמות שלנו. פרנסה לא תחסר אז".

"היינו בהלם. אין ספק".

- גם ערביי ישראל בגדו בשמאל הישראלי כמו הפלסטינים?

"יש ויש. יש ביניהם אנשים נהדרים. במישור האישי אנחנו חיים יחד מצוין. בצד הפוליטי היחסים הם שקר אחד גדול. הם כל כך נדפקו במלחמת השחרור, שהרבה זמן הם הרגישו שאין להם ברירה והם צריכים להתכופף, כמו שהיהודים בגולה התכופפו. הם הצטרפו לנוסחה שלנו כיוון שהם רצו להיות חברי כנסת. היא לא באה מהם, היא באה מאיתנו. עד שהתברר להם שהנוסחה הזאת לא שווה כלום בשבילם. ואז הם התחילו לעשות צרות".

- באיזה מובן היחסים הם שקר?

"בעבורם השקר הוא כלי עבודה. פעם שאלתי את תומס פרידמן, כתב ה'ניו יורק טיימס', איך ערפאת. הוא אמר: '' Like an old filthy small shop keeper". ככה גם אני רואה אותו. רוכל ירושלמי, כמו אלה שעומדים בסמטאות של ה עיר העתיקה ואתה מתמקח איתם ומוריד אותם ממאה לעשר. זה המזרח, וכך הערבים מנהלים את המדיניות שלהם".

- נשמע קצת כגזענות.

"זה יכול להישמע כגזענות, אבל זה לא. אני פשוט לא עושה להם הנחות".

- המערב יותר הגון?

"לא שהמערב הוא יותר הגון, אבל במערב יודעים שאם אתה לא אומר אמת, אתה לא יכול לנהל עסקים. אף אחד לא יקנה אצלך. חלק מהערבים עוד לא הגיעו לרמה הזאת. בעבורם השקר הוא כלי. אני יודע שכל חברי מהשמאל לא יכלו לשאת את זה שקובעים פגישה עם מישהו בירושלים בשעה שתיים, במלון אמריקן קולוני, אז או שהם באים בארבע או שהם לא באים בכלל, ובכל מקרה הם לא משאירים לך הודעה שהם לא יכולים להגיע.

"אני זוכר שקבעתי עם זיאד אבו זיאד, שהיום הוא נציג ירושלים ברשות הפלסטינית. נסעתי במיוחד לירושלים והוא לא בא ולא הודיע, ואחרי כמה ימים כשתפסתי אותו הוא אמר: 'אני חייב לספר לך?'. הוא מרגיש שמותר לו ושהוא לא חייב כלום, לא לחיים שור ולא לשמעון פרס. וזאת גישה אופיינית אצל הפוליטיקאים שלהם".

- אמרת שהקיבוצניקיות נמשכו לערבים בגלל השוני. אתה נמשכת לערביות?

"מי ראה ערביות? מישהו הראה לנו ערביות? כשהל כתי לאכול אצל וותאד, היה אשנב בקיר שדרכו אשתו היתה מעבירה לנו מגשים של אוכל, ואני ראיתי רק את הידיים שלה. אבל באמריקה נמשכתי לשחורות עור, לכושיות. הן היו מאוד פתוחות ומושכות, וזו היתה תאווה לעיניים".

"הקיבוץ לא מתאים לזמננו"
אולי משום שרוב שנותיו חי שור מחוץ לקיבוץ, כפוליטיקאי וכעורך, אין בו מרירות ביחס להתפרקות המפעל הקיבוצי. "הקיבוץ לא מתאים לזמננו", הוא אומר.

- אין בך שברון לב?

"לא. זה היה כורח המציאות. זה היה יפה, זה היה נכון לשלב מסוים, ואי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. האידאולוגיה של השומר הצעיר קרסה. האמונה בברית המועצות קרסה. השלום קרס. הקיבוץ קרס. ויחד עם זה, ואני אומר את זה כאדם מבוגר, בלי נוסטלגיה,
זאת היתה תנועה נהדרת. ומה שהמפא"יניקים, בן-גוריון ואלה, היו אומרים עלינו בלעג, בציניות, אפילו בביטול, מתברר כנכון".

- מה זה?

"הם היו אומרים: 'מעשיכם הרבה יותר יפים מאשר דיבוריכם'. וזה נכון. הדיבורים של מפ"ם לא היו הצד היפה שלה. אבל היא היתה תנועה נהדרת. היא היתה בראש כל המלחמות. היא הלכה עם העובדים בכל השביתות. היא עשתה דברים חשובים. אבל הסיפור שלה נגמר. אני תמיד חשבתי שפעם אני אכתוב את הסיפור שלי, על מפ"ם, על יעקב חזן ומאיר יערי וכל השאר, ואחר כך הגעתי למסקנה שהוא לא חשוב. הכל לא חשוב. גם מפ"ם לא חשובה. גם הקיבוץ לא חשוב. הכל לא חשוב".

- לעומת הדברים הפרטיים?

"לא , לא, לא, לא".

- אלא?

"מדינת ישראל חשובה. התנועה הציונית. הערכים האנושיים. אבל לא העניין המפלגתי. אני חושב שאחד ההישגים הגדולים שלי זה שמדי פעם אחד מהבנים שלי אומר: 'חיים הוא אדם עם ראש פתוח'. זה יותר יקר לי מכל התארים שהייתי יכול לזכות בהם. אני חושב שזו גם הסיבה שלא יכולתי לערוך יותר את 'על המשמר'. היה איזה שלב שלא יכולתי יותר לשאת את זה. פשוט לא יכולתי לשאת את הקונספציה שלמפלגה יש עיתון".

- הוצנחת ל"על המשמר" כמינוי פוליטי.

"יכול להיות. כשגמרתי את תפקידי כמזכיר הקיבוץ הארצי כולם ציפו ממני שאני ארוץ לכנסת, ואני החלטתי שאני לא רוצה. רציתי לכתוב, וחזן ומאיר יערי קיבלו את זה בשתי ידיים, כי הם היו זקוקים לאדם שהם יכולים לסמוך עליו בתוך העיתון. אבל לאט-לאט התחילו זרעי המרד לנבוט אצלי. ובמקביל כל מיני אנשים התחילו לעבוד על היום שבו הם יהיו העורך הראשי במקומי".

- אתה מתכוון לסבר פלוצקר שהחליף אותך?

"היה מאבק שלם שמה, ובסופו של דבר בחרו בו. הוא היה צעיר, צעיר ממני אז, מאוד מוכשר, ובלי אלוהים".

- באיזה מובן?

"במובן של אדם מאמין, שיש לו אמונות. אני חושב שסבר, א ין לו אלוהים. סבר הוא אדם שיכול לכתוב כל דבר".

"אדם מת, אז הוא מת. הכל נגמר"
שור הוא מבקר מחמיר, ובעיקר יש לו דברים קשים לומר על תוכניות האקטואליה בטלוויזיה. "אני לא יכול לשאת אותם. לא את דן שילון ולא את רפי רשף ולא את אמנון לוי ולא את נסים משעל. ואת הבנות האלה, סליחה, איזו מין חוצפה יש להן?".

- איזה בנות?

"אילנה דיין ושלי יחימוביץ' מתנהגות כאילו שהן שולטות על כל העולם. אני לא יכול לשאת את זה. גם דן שילון, שהוא ידיד, אני רק רואה את השם שלו, אני עובר לערוץ אחר. זה כל כך שטחי וכל כך מתנשא וכל כך לא מחדש כלום. הגברות והגברים האלה של הטוק שואוז הם אנשים מוכשרים, מיומנים, אבל איש לא נתן להם את הסמכות ללעוג ולבוז לאנשים".

- אז מה אתה רואה?

"כשאני נח מהכתיבה אני רואה את הזיפתים הכי גדולים. לאחרונה גיליתי את הטלנובלות. 'ניחוח אשה', וקרוב לאושר, או איך שקוראים לזה".

- "לגעת באושר"?

"'לגעת באושר'".

- בספר שלך אתה מחזיר את אבידע מהעולם הבא. אתה מאמין בעולם הבא?

"הייתי מאוד-מאוד-מאוד רוצה להאמין בעולם הבא. לדאבון לבי, אני חושב שאחרי המוות
יש רק חידלון. אין חיים שאחרי המוות, אין טיפת חיים, אין כלום. אדם מת, אז הוא מת. הכל נגמר. מה ש יעשו אחרי מותי, יזכירו אותי כך, או אחרת, אין לזה שום משמעות. ויחד עם זה, כשאני מתאר את העולם הבא, זה עושה לי טוב".

- אין לך איזו פנטזיה שאולי בנך בכל זאת יודע על זה מלמעלה? שהשיחה היא דו סיטרית ולא רק בתוכך?

"כן, היו לי כל הזמן פנטזיות. כל הזמן. אני יודע שהוא איננו. אבל כשכתבתי, בשעות האלה כשישבתי וכתבתי, הוא היה מאוד קיים. אני החזרתי אותו לחיים. אני הורדתי אותו מהשמים".

מעריב 22.6.2001
http://www.yesha.org.il/article.asp?num=761151




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   20:17   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  113. חלום הבלהות של גולדה שסיפרה ליעקב חזן !!  
בתגובה להודעה מספר 101
 

האם צדקה גולדה שהחליטה לא לאשר מכת מנע לפני פרוץ מלחמת יוה"כ??
http://www.governmentofisrael.com/bambili_news/katava_main.asp?news_id=4418&sivug_id=7




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום ששי י''ט באב תשס''ז    02:17   03.08.07   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  141. גולדה: ''רציתי להתאבד''  
בתגובה להודעה מספר 113
 

חלום הבלהות של גולדה מאיר
מאת אמנון ברזילי | עדכון אחרון - 14:28 05/10/03

האם צדקה ראש הממשלה כשהחליטה שלא להנחית מכת מנע בבוקר יום הכיפורים? הדעות בעניין זה, כמו בעוד סוגיות רבות הקשורות למלחמה האיומה שפרצה לפני 30 שנה, חלוקות גם כיום


גולדה מאיר

תקיפה

בליל יום הכיפורים, 6 באוקטובר, בין שישי לשבת, נדדה שנתה של ראש הממשלה גולדה מאיר. היא חשה כי משהו איום מתרגש ובא. לפנות ערב הצטרפה לסעודה המפסקת שערכו בנה הצ'לן מנחם מאיר ורעייתו איה. בני הזוג וילדיהם התגוררו בדירה ברחוב הברון מוריץ הירש ברמת אביב, הצמודה לדירתה של גולדה מאיר. מאיר הכירה את מרבית הידידים שהתאספו בדירתו, מספר בנה, אך מצב רוחה היה עכור. היא היתה מוטרדת ועזבה מוקדם מהרגיל. "הייתי דרוכת מנוחה מאוד ולא היה לי תיאבון בכלל. ביקשתי סליחה והלכתי לישון אבל להירדם לא יכולתי... שעות על שעות שכבתי ערה ולא יכולתי להירדם... לבסוף ודאי התנמנמתי", כתבה בספרה האוטוביוגרפי "חיי".

גולדה מאיר סבלה מחלום בלהות ששב והטריד אותה בלילות. טפח ממנו חשפה שלא ברצונה ברב-שיח במועדון צוותא. האירוע התקיים בעיצומה של מלחמת ההתשה, לציון יום השנה השלישי למלחמת ששת הימים. עמוס עוז התריס נגדה: "על מה את חולמת?" מאיר השיבה בזעם: "אין לי זמן לחלום. אני לא ישנה כי הטלפון מצלצל בלילה להודיע על נפגעים".

לאחר מותה כתב מנהיג מפ"ם, יעקב חזן, את שסיפרה לו מאיר על הסיוט שמלווה אותה בלילות. "אתה זוכר חזן, אמרה לי גולדה, את השאלה ששאל אותי עמוס עוז? הופתעתי. ידעתי לאיזה חלומות הוא מתכוון. כי איזה בן אדם שראוי לשם בן אדם אינו חולם. אבל השאלה נראתה לי פוגעת. גימגמתי בתשובתי כי לא רציתי ולא יכולתי לספר לו על מה שאני חולמת.

"ועוד איך אני חולמת. אבל רק חלום בלהות אחד. לפתע כל הטלפונים בביתי מתחילים לצלצל והם רבים ומצויים בכל פינות הבית ואין סוף לצלצולים. אני יודעת מה פשר הצלצולים ואני פוחדת להרים את השפופרות הרבות. אני מתעוררת כולי מכוסה זיעה קרה. בבית שקט. אני נושמת לרווחה אך לא נרדמת עוד. אני יודעת שאם אירדם שוב יחזור אותו חלום. אני חוזרת וחושבת מתי ירפה החלום הזה ממני. אז אחזור לחלום את כל חלומות חיינו היפים".

בשבת, 6 באוקטובר, בשעה ארבע בבוקר, צילצל הטלפון בדירתה של ראש הממשלה. והסיוט של גולדה מאיר היה למציאות. על קו הטלפון היה מזכירה הצבאי, תת-אלוף ישראל ליאור. הוא אמר לה בקצרה: "התקבלה ידיעה שהמצרים והסורים יפתחו בהתקפה משולבת על ישראל בשעה מאוחרת אחר הצהריים".

בשבת בבוקר, 6 באוקטובר, לפני שיצאה מביתה, ביקשה גולדה מאיר ממזכירה הצבאי לזמן את הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) ואת השרים משה דיין, יגאל אלון וישראל גלילי להתייצב בלשכתה לפני שבע בבוקר. הישיבה התאחרה. ובשעה שמונה בבוקר לערך הובאו להכרעתה שני עניינים ששר הביטחון והרמטכ"ל לא הסכימו עליהם: היקף גיוס המילואים והאם יש לצאת במכה מונעת.

הרמטכ"ל דרש לגייס 200 אלף איש. דיין, שעדיין התקשה להאמין כי מדובר במלחמה, הסכים לאשר גיוס חלקי של 30-20 אלף אנשי מילואים. "זאת ההצעה שלי", אמר דיין לגולדה, "אבל אני לא אתפטר אם תכריעי נגדי". ובלבה אמרה: "אלוהים אדירים, האם אני צריכה להכריע מי מהם צודק?" מאיר צידדה בעמדת הרמטכ"ל. "אמרתי שלי יש קנה מידה אחד בלבד: אם באמת תהיה מלחמה, הרי עלינו להיות במצב הטוב ביותר שבגדר האפשר. הגיוס צריך להיות כמו שהציע דדו".

הסוגיה אם להנחית מכה מונעת היתה מורכבת יותר. אלעזר טען כי הנחתת מכה מקדימה תחסוך הרבה חיים. דיין סבר שהסיכוי להצלחה, כשהצבא אינו מגויס, קלוש. גם ראש הממשלה סירבה. היא אמרה לאלעזר: "אף אחד מאתנו אינו יודע עכשיו מה יביא אתו העתיד, אבל תמיד קיימת האפשרות שנהיה זקוקים לעזרה, ואם נהלום ראשונים לא נקבל שום דבר מאף אחד".

כעבור שלוש שנים, ב-1976, כתבו שני חוקרים צעירים יהודים, סטיוון רוזן ומרטין אינדיק, לימים שגריר ארצות הברית בישראל, מחקר - "הפיתוי של מהלומת נגד במלחמה החמישית של ישראל ומדינות ערב" - על המחיר ששילמה ישראל על הימנעותה ממהלומת מנע. אילו אישרה גולדה את מכת המנע המתוכננת, כתבו, רק נגד מערכי הטילים וחיל האוויר של סוריה - היה אפשר להרוס 90% מבסיסי הטילים בתוך שלוש עד שש שעות, במחיר של פחות מעשרה מטוסים ישראליים. "ברור שלכך היתה השפעה מכרעת על אבידות חיל האוויר מאוחר יותר, וכן - וזה משמעותי עוד יותר - על יעילותן של עשרת אלפי הגיחות להתקפות אוויר-קרקע, שבוצעו במשך המלחמה. האבידות הישראליות על הקרקע היו מצטמצמות, שחיקת הארטילריה הערבית, הטנקים ורכב קרבי משוריין של צבאות ערב היתה מואצת, והפגיעות בגשרים המצריים של התעלה היו יעילות יותר".

תוך כדי הדיון בלשכתה הגיע לשם שגריר ארה"ב, קנת קיטינג. ראש הממשלה פיזרה את הישיבה ודיווחה לקיטינג על המתקפה המצרית-הסורית המשולבת. מאוחר יותר היה בפיו שדר משר החוץ הנרי קיסינג'ר, שהזהיר את ממשלת ישראל לבל תפתח במלחמה.

בזיכרונותיה כתבה מאיר כי היא שלמה עם החלטתה. בזכות החלטה זו, טענה, הובטחה הרכבת האווירית האמריקאית לישראל. אינדיק ורוזן מטילים בכך ספק. לדעתם, אילו היתה מהלומת מנע, היא לא היתה משפיעה על מדיניות הבית הלבן.

אבנר שלו, ראש לשכת הרמטכ"ל אז ולימים קצין חינוך ראשי, מצדיק את החלטתה של מאיר. "אני מניח שמתקפת מנע, כפי שדדו רצה, היתה משנה את התמונה. דדו רצה להפעיל את חיל האוויר, בעיקר מול הסורים. אבל כשדדו לוחץ על מתקפת מנע, ראש אמ"ן, האלוף זעירא, מעריך בשלב זה שלא תפרוץ מלחמה ודיין מושפע ממנו. בשלב זה, כשאין ביטחון שפורצת מלחמה, תמיכה ברמטכ"ל נגד דיין וזעירא אינה דבר של מה בכך. וזו החלטה של אדם אחד. וצריך לזכור, לציבור אין שמץ של מושג מהאירועים. הוא לא מוכן פסיכולוגית למלחמה".

ההיסטוריון הצבאי, הד"ר מאיר פעיל, התמנה לאחר מלחמת יום הכיפורים לצוות שהוקם במחלקת היסטוריה של צה"ל לחקר הניהול האסטרטגי של המלחמה. לדעתו, גולדה מאיר צדקה כשהחליטה נגד מכת מנע. פעיל: "האם חיל האוויר היה פועל נגד מצרים, כמו במלחמת ההתשה? כשיש הפסקת אש? כשאין לנו תירוץ? ובסוריה? ב-13 בספטמבר הפילו מטוסי חיל האוויר הישראלי 13 מטוסי מיג של חיל האוויר הסורי. הרי ביום שבת בבוקר לא ידענו בוודאות שתפרוץ מלחמה. גם העולם לא ידע על ההיערכות ההתקפית של סוריה ומצרים. בשביל לצאת למהלומת מנע צריך תירוץ כזה שהעולם הגדול יקבל. ובראש וראשונה ארה"ב. העולם היה מאשים אותנו שאנחנו פרנואידים".

בדיעבד, צה"ל לא היה יכול לפתוח במהלומת מנע. הדיון בממשלה התקיים בשעות הצהריים, כשההערכה היתה כי המתקפה המצרית-הסורית תתחיל ב-18:00, והיה עדיין זמן להכנות הנדרשות לחיל האוויר. אולם בעיצומו של הדיון, ב-13:55, נכנס המזכיר הצבאי ליאור לחדר הישיבות של הממשלה והודיע כי המלחמה פרצה. מיד נשמעה בכל רחבי המדינה יללת צופרי האזעקה. מטוסי קרב מצריים וסוריים החלו לתקוף את מעוזי צה"ל ואת מערכי הטנקים. במקביל החלו לנוע כוחות חי"ר ושריון גדולים של צבאות סוריה ומצרים.

בשבועות שקדמו למלחמה, ערב הבחירות לכנסת (שנועדו ל-30 באוקטובר ונדחו), נמנעה מאיר מלשתף את מליאת הממשלה בידיעות על ריכוזי כוחות מצריים וסוריים. ועדת אגרנט קבעה כי "מן הנכון היה שראש הממשלה תמסור אינפורמציה על המצב בגבולות בישיבת הממשלה שלא מן המניין שהתקיימה ביום חמישי 4 באוקטובר... וכן לא היתה צריכה לחוס על טרחתם של שרים שלא היו ביום שישי 5 באוקטובר, בגלל ערב יום הכיפורים".

שיתוף כל חברי הממשלה במידע בעוד מועד היה מגביר את הסיכוי לשבור את התפישה של סבירות נמוכה, לפתוח במאמצים דיפלומטיים ולהעביר לציבור הישראלי ולעולם כולו מסרים על ההיערכות המאיימת של צבאות מצרים וסוריה.

לו קידר: היא לא האמינה לחוסיין

אילו הוזמן מלך ירדן להעיד בוועדת אגרנט

ב-25 בספטמבר, 12 יום לפני פרוץ המלחמה, פגשה גולדה מאיר את המלך חוסיין. חוסיין ביקש להיפגש אתה בדחיפות והזהיר אותה שקיפאון מדיני יוביל למלחמה. הוא אמר לה כי פני מצרים וסוריה למלחמה. גם כיום, 30 שנה לאחר הפגישה, חלוקות הדעות על טיב ההתרעה שמסר. אם למאיר היה מקור, שסיפק לה מידע ראשוני על ההתקפה המצרית-הסורית המשולבת, מידע שחלקה עם שר הביטחון - הרי לדרג המדיני אחריות למחדל המודיעיני, שאינה נופלת מזו שהטילה ועדת אגרנט על כתפי ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא. כך טוען זעירא.

בפגישה שהתקיימה בחדר האירוח של מתקן המוסד בפי גלילות נכחו גם ראש ממשלת ירדן זייד אל ריפאעי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית ולו קידר, מזכירתה של מאיר. השיחה צולמה במעגל טלוויזיה סגור והוקרנה על מסך בחדר סמוך, שם היו המזכיר הצבאי ישראל ליאור וקצינים אחדים.

בחצות הלילה דיווחה גולדה מאיר לדיין על תוכן שיחתה עם חוסיין. שר הביטחון לא התרגש. מאיר לא היתה בטוחה במידת חשיבות המידע שמסר לה המלך. היא סיפרה לדיין שלמחרת, יום רביעי, היא אמורה לצאת לפגישות באירופה ושאלה לדעתו אם עליה לבטל את נסיעתה. דיין אמר לה כי בדברי המלך אין כל חדש ושאין שום סיבה שתשנה את תוכניותיה.

לו קידר יצאה מהשיחה בתחושה כבדה. "אחרי הדברים שאמר חוסיין, היה לי הרושם שצריכים להתכונן למלחמה, זה מה שחשבתי... כי לי היה הרושם... שהוא לא יודע את הכל על העסק, אבל שהוא יודע מספיק בשביל לדעת שתהיה מלחמה... מתוך השיחה הבנתי שיש שיתוף פעולה בין סוריה למצרים, באותו הזמן הם יתקיפו... אבל זה לא עשה שום רושם על גולדה. גולדה לא האמינה לחוסיין. מפני שאחר כך, כאשר חזרנו לירושלים... אמרתי לה: אני מבינה שהנסיעה לשטרסבורג לא תתקיים והיא שאלה: מדוע לא? ואז אמרתי לעצמי, או שהיא לא מבינה כלום או שאני לא מבינה כלום".

את השיחה עם לו קידר קיים גיא גברא, במסגרת עבודת מאסטר שהכין לפני כשלוש שנים. גברא, קצין באמ"ן, ער לסתירה שיש בין רשמיה של קידר לבין אלה שמופיעים בספרו של איתן הבר "היום תפרוץ מלחמה", המבוססים על זיכרונות המזכיר הצבאי ליאור. גברא: "נראה כי דווקא חוסר התמצאותה (של קידר) בנבכי הקונצפציה הוא שהביא אותה להבין את דברי המלך כפשוטם - דהיינו כהתרעה מפני מתקפה מצרית-סורית משותפת".

קידר לא היתה היחידה בתחושתה. לצד ליאור ישב סא"ל זוסיה (זיזי) קניאזר, ראש ענף ירדן במחלקת המחקר באמ"ן. "בתום הפגישה", סיפר קניאזר לגברא, "טילפנתי לראש מחלקת המחקר תא"ל אריה שלו ואמרתי לו: 'תשמע אריה. שורה תחתונה מהפגישה. מלחמה! סוריה ומצרים עומדות לתקוף את ישראל, פרטים אמסור לך מחר בבוקר'".

גברא קובע בעבודתו כי חוסיין אכן התריע מפני מתקפה סורית ברמת הגולן. וההיגיון שנגזר מכך הוא, כפי שהבין קניאזר, שמדובר במתקפה מצרית-סורית משולבת. אולם המידע שנמסר לגולדה מאיר אינו מנקה את זעירא מהאחריות למחדל. שכן הוא קיבל את כל המידע על הפגישה והוא זה שביטל את חשיבות המסר של חוסיין. המפתיע הוא שגולדה מאיר הסמכותית העדיפה לקבל פרשנות שלא תאמה את תחושתה. לפני כעשור ציטט זאב שיף ב"הארץ" מקור ירדני בכיר, ראש ממשלה לשעבר, שאמר: "אילו הוזמן המלך חוסיין להעיד לפני ועדת אגרנט שלכם, היתה עדותו הופכת את המסקנות על פיהן".

דברים דומים אמר חוסיין בפגישה עם יצחק רבין באוגוסט 1974, פחות משנה לאחר המלחמה. בפגישה, מספר דניאל בלוך, בעבר הכתב המדיני של "דבר", הביע חוסיין צער על פרישת מאיר ודיין ואמר שאינו מבין מדוע לא שעו לאזהרתו. "למזלם", הוסיף חוסיין, "לא הזמינו אותי להעיד בוועדת אגרנט".

אין זו הפרשנות היחידה לתוכן הפגישה. הפרופ' אבי שליים מאוניברסיטת אוקספורד נפגש עם המלך חוסיין כשנתיים לפני מותו. חוסיין הכחיש שידע על המלחמה הממשמשת ובאה.


מנהיגה צבאית

"היא היתה אסון מדיני, אבל לא יכולתי להאמין למקרא החומר - גולדה התנהגה במלחמה כמנהיג צבאי מצליח, נבון, שקט בניהול המלחמה. וכל זה כאשר דיין עשה במכנסיים", אומר אלוף-משנה במילואים הד"ר מאיר פעיל.

עם פרוץ המלחמה בנתה גולדה קבינט מלחמה שפעל עד ליום האחרון של המלחמה ועמו נמנה הדרג האזרחי: גולדה, דיין, אלון, גלילי ובר-לב. בדרג הצבאי היו הרמטכ"ל אלעזר, סגנו ישראל טל, מפקד חיל האוויר האלוף בני פלד, ראש אמ"ן זעירא וראש המוסד צבי זמיר. פעיל: "העשירייה הזאת ישבו כמעט כל יום. קראתי את כל הפרוטוקולים של הדיונים שקיימו. ולמדתי לכבד את גולדה".

גולדה מאיר אחראית לשורה של החלטות. חלק לא מבוטל מהן התקבלו לאחר שנאלצה להכריע בין עמדת הרמטכ"ל לבין עמדת דיין או בין עמדת אלעזר לבין סגנו טל. "בוויכוחים בין דדו לדיין, למזלי, תמכתי תמיד בדדו", כותבת מאיר בספרה.

ההחלטה הראשונה שקיבל הקבינט היתה לקבוע סדר עדיפות שלפיו יש לרכז מאמץ עיקרי קודם כל ברמת הגולן, כדי לבלום את הצבא הסורי ולמנוע ממנו להגיע לכנרת. במסגרת זו אישרה גולדה מאיר את העלאת האוגדה שהגנה על מרכז המדינה וירושלים, בפיקודו של מוסה פלד, לרמת הגולן. אוגדת פלד חוללה את המפנה והסורים נהדפו לעבר הקו הסגול (הגבול בין ישראל לסוריה בגולן מאז 67').

השאלה שהוצגה לפני גולדה מאיר היתה אם להעביר בשלב זה כוחות מרמת הגולן לסיני. ראש הממשלה קיבלה את הצעת הרמטכ"ל לדחות את התקיפה בסיני, לנצל את ההצלחה ברמת הגולן ולקדם את כוחות השריון מזרחה, כדי להכניס את הבירה הסורית לטווח הארטילריה הישראלית. צה"ל רצה להגיע לטווח של 20 ק"מ, אך נבלם על ידי הסורים בעזרת כוחות סיוע עיראקי וירדני. צה"ל נבלם במרחק 50-40 ק"מ מדמשק.

על ההחלטה למנות את בר-לב למפקד החזית בדרום כשהתברר שמפקד פיקוד הדרום, האלוף שמואל גורודיש, אינו מסוגל להשתלט על שלושת מפקדי האוגדות שבפיקודו, אומר פעיל: "המינוי, באישורה של גולדה, היה החלטה מצוינת". בספרה היא כותבת: "יש לבר-לב צורת דיבור אטית, מתונה מאוד, וכאשר שמעתי אותו אומר: 'גולדה יהיה בסדר. אנו חזרנו להיות מה שאנו והם חוזרים להיות מה שהם', ידעתי שהגלגל התהפך".

מאיר החליטה, בניגוד לעמדתו של דיין, לאשר את צליחת התעלה. וההחלטה שהביאה לסיום המלחמה היתה, בניגוד לכמה הצעות, לכתר את הארמיה השלישית בלבד ולא את שתי הארמיות.

אורי אבנרי שותף לדעתו של פעיל על מנהיגותה של גולדה מאיר במלחמה: "דיין התמוטט. הגנרלים התחילו לזלזל בו. היה לגולדה קל, כי לצדה עמד רמטכ"ל שהביטחון המוחלט שלו ואמירתו שאנחנו ננצח נתנו לה הרבה כוח. והיה גם בר-לב שהיא סמכה עליו. ולכן היא עמדה יפה במלחמה. אבל היא היתה אסון אמיתי. אני מאשים אותה באחריות למותם של 2,600 חיילים. זו היתה מלחמה מיותרת, מלחמה שלא הביאה טובה למדינת ישראל".


התנאי של דיין

עם סיום המלחמה והתגברות הלחץ הציבורי להתפטרות הממשלה ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית קיימה גולדה שיחה בעניין זה עם דיין. השיחה בלשכתה נערכה בנוכחות שולמית (מיטקה) יפה, הקצרנית האישית של ראשי ממשלות ישראל מאז דוד בן גוריון ועד בנימין נתניהו. מאיר אמרה: "לא יהיה מנוס מהקמת ועדת חקירה". דיין הירהר לרגע ואמר: "אני מסכים, אבל בתנאי אחד. אני רוצה שחיים לסקוב יהיה בפנים".

הרמטכ"לים לשעבר לסקוב ויגאל ידין היו אנשי הצבא בוועדת אגרנט. הם גם היו החברים הדומיננטיים ביותר בוועדה. הם, על פי ההערכה, היו אחראים להפרדה שנעשתה בוועדה בין אחריות הדרג הצבאי למחדל ובין הדרג המדיני.

את הסוד הזה שמרה עמה מיטקה יפה כל השנים. לפני כשנתיים, בטיול שהשתתפה בו גם תלמה אלעזר, אלמנתו של דוד אלעזר, נשברה יפה, שמתה בשנה האחרונה, וסיפרה לה על השיחה החסויה.


גולדה מאיר והפצצה

"ביום שני 8, באוקטובר, ניצבה הנהגת המדינה לפני המשבר החמור ביותר בתולדותיה. שעות ספורות לפני מתקפת הנגד של אוגדת ברן, הורה הקבינט לחמש את כלי הנשק הגרעיניים של ישראל ולטווח אותם על מטרותיהם למקרה של התמוטטות מוחלטת" - כך כותב סימור הרש בספרו "ברירת שמשון" על התוכנית הגרעינית של ישראל.

על פי הרש, עם פרוץ המלחמה היו בידי ישראל 25 פצצות גרעיניות. הוא מצטט בספרו פקיד בכיר שהיה בלשכתה של ראש הממשלה באותו לילה. "הפקיד תיאר את הפחד שאפף את צוות העוזרים של ראש הממשלה כשנודע על ההחלטה לחמש את הנשק הגרעיני. בחלק מהזמן היה נדמה שסוף העולם מתקרב. אלה מאתנו שחיו בזמן השואה ידעו דבר אחד: לעולם לא עוד".

הפרופ' אבנר כהן, מרצה בכיר באוניברסיטת מרילנד בארה"ב ומחבר הספר "ישראל והפצצה" המתאר את תהליך בנייתו של המיזם הגרעיני הישראלי, אומר כי גולדה מאיר הותירה אחריה מורשת גורלית וקריטית. היה עליה להיאבק עם הדילמה של מימוש הפוטנציאל הגרעיני, וזה היה ביום ראשון, כאשר 70% מרמת הגולן היו בשליטה של הצבא הסורי. כהן: "גולדה מאיר היתה אחת מקומץ מנהיגים עולמיים - ואולי למעשה מדובר בשניים בלבד, היא והנשיא ג'ון קנדי במשבר קובה - שהבינו וחיזקו את עוצמת הטאבו הגרעיני. כלומר, היא הבינה שאי אפשר להתייחס למיזם הגרעיני כאל עוד מערכת, ושלעולם לא ייעשה בו שימוש מתוך כעס, חוץ מהמצב הקיצוני של 'המוצא האחרון'. החלטות על השימוש בו שייכות באופן בלעדי וישיר לתחום האחריות של המנהיג הלאומי העליון ולא של ההנהגה הצבאית".


"ביום השני למלחמה אני החלטתי להתאבד", התוודתה גולדה מאיר שלוש שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים בשיחה שקיימה עם תא"ל אבנר שלו, שהיה ראש לשכת הרמטכ"ל דוד אלעזר. שלו נפגש אתה יחד עם רחבעם זאבי; השניים ביקשו ממנה לבוא ליום השלושים למותו של אלעזר.

אלו הנסיבות שהביאו אותה למחשבה על התאבדות. ביום ראשון 7 באוקטובר, בשעה 15:00, דיווח לה שר הביטחון על המצב בחזיתות. הוא אמר לה כי טעה בכל. שנשקפת למדינה שואה. יחסי הכוחות מוטים משמעותית לטובת מצרים וסוריה. וצה"ל לא יוכל להגיב. דיין הציע לגולדה להחליט על נסיגה עמוקה ברמת הגולן, לוותר על תעלת סואץ ולהתייצב בקו המצרים (מצרי המיתלה והגידי). לזאבי אמר דיין כי "בין תל אביב לאבו עגילה (שבסיני) אין אפילו טנק אחד וזה עלול להיות חורבן בית שלישי". בספרה השמיטה גולדה את הקטע שלמעלה אך הוסיפה את הדברים הבאים בשיחתם. "ביום ראשון נכנס דיין ללשכתי. הוא סגר את הדלת ועמד מולי. את רוצה שאתפטר? שאל. אמרתי לו - ומעולם לא התחרטתי על כך - שהוא חייב להמשיך בתפקידו כשר הביטחון".

בספרו "אבני דרך" כותב דיין: "ראש הממשלה והשרים היו מזועזעים מדברי. ניכר בהם שלא שיכנעתי אותם. נדמה לי שהם סבורים כי החולשה אינה בכוחנו הצבאי אלא באופיי. אבד לי ביטחוני ולכן אין הערכתי נכונה. היא פסימית מדי".

גולדה שמרה על קור רוחה. בערב ביקשה מהרמטכ"ל שיבוא ללשכתה. היא סיפרה לו על הדיווח של דיין וביקשה לשמוע את חוות דעתו. אלעזר אישר כי המצב קשה והסכנה גדולה, אך לפני שתתקבל החלטה על נסיגה הוא מבקש לבדוק את המצב בשטח. אז המליץ אלעזר לשלוח את חיים בר-לב לחזית הצפון.

מאיר בשיחה עם שלו וזאבי: "אז אמרתי לעצמי שאם דיין צודק בהערכת המצב שלו ולא דדו, אז אני יודעת בדיוק מה אני עושה. אני מתאבדת. אבל כמו שאתם יודעים, דדו צדק". גולדה הפליגה בשבחיו של דדו ושיבחה את הדרך שבה ניהל את המלחמה והוסיפה: "שתדעו לכם, דדו הציל את עם ישראל".

שלו: "אז למה לא אמרת את זה לוועדת אגרנט שהחליטה להדיח אותו מתפקידו?"

דוללגולדה: "יונגרמן, מה רצית? פרשה חדשה?"


http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtSR.jhtml?itemNo=346317

_______


לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   20:21   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  114. סכנה - מדינה פלשטינית ממערב לירדן = סוס טרויאני !!  
בתגובה להודעה מספר 101
 

http://www.mitos.co.il/Book/BookFocus.asp?ID=139182#



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   20:25   31.10.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  115. ולחיזוקן היה שולף ציטטות של יעקב חזן ומאיר יערי....  
בתגובה להודעה מספר 101
 

פרק ב': השומר הצעיר

1
למוד ניסיון ממה שקרה לי בחטיבה, ובידיעה שהשומר הצעיר עשוי להיתקל בהתנגדות חריפה על ידי העסקונה של הציונים הכלליים ומפא"י, אשר שלטו בכיפה בכל המוסדות הציוניים בעיר, העדפנו שלא להיקרא בשם המפורש השומר הצעיר... לבטח היו מצרים את צעדינו ולוחצים על בתי-הספר היהודיים - מבצרינו - לסגור לפנינו את הדלתות. החלטנו לפעול בעילום שם, עד שנתבסס. רבים היו הסיכויים, שברגע שנגדיר את עצמנו נפסיד את חצר "התקווה", המרכז לפעולתנו החינוכית בשכונת בון-רטירו היהודית.

למוד ניסיון ממה שקרה לי בחטיבה, ובידיעה שהשומר הצעיר עשוי להיתקל בהתנגדות חריפה על ידי העסקונה של הציונים הכלליים ומפא"י, אשר שלטו בכיפה בכל המוסדות הציוניים בעיר, העדפנו שלא להיקרא בשם המפורש השומר הצעיר... לבטח היו מצרים את צעדינו ולוחצים על בתי-הספר היהודיים - מבצרינו - לסגור לפנינו את הדלתות. החלטנו לפעול בעילום שם, עד שנתבסס. רבים היו הסיכויים, שברגע שנגדיר את עצמנו נפסיד את חצר "התקווה", המרכז לפעולתנו החינוכית בשכונת בון-רטירו היהודית.

אמנון ימפולסקי ומשה שטרויך היו היחידים שהצטרפו אליי בתחילת הדרך. האחים רייזמן (מרקוס הבכור ולוי הצעיר), שתליתי בהם תקוות רבות, הנחיתו מהלומה קשה לתוכניותיי: הם נסעו באופן פתאומי לארצות-הברית, כדי להמשיך שם את לימודיהם. מאז לא נפגשנו, ושמעתי עליהם רק פעם אחת ויחידה, כאשר בראשית שנות ה-60, בעת טיול בצפת, פגשתי באקראי את אביהם, מר יצחק רייזמן, במוזיאון הדפוס של אגודת המדפיסים הישראלים שהוא הקים באיזור הגלריות לאמנות וניהל אותו.

יצחק וייזמן ראוי למספר שורות: בראשית שנות העשרים שלו היה מורה בבית-ספר יהודי בדרום בראזיל. סכסוכים אידיאולוגיים גרמו לו לפרוש עם קבוצת מורים וליסד את בית-הספר "בר בורוכוב", שהיה בעל נטייה יידישאית, בניהולו הפדגוגי. הוא עבר לריו ושם עסק לפרנסתו בעיסוקים שונים, החל בעיתונאות והוראה (ביידיש), דרך רוכלות ("קליענטעלע" - מכירה בהקפה, המקצוע השכיח ביותר בשנות ה-20 וה-30 בין המהגרים היהודים שבאו לבראזיל ממזרח אירופה), וכלה בנהיגה בחשמלית. בשנת 1929 עבר לסאן-פאולו ופתח בית דפוס קטן, שבו שימש גם כסדר וגם כמדפיס. הוא היה מראשוני היהודים שחקרו את תולדות היהודים בבראזיל, פרסם מאמרים בעיתונות היידיש על הנושא, ואף הוציא לאור ספר ב-1935: די געשיכטע פון די יידן אין בראזיל, שתורגם לפורטוגזית História_dos_Israelitas_no_Brasil ("תולדות היהודים בבראזיל"). האיסור שאסרה הדיקטטורה הבראזילאית על פרסום ספרים ועיתונות בשפה זרה גזל את מטה לחמו, וב-1946 הוא הצטרף לבניו בארצות-הברית, לא לפני שהספיק להוציא לאור ספרון בפוטוגזית ללימוד היידיש. בשנת 1967 עלה ארצה והתיישב בצפת, ושם פגשתיו, כאמור.

ואם כבר הזכרנו את חקר תולדות היהודים בבראזיל - זהו פרק מסעיר שעדיין לא פוענח כראוי, אף על פי שבנושא זה טיפלו היסטוריונים בראזילאים לא-יהודים, ומהמפורסמים שבהם. בראזיל נתגלתה על ידי הפורטוגזים בשנת 1500, אחרי גירוש היהודים מספרד, בתקופת השיא של האינקוויזיציה ורדיפת האנוסים. ערב-רב של עבדים, נדונים למאסר, פושעים, גנבים ואנשי שוליים הועמסו על האוניות הפורטוגזיות שהפליגו לחפש נתיבים ימיים להודו. לאנשים רבים שזכויותיהם האזרחיות נשללו הייתה זאת דרך להתחמק מרדיפות ומעונשים ועינויים. ביניהם היו לא מעט אנוסים.

עשרות מנוסעים אלה הורדו בחופי בראזיל, כדי לבחון כיצד יתקבלו על ידי האינדיאנים, וכיצד יסתגלו לסביבה הפראית. קשה לדעת כמה מהם שרדו מחציהם המורעלים של האינדיאנים. המפורסם בהם הוא Diogo_Álvarez_Corrêa, שכונה על ידי האינדיאנים Caramurú - בן הרעם. הוא ירה ברובה והאינדיאנים חשבוהו לאל השולט בברקים, וכך הציל את חייו. הוא נשא לאשה אינדיאנית והתערה בתוך השבט.

אשית ההתיישבות בבראזיל שזורה דמויות מעניינות של אנוסים לרוב. יש סברה די מבוססת, ש-João_Ramalho האגדתי היה מהאנוסים. ראשוני המגלים הפורטוגזים מצאוהו בקרב האינדיאנים. הוא הושיט עזרה חשובה למתיישבים הראשונים, מייסדי העיר סאן-פאולו. אנוסים רבים חזרו ליהדות בגלוי פחות או יותר. היו אף מקרים שידה הארוכה של האינקוויזיציה השיגה אותם והחזירה אותם לפורטוגל לחקירה (auto-de-fé), וסופם שהועלו על המוקד. המפורסם שביניהם הוא Antônio_José_da_Silva, דרמטורג מחונן, שמחזותיו מועלים על הבמה גם בימינו כקלאסיקה משובחת. (לא מזמן הגיעה לידיי עבודת מחקר רצינית מאת Alberto Dines - Vínculos_de_Fogo (חוליות האש), ספר מפואר המחזיק 1054 עמודים שהוצא לאור על ידי בנק ספרא בבראזיל, המוקדשת ל-Antônio_José ולקרוביו, עם רשימה מפורטת של 140 ויותר מבני משפחתו שנאסרו ועונו, ומרביתם הועלו של המוקד).

בין המתנחלים הראשונים בבראזיל היו אנוסים רבים, שהגיעו למעמד גבוה ומכובד ביותר: מושלים, מפקדי צבא ואנשי ציבור חשובים, מייסדי מושבות וערים (ביניהם כנראה Estácio de Sá, מייסד ריו דה ז'נרו).

ישנה סברה שהאנוסים אימצו שמות של עצים כשם משפחה: Oliveira (עץ הזית), Pereira (עץ האגס), Pimentel (פלפל) - ושמות בעלי-חיים: Coelho (ארנב), Leão (אריה), Lobo (זאב), Pinto (אפרוח). שמות אלו נפוצים ביותר אצל משפחות בראזילאיות רבות בעלות ייחוס עתיק, שמכונות Familias_de_Quatrocentos_Anos (משפחות בנות 400 שנה). בקרב משפחות אלה גילו החוקרים מסורות המצביעות על קשר לעם היהודי, כמו למשל התנזרות מאכילת בשר חזיר, או ארוחת ערב משפחתית בערבי שבת, עם הדלקת נרות במרתפים ווילונות מוגפים(!).

*

במאה ה-17 כבשו ההולנדים איזור רחב ידיים בצפון בראזיל (Pernambuco), לאחר נסיון קודם שנכשל. יהודים אמידים מהולנד השתתפו במימון המבצע. במושבה ההולנדית החדשה התרכזה קהילה יהודית-הולנדית ענפה ומפוארת ממוצא ספרדי: סוחרים מכובדים, אנשי רוח, רבנים מפורסמים ועוד. הם פיתחו את גידול הסוכר ואת התעשייה הקשורה בו (עד היום זהו הגידול העיקרי באיזור) וייבאו לבראזיל את גידול הכותנה. הפורטוגזים חברו לספרדים, גירשו את הכובש ההולנדי מבראזיל, ורצחו בדם קר כמעט את כל הקהילה היהודית. הם הרסו ושרפו את מוסדותיהם, על מנת למחוק כל זכר ליהודים. בין הנתינים ההולנדים היהודים ששרדו חזרו בחלקם להולנד, וחלק העדיפו לנדוד צפונה, למושבה ההולנדית (Goiana_Holandesa) ולאיים בים הקאריבי. שם יסדו בתי-כנסת וישיבות - הראשונות בעולם האמריקני. 16 משפחות המשיכו לנדוד לאמריקה הצפונית ויסדו את New_Amsterdam, היום New_York.

משה קאהן (Kahan), חותנו של בן-דודי אמריקו בלז, עסקן ציבור רב-פעלים ביישוב היהודי בעיר, מייסד מועדון "מכבי" בסאן-פאולו ונשיאו עד לפטירתו, עסק בחקר תרומת היהודים לתולדות בראזיל, ופרסם ספרים ביידיש ובפורטוגזית על הנושא. הוא התעניין בשפת הטופי-גואראני - שפת האינדיאנים שחיו לאורך חופי בראזיל מריו-דה-ז'ניירם עד ארגנטינה. בשפה זאת מדברות היום השכבות העממיות בפאראגוואי. קאהן מצא בשפה זאת רמזים לשורשים עבריים, שלדעתו חדרו אליה הודות לקשר של האינדיאנים עם היהודים שחיו בקרבם או סחרו עמם במאה ה-16. לפי הסברו, בספרו Judeidade (משנת 1967), נהגו היהודים הספרדים באותה תקופה לשרבב מילים עבריות בשיחות ביניהם (שפת הלאדינו, השגורה בפי העדה הספרדית, מקורה בתקופה זאת) - והאינדיאנים קלטו צלילים אלה בשפתם.

2
אחרי הסקירה הקצרה של ראשית ההתיישבות היהודית בבראזיל, נחזור לסיפורנו, ראשית השומר הצעיר בסאן-פאולו. כאמור, רק שני חברים מהחטיבה הצטרפו אלי למן ההתחלה: אמנון ימפולסקי ומשה שטרויך. משה ריכז סביבו תלמידים מהכיתות הנמוכות מבית-הספר "התחייה" ומילדי השכונה, בגדוד "כובשים" (כך קראנו לשכבה הצעירה ביותר, בסביבות גיל 11. שם השכבה הזאת הוסב ל"בני היער" כאשר נודע לנו על הפרטיזנים היהודים במלחמת העולם השנייה). הם נפגשו מדי שבת אחר הצהריים בחצר הסגורה של "התחייה", שרו שירים בעברית וביידיש, סיפרו סיפורים ושיחקו במשחקים צופיים. הפעולה העיקרית, שהלהיבה אותם ביותר, הייתה צעידה בסך בשירה אדירה סביב-סביב בתוך החצר. מגשימי השכבה הזאת השלימו את קיבוץ גבעת-עוז, ורובם נמצאים בו עד היום. (משה, חובב שירה מאז ומתמיד, נהג לשיר את "מעל פסגת הר הצופים" בקול טנור חזק ומסתלסל, שהיה "הסמל המסחרי" שלו מאז. הוא נהג להופיע עמו בכל הזדמנות בבראזיל, והמשיך גם בכל המסיבות בגעש, בעשר השנים הראשונות.)

אמנון קיבץ בבית-הספר "לואיס פרייטליך" קבוצת נערים ונערות בשכבת "צופים", רובם דוברי עברית ובעלי רקע יהודי וציוני. שכבה זאת סיפקה צוות מדריכים מעולה לקבוצות מהשכבות הצעירות מהם, שהם אספו בכוחות עצמם. ברבות הימים הם ייסדו את גרעיני ההכשרה שהשלימו את הקיבוצים גת ויסעור.

אורצי התלהב מההתארגנות סביב הרעיון של השומר הצעיר, וכינס ביוזמתו את הקבוצה הראשונה של צופים בבון-רטירו: הוא אסף נערים שגרו בשכנות לביתו וניהל עמם שיחות ביידיש. קבוצה זאת נקראה קבוצת "ברנופיה", או משהו דומה (מעולם לא הצלחתי לברר מה משמעותו של השם).

מעשה שקרה לקבוצה זאת: עם גמר מלחמת העולם השנייה התארגן בבראזיל מדור לחיפוש קרובים בשארית הפליטה באירופה. אורצי מסר שמות של חבריו בקן לוצק, ובאחד הימים קיבל מידע על אחד מהם, צבי אטלס: נודע לו שהוא היה פרטיזן ונפל בהתנגשות עם הנאצים. אורצי התרגש מאוד: צבי אטלס היה ה"מנהל" שלו. הוא הציע לקבוצתו להיקרא על שמו. הנערים הסכימו וכך קמה לנו בקן הקבוצה "צבי אטלס". לימים עלה אורצי ארצה, ופגש בחיפה, במפלגה, את צבי אטלס חי וקיים...

אחרי תקופה מסוימת, כאשר הקבוצה גדלה והתבססה, נעשה לו קשה לטפל בה. לקחתי על עצמי את הדרכתה והתמדתי בה חודשים אחדים, עד ששמואל קליימן הצטרף לקן, והעברנו לידיו את ההדרכה הקבוצה. נערים אלו יצאו בבוא העת להכשרה, עלו ארצה והשלימו את קיבוץ גת.

חידה היא בעיני, מדוע מעטים כל כך מיוצאי התנועה בבראזיל שהשלימו את נגבה וגת נשארו בקיבוצם. מעטים מהעוזבים עברו לקיבוצים אחרים, חלקם הסתדרו בעיר. אבל רובם ירדו חזרה לבראזיל. זאת הייתה שכבה בעלת פוטנציאל רעיוני ואנושי, לפי הערכתי, הטובה ביותר שיצאה מהתנועה הבראזילאית. כדאי היה לחקור מדוע נכשלה קליטתם של מגשימים מבראזיל שהיו ספוגים ערכים תנועתיים.

*

גם אני עסקתי בהדרכה, אבל פעולתי התרכזה בהכנת תוכניות עבודה למדריכים הטריים, במשיכת צעירים (וצעירים פחות) לתנועה, ובהעמקת הקשרים עם התנועות האחיות בארצות אחרות, שמהן שאבנו עידוד וקיבלנו תמיכה רעיונית וחינוכית, כגון חוברות ועלונים. יצרנו קשר עם ההנהגה העליונה בקיבוץ מרחביה, ואמנון תרגם למעני את ההתכתבות, מעברית ולעברית

למן ההתחלה השתדלנו לגייס לשורותינו שומרים לשעבר, או להשיג לפחות את תמיכתם. אורצי היה לנו לעזר במשימה הזאת. כך הגענו לשמואל קליימן וחברתו בלימה פלונקה. שמואל, המבוגר ממני בשנתיים, כבר היה עצמאי מבחינה כלכלית (הוא עסק במסחר). שניהם לקחו על עצמם את הדרכת הצופים בשכונה, ובעבודתם החינוכית תרמו לגיבוש הקבוצות, שיחד עם הקבוצות של אמנון היוו את הגרעין הקשה שסביבו התפתח הקן.

בהמלצת אורצי הגעתי ליצחק טאקסר, שלא הכרתיו, משום שלא ביקר אף פעם בבית סבא (שם אורצי גר). כנראה היה מסוכסך עם השומרים לשעבר האחרים. אורצי שיבח באוזניי את טאקסר כאיש אשר מסוגל לתרום רבות לקן, אבל בעצמו לא היה מוכן לפנות אליו.

ניגשתי לחנותו של יצחק, הצגתי את עצמי וביקשתי את עזרתו בחידוש קן השומר הצעיר בסאן-פאולו. הוא לא אבה לשמוע על הנושא, וביטא בחריפות את התמרמרותו על כל מי שהיו קשורים לתנועה. לא הרפיתי ממנו. התרשמתי שהוא עשוי להועיל לנו. חזרתי אליו עם חוברות ומכתבים מהתנועות שעמן יצרתי קשר. לאט לאט התעורר בו עניין.

יצחק היה נשוי לשרה ולהם שני ילדים. היו לו שתי חנויות רהיטים באיזור תחנות הרכבת Estação_Sorocabana ו-Estação_da_Luz. דירת מגוריו הייתה באותה סביבה של מסחר קמעוני, מרוחקת במקצת מהמרכזים היהודיים. התיידדתי עמו והתחלתי לבקר בביתו. דווקא שרה אשתו גילתה התלהבות רבה לעניין הקן ודחפה אותו אלינו. הוא לא היה מוכן לבוא לישיבות שלנו, שהתקיימו בביתי. לאחר שהצלחתי להפגישו עם אורצי ולפייס ביניהם, החלטנו לקיים את פגישות החברים הבוגרים בביתו.

פניתי לעוד כמה שומרים-לשעבר שהכרתי מבין ידידי אורצי: יצחק אוסטרובסקי, אמיליו בלאי, נח פויגלמן (בוגר תנועת גורדוניה) ואחרים, כולם בעלי משפחה. הם התעניינו במפעלנו והיו מוכנים להושיט לנו תמיכה מוסרית - עזרה כספית. הם היוו את הגרעין שממנו צמחה מפלגת מפ"ם בסאן-פאולו. יותר מכל הצטערתי על נח פויגלמן, שהיה בעיניי המדריך הצופי המושלם, אך הוא לא הסכים לעזור לנו בהדרכה ממש. אבל התייעצנו עמו בעניינים חינוכיים בעבודתנו המעשית.

עוד בחור שהשתייך פעם לתנועה ודודי אורצי המליץ עליו היה סֶנְדֶר. לא הכרתי אותו, למרות שהוא גר לא רחוק מביתי. ביקרתי אצלו והסברתי את מטרתנו. הוא היה אדיב כלפי ודיבר בנוסטלגיה כנה על התנועה, אבל סיכם, שמאז עשה דרך ארוכה שמאלה. אין הוא מאמין עוד בפתרון הציוני לבעיית היהודים. כעת הוא קומוניסט בלב ובנפש, פעיל בחוגי ה"פרוגרסיבים" - היא היבסקציה היהודית בבראזיל, שהייתה תומכת פעילה במפלגה הקומוניסטית הבראזילאית מבלי להשתייך אליה, ודגלה ביידיש כשפה המייחדת את העם היהודי.

חבר נוסף של אורצי שהצלחנו לקרב היה פאולו (פיפא) פלדמן, שהיה עדיין רווק. בדומה לטאקסר הייתה לו הזדהות רעיונית ופוליטית שורשית עם השומר הצעיר, אבל בכך נגמר המשותף להם, להוציא את העובדה ששניהם הרכיבו משקפיים עבים. פיפא היה בר-פלוגתא כרוני של טאקסר ומלאכת הגישור ביניהם לא הייתה מן קלות. אף-על-פי-כן הצלחנו להקים "מועצה" של 11 חברים לניהול הקן בסאן-פאולו. השתתפו בה טאקסר, אורצי, פיפא, שמואל, אמנון, משה, אני ועוד ארבעה חברים, שאינני זוכר את שמותיהם. איני בטוח אם נח פויגלמן היה ביניהם, אבל אני זוכר שלחצנו עליו שיצטרף.

מועצה זאת, שהיתה מורכבת למעשה מרוב שכבת הבוגרים בקן, בגיבוי שלושת השומרים לשעבר המבוגרים, נפגשה אחת בשבוע בביתו של טאקסר, שכן זאת הייתה הדרך היחידה להבטיח את השתתפותו. לא נקבעה חלוקת תפקידים באופן מסודר, אבל בפועל נוצר מצב, שאורצי היה לגזבר הקן, אני המזכיר (הטכני) וטאקסר המנחה הרעיוני.

הערכתי את כושרו האנליטי של טאקסר לנתח בעיות, לנסח אותן בבהירות ולנקוט בעמדה מידית, חד וחלק. הוא היה מציג את השגותיו בסמכותיות רבה, ולחיזוקן היה שולף ציטטות של יעקב חזן ומאיר יערי מתוך ספר השומרים (יצא לאור בווארשה בשנת 1934), שאליו נדרש כאל תורה מסיני. טאקסר היה אימפולסיבי וללא פשרות, המוכן לקטול ללא רחמים וללא התחשבות כל מי שעמד נגדו. הוא התנהג כפרימדונה מפונקת, שעל כל צעד ושעל נפגעת ו"זורקת את המפתחות". לא היה לנו מי שירים אותם. לא היה ספק בדבר חיוניותו לביסוס הרעיוני של הקן, לכן לא הרפיתי ממנו. באתי לחנותו כמעט יום ביומו, בשעות אחר הצהריים, לשוחח עמו על נושאים שהעסיקו אותי. לשבחו אעיד, שגם בתקופות הלא-נדירות שהיה ברוגז הוא נהג איתי בסבלנות ובידידות, והשאיר בידי העובד השכיר את הטיפול בלקוחות שהזדמנו לחנות. הוא לא הפסיק את הדיונים בינינו, שהתמשכו מאוד, כדי לגשת ללקוחות. מי יודע כמה הפסדים כלכליים גרמתי לו בשל כך.

פגשתי את אמנון כמעט מדי יום. שוחחנו על התנועה ועל עצמנו. במבט לאחור אני מעריך ששרר בינינו יחס חברי אמתי של הבנה ואמון הדדי.

המועצה פעלה כסדרה למעלה משנתיים, עד להקמת ההנהגה הראשית בבראזיל, וטיפלה בקן ובבעיות הבוגרים, שצצו בכל חריפותן. רוב החברים נשרו ממנה אט אט, ולבסוף נשארנו חמישה בלבד: טאקסר (שהתנהג כמנהיג הרעיוני של התנועה), אורצי (הגזבר הנצחי, שגייס את הכספים למימון מפעלי התנועה ול"קרן השומר", והיה נציג התנועה במוסדות הציוניים בעיר), אמנון (הממונה על קן המשנה ברובע בראז, שלא כל קבוצותיו קיימו את פעולותיהן בלשכה המרכזית) ואני (המזכיר הטכני, שדאג קודם כול להתכנסות הסדירה של המועצה). החמישי היה פיפא, וכאשר חדל לפעול, הצטרף למועצה משה שטרויך, שמשום-מה לא השתתף בה מקודם.


3
בחיפושיי אחרי צעירים בני גילי, ואף מבוגרים ממני, כדי לקלוט אותם בתנועה, התוודעתי לבחור שהופיע בסאן-פאולו מעיר הנמל Santos, ברנרדו צימרינג (דב צמיר). הוא הגיע לציונות בהשפעת מבוגרים מחוגי פועלי ציון שמאל. הוא נהג לצטט את ז'יטלובסקי, כמורה הדרך העליון של הציונות הסוציאליסטית. לא ידוע לי אם קרא משהו מכתביו ביידיש, או שכל מה שידע עליו למד מתוך שמיעה.

באחת השיחות שניהלתי עמו עלה הרעיון לקיים סמינר רעיוני על השומר הצעיר. היינו בתקופת פגרה מלימודים. ארגנו חוג רעיוני להבהרת השקפותינו עבור צעירים שהיינו מעונינים לקרב לתנועה. אורצי היה חבר הנהלת "מכבי", והשיג לנו את אולם המועדון, שבו נפגשנו במשך שבוע לדיון מרתוני, משמונה בבוקר עד שש בערב, עם הפסקה קצרה בצהריים. לסמינר הרעיוני באו בנימין רייכר ושמואל אוקסמן (ממייסדי החטיבה, כמוני), ברנרדו צימרינג, ריבה שפשלביץ (חברת אחותי), ברוך גולדצווייג (חברי מתקופת "תלמוד תורה", שהשתייך גם הוא לחבורת ידידי אחותי), חיים בולקה, שכן של רוזה לווינסון (חברתו של אמנון) וכל בוגרי הקן.vחמישה ימים תמימים עסקנו בקשת רחבה של נושאים. לרוב פתחתי אני בהרצאה מקיפה, ובעקבותיה התפתח דיון ער, לפעמים אף סוער. הנושאים חבקו עולם ומלואו: מארקסיזם-לניניזם, בעיות ההתבוללות (האוטואמנציפציה של פינסקר), מלחמת המעמדות, יחסנו למאבק לשחרור העמים (המפלגה הקומוניסטית), שחרור האשה, השאלה הערבית (מדינה דו-לאומית), שיטות לחינוך הנוער, חלוציות והגשמה העצמית, ועוד ועוד. אחר הצהריים היו מופיעים לפגישות אורצי, פיפא, טאקסר ושומרים לשעבר שהיו קשורים אלינו. טאקסר הירצה בסמכותיות רבה, ובדרך כלל היה מסכם את הדיונים, בתור המייצג המוסמך של עמדות התנועה. לא היו לו התלבטויות או פקפוקים, הכול היה ברור ומעוגן היטב בציטטות מכתבי יעקב חזן ומאיר יערי.


התוצאות המעשיות של הסמינר לא היו מזהירות, ולא נוספו לנו חברים רבים. אבל מבחינה אידיאולוגית הוא הצעיד אותנו קדימה וגיבש את השקפתנו.

קודם כול שכנענו את עצמנו. בשבילי אישית הוא היה חשוב ביותר: הבהרתי לעצמי בצורה מסודרת ובאופן ממצה את השקפת עולמי הציונית, היהודית והסוציאליסטית. היתה זו הזדמנות פז לעריכת חשבון נפש רעיוני מקיף, כדי לסכם ביני לבין עצמי את דרכי לעתיד.

בנימין רייכר לא היה מוכן לקבל את עמדותינו בשאלה הערבית, ובגמר הסמינר הודה בפניי שהוא בא מתוך סקרנות ללמוד עלינו, ולמעשה כבר הכריע מזמן בעד "דרור-מפא"י", שאליו השתייך באופן פעיל.

ברנרדו צימרינג סיכם את התרשמותו בשיחה ידידותית וגלוית לב בביתי: דרכה של תנועת השומר הצעיר מלהיבה אותו מבחינה אינטלקטואלית ומוסרית, רוב עמדותיה נראות לו, אבל אין הוא מתכוון להצטרף אלינו בשל שאיפותיו האישיות. רצונו להתמסר לקריירה המדינית האישית שלו, ולהגיע לעמדת מפתח בתנועה הציונית. לפי הערכתו, תנועתנו ומפלגת מפ"ם אינן מספיקות כדי לשמש לו קרש קפיצה להשגת מטרתו, דהיינו לרשת את בן-גוריון כמנהיג העם היהודי. לכן, מתוך חשבון קר, עליו לפנות ל"דרור-מפא"י", הקשורה למפלגה השלטת ברחוב הציוני. הוא דיבר ברצינות רבה ובשפה נחרצת, כמי שיודע בדיוק את השביל שיובילו בביטחה ליעדו.

למרות שדרכינו נפרדו, נשארנו ידידים. כשנפגשנו, החלפנו מידע ושוחחנו על הנושאים המשותפים שהעסיקו אותנו. בארץ ברנרדו צימרינג הוא חבר קיבוץ ברור-חייל. הוא חתר בעקביות ובהתמדה להגשמת חלומו. הוא פעל בקרב הדור הצעיר של איחוד הקיבוצים ובתנועת "דרור" העולמית, ריכז את ההנהגה העליונה של התנועה, היה מהאנשים המקורבים ליצחק רבין, וב-1982 הוצב במקום ריאלי ברשימת המערך בבחירות לכנסת; אבל היה אחד מאלה ששילמו אישית על מפלת המערך בבחירות שהעלו את בגין לשלטון - נשאר בחוץ.

שמואל אוקסמן, בוגר הסמינר להכשרת מורים עבריים ב"התקווה", היה חברי משכבר (הורינו היו מיודדים) ולמדנו יחד בתיכון. אחרי הסמינר הרעיוני שלנו התלבט אם להצטרף לתנועה או לאו. בינתיים מצא לו מישרה של מורה לעברית בבית-ספר ב-Recife (בצפון בראזיל), ונעלם מהאופק.

ריבה שפשלביץ וחיים בולקה הצטרפו לתנועה, לשכבת הצופים הבוגרים, ונכנסו להדרכת קבוצות של הצופים הצעירים.

ברוך גולדצווייג לא הצטרף בפועל לתנועה, על אף שהביע את הזדהותו עמה. כתלמיד שנה ראשונה לרפואת שיניים לא היה יכול להתפנות לפעילות תנועתית. היינו חברים קרובים עוד מתקופת "תלמוד תורה", והערצתי אותו כספורטאי מעולה. הוא עסק באתלטיקה קלה (ריצה וקפיצה לגובה), וניסה בזמנו לאמן אותי בקפיצה לגובה. בהדרכתו הגעתי להישג מרשים בשבילי (1.50 מ'!), עד שבאחד הזינוקים מעדתי ונפגעתי במרפק. כך נקטעה באבּהּ הקריירה הספורטיבית שלי.

בגלל הפגיעה הזאת נאלצתי לוותר על עוד מסלול מבטיח לכישוריי הרבגוניים: נגינה בפסנתר. אחותי למדה פסנתר מילדות, וכאשר הוריי קנו לה פסנתר, התחלתי לנגן עליו. תחילה למדתי בעצמי, וכיון ש"הלך לי" - למדתי בהדרכת מורה. בפחות משנה התקרבתי לרמת אחותי, אך עתה, כאשר ידי השמאלית יצאה מכלל שימוש, נאלצתי להפסיק לנגן, בשיא התלהבותי המוסיקלית. הבטחתי לעצמי שאתקן את העוול כאשר ידי השמאלית תחלים. בינתיים הספקתי לצנוח מגג על ידי הימנית ולשבור את פרק היד. במשך הזמן התאחו העצמות ושתי הידיים היו בסדר, אבל יעדים אחרים דחו את קיום הנדר לימים טובים יותר.vברוך חיזר אחרי סוניה דרייזנסטוק, חברה קרובה של אחותי, וכדי לפגוש אותה היה בא לביתנו לעתים קרובות. הוא נהג לחקור אותי על המתרחש בקן, ובדרך זאת ליווה את התפתחותו. כאשר סוניה הצטרפה לקן, בא גם הוא בעקבותיה. הם השתתפו במושבת הקיץ של 1948. כאשר עלינו ארצה, הקבוצה הראשונה מהקן, לקח ברוך על עצמו את ריכוז קן סאן-פאולו, וכדי לצאת להכשרה עזב את הפקולטה בשנה האחרונה של לימודיו. סוניה וברוך נישאו ועלו ארצה עם הגרעין הראשון שסיים את ההכשרה בבראזיל והשלים את קיבוץ געש. לא עברו שנתיים לשהותם בארץ, והקיבוץ שלח את ברוך לבראזיל לסיים את לימודיו, והוא חזר כרופא שיניים מוסמך. בינתיים השתבשו הדברים במשפחתו והיו גירושין. ברוך הקים משפחה חדשה, עזב את הקיבוץ והתיישב בבאר-שבע, שם פתח קליניקה לטיפול בשיניים.

עוד חברה, הינדה נייברג, הצטרפה לשכבת הבוגרים וקיבלה על עצמה את ההדרכה של קבוצת הצופות הצעירות.

לסיכום פרק זה על הסמינר הרעיוני אומר, כי להערכתי התנסו כל בוגרי הקן שהשתתפו בו במה שאירע לי: תהליך מואץ של התגבשות רעיונית.

4
שליחי המוסדות היהודיים העולמיים שהגיעו לבראזיל עד 1945 עסקו באיסוף כספים, ובדרך כלל לא באו במגע עם הציבור הרחב. שליחי התנועה הציונית ערכו מגביות לקרנות הציוניות (קרן הקיימת וקרן היסוד), והשליחים הקשורים לפרוגרסיבים פעלו למען ה-Joint וה-HIAS. ההתחרות ביניהם על פרוטת התורם הייתה חריפה. בהיוודע ממדי השואה ומצב הפליטים באירופה עלה הצורך בעזרה מידית וישירה לשיקום הפליטים, ופרט על נימי הרחמים ורגשי האשם של היהודים. הציונים שדגלו בפתרון הפוליטי (פתיחת שערי ארץ-ישראל לשארית הפליטה), לא תמיד ידם הייתה על העליונה במגביות. עם הקמת מדינת ישראל הגיעו שני הזרמים, הציוני והלא-ציוני, להסדר על מגבית משותפת.

השליחים הציונים נהגו להרצות בפגישות שקיימנו בערבי שבתות בחטיבה. כך הכרתי את אברהם מיבשן, איש פועלי ציון, עיתונאי ארגנטינאי ממוצא פולני, שהיה בא לבראזיל לערוך מגביות ציוניות בראשית שנות ה-40. בשנת 1947 באו לערוך מגביות בן-ציון מרגוליס (מרגלית?) עבור United_Jewish_Relief_Apeal וד"ר ש' מרגושס, עיתונאי שכתב ביידיש ובאנגלית, עבור ה-Joint_Distribuition_Comitee.

אירחנו במועדון שני מנהיגים ציוניים חשובים שביקרו בבראזיל: יעקב הלמן, איש פועלי ציון ותיק, וד"ר אריה טרטקובר, מהקונגרס היהודי העולמי. התקיימה אצלנו גם הרצאה של נציג הברית העולמית למען השפה העברית, ד"ר טורצ'ינר (טור-סיני), מהאוניברסיטה העברית. אירחנו גם את העיתונאי המפורסם ב"צ גולדברג, חתנו של שלום עליכם, בערב שהוקדש לספרות היידיש. איני זוכר בשם איזה מוסד הוא הופיע בבראזיל, אך הוא התקבל בכבוד רב.

השליחים הציוניים הקלאסיים באותה תקופה היו, ללא ספק, הרב נורוק (ממפלגת המזרחי) וא"ש יוריס (פועלי ציון), שהיה דמות ציורית ומעניינת. לא היה לי מגע אישי עמם, אבל שמעתי את הרצאותיהם בחטיבה ובמועדונים של "מכבי" ו-Cículo_Israelita.

על הרב נורוק, איש בעל הדרת פנים שהזכיר את הרצל, אספר אפיזודה שהתרחשה מאוחר יותר, בעת ההכנות לקונגרס הציוני ה-22, הראשון אחרי מלחמת העולם השנייה. ברחוב הציוני התנהלה תחרות על מכירת השקלים ומאבק על קולו של כל בוחר. השומר הצעיר בבראזיל יצא עם רשימה נפרדת (לא הגענו לעמק השווה עם אנשי פועלי ציון במשא ומתן על הופעה ברשימה הסתדרותית משותפת). בביקוריו בסאן-פאולו נהג הרב נורוק להתפלל בבית-הכנסת שסבי היה מתפלל בו - בית-כנסת קטן וצנוע (קומה שנייה של בית מגורים), אבל חם, עם שני מניינים של מתפללים מתמידים. באחד מערבי השבת דרש הרב נורוק אחר התפילה על החובה המוסרית של כל איש דתי להצביע למען מפלגת המזרחי. המתפללים הלשינו על סבא, שהוא תומך, שומו שמיים, בשומר הצעיר, ר"ל. "שא-שא-שא, יידן", הגיב הרב נורוק, "אל תלעגו! דעו לכם שכאשר בית-המקדש עמד על תִלו, הכהן הגדול נכנס היה לדביר קודש הקדשים רק פעם אחת ויחידה בשנה - ביום הכיפורים - אבל לבעלי המלאכה פשוטי העם היה מותר להיכנס בכל ימות שנה, לתקן ולשפץ. כך אנשי השומר הצעיר; אפיקורסים הם, ואין אנחנו משלימים עם השקפתם, אבל מיישבים הם את אדמתנו, מייבשים את הביצות, מפריחים את שממת הארץ, בונים יישובים לתפארת (הקיבוצים) ומגינים על גבולות המולדת: הם בעלי המלאכה של התנועה הציונית."

5
לא הכרתי אישית את יוריס, אבל שמעתי עליו, ואף נכחתי בערב ספרותי ב-Cículo_Israelita, שבו ריתק את הקהל במשך ארבע שעות תמימות בהרצאה "שבתאי צבי - משיח שקר". סיפרו עליו אנקדוטה: בקרקס גדול עמד איש ענק באמצע הזירה, סחט לימון בכף ידו השרירית והניחו על צלחת נקייה. הכרוז הודיע, שמי שיצליח לסחוט ממנו טיפת מיץ נוספת יקבל פרס מכובד. אנשים חזקים בקהל ניסו את כוחם, והדבר לא עלה בידם. ואז הופיע איש נמוך קומה, בעל קרחת מבריקה בין שני פסי שיער מעל לאוזניים, שתנועותיו מהירות ועצבניות, וביקש לנסות את כוחו. הוא אחז את הלימון המעוך בין האגודל ובין האמה, עשה "קוועטש" - וטיפה טפטפה על הצלחת! כאשר ביקשו ממנו לגלות מה סודו ומה כוחו, אמר בפשטות: "אני שליח הקרן הקיימת." היה זה יוריס.

בארכיון העבודה על שם לבון מצאתי תיעוד מעניין על יוריס ועל פועלו. מסתבר שהיה יליד גליציה (שהשתייכה אז לאוסטריה), עיתונאי וסופר, פוליגלוט ששלט בגרמנית, פולנית, אוקראינית, אנגלית, לטינית ויוונית, וכמובן - יידיש. מגיל צעיר יצא בשליחות התנועה הציונית לפולין, לגרמניה, לבלגיה, לארצות-הברית, לקנדה. בשנת 1923 הגיע לארגנטינה, ובמשך שנים רבות חרש את ארצות היבשת הדרום-אמריקנית בשליחות הקונגרס הציוני ובשליחות הקרנות: מקסיקו, קובה, ארגנטינה, אורוגוואי, קולומביה, צ'ילי. לבראזיל הגיע ב-1927.

יוריס תרם מפרי עטו ליידישע פרעסע בריו ולעיתוני יידיש רבים ברחבי העולם. ב-1931 התייצב כמועמד של ה"בלוק פון ארבעטנדן ארץ-ישראל" (רשימת ארץ-ישראל העובדת) כדי ליצג את בראזיל בקונגרס הציוני ה-17. איני יודע אם נבחר. סופר לי שהיה ראשון העובדים בהסתדרות הציונית שיצא לגימלאות בארץ בתור שליח ציוני מקצועי.

בעיתון מאותה תקופה מצאתי קוריוז: ב-13 בדצמבר 1927 התקיימה ב-Porto_Alegre, בקצה הדרומי של בראזיל, עצרת עם ציונית למען הקרן הקיימת, בנוכחות נציגי הממשל הבראזילאי והקונסולים של אנגליה, ארגנטינה ואורוגוואי. לאחר נגינת "התקווה" וההימנונים הבראזילאי, האנגלי, הארגנטיני והאורוגוואי, נשא יוריס את דברו, בפרק הזמן שנותר אחרי החלק המוסיקלי.

6
עד שחלה הדמוקרטיזציה בבראזיל, בשנת 1945, היה נחוץ אישור של המשטרה הפוליטית על כל פעולה ציבורית, והעין הפקוחה לא פסחה על אף הצגת קולנוע תמימה או על משחקי הכדורגל. לכן, כפי שכבר הסברתי, מקובל היה שתפקיד השליחים הוא להפעיל את העסקנים המקומיים באיסוף תרומות לקרנות, מבלי שייווצר קשר ישיר בין השליחים לבין העם הפשוט. בעקבות ביטול האיסור על התכנסויות בציבור, צצו שליחים יהודים שהתאימו לאסיפות הסברה פומביות ולעצרות עם המוניות. אמני דיבור ובעלי הופעה מרשימה, המסוגלים לרתק מאות ואף אלפי אנשים. חלוץ הגל החדש הזה היה הקפיטן צבי קוליץ, שליח הרוויזיוניסטים ו"קרן תל-חי". "קפיטן" היה תואר של רב-חובל מטעם בית-הספר הימי של Civita_Vecchia על-יד רומא.

על יד התנועה הרוויזיוניסטית קמה גם תנועת הנוער שלה, בית"ר. אשר קובס חברי הצטרף לתנועה זאת וניסה למשוך אליה גם אותי. הוא הביא לי לקריאה ספר מאת ז'בוטינסקי (בספרדית), והמעט שהספקתי לעיין בו, דיו היה לקומם אותי: התבטאויותיו הלאומניות והתקפותיו נגד הסתדרות העובדים לא היו לרוחי. אשר היה בן בית אצלנו, והוריי רחשו לו חיבה עמוקה. עם הצטרפותו לבית"ר הצטננה ידידותנו, ובמשך כמעט שלוש שנים לא דיברנו זה עם זה, אף על פי שלמדנו באותה כיתה בתיכון והשתייכנו לאותה חבורה.

רק פעם אחת ויחידה נוצרה בינינו שביתת נשק: אשר בא והזמין אותי להצטרף לקבוצה של חברי בית"ר שהתארגנו להעפיל לארץ בהתגנבות. זה קרה בסוף 1947. הם יצרו קשר עם רב-חובל של אוניית משא, שהיתה אמורה להפליג לאיטליה, והלה היה מוכן להעסיק אותם בעבודות סיפון. הכוונה הייתה לערוק מהאונייה באיטליה ולהמשיך לארץ-ישראל בדרך עלייה ב'. לפני שהספקתי לתת את תשובתי עלתה התוכנית על שרטון: אחד ההורים גילה את המזימה והזעיק את המשטרה, שתפסה את מנהלי המשא ומתן "על חם" באונייה.

7
פעולות השומר הצעיר בסאן-פאולו התנהלו בשני בתי-ספר יהודיים, "התחייה" ברובע בון-רטירו ו"לואיס פרייטליך" ברובע בראז. בימי שבת נפגשו החברים אחר הצהרים. בימי ראשון ובחגים נפגשו גם בבוקר וגם אחר הצהריים. פעולות מסוימות התקיימו בערבי שבת או במוצאי שבת. הקן היה מאורגן בשתי שכבות גיל:

א. "בני המדבר" (מאוחר יותר נקראו "בני היער"), גילאי 11/12-9, היוו עדה אחת, ומשה שטרויך עמד בראשה. הם עסקו במשחקים צופיים, בשירה ובריקודים. בתקופת השיא התכנסו בשבתות ב"התחייה" יותר ממאה חניכים.

ב. שכבת "הצופים" היתה מאורגנת בשני גדודים: הצופים הצעירים והצופים הבוגרים. הגדוד הצעיר נחלק לקבוצות חד-מיניות של עד 12 חניכים, והם נפגשו לפחות פעמיים בשבוע בבית-הספר, לפי מקום מגוריהם, בהדרכת "מנהל" או "מנהלת" מהשכבה הבוגרת יותר.

ב"פרייטליך" היו לנו קבוצת בנים בגדוד הצופים הבוגרים בהדרכת אמנון ימפולסקי, וקבוצת בנות. איני זוכר מי הייתה המנהלת שלהן; ייתכן ששושנה לוינסון. ברובע בון-רטירו - השכונה בעלת הריכוז היהודי הגדול בעיר - התארגנו קבוצות מקבילות בבית-הספר "התחייה". מאוחר יותר, כאשר שכרנו את ה"לשכה" - אולם גדול בקומה הרביעית בבניין חדש - עברו אליה רוב הפעולות שהתקיימו ב"התחייה".

היה הבדל משמעותי למדי בין שני האזורים: תלמידי ה"פרייטליך" ידעו עברית בדרך כלל, והיו יותר אינטלקטואליים. לעומתם, קבוצות בון-רטירו הצטיינו בצופיות והיו פעלתניות יותר.

ג. שכבת הבוגרים (בסביבות גיל העשרים) הייתה מצומצמת למדי. נדמה לי שלא הגענו מעולם ל-15 איש. רובנו עסקנו בהדרכת הקבוצות. אחרי ההדרכה והפעילויות האחרות בקן, לא נשאר לנו זמן רב לעצמנו. נפגשנו במסגרת "שיחת בוגרים" רק כאשר התעוררו בעיות מיוחדות של השכבה, אך לרוב נסבו הדיונים לא על עניני השכבה הבוגרת גופא, אלא על עניני הקן בכללותו, ובירור בעיות בהדרכה. לבוגרים לא היה מנהל או מדריך בפועל. אני הייתי המרכז הארגוני של שכבת הבוגרים ויצחק טאקסר, אם השתתף בפגישה, היה כעין מנהיג רעיוני.

עקב העומס הרב שרבץ עלי, עם התרחבותו של הקן לא יכולתי להתפנות עוד להדרכה פעילה (ריכזתי רק את קבוצת הבוגרים, מבחינה טכנית בלבד, כאמור). טיפלתי במזכירות הטכנית של מועצת הקן וניהלתי את ההתכתבות עם מוסדות שונים בבראזיל, עם התנועות בארצות-הברית (באנגלית), בארגנטינה, בצ'ילה ובאורוגוואי (הם כתבו בספרדית, אני בפורטוגזית). עם ארץ-ישראל ניהלנו את ההתכתבות בעברית, כאשר אמנון משמש לי מתורגמן. התכתבתי באופן סדיר עם מזכירויות הקנים בערים אחרות ועם אוהדים בודדים שעמם יצרנו קשר, והפצתי אצלם את תרגומי החוזרים והחוברות שקיבלנו מחוץ לארץ. ליוויתי את פעילויות כל הקבוצות, קיבלתי דיווחים שוטפים מהמנהלים, והדרכתי אותם על ידי הספקת חומר ותוכניות הדרכה. אפשר להגיד שעד עלייתי ארצה יזמתי, ערכתי והבאתי לדפוס את כל פרסומי התנועה שהופיעו בסאן-פאולו, בחלקם בתרגומי.

איך התנהלו הפעולות בקן? בכל המסגרות, בקבוצה, בגדוד, בעדת "בני המדבר" או בהתכנסויות של הקן כולו, התנהלה הפעולה לפי נוהל אחיד: תחילה המיפקד (במיפקדי הקן, לפי קבוצות וגדודים) בעמידת דום, על מנת לפקוד את הנוכחים ולשיר את "אנו עולים ושרים". אחר כך התיישבנו במעגל, לשירה ולמשחקים צופיים. לבסוף התנהלה השיחה, כשהמנהל מרצה או פותח את נושא שעליו דנים. השתתפות החניכים בשיחה הייתה בדרך כלל ערה ביותר, כל אחד אמר את דעתו לפי תור, והדיון היה לפעמים אף סוער. עסקנו בציונות, ביהדות, בבעיית הערבים, ב-Palestinografia (הגיאוגרפיה של ארץ-ישראל), בפרובלמטיקה הרעיונית-שומרית (דשנו הרבה מאוד בעשרת הדיברות של השומר, בהגשמה עצמית, בשיתוף ושוויון, בשחרור האשה, בטוהר המידות ועוד), הכול לפי הגיל והשכבה. בסיום הפעולה היה המנהל מסכם את הדיון, היו שרים את ההימנונים ("התקווה" ו"תחזקנה") ומסיימים בקריאה נמרצת של המנהל: "חזק!" ותשובת צעקה של החניכים - "חזק ואמץ!"; שלוש פעמים, כמובן.

בחגים ובהזדמנויות שונות התנהלה הפעולה התנועתית במסגרת הקן כולו. אז גם רקדנו ריקודים ארצישראליים רבים, כשהחניכים מכל השכבות מצטרפים למעגלים. אחרי הריקודים, השירים והמשחקים הצופיים ההמוניים התקיימה פעולה מרכזית משותפת (הרצאה, מערכונים, טקס החג ועוד), או שכל קבוצה התכנסה עם המנהל שלה לשיחה. היה די מקובל שכל מנהל ניהל "פנקס מנהל", ורשם את סדר היום של השיחה ומה התרחש בה. פנקסי שמור עמי עד היום.

כפי שכבר סיפרתי, בשיחות הבוגרים, שהתקיימו פעם בחודש בערך, לא התפנינו הרבה לעניינינו האישיים. דנו בענייני דיומא פוליטיים, כמו המאבק נגד המדיניות הבריטית, הטרור של ארגוני המחתרת היהודית, הערבים, ברית-המועצות ועוד; אבל לרוב עסקנו בבעיות ההדרכה בקבוצות. שיחת הבוגרים הייתה למעשה מעין מועצה חינוכית, שבה כל בוגר סוקר את קבוצתו ומעלה בעיות שהטרידו אותו. היינו דנים ומחליטים איך לנהוג.

8
על עשרת הדיברות של השומר ראוי להוסיף כאן כמה מילים: הם היוו את אבן התשתית שעליה ביססנו את פעילותנו החינוכית. נהגנו לחזור ולדוש בהם שוב ושוב, לפרש אותם בכל קבוצה וקבוצה, בכל השכבות, כולל אצל הבוגרים, בצורות שונות, עם הדגשים אחרים, הכול לפי הגיל ורמת ההתערות של החניכים. העיסוק בשאלות מוסר והתנהגות הפרט בחברה אשר מגולמות בדיברות אלה, היה כל כך עקבי ומעמיק, שללא ספק הטביע את חותמו על השקפתם ואישיותם של החניכים לכל חייהם. "שומר פעם, שומר לנצח!"

במבט רטרוספקטיבי על כל הדרך שעברתי עד הלום, הייתי אומר על עצמי, כי מרוב דיבורים, הסברים ופירושים לדיברות השומר השתכנעתי כנראה שבעצמי. אם אפשפש בתוכי ואבחן את השקפת עולמי ועמדותיי הרעיוניות, המדיניות והפילוסופיות, אגלה בהן עקבות של הדיברות האלה.

"השומר הוא איש אמת"' - הדיבר הראשון - בעיקר דשנו בו. ההתייחסות שפיתחנו אצל חניכי התנועה אל ערך האמת גבלה בסגידה: אין דבר בזוי יותר מאשר השקר. עלינו לדבר אמת ואך ורק אמת, בכל תנאי, בכל עת ובכל מחיר. בחיי התנועה היומיומיים היתה השבועה הכי קדושה, אם אפשר לדבר על דבר קדוש בתנועתנו, השבועה "Palavra_de_Shomer", כלומר "מילה של שומר" - נדר איום ונורא, המחייב את השומר כמו שבועתו של מאמין בספר התורה.

עם הזמן קיבל הדיבר הזה בעיניי משמעות עמוקה יותר מאשר הפשט שלו. המחויבות לדבר אך ורק דברי אמת התרחבה: להיות איש אמת (הדגש הוא על "איש"), לא לשקר לעצמך; איש אמתי, אותנטי, שתוכו כברו. להיות איש אמת זו השאיפה לשלמות נפשית, אי השלמה עם היש, השאיפה לטוב יותר. פירוש זה התאים מאוד להווייתי. הייתי תמיד מין "פרפקציוניסט" שלעולם אינו מסתפק במה שהשיג. תמיד הטריד אותי איך להתקדם, איך לעשות טוב יותר. כאן טמון אולי השורש לנטייתי לחידושים, להמצאות, סקרנותי לבלתי נודע והתעניינותי בעתידנות. בכל דבר שאני נוגע צצים במוחי, איני יודע מנין, מבול של רעיונות איך לשפר ואיך לשנות. זהו דחף שאיני יכול לעמוד בפניו, ועל כך שילמתי תמיד ביוקר: אין הבריות אוהבים עצות והצעות! "מה שהיה הוא שיהיה" - על זה עומד העולם הרחב; ו"הטוב יותר הוא אויבו של הטוב" - זו סיסמתו. תמיד כפרתי ב"אמיתות" האלה. יציאה למערכה לבד למען דעה לא מקובלת על הבריות דורשת שכנוע פנימי עמוק, כוחות נפשיים כבירים ורוח חולמנית של דון קישוט המסתער על טחנות הרוח. בתהפוכות חיי, "השומר הוא איש אמת" היווה מעיין לא אכזב להתחזקות ברגעי חולשה ואובדן נשימה.

עד כמה יכולה סיסמה להשפיע על בני-אדם! הנפנוף בספרון האדום של מאו-צ'ה-דונג גבה את חייהם של 20 מיליון איש במהפכה התרבותית בסין, וגרם לנסיגה של שנים רבות בהתפתחות המדינה. סיסמאות, סמלים, דגלים הם מדרבנים יעילים, הם כלים חינוכיים כבירים בידי מחנכים נבונים - וכלי הרס מסוכנים ביותר בידי דיקטטורים ודמגוגים. האש - דבר טוב היא או רע? חלוי בידי מי היא נתונה ומה עושים בה.

דיבר נוסף נספג בי, משום שתאם את אישיותי - "השומר הוא אחיעזר ואחיסמך". בפירושי את הדיבר הזה בדיונים בקבוצות טענתי, שהוא מעמיק ואנושי יותר מהדיבר המקביל של באדן-פאוול - "הצופה עושה מעשה טוב מדי יום". מ"מעשה טוב" נודפת רוח התנשאות, משהו כמו צבירת נקודות לעולם הבא, וגישה זו תואמת את הדת הנוצרית. לעומתו הדיבר שלנו הוא פועל יוצא מתורתו של הילל, "ואהבת לרעך כמוך", אהבת הזולת באשר הוא. מדריכה אותנו לא החובה של "מעשה טוב יומי" להבטחת הרגשתנו הטובה, אלא הנכונות להושיט יד לזולת משום שאחיך הוא. "הווה תמיד מוכן."

*

ארבע השנים שתפקדתי כחצרן בקיבוצי, במיוחד בשנים שטיפלתי בבתי הילדים, היו השנים שבהן קיבלתי בקיבוץ את מירב הסיפוק מעבודתי: פנו אלי בכל מיני בקשות, מכל עבר ובכל זמן. חשתי טוב אם יכולתי להיענות, לשרת, לתקן, להמציא כל מיני פטנטים (בחלקם הם קיימים בבתי הילדים עד היום). קשה לי לסרב, אם אני מסוגל להיענות; אם נזקקים לי ונעזרים בי, אני חש שיש בי ערך. לולא שאיפתי העזה לעסוק באדריכלות, בתכנון ובבנייה, הייתי נשאר חצרן לכל ימי חיי.

איני זוכר שאי-פעם אמרתי, "כרגע אינני בתפקיד", או "כרגע זו לא שעת הקבלה שלי", או "כרגע אני אוכל". אני מכיר בצורך של חבר הקיבוץ בפרטיותו ומכבד אותו. מקובל עלי שיש לעשות פדות בין התפקיד והחיים הפרטיים. גם רצוי להימנע מלפנות לבעל תפקיד בכל מקום ובכל הזדמנות, במיוחד לא בעת שהוא מבלה עם משפחתו, כי גם לו יש זכות לשעות הפנאי שלו. ובכל זאת, ביובל שנות חיי בקיבוץ לא תליתי על דלתי מודעה: "נא לא להפריע - אני שומר לילה". הייתי רוצה להאמין שאיש בקיבוצי לא יתלבט אם לומר לי "שלום", מחשש שאענה לו "מה אתה רוצה?"

היום, לדאבוני, בביתי הקיבוצי, אם אני זקוק לשירותו של חבר שלי, עלי לברר תחילה היטב-היטב מתי "שעות הקבלה" שלו, ולפי איזה שיטה הוא "מקבל": האם בטלפון או בפתק בתא הדואר. קרה לי שנזקקתי לעזרה ראשונה דחופה באמצע הלילה, ורצתי בפיג'מה עד למרפאה על מנת לברר בלוח המודעות התלוי שם על הדלת, מי האחות התורנית, מחשש שאפנה בטעות לאחות הלא-נכונה.

*

"השומר הוא חובב טבע". אם שתי הדיברות שלעיל חיזקו בי, להערכתי, תכונות מולדות, דיבר זה שינה מן היסוד את אורח חיי ומחשבתי. גדלתי בבית ובסביבה שהייתי מגדירם כ"גיטו עירוני זעיר-בורגני". בביתי לא הייתה דריסת רגל לבעל-חיים כלשהו, וצמחים, מקומם לא יכירם בביתנו. אמא עסקה אומנם בצמחים, אבל רק למרפא: איני זוכר בביתי אגרטל עם פרחים. סבא טיפח בחצרו בוסתן עצי פרי, שבו אהבתי לשחק ולטפס על עצים, אבל את דעתי לא נתתי על עלה או פרח, חרק, פרפר או ציפור. הטבע לא דיבר אלי.

המודעות ליופי שבטבע וההנאה מהתבוננות בנוף, באופק, במרחב הסובב, בדומם, בעצים ובחיות, את אלה רכשתי בתנועה (נכון יותר, אלה התעוררו בי בהיותי בתנועה, אם היו חבויות בי ולא ידעתי על קיומן). הורי נהגו לצאת מדי שבוע לפיקניק במגרש הכפרי של מועדון ה"מכבי", או לסופשבוע על חוף הים ב-Santos (עיר קרובה לסאן-פאולו, שבהּ הנמל החשוב בבראזיל), כדי להינפש ולצאת מהשגרה. את היחס הרגשי אל הטבע והצורך לצאת אליו, להתבונן בו, לחוש אותו, לאהוב אותו, רכשתי רק בשומר הצעיר - "לנדוד לנדוד - תשוקת שומר".

ה"הפלגות" - כך קראנו ליציאות שלנו לבילוי בחיק הטבע, עם אוהלים, בישול על גחלים, עיסוק בצופיות, שירה בלילה מסביב למדורה - הפכו אצלנו למין פולחן, פולחן ששרד בי עדיין. מפולחן אחר, הסטאליניזם, שהתמכרתי לו בסוף שנות ה-40, נגמלתי לחלוטין בעת משפטו של מרדכי אורן.

חבל שאיני יודע הרבה על הטבע, למרות אהבתי וההנאה הרבה שאני מפיק מההתבוננות בו, גם כאשר אני נח במרפסת ומביט סתם בנוף הסובב. נכדיי, בעודם בגני ילדים, כבר היו בקיאים ממני בהכרת צמחים, פרחים, חרקים וציפורים, והיו מעוררים בי התפעלות וקנאה.

*
במחצית השנייה של 1945 הידקנו את קשרי ההתכתבות עם התנועות האחיות בדרום אמריקה. קיבלנו מכתב נלהב מבואנוס-איירס, עם הצעה ליצור קשר אישי בין שתי התנועות, בצירוף רשימת כתובות של חברים המעוניינים להתכתב.

מכתב מיום 3 באוקטובר 1945 הודיע לנו, שמספר אישורי עלייה (סרטיפיקטים) חולקו שם בין התנועות החלוציות, ושלושה חברים מתנועתנו עולים ארצה באונייה "Capo_de_Hornos", שתעגון למשך יום אחד בנמל של ריו דה ז'נרו. המועצה החליטה לשגר משלחת להיפגש עם העולים אריה סלוצקי, חיים קופלוב ומרדכי ויינרמן. שלושתם הגיעו לקיבוץ נגבה ולחמו שם במלחמת הקוממיות. ויינרמן נפל בקרב. חיים ואריה הם ממייסדי קיבוץ געש.

נסענו אורצי, אמנון ואני. פגשנו אותם בנמל. הפגישה ריגשה אותי: הם היו בעינינו ההוכחה, שהגשמת הרעיון הציוני והעלייה לארץ, גם מדרום אמריקה, אינן חלום. בילינו בטיול ברחבי העיר, שוחחנו על ענייני התנועה והתייעצנו עמם בבעיות שהעסיקו אותנו. הם מצדם סיפרו על התנועה הארגנטינית. בערב נערכה קבלת פנים לכבוד כל העולים בספריית "ביאליק" - מועדון ציוני דומה ל-Centro בסאן-פאולו. (נוסף לשלושת השומרים הפליגו באונייה קבוצות מתנועות אחרות.)

יצרנו קשר עם צעירים שגילו התעניינות בשומר הצעיר. נמנה עמם בוגר התנועה בפולין, פנחס דרצינסקי, אבל רובם היו צעירים בעלי השקפות שמאלניות שהתחילו להתעניין בשומר הצעיר בעקבות מידע על השואה שפקדה את היהדות באירופה, שעורר בהם רגשות שייכות לעם היהודי. בעיית שארית הפליטה וכמיהתהּ לארץ-ישראל קירבו אותם לציונות. הם ראו בתנועה שלנו אפשרות למזג את היהדות והציונות עם שאיפותיהם הסוציאליסטיות. סיכמנו עמם, שהם יתחילו להתארגן במסגרת של קן שומרי, והתחייבנו לספק להם חומר עיוני (תוכניות עבודה במיוחד), הדרכה וכל עזרה שנוכל להושיט. ואכן, קיימנו עמם קשר מכתבים, שלחנו להם העתקים מכל חוברת וחוזר שהגיעו לידינו, החלפנו מידע על הפעילות והעשייה בשני הקנים, ונוצר קשר מכתבים הדוק למדי, ושיחות טלפון רבות.

10
איני זוכר באילו נסיבות הצלחנו ליצור קשר עם הנהגת התנועה השומרית שהתחדשה בפולין אחרי מלחמת העולם השנייה, בעיר לודז'. הם שלחו לנו את פרסומיהם: את העיתון Mosty בפולנית וחוברות ביידיש. נודע לנו על מצוקת הביגוד אצלם, ויזמנו מבצע איסוף בגדים חדשים או כמעט חדשים. שלחנו לתנועה בפולין שני ארגזים גדולים עם בגדי ילדים ונוער. המשלוח הגיע ליעדו.

ההתכתבות עם ההנהגה העליונה בארץ התנהלה בעצלתיים, אבל בהתמדה. אמנון וטאקסר היו מתרגמים (ומפרשים) את המכתבים שהגיעו בעברית, אמנון תרגם לעברית את התשובות שניסחתי בפורטוגזית. פנינו להנהגה העליונה בבקשה שישלחו לנו שליח. הצבענו על הסיכויים המצוינים לתנועה בבראזיל, אם נקבל הדרכה נאותה, ועל הקשיים שלנו בעמידה לבד במשימה. ההנהגה היפנתה אותנו לשלמה ואילנה פרלה, חברי קיבוץ כפר-מנחם, השליחים המרכזים של התנועה לדרום אמריקה, שנמצאו בצ'ילי. קיבלנו מהם מכתב תשובה ביום 3 בספטמבר 1945.

הדיווחים שהגיעו אלינו בדבר פועלם של אילנה ושלמה הפכו אותם לאגדתיים בעינינו. הם תרמו להתבססות התנועה הצ'יליאנית, ויסדו שם את ההכשרה הראשונה בדרום אמריקה. הם עברו לארגנטינה, ושוב הגיעו אלינו סיפורי נפלאות על עבודתם. גם שם הקימו חוות הכשרה. עם סיום שליחותם בארגנטינה, גברו ציפיותינו שבדרכם הביתה ישתהו תקופת-

מה אצלנו, ונקבל מהם את התמיכה שכל כך נזקקנו לה.

*

בינתיים השקענו מאמצים כבירים בהרחבת הקן, ובניסיון לצרף כמה שיותר צעירים לשורותיו, מתוך תחושה שאנחנו עלולים להחמיץ הזדמנות היסטורית חד-פעמית לצמיחה. השתדלנו לקרב אלינו חבורות נערים יהודים מכל השכונות, גם מעבר ליכולתנו לקלוט ולהדריך. כך הגענו לקהילה של יהודים יוצאי גרמניה, שהתרכזה סביב בית-הכנסת הגדול והמפואר "עמנואל" (Templo, כפי שהיה מכונה), שבו קיימו פעילות דתית, חברתית ותרבותית. היה להם שבט צופים בשם "Avanhandava" - שם בשפת tupí-guaraní (האינדיאנים שהתיישבו על החוף המשתרע מריו דה ז'נרו עד אורוגוואי); השבטים מהתנועה הצופית הבראזילאית נהגו להתגנדר בכינויים מהשפה הזאת, כפי שאנחנו אהבנו את השמות התנ"כיים. השבט היהודי הזה היה מסונף רשמית ל-Federação_Brasileira_de_Escoteiros (הסתדרות הצופים בבראזיל). גיששנו כדי לקרב אותם אלינו, או לפחות ליצור עמם שיתוף פעולה בצופיות. מפיהם נודע לנו, כי מי שמסיים בהצלחה קורס של chefe-de-escoteiro (ראש שבט צופי), זוכה לתעודה המסמיכה אותו להקים שבט צופי.

החלטנו לשלוח לקורס כזה בוגרים שלנו, כדי להכשיר אותם כמדריכים לצופיות, ולשפר את רמת הפעילות הצופית בקן. כמו כן חשבנו שבדרך הזאת נוכל לתת לגיטימציה לעבודתנו החינוכית, ולרכוש את הזכות להשתמש במדים צופיים. כך היינו יכולים להיעזר במתקנים הצופיים המצוינים של ההסתדרות הצופית הרשמית.

משה שטרויך ושמואל קליימן נרשמו לקורס, שנוהל על ידי שני מפקדים בכירים בהסתדרות הצופים, קולונלים מהצבא בדימוס. הם סיימו את הקורס בהצלחה רבה וקיבלו את התעודות הממשלתיות המיוחלות, המסמיכות אותם כראשי שבט. שלמה טאקסר, חיים בולקה ומספר צופים בוגרים מבון-רטירו השתתפו בקורס כמשקיפים לא סדירים, על מנת להתאמן במתקנים הצופיים.

עם התעודות בידינו ניגשנו לרשום את הקן שלנו בבית-הספר "התחייה" כשבט צופי בראזילאי בפיקודם של משה ושמואל. קבענו ראיון עם מפקד הסתדרות הצופים במדינת סאן-פאולו. בפגישה, שגם אני השתתפתי בה, נכונה לנו הפתעה. המפקד, קולונל צבא בדימוס, זקן חביב ומנומס, בעל קלסתר פנים אינדיאני מובהק, קיבל אותנו בלבביות רבה ושיבח את הישגיהם של משה ושמואל. הוא סיפר על אהדתו לעם היהודי והתעניין בתוכניותינו. סיפרנו לו על קבוצות של נערים בגילים שונים המצפים להצטרפות ל"שבט" שברצוננו ליסד בבית-הספר "Renascen(a" (התחייה). ביקשנו להסתנף להסתדרות הרשמית ולקבל את חסותו (שכן לרשות ההסתדרות עמדו תקציבים ואמצעים רבים). ברגע זה שלף המפקד ממגרתו חוברות מהשומר הצעיר בצ'ילי ובארגנטינה והציג אותן לפנינו.

הקולונל אמר לנו שידוע לו שאנחנו קשורים לתנועה נוכרית. עם כל אהדתו האישית ל"עניין היהודי" (a causa judaica), ולמרות החיבה שהוא רוחש ל"מולדת הרוחנית של היהודים בפלשתינה" (יש לזכור שהשנה היתה 1946), נבצר ממנו לרשום בהסתדרות הצופים הבראזילאית גוף עם זיקה כלשהי לארץ נוכרית. הוא סיפר גם ששמע, שתנועתנו דוגלת בקומוניזם ומקימה "קולוניות קומוניסטיות" - מעשה חמור מאוד!

בעל כורחנו נאלצנו לשוחח עמו על הנושא שממנו רצינו להימנע: הציונות. הסברנו לו שאם הוא מתכוון לקיבוצים, היישובים השיתופיים בארץ-ישראל, אין להם כל קשר למפלגה הקומוניסטית, שהיא אנטי-ציונית.

נפרדנו בידידות. הקולונל הצהיר שאין בכוונתו להלשין עלינו למשטרה כקבוצה עוינת למשטר, משום אהדתו האישית לעניין היהודי, אבל אסור לו לקיים עמנו קשר כלשהו.

בדרכנו הביתה ניתחנו את מה שהתרחש, והגענו למסקנה שטוב שלא רשמנו את הקן שלנו כשבט צופי בראזילאי. מי צריך את הסיבוך הזה? - ברוח המשל על השועל והענבים: ענבים שלא ניתן להשיגם - הם במילא חמוצים... נזכרנו גם, שבאחת הפגישות עם ראשי השבט הצופי היקי "Avanhandava". השארנו להם לעיון כמה חוברות של השומר הצעיר בספרדית ומסתבר שהם הגיעו לידי הקולונל.

11
בתחילת 1945 הגיע לבראזיל שליח הקרן הקיימת נתן ביסטריצקי, סופר ומשורר ששמו הלך לפניו. ביסטריצקי נתקבל כיאה לאישיות דגולה. הופעותיו התיאטרליות משכו המונים, כפי שלא ידענו כמותם לפני כן. הוא הצליח למלא עד אפס מקום את התיאטרון המוניציפלי העצום בסאן-פאולו, שלראשונה התקיים בו אירוע יהודי. בשירתו האדירה הלהיב את הקהל. הוא נתקבל בכל מקום בשירת "לעבן זאל ביסטריצקי מיט זיין הורה" (יחי ביסטריצקי עם ההורה), בלוויית מחיאות כפיים קצובות. הוא היה שחקן גדול ונואם בחסד עליון.

הוא נהג לעלות לבמה בצעדים דרמטיים, נעמד דום במרכזהּ, ממתין עד שהקהל נרגע, ועד שהושלך הס באולם. אז היה מלטף את רעמתו הלבנה ופוקד בקול רם: "לכל השומרים! שומרים - חזק!" אנחנו השומרים השבנו בצעקה "חזק ואמץ!" הוא חזר על קריאתו שלוש פעמים, כמובן. אט אט הצטרף הקהל לתשובתנו. אחרי כן פתח בשירת ההימנונים, "התקווה", "תחזקנה" ו..."אנו עולים ושרים" (הימנון השומר הצעיר!), והקהל שר עמו, בעמידת דום דרוכה. אחר כך היתה שירה בציבור, בעיקר "לעבן זאל ביסטריצקי", עד שבאופן פתאומי הוא היה מבקש כוס חלב, ואחרי שלגם אותו באיטיות היה פותח בהרצאה. טקס זה חזר על עצמו בכל הופעותיו, והקהל המהופנט שיתף פעולה בהצגת היחיד המרשימה.

אחרי ההרצאה נפגשנו עם ביסטריצקי בבית מלון. הוא הציג את עצמו בפנינו כנציג אישי של מאיר יערי לדרום אמריקה. כפקיד הקרן הקיימת היה יומו קודש לתפקידו זה, אבל אחרי חצות היו עתותיו בידו, והן קודש לשומר הצעיר. הוא הזמין את עצמו לארוחה "קלה" עמנו, ואחרי שסעד את לבו הציע ש"נצא לשדה", לאוויר הצח מחוץ לעיר. נדחסנו לכלי הרכב המעטים שהיו ברשותנו, 7-6 אנשים בכל אחד, ונסענו למגרש הכפרי של "מכבי". אספנו זרדים, הדלקנו מדורה בחורשה על שפת הנהר והצטופפנו סביבה, בציפייה לדברי האורח. ביסטריצקי ישב דומם, לא נע ולא זע, עיניו עצומות (אולי נמנם?). פתאום החל לזמר בספרדית את השיר האופנתי "Amor..._amor", והמשיך בשירים נוסטלגיים רווי געגועים ביידיש, בעברית, ברוסית ובספרדית, כאשר אנחנו, השומרים, מצטרפים. ב-2 אחר חצות הוא נעמד פתאום ופתח ב"התקווה", המשיך ב"תחזקנה" וסיים ב"אנו עולים". חזרנו העירה, מבלי להציל מפיו משפט אחד על העניינים שלנו. כשנפרדנו, הציע להעביר סמינר עיוני לבוגרים, לאוהדים ולשומרים לשעבר.

נפגשנו מדי לילה אחרי חצות ב"התחייה", במשך שבוע ימים. ביסטריצקי פתח בשירה, שבלעדיה אי אפשר (הוא אהב לשיר סולו את "Amor..._amor"), לגם כוס (לא תמיד חלב...), גולל את תולדות השומר הצעיר מראשיתו בפולין ובגליציה עד ל"קהילייתנו" (קובץ שהופיע ב-1922 בהוצאת קיבוץ השומר הצעיר), וסיפר על העבודה בכביש ג'דה-חיפה ועל הקיבוצים הראשונים בעמק - סיפור אישי, דרמטי, רווי נוסטלגיה. הוא דיבר על מרד הבן, ועל המעבר של השומר הצעיר מתנועה צופית רומנטית לתנועה חלוצית מגשימה. הוא פירש אחת לאחת את עשרת הדיברות של השומר הצעיר, הירצה על המוסר, על ערך האדם, על שחרור האשה, על חופש, שוויון וסוציאליזם, על בעיית הערבים, ועל מה לא. ביסטריצקי לא היה סתם מרצה, אלא מורה שאיכפת לו שנבין אותו היטב ונשתכנע.

רשמתי את הרצאותיו מילה במילה. חבל שאיני מוצא את הרשימות; הן היו יכולות לשמש תעודה מעניינת הנוגעת להתהוות הנוער השומר הצעיר.

נתן ביסטריצקי ליטש את התנועה בבראזיל מבחינה רעיונית, עודד את השימוש בסמלים, יצק את הדפוסים התנועתיים המסורתיים והפיח בקן את הרוח הרומנטית שאפיינה אחר כך את הפעילות החינוכית שלנו. קיבלנו ממנו גם גיבוי להתבססותנו ברחוב היהודי העוין לנו. הוא הכריח את המוסדות הציוניים להכיר בנו כתופעה חיובית ולגיטימית, ואלו נאלצו להשלים עם קיומנו ולצרף נציגים שלנו להנהלותיהם.

ביקורו של ביסטריצקי בסאן-פאולו הכשיר את הקרקע לנטישת המחתרת ולהכרזה הפומבית על ייסוד השומר הצעיר בבראזיל. עשינו זאת ב-25 בדצמבר 1945, כפי שיסופר בהמשך.

12
באותם ימים עברה בבראזיל, ככוכב שביט החולף בשמים, שליחה מיוחדת במינה (תרתי משמע): גב' רחל ספרדי-ירדן, מזכירת World_Commitee_for_Palestine של הסוכנות היהודית בארצות-הברית לדרום אמריקה. החידוש לא היה רק בהיותהּ אשה, אלא בכך שעד בואהּ פעלו השליחים הציונים למיניהם בקרב ציבור מצומצם של העסקנים הציונים בקהילות היהודיות. רק עם סיום מלחמת העולם השנייה ובואם של קוליץ וביסטריצקי החלו התכנסויות של אסיפות עם המוניות של יהודים. באסיפות הללו השתתפו בדרך כלל אותם אנשים. היקף הפעילות גדל, אבל לא חרג מציבור יהודי מוגדר.

גברת ירדן היתה אשה נאה, רגועה ומטופחת. היא לא עסקה בנאומים ובאסיפות המוניות ולא הירבתה בדיבורים. תוהה אני איך הצליחה לפלס לה בערים החשובות בבראזיל נתיבים לאינטליגנציה הבראזילאית הלא-יהודית, ולכנס סביב ה-Campanha_Pró-Weitzman - המגבית למען מכון וייצמן ברחובות - חוגים של פרופסורים, מדינאים, אנשי רוח ומדענים, מהידועים והמפורסמים. היא פעלה גם למען ארץ-ישראל העובדת (ההסתדרות).

נדמה לי שהודות לפועלה חרג העניין הציוני, לראשונה בבראזיל, מהתחום הצר של הקהילה היהודית, והקיף חוגים חשובים לא-יהודיים. איני משער שגברת ירדן אספה בחוגים אלה סכומי כסף אסטרונומיים, אם בכלל, אבל מבחינה מדינית הייתה למפעלה חשיבות ממדרגה ראשונה. מי יודע אם לא עבודתהּ המבורכת היא שקירבה למטרות הציוניות אנשים כגון שר החוץ הבראזילאיOswaldo_Aranha , שמאוחר יותר היה יושב-ראש מועצת הביטחון באו"ם בעת הישיבה הגורלית על תוכנית החלוקה. חלקו היה רב בהחלטה שנתקבלה.

אבל לא בגלל מעשיה האלה, הראויים בהחלט להערכה, אני מזכיר אותה כאן. בראשית דרכנו נתקלנו ביישוב היהודי ביחס דו-ערכי כלפינו: מצד אחד אהדה לפעילותנו החינוכית והתרבותית, שכן בשירתנו, בריקודינו ובחגיגות המסורתיות שערכנו קירבנו את הנוער ליהדות ולציונות. הורים רבים היו מאושרים שבניהם בילו את זמנם החופשי באווירה יהודית, למדו על תולדות העם היהודי והתעניינו בארץ-ישראל. אבל מצד שני, כאשר ילדיהם התייחסו לדברים האלה ברצינות, הם הסתייגו. המלצתנו לוותר על לימודים אקדמאיים כדי לעלות ארצה לקיבוץ - החרידה וזעזעה אותם.

ברת ירדן הביעה בהזדמנויות רבות אהדה עמוקה לתנועת השומר הצעיר, והערכה נלהבת למפעלה החלוצי וההתיישבותי. אהדתה לתנועתנו הייתה מוזרה בעינינו, משום השתייכותה לפועלי ציון (מפא"י(. מכל מקום, תמיכתה בצעדינו הראשונים עודדה אותנו וזקפה את קומתנו.

היינו אלופי המתרימים לקרנות ולמגביות הציוניות, בהשוואה לכל תנועות הנוער, ועל עזרתנו למפעלים הציוניים לא ניתן לוותר בתור סדרנים ומוכרי כרטיסים, והשתתפות פעילה כזמרים, רקדנים ונושאי דגלים). למרות כל אלה, העוינות הגלויה נגד הרעיון השומרי לא שככה, והעוינות הרבה ביותר הייתה דווקא מצד שתי המפלגות הציוניות ה"אחיות", פועלי ציון (מפא"י) והציונים הכלליים. בין הרוויזיוניסטים לבינינו שררה שביתת נשק בלתי כתובה, לא היו לנו לא מגע ולא בעיות, מאז ששכנו באותו בניין, ואולי משום כך.

13
קפיטן צבי קוליץ, שליח הרוויזיוניסטים, בחור נאה ומרשים, ונואם מבריק, כבש בסערה את הציבור היהודי (במיוחד הנשים). הוא הראשון שמשך המונים לאסיפות. באחת מהרצאותיו נשאל על השומר הצעיר. הוא ענה שזאת תנועה חלוצית שקיבוציה פרוסים לאורך כל החזיתות, ולא פעם עמדו במצור כבד מנשוא, לדוגמה: בראשית שנות ה-40 המצב בקיבוץ שער-הגולן היה כל כך קשה, שהם נאלצו לתפור לילדיהם נעליים מספר תורה. סיפור דרמטי זה הפך למסמר של הופעותיו של קוליץ והיכה גלים בכל דרום אמריקה. הוא קומם את כל הקהילה נגדנו.

שלחנו מברק לרבנות בירושלים וביקשנו שיבהירו לנו מה באמת התרחש בשער-הגולן. בתשובה קיבלנו מברק חתום על ידי הרב הראשי הרצוג ונציג הרבנות בסוכנות, הרב מימון, המודיע שהם ביררו את העניין: בשער-הגולן לא היו כלל ספרי תורה. באף קיבוץ של השומר הצעיר ובאף קיבוץ מתנועה אחרת לא חיללו ספרי קודש.

בערב התקיימה הרצאה של קוליץ ב-Cículo_Israelita, מועדון יהודי חברתי ותרבותי (ריקודי סלון ומשחקי קלפים). באולם המלא מפה לפה הפליא קוליץ לדבר בפאתוס לאומני, והמחיש עד כמה הוא שולט ברזי הרטוריקה, אם לא לומר הדמגוגיה. הקהל ישב מרותק ומוקסם.

הגיע זמן לשאלות. אחד מחברינו שאל, מה נכון בסיפור על תפירת נעליים מספר תורה. קוליץ חזר על הסיפור פעם נוספת, והוסיף בטון דרמטי, שעלינו להבין: שער-הגולן סבל מצור ממושך בעת חורף קשה, מצבם היה כלאחר ייאוש, והמחסור היה חריף עד כדי כך, שהם נאלצו לתפור לילדים נעליים מספר תורה; פשוט לא היה להם עור ולא שום חומר אחר. אורצי עלה לבמה, ניגש למיקרופון וקרא את המברק מהרבנות בירושלים. "שרלטן, שקרן עלוב," הטיח אורצי בקוליץ, בנופפו לו את המברק. ואנחנו, בוגרי התנועה והשומרים לשעבר, החזקנו אחריו בצעקות "רמאי", "מספר כזבים"! החלה מהומה: כיסאות התעופפו מכל עבר והקהל התפזר בבהלה. קוליץ הסתלק מהבמה והתחמק מהאולם. הוא נעלם. בסאן-פאולו לא הופיע עוד בפני קהל.

הנהלת ה-Cículo הגישה לנו חשבון על הנזקים. השבנו שאין אנחנו אחראים על מה שהתרחש, ולא שילמנו. האוהדים בהנהלת המועדון אף הצדיקו אותנו.

שלחנו חוזר על הפרשה לכל הקהילות בבראזיל. בכל מקום שבו הופיע קוליץ הוא נשאל על אודות הנעליים. דומני כי בכך נסתיימה קריירה מזהירה.

העימות הפיסי הזה עם הרוויזיוניסטים הוא היחיד הידוע לי בעירנו. אחרי כן נשמר מרחק בינינו ונוצר הסכם בלתי כתוב של אי פגיעה הדדית. הדבר היה הכרחי, משום ששכרנו בעבור הקן שלנו את מחצית הקומה הרביעית בבניין שבו שכן בית"ר. הם תפסו את כל הקומה השנייה. לא הם ולא אנחנו היינו מעונינים בהתנגשויות בין חניכינו - והן אכן לא התרחשו. העימות נשאר בשדה האידיאולוגי בלבד. למרות שהכרתי את רוב הבית"רים, מעולם לא ביקרתי בלשכתם ומעולם לא ניהלנו שיחות או ויכוחים בבניין או בקירבתו. פעמים בודדות התמקחנו כאשר נפגשנו באקראי ב"מכבי" או אצל ידידים משותפים. הייתי מגדיר את הוויכוחים האלה כתרבותיים.

מה קרה עם הקפיטן קוליץ? ככל הידוע לי הוא הגיע ארצה, הפיק את סרט הקולנוע "גבעה 24 אינה עונה", ירד למקסיקו, ולבסוף מצא מרגוע למאווייו הלאומיים הלוהטים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - ארצות-הברית. בדיעבד, כאשר חיפשתי בארכיונים מידע ומסמכים לאימות הפרשיות שאני מספר כאן מהזיכרון, גיליתי פרטים ביוגרפיים מעניינים על האיש.

הוא היה יליד ליטא, סיים את לימודיו באוניברסיטת פירנצה באיטליה ולמד עוד שלוש שנים בבית-הספר הימי ב-Civita_Vecchio. עלה ארצה והצטרף לשורות התנועה הרוויזיוניסטית. היה חסיד נלהב של הפאשיזם האיטלקי, ובגיל 24 פרסם את הספר מוסוליני - אישיותו ותורתו שראה אור בתל-אביב ב-1936. אחר המלחמה התפרסמה בדי גולדענע קייט (ירחון יידיש מפורסם בעריכת אברהם סוצקבר) התעודה "יוסלה רקובר מתדיין עם אלוהיו", והייתה זו צוואה שנכתבה על ידי יהודי בגיטו וארשה העולה בלהבות, ונמצאה בתוך בקבוק בין חורבות הגיטו על ידי אלמוני, שמסר אותה לקוליץ, והוא הביאה לדפוס. המסמך עורר התרגשות בעולם היהודי, עד שנתגלה שלא מדובר בתעודה אלא במעשה תרמית, יצירה ספרותית של מיודענו צבי קוליץ...

למען האמת, צבי קוליץ לא היה יוצא דופן בין הרוויזיוניסטים בהערצת הדיקטטורה הלאומית מהדגם של מוסוליני, מוסטפה כמאל אתאתורק התורכי, פילסודסקי הפולני ועוד דיקטטורים של התקופה. כפי שטען סניגורם של אבא אחימאיר וחבריו, במשפט שהתנהל נגדם בשנות ה-30, "לולא האנטישמיות של היטלר, לא היינו מתנגדים לתורתו. היטלר הציל את גרמניה."

14
ביררתי ברבנות הראשית בירושלים אם יש ברשותם תיעוד על העלילה על קיבוצי השומר הצעיר בשנות ה-40, משום ששיערתי כי קוליץ לא המציא הכול מראשו. בחיפושי הגעתי אל הרב יעקב גולדמן, גימלאי המתגורר בבית אבות בעיר הבירה. הנה מכתבו אלי מספטמבר 1984 (י"ט באלול תשמ"ד):

"... באשר למברק - לא ידוע לי דבר על כך.

בשנת 1943, עם התגייסותי לצבא הבריטי, התפטרתי ממשרתי כמזכירו האישי של הרב הראשי הרצוג ז"ל.

זכורני כי האשימו, בתקופת הנ"ל, חברים באחד מקיבוצי "השומר הצעיר" כאילו שחטו שפן על גבי יריעות ספר-תורה והכתימו היריעות בדם.

הרב שזורי ז"ל - מי שהיה המזכיר הכללי ברבנות הראשית - נשלח לחקור בדבר והעלה כי הייתה זו עלילת שווא.

הרב שזורי גילה לי כי שני אישים ניסו להשפיע עליו לאשר את העלילה בבחינת "גדולה עבירה לשמה", אך הוא דחה את הצעתם.

הרב גולדמן סירב למסור לי את שמות שני האישים הללו, אבל היה מוכן לרמוז שהם לא היו רוויזיוניסטים, אלא דווקא מחוגים "הרבה שמאלה מהם".

15
התשובה של מפא"י להופעותיו של קוליץ היתה בדמותו של יוסף טחורניצקי, שליח קרן היסוד. הוא היה בחור נאה ומרשים המקפיד בלבושו, בעל שיער ארוך משוך אחורנית א-לה-טרזן (ג'וני וייסמילר). טחורניצקי המשיך במסורת של ביסטריצקי באסיפות: שירה בציבור מתמשכת ורק אחר כך הרצאה. הוא עמד בכל קומתו מול הקהל, שנסחף בהתלהבות הולכת וגוברת אחר קול הבריטון העמוק שלו. לזכותו ייזקפו שני להיטים חדשים שהביא עמו - "זמר, זמר לך" ו"הבה נגילה", שטיפסו אל צמרת השירים באסיפות הציוניות, ודחקו הצדה את "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" ו"הללויה" הקלאסיים. טחורניצקי עבר מיישוב ליישוב במסע ניצחון. בכל מקום מצא קרקע פורייה, צמאה לציונות. הוא היה האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון.

יחסו של טחורניצקי לתנועתנו היה דו-ערכי: מצד אחד לא יכול היה להסתיר את התפעלותו מעבודתנו החינוכית, ולא היה מוכן לוותר על השתתפותנו באסיפותיו. חברינו היו גורם פעיל ומתסיס, תרמו בשירה ובריקודים ליצירת האווירה החמה והאוהדת. כדאי גם להזכיר, שלפחות בתקופה שאני יודע עליה, חלקו של השומר הצעיר בהתרמה למגביות הציוניות בסאן-פאולו היה כשני שליש מכלל הכספים שנאספו על ידי תנועות הנוער. כך קרה גם בערים אחרות שפעלו בהן קנים שלנו.

קשריו של טחורניצקי עמנו היו לבביים, אבל בעת ובעונה אחת הוא עשה הכול כדי להצר את צעדינו. הוא דגל בתנועת נוער אחידה לנוער הציוני, ויצא בסיסמאות נגד המפלגתיות בקרב הנוער: צו השעה הוא שכולם יתלכדו למען הציונות ולא יעסקו בעניינים קטנוניים הגורמים לפירוד בעם. מי שיעלה ארצה יבחר שם בעצמו באיזו מפלגה לתמוך, ויחליט אם יצטרף אליה. בגולה חייבים כולם להתאחד סביב המאבק המשותף למען הרעיון הציוני. טחורניצקי העמיד לרשות התנועה הציונית המאוחדת (Unificada) משאבים מקופת המגבית, בטענה שהיא בלתי מפלגתית. במציאות היא הייתה בשליטת פועלי ציון (מפא"י).

הטפותיו מצאו אוזן קשבת אצל רבים וטובים, שהפעילו עלינו לחץ להפסיק את עבודתנו "הכיתתית" ולהתמזג בתוך הזרם הכללי המאוחד. טחורניצקי ניסה לא פעם לשכנע אותנו, שבדרך זאת נפיק יתרונות אישיים ונתרום יותר לציונות. אנחנו עמדנו בתוקף על צדקת דרכנו ועל זכותנו להמשיך בה. המשכנו לתמוך בו, למרות הקיפוח המשווע: הוא טען שהוא רשאי להקציב עזרה כספית רק לפעילות ציונית על-מפלגתית.

עימות חזיתי עם טחורניצקי לא התרחש מעולם. בכל הפגישות עמנו הוא היה נחמד מאוד כלפינו. ניסיונותיו העקביים למזג אותנו בדרכי נועם בתוך ה-Unificada לא הצליחו. התלוננו אצל הנהגה העליונה על הפעילות המבורכת של טחורניצקי ועל הלחצים העדינים שהוא מפעיל עלינו. כנראה שההנהגה טיפלה בעניין, משום שבאחד ממכתביו אלינו ציטט אדם רנד תשובה מאת לייב יפה, ראש קרן היסוד:

התפלאתי מאוד על תוכן מכתב זה, שכן ידוע לנו כי מר טחורניצקי, ככל שליחינו, איננו מתערב בענייני מפלגות. אנו מחכים לבואו של מר טחורניצקי לארץ-ישראל בשבוע הבא ונשוחח אתו על העניין. עוד נשוב לכתוב לכם.

לא ידוע לנו אם לייב יפה קיים את הבטחתו. כאשר טחורניצקי חזר פעמים נוספות בשליחות קרן היסוד, בלי אותה הצלחה גורפת כמו בפעם הראשונה, התנהגותו כלפינו הייתה קורקטית למדי.

16
אם הזכרתי את ה-Unificada עלי לציין, שכבר בתחילת 1945 פעל בבראזיל שליח הקרן הקיימת ליאו הלפרין, שבא מארגנטינה, מקום מגוריו. לא הכרתי אותו אישית, משום שרוב הזמן הוא שהה בריו. במכתביו למחלקת הנוער והחלוץ בירושלים הוא הסביר את ההתרחשויות ביישוב הברזילאי עם סיום המשטר הדיקטטורי של וארגאס, התריע נגד החוגים השמאלניים המתארגנים בנוער הציוני (רמז שקוף לשומר הצעיר), והעלה לראשונה את הרעיון להקים לנוער הסתדרות ציונית אחידה (Unificada), שהיא בלבד תוכר על ידי המוסדות הציוניים. הלפרין התלונן על ה"ספראטיזם החריף" של השומר הצעיר והפוליטיזציה שלו, וראה בהשתייכות האישית של חבריו ל-Unificada ערובה לקשרם לציונות. הוא התחייב ש"יעשה הכל אשר ביכולתו כדי להניא את השומר מטעויותיו" (הציטוטים מתוך מכתב מיום 9 בינואר 1946 למחלקת הנוער והחלוץ של התנועה הציונית בירושלים(.

תגובת ד"ר בן-שלום (22 במרס 1946) הייתה:

נדמה לי שצורת הארגון שניתנה לברית הנוער בבראזיל (הכוונה ל-Unificada) מרחיקה לכת בהגשמת העיקרון של "השתייכות אישית" ואולי מכאן נובעת הסכנה של התפוררות והתפלגות שאתה מצביע עליה במכתבך.

ייתכן שהלפרין התרשם מהפעילות הפרו-קומוניסטית של אוהדי השומר הצעיר בריו (עוד נשוב לנושא הזה), אך הוא והשליחים אחריו נהגו כלפינו איפה ואיפה. עובדה היא שבכל יישוב שבו לא היה קן של תנועתנו הפכו את סניף ה-Unificada לקן של תנועת דרור-מפא"י, כפי שקרה למשל ב-Niterúi, בירת מחוז ריו, מול הבירה ריו-דה-ז'נרו. (בראזיליה, הבירה הנוכחית, עדיין לא הייתה קיימת.) תנועת "דרור" עצמה נוסדה ביולי 1946 בחסותו הפעילה של שליח אחר של הקרן הקיימת, גרוס-צימרמן, כאשר ה-Unificada כבר פעלה שם.

המאבק של תנועתנו בבראזיל לזכות בהכרת המוסדות הציוניים היה ממושך ומייגע. חצי שנה אחרי ייסודה הרשמי בסאן-פאולו, בטקס שבו השתתפו נציגי כל המוסדות הציוניים בעיר, אחרי צירוף נציגינו להנהלותיהם, שלחנו ב-1 באפריל 1946 מכתב ארוך ומנומק (בעברית!) לד"ר בן-שלום, עם בקשה לשליח מהקיבוץ הארצי, על מנת למצות את הפוטנציאל הטמון בנו כתנועת הנוער הציונית הגדולה בבראזיל. קבלנו על הקיפוח המכוון נגדנו (בלוויית דוגמאות), והדגשנו את העובדה שבמדרש למורים עבריים (הסמינריון) בסאן-פאולו, שבו לומדים 17 תלמידים, 14 מהם משתייכים לשומר הצעיר, ושלושת הנותרים לבית"ר.

תשובת ד"ר בן-שלום (מיום 7 ביולי 1946) הייתה:

לעניין השליחים: עלינו להודיעכם שהם נקבעים כאן על ידינו לא לפי השתייכותם המפלגתית, אלא לפי הכשרתם הכללית והתאמתם האישית לתפקיד המוטל עליהם והוא ארגונו וחינוכו העברי והחלוצי של כל הנוער הציוני, על כל זרמיו והסתדרויותיו. ביחס לבראזיל כבר קבענו, לפני כשנה,?מועמד מתאים ופנינו לריו-דה-ז'אנירו בבקשה שיעזרו לנו להשיג ויזה בעבורו. מאחר שלא נתקבלה כל תשובה, יצא האיש שלנו לשליחות דחופה יותר לאירופה.

*

לסיום הפרק על הUnificada-, הנה פרט פיקנטי: היא נוסדה בריו דה ז'נרו בשם OUJSB - Organização_Unificada_da_Juventude_Sionista_do_Brasil (הסתדרות הנוער הציוני המאוחדת בבראזיל), וליושב-ראש ההנהלה של הארגון נבחר Giorgio_Segré, בחור יהודי שנמלט מאיטליה בתקופת הפאשיזם. הייתי מיודד עמו מאז נפגשנו במושבה הראשונה של הנוער הציוני בסאן-פאולו, שהייתי בין יוזמיה, כנשיא החטיבה הצעירה של ה-Centro-. בתום שנה חזר ג'ורג'ו סגרה לאיטליה. הוא נהיה שם אחד האישים המרכזיים ב-PCI (המפלגה הקומוניסטית האיטלקית), והממונה על יחסי החוץ של המפלגה.

17
כאשר מעמדנו בקהילה התייצב, החלטנו שהגיעה העת להכריז על ייסודה הרשמי של תנועת השומר הצעיר בבראזיל. אורצי, פעיל במועדון הספורט "מכבי", השיג מהנהלתה את האולם העירוני (כפי שכבר סיפרתי, היה ל"מכבי" אולם גדול במרכז העיר, ומגרש כפרי על שפת הנהר הגדול Tietê, החוצה את העיר(.

ב-25 בדצמבר 1945 בבוקר כינסנו באולם "מכבי" עצרת עם בהשתתפות כל חניכי התנועה, החל בשכבת הצופים, עם הורים, אוהדים, שומרים לשעבר ששמרו לנו אמונים, וחשוב במיוחד - נציגי רוב המוסדות והארגונים היהודיים בעיר (לא רק הציוניים). קישטתי בעצמי את הבמה בכל מיני פריטים שהצלחתי לאסוף: דגלי הלאום כחול-לבן ודגל המעמד האדום, דגל התנועה (שהבנות הבוגרות רקמו על בד משי אדום, במיוחד לאירוע), תמונות של ביאליק ונחום סוקולוב שהשגתי בקרן הקיימת, סיסמאות שציירתי בעצמי, כגון החבצלת עם "חזק ואמץ" - סמל התנועה, ופסוקים בעברית, כמו "שומר פעם - שומר לנצח", "השומר הוא איש אמת" ועוד. כיסוי הבמה הענקית באמצעים הדלים שעמדו לרשותנו לא היה מלאכה קלה כלל ועיקר.

מאחורי השולחן המקושט על הבמה ישבו אורצי, פיפא, אמנון, משה גלאט (שבא בראש משלחת קטנה מהקן שהלך והתארגן בריו) ואני. מאחורינו ישבו הנציגים החשובים ביותר של המוסדות היהודיים, במיוחד המנהיגים של המפלגות והמוסדות הציוניים. מעניין לציין שכנציג ה-Centro התייצב מר ציטמן, המלווה של החטיבה הצעירה והאיש שפעל להדחתי כיו"ר שלה, בגלל זיקתי לשומר הצעיר.

פתחנו את האירוע בשירת ההימנונים - "התקווה", "תחזקנה" ו"אנו עולים" - והמשכנו בשירה עד שסיימנו את הרפרטואר המקובל. אורצי, מנחה הטקס, מסר את רשות הדיבור לפיפא, שקרא מהכתב (ביידיש) את נאום הפתיחה: הוא הכריז על ההקמה הרשמית של הסתדרות הנוער הציוני השומר הצעיר בבראזיל, המצטרף למשפחת ההסתדרויות והמוסדות היהודיים והציוניים בבראזיל, על מנת לתרום את תרומתו הייחודית כתנועת נוער ציונית-סוציאליסטית מגשימה.

פיפא כבד-הפה לא האריך בדברים. אמנון הוסיף, כדרכו, משפטים בעברית בהטעמה ספרדית-מזרחית מודגשת. לא רבים הבינו אותו, אבל דבריו נתקבלו באהדה רבה. גלאט בירך בשם הקנים המתארגנים בערים אחרות, ואחריו, בזה אחר זה, קמו שורה ארוכה של נציגי המוסדות היהודיים לשאת את ברכתם. אני סבור שלתנועתנו בבראזיל לא הזדמן שוב לשמוע מפי העסקונה הייצוגית ביותר של היישוב היהודי בסאן-פאולו מנה גדושה כזאת של שבחים ואיחולים כה לבביים. ההפוגה באווירת הלחצים הבלתי פוסקים נגדנו עשתה לנו טוב בנשמה: מעמדנו במוסדות היהודיים השתפר ללא היכר. נעשינו לעובדה שאין עליה עוררין, וגורם שלא ניתן עוד להתעלם מקיומו.

בתום העצרת קם יצחק טאקסר, שלא היה מוכר לכולם בקהל, ונשא ביידיש את הנאום הפרוגרמטי של הכנס. זו היתה הופעת הבכורה שלו כמנהיג השומר הצעיר. הוא הירצה בדריכות על הערכים המוסריים של תנועת נוער ציונית-סוציאליסטית הדוגלת ב"מרד הבן" נגד ההשקפות הגלותיות של הוריו, על עשרת הדיברות של השומר, טוהר המידות, ההגשמה העצמית, החינוך המשותף, שיתוף ושוויון, שחרור האשה, ועל הפתרון הדו-לאומי לשאלה הערבית. הוא דיבר בהתרגשות יתרה, בקול בוטח, כאילו עמד בפני קהל גדול פי כמה וכמה, ונעזר רק בפתקה קטנה ועליה ראשי פרקים, שבהם הציץ בהפסקות הרטוריות. אינני בטוח שרוב המאזינים הסכימו עם ההנחות של טאקסר; ספק רב אם הבינו אותן לאשורן, אבל ללא ספק זה היה יומו הגדול. הוא גיבש את מעמדו כסמכות האידיאולוגית והפוליטית של השומר הצעיר בבראזיל.

18
טאקסר קיבל מכתב מידיד (ביום 2 בינואר 1945), מנדל טורנובסקי, מורה לעברית בריו, המודיע לו שמתארגנת בחסותו קבוצה של השומר הצעיר, והוא מבקש לשלוח לו חומר עיוני. במיוחד ביקש מיצחק להמציא לו את נוסח עשרת הדיברות של השומר. לא ידענו אם הקבוצה היא אותה קבוצה שעמה היינו בקשר. טאקסר שלח לו את מבוקשו, וביקש לדעת מי הם חברי בקבוצה. הסתבר שאכן הם היו אותם חברים, וביניהם מספר תלמידיו. כאשר נודע להם שטורנובסקי בוגר התנועה, ביקשו את עזרתו, והוא פנה לטאקסר מיוזמתו, בלי לדעת על הקשרים שנרקמו בינינו. טורנובסקי היה מקובל עליהם, מבלי להיות מעורה בעניינם.

*

בראש המשלחת של שלושת החברים שבאו מריו לטקס ייסוד התנועה עמד משה גלאט. הוא עשה עליי רושם של מנהיג. דיבר בצורה משכנעת, אינטלקטואלית, במבטא של שדרן רדיו בראזילאי מקצועי. בישיבת המועצה שכינסנו לכבודם, דיווח גלאט על התקדמות הקן בריו. התרשמנו במיוחד מתיאור שיכבת הבוגרים הגדולה: כ-30 איש, מרביתם אקדמאים ותלמידי אוניברסיטה. כבר בשיחה הזאת התגלה שוני בהשקפותינו, שהביא ברבות הימים לקרע: גלאט העלה על נס את הפעילות האינטנסיבית של בוגרי הקן למען המפלגה הקומוניסטית הבראזילאית. הוא ייחס חשיבות לתרומת הקן למען המהפכה החברתית בבראזיל לא פחות מאשר לפעילות למען הציונות.

באותה תקופה הותרה פעילותה של המפלגה הקומוניסטית בבראזיל, שעד אז פעלה במחתרת ונרדפה על ידי המשטרה הפוליטית. כפי שסיפרתי בפרק הקודם, בראזיל קשרה קשרים דיפלומטיים עם ברית-המועצות, שפתחה שגרירות גדולה בריו, וקונסוליה לא פחות גדולה בסאן-פאולו. המנהיג הקומוניסטי המפורסם והנערץ, Luiz_Carlos_Prestes, שוחרר מן הכלא. ספרות קומוניסטית ענפה הציפה את דוכני הרחוב למכירת עיתונים. המניפסט הקומוניסטי ועיתונות קומוניסטית מגוונת נמכרו בפרוטות. צעירים יהודים רבים נסחפו בגל ההתלהבות הגואה של הרעיון המהפכני החדש בבראזיל, והאמינו בכל נפשם ובכל לבבם שהם שומעים את פעמי המשיח האדום המגיע לשחרר את העובד הבראזילאי המדוכא מעול האימפריאליזם הקולוניאליסטי האמריקני.

הסברנו לגלאט שיעדו של השומר הצעיר הוא לחנך נוער יהודי להגשמת הציונות בארץ-ישראל ובקיבוץ. אל לנו להתערב במדיניות הפנים בבראזיל, שמא נסתבך בפעולות העשויות לסכן את קיום הקנים. תגובתו של גלאט היתה, שאנחנו עדיין כבולים למושגים הפרובינציאליים של התנועה בפולין מלפני מלחמת העולם השנייה, ואיננו ערים לתמורות בעולם, שאדם מתקדם לא יישאר אדיש להן. עמדנו על דעתנו, שהפעילות הפוליטית היחידה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו בבראזיל היא, שבעלי זכות הצבעה בבחירות לפרלמנט ולעיריות מבין חברינו יבטאו את דעותיהם בקלפי, ותו לא. גרסנו, שהמצב השורר כעת הוא אמנם של חופש ושל ריבוי מפלגות, אבל הצבא עלול לתפוס שוב את השלטון, להנהיג דיקטטורה חדשה ולהחניק ביד קשה כל שביב של שמאליות. אסור לנו לחשוף את עצמנו.

המחלוקת בינינו לא יושבה: כל צד נשאר דבק בעמדותיו.

מנהיגי התנועה הציונית של סאן-פאולו שהזדמנו לריו דיווחו לנו, שבוגרי התנועה משתתפים באופן פעיל במבצעי המפלגה הקומוניסטית: הם מחלקים ברחובות הזמנות לאסיפות ודפי תעמולה פוליטית. בלילות הם מדביקים כרזות על הקירות. המנהיגים התלוננו לפנינו, שלא ייתכן שנוער ציוני יתעסק בפוליטיקה לא לנו.

הדי הפעילות של בוגרי התנועה בריו למען המפלגה הקומוניסטית הגיעו עד למוסדות הציוניים בירושלים. בארכיון הציוני מצאתי מכתב מ-22 באוקטובר 1945, מאת פועלי ציון - צעירי ציון מבואנס-איירס, המדווח:

בד בבד עם הגברת הפעולה הציונית בין הנוער במסגרת ההסתדרות המאוחדת (הכוונה ל-Unificada), מתחיל תהליך של דיפרנציאציה אידיאולוגית. זוהי כמובן תופעה נורמלית וחיובית, אולם דא עקא שהאלמנטים החדשים נתונים להשפעה יתירה של זיקה לברית-המועצות ומערבבים את האידיאולוגיה הציונית עם הזיקה הזאת, שלא בהכרה יתירה של הבעיות הציוניות. במצב כזה היינו מבקשים שהמחלקה תדגיש?בקשריה עם המוסדות בבראזיל את הצורך המוחלט שחברי כל סניף או הסתדרות או מרכז של נוער הרוצה לעמוד בקשר עם ירושלים ועם המוסדות העליונים, יטילו על חבריהם את החובה להשתייך באופן אינדיווידואלי גם להסתדרות הנוער המאוחדת, שהיא המסגרת הכללית של התנועה. לדעתנו, ולדעת הח' הלפרין, המטפל שם בכל דברי התנועה, יש חשיבות מיוחדת לדבר, שכן ההסתדרות הכללית היא הערובה הכי טובה להתפתחות בריאה של הנוער הציוני בארץ הזאת.

השמועות על ההתדרדרות הרעיונית של קן ריו לא היו מרנינות. כאן נכנס לתמונה נתן ביסטריצקי.

*

אלברטו אדוני, המזכיר החדש של ההנהגה המקומית של קן ריו, שעמו התחלתי להתכתב, תיאר לנו במכתבו (מיום 18 במרס 1946) את הקשרים המצוינים שהם יצרו עם ביסטריצקי, ואת הפעולות שקיימו עמו. הרגשנו שבעיניהם ביסטריצקי מהווה סמכות, ולכן התקשרנו עמו כדי לשאול בעצתו ולברר מה ידוע לו על הפעולות הפוליטיות של חברי הקן מחוץ לכתליו. ביסטריצקי הציע לכנס בריו את שכבת הבוגרים של שני הקנים לדיון פוליטי, בתנאי שהוא, ביסטריצקי, "נציגו האישי של מאיר יערי לדרום אמריקה", ינחה את הדיונים ויסכם אותם. במקרה של חילוקי דעות, יהיה הוא הבורר והפוסק היחיד והאחרון.

שני הקנים קיבלו את ההצעה ואת התנאים. מקן סאן-פאולו נסענו שבעה חברים למפגש בריו. אורצי נסע איתנו, ונדמה לי שגם טאקסר, אבל אינני בטוח בכך; בכל אופן, פיפא פלדמן לא היה. פיפא לא הסתדר עם טאקסר. הוא היה חדור אידיאולוגיה, ולא היה מוכן לקחת על עצמו משימות מעשיות. בהתמודדויות התדירות עם טאקסר לשונו היה על התחתונה. הוא מצא אישה, התחתן והתרחק מהתנועה.

התכנסנו בספריית "ביאליק". מקן ריו השתתפו כ-30 בוגרים וצופים בוגרים רבים. ביסטריצקי פתח בהרצאה פרוגרמטית עם סקירה מקיפה על תולדות השומר הצעיר, וניתח את עקרונותיו. (הוא חזר כמעט מילה במילה על דבריו בסמינר בסאן-פאולו.) ההרצאה התארכה שעות, אבל הכול האזינו לה בדריכות. האמת תיאמר: ביסטריצקי ידע לרתק את מאזיניו. בהמשך קמו בוגרים רבים, משני הקנים, ונטלו את רשות הדיבור כדי להציג איש איש את גירסתו בנושא - האם להשתתף במאבק המהפכה הבראזילאית או להתנזר ממנו.

הוויכוח המרתוני נמשך יומיים רצופים, ללא הפוגה כמעט. המארחים הכינו כמות גדולה של כריכים ומשקה (קפה, כמובן), והדיונים נמשכו עד השעות הקטנות של הלילה, והתחדשו בבוקר, אחרי נמנום קל על הכיסאות... נדמה לי שרק ביסטריצקי יצא מן האולם כדי לנוח בבית מלונו, אבל חזר השכם בבוקר.

הקרע בין שני הקנים היה מוחשי ובלתי ניתן לאיחוי. אנחנו, בוגרי קן סאן-פאולו, על אף אהדתנו למפלגה הקומוניסטית הבראזילאית, התנגדנו נחרצות לכל פעולה גלויה החורגת מתחום הציונות והיהדות. החברים מריו (לא כולם, אבל הבולטים שביניהם) טענו שאסור להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית לקידום המהפכה החברתית המתרחשת ממש לנגד עינינו: עלינו לפעול למען המפלגה הקומוניסטית בתעמולה לבחירות המתקרבות, הגורליות לעתיד המדינה.

ביסטריצקי ישב בראש הישיבות וניווט את הדיונים לבל יתחממו הרוחות יתר על המידה. כקברניט מנוסה שמר לבל תסטה הספינה מנתיבה בים הסוער, פן תעלה על שרטון, והשיט אותה ביד אמונה לחוף מבטחים. איני יודע מהיכן שאב הזקן את המרץ הפיסי והכוח הנפשי לעמוד בקור רוח ובסבלנות באווירה מחושמלת כזאת במשך יומיים רצופים, ולשלוט במצב. הוא סיים את הדיון המייגע בהרצאה ממצה. הוא חזר והסביר שוב את העקרונות הרעיוניים של השומר הצעיר, ולבסוף סיכם: על כל אחד להחליט לאן פניו מועדות. ההגדרה חייבת להיות חד-משמעית. מי שרואה את עצמו קודם כל כבראזילאי, שגורל בראזיל בראש דאגותיו והוא מזדהה עם המפלגה הקומוניסטית (או אחרת), כל הכבוד לו, אבל אין מקומו בשורותינו. מי שמזדהה כיהודי בעל השקפה ציונית-סוציאליסטית ושואף להגשימה בעלייה לארץ-ישראל ובהליכה לקיבוץ, מקומו בתנועתנו. אין לפסוח על שתי הסעיפים!

ביסטריצקי שאל מי מבין בוגרי קן ריו מזדהה עם השומר הצעיר ומוכן לפעול ברוח הגדרותיו. רק פנחס דרצינסקי הצהיר על הזדהותו ללא סייג, אבל היה ברור שהוא לא מסוגל לשאת את ניהול הקן. יתר הבוגרים ביקשו פסק זמן כדי לחשוב. הוחלט לסגור את הקן בריו עד אשר גרעין של בוגרים המגדירים את עצמם כאנשי התנועה בלב שלם יהיו מוכנים לקחת לידיהם את הנהגת הקן. הוסכם שכאשר קבוצה כזאת תקום, היא תתקשר עמנו, הקן בסאן-פאולו, לתיאום בעבודתנו.

עוד באותו ערב טסנו חזרה הביתה.

19
לאחר שבוע נסעה פולה שווארצטוך למסיבה משפחתית בריו, והטלנו עליה לברר מה המצב בקן, ומי החברים שנשארו בו, משום שאיש לא התקשר אלינו. פולה חזרה ודיווחה לנו, שנפגשה עם חברים רבים, ומסתבר שעל מרביתם האולטימטום של ביסטריצקי איננו מקובל. החברים הנאמנים לתנועה, התומכים בעמדת ביסטריצקי, לא יכלו להחזיק את הקן. הקן חדל לפעול. פולה נפגשה עם אלברטו אדוני, מזכיר הקן. הוא הודה בפניה שהוא חבר פעיל במפלגה הקומוניסטית, ואף נושא בתפקיד של מזכיר סניף המפלגה ב-Niterói.

Niterói -- עיר הבירה של המדינה-המחוז ריו דה ז'נרו, ניצבת מול ריו דה ז'נרו העיר, הבירה הפדרלית הקודמת של בראזיל. עם העברת הבירה לעיר החדשה בראזיליה הוכרזה כעיר-מדינה אוטונומית. שתי הערים נמצאות משני עברי מפרץ Guanabara וגשר מרשים מחבר ביניהם.
המאבק הציוני נגד הקולוניאליזם הבריטי היה די פופולרי בשורות השמאל, אף על פי שלא מאהבת מרדכי. כאשר השאלה היהודית התעוררה אצל אלברטו, קומוניסט מיליטנטי, הוא מצא ברעיון השומר הצעיר אלמנטים חיוביים. הוא ציין באוזני פולה את חשיבותו של מפגש הבוגרים לגיבוש עמדותיו: כעת ברור לו, שהוא אמנם רוחש הערכה לתנועה החלוצית ולרעיון הקיבוץ, אבל בתוך תוכו הוא קומוניסט בראזילאי. אלברטו מסר לפולה חבילה עם חפצי התנועה שהיו ברשותו: התכתבויות, פרוטוקולים של ישיבות הנהגת הקן, תוכניות עבודה, חוברות התנועה בשפות שונות וקופת הקן (מזומנים), עם רישום הפעולות הכספיות.

הכרתי את אדוני במפגש האחרון, ומהמעט שהספקתי לדובבו התרשמתי מרצינותו וכנותו. מאז התנתק מאיתנו לא שמעתי ממנו. בעת כתיבת שורות אלה ניסיתי לברר מה עלה בגורלו, אך ללא הצלחה.

חבר נוסף שבחר במפלגה הקומוניסטית בגלוי היה מאיר קמינייבסקי. הכרתיו בבואי לריו, כשהקבלנו את פני שלושת השומרים הראשונים מארגנטינה, שעלתה לארץ. נפגשנו בספריית "ביאליק" עם צעירים יהודים של המועדון, שאירחו אותנו ללינה בביתם, ונפל בחלקי להתארח אצל מאיר.

הוא היה בחור רזה, נמוך ומשכיל מאוד. שוחחנו עד מאוחר בלילה על השאלה היהודית, והוא התעניין בשומר הצעיר. הבחנתי בו נטייה חזקה לשמאל וידע רב של המחשבה הסוציליסטית והקומוניזם. בביתו חשתי גם באווירה ה"פרוגרסיבית" (כלומר, נטייה לייבסקציה). במשך השיחה שניהלנו לא קלטתי רמז קל שבקלים על השתייכותו למפלגה הקומוניסטית.

מאיר בחר במפלגה הקומוניסטית וניתק את קשריו עם תנועתנו. שמעתי שעשה חיל במפלגה, עד שהעניינים בבראזיל התהפכו: אנשי הצבא אכן השתלטו על המדינה, הוציאו את ה-PCB (המפלגה הקומוניסטית הבראזילאית) אל מחוץ לחוק ופתחו ברדיפה ללא פשרות אחר המנהיגים הקומוניסטים. רבים מהם נרצחו בדם קר על ידי פלוגות חיסול. שמעתי שמאיר ברח ליערות העד במרכז בראזיל והסתתר שם בכפרים נידחים. הוריו עלו ארצה, ואמו חייתה שנים רבות בבית אבות יוקרתי בתל-אביב, עד פטירתה.

רק לאחרונה נודעו לי פרטים נוספים על קורותיו: הוא הצליח להתחמק לברית-המועצות, ושם נשא לאשה את בתו של אחד המנהיגים המרכזיים של המפלגה הקומוניסטית הצ'כית. המפגש עם המציאות הסובייטית ערער את אמונתו בדרך שבה הלך: מאיר, שהיה ספוג יידישקאיט מבית הוריו, לא היה יכול להשלים עם תהליך חיסול התרבות היהודית בברית-מועצות, שהתרחש מול עיניו. הוא הוציא מסקנות מרחיקות לכת: התגרש מאשתו, חזר לבראזיל והתנער מעברו הפוליטי. הוא חזר לאוניברסיטה, סיים לימודי רפואה והחל בחיים חדשים, אך לא האריך ימים.

20
מה הייתה מהות הוויכוח שלי עם חבריי השמאלנים, הסלון-קומוניסטים חדורי התיאוריה המארקסיסטית-לניניסטית-סטאליניסטית? לניתוח המאורעות הם השתמשו בכלי מדעי - המטריאליזם-הדיאלקטי - מין שפה שזורת ביטויים ומטבעות לשון מהעגה המהפכנית. צורת דיבור זאת הייתה שגורה באותה בתקופה גם בפי, אבל למפלגה הקומוניסטית לא התקרבתי. צעירים יהודים רבים בריו ובבאהייה היו פעילים במפלגה, ואף הגיעו בה למעמד מנהיגותי רם (כדוגמת קמינייבסקי ואדוני). מבין ידידיי אוהדי הקומוניזם בחבורה המצומצמת בתיכון, במשך שבע שנות לימודינו, בלט במיוחד ויקטור נוסנבאום. כבר סיפרתי, שכאשר סיים את הפקולטה לרפואה, הוא התיישב דווקא במרכז האימפריאליזם הקוסמופוליטי והקפיטליזם הקולוניאליסטי - ארצות-הברית - וככל הידוע לי, הסתדר שם לא רע.

המחלוקת היסודית שלי עם חבריי הקומוניסטים היהודים ואוהדיהם הייתה טענתם, שבעיית היהודים תבוא על פתרונה רק במסגרת המהפכה הסוציאליסטית בעולם כולו. טענה זו מעוגנת היטב בספרו של סטאלין משנות ה-20 על השאלה הלאומית ועל שחרור העמים, דהיינו: ליהודים חסר אחד מסימני ההיכר הבסיסיים המקנים לקבוצת אנשים את הזכות להיקרא עָם - הבסיס הטריטוריאלי. לכן השאיפה המוצדקת של עמים מדוכאים להשתחרר מעול האימפריאליזם אינה תופסת במקרה של היהודים.

הציונות, לפי השקפה זו, היא תנועה קולוניאליסטית המנשלת את ערביי פלשתינה מאדמותיהם, כדי להושיב יהודים במקומם. הקשר היסטורי והרגשי של היהודים לארץ-ישראל לא דיבר אל לבם של אותם יהודים. מדוע להקים עוד מדינה, כאשר בעתיד הקרוב יתבטלו הגבולות בין המדינות, והעולם הסוציאליסטי יהיה עולם אחד ואחיד? (מעניין לערוך רשימה של המדינות החדשות שקמו בינתיים בעולם מאז, שנת 1945).

לא היה בינינו מכנה משותף שאפשר היה לנהל עליו דיון: שתי השקפות, שני עולמות.

נדמה לי שרק אחרי הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית בברית-המועצות, ועם פרוץ מלחמת ששת הימים, כאשר בקעו בתחנות הרדיו בבראזיל הודעות שחילות ערב כובשים את מדינת ישראל, וחיל האוויר שלהם מחריב את תל-אביב עד היסוד, חלה תזוזה רגשית בחוגים אלה. סופר לי שגם היהודים הפרוגרסיבים מיהרו לבתי הכנסת לצום ולהתפלל לשלום ישראל.

*

זכור לי ויכוח ממושך על סוגייה רעיונית-פילוסופית: מקומו של הפרט בהיסטוריה. אחת הטענות המכריעות ם נגדנו היתה, שאין טעם במעשי החלוצים, משום שמהלכי ההיסטוריה נקבעים על ידי מלחמת המעמדות, לפי תהליכי התפתחות כלכליים, ולא על ידי פועלם של בודדים (קרי: החלוצים). הקיבוצים (תאי חברה קומוניסטית) הם תופעה מעניינת, אבל הם בסך הכול אפיזודה חולפת, שאין בכוחהּ להשפיע על המתרחש בעולם הגדול. מוטב להפנות את המאמץ האנושי הכביר המושקע בחלוציות לקידום "המהפכה הבינלאומית". הקיבוצים, עם כל החיוני שבהם, הם בסופו של דבר משרתי הקולוניאליזם של התנועה הציונית הזעיר-בורגנית והקפיטליסטית - הם חוד החנית שלה להשתלטות על האדמות הערביות.

כנגדם הבאתי ציטוטים על האישיות בהיסטוריה (אם אינני טועה, מתוך ספרו של פלכאנוב), עם דוגמאות של צעדיהם של בודדים ואירועים מקריים שייתכן ששינו את מהלך ההיסטוריה האנושית. לא ניתן לבדוק את ההנחות האלה באופן מדעי, קשה להוכיח את אמיתותן. אבל בדיוק באותה מידה לא ניתן להפריכן.

תמיד אהבתי משלים. סיפרתי על המסמר שנשר מפרסת הסוס ובגללו הסוס מעד, הפרש נפל, ההודעה שהביא למפקד לא הגיעה לתעודתה, ומשום כך לא ביצע המפקד מה שהוטל עליו, המלך הפסיד בקרב וכן הלאה וכן הלאה... בגלל מסמר קטן השתנה גורלו של העולם. כיצד ניתן להסביר כאן את מהלך ההיסטוריה כתוצאה ממלחמת מעמדות? מה היה קורה לאנושות לולא יוליוס קיסר היה מחליט לחצות את הרוביקון? מה היה קורה אילו הגנרל ג'ונו היה מגיע בזמן לוואטרלו, ונאפוליון היה מנצח בקרב? (באותם ימים הופיע בפורטוגזית ספרו של סטפן צווייג על הפרשה הזאת, ורובנו קראנו אותו.) ואם אלכסנדר מוקדון לא היה מת בגיל צעיר כל כך, והיה מספיק לכבוש את הודו כולה? הן העולם לא היה נחלק בין יורשיו, ומי ידע לאן קורות האנושות היו מתגלגלות...

האם אישים בהיסטוריה הם רק מיילדים של העוּבּרים שהיו נולדים ממילא גם בלעדיהם, או שמא הם הם אבותיהם-מולידיהם? תיק"ו! מכל מקום, לא הגענו בינינו לידי הסכמה.

שאלת פועלם של בודדים כגורם היסטורי העסיקה אותנו מאוד, למרות שפסלתי את הטרוריזם כדרך להשגת מטרות מדיניות. לי הייתה תחושה עמוקה, שעם הקמת הקן ועם עלייתנו העתידה לארץ כדי להקים עוד קיבוץ, אנחנו עושים מעשה. האמנתי אמונה שלמה, שבהגשמה העצמית של חזוננו הציוני והחלוצי נשנה את גורל העם היהודי מגולה לגאולה. הצהרות אלה נראות קצת בומבסטיות, אבל בגללן עזבתי לימודים, משפחה וחיים מבטיחים בבראזיל כדי לעלות ארצה בעיצומה של מלחמה קשה, מלחמת השחרור. בגללן עדיין יושב אני בציון, חרף הקשיים, האכזבות והתסכולים שהתנסיתי בהם. בכל מקרה - לא בגלל יצר ההרפתקנות, הזר לרוחי.

בחוברת ביערות ובגטאות שהוצאתי לאור בתקופה ההיא, הכנסתי מובאה שביטאה את עמדתי. מצאתיה במאמר מאת משה פורמנסקי, ממייסדי משמר-העמק, שנפל על הגנתה בעת מלחמת הקוממיות:

יש המצטערים על מספרנו המצומצם. נכון שעלינו לגדול ולא נעשה ממגבלה יתרון. אבל, כתנועה חלוצית-מהפכנית, עלינו להתייחס בצורה אחרת למספרים. מחמש מאות ביל"ויים, הגיעו לארץ-ישראל שישה-עשר. הם הם שעשו היסטוריה! מיליוני יהודים?נטבחו באירופה; כמה זעום לעומתם מספרם של אלה שעמדו על נפשם, כמו בגטו וארשה. אבל הם עשו היסטוריה! ?תרגום חופשי מאנגלית)

21

חונכתי בתיכון על ברכי ההומאניזם הקלאסי: על יוון הקלאסית ועולמה הרוחני, אמנותה, התיאטרון והפילוסופיה שלה; ועל רומי ותרומתה למשפט, לארגון, לרטוריקה וספרות - ולאו דווקא רומי הכובשת והאימפריאליסטית. עסקנו ביוליוס קיסר, הוגה דעות ומנהיג נאור, ולא ביוליוס קיסר הפוליטיקאי התככן. דשנו שנים אחדות ברנסנס. ליאונרדו, רפאל, מיכלאנג'לו, דאנטה, מאקיאוולי ופטרארקה היו בשבילי דמויות חיות וקרובות, בני בית. אחריהם - המהפכה הצרפתית ורעיונותיה הליברליים, זכויות האזרח ושוויון האדם. הוסף לכך קמצוץ של ציוויליזציות עתיקות (מצרים, אשור, בבל), בודהה, קונפוציוס והאסלאם, כיבושי פורטוגל וספרד בדרום אמריקה ומלחמת הדרום והצפון בארצות-הברית, והא לך כל תולדות האנושות כפי שלמדנו באותם ימים.

בשבע שנות לימודי התיכון ספגנו ממיטב היצירה אנושית בתחומי האמנות וההגות. אין תימה שמשהו מהקלאסיקה הזאת נדבק בנו. בין חבריי היו כאלה שמסוגלים, אם ביקשת, לשרוק יצירות של באך, למרות שלא ניגנו על שום כלי נגינה. נהגנו לדון בינינו בסוגיות פילוסופיות נשגבות. המתימטיקה הייתה מקצוע אהוב על רובנו, ועסקנו בה גם מעבר לנדרש בשיעורים. התחרינו בינינו בפתרון תיאורמה (משפט) גיאומטרית או בעיה אלגבראית.

ניסיתי להתמודד עם קריאת יצירות קלאסיות עבות-כרס. זנחתי אותם: התרגום המסורבל לפורטוגזית היקשה על הבנתן (ללא ספק היה קשה לקריאה יותר מהמקור). בתוך תוכי ידעתי שנפשי חשקה באדריכלות, אבל הרוחות שנשבו מהספרים והשפעת המורים טלטלו את מחשבותיי לכיוונים שונים.

גם מקומה של השירה לא נפקד.

בכיתות הגבוהות הורה לנו את הלשון הפורטוגזית ד"ר Oscar_Stevenson, עורך-דין במקצועו (לימים נתמנה לשופט שלום, הגיע לתפקיד של שופט בבית-הדין העליון בבראזיל, ואף הצליח להיבחר לסנאט). הוא היה קפדן, מחמיר בהליכותיו ובלבושו, קנאי ללא פשרות ללשון הפורטוגזית (המדוברת והכתובה), שהייתה בעיניו החשוב במקצועות. הוא הרביץ את תורתו בלי להותיר ברירה לתלמידיו אלא ללמוד את השפה על בוריהּ. היינו חייבים לדעת בעל-פה, ללא גמגום וללא היסוס, את חוק כללי הכתיב של האקדמיה לשפה הפורטוגזית, בשלימות, על כל הכללים והיוצאים מן הכלל, לפי פרקים, סעיפים ותת-סעיפים. אבוי לתלמיד שקולמוסו פלט 'z' במקום 's', או להיפך. סיסמתו הייתה: "כל מחשבה - משפט; כל משפט - נקודה."

ד"ר סטיוונסון היה מורה עריץ, אך תלמידיו רחשו לו כבוד. לפני הבחינות נהג לארגן התכנסות של הכיתות המקבילות באולם ההרצאות, לסיכום החומר הנלמד. נוכחו בהן מעל 120 תלמידים ותלמידות - המפגש הדו-מיני היחיד שאני זוכר בין כותלי התיכון שלנו, שכן היתה בו הפרדה קפדנית בין בנים לבנות, באגפים נפרדים של הבניין, עם כניסות נפרדות ומשמרות בשעות שונות, כדי שתלמיד ותלמידה לא ייפגשו, חס וחלילה.

ד"ר -סטיוונסון הינחה את המפגשים האלה בדומה לחידוני הטלוויזיה היום, והשכיל לעורר תחרות רוויית מתח. הוא כתב על הלוח פסוק מסורבל, פנינה לשונית שדלה מתוך כתבים נדירים של הקלאסיקה, ושאל מי מוכן לנתח את תחביר. לא פעם העזתי להרים את הכפפה, והצלחתי במשימה. למותר להגיד שהתלמידים היהודים, בני מהגרים, היו בין הטובים בתרגילי הלשון המפולפלים הללו.

כאשר העמקנו בלימוד עקרונות השירה, הוטל פעם על התלמידים לחבר סונֶטה כעבודת בית. האתגר כבש את לבי והתמסרתי לו בכל מאודי. תכננתי את עבודתי כמי שמתכנן טירה: כניסה, יציאה, מעברים, עליות ומורדות, חדרים ואולמות. דליתי מתוך המילון לחריזה מילים בעלות חריזה נדירה בשפה הפורטוגזית והנחתי אותם כאבני גזית ביסודות השלד המוצק, שעליו הרכבתי את 14 הקומות - השורות. הקדשתי לכל אחת מהן תשומת לב מיוחדת, ומצאתי לה איזושהי המצאה מקורית. הצגתי את הנושא בשתי הרביעיות הראשונות, והוא התפתח בשתי השלישיות הסוגרות ישר אל הסיכום החד והחלק, בשורה האחרונה - והכול בקצב אלכסנדרוני קפדני, ללא פשרות. ניסחתי ומדדתי ושקלתי והטעמתי וליטשתי את יצירתי, עד שלא מצאתי בה דופי. מסרתי אותה למורה בהרגשה שתחת ידי יצאה הפעם מלאכת מחשבת מושלמת.

חיבורי זכה להיבחר להשמעה ולביקורת של המורה בעת השיעור בכיתה. הוא פירק את שירי לגורמים וביתר בשקדנות כל איבר בו. מההיבט הדקדוקי והלשוני יצאתי בשן ועין (אך אם לשפוט לפי הציון - לא מהגרועים בכיתה), אבל מהתוכן השיר, שאני... לאנינות טעמו ההומאניסטי של המורה, לא התקבל מוסר ההשכל של הסונטה - "הספר הינו ידיד נאמן ביותר - הוא לעולם לא יבגוד בנו". קביעה זאת הוציאה אותו מגדרו: משפט מיזאנטרופי, פסק, ידידות-אמת עלינו לחפש אצל בני-אנוש ולא אצל חפצים!

עלי להודות, שעוד בטרם סיים המורה את דקלום השיר בקול רם ובפאתוס המתבקש, ועוד לפני שהחדיר ללא רחמים את איזמל המנתחים, ידעתי בביטחה שמוטב שאעסוק בבניית בניינים. המשכתי לאהוב שירה ולקרוא שירה, אבל שיר זה, הראשון שחיברתי, היה גם האחרון.

למען הדיוק, חיברתי עוד שיר אחד, ובעצם רק השתתפתי בחיבורו - ובשפה שלא ידעתי. ומעשה שהיה כך היה: באחת הפגישות עם משה שטרויך, בעת הכנת מושבת הקיץ הראשונה בקן (שעליה אספר בהמשך), נזכרנו שאין לנו הימנון למושבה. איך תיתכן מושבה ללא הימנון? מיניה וביה החלטנו לנסות לחברו בעצמנו, ובעברית! אוצר המילים העבריות שלי לא הגיע לעשרים: תנועה, קבוצה, מושבה, הכשרה, עלייה, ועוד מספר מטבעות לשון מהתנועה. הן לא היו רבות, אבל לרוב התחרזו יפה ביניהן. חיבור התמליל רבץ בעיקר על משה, שהיה צבר דובר עברית. ההלחנה נפלה על כתפיי. היה לנו פסנתר בבית, ולא התנזרתי מלפרוט עליו. תקופה קצרה אף למדתי לנגן בו, בהדרכת מורה צעירה ונחמדה. תווים ידעתי משיעורי המוזיקה בתיכון.

מאז ותמיד זמזמתי ושרקתי חרישית. מרוב עיבודים וואריאציות (או שמא זיופים) גלשתי לחיבור לחנים משלי, שנדבקו בי ולא הירפו ממני, עד שנשכחו כלעומת שבאו. הפעם רשמתי אותם. ביליתי שעות וימים על יד הפסנתר בניסיון לחבר ניגון שיתאים למילים. מדי פעם בא משה לעזרתי, ניסה לשיר את המילים, ופה ושם התאים את המילים למנגינה שהלכה והתגבשה. לבסוף נוצר שיר לכת קצבי ועליז - "שיר המושבה".


שיר המושבה

מילים: משה שטרויך * לחן: נחום מנדל


נלך שומריה,
שם מקומנו.
נרון נריע
ונשכח את הכול!

החריזה היתה צולעת במקצת (שיר מודרני...), אבל השיר נקלט במהירות והושר בהתלהבות כשיר ישראלי חדש, ואף נדד לקנים האחרים בתנועה.

*

חלפו שלושים שנה. בכנס המגשימים מבראזיל בגבעת-עוז הופתעתי לשמוע את השיר בתוך המחרוזת הנוסטלגית של שירי התנועה בבראזיל, שהגישה להקת הקיבוץ מעל הבמה. פרט למשה ולי, ספק אם מישהו באולם ידע כיצד נולד השיר ומי היו מולידיו.

עדיין מוצא אני את עצמי מזמזם לפעמים, ללא משים, את הלחן.

22
הקן בריו חדל לפעול. השתדלנו לשמור על קשר עם אחדים מחבריו, ביניהם פינחס דרצינסקי, ומדיווחיהם נודע לנו כי בעת פיזור הקן התארגנה בעיר תנועת נוער ציונית רחבה. מתוך שמונה חברים שנבחרו להנהגתה, שישה השתייכו בעבר לקן, כולל ראש הוועד, שמואל שולץ. שמענו טובות על עבודתם.

חיפשנו דרך להחיות את הקן, אבל לא היה לאל ידינו ליטול יוזמה רצינית יותר מאשר לכתוב מכתבים ולשלוח חוברות. יצרתי קשר עם צבי (Jorge) גנדלסמן והתכתבנו במשך תקופה ארוכה. הוא הודה בפה מלא בטעות של מדיניותם בעבר, וסיפר שהפעם בכוונתם, שלו ושל חברים נוספים, לשקם את הקן כפי שצריך להיות. הם ארגנו שבע קבוצות ב-Ginásio_Hebreu-Brasileiro והצליחו לקרב כ-20 בוגרים, אבל רק 5-4 מהם הגדירו את עצמם כחברים בתנועה. האחרים עדיין מגששים. לכן החליטו לקבץ אותם, עד שיהיו בשלים להצטרף סופית לתנועה, סביב השם "קדמה", כעין מסגרת קדם-תנועתית לגיבוש רעיוני, בהשראת מסגרות כאלה הקיימות בצ'ילי ובאורוגואי.

ניצלנו את הקשר עמם כדי להזמינם להשתתף במושבת הקיץ שארגנו בעבור הקן שלנו. התנועה הציונית המאוחדתUnificada המשיכה במסורת של מושבת קיץ ב-Fazenda_do_Sol, חווה על יד סאן-פאולו, שבה התקיימה המושבה הקודמת. המושבה הייתה מיועדת לצעירים וצעירות בגילאי 22-18 מחוגים יהודיים מגוונים, ציוניים בדרך כלל, ומנתה למעלה מ-100 משתתפים, מרביתם מריו ומסאן-פאולו. לעומתהּ המושבה של השומר הצעיר הייתה מיועדת לחניכי הקן בלבד, על כל שכבותיו, כאשר כל קבוצה שומרת על המבנה שלה ומתרכזת סביב דגלהּ והמנהל שלה.

שלושה חברים באו מריו למושבה שלנו: צבי גנדלסמן משכבת בוגרים, אחייניתו זינה פישמן ויעקב שטיינברג, מהצופים הבוגרים. יעקב נתמנה לחובש של המושבה. לאחר שבוע הופיע אברהם לבנדובסקי, שהתפרסם בניסיונו להתגנב כנוסע סמוי לאוניה שהפליגה לאירופה, כדי להעפיל משם לארץ-ישראל. הוא נתפס בנמל באהייה והורד לחוף. שם קשר קשרים עם הנוער היהודי המקומי ועודד אותם לפעילות ציונית.

המושבה שלנו התקיימה בחווה קטנה קרובה לעיר, פחות משעה נסיעה ברכבת עירונית על פסים צרים (רכבת כזאת אפשר למצוא כיום רק ב(Disneyland-. היה שם מבנה בנוי אחד ויחיד, בניין בעל שני חדרונים. את אחד החדרים הפכנו למטבח ואת השני למחסן. מרפסונת בכניסה שימשה לנו כחדר-אוכל. בשטח מול הבית הכשרנו מגרש מיפקדים והקמנו סביבו מחנה אוהלים. במרכזו העמדנו שני תרנים, לדגל הלאום ולדגל התנועה - סמל החבצלת על רקע אדום עם הסיסמה "חזק ואמץ". במושבה השתתפו חניכים מכל השכבות, כ-50 במספר, כמעט כל חברי הקן.

הפעולות התנהלו בסדר ובמשמעת מופתיים, באווירה צופית אמתית, עם מתקנים עשויים בחבלים וקשרים צופיים בלבד - אסור היה להיעזר במסמרים - עם בישול בעצים על כיריים בנויות מלבנים, כי לא היה חשמל בחווה.

מים שאבנו מבאר במשאבת-יד קטנה וחורקת. כנראה שהבאר לא הייתה בשימוש זמן רב, משום שבהדרגה חלינו כולנו במחלת מעיים. גילינו בסביבה רופא, ד"ר זונטאג. הסתבר שמבני עמנו הוא, מהגר יהודי יוצא גרמניה, מתבולל ומנותק מהיהדות. שלטונות בראזיל לא הכירו בתעודת הרופא שלו, ולכן התגורר במקום נידח ועסק במקצועו באין מפריע. הוא התיידד עמנו וטיפל בנו במסירות רבה, בהתנדבות, שלא על מנת לקבל שכר. בהדרכתו שפכנו לתוך הבאר חומר מחטא, ולשתייה הבאנו מים זכים ממקור אחר. אמצעים אלו לא הועילו לגמרי - מדי יום נפלו למשכב קורבנות נוספים. הרופא קבע שהמחלה שתקפה אותנו איננה מסוכנת, אבל החום הגבוה וההקאות הלכו וגברו - מגפה ממש! כולם חלו. לא היה מי שיבשל. לא היה מי שיטפל בחולים. האחריות הייתה גדולה, לא יכולנו עוד להסתיר את המצב. בסוף השבוע באו הורים לבקר ולקחו את בניהם הביתה. נאלצנו לפזר את המושבה 17 יום לאחר התחלתה, שבוע ימים לפני מועד סיומה.

למרות שהמושבה נגמרה כפי שנגמרה, סיכמנו אותה כהצלחה כבירה, לאור השפעותיה על התפתחות הקן: היא גיבשה את הקבוצות והטביעה רושם בל יימחה על כל משתתפיה. חזרנו מלאי התלהבות ומרץ. הקן המה מפעילות. חניכים רבים פקדו אותו כמעט מדי יום. קבוצות חדשות התארגנו, וצופים וצופים-בוגרים נוספים נרתמו להדרכה. התחלנו לטפל גם בחבורות נערים בשכונות מרוחקות, Cambuc( , Casa Verde, Vila Mariana, בכוונה לגבש אותן לקנים נוספים.

למושבה היו גם תוצאות ממשיות, למשל סיפור האהבה שהתפתח בין שיחי הבננות בין משה שטרויך וזהבה (Olga) כסף. כמו באגדות, הם התחתנו, עלו ארצה, והיו בין מייסדי קיבוץ געש, שבו הם חיים עם בניהם ובני-בניהם.

23
צבי גנדלסמן, זינה, יעקב שטיינברג ולבנדובסקי חזרו לריו מלאי התלהבות והפיחו רוח חדשה בקן שקם לתחייה, הפעם על פי הדגם של קן סאן-פאולו, עם שכבות, קבוצות ומנהלים. הם העתיקו גם את כל הטקסים, הסמלים, סדרי המיפקדים והשיחות. ההצלחה האירה להם פנים. הגיעו אלינו ידיעות מעודדות על התרחבות הקן. התגבשה אצלם קבוצת בוגרים רצינית ומבטיחה, ביניהם גם אקדמאים, כמו דוד רזניק, אדריכל שעבד במחיצתו שלOscar Niemayer , המפורסם באדריכלי בראזיל.

רזניק יצא להכשרה הראשונה של התנועה בבראזיל. אשתו הרתה. היחסים עם החברים השתבשו. הם עזבו, עלו ארצה כבודדים ופנו לקיבוץ עין-השופט. דוד עבד זמן-מה במקצועו במחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי. קליטתם לא עלתה יפה והם עזבו העירה. הוא פתח משרד אדריכלים משגשג בירושלים והתקדם באדריכלות, עטור הישגים ופרסים. בין יצירותיו: יד קנדי ובית המורמונים.

24
נודע לנו שגם משה גלאט חזר לקן בריו דה ז'נרו. בוגרים נוספים רבים חזרו, וחדשים הצטרפו: יעקב פלברג, עקיבא שכטמן ועוד, שלא את כולם הכרתי מקודם. עקיבא מונה למזכיר הקן, והתחלתי לנהל עמו חליפת מכתבים סדירה ושוטפת. נהגנו גם להתקשר בטלפון בעניינים שלא סבלו דיחוי. זאת הייתה תקופה יפה של שגשוג לשני הקנים, והקשר ביניהם הלך והתהדק.

בינתיים הגיעו אלינו ידיעות ששלמה ואילנה פרלה מסיימים את שליחותם הארוכה והמצליחה בדרום אמריקה. קיווינו כי בדרכם חזרה אל קיבוצם כפר-מנחם ישהו זמן-מה גם בבראזיל. המוניטין שרכשו היה עצום, שמם הלך לפניהם, ותלינו בהם תקוות רבות. הם אכן הגיעו לסאן-פאולו, אבל נשארו עמנו יומיים בלבד. בוגרי הקן קיימו עמם דיון "פֵּריפאטטי" - תוך כדי הליכה - בעת הסיור שערכנו להם בעיר. (כך נהג אריסטו ללמד פילוסופיה, תוך כדי הליכה בגן עם תלמידיו...) בפעם הראשונה העלינו בפניהם שאלות אישיות שהעיקו עלינו: מה הסיכויים שלנו להגשים את הרעיון השומרי, ובאיזו דרך? האם להקים הכשרה בבראזיל או עדיף לנסוע לאחת ההכשרות הפועלות בדרום אמריקה? הבהרנו בפירוש, שלא נוכל להאריך ולהישאר עוד זמן ממושך בקן, משום שעברנו את גיל העשרים ולפנינו הכרעות קשות על עתידנו: המשך הלימודים, פרנסה, הקמת משפחה - בעיות סבוכות, שלא נוכל להתמודד עמן ללא הדרכת שליח.

שלמה התגלה כפסיכולוג שיודע להאזין. אך הוא מילא פיו מים ולא חיווה דעתו: התחמק מנקיטת עמדה. שניהם נראו לנו סחוטים ומותשים; לא היה טעם לנסות לשכנעם לדחות את חזרתם הביתה. הדבר היחיד שהיו מוכנים לעשות למעננו היה הבטחה, שישתדלו כי בהנהגה העליונה בארץ-ישראל ישלחו בהקדם האפשרי שליח לתנועה שלנו. הם יבהירו שם את חשיבות הדבר ודחיפותו.

הם לא הספיקו להיפגש עם הקן. הפעולה היחידה שהצלחנו לארגן עמם הייתה הרצאתהּ של אילנה במועדון ה-Cículo_Israelita על החינוך המשותף בקיבוץ - נושא מסקרן שמשך קהל רב. אילנה לא דיברה "ציונות" בסגנון שהיינו רגילים לשמוע מפי השליחים של המגביות. היא סיפרה איך מגדלים את ילדי הקיבוץ בקול שקט וחם, כאילו היא משוחחת בחוג קטן ואינטימי. הציבור הגדול שמילא את האולם על גדותיו הקשיב בדריכות והוקסם מדבריה. נשאלו שאלות, היתה התעניינות. אילנה כבשה את הלבבות. הערב הזה הוסיף כבוד ויוקרה לשומר הצעיר בעיר.

לשלמה לא הייתה הזדמנות להופיע לפני הציבור, ולא שמענו אותו בנושאים רעיוניים. ככל הנראה גם היה עייף.

אילנה ושלמה נעלמו באותה פתאומיות שבה הגיעו. הבנו את הסיבות ל התנהגותם, אך נשארנו מאוכזבים.

25
בתחילת 1946 הגיע לידי חומר מגוון על המרד בגיטאות פולין, והגיתי את הרעיון להוציא חוברת על הנושא, שלא היה ידוע בכלל ליישוב היהודי בבראזיל. חברי המועצה הסכימו וניגשתי למלאכה. תרגמתי בעצמי מספרדית ומאנגלית לפורטוגזית, ערכתי והגהתי את הרשימות לחוברת. אורצי לקח על עצמו את הצד הפיננסי: הוא השיג את הנייר הנחוץ להדפסה, חינם אין כסף, מ"רוטשילד" הבראזילאי, קלאבין, איל תעשיית הנייר בבראזיל. כדי לשלם לבית הדפוס הוא ערך גיוס כספים בין חבריו ואוהדים.

קראתי לחוברת Nos_Bosques_e_nos_Guetos (ביערות ובגיטאות), והיא יצאה לאור ב-2,000 עותקים. חלק מהם שלחנו למכירה בקנים של ריו, רסיפה, בלו-הוריזונטה ובאהייה, אבל את רובם מכרנו בעצמנו. התמזל מזלנו והתקיימה עצרת עם נגד מדיניותו של בווין, שר החוץ הבריטי, וגזירות "הספר הלבן" שלו, באולם המקורה של האצטדיוןPacaemb( , גדול מגרשי הספורט הסגורים בעיר. ציבור של 10,000 איש נכחו בעצרת. איני בטוח אם המספר מדויק, אך ים כזה של אנשים (רובם יהודים) לא היה תופעה שכיחה, אף לא באסיפות ההמוניות של המפלגה הקומוניסטית. העמדנו דוכנים בשערי הכניסה ומכרנו בהם את החוברות במחיר 10.00 קרוזיירוס (המטבע של אותה התקופה) - מחיר של ספר רגיל. החוברות שברשותנו נחטפו, ואילו היו לנו עוד 1,000 עותקים, היינו מוכרים גם אותם.

מחוברת זאת נודע ליהודים בבראזיל לראשונה על מרד היהודים נגד הנאצים בגיטאות וארשה, וילנה, ביאליסטוק ועוד, ועל פעולות הפרטיזנים היהודים במחתרת וביערות. כך התוודעו רבים לשמותיהם של מרדכי אנילביץ', אריה קפלן, אבא קובנר, חייקה גרוסמן ואחרים שלחמו בגרמנים. עד אז שמענו רק על "קידוש השם", על מיליוני היהודים שהובלו למשרפות כצאן לטבח, וידיעתנו בנושא הייתה מעורפלת.

עוד סקופ עיתונאי נרשם לזכות החוברת: התפרסם בה, לראשונה בבראזיל, "שיר הפרטיזנים", ביידיש, בליווי תרגום חופשי שלי לפורטוגזית. השיר נקלט והתפרסם במהירות. הוא הושר בהתרגשות רבה בכל אירוע ציבורי יהודי, בעמידת דום מתוחה, כהימנון לאומי לכל דבר.

בכסף שהכניסה מכירת החוברת לקופתנו רכשנו מימיוגרףEdison , שבו הדפסנו את החוברות, החוזרים ותוכניות העבודה הרבות שהתחלנו להוציא. גם שילמנו שנה מראש את שכר הדירה עבור דירה ששכרנו ברחובda Gra(a , במרכז שכונת בון-רטירו. תפסנו את חצי הקומה העליונה בבניין אולמות חדש בעל ארבע קומות, כפי שכבר סיפרתי. אורצי, טאקסר, פויגלמן ושמואל קליימן - הבוגר היחיד שהיה בעל עסק עצמאי - חתמו על חוזה השכירות ועל הערבויות.

"הלשכה" - כך קראנו לדירה - הצעידה את הקן קדימה והסבה לנו הרגשת ביטחון ועוצמה. לא זנחנו את פעילות הקן בבתי הספר, שבהם ראינו את מעוזנו, אבל רוב פעולות הקבוצות עברו ללשכה (פרט לקבוצות הצעירות של בית הספר "לואיס פרייטליך", שהמשיכו להיפגש שם).

בלשכה היה אולם גדול (ארוך וצר) ושני חדרים קטנים בכניסה. אחד מהם שימש לשיחות של הקבוצות השונות והשני היה משרד הקן והמועצה. בחדר זה, "המזכירות", שכנו כבוד המימיוגרף, מכונת הכתיבה, שני ארונות ומכתבה. עד אז הסתכם משרד התנועה במגירה השמאלית של המכתבה המשותפת לאחותי ולי (המגירה האמצעית הייתה שלי פרטית, והימנית - של אחותי). בחדרנו המשותף היו, מלבד שתי המיטות והמכתבה, רק ארון בגדים קטן ושני כיסאות. לרהיטים נוספים לא היה מקום, ואת ספרינו החזקנו בכוננית קטנה בחדר האורחים, ששימש גם כחדר האוכל.

כתובת הקן למכתבים המשיכה להיות תיבת הדואר על שמו של יצחק טאקסר, אבל המפתח היה בידי, והייתי ניגש מדי יום לסניף הדואר.

28
ההצלחה המסחררת של החוברת עודדה אותי להעלות לדיון במועצה את הרעיון ליסד חברה להוצאה לאור של ספרים בנושאים יהודיים, חלום שרקמתי בלבי מזה זמן. הכול התלהבו, ואורצי התנדב לגייס את הכסף הדרוש להוצאת הספר הראשון. אורצי היה גזבר מיוחד במינו: לא היו לו מקורות הכנסה קבועה לקופה (חוץ מהפרוטות שנאספו מהחניכים כמס חודשי - מַזְחוֹצֶ'ה בניב המקובל בקן), אך הוא דאג לכל מחסורה של התנועה.

מצאנו שם לחברה - Editora_Shomria - גם סמל מסחרי: חבצלת עם "חזק ואמץ". המשימה הראשונה הייתה מציאת ספר מתאים להדפסה, והשגת זכויות התרגום והפרסום. החלטנו להתחיל בצעדים צנועים.

באותם הימים גברה בארץ פעילות המחתרות (אצ"ל ולח"י) ומעשי הגבורה שלהם ליבוּ את רגשי הלאומנות אצל רבים וטובים ביישוב היהודי בבראזיל, והלהיבו את דמיונם של יהודים, שבדרך כלל רעדו מפני צלו של כל גוי. למשמע מעשי הטרור והחבלה נגד האנגלים והערבים זקפו אלה את קומתם. מתוסכלים מאובדן בני משפחותיהם בידי הצורר הנאצי, הם התגאו בבני עמם שהעזו לפגוע בגויים. התקשינו לעמוד מול הזרם הגואה של לאומנות, שלא פסח אף על החוגים השמאלניים הלא-ציוניים. מעשי המחתרות מצאו בקרבם הדים חיוביים, והם ראו בהם מאבק צודק ואנטי-אימפריאליסטי (כאשר הטרור מופנה נגד הבריטים, ולא נגד הערבים). פחות עניינה אותם, אם בכלל, מצוקת העם היהודי. בקושי הצלחנו להסביר לחניכינו ש"רק כך" אינה דרכנו, ולא אשבע בנקיטת חפץ שבסתר לבנו לא חשנו את הטעם המתוק של נקמה באנגלים. לא קל היה להתמודד עם הגל השוביניסטי הגואה ביישוב היהודי בבראזיל. שכן קשה היה לשאת את המדיניות העוינת של בווין ואטלי (שר החוץ וראש הממשלה הבריטים), שהוציאו לפועל את גזירות "הספר הלבן" של מקדונלד (ראש ממשלת בריטניה בראשית שנות ה-30 ( ונעלו את שערי הארץ בפני שארית הפליטה באירופה.

הגיע לידינו ספרון בספרדית - "נגד הטרור בארץ-ישראל", מאת ד' בן-זכאי, שהתחקה אחר המקורות הרעיוניים של הטרור, סקר את התהוות תנועות המחתרות השונות, ניתח את פועלן וחשף את חוסר המוסריות וחוסר התכלית של פעולתן. התווכחנו רבות אם זה צריך להיות הספר שעמו נחנוך את ההוצאה לאור שלנו. ההתלבטות הייתה קשה, אבל החלטנו לפעול ולהסביר מדוע אנחנו מתנגדים לדרך הטרור של קבוצות הפורשים, שאינן סרות למרות המנהיגות הרשמית של התנועה הציונית. "השותק מסכים", אומר הפתגם הבראזילאי ("שתיקה כהודאה"). החלטנו לא לשתוק וניגשנו למלאכה.

אורצי השיג את הנייר מ"הספק האישי" שלו, קלאבין. מסרתי את כתב היד המקורי לד"ר אידל בקר, המורה שלי לשפה הספרדית בתיכון, כדי שיתרגמו. הוא ניאות לעשות זאת תמורת שכר סמלי. היינו מעונינים בתרגום מקצועי, משום שהתכוונו למכור את הספרים בדרך מסחרית, באמצעות חנויות הספרים. הבאתי את הספר לדפוס, לאחר שהגהתי וערכתי אותו בעצמי. כתבתי גם את דבר העורך ואת עמוד השער, שאותו איירתי, ועל מנת להקנות לו אופי מקצועי יותר מסרתי אותו לשיפוץ לחבר גרפיקאי, תלמיד כתתי ממוצא סורי-לבנוני.vכאשר הוצאנו מהדפוס את שלושת אלפי העותקים של הספר (Contra_o_Terror_na_Palestina) שמענו בחדשות על פיצוץ מלון "דוד המלך" בירושלים, ועל הקורבנות הרבים שנפלו שם. העיתוי היה לכאורה מצוין, אבל היישוב נתפש לרוח תסיסה שקשה לתארה. איש לא ידע פרטים, ואיש לא ידע מי הם הקורבנות (הסתבר אחר כך שרובם היו יהודים) - אבל "אנחנו" עשינו זאת, "דפקנו" את האנגלים! הייתה זו העזה לא קטנה מצדנו לצאת לרחוב עם ספר המגנה את מעשה הגבורה הזה. הורים רבים של חניכינו אסרו עליהם להפיץ את הספר, ואנשים רבים שהצענו להם לרכוש את הספר קיבלו את פנינו בצורה מאוד לא נעימה.

כפי שסיפרתי, התכוונו להפיץ את הספר דרך חנויות ספרים. בשוק זה מקובלת שיטת התיווך: החנויות מקבלות ספרים למכירה בקונסיגנציה (הפקדה); אם הם נמכרו החנויות משלמות עבורם, ואם לא נמכרו - הם מוחזרים. כאן נתקלנו בתופעה שלא צפינו מראש: חנויות ספרים רבות לא היו מוכנות לקבל את הספרים למכירה! הן חששו שיחשידו אותן כאנטישמיות. לא הועילו הסברינו, שהספר הוא ציוני, ובגנותו את מעשי הטרור הבלתי אחראיים הוא תורם לשיפור תדמיתו של המאבק האמיתי של העם היהודי. היו חנויות שהסכימו לנסות למכור את הספר, אבל לא להציג אותו בחלון הראווה.

פרסמנו מודעות על הספר ב-O_Estado_de_São_Paulo, העיתון החשוב והמכובד ביותר במדינה, ובדרך זאת מכרנו, תמורת המחאות דואר, פחות מ-50 עותקים. רק בודדים נענו למאות החוזרים ששלחנו לחנויות הספרים, שהציעו להם את הספר בתנאי קונסיגנציה (הפקדה). בקיצור - מכרנו בקושי כ-300 עותקים (הרבה פחות ממספר חברי התנועה שלנו!) - בדיוק עשירית ההוצאה.

מבחינה כספית לא הפסדנו, כי את מה שהשקענו הוצאנו אפילו עם רווח קטן: הנייר לא עלה לנו דבר, ועבור הספרים שהצלחנו למכור קיבלנו את המחיר המלא (לא שילמנו לסוחרים דמי עמלה). בכל זאת, הפעם לא הצלחנו. מרבית הספרים נשארו תקועים בלשכה כאבן שאין לה הופכין. אינני יודע איך נפטרו מהם. בבראזיל אין אוספים נייר.

27
לא אמרתי נואש בשאיפות המו"ליות שלי. עדיין הייתי טרוד בניסיון לשווק את הספרון "נגד הטרור" וכבר החלו להתרוצץ במוחי מחשבות חדשות.

המוסדות הציוניים בבראזיל החליטו לערוך את מגבית השנה תחת הסיסמה "למען נחלת יהודי בראזיל בארץ-ישראל". לניהול המערכה נשלח לבראזיל שליח מיוחד, יוסף קרלמבוים, שלימים עיברת את שם משפחתו לאלמוגי, והתפרסם כמזכיר מועצת הפועלים בחיפה וכמזכיר ההסתדרות, ואף נתמנה לשר בממשלה. קרלמבוים היה אדם יעיל, תקיף ואדמיניסטרטור מעולה. הוא הביא עמו סגנון עבודה חדש והכניס במוסדות הציוניים סדר ומשמעת. עד אז באו הפקידים לעבודה בכל עת שהתחשק להם; קרלמבוים קבע את שעת ההתחלה לשעה שבע בבוקר בדיוק, והוא עצמו היה הראשון שהתייצב בבוקר במשרדו.

מהארץ הגיעו חוברות ובהן כתבות עם תמונות על מבצע 11 הקיבוצים שעלו ביום אחד על הקרקע בנגב. הגיתי את הרעיון להוציא לאור לרגל המגבית, בשותפות עם הקרן הקיימת לישראל, חוברת מאוירת המוקדשת למאורע זה ולמפעל ההתיישבותי בכלל. המחשבה מאחורי ההצעה הייתה להראות דרך חלופית לטרור, קונסטרוקטיבית יותר, מבלי להזכיר זאת במפורש. הצגתי בישיבת המועצה את הצעתי והראיתי לחברים את החומר שליקטתי. שוב התלהבו מהרעיון והטילו על אורצי, נציגנו בקרן הקיימת לישראל, "לבדוק את הדופק".

אורצי השיג את הסכמת ההנהלה, שקבעה שניים מחבריה שיסכמו עמי את הפרטים. אחרי דיון מייגע החלטנו על תוכן החוברת וצורתה, ועל חלוקת התפקידים: עלי הוטלה המלאכה המעשית (תרגום, עריכה, גרפיקה, הבאה לדפוס, הגהה) ועליהם - התפקיד לאשר את הכתבות. המגבית תשלם את הדפסת החוברת ותדאג להפצתה; אם אחרי ניכוי ההוצאות מהכנסות המכירה יישארו רווחים, הם יחולקו בינינו שווה בשווה. הוסכם גם, ששני עמודים בחוברת המשותפת למגבית ולשומר הצעיר יוקדשו לדיווח על פעילות התנועה השומרית בבראזיל ובעולם.

ניגשתי למלאכה במרץ רב, ותרגמתי לפורטוגזית מאמרים מחוברות ומעיתונים שהשגתי בספרדית, באנגלית ובצרפתית. פולה עזרה לי לתרגם מעברית, כשהיא מסבירה משפט אחר משפט, ואני מנסח אותו בפורטוגזית. כשכל החומר היה ערוך וכתוב במכונת כתיבה, בצירוף תמונות ומפות (שציירתי בעצמי), נפגשתי עם שני נציגי המגבית. הם קראו, "בדקו בציציות", ונתנו את ההכשר.

יוסף קרלמבוים הגיע לסאן-פאולו כשהחומר היה בדפוס. נפגשתי עמו בבית המלון, סיפרתי לו על החוברת וביקשתי לראיין אותו. הוא ענה בחפץ לב לשאלות, סיפר על עצמו, ונתן לי תצלום פורטרט שלו בשביל הכתבה. ניסחתי את המאמר במקום, קראתי אותו לפניו (בתרגום חופשי ביידיש, השפה שבה שוחחנו) על מנת לקבל את אישורו, ומיהרתי להביאו לדפוס, כדי שיספיקו להדפיסו.

שם החוברת היה Rumo_ao_Neguev ("אל הנגב"). היו בה מאמרים וסיפורים על גאולת האדמה וההתיישבות, הראיון עם קרלמבוים וכתבה על העלייה על הקרקע של 11 הקיבוצים. הסקופ העיתונאי היה כתבה ראשונה שהתפרסמה בבראזיל על "תוכנית לאודרמילק" לניצול מי הירדן על ידי מוביל ארצי מהחולה עד הנגב.

הכל התנהל חד וחלק עד שהחלו בעיות.

באמצעות חבר בכיתה הגעתי לבית הדפוס הממשלתי של מדינת סאן-פאולו (אביו היה אחד המנהלים). בית הדפוס היה מהמעולים בעיר, הדפיסו בו את ההוצאות הרשמיות של הממשלה המקומית ושל העירייה: רשומות, צווים, פרסומים רשמיים. סיפרתי להם שאנחנו בשלבי התארגנות לייסוד בית הוצאה לספרים על נושאים יהודיים (ה-Editorial_Shomria), וזאת החוברת הראשונה. לא שיקרתי להם?("השומר הוא איש אמת"); התכוונתי לכך מאמת ובתמים. נראה שמצאתי חן בעיניהם, משום שהם הסכימו להדפיס את החוברת במחיר מוזל - סכום מגוחך, כחמישית מהצעות המחיר שקיבלנו מבתי דפוס מסחריים.

החוברת הייתה מוכנה לדפוס. אחרי ההגהה הסופית שאלו אותי בבית הדפוס מה שם העורך האחראי. אלא שכאן התברר לי, כי לפי החוק, בכל דבר דפוס חייב להופיע שם העורך האחראי, ורק אזרח יליד בראזיל רשאי להיות כזה; למשל, השבועון היהודי "Aonde_Vamos?" ("לאן פעמינו?") העסיק כל השנים קפיטן בדימוס, גוי, בתור העורך הראשי.

כאן התעוררה בעיה שנייה: נוסף על היותי "קטין" (צעיר מגיל 21!), לא הייתי יליד בראזיל, ואפילו לא נתין בראזילאי, כי לא התאזרחתי, ואף לא הייתה לי עדיין תעודת זהות של תושב זר.

פניתי להנהלת המגבית וביקשתי להשיג מישהו שישאיל את שמו כעורך, אך הם לא הצליחו לקבל הסכמה של אף יליד בראזיל מביניהם, והחזירו לי את הכדור. עלי להסתדר בעצמי. הבוגר היחיד נתין בראזיל הקשור לתנועתנו היה אמיליו בלאי, חברו הקרוב של אורצי, אך הפעם לא הצליח אורצי לשכנעו להשאיל את שמו; הוא לא היה מוכן להסתכן.

בלית ברירה החלטתי למסור את שמי כעורך, יהיה אשר יהיה! בצעד זה היה גם משום תגובה לקנטוריו של אבא, על שאני משקיע ימים ולילות על הוצאת חוברות, ושמי אף פעם לא מופיע עליהן. להפתעתי לא ביקשו ממני תעודות. יצרתי כנראה יחסי ידידות אמיצים עם אחד ממנהלי הדפוס (אביו של חברי בתיכון) והוא התייחס אלי כאל עיתונאי מקצועי. למחרת היום היו 3,000 החוברות ארוזות בחבילות מוכנות להפצה. לקחתי מספר עותקים כדי להציגם בהנהלת המגבית ולקבל מהם את ההמחאה לתשלום.

בישיבת הנהלת המגבית דפדפו הכול בחוברת - ואז נכונה לי בעיה שלישית. הכול הלך במישרין, עד שהגיעו לדפים האחרונים, שבהם הייתה הסקירה על פעילות השומר הצעיר בבראזיל ובעולם. שני חברי ההנהלה שהיו ממונים על ביקורת תוכן החוברת העידו, שהדבר הוסכם בינינו מראש במפורש. אולי היינו מתגברים על מכשול זה, לולא האות ש שהשתרבבה בפינת השער האחורי, בציור למען ההתיישבות וההגנה. להרכבת השער הזה השתמשתי בקטע כרזה של רשימת השומר הצעיר בארץ לקראת הבחירות לקונגרס הציוני - תמונה פסטורלית של חלוץ, עם סיסמאות למען התיישבות, שממנה הסרתי את הכותרת "השומר הצעיר ובלתי מפלגתיים", ואת המילה "הצבע" שלפני הש'. ש, התו המסמל את מפלגת השומר הצעיר, בלטה בבדידותה המזהירה בפינה.

המפא"יניקים בהנהלה דרשו להחליף את השער, אחרת יבטלו את הסכם השותפות. שום הסבר לא הזיז אותם מעמדתם.

אינני מתגאה במעשה זה. בימי חלדי עשיתי פה ושם מעשים שהייתי מגדירם כלא כל כך ישרים, אשר שירתו את מטרותיי מבלי להזיק לזולת. למשל: הכנת רשימות זעירות של תאריכים למבחן בהיסטוריה (אני מתקשה בזכירת מספרים, ותמיד הייתה לי בעיה עם שינון דברים בעל-פה). למעשים אלה יש לי נימוקים לקולא. לא כן פרשת ה"ש". אינני יכול לטעון שזו הייתה טעות מצערת. זה היה מעשה של הפרת אמון והטיה שאין לו סליחה וכפרה. אני מודה בטעותי.

אורצי הציל את המצב: הוא הודיע שאנחנו מוותרים על חלקן של הנהלת המגבית והקק"ל ונוציא את החוברת על חשבוננו, כתרומה שלנו למען המגבית. שוב נרתם אורצי לגיוס הסכום שהיינו זקוקים לו. הוא אסף אותו בין ידידי התנועה,?וכך שילמנו לבית הדפוס.

בדיעבד הסתבר שהפעם עשינו מקח טוב: מכרנו את כל החוברות בעצרת העם ההמונית להכרזת המגבית "נחלת יהודי בראזיל בארץ-ישראל". מהדורת החוברת אזלה כהרף עין.

אינני יודע היכן הנחלה שנרכשה באותה מגבית. יש להניח שבאחד היערות של הקרן הקיימת לישראל עומד השלט ההולם.

28
אורצי הפקיד בבנק את הכסף שנותר אחרי תשלום החובות. שוב היה מצבנו הפיננסי איתן. התחלתי לתכנן את הפרסומים הבאים שיצאו לאור.

כאן המקום לספר על אירוע מספיחי הראיון עם קרלמבוים, הוא אלמוגי, שפרסמתי בחוברת.

הורי ואחותי עלו ארצה בשנת 1949. אבא התקשה להשיג מקום עבודה. הוא למד בקורס לניהול חשבונות וקיבל דירוג מקצועי, אבל כאשר התקרב המועד לקבלת קביעות, פיטרו אותו ממקום עבודתו. כעבור חודשיים היו מקבלים אותו בחזרה לעבודה, והסיפור חזר חלילה. העניין הרגיז את אבא והוא החליט לחזור לבראזיל. אמא סירבה להתלוות אליו, שכן לא הייתה מוכנה להיפרד מבניה (בינתיים אחותי התחתנה וגרה עמם בנס-ציונה).

אבא הסתדר יפה בסאן-פאולו וחסך כסף. חתנו בארץ, זאב הופמן נפטר באופן פתאומי ממחלה ממארת, ואבא שב באופן בהול.

התחדשה פרשת העבודה-פיטורין-עבודה-פיטורין. מיואש ומתוסכל אמר לי אבא, שהוא החליט לפנות למזכיר ההסתדרות, ואם זה לא יעזור, הוא יירד לבראזיל, הפעם לתמיד. מזכיר ההסתדרות היה יוסף אלמוגי מיודענו. סיפרתי לאבא, שבהיותי בחיפה במסעדת "תנובה" מול הכניסה לנמל, קרא לי מישהו בהתלהבות "מנדל, מנדל!" ניגש אלי וחיבק אותי בחמימות. היה זה אלמוגי, אז בשיא השפעתו בנמל (בעת מרד הימאים). הוא התעניין בי, במעשי בארץ, ושאל על האנשים שעבדו עמו במגבית בסאן-פאולו. השתוממתי שנזכר בשמי, כי הרי נפגשתי עמו פנים אל פנים בקושי פעמיים: לראשונה כאשר ראיינתי אותו, ושבוע אחרי כן כאשר הבאתי לו עותק של החוברת.

נתתי לאבא חוברת שהייתה ברשותי, והצעתי לו להציג את עצמו כאביו של הבחור שערך אותה. הדבר עשוי לעזור לו, ואם לא יעזור, בוודאי לא יזיק. וכך עשה אבא. אלמוגי קיבל את אבא בלשכתו, הקשיב לבעיותיו, התעניין בפרטים, ובו במקום התקשר בטלפון, בנוכחות אבא, עם ראש המנגנון ב"עמידר". אלמוגי הודיע לו שהוא שולח אליו עולה מבראזיל, מר מנדל, וביקש ממנו להשתדל לסדר לו מקום עבודה כמנהל חשבונות.

בקיצור: אבא נתקבל ב"עמידר". הוא התמיד לעבוד שם עד שיצא לגימלאות, ואז הועסק מספר שנים נוספות במישרה חלקית. בכל עת שהתעוררה בעיה, פנה אבא לאלמוגי, והכול הסתדר כבמגע קסם. נסגר מעגל: הודות לכך שנאלצתי להדפיס את שמי בחוברת, כעורך האחראי, ריציתי את אבי. בזכות אותו מעשה של "כיבוד אב", לאחר שנים, השיג אבא מקום עבודה שאיפשר לו להיקלט בארץ. נסתרות ונצורות דרכי העולם!

29
בילדותו לא היה לאבי קשר לציונות. הוא סיים בית ספר תיכון אוקראיני, ובתקופת המהפכה ברוסיה נסחף בנחשול המהפכני. הוא פעל באיגוד המקצועי ונתמנה בגיל תשע-עשרה לפוליטרוק. השלטונות הסובייטיים בעיר בחרו צעירים להשתלמות בברית-המועצות, ואבא נשלח לפנימייה צבאית על שם פרונזה במוסקווה. קור עז שרר ברכבת המשא שהסיעה את הקאדרים שנאספו בכל האיזור, וכדי להתחמם לגמו הגויים וודקה עד שכרה. כטוב לבם ביין פתחו בגידופים וקללות על היהודים ולחשו באוזני אבא, שכאשר יגיעו לשלטון, הדבר הראשון שיעשו יהיה לחסל את הג'ידים (היהודונים). אבא החליט לא להמתין ולהיווכח אם יקיימו את נדרם: בתחנת קייב התחמק מהקרון ועשה "ויברח". הוא חזר הביתה בהליכה ברגל לאורך מסילת הרכבת. כך הסתיים הרומאן שלו עם הקומוניזם.

בבראזיל הוא היה תמיד טרוד בפרנסה. הוא ואחיו שייקה חסכו פרוטה לפרוטה על מנת להביא אליהם את המשפחה, קודם את אמא ושני הילדים, וכעבור שש שנים - את ההורים והאחים. ממש לפני פרוץ המלחמה שלח אבא chamada (דרישה) עם ויזה לשני האחים הצעירים של אמא, אבל הם סירבו לעזוב את ביתם. סופם שנספו בשואה.

בילדותי לא שמעתי מפי אבא התבטאויות פוליטיות כלשהן. בשנת 1945, בעת המאבק למען פתיחת שערי ארץ-ישראל לשארית הפליטה, נדלק בו הזיק והוא החל לעקוב בהתרגשות אחר ההתרחשויות בזירה הבין-לאומית. כאשר הייתי כבר פעיל בשומר הצעיר, משכתי אותו אל חוג ידידי התנועה, ועם הקמת מפ"ם הוא הצטרף למפלגה.

שנה אחרי עלייתי ארצה חיסל אבא (תרתי משמע!) את עסקיו ועלה בעקבותיי, עם אמא ואחותי, חרף בקשותיי שימתין עד שהמצב בארץ יתייצב. אחרי חודשיים במעברת באר-יעקב, הם התיישבו בנס-ציונה והוא הצטרף לסניף מפ"ם במושבה, שבו היה פעיל למדי. כאשר יצא לגימלאות ואמא רותקה לכיסא גלגלים, נתקבלו הורי לקיבוצי געש במעמד של הורים. דווקא בקיבוץ החל אצלו תהליך מזורז של הקצנה לאומנית בעמדותיו. לעת זיקנה נתגלגלו השקפותיו הפוליטיות לקצה השני של המגרש.

30
נאמר על אדם שהוא ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו. אם לבחון זאת אצל אבא, חוששני שהייתי טועה ומטעה. ראשית, בכל הנוגע לכוס, מעולם לא ראיתיו שיכור, ואינני חושב שאי-פעם שתה עד שיצא משיווי משקלו. כסף לא דיבר אל לבו. תמיד עמל קשה למחייתנו, אבל כאשר היו המצלצלים מצויים בכיסו הוא לא הקפיד לשמור עליהם. הוא לא ידע חיסכון מהו, ולולא אמא היה מבזבז בקצב מהיר יותר מאשר אגר. ידו הייתה תמיד פתוחה לגמילות חסדים לבני המשפחה ולמכריו. הוא אהב לצאת עם משפחתו לחופשות, והרבינו לבלות את סופי השבוע על חוף הים ב-Santos או ב-Interlagos - אתר נופש בשפת אגם מלאכותי ענק בעיר (בגודל של הכינרת). אם נשארנו בעיר בימי ראשון, יצאנו לרוב לחיק הטבע במחנה של "מכבי", צמוד לנהר Tietê. כך נהגנו אף בסוף חודש - מועד הסיוט של סוחרים יהודים מסוגו של אבא. איך אוכל לתאר את הסיוט של סוף החודש, והדאגה האם יצליחו לגבות מלקוחותיהם מספיק כסף כדי לפרוע את החובות? זה היה שבוע של ריצה מטורפת אחרי הלוואות והחלפת המחאות, שחזר על עצמו מדי חודש בחודשו.

על "כעסו" של אבא יכולתי לספר כהנה וכהנה. בילדותי הוא כילה בי חמתו לא פעם: הייתי ילד שקט, ביישן וביתי, "ילד טוב ירושלים". הייתי הנכד הבכור במשפחתי הענפה (ועד גיל עשר - היחיד!) וזה היקנה לי מעמד מועדף על בני הדודים הרבים, שממנו אני נהנה עד היום. הייתי אהוב על משפחתי ועל קרוביי. במיוחד אבא אהב אותי, מה שלא הפריע לי להוציאו מכליו מדי פעם. לולא אמא וסבא, שברגעים המכריעים חירפו את נפשם כדי לעמוד בינו לביני, מי יודע לאן היו דברים מגיעים. אך התפרצויות אלה היו די נדירות.

אך אבא לא היה אלים, למרות היותו קיצוני ומהיר לכעוס. הוא היה מתרתח בקלות, ומוכן להתנצח בקולי קולות, אבל לא יותר מזה. מעולם לא השתמש בכוח פיזי נגד מישהו, ומעולם לא הרים יד על מישהו (בכל הנוגע לקבלת סטירות ומכות חגורה בישבן - כל הזכויות היו שמורות לי!).

הוא היה רודף צדק ללא תקנה וללא פשרות, אדם שאיכפת לו, שלא יבליג ולא ישתוק, נאמן לעקרונות ומסור לידידיו. כל אלה לא הקלו על חייו. על יושר ועקרונות משלמים מחיר יקר.

לא תמיד הסכמתי עם דרכו. לעת זיקנה הוא גלש מאוד ימינה בדעותיו. בקיצוניותו ראה את גירוש הערבים מארץ-ישראל השלמה בתור מוצא יחיד. רבנו לעתים קרובות על רקע חילוקי הדעות הפוליטיים, אבל דומה שירשתי ממנו לא מעט תכונות, שאינני מצטער עליהן.

בימי התהפוכות בבברית-המועצות ומזרח אירופה וההתנערות מהקומוניזם אמר לי חבר, בר-פלוגתא קבוע של אבא בנושאים פוליטיים, "חבל שסבא מנדל לא זכה לראות איך המפלגות הקומוניסטיות מתפוררות..." אבא היה אנטי-קומוניסט ואנטי-סובייטי מובהק. במות סטאלין, כאשר תלו בחדר האוכל של הקיבוץ תמונה גדולה של "שמש העמים" על רקע קטיפה שחורה ודגלים אדומים בצדדים, הקים אבא שערורייה: "מה עושה הממזר-הרוצח הזה אצלכם?" בתקופה ההיא הייתי סטאליניסט אדוק.

כאשר יצא לגימלאות החל לשרבט רישומים בעפרון. נתתי לו את כן הציירים שלי, צבעי השמן והמכחולים. הוא התחיל לצייר תמונות נוף מהסביבה הקרובה. לאחר שאמא הלכה לעולמה הקדיש את כל עתותיו הפנויות לציור. מעולם לא למד ציור באופן פורמלי. ציוריו פרימיטיביים, ללא קנה-מידה וללא פרספקטיבה, אבל מרהיבים בצבע וקומפוזיציה. בגיל שמונים צייר בהתלהבות והתמדה סידרה של תמונות (יותר מ=40!) המתארות חוויות שהתנסה בהן בתקופת מהפכת אוקטובר. הוא הציג את תמונותיו בקיבוץ ומחוצה לו. בעל גלריה בירושלים התלהב מציוריו והציג אותם בגלריה שלו במשך שבועיים. הן זכו בכתבות אוהדות בכמה עיתונים.vצלילות הדעת נשתמרה אצל אבא עד גיל מופלג, אבל בריאותו, האיתנה בדרך כלל, החלה להתדרדר בהגיעו לגיל 89. הוא התקשה ללכת, ומאור עיניו החל לבגוד בו, ומנע ממנו שני עיסוקים שהיו חשובים לו ביותר: קריאת העיתון היומי וציור. הדבר גרם לו סבל לא ישוער. תלותו בי גברה. לעתים קרובות לקחתיו לרופאים ולבתי חולים. בפעם האחרונה שהסעתי אותו לאשפוז אמר לי: "נחום, אני מזהיר אותך: תהיה מוכן. הפעם זה רציני!" ניסיתי להסיח את דעתו בטענה שאין להקדים את המאוחר: כל זמן שחיים - יש תקווה.

"אינני מפחד מהמוות," ענה, "חייתי חיים מלאים ואני שבע. אין כלום אחרי המוות.".

השתתקנו, איש איש שקוע בהרהוריו.

"אני מפחד רק מהחיים", סיכם.

31
אפיזודה אופיינית לאבא: בשנת 1940 היה לנו בית מלאכה לאפודות צמר. בעקבות המצור שהטילו צוללות גרמניות על האוניות באוקיאנוס האטלנטי נוצר מחסור בחוטי צמר, חומר גלם מיובא. יום בהיר אחד נכנס לחנותנו בחור צעיר, תיק ניירות בידו, ושאל את אבא אם הזמין בזמנו חוטי צמר מצ'כיה. הוא הציג מסמכים והודיע, שהגיעה אונייה עם המשלוח, ואבא יוכל לקבל את הסחורה אם ישלם את הסכום המגיע בעבורה במטבע קשה - דולרים או לירות שטרלינג - ב"דויטש בנק בראזיל", לזכותהּ של ממשלת גרמניה. תגובתו של אבא הייתה היסטרית - הוא הבריח את הסוכן מחנותו בצעקות; הוא לעולם לא יסחור עם נאצים!

מחיר הצמר הרקיע שחקים. ללא חומר גלם נאלץ אבא למכור את מכונות הסריגה ועבר לקונפקציה של חולצות ולבנים. מסתבר שלא כל היצרנים היהודים בענף נהגו כמוהו: בעלי בתי מלאכה דומים לשלנו, שעוד תמול שלשום נהגו לחזר לפתחו של אבא להתחנן לגמילות חסד כדי "לגמור את החודש", מילאו את מחסניהם בצמר צ'כי, ועם העלייה המסחררת של המחירים נעשו בן-לילה עשירים מופלגים, רכשו תוך פרק זמן קצר מגרשים ובנו לעצמם דירות פאר. ידידים וקרובים מתחו ביקורת על אבא ועל פזיזותו, והצביעו על הצלחתם של מי שגילו יותר "תבונה".

לא חשתי שאבא הצטער אי-פעם על מעשהו. בלבי תמיד התגאיתי בו שכך נהג. יש פתגם השגור בפי בראזילאים שהחיים לא היטיבו עמם - Sou_pobre,_com_muita_honra! (עני אנוכי, עם כל הכבוד).

32
העניינים בקן השתפרו. לתנועה היה כסף בבנק ומצבנו הכלכלי היה שפיר. אין כמו הצלחה להרמת המוראל. שוב התחלתי לתור אחר חומר להוצאת חוברת או ספר. מהמחלקה הלטינו-אמריקאית של ההנהגה העליונה בארץ הגיעו לידי שני תרגומים בספרדית: הפלאטפורמה שלנו, מאת בר בורוכוב, והעתק המסמך של מרדכי בנטוב לאו"ם על הצעתו למדינה דו-לאומית. השגתי גם ספרון בצרפתית מאת אליהו גולומב, מקורות ההגנה בארץ-ישראל. החלטנו להוציא קודם את "מקורות ההגנה". כישלון החוברת "נגד הטרור" לא ריפה את ידינו. האמנו כי תעמולה למען ה"הגנה" תתקבל בציבור טוב יותר מאשר גינוי הטרור. מסרתי את התרגום לידי מכר שלי, משה רובנר, מורה לשפות קלאסיות (יוונית ולטינית) בפקולטה לפילוסופיה. משה, פוליגלוט מחונן בראשית שנות השלושים שלו, היה נכה כתוצאה משיתוק ילדים והתנועע בקושי. הוא שלט במספר שפות, ביניהן צרפתית.

הבאתי לבית הדפוס את כתב היד של התרגום. כבר לא הייתי בבראזיל כאשר הספר יצא לאור.

33
ההנהגה העליונה הודיעה לנו שיחיאל הררי מקיבוץ עין-שמר נקבע להיות השליח הראשי לדרום אמריקה, ועלינו ליצור עמו קשר. הוא ישב בארצות-הברית בהמתנה לאשרת כניסה לארגנטינה. טאקסר שמע עליו מקודם וקבע, שכדאי לנו לשכנעו לבוא בינתיים לבראזיל. פתחנו בחליפת מכתבים עם הררי, ואף השגנו עבורו היתר כניסה ושהות, אבל ככל הנראה היה לו חשוב יותר להגיע לארגנטינה, והוא לא נעתר לפנייתנו. חודשים עברו, ובדיוק כאשר קיבלנו ידיעה שישראל זימנס (זימן) מקיבוץ מענית יצא אלינו כשליח התנועה לבראזיל, כתב לנו יחיאל הררי שהוא, אשתו ובתם נוסעים לאורוגוואי כתיירים, בנסותם להגיע לארגנטינה, ובדרך ישהו זמן-מה בבראזיל. בסופו של דבר הגיעו יחיאל וישראל יחד לסאן-פאולו.

הררי וזימן היו טיפוסים שונים לחלוטין. הררי - שליח מנוסה (הייתי אומר "מקצועי"), שמילא שליחויות רבות מטעם התנועה, נמרץ ובוטח בעצמו, ובעל מרץ בלתי נדלה - מצבור של אנרגיה. הוא דיבר בקול רם, במשפטים פסקניים, בסמכותיות רבה. זה הרושם שנחרת בי מפועלו והתנהגותו בשבועיים שביליתי במחיצתו. ואילו זימן היה נחבא אל הכלים, שתקן. הוא עשה עלי רושם של אדם חושב, אינטלקטואל. אינני בטוח בהתרשמותי, משום שלא הספקנו לפתח היכרות מעמיקה יותר.

הררי קבע, למן הרגע שרגליו דרכו על אדמת סאן-פאולו, שחייבים להכניס סדר בתנועה הבראזילאית. כלומר, ראשית חוכמה - הנהגה ראשית! איך אפשר לנהל תנועת השומר הצעיר עם מאות חניכים, עשרות קבוצות, שכבות וקנים, בלי הנהגה ראשית? דעתנו הייתה שונה: הערכנו כי המצב המיוחד ששרר בין שני הקנים המרכזיים בבראזיל - סאן-פאולו וריו - מחייב את צורת ההנהגה המיוחדת שלנו, כלומר, קנים אוטונומיים, כאשר בסאן-פאולו מתקיימת מועצה, שנוסף לניהול הקן דואגת לתיאום עם הקנים האחרים ולקשר עם גורמי חוץ.

הסברנו היה פשוט: מבחינה שומרית הקן בסאן-פאולו מבוסס יותר, גדול יותר, מאורגן היטב לפי מסורת השכבות והקבוצות. הקן מתפקד כהלכה, אבל בוגריו מעטים ומשתלטים בקושי על המשימות בקן; ספק אם היינו מסתדרים בלי התמיכה של טאקסר ושל אורצי. לעומתנו, בקן ריו יש שכבת בוגרים גדולה פי כמה. היא עולה עלינו גם ברמה האינטלקטואלית (היו ביניהם אקדמאים, מורים ותלמידי אוניברסיטה), וגילם הממוצע גבוה משלנו. אבל הקן בריו, המתחדש ומתפתח, עדיין בחיתוליו. על יתר הקנים היה עדיין מוקדם להתבסס: בצפון המדינה היו הקנים בבאהייה, ברסיפה ובבלו-הוריזונטה בשלבי התארגנות ראשונים. בדרום פרח קן של איש אחד ב-Curitiba: ז'אק (יעקב) שיסל.

אינני זוכר איך נוצר הקשר עם שיסל, בן גילם של אורצי וטאקסר. כמוהם היה בוגר התנועה בפולין, התגלגל לעיר הרחוקה קוריטיבה, עם קהילתה היהודית הקטנה, התוססת והסימפטית. שמרתי עמו על קשר מכתבים הדוק. שיסל פעל למעננו רבות, והשתתף בכל המבצעים שלנו. הוא הפיץ חוברות שלנו, השיג מינויים עבור על המשמר ביידיש, תרם למגבית של "קרן השומר", ואף השתתף בכנסי התנועה. אבל בקן בקוריטיבה נותר בגפו.

34
בעודי נשיא החטיבה של הCentro- הכרתי את יוסף מכמן מהעיר רסיפה בצפון-מזרח בראזיל. ניהלנו חליפת מכתבים שהתמידה במשך תקופה ממושכת, גם כאשר עברתי לפעול בשומר הצעיר. השקפותינו לא היו קרובות מעולם; דעותיו היו לאומניות לעילא. לא פעם כתב לי דברי קנטור בנוסח: מדוע "אתם" (כלומר הציונים) אינכם עושים כלום נגד צעד זה או אחר של הממשל המנדטורי בארץ-ישראל - כאילו הדבר תלוי בי אישית. נהגתי לשלוח למכמן פרסומים של התנועה, ושמרתי עמו על קשר במשך תקופה ארוכה - לא רק משום נימוס, אלא אולי בגלל סגנון כתיבתו הנמרץ, ששעשע אותי. בכל זאת צמחה לנו תועלת ממנו: דרכו יצרתי קשר עם חוג צעירים ברסיפה, שממנו התפתח קן שומרי בעיר.

כמן עלה ארצה וחי באחד היישובים ביו"ש.

את ראשוני הצעירים מרסיפה הכרתי אישית בביתם של האחים רייזמן, שבשכונתם גרתי אז: רחל בורשטיין, בחורה נאה, שגילתה התעניינות בתנועה, ומאוחר יותר, ארי רושאנסקי, שבא להשתתף במושבת הקיץ הארצית שאורגנה על ידי ה-Centro. כזכור, הייתי מיוזמי מפעל המושבות האלה, אבל במושבה ההיא כבר לא השתתפתי, כי בינתיים עזבתי את המועדון.

ארי נדלק לרעיון השומר הצעיר, ובגמר המושבה בא לביתי להמשיך את השיחה בינינו. אחר כך התיישב על יד הפסנתר של אחותי והגיש לנו קונצרט זוטא של יצירות הקלאסיות קלות. בשובו הביתה עבר דרך באהייה, ויצר קשרים עם חוג של צעירים יהודים בעיר, ביניהם שושנה שפילברג, שעליה עוד אספר רבות. ארי כניין אותה בשומר הצעיר והשפיע עליה לבוא למושבת הקיץ שארגנו בסאן-פאולו.

שושנה, מנהיגת הנוער הציוני בעיר, יזמה התארגנות קבוצה של חמישה צעירים שבאו למושבה, ואחר כך הקימו את הקן השומרי בבאהייה. מעניין, שהקהילה היהודית בבאהייה לקחה תחת חסותה את המשלחת למושבה: היא ערכה מבחן למועמדים ומימנה את ההוצאות לזוכה במקום הראשון, שושנה, ואת מחצית ההוצאות למדורג במקום השני. שלושת המשתתפים האחרים שילמו מכיסם.

במשך תקופה מסוימת התכתבתי עם ארי. הוא דיווח לי על הקבוצה בבאהייה ועל שושנה, ומסר לי את כתובתה. התחלתי להתכתב עמה. בתקופה ההיא כתיבת מכתבים נעשתה אצלי משלח-יד וטבע שני.

כאשר הוקם הקן ברסיפה התמנה מרדכי רייכל לראש הקן, והתכתבותי עם הקן הועברה אליו. כאשר התארגנה קבוצת העלייה שלנו, מרדכי היה מועמד רציני להצטרף אליה, ואף החלפנו דברים על כך, אבל אביו נפטר באופן פתאומי, ומרדכי, שנמצא ברסיפה בגין לימודיו, נאלץ לחזור לעירו Belém במדינת Pará בצפון בראזיל, כדי לנהל את עסקי המשפחה. הוא נכנס למסחר ועשה בו חיל, התחתן עם לאורה, בת משפחת אביטבול המסועפת והאמידה שמוצאה ממרוקו, ונולדה להם בת. מרדכי שמר על קשר הדוק עם התנועה, וכעבור שנים אחדות עלה ארצה עם לאורה ובתם, והצטרף לקיבוץ געש. רק בקיבוץ גילינו, כי למעשה הכרנו זה את זה בהיותנו ילדים: הוא למד בבית הספר "התחייה" ואני, כזכור, הייתי בא לשם לפעילויות בשבתות (השתתפתי בלהקת כלי ההקשה כאחד המתופפים).

רחל בורשטיין הצטרפה לקן רסיפה והגיעה להכשרה הראשונה של התנועה. היא נישאה לדוד רזניק, האדריכל מקן ריו, כפי שכבר סיפרתי.

ארי רושאנסקי השתתף גם הוא בגרעין ההכשרה הראשון, שהשלים את קיבוץ געש. הוא עלה ארצה עם הגרעין, אבל חזר לבראזיל אחרי חודשים אחדים, בהיותנו עדיין בהכשרה בקיבוץ מעברות. חלפו עשרים שנה והוא עלה שוב ארצה, כרופא שיניים, והתיישב עם משפחתו בכפר-סבא. קשריו הדוקים עם חברי הגרעין שלו החיים בגעש.

קשר אישי יצרתי עם עוד שני בחורים מרסיפה: יצחק פרכטמן נשלח כנציגו של קן רסיפה לכנס לענייני הדרכה שקיימנו בסאן-פאולו בסוף 1947, והתארח בביתי. בחור שקט ורציני, שלקח חלק פעיל בדיונים. שמרנו על קשר מכתבים. הוא נשאר "אחרון המוהיקנים" מהגרעין שהשלים את קיבוץ נגבה, שריד מגרעין הכשרה ב' המפואר (ללא מרכאות!). הוא נהיה מומחה לגידול כותנה. עוד אכתוב על השגותיי בעניין קליטת העלייה החלוצית מדרום-האמריקה.

35
קשרי עם נוער מבלו-הוריזונטה - עיר הבירה של מדינת המחוז המאוכלסת ביותר בבראזיל, Minas-Gerais, צפונית מסאן-פאולו וריו - נוצרו עוד מהיותי ב-Centro. הכרתי אז את בתיה פטלאזאן, שהייתה פעילה בנוער הציוני בעיר. בביקורי החטוף שם התרשמתי, שרוב הנוער היהודי נוטה לשמאל הקומוניסטי, אבל ייתכן שזה היה רושם שטחי בלבד.

בסוף שנת 1947 מסרה בתיה את כתובתי לשמואל שרניזון, שיצא לטיול לדרום היבשת. שמואל (שייע) התארח בביתי יומיים-שלושה. הוא התעניין ברעיונות של השומר הצעיר, ונתתי לו את הכתובות של התנועות שלנו באורוגוואי ובארגנטינה, ושל ז'אק שיסל (הקן שלנו בקוריטיבה). שמואל אכן התארח אצלו, ואם לשפוט מהדו"ח המפורט שכתב לי על נסיעתו, שיסל הרשים אותו מאוד. אם היו לשמואל ספקות על בחירת דרכו הציונית, הביקור בתנועות השומריות בדרום היבשת הביא אותו להכריע למען השומר הצעיר. במיוחד התלהב מההכשרות. כאשר חזר לבלו-הוריזונטה הוא נתן את הדחיפה להקמת הקן השומרי בעיר.

36
הררי נשאר בסאן-פאולו כשבועיים, אחרי ששהה בריו שבוע ימים. הוא הגיע אלינו עם החלטות מגובשות, ושום הסבר שלנו לא הניעו מעמדותיו הנחרצות. התרשמתי שהוא בא לא כדי לברר את המצב או ללמוד אותו, אלא כדי להכתיב את תשובותיו המוכנות מראש.

ביקשנו ממנו לא לשנות את המצב הארגוני של התנועה, עד שבעזרת השליח המיועד לנו, זימן, יבשילו התנאים להקמת הנהגה ראשית לפי המתכונת הקלאסית. סברנו שהנהגה כזאת צריכה להיות מורכבת מבוגרי התנועה, שיחד עם השליח יהוו גרעין מלוכד לניהול התנועה. הזדמנות לכך תיווצר רק כאשר נקים בבראזיל הכשרה חלוצית, ונוכל להוציא ממנה פעילים להנהגה במישרה מלאה. הכול הצביע על כך, שאם תקום ההנהגה הראשית, מושבה יהיה בסאן-פאולו, אבל היה גם ברור שאין לאל ידינו להרכיבהּ בכוחותינו בלבד. והסיכוי שבוגרים מריו יעברו לגור אצלנו על מנת לעבוד בהנהגה, נראה קלוש.

השקפותינו לא השפיעו על הררי. הוא היה נחוש בדעתו, שבטרם ימשיך את דרכו לאורוגוואי תקום ההנהגה ויהי-מה. לשם כך קרא לבוגרי שני הקנים להתכנס בסאן-פאולו ביום ראשון. מקן ריו באה לכנס משלחת מצומצמת ביותר של בוגרים, ביניהם זכורים לי צבי גנדלסמן ושמואל שולץ.

ררי פתח את הכנס וניגש ישר לעניין: יש צורך דחוף להקים הנהגה ראשית לתנועה בבראזיל. הוא ביקש הצעות למועמדים. החברים מריו דרשו, כצפוי, שההנהגה תהיה בסאן-פאולו. נמצאנו במצב ביש, כי לא היו לנו מספיק אנשים מתאימים. סקרתי במבט את חבריי. אורצי וטאקסר מבוגרים מדי. הם היו מוכנים לתרום לתנועה, אבל אי אפשר היה לדרוש מהם לעזוב את ענייניהם הפרטיים כדי להתמסר לעבודה השוטפת בהנהגה. מצד שני, לא יכולנו לוותר עליהם. אורצי היה גזבר הקן, נציגנו במוסדות הציוניים (הקרן הקיימת, קרן היסוד, הסוכנות, וזאת נוסף לפעילותו האישית במועדון "מכבי"). בימיה הראשונים של התנועה הוא אפילו עסק בפעולה חינוכית ישירה. הוא ארגן קבוצת צופים, והיה במשך מספר חודשים המנהל שלה (קבוצת "בַרְנוּפיה" שהזכרתיה קודם).

טאקסר, האיש החזק שלנו, שקבע לרוב את מדיניות הקן, ניהל את העניינים מחנויות הרהיטים שלו (היו לו שתיים). הוא אמנם הקדיש לתנועה הרבה מזמנו, אבל בעיקר משום שאנחנו באנו לחנותו במשך היום, ובערבים לביתו. בקן הוא הופיע רק לעתים רחוקות (לאירועי חג), והשתתף בפגישות של שכבת הבוגרים רק כאשר קיימנו אותן בביתו. למעשה נדבקנו אליו והוא לא יכול היה להתחמק, למרות שניסה מדי פעם להיחלץ מאחיזתנו. לא הרפינו, כי היינו זקוקים לו.

נח פויגלמן, הצופה הנצחי, המושלם, הנערץ עלי, לא היה מוכן לשום פעילות ממשית. הוא נהג להשתתף באסיפות שארגנו לקהל הרחב, וגם תרם מכספו לקן ול"קרן השומר", על אף מצבו הכלכלי הדחוק.

יתר החברים המבוגרים היו שומרים לשעבר, ex-shomrim כפי שקראנו להם, שאהדו אותנו ותמכו בנו, כמו יציק אוסטרובסקי, אמיליו בלאי, שלום בורנשטיין (חבר בית-אלפא לשעבר, שלא חדל לספר על עמק יזרעאל ושדותיו). לא יכולנו לצפות מהם לעסוק בפעילות תנועתית. הם הצטרפו למפ"ם כאשר זו התארגנה בבראזיל.

מי נשאר איפוא? הבוגרים שמואל קליימן, משה שטרויך, אמנון ימפולסקי ואני; והבוגרות בלימה פלונקה, שושנה לוינסון והינדה נוימן. זאת הייתה כל שכבת הבוגרים בקן.

שמואל קליימן היה מנהל צופים מצוין, אהוב על חניכיו. קורס הצופים של הסתדרות הצופים הבראזילאית חיזק את כישוריו. קבוצתו הייתה מהמצטיינות בקן. ממנה ומקבוצת הצופים של אמנון יצאו טובי המדריכים לקבוצות הצעירות. גם לבלימה הייתה קבוצת צופות מצליחה. בלימה ושמואל, זוג מימים ימימה, שגם משפחותיהם היו מקורבות ביניהן, החליטו להינשא. הצענו להם לצאת להכשרה בארגנטינה או בצ'ילי, אבל לא הגענו עמם לעמק השווה. טאקסר היה בלתי מתפשר: הדרך היחידה לבוגר התנועה היא ההגשמה ולא הקמת משפחה בגולה! המתחתן אינו יכול להמשיך בקן. הוא דרש להוציא את הדרכת הקבוצות מידי בלימה ושמואל, והם התרחקו מהקן ברוגז.

מחוסר ברירה, נאלצתי לקחת על עצמי את הדרכת הקבוצה של שמואל (אינני זוכר מי החליפה את בלימה). זאת הייתה הקבוצה שאורצי אסף בזמנו (קבוצת 'ברנופיה' שנקראה "צבי אטלס"), וכאשר שמואל הצטרף לקן, הוא קיבל אותה לידיו. הנערים לא קיבלו אותי ברצון ובהתחלה לא הסתדרתי עמם על נקלה, אבל בהדרגה רכשתי את אמונם ונהניתי לעבוד עמם. ידעתי שהם ממשיכים להיפגש עם שמואל ולקיים עמו שיחות קבוצה "במחתרת". המועצה דנה בכך, והחלטנו ש"לא ראינו לא שמענו". הערכנו שהשפעת המפגשים האלה חיובית, ודרכם יישמר קשר של שמואל עם התנועה. פעם נפגשתי עמו באקראי ברחוב ושוחחנו על הנעשה בתנועה. הוא גילה לי שחניכיו מתכנסים בביתו. עניתי לו שידעתי על כך ואינני רואה בזה כל פסול. אני אפילו מעריך את תרומתו. מאז נהגנו לעתים קרובות להחליף מידע על חניכינו המשותפים.

כאשר הררי וזימן הגיעו, בלימה ושמואל התקרבו שוב לקן. זימן במיוחד עבד עליהם כדי להחזירם לתנועה. הם הופיעו לפגישות עם השליחים בישיבות המועצה, אבל להדרכה ולחיי היומיום של הקן לא חזרו. במצב הנתון הם לא יכלו להיות מועמדים להנהגה הראשית.

משה שטרויך, אחד משלושת הראשונים בקן, היה מסור כולו להדרכת השכבות הצעירות. הוא אהב אותם והם אהבו אותו, את שירתו ואת המשחקים הצופיים שארגן. בשיחות התכופות שניהלנו בינינו הוא גילה שפע רעיונות. הערכתי את נאמנותו, אך הוא היה מסויג בהבעת דעות, לא היה מעורב במערכת ה"מדינית" של התנועה, וייתכן שמשום כך לא הועלתה מועמדותו להנהגה הראשית.

הצלע השלישית במשולש מייסדי הקן - אמנון ימפולסקי (שעיברת את שם משפחתו ל"ים") - היה דמות מיוחדת. בחור חביב בעל הופעה נאה, אמן הדיבור (בעברית במיוחד), והמברך הרשמי של הקן באירועים ובמסיבות של התנועה הציונית שבהם השתתפנו. הוא נהג לפתוח את דבריו בפורטוגזית או ביידיש ולהמשיך בעברית. רוב המאזינים לא הבינו מה אמר, אבל התמוגגו מהמבטא הגרוני-מזרחי-צברי המטופח, ומהאינטונציה הרטורית המרשימה. אמנון היה יליד הארץ ובביתו דיברו עברית. אביו היה ממוצא אשכנזי ואמו תמר, אשה עדינה ומנומסת, מוצאהּ היה מעדות המזרח (תימנייה או ספרדייה). אמנון ואחיו דניאל דמו לה.

אמנון היה פעיל מאוד בקן. הוא משך לתנועה את תלמידי בית הספר "לואיס פרייטליך", וקבוצת הצופים הבוגרים שלו, רובם דוברי עברית רהוטה, הייתה ללא ספק המצטיינת בקן, ויצאו ממנה מנהלים מוצלחים ביותר. הוא נהג לתרגם לי את החומר בעברית שקיבלנו מהארץ, ואף קרא לי, בתרגום לפורטוגזית, את "ספר השומר", שההנהגה העליונה הוציאה לאור בווארשה בשנת 1934 (עותק שלו מצאנו אצל טאקסר). ספר זה היה האורים-ותומים שלנו: ויכוחים רעיוניים רבים הוכרעו במועצה על פי ציטוטים ממנו.

אמנון היה בהחלט בחור מוכשר, חביב ומסור לתנועה בלב ובנפש. אבל אליה וקוץ בה: תפסנו לעתים סיפר בדיות. היינו מוחלים לו. השתכנענו שפעל בתום לב. הגענו למסקנה שבדיותיו לא נבעו מתוך רצון מודע לרמות או לשקר: הוא בעצמו האמין בהן! התופעה הייתה נעלמת לזמן-מה, אבל חוזרת על עצמה. למדנו לחיות עמהּ. האמת היא שחיבבנו את אמנון, וגם היינו זקוקים לו, כאיש הקשר עם פלג הקן מבית הספר "לואיס פריטליך". אני הייתי מקורב אליו, ונפגשנו כמעט מדי יום. חיבבתי אותו כמות שהוא וככל הנראה נהניתי מידידותו ואמונו. הוא היה דמות מרכזית במועצה (הנהגת הקן), אבל לא עלה על דעתנו למנותו להנהגה הראשית.

בין הבנות, נוסף לבלימה, היתה רק שושנה לוינסון מועמדת להנהגה; בחורה בעלת אישיות ויכולת, אבל אדישה ונעדרת יוזמה, כרוכה כולה אחרי אמנון, שחיזר אחריה (הם נישאו בסופו של דבר).

כך נוצר מצב, שמכל בוגרי הקן הייתי אני המועמד הטבעי היחיד להנהגה החדשה. הייתי ממייסדי הקן (למעשה המייסד), ומעורה בכל תחומיו, הן בהדרכה והן בניהול. מראשית הקן ניהלתי את המזכירות הטכנית שלו ואת כל ההתכתבויות. הדרכתי קבוצות באזורים שונים בעיר (לא בעת ועונה אחת), וגם הייתי המנחה של קבוצת הבוגרים (לא היה לנו מנהל ממש).

אחד הדברים הראשונים שעשינו כאשר יסדנו את הקן היה רכישת יומן פרוטוקולים גדול ממדים ועב-כרס, עם כריכה כחולה קשה. את "הספר הכחול" הזה ניהלתי עד יומי האחרון בקן, ולפני עלייתי ארצה מסרתיו לידי ברוך גולצוויג, שנבחר להחליף אותי כמזכיר הקן. מראשיתו של הקן (מהפגישה הראשונה עם אמנון ומשה בביתי), מתוך תחושה של שליחות וערך היסטורי לכל מה שאנחנו עושים, נהגתי לרשום ביומן, בקיצור ובקפדנות, כל מה שהתרחש בקן: דיווחי המנהלים על פעילות הקבוצות, פגישות עם אישים חשובים ועם נציגי המוסדות הציוניים, ניהול קופת התנועה ועוד. הייתי נוהג לכתוב בו את הפרוטוקול של ישיבות המועצה: רשמתי בו בקפדנות את סדר היום, את עיקר דברי המשתתפים בדיונים, ולבסוף את הסיכומים וההחלטות.

p>כל התעודות (מכתבים, עלונים, רשומות ועוד) מלפני מספר שנים, פרט למה שהיה בקן סאן-פאולו עד שנות ה-60, נמצאים כיום בארכיון של גבעת-חביבה. Sergio_Nedal, שהיה ראש הקן בשנת 1974, כתב לי ביולי 2000, שהוא זוכר היטב את "הספר הכחול", וידוע שהוא נשרף יחד עם יתר המסמכים שהיו במזכירות הקן, כאשר ה-DOPS (המשטרה הפוליטית הממונה על ביטחון הפנים בבראזיל) החלה לסרוק את המוסדות היהודיים.

כאשר התחלתי לכתוב את זיכרונותיי עשיתי הכול כדי להשיג את היומן: כתבתי לאורצי, פניתי לשליחים שיצאו לבראזיל, כתבתי לחברים שהיו בזמנו בהנהגת הקן, נברתי בארכיון התנועה בגבעת-חביבה, שם מצאתי חומר רב מהתנועה בבראזיל, אבל תעודות מהשנים הראשונות של קן סאן-פאולו - מעט מאוד.

רק לאחרונה הצלחתי להתחקות על גורל התעודות מאותה תקופה, שכל כך דאגתי להן: בשנות ה-60 השתלטה כת צבאית על שלטון בבראזיל, ועל היישוב היהודי עברה תקופה קשה של אי ודאות וחרדה, שלא פסחו על התנועה שלנו. בקן ריו אספו את תעודות, המכתבים והחוברות, ארזו אותם בארגז פח גדול והטמינו אותו באדמת החצר. כל החומר הזה נמצא היום בארכיון התנועה בגבעת-חביבה. ואילו בסאן-פאולו הבהלה הייתה גדולה, ככל הנראה: שם מיהרו לשרוף את הכול...

היינו נוהגים להתחיל את הישיבות באשרור הדיווח על הישיבה הקודמת (לזכותו של טאקסר ייאמר, שהוא הקפיד הקפדה יתרה על הנוהג הזה, ולא עלה על דעתנו להתחיל ישיבה בלי לקרוא את הרשום ביומן על הישיבה הקודמת). בתור מזכיר טכני (למישרת המזכיר לא הייתה המשמעות של "מנהיג", כמו במפלגה הקומוניסטית) הייתי מציע בתחילת הישיבה את הסעיפים לדיון. החברים היו מוסיפים הצעות משלהם. לאחר ההסכמה על סדר היום ניהלתי את הישיבה על פיו. בדרך כלל טאקסר היה הדמות הדומיננטית בדיונים, ועמדותיו נתקבלו ברוב המקרים. אם חלקנו על דעותיו, הוא היה מאיים לעזוב את הישיבה, שהתקיימה אצלו בבית. חתרנו תמיד למצות את המשותף, ואינני זוכר שאי-פעם הכרענו מחלוקת על ידי הצבעת רוב. למרות הוויכוחים בינינו, פעלנו כצוות מלוכד, וההחלטות נתקבלו בהסכמה כללית, אחרי מיצוי הנושא (קונצנסוס, כפי שאהבנו לכנות זאת).

משיחות עם הררי ידעתי שהוא יעמוד על כך שאכנס להנהגה הראשית. הדבר החמיא לי, ולא אכחיש שהתגאיתי בכבוד הזה, למרות שהתנגש בתוכניותיי האישיות. בקיצור, הגעתי כבר לגיל 20, סיימתי את התיכון עם תעודת בגרות - ומה הלאה? פרט לאשר קובס, שהיה פעיל בבית"ר, כל חבריי בכיתה נרשמו לאוניברסיטאות, מי להנדסה, מי לרפואה, וכולם עברו בהצלחה את מבחני הכניסה (exames_vestibulares) ונתקבלו לפקולטות השונות. נרשמתי ל-Faculdade_de_Urbanismo (פקולטה לבניין ערים), ענף חדש ב-Politécnica, הטכניון היוקרתי בסאן-פאולו. הפקולטה הזאת, הראשונה מסוגה בדרום אמריקה, הוקמה הודות לעיזבונו של אדריכל מפורסם, שתרם למדינה את ספרייתו המקצועית הענקית, את ביתו (ארמון קומתיים במרכז העיר) וסכום כסף מכובד, בתנאי שיוקדשו להקמת הפקולטה. הכול היה מוכן לפתיחתה - צוות מורים בעלי מוניטין, ומרצים-אורחים מאוניברסיטות איטלקיות. שישה תלמידים בלבד (ואני ביניהם) נרשמו לפקולטה הזאת והמתינו למבחני הכניסה, שהתמהמהו משום-מה. אחרי עלייתי ארצה הגיעה לידי הזמנה להרשמה ללימודים: מבחן הקבלה בוטל, כפיצוי לזמן שהפסדנו בהמתנה.

שאיפתי לאדריכלות הייתה עזה, ואינני בטוח שהייתי מפסיק את לימודיי אם הייתי מתחיל בהם, אפילו אם הדבר היה כרוך בעזיבת התנועה. בשנה האחרונה בתיכון עבדתי כשרטט בחצי מישרה במשרד לתכנון בניינים, והשתכרתי די טוב לפרנסתי. אבל בגמר התיכון נדרשתי במפגיע לעבוד יום עבודה שלם, כי הם לא היו מעוניינים להעסיק שרטט לשעות אחר הצהריים בלבד. לא יכולתי להיענות להם, בשל התחייבויותיי לתנועה וכוונתי להמשיך בלימודים. נאלצתי להפסיק את העבודה, ותרתי אחר מישרה חלקית אחרת, כשרטט או כגרפיקאי (סיימתי בהצטיינות קורס ערב תלת-שנתי לגרפיקה שימושית בבית הספר המקצועי לאומנויות).

עם בואם של השליחים הייתי טרוד מכדי להתפנות לחיפוש עבודה.

הייתי במבוכה: מצד אחד המשך לימודיי לא היה ברור, מצד שני, אני כבר בן 20 ומובטל. המצב הכלכלי של הוריי לא היה שפיר ולא יכולתי להרשות לעצמי לחיות על חשבונם. התנועה הייתה ערוכה בקושי לפרנס את השליח. גם היה מנוי וגמור עמי לעלות ארצה, אם באמצעות אחת ההכשרות בדרום אמריקה, אם באמצעות עלייה ב', כפי שעשו אברהם לבנדובסקי (הפעם בהצלחה) וצעירים אחרים מריו. אם לבטים אלה לא הספיקו, המשפחה לחצה שאעזוב את התנועה: "הציונות רק תרוויח אם תדחה את עלייתך לאחר הלימודים, ותגיע לארץ כאדריכל", אמרו. כדי לתת לנימוק הזה תוקף משכנע, העמיד אותי אבא בפני ברירה: או שאמשיך בלימודים או שאעזוב את הבית!

שוחחתי עם הררי על מצבי, והצעתי לו שאצא מיד להכשרה בארגנטינה. הוא לא הסכים בשום אופן שאפסיק את פעילותי בקן, ואף דרש ממני להצטרף להנהגה הראשית, לפחות עד שזימן השליח יתערה בתפקידו. הסברתי לו, שלא אוכל לשמור על יחסים תקינים עם משפחתי אם אעזוב את הלימודים, למרות שהפקולטה שבה נרשמתי עדיין לא התחילה לפעול, וייתכן שמצב זה יימשך חודשים רבים, אולי אפילו שנה. בכל מקרה, טענתי, כל עוד אשאר בבראזיל אמשיך בלימודים, למען שלום בית; המשך הלימודים היה גם משאת נפשי.

בכנס הבוגרים שהררי כינס בסאן-פאולו התנגדתי בכל כוחי לשינוי המצב הארגוני בתנועה. חזרתי שוב ושוב לטענה, שעדיין לא בשלו התנאים להקמת הנהגה ראשית כפי שהיא צריכה להיות, ורצוי לתת לזימן שהות לגבש את התנאים האלה. הקמת ההנהגה בטרם עת תוליד יצור בוסר פגום, שלא ימלא את הציפיות. גם טאקסר צידד בעמדה זו והגן עליה בחירוף נפש ובלהט האופייני לו, אבל ללא הועיל.

באחת הפסקות לצורך התייעצות בין החוגים השונים נכנסתי לוויכוח קולני עם הררי, והאשמתי אותו בראייה חד-צדדית ובחוסר הבנת המתרחש בתנועה בבראזיל. גיניתי במילים חריפות את לחצו העיקש לכפות עלינו את ההנהגה. בלהט הוויכוח איבדתי את השליטה והתחצפתי אליו. אבא, שעמד על ידי (הוא היה חבר בחוג ידידי התנועה, שהיה מורכב משומרים לשעבר והוריהם של חברי הקן, ובא לצפות בנעשה בכנס), ניסה להרגיע אותי, ללא הצלחה. כשתחנוניו לא הועילו, סטר לי פתאום סטירת לחי מצלצלת: "כך לא מדברים אל שליח מארץ-ישראל."

מה אומר ומה אדבר? הפעם הוא השתיק אותי. עמדתי נבוך ומבויש. היום אני מבין את מעשהו, אם כי אינני מצדיק אותו. אבא לא התכוון להגן על כבודו של הררי, אלא מצא פורקן לתרעומת בלבו, על שאני מכלה את כוחותיי "בעיסוקים הילדותיים האלה", במקום לדאוג לעתידי. ככל אב יהודי מהגר, הוא חלם שבנו יצליח במה שהוא נכשל.

לאחר שעות של ויכוחים הגיע הכנס להחלטות. הכול התרחש כצפוי: ההנהגה הראשית תקום, בסאן-פאולו. הצעת הפשרה הייתה: שני חברים מריו יצטרפו אליה ויבואו לישיבות לפי הצורך, מדי חודש-חודשיים; קשר הדוק יותר בין שני הפלגים יתנהל באמצעות הטלפון. כצפוי, לא יכלו בסאן-פאולו לוותר על טאקסר ואורצי. הם אכן נבחרו להנהגה, למרות גילם והסתייגויותיו הרעיוניות של טאקסר (הוא פסל את עצמו לתפקיד בגלל היותו נשוי ובעל עסקים). גם אני נבחרתי. לפי הצעתו של אורצי, לחצו על נח פויגלמן להצטרף, אף שברור היה שהשתתפותו תהיה פאסיבית ביותר. סיבת בחירתו היתה שקופה למדי: לאזן את השפעתו של טאקסר. שכן אורצי וטאקסר לא הסתדרו ביניהם ואני לא רציתי לשמש לבדי לשון המאזניים והמפשר ביניהם.

אנשי ריו התקשו להכריע בין שלושת המועמדים שגיבשו: צבי גנדלסמן, שמואל שולץ ויעקב פלברג. לבסוף נתמנו שלושתם. התפלאנו מדוע לא הציעו את גלאט - הרי הוא הופיע כדובר הקן וכמנהיגו. גם השתוממנו שעקיבא שכטמן לא הוצע כלל. ההסבר: כמזכיר הקן היה עקיבא עסוק מעל לראשו, ואין להכביד עליו. על גלאט מילאו פיהם מים ונמנעו מהסברים: עניין פנימי שלהם, נקודה!

עוד באותו ערב התכנסה ההנהגה החדשה בביתו של טאקסר לפגישתה הראשונה, בהשתתפותם של הררי וזימן. סיכמנו סידורים ראשוניים על פעולתנו בעתיד, והתמקדנו במושבת הקיץ שאמורה להתקיים בעוד חודש. סוכם שקן ריו יצטרף אליה כשותף מלא, ושניים מחבריו ייקבעו לצוות המארגן. מסאן-פאולו נתמנו שמואל קליימן על הצד הלוגיסטי (ציוד ומזון) ושלמה טאקסר (אחיו הצעיר של יצחק, שהצטרף לקן לא מזמן) לגזבר המושבה. מטעם קן ריו נקבעו כחברי הצוות צבי גנדלסמן ושמואל שולץ. ישראל זימן השליח קיבל על עצמו את הכנת תוכניות הפעולה התרבותית והחינוכית לשכבות השונות. כיון שיצחק טאקסר עמד להעדר מהעיר מחמת עניינים פרטיים, ואני עמדתי לצאת לחופשה (להלן אסביר מדוע), נשאר אורצי נציג ההנהגה הראשית החדשה.

*

בשיחה עם הררי בעניין הבעיות הלימודיות שלי הוסכם בינינו, שאקח חופשה של שבועיים על מנת להתכונן למבחנים הצפויים לי בשבוע הראשון של המושבה, ואחרי כן אצטרף. בעת בחינות הסיום בתיכון היינו אמורים להתייצב מדי יום למבחן אחד או שניים, פרט ליום ראשון. יום הכיפורים חל במקרה באותו השבוע, ומשלחת תלמידים יהודים פנתה למנהל התיכון בבקשה לדחות את הבחינות גם מיום זה, המקודש ליהודים. הוא לא הסכים, אבל גילה נדיבות כלפינו, והציע לתלמידים היהודים שלא יופיעו למבחנים ביום זה, את הזכות להיבחן במועד אחר, שייחשב להם כמבחן ראשון (כלומר, תישמר להם הזכות למועד נוסף, במקרה של כישלון). רוב התלמידים היהודים לא ניצלו את האפשרות הזאת, מחשש שיפסידו את ההרשמה לאוניברסיטה. הייתי בין המעטים שלא הופיעו לבחינות ביום הכיפורים. כאחד מדוברי המשלחת, וכבעל הטיעון הנלהב למען שוויון זכויות ליהודים, לא יכולתי לנהוג אחרת. לבחינות, שנאלצתי לגשת אליהן במועד המאוחר, היתה חשיבות רבה. כישלון בהן היה מעכב את קבלת תעודת הבגרות, שהייתי זכאי לה עקב המבחנים החיצוניים, הממשלתיים, שעברתי בהצלחה. בלי תעודת בגרות אין הרשמה למבחני הקבלה של האוניברסיטה.

37
נסעתי לבית דודיי ב-Garça, עיירה בצפון-מערב המחוז, במרחק כעשר שעות ברכבת. שם יכולתי להתנתק מענייני התנועה ולהתמסר לשינון החומר למבחנים. אהבתי לבלות שם את חופשותיי. דודה חייקה, אחות אמי, ובעלה זלמן פינקו אותי כהוגן. חיבבתי את שתי בנותיהם, הצעירות ממני, והתיידדתי עם בני משפחתם בני גילי בעיירה. במשך שבועיים הרגשתי כאילו אני חי בפלאנטה אחרת: שקוע בשינון החומר לבחינה ונהנה מבילויים. למשפחה היה מנוי על תא מיוחד בקולנוע, והלכתי לסרט כמעט מדי ערב.

הייתי זקוק למנוחה הזאת. היום אינני מבין איך עמדתי בפעילות האינטנסיבית בתנועה, בלימודים, בשיעורי הערב בגרפיקה, בעבודה אחר הצהריים, ועוד מצאתי זמן לשבת בספרייה העירונית ולחטט באנציקלופדיות. הישיבות בביתו של טאקסר נמשכו בדרך כלל עד מאוחר בלילה. אחרי חצות לא פעלה התחבורה הציבורית, והייתי חוזר הביתה ברגל. כמו כן, תמיד החזקתי על ידי ספר לקריאה, לכל הזדמנות. הגעתי לתשישות, ונראיתי כשלד עצמות (שקלתי פחות מ-50 ק"ג).

*

ימים חלפו ביעף. עם שובי לסאן-פאולו נקלעתי ישר לתוך מערבולת. התברר כי הררי לא השיג אשרת כניסה לארגנטינה, אך למרות הפצרותינו שימשיך לשהות בסאן-פאולו חודש או חודשיים נוספים, להרצת המנגנון החדש שהקים במו ידיו, הוא העדיף לצאת לאורוגוואי ולנסות משם להמשיך ליעדו - ארגנטינה.

תסבוכת ראשונה: עוד בישיבה הראשונה של ההנהגה הראשית, שבה השתתפתי, דרש מאיתנו הררי סכום כסף גדול עבור "קרן השומר". השבנו לו, שכל המשאבים שברשותנו שמורים למימון המושבה, והצענו שמיד אחרי המושבה נערוך מגבית. למרות זאת, לפני נסיעתו הוא הצליח לקבל מאורצי את חסכונות הקן המופקדים בבנק. התרגזתי על אורצי (וגם טאקסר לא חסך ממנו את שבט לשונו). אורצי התגונן בטענה שלא הייתה לו ברירה: הררי נתן לו "פקודה בשם ההנהגה העליונה".נשארנו בלי פרוטה שחוקה בקופה.

זה עדיין לא הכול. כידוע, הצרות באות בצרורות.

תסבוכת שנייה: ישראל זימן לקה בשטף דם במוח. הרופאים קבעו שסיכוייו להירפא בבראזיל קלושים למדי. ידענו שזימן הוא אחיינו של הרב אבא הלל סילבר, ממנהיגיה הדגולים של הציונות האמריקנית. אורצי התקשר אליו בטלפון, והדוד שלח כרטיס טיסה. העלו את ישראל באלונקה על מטוס לארצות-הברית, ושם הוא אושפז בבית-חולים לזמן ממושך. כאשר החלים, חזר לקיבוצו מענית. לימים עזב את הקיבוץ, איננו יודע מדוע, ועבר לירושלים. הוא התחתן, עבד במדור לחיפוש קרובים של הסוכנות היהודית, או במקום דומה. נפטר לפני שנים אחדות. לא עלה בידי לפגוש אותו בארץ.

תסבוכת שלישית, הקשה מכולן: ההתרחשויות במושבה.

הסתלקותו הפתאומית של זימן השאירה את המושבה ללא תוכנית לפעילויות השונות. אמנון פנה לעזרתי, לתכנון הפעילויות לימים הראשונים לפחות. התקשרנו לחברים בריו וביקשנו שיקדימו את בואם כדי לסכם את הפרטים. הסתבר שאורצי לא היה כלל בסוד ענייני המושבה. באו גלאט ושולץ. הם ביקרו את טאקסר בחנותו וסיכמו עמו להיפגש בערב בביתו.

עוד לפני השעה שנקבעה (8 בערב) כבר היינו בביתו של טאקסר, כל חברי ההנהגה הראשית: אורצי, נח, טאקסר ואני. הבוגרים שטיפלו בענייני המושבה הוזמנו, אבל רק משה ואמנון הגיעו. גלאט ושולץ התמהמהו לבוא, ומישהו אמר שהם נמצאים אצל שמואל קליימן. התחלנו לשוחח והאווירה התחממה. אמנון ואורצי התלוננו שאין להם מידע על המתרחש: אין משתפים אותם בענייני המושבה, והחברים שבאים מריו מתחמקים מהם. טאקסר חיווה את דעתו, שיש לסמוך על ועדת המושבה שנבחרה ולהניח לה לפתח יוזמה. אם הם מסתדרים בעצמם ואינם מבקשים את עזרתנו - מה טוב; מוטב לא להתערב. אורצי קיבל את דבריו כעקיצה אישית נגדו, ונפגע. הוא הזהיר, שבתור גזבר ההנהגה לא יישא באחריות להתחייבויות כספיות שלא תואמו עמו מראש.

חילופי הבליסטראות בין אורצי וטאקסר (נח ניסה לשווא לפשר בין הנצים) השכיחה מאיתנו את הזמן החולף. פתאום שמנו לב שכמעט חצות והאורחים מריו עדיין אינם. כבר עמדנו להתפזר, והנה הם מופיעים, בליווי שמואל קליימן ושלמה טאקסר, הממונים על הארגון הלוגיסטי של המושבה.

הם היו עסוקים בעניינים המעשיים: גלאט קרא הצהרה מהכתב: כיון שחברי ההנהגה הראשית לא היו פעילים בהכנת המושבה, הם אינם רשאים להתערב בענייניה. כל הסמכויות וההחלטות הן בידי הוועדה המארגנת בלבד!

דבריו הקפיצו את טאקסר, שכנראה שכח מה טען קודם כלפי אורצי. איך תיתכן חוצפה כזאת? ההנהגה הראשית נבחרה באופן דמוקרטי והיא נושאת באחריות לכל דבר הנעשה ומתרחש בתנועה. אי השתתפותה הישירה בעניין כלשהו אינה גורעת כהוא זה מסמכותהּ ואחריותה! כמו כן, גנדלסמן ושולץ, שהיו כן פעילים, האם אינם חברי ההנהגה?

הוויכוח התלהט, והפעם אורצי הוא שהרגיע את הרוחות בהצעת פשרה, ושילם לטאקסר במטבע שלו: הוועדה המארגנת תנהל את המושבה, וכל זמן שהעניינים יתנהלו כשורה, ההנהגה הראשית לא תתערב. הצעתו נתקבלה.

תסבוכת רביעית: החברים מריו היו אמורים להביא עמם את דמי ההשתתפות של החניכים והחברים מקן ריו. הכסף היה נחוץ לרכישת המזון והציוד (על מצב הקופה שלנו כבר סיפרתי). אך הם לא הספיקו לאסוף את הכסף; היו להם בעיות גבייה. הם גם הצטרכו לרכוש כרטיסים לרכבת. הם הסתבכו במבצע מכירת כרטיסי הגרלה ל"שוק למען המושבה" (לסיבסוד השתתפותם של החניכים). לפיכך הבטיחו להביא את חלקם כאשר יגיעו עם המשתתפים בעוד שבוע. בריו היו רשומים למושבה 30 צופים, ובשבוע האחרון עמדה להצטרף קבוצת "בני היער" (בני 12-10). הודענו לחברים מריו שלא כדאי להביא ילדים צעירים כל כך: נצטרך לגור באוהלים בלבד, האמצעים לרשות הוועדה המארגנת דלים (אין כסף!), והזמן שנותר להתארגנות דחוק ביותר. אך אלה לא הסכימו לוותר.

סוכם להשאיר את הנושא פתוח: נראה איך הדברים יסתדרו, ואז נחליט. גם סיכמנו בקווים כלליים מה נעשה בימים הראשונים, עד שהבוגרים שיבואו יספיקו להתארגן וייקחו לידיהם את הניהול המלא של המושבה. הפגישה הסתיימה מאוחר בלילה, באווירה אופטימית.

38
בוקר ליוויתי את גלאט לשדה התעופה. שולץ נשאר יום נוסף, להשלמת רכישת המצרכים. שוחחנו על ענייני התנועה, שיחה ידידותית חובקת עולם. יצאתי בהרגשה שהגענו להבנה ולשפה משותפת. טעיתי טעות מרה: התסבוכות שמאחורינו היו אך מקדמה דלה למה שנכון לנו.

עבור המושבה שכרנו חווה המרוחקת שעתיים נסיעה ברכבת. למרות קירבתה הייתה החווה נידחת למדי - במרחק כמה קילומטרים של שביל עפר מתחנה עלובה, שרק רכבות מאסף עצרו בה. בחווה היה מבנה בנוי אחד בלבד, בית לבנים קטן. נאלצנו לשכור אוהלים כדי לשכן בהם את המשתתפים. חיל החלוץ של צופים אחדים הקדימו לבוא לחווה להקמת המחנה ולהכנת הארוחה ליום הראשון. משה שטרויך ושלמה טאקסר יצאו לדרך במשאית עמוסה ציוד ואספקה, שעל פי התכנון הייתה אמורה להמתין לנו בתחנת הרכבת, להובלת המזוודות והחבילות.

המתנו לרכבת שתביא את המשתתפים מריו. להבדיל מהרכבת בקו Campinas-São_Paulo-Santos, שהייתה בבעלות בריטית, ולפי הגעת הרכבת יכולת לכוון את שעונך, הרכבות הממשלתיות לא שמרו על זמני היציאה. מתי שהגיעו, הגיעו.

שעת בין ערביים. הרכבת המיוחלת הגיעה - באיחור של שש שעות. כל אוהדי הקן בעלי רכב גויסו להסעת הבאים ומזוודותיהם ללשכה. המבצע לא היה פשוט, כי באו חניכים רבים יותר מהמצופה, ומזג האוויר הסגרירי והקר לא הבטיח טובות.

חברי הקן המתינו לאורחים בלשכה. הם היו אמורים לארח אותם בביתם. עקב הצפיפות של האנשים והמזוודות, התיישבו רובם על המדרגות, עייפים ורצוצים, והמתינו לחלוקתם בין המארחים, שייקחו אותם לארוחת ערב וללינה. יחד עם אנשי ריו הגיעה קבוצה מבאהייה, שלוש בנות ושני בנים. הציגו בפניי את שושנה שפילברג, מזכירת הקן, שעמה התכתבתי בלי שהכרתיה אישית. החלפנו כמה מילים; היא נראתה לי תשושה. בתוך המהומה הגדולה הבחנתי ביהודית (היום יהודית קוצינסקי, חברת געש), וביקשתיה לקחת את שושנה לביתה; המקרה היחיד שדאגתי לו אישית באותו ערב. אצבע אלוהים כיוונה את הזיווג שלי, ואני אף לא חשדתי בכך.

39
למחרת השתפר מזג האוויר. בסאן-פאולו תהפוכות כאלה הן תופעה שבשגרה; העיר יושבת על רמה, בגובה 800 מטר מעל פני הים, בפסגת רכס הרי Mantiqueira המתפרסים לאורך האוקיאנוס האטלנטי, ולכן נתונה להשפעות האקלימיות המתחלפות בשני מישורי פרשת המים. פתאום יום יפה, פתאום גשם. איש איננו מתרגש מכך. הרוצה להבטיח את עצמו, ייטול עמו מטריה גם ביום בהיר שטוף שמש.

למחרת נסענו ברכבת לחווה, כמאה איש. תפסנו קרון שלם. במשך כל הנסיעה בקעו מן הקרון שירים עבריים עד לב השמיים. חוויה.

בתחנה לא חיכה לנו איש. התיישבנו על הרציף, ואחד הצעירים התנדב לרוץ לחווה לברר מה פשר הדבר. הוא חזר לאחר שעה ובפיו הבשורה, שהמשאית טרם הגיעה. החל להחשיך. החלטנו לא להמתין עוד. לקחנו את המזוודות והתחלנו ללכת ברגל. התארגנו כך שהחזקים יותר יסחבו את המשאות הכבדים יותר, ויצאנו לדרך בשיירה עורפית ארוכה. בוגרים אחדים, ביניהם אני, הלכנו במאסף, כדי לעזור לחלשים ולאיטיים.

תחילה היה המסע עליז ומבודח, במצב רוח מרומם - צעדה מלווה בשירה נלהבת. אט-אט קדרו השמים והחל לטפטף גשם דקיק, במשורה. רעמים וברקים בישרו את הבאות, ואני הגברנו את מהירות ההליכה. המטען הכביד. מישהו הניח את המזוודה שסחב מתחת לעץ בצד השביל, ומיד נערם שם הר של חבילות ומזוודות. ארובות השמים נפתחו ושיטפון ניתך עלינו. האדמה הפכה לעיסת בוץ דביק, ונדרש מאמץ להתקדם בהליכה המואצת, כאשר החזקים גוררים את הבנות ואת הצעירים יותר.

הגענו לחווה בעלטה מוחלטת. כולנו הצטופפנו בבית היחיד. דלקו שם כמה פנסי-רוח (פנסי "לוקס"). הייתי בין האחרונים שהגיעו, ובדקתי, לפי רשימה בידי, האם לא נשכח מישהו בדרך.

המבוגר היחיד עמנו היה אביו של הצופה בנימין קסוי, דוד קסוי, איש אמיד ושתקן. אורצי קירב אותו לחוג אוהדי התנועה והוא נעשה למין patrono (שושבין) של הקן, נכון תמיד לתמוך ולעזור לנו. הוא התנדב ללוותנו ביום הראשון של המושבה, וגילה תושייה רבה במצב שאליו נקלענו. בשקט וביעילות פעל להצלת המצב.

מצאתי את רוב הצעירים שכובים על הרצפה, אחד ליד השני, ואבא קסוי מתרוצץ ביניהם לכסותם ולהגיש להם קפה חם. הצופים שהקדימו לבוא לפני שבוע להכנת המחנה הביאו עמם את הדרוש להם: שמיכות, מיטות רוח מתקפלות, מזרנים ומזון. אך עיקר הציוד והאספקה הועמס במשאית שיצאה מסאן-פאולו לפני יומיים, וטרם הגיעה, למרות שמדובר בנסיעה של שעתיים בלבד.

התקשינו ליבש את הבגדים הרטובים. השתדלנו שכולם יתמקמו על הרצפה ויירדמו. כאשר ההמולה נרגעה התכנסנו במטבחון, חברי ההנהגה הראשית והנהלת המושבה, לטכס עצה מה הלאה. בחוץ היה גשם שוטף, גורל המשאית - תעלומה, בקיצור: עסק ביש! פלא הדבר שהיאוש היה מאיתנו והלאה. השכלנו לדון במצב באופן ענייני ובקור רוח. גיבשנו תוכנית גמישה למדי ליום המחרת - עם גשם ובלעדיו; עם המשאית ובלעדיה. דבר אחר לא העלה איש על דעתו: לפזר את המושבה ולחזור העירה.

אבא קסוי לא השתתף בהתייעצות. הוא המשיך להסתובב בין הנרדמים, מתעניין בשלומם. אחרי שסיכמנו מה שסיכמנו, השתדל כל אחד מאיתנו למצוא פינה פנויה להניח בה את עצמותיו. בתור מיטות השתמשו כולם בספסלים ובשולחן שבמטבחון. קראתי לקסוי והצעתי לו מקום לשכב. גיליתי בפינה מיטת שדה מתקפלת - לא השתמשו בהּ בגלל רגל שבורה. בהרבה עמל ומעט תושייה הצלחתי למתוח את היריעה בעזרת מטאטא, ולהשעין אותו על שתי מיטות אחרות.

מרוצה ממלאכתי, החלטתי לבדוק את מצב העניינים לפני שאשכב במיטה שסידרתי לי. סיירתי בכל הבית, בזהירות, שמא אדרוך על מישהו.

נר בודד במטבחון הבהב באפלה, בקצב הנשימות והנחירות הקצובות של הישנים העייפים. הבחנתי בקול נקישת שיניים מהירה שבקע מאחת הפינות. ניגשתי לבדוק מה קורה: בפינה ישבה בחורה מכורבלת, כולה רטובה ורועדת. הייתה זאת שושנה שפילברג מבאהייה. קראתי לה והובלתי אותה בידהּ למטבחון, השכבתי אותה במיטה שסידרתי לעצמי וכיסיתי אותה בשמיכה. כיון שנשאר מקום מספיק, שכבתי על ידהּ. היא המשיכה לרעוד ללא הפסק, ואז שמתי לב שנעליה מכוסות בוץ וספוגות מים. קמתי והסרתי ממנה את הנעליים ואת הגרביים. רגליה היו קפואות, קרות כקרח. שפשפתי אותן במגבת ועטפתי אותן בה. שכבתי שוב, והפעם חשתי שהיא נרגעת ונרדמת.

שקעתי בתרדמה עמוקה. בחלומי הפרוע ביותר לא תיארתי לעצמי מה עתיד לקרות לי עם שושנה בעתיד הקרוב, תוך חמישה חודשים בלבד.

40
שכם בבוקר. איזה בוקר נפלא, שופע אור וחום. מהגשם והשלוליות לא נשאר זכר. הקרקע התייבשה כליל ובשמים להטה השמש. התלאות מאמש נגוזו, כאילו לא היו ולא נבראו. עליזות שרתה בכול. התארגנו במהירות: מי לנקות את הסביבה, מי להכין את הארוחה, מי ללכת להביא את המזוודות (מוטב שלא אתאר באיזה מצב מצאנו אותן).

פתאום הגיחה משאית הציוד, חורקת, נושפת ומתנדנדת. מסתבר שכל מה שהיה יכול לקרות למנוע ולמשאית, אכן קרה. אינני מסוגל לפרט בשפה המקצועית את כל התקלות שהם התנסו בהן, אבל מהאודיסיאה שסופרה לנו הבנתי, שהאוטו נזקק ל-overall שלם. פירקנו את המטען והקמנו מיד את המאהל. ארוחת הצהריים התאחרה, אבל הייתה סעודה לתפארת. או שמא היינו מאוד רעבים.

לקראת הערב התכנסה הנהלת המושבה לסיכום המצב. הפעם שרר הלוך רוח של שביעות רצון ואופטימיות. לכן יכולנו מר קסוי, אורצי ואני לחזור בערב העירה, בהרגשת סיפוק, שהנה חלפה הרעה ואנחנו משאירים מאחורינו מושבה שעלתה על דרך המלך. אשרי המאמין...

עם שושנה לא נפגשתי במשך כל היום. שמתי לב שהיא מתחמקת ממני ונמנעת מלהביט בי. הבנתי שהיא נבוכה; כיבדתי את רגשותיה ולא פניתי אליה. כאשר עמדנו ללכת לתחנה היא ניגשה אליי עם מכתב להוריה, וביקשה לשלוח אותו בדואר. הבטחתי לה לדאוג להעביר מיד למושבה כל מכתב שיגיע לתיבת הדואר של הקן (בידי היה המפתח של התא). באותה הזדמנות התעניינתי בקן בבאהייה, וסיכמנו להמשיך בשיחה בסאן-פאולו, אחרי המושבה. עוד אספר על ההמשך, אבל כאן אגלה את המאוחר: שושנה ואני נישאנו. אבל לישון עמהּ במיטת שדה מתקפלת לא הזדמן לי שוב.

41
הסתגרתי בביתי כדי להשלים את שינון החומר למבחן שהצטרכתי לגשת אליו. בעודי שקוע בבליעת ספרים ורישומים, הופיע אמנון. הזדעזעתי ממראה פניו. הוא היה חיוור ומדוכדך. מעולם לא ראיתיו כך. מרוב התרגשות התקשה לדבר, הוא, שהמילים זרמו אצלו כמעיין המתגבר.

סיפורו היה מדהים, ועקב ניסיוני בעבר התייחסתי אליו בהסתייגות ובזהירות: לדבריו, גלאט מתנהג במושבה בצורה מחפירה ומופקרת. מעשן בפרהסיה באופן פרובוקטיבי, מחלק סיגריות לנערים ודוחף אותם לעישון, בהטיפו שכל הסיפור הזה של "עשרת הדיברות של השומר" הוא אנכרוניזם, נחלת העבר, יפה לתנועה בפולין של שנות ה=30, ומזמן אבד עליו הכלח. הוא המריד את הצופים במושבה נגד הנהגת "הדמגוגים והדיקטטורים" (אנשי ההנהגה הראשית מסאן-פאולו), ובמיוחד שם ללעג את אמנון ואותי. הוא הפיץ את החדשה, שבגלל המצב השורר בארץ, התנועה העולמית שינתה את מסלול ההגשמה העצמית של הבוגר והכריזה על עלייה ד', כלומר: על הבוגרים לעלות ארצה מיד, בכל דרך שהיא, על מנת להצטרף לפלמ"ח. שמעתי על מעשים נוספים של גלאט, אך אני מעדיף לא להעלותם על הנייר.

לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי. הרי לא חלף שבוע מאז ניהלתי עם גלאט במשך שעתיים שיחה חברית בשדה התעופה, שהשאירה בי התרשמות לגמרי שונה. כדי להוכיח לי שהפעם הוא דובר אמת, הושיט לי אמנון את הרשימות שהכין בכתב להרצאתו לצופים על "יסודות המאטריאליזם הדיאלקטי", שהוא לא הצליח לסיים, משום שגלאט שיסע אותו באמצע ההרצאה והתפרץ בצעקות "רמאי", "קשקשן". הוא הקניט את אמנון ואמר שהוא אינו יודע מה הוא שח, שכל דבריו קש וגבבה ושטויות שדופות, ולא איפשר לו להמשיך את ההרצאה. קראתי את הרשימה ולא מצאתי בה דופי, הכול דברים ידועים ומקובלים, ערוכים בשפה פשוטה ומסודרת.

התקשרתי בטלפון לטאקסר. לא הספקתי למסור לו מה שבפי והוא, כולו תרעומת וריתחה, הקדים אותי. לדבריו שלמה אחיו היה אצלו וסיפר לו על המתרחש במושבה. הדברים התאימו למה ששמעתי מאמנון. קבענו להיפגש בערב.

41
כאשר הגעתי עם אמנון לביתו של טאקסר, כבר מצאנו שם את נח ואורצי. הדעות היו שונות וסותרות, על פי התסריט המקובל אצלנו: אורצי - בית הילל, טאקסר - בית שמאי, ונח משתדל לפשר ביניהם. טאקסר סיפר שהחברים מריו לא שילמו עדיין את חלקם עבור השתתפותם במושבה, ואחיו שלמה, גזבר המושבה, שילם מכספו הפרטי לרכישת הציוד והאספקה. שלמה גם חתם על המחאות, שקע בחובות עד צוואר, וכבר לא היו לו אמצעים להבטחת המשך המושבה. טאקסר דגל בפיזור המידי של המושבה. החברים האחרים התנגדו לצעד קיצוני כזה, אבל לא היו להם הצעות ברורות מה לעשות. לבסוף הוחלט על דעת כולם, שלמחרת בבוקר, יום שבת, ניסע כולנו למושבה לבדוק מה מתרחש, ונחליט במקום איך לנהוג.

בערים הגדולות בבראזיל, במסחר ובתעשייה נהוג מה שמכונה "השבוע אנגלי" - שבתון החל ביום שישי אחר הצהריים עד יום שני ב- 8 בבוקר.
42
הגענו למושבה השכם בבוקר במכוניתו של טאקסר, אוטו ישן ומצומק שהדבר היחיד הטוב בו היה שנסע איכשהו. כינסנו את ועד המושבה באוהל הישיבות וההרצאות. גלאט בא כשהוא מעשן בשחצנות סיגריות בשרשרת. להערת טאקסר שאין מעשנים בישיבות, הגיב שהוא מעשן מילדות, עוד לפני כניסתו לתנועה, ואינו רואה סיבה להסתיר את הרגליו. התפתח ויכוח קשה ומייגע. המדריכים הצעירים, במיוחד אלה שהשתייכו לקבוצה של אמנון, כולל אחיו דניאל, צידדו גלויות בגלאט, והיו להם אין-ספור השגות וטענות נגד ההנהגה הראשית (שלמעשה לא הספיקה עדיין לפעול). הדיון נראה עקר וללא סיכוי להגיע להסכמה. לא רצינו לערב את הצעירים בוויכוחים, שהתנהלו באוהל בקולניות, והחלטנו שמוטב להפסיק ולסכם את עמדתנו בישיבת ההנהגה הראשית בביתו של טאקסר. חזרנו העירה ונפגשנו בערב כל חברי ההנהגה הראשית מסאן-פאולו. שולץ, שבדיוק הגיע מריו, הצטרף.

עקב התנאים במושבה, במיוחד המצב הכספי הדחוק, טלפנו לגנדלסמן (שגם הוא היה חבר ההנהגה הראשית), שעדיין היה בריו במטרה לבוא עם "בני היער". סיפרנו לו על המתרחש וביקשנו שימנע את בואם של משתתפים נוספים, כי אין מקום לקלוט אותם. גם שולץ דיבר עמו ואישר, שבואה של קבוצת "בני היער" אינו רצוי, ו"בני היער" מסאן-פאולו יבואו למושבה רק לביקור אחד של יום ראשון.

הדיון הפעם היה שקט ונוקב. שקלנו את כל הצדדים והאפשרויות, וסיכמנו, שיש לסלק מהמושבה את גלאט ועוד שתי בנות (צופות בוגרות) מסאן-פאולו. הדפסתי בו במקום, במכונת כתיבה, מכתב אל ועד המושבה ובו הדרישה הזאת, והדגשתי, שאי-ביצועה המידי יגרור ניתוק מגע עמם והסרת האחריות מצדנו להמשך המושבה ולמימונהּ.

שולץ נסע למושבה למחרת בבוקר והמכתב עמו.

*

כעבור יומיים קיבלנו את תשובת הוועד: אין הם מקבלים אולטימטום מההנהגה הראשית! הניתוק שנוצר היה מוחלט, ולא ידענו מה מתרחש במושבה.

43
בינתיים סיימתי את המבחן בהצלחה וקיבלתי את תעודת הבגרות, למרות שבגלל מצבי הנפשי השגתי ציון "מספיק" בלבד. למושבה לא נסעתי עוד. צבי גנדלסמן, למרות אזהרתנו ובקשתנו, הגיע לשם עם קבוצה של עשרה "בני היער" והמשיך עמם ישר למושבה, בלי להתקשר עמנו כלל.

הכסף של שלמה אזל. הוא לא השיג אשראי נוסף, ונאלצו לסיים את המושבה שבוע לפני המועד המתוכנן. מבחינה חווייתית, המושבה הייתה סיפור הצלחה. עצם הדבר שצעירים בגילאים שונים בילו בצוותא שלושה שבועות בחווה מרוחקת והסתדרו בעצמם, הוא ללא ספק הישג. אני מניח שמשתתפי המושבה יזכרוהּ כל ימיהם, כפי שהמושבות בהם השתתפתי נחרתו בזיכרוני. הרי לכל הדעות גם המושבה הקודמת הצליחה, למרות שבגלל תנאי התברואה ותחלואת המשתתפים היא הסתיימה שבוע לפני המועד. עם זאת, עקב המשבר שנוצר, המושבה הפעם לא תרמה לקן סאן-פאולו את התנופה המצופה.

44
הקן בסאן-פאולו היה משותק. החברים לא פקדוהו. הקבוצות לא נפגשו. דווקא ערב הקמת מדינת ישראל, בתקופת גאות בציונות שלא הייתה כדוגמתהּ, נדם השומר הצעיר בסן-פאולו. אמנון, מדוכדך ומתוסכל, נעלם מן האופק. חניכי הקבוצה שלי ניתקו את הקשר עמי. לא ידוע לי אם נפגשו לפחות עם שמואל.

גם משה שטרויך נעלם. אחיו הצעיר ממנו, אליעזר, הקשור למפלגה הקומוניסטית, הסתבך עם השלטונות. אביו לקח אותו לקרוביהם בקנדה, והשאיר את ניהול החנות בידי משה. אליעזר הסתתר בתחילה במושבה, אבל הדבר נודע להורי חניכים, והם נבהלו מהסכנה שבניהם נמצאים במחיצת קומוניסט נמלט. אליעזר נאלץ לעבור ל-estãncia (חווה קטנה) בסביבה, עד שאביו מצא דרך להבריחו אל מחוץ לגבולות המדינה, להצילו מציפורני המשטרה הפוליטית המפורסמת.

אליעזר עלה ארצה והקים משפחה. התפרסם כעיתונאי אמיץ, מראשוני הכתבים שהצליחו לבקר במצרים, בקניה, באיראן של חומייני ואיפה לא?, עם פספורט בראזילאי, כמובן. הוא היה חבר מערכת ידיעות האחרונות, וכתב המזרח התיכון מטעם עיתוני צמרת בבראזיל.

*

קשריי עם שמואל, שלמה טאקסר וחברי ועד המושבה האחרים מההנהגה המקומית של הקן השתבשו לגמרי, במיוחד כשגיליתי, כי מאז הקמתהּ של ההנהגה הראשית על ידי הררי הם יצרו קשר ישיר עם החברים בריו, והסתירו מאיתנו, חברי ההנהגה, את מעשיהם. בקיצור, הם פעלו מאחורי גבנו. אורצי וטאקסר הצליחו לחלץ את שלמה מחובות המושבה, אבל לא היו מוכנים להירתם להחייאת הקן.

צבי גנדלסמן ושמואל שולץ התעכבו בסאן-פאולו ימים אחדים בניסיון להפעיל את הקן ואת הקבוצות, אבל הדבר לא עלה בידיהם, והם חזרו לריו. יורה ברגמן (כיום בינת), שנשאר שבוע נוסף, דיווח לחבריו, שקן סאן-פאולו ריק ושומם, חדל מלהתקיים.

הייתי אובד עצות ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. תקפה אותי תחושה איומה, שמפעל חיי ירד לטמיון. עולמי חרב עלי. החלטתי לתת לזמן לעשות את שלו ולראות מה יילד יום. בלאו הכי לא היתה לי ברירה אחרת.

*

מצב רוחי הירוד ידע הפוגה אחת: הקבוצה מבאהייה נשארה עוד ימים אחדים בעיר כדי לטייל בה. שושנה שפילברג התארחה שוב אצל יהודית. כיון שקיימתי בנאמנות את הבטחתי, להעביר אליה את המכתבים שהגיעו בשבילהּ ובשביל משתתפי המושבה האחרים, ובהסתמך על שיחתנו ביום הראשון של המושבה,

הזמנתי אותה לארוחת צהריים בביתי. יצאנו אחרי כן לטייל בעיר. הסתובבנו במרכז. חוץ מחלונות ראווה ובניינים ענקיים רבי-קומות אין הרבה מה לראות בעיר. חיפשתי משהו מיוחד, ונזכרתי כי ב-Praça_da_República ("כיכר המדינה") נפתחה גלידרייה יפנית שמכרה מעדן חדש ומקורי: קסטה בוואפלה. הזמנתי גלידה, וכך גיליתי את חולשתה של שושנה: גלידה!

ביקרנו גם בקולנוע. אבל שלא תהינה אי-הבנות: במשך כל הזמן שבילינו יחד שוחחנו על נושא אחד ויחיד: השומר הצעיר. היא סיפרה על הקן שהתכוונה להקים בבאהייה, ואני, על סיכויי ההכשרה בבראזיל. כל אחד דיבר על תוכניותיו. אף לא מילה נגעה בקשר האישי שעשוי להתרקם בינינו.

45
שושנה לוינסון, חברתו של אמנון, נסעה לאורוגוואי לביקור משפחתי. הטלנו עליה לדווח ליחיאל הררי על המתרחש בקן סאן-פאולו, וכי ההנהגה הראשית שהוא הקים אינה מתפקדת. למעשה, עקב המשבר שהתהווה, זו שבקה חיים בטרם עמדה על רגליה. דרשנו ממנו לבוא לביקור חטוף ולהסדיר את המצב. היינו מוכנים לשלוח לו כרטיס טיסה.

קיבלנו ממנו מכתב בהול המביע את דאגתו למצב ומודיע לנו, שהחברים בריו מבקשים ממנו להכיר בהם כגוף עצמאי ואוטונומי. הוא מצדו מוכן לחלק את התנועה הבראזילאית לשני "גלילים", כאשר ההנהגה בריו תהיה ממונה על הגיזרה הצפונית לה (כלומר, הקנים ברסיפה, באהייה ובלו-הוריזונטה), וסאן-פאולו - על הגיזרה הדרומית (כלומר "קן" קוריטיבה - שיסל). כל זאת בתנאי אחד ויחיד, המנוסח בבירור ובמפורש, שההנהגה בריו תתחייב להעביר אליו, באופן מסודר, את חלקם ל"קרן השומר".

חמתי בערה בי, ושיגרתי אליו מכתב גדוש מרירות ושצף-קצף. שאלתי: מה אתה מבשל? הרי אתה בכבודך ובעצמך כפית עלינו את ההנהגה הראשית, בלי התחשבות בדעתנו (טאקסר ואני היינו המתנגדים החריפים), ועתה, עוד בטרם הספיקה ההנהגה החדשה להתכנס בצורה מסודרת אפילו פעם אחת ויחידה, במקום להתייצב לימינה, אתה עושה הוקוס-פוקוס ונוטל ממנה את כל סמכויותיה? הצעתי לו, על מנת לשמור על אחדות התנועה, להעביר את ההנהגה הראשית כולה לריו ולשחרר אותנו ממנה. הוספתי, שאמנון ואני החלטנו לפנות להכשרות הדרום-אמריקאיות כדי להתקבל באחת מהן.

לפי המלצתה של שושנה לוינסון, שביקרה בהכשרה באורוגוואי והתרשמה ממנה לטובה, ביקשנו במכתב להצטרף אליה. התשובה: הם מוכנים לקלוט אצלם כל חבר מהתנועה הברזילאית, "פרט לנחום מנדל ואמנון ימפולסקי", שלפי הוראות מפורשות של הררי (שהועברו גם לידיעת יתר ההכשרות) עליהם להמשיך לעבוד בקן. המכתב גם נקב את סכום הכסף שעל כל חבר מבראזיל לשלם על מנת להצטרף להכשרה.

46
יחיאל הררי ישב בארגנטינה תקופה ממושכת כשליח המרכזי של התנועה לדרום אמריקה. רק כעבור שנים, כאשר ריכז את סמינר התנועה בגבעת-חביבה, חידשתי עמו את הקשרים (קיבלתי מטעם מחלקת הבנייה, שבה פעלתי, את התפקיד של רכז הבנייה של הגבעה). הוא היה איש בעל מרץ בלתי נדלה. בערוב ימיו הקדיש את עתותיו לתיעוד תנועת השומר הצעיר, ואסף חומר למונוגרפיות, ביניהן מונוגרפיה על התנועה בדרום אמריקה.

יחיאל הוא אשר שכנע אותי לכתוב זיכרונות אלה. הוא אמנם התכוון לעדות ישירה ומצומצמת, אבל לאחר שקרא את כתב היד של הפרקים הראשונים, עודד אותי להמשיך בכתיבה, ולא הירפה ממני עד שסיימתי. כבר אז סבל ממחלה אנושה, ודחק בי למהר ולסיים: "אין לי הרבה זמן."

הוא הספיק לקרוא את הטיוטה השלמה, וסיכם את התרשמותו במכתב מפורט (מיום 15 בדצמבר 1983). במכתבו העמיד אותי "על כמה עובדות" בנוגע לדברים שכתבתי על פועלו בבראזיל. בתשובתי כתבתי לו: "אחטא לאמת הפנימית שלי אם אשנה דברים מתוך שיקולים עכשוויים, אפילו אם בזאת אתקן אי-דיוקים", משום ש"הקו המנחה בחיבורי זה הוא מה שאני זוכר, כפי שאני זוכר".

בכל זאת, מתוך יחס הכבוד וההערכה שאני רוחש לאיש, אעתיק שתי פיסקאות ממכתבו. כותב הררי:

(א) לא קיבלתי אף פרוטה מקופת התנועה. היה מקובל בזמנים הללו שכל ביקור של שליח היה על חשבון התנועה בה ביקרנו. קח בחשבון, שבמשך כל שנות שליחותי בארצות שונות לא קיבלתי אף פרוטה מישראל או ממקור מקומי. שליח היה צריך להתקיים בכוח התנועה המקומית. לכן שיטת פולין, שיטת "קרן-השומר" - שקיימה את התנועה ואת השליחים - היתה המקור לקיום. לא קבלתי מארץ-ישראל פרוטה, פרט לכרטיס נסיעה, ובכל ארץ הייתי מארגן את פעולת "קרן-השומר". בגלל זה ש"קרן-השומר" הייתה מוגבלת בהכנסותיה, באף שליחות אחת (גאווה שלי) לא הספקתי לטייל, להנות מתיאטרון, לעשות קניות וכיוצא באלה... בהיותי בסאן-פאולו, למשל, לא ראיתי את העיר, לא הלכתי לסרט, למוזיאון. במשפט אחד: לא יצאתי את הגטו...

(ב) הצעתי לחלק את התנועה בבראזיל לגלילים נבע מהניסיון הפולני, הצ'כי והארגנטינאי. בכל אופן, בפולניה חלוקת הארץ לגלילים, ואחר-כך ארגון הקיבוצים לפי גליל, הייתה ביטוי ודחף של תנועה כבירה.

בפיסקה הראשונה הסבריו מקובלים עליי. השנייה - על הצעתו לחלק את התנועה בבראזיל לגלילים - עדיין פסולה בעיניי. גם לא שיניתי את הערכתי, שהקמת ההנהגה הראשית לתנועה בבראזיל בטרם הבשילו התנאים המתאימים, כאשר בין שני הקנים הראשיים שרר קשר כה עדין ומורכב, הייתה בגדר טעות.

47
חודש ימים חלף והלשכה עדיין עומדת בשיממונהּ; איש לא פקד אותה. פעם ביקרתי בה: האולם רחב-הידיים דמה לעולם רפאים.

לא ידענו מה לעשות. התקופה שעבורה שילמנו מראש את שכר הדירה הלכה ונסתיימה. הכנסות לא היו: החניכים לא שילמו את דמי ה"מַזְחוֹצֶ'ה" (מס חודשי), שבלאו הכי הספיקו בקושי לכיסוי ההוצאות השוטפות של הקן. מצב ביש!

הקן היה משותק דווקא בימי הפגרה הגדולה מהלימודים, אחרי המושבה, העונה שבה הקן, מדרך הטבע, בשיא הפעילות וה"התרחבות" (מבצע למשיכת חברים חדשים לתנועה). בתקופה זאת, בימים כתיקונם, היו החניכים נוהגים לבלות ימים שלמים בקן.

מצב רוחי היה קשה מנשוא, ולא יכולתי להתרכז בלימודים. כיון שפתיחת הפקולטה לבניין ערים התמהמהה, הצלחתי להתקבל כתלמיד שלא מן המניין לפיסיקה ומתימטיקה בפקולטה לפילוסופיה (המוסד להכשרת מדענים ומורים באוניברסיטה סאן-פאולו). רמת הלימודים הייתה גבוהה. השתתפתי בכיתה נבחרת של 20 תלמידים מצטיינים בחוגו של ,Mario_Scheinberg פיסיקאי צעיר מפורסם (מבני עמנו, כפי ששמו מסגיר). נדרשו מאמץ וחריצות על מנת לא לפגר בשיעורים, ואני התקשיתי לעמוד בכך. לעתים קרובות מצאתי את עצמי יושב בכיתה ומחשבותיי מפליגות הרחק.

48
יום בהיר אחד הופיע אצלי אמנון. זמן רב לא פגשתיו, למרות שעברתי לגור בקירבת ביתו, בבית קומתיים שאבי קנה ברחוב ,Rubino_de_Oliveira בשכונת.Braz אמנון סיפר לי, שחברי קבוצתו פנו אליו לשוב לנהל אותם. הם מצטערים ומתחרטים על התנהגותם כלפיו במושבה. הוא נטה לסלוח וניסה לשכנע אותי שעלינו להחיות את הקן. עמדתי הייתה נוקשה - אולי מתוך חשד שאמנון מגזים. אמרתי שלא אנקוף אצבע כל עוד לא אשתכנע שאכן חל אצלם שינוי.

אמנון חזר למחרת, הפעם בלוויית משלחת של חניכיו: דניאל אחיו, בנימין קסוי ווילי בֶּצאק. הם באו לבקש שאחזור לקן. טענו שהולכו שולל, וכדי להמחיש את כנותם מסרו לידי את אוסף המכתבים שקיבלו מגלאט בחודשים האחרונים. במבט חטוף מצאתי שם הסתה שלוחת רסן נגד אמנון ונגדי: "דיקטטורים", "שרלטנים", "בעלי נטיות פאשיסטיות", וביטויים נוספים. הוא לא חסך צליפות גם על טאקסר ואורצי: "זקנים-שלא-הגשימו", שאין להם מה לחפש בתנועה. היו שם הנחיות איך עליהם להתנהג ומה עליהם לעשות. לא הרביתי לחטט במכתבים ובתנועה אבירית החזרתי אותם ואמרתי, שאין לי עניין וחפץ בהם. היום אני מצטער על כך, משום שעיון מדוקדק במכתבים האלה היה אולי עוזר לי לפענח את החידה: מדוע גלאט נהג כך? האם מעשיו היו מבצע פרטי שלו, או שמא חברים נוספים מריו היו מעורבים בהם? תיק"ו.

*

אספנו מחדש את החניכים, אחד אחד, קבוצה אחר קבוצה, כמו ארכיאולוג המשחזר כדים משברי חרס. החניכים כאילו ציפו לאות להתכנס: "ושבו בנים לגבולם". בפחות משבועיים המתה הלשכה ושקקה חיים כמקודם, כאילו דבר לא אירע.

התלהבות מדבקת אחזה בכולם, ובסוף אף אורצי וטאקסר התרצו ונרתמו לפעולה.

49
על אף שהרהרתי רבות במה שהתרחש, איני מבין עד היום מה בעצם קרה, ובמה שגינו שהחלב החמיץ. הקרע עם ההנהגה בריו איננו מוסבר לי כלל. בכל פגישותיי עם בוגרי קן ריו ובמשך ההתכתבות הענפה עמם לא הבחנתי מעולם במשהו יוצא דופן, והיחסים בינינו היו ידידותיים. רחשתי להם אמון מלא, במיוחד לחברים כמו עקיבא שכטמן (מזכיר הקן, שעמו התכתבתי באופן סדיר) ופנחס דרצינסקי, בוגר התנועה הפולנית. התנהגותו של צבי גנדלסמן, שמאז המושבה הראשונה של התנועה התיידדנו והיינו מתכתבים ומרבים לשוחח בטלפון, הייתה עבורי הפתעה, ונשארה חידה ללא מענה.

על יתר חברי ההנהגה הראשית אין לי מה להוסיף, מהטעם הפשוט, שקשריי עמם היו מזעריים: עם שמואל שולץ נפגשתי בסך הכול פעמיים - כאשר נבחרה ההנהגה הראשית, ובישיבה שקיימנו בביתו של טאקסר בעת תחילת המושבה. מלבד אותן הזדמנויות איני זוכר אם אי-פעם החלפתי עמו מילה. את יעקב פלברג, החבר השלישי מריו, הכרתי בספריית "ביאליק" בביקורי הראשון בריו, אך לא הזדמן לנו לשוחח כלל. קשה לי להבין כיצד הם היו מסוגלים לקבוע עמדה כלפינו מהיכרות אישית כל כך קלושה וחפוזה. לנו לא הייתה כל סיבה לחשוד בהם.

ממה שהספקתי לקרוא במכתביו של גלאט, התברר לי שהוא חתר תחתנו במודע ובכוונה (במיוחד נגד אמנון ונגדי). איני מבין את מניעיו. ייתכן שרק הוא לבדו בישל את כל הדייסה, וחברי הקן האחרים לא היו שותפים לצעדיו, ואולי אף לא ידעו עליהם. אבל כל אלו הן השערות שאין להן על מה להסתמך.


*

התוצאות היו כפי שצפינו. עקיבא הביא את החוזר לדיון בהנהגה המקומית בריו. הוא שלח לי את העתקי הפרוטוקולים של שתי ישיבות שהם קיימו. מפרוטוקול הישיבה הראשונה למדנו, כי לאור הדיווחים של גנדלסמן, שולץ ויורה הם הסיקו, שבכדי לשקם את קן סאן-פאולו שהתחסל חייבים קודם כל להרחיק את אמנון ואותי, "על מנת לנטרל את השפעתם המזיקה". למשימה זאת, לפי הצעת גלאט, החליטו לשלוח לסאן-פאולו את המורה מנדל טורנובסקי להיפגש עם חברו יצחק טאקסר, כדי "לבדוק את הדופק".

טורנובסקי אכן כתב לטאקסר והודיע לו שהוא בא להתארח אצלו לבירור ענייני התנועה. כאן נכונה לו הפתעה. ערכנו לכבודו מיפקד חגיגי של הקן "המחוסל": 300 חניכים, בתלבושת מלאה (חולצה לבנה, חצאית ומכנסיים כחולים ועניבה בצבע השכבה) הסתדרו לפי קבוצות. לפני כל קבוצה אחז חניך את המוט צופי ובו דגלון הקבוצה. מסדר מרשים, גם בשבילנו. אחרי הטקס, המלווה שירה אדירה, התכנסו הקבוצות ומנהליהן לפעילות. טורנובסקי לא הסתיר את התרגשותו, והתוודה, בדברי ברכתו במיסדר, כי לרגע חלם שהוא נמצא בקן וארשה במיטבו.

בערב התכנסנו חברי ההנהגה הראשית וחברי ההנהגה המקומית של סאן-פאולו בביתו של טאקסר לשיחה מסכמת עם טורנובסקי. טורנובסקי היה במצב רוח מרומם, והרעיף עלינו מטר של שבחים על התרשמותו מהקן; לחוויה כזאת לא פילל כלל וכלל. במילתא דבדיחותא הוא אמר, שהוא מרגיש את עצמו כבלעם שבא לקלל ויצא מברך. כמה מאושר הוא, שעם חזרתו לריו יוכל לבשר שמצא בסאן-פאולו קן שוקק חיים. נפרדנו בלבביות.

במשך כל הפגישה לא נזכר ולוא במילה אחת המשבר בין שני הקנים, שכן טורנובסקי תירץ את הביקור כיוזמה אישית שלו. ידענו מהפרוטוקול מי שלח אותו ומה הייתה משימתו, אבל לא הזכרנו את הנושא. ייתכן שטאקסר שוחח עמו על כך ביחידות, אבל בפגישה הכללית נהגנו כאילו הכול מתנהל על מי מנוחות.

*

טורנובסקי חזר למחרת לריו. מהפרוטוקול השני שקיבלנו מעקיבא נודע לנו, שהם היו מאוכזבים משליחותו. בעקבות דיווחו של טורנובסקי וחוזר מס' 2 שלי התקיים בריו מעין "משפט גלאט" בשכבת הבוגרים. יעקב פלברג גינה בחריפות את התנהגותו של גלאט, קבע שהוא "איננו ראוי להשתייך להשומר הצעיר" ודרש בתוקף להרחיקו מהתנועה. דוד רזניק הסכים עקרונית עם יעקב, אבל לא תמך במסקנה, והציע "לתת לו הזדמנות". במחאה התפטר פלברג מכל תפקידיו.

למרות שפלברג ואני חיים באותו קיבוץ מאז שנות ה-50, מעולם לא שוחחנו על הפרשה. לאחר שנים רבות (בעת ביקור בבראזיל בשנת 1974), נפגשתי פעמים עם גלאט באקראי. הוא ניסע לפייס אותי. סירבתי לדבר עמו.
http://gaash.co.il/~nahummandel/sefer_b.htm



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   18:48   20.11.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  116. שמחה (צברי) האדומה  
בתגובה להודעה מספר 4
 

שמחה (צברי) האדומה

היא נחשבה לאחד מעמודי התווך של המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל בימי המנדט. בשבתה בכלא העדיפה את חברת האסירות הנאציות על פני האסירות הציוניות. היא חיה עם ערבי כחלק ממדיניות הערביזציה של מפלגתה. בשנות ה-70 וה-80 לימדה באוניברסיטת תל-אביב כמרצה בכירה, אך לא הזכירה מעולם את עברה. לפני כשלושה שבועות הלכה שמחה צברי לעולמה.

מאת:תמר נשר רטי/מקור ראשון
5 בנובמבר 2004, כ"א בחשון תשס"ה


שמחה צברי

על מודעת האבל של שמחה צברי, שפורסמה לפני כשלושה שבועות ב'הארץ', לא היה חתום איש מבני משפחתה, אלא רק חבריה. הם אלו שגם ליוו אותה בדרכה האחרונה, הפעם בנוכחות אחותה הקשישה ושני אחייניה. שבוע לאחר מכן פורסמה באותו עמוד של הארץ מודעת אבל נוספת, כשהפעם חתומים עליה חברי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב.
שתי מודעות האבל האלה הן סוג של סיומת מקאברית לחייה ומותה של שמחה צברי – אשה רבת מעללים, שמעשיה השנויים במחלוקת פורסמו לשמצה בארץ ישראל המנדטורית, ושימיה נדמו בשתיקה ובאנונימיות. 88 שנות חייה של צברי אופיינו באינטנסיביות רבה ופרנסו לא מעט דפים בהיסטוריה הקשה ומרובת התהפוכות של דברי ימי הארץ הזאת. אבל גם ההיסטוריה הזו נשכחה, ורק חבריה הקשישים זוכרים אותה ואת מעלליה, זוכרים ומוקירים. כל השאר הספיקו כבר מזמן לשכוח.

רחל גבעון, חברה לדרך: "בלטה אצלה עקשנות, דבקות בכל דבר. אי אפשר היה להתווכח איתה. תמיד היא היתה משונה – לא נשואה, עקשנית, שקדנית. אני זוכרת שאחותה הגדולה, רבקה, היתה נכנסת לחדר בצריף ודוחפת לה כסף, ושמחה לא היתה לוקחת. לא עניינו אותה הצרכים האישיים"
מי היתה שמחה צברי? כיצד זכה שמה להיכלל בדברי ימי המאבק על ארץ ישראל-היא-פלשתינה, ומדוע נשכח שמה ברבות השנים? איך הצמיחה קאדר כזה של מוקירים, ועל מה ולמה שטמו אותה רבים אחרים? האם הצליחה ליישב בתשעת העשורים שבהם חיה באופן גדוש כל כך את הסתירות הקשות ששכנו בנפשה? וכיצד קשורים חודשי חייה האחרונים, שחלפו עליה בביתה שבמרכז תל-אביב מתוך דמדומי שכחה וקהות חושים, לשנות ילדותה הרחוקות, בקצה הדרומי של אותה עיר ובתנאי קיום בלתי מספקים?

שביתה ראשונה בכיתה ז'
שמחה צברי נולדה ב-1916 בכרם-התימנים שבתל-אביב. ב-1917 גורשה עם בני משפחתה בגירוש הגדול מתל-אביב לכנרת, ואחר כך עברה המשפחה לסג'רה (היום אילניה). באותה תקופה ילדה אמה תאומות. אחת מהן נפטרה כשהגיעו לכנרת, השנייה מתה בסג'רה. אמה של צברי נפטרה מיד אחר כך, כששמחה היתה בת שנתיים, ומאחר שהקברים בסג'רה לא סומנו, מקום קבורתה לא נודע מעולם.
צברי גדלה עם אביה ועם שלוש אחיותיה הגדולות, שהיו גם הן רכות בשנים. הם חזרו לכרם-התימנים והתקיימו בדוחק רב. האב התקשה למצוא עבודה, ומאוחר יותר עבד בבניין. הבנות הצטיינו בלימודיהן למרות הדלות הקשה, ויותר מכולן הצטיינה שמחה. "היא היתה יתומה מאם וגדלה במרתף עם אביה, שהיה מחוסר עבודה, ועם אחיותיה, שעבדו במשק בית", תספר לימים אחת מחברותיה לארגון הנוער הקומוניסטי (לאה טרכטמן-פלחן, 'מתל-אביב הקטנה למוסקבה', 1989). "המחנך שלנו ערך פעם ביקור אצלה. הוא מצא אותה יושבת על הרצפה ומכינה את שיעוריה על ספסל קטן נמוך".
ארגון הנוער הקומוניסטי, שמרכז את פעילותו בשכונות קשות היום, משך אל שורותיו גם את צברי, שפיתחה הזדהות מוחלטת ומיידית עם דרכי פעילותו. בהיותה תלמידת כיתה ז' בגימנסיה התל-אביבית הובילה את השביתה הראשונה של תלמידי הגימנסיה, שמחו נגד עיריית תל-אביב על תנאי לימוד והוראה לא מספקים. מכאן ואילך תלך התפישה הקומוניסטית ותכבוש מקום מרכזי בחייה של הילדה שמחה, שתהפוך במהרה לנערה ולאשה דעתנית ולאחת הדוברות הרדיקליות שידעה התנועה הקומוניסטית בארץ ישראל.
בסוף שנות העשרים הצטרפה צברי לשורות המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, המוכרת בשמה פק"פ . היא השתלבה במהירות בפעילות המפלגה, ויחד עם פנינה פיינהויז הן היו לשתי הנשים הבולטות בה. ב-1933 היא נאסרה על ידי ממשלת הוד מלכותה בגין פעילות קומוניסטית ונידונה לישיבה בכלא הנשים בבית-לחם למשך 4 שנים. בעת שִבתה בכלא העדיפה צברי את חברתן של אסירות ערביות ביטחוניות – אלו שהסתירו בבתיהן חברים בחבורות המורדים נגד "הציונות והאימפריאליזם", או שנתפסו בעת שהעבירו פצצות בכליהן. היא סירבה לשבת בתא אחד עם אסירות ציוניות, חברות האצ"ל, ובהן אחת שנתפסה בשל אותו מעשה עצמו, שהיה מכוון נגד האוכלוסייה הערבית. כמו כן קשרה קשרי ידידות עם כל סוהרת ערבייה באשר היא ערבייה, וכשנאסרה שוב בשלהי שנות השלושים, התיידדה עם אסירות גרמניות נאציות מבנות קהיליית הטמפלרים וסירבה לקשור קשרים עם אסירות ציוניות.

לאון זהבי, חבר לדרך: "לא מצאתי שום מסמך המאשר ששמחה השתתפה בפעולות שבהן נפגעו יהודים. הרדיקליות של התנועה הקומוניסטית אינה בטרור האינדיבידואלי, כי אם בגיוס ההמונים למאבק ההיסטורי. המחתרת שלנו היתה פוליטית, לא צבאית מזוינת, לעומת אצ"ל ולח"י, למשל"
ביישוב היהודי לא שררו באותן שנים אבטלה ודלות נוראים כבארצות רבות אחרות, אבל עדיין היו בו מוקדי עוני קשים. ההיסטוריוגרפיה הציונית טשטשה לרוב מציאות זו מסיבות אידיאולוגיות, שעיקרן ההחלטה להתרכז בבניין הארץ, אבל היו אנשים שעיניהם נמשכו אל המראות האפלים. רבים מהם נעשו קומוניסטים – ייתכן שהתבוננות נוקבת במציאות היא שהביאה אותם לכפור בציונות, וייתכן גם שאימוצה של אידיאולוגיה חדשה, כלל עולמית, העניקה להם זווית ראייה חדשה.
בתוך האטמוספרה המורכבת הזו הלכה צברי וביססה את עמדתה הפוליטית, שתפסה כיוונים יותר ויותר קיצוניים. בשנות השלושים סבלו חברי פק"פ מנידוי חברתי, פיטורים, הרעבה, עינויים בבתי סוהר וגירוש מן הארץ למדינות פאשיסטיות אנטישמיות ואנטי-קומוניסטיות – שגם בהן נאסרו מיד עם הגיעם. עיקר מרצם של חברי המפלגה הוקדש למלחמה חסרת פשרות בעלייה, שנתפסה בעיניהם – בצדק – כאמצעי שנועד לשנות את המבנה הדמוגרפי בארץ. העלייה נצטיירה על ידם, תוך עיוות גמור של העובדות, כתהליך הממיט אסון על הפועל, היהודי והערבי, בארץ, וכיבוש העבודה נתפש כגורם המערער את שכר העבודה. הם התנגדו לדרכה של מערכת החינוך האוטונומית של היישוב, ובזו לניסיון ליצור תרבות חדשה שיסודותיה ארץ ישראל והשפה העברית.

אחראית על מדיניות הטרור
באותה תקופה היתה פק"פ מפלגה בעלת רוב גדול של יוצאי אירופה המזרחית, אבל חלקם היחסי של ילידי הארץ עלה מעט. מקצתם היו יוצאי היישוב הישן, ואחרים – בני עולים מרוסיה. צברי, שהיתה אחת משני בני העדה התימנית ובת עדות המזרח היחידה בתולדות פק"פ, התבלטה בתנאים האלה פי כמה. בהמשך היתה לאשה הראשונה שנשלחה לימודים באוניברסיטה לעמלי המזרח במוסקבה, ולאשה הראשונה שהתקבלה לשורות הוועד המרכזי של המפלגה. היא גם היתה הצעירה ביותר בין חברי המפלגה לזמנה.
צברי נמנתה עם החברות הראשונות שראו בקשר מתמשך עם חבר ערבי ביטוי שלם של מגמת הערביזציה שדרשה פק"פ. בן זוגה היה רדואן אל-חלו, שנודע בכינוי מוסא. בתקופת התקבלותו לפק"פ, ב-1927, היה מוסא פועל ניקיון בעיריית יפו, ובין השנים 1934-1943 היה למזכיר המפלגה ולמנהיגה. לצדו היתה צברי הרוח החיה בפק"פ.
בתקופת מאורעות 1936 נעשתה השקפתה של צברי לעמדה הרשמית של פק"פ, ולפיה שוללת המפלגה טרור מסוג זה שהופגן במאורעות הדמים, אולם דבר לא ימנע ממנה לקיים קשרים עם קבוצות טרוריסטיות הנושאות אופי רבולוציוני. זמן לא רב אחר כך חזר מוסא ממוסקבה והכריז על היישוב היהודי כעל "מיעוט קולוניזטורי", שנפסל, לפיכך, כבעל ברית לעתיד. בשנת 1936 פסק הוועד המרכזי של פק"פ כי בארץ מצויים "שני מחנות לוחמים": האחד, ערבי, מייצג את הקדמה; האחר, "ציוני-אימפריאליסטי", מייצג את הריאקציה. הערבים נקראו להמשיך בג'יהאד, ונאמר להם כי פק"פ תילחם לצדם עד אשר תושגנה תביעותיהם הלאומיות.
צברי, היהודייה היחידה בוועד המרכזי, היתה האחראית למדיניות הטרוריסטית שנקטה פק"פ, ושאמורה היתה לבוא לידי ביטוי בפיגוע בבנייני תערוכת יריד המזרח שנפתחה בתל-אביב באותה שנה. בספרו 'אדומים בארץ ישראל' מציין ההיסטוריון שמואל דותן כי צברי היתה חדורה להט לאומני ערבי ונאבקה כל העת להיות ראויה לתפקידה כחברת הוועד המרכזי. ביולי 36' הפיצה כרוז האומר כי "על ידי הרס משקם של הכובשים הציונים בדרך של אקטים של סבוטז' והתקפות פרטיזניות, מבקשת תנועת השחרור הערבית לעשות את המשכת הקולוניזציה הציונית לבלתי אפשרית".
במהלך 1937 החלו להישמע בפק"פ קריאות לפעול לדה-ציוניזציה של היישוב כאמצעי להבטחת ניצחון העניין הערבי. קריאות הקרב האלה הובילו לייסודו של עיתון מחתרתי בשם 'קול העם', שהחל לצאת בעריכתה של צברי באותה שנה. מאוחר יותר הניחה צברי על שולחנו של הוועד המרכזי הצעה לכינונה של מסגרת מיוחדת ליהודים בתוך המפלגה.
"אף על פי שצברי חייתה רוב זמנה בין ערבים", כותב דותן, "אי אפשר לטעון שקשריה עם המגזר היהודי נותקו לגמרי. היא נפגשה בסתר עם ידידותיה מנוער, חלקן חברות מפלגה, וביקרה לעתים בחשאי את אחיותיה, שאחת מהן, רחל, היתה פעילה במפא"י וב'הגנה'... אם סיבכה את חברי מפלגתה היהודים ואת עצמה במעשי טרור אנטי-יהודיים, אי אפשר לומר שהדבר קרה משום אי ידיעה. אדרבה, היא הכריעה לטובת מעשים אלה בעיניים פקוחות, משום שביקשה להוכיח לחבריה הערבים כי הקומוניסטים היהודים אינם רק נאה דורשים אלא גם נאה מקיימים".
בתחילת שנות ה-40 ברחה צברי מבית הסוהר לנשים בבית-לחם, לאחר שנאסרה שוב בגין פעילותה. כמה חודשים לאחר מכן ניסחה עם חברי הוועד כרוז שקרא לרכז את "מעמד הפועלים וההמונים הרחבים" להפיכת המלחמה האימפריאליסטית (מלחמת העולם השנייה) "למלחמת שחרור העמים, למלחמה בכוחות הדיכוי, הפאשיזם והריאקציה בארץ", ולמעשה קראה לערבים למרוד בשלטון הבריטי ובציונות.
ביולי 42' נעצרה צברי שוב, יחד עם 6 חברי פק"פ נוספים. ממקומות מעצרם הורו צברי ומוסא על דרך חדשה, שתאפשר למפלגה לצאת מן המחתרת. תהליך זה נמשך כמה שנים, ובמהלכו שוחררו חברי המפלגה האסורים, הוענקו להם חסות ומשרות, וביטאון המפלגה, 'קול העם', הפך לגאלי. בשנים הבאות עברה פק"פ תהפוכות, ומעמדה של צברי נפגע – לא מעט בשל תרומתה לפילוג שחל במפלגה.
בשנת 1947 לבש הפילוג פנים חדשות, ונסללה הדרך להקמתה של מק"י (מפלגה קומוניסטית ישראלית). בכ"ט בנובמבר 1948 התאחדו פק"פ ומק"י, וכשחיפשו בעלי ברית אלקטוראליים החליטו לפנות להנהגת לח"י – שנתפשה רדיקלית ותוססת ועושרה האגדי יצא למרחוק, וכן – בשל מעורבותה של לח"י ברצח הרוזן ברנדוט, שהיה שנוא על הקומוניסטים העבריים. אולם שתי ההנהגות לא הגיעו לכדי הבנה שתאפשר יצירת ברית פוליטית, בין השאר משום שבעיניו של יצחק שמיר, שייצג את הנהגת הזרם המרכזי בקרב יוצאי לח"י, נצטיירה צברי, שנשאה נאום שמאלי קיצוני, כסהרורית פוליטית.
לאחר הקמת המדינה נטלה צברי, "האנטי-ציונית האחרונה מקרב הקומוניסטים העבריים", כדברי דותן, חלק בהקמת סיעת השמאל במפ"ם, שרבים מחבריה הסתפחו אחר כך למק"י. במהלך שנות החמישים נטשה את החיים הפוליטיים הציבוריים ופנתה לעשייה אקדמית.
ד"ר שמואל דותן, אגב, התכוון לכתוב ספר המשך לספרו 'אדומים בארץ ישראל', ולתאר בו את דרכו של השמאל הרדיקלי לאחר הקמת המדינה, אולם נפטר באופן מפתיע קודם שהספיק לסיים את עבודת המחקר הגדולה שלו על הפעילות הקומוניסטית בישראל.


הרומנטיקה של המהפכנים
אם סיפורה של המפלגה הקומוניסטית מצטייר כאפיזודה היסטורית חולפת, מסתבר שהמפלגה חיה ונושמת, וחבריה היהודים ממשיכים להטיל מים צוננים על פרצופה היגע. כשביקשתי לשוחח עם חבריה של צברי משנות פעילותה במפלגה, נתקלתי בתגובה חשדנית על גבול הפרנויה. אחת מחברותיה הוותיקות, שבעלה היה חבר בוועד המנהל של המפלגה, הסכימה לבסוף, לאחר ימים של משא ומתן, להיפגש איתי – בתנאי שאחתום על הצהרה המחייבת אותי לפרסם אך ורק דברים שהיא וחברות אחרות יאשרו. שני חברים אחרים, לעומת זאת, חל גבעון ולאון זהבי, הסכימו לדבר בלא תנאים מקדימים. אגב, אל אנשי המפלגה הקומוניסטית, כמו אל חברי מחתרת אמיתית, אפשר להגיע רק מפה לאוזן. אף אחד לא יגלה לך שהוא מחזיק בתפישת עולם קומוניסטית, אלא אם כן חבר אחר שלח אותך אליו. ללאון זהבי, למשל, הגעתי דרך חבר המפלגה עוזי (דוד) בורשטיין, שפגש בצברי בסוף שנות השלושים ומאז לא ראה אותה עוד. "תפני ללאון זהבי", הציע לי, "הוא כבר יוכל לעזור לך".
נפגשתי עם לאון זהבי בבית קפה הומה במרכז תל-אביב ומיד קיבלתי שיעור בקומוניזם עכשווי, חי ובועט. זהבי עצמו בן 82 ודומה דמיון מפתיע לחבר מפלגה אחר ומפורסם, אמיל חביבי. הוא מגיע לכאן מדי יום, לפעמים בשעות הלילה המאוחרות, כדי לסיים את כתיבתו של ספר שהחל בו לפני 14 שנה והעוסק במסמכי הקומאינטרן הנוגעים ליישוב היהודי והערבי בארץ ישראל של שלושת העשורים שלפני הקמת המדינה.
דרך אותם מסמכים התוודע זהבי לצברי בראשונה. הוא הצטרף לפק"פ ב-47', 6 שנים לאחר שעלה ארצה מבולגריה, ונתקל בעשרות מסמכים, כרוזים וגילויי דעת ששמה הוזכר בהם בצורה זו או אחרת. אבל רק 45 שנה מאוחר יותר, בתחילת שנות ה-90, פגש בצברי הממשית. פגש ונכבש. "שמחה היא אהבתי לעת זקנה", הוא אומר. "הוקסמתי מאישיותה ומדמותה, מצניעותה המופלגת. המילה 'אני' כמעט לא היתה קיימת אצלה.
"היא היתה מהפכנית ברמ"ח אבריה, ועברה מכלא לכלא. מהפכנות לא יכולה להתקיים ללא נחישות אידיאולוגית, ולשמחה היתה נחישות. כבת כרם-התימנים היתה שבויה ברצון לעזור לדלות שאפיינה את המקום כבר אז. בשכונתה היה היחס לערבים שונה מהיחס מצד הממסד הציוני. לשני האלמנטים האלה נשארה שמחה נאמנה עד יום מותה".

איזה מין אדם היא היתה?

"שמחה היתה ערנית מבחינה תרבותית, ומעודכנת פוליטית וספרותית. כל ספר חדש היה מונח אצלה בספרייה, והיא היתה אשת שיחה מעניינת כל עוד לא נוגעים בשאלות של פוליטיקה ולפעילות העבר שלה. היא היתה בת שיח לענייני רוח יותר מאשר לענייני יום יום; אוכל, כסף, עבודה, ניקיון לא העסיקו אותה".

מדוע סירבה לדבר על עברה הפוליטי?

"אינני יודע. אני מפרש את זה כמופנמות, כהמעטה בערך עצמה".
זהבי מספר כי בשנים האחרונות נפגשו מדי שבוע. שיחותיהם, הוא ממשיך ומספר, לא נסבו מעולם על עניינים אישיים, כך שכשאני שואלת אותו מדוע בחרה שלא להינשא הוא אומר שנושאים אינטימיים כאלה היו מחוץ לתחום, "אבל גם מהפכנים הם אנשים עם תחושות ויצרים. וזה אפילו חזק יותר אצלם, כי הרומנטיקה עוטפת את היחסים שבינו לבינה".

מה היה יחסם של בני משפחתה לפעילותה הפוליטית הקיצונית?

"המשפחה של שמחה היתה חמה מאוד ופלורליסטית, עם המון כבוד הדדי ואהבה. שמחה מעולם לא נתפשה ככבשה השחורה או משהו מעין זה. תמיד אהבו וקיבלו אותה".
ובכל זאת, היא היתה מעורבת בפעילויות שכוונו לפגוע ביהודים, בני עמה.
"לא מצאתי שום מסמך המאשר ששמחה השתתפה בפעולות שבהן נפגעו יהודים. הרדיקליות של התנועה הקומוניסטית אינה בטרור האינדיבידואלי, כי אם בגיוס ההמונים למאבק ההיסטורי. המחתרת שלנו היתה פוליטית, לא צבאית מזוינת, לעומת אצ"ל ולח"י, למשל.
"המפלגה הקומוניסטית היא ארגון עברי-ערבי. תמכנו במרד ב-29', ותמכנו באינתיפאדה הראשונה והשנייה – מתוך סולידריות, מתוך תמיכה במאבק הערבי נגד הבריטים או נגד הכיבוש. לא השתתפנו במרד ולא הקמנו ארגון צבאי".
אבל המרד הערבי היה מרד מזוין ורצחני, וכך גם האינתיפאדה הראשונה והשנייה.

"גם המאבק של אצ"ל ולח"י נגד הבריטים היה מזוין ותמכתי בו, כי שנאתי את הבריטים. הם גם רצחו הרבה ערבים, ולזה התנגדתי. גרתי אז בירושלים, ובבקרים הייתי רואה את הכרוזים של אצ"ל ולח"י נגד הבריטים, וזה היה צובט לי בלב יפה. גם עם המאבק הפלשתיני אני סולידרי, כי כיהודי אני חושב שהכיבוש הזה הוא בעוכרינו".

במילים אחרות, המפלגה הקומוניסטית תמכה מאז ומעולם במאבק מזוין אבל דאגה לא ללכלך את הידיים בעצמה.

"מאבק זה מאבק. השאלה היא אם אתה ארגון צבאי או פוליטי. אני לא חושב שאצ"ל ולח"י לכלכו את הידיים כשפגעו בבריטים.

איך היא התייחסה למדינת ישראל?

"היא לא אהבה את הפרצוף שלנו. אבל מה זה מדינה, ריבונו של עולם? הפכנו אותה לערך עליון, והיא לא. החיים, הסדר, הם העיקר. הפרצוף שלנו מכוער היום, ושמחה ראתה את זה. היינו מדברים על זה שהארץ השתנתה לרעה. היא אמנם פרשה מחיים פוליטיים פעילים, אבל נשארה מהפכנית".
זהבי עצמו, אגב, פרש גם הוא מחיים פוליטיים אקטיביים, אם כי הוא נמנה עם חברי חד"ש. כשאני מנסה לשאול אותו מה היה יחסה של צברי לעמה הוא אומר ש"היא אהבה את העם, כי אהבת האדם כוללת את אהבת העם שלך. הנאמנות לעם שלך, מצד שני, אינה סותרת את אהבת הזולת ולא מולידה שנאה לעם אחר".

המשפחה מגלה הבנה
ניצה קרוא, בת אחותה של צברי, מאשרת כי "המשפחה קיבלה את פעילותה של שמחה בהבנה. לא היתה ביקורת כלפיה. לפעמים היו מתעוררים ויכוחים על היחס לפלשתינים, אבל זה היה מסתיים בזה שלכל אחד יש הדעה שלו".

ואיך התייחסה המשפחה לתמיכתה במרד הערבי?

"זה היה נושא לוויכוח. על חלק מדבריה הסכמנו איתה ועל חלק לא. היו יחסים חמים במשפחה, ואחיותיה של שמחה מאוד דאגו לה".
קרוא היא בתה של אסתר לוי, אחותה היחידה של צברי שנישאה והקימה משפחה. האחות הבכורה, רבקה, היתה עובדת סוציאלית, והאחות הנוספת, רחל, היתה חברה בהגנה ומאוחר יותר חברת כנסת מטעם מפא"י (בכנסת השנייה עד השישית). השבעה על שמחה התקיימה בבית האחות הקשישה אסתר לוי, שהתקשתה לדבר על אחותה וביקשה מבתה לשוחח איתי.

איזו דודה היא היתה?

"לא היו יחסי פוצי-מוצי, אבל היא תמיד היתה מוכנה לעזור. היא היתה רציונלית יותר מאשר רגשית; תמיד המליצה על ספרים, דברים כאלה. היא היתה בשבילי אורים ותומים. בכל פעם שסיימה ללמוד, היית שואלת אותה – את שְמחה עכשיו?, והיא היתה צוחקת. לפני כמה שנים היא רצתה לנסוע לפריז לכמה חודשים אבל דחתה את הנסיעה כי אחיותיה חלו. ובסוף היא לא נסעה".
איך את מסבירה את הפער בין הצד המהפכני, הסוער והקיצוני שבאופייה, ובין התכונות שחבריה נוקטים לתיאורה – צניעות, סגפנות, הסתגרות?
"היו לה דעות ועמדות נחרצות, והיא היתה הולכת לכל עצרות השלום ודברים כאלה, וחדשות בשבילה היו דבר קדוש, אבל היא אף פעם לא העמידה את עצמה במרכז. היא עמדה מאחורי הערכים שלה, אבל מעולם לא ניסתה לכפות את דעותיה – שאף פעם לא היו פופולריות".
חל גבעון פגשה בצברי ב-43' בתערוכה הראשונה של תל-אביב, שהתקיימה בנמל. בשנים הבאות נפגשו מדי פעם, וב-53' הפכו לשכנות לצריף ברחוב הנביאים. "לא היה בינינו קשר אינטימי", היא אומרת, "היו זמנים שאדם פשוט שמח בחברו. המצב היה דחוק, ואנשים שמחו אחד בשני".
גבעון מסרבת לדבר על עברה הקומוניסטי, ופוטרת אותי במילים "זה פרה-היסטוריה". היא נולדה בגרמניה, 10 שנים אחרי צברי, ובשנות פעילותה במפלגה קשרה קשרי ידידות עם קבוצת אנשים ("זה היה חבר מביא חבר"), ששמותיהם התנוססו על מודעת האבל על צברי. עד היום הם מתראים מדי פעם.
"בלטה אצלה עקשנות, דבקות בכל דבר", היא אומרת על צברי. "היא היתה עקשנית לאללה. אי אפשר היה להתווכח איתה. תמיד היא היתה משונה – לא נשואה, עקשנית, שקדנית. אני זוכרת שאחותה הגדולה רבקה היתה נכנסת לחדר בצריף ודוחפת לה כסף, ושמחה לא היתה לוקחת. לא עניינו אותה הצרכים האישיים".

"קשה להגדיר אותה"

בשנים שלאחר הקמת המדינה התקשתה צברי למצוא מקום עבודה בגלל עברה במפלגה הקומוניסטית. היא חייתה בצמצום רב והתקיימה ממתן שיעורים פרטיים. מאוחר יותר פנתה ללימודים אקדמיים, וב-59' סיימה את לימודיה לתואר הראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה ובשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית. באותה אוניברסיטה השלימה ב-64' את לימודי התואר השני בתרבות ובהיסטוריה של האסלאם בימי הביניים. משם פנתה ללימודי הדוקטורט באוניברסיטת סורבון בפאריס. נושא המחקר שלה היה 'תנועות עממיות בבגדד בתקופה העבאסית' (מאות 9-11), והיא סיימה אותו בהצטיינות.
צברי החלה ללמד באוניברסיטת תל-אביב ב-69', בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה. ב-79' נתמנתה למרצה בכירה וקיבלה קביעות,
וב-85' פרשה אך המשיכה ללמד עד 90'. היא העבירה קורסים וסמינרים בנושאי חברה, ועסקה רבות בתנועות מחאה באסלאם, ביחסי עבודה ובמחשבה מדינית באסלאם. "אני מוכרח לומר שהיא זכתה לשבחים רבים מצד הסטודנטים והמורים", אומר פרופ' אריה שמואלביץ', שכיהן כדיקן החוג בשנות ההוראה האחרונות של צברי. שמואלביץ' זוכר את צברי גם משנות לימודיו באוניברסיטה העברית, שבזמן סיומם היא היתה בתחילת דרכה האקדמית. "היא היתה פעילה פוליטית", הוא משחזר. "כולנו דיברנו ברעש גדול על הפיצוץ שעשתה במק"י".
הוא אומר כי בשנים שבהן עבדו יחד בתל-אביב מעולם לא שוחח איתה על נושאים פוליטיים. "קשה להגדיר אותה", הוא אומר כשאני שואלת איזה מין אדם היא היתה. "היא היתה מאוד חרוצה ומסורה, לא דיברה הרבה. אבל כשהיא העירה משהו או ניתחה איזה נושא היה מה לשמוע. היא היתה מלאת מרץ. מאוד שמחנו שהסכימה ללמד בתל-אביב, כי היו לה הצעות גם מאוניברסיטאות אחרות".
בשנים שבהן לימדה באוניברסיטה היא היתה פעילה פוליטית?
"בזמן ההוראה היא כבר לא היתה פעילה פוליטית. יכול להיות שהיא עסקה בכך במסגרות מחוץ לקמפוס. הפרופיל ירד, אבל חייה האקדמיים והפוליטיים הופרדו זה מזה. היא לא עירבה ביניהם. מעולם לא שמעתי מסטודנט שהיא ניהלה תעמולה פוליטית".

ואם היית יודע על פעילות כזו?

"אי אפשר לאסור על מרצה להביע עמדה פוליטית. אבל בכל מקרה, בתחומי הכיתה דבריה של צברי הוקדשו רק לתחום העיסוק האקדמי שלה. ייתכן, כמובן, שהיא בחרה פה ושם טקסטים שהיו קשורים אקטואלית".
על מותה של צברי נודע לשמואלביץ' באיחור, משום שבאותו זמן שהה באוזבקיסטן לצורך מחקר. מיד כשהגיע לארץ יזם את פרסום מודעת האבל. קם באוניברסיטה דור חדש שלא ידע את שמחה צברי, הוא מנסה להסביר לי.
בחודשי חייה האחרונים שקעה צברי בתוך דמדומי שכחה ועילפון, ולא זיהתה יותר את מבקריה. רחל גבעון מספרת שבימיה האחרונים צברי כבר לא הכירה אותה אבל שָמחה מאוד לקראתה ושאלה אם תבוא גם בשבוע הבא. "היא חזרה לעבר", היא אומרת, "והיתה אומרת ששלומה טוב מאוד, חוץ מזה שהיא לא יכולה ללכת".
יש משהו סמלי בדמנציה שנכפתה על שמחה צברי בסוף חייה, והמקבילה אולי לשכחה שכופה עלינו רצף האירועים המסחרר של ההיסטוריה הדחוסה שלנו. צחוק הגורל; מי שהיתה אחת האויבות-מבית הגדולות ביותר שידע עם ישראל, שראתה בערביזציה מגמה נעלה וצידדה בתוקפנות הערבית הרצחנית נגד בני עמה, הפכה לבסוף לחלק מן הממסד והעמידה דורות של תלמידים. מי שהתנגדה בנחרצות אלימה וחסרת פשרות לקיומה של מדינת ישראל הפכה לדמות כמעט נערצת, שמעלליה נקברו בין שורות של דפים מצהיבים ובזיכרונותיהם המאובקים של אנשים קשישים. בשכחה יש משהו מנחם ואפילו הסתגלותי, כשהיא באה במינונים מתקבלים על הדעת; אבל יש בה גם סכנה גדולה של שכחה עצמית לדעת ושל התנהלות שגויה במציאות העכשווית.
----------------
מתקנת והורסת עולם

המפלגה הקומוניסטית, פק"פ, הוקמה בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20, לאחר שרשרת התפתחויות דרמטיות שניתן לסמן את פתיחתן עם ייסוד הקומאינטרן – מטכ"ל המהפכה המוסקבאי, שנולד במארס 1919 כאינטרנציונל השלישי, הקומוניסטי (ומכאן שמו), כתגובה לסערת הרוחות באירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. ייסוד הקומאינטרן השפיע עמוקות על השמאל הארץ ישראלי והעניק לו פרספקטיבה מהפכנית. באותה שנה (1919) הוקמה בארץ ישראל מפ"ס (מפלגת פועלים סוציאליסטית), שנה לאחר מכן נוספה לה האות ע' והיא הפכה למפס"ע – מפלגת פועלים סוציאליסטים עברים, שפרשה בהמשך מההסתדרות הציונית והחליפה את שמה ליק"פ (המפלגה הקומוניסטית היהודית). פק"פ נוסדה ב-1922, מתוך ניסיון התקרבות לפלג הערבי של המפלגה.
"לא מן הנמנע שפק"פ, כמסגרת החיה את חייה מתוך מתיחות רבה, היתה עשויה למשוך לשורותיה אנשים שהתנהגותם יכולה לעורר עניין אצל פסיכולוג", כתב ההיסטוריון המנוח שמואל דותן בספרו 'אדומים בארץ ישראל' (הוצאת שבנא הסופר, 1991). "אפשר מאוד שמפלגה המנהלת מלחמת חורמה בערכים של החברה בה היא פועלת עשויה לתת תירוץ אידיאולוגי לגילויים של שנאה וניכור (...) הקומוניסט בדור ההוא לא היה רק מתקן עולם; הוא היה גם הורס עולם. בנפשו חסרת המנוחה התרוצצו רעיונות נאצלים על שוויון, חרות וקדמה, בצוותא עם חלומות על השמדתה של מציאות חיים שנואה".

אבל דותן עצמו מחדד ומוסיף כי ההסבר הפסיכולוגי אינו מספק ואף חוטא למציאות. שנאה בלבד, הוא מסביר, לא היתה מצליחה למשוך אנשים רבים כל כך, ולא כל שכן לשמר את השקפתם. אין ספק שההקשר ההיסטורי משמעותי במיוחד לאותה תקופה: באותן שנים נעשה הקומוניזם לאמונתם של מאות אלפי פועלים, משכילים צעירים ותלמידים בעולם כולו. רבים מתוכם היו בני מיעוטים ומהגרים, ויהודים בראשם – באירופה, באמריקה הצפונית והדרומית, בדרום אפריקה, וגם במצרים ובעיראק. לא היה שום מסתורין בבחירתם. היו אלה שנות המשבר הכלכלי והחברתי הגדול ביותר שידע המשק הקפיטליסטי מעולם; מחסור ואבטלה, דלות ורעב, ניצול ואפליה היו מנת חלקם של עשרות מיליוני בני אדם ברחבי העולם.
[email protected]
http://www.makorrishon.co.il/article.php?id=2633



https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&v



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   17:00   24.12.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  121. יהודים נגד ישראל  
בתגובה להודעה מספר 4
 

Yac
חבר מתאריך 31.3.02
21355 הודעות 14:19 24.12.04

יהודים נגד ישראל

מתרבים בעולם האירגונים היהודים נגד ישראל.
אביא כמה שמות של ארגונים וכמה אתרים.

מתוך מאות:

יהודים נגד ישראל
יהודים נגד נוכלות
יהודים נגד ציונות
יהודים נגד שוחד
יהודים נגד כיבוש
יהודים נגד השתלטות השחיתות בישראל.

אתרים של יהודים:

www.jewsagainsttheoccupation.org

www.jewsnotzionists.org/

www.petitiononline.com/JvO1

www.btinternet.com/~sapere.aude/jaz.html

http://www.metafilter.com/mefi/37645

מישהו בהסברה הישראלית צריך להתעורר, נוכח התהום הנפערת בין היהודים לישראל,
נוכח גל האנטי-ישראליות המתגבר בעולם, נוכח התפשטות האנטי שמיות.

חשוב להסביר להם שבישראל לא שולטים נוכלים, לא מושחתים, אין כאן שוחד,
מחוקקים לא מרמים בהצבעות, ששרים לא תופרים תיקים והעיקר העיקר,
שיש לנו את מערכת המשפט הכי טהורה ונקיית כפיים בעולם כולו,
ואף שופט לא קיבל טובת הנאה מעורך דין וכל השופטים טהורים וראויים,
שזוהי מערכת משפט שנועדה להגן על החלשים, הישרים והעניים, ולא לשרת עורכי
דין עשירים ומקורבים.

אם לא נתחיל להזים את השקרים המופצים עלינו בעולם, הנתק עם העם היהודי,
יהיה לבכיה לדורות, וגולי ישראל יוכלו לשבת ןלדון בגולה, בתעמולה
הפלסטינית השיקרית, שהוציאה לישראל שם של מדינת הנוכלות, אי כיבוד זכויות
אדם, ונוכלים על כל צעד ושעל.

אביא מאמר קצר, מטעם התעמולה הפלסטינית השיקרית:


Friday, December 24, 2004 4:11 AM PST
Home Archives MetaTalk Login
About New User Search Etc

December 8, 2004
Blogads
Blastro Music Videos

Watch the Hottest new music videos on Blastro.com. Plus, you can add music video links to your site via feedburner.

Read More...

BeatBushGear.com

Anti-Bush and pro-America
shirts, stickers, buttons, magnets, mugs, etc.
Share your opinions and ideals
Beat Bush's right-wing agenda
Have a laugh or two
Get a few to express yourself
Perfect gifts for your
friends & family!
Read More...

Place an ad here


Jews against Israel.
posted by BuddhaInABucket at 5:47 PM PST (109 comments total)


Happy Hanukkah!
posted by joelf at 5:57 PM PST on December 8


point of personal privilege (before I get attacked for this post): I know too much about Israel to have a solid stance for or against it on either side. The real reason for this post is that I'm reading about the history of Israel for a class and when I found out that there was Jewish opposition to Israel, I became curious about whether it still existed: It does, that interested me, I (hopefully correctly) assume it interests other people, and hence this post. Enjoy!
posted by BuddhaInABucket at 6:02 PM PST on December 8


I know too much about Israel

I found out that there was Jewish opposition to Israel

These two sentences are incongruous. There has always been a strong and vociferous opposition to Zionism with the Jewish community, particularly among the ultra-orthodox.
posted by loquax at 6:09 PM PST on December 8


You were under the impression that all five million adherents to a particular religion feel the same on a particular issue?
posted by Saucy Intruder at 6:10 PM PST on December 8


That is to say "within a portion of the Jewish community..."
posted by loquax at 6:10 PM PST on December 8


loquax- I should have said that I know a lot about the state of israel today as opposed to its inception.

saucy intruder- I'm gonna go ahead and be honest here, but no, it hadn't occured to me... and I'm gonna bet that it hadn't occured to other people, too. On that note, I should have included this link, too.
posted by BuddhaInABucket at 6:13 PM PST on December 8


(More like 13 million Saucy Intruder)
posted by loquax at 6:14 PM PST on December 8


Next you're gonna tell me not all Christians love the Pope. And all Muslims don't revere Ali. And all Buddhists don't believe in...
posted by gwint at 6:16 PM PST on December 8


As one who has no stake in Israel (either for or against), I think it's good that the distinction be made between Jews and Zionists.

This answered a couple of questions I had, BIAB. Thanks.

(However pedantic, loquax's point stands: from what I understand, there's long been opposition from within the Jewish community to the very concept of a Jewish state)

Saucy - many, many more people who adhere to a single group feel the same about particular issues. I actually think it's a fair assumption many people have that 'all Jews are for a Jewish state', if they don't understand the basis of opposition to it. The basis of any group - religion, culture, social club - is commonality.
posted by cosmonik at 6:20 PM PST on December 8


You were under the impression that all five million adherents to a particular religion feel the same on a particular issue?

To be fair, most non-jews tend to assume the vast majority of us jews are strongly pro-Israel. Maybe most are; I'm not.

And everyone reveres Ali. He's The Greatest.
posted by liam at 6:20 PM PST on December 8


שכחתי את נטורי קארטא

הם בעבר לא הכירו בנו.
כיום הם חושבים שאנחנו דפוקים ומושחתים, לוקחי שוחד, מוכרי צדיק
בכסף ואביון בעבור נעליים.

http://www.salon.com/news/feature/2003/03/13/neturei_karta/



https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   09:21   09.05.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  6. תמצית חכמת השמאל לדורותיו....................  
בתגובה להודעה מספר 0
 

הנינוח
חבר מתאריך 31.3.02
507 הודעות 09:12 09.05.03
8. זוהי תמצית חכמת השמאל לדורותיו:
הכוח הוא בחולשה !
ככל שתוותר לרוצח, כך ירווח לך !
זה כבר הוכח בהסכם מינכן, בהסכם ריבנטרופ - מולוטוב, זה כבר הוכח בשואה, זה כבר הוכח בזילזול בערבים ערב מלחמת יום כיפור וזה הוכח כמובן בהסכמי אוסלו המפוארים שבזכותם אנחנו עדיין חיים כאן.
עבר זמנו של הפשיזם כפי שהופגן על ידי צ'רצ'יל ורוזוולט, כפי שהופגן לאחרונה על ידי האמריקאים בעירק, כפי שהופגן על ידי ישראל במלחמת העצמאות ושאר המלחמות כאן, לרבות מבצעי ההרג שמבצעים קלגסי צה"ל בשטחים הכבושים.

הכל לפי משפטי השלום האלמותיים של האידאולוג הדגול של תנועת התאבדות,
ה"ה י. ביילין, שנהגו לאור חזונו של ה"ה ג'. אורוול:
שלום עושים עם אויבים - מלחמה עושים עם ידידים ! בערות היא כוח !
ניסינו את דרך הכוח - הגיע הזמן לנסות את דרך החולשה !
רק שלום ! השלום מעבר לפינה ! מלחמה היא שלום !
https://rotter.net/forum/politics/6405.shtml

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   21:58   16.05.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  7. הדיסקט הדפוק בשמאל ....................  
בתגובה להודעה מספר 6
 

העובדות לא משפיעות על השמאל האידיאולוגי. ערפאת עדיין צדיק וסדאם
הוא קורבן של בוש השלפן. אולי הספר החדש של אוריאנה פלאצ'י יעזור להם
דוד פוגל

אוריאנה פלאצ'י, אחת העיתונאיות החשובות והמשפיעות בעולם, נחשבה עד לאחרונה על פי הקודים הישראליים - שונאת ישראל. לעיתונאית זו, אשר שום מדינאי בעל ערך לא העז לטרוק דלת בפניה - היתה סימפטיה מיוחדת ליאסר ערפאת. היא נהגה לשבח ולהלל אותו, ולקבל ללא עוררין את דברי ההבל והשקרים
שיצאו מפיו.

אותה פלאצ'י כתבה לאחרונה רב מכר, "הזעם והגאווה". אמנם אין לספר ערך
ספרותי, וניבולי הפה לא מוסיפים לכתיבתה, ובכל זאת, הספר מרתק ומפתיע.
הוא תפס אותי ושכמותי בדיוק כשהצלחתי להשתחרר סוף סוף מהאשליות
שהאכיל אותנו בן הבליעל ערפאת.

רק כדי ליישר קו, הנה תמצית העניין. הספר עוסק בחלום ושברו. חלומה של
עיתונאית משפיעה, אשר העניקה אשראי בלתי מוגבל למנהיגים מוסלמים נוסח
ערפאת וסדאם חוסיין. רק לאחר ה- 11 בספטמבר קרסו כל השקפותיה ודעותיה
על כל מה שהדת המוסלמית ומנהיגיה מייצגים. רק עכשיו היא פתאום נזכרה
לספר לנו על ערפאת השקרן ללא תקנה, אשר בשיחות נפש שלא לציטוט אמר
לה, שלמדינת ישראל בעצם אין זכות קיום. רק עכשיו היא גילתה, באופן מפתיע,
שסדאם הוא בסך הכל רוצח סדרתי וסדיסט. רק לאחר קריסת מגדלי התאומיםהיא הגיעה למסקנה שהדת המוסלמית היא לא רק פרימיטיבית, אלא שאין בה כל
גילוי של חסד וחמלה. לזכותה של פלאצ'י ייאמר שהיה לה אומץ לב בלתי רגיל
להודות קבל עם ועדה עד כמה טעתה.

ואת כל הדברים האלה אני כותב לא משום שאני רואה בעיתונאית הזו אורים
ותומים, אלא כי ספרה גרם לי לחשוב משהו עלינו, או יותר נכון, על מחנה
השמאל האידיאולוגי. זהו שמאל שאף פעם אין לו ספקות, שתמיד צודק, וששום
עובדות חדשות לא מבלבלות את השקפת עולמו. זה שמאל שלא יודע לעצור
ולשאול שאלות ולעשות חשבון נפש, שמא מה שאמר אתמול לא נכון היום.

איש לא מטיל ספק בערכם הסגולי ובהיות האנשים האלה איכותיים במיוחד, אבל
כאשר פוגשים אותם יחד וכל אחד לחוד, הם כאילו יצוקים מאותה תבנית.
לפעמים נדמה, שלכל אנשי המחנה הזה שתול במוח אותו דיסקט. הם מדברים
בשפה אחידה, נמצאים באותה הפגנה, ולבושים בתלבושת אחידה. כדי להמחיש
איך הדיסקט הקיבוצי הזה עובד, הנה שני "מקרים" מתוך רבים.

מקרה ערפאת: גלוי וידוע שהמחנה המתון בישראל, מחנה גדול שהתמקם במרכז
המפה הפוליטית, יצא מכליו כדי להעניק את מלוא האשראי לערפאת. גם כאשר
היה ברור שפיו וליבו אינם שווים, גם כאשר מסכת שקריו ואי- אמינותו התגלו
ברבים, גם אז המחנה הזה המשיך לתת לו אשראי כמעט בלתי מוגבל. אבל,
כאשר התברר שבעוד ערפאת ניהל שיחות שלום, הוא הכין את האינתיפאדה
הבאה, קרס המחנה הגדול והמתון מעומק האכזבה. אבל מחנה השמאל
האידיאולוגי המשיך להתנהג כאילו שום דבר לא קרה. וכאשר תשאל את איש
השמאל המצוי אם משהו השתנה אצלו, הוא מיד יפעיל את הדיסקט ויסקור, ללא
היסוס ובטקסט ידוע מראש, את תולדות מלחמות היהודים בערבים מאז ימי
הביל"ויים, ויוכיח באותות ובמופתים שבעיקר אנחנו אשמים.

מקרה סדאם: כאשר החליט הנשיא בוש לצאת למלחמה בעיראק, היה ברור
שהאיש נחוש בדעתו למגר שלטון אכזרי ומסוכן במיוחד, שלא היסס לקטוע
ידיים ורגליים, שלא הפסיק להתעלל בבני עמו, שלא היסס לרצוח כל מי שנקלע
בדרכו. ומי במדינת ישראל התנגד למלחמה הצודקת הזו? כמובן, חברי השמאל
האידיאולוגי. החמלה נשפכה מהם. היה קשה להם לקבל את האמריקני "השלפן",
שאולי יהרוג אזרחים חפים מפשע ותינוקות של בית רבן. וגם כאשר התברר
שהיתה זו המלחמה הנקייה ביותר, והזוועות התגלו לעיני כל - הדיסקט עבד על
אותו כפתור. לא נמצא אפילו איש מרכזי אחד מהשמאל האידיאולוגי, אשר אמר
בפה מלא - כל הכבוד למנהיג האומה האמריקנית, שהציל עם שלם מייסוריו
ועשה זאת עם כמעט אפס אבידות.

בימים אלה עוסק יוסי ביילין בהקמת המסגרת החדשה של השמאל האידיאולוגי
- המפלגה "הסוציאל- דמוקרטית". יש לי המון כבוד והערכה לאיש הזה, גם אם
יש לי ספקות לגבי סיכויי מפלגה זו לכבוש את ליבו של העם היושב בציון. אבל
אני בהחלט בטוח שאם יוסי וכל האנשים הטובים מהשמאל האידיאולוגי לא
יבדקו ולא יעדכנו את הדיסקט הדפוק השתול במוחם - גורל המפלגה החדשה
יהיה כגורל מפלגת העבודה.
http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/477/786.html
קהילות חו"ל

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/477/786.html



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   23:04   17.05.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  13. הסכנה: הסחת הדעת = שטיפת מוח = גניבת דעת !!!  
בתגובה להודעה מספר 6
 

סדרת כתבות שתעסוק בפיענוח החידה של שליטת השמאל בתקשרות הישראלית

מאת: אלי מייזליש

שתי שיטות יש ב"שטיפת מוח" - האחת היא השיטתית, זו המכוונת מלמעלה, מהשלטון, כפי שהיה בשלטון הנאצי והקומוניסטי. שטיפת המוח הייתה צו-
השעה וחלק בלתי נפרד מהחלטת ההנהגה להכריח את האזרח לקבל את האידיאולגיה השלטת - וכל מי שהתנהג אחרת, דינו היה "בוגד" ופושע
פלילי שנידון למאסר במקרה הטוב או הוצא להורג. כך התנהג שלטון רודני.

השיטה השניה היא כמו הנהוגה אצלנו. למרות שהאזרח אינו מעוניין כלל לשמוע או לקרוא אידיאולוגיה שאינה מקובלת עליו - הוא מקבל אותה בהיסח הדעת; בתקשורת. האבסורד כאן שהישראלי מוכן אפילו לשלם כסף (קניית עיתון) עבור שישטפו את מוחו במנות גדושות של כזבים ובדיות.

קלות הדעת של התנהגות הציבור הימני היא חידה, והיא שאלה ראשונה.
סכנה זו של החדרת אידיאולוגיה זרה לציבור הימני; זו הקרויה שמאלנית, נעשית נון-סטופ, שעה שעה ברדיו ובטלוויזיה ובעיתונים. זו הפרווילגיה הכוחנית של השמאל. למשל: לאורך שנים מפמפמים בתקשורת "רוב הציבור מ ס כ י ם לפינוי ההתנחלויות...". עובדה? לא בדיוק. אבל, ככה זה נשמע ואין איש מערער עליה. למה? מפני שהם נעשים בלעיסה יומית שמעייף ומתיש את הציבור הימני שאין לו כלים להתווכח או להתמודד עם ה"עובדות" הללו, ונותנים לדברים לזרום, כמו הכלבים נובחים והשיירה עוברת.

אבל אותם תקשורתנים, הזורקים לפח כל מאמר מלומד או מכתב למערכת שנושא אופי המנוגד לדעה המקובלת בעיתון, משדרים לציבור כי ה"עובדות" שרירות וקיימות, וממשיכים להזרים מידע שגוי בכוונה תחילה כדי ל ע ר ע ר את האמונה הקיימת בציבור כי רוב הציבור מתנגד נחרצות לפינוי ההתנחלויות. אם כבר מופיע מאמר אחד (מתוך מאות) נגד פינוי ההתנחלויות, על-פי רוב יהיה זה של "מתנחל" כבד כמו אליקים העצני, אבל ללא

שום יכולת השפעה לשכנע את השמאל - אלא להביע את דעתו משכבר הימים. זו מלחמה אבודה מראש. האם למשל ירי ארטילרי מסיבי של מאות פגזים בשעה על מוצב שקול נגד פגז אחד הנורה מהמוצב? איזה משקל יש לאותו פגז בודד על מאות קני ארטילריה מסביב?

לכן, כל עוד שולט השמאל בתקשורת, וכל עוד ימשיך הקורא הימני לשלם עבור מנות הכזב ולממן את העיתונאים מהשמאל, נמשיך לשמוט מידנו את האמונה בצדקת דרכנו על שלמות הארץ, ונתן למיעוט של כמה עשרות עיתונאים שמאלנים, לשלוט על ציבור של מיליונים.

שאלה שניה: איך יכול להסביר איש ימין את העובדה כי אין לו עיתון יומי?
הכזב הנפוץ שאותם עיתונאים שמאלנים מפיצים כאילו העיתונות היומית בישראל היא אובייקטיבית ומשקפת את המגוון הרחב של הדיעות בישראל, הוא כזב שצריך להפריכו. אכן, חלק ניכר מהציבור הימני קונה את הכזב הזה בפרוטות, מחיר העיתון, אבל הוא אינו מאמין לכזבים שבעיתונות היומית.
על-כן, נשאלת השאלה בצורה חריפה יותר: מדוע אם-כן, אין לציבור הימני עיתון משלו והוא "אוכל" בכל בוקר את הכזבים שבעיתון שהוא אכן קונה (בפרוטות).

האם זו היא ברירת מחדל אולטימטית? או שהציבור הימני היה מעדיף עיתון יומי משלו - אך היות והוא כל כך קשור בעבותות שנאה אל "העיתון שלו" כמזוכיסט, שבשום מקרה אין לעיתון יומי-לאומי שום צ'אנס.

מדוע אם-כן, מחליט הציבור הימני להיות מזוכיסט ונותן למיעוט השמאלני לשלוט בעיתונות בפרט ובתקשרות בכלל ואינו עושה שום מאמץ להוציא לאור עיתון יומי ימני. האין בארצנו הקטנה אפילו עורך אחד (ימני)? האם אין בארצנו כסף להשקיע בעיתון שיהיו לו עשרות או מאות אלפי קוראים? על כך בכתבה הבאה בסדרה.
http://www.likudnik.co.il/Newspaper/reports.asp?reportId=122

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   01:25   03.06.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  17. ''רדיקלים חופשיים = השמאל הקיצוני האשפיסטי !!  
בתגובה להודעה מספר 13
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 06.12.12 בשעה 08:17 בברכה, פילוביץ שחף
 
אלה הם קווי המתאר של ארגוני השמאל הרדיקלי המסייעים לצד הפלשתיני: הסתנפות לארגונים בינלאומיים; השראה קומוניסטית; הישענות רטורית על החלטות או"ם (שלא היו); וניסיון לגייס תומכים ממרכז המפה הפוליטית
מקור ראשון - מאת:אמנון לורד



הפגנה בשכם. צילום: רויטרס

"מאבק מהפכני נגד המלחמה – זו אמירה ריקה וחסרת משמעות. אלא אם כן, פירושה פעולה מהפכנית נגד ממשלתך שלך, אפילו בזמן מלחמה". כך קבע ולדימיר איליץ´ לנין בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. ההגדרה הזאת יכולה לעזור כשבודקים את מערכת הלוחמה האידיאולוגית שמנהלים חלק מארגוני השמאל בישראל. תשומת הלב לצד הזה של הלחימה נגד ישראל התעוררה כאשר החליטה ישראל לסגור את משרדי האיי-אס-אם – ארגון הסולידריות הבינלאומית – הממוקמים בבית-סחור.

באתר האינטרנט של ארגון הסולידריות הבינלאומית נאמר: "כפי שנחקק בחוק הבינלאומי ובהסתמך על החלטות האו"ם, אנו מכירים בזכות הפלשתינים להתנגד לאלימות הישראלית ולכיבוש באמצעים הלגיטימיים של מאבק מזוין".
הפעולה נגד האיי-אס-אם ננקטה לאחר שנמצא קשר בין שני המתפוצצים מ´מייק´ס פלייס´ בתל-אביב לבין התנועה, קשר שאנשי התנועה ודובריהם בישראל מכחישים. רוני שנדר, העוסקת בפעילות למען הארגון בארץ ומנהלת עכשיו את מגעיה עם התקשורת, מבקשת להבהיר: "המשרדים לא נסגרו. צה"ל לקח ציוד, לקח מחשבים, מסמכים, מידע, ועצר כמה פעילים. אבל יש כבר מחשבים חדשים ומתנדבים חדשים. אני מסייעת בתור מרכז תקשורת לתנועה. במיוחד בנוגע להעברת מידע, כיוון שיש עוד פעילים בשטח שמתעדים את מה שקורה. אתמול היתה הפגנת תמיכה באיי-אס-אם מול הקריה".
רוני שנדר, בת 24, היא ילידת חיפה וגם היתה קצינה בחיל האוויר. לפי הגדרת הסטודנטיאליות שלה, "אני לומדת, און אנד אוף". היא משתייכת ל´מרכז למידע אלטרנטיבי´ הממוקם בירושלים. לארגון שבראשו עומד מיקדו, הוא מיכאל ורשבסקי הידוע, יש היסטוריה ארוכה. בגדול זהו הגלגול העכשווי של מה שהיתה בעבר הרחוק תנועת ´מצפן´.



נראה שהאפשרות להיות מסונפים בקשר בלתי מחייב לתנועה בינלאומית, כמו האיי-אס-אם, מעניקה מרחב פעילות שמבחינה פוליטית, מצפונית, ביטחונית וחוקית הוא נוח יותר מאשר בעבר, כאשר גלגוליו הקודמים של הארגון היו קשורים לחזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין. הטכניקה היא כזאת: "אני אחראית על מרכז תקשורת עצמאי. הפעילים הבינלאומיים משמשים כמקורות מידע. הם יכולים להגיע למקומות שהפעילים שלנו לא יכולים להגיע. הם יכולים לנוע בזמן עוצר, לעבור ממקום למקום, מכפר לכפר. ואני כמובן בודקת את אמינות המידע לפני הפצתו".
זה קשר שנוצר רק עכשיו, בעקבות סגירת המשרדים?
שנדר: "אני כבר עובדת איתם הרבה זמן. ארגוני שמאל מכירים אחד את השני. עסקנו בהבאת קבוצות מחו"ל פנימה. יודעים אחד על השני".
מה זאת אומרת, אתם מחדירים פעילים לשטחים?
"לא מחדירים, עורכים סיורים לימודיים. הפעילות של איי-אס-אם היא אחרת. יש לנו פמפלט שבאמצעותו אנחנו מציעים לאנשים לבוא. אנחנו מציעים סיורים אלטרנטיביים. אין קשר בין הארגונים, אבל הפעילות של הקבוצות נמצאת במגע הדדי".
היית אומרת שאתם חלק מהמאבק הפלשתיני?
"אנחנו חלק מהמאבק הגלובלי למען זכויות אדם".
לא חשבת על האפשרות שארגוני טרור עלולים לתפוס עליכם טרמפ? שאתם לוחמים בעצם באותו מאבק של הטרור רק בגזרה אחרת?
"הפעילות שלי – זה לעסוק בהפצת מידע".
לפני שבועיים מיקדו אמר לנחום ברנע שבין אלה שנכנסים מגיעים גם טרמפיסטים "הרפתקנים".
"אני חושבת שמה שאנחנו עושים זה נפרד ממה שארגוני הטרור עושים.
אנחנו נלחמים למען חופש, שלום, נגד הכיבוש. זה מאבק גלובלי".

בנקודה זו התעורר אצלי שוב החשק להצטרף לארגון כל כך צודק ולהיות חלק מהמאבק לחופש. חשבתי לפרסם כאן את מספרי הטלפון למעוניינים לתרום לתיירות האלטרנטיבית. בייחוד כשרוני שנדר הבהירה לי ש"כמו שאני לא רואה את צה"ל כשותף שלי כך איני רואה את ארגוני הטרור כשותפים שלי. ולא שאני משווה".
את לא חוששת שאולי יסגרו גם אתכם אחרי האיי-אס-אם?

נראה שהאפשרות להיות מסונפים בקשר בלתי מחייב לתנועה בינלאומית כמו ISM מעניקה ל´מרכז למידע אלטרנטיבי´ מרחב פעילות שמבחינה פוליטית, מצפונית, ביטחונית וחוקית הוא נוח יותר מאשר בעבר, כאשר גלגוליו הקודמים של הארגון היו קשורים לחזית הדמוקרטית
"אני לא רואה סיבה. כל הפעילות גלויה, פתוחה. מה שקרה לאיי-אס-אם זה משהו מאוד ספציפי, האנשים שביצעו את הפיגוע נשלחו על ידי גורמים אחרים, ובכניסה לארץ הם התחזו. הם לא היו חלק מהאיי-אס-אם. כשעצרו אותם הם אמרו שהם פעילי שלום. ייתכן שיש מידע אחר שאני לא יודעת עליו".
התנועה הזאת באופן כללי, זו תנועה קומוניסטית חדשה? מה שנקרא ניאו-קומוניסטית?
"לא. ממש לא".
בכל זאת, אלה שעומדים בראש המרכז שלך, כמו מיקדו למשל, הם מרקסיסטים.
"אני בן אדם שההגדרות האלה לא אומרות לו כלום. זה שיח ישן. זה לא חלק מהשיח שלנו, וגם לא של איי-אס-אם. התנועה לא קובעת אידיאולוגיה. אתה יכול להיות טרוצקיסט, אנרכיסט, קומוניסט וגם קפיטליסט. העיקרון הוא אי-אלימות. גם לא אלימות מילולית. ואם אתה מפר את הכללים, אתה מוצא מהתנועה".
באתר האינטרנט של ארגון הסולידריות הבינלאומית נאמר: "כפי שנחקק בחוק הבינלאומי ובהסתמך על החלטות האו"ם, אנו מכירים בזכות הפלשתינים להתנגד לאלימות הישראלית ולכיבוש באמצעים הלגיטימיים של מאבק מזוין". שום חוק בינלאומי ושום החלטת או"ם אינם תומכים ב"מאבק מזוין".

אלטרנטיבי אמרנו?

בדיקה של השמות בעצומות השונות, או בארגונים השונים שצצו בארץ בשלוש השנים האחרונות, כמו גם מעקב אחר המושגים השולטים בז´רגון של הארגונים (אלטרנטיבי אמרנו?) מלמדים על השפעה קומוניסטית. למשל, ´תעאיוש´, שזה דו-קיום בערבית. מושג מוכר מעולם הלוחמה האידיאולוגית של הקומוניזם בעבר. בדיקה שערכו חוקרים בנושא הלוחמה החתרנית האידיאולוגית בישראל מגלה במסמך של ארגון ´בת שלום´ מילים המוכרות היום לכל ישראלי, מוכרות אפשר לומר עד לזרא: "הכיבוש", "גזענות", "צדק", צירופים של המילים האלו יחד כמו "כיבוש וגזענות", "בנייה משותפת", "אידיאולוגיה משותפת", "שינוי פוליטי". המלה "דמוקרטיה" פירושה כמובן משטר של מדינה לא יהודית, כנראה "דמוקרטית חילונית", ככתוב בכמה מצעים ישנים של הארגונים הפלשתיניים. התעמולה של השמאל הרדיקלי תומכת את עצמה באופן עקבי שחוזר על עצמו כמו תקליט שבור ב"חוק הבינלאומי" וב"החלטות או"ם". זו שיטת גבלס הידועה, שאם תחזור על שקר מספיק פעמים הוא יתקבל כאמת, כמו הגדרת הנוכחות הישראלית בשטחי יש"ע כ"כיבוש".

העצומה שפורסמה בעיתונות במארס 2002 נגד איסור יציאתו מהארץ של שייח´ ראא´ד סלאח, שנעצר לפני שבועיים וחצי, ממפה את האלמנטים הקומוניסטיים הישנים החוברים יחד עם הרדיקלים של השוק החופשי דהיום. החלטת ישראל נגד ראא´ד סאלח מוגדרת כמובן כ"גזענית", וקוראת ל"חופש תנועה לכל". אלה המסתמכים על עקרון "חופש התנועה" תומכים בדיקטטורות טרור ורוצים להגביל את תנועתם של היהודים לתחומי גטו. אז אילו שמות מעניינים יש לנו וכיצד הם מתערבבים יחדיו: גדי אלגזי, חיה אמיר, שמואל אמיר, עוזי בורשטיין, תמי ברגר, יורם ותמר גוז´נסקי, בנימין גונן, אבי מוגרבי, אבי עוז, אילן פפה, קובי פתר, נעם קמינר, מיכל שכטר ועוד אחרים שאינני מכיר השייכים לגרעין הסטליניסטי הקשה של השמאל, רובם קומוניסטים ותיקים שאף פעם לא מתים. מארגן העצומה הוא לא אחר מאשר תדי כץ, זייפן ההיסטוריה שהמציא את הטבח בטנטורה במימון אש"ף.


אך האמת, שאין היום – כנראה – יד מכוונת מרכזית. זה אירוני, אבל את היד המכוונת הריכוזית מהעבר הקומוניסטי החליפה "היד הנעלמה" של השוק החופשי, וכך עם התמוטטות המרכז הסובייטי בעבר החלו הארגונים הרדיקליים ליהנות ממצב של תחרות חופשית. תחרות חופשית, בעיקר על משאבים של קרנות בינלאומיות, גרמניות, אירופיות ואמריקניות, ותחרות על תשומת לב תקשורתית במסגרת התרומה למאבק. מותם של שני פעילי שמאל בינלאומי בשבועות האחרונים מלמד ש"המאבק למען זכויות האדם" הוא כיסוי לשותפות למאבק הפלשתיני.
כתבים בארה"ב, שבדקו בתקופה שלפני המלחמה בעיראק את הארגונים העומדים מאחורי ההפגנות של האיי-אס-אם נגד המלחמה, מצאו שם בין השאר ארגון סטליניסטי דומיננטי מאוד, שקיים כבר הרבה שנים. אחדים מהמארגנים המרכזיים הם אנשים שפעלו משך שנים על הקו ארה"ב-קובה-צפון קוריאה. בימים כתיקונם אין קונים לסחורה שלהם. אבל בימים של תסיסה, הם יכולים להציע יעילות פוליטית בתחום הארגוני שבו אין להם מתחרים. ואז הם חוזרים למרכז התמונה.

הפתעת חייה

ההתרחשויות של היום מזמינות מבט לאחור. ההישג הגדול של ארגון רדיקלי הוא גיוס שותפים ממרכז הגלקסיה הפוליטית המקומית. התסריטאי בני ברבש סיפר בראיון למוסף ´מעריב´ (9.5.03) על משלחת ישראלית לברית המועצות, שאורגנה על ידי רק"ח וועד השלום הסובייטי. הוא הצטרף אליה כנציג ´שלום עכשיו´, על אף התנגדותו הנמרצת של צלי רשף. העלייה לרגל למוסקבה התקיימה ביולי 83´. הרכב המשלחת מסקרן; בדומה לעצומות הוא מלמד על הדרך שבה השמאל האנטי ציוני מגייס למאבק נגד ישראל פוליטיקאים מהמרכז הלגיטימי. היה חשוב לקומוניסטים לגייס דווקא מישהו מוכר מ´שלום עכשיו´. עוזי בורשטיין ונימר מורקוס ייצגו את רק"ח, מתי פלד התחבר מטעם השמאל הפרו-פלשתיני אך הבלתי תלוי, שולמית אלוני ייצגה את השמאל הציוני המוכר, ואהרן הראל היה אז חבר כנסת של מפלגת העבודה. הראל היה בעבר הרחוק איש רפ"י, כלומר מהחוג הסובב את שמעון פרס. אפשר לומר, ששני המחנות היו מיוצגים במשלחת: מתי פלד ממחנה רבין ואהרן הראל ממחנה פרס. משלחת השלום הזאת נוצלה למטרה אחת בלבד: להעניק לגיטימציה לבריה"מ בימים של לחץ בינלאומי כבד עליה ומסע של דה-לגיטימציה נגדה מצד ישראל וארה"ב. תפקידם של החברים הנכבדים היה לשבור את חזית הלחץ נגד הסובייטים בדומה למשלחות שאנחנו מכירים לרמאללה ועזה.
החדירה הראשונה של ´שלום עכשיו´ לתוך המעגל האש"פי-סובייטי היתה שלוש שנים קודם, במפגש שקיימו יולי תמיר ודדי צוקר בווינה עם עיצאם סירטאווי תחת חסותו של התורם הגדול של ´שלום עכשיו´ קרל כהנא. כשראיינתי את יולי תמיר לפני כחודשיים לצורך כתבה על ´שלום עכשיו´ היא הגדירה את הפגישה הזאת בתור "הפגישה החשובה ביותר בחיי. הוא (סירטאווי) הציג לי תמונה מאוזנת לגמרי של הסכסוך, ואיפשר לי להבין ולהזדהות עם נקודת המבט הפלשתינית. באנו למעשה ללמוד. התביישתי כמה הוא ידע עלינו וכמה מעט ידענו עליהם".

אכזבת חייו
איש אחר מתוך המערכת הזאת, שנוצלה על ידי הפלשתינים לצורך המאבק בישראל, הוא חיים שור. הוא בולט היום בבדידותו כמי שהכיר בטעות הנוראה שלו ושל מחנהו הפוליטי. שור התראיין לאחרונה שוב, לתחנת טלוויזיה בדרום (25.4.03), והוסיף פרטים על המגעים והמשאים ומתנים עם נציגי אש"ף בעשור השמונים. חיים שור, עורך ´על המשמר´ וה´ניו אאוטלוק´, היה מהמובילים של המגעים האלו. שני העיתונים נסגרו באופן סמלי אך כנראה לא במקרה, ב-1993. דווקא שור היה פחות שמאלני במושגים של מפ"ם דאז. "אני זוכר כשהתמניתי כעורך ´ניו-אאוטלוק´, אלה שקדמו לי, ובייחוד המרכזי שבהם, לא היו לפי טעמי", הוא סיפר למראיין שלו, ד"ר אודי לבל. שור מתכוון לשמחה פלפן המנוח, שנחשב לאב הרוחני של ההיסטוריונים החדשים, ובשנות החמישים השתייך לאגף הסטליניסטי הקיצוני במפ"ם. "אז אמרו לי, מה חדש אצלך? אמרתי: עד עכשיו עורכי ניו-אאוטלוק היו פרו-פלשתינים; אני גם פרו-פלשתיני וגם פרו-ישראלי".
לבל שאל את שור: "נתת למעשה לעניין הזה עשר שנים מחייך. עשר שנים עבדת בשביל להחדיר את האיש הזה, יאסר ערפאת, לפוליטיקה הישראלית, ליצור לו לגיטימציה".
שור: "לא נאבקתי למען האיש. רציתי שיהיה שלום. נלחמתי למען השלום. דיברנו (עם נציגי אש"ף) על כל נושא שבעולם. כבר היינו כל כך קשורים אחד עם השני. דיברנו על המשפחות, על הביוגרפיה של כל אחד, על מקום מגורים, על פוליטיקה. על מקורות הסכסוך. אבל בשלב מסוים התברר שאנחנו בעצם לא ידענו מה הם באמת חושבים".
לבל: שאלת אותם?
"שאלנו אותם. אז הם ענו לנו. אבל הם שיקרו. זכות השיבה זאת בכלל לא היתה בעיה. זה היה ברור להם (שזה לא יכול להיות). זה היה ברור לנו".
היה ברור לך שזכות השיבה יורדת מסדר היום.
"הם אמרו במפורש שהם בעד זכות השיבה במסגרת של מדינה פלשתינית. ודאי שלא זכות השיבה במסגרת ארץ ישראל השלמה. אז לא היתה לנו בעיה עם זה. אנחנו הסכמנו איתם. הסכמנו איתם יותר מאשר עם בגין או אישים בכירים אחרים במערכת".
חיים שור סיפר לאודי לבל כי הקשרים עם הפלשתינים הפכו כל כך אישיים ואינטימיים, שבאחת הפעמים, כאשר הוא היה בלונדון בזמן חג הפסח, "השתתפנו בסדר פסח שארגנה עבורנו משפחה פלשתינית. זאת אומרת היה משהו קרוב, אישי מאוד. ולא היתה לנו סיבה להניח שזה לא ישר, שזה לא רציני, שזה לא אמיתי".
התעלמתם מהעובדה שהפרטנר אולי לא אמין.
"הערבים הם אשפים, וסליחה שאולי יש בזה משהו שעלול להישמע גזעני, אבל אני יודע שזה נכון: הם אמנים בלמכור לך סחורה שלא בטוח שהם רוצים להיפטר ממנה".
מה אתה אומר, שבמשך עשר שנים עבדו עליך?
"במידה רבה כן".
איך השמאל היותר ניצי, אנשים כמו יצחק רבין, התייחסו אליכם?
"עם רבין היו לי מגעים אישיים הדוקים מאוד. והמגעים האישיים עברו למגעים פוליטיים. הייתי מספר לרבין כל מה שהתרחש".
היית מעדכן אותו?
"לגמרי. אם היה משהו שחשבתי שהוא חדש אז הייתי רץ אליו, ומספר לו. הוא היה מעודכן עד הסוף... אבל למעשה היה אצלם שינוי. עד 74´ הם אמרו שצריך לחסל את מדינת ישראל ופתאום הם שינו את עורם. פתאום הם הכירו בקיומה של מדינת ישראל. אנחנו קראנו את השינוי הזה. אנחנו לא הבנו במידה מספקת שזה אצלם רק תרגיל של סוחרים. גם רבין נפל קורבן לשינוי הזה. ביסודו של דבר הוא האמין שחל אצלם שינוי. אני חושב שלו היה רבין היום ראש ממשלה אז הוא היה תופש מה הולך פה".
ועוזב את התהליך קודם לכן.
"אין לי ספק. אני בטוח בזה. מתוך היכרותי ופגישותיי הרבות עם רבין – הוא לא היה קונה את זה".
שור אומר כי נאומו של ערפאת עוד ב-1994 ביוהנסבורג היה הגורם המכריע מבחינתו. "זו היתה נקודת השבירה שלי. כי בא בן אדם ואומר בערבית... שההסכם הוא לא הסכם, ומביא אסמכתא מלא פחות ולא יותר ממוחמד; שהוא לחם נגד שבט יהודי והשמיד את כולם. ויאסר ערפאת אמר: בשביל לקיים את המטרה של האומה הערבית לא מוכרחים לשמור על הסכמים, והוא אמר את זה בקשר לאוסלו".
ההבדל בין חיים שור לבין אלה המכנים עצמם פעילי שלום היום, הוא קיומו של חוט שדרה פטריוטי ודבקות בקנה המידה הסביר של האינטרס הישראלי. כל עוד העריך שהוא פועל למען שלום אמת, שהוא האינטרס הישראלי – לא היתה לו בעיה לנהל מגעים עם אש"ף. ברגע שלא ניתן היה להכחיש את המציאות, שבה נפגע אינטרס יסודי של ישראל – הביטחון האישי של האזרחים – לא היתה לו בעיה להתפכח. פעילי השמאל הרדיקלי רואים את האינטרס של האנושות הגלובלית ובייחוד של החלק הפלשתיני המדוכא בתוכה. מאות הרוגים ישראלים ניצבים במשוואה מול 2,000 הרוגים פלשתינים, שלא לדבר על אלפי הרוגים עיראקים או עשרות אלפים במזרח-טימור.
http://www.makorrishon.net/article.php?id=888

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   16:39   13.06.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  20. ח''כ רן כהן ממ.ר.צ העליל על צוות סיירת מטכ''ל  
בתגובה להודעה מספר 17
 

עבר עריכה לאחרונה בתאריך 13.06.03 בשעה 16:44
 
בהיותו מג"ד צנחנים במיל' בתקופת מלחמת לבנון, שנת 82.

באחד הערבים מגיע להר (מוצב בלבנון) חבר הכנסת לעתיד רן כהן,
שהוא מג"ד צנחנים במילואים וכבר פוליטיקאי בדרכו למעלה. אנחנו
(צוות החיילים - חיילי סיירת מטכ"ל במילואים) מארחים אותו
ב"קפה של יואב (חייל בצוות)" ששמעו כבר יצא למרחוק בכל הגזרה -
וכטוב לבנו בקפה ובתחושה שבתוך המשפחה אנחנו יושבים, אנחנו
מהרהרים בקול רם ומביעים את ההתלבטויות שלנו, ובעיקר את
ההסתייגויות מהמלחמה ומהכניסה הצפויה והשנויה במחלוקת לביירות.

השיחה מתנהלת ברוח טובה ולבבית, ורן, שבאזרחות הוא שמאל בהרבה
מאיתנו, המדים והדרגות מזיזים אותו מיד ללב הקונצנזוס, והוא
הופך לאיש הממסד לכל דבר ועניין ומנסה להרגיע את רוחנו הצעירה
והסוערת. אחר כך אנחנו נפרדים ממנו לשלום ושוכחים את הערב שלא
היה שונה במאום מהרבה ערבים דומים על ההר עם קודקודים גדולים
וקטנים מרן כהן.

כעבר כמה שבועות, לאחר שחרורנו מהמילואים, באחד מימי השישי,
כותרת גדולה במעריב: "רן כהן: 'מנעתי מרד של חיילים מסיירת
מטכ"ל!'"

@ המקור לידיעה הוא הספר "צוות איתמר" של אבנר שור.
להלן: שער הספר, תקציר והקישור...:-
http://www.ibooks.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=10071946

http://www.ibooks.co.il/images_NS/images_site/about.gif
צוות איתמר של סיירת מטכ"ל הוא סיפורה של חבורת
לוחמים צעירים "מורעלים" ואוהבי אתגרים וסיכונים, שהיו
מוכנים להגיע עד קצה גבול היכולת וגם מעבר לכך.

אבנר שור, בן קיבוץ שובל, אחד מחברי הצוות, מתאר
ברגישות ובהומור מפגש אנושי מרתק המתקיים בתוך
מסגרת צבאית קשוחה ותובענית של ניווטי לילה, תרגולים
אין-סופיים ומבצעים סודיים בשטח האויב.
במבט בוחן וחד הוא מתאר איך הופך אוסף מקרי של
אנשים דעתנים, הישגיים ותחרותיים לצוות לוהם מגובש
ומלוכד במהלך השירות הסדיר, במילואים וגם באזרחות.

צוות איתמר הוא סיפור על חברות וגבורה וגם על חששות ופחדים.
יש בו ציניות וחספוס גברי, וגם רגשנות ואהבה גדולה.

@ מצ"ב קישור רילונטי לנושא הנדון...:-
פשע מאורגן = מפא''י/העבודה = רצח רבין ז''ל הי''ד
https://rotter.net/forum/politics/6766.shtml

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   16:53   14.06.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  21. אבי דיכטר, למשל, אחד מחברי הצוות וכיום.......  
בתגובה להודעה מספר 20
 

אחר-כך בא הרגש המר

"צוות איתמר" של אבנר שור לא מבקש לנתץ מיתוסים - חלקם קדושים, אחרים מופרכים - של היחידה שאסור היה לבטא את שמה (או בקיצור, סיירת מטכ"ל), אלא לתאר כרונולוגיה של חברות תחת אש
נעמי גבע

http://www.ynet.co.il/PicServer/01012003/241900/1_a.jpg

"אבל, ערב פרוץ המלחמה הבאה ובעיצומה של חגיגת הכיבוש הגדולה,
קשה שלא לסיים את הספר בתחושה כבדה, שכל זה - בשביל מה בעצם?
כמה איוולת טמונה במתודה הצבאית הזאת, ויותר עצוב: איך עוד לא
יצאנו מזה?"

נדמה שאין מילים משתקות יותר מאלו החותמות את "צוות איתמר", ספרו של אבנר שור: "זה הכול". זה הכול? 288 עמודים של מסע צלב על קדושת יחידה אחת בסיירת מטכ"ל, 12 נערים בני 18 שהתגייסו בשנת 71' "ליחידה שאסור בכלל לבטא את שמה בקול רם", יותר משלוש שנים של ביחד מטרטר, תובעני, דחוס, תחרותי ועמוס עד מחנק בגאוות יחידה, שיוליד אחר כך חברות לנצח - וזה הכול?

הספר, שראה אור לפני כחודש בהוצאת "כתר", כבר מוביל ברשימות רבי המכר. בעידן ה"שרה'לה כולם", אין ספק שנוסטלגיה היא אהובת-הקהל הנוכחית, ורצוי שתפרוט על מיתרי חיילינו-האמיצים. אבל מי שמחכה לחוויית הזיכוך שמעניק ערב שירה בציבור, עלול להתאכזב (וכריכת הספר, אגב, מטעה).

שור, שזהו ספרו הראשון, כתב אותו תוך שלושה חודשים בנשימה אחת, כמו רצה להוריד מועקה מהלב. "מלחמת יום כיפור", אמר בראיון לידיעות אחרונות, "היתה קו השבר. הריצו אותנו מגזרה לגזרה, יזמו משימות התאבדותיות, חלקן מיותרות לחלוטין, חסרות משמעות על מפת הקרבות. אחר כך בא הרגש המר ההוא, שהחשאיות והמידור הפתולוגי מסתירים לעיתים נפיחות הרת-אסון וחוסר שיקול דעת".

"תפסיק להיות קיבוצניק צנוע"

אנשי השו-שו; היכרתי כמה מחברי הצוות עוד מילדות. כשבגרו והתגייסו, בכלל לא הצחיק אותי, שמרוב סודיות לא ענדו את תג היחידה (והרי כל הדיוט ידע שצנחן בלי תג משרת בסיירת מטכ"ל). להפך. זו היתה פסגת הגאווה.

קשה גם לשכוח את החבר'ה החסונים ששחררו את בני הערובה ממטוס סבנה, ואת הצילום בו תועדו פורצים לנתב"ג, שפורסם במעריב והפך אותם לגיבורים לאומיים. עכשיו מתברר, שכן, הם שכבו על האספלט החם, מחכים להסתערות, אבל מהר מאוד הבינו שאת האליפות הזאת הם יראו מהספסל. ב"אגם סבנה" (אזור ניקוז הנוזלים של הלוחמים) ישתטח מאוחר יותר משה דיין ויסנן קללה עסיסית. ביום שישי שאחר כך, מספר שור, כשבא לבקר את חברתו באשדות יעקב, עמד קיבוץ שלם בחדר האוכל והריע לו. "אני מנסה להגיד שבכלל לא השתתפנו בפעולה. 'תפסיק להיות קיבוצניק צנוע', לוחשת לי חברתי".

ולא חסרות בספר עוד דוגמאות. כשפורצת המלחמה, מוטסים בחורינו לפעולה בשארם א-שייח'. כבר באוויר היא מתבטלת. אחר כך הולכים להשתלט על תל כודנה, שנכבש בידי הסורים, אבל בפועל הם סתם מפריעים לשיירות הרכבים, עד שיוסי פלד מורה להם "לעוף לו מהעיניים". בפעולה אחרת, בתעלת סואץ, הם מתקפלים במהירות אחרי שכמה אנשי שייטת נפגעו ממוקש, ולקראת סוף המלחמה נשלחים לחלץ כוח של צנחנים בחרמון; אחד קופא למוות, שניים אחרים נפגעים קשה, הכל כדי לגלות שלא היה מקום לפאניקה, שכן הצנחנים מצוידים היטב וכולם, מחולצים למחרת במסוקים.

יש מיתוסים, אין ניתוץ

אסור לטעות: לשור אין יומרה לנתץ מיתולוגיות הירואיות כפי שעשו, בשעתם, יהונתן גפן עם "חומר טוב", או אמנון דנקנר בספרו על דן בן אמוץ, שניים שלא בחלו בהטחת בוץ בקולגות ובאליטות צבריות-ישראליות. נהפוך הוא. הצוות היה ונשאר אהבת חייו. גם לא חסרים בספר שמות נודעים שאפשר לעשות בהם לינץ'. אבל שור, מצויד במבט אירוני דק, לא מתוחכם ולא מתחכם, ובערימת תיאורים פרטניים (מעייפים לעיתים), מספר כרונולוגיה. השאר כבר קורה בעצמו.

אבי דיכטר, למשל, אחד מחברי הצוות וכיום ראש השב"כ, לא ממש פייטר גדול, וכוחו בעקשנותו ובלבו הרחב (די מנחם לדעת); עמרי פדן ("שלום עכשיו", מקדונלד'ס), העירוני שבין החבר'ה על טהרת הקיבוץ - תמיד מגיע ראשון, תמיד מנצח (ותמיד מרוצה מזה מאוד); יוני נתניהו (מ"פ) - מיתוס אנטבה השחוק עד דק - שש בכל הזדמנות לחבוש קסדה ולהסתער תחת אש (בדרך כלל בתרגילים); ואהוד ברק (רס"ן) - "כבר אז ידענו שיגיע רחוק" - מדגים את דפוסי האישיות של מנהיג כריזמטי ומבריק, שלימים יובילו את מפלגתו לביזיון הגדול.

לא להיות ביחידה פירושו לא להיות

לא מזמן חגגו חברי הצוות יומולדת 50. לחלקם יש כבר ילדים שהשתחררו מהצבא. ועדיין, הם ב"יחידה", במשפחה. קצת עייפות, קצת ציניות, הרבה ייאוש ("את הקרב על פני המדינה הפסדנו", הם אומרים בראיון), אבל השנים המצמיתות האלה הפכו אותם לחברים בנפש. לא לחינם המשפחות והנשים בולטות בהעדרן, למעט פריצה אחת: שולמית, אמו של שור, שאיבדה בן אחד במלחמה (אבידע), מצליחה לשבור את איתמר, מפקד הצוות הקשוח, ומוציאה ממנו סוד מדינה: את שמו. אחרי שאבידע נפל, הכותב מקבל מדדו (אז רמטכ"ל) מסלול עוקף-אמהות כדי להמשיך את השירות, כי לא להיות ביחידה פירושו לא להיות.

כבת קיבוץ שגדלה על ברכי "החינוך מחדש", הנורמות האלה לא זרות לי: תנאים בלתי נסבלים בתוך קבוצה תחרותית, מתפוצצת מאגו ומכשרונות, שחוגגת ללא הרף את ניצחון הגוף על חולשות האנוש, ללא יכולת לפתח דיאלוג בין חבריה. כאן לא מדברים רגשות, כאן אין חולשות, כי אחרת, אבוי, נודח מהיחידה.

אבל, ערב פרוץ המלחמה הבאה ובעיצומה של חגיגת הכיבוש הגדולה, קשה שלא לסיים את הספר בתחושה כבדה, שכל זה - בשביל מה בעצם? כמה איוולת טמונה במתודה הצבאית הזאת, ויותר עצוב: איך עוד לא יצאנו מזה?

שור, כך נראה, מפויס יותר. כבר בפרולוג הוא פורש את יחסו הדואלי: "'האם היית מתגייס היום ליחידה', שאל אותי ידיד שלא שירת ביחידה, 'לו היית בעל ניסיון ויכולת התבוננות של בן חמישים?'. 'בוודאי,' השבתי בלי היסוס, 'אם כי הסיכוי שהייתי עובר את המבדקים של היום קלוש ביותר'. 'למה?' הוא המשיך והקשה, מנסה לסחוט אמירה בלתי אפשרית ממי שהשרות ביחידה וההוויה החברתית שהתגבשה סביבו הם העור לגופו". על השאלה הזאת, הוא כותב, ענה בכתיבת הספר – מסה של אהבה תחת אש.

שור לא יכול ולא רוצה להשתחרר מהחיבוק הצבאי. הוא מת על זה. אבל, מבלי לומר זאת, הוא גם שואל: למה צריך לסבול כל כך הרבה כדי להגיד, פשוט, "אני אוהב אתכם"?

"צוות איתמר" מאת אבנר שור, הוצאת כתר, 288 עמ'
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2432015,00.html

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   18:53   15.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  73. ''לשמאל הרדיקלי אין בסיס ציבורי בארץ...''  
בתגובה להודעה מספר 17
 

אחד העם-זמני
חבר מתאריך 15.1.04
11 הודעות 16:42 15.01.04

''לשמאל הרדיקלי אין בסיס ציבורי בארץ...''

ערוץ 7

"במפנה" : השמאל הקיצוני מזדהה עם הרוצחים
09:08, 15 ינואר 2004 / כ"א בטבת תשס"ד

בביטאון "מפנה" - במה לענייני חברה בהוצאת מכוני הקיבוצים יד טבנקין ויד יערי, התפרסמה רשימה שעסקה בניתוח העומד מאחורי התבטאויות של גורמי שמאל קיצוני.

מחבר הרשימה יעקב ליברמן אומר כי השמאל הרדיקלי לוקה בתופעת ההזדהות עם התוקפן, או בשמה "סינדרום סטוקהולם", המאפיינת לדעתו את התבטאויותיהם של כמה מראשי השמאל הקיצוני בארץ. הוא כותב: "התגובה האלימה של הפלשתינים להצעות ברק בקמפ דיויד העמידה בסימן שאלה את הקונספציה הפוליטית שאמרה כי תמורת נסיגה מרוב השטחים המוחזקים וכינון מדינה פלשתינית יחתום ערפאת על שלום שיסיים את הקונפליקט. כישלון קמפ דיוויד והדרך האלימה שבה הפלשתינים הגיבו על קשיי המו"מ איימו על זהותם הציבורית של אנשי השמאל הקיצוני, שנבנתה על יסוד קונספציה זו. ...מאפיין קבוצה חברתית זו הוא האובדן של מודעות אזרחית, של תחושת מחויבות לחברה בה הם חיים... אנשים אלה פחות חיים בקהילות אלא ברשתות תקשורת, הקושרות אותם עם אחרים דומים להם המפוזרים בעולם".

ליברמן כותב עוד כי "לשמאל הרדיקלי אין בסיס ציבורי בארץ. הלגיטימיות שלו נובעת מרשת מסועפת של יחסי גומלין עם אישים פלשתינים ועם ארגונים רבים באירופה התומכים בו. לכן הייתה סכנה שהכרה בעובדות תגרום לאובדן הסיבה לקיומו. תגובתם של אנשי השמאל הרדיקלי הייתה הזדהות עם ערפאת ועם הרש"פ וגלגול כל האחריות לכישלון לפתחי ממשלת ישראל. לשם כך היה צורך להתעלם מחלקים מהמציאות הפוליטית ובעיקר מהטרור. שתי תופעות אלה אופייניות לתסמונת של הזדהות עם התוקפן".

ליברמן מביא לשם הדגמת דבריו את גישתו של אורי אבנרי, העומד בראש ארגון השמאל הקיצוני גוש שלום, ביחס לרצח בקיבוץ מצר. "השאלה המרכזית", כתב אבנרי במאמר שהתפרסם באינטרנט, "מה הביא את הצעיר הפלשתיני לכוון את נשקו לאם ולשני בניה ולהרוג אותם?"

אבנרי, מציין ליברמן, לא עוסק בשאלה כמשקיף מבחוץ הבודק כיצד הרוצח המכונה בפיו 'צעיר פלשתיני' החליט על מעשה זה, מי כיוון אותו ונתן לו את הנשק, מה הייתה האווירה החברתית בקבוצה של הצעיר שאפשרה לו להתעלם מתחושה יסודית שיש בכל תרבות המונעת רצח ילדים. "אבנרי מתעלם מכל אלה, ולאחר ששאל את השאלה הוא עונה עליה לא כמי שמשקיף על המציאות הפוליטית החברתית והפסיכולוגית מבחוץ אלא כמי שמדבר מתוך הרציונליזציה של הרוצח עצמו".

"אבנרי מזדהה לחלוטין עם הראייה של התוקפן ומשקיף על העולם דרך עיניו", כותב ליברמן ומוסיף כי "המאפיין החשוב ביותר המראה על ההזדהות עם התוקפן הוא ההתעלמות המוחלטת של אבנרי מהקורבן. הרצח כאילו מכוון לאיזו ישות מיתית המורכבת מחיילים במחסומים, מטוסי אף-16 ובולדוזרים ההורסים בתים. אך הרצח במיצר היה מכוון נגד קיבוץ שהיה בעיצומו של מאבק שמטרתו לשנות את תוואי גדר המערכת המתוכננת כדי שלא יפגע במטעי הזיתים של כפר קפין מהצד השני של הקו הירוק".

"מעבר להתעלמות מן המשמעות הפוליטית של המעשה, יש במאמר התעלמות טוטאלית מהקורבנות. כמו שהרוצח אינו רואה בקורבן אישה הסוככת על ילדיה ופעוט מעוות מפחד מול לוע הרובה, כך אין אצל אבנרי שום ביטוי של חמלה על האם ועל ילדיה, שום ביטוי של התקוממות מוסרית מול הדם שנשפך, אף לא מילה של ביקורת על תנזים פתח', ששלח את האיש למשימתו. כל ה'הבנה' היא הבנת הרוצח".
http://www.inn.co.il/news.php?id=69467



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   15:56   16.07.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  95. יהודים אנרכיסטים מנצלים את ''תגלית''  
בתגובה להודעה מספר 17
 

יהודים אנרכיסטים מנצלים את "תגלית"
15:45, 16 יולי 2004 / כ"ז בתמוז תשס"ד

סטודנטים יהודים פרו פלשתינים מצטרפים לפרוייקט "תגלית" שמטרתו העצמת הזהות היהודית בקרב סטודנטים יהודים בחו"ל באמצעות הבאתם לישראל, לאחר הגעתם לישראל, נחשפת מטרתם האמיתית: הם יוצאים לשטחי יש"ע, מתעמתים, מפגינים ומשבשים את פעילות צה"ל, כך חושף העיתון "הארץ".


"הארץ" מדווח כי מדובר בתופעה חדשה ההולכת ומתפשטת בתקופה האחרונה שבה מודים הן אנשי "תגלית" והן פעילי "ארגון הסולידריות הבינלאומי" המוכר יותר בשמו ISM .

יתרה מכך, על פי הדיווח ב"הארץ" מעודד "ארגון הסולידריות הבינלאומי" את התופעה באמצעות אתר האינטרנט של הארגון. אנשי הארגון מקיימים סמינרים למתנדביו, בהם סטודנטים יהודיים פרו פלשתיניים, ומכשירים אותם לרמות את שלטונות צה"ל ולהסתיר את כוונותיהם האמיתיות במהלך מבחני המיון.

"הארץ" מביא את סיפורו של מתנדב יהודי מפנסילבניה בשם מקס שהצטרף לפרוייקט " תגלית" בחורף שעבר. "חששתי שהם יחשפו את כוונותי", סיפר מקס על מבחני המיון לפרוייקט בארה"ב, "אבל הראיון היה קצר, והם לא יכלו לדעת מהי פעילותי בקמפוס".

מקס השתתף בכל הפעילויות של "תגלית", סייר בארץ ובאתרים יהודיים וכשהפעילות הסתיימה, יצא לכיוון רמאללה והשתתף בהפגנות של "ארגון הסולידריות הבינלאומי". כיום הוא לומד באוניברסיטת ביר זית ומתנדב ברמאללה.

"ארגון הסולדריות הבינלאומי" שולח את פעיליו לישראל כ"תיירים" ומפנה אותם לפעילות. הארגון פועל בשטחי יש"ע ועיקר מטרתו שיבוש פעילות צה"ל. הפעילים מונעים הריסת בתי מחבלים, משתתפים בהפגנות אלימות כנגד צה"ל ופועלים נגד גדר הבטחון. כמה מפעיליו גורשו מהארץ ורק לאחרונה נאסרה כניסתן של כמה ממתנדבות הארגון.

שמו של הארגון נודע בישראל לאחר שאחת מהפעילות בארגון, רייצ'ל קורי ,נהרגה כתוצאה מפגיעת דחפור של צה"ל ברפיח. קורי עסקה בנסיונות לשבש הריסת בתי מחבלים על ידי צה"ל. ארגון סולידריות טען בזמנו כי מותה היה מכוון אך תחקיר של צה"ל העלה כי מדובר היה בתאונה וכי היא שהתה במקום בו נבצר מנהג הדחפור להבחין בה.

במשרד החוץ אומרים כי מתנדבי הארגון מסייעים לארגוני טרור ופועלים בחסותם. בענין זה יש להזכיר כי לפחות אחד מהחבלים שביצעו את הפיגוע בקפה "מייקס פליס" בתל אביב, היה אזרח בריטי ומעברו במחסומים בדרכו לעזה וממנה, עשה תוך שהוא מזדהה כפעיל הארגון.

ב"תגלית" מודים אמנם בתופעה אך טוענים כי לכל היותר הסתננו 6 מתוך 70,000 משתתפי התוכנית.

המתנדבים של ה-ISM טוענים כי מדובר בהרבה יותר.
http://www.a7.org/news.php?id=83731



חנן עזרן ''החשפן'' למעשה אתה ''החסמן'' https://rotter.net/forum/gil/5871.shtml



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   00:22   30.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  80. קישור למאמרים שמאלניים שטניים...............  
בתגובה להודעה מספר 6
 

קישור למאמרים שמאלניים שטניים.
אי אפשר להיכנס לאתר הזה בקלות.
הקישור הבא יכניס אותך/כם/ן ישירות למאמרים:

http://jpeled.bravepages.com/hebrewpages/Articles/articles.html



פארוק קדומי מודה: ''הודות להסכם אוסלו התאפשרה כניסתם של עשרות אלפי חמושים"



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   05:12   20.04.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  87. מולדת האנטישמיות - זה לא רחוק. זה כאן/ציטוטים כאובים...  
בתגובה להודעה מספר 6
 

רודף צדק
חבר מתאריך 11.12.03
4269 הודעות 02:37 20.04.04

מולדת האנטישמיות - זה לא רחוק. זה כאן.

מולדת האנטישמיות
• "הדתיים מכניסים פוליטיזציה לצבא. הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב הקרס על השרוול של החיילים הנאציים (האלוף במיל. שלמה גזית, ידיעות אחרונות י' אדר תשנ"ח עמ' 12 8.3.98)

19/04/2004 | צחי פנטון | [email protected]

בזהירות המתבקשת בעת טיפול בנושא רגיש וטעון כל כך כמו השואה, מוטל עלינו חוב היסטורי ומוסרי, לעשות ככל שביכולתנו לבער את נגע האנטישמיות מן העולם ולהאיר את עיני העולם כולו.

אסור לתת במה לאף התבטאות שיש בה בכדי להתיר דמם של יהודים -או כל עם אחר - רק בגלל שהם יהודים. אסור לעבור בשתיקה על כל אירוע של הנפת יד כנגד יהודי בשל היותו יהודי ואסור לאפשר להגלות שוב יהודי מביתו.

לא עוד. זו שבועת העם היהודי לעולם כולו. זו שבועת המדינה היהודית לעם כולו.

לפיכך, בנסיון להתחקות אחר מקורותיה של האנטישמיות הגואה בעולם בתקופה האחרונה, עלינו למצוא מהם מקורותיה הגלויים ומניין שואבת היא את כוחה.

איני מתיימר להיות היסטוריון או חוקר. אני פשוט יהודי. יהודי שנושא בלבו צלקת מדממת ופתוחה מאז מלחמת העולם השניה. יהודי, שכמוך, גם אוזנו רגישה לכל התבטאות כנגד היהודים והיהדות.

לאור זאת, להלן כמה ציטוטים כאובים מימים אחרים, המזכירים לכולנו שמילים יכולות להרוג. או כמו שאמר אמש נשיא המדינה מר משה קצב - במקום שבו שורפים בית כנסת, עוד יידו אבנים על הפרלמנט.

• אודות העם היהודי: "מדובר בשבט שהתערבבו בו גנים של עמי הסביבה, בגלל אונס של קוזאקים או התערבבות מרצון. ובכל זאת שמרו על כמה מנהגים, כמה מהם די ברבריים, כמו ברית המילה"
(חתן פרס ישראל, יגאל תומרקין בראיון לעיתון "תל אביב", 13 פברואר 2004).

• "אם נהרג למתנחלים ילד או שניים, הם אומרים: 'נעשה ארבעה במקומם והכל יהיה בסדר'" (תומרקין. שם).

• על הדתיים: "מבחינתי הם לא יהודים, הם עובדי אלילים" (תומרקין. שם).

• "הציירים, המשוררים, כל האמנים יפי הנפש אינם מחנכים. המחנכים האמיתיים הם כהנא, רפול וגנדי. תרומתי האמיתית תהיה אם אקח תת-מקלע במקום עט ועיפרון ואהרוג אותם" (יגאל תומרקין, " חדשות", 28.9.88).

• "מתנחל עטוי עוזי ודובון כחול, רסיסי רוק ושיירי מזון משובצים בזקנו הפראי. ולצידו, בטרנספורטר המשפחתי, אשתו המתנחלת בעיצומה של אביונה לאומית. תינוקות נושרים ללא הרף מבין חלציה בעודה נואמת בלהט על זכות אבות. אדיוט צעקני ועילג... אם אתה מטומטם אתה ימני, ואתה ימני אם אתה מטומטם. אם אתה פשטני, מתלהם, נבער ואכזרי - אתה ימני..." (דן תדמור, עיתון ירושלים, 28.5.93).

• "אי אפשר לעצור את הפאשיזם בנימוקים רציונליים. את זה עוצרים רק בכוח, וכאשר קיימת נכונות להסתכן במלחמת אזרחים. בשעת ההכרעה נצטרך להתמודד בכוח עם המתנחלים בעפרה או באלון מורה. רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית" (זאב שטרנהל, דבר, 15.4.88).

• "רק כלי נשק אחד חסר היום בארסנל הנשק של צה"ל, והוא התותח הקדוש שעמד על החוף וירה בספינה "אלטלנה"... לאנשים שהיו אז מאחוריו היה השכל להחליט" (מאיר שלו, ידיעות אחרונות יט בחשון תשס"ג).

• "היהודים הם דיבוק שנכנס לבשר של הגויים" (א.ב. יהושע מסביר בראיון למעריב בכ"ו באלול תשס"א את המקור לנאציזם ולהתנהגות הערבים).

• "הם (המתנחלים) צריכים את דמה של עופרה מוזס, הם שותים אותו" (דדי צוקר בהרצאה, יום לאחר הירצחה של עופרה מוזס).

• (על "גוש אמונים") "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה... מתוך פינה אפילה של היהדות... מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב... על-מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף" (עמוס עוז "בשם החיים והשלום", ידיעות אחרונות, 8.6.89).

• "אני רואה במתנחלים החמושים חלק מכוחות הכיבוש ובהתנחלויות מבצרים המהווים יעד לגיטימי להתנגדות הפלשתינית, ואני סבור כי חיסול מתנחלים אינו רצח" (ציטוט מחומר כתוב של גדעון ספירו, מעריב 25.1.85).

• "אנחנו כיפות סרוגות... חיילים בצבא אדוני צבאות ובצבא הגנה לישראל.. ואת חג חירותינו יום חג המצות הזה בקדושה ובנענועי גוף מתמכרים נחוג בהתכוונות ובמצותנו דם נערים פלשתיניים" (יצחק לאור, "המנון לגוש").

• "ביום פקודה יוציאו המתנחלים להורג חברי-כנסת וקציני צה"ל" (בנימין בן אליעזר, דבר, 1.6.89).

• "כאן יהיה מרחץ דמים. ותהיה מלחמת אחים, ושנאות שאינן לחינם יתפרצו כגעש אל שדות הפרחים ומרחבי התקוות האבודות..." (שושי נתן, קיבוץ, 4.1.89).

• "למרצחים מעבר לקו הירוק, שהתנחלו ביהודה ושומרון, יש נשק. לכן אני קורא לכם לאחוז בנשק. להחזיק בנשק נגדם לפני שהם יכניסו אתכם ככלבים מצורעים למחנות ריכוז... כן, לאחוז בנשק" (ישעיהו לייבוביץ', הארץ, 27.9.85).

• "אלה לא האחים שלי, הם, לא... ואם יום אחד תהיה מלחמה, והיא תהיה - מלחמת אחים תהיה המלחמה... אבל אם תהיה מלחמה, והיא תהיה, אני ארוץ לשם, אל מעבר לקווים ששנים ארוכות לא חציתי ואדוש בשרם במכות נאמנות להניס אותם, והארץ תשוב ותשקוט. אצא אל הקרב להילחם על ביתי, כדי להילחם פעם אחת, באמת, במלחמה צודקת. יירד הרבה דם, זו תהיה מלחמה ארוכה, אבל אחרונה. מלחמה בהם, באנשים שהחליטו להחריב את הבית שלי. קרב אחרון, כדי שהבנות שלי יוכלו לחיות בשלווה, ואני אוכל להביט בעיניהן ולומר להן שעשיתי כל מה שאפשר כדי להצדיק את אי-קדושת האדמה" (הקיבוץ, 17.8.95).

• "תקופה לאומנית פשיסטית שמאפיין אותה פופוליזם ברוטלי... בשם נצח העם ושליחותו האלוהית... כור ההיתוך של לאומנות מיסטית אגרסיבית, שרעיון העם הנבחר במרכזה ושאיפות ההתפשטות הטריטוריאלית מניעות אותה..." (שולמית אלוני על שלטון הליכוד, פוליטיקה, אוקטובר 1987).

• "גולדשטיינים ארורים תהיו!
ביום ראשון השבוע הגיחו הכהניסטים ממחילותיהם האפלות והרעילו את אוויר העיר בנשימתם המצחינה... ליד מקום הפיגוע התגודדו הסוחרים בדם, סרסורי הגזענות והשנאה, שניסו לתרגם כל טיפת דם וכל איבר פגוע לרווח פוליטי בזוי. התבוננתי בפרצופים המעוותים של האספסוף, רובם המכריע חובשי כיפות. מאות אלפי אנשים מוכנים להילחם בפשיזם הישראלי עד חרמה, ופרס הזניח את טיפוחם אחרי רצח רבין" (חיים ברעם, עיתון ירושלים, 8.3.96).

• "הדתיים מכניסים פוליטיזציה לצבא. הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב הקרס על השרוול של החיילים הנאציים (האלוף במיל. שלמה גזית, ידיעות אחרונות י' אדר תשנ"ח עמ' 12 8.3.98).

• "צריך להיכנס למאה שערים עם זחלמים ומקלעים אפס-חמש ולרסס אותם" (אורנן יקותיאלי חבר מועצת עירית ירושלים, "ערב חדש" 22.12.85).

• "בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר, סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית" (יצחק רבין. "פנקס שירות". עמ' 550).

• "אם החילוניים רוצים להמשיך לחיות פה אין להם ברירה אלא לפתוח באינתיפאדה. כן אני מוכן לזרוק את האבן הראשונה" (יהונתן גפן, למי צלצלו הפעמונים, מעריב 8.5.98).

• במוסף מעריב (30.4.93) התפרסם ראיון של בילי מוסקונה לרמן עם עו"ד לאה צמל שבסופו מובא דו השיח:
צמל: גדלתי על השואה...
מוסקונה: תגידי לפחות שאת נגד פגיעה בחיי אדם.
צמל: זה לא יהיה נכון כי אני בעד פגיעה במתנחלים.

• "החרדים נתפסים כגוף שחור חסר פנים המשריץ ילדים ומבקש להשתלט על המדינה. עלוקות, רודפי בצע, משונים ונלעגים בבגדיהם ובמנהגיהם, גלותיים. ארסנל הביטויים כלפיהם, זה הנקוט בערבי שבת חילוניים, נשמע לפעמים כאילו הועתק ישירות מהדר-שטרימר, שלא לדבר על האופן שבו מציירים אותם לפעמים בקריקטורות. הבטן מתהפכת...

• "לא כמה נהרגו צריך לחשב אלא כמה עוד נשארו מהם", אמר לי אחרי הפיגוע בירושלים איש אחד, מוסרי וחכם בדרך כלל. אני מודעת לבעייתיות של כתיבתו שחור על גבי לבן של משפט כזה שנאמר בבדיחות הדעת בשיחת סלון, שם נהוג לחגוג בחופשיות עם משפטי הלא-פוליטיקלי-קורקט. אבל, אחיי החילונים, בואו נהיה כנים עם עצמנו ונודה שזה משפט לא נדיר, לא חריג, והוא עובר לידנו בלי שאוזנינו יצלצלו בכאב" (שלי יחימוביץ' במאמר נגד האנטישמיות החדשה בישראל, פורסם ב "גלובס". צוטט באתר "שופר ניוז").

• "חוזר בתשובה האומר שמצא את האור ולראשונה בחייו חש שמחה, הולך שולל אחרי רשעים... גם מצטרפים רבים לתנועה הנאצית, הרגישו התרוממות רוח ושמחה" ("דע את אוייבך, או: גבולות הפלוראליזם", מתוך "תזה", בטאון הסטודנטים אוניברסיטת תל- אביב בעריכת ליאור וייץ מחודש מאי, מצוטט במעריב 3.5.00).

• עו"ד יורם ניצן משכונת קטמון ירושלים הגיש תביעה נגד שכנו ד"ר מיכאל קוז'ינסקי וביקש שבית המשפט יאסור עליו להדליק נרות חנוכה בחדר המדרגות. הנימוק "הנרות מפיצים עשן המסכן את בריאות הדיירים ועלולים לגרום להתלקחות. סגן נשיא בית משפט השלום בירושלים יואל צור הוציא צו ביניים האוסר להדליק נרות חנוכה עד מועד הדיון שעתיים לפני הדלקת נר חמישי של חנוכה. ( מקור ראשון 14.12.2001). הערה: בסופו של דבר השופט הטיל על התובע את הוצאות המשפט והתיר להדליק נרות.

בקיצור, עצוב מאוד לגלות: מולדת האנטישמיות - זה לא רחוק. זה כאן.

(המקורות באדיבות אוניברסיטת בר-אילן
www.cs.biu.ac.il/~ehrlich/HISTORY/citations.doc)



https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5667&omm=13&v



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   06:48   02.06.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  90. תשובות ל''מדעני השמאל''  
בתגובה להודעה מספר 6
 

xשרלהx
חבר מתאריך 8.10.01
371 הודעות 23:37 01.06.04

תשובות ל''מדעני השמאל''

עובדות "מחפשות קשר נסיבתי"
מאת אל"מ (מיל.) משה לשם
י"ב בסיון תשס"ד / 1 June 2004

אחת התגובות שקיבלתי למאמרי הקודם –"חומר למחשבה"- הייתה של רופא מהשמאל, שטען שעובדה אינה הוכחה במחקר מדעי והביא דוגמא : חולה שקיבל תרופה והבריא, עובדה זו אינה מוכיחה שהתרופה הייתה טובה ויתכן שהיה מבריא אף בלעדיה. "חייב להיות קשר נסיבתי, אשר יוכיח את העובדה שהחולה הבריא קשורה בתרופה שקיבל". ולכן אני גם חייב להוכיח שהעובדות שמניתי שקרו בעקבות הסכם אוסלו, לא היו מתרחשות גם בלעדיו.

זהו טיעון כבד משקל אדוני הרופא ואכן אנסה להוכיח העובדות, אמנם אין לי ספק שדברי לא ישאו אופי מדעי, וספק אם יספקו את דרישותיך.

לפני הסכם אוסלו היו בידי הערבים ברצועת עזה כמה מאות רובי סער ועכשיו יש בידם עשרות אלפים. ממשלת ישראל העבירה לרשות הפלסטינית קרוב ל 50,000 רובי סער. למרות מחאותינו כאשר ביקשנו "אל תתנו להם רובים". הנשק, כך הסבירו לציבור, ישמש את הרשות ב"מלחמתה בטרור", והם יעשו זאת טוב מאיתנו כי הם ילחמו בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם". האם זכורה לרופא המכובד אותה תקופה? עכשיו מגלים לנו, "מקורות ביטחוניים", שנשק רב חולק למחבלי הג'יהאד האיסלמי והחמאס ממחסני הרשות הפלסטינית. אז איזה "קשר נסיבתי" צריך להוכיח כאן? האם הדבר הנורא הזה היה מתרחש אילולא הסכם אוסלו? האם ממשלת ישראל הייתה מציידת מיוזמתה את ארגוני הטרור? או שמא הנשק היה צומח בפרדסי עזה ?

האם פיגועי התופת היו מתרחשים במדינת ישראל אילולא הסכם אוסלו? האם צריך כאן לחפש "קשר נסיבתי"? הרי לפני ההסכם הנואל, לא יצא אף "שהיד" לבצע טבח בשטח מדינת ישראל. הם לא יצאו כי לא היו להם מדריכי חבלה, הם לא יצאו כי כמות חומרי הנפץ אז הייתה מזערית . הם לא יצאו כי רבי המחבלים או שישבו בבית הסוהר – כמו שייח אחמד יאסין- או חיו בפחד ובשפל המדרגה בטוניס. הם לא יצאו כי מכונת ההסתה המשומנת שמתבססת על תחנות הרדיו של הרשות הרצחנית, תחנות רדיו שמדינת ישראל הקצתה להם תדרי שידור, לא הסיתו יומם ולילה ולא שמעו את קריאות העידוד ל"שאהידים". עשרות מאמרים ומאות קטעי טלוויזיה לוקטו מאז הסכם אוסלו בהם ניתן לצפות ולקרוא איך הרשות הפלסטינית שוטפת מוחותיהם של הילדים והנוער, והתוצאות נראו בשטח. גם נאומיו החוזרים והנשנים של רב המרצחים עראפת על "אלף השאהידים הצועדים לירושלים" לא נשמע עד כמה שזכור לי לפני הסכם אוסלו.

העובדה שלפני הסכם אוסלו לא היו מטעני צד קטלניים, אינה צריכה "קשר נסיבתי והוכחה מדעית", זה לא קרה אז מסיבות דומות שציינתי, ובנוסף להדרכה שקיבלו הערבים מהחיזבאללה ש"הוכיח" להם שבמכות כואבות בצה"ל, בשיתוף ארגונים יהודיים שקיבלו מימון מאויבי ישראל, אפשר לגרום לבריחת צה"ל מלבנון. ואם זה עבד בלבנון זה גם יעבוד ביש"ע.

כאשר מדיניות ממשלות ישראליות הייתה לא להלחם בטרור עד חורמה, לומר מראש שתקום מדינה פלסטינית על חורבות יישובי יש"ע, מי זקוק לעידוד גדול יותר? כדי לנסות ולהכות בחיילי צה"ל בשיטות ואמצעים שהוכיחו עצמם בלבנון. מי צריך כאן "קשר נסיבתי" טוב יותר?

האם לא די בבדיקת מצבה של מדינת ישראל לפני הסכם אוסלו בכל התחומים, הכלכלי, הביטחוני והלאומי?

האם צריך למצוא "קשר נסיבתי" שהקרע הנורא שקיים היום בעם ישראל היה מתרחש באותה עוצמה אילולא הביאו עלינו את קללת אוסלו?

אסון אוסלו גרם לקרע נורא, הוא יצר מערכת ציפיות לשלום. הוא בנה מחנה שנתקף בהזיה כל כך עמוקה שחלק ממנו לא מסוגל להתעורר ממנה גם היום, 10 שנים אחרי... קרע שדחק מחנה ענק של נאמני ארץ ישראל אל מחוץ ל"קונצנזוס", מחנה שהתייחסו אליו בביטול ובזלזול: "פרופלורים", "פחדני שלום" ועוד כינויי גנאי ובוז. מחנה שהופעל עליו מכבש של לחצים והתעללות מדינית ומשפטית. לי אין ספק שהקרע הנורא הזה לא היה מתרחש, אילולא הביאו לנו את הסכם אוסלו. כל ההבדלים במדינת ישראל, כל הפער החברתי, לא היה מתפתח "אבולוציונאלית" לקרע בו אנו חיים היום, במצב של סף"מלחמת אחים".

האם צריך הוכחה מדעית לעובדה שמאז הסכם אוסלו נרצחו בארץ ישראל למעלה מ-1,400 ישראליים, רובם יהודים? שמנהיגים פוליטיים גרמו לקהות חושים בהתייחסות לקורבנות כך שהציבור המוכה החל לראות במעשי טבח חלק מ"פעמי השלום" וכמחיר שעלינו לשלם עבורו. כבר שכחנו ששמעון פרס כינה את הנרצחים "קורבנות השלום" ? האם יאמרו לנו"מדעני שמאל" שכמספר הזה היינו מאבדים ב"לאו הכי" בתאונות דרכים או עבודה?

האם ללא "קשר נסיבתי" העובדה הנוראה הזאת לא תופסת?

ואם לא די ש"נגיף השלום", ההזיה הכוזבת שהייתה נחלת שמאל סהרורי, הנה דבקה גם בפוליטיקאים במחנה הלאומי. ראש ממשלה, אריאל שרון, שנבחר ברוב עצום, ונכנס למשרתו בזכות מפלגתו, הליכוד. מעל באימון בוחריו וסטה מדרכה ומצעה של מפלגתו. מפלגה לאומית ששללה הקמת מדינה פלסטינית ממערב לירדן. מפלגה ששללה עקירת ישובים יהודיים. עובדה! עיינו במצע המפלגה. ראש ממשלה זה, חותר להקמת מדינה פלסטינית ולטרנספר של יהודים מאדמתם ולהרס בתיהם.

ועובדה, שציבור בוחריו דחה את תכניתו "תכנית ההתנתקות", אבל ראש הממשלה כמו קודמיו ממחנה השמאל, לא מוכן שיטרידו אותו עם עובדות. הוא מוכן כנראה גם להתנתק ממפלגתו. אחרת איך יסבירו "אנשי הקשר הנסיבתי" שהאיש כבר חזר עם תכנית התנתקות חדשה. אפילו השם "התנתקות" הוא שיקרי, כי אין כאן שום התנתקות מערביי הרצועה, על פי תכניתו של ראש הממשלה, אריאל שרון, ההתנתקות היחידה היא מהיהודים שחיים בחבל קטיף. ערביי עזה ימשיכו להיות מחוברים למדינת ישראל, הם יקבלו את אספקת המים, החשמל, הסחורות ועבודה. ואילו מאחיו מעוניין אריאל שרון להתנתק מהם: לנתק אותם מהאדמה, לנתק אותם מבתיהם ולנתק אותם מההיסטוריה היהודית.

ולעובדה אחרונה להפעם, והיא מהחשובות: היהודים שעלו לארץ ישראל לאורך כל הדורות לא עלו אליה כי היא ארץ בטוחה, הם לא התיישבו בה כי היא הקנתה להם ביטחון צבאי. ביטחון כזה יכלו למצוא בארצות אחרות. הם עלו לארץ ישראל ובנו אותה בגלל הקשר בין היהודים למולדתם, ממנה נותקו לפני אלפי שנים, הם חזרו לארצם שנכבשה מהם לפני דורות. הם היהודים לא יכולים להיות "עם כובש", כי אין עם כובש בארצו.

עובדה !





http://www.4law.co.il/tap1.pdf



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   00:49   31.01.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  127. עוד על אהבת האדם ( היהודי ) של השמאל  
בתגובה להודעה מספר 6
 

בונדי
חבר מתאריך 25.4.02
5340 הודעות 23:00 30.01.05

21. עוד על אהבת האדם ( היהודי ) של השמאל

דרור פיילר בן הקיבוץ הקומוניסטי יד-חנה פרסם בתערוכה באוסלו מיצג אוהד של הערביה שהתפוצצה בקפה מקסים בתל אביב ורצחה כמה יהודים . אגם של מים אדומים – דם – שליו שטה סירה שעל מפרשה תמונת הגיבור.שגריר ישראל בשבדיה צבי מזאל דרש לסלק זאת, ומשלא נענה ניתק את החשמל (כל העיתונים 18.1.04)

---

סוכנות החדשות SNS 30 אוגוסט 96 , ציטוטים:
אורי אבנרי: "הם (הדתיים) צריכים להיקבר. "
פרופסור עוזי אורנן: "צריך לתלות את החרדים על עמודי חשמל, צריך לדון אותם למות, כי הם מסוכנים"

----

עוזי אורנן במכתב לצופה (כשבוע אחרי 30.8.99):" המשפט שאמרתי בהקשר הדיון בבתי הספרשל ש"ס ושאר החרדים הוא: " הם נותנים לכם כסף ללא שום צורך. צריך לזרוק אתכם לים, לסגור את בתי הספר שלכם" .

****

"צריך להיכנס למאה שערים עם זחלמים ומקלעים אפס-חמש ולרסס אותם"
אורנן יקותיאלי חבר עירית ירושלים "ערב חדש" 22.12.85

---

יצחק רבין: "פנקס שרות" עמ' 550, 551
" הרמטכ"ל (מוטה גור) לא טרח להסתיר שאינו נלהב לבצע את הפעולה (נגד המתנחלים). נחנקתי מזעם. בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר, סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית. אין מאבק כזה (בהם) יכול להתנהל אך ורק באמצעות כידוני צה"ל, ואין הוא יכול לעלות יפה כאשר מפלגת העבודה חצויה בגישתה כלפי הגוש, ושר הביטחון (שמעון פרס - הממונה על כידוני צה"ל) מגדיר אותם כ'אידאליסטים אמיתיים' "

-

הקצין אמר לו: "מבחינתי, המילואים שהכי אשמח לבוא אליהם, זה כשיגידו לי לפנות את המתנחלים. אבל, יש כמה התנחלויות, כמו תפוח ויצהר, שלא צריך רק לפנות, אלא צריך לרסס אותם ולהרוג את כולם... צריך לתפוס את האנשים האלה ולעשות להם כמו בשואה.... מבחינתי להרוג אותם זה בכלל לא נחשב להרוג בני-אדם, אלא רק חיסול עשבים שוטים". ידיעות ל' באב תשנט 12.8.99

-

מיד לאחר שפצצה התפוצצה בבית השר הדתי דוד פנקס עצרה המשטרה בקרבת מקום את עמוס קינן וחברו. הוא שוחרר מחוסר הוכחות מספיקות. מסרב עד היום להכחיש שהוא הניח את הפצצה במטרה לרצוח את השר הדתי. מילא תפקידי ייצוג מדינת ישראל.

----

בהצופה יום שני כח אייר תש"י 15.5.50 עמוד 2 טור שמאלי פסקה לפני אחרונה. מוחבא הסיפור על יעקב סלים ג'רפי התימני שנרצח בירי מאקדחו של מנהל מחנה-עולים בעין שמר בגלל שהסביר לתימנים שיש אשכנזים דתיים בארץ, וארגן התנגדות לכפיית החינוך החילוני על ילדי העולים. מסופר שהסמל-החוקר במשטרת פרדס חנה ריסק במכות אגרוף את פיה של עדת ראיה תימניה בת 19 כדי שלא תוכל לדבר ולהעיד (ושלא יתחשק לה להעיד גם בעתיד). גם ה"קול" הביא זאת בחצאי רמיזות ב 1 מאי 1950. (הרמיזות- כי הדבר היה בעת שלטון בן-גוריון) .

-

ידיעות אחרונות , 14 נובמבר 03
איון עם ארבע ראשי שב"כ לשעבר. ראשי השב"כ מציעים פתרונות ל"בעית המתנחלים האידאולוגיים" שיסרבו להתפנות מרצונם.כולם מדברים על עימות. יעקב פרי מקווה ששרון יעז לעקור אותם מבתיהם.
אברהם שלום: " בואו נפתור את הבעיה כאילו הם ערבים. קחו 15 מהם, שימו אותם במעצר מנהלי, ותראו איך השאר לא עושים כלום...הם מוכנים להיהרג? לא . אז אני יותר אופטימי בעניין הזה. כשנשאיר אותם שם לבד, הם יבואו ועוד איך יבואו".
עמי איילון: " אגיד את זה במלים ברורות: בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת. מנהיגות מדינית במדינת ישראל קבלה כבר החלטות קשות כשהיה ברור מה האלטרנטיבה, ומנהיגות מדינית בעתיד תצטרך לקבל החלטות קשות כשברור מה האלטרנטיבה"
(הערה, שני המילואימניקים שנשארו לבד בבית הממשל ברמאללה, רצו לחזור , אך לא חזרו. גם מתנחלי כפר עציון שנכנעו ב 48 רצו לחזור אך נטבחו בידי הערבים.
אברהם שלום יודע שכך יעשו מליוני הערבים, מצוידים ברובים וב 40 שריוניות נושאות תותחים קלים שקיבלו מרבין כשיפרצו לתוך בתיהם של 150 אלף היהודים שביש"ע. הוא יודע שהערבים יאנסו כל ילד וילדה לפני ואחרי שישחטו אותם (כפי שעשו בדני כ"ץ בחיפה). והוא במודע מטיף למסירת היהודים לידי הערבים.
עמי אילון מציע שמדינת ישראל תעשה את זה בעצמה, בלי סיוע ערבי ).

--

בגלל שהם דתיים צריך להטיל עליהם עונש מוות. דתיים מסוכנים (ידיעות אחרונות 4.6.84 )

--

ביום א 11.8.2002 פורסם במעריב שעמוס עוז אמר לכתב העיתון הארגנטיני קלרין כי :" באופן אישי הייתי רוצה לראות את אריאל שרון ויאסר ערפאת נשרפים יחד בגיהינום "

--

ח"כ מערך אפי אושעיה: צריך להפשיל שרוולים להוריד כפפות לרדת מהממלכתיות ולקפד את ראשו של נתניהו.

-

ח"כ עבודה איתן כבל אמר כי הוא תומך בקריאה לקפד את ראשו של נתניהו "צריך להפשיל שרוולים ולירות בכל הכיוונים"
מעריב 6.8.97 מלון אבן-שושן: לקפד –לכרות.

-

כתובות בלי סוף ברחבי הארץ: "דרוס כל דוס"

--

החיילים עזבו את המחסום , בעקבות רצח ששת החיילים בעין עריק, והתמקמו במרחק 20 מטר, המתנחלים החליטו להשתלט על עמדת השמירה ,ולבדוק כלי רכב שעברו במקום. החיילים ירדו להדוף את המתנחלים לטענת דוד העברי "במהלך העימות עלה אחד המתנחלים על אופנועו והחל לנסוע משם.החיילים, קראו לאיש לעצור ומשלא שעה להוראתם פתחו לעברו באש. האיש לא נפגע "
מעריב 21.2.2002

-

מאיר שלו : "רק כלי נשק אחד חסר היום בארסנל הנשק של צה"ל, והוא התותח הקדוש שעמד על החוף וירה בספינה "אלטלינה" ...לאנשים שהיו אז מאחוריו היה השכל להחליט" (ידיעות אחרונות יט בחשון תשס"ג.)

-

הצופה 22 מרץ 99 : שמאלנים תקפו בסכינים פעילת לכוד שהדביקה מודעות ברחוב אלנבי בתל אביב.

-

מעריב כ"ב תמוז תשסא 13 יולי 2001) מדור ההומור
"שבוע של רגיעה בשטחים: חמישה מתנחלים נרגעו ממטעני צד"
(הערה: השיר הנאצי "הורסט ואסל" שמו של "שורף הבונדסטאג" ? מכיל את המלים "כשדם יהודי יותז על הסכין אז נגיל ונשמח". וראה השיר "עולה הגרדום" להלן).

--

מכתב של גדעון ספירו לסוף שבוע – מעריב 9.3.2001
"משה לשם , העומד בראש אחד הארגונים של הקנאים שבמתנחלים, אמר בראיון עיתונאי כי את המתנחלים 'יוציאו רק בארונות'. הבה נניח כי זה מה שיקרה. האם זה לא מחיר נמוך יחסית, אם תמורת 200 אלף ארונות נקבל הסכם שלום ".

-

מעריב 25.1.85
פקיד המדינה הבכיר גדעון ספירו: " אני סבור כי חיסול מתנחלים אינו רצח ".
.(הידיעה של גדעון רייכר , גם בהמשכה, מתיחסת רק לעבירה של הכנסת חומר פוליטי לבנין הכנסת, לא להסתה להשמדת היהודים)

--

במוסף מעריב ( 30.4.93) התפרסם ראיון של בילי מוסקונה לרמן עם עו"ד לאה צמל שבסופו מובא דו השיח. מוסקונה: תגידי לפחות שאת נגד פגיעה בחיי אדם.
צמל: זה לא יהיה נכון כי אני בעד פגיעה במתנחלים.
(בתגובה לתלונת עו"ד אליקים העצני על הסתה להשמדה, הודיעה המשטרה שאין בכך ענין ציבורי)

-

כאן יהיה מרחץ דמים. ותהיה מלחמת אחים . ושנאות שאינן לחינם יתפרצו כגעש אל שדות הפרחים ומרחבי התקוות האבודות. (שושי נתן , הקיבוץ, 4.1.89)

-

ישעיהו לייבוביץ', (הארץ 27.9.85), "למרצחים מעבר לקו הירוק, שהתנחלו ביהודה ושומרון, יש נשק. לכן אני קורא לכם לאחוז בנשק. להחזיק בנשק נגדם לפני שהם יכניסו אתכם ככלבים מצורעים למחנות ריכוז... כן, לאחוז בנשק."

-

אלה לא האחים שלי , הם לא. ...ואם יום אחד תהיה מלחמה , והיא תהיה אני ארוץ לשם אל מעבר לקוים ששנים ארוכות לא חציתי ואדוש בשרם במכות נאמנות להניס אותם ..אצא אל הקרב כדי להילחם פעם אחת באמת במלחמה צודקת. יירד הרבה דם זו תהיה מלחמה אכוכה אבל אחרונה . מלחמה בהם. (הקיבוץ, 17.8.95)

---

הציירים, המשוררים, כל האמנים יפי הנפש אינם מחנכים. המחנכים האמיתיים הם כהנא, רפול וגנדי. תרומתי האמיתית תהיה אם אקח תת-מקלע במקום עט ועיפרון ואהרוג אותם." (יגאל תומרקין, חדשות, 28.9.88)

----

דן שביט מאמר ב"דבר" (17 מאי 80 ):
"משגב עם וחברון איך אפשר להשוות"
מוסבר מדוע הריגת היהודים ליד בית הדסה בחברון היא מעשה טוב ואילו הריגת הילד והאשה בקיבוץ משגב עם (ששם גרה האחות של רבין) ע"י מחבלים מלבנון היא מעשה רע.
"משגב עם הוא כפר יהודי מיושב על ידי יהודים שהקימוהו ובנוהו במו ידיהם" ... "בחברון היהודים שהתישבו על קצה אפה חולמים חלומות מיסטיים " ... " בחברון פלשו היהודים אל תוך לבה של העיר הזאת ... יריותיהם של הערבים במקרה זה לא היו יריות עיוורות אל יהודי באשר הוא יהודי (אלא) אל כתובתם של היהודים המסוימים הללו שזהותם והשקפתם היתה מוכרת שנוכחותם היתה נוכחות של התגרות"

--

לפני שנתיים פורסמו דברים שנכתבו בעלון נוער "קורמורן" בקיבוץ נירים. נער בשם מתן כתב שם על חלומו להיחטף על ידי הפלשתינים אשר יצרפו אותו לשורותיהם לאחר שיגלו שהוא שונא יהודים. הוא כותב" ואפתח תחביבים חדשים כמו צליפה בנשים מתנחלות, ואני אהפוך להיות מכור לרעש הגולגולת המתנפצת שלהן...אח! הצליל הזה, הספלאש... ורסיסי המוח שהיו מתפזרים באוויר הלילה הדליל..." לאחר מכן יהרוג בסיפוק את מפקדו לשעבר. לאחר פרסום הדברים הקים הנער (כבר בחור) את "חזית הנוער האנרכיסטי של הנגב הצפון מערבי". (מתוך מאמר של רן ברץ, מקור ראשון, יומן שבועי, ח' בטבת תשס"ד 2.1.2004 , וידיעה ברוטר 12:43 16.01.04 )


https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5484&forum=gil&omm=56&vi



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   18:33   05.06.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  18. חבר הכנסת לשעבר מאיר וילנר נפטר הבוקר בגיל 84  
בתגובה להודעה מספר 0
 

ALPCA9334
חבר מתאריך 15.6.02
606 הודעות 17:02 05.06.03

הבוקר נפטר אחרון החותמים על מגילת העצמאות

חבר הכנסת לשעבר מאיר וילנר נפטר הבוקר בגיל 84
חבר הכנסת לשעבר מאיר וילנר, ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית,
נפטר הבוקר בגיל 84.

וילנר כיהן כחבר כנסת מטעם המפלגה הקומוניסטית וחד"ש כ-40 שנה,
עד לשנת 1990. הוא היה אחרון חותמי מגילת העצמאות שנותרו בחיים.

(Ynet)

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   21:09   05.06.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  19. ynet - מת ח''כ לשעבר מאיר וילנר .............  
בתגובה להודעה מספר 18
 

kapzton
חבר מתאריך 15.5.02
1921 הודעות 19:04 05.06.03

18. ynet - מת ח''כ לשעבר מאיר וילנר

וילנר, ממנהיגיה של התנועה הקומוניסטית הישראלית, ח"כ מטעם מק"י, רק"ח וחד"ש, פרש מהכנסת בשנת 1990. היה אחרון החותמים על מגילת העצמאות שנותר בחיים. הלך לעולמו בגיל 84
ynet

ח"כ לשעבר מאיר וילנר, שהיה במשך שנים רבות ממנהיגיה של המפלגה הקומוניסטית, הלך היום (יום ה') לעולמו בגיל 84.

וילנר, שכיהן כח"כ מטעם מק"י, רק"ח וחד"ש, ופרש בשנת 1990, היה מאושפז בארבעת החודשים האחרונים בבית חולים עד פטירתו הבוקר.

וילנר נולד בוילנה בשנת 1918. הוא למד בגימנסיה העברית "תרבות" והיה חבר "השומר הצעיר". הוא עלה לארץ ב-1938 ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1940 הצטרף למפלגה הקומוניסטית שפעלה אז במחתרת. הוא כיהן כחבר במועצת העם ומועצת המדינה הזמנית ונמנה על חותמי מגילת העצמאות. למעשה היה וילנר אחרון החותמים שנותר בחיים. החותם הקודם שהלך לעולמו היה ח"כ זרח ורהפטיג, ממנהיגי המפד"ל, שנפטר בספטמבר 2002.

וילנר דגל בעקביות באידאולוגיה הקומוניסטית. הוא האמין כי הסוציאליזם הוא עתיד האנושות ונלחם על עמדותיו גם כשלא היו מקובלות על רבים. ב-1967 ניסה חבר תנועת החירות להתנקש בחייו. וילנר נדקר ונפצע. היה זה בעת שהתנהלה נגדו ונגד מק"י מערכת הסתה בגין ההתנגדות לכיבוש והתביעה להכיר בזכותו של העם הפלסטיני למדינה עצמאית לצידה של מדינת ישראל.

ALPCA9334
חבר מתאריך 15.6.02
606 הודעות 17:13 05.06.03

2. בדף זה ניתן גם לשמוע את ההכרזה בקולו של ב.ג:
"מגילת העצמאות"
http://www.knesset.gov.il/docs/heb/megilat.htm
http://www.edu-negev.gov.il/goel/bet-yatziv/megila/#1

hamta
חבר מתאריך 2.4.02
4295 הודעות 17:19 05.06.03
3. כידוע, היה שותף עם שונאי ישראל
התברר כי וילנר קיבל משכורת קבועה מהשלטון של רוסיה הקומוניסטית
שהיתה נגועה בשנאת ישראל והיהודים.
הפעולות של רוסיה הקומוניסטית נגד ישראל הגיעו לשיאן ע"י הפעולה
של אספקת נשק לאויבינו, משלוח מפקדי צבא סובייטיים למדינות ערב
לשם ייעוץ ולחימה בפועל, תמיכה בארגוני הטרור וביחוד בהקמת אש"פ והשתתפות טייסים סוביטיים בלוחמה נגד חיל האויר הישראלי.

יהא זכרו לא ברוך.

בול טרייר
חבר מתאריך 25.3.03
2059 הודעות 17:36 05.06.03
6. hamta תסביר לי דבר אחד
איך הגיע הקומוניסט לחתימה במגילה?? וואלה לא מבין

פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
12451 הודעות 18:25 05.06.03
14. בול טרייר ידידי: כל שעליך זה לקרוא את הספר...
Yac שואל : מה קרה לשמאל הישראלי...???
צבי שילוח ז"ל,כאבי אבותיו של השמאל הישראלי כותב בסיפרו...
"שמאלנות בישראל", את הדברים הבאים....:-
https://rotter.net/forum/gil/5019.shtml

ההר
חבר מתאריך 5.11.02
167 הודעות 17:45 05.06.03
7. יהי זכרו ברוך
ממרחק של למעלה מ-55 שנה, מדהים לראות איזו שעת רצון היתה שעת הכרזת המדינה, כאשר על מגילת העצמאות חתמו אנשים מהקטבים המנוגדים של המפה הפוליטית דאז, ומדהים לראות ששני החותמים שהאריכו ימים יותר מכולם, ייצגו את שני הקטבים - זרח ורהפטיג מהמחנה הדתי-לאומי ומאיר וילנר מהקומוניסטים.
דומה שמאז הכרזת המדינה, הפערים בין המחנות רק גדלו ואפשר לראות בכך משום נס ששעת הרצון הזו הגיעה בזמן הנכון.

חג שמח לכל הגולשים!

קישקשתא
חבר מתאריך 22.3.02
6504 הודעות 18:33 05.06.03
16. לא אבידה גדולה. קומוניסט משת''פ עם עוכרי ישראל

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   01:55   06.07.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  23. שרון הצטרף למר''ץ / אביעד ויסולי !!  
בתגובה להודעה מספר 0
 

מה קרה לשרון?

שואלים ברחובות, במסעדות, במרכולים ובחנויות. להאמין שמי שהיה הסמן הימני של הליכוד ידבר על "לסיים את הכיבוש"? שואלים בפליאה שמאלנים, קיבוצניקים ואנשי "שלום עכשיו". היעלה על הדעת שמי שהטיף להכנס לג'נין כדי לחסל את הטרור שואל עכשיו - "לנצח נשב בג'נין"? תמהים ותיקי הצנחנים, לוחמי החי"ר ואנשי המושבים. איך מעז זה שקרא לנו לתפוס את הגבעות ולהרחיב את ההתנחלויות לדבר על "פינוי מאחזים בלתי חוקיים"? שואלים בתמהון המתנחלים, אנשי המאחזים ונאמני א"י מכל שדרות העם. כיצד יתכן שיו"ר הליכוד יכריז על הקמת מדינה פלשתינאית כשמרכז המפלגה שלו פסל ברוב מוחץ את הרעיון הזה? שואלים בפליאה ובמרירות ותיקי הליכוד, שלוש מאות אלף חבריו ומליון וחצי מצביעיו.

תשובה אחת ופשוטה – שרון הצטרף למר"ץ. תשכחו משרון הישן, הבטחוניסט, אבי ההתיישבות, גיבור המלחמות. שרון החדש בעד מזרח תיכון חדש. שרון 2003 הוא אבי המדינה הפלשתינאית. שרון עכשיו בעד שלום עכשיו. אריאל שרון נטש את כל העמדות המדיניות, הפוליטיות, הבטחוניות, המוסריות והיהודיות שהיו לו וחצה את הקוים למחנה השמאל הקיצוני. הצטרף לאלה הטוענים שזכותנו על א"י מתבטאת בכיבוש של עם אחר. לאלה הדוגלים ב"מדינת כל אזרחיה". לאלה ה"מבינים" את הטרור הפלשתינאי, שקוראים לפינוי ישובים ולמסירת חלקי א"י לערבים, כדי שיקימו בו את מדינת הטרור. תשכחו מהשרון שהכרתם, הוא אינו קיים עוד.

מה גרם לשרון להתהפך בדעותיו ולאמץ את אלה של יוסי שריד ושולמית אלוני? יש התולים זאת בגילו, בכבדות תנועתו ובכושרו הירוד. על מנת להיאבק צריך אנרגיות, יכולת פיזית ונפשית ומוטיבציה גבוהה. שרון איבד אותם. אשתו האסרטיבית, אשר דאגה לו על כל צעד ושעל, נפטרה ממחלה. בניו, עומרי וגלעד מסובכים עד אזניהם, ביחד עמו, בשורה של עבירות פליליות הנחקרות על ידי המשטרה. יתכן ששרון בונה על הנטיה השמאלנית של הפרקליטות (עו"ד ליאורה גלאט ברקוביץ' וחברותיה) אשר "לא יתאמצו יתר על המידה" על מנת להעמיד את "חוזה מדינת פלשתין" לדין, ביודעם שמהלך כזה יקטע באחת את הקדנציה שלו. יתכן וזה הגידול הסרטני אשר הוסר מרקתו לאחרונה. יתכן והסיבה נעוצה בדכאון אשר, על פי דיווחי התקשורת, שרון סובל ממנו לאחרונה. כך או אחרת – שרון קנה לעצמו מקום של כבוד ברשימת מר"ץ.

האם כששרון הופך את עורו ומצטרף למר"ץ, כל הליכוד מצטרף עמו? חוקת הליכוד היא המסמך היחיד המחייב את חברי הליכוד ונבחריו. ישנם מספר תנאים לחברות בתנועת הליכוד: הזדהות עם מטרות התנועה, קיום הוראות חוקת הליכוד, הישמעות להחלטות מוסדות התנועה וסיוע בהגשמת מטרות תנועת הליכוד. מטרות ההליכוד כוללות: ריכוז העם היהודי בארץ ישראל, טיפוח האהבה לארץ ישראל בלב העם, שמירת זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, כזכות נצחית שאינה ניתנת לערעור והקמת חברת איכות בארץ ישראל." המדובר הוא בארץ ישראל, לא חציה, לא 4/5 שלה, לא 9/10 שלה – ארץ ישראל כולה – "שלמות המולדת", כמוגדר במשפט הפותח של החוקה. ויותר מכל, מטרה ב' של מטרות הליכוד מבטאת את התחייבות לתמיכה בהתישבות: "התמדה בישובם ובפיתוחם של כל חלקי ארץ-ישראל והחלת ריבונות המדינה עליהם".

כל בר דעת רואה כי עמדותיו החדשות של שרון עומדות בסתירה לחוקת הליכוד. יתרה מכך – במאי 2002 קבע מרכז הליכוד ברוב מוחץ של כ – 99% מהמצביעים: "לא תוקם מדינה פלשתינאית ממערב לירדן". החלטה זו קובעת את מדיניות הליכוד כתנועה ומפלגה, ומחייבת את נבחרי הליכוד. תוך זמן קצר יצביע מרכז הליכוד על הצעה לשינוי החוקה וקביעת סנקציות של אי יכולת להיבחר מחדש לנבחרי הליכוד אשר אינם מקיימים את החלטות המרכז. ביום א' הקרוב תתכנס ועידת הליכוד (גוף הזהה בהרכבו למרכז הליכוד) לדיון בנושא מפת הדרכים. על פי הצעת החלטה שהעבירו "נאמני א"י בליכוד", הועידה תיקרא לאשרר מחדש את ההוראה החד משמעית לנבחרי הליכוד להתנגד להקמת מדינה פלשתינאית ממערב לירדן. סקרים מוקדמים מעלים כי צפוי רוב גדול להצעה זו בהצבעה.

בוחרי הליכוד, חברי התנועה, חברי מרכז הליכוד והח"כים שלו, יצטרכו להפנים את העובדה שמנהיגם ערק בדעותיו מהליכוד ומורשתו והצטרף למר"ץ. הם לא ילכו אתו לשם. חבר ליכוד לא יצליח לבלוע את המילה "כיבוש" מבית מדרשו של יוסי שריד, לא יעלה על דעתו להזדהות עם "המדינה הפלשתינאית" של ביילין, והמושג "התנחלות בלתי חוקית" של זהבה גלאון מעורר בו בחילה עמוקה. חברי הליכוד, המרגישים כיום כעדר ללא רועה, יצטרכו למצוא להם מנהיג חדש, אשר במוקדם או במאוחר יקרא לשרון להתפטר. נתניהו הוא המועמד המוביל. אביגדור ליברמן נושף בערפו. אם ביבי "ירדם בשמירה" הוא יאבד לעד את ההזדמנות שלו להפוך לראש ממשלה. שרון, הידוע בנקמנותו ודורסנותו, יילחם כארי על חייו הפוליטיים ביחד עם עומרי (ויש אומרים גם על חייו מחוץ לבית המשפט והכלא). לשכתו כבר מתפרקת (בדיוק כמו שקרה בתקופת ביבי וברק), פרישתו תגיע, מוקדם בהרבה מהמתוכנן. והלוואי שלא יישפכו נהרות דם על מזבח שגיונותיו של שרון "וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלפו".
http://www.mateh.org/news86.htm

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   16:56   23.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  77. הסופר עמוס עוז הטיל....''זו פולסא דנורא חילונית'' !!  
בתגובה להודעה מספר 23
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 23.01.04 בשעה 16:57 בברכה, פילוביץ שחף
 
הסופר עמוס עוז הטיל...."זו פולסא דנורא חילונית" !!

ביום א 11.8.2002 פורסם במעריב שעמוס עוז אמר לכתב העיתון הארגנטיני קלרין כי :
" באופן אישי הייתי רוצה לראות את אריאל שרון ויאסר ערפאת נשרפים יחד בגיהינום " .

בעקבות הידיעה הנ"ל במעריב הגיש אביעד ויסולי תלונה ליועץ המשפטי
על הסתה לרצח ראש ממשלה . "זו פולסא דנורא חילונית".
http://www.cs.biu.ac.il/~ehrlich/HISTORY/citations.doc



פארוק קדומי מודה: ''הודות להסכם אוסלו התאפשרה כניסתם של עשרות אלפי חמושים"



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   11:00   29.09.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  32. שילטון אוליגרכיה..................  
בתגובה להודעה מספר 0
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 29.09.03 בשעה 11:00 בברכה, פילוביץ שחף
 
עמיחי1
חבר מתאריך 29.9.03
2 הודעות 29.09.03, 10:29

שלום שמי עמיחי ואני מצטרף לאלה שאני כבר מכיר
וכאלה שהינם עלומים עבורי.
התבוננתי ושקלתי תקופה ארוכה באם לכתוב גם כאן המסקנה כפי שאתם רואים,
אני מאחל לכל בית ישראל שנה טובה וברוח אופטימית שתהיה מעט טובה יותר מזו שחלפה.
זאת הודעת נסיון ואני מאמין שהיא תוסר.
תודה למי שעזר בפרוצדורה.
http://www.fresh.co.il/dcforum/Scoops/76983.html



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   02:52   10.10.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  35. יוני גולדבלט: אני מאשים את השמאל הישראלי.....  
בתגובה להודעה מספר 32
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 10.10.03 בשעה 02:55 בברכה, פילוביץ שחף
 
כתבה אישום נגד השמאל הישראלי לדורותיו על שדירדר את המדינה לשפל בטחוני חסר תקדים. תגובה למאמרו של יחיעם פריאור "אני מאשים"
שהתפרסם ב ynet.
21.8.2003

קראתי את המאמר "אני מאשים" של יחיעם פריאור, יו"ר התנועה להיפרדות
חד-צדדית.......
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2731735,00.html
ולא יכולתי שלא להרהר ביני לבין עצמי באבסורד שמולי, שבו אלו שאחראים במידה רבה לקיום תופעת האוטובוסים המתפוצצים בערי ישראל, פתאום הסירו מעל עצמם את כובע הנאשמים והפכו ברוב חוצפה ועזות מצח למאשימים.

אני מסתכל היום על השמאל הישראלי ממרום מושבי בתפקיד הקטגור ואני חש רחמים. תנועת השמאל שמעולם לא פיקפקתי ברצונה האמיתי להביא שלום לישראל, אחראית במידה רבה לכל הזוועות שאנו עוברים בשנים האחרונות. ריצתם העיוורת של קברניטי השמאל אחרי ערפאת המרצח וחבריו עומדת בסתירה לכל הגיון שעל פיו פועלים בעולם כולו. בטרור נלחמים למדתי בצבא, לטרור לא מוותרים, וכך גם בנוהל שיחרור בני ערובה שקובע שלעולם אין להיכנע לחוטפים טרוריסטים. אלא שהשמאל נכנע. השמאל נכנע ומכר את נשמתו לשטן מתוך תיקווה שהשטן יצמיח כנפיים, יעטר את ראשו בהילה שמיימית ויהפוך למלאך, ואפילו כשנוכח השמאל לדעת ששטן תמיד ישאר שטן, קולות ההירהורים והחרטה הקלושים ששמענו מכיוונו של השמאל הם חסרי כל פרופורציה לחשבון הנפש שהיה צריך להיערך בגין אלפי היתומים, האלמנות, הפצועים והנרצחים של עם ישראל שהביא עלינו הסכם אוסלו.

אם יש צד שצריך לקחת את מושכות תפקיד ה"מאשים" אלו חייבים להיות אני ושכמותי למחנה הלאומי, אנו שהצבנו את תמרורי האזהרה במשך כל הדרך ושהצלחנו לנבא במדויק את אפוקליפסת ספטמבר 2000.
לכן, הרשו לי להאשים, ולא לחבוש את כובע הנאשם. אני מאשים!

אני מאשים את כל צמרת ממשלת ישראל בשנת 1993 על שהכניסה לארץ את כנופיית מחבלי טוניס בראשותו של המרצח יאסר ערפאת, בשעה שאירגון אש"פ היה בשפל חסר תקדים לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, ובשעה שפירפורי הגסיסה הסופיים של חלום המדינה הפלשתינית נשמעו. אני מאשים את אנשי השמאל על שסיפקו את מנות הדם הישראליות לטרוריסט הזקן ערפאת שאילמלא הן היה מסיים כבר אז את פירקו בספרי ההיסטוריה.

אני מאשים את השמאל שנתן פרס לטרור בשעה שבכל העולם נקבע הכלל שעם מחבלים לא מנהלים משא ומתן. בזמן שארה"ב מטילה חרם של עשרות שנים על לוב בעקבות פיצוץ מטוס פאן-אם מעל הכפר הסקוטי לוקרבי, השמאל הישראלי הביא את ערפאת לפיסגת העולם במעמד פרס הנובל לשלום וערך לכבוד המרצח הזקן חגיגות שלום בכל רחבי תבל.

אני מאשים את ממשלת השמאל בראשותו של יצחק רבין ז"ל על שחימשה במיטב כלי הנשק הצה"ליים ואימנה בבסיסי צה"ל את מחבלי הרשות הפלשתינית מתוך נאיביות, טיפשות ואמונה, שכשאלו יסיימו את אימוניהם הם ישובו לתפקד בתור שוטרי תנועה כפי שהבטיחו הפלשתינים בהסכמי אוסלו.

אני מאשים את השמאל בהחלשת המוראל הלאומי ובהורדת הביטחון של אזרחי ישראל בצידקת הדרך. כל אלו הביאו לעזיבה של אלפי ישראלים את המדינה והורדת המוטיבציה של צעירים רבים לשרת בתפקידים הקרביים במסגרת הצבא, מגמה שהסתמנה לאורך השנים מאז חתימת הסכמי אוסלו וששיאה בתופעת סרבני הגיוס לצבא.

אני מאשים את השמאל בהעלאת המוראל הערבי וחידוש האמונה של שונאינו שבכח הם יוכלו לחסל אותנו. ניצחונו של נסראללה על ברק והבריחה החפוזה וחסרת התיכנון המוקדם מדרום לבנון, שימשה כזרז לכל אירגוני המחבלים ביש"ע שראו בחיזבאללה מודל לחיקוי. חיזוק המוראל הערבי וחידוש האמונה הערבית שאת ישראל אפשר לנצח בקרב אחראים במידה רבה לשיכלול דרכי הלחימה של האירגונים בשטחים שרק לאחר הבריחה מלבנון התחילו להשתמש במטעני צד נגד צה"ל, ובמטרי מרגמות וטילי קסאם על ערי ישראל.

אני מאשים - אני מאשים את יוסי ביילין, יוסי שריד, שמעון פרס ואת יצחק רבין ז"ל, כל הנהגת השמאל בשנת 1993, על שהביאו עלינו מתוך חוסר אחריות ומתוך עיוורון וחישכון מחשבתי את אסון אוסלו.

אני מאשים את כל אלו ללא יוצא מן הכלל, מי מהחיים ומי מהמתים, על שהובילו את מדינת ישראל להרפתקת שלום מיותרת וחסרת כל סיכוי שכל אדם שעיניו בראשו ושלא הסתמם מפסטיבלי שלום יכל לנבא ישר בהתחלה מחול הדמים שיתרחש.

זהו רבותי כתב התביעה שלי נגד השמאל. אני מניח שהיסטוריונים יעשו זאת טוב ממני בשכוח הקרבות, אבל בינתיים אני מתקשה לשבת בשקט כשקופצים אל מול עיני אנשים חסרי עכבות וחוצפה כמו מר יחיעם פריאור, שבלי בושה עוד אוזר אומץ, מתייצב ומאשים אותנו בימין על האסון שהשמאל הביא על המדינה.
http://www.yesha.org.il/site/tavnit.asp?num=234173



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   11:08   07.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  47. הציניות והצביעות של השמאל יפעלו נגדו כבומרנג  
בתגובה להודעה מספר 35
 

hamta
חבר מתאריך 2.4.02
5972 הודעות 10:24 07.11.03

הציניות והצביעות של השמאל יפעלו נגדו כבומרנג

אין מה לדאוג.
הציניות של השמאל וניצול מותו של רבין לצורך קידום מטרות פוליטיות, יפעלו על החברה הישראלית כנסיוב חיסון נגד מניפולציות פוליטיות בעתיד.

יותר ויותר יהודים יהיו מחוסנים נגד החיידק המטורף השמאלני. זה יהפוך אותנו לחברה בריאה יותר.
שמאלנות היא מצב נפשי, לא מצב של חוסר ידע.


Yac
חבר מתאריך 31.3.02
12160 הודעות 10:36 07.11.03

2. מצע גידול

ראשית, לא כל השמאל קיצוני.
בעצם בישראל כמעט ואין שמאל, או שקולו של השמאל האמיתי, לא נשמע.
יש שמאל קיצוני קולני.
שמאל בדרך כלל-
מגן על החלשים
נאבק ליתר שוויוניות
מתריע על שחיתות
מיצג את העמלים

בישראל השמאל הקיצוני, הוא אוסף של אנשים, שמנסים ליצג את הפלסטינאים.

השמאל הקיצוני, גדל על מצע חולני:,
מצע של הפקרות וחוסר ארגון, תוך העדר בקורת.
מציאות של שחיתות ונוכלות,
פשע חוגג, כולל מסחר בבני אדם ובאברים,
מערכת משפט לחוצה ועמוסה.
רשויות שלטון קצרות רואי,
ועם של עסקנים וקומבינות.

אז אין לבוא בטענות רק לשמאל הקיצוני,
שהוא תוצר של מדינה מבורדקת ומתפוררת.

למה בישראל לא יכול לקום שמאל אמיתי ?



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   22:36   27.12.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  64. כת השטן של הקיבוץ: ''היצירה של ממלכת השנאה ''  
בתגובה להודעה מספר 47
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 01.03.10 בשעה 01:17 בברכה, פילוביץ שחף
 
בימת היצירה של ממלכת השנאה
יוני גולדבלט-לבב 1/23/2002

"אני אצא רק בלילה, ואפתח תחביבים חדשים, כמו צליפה בנשים מתנחלות. ואני אהפוך להיות מכור לרעש הגולגולת המתנפצת שלהן... אח! הצליל הזה, הספלאש... ורסיסי המוח שהיו מתפזרים באוויר הלילה הדליל. זאת תהיה אמנות נשגבת, מין יצירת מופת סאדיסטית ומעוותת, זאת תהיה הפעם הראשונה שפשוט ארגיש שלם עם עצמי".

בעיתון מחתרתי שהוציאו בני נוער מקיבוץ נירים, הם מספרים על חלומות סתרים שטניים שיש להם כשביניהם תאווה לרוצץ גולגולות של מתנחלים ותשוקה זוועתית לפגוע בקציני צה"ל.

הדברים של בני הנוער מוזרים לאור מיקמו הגיאוגרפי של הקיבוץ שלהם, סמוך לגדר המערכת, מזרחית לרצועת עזה. אולי מוטב לאותם בני נוער לקרוא את דבריו של דדי רובינשטיין, מרכז קיבוץ נירים, "למרות שהקיבוצים והישובים באזור הזה נמצאים בקו החזית, ממשלת ישראל עדיין לא מכירה בהם כישובי קו עימות" (מעריב, 10.1.2002).

לחלופין היינו מפנים את בני הנוער לאתר האינטרנט של הקיבוץ שלהם ללמוד קצת היסטוריה ולהשוות בין המתנחלים בני זמננו למתנחלים של תקופת קום המדינה. למי קראתם "מתנחל"?...


להלן שתי כתבות שפורסמו בתקשורת הישראלית בנוגע לחיצי הרעל של בני הנוער מקיבוץ נירים:


בימת היצירה של ממלכת השנאה


רוצים לקרוא טקסט שכתב נער בכיתה י"א בישראל? רוצים לדעת על מה הוא חולם?

"אני אצא רק בלילה, ואפתח תחביבים חדשים, כמו צליפה בנשים מתנחלות. ואני אהפוך להיות מכור לרעש הגולגולת המתנפצת שלהן... אח! הצליל הזה, הספלאש... ורסיסי המוח שהיו מתפזרים באוויר הלילה הדליל. זאת תהיה אמנות נשגבת, מין יצירת מופת סאדיסטית ומעוותת, זאת תהיה הפעם הראשונה שפשוט ארגיש שלם עם עצמי".

זהו קטע שכותרתו "חלומות מתוקים על חיילים מרוטשים". בחלומותיו, גם חיילי צה"ל, וגם המפקדים שלו, מרוטשים בידיו, כמי שלוחם לצד הפלסטינים.

הכותב הוא כאילו חייל, והוא מזדהה עם הפלסטינים וחולם לרצוח יהודים עד כדי כך, שאפילו כשהוא מאונן הוא לא משווה את יעל בר-זהר כנגדו, אלא הוזה על אבן הפוגעת בראשו של חייל ישראלי. כך הוא מגיע לאורגמה דביקה, וסופג הנאות. הכותב חותם בשם מלדורור.

מלדורור הוא אחד מקבוצת נערים שהוציאו לאור כתב עת בשם "קורמורן", הנראה כמו חוברת שהופקה בטכניקת צילום מסמכים. דיברתי עם איתמר, אחד העורכים, מקיבוץ נירים. מספר הטלפון שלו מופיע ב"קורמורן", והוא סיפר לי שמלדורור גם הוא מהקיבוץ, מכיתה י"א.

כתב העת, רובו קומיקס, מכיל 40 עמודים. בהם גם מצחיקים. הכי מצחיק הוא גרפילד בדיבוב אחר. יפה גם קומיקס שהוא פארודיה על מחשבות נעורים מקוריות (אני חושבת על המוות, כן, כן. אתה בטח מתפלא איך נערה מלאת חיים כמוני חושבת על... מוות, אז... תתפלא!), ובכלל לא קשה לפרגן לעיתון כזה ולהיראות קמעה כתומך היצירה הבוסרית הצעירה הקיבוצית בכלל, והקומיקס בפרט, ולבנות לעצמי קשרים עם מי שיגישו את תוכניות הטוק שואו המשעממות בעוד 20 שנה. מה רע להיזכר בלבותיהם כראשון שכתב עליהם? אבל הטקסט שציטטתי בתחילת הקטע מחייב גם דיווח יותר רציני, ולמרות שאני בעד פרסום חופשי של דברי הסתה, אני גם בעד דיווח חופשי עליהם באשר הם.


זה לכאורה עיתון (מספר 2) מחתרתי. אבל אין קושי לכם, או לשלטונות, או למערכת החינוך, או למוסדות התנועה (השומר הצעיר), או למשטרה (אם פיתוי קטינים לרצח מתנחלות הוא דבר אסור), למצוא את כתב העת הזה. הוא נמכר, על פי המפורסם בו, ב"חנות של דקל" בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב, או בגלריה קצמן בדיזנגוף, או ב"בלאנס" בירושלים, ואפשר להשיג אותו בעוד מקומות רבים בארץ, ואפילו במצפה-רמון, אצל יסמין, שלא אתן כאן את הטלפון הסלולרי שלה, כי, תאמינו לי אני לא יודע למה, אני חש לא נעים כלפי הנערים האלה לחשוף כאן את חלומותיהם השובבים.

אבל נסו רק לתאר לעצמכם מה היה מתחולל אם בעיתון שמוציאים לאור תלמידים בהתנחלות היו כותבים איזה כיף זה להטביע שמאלני בתוך חבית מים, וכמה מצחיק לראות איך הוא מחרחר ומפרפר עד שאין עוד תנועה.

בעצם למה שמתנחלים יכתבו את זה? שיוצרי "קורמורן" עצמם יכתבו. אם הם אכן שונאים את כולם כפי שהם מתרברבים בשורה בסוף העיתון ("בניגוד למה שעלול אתה או עלולה את לחשוב, איננו אנטישמים. לא, לא! כי שונאים אנו את כל העמים! ערבים, גרמנים, הודים ובנגלים, הולנדים, טג'יקיסטנים וגם ברברים! מכל מקום, מוות לכולם!").

אם הם שונאים את כולם, נראה אותם כותבים לא רק במסלול השנאה האלים המקובל כדי להבטיח כניסה חלקה לצמרת תוכניות הלייט נייט בתחילה והפריים טיים בעתיד.

אפשר כמובן לומר: סתם ילדים מתלהבים. אבל כבר כמה שנים הקלישאה הכי שחוקה היא "למדנו שמילים יכולות להרוג". נו?

(פורסם במעריב, מדור "שיפודים" מאת מאיר עוזיאל, 11.1.2001)

"להרוג מתנחלת זו אמנות נשגבת"

נערים מקיבוצי הנגב הוציאו כתב עת,- שרצופים בתוכו דברי הסתה פרועים נגד מתנחלים ונגד צה"ל.

מדובר בקבוצת נערים פציפיסטיים בני 17-16, בני קיבוצים המסרבים עקרונית להתגייס בבוא הזמן לצבא. הם נפגשים בערים הגדולות עם נערים נוספים ממרכז הארץ ומקיימים דיונים על השקפתם.

כתב העת, העונה לשם 'קורמורן', יוצא מדי כמה חודשים בקיבוץ נירים. הוא מופק בטכניקת צילום מסמכים, ומכיל כמה עשרות עמודים שרובם קומיקס וחומרים פורנוגרפיים.
הכותבים שופכים את הגיגיהם על פי רוב נגד הממסד, כלי התקשורת, עדות המזרח, העולים מרוסיה, הדתיים, רשתות השיווק ועוד. הם לא מזדהים בשמותיהם ומשתמשים בכינויים כמו 'ויקטור', 'מאלדורור', 'נעל חרש' ועוד.

בכתב העת האחרון הופיע מאמר נגד המתנחלים ונגד צה"ל. תחת הכותרת "חלומות מתוקים על חיילים מרוטשים", מנסה הכותב, 'מאלדורור', להעביר לקוראים את תחושותיו של חייל בצבא ההגנה לישראל. "...אבל יש משהו שאני יותר שונא מהדברים האלה" הוא כותב, "את המדים הירוקים מחורבנים ואת המילה הזאת שכתובה עליהם ואני לא יכול למחוק אותה. לאט לאט היא נרשמת לי על המצח, אות הקין שלי צ-ה-ל. ברגע זה אני הדבר היחיד שמפריד בין הבסיס לקבוצת מחבלים רצחנית שבשם אללה יתנו לכולנו כדור בראש, ולי אין ממש בעיה עם זה. אני מקווה שהמחבלים יגיעו, יעשו מה שהם רוצים לפלוגה (מרצח ועד מעשי סדום) ויקחו אותי איתם".

בשלב הזה מתאר 'מאלדורור' איך המחבלים שובים אותו, מגלים שגם הוא שונא יהודים ומצרפים אותו לארגונם. 'מאלדורור' הופך להיות מחבל מן המניין. "ואני אצא רק בלילה",הוא ממשיך, "ואפתח תחביבים חדשים כמו צליפה בנשים מתנחלות, ואני אהפוך להיות מכור לרעש הגולגולת המתנפצת שלהן...אח! הצליל הזה, הספלאש... ורסיסי המוח שהיו מתפזרים באוויר הלילה הדליל... זאת תהיה אמנות נשגבת, מין יצירת מופת סאדיסטית ומעוותת, זאת תהיה הפעם הראשונה שפשוט ארגיש שלם עם עצמי".

בהמשך הוא מתאר איך יוכל להתנקם במפקד שלו כשהוא יהיה מחבל:"ואז, יום אחד, בהיתקלות שגרתית ברצועת עזה, אני ארים את ראשי מעל סלע מחוספס ואראה את העיניים המוכרות של המפקד שלי... לצחצח את השירותים? ואני אוכל לראות את הפחד בעיניו, בשעה שכדור מתכת מושלם יעשה את דרכו לכיוון המצח המקומט שלו, ויצבע את הסלע מאחוריו באדום בוהק".

"אני עוצם עיניים", הוא מוסיף, "ומדמיין שאני ילד פלשתיני קטן שמסתובב ברחובות המכוערים של שכם... ופתאום אני רואה חייל עם נשק... הוא במרחק 400 מטר ממני, אני מביט למדרכה ומרים אבן מחוספסת... אני מתקדם... וזורק. האבן מתעופפת באוויר בהילוך איטי ופוגעת בראשו של החייל, והוא צועק, אחח, פגעו בי...".

זאת בסך הכל סאטירה

"מאלדורור", העונה לשם מתן, הקים לאחרונה את ארגון "חזית הנוער האנרכיסטי של הנגב הצפון מערבי". חברי הארגון נפגשים בכל מיני פאבים באיזור המרכז, וגם בקיבוצים הסמוכים לקיבוץ נירים. הוא אמר לנו השבוע שהוא לא מעוניין להגיב.

עורך 'הקורמורן', בחור בשם איתמר, המכונה, בעיתון לורנס סומבררו", ניסה להסביר לנו מדוע הוא פירסם את המאמר המזעזע. "אם אתה "מסתכל בקונטקסט אומנותי, זה יותר נועד לזעזע", הוא אומר, "זה בן אדם שביטא שנאה וזעם כלפי המתנחלים, אבל זה במפורש לא בא להסית בפועל לרצוח מתנחלים או חיילי צה"ל". לדבריו, חלק מהרעיונות במאמר לקוחים מסרט של סטנלי קובריק, בהם מתוארים חייו של חייל שכולם מציקים לו ובסוף הוא הולך לשירותים, וכשהמפקד מגיע לחפש אותו ומוצא אותו שם, הוא יורה לו בראש. איתמר טוען שמדובר באמנות. גם משורר כמו דוד גרוסמן יכול לומר את זה, אבל הוא לא יכתוב את זה. אנחנו העזנו לכתוב ופירסמנו את זה".

עורך העיתון טוען שמדובר בסוג של סיפורת. "הכותב מנסה להמחיש מה חייל מרגיש על ידי הקצנה, להראות את הזעם שנמצא אצל חייל שכועס על המתנחלים שבגללם הוא צריך לסכן את החיים שלו, והוא בורח מהמציאות על ידי הזדהות עם מחבלים. הוא עבר חוויות חזקות שעיותו לו את הראש, המסגרת הצבאית נותנת מעט מאוד חופש ביטוי, ואתה מקבל לפעמים פקודות שאתה לא בטוח עד כמה הן מוסריות. זה קונפליקט מאוד חזק".

איתמר אומר שמאז שהפרשה התפרסמה מתנכלים להם בקיבוץ. "יתמיד היינו עופות מוזרים בקיבוץ, אבל אחרי הכתבה מתנכלים לנו, לא אומרים לנו שלום, עושים לנו בעיות. למשל, רציתי להשתמש במכונת הצילום של הקיבוץ כדי לעשות את העיתון הבא ולא נתנו לי. היום מסתכלים עלי במבט מזעזע הבעיה, הוא אומר, לא בו. הבעיה היא שאנשים לא מוכנים לקבל את השונה.

הוא מצהיר שיהיה סרבן גיוס כשיגיע לגיל שמונה עשרה וטוען שהוא לא חושש שהמשטרה תחקור אותו בעקבות מאמר השטנה. "זו בסך הכל סאטירה, אף אחד לא יאמין לזה, זה צחוק פנימי על החיים" הוא אומר. גם לקומיקס בעיתון (חולה איידס אונס נערה), הוא אומר: "זה קומיקס מזעזע, מטורף אבל גם מצחיק. מה שנראה לי חזק אני מכניס. אין פה שום הסתה. זה סיפור עם מסר ולמשטרה אין פה שום 'קייס'. הגיע הזמן שיפסיקו להאשים כל אחד בהסתה גם את המתנחלים. ולא, הוא לא מתכוון לצנזר בעתיד את העיתון.


מהלך שמטריף את בני הנוער


"נסו רק לתאר לעצמכם מה היה מתחולל אם בעיתון שמוציאים לאור תלמידים בהתנחלות היו כותבים איזה כיף זה לטביע שמאלני בתוך חבית מים, וכמה מצחיק לראות איך הוא מחרחר ומפרפר עד שאין עוד תנועה" כתב בשבוע שעבר מאיר עוזיאל במדורו בעיתון 'מעריב'. מאז הפירסום עובר קיבוץ נירים טלטלה- הכותבים לא מתראיינים, חברי הקיבוץ מנסים להתחמק מאחריות על מה שכתבו ילדיהם.

מזכירת הקיבוץ, אסתר בוכשטב, אומרת כי הקיבוץ החל לטפל בפרשה עוד לפני פירסומה בשבוע שעבר במדור של עוזיאל. "אנחנו מגנים את כל ההתבטאויות האלה, גם אם הם נאמרו על ידי יחידים-", אמרה בוכשטב, "הפרשה מטופלת על ידי גורמי החינון שלנו, ולא אפרט באיזה טיפול מדובר. לא התעוררנו בעקבות מאיר עוזיאל ולא חיכינו שזה יתפרסם, הפרשה נמצאת כבר מזמן בטיפול".


"הילדים האלה הם הפרי של הכיוון השמאלני האנטי יהודי", אומרת מרים לוינגר, בתגובה על הפנטסיה של הרג מתנחלת, "הם הפכו לקאניבליסטים. זה זבל אלים, זה הפרי של כל הכעס שלהם, זה הילדים שהם הביאו לעולם וזה התוצר שלהם".


ח"כ צבי הנדל מסיעת האיחוד הלאומי טוען שמדובר בדברי הסתה לרצח, וקורא למשטרה לחקור מיד את הפרשה. "זה מחייב טיפול משטרתי מיידי", כך הנדל, "זו הסתה נגד צה"ל ונגד העם היהודי. כששולמית אלוני קוראת בשבוע שעבר ברדיו לראש הממשלה ולרמטכ"ל רוצחים, ואת ערפאת היא מסרבת לכנות בשם רוצח ואף אחד לא מעמיד אותה למשפט על דבריה, זה מקרין לילדים האלה. אילו אני הייתי אומר על יוסי שריד שהוא רוצח, הרי באותו יום היה קמפיין נגדי, היו מסירים את חסינותי ומעמידים אותי למשפט על הסתה לרצח, כל זאת אחרי שהיו מעלים באוב את רצח רבין. יש פה, מעבר לעניין הרדוד שלדו-פרצופיות גסה ודורסנית של התקשורת ושל השמאל הקיצוני, מהלך שמטריף את בני הנוער, שאלה הם אליליו".

נציג הקיבוץ הארצי, ח"כ אבשלום וילן (מר"צ) סירב לבקשתנו .להגיב על הדברים החמורים. גם ח"כ יוסף לפיד סירב להגיב. ח"כ יוסי שריד הסכים לומר בקצרה כי "זו רשימה פסולה בעיני מכל וכל, פסולה בכל משפט שלה ובכל מילה שלה. אף פעם לא קראתי רשימה כזו מקוממת ופסולה".

השר נתן שרנסקי (ישראל בעלייה) אמר שהדברים מעוררים שאט נפש ואינם ראויים לתגובה.

"נראה שכותב המאמר זה אדם חולני הסובל לא רק מרפיון שכל וחולשת רוח, אלא גם מעיוות נפשי. פסיכופטי", אמר בתגובה יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, ח"כ זבולון אורלב, "אני מציע לא להתלונן במשטרה, אלא להתלונן אצל הפסיכיאטר המחוזי ולבדוק האם אין צורך לאשפז את הכותב". מלשכתה של שרת החינוך, לימור לבנת, נמסר שהיא אינה מעוניינת להגיב.

(פורסם בעיתון 'מקור ראשון' מאת בני טוקר, 18.1.2001)
http://yesha.org.il/site/tavnit.asp?num=604031



יוסי שריד, רן כהן, זהבה גלאון. - אינם שייכים ישירות
לכתבה אבל כמה חלק יש להם בתוצאות המובאות כאן לפניכם...

היום פורסמה כתבה בעיתון מקור ראשון על הקורה בקיבוץ נירים,
הכתבה מובאת בפניכם, איננו יכולים שלא לזכור כי בכל יום ששי בצהרים
מתייצבים אנשי קיבוץ נירים ועוד קיבוצים מהאזור בצומת "גמא"
בכניסה לגוש קטיף ומפגינים נגד ה"מתנחלים" המתגוררים בגוש.

נערים מקיבוצי הנגב הוציאו כתב עת,- שרצופים בתוכו דברי הסתה פרועים נגד מתנחלים ונגד צה"ל.

מדובר בקבוצת נערים פציפיסטיים בני 17-16, בני קיבוצים המסרבים עקרונית להתגייס בבוא הזמן לצבא. הם נפגשים בערים הגדולות עם נערים נוספים ממרכז הארץ ומקיימים דיונים על השקפתם.

כתב העת, העונה לשם 'קורמורן', יוצא מדי כמה חודשים בקיבוץ נירים. הוא מופק בטכניקת צילום מסמכים, ומכיל כמה עשרות עמודים שרובם קומיקס וחומרים פורנוגרפיים.

הכותבים שופכים את הגיגיהם על פי רוב נגד הממסד, כלי התקשורת, עדות המזרח, העולים מרוסיה, הדתיים, רשתות השיווק ועוד. הם לא מזדהים בשמותיהם ומשתמשים בכינויים כמו 'ויקטור', 'מאלדורור', 'נעל חרש' ועוד.
בכתב העת האחרון הופיע מאמר נגד המתנחלים ונגד צה"ל. תחת הכותרת "חלומות מתוקים על חיילים מרוטשים", מנסה הכותב, 'מאלדורור', להעביר לקוראים את תחושותיו של חייל בצבא ההגנה לישראל. "...אבל יש משהו שאני יותר שונא מהדברים האלה" הוא כותב, "את המדים הירוקים מחורבנים ואת המילה הזאת שכתובה עליהם ואני לא יכול למחוק אותה. לאט לאט היא נרשמת לי על המצח, אות הקין שלי צ-ה-ל. ברגע זה אני הדבר היחיד שמפריד בין הבסיס לקבוצת מחבלים רצחנית שבשם אללה יתנו לכולנו כדור בראש, ולי אין ממש בעיה עם זה. אני מקווה שהמחבלים יגיעו, יעשו מה שהם רוצים לפלוגה (מרצח ועד מעשי סדום) ויקחו אותי איתם".
בשלב הזה מתאר 'מאלדורור' איך המחבלים שובים אותו, מגלים שגם הוא שונא יהודים ומצרפים אותו לארגונם. 'מאלדורור' הופך להיות מחבל מן המניין. "ואני אצא רק בלילה",הוא ממשיך, "ואפתח תחביבים חדשים כמו צליפה בנשים מתנחלות, ואני אהפוך להיות מכור לרעש הגולגולת המתנפצת שלהן...אח! הצליל הזה, הספלאש... ורסיסי המוח שהיו מתפזרים באוויר הלילה הדליל... זאת תהיה אמנות נשגבת, מין יצירת מופת סאדיסטית ומעוותת, זאת תהיה הפעם הראשונה שפשוט ארגיש שלם עם עצמי". בהמשך הוא מתאר איך יוכל להתנקם במפקד שלו כשהוא יהיה מחבל:"ואז, יום אחד, בהיתקלות שגרתית ברצועת עזה, אני ארים את ראשי מעל סלע מחוספס ואראה את העיניים המוכרות של המפקד שלי... לצחצח את השירותים? ואני אוכל לראות את הפחד בעיניו, בשעה שכדור מתכת מושלם יעשה את דרכו לכיוון המצח המקומט שלו, ויצבע את הסלע מאחוריו באדום בוהק". "אני עוצם עיניים", הוא מוסיף, "ומדמיין שאני ילד פלשתיני קטן שמסתובב ברחובות המכוערים של שכם... ופתאום אני רואה חייל עם נשק... הוא במרחק 400 מטר ממני, אני מביט למדרכה ומרים אבן מחוספסת... אני מתקדם... וזורק. האבן מתעופפת באוויר בהילוך איטי ופוגעת בראשו של החייל, והוא צועק, אחח, פגעו בי...". "מאלדורור", העונה לשם מתן, הקים לאחרונה את ארגון "חזית הנוער האנרכיסטי של הנגב הצפון מערבי". חברי הארגון נפגשים בכל מיני פאבים באיזור המרכז, וגם בקיבוצים הסמוכים לקיבוץ נירים. הוא אמר לנו השבוע שהוא לא מעוניין להגיב. עורך 'הקורמורן', בחור בשם איתמר, המכונה, בעיתון לורנס סומבררו", ניסה להסביר לנו מדוע הוא פירסם את המאמר המזעזע. "אם אתה "מסתכל בקונטקסט אומנותי, זה יותר נועד לזעזע", הוא אומר, "זה בן אדם שביטא שנאה וזעם כלפי המתנחלים, אבל זה במפורש לא בא להסית בפועל לרצוח מתנחלים או חיילי צה"ל". לדבריו, חלק מהרעיונות במאמר לקוחים מסרט של סטנלי קובריק, בהם מתוארים חייו של חייל שכולם מציקים לו ובסוף הוא הולך לשירותים, וכשהמפקד מגיע לחפש אותו ומוצא אותו שם, הוא יורה לו בראש. איתמר טוען שמדובר באמנות. גם משורר כמו דוד גרוסמן יכול לומר את זה, אבל הוא לא יכתוב את זה. אנחנו העזנו לכתוב ופירסמנו את זה".

עורך העיתון טוען שמדובר בסוג של סיפורת. "הכותב מנסה להמחיש מה חייל מרגיש על ידי הקצנה, להראות את הזעם שנמצא אצל חייל שכועס על המתנחלים שבגללם הוא צריך לסכן את החיים שלו, והוא בורח מהמציאות על ידי הזדהות עם מחבלים. הוא עבר חוויות חזקות שעיותו לו את הראש, המסגרת הצבאית נותנת מעט מאוד חופש ביטוי, ואתה מקבל לפעמים פקודות שאתה לא בטוח עד כמה הן מוסריות. זה קונפליקט מאוד חזק".

איתמר אומר שמאז שהפרשה התפרסמה מתנכלים להם בקיבוץ. "יתמיד היינו עופות מוזרים בקיבוץ, אבל אחרי הכתבה מתנכלים לנו, לא אומרים לנו שלום, עושים לנו בעיות. למשל, רציתי להשתמש במכונת הצילום של הקיבוץ כדי לעשות את העיתון הבא ולא נתנו לי. היום מסתכלים עלי במבט מזעזע הבעיה, הוא אומר, לא בו. הבעיה היא שאנשים לא מוכנים לקבל את השונה.

הוא מצהיר שיהיה סרבן גיוס כשיגיע לגיל שמונה עשרה וטוען שהוא לא חושש שהמשטרה תחקור אותו בעקבות מאמר השטנה. "זו בסך הכל סאטירה, אף אחד לא יאמין לזה, זה צחוק פנימי על החיים" הוא אומר. גם לקומיקס בעיתון (חולה איידס אונס נערה), הוא אומר: "זה קומיקס מזעזע, מטורף אבל גם מצחיק. מה שנראה לי חזק אני מכניס. אין פה שום הסתה. זה סיפור עם מסר ולמשטרה אין פה שום 'קייס'. הגיע הזמן שיפסיקו להאשים כל אחד בהסתה גם את המתנחלים. ולא, הוא לא מתכוון לצנזר בעתיד את העיתון. "נסו רק לתאר לעצמכם מה היה מתחולל אם בעיתון שמוציאים לאור תלמידים בהתנחלות היו כותבים איזה כיף זה לטביע שמאלני בתוך חבית מים, וכמה מצחיק לראות איך הוא מחרחר ומפרפר עד שאין עוד תנועה" כתב בשבוע שעבר מאיר עוזיאל במדורו בעיתון 'מעריב'. מאז הפירסום עובר קיבוץ נירים טלטלה- הכותבים לא מתראיינים, חברי הקיבוץ מנסים להתחמק מאחריות על מה שכתבו ילדיהם. מזכירת הקיבוץ, אסתר בוכשטב, אומרת כי הקיבוץ החל לטפל בפרשה עוד לפני פירסומה בשבוע שעבר במדור של עוזיאל. "אנחנו מגנים את כל ההתבטאויות האלה, גם אם הם נאמרו על ידי יחידים-", אמרה בוכשטב, "הפרשה מטופלת על ידי גורמי החינון שלנו, ולא אפרט באיזה טיפול מדובר. לא התעוררנו בעקבות מאיר עוזיאל ולא חיכינו שזה יתפרסם, הפרשה נמצאת כבר מזמן בטיפול".

"הילדים האלה הם הפרי של הכיוון השמאלני האנטי יהודי", אומרת מרים לוינגר, בתגובה על הפנטסיה של הרג מתנחלת, "הם הפכו לקאניבליסטים. זה זבל אלים, זה הפרי של כל הכעס שלהם, זה הילדים שהם הביאו לעולם וזה התוצר שלהם".

ח"כ צבי הנדל מסיעת האיחוד הלאומי טוען שמדובר בדברי הסתה לרצח, וקורא למשטרה לחקור מיד את הפרשה. "זה מחייב טיפול משטרתי מיידי", כך הנדל, "זו הסתה נגד צה"ל ונגד העם היהודי. כששולמית אלוני קוראת בשבוע שעבר ברדיו לראש הממשלה ולרמטכ"ל רוצחים, ואת ערפאת היא מסרבת לכנות בשם רוצח ואף אחד לא מעמיד אותה למשפט על דבריה, זה מקרין לילדים האלה. אילו אני הייתי אומר על יוסי שריד שהוא רוצח, הרי באותו יום היה קמפיין נגדי, היו מסירים את חסינותי ומעמידים אותי למשפט על הסתה לרצח, כל זאת אחרי שהיו מעלים באוב את רצח רבין. יש פה, מעבר לעניין הרדוד שלדו-פרצופיות גסה ודורסנית של התקשורת ושל השמאל הקיצוני, מהלך שמטריף את בני הנוער, שאלה הם אליליו".

נציג הקיבוץ הארצי, ח"כ אבשלום וילן (מר"צ) סירב לבקשתנו .להגיב על הדברים החמורים. גם ח"כ יוסף לפיד סירב להגיב. ח"כ יוסי שריד הסכים לומר בקצרה כי "זו רשימה פסולה בעיני מכל וכל, פסולה בכל משפט שלה ובכל מילה שלה. אף פעם לא קראתי רשימה כזו מקוממת ופסולה". השר נתן שרנסקי (ישראל בעלייה) אמר שהדברים מעוררים שאט נפש ואינם ראויים לתגובה. "נראה שכותב המאמר זה אדם חולני הסובל לא רק מרפיון שכל וחולשת רוח, אלא גם מעיוות נפשי. פסיכופטי", אמר בתגובה יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, ח"כ זבולון אורלב, "אני מציע לא להתלונן במשטרה, אלא להתלונן אצל הפסיכיאטר המחוזי ולבדוק האם אין צורך לאשפז את הכותב". מלשכתה של שרת החינוך, לימור לבנת, נמסר שהיא אינה מעוניינת להגיב
מקור:
החלום להרוג מתנחלת
http://musaf.net/search/1098.htm



28.1.2002
מלחמת ארץ ישראל
אליקים העצני
ערוץ 7

דווקא עכשיו, כאשר ערפאת בשפל, לאחר שספינת הנשק שלו נטרפה על ידינו – חשה לעזרתו ספינת השוטים של השמאל והתקשורת העויינת שלו. אלא, בעוד שהנשק באנייה היה חדיש, אניית ההצלה של השמאל התבוסני מלאה שמאטס, סמרטוטים ישנים, כמו הסרבנות לשרת במילואים.

50 אנשי מילואים מתעוררים לפתע להודיע על סרוב לשרת; אורית שוחט כותבת: אל תשרתו; סיקור ענק של הסרבנות הזאת בערוץ השני בטלוויזיה בליל שבת, ולמחרת הנושא מכודרר לשלי יחימוביץ, והיא מזמינה את עוזי דיין, והוא - האלוף ­- דווקא מחייב את "השיח" הזה. ובאותו ליל שבת – כתבה ענקית בערוץ הראשון, איך חיילים מתעללים בערבים במחסומים; וברדיו תמהים לפתע משפטנים עלומים, הכיצד לא שאלו את הפרקליט הצבאי הראשי בטרם הרסו בתים? וביילין, האזרח הפרטי ביילין, המככב בתקשורת העויינת יותר מכל שר – מסית לירידה מהארץ בדרכו החלקלקה והמלטפת: הוא לא ירד, אבל ילדיהם של בן אליעזר ו-ווילנאי, לארץ כזאת לא ישובו לעולם! רמז דק ואיום חבוי.

גם ירון לונדון, במאמר מערכת, שופך דמעות-תנין על הדרכונים הזרים שחוג מסויים משיג לו ליתר בטחון, ועל דירות שהוא קונה בחו'ל. אמנם, בגילוי הלב הגנדרני המאפיין אותו, הוא מודה שכל זה הוא נחלתה של שכבה אחת, דקה למדי, של צפוניים בלבד, אבל בשחצנות הוא קובע, שהם הם המחזיקים את הארץ כולה – הם הייצרנים, הם אנשי התרבות, הם היפים, והמבין יבין שבלעדיהם מי יישאר פה? אספסוף כיכרות ומוכרי חמוצים.

ובין לבין מפיצים בהלה ומורך לב. יבול חדש של שירים בא לעולם, עם שורות כמו "אני תמה, למה באנו הנה" או "אם טעינו אין כבר כח", ובראש הורסי המוראל – כמובן הרדיו של החיילים – גלי צה'ל!

בקיבוץ נירים קם עתון אנרכיסטי, "קורמורן" שמו, של נוער מקיבוצי צפון הנגב המטיף בגלוי לרצח מתנחלים וחיילים, ועוד לא קם "הדומפה" מן השמאל שיוקיע את "העשבים השוטים", את פטריות הרעל שצמחו בערוגתם.

ברדיו, שלף את ציפורניו ירון דקל, ובראיון ארוך ומפרגן עם אחד מראשי הסרבנים, ניפח עוד ועוד את בלון הסרבנות. מתברר שה-50 נועצו קודם עם ה-"4 אמהות" הזכורות לרע מן הלבנון, והוא, דקל, מראיין אחת מן האמהות האלה כמנצחת החוזרת משדה הקרב.

מי שחשב שאפשר להתקרב אל מחנה שונאי ישראל שבתוכנו, שניתן להתנחל בלבבותיהם, מי שלמען הפיוס הפנימי חתם על אמנת כנרת ובה ההכרה בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים ושלילת "השלטון על עם אחר" מבלי שיולי טמיר, ענת גוב ועוזי דיין יחתמו מצידם על זכותו הנצחית של העם היהודי על ירושלים, יהודה ושומרון. אולי ילמדו עכשיו, שפייסנות אינה משתלמת.

והנה, בעוד השמאל נמצא בתנופה מלאה – הימין משותק ואין לו מענה על חוד החנית של מיתקפת השמאל, הלא היא השאלה: לאן מוביל כל זה? מה היא מטרת המלחמה הזאת? מה אנחנו רוצים להשיג, וממילא – לשם מה נופלים כל החללים? ואנחנו איננו יודעים, או שמא איננו רוצים, לומר להם ולעם כולו:

זו המלחמה על ארץ ישראל, שניטשת כבר 120 שנה, וכאן ועכשיו – היא הגיעה לשיאה!

נצחון תש'ח נתן לנו עצמאות, אך הוא לא הכריע את המלחמה על האדמה, האם זאת אדמת ארץ ישראל או אדמת פלסטין. מלחמת העולם ארכה שש שנים ברצף אחד, מלחמתנו נערכת בהמשכים, ועכשיו הגיעה לשלבה המכריע.

הם נלחמים כדי שירושלים, יפו, חיפה ובאר שבע תהיינה פלסטין, ואנחנו – כדי שחברון, שכם ויריחו תהיינה ארץ ישראל. כל כך ברור, בהיר ופשוט !

סטלין הקומוניסט קרא למלחמה בגרמנים "המלחמה הפטריוטית הגדולה", וקריאת הקרב של הצבא האדום היתה "למען המולדת!" הוא הבין את מה שתלמידיו וצאצאיו השמאלנים פה לא יבינו לעולם, שבעבור "סוציאליזם ואחוות עמים "עם אינו מוכן ללחום ולהקריב. אבל מדוע אנחנו מתביישים לומר לעם, ללמד אותו , כי זו עכשו "המלחמה הפטריוטית הגדולה"- שלנו?

נכון, זה קשה – כאשר ראש "המחנה הלאומי" במרכאות מבקש להקים מדינה פלסטינית בלב המולדת, וכאשר הקונסנסוס הוא מלחמה נגד הטרור, ולא – בעד ארץ ישראל.

ברדיו, אצל ירון דקל, אמרה האמא הרביעית מן הלבנון למשתמט ביש'ע: "אתם אמיצים, יש לכם אומץ לב אזרחי".

היכן אומץ הלב האזרחי שלנו, לצאת ולומר לעם הזה, המבולבל, הנבוך והמוכה בגלוי:
זו מלחמת ארץ ישראל?!

אליקים העצני
רמת ממרא ת.ד. 2066
קרית ארבע 90100
טל.פקס – 02-9961878
טל. 02-9963001
http://www.manhigut.org/hebrew/articles/haetzni6.html



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   10:34   25.11.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  117. ההתקפות משמאל עולות מדרגה  
בתגובה להודעה מספר 64
 

efg88
חבר מתאריך 24.3.03
18 הודעות 10:22 25.11.04

ההתקפות משמאל עולות מדרגה

פורסם ב www.a7.org

יא מתנחל,

לך תוכיח שאין לך אחות. לא, לא באמת. אל תנסה אפילו.אתה רק מסתבך בניסיונות הפתאטים שלך להסביר את עצמך בצורה עילגת.

אגב, בדיוק כשלא היית פה,כבר נערך משפט נגדך ויצאת אשם. כן, אתה וכל אלה, אתה יודע, שניראים כמוך. זה לא היה עוזר גם לו היית פה. אתה לא מבין כלום בתקשורת ובהסברה, אתה סתם מתלהם. בכלל, איך אפשר לסנגר על דעות קיצוניות כאלו? חשוכות, מילטנטיות ופנאטיות.

מוטב שתשתף פעולה הרי גם אתה יודע, שאתה גר שם כי אתה נהנה להתגרות והלכת קצת רחוק מדי כשאתה מסכן ככה גם נשים וילדים. משך שנים אתה מוצץ כספי מדינה ומלבה את האוכלוסיה הערבית והעולמית נגד כל העם היהודי באשר הוא. ואחרי ההתנהגות הפרועה וחסרת האחריות שלך כולנו מתפלאים מהאנטישמיות הגואה.

וגם תעשה טובה, אל תבוא ככה. לא עם הדובון. אז מה אם קר? לך תקנה מעיל אופנתי, אתה סתם מתעקש להנציח את הסטריאוטיפ. זה ידוע שאנשים עם דובון מרביצים לערבים, כולם יודעים. אל תתמם. וגם השפם הזה נורא לא אופנתי, אפשר לבטא רוח חלוצית גם באופן אחר. זה כבר לא עובד כמה עשורים. וביננו, ה' יעזור גם אם תפסיק להזכיר את עזרתו כל-הזמן, אתה נשמע נורא אנכרוניסטי ומשיחי. איך שלא מסתכלים עליך אתה יוצא רע. ככה אומרים גם כל הסקרים.

מה כן לעשות? או זו כבר שאלה מגמתית ומכשילה. אתה כאילו רומז שאין לך ברירה. דווקא יש.

רוצה לשמוע טיפ ממישהו שמבין? תראה, לפני הכל תצטרך להפטר מהאובססיה הזאת לרגבי אדמה, (המונופול על האובססיה הזאת שמור כבר לערבים) ומעוד כמה גינונים מיותרים, כמו האקדח הזה במכנסיים, הלנצח תאכל חרב? תנסה לאמץ לעצמך ערכים אוניברסלים נעלים של שלום ואהבה. אם אתה מתעקש אפשר לנסות למצוא גם משהו מהמקורות, עובדה גם לאברום בורג יש כיפה.

תקרא, ולא רק גמרא ומפרשים, לך למוזיאונים, להצגות, תהיה נאור. אם אתה רוצה להשתלב תצטרך להדמות לברנז'ה, רק ככה תוכל לרכוש את אמונם ואהדתם. תבחר לך איזו דמות עם רייטינג גבוה, אם יורשה לי להמליץ נראה לי שיאיר לפיד זו בחירה מצויינת. תנסה להתחקות אחרי התובנות שלו, טון הדיבור, הלוק ויש גם את הקטע הכובש הזה כשהוא מטה את הראש הצידה כמו כלבלב.

בסופו של דבר הכל מתחיל ונגמר ברייטינג. ככה אומרים כל הסקרים. תבדוק לאן נושבת הרוח ורוץ לשם. תדמיין איך זה להיות אהוב הקהל, איזו הרגשה משכרת להיות מוחמא באמצעי התקשורת, איזה תענוג לשמוע שמשהו אחר אחראי לכל המחדלים הלאומיים. כמה טוב. תראה איך נוצצות לך העיניים, לא תנסה?

http://www.a7.org/article.php3?id=3581



https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&v



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום שני ט''ו באדר תש''ע    01:39   01.03.10   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  154. מבחן התוצאה....תזכורת:  
בתגובה להודעה מספר 64
 



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

==========


https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5583&omm=13&vi



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   16:17   23.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  76. שערורית הפרס לספרות = הסופר אהרון מגד !!  
בתגובה להודעה מספר 32
 

שערורית הפרס לספרות:
התורם הוא בן דודו של האיש שפעל לפסילת הזוכה.אלברט מוסקונה ניסים ממכסיקו תרם מליון דולר לפרס א.מ.ת.
ובן דודו ויקטור שם טוב פעל לפסילת זכייתן של הסופר אהרן מגד.

ועדת השיפוט המקצועית שבה היו חברים הפר' יהודה פרידלנדר הפר' זיוה שמיר והד"ר אריאל הירשפלד בחרה ברוב דעות להעניק את הפרס ליזהר ועמו גם לסופר אהרון מגד אולם הנהלת הפרס מחקה את שמו של מגד . הועדה שיכתבה את נימוקי הועדהכך שיתאימו ליזהר בלבד. (מעריב 13.8.2002 )
(שם-טוב היה ש מטעם מפא"י ב
http://www.cs.biu.ac.il/~ehrlich/HISTORY/citations.doc.



פארוק קדומי מודה: ''הודות להסכם אוסלו התאפשרה כניסתם של עשרות אלפי חמושים"



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   07:36   04.05.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  89. זאב שטרנהל מסריח שוב את האוויר: הפעם על שאול מופז  
בתגובה להודעה מספר 32
 

Watto
חבר מתאריך 2.6.02
948 הודעות 11:33 26.04.04

זאב שטרנהל מסריח שוב את האוויר: הפעם על שאול מופז

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=420171&contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0

האיש ללא תכונות
מאת: זאב שטרנהל


מאז ומעולם התרוצצו בצה"ל, כמו בצבאות אחרים, שתי נשמות ושירתו בו מפקדים משני סוגים: אנשים בעלי חשיבה מקורית, לא-קונפורמיסטים, משכילים, וקצינים שהלכו בתלם וכל חייהם לא השמיעו דעה חדשנית אחת. בלא מדים ובלא הסמכות הגלומה בתפקיד, נוכחותם כאילו נמוגה. שניים המייצגים את שני הקטבים הללו הם שר הביטחון שאול מופז ואיש הצנחנים דני וולף, שבשבוע שעבר הלך לעולמו. באישיותם משתקפת גם התהום הפעורה בין הצבא הישן, של העידן הפרה-קולוניאלי, לצבא של ימינו, צבא האינתיפאדה.
וולף היה מפקדם של לוחמים, לא מפקד כוח שיטור חמוש בטנקים ובטילים. הוא השתייך לדור שלחם באויב שהיה מצויד לא פחות טוב מצה"ל, ולעתים קרובות אף טוב מצה"ל. הוא השתייך לדור שלחם על הבית, על קיומה של ישראל, לא על כיבושיה. הוא לחם בשורות צבא שטייסיו הופלו באש הטילים המצריים כאשר חירפו נפשם לסייע לכוחות הקרקע בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, לא לצבא המטיל פצצה שמשקלה טונה בלב אוכלוסייה אזרחית, ביודעו שבין ההרוגים יהיו לא רק מחבלים אלא גם נשים וילדים. כפי שכתב אמיר אורן בעיתון זה בשבוע שעבר, דני וולף ראה בהרג הילדים הפלשתינאים כתם על מדי הצבא, אותם מדים שהיו יקרים ללבו כפי שהיו יקרים ללבם של כל בני דורו.

אולם לא רק בעמדה מוסרית מדובר כאן. וולף השתייך לאותו מיעוט בצבא שידע לחשוב בגדול וראה את ענייני הביטחון השוטף בהקשר הרחב של מטרות לאומיות ועתיד המדינה. לכן בעמדותיו המדיניות הוא היה יונה, והוא היה יונה כי היה ציוני. הוא היה לא-קונפורמיסט ששפע רעיונות, לא היסס להשמיע את דעתו בקול גדול, וידע שישלם על כך מחיר כבד. ואכן, את המחיר הוא שילם: הוא קורץ מחומר של אלוף, אך לא עבר את שלב האל"מ. וכי איזה רמטכ"ל זקוק ליד שולחן המטה הכללי לקצין האומר לו בדיוק מה הוא חושב?

היפוכו של דני וולף יושב היום בלשכת שר הביטחון. בראיון הארוך שהעניק לא כבר ל"ידיעות אחרונות" לא העלה מופז אפילו רעיון עצמאי אחד, ומאלפי המלים לא ביצבצה שום גישה מעניינת לבעיית יסוד כלשהי; לא היתה שם אפילו דעה אישית אחת לרפואה. "האיש ללא תכונות" הוא אחת מיצירות המופת של המאה ה-20, שנכתבה בתחילת שנות השלושים השחורות ובה מתאר רוברט מוסיל את שברה וניוונה של התרבות הליברלית-הבורגנית עוד בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה.

האיש ללא תכונות שלנו, שאול מופז, משמש איור מצוין לניוונה של האליטה הצבאית והפוליטית הישראלית. מתי בדיוק זכה מופז בביקור השכינה והבין פתאום שההתיישבות ברצועת עזה היתה טעות? ואם זו היתה דעתו לפני ששרון החליט על תרגיל ההתנתקות, איך עלה בידו להסתיר מעינינו את ההארה המבורכת? לאמיתו של דבר, הוא לא חשב כך. כי בעבר, כמו היום, מופז חושב רק מה שאומרים לו לחשוב או מה שנוח לו לחשוב כדי להחזיק בכיסאו. בתרבות הצבאית-הביורוקרטית הנפוצה שלנו קוראים לכך "נאמנות למערכת". זה גם ההסבר להערכות המודיעין שקיבלנו ערב המלחמה בעיראק: הממשלה שמעה את שרצתה לשמוע. זהו טיבן של חוות הדעת המקצועיות.

קונפורמיזם וצייתנות לא נולדו היום, ונזקיהם העצומים כבר חקוקים בספרי ההיסטוריה. מעשה האיוולת ששמו "קו בר-לב", והתוכנית להגנת סיני שקרסה בשעות הראשונות למלחמת יום הכיפורים, נולדו מחנפנות ומהרצון לרצות את בעלי השררה. בניגוד לכל היגיון צבאי, בניגוד לעמדותיהם הנחרצות והמנומקות של ישראל טל ואריאל שרון, חיים בר-לב ומשה דיין נתנו לגולדה מאיר ולנאמניה את שאלה רצו: הם מכרו להם אשליה. זה מה שמופז עושה היום כאשר הוא משווק את תוכנית שרון - עוד מעשה לוליינות שלא ישרת את המטרות הלאומיות ולא יקדם את השלום אפילו בסנטימטר. בר-לב לא רצה בדני וולף וגם לא בישראל טל בצמרת הפיקוד. טל לא היה רמטכ"ל כי סירב להיכנע לדיין כאשר בנובמבר 73' ניסה שר הביטחון לפוצץ את הפסקת האש בסיני מאחורי גבה של הממשלה. רפאל איתן הועדף על פני הרצל שפיר כי עזר ויצמן רצה מתחתיו קצין שנחשב לצייתן ולא מתוחכם יתר על המידה. מופז קיבל לידיו את הצבא רק בגלל שנאתו העיוורת של יצחק מרדכי למתן וילנאי. כאורך הגלות כך אורך הרשימה של קצינים מוכשרים ובעלי אופי שנדחקו הצדה, בעוד הבינוניים אומרי-ההן קודמו לצמרת. כבד לא פחות הוא המחיר שהחברה כולה משלמת על כך.


ואני מזכיר: האיש הזה יעץ לפלשתינים להתמקד ברצח מתנחלים.
ולגבי התיזה שהוא מעלה: אני מכיר עוד כמה אנשי צבא ללא תכונות, אפורים ויבשים. למשל? יצחק רבין. איזה רעיון מקורי תרם הוא למחשבה הצבאית? אמנון ליפקין-שחק? אה, הבנתי: הם אשכנזים כחולי עיניים מהשמאל. הם קדושים.
מופז הכין את צה"ל בתקופת האופוריה של קמפ-דיוויד וטאבה כשאלופי השמאל שמעו בדמיונם את פעמוני השלום וראו בעיניהם את המיליונים שיעשו בשותפות עם הפלשתינאים בעסקים משותפים אחרי הפרישה - למלחמה הנוכחית. הוא חשב הפוך מכולם - וזה כמובן לא מקורי. זו הליכה בתלם !
מופז בתור מ"כ צעיר יזם את "מארב מופז" - חידוש טקטי שאומץ על ידי צה"ל.
אבל זו לא חשיבה מקורית.
לעומתו, אלי זעירא אני משער היה נערץ על שטרנהל אילולא קרתה לו פאשלה קטנה ומצערת במלחמת יום הכיפורים. זעירא היה ענק אינטלקטואלי ! חדשן ! מקורי ! לא הולך בתלם ! כנגד כל העולם הוא המשיךל וטען שלא תפרוץ מלחמה - יען כי הוא מקורי וחדשן, בעל בטחון עצמי ! לא אישו כמותו ייפול במלכודת של ערבים קטנים! אותו אף אחד לא יפתיע - הוא כחול עין וכבר מסומן לרמטכלו"ת אחרי דדו.
ומי התחרה במופז על תפקיד הרמטכ"ל? מישהו זוכר? אה? איש אפור כזה, מדבר במונוטוניות, מי זה, לעזאזל?
מופוז לא עשה הרבה רעש וצלצולים -הוא עשה את העבודה המדהימה. בלעדיה, לאור מאורעות 1996, כל אחד יכול לנחש איפה היינו היום. אבל מופז הוא פרסי לא שייך: גם כשהוא מדבר - הוא לא מעיף ניצוצות. הוא פשוט עושה את העבודה וזה תפקידו.
ולגבי בעלי הרעיונות המקוריים: ראינו איך הצבא של ברק המבריק והמקורי הלך בתלם אוסלו ואנה זה הוביל את כולנו.
לסיכום: מאמר ממנשא וגזעני, ממיטב בית היוצר של השמאל הישראלי העיוור. הוא לפחות לא מציע לפלשתינים לרצוח יהודים מסוג כזה או אחר.




https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5667&omm=13&v



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   12:24   04.10.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  33. ליגיון השחורים:''הצבא היה אז מילציה של השמאל''  
בתגובה להודעה מספר 0
 

סיפור/פרשה שלא סופר/ה עד כה ונחשפה בעיתון"שתי ערים"
בת ים חולון ולא בתקשורת הארצית בכלל ואצל רונן ברגמן בפרט...
למה??



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   13:57   11.10.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  36. ד''ר בני מוריס: טרנספר ציוני..................  
בתגובה להודעה מספר 0
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 07.06.12 בשעה 15:29 בברכה, פילוביץ שחף
 
מתוך שיחה עם ד"ר בני מוריס )'סביבות' ,28 אפריל .(1992
שם המאמר: טרנספר ציוני
נושא המאמר: בעיית הפליטים הפלסטינאים
מילות מפתח: הומאניזם, מדינת ישראל.
מתוך "סביבות" חוברת מספר ,31 דצמבר .1993
עורך: עזרא אוריון
מערכת: פרופ'איתן צ'רנוב, ד"ר דני רבינוביץ, ד"ר אורי מרינוב,
שרי צימרמן, מנחם מרקוס.
בהוצאת בית הוצאה לחינוך סביבתי, מדרשת בן גוריון והמשרד לאיכות הסביבה.

הערות: ב.מ. היסטוריון. עמית מחקר במכון טרומן, האוניברסיטה העברית.
עבודת ד"ר: יחסי אנגליה-גרמניה בשנות ה-03.
ספריו: 'לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים ,'1949-1947 אנגלית,
,1988 עברית ;1991 1948' ואחריה', אנגלית, ;1990
'מלחמותיה החשאיות של ישראל - היסטוריה של שירותי המודיעין
הישראליים', .1991

טרנספר ציוני
מתוך שיחה עם ד"ר בני מוריס

סביבות :ארתור רופין הציב בשנת 1907 בתזכיר לועד הפועל של ההסתדרות
הציונית, את הפער הדמוגרפי של ארץ-ישראל: 700.000 ערבים; 80.000 יהודים
)'שלושיםשנות בניין ארץ ישראל', שוקן, .(1937
הציונות מראשיתה היא 'תנועת איגוף' של הפער הזה. בשום שלב לא חיכו לנו
הערבים בזרועות... פתוחות. חיים וייצמן הציע לגרום להם את הרע המועט ככל
האפשר- evil lesser The . יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח הראשון, טבע את המושג
"טוהר הנשק". )וראה שיחה עם מרדכי בר-און, 'סביבות' ,24 (1990 יסורי הנפש
האלה מלווים את הציונות לכל אורך דרכה. האם כך?

מוריס: אני חושב שיסורי נפש מלווים כל תנועה לאומית בתהליך ההגשמה שלה. כל
התפתחות היסטורית משמעותית כרוכה בצירי לידה, התנגשויות רעיוניות ופיסיות
ולבטים. אינני רואה את 'יסורי הציונות' כחריג.

סביבות: אתה כותב בספרך 'לידתה של בעיית הפליטים' כי רעיון הטרנספר ניסר
בחלל התודעה הציונית כבר באמצע שנות ה-03... לעקור את הערבים מתחום המדינה
היהודית)עמ' (44 אם מ'רצון' ואם כפוי.
הנורבגי פריטיוף ננסן טבע את המושג "טרנספר" בשנת ,1922 לפתרון שינוע
אוכלוסיות בתורכיה, וזכה על-כך בפרס נובל לשלום. )וראה שיחה עם ח"כ רחבעם
זאבי,'סביבות' ,22 (1989 - אתה מצטט את ד. בן-גוריון, יוני ,1938 בישיבת
הנהלת הסוכנות היהודית:
"...נקודת המוצא לפתרון שאלת הערבים במדינה היהודית )לפי תכנית החלוקה של ו.
פיל(...היא עקירתם למדינות ערב... לאחר שנהווה רוב גדול בעקבות הקמת המדינה
-נבטל את החלוקה. נתפשט על כל ארץ-ישראל...
המדינה היא רק שלב בהגשמת הציונות... להכשיר את הקרקע להתפשטותנו וארץ
כולה...)שם(.
"ברל כצנלסון דיבר על טרנספר מוסכם גדול )עמ' (47 ואליעזר קפלן על טרנספר
מרצון עם תמריצים כספיים... יוסף וייץ, איש קק"ל, כותב: "...בינינו לבין
עצמנו צריך להיות ברור שאין מקום בארץ לעני העמים גם יחד...
אם הערבים יצאוה, תהיה הארץ רחבה ומרווחת בשבילנו... הפתרון היחיד ]אחרי
מלחמת העולם השניה[ הוא לפחות ארץ-ישראל המערבית, ובלי ערבים. אין כאן מקום
לפשרות...ואין דרך אחרת אלא להעביר מכאן את הערבים לארצות השכנות, להעביר
את כולם, מלבד אולי בית-לחם, מנצרת וירושלים העתיקה. אין להשאיר אף כפר אחד,
אף שבט אחד. ההעברה צריכה להתכוון לעירק, לסוריה ואפילו לעבר-הירדן. למטרה
זו ימצאו כספים... ורק עם העברה זו תוכל הארץ לקלוט מיליונים מאחינו ולשאלת
היהודים יבוא קץ ופתרון. מוצא אחר אין... )יוסף וייץ/ 'יומני ואגרותי
לבנים', כרך ,2 עמ' ,188 (10.12.1940 הטרנספר מצטייר כרכיב מהותי בתוככי
התפיסה הציונית. האם כך?

מוריס: המחקר שלי ממוקד בלידתה של בעיית הפליטים, החל מערב מלחמת השחרור.
אני מעריך כי בסופה של שנת ,1947 עם תחילת פעולות האיבה, חצי שנה לפני תום
המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ריחף רעיון הטרנספר כרקע בהכרתם של מנהיגי הישוב
-their of back the At minds - כהמשך לנוכחותו בשנות ה-03 וה-04; בהגיע
רגעההכרעה הוא החל
לצוף אל פני השטח... אך אם רצונך להתחיל מ'בראשית' - מראשיתה של התנועה
הציונית ברוסיה, בשנות ה-08 של המאה הקודמת, היה ברור לכל מי שעיניו בראשו,
שחיים בפלסטינה מאות אלפי ערבים . היו כבר אז ויכוחים על כמה מאות אלפים, אך
לקראת סוף המאה הקודמת היה ברור שהם מונים מעל חצי מיליון, וכי מספרם גדל
במהירות כתוצאה מהגירה מן הארצות השכנות ובעיקר מילודה גבוהה. אם הרעיון
הציוני היה להקים מדינה על-פני כל ארץ-ישראל, כפי שבן-גוריון ביטא אותו
לאורך כל הדרך, עד ,'48 הרי שהיה צריך לפתור את בעיית ערביי הארץ, שהתרבו עד
כל מעלה ממיליון נפש לקראת סוף המנדט הבריטי. אפשרות אחת היתה להקים מדינה
דו-לאומית, עם מיעוט או רוב יהודי. אפשרות שניה היתה לחלק את הארץ, אבל
פתרון זה נתפס, בגרסאותיו השונות, כשלב ביניים בלבד, כתכסיס. הרעיון הציוני
בבסיס והיה להקים בלל ארץ-ישראל מדינת יהודית. אם כך חזרה ועלתה השאלה: מה
לעשות עם הערבים?
כאמור, היו שהציעו 'טרנספר תוך הסכם הדדי'...

סביבות: האם לפי המודל של ננסן בתורכיה?

מוריס: אינני בקיא בפרטי ה'פתרון' ההוא ובאיזו מידה היה נטול כפיה ואלימות.
אך שם הרעיון העיקרי היה חילופי אוכלוסיות: יוונים מערבה ותורכים מזרחה -
ExchangePopulation - הפרדה אתנית. הסיכוי ל'טרנספר מרצון' היה מראשיתו
אשליה ציונית, לכל אורך הדרך, והיא מתועדת. בארכיונים. ניתן היה פה ושם
לרכוש אדמות של אפנדים תמורת תשלום, אך הסיכוי שאוכלוסיה ערבית המושרשת כאן
מאז המאה ה-7 לסה"נ תהגר מרצונה ובהסכמת מדינות - ערב השכנות, היה אפסי לכל
אורך הדרך. כך שנותרה רק האפשרות של טרנספר כפוי, בכוח. בשנות ה-03, בשלב
ההתמודדות עם ועדת פיל ותכנית החלוקה שלה, ניסתה הנהגת הישוב לבחון אפשרות,
שאתה טרנספר הכפוי יבצעו הבריטים, ובכך היינו יוצאים נקיים יותר מבחינה
מצפונית; אך רק כסילים יכלו להאמין שהבריטים, יטלו על עצמם את 'הפרוייקט
הדמוגרפי' הזה. בריטניה היתה אז עדיין Britain Great והתכוונה להישאר כגורם
דומיננטי במזרח אגן הים-התיכון. העולם הערבי היה הופך עולמות וכך גם הקהילה
הבינלאומית. מה שהתרחש בפועל היה אכן טרנספר בכוח, כמוצר לוואי של מלחמת
העצמאות- שבה הותקפנו על-ידי כוחות בלתי סדירים וצבאות ערביים סדירים,
ובמסגרת הדיפת תוקפנותם פרצנו מעבר לגבולות תכנית החלוקה, ועדדנו את בריחת
רובם של תושבי השטחים המשוחררים ללבנון לשטחים שנתפסו על-ידי הלגיון הערבי,
ולרצועת עזה. תוקפנותם של הערבים איפשרה לנו לבצע את הטרנספר.

סביבות: האם לפי תפיסתך היו ה'הגנה', ואחריה צה"ל, צריכים לעצור על גבולות
תכנית החלוקה של האו"מ?

מוריס: למלחמה יש דינמיקה משלה. כך במלחמת '48 וכך במלחמת ,'67 שבה הגיע
צה"ל עד תעלת-סואץ ועד הירדן. מתקפת צבאות ערב מחקה את הנחות היסוד של תכנית
החלוקה- שהתאימו ליחס' שלום בין עמים אשר מאפשרים אולי חלוקה למחוזות,
'קנטינים'...אך לא למזרח-התיכון האלים הזה. המתקפה הערבית המחישה, אולי גם
למשקיפים אובייקטיביים, כי 'מדינת ישראל', אשר רק מספר פרוזדורים צרים היו
אמורים לחבר בין חלקיה, לא היתה ברת-קיום במזרח-התיכון הנוכחי.

סביבות: כלומר, שמקובלת עליך הפרתה ומחיקתה של החלטת האו"מ, אשר תכנית
החלוקה היתה ההיבט הגיאוגרפי שלה?

מוריס: היתה לכך הצדקה צבאית, ועוד יותר מכך - הצדקה קיומית.
הציווי הקיומי הוא ערך עליון, המצדיק פריצה אל מעבר לקוי מפות ששרטט ארגון
אומות מסוים...

סביבות: האם העובדה ש'הערבים התחילו', שהם היו אלה שתקפו, שימשה לנו אליבי
לכיבוש יותר משטחי ארץ-ישראל השלמה?

מוריס: המושג "אליבי" שאול מן המערכת המשפטית. זאת היתה הצדקה קיומית. ההסבר
שנתנו לעצמנו ולאחרים. פריצת גבולות החלוקת לא היתה, לפי תפיסתי, פסולה
מבחינה מוסרית. לא מוסריות היו פעולות שונות שנלוו אליה...


סביבות: דמוגרפית, כלל שטח המדינה היהודית, לפי אותה החלטת האו"מ, 350.000
ערבים ו-000.025 יהודים. )'לידתה של בעיית הפליטים', עמ' .(49 האם, לפי
תפיסתך, היינו צריכים, מוסרית, להקימה כמדינה דו-לאומית?

מוריס: אני היסטוריון. האידאולוגיה הציונית, המטרה הלאומית של הציונות, היתה
להקים כאן את מדינת היהודים, לא בחסותו של רוב ערבי, ואף לא בנוכחותו של
מיעוט ערבי גדול, שיוכל לאיים על קיומה. מה חשבו לעשות באותם 350.000 או
יותר ערבים שנכללו בשטח שנועד להקמת מדינת ישראל לפי החלטת האו"מ, לא ניתן
ללמוד מן המסמכים ומן הארכיונים. אין על כך כתובים... התחושה היא שהנושא
הודחק...קיוו לעליה גדולה עם הסרת מחסומי 'הספר הלבן' של המנדט הבריטי...
קיוו שהערבים יעדיפו לעזוב... תקוה כזאת אנחנו מזהים כאן בחוגים שונים גם
כיום...

סביבות: אתה מתאר בספרך את ריבוי פניה של בריחת ערביי מדינת ישראל המורחבת,
תוך כדי 'מלחמת השחרור'. במפה מס' 2 מופיעים 369 ישובים ערביים שנטשו על-
ידיהם.) וראה מפה מס' :139 'הישובים שניטשו במלחמת העצמאות', אטלס כרטא
לתולדות מדינת ישראל - שנים ראשונות תש"ח - תש"ך, (.1978 אומדנך את מספר
הבורחים נע בין 600.000 ל-000.067 נפש )עמ' ,(399 ולא נכללו בו פליטי מלחמת
ששת הימים. האם משוקעים בחברות הערביות פחדים מטבח )בעשור האחרון: סברה
ושתילה, חמה, הכורדים והשיעים בעירק, רציחות 'משתפי פעולה' בשטחים על-ידי
רעולי הפנים, וכו'(? האם קיימת מצות 'לא תרצח' בקוראן? האם הם תורגמו לפחדים
מטבח שיבצעו בהם היהודים! מה תרם לכך טבח דיר-יסין של אנשי אצ"ל ולח"י -9)
?(10.4.48

מוריס: בריחת המונים זו התרחשה תוך כדי מלחמת אזרחים בין שתי אוכלוסיות של
אותה ארץ, שהיו מעורבות מאד זו בתוך זו, בערים השונות ובמרחבים הכפריים.
החברה היהודית בארץ היתה מאורגנת טוב יותר בהרבה, בעלת תודעה פוליטית הרבה
יותר חזקה, ובעלת מוטיבציה גבוהה להישרד ולצאת וידה על העליונה מן המלחמה
הקיומית הזאת.
כיום נוטים לשכוח, שארועים אלה התרחשו רק כשלוש שנים בלבד לאחר שואת יהודי
אירופה...זו עמדה ללא ספק כרקע מאיים מאחורי נחישות ההחלטה ונכונות ההקרבה
שלה ישוב היהודי המאורגן כאן. בעוד שמצבה של האוכלוסיה הערבית היה שונה.
להתמוטטותה- ל'שואת פלסטין', עקב חולשת המנהיגות שלה ועקב הפיצול הפנימי
שלה, תרמו מעשי האכזריות והטבח שביצעו כוחות יהודיים עוד לפני סיומו של
השלטון הבריטי בארץ.
הבולט שבמעשים אלה היה הטבח בדיר-יאסין, ממערב לירושלים, שביצעו 'הפורשים' -
אשר עורר ויכוח חריף בתוך הציבור היהודי' וזכה לגינויים חריפים על-ידי
הבריטים, על-ידי ממשלות ערב ועל-ידי הקהיליה הבינלאומית.
תחנות הרדיו והעתונות הערביות הגבירו את הזעזוע כדי לגייס את האוכלוסיה
הערביתבארץ למאבק אלים ונחוש נגד היהודים '...שיטבחו בכם אם תכנעו...
ו...הילחמו על כל בית ועל כל רחוב, כדי שלא יקרה לבנותיכם מה שקרה לבנות
דיר-יאסין..."אך למסע התקשורת הזה היו תוצאות הפוכות - הוא מוטט עוד יותר
את רוחם ואת המורל של ערביי הארץ, אשר נחישותם אכן היתה כבר רופפת ממילא...
וחולל בריחה נרחבת מפני אכזריות היהודים... התרחש 'אפקט דומינו' - ברגע שקמה
וברחה אוכלוסית כפר אחד - קמו ונמלטו אחריה אוכלוסיות כפרים שכנים... וכך גם
בשכונות העירוניות... פליטים שברחו באוקטובר '48 מן הכפר דווימה )בחבל לכיש
כיום (ספרו על הטבח לתושבי הכפר השכן תרקומיה, וגם תושביו נמלטו מזרחה לעבר
חברון. וכך בגליל באותו חודש. מעשי זוועה במג'ד אל-כרום בבקעת בית-הכרם,
גרמו למנוסה צפונה של תושבי הכפרים הסמוכים. המודיעין הישראלי זיהה את 'אפקט
דיר-יאסין 'כמאיץ מכריע של בריחת הערבים בסוף אפריל ומאי, ובהמשכה של
המלחמה.) מאיט( אך אסור להגזים בכך. בריחת ערביי ארץ-ישראל התחוללה על-ידי
מספרסיבות. זהו סבך של גורמים הקשורים אהדדית זה בזה.
סיבה מכרעת במארג הזה היתה המלחמה, התמוטטות מערכת החיים והתקרבותם של כוחות
יהודיים תוך תנועה ואש, אל כפר או עיר ערבית, הפגזות, חדירת טורים דרך
רחובות תוך אש-לכל-עבר, ואובדן תקוה לעזרה ערבית כלשהי. כך ארע ברוב
הישובים באיזורי הקרבות.

סביבות: האומה הערבית' האימהית השאירה את פליטי פלסטין ללון ברחוב כבר
ארבעים שנה. מדוע לא נטמעו 'בניה' אלה במדינות ערב 'האחיות'?
איך אתה משקיף על הניכור הזה?

מוריס: כתבתי על כך נספח ארוך בספרי בנוסח העברי.)עמ' (400-420 זוהי תופעה
מורכבת. יש לה אבות רבים ואשמים רבים. הגורם הראשון היתה חסימת השיבה על-ידי
ה'הגנה'וצה"ל מיד לאחר תום הקרבות. ישראל הציבה 'מסך ברזל' בפני שובם של
מאות אלפי הפליטים שביקשו לחזור לבתיהם כאן. הגורם השני היה, שמדינות ערב
ראו בלידתה של תופעת פליטי פלסטין עוול משווע לאומה הערבית. ובאור זה היתה
קליטתם במדינות ערב מהלך של השלמה עם העוול הלאומי הזה.
בנוסף על כך הן לא רצו שמדינת ישראל תמשיך להתקיים ושימרו את הפליטים
הפלסטינים כאמצעי-לחץ וככלי נשק פוליטי נגד המדינת היהודית.
גורם שלישי היה כוונתן של מדינות ערב להחדיר באמצעות שיבת הפליטים - גייס
חמישי דמוגרפי לתחומי מדינת ישראל, בנוסף למיעוט הערבי הגדל שנותר בה.
כיום אומדים את האוכלוסיה הפלסטינית ב-4-5 מיליון, כאשר 2.5 מהם חיים מחוץ
לארץ-ישראל.
קיומם של מחנות פליטים גדולים בקרבת גבולותיה של ישראל, מהווה את מרחב הגיוס
שלארגוני החבלה השונים, ורקע טוב למלחמת התעמולה האנטי- ישראלית. יש,
איפוא, אינטרס ערבי לשמר את תופעת הפליטים הפלסטינים. היבט נוסף הוא,
שמדינות ערב בשנים שאחרי 1948 היו עניות. לקלוט את הפליטים היה קשה להן מפאת
ענין. כך גם העולם המערבי בכללו לאחר מלחמת העולם השניה. וניתן כיום להציב
את השאלה: מדוע כיום לא קולטות מדינות ערב עשירות הנפט את הפליטים?
כיום, כשחלק ניכר מאוכלוסית הפליטים נולד כבר בחו"ל - מהוות שמורות העקורים
האלו כלי ניגוח ולחץ פוליטי נגד ישראל.

סביבות : מהי השקפתך האישית לגבי זכות השיבה שלהם?

מוריס: הנקודה המכרעת כאן היא לא שאלת זכותם לחזור לבתיהם וכפריהם שאינם
קיימים יותר, אלא שאלת אפשרות חזרתם אל תוך מדינת-ישראל - כיום כ-2 מיליון
נפש. התשובה המעשית לכך היא שלילית. ישראל קולטת כיום מאות אלפי ואולי
מיליון יהודי רוסיה, בכאבים גדולים... הפלסטינים ומנהיגיהם יודעים שהמהלך
הדמוגרפי של 1948 הוא בלתי-הפיך.
יותר משעומדת כאן שאלת זכות השיבה שלהם, עומדת התביעה להכרה בשל שנגרם להם,
ובמחויבותה של ישראל להכיר בחלקה בכך ולמצוא דרך לפצותם.

סביבות: תן לי לחדד כאן, למרות הנאמר, את שאלת ה'זכות'. במרכזו של נוסח
'הכרזת העצמאות' של מדינת ישראל 5.48 14. נאמר: "...בתוקף זכותנו הטבעית
וההיסטורית..."וכו'. זאת היא נקודת ארכימדס של המגילה הזאת. איך עם אשר
השתית כך את זכות השיבה לכאן, משקיף על 'זכות השיבה הטבעית וההיסטורית' של
פליטי פלסטין?

מוריס: ברמה המוסרית, אכן, יש כאן א-סימטריה. שיקול של צדק מוחלט היה מכיר
בזכותם ההיסטורית לשוב. מבחינה פרקטית שיבת הפליטים האלה אינה ברת-הגשמה.
באיזה אופן ראוי היה שנבטא את המודעות הזאת - היא שאלה פתוחה...

סביבות: אמרנו בתחילת השיחה הזאת כי יסורי-נפש ליוו את רובה של התנועה
הציונית לאורך דרכה. המושג "טוהר הנשק" והמושג "הומאניזם" לא קיימים במילון
הערבי. איך אתה משקיף על ההעדר הזה?

מוריס: )איטי( לו היה המושג "הומאניזם" מוביל את הציונות, היא לא היתה
מתגשמת. לזכותנו אפשר אולי לומר, שהתייסרנו במידת-מה על העול שגרמנו לערביי
הארץ. ואשר למילון הערבי. אינני בקי בו. אינני בטוח שחיילים או טייסים של
צה"ל שנפלו בשבי לא זכו פה ושם למתן מקלט בפני האספסוף. יש ערבים כאלה ויש
יהודים כאלה. טבח של חפים מפשע הוא לא מונופול של שום עם...

סביבות: ושאלה איטית: האם היתה דרך הומאניסטית להגשמת הציונות;
האם ישנה דרך כזאת כיום?

מוריס: שום לאום, או עם, לא הגשים את ישותו, את ההוויה הלאומית שלו, בדרך
הומאניסטית. אנחנו רואים הגשמות לאומיות אלימות כאלו כיום ביוגוסלביה...כמעט
כל הגשמה לאומית קשורה בגרימת עול-בלתי-נמנע, והגשמת הציונות נכללת בכך. ואם
אנו שואלים את השאלה - איפה גבול העול עכשו? היכן להתוות את הגבולות שלו?
האם בגבולות ?'67 -
האם בגבולות ?'49 אין לי ספק, שגבול לאורך הירדן - כפי שהוא היום - קשור
בגרימת עול חמור ומתמשך לערביי פלסטין. אך הציונות לא קמה כדי לא לגרום עול.
היא קמה כדי לתרום לפתרון הבעיה היהודית באירופה ובארצות גולה אחרות.
מהו האיזון בין הגשמה קיומית שלה בארץ-ישראל לבין גרימת של - מזערית ככל
הניתן- זאת היא השאלה - -

הר הצופים, ירושלים, 10.10.1991

איזו מדינת יהודים?

"...האם יהיה במדינת היהודים שלטון דת? לא! האמונה היא הקשר המאחדנו, אך
המדע עושה אותנו לאנשים חופשיים. כל הרף-מחשבה של כוהנינו לייסד שלטון דת -
נפר בראשיתו. נדע להציבם בבתי הכנסת, כמו שנציב את צבאנו בקסרקטינים. לא להם
לחוית דעה בענייני המדינה... התערבותם תהיה לנו למכשול מבית ומחוץ..."

)תיאודור הרצל / 'מדינת היהודים'
מתוך: 'מחשבה ויצירה' / מ.ז. סולה, ,1984 עמ' (50

משפחה מהשומרון החליטה שלא לשתוק מול הצעות 'בית אחד' לנטוש את ביתם תמורת תשלום, ושיגרה מכתב דומה לקיבוצים שהוקמו על חורבות כפרים ערבים.
שמעון כהן

בימים אלה ממשיכים אנשי תנועתו של חבר הכנסת אבשלום וילן (מר"צ), 'בית אחד', לשגר לתושבי הישובים היהודיים ביהודה ושומרון מכתב ובו הם מזמינים אותם לנטוש את ביתם תמורת פיצוי כספי, מהלך שזכה כבר לכינוי 'פיתוי פיצוי'.

אחת המשפחות החליטה שלא להבליג על ההצעה ושיגרה לאנשי 'בית אחד' מכתב תגובה ארוך, ומנומק, בו היא מזמינה את תומכי 'בית אחד' מבין תושבי הקיבוצים לעזוב בעצמם את ביתם. זאת לנוכח העובדה היסטורית – שהם הוקמו על חורבות כפרים ערביים.

אנו מביאים כאן כלשונו את מכתבה של המשפחה המבקשת לשמור על עילום שמה, ומציינת כי לטובת ניסוח המכתב הם נעזרו דווקא במידע המתפרסם באחד מאתרי האינטרנט של תנועות השמאל הקיצוניות ביותר. "במכתב הבאנו רשימה של למעלה מ-80 קיבוצים וכן של כ-20 ערים שנבנו על אדמות 'ערביות' (נעזרנו לשם כך באתר של תנועת השמאל הקיצוני 'זוכרות' המביא רשימת ערים כאלו ובמקורות נוספים באינטרנט)", אומר אבי המשפחה.

לכבוד

תנועת 'בית אחד', ליאונרדו דה וינצ'י 13 תל -אביב

שלום רב

א.ג.נ.

הנידון: פינוי – פיצוי לקיבוצים ולערים היושבים על אדמות ערביות

קיבלנו את מכתבכם בו אתם מציעים 'פינוי – פיצוי' לתושבי יהודה ושומרון. ואולם, בטרם נדון על רעיון זה, אנו מציעים לכם 'פינוי – פיצוי' מהערים ומהקיבוצים שאתם יושבים בהם, משום שנבנו על שטח אשר היה בבעלות פלסטינית לפני ששלטונות המדינה וצה"ל כבשו אותם בכח הזרוע והניסו את יושביהם הערבים. לעניות דעתנו זהו סוג של 'מוסר כפול' ואף צביעות לדרוש ממנו לעזוב את בתינו בטענה שמדובר באדמה ערבית, בעוד אתם עצמכם יושבים על אדמה שכזו ללא שום נקיפות מצפוניות או לבטים מוסריים כאלו ואחרים מצידכם.

אשר על כן, אנו מציעים לכם – כצעד בונה אמון למען השלום – לתרום את חלקכם לבניית 'מזרח תיכון חדש' ולהתפנות מבתיכם אשר יושבים על אדמות פלסטינאיות. יתירה מזו, אנו מציעים לכם לבוא לגור עמנו ביהודה ושומרון, משום שאצלנו הישובים נבנו בשטחים ריקים אשר לא היו מאוכלסים לפני כן באף אוכלוסיה ערבית, ובזאת תתרמו את שלכם לשלום המיוחל והמצופה.

לצערנו, החברה הישראלית ברובה אינה מודעת למצב לאשורו, ולכן כשירות לציבור אנו מביאים בפניכם רשימות (חלקיות כמובן) אשר מהן תוכלו ללמוד 'על קצה המזלג' כמה ישובים יהודיים כיום יושבים בעצם על אדמות ערביות כבושות, ותושביהם אינם מודעים בכלל לכך.

להלן פירוט רשימת הכפרים הערביים ההרוסים עליהם בנויים קיבוצי השומר הצעיר:


1. קיבוץ אדמית במקום הכפר הערבי אדמית

2. קיבוץ אילון במקום השבט ערב סמניה

3. קיבוץ אליפז במקום השבט אחיואת

4. קיבוץ בית-אלפא במקום בית-אילפא

5. קיבוץ בית-זרע במקום אום-ג'וני

6. קיבוץ בית-ניר במקום קידנה, ראנה וזיכרון

7. קיבוץ בית-קמה במקום השבט ערב סוארקי

8. קיבוץ ברעם במקום הכפר בירעים

9. קיבוץ ברקאי במקום הכפר חרבת ואדי ערה

10. קיבוץ גבולות במקום השבט ערב תראבין והכפר כרם סלטין

11. קיבוץ גבעת-עוז במקום הכפר זובובה

12. קיבוץ גזית במקום הכפר טירה

13. קיבוץ גל-און במקום הכפר זיתא

14. קיבוץ גן-שמואל במקום הכפר אל-מסעדי

15. קיבוץ געש במקום חרבת בלקיה

16. קיבוץ געתון במקום הכפרים ג'עתון וגיידין

17. קיבוץ גשור במקום הכפר תנוריה

18. קיבוץ גת במקום עיראק מנשיה

19. קיבוץ דביר במקום חרבת מוג'ידלאת

20. קיבוץ דליה במקום הכפר דליית א-רוחה

21. קיבוץ דן במקום ח'אן א-דוויר

22. קיבוץ הזורע במקום אבו זוריק

23. קיבוץ המעפיל במקום הכפר קאקון

24. קיבוץ העוגן במקום חרבת שיח חוסיין

25. קיבוץ הראל במקום הכפר בית ג'יז

26. קיבוץ זיקים במקום הכפר חרביה

27. קיבוץ חורשים במקום חרבת חיריש.

28. קיבוץ חצור במקום הכפר ברקה

29. קיבוץ יד-מרדכי במקום הכפר דיר-סניד

30. קיבוץ יחיעם במקום חרבת ג'ידין

31. קיבוץ יסעור במקום הכפרים בירווודמו

32. קיבוץ יקום במקום חרבת זבבידה

33. קיבוץ כפר-מנחם במקום הכפר א-תינה

34. קיבוץ כפר-מסריק במקום השבט ערב חוט

35. קיבוץ כרמיה במקום הכפר חרביה

36. קיבוץ כרמים במקום השבט הערבי רמדין

37. קיבוץ כרם-שלום במקום אבו-סלים ושבט בדואי

38. קיבוץ להב במקום חרבת חווילפה

39. קיבוץ להבות-הבשן במקום חרבת חיאם אל-ואליד

40. קיבוץ להבות-חביבה במקום חרבת גילמה

41. קיבוץ מגידו במקום הכפר לג'ון

42. קיבוץ מגן במקום הכפר שיח' נורן

43. קיבוץ מזרע במקום חרבת אל-מזרע

44. קיבוץ מסילות במקום אשרפיית ג'ברן

45. קיבוץ מעברות במקום מד-א-דיר

46. קיבוץ מענית במקום בידום

47. קיבוץ מצר במקום חרבת ביר אל-איסיאר

48. קיבוץ מרחביה במקום הכפר פולה

49. קיבוץ משמר-העמק במקום הכפרים אבו-שושה ור'וביה

50. קיבוץ נגבה במקום הכפרים בית עפה ועיראק סויאדן

51. קיבוץ נחשון במקום הכפרים דיר מוחסין ולטרון

52. קיבוץ נחשונים במקום הכפר מוזיריע

53. קיבוץ נטור על אדמות הכפר חספין

54. קיבוץ ניר-דוד במקום חרבת טוניס

55. קיבוץ נירים במקום חרבת מעין

56. קיבוץ ניר-יצחק במקום הכפר דנגור והשבט ערב- ג'רמאנה

57. קיביוץ ניר-עוז במקום הכפר עבסן והשבט ערב אל-אוואלי

58. קיבוץ סאסא במקום הכפר סעסע

59. קיבוץ סמר במקום שבט אחיואת

60. קיבוץ סער במקום הכפר א-זיב

61. קיבוץ עברון במקום חרבת כברש

62. קיבוץ עין-דור במקום הכפר אינדור

63. קיבוץ עין-החורש במקום חרבת מנשיה

64. קיבוץ עין-המפרץ על אדמותיה של עכו

65. קיבוץ עין-השופט במקום הכפר ג'וערה

66. קיבוץ עין שמר במקום חרבת כרכור

67. קיבוץ עמיר במקום הכפר דוורה

68. קיבוץ פלך על אדמות מג'ד אל-כרום ודיר אל- אסאד

69. קיבוץ רבדים במקום הכפר אל-חימה

70. קיבוץ רוחמה במקום הכפר ג'ממה

71. קיבוץ רמות-מנשה במקום הכפרים חרבת מנשיה

72. קיבוץ רמת-השופט במקום הכפר ריחניה

73. קיבוץ רשפים במקום הכפר אשרפיה

74. קיבוץ שדה-יואב במקום עיראק סואידן

75. קיבוץ שובל במקום ביר זבלה

76. קיבוץ שומריה על אדמות הכפר בית מרסים

77. קיבוץ שמיר במקום חרבת שמן

78. קיבוץ שמרת במקום השבט ערב ע'ווארנה

79. קיבוץ שניר במקום הכפרים ח'אן א-דוויר ובניאס

80. קיבוץ שער הגולן במקום אבו-נמל

81. קיבוץ שער-העמקים במקום הכפר חרתיה

82. קיבוץ שריד במקום הכפר חרבת חוניפיש

להלן פירוט הכפרים הערביים שעל חורבותיהם נבנו לאחר מכן ערים יהודיות:

אל-ח'אלצה (קריית-שמונה)

צפד (צפת)

עכא (עכו)

טבריא (טבריה)

א-נאצרה (נצרת)

חיפא (חיפה)

ביסאן (בית-שאן)

טנטורה

טובאס

טול-כרם

קלקיליה

יאפא (יפו)

אל-קדס (ירושלים)

אל-מסמיה אל-כבירה

אל-מג'דל (אשקלון)

אל-פאלוג'ה (קרית-גת)

ח'אן יונס

למותר לציין שאלו רשימות חלקיות בלבד, וישנם עוד מקומות רבים אשר נכבשו בכח הזרוע מידי תושביהם הפלסטינאים, ועליהם יושבים כיום יהודים (כשיך מוניס למשל אשר בה נמצאת היום שכונת 'רמת אביב' שבתל-אביב וכן אוניברסיטת ת"א ומוסדות נוספים).

כאמור, במלוא הכנות והרצינות, אנו חוזרים שוב על קריאתנו לכם ועל ציפיותינו מאתכם לעשות הצעד המתבקש ולפנות את בתיכם לטובת הפליטים הערבים אשר נמלטו או גורשו משם, ובאם תרצו תוכלו גם לבוא להתיישב ביהודה ושומרון על אדמות יהודיות כשרות.

בברכת שנה טובה

מצפים לראותכם בקרוב אצלנו

נ.ב. אם אכן תשעו לעצתנו ותדרשו לעזרה כלשהיא (כספית, פסיכולוגית, טכנית וכו') – אתם מוזמנים לפנות אלינו ואנו נשמח לעזור ככל שנוכל.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/179990


* * *


כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   09:11   09.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  71. אורי נטע:''אפוקליפסה מחר''=מחכים לברברים/הארץ  
בתגובה להודעה מספר 36
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 09.01.04 בשעה 09:18 בברכה, פילוביץ שחף
 
בני מוריס - חוזר בתשובה שמאלני עומד במעלה גבוהה מזו של "צדיקים" מהימין - עובדה!


08/01/2004
אורי נטע

בני מוריס, חניך תנועת השומר הצעיר, ממובילי ההיסטוריה החדשה, שחשף ודיווח לנו ולעולם על העוולות שגרמנו לערבים במלחמת 48', שהייתה האקורד שסיים את רצף הפרעות משנות העשרים עד 1948, חוזר בתשובה!! הסירו דאגה מליבכם! לא, הוא לא הופך לימני, כי ימני, הוא בדרך כלל אדם לא מציאותי, מבולבל, לא כל כך יודע לאן הוא הולך ולמה, מה מותר להגיד ולעשות ומה לא.

בראיון עם ארי שביט בעיתון הארץ (עיתון לאנשים חושבים), קובע ארי שביט:" מדובר בהרג של אלפי אנשים. החרבתה של חברה שלמה" ועונה בני מוריס:" חברה שקמה עליך להורגך מכריחה אותך להחריב אותה. כאשר הברירה היא בין להחריב לבין להיחרב מוטב להחריב".

שואל ארי שביט:" אז כאשר עומדים שם מפקדי מבצע דני ומתבוננים בטור הארוך והנורא של חמישים אלף מגורשי לוד צועדים מזרחה, אתה עומד שם איתם? אתה מצדיק אותם?" ועונה בני מוריס: "אני בהחלט מבין אותם. אני מבין את המניעים שלהם. אני לא חושב שהם הרגישו נקיפות מצפון ואני במקומם לא הייתי מרגיש נקיפות מצפון. ללא המעשה הזה הם לא היו מנצחים במלחמה והמדינה לא הייתה קמה".

ארי: "אתה לא מגנה אותם מוסרית.

בני: "לא".

ארי: "הם ביצעו טיהור! אתני"

בני:" יש נסיבות בהיסטוריה שבהן יש הצדקה לטיהור אתני. אני יודע שהמושג הזה שלילי לחלוטין בשיח של המאה ה-21 אבל כאשר הברירה היא בין טיהור אתני לבין רצח עם, רצח העם שלך, אני מעדיף טיהור אתני".

ארי:"זה היה המצב ב-48'?"

בני:"זה היה המצב. זה מה שעמד לפני הציונות. לא הייתה קמה מדינה יהודית ללא עקירתם של אותם 700 אלף פלשתינים. לכן היה הכרח לעקור אותם. לא היה מנוס מגירוש האוכלוסייה הזו".

בקטע אחר של המאמר שואל ארי שביט: "אני לא בטוח שאני מבין. אתה אומר שבן-גוריון טעה בכך שגירש פחות מדי ערבים?"

ועונה בני: "אם הוא כבר גירש ייתכן שהיה צריך לעשות מלאכה שלמה. אני יודע שאלה דברים שמהממים את הערבים ואת הליברלים ואת אנשי התקינות הפוליטית. אבל התחושה שלי היא שהמקום הזה היה יותר שקט ופחות סובל אם העניין היה נחתך. אם בן-גוריון היה עורך גירוש גדול ומנקה את הארץ כולה. כל ארץ ישראל, עד הירדן. לימים עלול להתברר שזו היתה השגיאה הפטאלית שלו. לו היה מבצע גירוש מלא ולא חלקי הוא היה מייצב את מדינת ישראל לדורות".

ארי שביט נחנק: "אני מתקשה להאמין למה שאני שומע. אם סוף הסיפור יהיה עגום מבחינת היהודים, זה יהיה מפני שבן-גוריון לא השלים את הטרנספר ב-1948.

בני עונה: "מפני שהוא השאיר מאגר דמוגרפי גדול ונפיץ בגדה ובעזה ובתוך ישראל עצמה".

ארי מתאושש ושואל:"לו אתה במקומו היית מגרש את כולם? את כל ערביי הארץ?"

ובני עונה בכנות: "אני לא מדינאי. אני לא שם את עצמי במקומו. אבל כהיסטוריון אני קובע שנעשתה כאן טעות. כן. אי השלמת הטרנספר הייתה טעות".

ארי שביט העיתונאי החושב, שואל, למען האנשים החושבים, קוראי העיתון: "גם גירוש של ערביי ישראל?"

ועונה בני: "ערביי ישראל הם פצצת זמן. גלישתם לפלשתיניזציה גמורה הפכה אותם לשלוחה של האויב הנמצאת בתוכנו. בפוטנציה הם גיס חמישי. גם דמוגרפית וגם ביטחונית הם עלולים לערער את המדינה. כך שאם ישראל תיקלע שוב למצב של איום קיומי כמו ב-48', יכול להיות שהיא תיאלץ לפעול כמו שפעלה אז. אם נותקף בידי המצרים (אחרי מהפכה איסלמיסטית בקהיר) וסוריה וטילים כימיים וביולוגיים יעופו על ערינו ובאותו זמן פלשתינים ישראלים יפגעו בנו מאחור, אני יכול לראות מצב של גירוש. זה יכול לקרות. אם האיום על ישראל יהיה קיומי גירוש יהיה מוצדק".

כנות ביטוי כזו אפשרית כנראה רק על-ידי אנשים הרגישים לסבלם של אחרים. לא ראיתי מעולם ראיון כה כן וחושפני עם הרב כהנא, עם רחבעם זאבי עם בני אילון או אחרים.

רק השמאל יכול!

לאחרונה קיבלתי בדוא"ל סדרה של תמונות מכוערות על קוראי עיתון הארץ, ואני חושב שכתבה כזו פעם בעשר שנים חשובה ממאות אלפי כתבות של אליקים העצני, אמונה אלון, אורי אליצור, אורי אורבך ועוד!!

ולסיום אמרו: "רק השמאל יכול"!!


מחכה לברברים
מאת: ארי שביט



פרופ' בני מוריס, ההיסטוריון השמאלני שפתח את תיבת פנדורה של הציונות, אימץ דרך מעודכנת להתמודד עם השדים שחשף. הוא מצדיק את גירוש הערבים ב-48', מבכה את העובדה שהמלאכה לא הושלמה ובתנאים מסוימים אינו פוסל גירוש גם בדורנו. עם יציאתם המחודשת של ספריו הוא מסביר מה עוד צריך לעשות כדי לעצור את הברברים החדשים



בני מוריס. אני יודע שזה לא תקין פוליטית
צילום: אלכס ליבק

בני מוריס אומר שתמיד היה ציוני. אנשים טעו כשתייגו אותו כפוסט ציוני, כשחשבו שמחקרו ההיסטורי על לידתה של בעיית הפליטים בא לקעקע את המפעל הציוני. נונסנס, אומר מוריס, לא היה ולא נברא. חלק מהקוראים פשוט קראו לא נכון את הספר. הם לא קראו אותו באותו יובש שבו הוא נכתב. באותה נייטרליות מוסרית שבה נכתב. על כן הגיעו למסקנה שגויה שכאשר מוריס מתאר את המעשים היותר אכזריים שהציונות עשתה בשנת 48', הוא בעצם מגנה אותם. וכאשר הוא מתאר את מבצעי הגירוש הגדולים הוא מוקיע אותם. הם לא העלו בדעתם שהמתעד הגדול של חטאי הציונות דווקא מזדהה איתם. מבין אותם.
חושב שלפחות חלק מהם היו בלתי נמנעים.

לפני שנתיים החל להשמיע קולות אחרים. ההיסטוריון שנחשב לשמאלן רדיקלי טען לפתע שאין עם מי לדבר. החוקר שהואשם שהוא עוכר ישראל (ואף הוחרם על ידי הממסד האקדמי הישראלי) החל לפרסם ב"גרדיאן" מאמרים פולמוסיים בזכות ישראל.

בעוד שהאזרח מוריס התגלה כיונה לא לגמרי צחורה, המשיך ההיסטוריון מוריס לעבוד על התרגום לעברית של ספרו עב הכרס "קורבנות" שנכתב עדיין ברוח הישנה, רודפת השלום. ובאותו זמן עצמו השלים ההיסטוריון מוריס את הגרסה החדשה של ספרו על בעיית הפליטים אשר עתידה לחזק את ידיהם של מתעבי ישראל. כך שהאזרח מוריס וההיסטוריון מוריס פעלו בשנתיים הללו כאילו אין כל קשר ביניהם. כאילו זה מנסה להציל את מה שזה מתעקש להחריב.

בחודש הקרוב ייצאו שני הספרים לאור. בתל אביב, בהוצאת עם עובד, יתפרסם "קורבנות" המתאר את הסכסוך כולו, משנת 1881 עד שנת 2001. בבריטניה, בהוצאת קיימברידג', יתפרסם Refugee Problem Revisited" "The Birth of the Palestinian המתאר בפירוט מצמרר את זוועות הנכבה. האם מוריס לא נבהל לפעמים מההשלכות המדיניות העכשוויות של המחקר ההיסטורי שלו? האם אינו חושש שתרם להפיכתה של ישראל למדינה כמעט מצורעת? אחרי כמה רגעים של התחמקות מוריס מודה שכן. מדי מפעם הוא באמת נבהל. מדי פעם הוא שואל את עצמו מה עשה.

הוא נמוך קומה, שמנמן, אינטנסיווי מאוד. בנם של עולים מאנגליה, נולד בקיבוץ עין החורש ב-1948 וכיום תושב ירושלים, נשוי ואב לשלושה. הוא יוצא השומר הצעיר, לשעבר עיתונאי ב"ג'רוסלם פוסט", לשעבר סרבן שטחים, והיום פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת בן גוריון. אבל כאשר הוא יושב בכורסתו בדירתו בירושלים הוא אינו לובש ארשת של מלומד זהיר. להיפך. בני מוריס מדבר בשצף קצף, במהירות ונחרצות, גולש לעתים קרובות לאנגלית. ולא חושב פעמיים לפני שהוא יורה את האמירות החריפות ביותר, המזעזעות ביותר, הבלתי תקינות בעליל. הוא מתאר פשעי מלחמה נוראים כבדרך אגב, משרטט חזונות אפוקליפטיים כשחיוך על שפתיו. הוא מעניק למתבונן את התחושה שהאיש הנסער הזה אשר פתח במו ידיו את תיבת הפנדורה הציונית עדיין מתקשה להתמודד עם מה שהעלה מתוכה. עדיין מתקשה להתמודד עם הסתירות הפנימיות שלו ושל כולנו.

אונס, טבח, טרנספר

בני מוריס, בחודש הקרוב עומדת לצאת לאור באנגלית הגרסה החדשה של ספרך על לידתה של בעיית הפליטים. מי ישמח פחות בספר הזה, הישראלים או הפלשתינאים?

"הספר המחודש הוא חרב פיפיות. הוא מבוסס על מסמכים רבים שלא עמדו לרשותי כשכתבי את הספר הקודם, רובם מארכיון צה"ל. מה שעולה מחומר הראיות החדש הוא שהיו הרבה יותר מעשי טבח ישראליים ב-1948 ממה שחשבתי בעבר. להפתעתי, היו גם מעשי אונס רבים. בחודשים אפריל-מאי ניתנו ליחידות ההגנה פקודות מבצע שבהן נכתב במפורש שעליהן לעקור את הכפריים, לגרש אותם ולהחריב את הכפרים עצמם. לעומת זאת, מתברר שהיתה סדרה של הוראות של הוועד הערבי העליון ושל דרגי הביניים הפלשתיניים להוציא ילדים, נשים וזקנים מהכפרים. כך שמצד אחד הספר מחזק את האשמה המוטלת על הצד הציוני, אבל מצד שני הוא גם מוכיח שחלק גדול מהעזיבה של הכפרים נעשתה בהנחיה של ההנהגה הפלשתינית עצמה".

על פי הממצאים החדשים שלך, כמה מעשי אונס ישראליים בוצעו ב-1948?

"כתריסר. בעכו ארבעה חיילים אונסים בחורה ורוצחים אותה ואת אביה. ביפו אונסים אנשי קרייתי בחורה אחת ומנסים לאנוס כמה נוספות. בהונין שבאמצע הגליל אונסים שתי בחורות ורוצחים אותן. יש מקרה אחד או שניים של אונס בטנטורה. מקרה של אונס בקולה. בכפר אבו שושה שליד גזר יש ארבע שבויות שאחת מהן נאנסת כמה וכמה פעמים. ויש מקרים נוספים. על פי רוב מדובר על יותר מחייל אחד. על פי רוב מדובר בבחורה פלשתינאית אחת או שתיים. בחלק גדול מהמקרים העניין נגמר ברצח. כיוון שגם הנאנסות וגם האנסים לא אוהבים לדווח על האירועים הללו צריך להניח שתריסר מעשי האונס המדווחים שאותם מצאתי הם לא כל הסיפור. מדובר רק על קצה הקרחון".

על פי הממצאים שלך, כמה מעשי טבח ישראליים ביצעו ב-1948?

"עשרים וארבעה. בחלק מהמקרים מדובר על הוצאה להורג של ארבעה-חמישה אנשים, בחלק אחר מדובר על הרג של שבעים-שמונים-מאה. יש גם הרבה מאוד הרג שרירותי. רואים שני זקנים הולכים בשדה - יורים בהם. מוצאים איזו אשה בכפר עזוב - יורים בה. יש מקרים כמו בכפר דווימה שבהם טור נכנס לכפר כשכל כלי הנשק יורים והורגים כל מה שזז.

"המקרים החמורים ביותר הם סליחה (80-70 הרוגים), דיר יאסין (110-100), לוד (250), דווימה (מאות) ואולי אבו שושה (70). בטנטורה אין הוכחות חד משמעיות לטבח גדול אבל התרחשו שם פשעי מלחמה. ביפו היה טבח שעד כה לא ידעו עליו דבר. כך גם בערב אל מואסי שבצפון. כמחצית ממעשי הטבח היו חלק ממבצע חירם: ספסף, סליחה, ג'יש, עילבון, ערב אל מואסי, דיר אל אסד, מג'ד אל כרום, סאסא. במבצע חירם היה ריכוז חריג של מקרים של הוצאה להורג של אנשים כנגד קיר או ליד באר באופן מסודר.

"זה לא יכול להיות מקרי. זה דפוס. ככל הנראה קצינים שונים שהשתתפו במבצע הבינו שהוראת הגירוש שקיבלו מתירה להם לעשות את המעשים הללו על מנת לעודד את יציאתה של האוכלוסייה לדרכים. עובדה שאיש לא נענש על מעשי הרצח הללו. בן גוריון השתיק את העניין. הוא חיפה על הקצינים הטובחים".

מה שאתה אומר לי כאן, כבדרך אגב, הוא שהיתה הוראת גירוש כוללת ומפורשת במבצע חירם?

"כן. אחד הגילויים בספר הוא שב-31 באוקטובר 1948 מפקד חזית הצפון, משה כרמל, הוציא הוראה בכתב ליחידות שלו לזרז את הוצאת האוכלוסייה הערבית. כרמל עושה זאת מייד אחרי ביקור של בן גוריון בפיקוד הצפון בנצרת. לי אין ספק שההוראה יצאה מבן גוריון. בדיוק כפי שהוראת הגירוש של העיר לוד, שעליה חתום יצחק רבין, יצאה מיד אחרי ביקורו של בן גוריון במטה מבצע דני".

האם מה שאתה אומר הוא שבן גוריון היה אחראי באופן אישי למדיניות מכוונת ושיטתית של גירוש המוני?

"מאפריל 1948 בן גוריון משדר טרנספר. אין הוראה מפורשת שלו בכתובים, אין מדיניות על מסודרת, אבל יש אווירה של טרנספר. הטרנספר נישא באוויר. ההנהגה כולה מבינה שעל זה מדובר. הקצונה מבינה שזה מה שנדרש ממנה. תחת בן גוריון נוצר קונסנזוס של טרנספר".

בן גוריון היה טרנספריסט?

"בוודאי. בן גוריון היה טרנספריסט. הוא הבין שאין מדינה יהודית עם מיעוט ערבי גדול ועוין בקרבה. אין מדינה כזו. היא לא יכולה להתקיים".

ואני לא שומע אותך מוקיע אותו.

"בן גוריון צדק. אם הוא לא היה עושה את מה שעשה לא היתה קמה מדינה. הדבר הזה צריך להיות ברור. אי אפשר להתחמק ממנו. ללא העקירה של הפלשתינאים לא היתה קמה כאן מדינה יהודית".

בזכות טיהור אתני

בני מוריס, במשך עשרים שנה אתה חוקר את הצד האפל של הציונות. אתה מתמחה בזוועות של 1948. בסופו של דבר אתה בעצם מצדיק את כל זה? אתה מצדד בטרנספר של תש"ח?

"אין הצדקה למעשי אונס. אין הצדקה למעשי טבח. אלה הם פשעי מלחמה. אבל בתנאים מסוימים גירוש הוא לא פשע מלחמה. אני לא חושב שהגירושים של 48' היו פשעי מלחמה. אתה לא יכול לטגן חביתה בלי לשבור ביצים. אתה חייב ללכלך את הידיים".

מדובר בהרג של אלפי אנשים. החרבתה של חברה שלמה.

"חברה שקמה עליך להורגך מכריחה אותך להחריב אותה. כאשר הברירה היא בין להחריב לבין להיחרב מוטב להחריב".

יש משהו מצמרר בשקט שבו אתה אומר זאת.

"אם ציפית שאפרוץ בבכי צר לי לאכזב אותך. לא אעשה זאת".

אז כאשר עומדים שם מפקדי מבצע דני ומתבוננים בטור הארוך והנורא של חמישים אלף מגורשי לוד צועדים מזרחה, אתה עומד שם איתם? אתה מצדיק אותם?

"אני בהחלט מבין אותם. אני מבין את המניעים שלהם. אני לא חושב שהם הרגישו נקיפות מצפון ואני במקומם לא הייתי מרגיש נקיפות מצפון. ללא המעשה הזה הם לא היו מנצחים במלחמה והמדינה לא היתה קמה".

אתה לא מגנה אותם מוסרית.

"לא".

הם ביצעו טיהור אתני.

"יש נסיבות בהיסטוריה שבהן יש הצדקה לטיהור אתני. אני יודע שהמושג הזה שלילי לחלוטין בשיח של המאה ה-21 אבל כאשר הברירה היא בין טיהור אתני לבין רצח עם, רצח העם שלך, אני מעדיף טיהור אתני".

וזה היה המצב ב-48'?

"זה היה המצב. זה מה שעמד לפני הציונות. לא היתה קמה מדינה יהודית ללא עקירתם של אותם 700 אלף פלשתינאים. לכן היה הכרח לעקור אותם. לא היה מנוס מגירוש האוכלוסייה הזו. היה הכרח לנקות את העורף ולנקות את אזורי הגבול ולנקות את הצירים הראשיים. היה הכרח לנקות את הכפרים שמהם ירו על שיירות שלנו ויישובים שלנו".

המונח "לנקות" הוא נורא.

"אני יודע שהוא לא נשמע יפה אבל זה המונח שהשתמשו בו באותה תקופה. אני אימצתי אותו מכל אותם מסמכים של 1948 שבהם אני שקוע".

הדברים שלך קשים לשמיעה וקשים לעיכול. אתה נשמע ערל לב.

"יש לי סימפתיה לעם הפלשתיני שבאמת עבר טרגדיה קשה. יש לי סימפתיה לפליטים עצמם. אבל אם הרצון להקים כאן מדינה יהודית הוא לגיטימי לא היתה ברירה אחרת. אי אפשר היה להשאיר גיס חמישי גדול בתוך הארץ. ברגע שהיישוב הותקף על ידי הפלשתינאים ואחר כך על ידי ארצות ערב לא היתה ברירה אלא לגרש את האוכלוסייה הפלשתינאית. לעקור אותה תוך כדי מלחמה.

"תזכור דבר נוסף: העם הערבי זכה בנתח גדול מכדור הארץ. לא בזכות כישוריו ומעלותיו הגדולים, אלא בגלל שהוא כבש ורצח והמיר את דתם של הנכבשים במשך דורות. אבל בסוף לערבים יש 22 מדינות. לעם היהודי לא היתה אף מדינה אחת. לא היתה שום סיבה בעולם שלא תהיה לו מדינה אחת. על כן, מבחינתי, הצורך בהקמתה של המדינה הזו במקום הזה גובר על העוול שנעשה לפלשתינאים בעקירתם".

ומבחינה מוסרית אתה שקט עם המעשה הזה?

"כן. גם הדמוקרטיה האמריקאית הגדולה לא יכלה להתממש ללא הכחדת האינדיאנים. יש מקרים שהטוב הכולל, הסופי, מצדיק מעשים קשים ואכזריים הנעשים במהלך ההיסטורי".

במקרה שלנו זה בעצם מצדיק טרנספר.

"זה מה שיוצא מזה".

ואתה חי עם זה בשלום? עם פשעי המלחמה? מעשי הטבח? השדות העשנים והכפרים החרבים של הנכבה?

"צריך לשים דברים בפרופורציה. מדובר על פשעי מלחמה קטנים. סך הכל, כשלוקחים את כל מעשי הטבח וכל ההוצאות להורג של 1948, מגיעים לכ-800 הרוגים. לעומת מעשי הטבח שבוצעו בבוסניה זה פינאטס. לעומת פשעי המלחמה שהרוסים ביצעו בגרמנים בסטלינגרד זה פיצ'יפקס. כשאתה מביא בחשבון שהיתה פה מלחמת אזרחים עקובה מדם ושאנחנו איבדנו אחוז שלם מהאוכלוסייה, אתה מוצא שהתנהגנו יפה מאוד".

התנאים לגירוש הבא

קרה לך דבר מעניין. הלכת לחקור באופן ביקורתי את בן גוריון ואת הממסד הציוני אבל בסופו של דבר אתה בעצם מזדהה איתם. אתה קשוח בדבריך בדיוק כפי שהם היו קשוחים במעשיהם.

"יכול להיות שאתה צודק. כיוון שחקרתי את הסכסוך לעומקו נאלצתי להתמודד עם שאלות העומק שאיתן התמודדו האנשים ההם. הבנתי את הפרובלמטיקה שבפניה עמדו ואולי אימצתי חלק מעולם המושגים שלהם. אבל אני לא מזדהה עם בן גוריון. אני חושב שהוא טעה טעות היסטורית כבדה ב-1948. למרות שהוא הבין את העניין הדמוגרפי ואת הצורך להקים מדינה יהודית ללא מיעוט ערבי גדול, במהלך המלחמה הוא קיבל רגליים קרות. בסופו של דבר הוא כשל".

אני לא בטוח שאני מבין. אתה אומר שבן גוריון טעה בכך שגירש פחות מדי ערבים?

"אם הוא כבר גירש ייתכן שהיה צריך לעשות מלאכה שלמה. אני יודע שאלה דברים שמהממים את הערבים ואת הליברלים ואת אנשי התקינות הפוליטית. אבל התחושה שלי היא שהמקום הזה היה יותר שקט ופחות סובל אם העניין היה נחתך. אם בן גוריון היה עורך גירוש גדול ומנקה את הארץ כולה. כל ארץ ישראל, עד הירדן. לימים עלול להתברר שזו היתה השגיאה הפטאלית שלו. לו היה מבצע גירוש מלא ולא חלקי הוא היה מייצב את מדינת ישראל לדורות".

אני מתקשה להאמין למה שאני שומע.

"אם סוף הסיפור יהיה עגום מבחינת היהודים, זה יהיה מפני שבן גוריון לא השלים את הטרנספר ב-1948. מפני שהוא השאיר מאגר דמוגרפי גדול ונפיץ בגדה ובעזה ובתוך ישראל עצמה".

לו אתה במקומו היית מגרש את כולם? את כל ערביי הארץ?

"אני לא מדינאי. אני לא שם את עצמי במקומו. אבל כהיסטוריון אני קובע שנעשתה כאן טעות. כן. אי השלמת הטרנספר היתה טעות".

והיום? היום אתה מצדד בטרנספר?

"אם אתה שואל אותי אם אני תומך בטרנספר ובגירוש הערבים מהגדה הערבית, עזה ואולי אפילו הגליל והמשולש - אני אומר לך שלא כרגע. אני לא מוכן להיות שותף למעשה כזה. בנסיבות הנוכחיות זה לא מוסרי ולא מציאותי. העולם לא ייתן, העולם הערבי לא ייתן, זה יחריב את החברה היהודית מבפנים. אבל אני מוכן להגיד שבנסיבות אחרות, אפוקליפטיות, שעלולות להתגשם בתוך חמש עד עשר שנים, אני יכול לראות גירושים. אם יהיה נשק אטומי סביבנו או מתקפה ערבית כוללת עלינו ומצב של לוחמה בחזית כשערבים בעורף יורים על שיירות היוצאות לחזית, מעשי גירוש יהיו סבירים לחלוטין. אולי הם אפילו יהיו הכרחיים".

גם גירוש של ערביי ישראל?

"ערביי ישראל הם פצצת זמן. גלישתם לפלשתיניזציה גמורה הפכה אותם לשלוחה של האויב הנמצאת בתוכנו. בפוטנציה הם גיס חמישי. גם דמוגרפית וגם ביטחונית הם עלולים לערער את המדינה. כך שאם ישראל תיקלע שוב למצב של איום קיומי כמו ב-48', יכול להיות שהיא תיאלץ לפעול כמו שפעלה אז. אם נותקף בידי המצרים (אחרי מהפכה איסלאמיסטית בקהיר) וסוריה וטילים כימיים וביולוגיים יעופו על ערינו ובאותו זמן פלשתינאים ישראלים יפגעו בנו מאחור, אני יכול לראות מצב של גירוש. זה יכול לקרות. אם האיום על ישראל יהיה קיומי גירוש יהיה מוצדק".

מחלת הנפש הפלשתינית

אתה לא רק קשוח, אתה גם קודר מאוד. לא תמיד היית כזה.

"התפנית אצלי חלה אחרי שנת אלפיים. לא הייתי אופטימי מאוד גם קודם לכן. אמנם תמיד הצבעתי עבודה או מרצ או של"י, ב-88' אף סירבתי לשרת בשטחים ונכלאתי על כך, אבל תמיד היה לי ספק בדבר כוונות הפלשתינאים. אירועי קמפ דיוויד ומה שבא בעקבותיהם הפכו את הספק לוודאות. כשהפלשתינאים דחו את הצעת ברק ביולי 2000 ואת הצעת קלינטון בדצמבר 2000, הבנתי שהם לא מוכנים לקבל את פיתרון שתי המדינות. הם רוצים הכל. לוד ועכו ויפו".

אם כך כל המהלך של אוסלו היה שגוי, ויש כשל בסיסי בכל השקפת העולם של תנועת השלום הישראלית.

"צריך היה לנסות את אוסלו. אבל היום צריך להיות ברור שמבחינה פלשתינית אוסלו היתה הולכת שולל. ערפאת לא השתנה לרעה, ערפאת פשוט הונה אותנו. הוא מעולם לא היה כן בנכונות שלו לפשרה ולפיוס".

ערפאת רוצה לזרוק אותנו לים?

"הוא רוצה להחזיר אותנו לאירופה, לים שממנו באנו. הוא באמת רואה בנו מדינה צלבנית וחושב על התקדים הצלבני ומייעד לנו סוף צלבני. אני בטוח שבידי המודיעין הישראלי יש מידע חד משמעי המוכיח שבשיחות פנימיות ערפאת מדבר ברצינות על תוכנית השלבים. אבל הבעיה היא לא רק ערפאת. כל האליטה הלאומית הפלשתינית נוטה לראות בנו צלבנים ומונעת על ידי תוכנית השלבים. לכן הפלשתינים אינם מוכנים לוותר באופן כן על זכות השיבה. הם שומרים אותה כמכשיר שבאמצעותו יהרסו את המדינה היהודית בבוא העת. הם לא סובלים את קיומה של מדינה יהודית לא על 80% מהארץ ולא על 30%. מבחינתם המדינה הפלשתינית חייבת להשתרע על פני כל ארץ ישראל".

אם כך לפיתרון שתי המדינות אין תוחלת. גם אם ייחתם הסכם שלום הוא יקרוס תוך זמן קצר.

"אידיאולוגית אני תומך בפיתרון שתי המדינות. זו החלופה היחידה לגירוש היהודים או גירוש הפלשתינאים או חורבן כולל. אבל בפועל, בדור הנוכחי, הסדר כזה לא יחזיק מעמד. לפחות 40%-30% מכלל הציבור הפלשתיני ולפחות 40%-30% מהלב של כל פלשתינאי לא יקבלו אותו. אחרי הפוגה קצרה יהיה שוב טרור והמלחמה תתחדש".

הפרוגנוזה שלך מאוד קשה.

"היא קשה גם לי. בדור הנוכחי לא יהיה שלום. לא יהיה פיתרון. אנחנו נידונים לחיות על חרבנו. אני אדם די מבוגר אבל עבור הילדים שלי זה עגום במיוחד. אני לא יודע אם הם ירצו להמשיך ולחיות במקום שאין בו תקווה. גם אם ישראל לא תיחרב חיים טובים ונורמליים לא יהיו כאן בעשורים הקרובים".

הדברים שאתה אומר הם לא תגובת יתר לשלוש שנים קשות אך ממוקדות של טרור?

"הפיצוצים באוטובוסים ובמסעדות אכן טילטלו אותי. הם גרמו לי להבין את עומק השנאה כלפינו. הם גרמו לי להבין שהאיבה הפלשתינית, הערבית והמוסלמית לקיום היהודי פה מביאה אותנו אל סף חורבן. אני לא רואה בפיגועים מעשים מבודדים. הם מבטאים את רצונו העמוק של העם הפלשתיני. זה מה שמרבית הפלשתינאים רוצים. הם רוצים שמה שקרה לאוטובוס יקרה לכולנו".

אבל האחריות לאלימות ולשנאה הזאת מוטלת גם עלינו. הכיבוש, המחסומים, הסגרים. אולי גם הנכבה עצמה.

"לי אתה לא צריך לומר זאת. אני חקרתי את ההיסטוריה הפלשתינית. אני מבין היטב את הסיבות לשנאה. הפלשתינאים גומלים לנו כעת לא רק על הסגר של אתמול אלא גם על הנכבה. אבל זה לא הסבר מספק. עמי אפריקה דוכאו על ידי המעצמות האירופיות לא פחות משהפלשתינאים דוכאו על ידינו ובכל זאת אני לא רואה טרור אפריקני בלונדון, פאריס ובריסל. הגרמנים הרגו בנו הרבה יותר משאנו הרגנו בפלשתינאים ובכל זאת אנחנו לא מפוצצים אוטובוסים במינכן ובנירנברג. כך שיש פה משהו אחר, עמוק יותר, הקשור באיסלאם ובתרבות הערבית".

אתה מנסה לטעון שהטרור הפלשתיני נובע מאיזו בעיית עומק תרבותית?

"יש בעיית עומק באיסלאם. יש כאן עולם שערכיו שונים. עולם שבו לחיי אדם אין את אותו ערך שיש להם במערב, שבו חופש, דמוקרטיה, פתיחות ויצירה הם דברים זרים. עולם שמתיר את דמו של מי שאינו שייך למחנה האיסלאם. גם עניין הנקמה חשוב פה. הנקמה תופשת מקום מרכזי בתרבות השבטית הערבית. לכן לאנשים העומדים מולנו ולחברה השולחת אותם אין עכבות מוסריות. אם תשיג נשק כימי או ביולוגי או אטומי היא תשתמש בו. אם הדבר יעלה בידה היא תבצע גם רצח עם".

אני מתעקש. חלק ניכר מהאחריות לשנאה הפלשתינית מוטל גם עלינו. הרי אתה עצמך הראית לנו שהפלשתינאים עברו קטסטרופה היסטורית.

"נכון. אבל כאשר באים לטפל ברוצח סדרתי לא כל כך חשוב לגלות למה הוא הפך לרוצח סדרתי. מה שחשוב הוא לכלוא את הרוצח או להוציא אותו להורג".

הסבר לי את הדימוי. מי כאן רוצח סדרתי?

"הברברים המבקשים את נפשנו. האנשים שהחברה הפלשתינית שולחת לבצע את הפיגועים ובאיזשהו אופן גם החברה הפלשתינית עצמה. כרגע החברה הזו היא במצב של רוצח סדרתי. זו חברה חולה מאוד. נפשית. יש להתייחס אליה כפי שמתייחסים לבודדים שהם רוצחים סדרתיים".

מה פירוש הדבר? מה עושים מחר בבוקר?

"צריך לנסות לרפא את הפלשתינאים. אולי במשך השנים הקמתה של מדינה פלשתינית כן תסייע בריפוי. אבל בינתיים, עד שתימצא תרופה, צריך להכיל אותם כדי שלא יצליחו לרצוח אותנו".

לגדר אותם בגדר? לסגור אותם בסגר?

"צריך להקים להם משהו כמו כלוב. אני יודע שזה נשמע נורא. זה באמת אכזרי. אבל אין ברירה. יש שם חיית פרא שצריך לכלוא אותה בדרך זו או אחרת".

מלחמה בברברים

בני מוריס, הפכת לימני?

"לא, לא. אני עדיין חושב על עצמי כשמאלי. אני עדיין תומך עקרונית בשתי מדינות לשני עמים".

אבל אתה לא מאמין שהפיתרון הזה ישרוד. אתה לא מאמין בשלום.

"להערכתי לא יהיה שלום, לא".

אז מה הפיתרון שלך?

"בדור הזה כנראה אין פיתרון. לעמוד על המשמר, להגן על המדינה ככל האפשר".

קיר ברזל?

"כן. קיר ברזל הוא דימוי טוב. קיר ברזל הוא המדיניות היותר סבירה לדור הקרוב. מה שז'בוטינסקי הציע ובן גוריון אימץ. בשנות החמישים התנהל ויכוח בין בן גוריון לשרת. בן גוריון טען שהערבים מבינים רק כוח ורק כוח ישכנע אותם לקבל את נוכחותנו פה. הוא צדק. זה לא אומר שלא צריך דיפלומטיה. גם כלפי המערב, גם כלפי המצפון שלנו, חשוב שנשאף לפיתרון מדיני. אבל בסופו של דבר מה שיתבע את נכונותם לקבל אותנו הוא רק כוח. רק ההכרה שהם לא מסוגלים לנצח אותנו".

בתור שמאלי אתה נשמע לי מאוד ימני.

"אני מנסה להיות מציאותי. אני יודע שזה לא תמיד נשמע תקין פוליטית אבל אני חושב שבלאו הכי התקינות הפוליטית מרעילה את ההיסטוריה. היא משבשת את היכולת שלנו לראות את האמת. ואני גם אלבר קאמי. הוא נחשב לאיש שמאל ואיש מוסר אבל כשהוא התייחס לבעיה האלג'ירית הוא הציב את אמא שלו לפני המוסר. שימור העם שלי יותר חשוב ממושגים מוסריים אוניברסליים".

אתה ניאו-שמרן? אתה קורא את המציאות ההיסטורית הנוכחית במושגים של הנטינגטון?

"אני חושב שיש כאן התנגשות בין ציוויליזציות. אני חושב שהמערב דומה היום לאימפריה הרומית של המאה הרביעית, החמישית והשישית: הברברים תוקפים אותו וייתכן שגם יחריבו אותו".

המוסלמים הם ברברים?

"אני חושב שהערכים אותם הזכרתי קודם הם ערכים של ברברים. ההתייחסות לדמוקרטיה, חופש, פתיחות. היחס לחיי בני אדם. במובן הזה הם ברברים. העולם הערבי כמו שהוא היום הוא ברברי".

ולדעתך הברברים החדשים הללו באמת מאיימים על רומא של ימינו?

"כן. המערב יותר חזק אבל לא ברור אם הוא יודע איך להדוף את הגל השונא הזה. התופעה של חדירה של מוסלמים בהמוניהם להמערב והתיישבות בתוכו יוצרת איום פנימי מסוכן. תהליך דומה התרחש גם ברומא. הם הכניסו את הברברים פנימה ואלה מוטטו את האימפריה מבפנים".

זה באמת כל כך דרמטי? המערב באמת נמצא בסכנה?

"כן. אני חושב שהמלחמה בין הציוויליזציות היא המאפיין העיקרי של המאה ה-21. אני חושב שבוש טועה כשהוא מתכחש לעצם קיומה של המלחמה הזאת. לא מדובר רק בבן לאדן. זה מאבק נגד עולם שלם שערכיו שונים. ואנחנו בחזית שלו. בדיוק כמו הצלבנים אנחנו השלוחה הפגיעה של אירופה במקום הזה".

המציאות שאתה מתאר מאוד קשה. אתה לא לגמרי משוכנע ביכולתנו לשרוד כאן.

"האפשרות של חורבן קיימת".

היית מגדיר את עצמך כאדם אפוקליפטי?

"המפעל הציוני כולו הוא מפעל אפוקליפטי. הוא מתקיים בסביבה עוינת ובמובן מסוים קיומו הוא בלתי סביר. לא היה זה סביר שהוא יצליח ב-1881 ולא היה זה סביר שהוא יצליח ב-1948 ואין זה סביר שהוא יצליח כעת. ובכל זאת הוא הגיע לאן שהגיע. במובן מסוים הוא נסי. אני חי את 48' ו-48' משליכה את עצמה על מה שעלול לקרות כאן. כן, אני חושב על גוג ומגוג. זו אפשרות. בעשרים השנים הקרובות תיתכן כאן מלחמה אטומית".

אם הציונות כל כך מסוכנת ליהודים ואם הציונות כל כך מאמללת את הערבים אולי היא טעות.

"לא, הציונות לא היתה טעות. הרצון להקים כאן מדינה יהודית היה רצון לגיטימי. חיובי. אבל בהינתן אופיו של האיסלאם ובהינתן אופיו של העם הערבי היתה זו טעות לחשוב שאפשר יהיה להקים פה מדינה שלווה החיה בהרמוניה עם סביבתה".

מה שמותיר אותנו בכל זאת עם שתי אפשרויות. או ציונות אכזרית, טראגית, או ויתור על הציונות.

"כן. זה נכון. אתה מחדד את זה אבל זה נכון".

המציאות ההיסטורית הזו היא בלתי נסבלת. יש בה משהו לא אנושי.

"כן. אבל זה נוגע לעם היהודי, לא לפלשתיני. עם שסבל אלפיים שנה, שעבר את השואה, מגיע אל הנחלה שלו אבל נקלע לסבב מחודש של שפיכות דמים, שהוא אולי דרך לחורבן. מבחינת הצדק הקוסמי זה נורא. זה הרבה יותר מזעזע אותי מאשר מה שקרה ב-1948 לחלק קטן מהאומה הערבית שישב אז בפלשתין".

מה שאתה אומר לי הוא שיותר משאתה חי את הנכבה הפלשתינית של העבר אתה חי את הנכבה היהודית האפשרית של העתיד?

"כן. חורבן יכול להיות סוף התהליך הזה. וזה מה שבאמת מדכא אותי ומפחיד אותי".

שם הספר שלך היוצא כעת בעברית הוא "קורבנות". בעצם מה שאתה טוען הוא שבסופו של דבר מבין שני קורבנותיו של הסכסוך אנחנו הקורבן היותר גדול.

"כן. בדיוק. אנחנו הקורבן הגדול יותר במהלך ההיסטוריה ואנחנו גם הקורבן היותר גדול בפוטנציה. למרות שאנחנו מדכאים את הפלשתינאים אנחנו כאן הצד היותר חלש. אנחנו מיעוט קטן בים גדול של ערבים שונאים הרוצים להכחיד אותנו. אז יכול להיות שכאשר רצונם יתגשם כולם יבינו את מה שאני אומר לך עכשיו. אבל זה יהיה מאוחר מדי".


http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=380119&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   05:32   22.10.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  40. ערוץ 7: טומי לפיד משתמש בכספים של ניאו נאצים!  
בתגובה להודעה מספר 0
 

נחשול
חבר מתאריך 26.4.02
239 הודעות 00:23 22.10.03

ערוץ 7: טומי לפיד משתמש בכספים של ניאו נאצים!
את הדברים אמר השדרן יהושע מאירי לפני שתי דקות.
ערוץ 7 משדר גם באתר כדורי נט של הרב כדורי וכן בכל
אתרי חב"ד אונליין.
http://www.a7.org/metafiles/asx
כעת מדברת אסטרולוגית שתנתח את עתיד הערוץ על
פי תאריך הלידה שלו...

ziv987
חבר מתאריך 20.10.03
9 הודעות 00:36 22.10.03

4. הפרטים אכן נכונים!
אבל לא רק מהם.
בימים הקרובים יפורסמו כנראה ממצאים שידהימו את כל המדינה
מסתבר שכנופית הנוכלים משינוי (והחזיר השמן בראשה) פוגעת
באושיות הדמוקרטיה באופן חמור ממה שרובכם יודעים.

shlomo8
חבר מתאריך 26.1.03
5252 הודעות 00:38 22.10.03

6. מה כבר יכול להדהים אותנו ?
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=7047&forum=politics&omm=0

ziv987
חבר מתאריך 20.10.03
9 הודעות 00:45 22.10.03

7. ובמיוחד זה:
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=politics&om=7047&omm=45&viewmode

נחשול
חבר מתאריך 26.4.02
239 הודעות 00:56 22.10.03

9. ואלו הפרטים
שינוי מקבלת כספים מקרן נאוּמן הפועלת מגרמניה,
והיא קרן ניאו נאצית.

גם כן אני
חבר מתאריך 30.9.02
52 הודעות 01:04 22.10.03

10. מה שמדהים זה לא ששינוי מקבלת את הכספים,
אלא שאפילו הניאו נאצים מבינים ששינוי היא "משלהם"
ותורמים לה כספים!!

מיסטר ספוק
חבר מתאריך 30.9.02
308 הודעות 02:14 22.10.03

11. ספק אם הידיעה נכונה
יהושוע המאירי טוען ששינוי מקבלת כספים מקרן גרמנית בשם
"קרן פרידריך נאומן". הוא גם טוען שהקרן היא ניאו-נאצית.
יהושוע המאירי לא הביא הוכחות לטענתו שהקרן ניאו-נאצית.
עד כמה שהצלחתי לבדוק - לא מצאתי תמיכה לטענה.
נראה שהקרן תומכת בפעולות הומניטריות ובמטרות פוליטיות
בעלות אופי ליברלי. היא הוקמה ב-1958 על ידי נשיא גרמניה
דאז הויס.
נציג הקרן השתתף, מטעם ממשלת גרמניה, בדיונים עם גורמים
יהודיים על הקרן לפיצוי עובדי כפייה.
כדאי שיהושוע המאירי יביא אסמכתאות מוצקות יותר לטענתו על
האופי הניאו-נאצי של קרן פרידריך נאומן.


נחשול
חבר מתאריך 26.4.02
239 הודעות 02:55 22.10.03

12. זה גם מה שהוא אמר
והוסיף שהכל כיסוי לפעילותה האמיתית האסורה על פי החוק הגרמני.



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   02:05   31.10.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  43. היישוב נצרים הוקם ע''י... ...התק''ם !!!!  
בתגובה להודעה מספר 0
 

יום שישי ה' בחשון תשס"ד, 31 באוקטובר 2003
הקוץ של נצרים
מאת: ישראל הראל
הארץ.

נצרים איננו עוד יישוב המאכלס 60 משפחות. בשלוש שנות מלחמת
הטרור הוא היה לסמל. לרבים, בהם גם כאלה שאינם משוכנעים שיש
לו עתיד, תושביו מסמלים את כל הטוב והיפה שעוד נותר: אמונה
בעתיד העם והארץ, אומץ, מסירות, הקרבה והסתפקות במועט. בעיני
אחרים, דבקותן של המשפחות במקום מסמלת פונדמנטליזם ואיוולת
ביטחונית. הרבה יצרים, זעם ואפילו שנאה, מעורר איפוא נצרים.
מה יש לנו לעשות שם, שואל שמעון פרס בסרקזם, הגם עזה היא נחלת
אבותינו? היא התגרות, קובע אבשלום וילן, איש נגבה; היא קוץ
בלב הערבים. יש לפנותה.

דברי וילן ודומיו, אנשי התיישבות, הם גם קוץ בלב אנשי נצרים.
ביטויי השנאה - ויותר מכך, הלעג והסרקזם - חותכים בבשרם;
לרבים מהם הם קשים אף יותר מאשר המאבק הקיומי מול הטרור. לאלה
שכן מתדיינים עמם באופן ענייני הם אומרים, שההתיישבות, גם
לאחר קום המדינה, היא שקבעה את הגבולות. בוודאי לא קווי שביתת
הנשק. והקובעים בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת היו כמה
עשרות ("ניאחז בכל משלט מני דן ועד אילת") גרעיני נח"ל.

ויש עוד קוץ, הוא הקוץ שנועצים אנשי נצרים ודומיהם - אמנם בלא
כל תכנון או כוונה - בלב אלה שהיו להם פעם ערכים כערכיהם, אך
הם התפרקו מהם, עד שלא נותר מהם דבר כמעט. וקוץ זה, קוץ
התזכורת היכן הם היו ואיפה הם היום, מזין חלק ניכר מהתסכולים
שמולידים את ההתבטאויות הקשות, הבוטות, שרובן מושמעות - כמה
מובן, אך בכל זאת כמה מאכזב - דווקא בפי דוברים מההתיישבות
הוותיקה.

אלה, המייצגים תנועה שהשילה מעליה את עיקר נכסיה הרוחניים
(וכתוצאה - ולא להיפך - קרסו גם נכסיה החומריים), קשה להם
העובדה, שבשעה שרוב הבנים שלהם נוטשים את ההתיישבות, ובמקרים
רבים גם את הארץ, קמים בנים אחרים ומוכיחים שאפשר לא רק לשמר,
אלא אף להחיות ולהפריח, אורחות חיים שלכאורה אבד עליהם כלח גם
בעיני אלה שנולדו לתוכם וגדלו על ברכיהם.

ואת ההוכחה הזאת, שיש עדנה לערכים כהתיישבות וחלוציות, קשה
לווילן ולחבריו לקבל. היא הרי מהווה ראי לכישלונם. ולכן הם
שוללים, באמצעות דמוניזציה, את כלל המפעל הערכי, האנושי,
החינוכי והכלכלי שהקימו אנשי נצרים. על ההישגים הללו, על כך
שלאנשי נצרים ודומיהם יש עתודות ניכרות של ממשיכי דרך, הם
לעולם לא יסלחו להם.

אחת הסיבות ללשון הקיצונית הזאת, המשתלחת והמעליבה, כלפי נצרים
קשורה בלא ספק גם לרגשות של כישלון אישי ביישוב נצרים
בגלגוליו הקודמים. שמעון פרס, למשל. וגם ראשי התק"ם. נצרים
קמה מטעם התק"ם, שלא הצליח, אף שהפנה למקום גרעינים לא מעטים,
לבסס את המקום כיישוב. ופרס, כשר ביטחון, היה אז דובר מרכזי
בהסברת החשיבות העליונה של המקום - וגם של האזור - לביטחון
ישראל. לשווא. עד שבאו, לפני כעשור, המיישבים הנוכחיים
והוכיחו, שכאשר יש מוטיווציה אפשר להקים יישוב גם במקום בלתי
אפשרי זה.

"פרזיטים" אלה, גם לשון זו נשמעה בימים האחרונים, מתפרנסים
מגידול כחמישית מעגבניות השרי בארץ, ממנגו, אתרוגים ומגידול
עופות. וגם זאת מוכח בנצרים: כשיש מוטיווציה אפשר להתגבר גם
על המשבר הכללי בחקלאות וגם על התנאים הבלתי אפשריים של עיבוד
משק בתנאי מצור ומלחמה.

בד בבד מנסים אנשים כפרס גם להפוך את עורם. ואידיאולוגיה
התיישבותית שהיתה כשרה, ואף חיונית, כשהתק"ם הוא שניסה ליישב
את המקום והאזור נהפכת לפסולה, נחלנית, כובשת ומסוכנת
כשהמיישבים הם אנשי "אמנה".

נצרים היא, אכן, האבן הראשה בתנועת הנגד לגישה הזאת; אנטי תזה
לכל המבנה המחשבתי הגורס שתם עידן ההתמודדות, ההקרבה והעשייה
בלא חשבון ובלא לקבל הכרת טובה מאיש. ולכן נהפכה הוצאת האבן
הראשה הזאת למטרה כה חשובה למחנה ה"שלום". זה, במקום ללקט את
שבריו ולשקם את עצמו אחרי הפיאסקו של אוסלו ואחרי שהמיט עלינו
את מלחמת הטרור הנוראה, מוציא את האנרגיה המעטה שעוד נותרה בו
כדי להביא להרס שארית הערכים שהוא עצמו יצר, חי פעם על פיהם
ואף הנחיל אותם - אנשי נצרים הם ההוכחה - לאחרים.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=355346&contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   15:09   02.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  44. הכשרת כפר ערבי (עין חוד)לא חוקי בשטח גן לאומי  
בתגובה להודעה מספר 43
 

רעמסס 2
חבר מתאריך 7.10.03
108 הודעות 05:36 02.11.03

הכשרת כפר ערבי (עין חוד)לא חוקי בשטח גן לאומי

היישובים המוזכרים ניר ציון וימין אורד- לא התפשטו ב40 השנה האחרונות
לעבר הגן המוזכר ורוב המבנים נבנו למעשה לפני ההכרזה על גן לאומי.
עין חוד מצד שני, הוא כפר המכפיל את עצמו מדי 5 שנים ותושביו אף תובעים בחוצפתם כביש וחיבור לחשמל למרות שאין ולו לבנה חוקית אחת שהונחה ברשיון בכפר הזה. אלו ההתנחלויות הלא חוקיות האמיתיות.
קרא:
http://www.knesset.gov.il/protocols/data/html/pnim/2003-09-22.html

פרוטוקולים/ועדת הפנים/‎7138

ירושלים, י"ג בתשרי, תשס"ד

‎9 באוקטובר, ‎2003

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן

מושב ראשון

פרוטוקול מס' ‎73

ועדת הפנים ואיכות הסביבה

יום שני, כ"ה באלול התשס"ג (‎22 בספטמבר ‎2003), שעה ‎9:30

סדר היום: ביטול אכרזה על שטחים המהווים חלק מגן לאומי הכרמל לפי תכנית מס' חכ/‎294

נכחו:

חברי הוועדה: יורי שטרן-היו"ר

אלי אפללו

מוזמנים: משה בן-גרשון מרכז שמורות טבע גנים ואתרים, משרד הפנים

גלית כהן עוזרת בכירה תכנון ומדיניות, המשרד לאיכות הסביבה

יסמין טלמון מנהלת אגף מקרקעין, רשות הטבע והגנים הלאומיים

ליאור אלדן אדריכלית - עין חוד

יועצת משפטית: מירי פרנקל-שור

מנהלת הוועדה: יפה שפירא

קצרנית: יפעת שפרכר

ביטול אכרזה על שטחים המהווים חלק מגן לאומי הכרמל

לפי תכנית מס' חכ/‎294

היו"ר יורי שטרן:

אנחנו דנים בביטול אכרזה על שטחים המהווים חלק מגן לאומי הכרמל לפי תכנית מס' חכ/‎294. שר הפנים מבקש לשנות את הייעוד של חלק מהשטחים לטובת כמה ישובים סמוכים, לרבות עין חוד. לפי מה שמופיע בניירת, אין התנגדות של רשות הגנים או של ארגון אחר. היו מלחמות עם הדרוזים לגבי השטחים של אותו פארק לאומי. להם לא מוותרים. אני רוצה לדעת למה מוותרים ליהודים.

יסמין טלמון:

הוויתור כאן הוא לא רק ליהודים, אלא גם לתושבי הכפר עין-חוד.

מירי פרנקל-שור:

עין-חוד זה יישוב מוכר?

משה בן-גרשון:

היתה החלטה של הממשלה להכיר בעין חוד כיישוב. על סמך ההחלטה הזאת החליטו לתת לעין-חוד שטחים על חשבון הפארק.

היו"ר יורי שטרן:

עין-חוד זה יישוב דרוזי?

יסמין טלמון:

עין-חוד זה לא יישוב דרוזי. יש כאן ‎3 יישובים או אתרים שנהנים מהאפשרות להתרחב על חשבון גריעה מהפארק הלאומי. אין קשר לאירועים או לעניינים שקורים ביישובים דלית אל-כרמל ועוספייה. גם שם הרשות הלכה למהלך מאוד רציני של תיאום שטחים והצעה להחלפת שטחים.

היו"ר יורי שטרן:

אני מדבר על הקונספציה שאומרת או שלא נותנים לשנות ייעוד בשום חלק, או שמראים גמישות לאורך כל הדרך.

יסמין טלמון:

הרשות מראה גמישות בכל מקום שמוכח שהצורך חיוני. אני מדברת על השטחים באופן ענייני. עצם זה שזה גן לאומי זה לא קדוש. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לשמור על מה שראוי, על מה שיש בו ערכי טבע וערכים אחרים. אנחנו לא שומרים את זה עבור עצמנו או עבור הארגון שלנו, אלא עבור העם שחי פה. במידה ויש צורך חיוני אנחנו באים במו"מ עם היישובים.

היו"ר יורי שטרן:

מה החיוניות פה?

יסמין טלמון:

כשהלכנו על שינוי גבולות בעין-חוד עשינו גם את שינוי הגבולות סביב ימין-אורד. זה כדי לפתור איזו שהיא בעיה שהאכרזה חלה על איזור שהיה כבר בנוי. התוכנית כוללת גם שטח להרחבת הפארק. יש גריעה בגלל צורך חיוני, אבל יש גם תוספת לפארק של שטחים אחרים.

מירי פרנקל-שור:

כמה דונמים אתם מבקשים עכשיו לבטל?

משה בן-גרשון:

אנחנו מבקשים לבטל כ-‎450 דונם.

מירי פרנקל-שור:

בפרוטוקול של מועצת גנים לאומיים מבקשים לבטל ‎8022 דונם.

משה בן-גרשון:

התוכנית שאושרה בוועדה המחוזית, שאותה מבקשים לבטל, היא חכ/‎294. חכ/‎294 זאת התוכנית שקיבלתם מאיתנו ושעליה מופיעים השטחים שמיועדים לביטול.

היו"ר יורי שטרן:

מתי תהיה האכרזה על התוספת?

יסמין טלמון:

אחרי שהשר יחתום והתוכנית תלך למתן תוקף. אחרי מתן תוקף אפשר יהיה ללכת לאכרזה על השטח הנוסף.

היו"ר יורי שטרן:

למה זה לא בבת-אחת?

יסמין טלמון:

אלה הנוהלים שנקבעו בחוק.

משה בן-גרשון:

הליכי אכרזה וביטול אכרזה הם נפרדים.

היו"ר יורי שטרן:

הם לא יכולים להיות במקביל?

משה בן-גרשון:

הם בדרך כלל נעשים במקביל, אבל הסוף של ההליכים הוא שונה כי זה צריך להיות בהסכמת השר לאיכות הסביבה.

היו"ר יורי שטרן:

אבל הוועדה המחוזית אישרה את שתי התוכניות.

משה בן-גרשון:

רק כשתוכנית ‎294 מבוטלת ניתן..

היו"ר יורי שטרן:

מה הוא היישוב עין-חוד?

משה בן-גרשון:

זה יישוב שהוקם עוד לפני קום המדינה על ידי בורחי עין-הוד.

היו"ר יורי שטרן:

אלה ערבים?

משה בן-גרשון:

כן.

אלי אפללו:

למי מיועד השטח שאנחנו גורעים מהפארק?

יסמין טלמון:

לעין-חוד, לימין אורד ולניר עציון.

מירי פרנקל-שור:

כתוב בהחלטה של מועצת הגנים מ-‎2003 כך: "מאחר שתוכנית זו מפרטת את גבולות השטח המיועד לגריעה מגן לאומי הר הכרמל עפ"י תכנית חכ/‎294, מועצת גנים לאומיים ושמורות טבע מחליטה לשנות את החלטתה מיום ‎26.02.02 בישיבה מס' ‎98, והיא מבקשת לתקן את תכנית חכ/‎294 באופן שגבולות הגריעה באזור ניר עציון יתוקנו בהתאם לגבולות הגריעה בתכנית זו חכ/‎126ד'". התרשים שמונח לפנינו הוא ‎126?

יסמין טלמון:

‎294, כשבנקודה מסויימת הגבולות שלה מתוקנים לפי ‎126.

היו"ר יורי שטרן:

בפרוטוקולים של הישיבה של מועצת הגנים הלאומיים מ‎26.6.2000 דובר על כך שהתוכנית לגבי עין חוד היא לא מציאותית, כי יש חריגות בנייה מעבר לאותו שטח.

יסמין טלמון:

מה שהוחלט בסופו של דבר על ידי כל ועדות התכנון זה מה שנכלל בתוכנית.

מירי פרנקל-שור:

האם אפשר להבין מזה שתהיה הכשרה רטרואקטיבית לבנייה הבלתי-חוקית שהתרחשה במקום?

היו"ר יורי שטרן:

האם השטח שאתם נותנים ליישוב הוא שטח בנוי?

משה בן-גרשון:

ברובו כן.

יסמין טלמון:

מבחינה תכנונית דנה בזה הוועדה המחוזית. היא החליטה לצופף את הבנייה המותרת בתוכנית. לתוכנית שאתם רואים יש חלק שהוא תכנון מפורט של אזור עין-חוד. תוך כדי התכנון המפורט הוחלט על ציפוף ועל שינויים תכנוניים כאלה או אחרים, שלדעת הוועדה, שהיא הגורם המקצועי התכנוני, מספיק לעין-חוד.

מירי פרנקל-שור:

השאלה היא אם נשאר להם שטח לבנות. אם המטרה היום היא הרחבה ומתן עוד שטח, זאת אומרת שכבר הכשירו את מה שנעשה שם באופן בלתי-חוקי. למה לא להסתכל קדימה ולהקצות שטח יותר גדול, על-מנת שכל התכנון יהיה מסודר.

יסמין טלמון:

כבר עכשיו מוקצה להם שטח הרבה יותר גדול מהבנייה בפועל.

ליאור אלדן:

בתוך התוכנית המפורטת יש הגדרה לתוספת של לפחות ‎200 יחידות דיור בנוסף להכשרת אזורים נוספים לבנייה בעתיד.

היו"ר יורי שטרן:

האם יש בתוספת הזאת הכשרה של הבנייה הבלתי-חוקית?

ליאור אלדן:

של היישוב שהיה שם בפועל.

יסמין טלמון:

היישוב כולו היה כביכול בלתי-חוקי כי הוא היה יישוב לא מוכר, אבל ב-‎1994 הכירו בו כיישוב לכל דבר.

אלי אפללו:

האם אנחנו מאשרים כאן את הבנייה הלא-חוקית, או אנחנו באים לאשר רק בנייה שנבנתה הרבה לפני שהתוכנית הזאת נכנסה לתוקפה?

יסמין טלמון:

התכנית הזאת באה לעשות סדר במצב הקיים. היא באה לשחרר את ימין-אורד מגבולות הפארק.

אלי אפללו:

למה היא נבנתה על שטח של פארק?

ליאור אלדן:

התכנון היה פחות מדוייק.

אלי אפללו:

ועדות תכנון ובנייה יודעות הרי את התכנית. איך הן נתנו אישורי בנייה?

יסמין טלמון:

זאת שאלה שצריכה להיות מופנית לוועדות התכנון.

אלי אפללו:

מה שאנחנו עושים פה זה מתאימים את עצמנו לבנייה הלא חוקית. אני רואה מה שקורה בדלית אל-כרמל. בשבת שעברה הייתי אצל אדם בדלית אל-כרמל שבונה באמצע היער. אם זה נבנה לפני אז ניחא, אני יכול להבין, אבל פה זה בטח לא נבנה לפני אלא אחרי. אני לא רוצה לתת יד לאישור דברים לא חוקיים. אני מתנגד לתוכנית הזאת. אני רוצה לדעת מי אישר את זה בוועדות, למה אישרו את זה. מצד אחד אנחנו טוענים טענות נגד אלה שבונים, ומצד שני אנחנו נותנים דוגמה אישית הכי גרועה בעולם.

היו"ר יורי שטרן:

אני לא מבין קונספטואלית למה פה הולכים לקראת הכפרים והיישובים בסביבה ובצד השני של הפארק יש מלחמות ומריבות.

אלי אפללו:

והם ממשיכים לבנות.

יסמין טלמון:

אני רוצה למחות על העניין של המריבות והמלחמות. אנחנו מנהלים איתם מו"מ, אפילו נחתם הסכם על חילופי שטחים.

אלי אפללו:

עד שלא יביאו לפנינו את כל ההסכם, כולל הפשרות האחרות, אני אתנגד. אני לא מוכן לאשר חלק מהעניין.

יסמין טלמון:

זה לא קשור.

אלי אפללו:

למה זה לא קשור?

יסמין טלמון:

היישוב עין-חוד נמצא במצוקה.

אלי אפללו:

ודלית אל-כרמל לא במצוקה?

משה בן-גרשון:

הבנייה הבלתי-חוקית היא לא בעיה של המקום הזה, היא בעיה כללית. בשלב הראשון אנחנו רוצים לבטל כאן כדי לא ליצור לחץ על עין-חוד ועל ניר עציון, ובשלב השני נבוא עם ההסכמים של רשות הגנים בדלית אל-כרמל.

יסמין טלמון:

אם נרצה לעשות את הכל בבת אחת זה יקח שנים, כי מדובר בקבוצות אתניות אחרות, זה בעיות שונות.

היו"ר יורי שטרן:

אנחנו לא נעמוד על כך שהכל יהיה בבת-אחת. אנחנו רוצים להבין את הגישה. האם הדרך היא לאשר באופן רטרואקטיבי את הדברים הבלתי-חוקיים, ואחר כך, כעבור כמה שנים, יבנו עוד ונדרש לאשר עוד פעם? האם אלה שבנו ללא היתר שילמו קנסות? כמה מהשטחים שאתם רוצים להוסיף הם שטחים בנויים בצורה בלתי חוקית?

אלי אפללו:

אין להם נתונים.

היו"ר יורי שטרן:

אנחנו לא נאשר את זה היום. אני מבקש שתביאו לנו כמה שיותר מהר את התשובות. אנחנו רוצים לדעת כמה מתוך ‎450 דונם שאתם מבקשים להוסיף כבר בנוי בצורה בלתי חוקית.

גלית כהן:

אתם מעלים את הבעיה המאוד חמורה של הבנייה הבלתי-חוקית, אבל הטענה לגבי הבנייה הבלתי חוקית ביישובים הלא יהודיים נובעת מכך שאף פעם לא נעשו להם תוכניות מתאר ולא ניתן להם האישור לבנות חוקי. גם במקרה של עין-חוד התושבים ביקשו יותר, אבל אמרו להם שלאור דפוסי הבנייה הקיימים בישראל ולאור המצב שלהם זה מה שמתאים להם. בוועדות מחוזיות מכשירים את השרץ. השאלה היא אם בתוכנית אחת, שבאה לקראת האוכלוסייה, יש מקום לעשות את כל המלחמה הצודקת נגד הבנייה הבלתי חוקית.

אלי אפללו:

את מדברת על משהו כללי, כשאני מתייחס לתוכנית הספציפית. האם את מסכימה שנדון בחלק מהתוכנית ובחלק לא? אני מדבר על אותו קטע של פארק.

מירי פרנקל-שור:

עוספייה ודלית אל-כרמל זה חלק אחר של הפארק. הבעיות שיש בדלית אל-כרמל ובעוספייה הן לא אותן בעיות שיש בעין-חוד, בימין אורד ובניר עציון.

אלי אפללו:

אבל אנחנו צריכים לדון על כל הנושא.

היו"ר יורי שטרן:

רוב האישורים לחריגות הבנייה לא מגיעים לדיון בכנסת, ולכן ההתערבות שלנו נעשית בדרכים אחרות. פה אתם מבקשים מאיתנו אישור. אנחנו לא רוצים להיות חותמת גומי ואנחנו לא רוצים לקדם דברים שמשמעותם יכולה להיות רחבה הרבה יותר. נכון שמדובר בקטע קטן של פארק, אבל המשמעות היא על כל האזור. אנחנו מתעקשים לדעת קצת יותר, כולל ההבדל בין הבנייה בעין-חוד לבנייה בעוספייה ובדלית אל-כרמל. אנחנו רוצים לדעת כמה מתוך השטח זה הכשרה רטרואקטיבית של בנייה בלתי-חוקית, ומה נעשה לגבי אלה שהפרו את החוק. גם כשמאשרים זה לא אומר שהמדינה לא צריכה לקחת סכומים כבדים.

משה בן-גרשון:

מצד אחד אנחנו באים לתת הרחבה ליישובים עצמם, ומצד שני אנחנו רוצים להוסיף תוספת לגן הלאומי.

היו"ר יורי שטרן:

אנחנו נעכב את זה. כשתביאו את הנתונים אנחנו נתכנס. זה רק תלוי בכם.

משה בן-גרשון:

את הנתונים אפשר לספק, אבל האם לצורך העניין הזה..

היו"ר יורי שטרן:

לא. גם אם אני ארצה לאשר אז יש פה את חבר הכנסת אפללו שמתנגד.

אלי אפללו:

אם לא תהיה בפני התמונה הכוללת..

היו"ר יורי שטרן:

הכוונה היתה לזרז את המהלך, לכן גם התכנסנו בפגרה. עלו פה נושאים שאין לכם תשובה עליהם.

אלי אפללו:

הייתי רוצה שבפעם הבאה תאמרו לנו מה נעשה לגבי הבנייה הבלתי-חוקית ביישובים הלא יהודיים. אני רואה בחומרה אם רוצים לתת הכשר לדברים שנעשו באופן בלתי-חוקי.

יסמין טלמון:

אני רוצה להזכיר שהיה כבר דיון בוועדת הפנים של כנסת שנכחו בו גם תושבי עין-חוד וגם אנשי הוועדה המחוזית. הדברים הוצגו כאן בוועדה, רק הם לא היו מבוססים על התוכנית המתוקנת.

היו"ר יורי שטרן:

מתי זה היה?

משה בן-גרשון:

זה היה מזמן.

מירי פרנקל-שור:

השאלה היא אם הדיון היה על תיקון האכרזה.

יסמין טלמון:

זה היה דיון שהתייחס למהות של התוכנית הזאת.

מירי פרנקל-שור:

זאת לא היתה ישיבה שעסקה בביטול האכרזה.

היו"ר יורי שטרן:

אנחנו מבקשים נתונים לגבי השטח שעליו יש את האכרזה הזאת. אנחנו רוצים גם לדעת באופן כללי מה היא הגישה לגבי הנושא של הבנייה הבלתי-חוקית ולשינוי גבולות הפארקים. אני יודע שדינו של עין-חוד אינו דומה לדינם של עוספייה ודלית אל-כרמל, אבל אנחנו רוצים לשמוע על זה. תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה ‎10:15

@ תגובות !!

----------------
#1,יזה ההבדל בין היהודים לערבים פה
נכתב על-ידי הפטריוט_המקורי בתאריך 02.11.03 בשעה 05:46
בתגובה להודעה #0

הערבים עושים כרצונם בארץ לא-להם, והיהודים נתונים למגבלות במולדתם.

----------------
#2,יהיהודים גזלו את בתיהם ועכשיו הם רוצים חשמל
נכתב על-ידי ppl4peace בתאריך 02.11.03 בשעה 06:33
בתגובה להודעה #0

ממש חוצפנים,אפילו כביש הם רוצים הערבים האלה,לא יאומן!!!

----------------
#3,יהיהודים שגזלו את בתיהם הם:
נכתב על-ידי רעמסס 2 בתאריך 02.11.03 בשעה 06:43
בתגובה להודעה #2

השמאלנים החביבים הגרים בעין הוד שכמעט 100% מהם מצביעים לשמאל בבחירות בינהם:לאה צמל, שלמה ארצי, גברי בנאי, סא"ל גיורא בן-דב (הטייס הסרבן),
חיים חפר, ועוד שמאלנים יפים וטובים.

----------------
#4,יגם שייח מוניס
נכתב על-ידי roxi בתאריך 02.11.03 בשעה 07:02
בתגובה להודעה #3

גם בשייח מוניס בתל אביב גרים אנשים על אדמת ערבים. גם בעכו, ברמלה בלוד באשקלון בצפת ועוד. אז מה? בגלל זה להשאיר אזרחי מדינה, שמנסים לגור עשרות שנים במקום לא מקום, ללא חשמל? להשאיר את הצאצאים שלהם עם שנאה?
בעשרות יישובים בארץ גרים יהודים על אדמות שנלקחו מערבים. זה קרה תוך כדי מלחמת השחרור שנכפתה עלינו, כולל הכפר עין חוד ששמו הוסב לעין הוד.
אין קשר בין זה שגרים שם שמאלנים או ימנים. זו היתה החלטה של ממשלת ישראל.
אבל, מכאן ואילך, אין סיבה להזניח את אזרחי המדינה, גם אם הם ערבים, גם אם הם מגורשים. הם אזרחי המדינה כמוני וכמוך!!
לגבי הרמז של מישהו, שבשל היותו שמאלני שגר בבית של ערבי, שיפנה את ביתו, היית רוצה שאלה שגרים בשייח מוניס (תל אביב) יפנו את ביתם וזה יהפך לעיר ערבית?
מספיק עם הדמגוגיה שמאל ימין!!
התחילו להיות יהודים. התחילו להיות הומניים.

----------------
#5,יאל תבלבל את המח
נכתב על-ידי רעמסס 2 בתאריך 02.11.03 בשעה 07:46
בתגובה להודעה #4

אנשים כמוך צריכים להפסיק ליבב על מסכנות ולהתחיל לבנות ברשיון.
להזכירך יש חוק במדינה וכולם מחויבים אליו, אם אני צריך לקחת משכנתא ל30 שנה, אין סיבה שהם יבנו כמה שבא להם בלי תכניות על 450 דונם (והכל משפחה אחת).

----------------
#6,ינכון ישנם חוקים דרקונים במדינת ישראל כלפי
נכתב על-ידי danrose בתאריך 02.11.03 בשעה 09:05
בתגובה להודעה #5

אוכלוסיה מסויימת.
היכן בעולם נשמע המושג של נוכחים נפקדים. אותם אלו שכל רכושם הופקע בגלל שלא שהו בביתם ברגע מפקד מסויים. העובדה שזה נעשה תחת שלטונה של מפא"י איננה נותנת הכשר למעשה.
כל אלו שהיו בתחומי מדינת ישראל (אינני מתכוון לפליטים שברחו, גורשו יצאו מצונם, הוסתו) וצאצאיהם בתום מלחמת העצמאות זכאים לחזור לבתיהם ולקבל את רכושם חזרה ולחילופין מתן אפשרות להקמת מבנים (ערים, ישובים) כולל (תתפלא) כבישים, הספקת מים, חשמל, בתי ספר וכו'.

הייתי רוצה לראות אותך כיצד הייתה מתנהג לו נשלו אותך מאדמתך וגזלוה. לך ניתנת האפשרות לקחת משכנתה ולבנות את ביתך - להם אין אפילו תוכניות מתאר לבניה שאם היו חפצים לנהוג כמותך אינם יכולים ודריסת רגל בישובים בהם אתה יכול לבחור כרצונך אין להם.

מוטב שתתביש יחד עם כל עם ישראל על מעשי ממשלותנו בכל דורותיהן במקום לנסות להפעיל חוקים שאינם רלוונטיים כלפי אוכלוסיה מסוימת. חיבים קודם לאפשר לאנשים לקיים את החוק טרם חורצים את דינם.

----------------
#9,יכשמדובר בערבים זה תמיד ''חוקים דרקוניים''
נכתב על-ידי רעמסס 2 בתאריך 02.11.03 בשעה 14:13
בתגובה להודעה #6

את רוצה לראות איך הייתי מתנהג לולא נשלו אותי וגזלו אותי??
בבקשה - אמי ברחה ממרקש בגלל שנישלו וגזלו אותה, וסבי מהצד האחר ברח מהידלברג במערב גרמניה עם סבתי שבאה מפרנקפורט
משום שנישלו וגזלו את חיי משפחתם קל וחומר את רכושם ובכל זאת אני לא בונה כפרים שאינם חוקיים, משלם ארנונה, וצריך לקחת משכנתא.
אני מציע לך להסתכל בספרות מקצועית וחלפש את סינדרום ה"תנאטוס", סביר מאוד להניח שאת לוקה בו.

----------------
#8,יאבל ממשלה גזענית נותנת רשיונות רק ליהודים !!!
נכתב על-ידי ppl4peace בתאריך 02.11.03 בשעה 09:41
בתגובה להודעה #5

----------------
#7,ישטויות !!!
נכתב על-ידי ppl4peace בתאריך 02.11.03 בשעה 09:39
בתגובה להודעה #3

מדינת ישראל גירשה את הערבים ולא השמאלנים דווקא,רוב מדינת ישראל בנוייה על חורבנם של הפלשתינים וכל אזרח ישראלי אחראי לעוול שנעשה להם באותה מידה.
חוץ מזה כהרגלו של הימין לתשובתך אין שום קשר לתגובתי,העוול נעשה בין שהמתיישב הוא שמאלני או ימני,תאמין לי שלערבי לא איכפת,מה שאיכפת לו זה שאחרי שגירשנו אותו מביתו אתה מגדיר כחוצפה את דרישתו לתנאי חיים בסיסיים,זה דבר שאני בטוח ששמאלני לעולם לא יאמר,זה פשוט מגעיל מדיי.

----------------
#10,יניכר בהודע שמעלי כי לכותב אין שמן של מוסך
נכתב על-ידי רעמסס 2 בתאריך 02.11.03 בשעה 14:16
בתגובה להודעה #7

והכתיבה אינה רצינית ומלאה הבלים.
אנשי עין-חוד דהיום הם בני חמולת אבו-אל-היג'א ומעולם לא גורשו ממדינת ישראל וזאת בגלל שהם היו משת"פים של ההגנה.
לשמאלנים אין בעיה לשבת בבתיהם של הערבים עצמם ולהתיפיף מול הראי.

----------------
#12,ילא גרשו אותם הם ברחו!
נכתב על-ידי שועלון בתאריך 02.11.03 בשעה 14:24
בתגובה להודעה #7

----------------
#11,יבוקי סריקי
נכתב על-ידי Big Joe בתאריך 02.11.03 בשעה 14:22
בתגובה להודעה #0

אנשי עין חוד יושבים על הגבעות שמשקיפות על ביתם לשעבר מאז יולי 1948. צריך להיות בור, רשע וציניקן ללא תקנה לקרוא לזה "התנחלות" בלתי חוקית. העובדה שבכפר האמנים גרים שמאלנים אינה מעלה ואינה מורידה דבר.

----------------
#13,יהאם זה נותן להם לגיטמיציה לעבור על החוק?
נכתב על-ידי רעמסס 2 בתאריך 02.11.03 בשעה 14:28
בתגובה להודעה #11

----------------
#16,יעל איזה חוק הם עוברים? שהם חיים?
נכתב על-ידי Big Joe בתאריך 02.11.03 בשעה 14:32
בתגובה להודעה #13

----------------
#19,יבנית כפר על אדמות מנהל
נכתב על-ידי רעמסס 2 בתאריך 02.11.03 בשעה 14:41
בתגובה להודעה #16

שאינה שייכת להם ולא היתה מעולם.
אני מבין שכשמדובר בערבים אז אפשר להחליק את זה.

----------------
#20,יאין טען להמשיך לדבר אתך. אתה מתעלם מהמציאות
נכתב על-ידי Big Joe בתאריך 02.11.03 בשעה 14:56
בתגובה להודעה #19

הם יושבים על אותה אדמה שהייתה שלהם עוד לפני שהוקם המנהל. לא מדובר במי שחזר לשם אחרי עשרות שנים.

----------------
#23,ימאיפה השקר הזה??
נכתב על-ידי רעמסס 2 בתאריך 02.11.03 בשעה 15:04
בתגובה להודעה #20

האם ידוע לך כמה פעמים התבקשו להציג קושאן שאינו נמצא ברשותם. מבחינת הערבים גם השמיים והים שייכים להם עד שנדרשים לשלב ההוכחות.
אם אכן היו האדמות עליהם הם יושבים היום שייכים לעין-חוד הם אינם שייכים למשפחת אבו-אל-היג'א (משפחת טרוריסטים מכובדת בג'נין) שהיו ענייןם מרודים ובעלי הקרקעות ממצאים היום במחנות פליטים בלבנון.
אגב את תושבי הכפר הביא המצביא ביברס בסוף המאה 13 לספירה בשעת המצור על מבצר עתלית. אם כבר בודקים מי היה פה קודם. הכפר עין-חוד דהיום יושב על בית כנסת יהודי עתיק (חירבת סומק).


----------------
#14,ילמה אתה חוזר ל 1948 אנחנו ב 2003 נדמה לי
נכתב על-ידי שועלון בתאריך 02.11.03 בשעה 14:30
בתגובה להודעה #11


----------------
#15,יכי הם חיים שם על אדמותיהם מאז קום המדינה
נכתב על-ידי Big Joe בתאריך 02.11.03 בשעה 14:31
בתגובה להודעה #14

מה לא ברור?

----------------
#17,יואולי הם יחכימו ויעברו לפלשתין?
נכתב על-ידי שועלון בתאריך 02.11.03 בשעה 14:33
בתגובה להודעה #15

שרון בונה להם מדינה אז אולי שיבנו מדינת פלשתין לידינו ונחייה בשלום?
מה אתה לא מבין-ממש מיותר חבר

----------------
#21,יתשכח מטרנספר. יש לו פחות סיכוי מאשר
נכתב על-ידי Big Joe בתאריך 02.11.03 בשעה 14:57
בתגובה להודעה #17

ערכתי לאחרונה בתאריך 02.11.03 בשעה 14:59 בברכה, Big Joe

לכך שתכנס למיטה עם קלאודיה שיפר.

----------------
#18,יזאת אדמת בדיוק כמו אדמתי
נכתב על-ידי רעמסס 2 בתאריך 02.11.03 בשעה 14:37
בתגובה להודעה #15

מעניין איך כשמדובר בערבים, שמאלנים יכשירו כל טריפה ואפילו היא פלילית (אלא אם מדובר ח"ו על יריקה על אנדרטה של המארטיר רבין בן האלוהים).
למשפחת אבו-אל-היג'א אין אפילו קושאן על הקרקע משום שבעלי הקרקעות האמיתיים ברחו ללבנון ולג'נין. (שם אחד מבני החמולה היה מבוקש מס' אחד עד שחוסל) תמשיך להתמם ותתעורר בים התיכון.



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   12:51   07.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  48. גוש אמונים !!  
בתגובה להודעה מספר 43
 



תנועה חוץ-פרלמנטרית דתית לאומית, שדגלה בהחלת הריבונות הישראלית על יהודה, שומרון ורצועת-עזה ורואה בזאת יעד חיוני בהגשמה הציונית. גוש אמונים טען שניתן להגשים מטרה זו רק באמצעות נוכחות אזרחית יהודית מסיבית בכל השטחים האלו. לקידום מטרה זו עסק לא רק בפעולות התיישבות אלא גם בחינוך, בפרויקטים חברתיים, בהסברה ובקידום העלייה. בנוגע לאוכלוסייה הערבית של השטחים הטיף גוש אמונים לדו-קיום ושלל בתוקף את עקרון הטרנספר שהטיף לו מאיר כהנא. את השראתו האידיאולוגית שאב גוש אמונים ממשנתו של הרב צבי יהודה קוק, ולפיה עיקר תכליתו של עם ישראל היא לזכות בגאולה פיסית ורוחנית באמצעות חיים בארץ-ישראל השלמה ובניינה. קדושת ארץ-ישראל מחייבת את המשך החזקתה לאחר ששוחררה משלטון זר, ויש ליישבה גם בניגוד למדיניותה של הממשלה.

גוש אמונים הוקם בפברואר 1974, כששתי הדמויות הבולטות בו היו חנן פורת (לימים חבר כנסת מטעם התחיה ולאחר מכן המפלגה הדתית לאומית) והרב משה לוינגר. בראשיתה היתה התנועה קשורה למפד"ל, אך לאחר חודשים מספר ניתקה את קשריה הפוליטיים. בשלב ראשון ניסה גוש אמונים להקים יישובים יהודיים באזורים שמחוץ לתחומי תוכנית אלון (ר' יגאל אלון), שעליה הושתתה מדיניות ההתיישבות של הממשלה הראשונה בראשותו של יצחק רבין. ניסיונות אלה היו מלווים בצעדות המוניות, הפגנות וישיבה פיסית באתרים שנבחרו להתנחלות, לא אחת תוך התנגשות עם כוחות צה"ל. הקבוצה שהחליטה להתיישב באלון-מורה שליד סבסטיה העתיקה, סולקה בכוח שבע פעמים עד שניתנה לה רשות לעבור זמנית למחנה הצבא בקדום ומשם עברה לאחר זמן להר כביר מזרחית לשכם. לגבי דידם של מתנגדי גוש אמונים שגה שר הביטחון דאז, שמעון פרס, כשהסכים לסידור זה. במשך הזמן הורחב חוג התומכים בגוש אמונים משהצטרפו אליו קבוצות לא דתיות כגון התנועה למען ארץ-ישראל השלמה, חוג "עין ורד" מתנועת העבודה, חברי ליכוד וכן עולים חדשים מברית-המועצות.

בעקבות המהפך ב-1977, ומדיניות ההתיישבות של הממשלה בראשותו של מנחם בגין מעבר ל"קו הירוק", יכול היה גוש אמונים לפעול תוך הרמוניה גדולה יותר הן עם הממשלה והן עם ההסתדרות הציונית, אולם התנגדותו לתוכנית האוטונומיה כפי שהוסכם עליה בהסכמי קמפ-דייוויד, ולנסיגתה של ישראל מסיני במסגרת הסכם השלום מצרים-ישראל, עוררה לא מעט מתחים. ב-1978 נוסדה "אמנה" כזרוע המיישבת של גוש אמונים, לאחר זמן הוקם "במעלה" לטיפול בעולים חדשים. באביב 1982 הקימו פעילים בגוש אמונים את התנועה להפסקת הנסיגה מסיני, שהנהיגה את ההתנגדות לפינוי בימית.

ההקפאה הכמעט מוחלטת של הקמת יישובים חדשים לאחר כינונה של ממשלת האחדות הלאומית ב-1984 בצד התגברות פעולות טרור פלסטיניות בשטחים, ולאחר זמן פרוץ האינתיפאדה, הכניסו את גוש אמונים לשלב חדש שבו גברו הדרישות לפעילות יעילה יותר של צה"ל לצד דרישות לחדש את מסע ההתנחלות, במיוחד בערים חברון ושכם. בתקופה זאת נעשו גם ניסיונות להפעיל סיורים אזרחיים מזוינים בשטחים, אך פעילותם הופסקה על-ידי השלטונות.

אולם באותו זמן החלו להתגלות על פני השטח בעיות פנימיות בגוש אמונים. חלקן נבעו מהביורוקרטיזציה של הגוש, וחלקן מהעובדה שאוכלוסיית המתנחלים כבר לא היתה הומוגנית, ורבים מהמתישבים ביהודה, שומרון וברצועת-עזה עברו לגור שם לא ממניעים אידיאולוגיים אלא מסיבות כלכליות ובשל איכות חיים, והסתייגו מהמאבקים האידיאולוגים שניהל הגוש. אולם הסיבה העיקרית היתה חילוקי דעות בין הגורמים הקיצוניים יותר ובין הגורמים המתונים יותר בתוכו. גילוי "המחתרת היהודית", שחבריה היו רובם ככולם חברי גוש אמונים, גרם לזעזוע עמוק בתוך הגוש. המשבר הוחרף כאשר מי שנבחרה למזכ"ל התנועה ב-1984, דניאלה וייס, שייצגה את הקו המיליטנטי של הרב לוינגר, החלה להיאבק בשם גוש אמונים לשחרורם של חברי המחתרת. וייס גם עמדה מאחורי פעולת תגמול אלימה של אנשי גוש אמונים בקלקיליה ב-1987, בעקבות זריקת בקבוק תבערה על המכונית בה נסעה עפרה מוזס שנהרגה באירוע - פעולה אשר גרמה להתנגשות חזיתית עם צה"ל. נסיונות של גורמים מתונים בגוש אמונים - בכללם הרב יואל בן-נון, הרב מנחם פרומן וחנן פורת - להחליף את ההנהגה המיליטנטית של גוש אמונים בראשות הרב לוינגר ובני קצובר, נכשלו והובילו להתפוררות בתנועה. לקראת הבחירות לכנסת השלוש-עשרה לא הצליחו מנהיגי הגוש להתמודד ברשימה אחת, ובסופו של דבר שתי הרשימות שהיו מזוהות עם גוש אמונים - התחיה, ורשימה שהקים לוינגר - לא הצליחו לעבור את אחוז החסימה. בספטמבר 1992, בעקבות הכישלון בבחירות ועליית ממשלת שמאל בראשות מפלגת העבודה לשלטון, נעשה ניסיון להקים תנועה חדשה בשם "אמונים" שתמשיך בדרכה של גוש אמונים הישנה ללא המנהיגים המיליטנטיים, ותוך ניסיון לגייס תומכים מבין תושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה. בראש התנועה החדשה עמד הרב בנימין (בני) אלון (שנהיה חבר כנסת מטעם מולדת בכנסת הארבע-עשרה) אך היא לא הצליחה לגייס תמיכה רחבה, ובעקבות הסכמי אוסלו עבר הרב אלון עצמו לפעילות מיליטנטית במסגרת "זו ארצנו".

גוש אמונים פרסם ירחון בשם "נקודה", וזה ממשיך לצאת מטעם "אמנה" ומועצת יש"ע.

© כל הזכויות שמורות, 2002, מדינת ישראל
נשמח לקבל את הערותיכם והצעותיכם לכתובת: [email protected]
ללקסיקון המונחים
© בית ההוצאה הירושלמי ובית ההוצאה כתר



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   16:24   06.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  45. רינו צרור מכה על חטא: לקיתי בעיוורון שמאלי  
בתגובה להודעה מספר 0
 

Hermon
חבר מתאריך 15.8.02
3118 הודעות 13:37 06.11.03

ינו צרור מכה על חטא: לקיתי בעיוורון שמאלי

העיתונאי (חדשות, כל העיר) השמאלני (לשעבר?) רינו צרור מתוודה:
30 שנה הייתי במלחמה בימין, אני לקיתי בעוורון של חד צדדיות. גם באוסלו לקיתי ואני לא הולך לחזור על זה.
רינו צרור מתוודה ב"סוף שבוע" (מעריב).

אחר רצח רבין החל להתעניין בהסטוריה ביהודית.
אז התעורר מהחלום והבין את הסכנה האמתית מולה עומדת ישראל: "מה אמר פייסל חוסייני לפני מותו? 'ישראל היא אירוע של מאה שנה, יש לנו זמן'"

ואין כס למשפט סנהדרין בציון השבויה (אצ"ג)
WWW.SANHEDRIN.INFO


Yac
חבר מתאריך 31.3.02
12127 הודעות 13:50 06.11.03

1. קשה להשתחרר ממוסכמות והשאות

רובנו ספג מוסכמות והשאות, בבתי הספר והחינוך, בתנועות הנוער,
מהתקשורת הלא תלויה ומיחצני המפלגות.
ברוב המקרים, מאלה קשה מאד להשתחרר.

בתרבויות קדומות האמינו, שאם ישתחררו מספיק אנשים
מגירסאות הינקות, ודפוסי חשיבה שהושתלו בראשיהם בצעירותם,
תבוא גאולה לעולם.

אני חושש שגם הדת היהודית האמינה בזה.
אולי יארע הנס המיוחל ו-

הִנֵּה השֵׁם, בָּא מִמֶּרְחָק,
בֹּעֵר אַפּוֹ, וְכֹבֶד מַשָּׂאָה;
שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם,
וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת.
וְרוּחוֹ כְּנַחַל שׁוֹטֵף,
עַד-צַוָּאר יֶחֱצֶה,
לַהֲנָפָה גוֹיִם, בְּנָפַת שָׁוְא;
וְרֶסֶן מַתְעֶה, עַל לְחָיֵי עַמִּים.
הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם, כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ-חָג;

אבל אין חשש, זהו מצג שווא כלשהו.

magictch
חבר מתאריך 8.10.01
1669 הודעות 14:02 06.11.03

2. קוראים לזה שטיפת מוח


Hermon
חבר מתאריך 15.8.02
3118 הודעות 15:39 06.11.03

4. גם היום תלמידי בתי הספר חוייבו להשתתף בעצרת

התעמולה השנתית של השמאל.
שטיפת המח מתחילה עם הסתרת האמת על ההרואיזם היהודי שהביאה ליציאה מהגלות ולהקמת המדינה.

כולם חושבים שהמדינה היא מובן מאיליו שקיבלנו על מגש הכסף, לכן יש התופעות האלו של בגישה בערכים המקודשים ביותר של העם והארץ.

רינו צרור פתח ספר הסטוריה והשכיל.
מה אם האחרים שלא מתאמצים לעשות זאת? מן הסתם הם יצעדו בדרכם של מה שמכונה "השמאל".

ואין כס למשפט סנהדרין בציון השבויה (אצ"ג)
WWW.SANHEDRIN.INFO

halemo
חבר מתאריך 7.4.02
1002 הודעות 14:17 06.11.03

3. רינו צרור התארח באתר ynet הצהריים
בתגובה להודעה מספר 0

וענה לשאלות של גולשים
http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-1928,00.html



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   10:02   07.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  46. רינו צרור מפחד מחורבן בית שלישי !!  
בתגובה להודעה מספר 45
 

צרור בבטן

פתאום, בגיל 50, אחרי עבר קרבי בכל התחנות של התקשורת האנטי ממסדית, רינו צרור הוא סופרסטאר. ''דין וחשבון'', תוכניתו הדוקומנטרית בערוץ 10, נוגסת ב''יומן'' וב''אולפן שישי'' המחויטות ואף חגגה זכייה באוסקר הישראלי. הדרך להצלחה עוברת במכבסו שכוחות אל באשדוד, גגות נטושים בגוש קטיף עמדות שמירה מבודדות ברצועת עזה וכוללת נבואות זעם על חורבנו של הבית השלישי. ''אם לא יהיה שינוי במגמה'', הוא מדווח מהשטח, ''אז אני נותן לנו רק עוד 30 שנה''. וזה בנדיבות''
מאת: מיכל קפרא

ינו צרור *
צילום: קפוצ'ינסקי

כמה עובדות: בחודש אוגוסט האחרון היה העיתונאי רינו צרור בן 50. לצרור יש
תוכנית טלוויזיה בשם ''דין וחשבון'', המשודרת בערוץ 10. התוכנית בת השנה
זכתה באוסקר הישראלי. ניצחה את ''עובדה'', את ''פוליטיקה'', את מהדורות
החדשות. רינו צרור עלה לבמה להגיד תודה. לפני כמה שבועות שודרגה
התוכנית כקלף מנצח לפריים טיים של יום שישי, מול התותחים ''יומן'' בערוץ
הראשון ו''אולפן שישי'' בערוץ השני. במובן מסוים הגיע רינו צרור לשיא
הקריירה שלו. ''אם תלכי איתי ברחוב את נופלת''.

אני זוכרת את הצפייה בתוכנית הראשונה שלו.
נובמבר שנה שעברה. זה אירע אגב זפזופ אקראי. ערוץ 10 עוד לא היה ממש חלק מתרבות הזפזופ. לקח זמן. אבל אז נשארתי רגע על התוכנית של רינו צרור ולא זזתי. נדהמתי. זאת היתה טלוויזיה אחרת. טור אישי, דוקומנטרי, מתרוצץ, אסוציאטיבי, אמיץ, ערוך מצוין, מבויים להפליא, כתוב בדיוק מרבי. השמועה הביאה רייטינג. הרייטינג זה שם המשחק. רינו צרור, פתאום, סופרסטאר.

נפגשנו בשבת אחר הצהריים. זה הזמן היחיד שהיה אפשר. שאר הזמן מוקדש
לתוכנית. רק מי שעשה פעם תוכנית דוקומנטרית בטלוויזיה מבין איזה טירוף
כרוך בהכנת סרטבן 35 דקות נטו כל שבוע. עשר דקות קורעות אותך. 35 דקות
זה כבר ממש אינקוויזיציה. וזה חוזר כל שבוע. והאיש, דחילק, בן 50.

יום לפני כן שודרה התוכנית שלו שעסקה בשחיתות. ההתעסקות שלו בשחיתות
לא דומה לכלום. הוא מרפרף במילים ובתמונות על הנושאים, קופץ ממקום
למקום, מתעכב רגע, נוסע, חוזר, הולך, בא. ''בבית הספר למדנו'', אמר באולפן בדברי הקישור, ''שהאימפריה העותומנית נפלה בגלל הבקשיש. בגלל השחיתות''. מהנקודה הזאת הוא יוצא לדרך. עכשיו הכל מושפע מהאמירה. מהתחזית האפוקליפטית.

פוקר עם נוני מוזס

הוא שותה קפה הפוך. עם סודה. מעשן. נשוי. אבא לשלושה ילדים. בת זקונים
בלונדינית, יפהפייה. גר ביפו. נולד שם, אבל גדל ברמת-גן. שיחק פוקר עם נוני מוזס, הבעלים של ''ידיעות אחרונות''. בטח על גפרורים, הם שיחקו. הפוקר לא יצר אינטימיות מי יודע מה. לפעמים, הוא אומר, זה עלה, אבל תמיד לאיזה צורך. שום דבר מעבר לזה. משפחה ממוצא טריפוליטאי, בית חם, בורגני. המוצא, מבחינתו, בלתי רלוונטי לכלום. עוד נדבר על זה. באריכות. בינתיים נחזור לתוכנית הטלוויזיה.

''עכשיו אני נכנס לכסף, לשחיתות, לשאלה למה קוראים למקום הזה 'מדינה של
עשירים'. פעם קראו למקום הזה 'מדינה של משטרה'. היום לא. רק 'מדינה של
עשירים'. ואני שומע את זה בכל מקום. בכל נקודה. אמרתי, בוא נבדוק מאיפה זה
בא.

''הדרך שבה אני עושה את זה מושפעת מהעובדה שאני בא מעריכה. עריכה יש
בה עניין מגלומני. לא מספיק לנו סיפור אחד כדי לדבר על החיים. אנחנו צריכים הרבה סיפורים מנקודות שונות כדי להגיד משהו אחד. מה זה עורך מוסף? פעם לאדם ברוך היתה הגדרה נפלאה. הוא אמר שעורך הוא כמו אוצר מוזיאון. יש לו חלל והוא צריך למלא אותו בתמונות כך שבסוף, כשגומרים את הסיבוב, יוצאים עם חוויה.

''חשבתי לי שאם אצליח לבנות פאזל, מסע כזה, חיבור שלי כאדם, כאזרח,
כעיתונאי עם החומרים - אז מצאתי את 'הטלוויזיה'''.

ורינו צרור יודע שמצא. סוף-סוף מצא. הקריירה העיתונאית של צרור היא כמעט
דברי הימים של התקשורת האנטי ממסדית במדינה הזאת (עם יציאות קטנות
וקצרות מאוד לממסד).

בגיל 20 הגיע ככתב ל''העולם הזה''. משם עבר ל''פרוזה''. משם ל''מוניטין''. משם ל''אנשים''. משם ל''חדשות''. משם ל''העיר''. משם ל''העולם הזה'' המחודש. משם ל''שישי''. משם ל''רשת מירור'' של מאקסוול. משם ל''אולפן שישי''. משם ל''עדן'' שהתמודדה במכרז על ערוץ 10.

חתיכת סיבוב הוא עשה, האיש הזה, בעולם הברנז'ה המקומי שלא תמיד היטיב
עימו.

אבל אז הגיע ''דין וחשבון''. ערוץ 10, פריים טיים. הצלחה. אוסקר, אפילו.

ואיך מודדים היום הצלחה? יש פרמטרים. עצוב, אבל יש פרמטרים. הכל התחיל
בתלתלים. הגיעו אליו מוכרי שמפו. רצו לעשות קופה על התלתלים שלו. אמרו
לו, יש לנו שמפו פיצוץ בשבילך. השיער נראה קצת יבש, הודיעו בלי לדפוק
חשבון, גם השיער, אם שואלים אותם, נראה להם ממש מפוצל בקצוות. היו כאלה
שביקשו להלבין את התלתלים. להצעיר אותם, אתם יודעים. כדאי לך, אמרו לו
המפרסמים. ''את הראשון גירשתי, את השני גירשתי ובשלישי הבנתי שצריך
לקבוע עמדה. העמדה היתה - תחפשו את החברים שלכם''.

ככה ניצחו התלתלים וככה הפסיד בענק חשבון הבנק של רינו צרור. אבל אם
כבר תלתלים הם הנושא, קשה שלא לחטט בהם קצת. בטלוויזיה, משום מה, לא
אוהבים תלתלים. תלתלים, קבעו המומחים, הם פרובוקטיביים, שלומפרים מדי,
לא ממש עוברים מסך. עדיף חלק. רצוי עם פן. אפילו את שלי יחימוביץ',
מתולתלת מלידה ולוחמת פמיניסטית רבת השפעה, הצליחו להכניע ולהחליק.

נו, תחליק בסוף?

''תשמעי, אני כעסתי על ההנחיה לשלי יחימוביץ'. אני יכול להבין את הצורך
בכללים של מערכת ושלא תמיד נכון לשבור אותם, אבל שלי יחימוביץ' היא
מתולתלת. לשמחתי אף אחד לא דיבר איתי על זה. המערכת שלנו היא מערכת
שנקודת המוצא שלה היא עיתונאית ופחות מתעסקת במשחק של הפריזורה.
בערוץ 10 - למרות כל הקשיים, הנפילות, איומי הסגירה, לא סגירה, יש כסף,
אין כסף - בסופו של דבר המעטפת המקצועית מאפשרת לך לעבור את הדברים
האלה. אבל שלא תביני לא נכון, היה סשן לא קטן בנושא הז'קט והעניבה''.

זה לא היה רעיון שלך?

''ממש לא. זה בא אחרי ויכוחים. קיבלתי את הטענה הבסיסית שכאשר אני עם
עניבה, הצופה שומע ומקבל אותי הרבה יותר מאשר עם סתם בגדים. ככה זה''.

אז אולי יש צדק גם בעניין התלתלים?

''לא. עובדה שהם עובדים מצוין. זה קיבעון במוח שתלתל מייצר חוסר ריכוז. אני באופן אישי יוצא מריכוז מול קרחת. אז מה, יפסיקו להופיע גברים עם קרחת בטלוויזיה?''.

לילה עם אילנה אזולאי

נחזור לעיקר, כפי שרינו צרור אוהב לומר. למשל, למה תוכנית הטלוויזיה שלו
עובדת כל כך? איך קרה שהמבקרים יצאו מגדרם והצופים גם. שהרי תמיד יש
איזה דיסוננס בין ביקורת אנינה לטעם הציבור. ולפתע - נוצרה הרמוניה. מאיפה באה?

''קודם כל בגלל החומר. אנשים פה רועדים מפחד. לא רק מהפלשתינים, אלא
מהשאלה אם המקום הזה ימשיך להתקיים. והפחד הזה קיים בכל רובד, בכל
עשירון, וכולם מסתכלים ורואים אותו דבר, רק שהרבה מאוד פעמים אין להם
אמצעים להמחיש, להגדיר. את יודעת כמה תגובות קיבלתי רק בגלל שעליתי
על איזה גג של בית בגוש קטיף ופתאום אנשים קיבלו איזו תמונה על המצב,
המחשה של המציאות. או למשל כשדיברתי עם חייל מילואים, שיושב לבדו
בעמדה בפאת שדה ומפחד פחד מוות להיות לבד. אנחנו שומעים על הקיצוצים
במערכת הביטחון, אבל החייל הזה הוא פיסת החיים.

אחר כך אני נוסע לנצרים ו-50 שניות אחר כך יש פיגוע במוצב שם, וחיילות
נהרגות. אלה החיים שלנו. אנשים מגיבים קודם כל לחיים. בדיוק כמו שאני מגיע
למכבסה באשדוד, עשר בנות עובדות שם, 400 מעלות חום, אי אפשר לנשום
ואני עושה את כל הסיבוב, כולל לשכת עבודה, הנשים שבאות,הנשים שמבקשות
לברוח ובסוף אני עוד מגלה שבעל המכבסה על סף פשיטת רגל. וכולה מה
עשיתי? בדקתי ציר של עבודה.

''או אילנה אזולאי. ליוויתי אותה קצת בדרך אבל הרגשתי שצריך לבוא אליה
בלילה, למלון שאירח אותה. והיא שם לבד, משכיבה את הבן שלה לישון. בן אדם, לא פולקלור שצועק כל הזמן. והצופים רואים אותה כאמא, כאישה רגישה,
אוהבת, פתוחה. הם מקבלים ממני קריטריון להערכה. זה לא סטראוטיפ אלא אמא
שנלחמת על תנאי החיים של הבן הנכה. זאת הדרך שלי לשבור 6,000 תחנות
טלוויזיה שנותנות אותה בדיוק באותה צורה. מבחינתי, שברתי את הדימוי וזה
מהלך של כל התוכניות. אני נלחם בדימויים''.

פגישה עם משה דיין

כמו הצרות, גם ההצלחה באה בצרורות. פ-ת-א-ו-ם, בבוקר אחד בהיר מפרסם
''מעריב'' ידיעה, לפיה רינו צרור, באמצעות כתבה שפירסם ב''העולם הזה'', הציל את חיי משה דיין. ואיך הציל? עמיר פורת, קשרו של האלוף שמואל גורודיש במלחמת יום כיפור, סיפר כיצד תכנן מפקדו הפגוע להרוג את דיין ולהתאבד. צרור, אז עיתונאי צעיר, ראיין את גורודיש וכתב את גרסתו למלחמה. כתבה זו התפרסמה ב''העולם הזה'' תחת הכותרת ''דרייפוס הישראלי''. פורת סיפר כי הכתבה הרגיעה את גורודיש והוא החליט בעקבותיה לגנוז את תוכנית ההתנקשות.

''תשמעי סיפור. ירדתי לסיני עם המשפחה לשבועיים. התנתקתי מהכל, סגרתי
פלאפון. בדרך חזרה אני מתחבר לפלאפון ואני שומע הודעות. אולי 20 הודעות
ובכולן, פחות או יותר, אומרים לי, 'אהה, אתה הצלת את דיין, יא זבל'. ולא
הבנתי על מה הם מדברים. אני מתקשר לרכז המערכת שלי, אילן שיזף, והוא
מספר לי על הפרסום של דברי עמיר פורת ב'מעריב'. ואני באותו רגע חוטף
נוק-אאוט. את לא מבינה בכלל איזה נוק-אאוט זה היה, כי מלחמת יום כיפור, זאת
דרמה גדולה אצלי. זאת חוויה של ילד בן 21 שיוצא למלחמה והחברים שלו,
החברים הכי טובים, נהרגיםשם. כיפור זה אפילו לא מכה, זה כמעט לידה מחדש.
היום אני יודע לראות עד כמה היא שינתה בצורה מכרעת את כל אופי
ההסתכלות שלי. אני מפרסם את קו 300 בחדשות בגלל כיפור. אני הולך לכתוב
ב'העולם הזה' בגלל כיפור. אני בתפישה של עיתונות חוקרת, מעורבת, מגיבה,
אכפתית, בגלל המלחמה ההיא. ואת דיין אני רואה בחווה הסינית, עם אריק שרון, 20 דקות אחרי שרמי חבר שלי חוטף כדור. וכשאני רואה אותו, אני מקלל והוא מקבל את התבנית של כיפור, את מודל האשמה, השחצנות. אני אפילו לא מוצא הגדרות מתאימות לאותה יוהרה. ותביני, עבור הורי דיין היה מתתיהו החשמונאי. וגם אני בגיל מסוים, 16-17, מעריץ אותו.

''כשערכתי את 'אנשים' ב-81', משה דיין מת. ואני אומר לצלם המערכת, יהודה
רביב, שהוא ואני בערך באותו גיל, 'תשמע, יהודה, דיין לא יכול למות. עד שלא מביאים צילום של דיין מת, הוא לא מת'. יהודה רביב ארב בבית החולים, בשעה ארבע בבוקר, עד לרגע שהוציאו את הגופה. הגופה היתה מכוסה. לא ראו שזה דיין. אבל ידעו. ואני מפרסם את זה על שני עמודים והמערכת לא מבינה מה אני רוצה. אבל אני ידעתי. אני רציתי לענות לו. והיום מתברר פתאום שהצלתי אותו''.

אתה יודע מה אני חושבת, איך בעצם אין לנו מושג על כוח המילים, איך אנחנו
לא יודעים כלום.

''כן. אנחנו לא יודעים כלום. אבל זה טוב. כי ברגע שמזהים את הכוח, ממילא
משחקים איתו ומהר מאוד עוברים את גבולות המקצוע. ואני יכול לזהות את זה
גם אצל עיתונאים צעירים וגם אצל מבוגרים''.

מי למשל?

''עזבי. לא צריך שמות. אבל אני אתן לך דוגמה. אם זה נכון, מה שאמנון דנקנר כתב ביום שישי שעבר על הכיסוי של 'הארץ' את פרשת משה מזרחי, או יותר נכון מה שהם לא סיפרו לי - אז אני מיד מפסיק את המנוי שלי על העיתון הזה. בכל הפרשה הזו אני ניזונתי מעיתון 'הארץ' וזה פשוט הרג אותי''.

קרבות עם יוסי קליין

תנועת היד הרגה אותו. בפעם הראשונה שראה את עצמו מצולם במצלמה של
מויש הראל כמעט התעלף. ההחלטה להגיע לפרונט, כלומר להצטלם בתוכנית,
להוביל אותה, להיות נוכח כמעט כל רגע בפריים הטלוויזיוני, היא החלטה
מודעת. כמעט אידאולוגית. מצד שני, יש מחיר.

''קודם כל רואים דברים שלא יודעים שהם קיימים ושאתה לא ממש אוהב. למשל,
עמדתי בתחנת אוטובוס ואני רואה שהיד שלי מקופלת, רפויה כזאת. והעורך
והבמאי נקרעים מצחוק. יש זוויות שאני נראה לעצמי מגעיל. שמן מדי, ואני
הולך למות''.

אני מביטה בו. בייבי פייס כרוניים, שהגיל רק התעמר בהם קלות. ברמיזה. שום דבר דרמטי. רק בצילומים מלפני עשר שנים אפשר לראות את ההבדל. עשר
שנים כבר חלפו מאז סגירת עיתון ''חדשות'' המיתולוגי. ורינו צרור היה שם. ''אני אגיד לך משהו על 'חדשות' בהקשר של ערוץ 10. כשערוץ 10 עלה, התלהבתי מאוד מהקבוצה שהתקבצה שם. כמו ב'חדשות', אחת לכמה זמן מתקבצת קבוצה כזאת, במין מחזוריות של 20 שנה, וגם יש מי שמוכן להשקיע בה כסף. גיא זוהר, רם לנדס, קובי מרנקו וטלי בן-עובדיה הם קודם כל עיתונאים. נקודת המוצא היא עיתונאית. יש פה מערכת תקשורת חדשה, לא ביזנס, והשיקולים שלהם הם שיקולים של חומר. ראוי או לא ראוי. אלה המקומות בהם אני רוצה להיות''.

אבל הנוסטלגיה קצת מתעתעת. ''חדשות'', שם ערך בשלב מסוים רינו צרור יחד
עם ציפה קמפינסקי את ''המוסף'', לא סיפקה רק גן עדן עיתונאי. היו ביקורות רבות על הטיפול הצהוב בחומרים, שהיום בוודאי היו נחשבים לצהבהב חיוור, היו הערות מתנשאות על שפת הרחוב שנכנסה לטקסטים, נחצו גבולות מקובלים ובסך הכל היה המוסף הזה, שסגנונו היה חדשני, יצירתי, פרובוקטיבי, סיפור הצלחה.

אבל ההצלחה הביאה ליצירת קליקות, מחנות של ממש, בעד ונגד יצריים. ''המצב
נעשה בלתי נסבל'', סיפר עיתונאי שעבד שם באותה תקופה. ''הקיר בין החדר של רינו לחדר של יוסי קליין העורך היה דק מאוד. ברגע שקיבלתי תדרוך מרינו איך לטפל בנושא, נקראתי ליוסי, והוא נתן לי תדרוך מכיוון אחר לגמרי. רינו שמע ושוב קרא לי ושוב תדרך אותי אחרת. זאת היתה מלחמת תרבות. מלחמה בין החבורה שהקיפה את עמוס שוקן, כולם אשכנזים, מתוחכמים, מנוכרים, לבין חיילי השטח של העיתון, שהאמינו ברינו כעורך נפלא שמרגיש את החברה והרחוב''.

למרות הצלחת המוסף מצא עצמו צרור בחוץ. הוא ביקש לערוך את עמודי
החדשות, אבל עורך העיתון התנגד. שוקן גיבה את העורך. צרור החליט לזוז
הלאה והלך לערוך את עיתון ''העיר'', השייך גם הוא לרשת שוקן, אבל לזמן לא רב. הפיתוי הכספי הוביל אותו להצטרף לרשת המירור של מאקסוול שרכשה את
''מעריב'', שם התבקש להקים רשת מקומונים. היוזמה הסתיימה יחד עם מותו של
מאקסוול וצרור מצא את עצמו סוגר מעגל ב''העולם הזה'' המחודש, הפעם כעורך.

בנובמבר 93' נסגר עיתון ''חדשות''. ''כשנסגר עיתון 'חדשות', נוני מוזס, חיים בראון וצוות של אנשים בכירים מ'ידיעות' ומ'גלובס', כולל אדם ברוך, נפגשו כדי לסגור עניין ולשכנע אותי להפוך את 'העולם הזה' לשבועון בשם 'שישי', כדי שכל פליטי 'חדשות' יגיעו לשם ולא לעיתון 'מעריב'. רצו לעשות חסימה. אני ידעתי מה נקודת המוצא, אבל לא הערכתי את נקודת הסיום. שם הוחלט על שותפות בין 'גלובס' ל'ידיעות' והיה 'תיסלם, תיסלם, אהלן, אהלן' ויוצאים לדרך. וזה היה המסע הכי קשה בחיים שלי. הייתי אז עם חמישה-שישה כתבים. אפס כסף. 60 מטר מרובע של מערכת וככה ניסינו להרים עיתון. אחרי שבועיים-שלושה מחליטים ב'ידיעות' לצאת מהשותפות בקול רעש גדול. למרות זאת אחרי שבעה חודשים מכרנו כ-20 אלף עותקים. היתה תחושה שיש תזוזה, אבל אז החליטו לסגור את העיתון. בדיעבד למדנו שכאשר עבר זמן מסגירת 'חדשות' והתזוזות של העיתונאים הסתיימו, לא היה שום צורך במערך ההגנה הזה. פשוט סגרו''.

אתה מתאר מהלך של ניצול מאוד ציני.

''כן. אתה מבין את זה, אבל אתה כבר בפנים ויש אחריות כוללת. אתה לא יכול
לקום וללכת בגלל שאכלת כאן עוקץ איום ונורא. אנחנו העורכים השכירים
מקבלים את אור השמש מהמו''לים. אם אין אור, אז אין כוח שמגיע. אתה יודע
למה אפשר להגיע, אבל אתה תקוע בגבעה הראשונה. כשסגרו את העיתון,
אמרתי לעצמי, אני בעיתונות הכתובה יותר לא רוצה לעבוד''.

מה הבנת?

''הבנתי שאני לא רוצה להיות שכיר של מו''לים, לא רוצה לתת להם את הכוח
שלי, את היכולת שלי. וזאת, תאמיני לי, היתה עוגמת נפש גדולה ושבר גדול.
משבר אמון מאוד דרמטי. ב'גלובס' היו החברים שלי. ואז אני מפסיק לכתוב''.

צעקות עם דורון צברי

רינו צרור מגלה את כוחה של המצלמה או במילים שלו, ''אני מתחיל לשחק
בסרטים''. יחד עם שאול אברון ובעידודו של אביב גלעדי הם יצאו לעשות סרט
על דרעי, על חיים רמון - שתי ההבטחות הגדולות של התקופה - וסרט על קברי
צדיקים שלא יצא לאוויר העולם.

''המעבר לתמונה היה מאוד לא פשוט. לא הבנתי את הדיבור הזה. היתה לנו סצנה
עם אריה דרעי שהיא בעצם המודל שלי. דרעי הרוס על אתרוגים, פריק של
אתרוגים אבל ברמה מופרעת. יש מצווה להאדיר בסוכות, להגיע לגבהים ממש.
ויש חבורה גדולה שבסוכות יוצא כל השוויץ, היוהרה והאטרף הזה שלה על
האתרוגים. 20 דקות אני מצלם את דרעי עם איזה 20 אתרוגים, ואני מהופנט
מהיחס שלו ללימון הזה. ובסרט יש איזה שניים-שלושה אתרוגים קטנים וזהו. ואז
הרגשתי שיש לי בעיה, המוצר לא מספר את הסיפור. אחרי שני הסרטים האלה
יצאתי די מתוסכל. אמרתי, טעות. לא צריך לביים. מה שמבקשת המצלמה זו
התרחשות. ואז אני קורא בעיתון ידיעה קטנה על הפועל בית-שאן שמקבלת
שירותים כימיים למגרש. ואני אומר לעצמי, רבאק, ונוסע לשם. כשאני חוזר
ברור לי שיש סרט. באתי לדורון צברי ושאלתי אותו, 'רוצה לעשות?', ככה יצא
סרט''.

שני במאים על סרט אחד, לא נראה עניין פשוט.

''זה קשה, במיוחד בשלב העריכה. היו הרבה צעקות. גם אני וגם דורון צועקים
כשכואב וצועקים גם כשרוצים להשיג משהו. למזלנו, נעם וייסמן היה העורך.
היום נועם עורך את התוכנית שלי ואני יכול לומר שבזכותו אני מייצר 35 דקות
כל שבוע''.

כמעט שישה חודשים הם עבדו על הסרט הזה. מאה משמרות, שזה כמעט יותר
מכפליים זמן עבודה על סרט ממוצע. התוצאה, ''בית-שאן - סרט מלחמה'', היתה
מצוינת.

''תשמעי, שאול אברון, שהוא לטעמי כותב הרחוב הטוב ביותר, היה מתייסר 30
אולי 40 שעות על 700 מילה. שלא לדבר על הנרווים, הבירות, הייסורים באופן
כללי. וכשאתה קורא, מי רואה את העבודה הזאת? הסרט על בית-שאן היתה דומה
לזה. חצי שנה של עבודת עריכה. ואני זוכר שההקרנה היתה במוצאי שבת, יום
לפני פיצוץ האוטובוס בירושלים, בו נהרג הבן של העיתונאי נחום ברנע.
מתגובות מדהימות על הסרט, הוסטה כל תשומת הלב למקום אחר. שמו הכל
בצד. אף אחד לא זכר בכלל את הסרט. מבחינתי זה היה משבר. חצי שנה לא
יצאתי מזה ורק כמה חודשים אחר כך חזרו אליו, אל הסרט''. הסרט הדוקומנטרי
הזה, אגב, זכה גם הוא באוסקר הישראלי.

יד ביד עם אריה דרעי

נחזור רגע לדרעי, לא זה של האתרוגים, של יבואן חליפות היוקרה. רינו צרור
נקט עמדה מאוד לוחמנית לטובת דרעי במהלך המשפט. התגייס ממש.

''למה עשיתי את זה? בגלל שכל החברים נתנו את צד הפרקליטות ואני קיבלתי
את צרבות חיי רק בגלל שעליתי לבית המשפט ושמעתי את מה שאמר.
כשהתחלתי לכתוב על פרשת דרעי, כתבתי מתוך בית המשפט. ואני יודע לבדוק
סיפור ולבחון אותו. זה המקצוע שלי ושם הבנתי שפרשת דרעי זה 'נעליים'. יכול
להיות שהיה צריך לשפוט את דרעי על עניינים אחרים, אבל לא על התיק הזה.
והנה, פסק הדין בתיק הציבורי אומר בדיוק את מה שאני אמרתי אז. אי אפשר
היה לעבוד עלי. אני פרסמתי את קו 300 ואני ראיתי איך ממנים במקום היועץ
המשפטי זמיר, את יוסף חריש ולמה. הוא קיבל את התפקיד תמורת חנינה ל-15
איש, שאם כל אחד היה מקבל את עונשו היינו מגיעים ל-150 שנה בבית הסוהר.
אני מכיר את הסיפור הזה. אז כשהחברים מחליטים שמספיק עם זה, מגיע דרעי.
ואני כותב על המשפט. ואז בפעם הראשונה אני מוצא את ההגדרה מזרחי ליד
השם שלי.

''היה יום שישי ואני פותח את מדור הביקורת של יורם ברונובסקי מ'הארץ' ושם
כתוב, 'רינו צרור, מזרחי...' ואני נדהם. ככה אתה שופט אותי? מכניס אותי
לתבנית? כמעט 25 שנה בעיתונות, ראיתי איך מדפיסים עיתונים בעופרת, מאות
כתבות, והמזרחיים רק יכולים לבוא אלי בטענות. זה נתן לי מכה לא קטנה. כי זה
כמו לומר, דעתך היא תולדת המזרחיות, הגנים, אבא ואמא, כאילו זה לא שיפוט
אמיתי. זה רק אמוציות. למה? כי אני שחור. כי ידוע שיש לנו יותר אמוציות
מכושר ניתוח. אלה חוויות כואבות מאוד. אתה נעלב. אתה לא אומר, קיבינימט,
אני לא שם עליהם''.

אז כתב מזרחי. למה זה מעליב?

''הוא מוזיל אותי, מסייג את הדברים, הופך אותם לכיתתיים, ואותי ללוביסט. אין
כאן בסביבה מישהו שיכול להסתכל על העבודה שלי במהלך 30 השנה האחרונות
ולמצוא פגם ברמה של לובי, אינטרסים, צרכים אפלים. וזה גם מכעיס נורא, קשה
להתמודד עם טענות כאלה. ההגנה היא הכפלה של התבנית. כשיצאה ה'קשת
המזרחית' התנפלתי עליהם. מה זה המזרחיות בפרונט? בדיעבד אני חושב
שטעיתי, אבל אז נחנקתי מהם. מה זה ההדגשות האלה על המוצא?''.

אם נחזור לדרעי, היית מעלה על דעתך שהוא יהפוך ליבואן של חליפות יוקרה?

''מה את רוצה שיעשה? אנחנו זרקנו אותו. החברה הישראלית זרקה אותו. אז הוא
מתפרנס כך''.

פלירט עם שלום קיטל

רצח רבין מחזיר את רינו צרור לכתיבה, בעיתון ''העיר'' תחת עריכתו של רמי
רוטהולץ. טור אישי. דין וחשבון, שמו. כמו תוכנית הטלוויזיה. צרור מביא
לעיתונות את המספרים שהופכים לאייקונים. כל פסקה ממוספרת. 4.3.2.1. יצר
סגנון. ''כאן חזרתי כמעט לספרות. אני בא מהמילה, מהניסוח והטור הזה מחזיר
אותי לטקסטים, לשפה, לסוד הצמצום. כך אני אני חוזר לאקטואליה''.

ב-99' מקבל צרור שיחת טלפון משלום קיטל שמזמין אותו לערוך את ''אולפן
שישי'' של ערוץ 2. הממסד המסחרי בהתגלמותו. ''את יודעת, אנחנו פסנתרנים.
כל דרך תקשורתית צריך ללמוד לנגן אותה נכון. עד אז לא הבנתי בתוכניות
טלוויזיה כלום. לא ידעתי מה זה ליין-אפ, לא ידעתי שצריך לחשב את הזמן של
הפתיחה, של המנחה, של האותות. לא הבנתי מאיפה זה בא בכלל. איך נכנסים
ואיך יוצאים. מבחינתי, נכנסתי למערכת תקשורתית חדשה שגם לה יש אור
משמש אחת ובמקרה זה - קיטל. ואז אני מוצא שאני צריך לייצר את הדוקומנטרי
עם אנשי מערכת שלא כולם מורגלים, מבינים עד הסוף. זאת מערכת קשה
לעבודה גם בתנאים וגם בלחץ''.

וזה ערוץ 2. ערוץ מסחרי.

''מה זה ערוץ 2? יש דברים נפלאים ויש דברים איומים.אבל אני יודע שהם
טלוויזיה. הם תופשים אותך כמו טלוויזיה. הם בנויים כמו שעיתון טוב בנוי.
קליפה אחרי קליפה לפריים טיים''.

איפה זה שם רגליים?

''אני חושב שעושים עוול לערוץ ובמיוחד למערכת החדשות. זה נכון שהרייטינג
משמעותי ונכון שאז לסיפור יש פחות משמעות. אם הרף הוא 18 אחוז, אז צריך
להוריד את מורכבות הסיפור. אבל עשינו דברים. אתה נמצא בתחרות לא מול
קבוצות אחרות, אלא מול סף מינימום, שזה האמת, קצת מלחיץ. אף אחד לא
אומר לך תכתבי סיפור שלפחות 150 אלף איש יקראו אותו. בערוץ 2 יש כזה
קריטריון. כמה עגבניות מכרתי היום''.

מכרת טוב?

''כן. הייתי שם שנה בסך הכל''.

יש לי הרגשה שאתה מוציא את ערוץ 2 קצת חלק מדי, מותיר לעצמך דלת
פתוחה לחזור לשם בעתיד.

''לא נכון. אני מעריך את שלום קיטל לאללה. אני אולי הייתי עורך אחרת, יותר
בביקורתיות. אני בא מתבנית של ביקורת וקיטל הוא חניך של רשות השידור.
אבל זאת מערכת שמותקפת הרבה מעבר לפרופורציות. למה, מי הביא חומר יותר
טוב ממנה בשנה האחרונה? את הרדידות לא נכון להפיל רק עליהם. כולם
נמצאים במי אפסיים. אף אחד לא בולט. זה לא נכון שאני עושה הנחות''.

כךאו כך הקריירה של רינו בערוץ שתיים קצרה מאוד. שלום קיטל מחליט
להביא את דן שילון להנחות את אולפן שישי במקום אושרת קוטלר ללא
התייעצות והסכמה של רינו צרור. במערכות האלה, יש בכך, הרבה יותר מרמז.

דין וחשבון עם השמאל

בחרת לרשויות המקומיות?

''בטח. רק פעם אחת לא בחרתי, בבחירות ברק מול שרון''.

למה?

''לא הייתי יכול לבחור בברק. האינתיפאדה השנייה פירקה לי את החלום של
שמאל. אני גר ביפו, אני יודע מה אני מדבר. 30 שנה הייתי במלחמה בימין. את
יודעת מה עשיתי למתנחלים בעיתון 'חדשות'? אני לקיתי שם בעיוורון של חד
צדדיות. גם באוסלו לקיתי ונשבע לך, שאני לא הולך לחזור על זה. הדין וחשבון
שעשיתי אחרי קמפ דיוויד היה עצום. את החלום של יאללה בוא נאכל חומוס על
חסן - שמתי בצד''.

מה דעתך על שרון?

''היחס שלי אליו מאוד אמביוולנטי. השנה הראשונה שלו היתה טובה, אבל אחר
כך הוא הלך לאיבוד. הוא לא יודע לגמור מלחמה. ולא משנה אם המלחמה היא
פיזית או פוליטית. הכניסה ללבנון היתה לדעתי נכונה, רק שאחר כך התחילה
איזו חגיגה לא מוסברת שלא נגמרה.

''וזה מה שקורה עכשיו. אסור לשכוח שהוא הגיע אחרי הבלגן שהשאיר ברק.
פתאום היתה תחושה שהגיע מנהל. מישהו שיודע לעשות סדר. עכשיו אנחנו כבר
בהסתבכות. אין לשרון פתרונות. אולי אם הוא היה גומר את גדר ההפרדה, זה היה
מקובל עלי''.

אתה עשית קמפיין רציני בתוכנית לגדר ההפרדה והיא עושה עוול גדול
לפלשתינים שחיים שם. לא הזכרת את זה.

''אני מעדיף גדר שמייצרת המון עוול מאשר להגיע להלוויה שלך. אני יודע
איפה אני חי. אני חייב את ההפרדה כי אחרת זה סתם כאוס שבטי. אני נלחם היום
על החיים שלי. לא חולם יותר כלום. נורא רוצה. אבל נגמרו החלומות''.

עוד מעט שמונה בערב. צריך לזוז לכיכר. אתה רוצה לבוא איתי לעצרת זיכרון
של רבין?

''לא הולך לשם. אולי רק אם אשתי והילדים הולכים. אני מכבד את הזיכרון של
האיש, אבל לא את האנשים שבאים לכיכר. אני לא חלק מהם''.

ככה רינו צרור. בן 50 כבר. 30 שנה בתקשורת הישראלית. הרבה מעריצים עשה
לו, וגם לא מעט יריבים. השפה המדוברת שלו יכולה להיות הרבה פחות אלגנטית
מזאת הכתובה, המצומצמת כל כך. הוא היה בוטה, מעליב, כוחני, כמו שהיה
צ'ארמר עם בייבי פייס לא מזיקות. רגע לפני שזכה באוסקר על ''דין וחשבון''
דרש דוד מנדיל מחברת ''סינמה פוסט פרודקשן'' לפסול את מועמדות התוכנית
בתחרות פרסי הטלוויזיה, בגלל סכום של 70 אלף דולר שחייב לטענתו צרור
לאנשי ההפקה. ''ערוץ 10 הקפיא את התשלומים'', מגיב צרור, ''ומנדיל היה
המפיק ושותף מלא. אני מקווה שערוץ 10 יחזיר את חובו קודם כל להפקה וגם
לי''. הרבה חובות יש בעולם התקשורת. תביעה משפטית של צרור עדיין עומדת
מול חברת ''עדן'' שנבלעה בערוץ 10. ''הם לא שילמו לי את הבונוס'', מחייך
צרור. למרות הכל, הוא מתכנן כבר את התוכנית הבאה.

אין עייפות קצת?

''תשמעי, אני חושב שאני ואת בכאלה צרות איומות. אחרי רצח רבין התחלתי
ללמוד איך ההיסטוריה שלנו התנהגה במצבי משבר מהסוג הזה. שלושה מדפים
עם ספרים על בית ראשון ושני יש לי. ראיתי את המעגל שחוזר על עצמו ברמת
הפרטים. כולל הגיבורים. יהושע בן-חנניה למשל, הוא דמות מקבילה לשמעון
פרס. הוא רואה את החורבן, מאריך ימים, וכל חייו מסתובב בעולם ומנסה להרגיע
את הקנאים. בבית ראשון החזקנו 90 שנה ובבית שני 80 שנה. מה אמר פייסל
חוסייני שבוע לפני שמת? 'ישראל', הוא אמר, 'היא אירוע של מאה שנה. לנו יש
זמן'. וזאת התשובה הנכונה. וכל החברים שחושבים שאנחנו כאלה גורדי שחקים
לא מבינים שגם אז בבית שני היינו האימפריה הכי גדולה באזור. ומה התפרק?
החלק הפנימי. איפה נבהלתי? כשראיתי באיזו מהירות ובאיזו קלות מתרסקת
אימפריה. נגמרת. מנקודה כל כך מפותחת אתה נופל לכלום. לכן כל הפסאדה
הזאת אין לה רישיון. וזאתפעם ראשונה שאני חש תחושת מחויבות מוחלטת.
מחויבות להודיע לך את זה. זה סדום ועמורה פה. אם קשיש בן 85 מקיבוץ
ניר-עם, מסדר מזלגות כמו בסרט של צ'רלי צ'פלין, מיואש, מוכה, אז אנחנו
בסדום מודרני. למי יש זמן להתעייף?''

דרך אגב, כמה זמן אתה עוד נותן לנו עד להתרסקות האימפריה?

''אם אין שינוי מגמה, אז 30 שנה. וזה, לדעתי, בנדיבות''.

(05/11/03 , 20:45)




כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   23:57   07.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  49. זכרון סלקטיבי אלימות היא כרסום הדמוקרטיה  
בתגובה להודעה מספר 46
 

אזרח דואג
חבר מתאריך 2.9.03
31 הודעות 22:30 07.11.03

זכרון סלקטיבי אלימות היא כרסום הדמוקרטיה

אראל סג'ל (מעריב)
רצח הוא רצח הוא רצח, קל וחומר רצח המבקש להטיל אימה וטרור על הדמוקרטיה הישראלית ולחבל
בריבונות ממשלה נבחרת. רצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין ז"ל, היה, הינו ויהיה שעת השפל של
הדמוקרטיה הישראלית. הלילה בו נפלו השמים. יתרה מכך, רצח רבין מעורר שאלה מצמררת - האם בכיכר
נקרעה ממלכת ישראל באופן שאין ממנו חזרה.
רצח רבין הפך למיתוס מכונן של השמאל בהתייחסותו לימין הפוליטי על גווניו.
מורשת רבין נוסחה בין השאר לכדי כלל כתב האשמה חריף וקולקטיבי. מעשהו
הנפשע, הנקלה והבזוי של יגאל עמיר נתפש על ידי השמאל כשליחות קטלנית.

אפשר אולי לומר כי באחד המהלכים ההיסטוריים היותר אירוניים, היה רצח רבין
לשבט החילוני- אשכנזי- שמאלי כרצח ישו לנוצרים. מנהיגי הימין ורבניו דמו
לסנהדרין המתירה את דם המשיח ויגאל עמיר הוא התליין, הוא- הוא פונטיוס
פילאטוס.

וכך, כשם שבעיני קתולי ממוצע, היהודי לדורותיו אשם ברצח המושיע, בעיני
השמאל האשם מונח לפתח הימין. אמנם במרחב הדיבור הציבורי, תקשורתי,
קביעה מעין זו תעורר עדיין הרמת גבה אך לו נשאלו משתתפי העצרת במוצאי
שבת באופן פרטני, רבים מהם היו מסכימים עם דברים אלו.

אם להיות הוגן, אזי לתחושת רצח המשיח יש בסיס מעשי נוכח העובדה כי הימין
הקיצוני מכיל לא מעט מנוולים פורעי חוק הרואים ברצח רבין התנקשות
מוצדקת.

אגב, הדמיון לצליבת ישו מתעצם נוכח הדגשת אוסלו במורשת רבין. בעיני
חלקים בשמאל, רבין הציוני, הבטחוניסט, מכפר במותו על מזבח השלום על
חטאות העבר של תנועת העבודה הציונית.

במותו סיפק רבין הפלמ"חניק לשמאל זיכוך לרגשות אשם על חלקם המרכזי
בדיכוי הפלשתינים. החל בגירוש 48', דרך אינספור קיבוצים הנטועים בכפרי
רפאים וכלה במפעל ההתנחלויות שראשיתו בממשלות העבודה. רבין הוא קורבן
התמיד המוטל על האדמה ומספק לשמאל גושפנקה למוסריותו המוחלטת.

האם במעשה הרצח טמן הרוצח השפל והאוויל את זרעי המדינה הדו לאומית ואת
חורבן המפעל הציוני.

בבחירות 92' בחרתי מרצ. דעותי השתנו מאז, אך לא הכרתי שפנאטיות רעיונית ודוגמה קתולית הן אויבות
המחשבה החופשית. כמי שגדל בבית דתי לאומי היוותה ההצבעה עבורי אקט טקסי של המרת דת וקבלת הכשר
לשפיותי ולעליונותי המוסרית אינטלקטואלית. הימין נתפש בעיני אז כשם שהוא נתפש עד היום במעוזי
השמאל: אידאולוגיה אמוציונלית, חשוכה, נבערת ופרימיטיבית בלאומניותה. אספסוף נקלה.

לאחר עשור, ברור כי תפישות השמאל, המתיימרות לשאת את דגל הנאורות
וההומניזם הדמיוני התרסקו במפגש עם המציאות. הניסיון להגיע לדיאלוג
רציונלי עם אויב החי על פי קוד לוגי אחר הוא פתאטי במקרה הטוב ומתנשא
במקרה הרע. חוסר ההתמצאות במרחב של השמאל משול לעטלף חירש.

השינוי הפוליטי שחל בי אינו נעוץ רק בניתוח המציאות שלאחר אוסלו אלא
לרצח רבין ולאווירה המורעלת שהתגבשה בשמאל. לא אשכח לעולם כיצד
עיתונאי מפורסם קרא להחרים את נשקם של חיילים חובשי כיפות סרוגות. זה
היה השיא בהסתה מתועבת. ההכרה הלמה בי. הימין, כלומר שבטי, אינו לגיטימי
ואף פעם לא היה. סתימת הפיות, הרדיפה והאשמה הגורפת באחריות לרצח גרמו
לי להרהר באמיתות המחנה המכנה עצמו שפוי ונאור תוך הצצה אל מדוריו
האפלים וסודותיו הכמוסים. בסיפור הזה אין צדיקים.

בראיון לבילי מוסקונה- לרמן ב"מעריב" סיפר שאול ארלוזורוב, בנו של חיים
ארלוזורוב, על הטבעת האונייה אלטלנה. הוא נקרא בדחיפות מטייסת הפלמ"ח
בגליל לרחוב הירקון בתל- אביב. "יגאל אלון היה בשבילי אלוהים", הוא סיפר,
"וכשקיבלתי את המברק ממנו עליתי על מטוס לשדה- דב ובתוך 15 דקות הליכה
מהירה הגעתי לירקון. לא הבנתי מה קורה שם, הייתי בורג קטנטן. לא הבנתי
למה אלון מבהיל אותי בדחיפות כזאת. ממול, בים, נשרפה האונייה אלטלנה,
וברחוב בן- יהודה צעדו שני גדודים של הפלמ"ח. באותם רגעים בגין נשא את
הנאום הדמגוגי שלו ברדיו והאצ"ל התפרק מנשקו.

חמש דקות אחר כך הסבירו לי למה נקראתי לשם. התברר שסטבסקי, שנחשד
ברצח אבא,ושהיינו בטוחים שמת בשואה, היה אחד ממנהיגי אלטלנה. הוא עלה
על סירה לכיוון רחוב ארלוזורוב, נורה ונמצא מת בדיוק באותו יום וקרוב מאוד
למקום שבו נרצח אבא, 15 שנים אחרי. כששמעתי את זה נסגר אצלי מעגל.
כשיגאל אלון הבין שסטבסקי שם הוא מיהר להוציא את אמא מהעיר ולקרוא לי
כדי שלא אעשה שטויות".

ביוני 48' רעם ה"תותח הקדוש".אוניית הנשק והמעפילים אלטלנה טובעה על פי פקודה מאת ראש הממשלה דוד
בן- גוריון. על הביצוע פיקד סא"ל יצחק רבין. מן הירי נהרגו 16 מאנשי הספינה, חלקם ניצולי שואה שכל
חטאם היה השתייכותם הארגונית. כשמר ארלוזורוב אומר: "באותם רגעים בגין נשא את הנאום הדמגוגי שלו
ברדיו והאצ"ל התפרק מנשקו", הוא כנראה מתכוון לצעדו האחראי ואציל הנפששל מפקד האצ"ל שמתיו מוטלים
לפניו והפצועים מדממים מפגיעות כדורי הפלמ"חניקים שהמשיכו לירות במים. בגין מונע מלחמת אחים למרות
שפגזי בן- גוריון בפיקוד רבין חיפשו אותו אישית על האונייה.

ומי היה אותו אברהם סטבסקי, המסתורי, אני מניח, לרבים המקוראים, סטבסקי
שהפלמ"ח סגר איתו חשבון עבור שאול ארלוזורוב? אברהם סטבסקי, איש בית"ר,
היה קורבן לעלילת דם פנימית שהשתוללה ביישוב 15 שנה קודם לכן. סטבסקי
הואשם ברצח חיים ארלוזורוב, מראשי תנועת הפועלים, ב- 16 ביוני 33', ולמרות
שזוכה במשפטו נוצל הרצח בידי מפלגות הפועלים בכדי להכפיש ולהעליל על
חברי התנועה הרוויזיוניסטית. עלילה נוראית זו חרצה את דינה של התנועה
הרוויזיוניסטית למדבר הפוליטי עד לשנת 77'.

שבועות אחדים לאחר רצח ארלוזורוב עמדו להיערך הבחירות לקונגרס הציוני ה- 18. עד הרצח נשקפו
לרוויזיוניסטים סיכויי ניצחון. כוחם עלה בהתמדה בשנים הקודמות והתקרב במידה מאיימת אל כוחו של גוש
הפועלים. רצח ארלוזורוב שם לזה קץ. הוא הפך אותם ללא רלבנטים. לאלימים מוכי טירוף. מי יודע, אלמלא
ההסתה, האם היה עומד בראש התנועה הציונית זאב ז'בוטינסקי האקטיביסט. האם גורל יהודי אירופה היה
משתנה? האם גלגל ההיסטוריה היה נע במסלול אחר?

שאלה לגיטימית, גבירותי ורבותי, כשאלת "מה היה קורה לולא נרצח יצחק
רבין".



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   00:03   08.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  50. יום השנה לרצח רבין = מונופול של השמאל  
בתגובה להודעה מספר 49
 

בכך שהפכנו את יום השנה לרצח רבין ליום השנה לשלום ולהסכמי אוסלו פספסנו כולנו, שמאל וימין, הזדמנות יקרה מפז לעצב מחדש את החברה הישראלית
מאת: ענת וילף

ביום השנה השמיני לרצח רבין, כבכל שנה, וידאתי שמקומי לא ייפקד מן המחנה שלי ויצאתי למלא את חובתי כשמאלנית טובה. השתתפתי בעצרת בכיכר רבין, ובטקס המתקיים כל שנה במפלגת העבודה. באתי, הקשבתי בחצי אוזן, פגשתי חברים, מחאתי כפיים. אבל לא יכולתי להתחמק מהתחושה שיום השנה לרצח הפך לפסטיבל שירי דיכאון של השמאל.

זה לא היה חורה לי כל-כך אם לא הייתי חושבת שבכך גזלנו מעצמנו הזדמנות נדירה לעצב מחדש את החברה הישראלית ואת סדר היום כאן. רצח רבין לא שייך לשמאל. הוא שייך למדינה שלמה. הרי זיכרון רצח קנדי אינו עניינה הפרטי של המפלגה הדמוקרטית, או של אלה שהתנגדו למעורבות האמריקנית בוויטנאם, וזיכרון רצח מרטין לותר קינג אינו עניינם של השחורים בארה"ב. בתודעה הפוליטית האמריקנית הרוצחים ירו בקנדי ובלותר קינג, אבל פגעו בכל אזרח אמריקני באשר הוא. עבור האמריקנים, הרציחות הפוליטיות של שנות השישים היו התקפה על ערכי היסוד של ארה"ב, וארה"ב יכלה להם. אזרחי ארה"ב הפכו את זיכרון הרצח הפוליטי לכוח בידה של החברה האזרחית - סמל למחויבותם המתמשכת לקיומם של כללי היסוד המאפשרים את חייהם המשותפים בחברה חופשית ופתוחה.

אצלנו, הפך יום השנה לרצח רבין ליום שבו הקו בין ימין ושמאל נמתח ומתחדד בכל פעם מחדש. מהצד השמאלי של המפה הפוליטית הוא הפך לתו התקן שאין בלתו, מצוות החג' שכל שמאלן ראוי לשמו מקפיד לקיים. מנגד, עבור הימין, הוא הפך להיות יום מילוי מצוות, שיש להעבירו במהירות, במינימום נזק לגוף ולנפש, רצוי תוך התנצלות מתמדת.

בכך שהפכנו את יום השנה לרצח ליום השנה לשלום ולהסכמי אוסלו פספסנו כולנו, שמאל וימין, הזדמנות יקרה מפז. הזיכרון לא צריך לפלג את המדינה בין שמאל לימין, בין תומכי אוסלו לבין מתנגדיו. הוא צריך לפלג את החברה הישראלית בין אלה ששואפים לבנות פה חברה פתוחה השואבת את עוצמתה מן האנשים שבה, לבין אלה שערכי החברה החופשית והדמוקרטית משניים בעיניהם. מחויבות לשלום היא אידיאולוגיה פוליטית. מחויבות למשטר דמוקרטי היא ערך יסוד.

היריות שרצחו את יצחק רבין היו יריות הפתיחה במאבק הנוכחי על דמותה של מדינת ישראל. זהו לא מאבק בין שמאל וימין, בין תומכי עזה תחילה לבין תומכי מיגור הטרור תחילה, אלא בין אלה שמפנימים את הכללים המאפשרים את קיומה של חברה חופשית לבין אלה החושבים שלעתים צריך להביס יריב פוליטי דרך קנה האקדח.

לתומס ג'פרסון, נשיאה השלישי של ארה"ב, מיוחסת האמירה ש"מחיר החירות הוא עמידה מתמדת על המשמר". יום השנה לרצח רבין צריך להפוך ליום שבו כולנו, אזרחים של מדינה דמוקרטית שעליה גאוותנו, מחזקים את מחויבותנו לעמידת מתמדת על משמר ערכי היסוד של החברה בה אנו חיים.

עינת וילף, מחברת הספר "מקימים, לוחמים ואנחנו – הדור השלישי והמאבק על דמותה של מדינת ישראל"



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   01:36   18.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  55. אמא יהודיה, אבא נוצרי, הילדה התאסלמה וציונית  
בתגובה להודעה מספר 0
 

כ"ב בחשון תשס"ד יום שני,17 בנובמבר
נערה ברעלה בפנימייה הציונית
מעריב

ד' בת ה-15, ילדתם של אם יהודייה ואב נוצרי, תלמידה ב'חוות הנוער הציוני' בירושלים ה חליטה להתאסלם * לפני שלושה שבועות החלה ללבוש רעלה * "המנהל אמר לי שאני צריכה לבחור: בית הספר אאו הרעלה" * בבית הספר טוענים שהבעיה היא לא בלבוש, אלא בהתנהגותה ה"פרובוקטיבית" * ולמרות הכל ד' מתעקשת: אני ציונית
מאת: אסף זלינגר

ד' היא תלמידה כמעט רגילה בפנימיית "חוות הנוער הציוני" בירושלים. היא אמנם משתדלת להכין את עבודות הבית ולהשתתף בשיעורים כמו כולם, אבל היא מתלבשת קצת אחרת מהתלמידה הממוצעת בפנימייה. ד' לובשת רעלה. לא מדובר באופנה חדשה בקרב בני הנוער, אלא בבחירה דתית מודעת - ד' החליטה להתאסלם.ד' מספרת כי הסובלנות בבית הספר לבחירותיה האופנתיות והדתיות מוגבלת מאוד. "ביום חמישי האחרון הגעתי לחדר המנהל. הוא אמר לי:'או שתורידי את הרעלה ותשני את המראה, או שאין לך מקום בכפר הנוער'", מספרת ד' בת ה-15. ד' החליטה לא להיכנע ללחץ, ולעבור בית ספר אם תיאלץ.
"זאת היתה שיחה מאוד לא נעימה, אבל אני מוכנה לוותר על בית הספר, למרות שאני מאוד אוהבת אותו. הדת חשובה לי יותר מאשר בית הספר". הרומן של ד' עם האיסלאם התחיל עוד בשנות ילדותה בקזחסטן.

* "האיסלאם קוסם לי"
"גדלתי באווירה שמאוד מכבדת את האיסלאם, למרות שאמא שלי יהודייה ואבא שלי נוצרי", היא אומרת. "כבר בגיל צעיר מאוד התחלתי להתעניין בדת ולקרוא, והגעתי למסקנה שהנוף המוסלמי וערכי האיסלאם קוסמים לי", מתארת ד' את הרקע לבחירה.לפני יותר מארבע שנים התחילה ד' להתעניין באיסלאם ברצינות. לאט לאט התחילו מדריכי הפנימייה לשים לב לשונות של ד' בנוף כפר הנוער: "התקרית הראשונה היתה כשהמדריכים ראו שאני עונדת תליון עם השם של אללה בערבית. כמה ימים אחר כך נודע לי שהם ראו בחדר שלי את עותק הקוראן בעברית. באותה תקופה עוד לא הלכתי עם המטפחת", היא מספרת. "לפני שבועיים ניגשה אליי הרכזת ושאלה אותי אם אני מוסלמית. עניתי שכן, כי אין לי במה להתבייש", מאז, היא אומרת, הכל התגלגל מהר יותר.

* החלטה גזענית
"בתחילת הרמדאן נשבעתי שאם אעבור מחצית מהצום, אז אני אעלה שלב בהתאסלמות ואתחיל ללכת עם המטפחת. בהתחלה כשכיסיתי את עצמי שתקו, אבל אחרי כמה ימים התחילו להעיר לי ולקחו אותי לשיחות הסבר, עד היום שבו הבנתי שזה או המטפחת או בית ספר".השיחה שממנה הבינה ד' שהיא מורחקת מבית הספר אם לא תשנה את המראה שלה, פגעה בה מאוד. "הרגשתי מושפלת. לא רק בגללי אלא בשם כל המוסלמים ובשם כל אדם חריג במדינה. אם זה היה בצרפת והיו מסלקים תלמיד יהודי כי הוא לבש כיפה, אז כולם היו צועקים אנטישמיות - וגם אני. אני יכולה לקבל שמעיפים אדם על רקע הישגים בלימודים או בעיות התנהגות, אבל זו החלטה גזענית שמלבה את הסכסוך".
למרות ההחלטה שלה שעלולה להיראות תמוהה, דואגת ד' להזכיר שהיא ציונית. "אני מאמינה בישראל וחושבת שלכל קבוצה שמוגדרת כלאום מגיעה מדינה או לפחות שטח. אני לא חושבת שהעובדה שאני בעד שוויון זכויות הופכת אותי לפחות ציונית. בדיוק מאותה סיבה אני חיה את הדוקיום, יש לי חברים מכל המינים וכל הדתות: מנוצרים ארמנים, יהודים ועד מוסלמים. אני מוכנה להיות חברה של כל אדם שהוא אדם טוב".

נכון לעכשיו ההתאסלמות של ד' נעצרת בדלת המסגד. "אני לא מתפללת, כי אני לא אדם דתי, אבל אני חיה את אורח החיים הזה ושומרת על כל המצוות האחרות. הסיבה שאני לא מגיעה למסגד היא בגלל שבישראל האיסלאם מתנהל בערבית, ואני לא מבינה את השפה", היא מנמקת.

למשרד החינוך יש גרסה שונה לאירועים. "אין שחר לטענה כאילו התלמידה הושעתה על רקע התאסלמותה. מבדיקה שערך המשרד עולה כי מנהל הכפר פעל על פי ההנחיות המקובלות כשזימן את התלמידה לבירור לאור ההתנהגות הפרובוקטיבית והגידופים שהשמיעה נגד יהדותם של תלמידים אחרים. הובהר לה שהיא תוכל להמשיך ולנהל את אורח חייה המוסלמים תוך שמירה וכיבוד דתם של התלמידים היהודים. התלמידה סירבה לקבל את דברי המנהל, והחליטה על דעת עצמה שלא להישאר בפנימייה".

לפי גרסתו של פיני כהן, מנכ"ל כפר הנוער, ד' זומנה לשיחה ביום חמישי בעקבות התנהגות מתריסה. "ציינתי בפניה שאדם באמונתו יחיה, וביקשתי ממנה שתפסיק עם הפרובוקציה. היא הודיעה לנו שהיא עוזבת כי יש עוד 100 בתי ספר כמונו. בתגובה יידענו אותה שמי שיחליט אם היא עוזבת או לא, זו רק אמא שלה. אנחנו ניפגש עם ד' ואמה השבוע, ונראה איך נמשיך. אני מוכן לקבל אותה חזרה ללימודים כבר היום. הדת היא לא הטריז בינינו אלא רק ההתנהגות. לי לא חשובה הדת, חשוב לי שהיא תהיה בן אדם", אמר כהן.
http://images.maariv.co.il/cache/ART588305.html



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   11:39   22.11.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  56. ידיעות/סימה קדמון: !! ''נשות המחסמוים'' !!  
בתגובה להודעה מספר 55
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 22.11.03 בשעה 11:43 בברכה, פילוביץ שחף
 








כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   02:28   28.03.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  83. האמת על נשות ''מחסום-וואטש'',,,,,,,,  
בתגובה להודעה מספר 56
 

אלת ציד
חבר מתאריך 30.8.02
5256 הודעות 01:47 28.03.04

האמת על נשות ''מחסום-וואטש'',,,,,,,,

האמת על נשות "מחסום-וואטש" היום ב- 01:33

לפני כמה ימים העניקה האגודה לזכויות האזרח את 'אות זכויות האזרח' לנשות "מחסום ווטש". לציבור בישראל נאמר ש'מחסום-וואטש' היא קבוצה של נשים הנפרשת על פני מחסומי צה"ל ביש"ע במטרה להשקיף בצורה אובייקטיבית על המתרחש ולוודא שחיילי צה"ל ישמרו על זכויות האזרח של הערבים הפלשתינים הנכנסים לשטח ישראל הקטנה. התקשורת ציירה את הקבוצה באור חיובי ביותר ושמענו עליהן רק שבחים ותשבחות.


ברצוננו לנפץ את השקר הזה ולספר לעם בישראל מי הן באמת נשות "מחסום-וואשט". במסגרת פעילותינו ב"נשים בירוק", אנחנו נוסעות מדי שבוע למחסומי צה"ל כדי לתת לחיילים שתייה, כיבוד והרבה אהבה. לא פעם אנחנו נתקלות בקבוצה קטנה של נשות 'מחסום-וואטש' ונדהמות, כל פעם מחדש, מהתנהגותן השערוריתית.


הנשים האלו, שחלק ניכר מהן גם שייך לתנועת השמאל הקיצוני "נשים בשחור", נעמדות ליד מחסומי צה"ל בעוינות מופגנת כלפי חיילינו ובאהדה ברורה לאוכלוסיה הערבית. הן מצלמות את החיילים ללא הרף, משפילות אותם בפני הערבים, עוברות בין הערבים עם פנקס ועט ומסיתות אותם נגד צה"ל על ידי כך שהן שואלות את הערבים אם יש להם תלונות נגד חייל זה או אחר. כמובן שהערבים מספקים בשמחה את הסחורה. בלי לבדוק את אמיתות התלונות, הנשים מייד מגישות תלונה נגד החיילים. חייל העושה את עבודתו נאמנה ובודק ערבי וציודו בדיקה קפדנית וממושכת, שומע מפי נשות מחסום-וואטש גידופים וקללות. נשות מחסום-וואטש המאיימות בכל רגע להגיש תלונה נגד החיילים, בעצם מעודדות את החיילים לעשות עבודה רשלנית ובכך מסכנות את בטחון אזרחי מדינת ישראל.


לכן, אם בפרסים עסקינן- על נשות מחסום-וואטש לקבל אות קלון על שיתוף פעולה עם האויב הערבי וחיילי צה"ל במחסומים, הם אלו הראויים לקבל את אות זכויות האזרח. כי העבודה הקשה שלהם במחסומים מיועדת לשמור על הזכות הבסיסית של כל אזרח בישראל. הזכות לחיות.


אנחנו ב"נשים בירוק" הקמנו צוות בשם "קאפו-וואטש למען חיילינו היקרים" . הצוות –שכל מטרתו להגן על החיילים מפני הטרדות נשות מחסום-וואטש -יעקוב אחר פעילות נשות מחסום וואטש, יצלם אותם ובמקרה הצורך, יגיש תלונה נגדן במשטרה על הסתה ושיתוף פעולה עם האויב.

נדיה מטר, יו"ר "נשים בירוק"

עמנו הוא לב האנושות-וארץ ישראל-לב עמנו.





            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   11:16   31.03.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  84. האמת מאחורי נשות המחסומים  
בתגובה להודעה מספר 56
 

האמת מאחורי נשות המחסומים
08:54, 31 מרץ 2004 / ט' בניסן תשס"ד

נשות מחסום ווטאש, שקיבלו את אות זכויות האדם על פעילותם לביקורת אובייקטיבית על חיילינו במחסומים שברחבי יש"ע, מטרידות ומאיימות על החיילים ומעודדות תביעות של ערבים נגד חיילי צה"ל, כך טוענת תנועת 'נשים בירוק'.

בעוד הציבור בישראל מקבל מידע על פעילותם של חיילינו במחסומים ברחבי יהודה ושומרון מהתקשורת הכללית, ובעוד זו ניזונה מהמידע שמוסרות לה נשות "מחסום ווטש", יצאו נשות ארגון "נשים בירוק", בניצוחה של נדיה מטר, להכיר את המציאות מקרוב.

בעקבות פעילותן הקבועה מדי שבוע, לעידוד חיילי המחסום, מספרות נשות "נשים בירוק" כי בעוד האגודה לזכויות האזרח מצאה לנכון להעניק את אות זכויות האזרח לנשות "מחסום וואטש" מתברר כי פעילותן מסתכמת בפגיעה ישירה ועקיפה בחיילינו שבמחסומים.

יושבת ראש הארגון נדיה מטר מספרת כי נשים אלה, "שחלק ניכר מהן שייך לתנועת השמאל 'נשים בשחור', נעמדות ליד מחסומי צה"ל בעוינות מופגנת כלפי חיילינו ובאהדה ברורה לאוכלוסייה הערבית. הן מצלמות את החיילים ללא הרף, משפילות אותם בפני הערבים, עוברות בין הערבים עם פנקס ועט ומסיתות אותם נגד צה"ל. הן עושות זאת בכך שהן שואלות את הערבים אם יש להם תלונות נגד חייל זה או אחר".

מטר מוסיפה ומספרת: "הערבים מספקים, כמובן, את הסחורה בשמחה. ואז, בלי לבדוק את אמיתותן של התלונות הנשים מגישות מיד תלונות נגד החיילים. חייל העושה את עבודתו נאמנה ובודק ערבי ואת ציודו בדיקה קפדנית וממושכת, שומע מפי נשות 'מחסום וואטש' גידופים וקללות".

את דבריה על אודות המתרחש במחסומי צה"ל ביש"ע מסכמת מטר במילים "נשות מחסום ווטאש מאיימות בכל רגע להגיש תלונה נגד החיילים, ובכך בעצם הן מעודדות את החיילים לעשות עבודה רשלנית ומסכנות את ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל".

ארגון "נשים בירוק" מזכיר שוב את העובדה שנשות המחסום, המאיימות על חיילינו, זכו ב"אות זכויות האזרח", וטוענות כי לאמיתו של דבר "הקבוצה הזאת ראויה לקבל אות קלון על שיתוף פעולה עם האויב הערבי. מנגד, חיילי צה"ל הם הראויים לקבל את אות זכויות האזרח, הנשמרות בזכות עבודתם הקשה במחסומים".

יצוין כי בעת האחרונה הקימו "נשים בירוק" צוות שמגמתו לצלם ולתעד את פעילותן של נשות "מחסום ווטאש". מהארגון נמסר כי במקרה הצורך יגישו תלונות נגדן במשטרה על הסתה ועל שיתוף פעולה עם האויב, וזאת אם תחזורנה על עצמן התופעות המוזכרות. (ש)
http://www.a7.org/news.php?id=75448



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   18:07   12.07.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  91. דו''ח על פעילות ארגון השמאל הקיצוני ''מחסום ווטש''  
בתגובה להודעה מספר 56
 

דו''ח על פעילות ארגון השמאל הקיצוני ''מחסום ווטש''

במחסומי צה"ל פועל מזה זמן מה ארגון שמאל קיצוני "מחסום ווטש", שתחת מסווה של "פיקוח הומניטרי" משבשות חברותיו את עבודת החיילים וגורמות לסיכון בטחון אזרחי ישראל, כך עולה מדו"ח שהוכן על ידי תנועת "נשים בירוק".

"הגיע הזמן לשבור את מחסום השתיקה ולזעוק בראש חוצות: נשות מחסום ווטש מתחזות כ'משקיפות אובייקטיביות הדואגות לזכויות ההומניטריות של הערבים', אך האמת היא שהן פעילות שמאל קיצוני עויינות את מדינת ישראל ואת חיילי צה"ל ופועלות על מנת לקדם את הענין הפלשתיני", נכתב בדו"ח.

http://a7.org/news.php?id=83344

עוד כתבות על הארגון המסוכן הזה "מחסום ווטש"
http://www.makorrishon.co.il/article.php?id=2055
http://www.womeningreen.org.il/msdn/?type=articles&page=page.asp&id=216
http://www.womeningreen.org.il/msdn/?type=articles&page=page.asp&id=211

אתר נשים בירוק:
http://www.womeningreen.org.il/

Leah
חבר מתאריך 31.1.04
2261 הודעות 17:30 12.07.04

1. עוד על נשות מחסום וואטש (וויטש):


האגודה נגד החייל

כאילו המציאות במחסומי צה"ל אינה מסוכנת ומתסכלת דיה, מגיעות לשטח נשות ארגון השמאל הקיצוני 'מחסום וואטש' ומפריעות לחיילים למלא את תפקידם. מנהיגות הארגון, שאינו מקבל גברים לשורותיו, מחזיקות בעמדות פמיניסטיות קיצוניות שמאחוריהן מסתתרת אידיאולוגיה מרקסיסטית. קציני צה"ל בכירים מקבלים אותן לפגישות, האגודה לזכויות האזרח העניקה להן פרס, אבל הניסיון מעסקת ג'יבריל ומהנסיגה מלבנון מוכיח עד כמה התבוסתנות הפמיניסטית היא אפקטיבית ומסוכנת. פעילות 'נשים בירוק' ערות לסכנה, ומתגייסות להגן על החיילים מפני המתקפה המוראלית של נשות השמאל.
מאת גיל רונן

'מחסום watch' הוא, לכאורה, עוד ארגון זכויות אדם, כמו 'בצלם', המתעד התנהגות לא-נחמדה של חיילי צה"ל כלפי ערבים לא-חמושים ומדווח עליה למפקדיהם, לעיתונות, לפוליטיקאים ולמדינות אחרות בעולם. ההתמחות של 'מחסום וואטש', כפי שניתן ללמוד משמו, היא מחסומי צה"ל ביש"ע: הארגון מונה, לטענת הדוברת שלו, יותר מ-300 מתנדבות, אשר מתפרשות מדי יום, במשמרת בוקר ומשמרת אחר-צהריים, בכ-13 מחסומי צה"ל ביהודה ושומרון. כל מתנדבת עובדת משמרת אחת לשבוע.

הנשים עומדות בסמוך לחיילים, או במרחק שהחיילים קובעים עבורן, עם פנקסים ומצלמות, ומתעדות את המתרחש במחסומים. הארגון פועל במתכונת כמו-צבאית: באתר האינטרנט שלו יש מפה של מחסומי יו"ש, המציינת באלו מחסומים יש נוכחות של 'מחסום וואטש'. באזור שכם וטול כרם: מחסומי בית פוריק, חווארה, ג'בארה ודיר שראף; באזור רמאללה וירושלים: מחסומי דיר בלוט, קלנדיה, א-רם, אבו-דיס, סוואחרה, בית לחם, המנהרות, אל-חאדר ועציון; באחרונה הוסיף הארגון עוד שני מחסומים ברצועת עזה לתחום פעילותו.

סבתא, אבל לא שלי

הארגון מקבל לשורותיו נשים בלבד, ושורותיו הולכות וגדלות. המתנדבות פועלות בדרך כלל בחוליות של שתיים עד חמש נשים, רובן לא צעירות. כל מתנדבת וסגנון הפעולה שלה: יש מתנדבות שקטות יותר ויש דעתניות יותר. יש המנצלות את שהותן במחסום בשביל להרביץ בחיילים את משנתן הפוליטית, ויש המסתפקות בתיעוד שקט-יחסית של המתרחש.

כאשר נדמה להן שנעשה עוול לערבים במקום, נשות 'מחסום וואטש' מתערבות. הן מגישות תלונות על התנהגות שלא נראית להן, ומרבות להתקשר למפקדות התיאום והקישור הצה"ליות ולקצינים בכירים בזמן אמיתי. בסוף המשמרת כותבת אחת מהן סיכום, והדו"חות היומיים מוצגים באתר האינטרנט של הארגון, בעברית ובאנגלית, בעיקר לשימושם של ארגונים אנטי-ישראליים שונים ועיתונאים.

הן שולחות עדכונים קבועים לחברי הכנסת ופוליטיקאים אחרים, ומספרות על עוולות הכיבוש הישראלי לכל מי שמוכן לשמוע, בראיונות לעיתונות המקומית והזרה ובסיבובי הרצאות בחו"ל שעורכות מנהיגות הארגון.

מדוע אין בארגון גברים?

עדי דגן, הדוברת, אומרת שממילא מרבית הפעילים ב'ארגוני השלום' השונים הם נשים. ב'מחסום וואטש' החליטו מראש לוותר על הגברים, כי נוכחותן של נשים במחסום היא "מאיימת פחות", לדברי דגן. "החיכוך של גברים עם החיילים היה יכול ליצור הרבה לחץ – גם לחיילים וגם לפלשתינים". ויש גם שאלה של הזדהות, היא מסבירה. לגבר שהיה בצבא ומשרת במילואים יותר קשה 'לתפוס מרחק' בסיטואציה כזו.

חיילים או ילדים?!

הדו"חות באתר האינטרנט של 'מחסום וואטש' מתארים שגרה מוזרה, לפעמים מרגיזה, של נשים שמתייחסות לחיילי המחסום כאל תינוקות וחושבות שתפקידן לחנך ולמתן אותם:

קלנדיה 2.3.04 אחה"צ: ב-16:00 ראינו את הילדים עושים את דרכם למעלה הגבעה. הם התקרבו לגדר, התחילו לזרוק אבנים, ג'יפ צבאי הגיע לצד האחר של הגדר... התרחיש הרגיל. איה רצה אל הג'יפ ונעמדה כחיץ בין החיילים לבין הילדים. כעבור כמה זמן הג'יפ נסוג אחורה (האם החיילים הבינו פתאום שהפעולות שלהם חסרות תועלת? אין לנו מושג). גם הילדים נסוגו וירדו מן הגבעה... הלכנו לבקר את פתמה ומשפחתה, כדי לבדוק איתה פתרונות אפשריים לילדים שמסכנים את חייהם מדי יום.
רוני התקשרה אל מוקד החירום של המת"ק ודיווחה על תקרית הירי בילדים בכעס, וביקשה להורות לחיילים לנהוג באיפוק. תשובתו של שי (הקצין האחראי) היתה: "אין לנו כל סיבה להתאפק, הילדים האלה הורסים את הגדר".

קלנדיה, 3.3.04, אחה"צ: במעבר מדרום לצפון עומד חייל עם רובה שלוף ויד על ההדק לכיוון האנשים, מפקח שילדים לא יעברו משם. ביקשנו ממעיין לדאוג שלא יהיה עם היד על ההדק, ומעיין אמר שהוא קודם כל דואג לביטחון של החיילים, והוסיף שהוא מכיר את החייל והוא לא עצבני.

א-ראם, 3.3.04, אחה"צ: ממש ברגע שעברנו את המחסום שמענו שאומרים לסגור את המחסום, וכך היה. גם החיילים עצמם לא ידעו למה, ההוראה במפורש הגיעה מגבוה. בשניות... ניסינו לשכנע אותם להעביר את האישה והילדים, והם לא הסכימו בשום אופן. "זו התראה. זה מסוכן. זה לא לדיון. אחד מהם הוא המחבל". טלפנו למוקד החרום של המנהל האזרחי במיוחד עבור האישה וארבעת ילדיה, שאמרו גם שזה כורח מציאות כי יש התראה, וגם שזה לא בתחומם, וצריך לטלפן למשטרה.

חווארה (דרום), 6.5.04, 06:30: משפחה בדרך להלוויה של האב. הבן לא בגיל הנכון והוא מנוע מלעבור. כשהתערבנו, התגובה שקיבלנו "המקרה כבר לא הומניטרי". ילד בן שלוש עם פריחה בכל הגוף מגיע עם הדוד. הוא לא עובר כי הדוד לא אבא שלו. אדם מבוגר מאוד נתמך בבנו, צולע לכיוון המחסום. הבן מעוכב לבירור. פנינו למפקד המחסום כדי שיגלה מעט רגישות ואנושיות, אבל זה מקפיץ לו את הפיוז הוא פולט צרור קללות. "אלה כולם חיות", "אשבור להם את הראש", ומכריז שהמחסום סגור...

08:45: אנחנו מזעיקות את ראאד מהמת"ק. המצב נרגע. הילד והדוד, המבוגר עם הבן – עוברים (במידה מסוימת בזכותנו).

חווארה (דרום), 9.5, אחה"צ: ...משפחה, אם, אב וחמישה ילדים, עמדו יחד בתור. האם עם ילדיה הורשו לעבור, ואילו האב עוכב לשם בדיקה. לא עזרו תחנוניו וגם לא התערבותנו. האיש הסביר שאשתו אינה יכולה להסתדר לבדה עם חמשת הילדים – חלקם תינוקות. כשהתחילה בכל זאת ללכת איתם לכיוון היציאה, הבעל רץ אחריה לעזור לה. ואז קפצו כנשוכי נחש שלושה חיילים, טענו את רוביהם ורצו אחריו כשרוביהם מכוונים אליו (רותי צילמה, והתיעוד יגיע). הוא חזר. עשה סימן לאשתו ללכת עם הילדים ועם החבילות – והוא נשאר, מלווה אותם במבט מרחוק עד שנעלמו.

נגד החיילים

האגודה לזכויות האזרח העניקה באחרונה פרס לנשות 'מחסום וואטש' על פעילותן, ובעיתונות פרסמו אודותן מאמרים אוהדים. גם שם חזרו על עצמן הקלישאות האמהיות-מתנשאות שאנחנו כבר כה רגילים אליהם במדינת היהודים: "פעם היינו במחסום בג'ברה והיה מתח נורא", סיפרה רותי קידר, אחת המתנדבות, לכתבת מוסף 'ידיעות אחרונות', סימה קדמון. "החיילים היו עצבניים, מתוחים. היתה לי הרגשה שאנחנו מרככות את הפחד שלהם, של החיילים. הרי הם בעצמם ילדים, מפוחדים, מבולבלים. והנה עומדות שם זקנות, כמו סבתות שלהם, והם אומרים לעצמם: אם הן עומדות פה, אולי לא יקרה שום דבר".

נו, שוין, תאמרו. מה כבר יכול להיות כל-כך נורא בקבוצה של דודות וסבתות שעומדות במחסומים עם החיילים? הרי חלקן ציוניות בכלל, ולחלקן יש בנים ואפילו נכדים בצבא. אז נכון, הנוכחות שלהן לפעמים מציקה ומטרידה, והיא עלולה לפגוע בדריכות החיילים במחסומים, בריכוז שלהם ובערנותם (ראו מסגרת). נכון שאחת מפעילות הארגון נשאה לא מזמן נאום באוזניו של שוטר מג"ב דרוזי במחסום א-רם, והסבירה לו שבכך שהוא משרת בצבא הכיבוש הוא "בוגד בבני עמו הדרוזיים". נכון גם שהן לא מביאות לחיילים שתייה ועוגיות, ולא מגישות תלונות על התנהגות אלימה של הערבים, אלא להיפך, מאכילות את הערבים ומתלוננות על החיילים.

אבל על כל זה ניתן לומר שממילא השירות במחסום הוא אתגר מורכב מאוד (שלא לומר סיוט), וממילא עיתונאים עוינים וארגונים כמו 'בצלם', 'רופאים לזכויות אדם' ו'תנועת הסולידריות הבינלאומית' פועלים בשטח, אז איזה נזק מיוחד כבר יכולה חבורת הווייבערס הזו לעשות?

גם הצבא קנה את ה'לוקש' הזה. "אלה נשים שלא רוצות לשנות את העולם", אומר בכיר במערך הצבאי ביש"ע. "כואב להן מה שקורה במחסומים – הן מתמקדות בממשק הזה בין הפלשתינים האזרחים לבין חיילינו. הן רוצות שהחיילים יעשו את עבודתם, והן מבינות את הלחצים שמופעלים על החיילים. להרבה מהן יש בנים בצבא. יש גם חריגות, כמו בכל ארגון, ישנן הקיצוניות שיש בהן הרבה רעל – אבל הן לא הרוב... הרוב הן ציוניות".

משלחת מטעם הארגון זכתה להיפגש עם תא"ל גד אייזנקוט, מפקד כוחות צה"ל ביו"ש, ב-16 בפברואר השנה. בהזדמנות אחרת נפגשו בכירות 'מחסום וואטש' עם ראש אגף מבצעים בצה"ל, האלוף ישראל זיו. קצין שנכח בפגישה עם זיו אומר שהאווירה היתה נינוחה. נציגות 'מחסום וואטש' הצליחו כנראה לשכנע את הקצינים שהן בסך הכל מזדהות עם החיילים ורוצות לעזור. בינתיים, מן הסתם, לקחו מאלוף זיו, תא"ל אייזנקוט ועוזריהם מספרי טלפון וכתובות אי-מייל, ואיתרו מקורות מידע פוטנציאליים בלשכותיהם.

הפנים האמיתיות של הפמיניסטיות

אבל נשות 'מחסום וואטש' כנראה לא סיפרו לקצינים הבכירים האלה את כל האמת על עצמן, אחרת קשה להאמין שהיו רוצים להיפגש עמן. מנהיגות הארגון שייכות לזרם הקיצוני ביותר של השמאל. השמאל בישראל ובעולם כולו הרי חדל, לאחר קריסת ברית המועצות, להסתתר מאחורי דמותו של הפועל המדוכא, וכעת הוא מסתתר מאחורי דמותה של האישה המדוכאת.

מרבית פעילות ארגוני השמאל הן נשים, והפמיניסטיות הן נציגותיו הדינמיות ביותר של השמאל, בפוליטיקה, בעיתונות, בפרקליטות ובבתי המשפט. מנהיגות 'מחסום וואטש': עדי קונצמן, רוני יגר ויהודית קשת – המרקס, אנגלס ולנין של 'מחסום וואטש' – רחוקות מאוד מלהיות סבתות תמימות.

עדי קונצמן מציגה את עצמה באתר של 'מחסום וואטש' כפמיניסטית, אבל היא לא סתם פמיניסטית: היא לסבית מוצהרת שהעידה על עצמה בראיון עיתונאי כי אימצה אידיאולוגיה 'לסבית מיליטנטית' (הלסביות הקיצוניות מטיפות למאבק אלים בגברים). כאשר היא לא מדברת עם אלופי צה"ל אלא עם עיתונאים, היא גם אומרת בפירוש שהיא אינה ציונית. קונצמן מספרת בראיונות ששינתה את שמה מאנה לעדי, כאשר "היגרה" לישראל (ולא "עלתה") מברית המועצות, משום ש"עדי" נשמע גם כמו שם של גבר.

רוני יגר ויהודית קשת חתמו ב-1999 על עצומה שדרשה מארה"ב וכוחות נאט"ו להפסיק להפציץ את כוחותיו של מילושביץ בסרביה. קשת וקונצמן חתמו ב-2001 על עצומת תמיכה בעזמי בשארה, אחרי שנסע לסוריה והסית שם נגד ישראל.

קשת – אישה שומרת מצוות – ניסחה באותה שנה מכתב לפמיניסטית האמריקאית סוזן סונטג, שבו דרשה ממנה לסרב לקבל את פרס ירושלים לספרות. המכתב, שנשלח לסונטג מטעם 'קואליציית הנשים למען שלום' – קבוצה של ארגונים הכוללת בתוכה את 'נשים בשחור', 'מחסום וואטש' וארגונים פמיניסטיים-פציפיסטיים אחרים – קרא לסונטג להחרים את מדינת ישראל כליל, ולסרב לקבל את הפרס מידיהם של אולמרט ושר החוץ דאז פרס, משום ששניהם מעורבים בהפרות חמורות של זכויות אדם:

"קבלת הפרס ונוכחותך בירושלים בזמן הטקס... תגרום נזק רציני לתנועה הפמיניסטית ולכל תנועת זכויות האדם בישראל", כתבה קשת. קשת גם מפרסמת מדי פעם הודעות בפורום אינטרנט של השמאל הרדיקלי הישראלי, לצד הודעות מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית.

נשות 'מחסום וואטש' מודעות היטב לאפקט המאגי של דמות האם על בני העם היהודי, והן משתמשות בו בכוונה תחילה. במאמר אוהד שהתפרסם בשנה שעברה ב'מונטריאול מירור' בקנדה הסבירה רוני יגר – אישה קטנה וממושקפת בת למעלה משישים – שהיא וחברותיה מקבלות יחס של כבוד מהחיילים בדיוק מפני שהן נשים יהודיות מבוגרות, וכי הן מנצלות זאת לטובתן:

"לדעתי, כאשר הם רואים אותי עם השיער הלבן שלי – והם הרבה פעמים קוראים לי 'דודה', כי אני נראית להם כמו דודה... אני נראית כמו היהודיה האשכנזית הקלאסית – הרי אי אפשר להיראות יותר יהודיה ממני!... נדמה לי שהם משתדלים אז לא לעשות את מה שהם לא היו רוצים שהדודה שלהם או הסבתא שלהם תראה".

הנואמות ללא חסד

בשום אופן אין לזלזל בכוחן של הנשים בישראל להשפיע על מהלכים הרי גורל – ובמיוחד בתחום המדיני-ביטחוני. יצחק רבין הודה שחתם על עסקת ג'יבריל רק משום שלא עמד בלחץ שהפעילה עליו מרים גרוף, אמו של החייל השבוי יוסק'ה גרוף. רבין, הצבר הלוחם הדגול, לא עמד מול העיקשות של גרוף, היידישע-מאמע הנצחית, להחזיר את בנה (שדווקא לא נלחם) אל ביתה החם.

הצלחת הקמפיין הזה היא שנתנה השראה לשלי יחימוביץ' וידידותיה הפמיניסטיות, כשהריצו את קמפיין 'ארבע אמהות' בעד הנסיגה מלבנון. כך קיבלנו את האינתיפאדה של 1987 ואת מלחמת הטרור הנוכחית. היום מתארגנות הפמיניסטיות של השמאל בניסיון להרים קמפיין אמהות חדש ולהביא לנסיגה מיש"ע, ואם מישהו מסוגל לשכנע את הציבור לתמוך בנסיגה כזו, אלה הפמיניסטיות – האכזריות והמוכשרות שבמניפולטוריות.

גם הגברים בהנהגת השמאל כבר אימצו את ראיית העולם הפמיניסטית ואת מושגיה: בזעמו הרב לאחר משאל הליכוד, השר יוסף לפיד לא קרא לתוצאות המשאל 'ניצחון הימין' או 'ניצחון המשיחיות', אלא 'ניצחון המצ'ואיזם'.

המגע הישיר בין ארגון 'מחסום וואטש' לבין קציני צה"ל הבכירים – וגם הדרגים הזוטרים יותר – הוא דבר רע מאוד. אנחנו חיים כיום בתקופה שבה מנהיגותם של ותיקי תש"ח דעכה והזדקנה, ראש הממשלה איבד מאוד מסמכותו ומכבודו, ומנהיגות חדשה טרם צמחה לעם. בתקופת הביניים הזו, כאשר השלטון המרכזי נחלש, חשיבותו של כל קצין וקצין בשטח גדלה פי כמה.

ככל שהאוכלוסיה הערבית ביש"ע נעשית יותר ברברית, נדרשים קציני צה"ל לתקיפות גדולה יותר. הם צריכים לעתים להיות לא נחמדים, קשוחים ונחושים: ככה זה במלחמה. אם הקצינים יתרגלו לשמוע את קולן של סבתות לסביות ומרקסיסטיות מדי בוקר, תיפגע יכולתם לקבל החלטות מלחמתיות תקיפות.

שאלנו גורם בכיר בפיקוד מרכז מדוע צה"ל מאפשר לנשות 'מחסום וואטש' לעמוד במחסומים. "חוקית, צה"ל לא יכול למנוע את זה," אמר. "המחסום מטבעו הוא לא שטח סטרילי. הוא שטח נושם שעוברים בו אנשים".

לעבור זה בסדר, אבל למה לתת להן לעמוד שם במשך שעות, להפריע לחיילים ולאסוף חומר לתעמולה אנטי-ישראלית?

"אם נמנע את זה, זה עלול להוביל לתעמולה עוד יותר גרועה. תאר לך שהייתי עוצר אותם ואת 'בצלם' – התעמולה הפלשתינית היתה משתלטת על מה שקורה במחסומים. במציאות של היום קשה למנוע את זה. הן אומרות שנוכחותן הופכת את החייל במחסום לרגיש יותר לצד האזרחי, כי עומדת שם מישהי כמו אמא שלו. הן שולחות לנו דו"חות תצפית על דברים שראו, והיו מספר פעמים שבהן אכן התגלו בזכותן התנהגויות חריגות".

אז אולי לפחות להרחיק אותן מהמחסום, לעצור אותן אם הן מתקרבות יותר מדי, ולתת לקצינים ולחיילים הנחיה ברורה לא לדבר איתן?

"ברגע שהן מפריעות להתנהלות המחסום, ברור שזה חורג מהלגיטימי. מרביתן מנומסות ועומדות בשקט, אבל מדי פעם נתקלים במקרים אחרים, שבהם המג"ד אומר לי 'היא נאמה לחיילים'. אסור להן עסוק בהטפה פוליטית, וברגע שהן נוקטות פעולה שחורגת מתיעוד עבודת המחסום אנחנו רואים את זה בצורה שלילית מאוד ודואגים שהן יידעו את זה".

ובכל זאת, בכל מחסומי יש"ע יש כיום נציג של מפקדת התיאום והקישור המטפל במקרים הומניטריים, ויש גם קציני מילואים המוגדרים 'קצינים הומניטריים'. למה צריך גם נוכחות של סבתות קומוניסטיות במחסומים?

"שמעתי אותך. נשקול את הנושא. אנו עדיין בשלב של עיצוב המדיניות כלפיהן."

דרוש: מענה נשי לאומי

אדם שפגשתי פעם בעת שירות מילואים בביתר עילית סיפר לי על נבואה האומרת שבדור שלפני הגאולה יהיה השלטון בידיהן של הנשים, וכי הזכות הזו מגיעה להן על שום התפקיד החשוב שמילאו בזמן גלות מצרים. אם חכמינו התכוונו לדור שלנו, כי אז מצבנו אינו רע בכלל.

אבל נשאלות בכל זאת כמה שאלות. ראשית, מה הסיכוי שדור שלטון הנשים הזה יסתיים בקרוב, ונוכל לעבור לשלב הבא? ושנית, אם כבר יש כוח רב כל-כך בידי הנשים, מדוע שיהיה זה דווקא אצל נשים חילוניות ושמאלניות שמטרותיהן מעוותות? מדוע שנשים עם אמונה יהודית ולאומית לא ישמיעו את קולן, באותה תקיפות ממש? מדוע שלא ישפיעו על קציני צה"ל בשטחי יש"ע דווקא נשות הימין, המתגוררות שם? אם פעולה פוליטית בשם הנשיות היא טקטיקה כל-כך אפקטיבית בעמנו ובזמננו – מדוע לא להשתמש בה למען ארץ ישראל?

יש, כמובן, פעילות נשית לאומית מאורגנת ביש"ע, אבל היא לא מספקת. נדיה מטר וקבוצת 'נשים בירוק' נוהגות לבקר אצל חיילי צה"ל במחסומים ולחלק להם שתייה קרה. במהלך פעילות זו נתקלו גם בנשות 'מחסום וואטש', ובאחרונה החלו מטר וחברותיה לחלק לחיילי המחסומים עלון המסביר להם את זכויותיהם מול נשות הארגון הזה.

"מטרתן האמיתית של נשות 'מחסום וואטש' היא להשפיל אותך בפני הערבים ולהפריע לך בעבודתך החשובה", נכתב בעלון, "בכדי לסייע לאויב במלחמת הטרור שלו נגדנו. תנועתנו, 'נשים בירוק', החליטה להקים צוות 'גיס-חמישי-וואטש' למען חיילינו היקרים במחסומים. אנחנו נעקוב אחרי פעילות נשות השמאל, נצלם אותן, ובמקרה הצורך נגיש נגדן תלונה במשטרה".

בשבועיים האחרונים נרשמו גם כמה תקריות בין נשות 'מחסום וואטש' לבין מתנחלים באזור שכם. שולה בר, מתנדבת 'מחסום וואטש' מגבעת עדה, טוענת שדניאלה וייס הגיעה לצומת ג'ית ביום חמישי, 6.5.04, עם קבוצת מתנחלים "מאוד אלימים", שתקפו את פעילות השמאל ואת נהג המונית הערבי שהסיע אותן. "ניפחו לו את הפנים במכות", אומרת בר. החיילים שנכחו במקום לא התאמצו מאוד לעזור לפעילות השמאל, לדבריה: "הנשים נאלצו לברוח כמו שבורחים מאויב".

קצינים בכירים ביש"ע רמזו לי השבוע כי הם שואבים עידוד מפעילותן של 'נשים בירוק' נגד 'מחסום וואטש', וכי אין שום מניעה שאותם הקצינים שנפגשו עם מנהיגות 'מחסום וואטש' ייפגשו גם נדיה מטר, למשל. אבל למטר אין צבא של 300 מתנדבות קבועות, וגם לא של 200. נקווה שזה ישתנה. למעוניינות להתנדב או לתרום בכל דרך אחרת, מספר הטלפון של נדיה מטר באפרת מופיע ב-144.


--מקור--




Yac
חבר מתאריך 31.3.02
18007 הודעות 17:49 12.07.04

7. ווטש מול סדום

מזכיר לי את חידת ההשרדות, על פרשת דרכים, שמצידה האחד שוחד,
השני, שחיתות ושוד הקופה הציבורית, השלישי תפירת תיקים, הרביעי
בנות ישראל שמגינות בגופן על הטרוריסטים...
ישראל על פרשת דרכים.
לאחר שגדודי הטיוח לא הצליחו להסתיר את הרקב, תפירת התיקים,
שוד הקופה הציבורית, עושק החלש והתמים, חינוך משפט ובריאות לעשירים,
מערכת משפט מתנשאת, אך שטחית ועמוסה.

איזה עתיד יש למדינה שכך מתנהלת ?
איזה עתיד צפוי לחברה שזו מערכת המשפט שלו ?
כשבית המחוקקים מזכיר קרקס, פטריוט הוא שוטה, ושירי הלל למחבלים זה IN.

כיצד הליצן המתקרא יושב ראש הכנסת, אדיש למצוקת העם,
אבל קצר רואי מלראות את השחיתות, הרמאות והעושק שסביבו ?

השלטון העלוב הזה ועובדי הציבור המושחתים, במקום להלחם ברקב,
מעסיקים מטייחים מוגבלי שכל ומניחים לרקב לאכול כל חלקה טובה.

כשהרקב אוכל מדינה, העם יחרב.




חנן עזרן ''החשפן'' למעשה אתה ''החסמן'' https://rotter.net/forum/gil/5871.shtml



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   14:44   24.01.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  125. מפקד מחסום: נשות ווטש מנעו מעצר מחבל  
בתגובה להודעה מספר 56
 

מפקד מחסום: נשות ווטש מנעו מעצר מחבל
13:53, 24 ינואר 2005 / י"ד בשבט תשס"ה

מפקד מחסום ריחן מעיד על מעשיה של אחת מנשות 'מחסום ווטש' שמנעה ממנו לעצור מחבל שניסה לבצע פיגוע דריסה.

"נהג המשאית סירב לעצור, ניסה לדרוס אותנו, ואחר כך נעצר וחסם את המעבר במחסום. במהלך התקרית, אחת מ'ווטש' נצמדה אלי, רשמה ללא הפסק כדי לעודד פסיכולוגית את הנהג, ואמרה שתתלונן עלי. הייתי צריך לעצור אותו לפי הנוהל, אך לא עשיתי זאת בגללה", עדות זו של מפקד מחסום ריחן שבשומרון, מצויה במכתבן של "נשים בכחול לבן חיפה", שנשלח אל הרמטכ"ל, ראש אכ"א, אלוף פיקוד מרכז קפלינסקי, מפקד מחוז ש"י, מח"ט שומרון ומפקד משטרת עירון.

כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי "נשים בכחול לבן" אימצו לפני מספר חודשים את חיילי המחסומים באזור שכם שיגרו את מכתבן כדי להתריע על הנעשה במחסום ריחן. יעל שניר מתנועת נשים בכחול לבן סיפרה לכתבתנו כי תחילה הן הביאו לחיילי המחסומים עוגות ושתיה אך עד מהרה התברר להן כי למעשה החיילים נזקקים לסיוען מפני פעילותן של נשות מחסום 'ווטש' המשבשות את פעילות החיילים במחסום ובכך מסכנות את חיי אזרחי ישראל.

במכתב מגוללות נשים בכחול לבן את אחד האירועים שהתרחשו במחסום ריחן, במהלכו ניסה נהג משאית ערבי לדרוס את חיילי המחסום אך מעורבות "ווטש" מנעה את מעצרו. הן מוסיפות במכתב כי מדברי החיילים במחסום ניתן בעקיפין להבין מדוע המפקד לא עצר את הנהג ולא כבל אותו. חייל: "הן (ווטש) באות הנה כל יום. אומרות לממתינים במחסום ולמעוכבים: 'תעשו מה שאתם רוצים, מי אלה (החיילים) בכלל בשבילכם? תעברו וזהו".

חייל אחר: "בד"כ הן לא מניחות לבדוק. מה אם מישהו מעביר חומרי נפץ? תפקידי לבדוק זאת, אבל הן מתסיסות את השטח, וגורמות לכך שהבדיקות מהירות ושטחיות מידי".

חייל נוסף: "הן אומרות, אם לא תדברו איתנו, נגיש נגדכם תלונה. החיילים חייבים לדבר איתנו (לדבריהן). אנו קיבלנו הוראה מהמפקד לא לדבר איתן! מאחר וכשדיברנו, הם מצאו בכך דברים נגדנו, לכן אנו מעדיפים לא לדבר, ומציעים להן לדבר עם המפקד, אנו לא רוצים שהן תעשינה בהם שימוש נגדנו, אז הן דורשות שנדבר איתן. כלומר, אם נדבר איתן הן תשתמשנה בזה נגדנו, אולי להאשמות פליליות כפי שהן טוענות, ואם לא נדבר איתן, יתלוננו עלינו".

עדות נוספת של מפקד המחסום: "הן (ווטש) הגישו למח"ט שש תלונות נגד חיילים במחסום ריחן. ואחר כך נאמר לי (באופן לא רשמי) שלא היה בזה כלום. בינתיים התלונות האלה שימשו לערעור הסמכות שלנו בעיני האוכלוסיה".

עדות נוספת של חייל: "'ווטש' טוענות: איפה כתוב שאסור לנו להתערב ולבדוק אתכם (את החיילים) ולהנחות אתכם? תראו לנו מסמך שאסור לנו. אנחנו נתערב, זו זכותנו. אנו (החיילים) לא ידענו שאסור להן להפריע לנו, ואסור להן לדבר איתנו, לא יכולנו להתגונן מהפרעותיהן".

לדברי אחד החיילים: "הן מחלישות את הסמכות שלנו בעיני הערבים".

היה גם חייל שהודה על פעילותן של נשים בכחול לבן, באומרו: "תודה שבאתם (לנשים בכחול לבן) כי כולם נגדנו".

במכתב הן מציינות כי מפקד גבוה יותר שהגיע למחסום אמר: "אני מסכים איתכן שמעורבות 'ווטש' במחסום, גורמת לתוספת סיכון לחיי החיילים".

במכתב מובאים גם דבריה של חיילת מהמחסום: "היה לנו מקרה שאדם קיבל התקף לב ונפטר במחסום. עשינו למענו כל שיכולנו, ניסינו לעשות הכל, כמובן הזמנו אמבולנס, ואח"כ כתבו בעתון שאנו זלזלנו בחייו ובכלל מזלזלים בחיי אדם. אני שמאלנית ורואה עצמי מקורבת לנשים מ'ווטש', אבל אני לא מבינה איך אפשר לומר משהו שלילי על כל אחד מהחיילים שלנו במחסום ריחן. הם אנשים נהדרים. כולנו (החיילים) מאד קשורים".

http://www.inn.co.il/news.php?id=101440


https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום ראשון ז' באדר תשס''ז    06:08   25.02.07   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  136. ע/מנואלה דבירי הצלנו 3000 ילדים פלשטינים.....  
בתגובה להודעה מספר 56
 

ע/מנואלה דבירי הצלנו 3000 ילדים פלשטינים שנפצעו במשך 3 שנים
בחסות מרכז פרס לשלום ושלטון.
מקור רשת ב'


עמנואלה דבירי מנשות ווטש ונשים בשחור אומר בראיון בשידור חי
ברשת ב' על המעשה שהחליטה לעשות לאחר שצה"ל יצא מלבנון.
56. ידיעות/סימה קדמון: !! ''נשות המחסמוים'' !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=נשות%20ווטש#56 83. האמת על נשות ''מחסום-וואטש'',,,,,,,,

https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=נשות%20ווטש#83


היא החליטה יחד עם חברותיה המצ"ב בתמונה למטה, שיש לעזור לעם
ולכן היא החליטה לחזור ל"מקורות" - איטליה, היא התחילה לקמפיין
באיטליה את הסבל והעוול שנעשה לפלשטינים, כאשר אורי סביר - שגריר
מדינת/מרכז פרס לשלטון ושלום באיטליה משווק ועוזר לה.
שמעון פרס = ''מרכז פרס לשלום'' = דב לאוטמן = משה שחל
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5198&forum=gil&omm=0


האנקדוטה החשובה בראיון שלה שהיא אומרת שהיא וחברותיה הביאו
במשך 3 שנים 3000 ילדים פלשטינים לטיפול בבית חולים ישראלי
והן שילמו את החשבון מתרומות שקיבלו מאיטליה בפרט ומהאיחוד
האירופאי בכלל דרך מדינת/מרכז פרס לשום ושלטון. היא מוסיפה
ואומרת בתשובה לטענות שמועלות נגדה למה היא לא עוזרת לילדים
ישראלים....."לילדים ישראלים יש את קופות החולים."

ע/מנואלה דבירי וחברותיה:


עמנואלה דבירי, טיבי זכרוני, מירי זכרוני ועדית פאנק
בפתיחה היתה הזדמנות פז לראות את עמנואלה דבירי, את טיבי זכרוני שנשואה לעיתונאי המצליח גדי בלום וחיה במושב ומגדלת ילדים, ואת עדית פאנק. בימים אלה פותחת עדית תערוכה חדשה ושמה גשר והיא מוצגת בתיאטרון גשר שבאולם נגה ביפו. עדית פאנק היא ציירת מוכשרת שהתגברה על ליקויי שמיעה. היא יפה, מיוחדת, בלתי משתנה ואהובה על רבים.
http://www.notzetz.com/other/articles.asp?category=2&number=79
לכבוד שר הביטחון שלום | מנואלה דבירי
תאריך: 2003 / 01 / 30 נושא: ::: שמאל ומחאה :::
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=print&sid=552
עמנואלה דבירי: "סליחה, אנחנו לא יוצאים רק בגלל שאנחנו צריכים לצאת, כמו בלבנון. אנחנו יוצאים גם כי אנחנו במצב בלתי-אפשרי כלפי אוכלוסיה שלמה של פלסטינאים. אתם שוכחים שיש פלסטינאים, אתם שוכחים שהם השכנים. כדי שליהודים יהיה טוב, צריך שגם לפלסטינאים יהיה טוב. אם לפלסטינאים יהיה רע, גם ליהודים יהיה רע. וכדאי שנבין את זה."
http://www.peace-security.org.il/NewsInner.asp?Acat=1&ArticleID=286

_____________________


לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
אור ליום ששי ז' באדר ב' תשס''ח    23:33   13.03.08   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  145. סיירת מוסלמים תתעד אוהדים שיקללו את מוחמד  
בתגובה להודעה מספר 56
 

תזכורת:


56. ידיעות/סימה קדמון: !! ''נשות המחסמוים'' !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5019&omm=56&viewmode=threaded


מח"ט גולני על תנועת ארבע אמהות: "ארבע סמרטוטות"
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5658&omm=0&viewmode=threaded


_______________________


לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   13:37   04.12.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  58. השמאל הישראלי הכי מסוכן ואחראי למעשי טבח.....  
בתגובה להודעה מספר 0
 

חיזבאללה: השמאל הישראלי - הכי מסוכן

המנהיג הרוחני של הארגון, האייתולה פדאללה: '''מחנה השלום' בישראל אחראי למעשי הטבח הגדולים שנעשו נגד פלשתינים''
ג'קי חוגי

השמאל הישראלי מסוכן יותר מכל המחנות הפוליטיים - כך אומר המנהיג הרוחני של חיזבאללה, האייתוללה מוחמד חסיין פדאללה. ''כולם מסכימים כעת ש'מחנה השלום' אחראי יותר מאחרים למעשי הטבח הגדולים שנעשו נגד פלשתינים''.

על הסכם ז'נבה אמר פדאללה: ''השמאל הישראלי הוא כמו בולדוזר שמעוניין לסלק את מטען המלחמה כדי לפסוע לעבר השלום. סוג כזה של הסכמים חותר להניע את הפלשתינים לכיוון ויתורים אסטרטגיים תחת סיסמת השלום. אנו רוצים שהפלשתינים יהיו מודעים למה שקורה סביבם ולכללי המשחק''.

לדברי פדאללה, הסכם ז'נבה הוא ''משחק תפקידים'', שבו השמאל הישראלי החליף את הימין הישראלי.
''בזמן שכולם יחגגו. יסיים שרון את בניית גדר ההפרדה, בפרט לאחר שהמסמך מזניח את זכות השיבה'', הוא אמר.

פדאללה הציע לפלשתינים להיזהר ''מכניסה למבוכים של מחלוקת פנימית או כניסה לפרטים שבהם הם יתעו, או לחילופי מהלומות של האשמות בבגידה ואיומים''.

(04/12/03 , 12:46)
http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/600/866.html



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   07:59   25.12.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  62. השמאל הישראלי זקוק לפרסים בכדי לטהר את נשמתו  
בתגובה להודעה מספר 58
 

הם זקוקים לפרסים
מאת: יוסי לסטר
24 בדצמבר 2003

השמאלני מאוד זקוק מדי פעם לקבל פרס. ולא סתם פרס, אלא פרס מהמימסד. כזה שמוענק על בימה גדולה לאור זרקורים, עם פוליטיקאים, צלמים, והרבה מחיאות כפיים. למעשה, המישוואה הזו מאוד מעניינת; ככל שהשמאלני הוא יותר קיצוני, יותר פרובוקטיבי ויותר מכפיש את מדינת ישראל בארץ ובעולם, כך הוא גם יותר זקוק לקבל את הפרס מהמדינה שהוא כל כך אוהב להשמיץ.

מדובר בעצם בצורך בסיסי עבור כל יצור אנוש המזייף את המציאות ופועל בצורה בלתי הגונה: הצורך לקבל הכרה שרק הקהילה מסוגלת לתת לו. זוהי דרכו של השמאלני לדעת שהוא "בסדר", שהוא אינו קיצוני, שהוא שייך למה שמכונה Main Stream. ההכרה הזו נחוצה לו גם אם היא מסייעת להרגיע את מצפונו המיוסר לזמן קצר בלבד.

מריו פוזו בספרו המצויין על הסנדק, מתאר את המאמצים וההשקעה הבלתי נלאית שעושה דון קורליאונה, הפושע המפורסם, בכדי להופיע בציבור כאדם הגון. אין ספק שאם אנשים מסוגם של אלפרון או רוזנשטיין היו יכולים לקבל היום מהמימסד הישראלי פרס כלשהו, או תעודה שהם "בסדר", הם היו מוכנים לשלם עבורה הרבה כסף. ובמזומן.

להבדיל מאלפרון ורוזנשטיין, הפשע של השמאלני אינו מתבצע כלפי רכוש או גוף, אלא כלפי ערכים, ברמה המוסרית והרוחנית. על זה עדיין לא הולכים לבית סוהר, אבל המצפון אינו מתחשב בחוק היבש. ולכן, כדי שיוכל לישון יותר טוב בלילה, השמאלני מאוד זקוק מדי פעם לקבל פרס והכרה ממוסדות המדינה.

זה לא מקרי שיוסי שריד בהיותו שר חינוך, ניהל לפני מספר שנים מלחמת חורמה בפוליטיקאים ובבתי המשפט רק כדי ששולמית אלוני תוכל לקבל את פרס ישראל. יוסי שריד רחוק מלהיות צדיק, אבל הוא בהחלט מבין את נפש בהמתו. הוא יודע מה המשמעות של פרס ישראל עבור מצפונה של האישה הקיצונית הזו, המכפישה את מדינת ישראל מעל כל בימה אפשרית. עד היום, לא ממש ברור מה היה פועלה הנשגב של הגב' אלוני שזיכה אותה בפרס ישראל. יוסי שריד כנראה יודע.

גם הזמרת יפה ירקוני, המשמיצה הידועה של חיילי צה"ל, ידעה להפעיל לובי אדיר כדי לקבל את פרס ישראל. עם הזמן הגב' ירקוני ודאי תגלה שהפרס שקיבלה מהווה רק תרופת הרגעה זמנית לאמירותיה הנפשעות ולנשמתה המיוסרת.

להבדיל מאלפרון ורוזנשטיין, הפשע של השמאלני אינו מתבצע כלפי רכוש או גוף, אלא כלפי ערכים, ברמה המוסרית והרוחנית.

אבל מסתבר כי מישהו הבין סוף סוף את הקשר החולני בין השמאל הקיצוני וקבלת פרסים ממלכתיים. המנצח דניאל בארנבוים, אחד המכפישים הבולטים של מדינת ישראל, קיבל שבוע שעבר, משרת החינוך לימור ליבנת זובור תיקשורתי, ונאלץ להתנצל בשידור חי על מעשיו, הכל על מנת שיוכל לקבל מהמדינה את פרס וולף בתחום התרבות.

כזכור, בארנבוים בזמנו לא שעה לתחינותיהם של ניצולי שואה ובחר לנגן במעמד ממלכתי מיצירות ואגנר. לפני זמן מה, בשיאה של מלחמת אוסלו, הוא אף אירגן תיזמורת פלשתינית ברמאללה וניצח עליה יצירות מוסיקליות, זאת בשעה שהרוצחים הפלשתיניים המשיכו לשחוט ולפוצץ יהודים. דומה כי דרגת האטימות של בארנבוים כלפי סביבתו עולה אף על זו של הנגנים על סיפון הטיטאניק, שהמשיכו לנגן יצירות קלאסיות גם בדקות הטביעה של אניית הפאר.

אך השיעור של בארנבוים לא הסתיים. יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, אשר אמור היה להעניק אישית את הפרס לבארנבוים, הודיע לאחרונה שהוא מחרים את טקס הענקת הפרס משום שנפגע כיהודי "ממעשהו הפרובוקטיבי של בארנבוים" כדבריו. עיתון "הארץ" מדווח כי סגנו של ריבלין, ח"כ מוחמד ברקה "הסכים בשימחה" להחליף את ריבלין ולהעניק את הפרס לבארנבוים.

עכשיו בארנבוים הסתבך באמת. מוחמד ברקה, עם כל הכבוד, מייצג תרבות הנחשבת בעולם למפגרת ונחשלת – תרבות המהווה אנטי תזה לסימפוניה של בטהובן. לראות את חבר הכנסת הערבי מעניק פרס יוקרתי בתחום התרבות לאחד המנצחים הנודעים בעולם, זהו מחזה סוריאליסטי לא פחות מלראות בטקס ממלכתי את אל קאפונה מעניק פרס לנציב מס הכנסה, או את ניסים אלפרון מעניק פרס למפכ"ל המשטרה. אין ספק שגם בארנבוים מודע לכך.

השפלתו של הרוע היא פעולה נכונה, ובעיקר מוסרית. חיילי ארה"ב הדגימו עיקרון זה בצורה טובה כשהציגו בשידור חי איך מחטטים בשערותיו ושיניו של סדאם חוסיין. הטיפול הצודק שקיבל השבוע איש השמאל הקיצוני דניאל בארנבוים, מהווה משב רוח רענן ומעיד על הבנה טובה ושימוש נכון בעקרונות פילוסופיים מצידם של ליבנת וריבלין. יישר כוח.
http://www.a7.org/article.php3?id=2231



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   11:00   28.12.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  65. ''שינוי'': לקרוא רחוב ע''ש אייבי נתן !!  
בתגובה להודעה מספר 62
 

"שינוי": לקרוא רחוב ע"ש אייבי נתן
10:49, 28 דצמבר 2003 / ג' בטבת תשס"ד



ראש סיעת "שינוי" בעיריית ת"א רון לווינטל הציע לוועדת השמות של העיריה לקרוא רחוב ע"ש אייבי נתן, בעליו של הרדיו הפיראטי "קול השלום". לווינטל מדגיש את "תרומתו" של נתן לחברה הישראלית ובפרט לזו התל אביבית.


ראש סיעת "שינוי" במועצת עירית תל אביב רון לווינטל הציע לועדת השמות של עירית תל אביב לקרוא רחוב על שמו של אייבי נתן, הוגה שידורי "קול השלום" הפיראטיים. כך התפרסם במקומוני תל אביב של רשתות "ידיעות" ו"מעריב".

לווינטל כותב בהצעתו כי מן הראוי ליישם את המחווה לאייבי נתן עוד בחייו כשם שנעשה הדבר לאישים כטדי קולק, שלמה להט ושמעון פרס.

לווינטל מוסיף ומדגיש את תרומתו של אייבי נתן לחברה הישראלית ובפרט לזו התל אביבית.
"מדובר במחווה מרגשת וחשובה שיש לבצעה מוקדם ככל האפשר", זאת בשל מצבו הבריאותי המתדרדר של נתן.



אוניית "קול השלום"

אין בדבריו של לווינטל התייחסות לחוקיות שידורי "קול השלום" על אף שאלה שודרו מהמרינה בתל אביב או "מבנין בתל אביב" כפי שהעיד השדר והעיתונאי הותיק אבי רצון. השידורים התקיימו תוך שמנהלי "קול השלום" מבטיחים ומצהירים כי מדובר בשידורים מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.

מן הראוי לציין ולהזכיר כי מחר יקבע בית המשפט את גזר דינם של ראשי ערוץ 7, לאחר שאלה הואשמו בעבירות של שידור "בלתי חוקי". גזר הדין יינתן כאמור מחר (ב') בשעה 14:30 בבית משפט השלום בירושלים.
http://www.a7.org/news.php?id=68094



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פרשנדתה
גולש אורח
   08:22   25.12.03   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  63. אני אוהב לקרוא את רשומותיו של שחף,יאק ונזיב  
בתגובה להודעה מספר 0
 
  



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   10:35   05.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  69. האלוף במיל. גזית לשרון:הפסק להתגרות בסורים  
בתגובה להודעה מספר 0
 

NZIV
חבר מתאריך 18.3.03
4291 הודעות 22:42 04.01.04

האלוף במיל. גזית לשרון:הפסק להתגרות בסורים .

בדבריו בסוף השבוע טוען האלוף שלמה גזית כי שרון מתכנן מתקפת בזק נגד הסורים במקרה של איזה ארוע חיצוני גדול .
אני לא ראיתי שום עדות לדברים כאלו בעיתונות המקומית .
היות ואין קישורית להרצאה זו אני מביא את הכתבה ככתבה וכלשונה :

TOP ISRAELI GENERAL WARNS SHARON TO STOP PREPARING SHORT SHARP OFFENSIVE AGAINST SYRIA.

Israel-s former head of military intelligence, Major-General Shlomo Gazit, has broken ranks and taken the unprecedented step of warning Ariel Sharon to stop threatening Syria.
Gazit, now a respected elder of the Israeli intelligence community, spoke publicly in Tel Aviv last weekend.

He accused Sharon of running an ?orchestrated campaign to incite and humiliate Damascus. It is only going to be a matter of time until the Syrians are unable to hold back and then the big blaze will begin¦.

He cited as an example of the ?jab, jab policy¦ of Sharon, the recent incident when Israeli fighter planes buzzed the palace of Basha al-Assad, the Syrian president.

Gazit-s blunt warning has sent a shock wave through Israel-s military command structure. Sharon-s cabinet office has dismissed Gazit as ?someone out of touch with reality¦.
?But the reality is that Sharon IS preparing for a short, sharp offensive against Syria¦, insisted Gazit.

Support for this came only last Sunday when General Moshe Yaalon, chief of staff of the IDF, Israeli armed forces, also hinted at ?further action¦ against Syria.

?If Damascus continues to ignore the message that Israel and other countries have sent to Syria, then it may be necessary to send messages of a different kind¦, said Yaalon in an address to the faculty of Tel Aviv university.

The reference to ?other countries¦ was intended to convey that Washington would support an attack on Syria¦, Yaalon later admitted.

An hour after he had spoken, eight Israeli F-15 jets crossed the international border with Lebanon and flew over Beirut. There are 25,000 heavily armed Syrian troops in and around the city.

This was the latest incursion to deepen the crisis with Syria. Last month, F-15 jets dropped satellite-guided bombs on an empty Palestinian training base near Damascus. It was the first assault on the country-s soil in 30 years.

Damascus promised to retaliate. It has not done so yet.

But Syrian vice-president Abd al-Halim joined in the war of words this week. He accused Sharon of ?staging psychological warfare¦ against Syria.

Next day, more Israeli jets swept over Syria-s forces in Lebanon.

Sources close to Sharon have said he was now convinced by hawkish generals like Yaalon that Israel should next strike at Syria-s missile sites hidden in Lebanon.

But Gazit, once a renowned hawk, has predicted such an attack could have deadly consequences.

?It would be wrong for Israel to underestimate Syria-s military strength. Damascus could retaliate with a ferocity that would surprise us.

?The Syrians possess hundreds of ballistic missiles with conventional, maybe also chemical, warheads which are targeted on all of Israel¦, he said.

Bush-s tacit support for an attack on Syria v together with his signalled readiness to introduce the Syrian Accountability Act in Congress v shows how closely Israel has veered towards war with Syria.

The Accountability Act calls for sanctions against Syria until Washington ?decides¦ if Syria has stopped supporting terrorism, has withdrawn all its troops from Lebanon, has ceased the manufacture of weapons of mass destruction and is ready to enter into ?serious unconditional peace talks with Israel¦.

The Act is the handiwork of the neo-conservatives around Bush, led by Paul Wolfowitz.
It is welcomed by Sharon as the first move for a ?regime change¦ in Syria.

But men like Gazit now see the ?Israelisation¦ of America as a dangerous ingredient in the already poisonous Middle East brew.

With the situation in Iraq increasingly eating away at Bush-s prospects of election for a second term, he will be more accommodating than ever to Israel. In turn, the powerful Jewish American lobby will pressurise the White House to allow Sharon a free hand in dealing with Syria.

For strategists like Gazit, one thing is clear: if America cannot quickly extricate itself from Iraq, for Washington to remain an Israeli partner in this most counter-productive of alliances in the Middle East will be a high price to pay for Bush.

Gordon Thomas


danv
חבר מתאריך 18.6.02
8850 הודעות 22:45 04.01.04

1. יש לציין שהדברים נאמרו במהלך חודש נובמבר
בתגובה להודעה מספר 0

ומאז היו התפתחויות רבות.

NZIV
חבר מתאריך 18.3.03
4291 הודעות 09:05 05.01.04

5. להלן מקור הידיעה ותודה לכבודו.
בתגובה להודעה מספר 1

http://www.globe-intel.net/weblog/

hamta
חבר מתאריך 2.4.02
6796 הודעות 00:32 05.01.04

3. דעתו של האלוף שלמה גזית אינה חשובה
בתגובה להודעה מספר 2

מדובר באדם שכמו רבין, קודם לתפקידו לא בגלל הצלחותיו המקצועיות-צבאיות אלא בגלל עמדתו הפוליטית. כל עוד הוא שירת בצה"ל היה לו כנראה מקום בנבחרת המפוררים את צה"ל מבפנים.
עכשיו הוא בחוץ והוא לפעמים צריך קצת תשומת לב.

אני מכיר עוד כמה אלופים-עלובים כאלה:
מצנע, צ'יץ', אלי זעירא ועוד ועוד. כולם, דעתם לא שווה יותר מקליפת שן שום מיובשת....
בדרך פלא, כולם שייכים לשמאל.

שמאלנות היא מצב נפשי, לא מצב של חוסר ידע.



ציון
חבר מתאריך 17.12.03
215 הודעות 10:25 05.01.04

6. שלמה גזית - אחד מיוזמי הקמת הישוב נצרים ?
בתגובה להודעה מספר 3

ערכתי לאחרונה בתאריך 05.01.04 בשעה 10:27 בברכה, ציון

האם זה אותו שלמה גזית שהיה מתאם הפעולות ב"שטחים"?
אם כן, האם הוא אחד היוזמים של הקמת נצרים?
שימו לב לקטע הבא (נלקח מ- http://www.katif.net/history.php?un=2):

עוד שנה עוברת, ובשטח עדיין לא נעשה דבר.
ב16 ביוני 1969 שולח שלמה גזית, מתאם הפעולות בשטחים, מכתב אל מזכיר הממשלה, ומזכיר שצריך ליישב נקודות ברצועת עזה, ומביא את דבריו של מושל הרצועה דאז, מוטה גור, שיש לבחון שוב הקמת מספר נקודות במרכז הרצועה בעיקר באזור נוציראת.

הפטריוט_המקורי
חבר מתאריך 8.4.02
2759 הודעות 00:37 05.01.04

4. ושוב אצל השמאלנים...
בתגובה להודעה מספר 0

סוריה יוצאת כטלית שכולה תכלת, קורבן חף מפשע של הטרור מישראל המרושעת.



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   18:50   14.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  72. חשיפה על פעולותיו של אמנון ליפקין שחק..............  
בתגובה להודעה מספר 69
 

בייבי בום
חבר מתאריך 13.7.02
2301 הודעות 07:31 14.01.04

שימו לב לכתבתו של אמנון לורד

ושימו לב כיצד הוא חושף את עליבותה ובגידתה של מפלגת העבודה במפעל הציוני במדינת ישראל ובאזרחי ישראל בחבירתה לגורמים טירוריסטיים
רוצחים והפעלתה של תנועת העבודה בניגוד גמור לכללי הדמוקרטיה בניסיון לזרז את עקירתם של יהודים מאדמתם וביסוס מדינה פלשתינית טירוריסטית בשטחים המשוחררים.
שימו לב במיוחד לחשיפה על פעולותיו של אמנון ליפקין שחק שלדעתי הפך להיות סיכון בטחוני וסיכון לחייו של כל אזרח ישראלי לא פחות מיוסי ביילין.

משולש הטרור ומשולש הרפאים

ראשי הפת"ח ביקשו – ומפלגת העבודה אישרה תוכנית מדינית של אמנון ליפקין-שחק, שלא הוסמך לכך במוסדות המפלגה * מטרת תוכנית ההתנתקות של שרון היא לשחרר אותנו מחיבוק המוות של התהליך המדיני * חברת הפרלמנט האירופי מאשימה: האיחוד האירופי פועל בשיתוף הרש"פ כדי להנציח את הסכסוך והטרור * ובמקביל למשולש שמאל-פלשתינים-אירופה פועל משולש נוסף, המנסה להחליף את הדמוקרטיה בישראל: בג"ץ, התקשורת, והארגונים החוץ-ממשלתיים.

מאת:אמנון לורד
9 בינואר 2004, ט"ו בטבת תשס"ד
http://www.makorrishon.net/article.php?id=1515

בסוף נובמבר פורסם בעיתונות כי כמה מראשי מפלגת העבודה, ביניהם שמעון פרס, נפגשו בירושלים עם שניים מראשי הפת"ח, פארס כדורה וחאתם עבד-אל-קאדר. שני המנהיגים הפלשתינים קבלו שכל אחד היום מציג תוכנית שלום, ורק מפלגת העבודה אינה מציגה תוכנית משלה. הם תבעו במפגיע לתקן את המעוות ומיד. ואכן בתוך ימים אחדים הציגה העבודה תוכנית שלום, שאותה חיבר אמנון ליפקין-שחק.

כמה פעמים הועמדו בשנים האחרונות פעולות של חיילים וקצינים תחת איום משפטי? כך גם נוצר אותו זרם בתוך הצבא, שניסה להתאים את עקרונות הצבא והמלחמה לתכתיבים של משולש הרפאים – ובכך נשלל מהשלטון הנבחר הכלי החשוב ביותר במדינה מותקפת – הפעלת הצבא
בטקס חתימת מסמך ים המוות בז'נבה שהתקיים כעבור זמן קצר, נשא אמנון ליפקין-שחק את הנאום המרכזי, וכדי לשוות לנוכחותו תוקף מרשים הציג את עצמו כיו"ר הוועדה המדינית של מפלגת העבודה. חברים במפלגת העבודה, המתנגדים לכל מה שמתנהל היום במפלגה ולכיוון שבו היא צועדת, פנו במכתב לראשיה, אופיר פינס ושמעון פרס היו"ר הזמני הנצחי. הם טענו שלא התקבלה כל תוכנית שלום בשום מוסד של המפלגה, לא בלשכה ולא במרכז, ותהו מי הסמיך את אמנון ליפקין-שחק להופיע כיו"ר הוועדה המדינית ולחבר בשם המפלגה תוכניות שלום.
התשובה שהתקבלה במכתב מ-28 בדצמבר: "אמנון ליפקין-שחק קיבל כנראה תפקיד זה על ידי היו"ר הקודם כמינוי אישי של היו"ר כפי שהוגדר על ידי עמרם מצנע", כתב דוד פדות, ראש צוות המזכ"ל, כאשר הדגש הוא על "כנראה". "עם התפטרותו של מצנע... כל הצוותים האישיים של היו"ר בוטלו מאליו. רא"ל ליפקין-שחק אינו חבר מפלגת העבודה ולכן הוא אינו כפוף להחלטות מוסדות המפלגה".
בכינוס מרכז המפלגה ביום ראשון השבוע הציג חיים רמון את תוכנית מפלגת העבודה להצבעה. הוא ציין כי חיבר אותה אמנון ליפקין-שחק. מחאות שבאו מקהל חברי המרכז לא הועילו. התחושה אצל אחדים מחברי המפלגה היא שראשיה מעדיפים לפעול בתיאום עם אש"ף מאשר בתיאום עם הציבור הישראלי. כך פועל היום המשולש שקדקדיו הם השמאל הישראלי, אש"ף, והאיחוד האירופי. את מהות התיאום הגדיר אותו חאתם עבד-אל-קאדר, שאמר כי מטרת אירועי ז'נבה היתה לגרום לקרע בדעת הקהל הישראלית.
לא מכבר פגש עיתונאי ישראלי את שמעון פרס באירוע השקת ספרו האחרון של רונן ברגמן. מבלי שתכננו מצאו את עצמם העיתונאי ופרס שקועים בשיחה ארוכה על הבר. העיתונאי הציג את העמדה, שתוכנית ז'נבה מחבלת במדיניות הממשלה, ושמטרתה היא כפי שציין חאתם עבד-אל-קאדר. פרס הגיב: "גם אתה חושב כמו אמנון לורד והעיתונאים הימניים האלה, שז'נבה זה נגד המדינה?"

אם ואם ואם
השאלה העיקרית בעקבות כינוס ועידת הליכוד השבוע היא כיצד המתווה המדיני-ביטחוני שמשרטט ראש הממשלה שרון משרת את המטרה הגדולה. המטרה, לפי דעתי, היא לשבש את האסטרטגיה של אש"ף במערכה המדינית-טרוריסטית שלו לחיסול ישראל. היעד העיקרי שמציב שרון משרת טוב את האסטרטגיה הנכונה של ישראל. "אנחנו נתנתק מהם מדינית ופיזית", אמר שרון. "נמתח קו ביטחון שממנו נמנע כל מעבר לשטחנו. צה"ל וההתיישבות ייערכו על בסיס הקו הביטחוני, חלק מהיישובים יועתקו כדי שנוכל להקטין את החיכוך..."
היעד העיקרי, לפי דעתי, הוא ההתנתקות המדינית, לשחרר את עצמנו מחיבוק המוות של התהליך המדיני עם הפלשתינים. שרון הוכיח בשלוש השנים האחרונות, שהוא מסוגל לבצע את זה. בליכוד שמעתי חברי כנסת בכירים שמפרשים את ה"העתקה" במובן של פינוי יישובים בחבל עזה, והם כבר התרגלו לרעיון והם תומכים בזה. לדבריהם, זה יעזור לחזק את האחיזה ביהודה ושומרון.
הפרשנים מחפשים את מה שנוח להם בדברי שרון, כמו המשפט שאומר כי "ברור שבהסכם קבע נצטרך לוותר על חלק מהיישובים היהודיים". זו טעות פרשנית מכוונת. את מתווה שרון צריך לחלק לשניים, ומי שאינו טורח לעשות זאת מבלבל את היוצרות. בחלק הראשון מציב שרון התניות כגון "אם יפורקו תשתיות הטרור מן היסוד... אם תקום רשות פלשתינית חדשה, דמוקרטית ונקייה מטרור, אם תופסק ההסתה" וכו'. אז – נוותר "הרבה מאוד".
כלומר, הפלשתינים אינם צפויים במאה ה-21 לעבור את הרף שהציב שרון. החלק השני במתווה הוא הרלוונטי. שרון מגדיר את הפלשתינים כמי שדבקים "במחנה של אויבי האנושות", ומסמן דרך לניתוק מגע מהם. אכן, ישראל איננה יכולה להמשיך בקשרים כלשהם עם ישות מדינית טרוריסטית ששייכת למחנה האויב.
עכשיו השאלה היא האם יש איזה מומחה ביטחוני שיכול לשכנע אותי שהניתוק הפיזי שעליו מדבר שרון אפשרי. הגדר כאמצעי ביטחוני לא תהיה שווה הרבה ללא המשך פעילות התקפית רצופה. היא כן תהיה משמעותית בכך שתקטין יותר ויותר את המגע הכלכלי של הפלשתינים לצורך שבירת שבר בישראל, ותסמן להם שני כיוונים שבהם עליהם לחפש את עתידם הכלכלי הקיומי: מזרחה – מעבר לירדן, ומערבה – לכיוון מצרים.

שרדר נגד פישר
בשבוע שעבר ביקרה בארץ חברת הפרלמנט האירופי הגרמנייה אילקה שרדר. שרדר היא שמאלנית קיצונית, שפרשה ממפלגת הירוקים על רקע יחסה השלילי של המפלגה לישראל. במפגש שקיימה במרכז הירושלמי לענייני ציבור היא אישרה את החשדות הקיימים לגבי מדיניות האיחוד האירופי כלפי ישראל. היא טענה שלאיחוד האירופי יש אינטרס להשיג דריסת רגל בארץ ישראל, ולכן הוא אינו רוצה בעצם בסיום הסכסוך הישראלי-פלשתיני; הוא לא ייתן לסכסוך לגווע. היא אמרה כי זו הסיבה לכך שהאיחוד האירופי וחברותיו מובילים כל הזמן פעולות מדיניות וכלכליות עוינות לישראל. מטרתם: הצבת כוחות שלום בינלאומיים בארץ. בריטניה, המסתתרת מאחורי החיוכים של טוני בלייר, תומכת בצעדים האנטי-ישראליים. "יושקה פישר, שעשה השוואה בין קוסובו לאושוויץ, רוצה לראות חיילים גרמנים במזרח ירושלים", אמרה אילקה שרדר.
היא ציינה שקיים שיתוף אינטרסים בין האיחוד האירופי לבין הרשות הפלשתינית-אש"ף בערעור יציבותה של החברה הישראלית, ופירוש הדבר תמיכה במלחמת הטרור נגד ישראל. התמשכות פעולות האיבה, לדבריה, היא לרצונה של אירופה, שגם היא מעוניינת כמו אש"ף לגרום להידרדרות כלכלית של ישראל.
שרדר היא צעירה וחריפה. רק בת 25. מעין ורסיה מדינית של אותה "ילדה רעה" מהעיירה פסאו, שגילתה לפני כעשור שהעיירה השלווה שבה גדלה היתה עיירה נאצית מקיר אל קיר. בביקורה בארץ היא ערכה פגישות גם במשרד החוץ, שם אמרה כנראה את מה שאמרה גם בפומבי. לפי הניתוח שלה: האינתיפאדה הנוכחית יזומה על ידי הרשות הפלשתינית ונתמכת על ידה. המניע הראשוני היה לשלוט בחברה הפלשתינית, להסב את תשומת לב התושבים מהצרות של הרשות בבית. היא מאשימה את הרשות בשחיתות וביצירת מצב של תת-תזונה. אונר"א משתפת פעולה עם הרשות בנושאים אלה. לצורך שליטה, פנתה הרשות לשימוש מכוון באנטישמיות קיצונית, והיא מפיצה ספרות אנטישמית ענפה הכוללת את 'הפרוטוקולים של זקני ציון', 'מיין קאמפף' ואפילו כתביו של הנרי פורד. שרדר אומרת שאי ההתייחסות של האיחוד האירופי לסוגיית ספרי הלימוד וההסתה מלמדת כי האיחוד האירופי מוכן לקבל רמה בלתי נסבלת של אנטישמיות. "האנטישמיות ברשות הפלשתינית היא השקפת עולם", אמרה אילקה שרדר, "הפתרון של שתי מדינות לא יביא לסיום הסכסוך".
לטענתה של שרדר, מטרתה האמיתית של אירופה להביא לסיום תפקידה ההיסטורי של מדינת ישראל. היא שאלה: למה הם מתכוונים כשהם אומרים "מדינה פלשתינית בת קיימא"? ומנגד, מה פירוש הדבר שאנשים אומרים שהם מחויבים לקיומה של ישראל?! "האם הם אומרים זאת על איזושהי ארץ אחרת?! האם אנחנו מחויבים לקיומה של גרמניה?" כוונתה של שרדר היא שהאמירות האלה מסגירות את העובדה שבאירופה שמים בסימן שאלה את קיומה של המדינה היהודית.
לטענתה, המחשבה שכל מה שחסר למען השלום הוא הקמת מדינה פלשתינית עצמאית – מקורה בגרמניה ובאופן ספציפי יושקה פישר. האירופים ירדו מהדרישה שהמדינה הזאת צריכה להיות דמוקרטיה, וארה"ב קיבלה את העמדה הזו כמחיר היחסים בין אירופה לארה"ב.
היא קבעה כי הזרם התת-קרקעי שמנחה את הפעילות האירופית הוא השילוב בין האנטישמיות הערבית והאנטישמיות האירופית, שמתבטאת במונחים מוסווים.
פרשנותה של אילקה שרדר עשויה לשפוך אור על פעילותו של יושקה פישר בעקבות טבח הדולפינריום, שבו נרצחו 21 בני נוער ומאה נפצעו בתל-אביב, ב-1 ביוני 2001. שר החוץ הגרמני תבע במפגיע מממשלת ישראל לא לפעול בתגובה. פישר הניח זר במקום הפיגוע ורץ לרמאללה אל ערפאת ממנו "תבע" "להפסיק את הטרור". טריה לארסן, בשמו של ערפאת, הודיע שערפאת "מסכים". ערפאת עמד לידו ושפתיו חתומות. ערפאת המשיך בטרור, אך האיחוד האירופי המשיך בסיוע הכספי לרשות תוך שהוא מבצע פעולות הטרדה מדיניות נגד ישראל ותובע ממנה "ריסון".
בפעילות המשולבת למניעת פעולה ישראלית בעקבות הטבח, היו שותפים גם ח"כ אחמד טיבי ושמעון פרס.
יושקה פישר נהנה בישראל מלובי שטוען כל הזמן שהוא "ידיד אמת" של ישראל. ידידות זו איננה עומדת במבחן המעשים. לישראל יש משאב חשוב מול גרמניה וזהו הגיבוי המוסרי ההיסטורי שלה לשלטון הגרמני. גיבוי זה מתבטא בביקור הטקסי שהיא עורכת לאישים גרמנים ביד ושם. קשה להבין למה מעניקים לפישר את הטיהור הזה ביד ושם, ועוד מוכנים לקבל את מעורבותו המדינית על תקן "מתווך הוגן".
ישראל, אומרת אילקה שרדר, מהווה מכשול תודעתי בדרך לגיבוש לאומנות גרמנית חדשה. טיפוח רגש לאומני אירופי מכתיב מדיניות והסתה אנטי-אמריקנית.

משולש בלי בלמים
בג"ץ שוב השתמש השבוע בטיעון של "כבוד האדם וחירותו" כדי לבצע התערבות גסה בסמכות השלטונית הדמוקרטית של הרשות המבצעת בתחום הכלכלי. מוזר שבג"ץ נוהג להסתמך על המלה "דמוקרטית" בהגדרה מדינה "יהודית ודמוקרטית", כדי לפגוע למעשה בדמוקרטיה; ואילו במושג "כבוד האדם" הוא משתמש הרבה כדי לפגוע במעין הפצצת מרבד רוחבית בכבוד האדם וחירותם של מרבית אזרחי ישראל.
רוב שיבושי המערכות השלטוניות בישראל, ושיבושי תפקוד הצבא, נובעים היום מהיווצרותו של משטר חלופי המבסס את עצמו במקביל למשטר הדמוקרטי הגלוי של ישראל. זהו משולש הרפאים, שקיומו הוא המקור העיקרי לתחושת המועקה ונמיכות הרוח של הציבור הישראלי. במשטר הישראלי, כמו בכל משטר דמוקרטי, קיימות שלוש רשויות – מחוקקת, מבצעת ושופטת. במשטר המקביל קיימות שלוש רשויות אחרות, שהמשותף לשלושתן הוא, כי הן אינן חייבות בדין וחשבון לאף אחד, הן אינן כפופות לדין הבוחר או אפילו לשלטון החוק – הן למעשה מעל לחוק ולדין הציבור: אני מתכוון לארגונים החוץ-ממשלתיים, מה שנקרא האן-ג'י-אוס (או "קואנגוס", כפי שהם מכונים באירופה); התקשורת; ובית המשפט העליון.
קבוצת משפטנים יכולה לשלוח מכתב, שבו היא מאשימה כי מועמד מסוים לתפקיד היועץ המשפטי או כל תפקיד אחר תמך בפעולה שהם מגדירים כ"גזענית". העיתונות מיד מצטטת ומעניקה להאשמה חסרת הבסיס תוקף. בג"ץ מחליט לקיים דיון ובכך מעניק מעמד חצי-רשמי, כמו-שלטוני, לאותה קבוצת משפטנים. הרשות המבצעת הדמוקרטית, הנבחרת, נאלצת להקפיא את המינוי.
הכנסת מעבירה חוק שנועד למנוע אזרחות אוטומטית מכל ערבי תושב יש"ע שמתחתן עם ערבייה או ערבי אזרח ישראל. גוף כמו האגודה לזכויות האזרח, קואנגו קלסי, מגיש בג"ץ. בג"ץ מחליט שאם הממשלה לא תנמק מדוע החוק איננו גזעני, החוק בטל. בכך נשללה זכותם של אזרחי ישראל לקבוע מי זכאי להיות חבר בקהילה האזרחית של מדינתם הריבונית. כך הדבר גם בנוגע לבג"ץ הקרקעות של 'הקשת המזרחית'. אלה ארגונים, שעל פי דוקטרינות משפטיות מסורתיות אין להם מה שנקרא זכות עמידה בבית המשפט, כי הם לא מייצגים אף אחד. אבל בית המשפט העליון העניק להם מעמד חצי רשמי, ויחד עם התקשורת הם מנטרלים את הכנסת ואת הממשלה הנבחרת, שמייצגות את רצון הציבור.
כמה פעמים הועמדו בשנים האחרונות פעולות של חיילים וקצינים תחת איום משפטי? כך גם נוצר אותו זרם בתוך הצבא, שניסה להתאים את עקרונות הצבא והמלחמה לתכתיבים של משולש הרפאים – ובכך נשלל מהשלטון הנבחר הכלי החשוב ביותר במדינה מותקפת – הפעלת הצבא.
הדרך לנטרול קדקדי המשולש עוברת בכנסת. דרושה מנהיגות פרלמנטרית, שתחוקק חוק הפרדת רשויות, לפי הצעת טיוטה שפרסם עו"ד יורם שפטל בגליון 'האומה' האחרון. בנוסף על כך, לא יהיה מנוס מהעברת כל נושא מינוי שופטי בית המשפט העליון לנוהל המקובל בארה"ב – הנשיא או ראש הממשלה ממנה, ואילו ועדה של הכנסת חוקרת את המועמד, מאשרת או פוסלת. כך לגבי כל שורת המינויים הבכירים של הרשות המבצעת.
למותר לציין, שמשולש הרפאים המדכא את רוח הציבור לא נוצר בכוונת זדון; אלא הוא מוכיח את גאונותם של אבות המשטר הדמוקרטי בארה"ב ובאנגליה. אלה לא סמכו על התכונות התרומיות של בני האדם, בייחוד בעלי השררה. ההפך, הם הניחו את האפשרויות השליליות בנטיות לב האדם. לכן יצרו את האיזונים והבלמים הידועים בתוך המערכת הדמוקרטית. בין קדקדי משולש הרפאים לא מתקיימים איזונים, אלא אחד מחזק את השני ומוסיף עוד כוח לזולתו ובתמורה מקבל עוד כוח לעצמו. זהו מנגנון שטובי האנשים נלכדים בתוכו, ועם כל רצונם הטוב, כחברים באחת משלוש הרשויות הבלתי נבחרות האלה הם משרתים אותן בעל כורחם.
כדי להצדיק את האוזורפציה הזאת של כוח השלטון הומצאה האידיאולוגיה של הפעולה האזרחית מבית מדרשו של המכון לדמוקרטיה, שהעומד בראשו משתכר כ-130 אלף שקל בחודש. לאחרונה שמענו את אנשי ז'נבה, כמו ד"ר מנחם קליין, משתמשים במושג הזה – "פעולה אזרחית" –כדי להצדיק את ההפרה הגסה מצידם של ריבונות השלטון החוקי.
[email protected]




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   22:42   05.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  70. עיתונאי בעל עבר פלילי השתלט על ניסים משעל  
בתגובה להודעה מספר 0
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 15.01.04 בשעה 20:32 בברכה, פילוביץ שחף
 
ערן_מ
חבר מתאריך 3.7.03
-50 הודעות 20:24 15.01.04

4. מי נתן לנתן ''עיתונאי'' ואיך הוא הפך כזה ?

איך הפך משדרן פשוט ל "עיתונאי" הרי הוא צריך לעבור איזה שהיא הכשרה או מבחן או משהו כדי לקבל תעודת עיתונאי הלא כן ?
מי שם אותו לפי העם ?
האם כל אחד עצבנייכול לשדר ?
אם אני עצבני אז אני חכם ? אם אני עצבני אז אני צודק ?
"נתן עצבני" עוד תוכנית לאלו שאין להם מספיק כסח בכבישים מוצאים את עצמם מאזינים לגיבוב שטויות שכל הוא קינטור המערכת הממשלתית וה "אחראית" למצבנו
יותר צהוב מזה אין !!

נ"ב
לנתן ה"עצבני" שמוחה על כל אוולה ועל כל דבר שנעשה בזדון יש מרצדס שחורה להפליא חדשה ו 3 בתים 2 מושכרים לא על שמו אחד על אביו שהוא סועד
(כל הכבוד לאבא - מלח הארץ רק חבל שבן טיפוחיו יצא כך..) ועוד כהנה וכהנה מקומות ....לכן מי שעושק את המערכת תמיד ירים קולו עליה כדי להתנצח מולה כאשר הוא זה שמבלף אותה .



halemo
חבר מתאריך 7.4.02
1117 הודעות 20:55 05.01.04

עיתונאי בעל עבר פלילי השתלט על תוכניתו של
ניסים משעל בערוץ 2

בתוכנית של ניסים משעל בערוץ 2, רואיינה השרה
לימור לבנת בהקשר לכך שזיהתה שגורמים פליליים
מנסים להשתלט על תנועת הליכוד.

ניסים ניסה להוציא מהשרה את השמות ומי היא זיהתה
באולם כאיש בעל עבר פלילי. לא הצליח לניסים. לבנת
לא הסגירה שמות.

פתאום הופיע על המסך העיתונאי העצבני נתן זהבי,
איש בעל עבר פלילי שהורשע וישב בכלא בגרמניה
בשל נסיון שוד כושל, והחל לראיין אנשים פעילי ליכוד
החשודים כבעלי עבר פלילי.

למרבה ההפתעה, ניסים משעל לא זיהה שהכתב שלו הוא
זה שזוהה באולם הועידה של הליכוד כבעל העבר הפלילי...













http://www.geocities.com/SoHo/Cafe/4359/index.html



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   19:33   15.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  74. לנתן זהבי יש סיבה טובה להתעצבן.....  
בתגובה להודעה מספר 70
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 15.01.04 בשעה 19:49 בברכה, פילוביץ שחף
 
לזהבי יש סיבה טובה להתעצבן
15:13, 15 ינואר 2004 / כ"א בטבת תשס"ד

העיתונאי נתן זהבי נתן דרור ללשונו וכינה את ח"כ שאול יהלום בשלל כינויים מעליבים, תיאורים לא מחמיאים וגידופים. בעקבות תלונה בענין מצאה הרשות השניה את התלונה מוצדקת ואף דחתה את הערר שהגיש זהבי. התוצאה: קנס באמצעות נטילת דקות פרסום.

העיתונאי נתן זהבי נתן דרור ללשונו וכינה את ח"כ שאול יהלום בשלל כינויים מעליבים, תיאורים לא מחמיאים וגידופים. בעקבות תלונה בענין מצאה הרשות השניה את התלונה מוצדקת ואף דחתה את הערר שהגיש זהבי. התוצאה: קנס באמצעות נטילת דקות פרסום.

ועדת הערר של מועצת הרשות השנייה דחתה את הערר שהגישה תחנת "רדיו ללא הפסקה" בגין ביקורת שמתח נתן זהבי בתכנית "זהבי עצבני" על ח"כ שאול יהלום.

להלן מקבץ מ"פניניו" של מר זהבי כפי ששודרו בתוכנית ואשר שמשו עילה לתלונה.

"... ובכן האיש הזה שרצה לחזור לכותרות עשה מעשה, ואיך עושים מעשה בכדי לחזור לכותרות? אומרים דברים שבד"כ אף בן אדם בר דעת לא היה אומר אותם, אז האיש זה שאול יהלום, שיש לו ראש עצום אבל שכל בצמצום, החליט לעשות מעשה ופנה ליועמ"ש לממשלה ואמר שיוזמי הסכם ז'נבה הם בוגדים שדינם מוות..."

"... שאול יהלום רצה כותרת. הפוץ הזה. המסית המגעיל הזה. אני כמובן לא אתייחס למבנהו הפיסי, כי זה לא הגון. בן אדם חולה, למה ללעוג לו? אבל יש לו ראש עצום וזה שיש לו גם שכל בצמצום זה גם עובדה..."

"... שאול יהלום - הרשה לי לומר לך פה בשמי ובשם חלק ממאזיננו, חלק לא כולם, אולי אפילו חלק לא גדול – אתה חתיכת בהמה גסה ומסריחה. טינופת של בן-אדם..."

בעקבות תלונת ציבור שהגיעה לרשות, בחנה הרשות את הדברים וקבעה כי היא איננה מוצאת פסול בעצם הביקורת על דעותיו של מר יהלום, אולם, השדר ניבל את פיו ותקף את מראהו הפיסי של ח"כ יהלום במקום להתייחס לגופם של דברים, בדרך שאינה ראויה להשמעה. מה גם שניבולי הפה שודרו שוב ושוב.

לאור חומרת ההתבטאויות קבעה הרשות נטילת 4 דקות פרסום בשעת ביצוע ההפרה
http://www.inn.co.il/news.php?id=69490

'רדיו ללא הפסקה' נקנס בשל ניבולי פה בתוכניתו של נתן זהבי



זהבי השתמש בביטויים כמו: ’פוץ’, ’מסית-מגעיל’ ו’בן אדם חולה’ בדברו
על ח"כ שאול יהלום; ח"כ יהלום הגיש תלונה כנגד 'רדיו ללא הפסקה'
ומועצת הרשות השניה החליטה לגנות את זהבי, וליטול 4 דקות פרסום
מתחנת הרדיו....
15/01/2004 | ענבל אביב



יהלום, התלונן

מועצת הרשות השניה קנסה את "רדיו ללא הפסקה" ב-4 דקות פרסום. הקנס ניתן לתחנה בגין ניבולי פה שהשמיע השדרן נתן זהבי כלפי חבר הכנסת שאול יהלום.

לפני מספר חודשים לעג זהבי, בתוכניתו 'זהבי עצבני', למראהו החיצוני של ח"כ שאול יהלום. בהחלטת הרשות נכתב, כי "השדר ניבל את פיו ותקף את מראהו הפיסי של ח"כ יהלום במקום להתייחס לגופם של דברים, בדרך שאינה ראויה להשמעה..."

בין השאר השתמש זהבי בביטויים כמו: ’פוץ’, ’מסית-מגעיל’ ו’בן אדם חולה’. אם לא די בכך, זהבי שב ואמר את ניבולי הפה, שוב ושוב.

ח"כ יהלום הגיש תלונה כנגד 'רדיו ללא הפסקה' ומועצת הרשות השניה החליטה לגנות את זהבי, וליטול, כאמור, 4 דקות פרסום מתחנת הרדיו - קנס אשר שוויו עשוי להגיע לאלפי שקלים.

הקנס נקבע לאחר שהערר שהגישה תחנת הרדיו האזורית נדחה.
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-38265-00.html?tag=19-47-11




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   01:46   20.02.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  129. נתן זהבי מסית: ''אנחנו צריכים איזה רצח טוב''  
בתגובה להודעה מספר 70
 

חות החיות
חבר מתאריך 24.12.03
386 הודעות 00:59 20.02.05

ל נתן זהבי מסית: ''אנחנו צריכים איזה רצח טוב''

"אנחנו צריכים איזה רצח טוב, איזו פציעה קשה
של מנהיג יהודי מהימין. אנחנו צריכים שימקשו
איזו מכונית של בכיר במחלקה היהודית של השב"כ
או של איזה חובש כיפה ממינהלת ההתנתקות"
כך כותב נתן זהבי במאמרו במעריב,
ומני מזוז - שותק.


אנחנו צריכים איזה רצח טוב,
איזו פציעה קשה של מנהיג שמאלני,
אנחנו צריכים מכונית תופת שתתפוצץ
במרכז רמת אביב ג', אנחנו צריכים
איזה קסאם שיפול על בית של בכיר
באמ"ן ויהרוג את ילדיו ואת אישתו -
ואולי אז למנהיגי המדינה יחזרו
הפיוזים למקומם הראוי, והם יבינו
שאת הדייסה שהכין השמאל בימי אוסלו
כולנו אוכלים עכשיו

זהבי בשטח: הם מ-ז-י-ע-י-ם, הם מ-ז-י-ע-י-ם



אנחנו צריכים איזה רצח טוב, איזו פציעה קשה של מנהיג יהודי מהימין, שימקשו איזו מכונית של בכיר במחלקה היהודית של השב"כ או של איזה חובש כיפה ממינהלת ההתנתקות - ואז אולי למנהיגי המדינה יחזרו הפיוזים למקומם הראוי, והם יבינו שאת הדייסה שהם הכינו בימי רבין הם אוכלים עכשיו
18/2/2005

ת'אמת, נהניתי לראות את לימור מזיעה, משקשקת בייצים בבית הקברות בנחלת-יצחק ביום האזכרה ליאיר שטרן, מנהיג הלח"י.

ת'אמת, הרגשתי תענוג מרושע לראות את ביבי חיוור ומזיע בכפר חב"ד, משקשק בייצים, כששמע משיחיסטים צועקים לו קריאות גנאי.

ת'אמת, אני מתגלגל מצחוק כשאני רואה את המכתבים שמקבלים מאיר שטרית וזוגתו, מופז וזוגתו, ועוד מנהיגים חביבים השייכים לליכוד, ולראשונה מתמודדים עם הסגנון החביב של נאמני ארץ ישראל.

למה אני נהנה וצוחק ומתענג על סבלם ועל הפחד שאחז בהם? פשוט מאוד, בעשר השנים האחרונות יכולתי להוציא עשרה כרכים של מכתבים ופקסים שהגיעו אליי, שבהם איימו עליי ב-100 אלף סוגי מיתות שונות ומשונות. במכתבים ובפקסים כינו אותי נאצי, אש"פיסט, שונא יהודים, שייכו לאימא שלי מגעים מיניים עם אייכמן, היטלר, גבלס ושורה ארוכה של צוררים בינלאומיים.

אחלו לי מיתות כמו לרבין ולאמיל גרינצוויג, תיארו לי בפרוטרוט את הגעתי הקרובה לגיהינום, ושם מיד לכף הקלע, לתנור שיהפוך אותי לקטושקעס ב-6,000 מעלות צלסיוס. לא פעם ולא פעמיים זכיתי להתגודדות קרובה ומאיימת מצד בבונים שלא היה ספק להשתייכותם הפוליטית, שקיללו אותי במילים ש"בוגד" היא העדינה שבהן.

לפחות פעם אחת הגיעה קבוצה מהשטחים לכניסה של תחנת הרדיו ונעמדה בפוזה מאיימת, מחכה שאצא החוצה לאחר שהסברתי מה דעתי על הרב הפשיסט הגזעני שלא במקרה הוא ראש הישיבה שלהם. ניידות בילוש שהגיעו למקום שלחו אותם לגבעות חזרה.

חיילים בהווה ובעבר ממשרדי קצין חינוך של צבא הגנה לישראל נהגו לצלצל אליי (ואל אחרים) ולהציק במשך שעות, ללכלך ולאיים. שיא הדברים היה כשאחד מהם איים שיעשו לי מה שעשו לרבין. איתרתי מאיפה הגיעו השיחות, המשטרה הצבאית נכנסה לפעולה ועיכבה לחקירה את החשודים. עשו להם משהו? זובי! עשו משהו לאלו שבאו להרביץ מההתנחלות? זובי!

יעשו משהו לפוץ שצעק לביבי את דברי ההבל שלו? זובי!

יעשו משהו לדרעק הזה, איך קוראים לו, ערק בן-גביר, קוניאק בן-שמיר או משהו דומה, אחרי שהתנפל
בבית הקברות על צרת החינוך? זובי!

לא יעשו להם כלום מהסיבה הפשוטה, המגוחכת והמעציבה: בתעודת הזהות שלהם כתוב שהם יהודים.

* * *

אם ערבי היה מאיים על מישהו שהוא יעשה לו מה שעשו לגנדי היו מזיינים את הערבי מיד, אם חמישה ערבים בבית הקברות היו רצים ומגדפים את לימור לבנת תוך נפנופי ידיים היו קורעים להם את הצורה במכות ואולי אף היו יורים להם ברגליים.

אם ערבי היה נראה מתכופף ליד גלגל מכוניתו של ביבי היו יורים לו באוויר הריאות מיד, בלי לבזבז תחמושת על ירי באוויר.

אם 100 ערבים ישימו שלושה קרוואנים ליד יצהר עם שלט "היאחזות פתחת פטמה", תוך חצי שעה יגיעו מסוקים, טנקים, צלפים, מזל"טים, אלוף הפיקוד, מג"ב, דובדבן, שלדג, שייטת, סיירת נח"ל, ואותם 100 ערבים שצעקו לחיילים "נאצים! רוצחים! פשיסטים!" יהפכו למסננות. בתחקירים יהיה ברור מעל לכל ספק שהערבים תקפו את חיילי צה"ל, איימו על חייהם, והחיילים נאלצו להתגונן תוך כדי שימוש בנשק חם.

אני מעלה בזיכרוני את לימור לבנת מדברת על השמאל הבוגדני, השמאל שאוהב יותר את הערבים מאשר את היהודים, אני זוכר אותה מדברת מה יעשה הליכוד לו הוא יהיה בשלטון וכיצד ימגר את הטרור הערבי, ואני מחייך. פתאום קהל מעריציה מימי השלהוב וההסתה מתהפך ואומר לה מה שהיא אמרה על מתנגדיה הפוליטיים.

אני נזכר בביבי שמסיר את השכפ"ץ בכנס של תומכי הליכוד, כי הוא מרגיש בטוח שאין בכינוס אף אחד מהשמאל. השמאל שנוהג לפגוע ולרצוח מנהיגי ימין - פחחחחח. באיזו פוזה הוא זרק את השכפ"ץ, וזכה לתשואות סוערות.

ביבי, זוכר את ה"הם מ-פ-ח-ד-י-ם... הם מ-פ-ח-ד-י-ם..."? זוכר, ביבי, איך לחשת לקשיש המקובל עם הגלבייה: "הם שכחו מה זה להיות יהודים"? זוכר, ביבי, איך הרגשת מנצח על הבמה בכיכר ציון? זוכר את החיוך הזחוח שלך שבכל אירוע קיבלו אותך בקריאה "ביבי טוב ליהודים"? אז עכשיו הם שונאים אותך. אתה בוגד, אתה מאוים.

ואריק, אריק הגדול, האיש שחרש את יהודה ושומרון וחבל עזה ברגליו, בג'יפים, במסוקים, כל גבעה וגיא, כל בקעה ומישור, עם זמביש וולרשטיין ודומבה ובומבה, ושרו לו "אריק מלך ישראל". אריק הגדול ששפך מיליארדים על ההתנחלויות, שהיה האליל, הלוחם הדגול, המנהיג ההיסטורי, האיש שמחדש את היישוב היהודי בארץ אבותינו, האיש והתחבושת, האיש שעיני הימין היו נשואות אליו שיביא את הגאולה לארץ ישראל השלמה, שיחסל את הטרור.

שרון הגדול הגיע לשלטון בעזרת כל אותם תומכים נלהבים, שומרי החומות, נאמני ארץ ישראל, הלאומיים, הגאים, האנשים ששרו בגאון את "שתי גדות לירדן", שזמררו בקולות מסתלסלים: "פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות". היום חלק מאותם אנשים עומדים מאחורי הססמה שמי היה מאמין שתופץ: "אריק בוגד בארץ ישראל".

היום חלק מאותם אנשים שהיו מוכנים לנשק את כפות רגליו מפיצים סטיקרים "לילי מחכה לאריק", היום על קברה של זוגתו האהובה צריכים להציב שומר פן יחולל הקבר על ידי בריוני הימין.



שיקיאו את הדייסה מהר לפני שתורעל כל המדינה, שרון ושותפיו. עיבוד מחשב: טלי פוקסנבוים /images/archive/gallery/261/982.jpg

* * *

מדי פעם אני מביט על המכתבים שנכתבו אליי בגלל דעותיי, פרי דמיונם החולני של מטורפים. אין ספק שהם מטורפים, פנאטים, רובם הגדול לא מסוכן, אבל יש ביניהם מסוכנים - אלה שלא רצים אחרי מצלמות הטלוויזיה ועושים הרבה רעש (בן-גבירים ולהקת המחוצ'קנים שאחריו). המסוכנים, וכתבתי עליהם לא פעם, יושבים בשקט. הם מחכים להזדמנות, הם מכירים כל שביל גישה להר הבית, הם מכירים כל מטר רבוע באזור מסגד אל-אקצה, סביר להניח שאחד או שניים מהם חזקים בהטסת טיסני נפץ, אין ספק ששניים-שלושה מהם בעלי עבר קרבי עשיר ודרגות קצונה צה"ליות ויודעים איך להפעיל מטענים בשלט רחק ויודעים איך להכין אותם.

יגאל עמיר שיחק אותה בענק ועשה משירות הביטחון הכללי הכי טוב בעולם בדיחה. קשה להאמין שמישהו ילך על הקטע שלו. היגאל עמיר הבא ילך על קטע מקורי, הרבה יותר מתוחכם, הרבה יותר נועז.

מכתבים מטומטמים כמו שקיבלו פואד, שטרית מופז ואפילו עבדכם הנאמן נשלחים על ידי קרציות עלוקתיות מזן השפן הקטן שמסתתר מאחורי שם בדוי או כינוי מזויף ונהנה להרגיש "גבר". הם מגיבים בכל אתר אינטרנט בצורה בזויה, כי זה לא מצונזר ולא מבוקר, והם יכולים לכתוב על כל אחד מה שבא להם, להשמיץ, להוציא דיבה, לקלל, לגדף, לאיים.

ומעבר לכל זה, ואולי הכי חשוב: במדינת היהודים, אל תשכחו, שלושת השרים האחרונים לביטחון פנים היו צחי הנגבי, עוזי לנדאו ועכשיו גדעון עזרא - אנשי ימין, סופר ימין ואולטרה סופר ימין. ציפיתם מהם שהם יעצרו את הצעירים הנפלאים, האידיליסטים, המקסימים, הציונים של שנות
ה-2000, החב"דניקים הצדיקים, המתיישבים האמיצים? בטח ציפיתם.

ציפיתם שצחי, עוזי או גדעון יורו להכניס אותם למחנות בסגנון אל-אנסאר במאותיהם על פי צווי מעצר מינהליים, כפי שעושים לערבים שיש חשד שהם מהווים סכנה לביטחון המדינה? תשכחו מזה.

אנחנו צריכים איזה רצח טוב, איזו פציעה קשה של מנהיג יהודי מהימין. אנחנו צריכים שימקשו איזו מכונית של בכיר במחלקה היהודית של השב"כ או של איזה חובש כיפה ממינהלת ההתנתקות - ואז אולי למנהיגי המדינה יחזרו הפיוזים למקומם הראוי, והם יבינו שאת הדייסה שהם הכינו בימי רבין הם אוכלים עכשיו, וכדאי שיקיאו אותה מהר לפני שתורעל כל המדינה הזו וניאלץ לשנות את מילות ההמנון הלאומי ל"הנה אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם נורמלי בארצנו ארץ ציון בית"רררררררררררררר ירושששללליייייייייייים".
http://www.nrg.co.il/online/1/ART/871/986.html



https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5484&forum=gil&omm=56&vi



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום רביעי כ''ז בטבת תש''ע    01:43   13.01.10   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  153. בלעדי: חקירת-משטרה נגד העיתונאי נתן זהבי  
בתגובה להודעה מספר 70
 

מעניין
חבר מתאריך 30.9.07
אור ליום רביעי כ''ז בטבת תש''ע 22:45 12.01.10


בלעדי: חקירת-משטרה נגד העיתונאי נתן זהבי

בלעדי לרדיו קול-חי 93FM:
חקירת-משטרה נגד העיתונאי נתן זהבי
חשוד בהסתה לאלימות נגד חרדים ומתנחלים
פרקליטות-המדינה הורתה למשטרה לפתוח בחקירה נגד העיתונאי נתן זהבי (54) בחשד שהסית לאלימות נגד חרדים ומתנחלים, במסגרת תוכנית רדיו שהגיש – כך נודע לכתב רדיו קול-חי לענייני התיישבות, עוזאל ותיק.
בתשובה לפניית מרכז תדמי"ת (תגבור הדמוקרטיה במדיה הישראלית), כותב מנהל תחום תפקידים מיוחדים בפרקליטות, עו"ד דן אלדד: "הגיעה העת שהצדדים בויכוחים הפנימיים בין ישראלים לבין עצמם יחדלו לכנות זה את זה בכינויים הפוגעים בזכר השואה. עם-זאת, ברור שהתגובה אסור שתהיה אלימה. לאור בחינת הדברים, הוריתי למשטרה לפתוח בחקירה בעניין זה, בחשד להסתה לאלימות".
במכתבה מלפני כחודשיים מצטטת עו"ד שמרית אלקלעי ממרכז תדמי"ת התבטאות שהשמיע זהבי בתוכניתו "זהבי עצבני" ברדיו ללא-הפסקה: "אני מכריז בזאת בתור הרב נתן זהבי...על מתן 1,000 ₪ פרס לכל שוטר או חייל עברי שמתנחל או חרדי קראו לו נאצי, שייתן לו אלה בפרצוף, יפוצץ אותו, וירסק לו את הפה עם השיניים והגרון". הדברים נאמרו על-רקע הפגנות-המחאה מצד תושבי השכונות החרדיות בירושלים.
יצויין כי לפני כחודשיים דחה עו"ד אלדד את בקשת ועד מתיישבי השומרון לפתוח בחקירה נגד זהבי, בגין דברים שאמר נגד נוער-הגבעות, אותם כינה "רוצחי יהודים בפוטנציה ורוצחי ערבים בפועל".

============



https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5583&omm=13&vi



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   15:19   18.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  75. לקרוא לשנן ולהאמין. ככה זה הולך להיות.  
בתגובה להודעה מספר 0
 

נוזח
חבר מתאריך 18.1.04
1 הודעות 10:27 18.01.04

לקרוא לשנן ולהאמין. ככה זה הולך להיות.

חלק I:

6.2004 - מעל 40% מבני ה18 בישראל משוכנעים ע"י תנועת הסרבנות.
הממשלה לא יכולה להכריז על כולם עריקים. השירות הסדיר הופך, גם
אם לא רישמית, ללא-חובה.

8.2004 - רק 30% מהקרואים לשירות סדיר מתיצבים להתגייס מרצונם.
המחסור בכח-אדם מאלץ את המדינה להפעיל עשרות-אלפי צווי 8.
מספר כה גדול של אנשי מילואים ממוטט את ישראל כלכלית.
האוצר לא מסוגל לספק את תקציב הביטחון הדרוש לצה"ל.

10.2004 - עם צבא כה חלש, המדינה לא יכולה לעמוד עוד מול הטרור
המשתולל והרשות הפלסטינאית
ומסכימה לכל דרישותיה, כולל זכות השיבה.
מעמדה של ישראל כ"בית לעם היהודי" נמחק. פלסטין הופכת למדינת כל
אזרחיה.
מיליוני פלסטינים ופליטים מקבלים אזרחות.

1.2005 - רוב ערבי של 80% בכנסת. כמעט כל הח"כים הם ערבים-מוסלמים.

3.2005 - מדינת פלסטין מקבלת את הדרישה להתפרק מנשקה הגעיני.
"צבא הגנה לישראל" חדל מלהתקיים.


חלק II:


5.2005 - המדינות השכנות לפלסטין (סוריה, מצרים, ירדן וכו') דורשות
את חלקם בארץ הקדושה.
הן מאימות לפלוש לתוכה אם הן לא תקבלנה את מבוקשן.
בנתיים, בלי ישראל וארה"ב בדרכה, איראן מפתחת נשק להשמדה המונית
ונשק גרעיני משלה.

6.2005 - פורצת המלחמה במזרח התיכון. פלסטין כל כך חלשה ובלי יכולת להתגונן שהיא נקרעת לגזרים
כמו טרף קל.
אדמת פלסטינה חוזרת עשרות שנים לאחור, נטולת חוק ומשטר. העם היהודי מוצא את עצמו
שוב - חסר בית.
המזרח התיכון הופך לכלל ערבי, מלבד מקום אחד - עיראק הכבושה...


חלק III:


8.2005 - הליגה הערבית במזה"ת מאחדת כוחות לגירוש האמריקים והבריטים מעיראק.
ארה"ב ואנגליה זועקות לעזרה, אבל אף אחד לא נענה. אירופה כבר מזמן שוכנעה לסרב
לדרכי המלחמה...

10.2005 - ארצות הברית של אמריקה מגיבה למתקפות ביד חזקה.
אלפי בני אדם נהרגים.

ב-7 לאוקטובר, שנת 2005, איראן משגרת את הטיל הבליסטי-גרעיני הראשון לעבר ארה"ב.

מלחמת העולם השלישית התחילה...




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   05:21   28.01.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  79. פרס ישראל לתומרקין: ''חזיר בתפילין ופרס ישראל - תומרקין''  
בתגובה להודעה מספר 0
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 28.01.04 בשעה 05:26 בברכה, פילוביץ שחף
 
אחד העם
חבר מתאריך 8.4.02
4499 הודעות 13:44 27.01.04

חזיר בתפילין ופרס ישראל - תומרקין
12:19, 'ד בשבט תשס"ד

הפסל שכרך תפילין על פסל חזיר, שאמר כי כשהוא רואה חרדים הוא מבין את השואה, שייחל לרצוח את הרמטכ"ל לשעבר רפול ח"כ דאז גנדי והרב כהנא, שכינה את המזרחיים אספסוף יזכה בפרס ישראל לפיסול.


שרת החינוך לימור לבנת הודיעה אתמול לפסל יגאל תומרקין כי הוא הזוכה בפרס ישראל בתחום הפיסול לשנה זו. תומרקין אמר בתגובה כי הפרס אכן מגיע לו שכן הוא כבר מועמד לפרס זה החל משנת 74', אז הוצע שמו לקבלת הפרס לראשונה וכבר אז היה ראוי לו.

תומרקין שנודע עד כה באמירותיו הבוטות והחריפות שעוררו הד ציבורי נרחב במרוצת השנים, הביע תודה על הכוונה להעניק לו את הפרס ואמר כי הפרס לא יפוך את התבטאויותיו למעודנות יותר "כשיהיה לי משהו פוליטי לומר אומר אותו".

נזכיר כי אחת מאמירותיו המקוממות ביותר נאמרה כלפי הציבור החרדי "כשאני רואה אותם אני מבין את השואה", אמר בראיון עיתונאי. כלפי תנועת ש"ס אמר כי הם אספסוף המונחה על פי תרבות קמעות ולחשים, את זאת אמר תוך ביטויי גנאי כלפי הרב עובדיה יוסף, ביטויים שאין מקומם כאן. כלפי השמאל קבע כי אמנם גם אותו ניתן לשלהב, אך הוא יותר אינטלגנטי מהימין. כלפי העדה המרוקאית אמר כי "היבבות שהם משמיעים אינם תרבות ראויה, היקים בנו את המדינה - מה עשו המרוקאים?"

העיתון 'מעריב' מצטט את תומרקין כמי שאמר כלפי רחבעם זאבי והרב כהנא ה' ייקום דמם והרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן כי תרומתו האמיתית תהיה "אם אקח תת מקלע ואהרוג אותם".

יושב ראש תנועת ש"ס חבר הכנסת אלי ישי הוא חבר הכנסת היחיד שהתבטא עד כה בתקשורת והוא קורא לשרת החינוך לשקול שוב את הכוונה להענקת הפרס. בדבריו מזכיר ישי את ה"מיצג" בו כרך תומרקין תפילין על גופו של פסל חזיר בכיכר מלכי ישראל בשנת 1980. "תומרקין ראוי לאות קלון עולמי ולא פרס" אומר אלי ישי.

דברים אלה ואחרים לא היוו כאמור שיקול מכריע בהחלטת וועדת הפרס שקבעה כי "יצירתו הפיסולית כוללת כמה מהתרומות החשובות והמקוריות ביותר, ומהווה תרומה מרכזית לאמנות בישראל... יצירתו הטביעה את חותמה על תקופה שלמה".
(ש)
http://www.inn.co.il/news.php?id=70324

שאנור
חבר מתאריך 20.10.03
1183 הודעות 01:10 28.01.04

14. הפרס חושף את ההתדרדרות האמנותית

נכון שאמן צריך להעביר מסרים בעבודה שלו, אבל רק בתנאי שהמסרים
מתחברים עם השפה האמנותית ולא השפה הפוליטית.
ברגע שתומרקין הפך את האמנות ככלי לזמירות פוליטיות מטומטמות,
אין לו מה להגיד באמנות.

אבל כיוון שללימור לבנת אין הבנה מינימלית באמנות, אין פלא
שבחרה באיש הבהמי הזה לקבל את פרס ישראל.



פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
23809 הודעות 05:17 28.01.04

18. את דעתי הבעתי במילה אחת לעיל = בושה, אבל בוא/י נבחן ביחד
את רשימת מקבל פרס ישראל מקום המדינה בכלל
ולאמנות בפרט ותגידו לי אתם/ן חברים וחברות יקרים...:-
האם אתם/ן מבחינים בשמות שלדעתכם/ן האמיתית מגיע להם/ן...??

@ להלן: רשימת מקבלי פרס ישראל כפי שמופיע בקישור/באתר המצ"ב..:-
http://www.education.gov.il/pras-israel/list1.htm

התשכ"ב התשכ"א התש"ך התשי"ט התשי"ח התשט"ז התשי"ז התשט"ו התשי"ד התשי"ג


התשי"ג
גדליה אלון מדעי היהדות
חיים הזז ספרות יפה
יעקב כהן ספרות יפה
דינה פייטלסון-שור חינוך
מרדכי מרק דבורז'צקי מדעי החברה
ליפמן היילפרין מדעי הרפואה
זאב בן-צבי פיסול
יעקב לויצקי מדעים מדויקים
שמשון א' עמיצור מדעים מדויקים

התשי"ד
משה צבי סגל מדעי היהדות
שמואל הוגו ברגמן מדעי הרוח
דוד שמעוני ספרות יפה
שמואל יוסף עגנון ספרות יפה
ארטור בירם חינוך
גד טדסקי מדעי המשפט
פרנץ אולנדורף מדעים מדויקים
מיכאל זהרי מדעי החיים
שמעון פריץ בודנהיימר חקלאות
עדן פרטוש מוזיקה

התשט"ו
אפרים אלימלך אורבך מדעי היהדות
יצחק היינמן מדעי היהדות
זלמן שניאור ספרות יפה
יצחק למדן ספרות יפה
מיכאל פקטה מדעים מדויקים
ישראל רייכרט מדעי החיים
יעקב בן-תור מדעי החיים
עקיבא פרומן מדעי החיים
בנימין שפירא מדעי הרפואה
שרה הסטרין-לרנר מדעי הרפואה
נתנאל הוכברג חקלאות
זהרה שץ ציור ופיסול

התשט"ז
נפתלי ה' טור-סיני מדעי היהדות
יגאל ידין מדעי היהדות
יחזקאל אברמסקי ספרות תורנית
גרשון שופמן ספרות יפה
מרים ילן-שטקליס ספרות ילדים
נחמה ליבוביץ' חינוך
יעקב טלמון מדעי החברה
אברהם הלוי פרנקל מדעים מדויקים
מנפרד אשנר מדעי החיים
חיים ארנסט ורטהיימר רפואה
חנה רובינא תיאטרון

התשי"ז
חיים שירמן מדעי היהדות
יוחנן לוי מדעי הרוח
יעקב פיכמן ספרות יפה
אורי צבי גרינברג ספרות יפה
פלטיאל דייקן מדעי המשפט
זיגפריד ש' להמן חינוך
שלמה הסטרין מדעים מדויקים
דוד פיינגולד מדעים מדויקים
גד אביגד מדעים מדויקים
שאול אדלר רפואה
שמואל הורוביץ חקלאות
פאול בן חיים מוזיקה
ראובן מרגליות ספרות תורנית
אליעזר שמאלי ספרות ילדים
דב כרמי אדריכלות

התשי"ח
יוסף קלוזנר מדעי היהדות
בן-ציון דינור מדעי היהדות
יחזקאל קויפמן מדעי היהדות
גרשם שלום מדעי היהדות
יצחק בער מדעי היהדות
יצחק אייזק הלוי הרצוג ספרות תורנית
יהודה לייב הכהן מימון ספרות תורנית
יוסף צבי הלוי ספרות תורנית
מרדכי מרטין בובר מדעי הרוח
שמואל יוסף עגנון ספרות יפה
יצחק דב ברקוביץ ספרות יפה
יעקב כהן ספרות יפה
המחלקה לעליית ילדים ונוער חינוך
רחל כצנלסון-שז"ר מדעי החברה
יואל רקח מדעים מדויקים
מרכוס ריינר מדעים מדויקים
יהודה ליאו פיקרד מדעי החיים
ברנרד צונדק רפואה
זליג סוסקין חקלאות
אקדמיה בצלאל ציור ופיסול
הבימה תיאטרון
התזמורת הפילהרמונית הישראלית מוזיקה

התשי"ט
שלמה יוסף זווין ספרות תורנית
אריה ליאו מאיר מדעי הרוח
יזהר סמילנסקי (ס' יזהר) ספרות יפה
עזרא פליישר (י' גולה) ספרות יפה
אפרים קצ'לסקי (קציר) מדעי החיים
מיכאל סלע מדעי החיים
הלל אופנהיימר חקלאות
יוסף זריצקי ציור
יהושע ברטונוב תיאטרון

התש"ך
אברהם חיים שליט מדעי היהדות
אברהם ארנון חינוך
שבתאי רוזן מדעי המשפט
יצחק מייכלסון רפואה
אהרון מסקין תיאטרון
פראנץ זונדהיימר מדעים מדויקים

התשכ"א
שלמה גורן ספרות תורנית
יחזקאל קוטשר מדעי הרוח
יהודה בורלא ספרות יפה
אהרון קציר מדעי החיים
אורה קדם מדעי החיים
יעקב ון דר-הודן חקלאות
מנחם אבידום מוזיקה

התשכ"ב
חנוך ילון מדעי היהדות
יוסף בנטואיץ חינוך
יצחק קנב מדעי החברה
זאב לב מדעים מדויקים
צבי סליטרניק רפואה
אריה שרון אדריכלות

התשל"ב התשל"א התש"ל התשכ"ט התשכ"ח התשכ"ז התשכ"ו התשכ"ה התשכ"ד התשכ"ג


התשכ"ג
מנחם מנדל כשר ספרות תורנית
נתן רוטנשטרייך מדעי הרוח
אליעזר שטיינמן ספרות יפה
אברהם פאהן מדעי החיים
מרדכי ארדון ציור

התשכ"ד
זאב בן-חיים מדעי היהדות
משה זילברג מדעי המשפט
משה רחמילביץ רפואה
מאיר מרגלית תיאטרון

התשכ"ה
שלמה צמח ספרות יפה
שלמה דיקמן ספרות יפה
קרל פרנקנשטיין חינוך
צבא הגנה לישראל חינוך
יהודית שובל מדעי החברה
עמוס דה שליט מדעים מדויקים
יגאל תלמי מדעים מדויקים
שמואל סטולר חקלאות
מרדכי סתר מוזיקה

התשכ"ו
שלמה מורג מדעי היהדות
יצחק אריאלי ספרות תורנית
יעקב פולוצקי מדעי הרוח
משה רודולף בלוך מדעי החיים
אלפרד מנספלד אדריכלות
דבורה גד אדריכלות

התשכ"ז
אברהם שלונסקי ספרות יפה
עקיבא ארנסט סימון חינוך
בנימין אקצין מדעי המשפט
אריה ליאו אוליצקי רפואה
מרסל ינקו ציור

התשכ"ח
עובדיה הדייה ספרות תורנית
משה יחיאל הלוי אפשטיין ספרות תורנית
שמואל ייבין מדעי היהדות
בנימין מזר מדעי היהדות
דב סדן מדעי היהדות
שמואל סמבורסקי מדעי הרוח
שלמה פינס מדעי הרוח
אביגדור המאירי ספרות יפה
נתן אלתרמן ספרות יפה
יעקב ברמן חינוך
אלכסנדר מרדכי דושקין חינוך
שושנה פרסיץ חינוך
דוד הורוביץ מדעי החברה
שמעון אגרנט מדעי המשפט
עמנואל גולדברג מדעים מדויקים
ארנסט דוד ברגמן מדעי החיים
חיים שיבא רפואה
חנן אופנהיימר חקלאות
יצחק דנציגר פיסול
יוסף מילוא תיאטרון
גרטרוד קראוס מחול
בנימין אידלסון אדריכלות

התשכ"ט
יוסף קאפח מדעי היהדות
יהושע פראוור מדעי הרוח
שניאור ליפסון מדעי החיים
שמעון פינקל תיאטרון

התש"ל
עובדיה יוסף ספרות תורנית
אבא קובנר ספרות יפה
לאה גולדברג ספרות יפה
דן פטינקין מדעי החברה
יוסף טל מוזיקה
אנדרה דה-פריס רפואה

התשל"א
שאול ליברמן מדעי היהדות
חיים אורמיאן חינוך
זאב צלטנר מדעי המשפט
יצחק ארנון חקלאות
אריה ארוך ציור

התשל"ב
דוד איילון מדעי הרוח
יוכבד בת-מרים ספרות יפה
דוד גינצבורג מדעים מדויקים
ליאו זקס מדעי החיים
יעקב רכטר אדריכלות
אברהם הרצפלד תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה


התשמ"ב התשמ"א התש"ם התשל"ט התשל"ח התשל"ז התשל"ו התשל"ה התשל"ד התשל"ג

התשל"ג
יהודה אבן-שמואל מדעי היהדות
מכון התלמוד הישראלי השלם,
יד הרב הרצוג ספרות תורנית
דורותיאה קרוק-גלעד מדעי הרוח
ש' שלום (שלום שפירא) ספרות יפה
בן-ציון דינור חינוך
שמואל נח אייזנשטדט מדעי החברה
אריה דבורצקי מדעים מדויקים
היינריך מנדלסון מדעי החיים
ריכרד שטיין רפואה
חיים הלפרין חקלאות
ראובן רובין ציור
חנה מרון תיאטרון
שרה לוי-תנאי מחול
אריה אלחנני אדריכלות
פנחס רוזן מדעי המשפט
שאול אביגור תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
מפעל פנקסי הקהילות, "יד ושם",
רשות הזיכרון לשואה ולגבורה תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

התשל"ד
שרגא אברמסון מדעי היהדות
רפאל לוין מדעים מדויקים
יצחק ברנבלום מדעי החיים
ידידיה אדמון מוזיקה
שמואל הוגו ברגמן תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
יהושע אלוף תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה בתרבות הגוף

התשל"ה
שמעון הלקין ספרות יפה
אריה סימון חינוך
יואל זוסמן מדעי המשפט
אהרן ברק מדעי המשפט
מרים ברנשטיין-כהן תיאטרון
גולדה מאיר תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
הלנה כגן תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה בפעולה קהילתית

התשל"ו
אליעזר יהודה וולדינברג ספרות תורנית
יוסף רום טכנולוגיה והנדסה
גבריאל בר בלשנות ערבית
עזרא מני בלשנות ערבית
מרדכי קירשנבאום אמנות הרדיו, הטלוויזיה והקולנוע
שמחה הולצברג תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
עזרא קורין תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
רבקה גובר תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
יעקב מימון תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

התשל"ז
רפאל מאהלר היסטוריה של העם היהודי
מנחם שטרן היסטוריה של העם היהודי
נחמן אביגד חקר ארץ-ישראל
דוד עמירן גיאוגרפיה
שמואל אביצור חקר תרבויות
צבי אבידב חקלאות
יעקב אפרת חקלאות
אלישבע כהן עיצוב
יונה פישר עיצוב
דני קרוון פיסול
אסתר לויט תרומה מיוחדת לעבודה
אברהם יעקב תרומה מיוחדת לעבודה
אברהם קליר תרומה מיוחדת לתעשייה

התשל"ח
נחום גוטמן ספרות ילדים
אנדה עמיר ספרות ילדים
לוין קיפניס ספרות ילדים
אברהם אבן-שושן לשון
חיים רוזן בלשנות
אליהו לואיס גוטמן מדעי החברה
נתן זלץ רפואה
גארי ברתיני מוזיקה
רחל ינאית בן-צבי תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
משה צבי נריה תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

התשל"ט
ישעיהו תשבי מדעי היהדות
מנחם אלון משפט עברי
ברוך בן-יהודה חינוך
יצחק רפאל הלוי עציון חינוך
יוחנן (הנס) לינדנר מדעי החיים
אורנה פורת תיאטרון
רפאל קלצ'קין תיאטרון
טל ברודי תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה בתרבות הגוף
יוסף יקותיאלי תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה בתרבות הגוף

התש"ם
דוד פלוסר היסטוריה של העם היהודי
יעקב כ"ץ היסטוריה של העם היהודי
חיים כהן מדעי המשפט
חיים לייב פקריס פיזיקה
פנחס ליטבינובסקי ציור
אנה טיכו ציור
יוסל ברגנר ציור
בית "יד-לבנים" בפתח תקוה
תוך ציון יוצרו, ברוך אורן תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה במפעלי
הנצחה לבנים
החברה להגנת הטבע, תוך ציון
אמוץ זהבי, עזריה אלון ויואב שגיא תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה באיכות
הסביבה

התשמ"א
אברהם סופר (שרייבר)
ספרות תורנית
יורם לינדנשטראוס מתמטיקה
איליה פיאטצקי-שפירו מתמטיקה
מאיר יעקב קיסטר בלשנות ערבית ומזרחנות
גורית קדמן תרבות המחול
קבוצת דגניה א' תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה בחלוציות
חברתית-אנושית
רחה פריאר תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה בשירותי רווחה,
קהילה ונוער

התשמ"ב
יהושע יורטנר כימייה
דוד בנבנשתי הקניית ידיעת הארץ ואהבתה
זאב וילנאי הקניית ידיעת הארץ ואהבתה
אמיר גלבע שירה עברית
יהודה עמיחי שירה עברית
רוברטו בקי דמוגרפיה
אברהם יסקי אדריכלות
רות עמירן חקר ארץ-ישראל
חיים גבתי תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה בעבודה ובתעשייה


התשנ"ב התשנ"א התש"ן התשמ"ט התשמ"ח התשמ"ז התשמ"ו התשמ"ה התשמ"ד התשמ"ג


התשמ"ג
שאול פרידלנדר היסטוריה
אברהם סולטמן היסטוריה
אהרון אפלפלד ספרות יפה
נעמי שמר זמר עברי (מילים ולחנים)
משה וילנסקי זמר עברי (לחנים)
חיים חפר זמר עברי (מילים)
זרח ורהפטיג תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה בקידום
המשפט העברי

התשמ"ד
ימימה אבידר-טשרנוביץ ספרות ילדים
משה ימר היסטוריה של המדע
אהרן בונדי חקלאות
שלמה רביקוביץ חקלאות
שמואל רודנסקי תיאטרון
הנח"ל (נוער חלוצי לוחם) תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
מפעל עיירות הפיתוח בישראל תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

התשמ"ה
אברהם סוצקובר ספרות יידיש
יהושע בלאו בלשנות ולשון עברית
הנרי נ' נויפלד רפואה
ברוך פדה רפואה
מכון יצחק בן-צבי ספרות יהדות המזרח
הטלוויזיה הישראלית בערבית תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

התשמ"ו
ישעיהו אברך מסאות פובליציסטיקה עיתונאית
שלום רוזנפלד מסאות פובליציסטיקה עיתונאית
מיכאל אבן-ארי מפעל חיים בחקר המדבר
יואל דה-מלאך מפעל חיים בחקר המדבר
שולמית כצנלסון
ואולפן עקיבא מפעל חיים בחינוך
גרשון זק והכפר הירוק מפעל חיים בחינוך
בתיה לישנסקי מפעל חיים בפיסול ארץ-ישראלי
יחיאל שמי מפעל חיים בפיסול ארץ-ישראלי
יונה סעיד מפעל חיים בעמל כפיים
אלדין חתוקאי מפעל חיים בעמל כפיים

התשמ"ז
אלכסנדר ביין היסטוריוגרפיה ציונית
עזרא ציון מלמד פרשנות המקורות וספרות תורנית
מנחם יערי כלכלה
עובדיה הררי הנדסה וטכנולוגיה
מרים זהר אמנות המשחק על הבימה
ליא קניג אמנות המשחק על הבימה
מכרם ח'ורי אמנות המשחק על הבימה

התשמ"ח
משה גושן-גוטשטיין מדעי היהדות
עדין שטיינזלץ מדעי היהדות
נתן גולדבלום מדעי החיים
חיים גורי שירה עברית
משה שמיר ספרות עברית
אלכסנדר ארגוב זמר עברי
שושנה דמארי זמר עברי
אריה (לובה) אליאב תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
ראובן הכט תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
טדי קולק תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

התשמ"ט
שמואל ורסס חקר הספרות העברית
ישראל ייבין חקר הלשון העברית
חיים הררי מדעים מדויקים
יקיר אהרונוב מדעים מדויקים
אליהוא כ"ץ מדעי החברה
מכון וינגייט ספורט וחינוך לתרבות הגוף
איאן פרומן ספורט וחינוך לתרבות הגוף
יעקב חזן תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
בת-שבע דה רוטשילד תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
החברה לחקירת א"י ועתיקותיה תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

התש"ן
מאיר וייס מדעי היהדות
נתן שפיגל מדעי הרוח
צבי יעבץ מדעי הרוח
משה אלטבאואר מדעי הרוח
משה פריבס מדעי החיים
מאיר וילצ'ק מדעי החיים
אלכסנדר לויצקי מדעי החיים
יחזקאל שטרייכמן ציור
השייח' אמין טריף תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
רענן וייץ תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
ישראל פולק תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

התשנ"א
חיים ביינארט מדעי היהדות
נעמי פיינברון-דותן ידע ארץ ישראל
משה לנדוי משפטים
דניאל פרידמן משפטים
אלחנן הלפמן כלכלה
שמואל אגמון מדעים מדויקים
דב פרומן מדעים מדויקים
דבורה ברטונוב אמנות הבד והבימה
יוסי ידין אמנות הבד והבימה
מרים בן-פורת תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
סטף ורטהימר תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
מפעל ישיבות ההסדר תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

התשנ"ב
שאול ישראלי מדעי היהדות
יהודה קיל מדעי היהדות
דניאל שפרבר מדעי היהדות
משה ליסק מדעי החברה
דוד נבון מדעי החברה
ראובן פוירשטיין מדעי החברה
דוד ארליק מדעי החיים
יצחק ואהל מדעי החיים
אמיל חביבי ספרות ערבית
אבות ישורון שירה עברית


התשס"ב התשס"א התש"ס התשנ"ט התשנ"ז התשנ"ז התשנ"ו התשנ"ה התשנ"ד התשנ"ג


התשנ"ג
דן מירון חקר הספרות העברית
גרשון שקד חקר הספרות העברית
משה בר-אשר חקר הלשון העברית ולשונות היהודים
גדעון גולדנברג חקר הלשון העברית והבלשנות הכללית
יהושע אריאלי חקר ההיסטוריה
חוה לצרוס-יפה חקר ההיסטוריה
מיכאל קונפינו חקר ההיסטוריה
יהושפט הרכבי חקר מדע המדינה
הלל פורסטנברג מדעים מדויקים
שלמה אלכסנדר מדעים מדויקים
יעקב זיו מדעים מדויקים
רם לוי תקשורת, רדיו וטלוויזיה
יעקב פרקש (זאב) תקשורת, עיתונות

התשנ"ד
משה גרינברג חקר המקרא
משה ויינפלד חקר המקרא
חיים זלמן דימיטרובסקי חקר התלמוד
אליעזר שביד חקר מחשבת ישראל
שניאור זלמן פלר חקר המשפטים
ישראל אומן חקר הכלכלה
מיכאל ברונו חקר הכלכלה
אברהם הרשקו חקר הביוכימיה
נתן שרון חקר הביוכימייה
אליהו סבירסקי חקר החקלאות
חנוך אבנארי חקר המוזיקה
יעקב אורלנד זמר עברי
אריה שפירא הלחנה
"יד שרה" תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
נגה הראובני וצוות נאות קדומים תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

התשנ"ה
קלר אפשטין חקר הארכיאולוגיה
דב ניר חקר הגיאוגרפיה
עמוס פונקנשטיין חקר ההיסטוריה היהודית
יהודה אמיר חקר הפסיכולוגיה
רנה שפירא חקר החינוך
ישראל דוסטרובסקי מדעים מדויקים
מיכאל ע' רבין חקר מדעי המחשב
נתן זך שירה עברית
אברהם ב' יהושע ספרות עברית
לאה ניקל ציור
מנשה קדישמן פיסול
דוד רזניק אדריכלות
יצחק בן אהרון תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
עדה סרני תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

התשנ"ו
יהודה רצהבי חקר לשונות היהודים
חנא שמרוק חקר לשונות היהודים
שמעון זנדבנק תרגום לעברית של ספרות ושירה
שלמה אבינרי חקר מדע המדינה
משה ברש חקר תולדות האמנות
משה פיאמנטה חקר המזרחנות
מאיר שטרנברג חקר הספרות הכללית
אילן חת חקר החקלאות
יחזקאל שטיין חקר הרפואה
נסים אלוני אמנויות הבמה - מחזאות
משה אפרתי אמנויות הבמה - מחול
אריה נבון אמנויות הבמה - תפאורה
מרסל דיבואה תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
מאיר שמגר תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

התשנ"ז
יעקב זוסמן חקר התלמוד
יוסף דן חקר מחשבת ישראל
שמריהו טלמון חקר המקרא
יהושע בכרך ספרות תורנית
חיים דוד הלוי ספרות תורנית
יצחק אנגלרד חקר המשפטים
יצחק זמיר חקר המשפטים
בן ציון אורגד מוזיקה
אבל ארליך מוזיקה
אנדרה היידו מוזיקה
חיים יבין תקשורת
דוד רובינגר תקשורת
עוזיה גליל תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
ישראל טל תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
אברהם אלימלך פירר תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה


התשנ"ח
יהודה באואר חקר ההיסטוריה של עם ישראל
משה גיל חקר ארץ ישראל
טרודה דותן חקר הארכיאולוגיה
יונה רוזנפלד חקר העבודה הסוציאלית
אריה לוי חקר החינוך
עמנואל מרקס חקר הסוציולוגיה
יהודית בירק חקר החקלאות
רמי רחמימוב חקר מדעי הרפואה
שהרן שלח חקר המתמטיקה
דן שכטמן חקר הפיזיקה
דליה רביקוביץ שירה ליוצרים
עמוס עוז ספרות ליוצרים
ליפא יהלום ודן צור אדריכלות
דן ריזינגר עיצוב
חסיה לוי-אגרון אמנויות הבמה: מחול
יהודית ארנון אמנויות הבמה: מחול
יוסי בנאי אמנויות הבמה: תיאטרון
יפה ירקוני הזמר העברי
אהוד מנור הזמר העברי
שרה שטרן-קטן תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
שלמה הלל תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
חיים ישראלי תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

התשנ"ט
משה אידל חקר מחשבת ישראל
אהרן מירסקי חקר הספרות העברית
מנחם צבי קדרי חקר הלשון העברית
מנחם בנית חקר לשונות היהודים
מרדכי ברויאר ספרות תורנית ליוצרים
אברהם שטינברג ספרות תורנית ליוצרים
מרים ירדני חקר ההסטוריה הכללית
שמואל מורה חקר המזרחנות
בצלאל נרקיס חקר תולדות האמנות
יהושע בן-אריה חקר הגיאוגרפיה
אריה שחר חקר הגיאוגרפיה
מישל רבל חקר הרפואה
יגאל כהן חקר החקלאות
חיים סידר חקר הביולוגיה
מנחם גולן קולנוע
דוד פרלוב קולנוע
יהושע רוזין ספורט ותרבות הגוף
אסתר רוט-שחמורוב ספורט ותרבות הגוף
רבקה ברגמן תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
ישעיהו וינברג תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
ברכה קאפח תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

התש"ס
מנחם הרן חקר המקרא
אברהם גולדברג חקר התלמוד
יונה פרנקל חקר התלמוד
הלל מ' דלסקי חקר הספרות הכללית
א' הראל פיש חקר הספרות הכללית
גד בן-עמי צרפתי חקר הבלשנות
שאול שקד חקר הבלשנות
ירמיהו יובל חקר הפילוסופיה הכללית
אסא כשר חקר הפילוסופיה הכללית
רפאל משולם חקר הכימייה
יוסף זינגר חקר ההנדסה
אמיר פנואלי חקר מדעי המחשב
עמליה כהנא-כרמון ספרות ליוצרים
מאיר ויזלטיר שירה ליוצרים
משה קופפרמן ציור
מיכאל גרוס ציור ופיסול
מיכה בר-עם צילום
שולמית אלוני תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
אריה קרול תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
שלישיית "הגשש החיוור" תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

התשס"א
פרופ' אביעזר רביצקי חקר מחשבת ישראל
פרופ' גבריאל סלומון חקר החינוך
פרופ' יעקב רנד חקר החינוך
פרופ' רות בן ישראל חקר המשפט
פרופ' יהושע ויסמן חקר המשפט
פרופ' מרסל אליקים מדעי הרפואה
פרופ' רות ארנון מדעי הרפואה
פרופ' ברכה רמות מדעי הרפואה
פרופ' יוסף אמרי חקר הפיזיקה
פרופ' שמואל שטריקמן חקר הפיזיקה
פרופ' צבי אבני חקר המוזיקה
פרופ' יחזקאל בראון חקר המוזיקה
פרופ' הרצל שמואלי ז"ל חקר המוזיקה
מר ברוך חגאי ספורט ותרבות הגוף
מר אבא אבן מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
מר מרדכי בן פורת מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
מר יצחק שמיר מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

התשס"ב
פרופ' אשר קוריאטי חקר הפסיכולוגיה
פרופ' משה ברור חקר הגיאוגרפיה
פרופ' מנשה הראל חקר ידע ארץ ישראל
פרופ' שמואל ספראי חקר ידע ארץ ישראל
פרופ' אברהם בירן חקר הארכיאולוגיה
פרופ' יעקב פרנקל חקר הכלכלה
פרופ' אריאל רובינשטיין חקר הכלכלה
פרופ' אברהם ח' הלוי חקר החקלאות
פרופ' איתמר וילנר חקר הכימייה
פרופ' עדה יונת חקר הכימייה
אדר' פרופ' רם כרמי אדריכלות
מר דוד טרטקובר עיצוב
מר דב יודקובסקי תקשורת
פרופ' נחום רקובר ספרות תורנים ליוצרים
מר אלי הורביץ מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
מר אפרים קישון מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
קרן קימת לישראל מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

תאריך עדכון אחרון:05/05/03



פארוק קדומי מודה: ''הודות להסכם אוסלו התאפשרה כניסתם של עשרות אלפי חמושים"



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   18:05   09.04.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  86. רחל המשוררת-המוזה של רעיונות העליה השניה והשמאל הישראלי  
בתגובה להודעה מספר 0
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 09.04.04 בשעה 18:36 בברכה, פילוביץ שחף
 
שלום וחברים,

מאמרי על רחל המשוררת ויצירת השמאל הישראלי עלה ב"מחלקה ראשונה"
און לין. ניתן להגיב מתחת למאמר. אתיחס לכל תגובה. להלן הקישור.

אורי

http://www.nfc.co.il/archive/003-D-5564-00.html?tag=16-54-33

רחל המשוררת - המוזה של רעיונות העליה השניה והשמאל הישראלי



שלום חברים

היום התפרסם בעיתון "מקור ראשון" מאמר שלי על דודתי, רחל המשוררת, בשם "שנתיים קצרות של אושר" במאמר אני עומד בין היתר על חלקה של רחל בעיצוב האידיאולוגיה של העליה השניה, שהיא "האם המיסדת" של השמאל הישראלי. להלן הקישור. אשמח לקבל תגובות.

חג שמח ושבת שלום

אורי מילשטיין

http://www.makorrishon.net/article.php?id=1812


שנתיים קצרות של אושר

הם, מנהיגי החלוצים, נשבו בקסמיה. היא, רחל, חשבה שזו היא ששבויה בקסמם. השנתיים ששהתה רחל המשוררת בצעירותה בחצר כנרת עיצבו את דור החלוצים – בכוח אישיותה לא פחות מאשר בכוח השירים שכתבה בהשראת השנתיים הללו
מאת: אורי מילשטיין
9 באפריל 2004, י"ח בניסן תשס"ד



חל (יושבת משמאל) וחברים

בראשית אפריל 1911 הגיעו רחל בלובשטיין ומדריכתה בחקלאות חנה מייזל לחצר כנרת "להתחיל שם בסידור חוות הלימוד הראשונה לצעירות. רחל, שהיתה עד כה התגלמותו של 'בית הספר הנודד', נהפכה עתה לתלמידתו הראשונה של בית ספר חקלאי קבוע, ונקשרה לעד בנוף הנפלא של כנרת", כתבה חנה מייזל בזיכרונותיה.
השנתיים בחצר כנרת השפיעו על שיריה ועל סוד קסמה של רחל יותר מכל תקופה אחרת. דרכה של רחל, ודרך שיריה, הן השפיעו על דור החלוצים כולו ועל התשתית הערכית של היישוב היהודי ושל מדינת ישראל עד היום. בכנרת רחל כמו נולדה מחדש. היא כמעט כפתה על עצמה להאמין שבכנרת התגשמו האידיאלים הציוניים שעליהם דיברו יעקב, אחיה, בפולטבה, וא"ד גורדון בכנס החלוצים ברחובות שנה אחת לפני כן.
רחל נסחפה בעמק הירדן כי היא ביקשה להיסחף: כי היא עייפה, במידה מסוימת, מן האינטלקטואליזם היהודי ומן האינטלקטואליזם המשפחתי שכבדו עליה מאז ילדותה; ואז האמינה, לזמן מה לפחות, שהרעיונות הגדולים קורמים עור וגידים באנשים חיים בעמק הירדן – אישיה המרכזיים של העליה השנייה: אהרן דוד גורדון, ברל כצנלסון ויוסף טרומפלדור. היתה זאת תמימות קדושה שחוללה גם את עוצמתן הפוליטית, הכלכלית והחברתית של תנועת העבודה הישראלית ושל ההסתדרות, וגם את פלא שירתה של רחל.
רחל אהבה נופי טבע. בזה אין ספק. אך זה היה רק פן אחד באישיותה שרוב הקוראים והמבקרים נתפסו לו. רחל היתה אדם של נופים אנושיים, ואת הנופים האלה עיטרה בדימויים ובהאנשות מנופי הטבע. לא הכנרת, הירדן והרי גולן כשלעצמם הפעימו אותה. מאלה היו לה ברוסיה בשפע. ואכן, ב-1929, כשהתפכחה מן האשליות על הנופים האנושיים המופלאים שמצאה, כביכול, בעמק הירדן, היא חשפה את צפונותיה ביחס לנופי הארץ:

הוֹי אַרְצִי, הוֹרָתִי, מַדּוּעַ
כֹּה שָׁדוּף נוֹפֵךְ וְעָצֵב?
זִכְרוֹנָהּ שֶׁל אֶרֶץ חוֹרֶגֶת
בְּלִי מֵשִׂים עוֹלֶה עַל הַלֵּב:

עַל גִּבְעָה – פִּרְחֲחֵי אַשּׁוּחַ,
בַּמִּישׁוֹר – יְשִׁישֵׁי אַלּוֹן,
בַּמּוֹרָד, עַל חוֹפֵי הַפֶּלֶג,
בְּנוֹת לִבְנֶה בִּכְסוּת שַׁבָּתוֹן;

יַד הַשֶּׁמֶשׁ תִּקְצַר מִתְּקֹעַ
בְּלֵב הַיַּעַר רֹמַח אָדָם,
יוֹם תָּמִים בְּמִשְׁכַּן בְּנֵי אֹרֶן
אֲפֵלָה רֵיחָנִית וַחֲלוֹם.

הוֹי, אִמִּי! הֵן נֶחֱלֶה עָלַיִךְ,
הֵן נִתְבַּע עֶלְבּוֹנֵךְ מֵאֵל –
עַל מֻכֵּי צָהֳרַיִךְ כְּקֶדֶם
עוֹד תַּרְעִיפִי נִיחוֹחַ וָצֵל.

לזמן מה, לפחות, התפעמה רחל מן האנשים החיים בעמק הירדן, וליתר דיוק, מאחדים מהם, מאלה שנשבּו בקסמה, וטעתה לחשוב שהם המקסימים אותה. האנשים האלה ייפו לה את נופי הטבע. מאוחר יותר, כשאנשים אלה שלפו את ציפורניהם, ואחר כך רחקו ממנה ובגדו בה: "וּבָזֶה אַחַר זֶה/ עָיְפוּ, כָּשְׁלוּ, כָּרְעוּ בַּדְּרָכִים" ("הֵן יָצָאנוּ בַּסָּךְ"), נותרו לה רק זיכרונות נופי הטבע. אותם האנישה כנחמה. קוראים רבים דימו כי משחק עצמי זה של רחל היה שיא אושרה.

היא היתה המוזה
בארבע השנים הראשונות שבילתה בארץ ישראל, ובייחוד בשנתיים שבילתה בחוות כנרת, היתה רחל לציונית מאהבה, ורקמה בעיני רוחה את ארץ ישראל היפה. לא היה אדם שתרם למיתוס הזה ("ארץ ישראל היפה") יותר מרחל. הדימוי לא התאים למציאות, ורחל עתידה היתה לגלות את טעותה אחרי שנים אחדות. לא היו לאנשים שייפּו לה את הארץ נפשות יפות כל כך. הם היו קטנוניים, אגואיסטים ואכזריים הרבה מעבר למה שהעלתה אז בדעתה. היא ברחה מאמה החורגת אל ברל כצנלסון, ומאינטליגנטים יהודיים רוסיים תלושים לכאורה ברחה אל יוצרי האדם היהודי החדש בחוות כנרת ובדגניה א', ואימצה לה את עמק הירדן למולדת שראוי לחיות בה ומתגעגעים אליה תמיד.
ברל כצנלסון (כמו א"ד גורדון, נוח נפתולסקי ואחרים) היה בשבילה שילוב נדיר של האינטלקטואליזם של יעקב אחיה עם האיכרוּת השופעת של בן העלייה הראשונה נקדימון אלטשולר, שאותו פגשה לפני כן במושבה רחובות. הוא היה לה שילוב בין עוצמת הרוח של אמה לעוצמת המעשה של אביה. היא ייחסה לאנשים שסבבו אותה תכונות נעלות שלא היו להם והתאהבה בהם. לא באחד, אלא בכולם. עם אחדים היתה זאת אהבה של ממש: נפשית, אינטלקטואלית, מינית. תחושת הבדידות, הניכור והאסון הקרב, שליוותה אותה מאז ילדותה ובייחוד מאז מות אמה, עודדה אותה לגמוע את האושר (המיתולוגי) הזה לרוויה כי מחר תמות. היא השתכרה, וכמו אחרי כל שיכרון בחגיגת לילה, עתידים היו להופיע בבוקר שלמחרת הבחילה וכאב הראש.
היא לא היתה עלמת החמד היחידה בעמק הירדן, אבל היא היתה ביצת הנשר, הסחלב הציוני. אדם בעל כישורים נדירים לתקשורת-על. אלה קיננו באישיותה עוד לפני שבני דורה הכירו והעריכו את יצירתה הספרותית, עוד לפני שהיה מה להכיר ומה להעריך בכתובים ובפרסומים. יותר משהיו שירי רחל מעולים, חברו אישיותה יוצאת הדופן והתעלות שיחותיה על המציאות הנפשית והחברתית שבה נמצאה, לשירה שאין למעלה ממנה: שירה של התעלות אישית, לאומית וחברתית.
על יחסם של אנשי חבורת-כנרת לרחל ניתן ללמוד ממכתב אירוני שכתבה רחל ב-1930 לחיה ישראלי, חברת קבוצת כנרת: "דבר אחד במכתבך הפליאני מאוד, והוא – ראייתך אותי. אז בכנרת. לא חשבתי אף פעם כי רחל הכנרתית, נערה צחקנית, רקדנית וקלת דעת, יכלה להיות בעיני מישהו 'גדולה וחכמה' לאחר שגם עתה אינני גדולה וחכמה... (אל תגלי את הסוד הזה ברבים)".
הסובבים אותה בעמק הירדן לא היו זקוקים לשליטתה בלשון הכתיבה. היא שלטה על לשון נדירה יותר: לשון השיח הישיר, "אני-אתה" כתפיסת הפילוסופים הדיאלוגיים. עצם נוכחותה עורר את המנהיגים החברתיים, א"ד גורדון וברל כצנלסון, לחשוב שהאידיאלים שלהם הולכים ומתגשמים לנגד עיניהם. המגע הישיר איתה העלה אותם לפסגות שאליהן לא היו מסוגלים להגיע בלעדיה. איתה הם חוו תקשורת-על ולכן דבקו בה. היא היתה המוזה האידיאית שלהם, ולא תמיד הם הודו בכך, ולעתים התבטאויותיו של ברל כצנלסון סתרו זאת לכאורה. רחל עיצבה את דור החלוצים בהשפעה ישירה על מנהיגיו לא פחות מאשר באמצעות שיריה. רחל ושיריה היו בשבילם הוויה אחת.
ב-1923, שלוש שנים אחרי שגורשה מדגניה א' ומהכנרת והבינה שחזון חבורת כנרת לא היה אלא אוטופיה מניפולטיבית לצרכים פוליטיים, כך תיארה רחל את החבורה, את מטרותיה ואת האווירה בה:

הֵן יָצָאנוּ בַּסָּךְ
עַלִּיזִים, עַזִּים, לִנְתִיבָה רְחוֹקָה.
הֵן יָצָאנוּ בַּסָּךְ
לְקַדֵּם אֶת פְּנֵי הַמַּלְכָּה.

כשהיתה מאושפזת בבית החולים בצפת, ב-1925, עשתה רחל את חשבון נפשה והעלתה אותו על הכתב בשירה 'אני', הכתוב במבנה של תקבולת ניגודית בין העבר ובין ההווה. את ימי כנרת, את מטרותיה אז, את חבורת כנרת, היא מתארת, כדברי דן מירון, ב"קטלוג רומנטי-גרנדיוזי מובהק":

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים עָטְתָה נַפְשִׁי אַרְגָּמָן.
וְעַל רָאשֵׁי הֶהָרִים
לְאֶחָד הָיִיתִי עִם הָרוּחוֹת הַגְּדוֹלוֹת,
עִם צְרִיחַת נְשָׁרִים.

אחרי שנתיים, ב-1927, חיברה רחל בעליית גג בתל-אביב את אחד משיריה המפורסמים, 'ואולי לא היו הדברים'. השיר הזה קשר אותה לעד לכנרת, וקשר את הכנרת לחלומות האדם החדש והחברה החדשה:

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,
אוּלַי
מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגָּן,
לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפָּי?

מֵעוֹלָם, בְּיָמִים אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים
שֶׁל קָצִיר,
בִּמְרוֹמֵי עֲגָלָה עֲמוּסַת אֲלֻמּוֹת
לֹא נָתַתִּי קוֹלִי בְּשִׁיר?

מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה
וּבְתֹם
שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי... הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,
הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

על יחסה המורכב לחבורת-עמק-הירדן, מנהיגי החלוצים ובוני הארץ, כתבה רחל בשנת חייה האחרונה, בשירה 'אוויר פסגות':

הַפַּחַד הַמַּדְאִיב – פֶּן נַעֲכֹר
זִכְרוֹ שֶׁל רֶגֶשׁ מֵת,
אִם בְּמַגָּע לֹא-רֹךְ אוֹ בְּמַבָּט לֹא אוֹר,
בְּאֹמֶר לֹא אֱמֶת.

נָסֹךְ עַל הֶעָבָר! אֵלָיו מֻצְמָד
הֹוֶה, וְאִם נִכְשָׁל –
כְּתַיָּרֵי הָרִים בַּחֶבֶל הָאֶחָד:
הַתְּהוֹמָה אוֹ אֶל עָל.

בִּבְרִית הַעְפָּלָה – חַיֵּי אֱנוֹשׁ –
קֻדַּשְׁנוּ – אָח, אָחוֹת.
נֵדַע-נָא עַלִּיזִים וּזְקוּפֵי רֹאשׁ
לִנְשֹׁם אֲוִיר פְּסָגוֹת.

ברית ההד
בכנרת הכירה רחל את האיש שלו הקדישה אחדים משירי האהבה שלה ורמזה עליו באחרים – זלמן רובשוב (שז"ר), שהגיע ארצה שלושה שבועות לפני כן וסייר בה לאורכה ולרוחבה. בשחר אחד מימי שישי הגיע שזר לחצר כנרת לשם פגישה עם ברל כצנלסון, שאיתו ניהלה אז רחל רומן. סיפר שז"ר:
"והנה נפתח השער ומהחצר יצאה בסך עדת אווזים לבנים רועשת וגועשת ומתפלשת על פני כל הגבעה, מאחורי העדר רועה תימורה, צחורת שמלה וכחולת עין, קלה כאיילת ויפה ככנרת. בידה ענף עץ תמרים, ובשרביט הזה, ובקולה הצעיר והרם, ובכל גמישות גווה המרחף, היא משתלטת ברוֹך ובאון על כל ההמולה המתפרצת. ובעברית רוננת היא מוציאה עם שחר את עדר האווזים מחצר חוות כנרת אל המרעה.
"עצוּר-נשימה הסתתרתי מאחורי הגדר, עד אשר עברה כל האורחה הצחורה הזאת על פני.
"זאת הרועה היתה המשוררת רחל".
זלמן התאהב ברחל ממבט ראשון, כפי שהוא עצמו סיפר לי על כך לימים בהתמוגגות. רועת האווזים היתה בעיניו התגלמות של האדם החדש – בהופעתה, בעיסוקה, בקולה.
למחרת, בשבת, ארגן ברל כצנלסון שיט על הכנרת וטיול ברמת הגולן במסגרת תרגילי המנהיגות שלו: להעסיק את הציבור, ולגבות תמורה על השירות הזה בתמיכה פוליטית. על היום ההוא שהיה המפעים בחייו כתב שז"ר: "והיה לי, כפי שנדמה היה לי אז, יסוד מוחלט להניח כי דעתה אינה פנויה אלי כלל, לא בהיותנו ביום השבת על ההרים אשר מעבר ההוא לכנרת, ולא בשוּטנו יחד בסירה ההיא בליל הירח, חזרה לקבוצת כנרת. הרושם כי עיקר מעיינה נתון לברל כצנלסון לא הפריע לי כלל. להפך, זה מבחינה ידועה גם קירב ועשה אותנו לכדי עדה קטנה אחת, שברכת האח הגדול והמשפיע, ברכת אח ורב, חופפת עליה ומלכדת אותה (הרושם הראשון של שזר קלע אל המטרה. ברל ורחל היו השמש של המערכת החברתית ההיא, א"מ). אבל היו אתנו אחרים שתבעו את כל תשומתה.
"איתי באונייה עלה לשם ביקור צעיר שהתחבר אלי והתחבב עלי מאוד. ז"מ, אף הוא איש פטרבורג, שהיה העורך המעשי של הירחון החינוכי הרוסי אשר לחברת מפיצי השכלה בישראל, ואחרי כן, כפי ששמעתי, נשתקע ברוסיה המועצתית והיה אחד מעורכי האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה. אז עלה איתי יחד לארץ, ובשעות שיחותינו הארוכות על סיפון האונייה אמר לי לא פעם כי אם ייכבש הלב כליל ינתק את קשריו עם רוסיה וישתקע בארץ. מתוך השיחות ההן נודע לי כי ידידה לו בארץ, בת עירו, רבת כשרון וחן, וכי לא ראה אותה ולא שמע עליה זה שנים אחדות, וכי עכשיו בביקורו זה יבקשנה וימצאנה (עדות נוספת לעוצמת אישיותה של רחל, עוד לפני בואה ארצה וימי חבורת כנרת. א"מ). בחופה של יפו נפרדו דרכינו ולא ראיתיו עוד בארץ. באותה שבת מצאתיו בכנרת ונודע לי מפיו כי רחל היא זאת הידידה המבוקשת.
"ועוד היה איתנו בהרים באותה השבת יוסף זלצמן, ידידי 'הסיבירי', מווילנה, שהספיק כבר בארץ להתבולל כליל והיה לשומר מארץ השומרים, רוכב-דוהר וחוגר תחמושת, צעיר בהיר מטבע ברייתו ושזוף שמש הארץ, חסון בגווֹ וגאה ברוחו, שואף ורגיש וכולו הדר. כמה הלך אז שבי אחרי קסמה של רחל ואיך רדף אחרי צִלה! (כפי שרדף אחריה נקדימון אלטשולר ברחובות. א"מ). אכן, רדף בפועל ממש, כי לפתע הסתתרה רחל בין השיחים, והוא, הנאמן, כה נבהל פן תעתה בין ההרים הבלתי מוכרים לה, עד שקפץ על סוסו ומבלי להגיד לנו דבר דהר לחפש אותה בין מצוקי הסלעים ולמעלה משעתיים הסתחרר בישימון לבקש את עקבותיה, והיא היתה אתנו כאן. כאילו לא חשדה דבר. ואני עוד אז בִּין לא יכולתי את זאת המשובה להתגרות בידיד ולהרעימו. הנה מצא אף הוא את מנוחתו, מנוחת שומר, במקום הירצחו, לא הרחק מקברה היא.
"אבל ה'יריב' העיקרי שהפעים את כל רוחה, וכמדומה לא הניח עוד כל שיור לשום 'משהו' אחר, היה אף לא אחד מכל אלה, כי אם זה קסם הגליל וזאת רוח הקדומים הפלאית. רוח גאון ילדות ישראל הממלאה עדיין את שממות ההרים ההם אשר מעבר לכנרת... וההרים – חררים ותלוּלים. צלעי ההרים כצחיחי סלע. שמש עולמים השמידה כל תנובה. לא ציץ ולא פרח. רגבים צהובים אכולי שרב וצוקי עד.
"הנה מצא ברל בחול אבן עגולה, חלולה ומהוקצעה כעין רכב מאבני הרחיים. עמד ברל והסתכל ושפשף ובדק וביאר לנו היטב כי לפנינו חוליה מצינור מים קדום, שהיה עשוי טבעות של אבן, שכל אחת הוקצעה יפה בשפתה למען תוכל להיכנס לתוך חברתה ותהדק הדק היטב. ידועים הם הצינורות הללו בקדמוניות הגליל והרי עדיין סימני השפה ניכרים באבן. אות הוא כי היתה שיטה של השקאה גם בהרים האלה וכי היה כאן יישוב, וכי אפשרי כאן יישוב (בחושו הפוליטי הבין ברל כצנלסון את עוצמתו של הסיפור הארכיאולוגי לבניית המיתוס הציוני. הקשר האמיץ בין ארכיאולוגיה לפוליטיקה בארץ ישראל מתקיים עד כתיבת שורות אלה. א"מ).
"והפלא הגדול שמילא את לבי תהייה והשתאות ללא קץ היה זה ההבדל העצום שבין הרום והעמק. בצלעי ההר אשר מלמעלה לוהט היום ככבשן אש על פני המוות הצהוב, ומלמטה – שפע של חיים, עוף ועץ וצל ופרח. פלג פז שוטף בוואדי ורוח קלילה נושבת לאִטה; רק חרובים ישישים וענֵפים פורצים מתוך צלעי ההרים גם מלמעלה, אולם אלכסוניים הם החרובים, צומחים לא אל-על כי אם למטה כאילו אף הם עוגבים על העמק ועל הואדי, ומרכינים את ראשיהם הישישים לקבל את ברכתו השובבה של העולם התחתון והרענן. והמרחק הגיאוגרפי שבין שני העולמות השונים הללו קטן הוא מאוד (שז"ר טעה! לא קסם הגליל ולא הכנרת הפעימו את רוחה של רחל אלא ההתעלות שביצירה האנושית והחברתית שהיתה אז בעיצומה באותה חבורה. א"מ).
"הנה הזדרזה רחל, טיפסה ועלתה והשתטחה על גזע החרוב הישיש אשר בפסגה, ומשם, צחורת שמלה ומופזת נהרה, 'הרעימה' קולה בשיר, אלינו אל בני החבורה אשר בוואדי (לא הנוף אלא החבורה עניינה אותה. א"מ). ואנחנו שמענו כל צליל, כאילו מקרוב, ולא רק את קול תרועתה שמענו כי אם את ההד העצום שענה לעומתה כל היקום מעברים. בעברית ספרדית קדומה ושמורה כאן בעצם תומתה, היה לי כאילו קודמֵי קדמונינו, רועי יהודה מני אז ובתולות ישראל בצאתן אל ההרים בימי שמחתן ואבלן, צפנו לנו את מכמני הצלילים העבריים האמיתיים בנקיקי הצורים הללו בכל טוהר יפעתם ודיוק הברתם למשמרת אמונים עד בוא מועד. הנה החל לבוא המועד. הנה היא שם קוראת אליהם ממרומי הפסגה והם עפים אליה כולם מחגווי הסלעים ומכל גנזי חביוניהם. טהורים כביום צפונתם ושמחים כבימי בראשית של האומה (דוגמה לכישורי תקשורת-העל של רחל. א"מ).
"עברני יין ההד. וכמה נפעמתי כעבור שבע-עשרה שנה כי אף היא נושאת עוד בלבה את זכר הפלא ההוא של 'ויען הד', ומשננת בברכה כי את
הֵד הָרִים צָלוּל וָעָז,
...הֵד הָרִים עַתָּה כְּאָז
זָכֹר אֶזְכֹּר".

לרוות עד כלות הכוחות
על ימי כנרת כתבה רחל ב-1929, ברשימתה 'על שפת הכנרת'. הגרסה הראשונה של רשימה זאת התפרסמה באודסה ב-1919 אחרי למעלה משלוש שנים קשות ברוסיה. ימי כנרת באודסה וימי כנרת בתל-אביב, אחרי עוד עשר שנות ייסורים, היו בעיני רחל, בעת הכתיבה, לסמלה של ארץ-ישראל היפה. את הדימוי הזה, שהיא התירה לעצמה כמשוּבה לשעות מצוקה, הפכו העסקנים שנטשוה למיתוס לאומי, למיתוס ציוני, למיתוס התיישבותי, ובעיקר – למיתוס על עצמם. היום הם נכסי צאן ברזל של החברה בישראל, שאותם אין לבדוק ובוודאי שאין לבקר ולנפץ על פי הקודים וכללי המשחק של התרבות המיתולוגית הישראלית. כתבה רחל:
"היינו מעירות שחר. דומה, לו הקדמנו עוד רגע אחד – והיינו תופסות את הלילה במפתיע, מרגלות את מסתריו וקולטות את סוד שיחו. הצצה ראשונה – אל הים. בשעה זו שרוי הוא בתנומה כהה כלשהו בתוך מסגרת הרי תכלת הרדומים אף הם.
"החוף האחד – לנו הוא. כל צרור וכל חלוק בו – מוכר ומוֹדע. ימינה אל הירדן, הריהו מתרומם לגבעה תלולה. כמה פרגים, כלניות, שיני-אריה חוגגים על פני מורדיו את אביב חייהם היחיד. שמאלה, בשפל, מזדקר לו דקל בודד, בצדו הייתי הוזה שעות על שעות: דקל קטן בודד מרים כאן – מי יודע כיצד – את ראשו העטור. ושם, להלן, לצד טבריה, עדי שיחי הרדוף, שפע סבכי ירק. החוף השני רחוק, נוכרי. מרחב הכנרת מבדיל בינינו ובינו. גבעות החורן חופפות עליו, כהות לבוקר, לילכיות לצהריים, ארגמן לבושן עם השקיעה. מושכות, צודות, ככל אשר בעבר ההוא. זכורתני בליל ירח חתרו סירותינו אל חולת 'העבר ההוא'. צעדנו על האדמה השומרת את עקבות פעמיו של אברהם אבינו, הקשבנו להד דבר אלוהים משכבר הימים: 'ואגדלה שמך' (אִזכוּר לתקשורת-גנטית ולתקשורת-על. א"מ). טיפסנו על צורים והצצנו למטה אל הבקעים הצרים. שם ריוו מעיינות במימיהם הצוננים שורשי חרובים עתיקי יומין.
"כיצד עובר היום בכנרת? השחר עלה בהחילנו לעבוד. ארבע-עשרה היינו. ידיים מיובלות, רגליים יחפות, שזופות, שרוטות. פנים עזות, לבבות לוהטים (דת העבודה של היהודי החדש. א"מ). האוויר כולו צלל לזמירתנו, שיחנו וצחוקנו. המעדרים הונפו והורדו בלי הרף. לרגע קט תפסיקי, תנגבי את זיעת המצח בכנף הכאפייה. העיפי מבט-אהבה אל הים (רמז לציונות-מאהבה של רחל, שהיא אחד ההסברים לסוד קסמה. א"מ). מה טוב. תכלת, תכלת, תכלת, ללא אומר, נושאת שלום, מרפא לנפש. אי בזה מרחפת על המים דוגת כנף. עוד מעט וסירת הקיטור הזערורית המעבירה את הנוסעים מצמח לטבריה תאבך את עשנה.
"לצהריים היינו שבות אל החווה. שוב הים איתנו. עין התכלת היתה מציצה אל חלון חדר האוכל. עין התכלת של אדמת המולדת. ככל אשר הארוחה היתה דלה, כן עלזו הקולות העלומים. מפני רווחה יגורנו. נכספנו לקורבן, לעינוי. לכבלי אסיר, בהם נקדש ברמה את שם המולדת (התהוותה של חברה חדשה. א"מ).
"זכורתני, שתלנו אקליפטים בתוך הבצה, במקום בו הירדן נפרד מעל כנרת ואץ רץ הנגבה. מקציף סלעים, מציף את גדותיו. לא אחת מאתנו היתה אחר כך מרעידה בקדחת על יצועה הדל. אבל אף לרגע אחד לא עזב אחד מאתנו רגש ההודיה לגורל. עבדנו מתוך עליית נשמה (דת העבודה. א"מ).
"הציק הצימאון. והרי אחת מאתנו מפליגה אל הים עם הכלי הרגיל שלנו, תיבת פח משל נפט. איזה תענוג לצנוח אל החצץ ולשתות עד אין סוף, כחיית יער. להשקיע במים את הפנים הלוהטים, לשאוף רוח, ושוב לרוות עד כלות הכוחות.
"אומרים, סגולת פלאים למים ההם: מי ששתה מהם אך פעם, שוב ישוב אליהם. האם לא על כן עורגים הבנים בנכר אל חופי הכנרת, יען כי אבותיהם ריוו כאן את צמאם?
"ביום השבת הייתי יוצאת לנוח על פני הגבעות הסמוכות. כמה שם חגווים נפתלים, כמה מחבואים יקרים, כמה ואדים ירוקים; לו תישארי פה לכל ימייך. מה טוב לפסוע על פני המשעול לאורך החוף, עד אשר תיראה לפניך חומת טבריה על מגדלותיה העגלגלים. כל כך עתיקה היא טבריה זו, שאינה נראית לי כעיר אלא כציור מתוך ספר לימוד לדברי ימי קדם. ראה, אלה האבנים ראו את פניו החיוורים של המוכיח מנצרת, שמעו את משנתם של התנאים, וגם את פני בירוניקה הנאווה זכור תזכורנה האבנים האלה. לא מראה נוף הוא ים כנרת. לא פיסת טבע בלבד; גורל עַם התלכד בשמו, באלפי עיניים יביט מתוכו עברנו אלינו. באלפי שפתיים ישיח ללב".
הקטע האחרון מבסס את הטיעון שלא נוף הכנרת הפעים את רחל אלא חוויות תקשורת נבונה, תקשורת-על, תקשורת-גנטית ותקשורת-היסטורית.

הצחוק הטוב הזה
דודתי שושנה סיפרה על פכים קטנים בחיי רחל בכנרת, בחוברת 'עלי כנרת':
"רחל ממהרת, מתרגשת. צהריים כבר? עברו שתיים. האחת יותר 'ישָנה' ובקיאה, שתיהן עוסקות, נחפזות, והנה באורח פלא, כאשר נדמה לרחל, הכל בכל זאת בסדר: השולחנות ערוכים ועל ידם יושבים, כן, מסובים החברים ואוכלים ממעשי ידיה. האין זה חלום?... וכאן רגע של התרגשות חזקה: העלתה הארוחה? המצאה חן? ורחל ניצבת בפתח החלון שבין המטבח לחדר האוכל. כולה ציפייה. החברים שמים לב. הלצות עפות, ורחל עונה. צחוק. היא היתה אהובה מאוד בכנרת, כה עליזה, חיה ועובדת יפה. כל הימים היתה שרה. וקראו לה 'עפרוני של כנרת'... וכעת העפרוני שבוי במטבח. איך לא לחוס? ויש חברים 'רחמנים' המהללים. אך רחל חוקרת: 'הבאמת?' היא אינה רוצה 'פיוס'. כי אם 'הערכה'".
חיה ישראלי סיפרה: "בבואי אני לכנרת מצאתיה כבר אזרח במקום. היה אז לנו מטבח נבדל ממטבח החווה, לנו – זאת אומרת לשתים-עשרה הבחורות שבחוות חנה מייזל. הגענו במטבח הבחורות לשיא של חיסכון וטיב הסידור. פעם בליל שבת, אחרי ארוחת ערב מסביב לשולחננו האינטימי, התחלנו בהשתובבות קלה, אשר רחל מיזגה בה את ההומור שלה. נכנסנו לחדרנו ה'גדול'. החדר הנראה לנו עכשו קטן, ששימש דירה לכל שתים-עשרה החברות (רק בקיץ היתה בו הרווחה, כי היינו ישנות על הגורן שינה מלאת קסם). אם כן, נכנסנו לחדרנו בשירה והתחיל הריקוד, אשר רחל היתה בו מהראשונות. יצאנו מהחדר כשאנו רוקדות והריקוד נמשך לאורך הַכֶּרַךְ, דרך הירדן במים, גשר על הירדן טרם היה והמים הגיעו למעלה מהברכים, עד שהגענו לחדר האוכל של דגניה. במשנה התלהבות התלקחה ההורה עם חברי דגניה. בריקוד הובעה האחוה הנאמנה של רֵעים לסבל ולשמחה".
שרה מלכין סיפרה: "קשר מיוחד היה לה (לרחל) לאנשי העבודה. למרות זאת שלא היתה חזקה ביותר, לא ראיתי בה אף פעם סימני עייפות, ותמיד שוחחנו על הצלחתה בעבודה".
דבורה דיין, אמו של משה, סיפרה: "ראיתי פעם את רחל הקודמת – בהיותה עוד בריאה, שופעת חיים, שובבות וחן נעורים. יום פורים – חגי הראשון בארץ. חג ואינו חג. חג – מפני שההרים, השדות הירוקים, ים הכנרת הצוחק לקראת השמש, חוגגים את חג האביב בעמק הירדן. ולא חג – מפני שהאנשים עובדים, נחפזים. אבל בצהריים, אחרי ויכוח קל עושים פשרה – נפסקה העבודה וגם אנו הצטרפנו לחג האביב הזה ויצאנו לשוט בסירה למגדל. שעות של נסיעה בסירה מדגניה למגדל! היכן הם הימים הטובים הללו? בכנרת, על שפת הים, חיכו לנו תלמידות חוות הלימוד של חנה מייזל. בשירה ורעש עלו אל סירתנו. רק אחת לא רצתה לעלות – היא תלך ברגל, היא תרוץ, היא תלווה אותנו. והיא באמת רצה, קפצה מאבן אל אבן, קפצה ושרה. לעתים הייתה נכנסת ברגליה היחפות לתוך המים, פורשת את ידיה ובצחוק לבבי מתיזה רסיסי מים סביבה.
"אחר כך, כשעברו שנים ורחל, הקשורה לפינתה בחדרה על הגג בתל-אביב, מראה לי תמונות מימים עברו, וביניהן התמונה האהובה עליה: היא סוחטת לבנים ליד גיגית גדולה, ובת צחוק רחבה על פניה, היתה אומרת: 'זאת היא תעודתי, כזו הייתי כשעבדתי'. אז ביתר בהירות הייתי נזכרת בה בפעם היחידה ההיא כשלא ידעתי עוד את שמה, וראיתיה קופצת על יד החוף ומלווה במרוצתה את סירתנו, והצחוק הטוב הזה, התנועה הרחבה של ידיה, והעליזות המתפרצת מתוכה, סיפרו על שפע של חיים פנימיים".


http://www.geocities.com/supervpn/



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   15:27   13.07.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  92. קיבוץ מסריק מארח: כנס תנועת ''אומץ לסרב'' !!  
בתגובה להודעה מספר 0
 

האזרח מ
חבר מתאריך 24.8.03
67 הודעות 14:23 13.07.04

כנס תנועת ''אומץ לסרב'' (יום שישי הקרוב)

ביום שישי הקרוב ייערך בקיבוץ כפר-מסריק (סמוך לעכו) כנס של תנועת "אומץ לסרב".
לאלו מאיתנו שזכרונם קצר, נזכיר שמדובר בקיבוץ שאירח (תמורת תשלום הגון כמובן) בקיץ שעבר את קייטנת הילדים של הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית (כן, כן - אותה תנועה ציונית ידועה...).
ההזמנה לכנס הגיעה מחבר קיבוץ (נצר לאחת ממשפחות המייסדים) שהוא סרן במילואים (שריון) ו... סרבן. אותו סרבן היה בין ראשוני הסרבנים שהועמדו לדין ואף ריצה תקופת מאסר קצרה.
וכאמרת אגב - אימו של אותו סרבן, מובילה (בהצלחה?) פרוייקטי התרמה ל-"אחינו ושותפינו הפלסטינאים".


רק למען הסר ספק - אמנם מדובר בקיבוץ ותיק של השמו"צ, שנשא בעבר על דגלו את סמלי השמאל הקיצוני והניכור לדת, אבל - לא כל התושבים הינם סרבנים ואף למפלגות הימין היה ייצוג מכובד בבחירות האחרונות. בין התושבים ניתן למנות כמה מהטובים והמובילים שבחיילי צה"ל ואף קצינים ביחידות מיוחדות של שירותי הבטחון.
לאחרונה ניכרת בקיבוץ הנ"ל תנועה מבורכת של חזרה למקורות ולשורשים וימים יגידו אם התנועה תהפוך למגמה...

ונשאלת השאלה - אם זה לא גייס חמישי, אז מה כן???

מקור:עצמי




חנן עזרן ''החשפן'' למעשה אתה ''החסמן'' https://rotter.net/forum/gil/5871.shtml



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   14:02   16.07.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  93. ספר מסתורי: 'תולעת יעקב ודוד ישמעאל'-חושף את השמאל!!  
בתגובה להודעה מספר 0
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 24.05.12 בשעה 14:40 בברכה, פילוביץ שחף
 
monarch
חבר מתאריך 6.1.03
183 הודעות 12:44 16.07.04


איך משיגים את הספר ''תולעת יעקב ודוד ישמעאל'' ?

ומיהו מ.ד. בן עמי שכתב אותו?

בלי טביעת אצבעות

מאת: אמנון לורד מקור ראשון

מיהו מ.ד. בן עמי שהוציא ספר חדש המגולל את עשור שנות התשעים והלאה כתקופה האפלה בתולדות המדינה?

מסתורין אופף בימים אלה את זהותו של כותב הספר 'תולעת יעקב ודוד ישמעאל'.

זהו ספר אדיר ממדים ואדיר כוח. 891 עמודים. אבל אסור להירתע מההיקף. אני מודה שכאשר הגיע אלי עותק שלו, נרתעתי קצת והנחתי את הספר בצד. עד שטלפן אלי הילד של שמחה מהכרם ודיבר על "פצצה" שיש בידיו. חשבתי שזו פיסת מידע חשאי, שהוא מוצא לנכון לשתף אותי בסודה. אבל לא. הוא דיבר על ספר. על הספר הזה.

חזרתי אל הספר ותוך עלעול קצר וקריאה של כמה עמודים הגעתי למסקנה ששם המחבר מ.ד. בן-עמי הוא שם ספרותי בדוי. איכות הכתיבה, עומק הדיון, היקף החומר ורמת הניתוח לא השאירו מקום לספק, שהכותב לא יכול היה לצוץ לו סתם מאי משם. הספר שייך לגל הספרים שדנים לאחרונה בתופעת השמאל הישראלי. כמו כל תופעה ייחודית בעלת נופך אפל, היא מושכת לחקור בה עוד ועוד. לפחות כמו התקופות של שיא הסטליניזם בבריה"מ ובארצות המערב, שבהן היו כוחות קומוניסטיים רבי עוצמה. זה מחקר מתועד על פי מקורות גלויים שמגולל את עשור שנות התשעים והלאה כתקופה האפלה בתולדות המדינה. אותו בן-עמי מוכיח באמצעות דיאלוג עם דמותו של ג'ורג' אורוול, שאותו הקיץ משנת הנצח שלו לצורך הכנת הספר הייחודי, כי החל מראשית שנות התשעים השתלטו כוחות טוטליטריים על החברה הישראלית. הספר כתוב בכישרון כזה, שאפשר לקרוא בו כמו ברומן מרתק. ואכן, לא פחות משהוא מחקר תיעודי זוהי ספרות במיטבה.

טלפנתי לידיד, שחשדתי בו כי הוא עשוי לשפוך אור על זהותו של הכותב. התברר שהוא לא מכיר את הכותב אבל הוא די בקי בכתוב. ו-כן. הוא יודע ששם המחבר בדוי. "אבל זה לא מי שאתה חושב", הוא צחק, ואני צחקתי איתו, כי טרם הספיקותי אפילו להעלות בפניו את החשד שלי לגבי זהותו. אבל צחקתי גם, כי הוא קרא את מחשבותי נכון ולא איפשר לי אפילו לשאול.

לפי מה שהוא אמר, אין לאף אחד מאלה שטיפלו בהוצאת הספר שום אפשרות לדעת מי הכותב האמיתי. בכך למעשה נקט הכותב האלמוני בטקטיקה מבריקה נוכח התגובות הצפויות נגדו בתקשורת ובמוסדות אקדמיים. הוא העמיד מול המבקרים רוח רפאים. הם לא יוכלו לבצע רצח אופי נגד אישיות הכותב, ויהיו מוכרחים להתייחס לספר נטו. זה מעין פיצוץ מסתורי בלב הוויית השמאל הישראלי, אבל מסוג הפיצוצים שמוגדרים בקריצה כ"תאונת עבודה" שבה חוסלו כמה מבוקשים מבלי שהמחסל משאיר טביעת אצבעות או לוקח אחריות.
מקור:

חזית הספר:

גב הספר:

מי מפחד מ''תולעת יעקב ודוֹד ישמעאל''?
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6179&forum=gil&omm=0
.
.
49. בשעה טובה, הספר 'תולעת יעקב וישמעאל' ניתן לרכישה (*)
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6179&forum=gil&omm=49&viewmode=threaded


לאמת אין אג'נדה. לתקשורת יש. ההיסטוריה מסבירה הכל


פרס: ''ההסטוריה לא חשובה, מה שחשוב זה העתיד''...למה?!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=69&viewmode=
מי מפחד מ''תולעת יעקב ודוֹד ישמעאל''?
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6179&forum=gil&omm=0



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   15:15   16.07.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  94. עו''ד העצני מגיש חומר למחשבה ......  
בתגובה להודעה מספר 0
 

ניצן אור
חבר מתאריך 8.10.01
11711 הודעות 14:44 14.07.04

העצני מגיש חומר למחשבה

אליקים העצני רמת ממרא ת.ד. 2066

טל. 9961878-02

פקס. 9963001-02

קרית ארבע 90100
e-mail<[email protected]


סידרת נושאים להסברה (2)

====


מדינה פלסטינית?

שאלה: אתה בעד מדינה פלסטינית?

תשובה: כמובן, היא בלתי נמנעת, לא?

באמת ?

אם היא בלתי נמנעת, מי ימנע את חימושה והפיכתה למדינת טרור?

ואם היא בלתי נמנעת, מי ימנע הגעת גדודי החיזבללה ומשמרות המהפכה של אירן עד לקו הירוק?


ואם היא בלתי נמנעת, מי ימנע את חתימתה על הסכמים צבאיים עם סוריה, אירן, מצרים וירדן, ואח'כ - כל חציית גבול ע'י צה'ל וכל "חיסול ממוקד" אחרי פיגוע טרור – יסבכו את ישראל

במלחמה עם כל ארצות ערב?


ואם היא בלתי נמנעת, מי ימנע שאיבת מי אקוויפר ההר ושלילת 1/3 מן המים שלנו?


ואם היא בלתי נמנעת , מי ימנע הזרמת מליוני "פליטים" לתוכה והצעדתם לעבר הקו הירוק – הפיכת הבעייה הדמוגרפית לסיוט?


ואם היא בלתי נמנעת, מי ימנע פתיחה באש על כל מטוס שלנו שיטוס מעל למרחב האווירי שלה, ביחד עם תלונה למועצת הבטחון על "פגיעה בריבונותה"?


בקיצור : אם היא בלתי נמנעת – עוד נתגעגע למה שיש לנו היום!


תאמרו : אף ממשלה בישראל לא תשתגע לחתום על נייר שיאפשר דברים כאלה?

אל תהיו בטוחים !

כבר היתה לנו ממשלה שנלחמה נגד אנתיפאדה-של-אבנים ע'י הבאת כנופיית טרור מתוניס, חימשה אותה ומסרה לה שטחי מקלט ובסיסי יציאה. היתה זאת "ממשלת אוסלו" שכיבתה אש בבנזין, ו"הניסוי" הזה עלה לנו ב-1400 נרצחים ועשרות אלפי פצועים.


תאמרו : לפני שניתן להם מדינה, נחתים אותם על התחייבות -

שלא להכניס למדינתם נשק כבד וכחות מזויינים זרים,

שלא לאפשר לטרוריסטים לפעול,

שלא לעשות הסכמים עם אויבינו,

שלא לשאוב מים בלי הסכמתנו,

שלא להכניס המוני פליטים לתוך גבולותיה,

שלא להתנגד לשליטתנו במרחב האווירי שלהם –


אבל הגידו בעצמכם : זה רציני ?

האם ניתן לדרוש דבר כזה ממדינה? האם מי שאינו שולט על כל הדברים האלה יכול בכלל להיקרא "מדינה"? והעולם יכיר בהגבלות כאלה?

ואפילו אם הם יחתמו – האם הם גם יקיימו?!

באוסלו הם התחייבו:

שלא להבריח נשק

לגמור עם הטרור

להפסיק כל הסתה

לשמור על זכויות האדם

לחנך את הנוער לדמוקרטיה ודו-קיום.

ומה קיבלנו? אוטובוסים מתפוצצים, שאהידים מתאבדים, הסתה בסגנון נאצי – ים של דם ודמעות.

ואם ללא ריבונות כך, קל וחומר עם סמכויות של מדינה וגיבוי של מועצת הבטחון!


תאמרו:

גם אם נשאיר בידינו את הבטחון ואת יחסי החוץ ואת הפיקוח על הגבולות ועל התשתיות המרכזיות,

עדיין יהיה להם שלטון אזרחי מלא, עם משטרה, עם כלכלה, עם בחירות – וזו עדיין מדינה!

לא , חברים !

כל הסמכויות האלה הן בסדר גמור, ויש בישראל קונסנסוס רחב להעניק אותם לפלסטינים, אבל לזה קוראים אוטונומיה – לא מדינה!


***


תשאלו:

אבל לשם מה צריכות התנחלויות להישאר תקועות בלב האוטונומיה שלהם?

נשיב בשאלה:

ולמה לא? למה בתוך הקו הירוק יכולים 1,2 מליון ערבים לשבת "בלב" אוכלסיה יהודית?

כמעט 20% מאזרחי ישראל הם ערבים. אומרים שביהודה, שומרון וחבל עזה יש יותר מ-3 מליון ערבים. 20% מהמספר הזה הם 600,000. לו היו ביש'ע 600,000 מתנחלים יהודים, אחוז היהודים שם היה משתווה לאחוז הערבים בתוך הקו הירוק.

בינתים יש ביש'ע רק 250,000 יהודים, כלומר – חסרים לנו עוד 350,000 מתנחלים כדי להגיע לשוויון!


זו העמדה היהודית הלאומית. ומה אומרים הפלסטינים? הם דורשים שטח "נקי" מיהודים, אבל לדרישה המקבילה, שמדינת ישראל תהיה "נקייה" מערבים, הם קוראים "גזענות נאצית"!

הם רוצים דין אחד, צדק אחד לערבים – ודין אחר, צדק אחר, ליהודים.


למרבה הצער, יש בישראל גם יהודים שאימצו להם את העמדה הערבית הזאת, שארץ יהודה תהיה יחידה בעולם (מחוץ לכמה מארצות ערב), שבה ע'פי החוק יהיה אסור ליהודים לחיות. בגרמניה – כן , בארץ ישראל – לא!

מי שיכתוב את ההיסטוריה בעוד 100 שנה, יחשוב שהשתגענו!


***


"המדינה הפלסטינית" היא הבעייה, לא הפתרון!


הפתרון הוא הכנעת המימסד הטרוריסטי שייבאנו מאוסלו, גירושו מכאן ופירוק נשקו, ורק אחר כך – חיים של מדינת ישראל ואוטונומיה פלסטינית בדו-קיום תוך שיתוף תושבי האוטונומיה בחיים הלאומיים של מדינת ירדן, שבה 70% הם פלסטינים, ושם יש לפלסטינים ריבונות מלאה. ריבונות-וחצי, ריבונות ואוטונומיה, מספיקים בשביל עם אחד. שתי ריבוניות פלסטיניות, אחת שתיקרא "ירדן", ואחת שתיקרא "פלסטין", ועוד על חשבוננו, זה יותר מדי.


תשאלו: והם יסכימו לזה?

שוב נשיב בשאלה:

ולמה הם כן מסכימים? להצעת ברק, שנתן להם את הכל – הסכימו?

היום - גרמניה הנאצית, יפן האימפריאליסטית, איטליה הפשיסטית

הן מדינות דמוקרטיות, שוחרות שלום. כל עוד הן איימו על העולם, הן הסכימו למשהו??


תחילה היה צריך לנצח אותן, להכניע ללא תנאי את משטרי הרשע שלהן ולחנך מחדש דור שלם. כל עוד שהאמינו שיש להם סיכוי לנצח, לא היה לשלום סיכוי.

כך בדיוק המצב בקרב הפלסטינים, ולכן כל גילוי של חולשה, וותרנות ופייסנות, כל תכנית-נסיגה מרחיקים ואינם מקרבים את השלום.

עמי גרמניה, יפן ואיטליה מצאו את דרכם אל השלום ואל החיים בכבוד במשפחת העמים - רק על חורבות מדינותיהם התוקפניות. הערבים אינם שונים.


את הפתרון הזה – עוד לא ניסינו !




חנן עזרן ''החשפן'' למעשה אתה ''החסמן'' https://rotter.net/forum/gil/5871.shtml



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   07:40   24.07.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  96. עם מאסרו של מרדכי אורן נתתי לשמאלנות את גט הגירושין  
בתגובה להודעה מספר 0
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 24.07.04 בשעה 08:05 בברכה, פילוביץ שחף
 
ח"כ מאיר תלמי ז"ל :
עם מאסרו של מרדכי אורן נתתי לשמאלנות את גט הגירושין...


שנת לידה: 1909
תאריך פטירה: 18/11/1994
שנת עליה 1932
מקום לידה: ווארשה, פולין
http://www.knesset.gov.il/mk/heb/mk.asp?mk_individual_id_t=677

פרק ב': השומר הצעיר
מפולחן אחר, הסטאליניזם, שהתמכרתי לו בסוף שנות
ה-40, נגמלתי לחלוטין בעת משפטו של מרדכי אורן ...

http://gaash.co.il/~nahummandel/sefer_b.htm



תאריך לידה: 16/03/1907
תאריך פטירה: 14/05/1978
שנת עליה 1929
מקום לידה: וולקה פרופצקה, פולין
http://www.knesset.gov.il/mk/heb/mk.asp?mk_individual_id_t=625

עם מאסרו של מרדכי אורן נתתי לשמאלנות את גט הגירושין...
מאמרו המפורסם של יעקב ריפתין בעל המשמר, שחזה את התפשטות הסוציאליזם במזרח התיכון והרחבת השפעתהּ של ברית-המועצות על האיזור, בבחינת "הנה הרוסים באים!" הדליק את דימיוני וסחף אותי בגל הגואה של שמאלנות ששטף את הקיבוץ הארצי בראשית שנות ה-50. משה סנה הלהיב אותי. לראשונה שמעתי אותו בקולנוע בנתניה, עוד בהיותי שם במחנה הזמני של קיבוץ שובל. הופעתו כבשה אותי, למרות שלא הבנתי בדיוק מה אמר, עקב ידיעתי הקלושה בעברית באותה עת.

בהיותי ברוחמה התכנס בקיבוץ שובל כנס של אוהדי סנה-ריפתין. השתתפתי בו. יום שלם ישבתי, האזנתי להרצאות ו... התאכזבתי! הרצאתו של ריפתין ניפצה את אשליותיי. בערב חזרתי הביתה עם הרגשה פנימית, שדרכם איננה דרכי.

עם מאסרו של מרדכי אורן נתתי לשמאלנות את גט הגירושין הסופי והמוחלט. אם האשמת סלאנסקי בריגול הביכה אותי, אבל עדיין התלבטתי במסקנות שעליי להסיק, הרי מאסרו של מרדכי אורן הגדיש את הסאה: צפרדע זו כבר לא יכולתי לבלוע. עד היום אינני משלים עם שתיקת מפ"ם, שבמשך חודש ימים לא הגיבה על המאסר, עד שפורסם בעל המשמר מאמר מערכת מתחמק, שהגדיר את הפרשה "טעות טראגית", ו"כתם בשמש".
http://gaash.co.il/~nahummandel/sefer_d.htm


מתי עזבתי את מפ"ם ומדוע?
ב-1953, הוצא (או יצא) השמאל ממפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) שעדיין היתה באמת מאוחדת וכללה את אחדות-העבודה, פועלי-ציון שמאל והשומר הצעיר. אני הייתי בין היוצאים. השמאל במפ"ם, בהנהגתם של סנה ויעקב ריפתין, ניהל עם הנהגת המפלגה שורה של וויכוחים משמעותיים שאיתם אני שלם מאד עד עצם היום הזה: ביחס למדיניותו הבינלאומית של ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון שפרש מניטראליות קצרה וחבר כבן ברית נאמן לאימפריאליזם האמריקאי; על הניצול הקפיטליסטי שהחל משתולל במדינה שרק נולדה, על מצבם של העולים במעברות, על דיכויה של האוכלוסייה הערבית תחת הממשל הצבאי, על היחס לפעולות התגמול שפשו בגבולותינו ועוד. ב- 1955 הצטרפה כבר מפ"ם המפולגת, לקואליציה הממשלתית.
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=print&sid=128


הכנסת השנייה - משפטי פראג
הכנסת השנייה זכורה בעיקר עקב הדיון הסוער שהתקיים בה וההפגנות הסוערות מחוצה לה, בראשות תנועת החרות, סביב נושא הסכם השילומים שנחתם עם מערב גרמניה ב-10 בספטמבר 1952. הכנסת השנייה אופיינה בריבוי הממשלות (ארבע) שהוקמו בזמן כהונתה. הכנסת עסקה בהרחבה בנושאי מדיניות חוץ, כשחלק גדול מהדיונים נסוב סביב האוריינטציה המערבית שהחלה להתגבש בישראל. זו באה לידי ביטוי בין היתר בנכונות לשלוח כוחות להשתתף במלחמת קוריאה (לבסוף נשלח רק סיוע רפואי). היו מפלגות, ובראשן מפ"ם, שעדיין דגלו במדיניות פרו-סובייטית, אם כי משפטי פראג נגד קבוצת רופאים יהודים שהואשמו בבגידה, ומעצרם של שני חברי מפ"ם - מרדכי אורן ושמעון אורנשטיין - בקשר לפרשה, הביאו לתחילתו של שינוי. אשר למי שקיוו כי ישראל תוכל לנקוט מדיניות נייטראלית - לרבות בן-גוריון עצמו - באה להם אי הזמנתה של ישראל להשתתף בוועידת המדינות הבלתי מזדהות בבאנדונג, ב-1955, כאכזבה.
http://www.knesset.gov.il/history/heb/heb_hist2.htm


מה היו הדילמות שניצבו בפני מדיניות החוץ של ישראל בעולם של "המלחמה הקרה"?
יחסי ישראל-בריה"מ. היחסים הטובים הדרדרו! ביטויי הדרדרות כדלקמן: משפטי פראג/ מאסר מרדכי אורן/ גרוש שגריר ישראל בפראג/ גרוש שגריר ישראל בפולין/ משפט הרופאים/ פצצה התפוצצה בפתח שגרירות בריה"מ בת"א/ עיסקת הנשק המצרית-צ'כית (ספטמבר '55)/ מלחמת סיני/ מלחמת ששת-הימים. בריה"מ אשמה בהדרדרות שהביאה למלחמה. טענה: ישראל מרכז כוחות בצפון. מלחמת ששת הימים הביאה לניתוק היחסים עם בריה"מ. במהלך שנות ה – '90 חודשו היחסים....
http://www.zinman.org.il/html/wbagrut/c/chap_37.doc.


יחסי ברית-המועצות-ישראל מסוף המלחמה עד מות סטאלין
מאת:יעקב רואי
מוחשיות, והגיעה לשיאים במשפט מרכז הקשר שבראשות
סלאנסקיבצ'כוסלובקיה בנובמבר 1952 ובפרשת הרופאים
שחשפוהסובייטים בינואר .1953 משפטי צ'כוסלובקיה היו
מונחיםבהשראה של גורמים סובייטיים ובהם, כבפרשת
הרופאים,צוין במפורש מוצאם היהודי של רוב הנאשמים.
אףזו: שלא כבמסעים האנטי-יהודיים הקודמים, נקשרו הללו
רשמיתעם מדינת ישראל, משהואשמו בשיתוף פעולה במדיניותה
הפרו-אימפריאליסטית.באופן זה סובכה ישראל, אשר יוצגה
במשפטסלאנסקי על-ידי שני העדים מרדכי אורן ושמעון
אורנשטיין,ביחד עם היהדות העולמית, בקשר גלוי נגד ברה"מ...

http://www.amalnet.k12.il/meida/history2/hisi3080.htm


מפלגת יח"ד/מ.ר.צ
עלילת הרופאים והמסע האנטי-ציוני והאנטישמי שפגע
גם בחבריה מרדכי אורן ושמעון אורנשטיין...

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumG.asp?forum=294&firstMsg=2990


הגדה השמאלית- האחד במאי שלי
הכיבוש הישראלי של פלסטין ושעבודו-רמיסתו של העם הפלסטיני בשטחים הכבושים, הם "הכלים השלובים" של התמוטטות המשק והכלכלה בישראל, מותו של ענף התיירות, הירידה התלולה בייצור, האבטלה הגואה, ניצול העובדים הזרים והרס האיגודים המקצועי והסתדרות העובדים. ניצנים של "סולידאריות בינלאומית" עם הפלסטינים, נראו במאבק נגד הגלובאליזם שהחל בסיאטל בשנת 2000 והתפשט לכל חלקי תבל ובהפגנות נגד הפלישה האמריקאית-בריטית לעיראק. הכיבוש וה"גלובליזציה", שכבר חדרה להוויה הכלכלית הישראלית הם הגורמים לנזק המתמשך לחברה ולכלכלה בישראל והשלכותיהם על המעמדות המקופחים, השכירים ומעמד הביניים. הפגנת האחד במאי, השבוע, תשא בכרזותיה והצהרותיה, את שתי המחאות, גם יחד: נגד הכיבוש של פלסטין ונגד הניצול והשעבוד של חלק הארי של הכובשים עצמם, הישראליים.
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=871

התותח הקדוש
מאת: אורי אבנרי

עצה טובה לאבו-מאזן/(אבו-עלאא-פ"ש): אל תתקרב ל"אלטלנה". בימים הקרובים הוא ישמע הרבה את השם הזה. כל ישראלי שהוא ייתקל בו בדרך, ידרוש ממנו לעשות לחמאס מה שדוד בן-גוריון עשה לאניה הזאת. אבל זו תהיה דרישה מופרכת. ניתוח קצר יראה מדוע.

ערב הקמת מדינת-ישראל היו ביישוב העברי בארץ שלושה ארגונים צבאיים. בשיחות פנימיות, אנשי ביטחון ישראליים רגילים להשוות אליהם את הארגונים הפלסטיניים: הגדול שבהם, ארגון ה"הגנה", היה מעין מיליציה חצי-רשמית של ההנהגה הציונית. אפשר להשוות אותו לארגון פת"ח (תנזים); השני היה "הארגון הצבאי הלאומי" (אצ"ל או פשוט "הארגון"), מחתרת לאומנית שכפרה בסמכות ההנהגה הציונית. מפקדה היה מנחם בגין. היא פרשה בשנות ה-30 מה"הגנה" וערכה פעולות עקובות-מדם נגד הערבים והבריטים. המקביל הפלסטיני הוא חמאס. עוד יותר קיצוני היה הארגון השלישי: "לוחמי חרות ישראל", בקיצור לח"י, שכל העולם הכיר אותו בכינוי "כנופיית שטרן" (על שם מפקדה, יאיר שטרן, שנהרג בידי הבריטים). לח"י פרש מאצ"ל ב-1940, מפני שלא היה די קיצוני בעיניו. בצורתו (אם כי לא בתוכנו) הוא מקביל לג'יהאד האסלאמי.

ההנהגה הציונית, בראשות דוד בן-גוריון, שנאה את שני ארגוני "הפורשים". ראשית, מפני שהם הפריעו לה לנהל את מדיניותה כפי שמצאה לנכון ובכל פעם שביקשה להתפשר עם השלטונות הבריטיים, באו אצ"ל ולח"י וביצעו נגד הבריטים פעולות-ראווה גדולות, כמו: פיצוץ המפקדה הבריטית במלון "המלך דויד", רצח הלורד מוין ותליית שני הסרג'נטים. שנית, עצם קיום המחתרות האלה איים על ההנהגה הציונית הנבחרת - ושלישית, בעוד שההנהגה הציונית היתה "שמאלית", אצ"ל היה ימני מאוד (האידיאולוגיה של לח"י היתה מורכבת יותר).

בן-גוריון ושותפיו ניסו את הכול: בסוף 1944 הכריזו על "סזון" (עונת ציד). אנשי ההגנה חטפו חברי אצ"ל ברחובות ובבתיהם והסגירו אותם לבולשת הבריטית, שחקרה אותם בעינויים וכלאה אותם.

מי שמנע אז מלחמת-אחים עקובה-מדם היה מפקד האצ"ל, מנחם בגין. הוא לא היסס לשפוך דם ערבי ובריטי, אך נרתע באופן מוחלט משפיכת "דם יהודי" ואסר על אנשיו להגיב - גם בימיו החמורים ביותר של הסזון אנשי אצ"ל לא התגוננו. (מתחרהו של בגין, נתן ילין-מור, מנהיג לח"י, נהג אחרת. לימים סיפר לי: "נפגשתי בחשאי עם ראש ההגנה, אליהו גולומב. שמתי את האקדח שלי על השולחן ואמרתי לו: כל אחד מאינו, אנשי לח"י, יפתח באש על כל מי שינסה לחטוף אותו." ההגנה החליטה שלא לפעול נגד לח"י). הסזון לא הפריע לשלושת הארגונים לשתף פעולה ביניהם כבר כעבור כמה שבועות. הם הקימו ביחד את "תנועת המרי העברי", שלא האריכה ימים.

אז איפה "אלטלנה"? כשהכריז בן-גוריון במאי 1948 על הקמת המדינה, היה מנוי וגמור איתו לשים קץ לכל הארגונים החמושים מלבד ארגון ה"הגנה", שהפך ל"צבא ההגנה לישראל". הוא המתין רק להזדמנות מתאימה, שבאה כשאצ"ל שלח מצרפת לארץ אניה עמוסה בלוחמים, בנשק ובתחמושת. היא נקראה "אלטלנה" ("נדנדה" באיטלקית, שם-העט של זאב ז'בוטינסקי, אביו הרוחני של הליכוד). נסיבות "פרשת אלטלנה" לוטות ערפל עד היום, אך סופה ברור לגמרי: בן-גוריון דרש למסור לו את כל הנשק ובגין סירב. אז נפתחה אש על האניה, שהגיעה לשפת-הים של תל-אביב. יצחק רבין פיקד על הכוח התוקף. מנחם בגין, שעלה על האניה, נדחף על-ידי אנשיו לים וניצל. אך כמה מאנשיו נהרגו והאניה טבעה יחד עם הנשק שעל סיפונה.

בן-גוריון שיבח פומבית את "התותח הקדוש" שהטביע אותה.

כל זה קרה בעיצומה של המלחמה בערבים. בן-גוריון נהג באומץ-לב וחיסל אחת ולתמיד את הסכנה של קיום צבאות פרטיים במדינה. (את לח"י חיסל בן-גוריון שלושה חודשים לאחר מכן. התירוץ היה: רצח המתווך השוודי מטעם האו"ם, הרוזן ברנאדוט, בידי אנשי לח"י). מי שדורש עכשיו מאבו-מאזן "לחזור על פרשת אלטלנה" עוסק בדמגוגיה מסוכנת. הדרישה נשמעת הגיונית אך הנסיבות שונות לגמרי. בין השאר: בן-גוריון החל לחסל את אצ"ל כאשר מדינת-ישראל כבר היתה קיימת, גם להלכה וגם למעשה. אבו-מאזן נדרש לעשות זאת כאשר מדינת פלסטין אינה קיימת עדיין וצה"ל שולט בכל השטחים הכבושים.

לבן-גוריון היתה סמכות מוסרית, חוקית ומעשית שישנה כיום רק ליאסר ערפאת. אבו-מאזן רחוק ממעמד כזה. לרשות בן-גוריון עמד צבא גדול וממושמע, שכבר היה למוד-קרבות. (הייתי אז חייל, ובעקיפין היה גם לי חלק במבצע הזה). לאבו-מאזן אין כלום: בשנתיים האחרונות הרס צה"ל את רוב המתקנים של כוחות-הביטחון הפלסטיניים, יחד עם בתי-הסוהר, הארכיונים ותוכנות המחשבים. כאשר החיילים הישראליים רואים שוטר פלסטיני חמוש, הם הורגים אותו במקום, אף שהסכמי-אוסלו הקימו את המשטרה הפלסטינית ומסרו לה נשק.

אין שום דמיון בין המצב הזה ובין הרקע של פרשת "אלטלנה". ערפאת ואבו-מאזן נוהגים עכשיו בדיוק כמו שנהג בן-גוריון בשלב דומה: הם מפעילים כלפי "הפורשים" תערובת של לחץ מוסרי ומעשי, דברי שכנוע ואיומים. חיסול המחתרות שלנו היה אפשרי רק מפני שרוב עצום של הציבור הישראלי הבין שעם הקמת המדינה, הושגה המטרה הלאומית ופעולות המחתרת מסכנות אותה. כאשר תקום מדינת פלסטין, ורוב העם הפלסטיני יבין שמטרתו הלאומית הושגה, לא יתקשו גם מנהיגיה להתגבר על הארגונים החמושים שינסו להפריע.

עד אז לא יירה שום תותח פלסטיני קדוש על "אלטלנה" פלסטינית.
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=1020


ו. דו"ח ריפתין
הפרקליטות הצבאית - היבטים היסטוריים
צבי עינבר
יעקב ריפתין היה חבר "ועד הבטחון" שבראשו עמד דוד בן-גוריון. ועד זה שימש גוף עליון שבפניו הובאו לאישור עקרונות מדיניות הבטחון.
ביום 10.2.48 כתב בן-גוריון לריפתין....

http://www.idf.il/hebrew/organization/patzar/atar1/mls1/pirsumim/journal/15%5Cinbar15a.doc.


המכון הישראלי לדמוקרטיה
ישיבה מס' 4 – 25.6.1999 – מעמד ערביי ישראל כמיעוט לאומי-תרבותי (שילוב, אוטונומיה וכו')
http://www.idi.org.il/hebrew/conflict/conflict.php?id=1607\


השמאל הקיצוני בתוך מפ"ם אחרי 67'
מפ"ם, אחת משתי האימהות של מרצ, עברה תהליך של התנערות מהשמאל הקיצוני לא רק בשנות ה-50, אלא גם אחרי מלחמת ששת הימים.
מי שהנהיג את השמאל הקיצוני במפלגה היה הסטליניסט הוותיק יעקב ריפתין שנודע בשירי התהילה הנרצעים שלו לסטאלין.
אחד מנושאי כליו היה יגאל לביב - עיתונאי לשעבר ב'העולם הזה', טיפוס מפוקפק, שקרן מועד ועבריין ש'עבד' בין הייתר עבור מחלקת החקירות של מס הכנסה והיה נוהג להתפרץ לבתיהם של אנשים שונים כדי לאסוף עליהם 'חומר' שאותו היה מספק למעבידיו עבור תשלום.
באחת הפריצות הוא נתפס, הועמד לדין ונידון למאסר.
לביב הוא גם מחבר הרשימה העוסקת בסופו של השמאל הקיצוני במפ"ם של התקופה ההיא.

• והינה הקישור:
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=721

https://rotter.net/forum/gil/5614.shtml הלקסיקון השלם - פרשת רצח רבין




            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   17:43   11.08.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  97. ''תואר הנשק - רחל לוחמת למעל בניה''  
בתגובה להודעה מספר 0
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 11.08.04 בשעה 18:05 בברכה, פילוביץ שחף
 

לקריאה נוחה



https://rotter.net/forum/gil/5614.shtml הלקסיקון השלם - פרשת רצח רבין



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
הילד
גולש אורח
   03:30   20.08.04   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  98. ככה השמאלנים מכבדים את המשטרה  
בתגובה להודעה מספר 97
 
  
ערכתי לאחרונה בתאריך 20.08.04 בשעה 04:04 בברכה, הילד
 

שימו לב להצגה המבויימת:
1. הצלם שמצלם את הבחורה מתמקד בה מתחילת הוידאו, עוד הרבה לפני שהיא נעצרת. ככל הנראה היה בניהם תאום מה היא הולכת לעשות והוא ידע היטב מה הוא הולך לצלם.

2. השוטרים לא מנסים לפזר את ההפגנה, אלא בסה"כ מבקשים מהמפגינים לא לעמוד על המדרכה אלא מעבר לגדר הבטיחות.

3. הבחורה צועקת במגהפון: "המדרכה הזאת היא מדרכה של כל אזרחי ישראל. היא לא שייכת למשמר הגבול, היא לא שייכת לייס"מניקים, היא לא שייכת לאף אחד אלא לכולם". ומלהיבה את רוחות המפגינים שצועקים: "דמוקרטיה לא בונים על גופות של מפגינים" (אפשר כבר לחשוב מה ביקשו מהם..). היא ממשיכה וצועקת אל תוך המגהפון: "אנחנו מפגינים על המדרכה לא מאחורי שום גדר".

4. לאחר שעוצרים אותה, פונה אליה אחד השוטרים ואומר לה: "תקשיבי אני משחרר אותך עכשיו", אבל היא מחליטה להמשיך להתפרע.

5. ראיתם פעם כל כך הרבה צלמי תקשורת מלווים מעצר של איש ימין? יש פה איזון תקשורתי?



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   09:35   13.02.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  128. גדעון לוי : ''בוקר טוב, שמאל''  
בתגובה להודעה מספר 0
 

יום ראשון ד' באדר א תשס"ה, 2005 .2 .13
בוקר טוב, שמאל
מאת גדעון לוי

בוקר טוב לשמאל הישראלי. אחרי תנומת חורף ארוכה כנצח, הוא מתחיל להשמיע עכשיו קולות התעוררות. רק כשהרוח שוב נושבת בכיוונו, ולא בזכותו, מעיז השמאל החוץ-פרלמנטרי לצאת מהארון שבו הסתגר לפני יותר מארבע שנים. צריך אולי לברך על סימני ההתעוררות הללו, אבל אי אפשר שלא לבוא חשבון על השתיקה המחפירה, הפחדנות המתמשכת והפקרת הרחוב לימין ולמתנחלים.

ארבע שנים ויותר עשתה ישראל ככל העולה על רוחה בשטחי הכיבוש, כמעט בלא כל ביקורת מבית. הרגה והרסה, עקרה והתעמרה, ואיש כמעט לא מחה. העולם ראה ורעש, אבל לא אנחנו. כשישראל שיוועה לאמירה אלטרנטיווית, לבת קול ברורה של מחאה,

כמעט שלא נשמע הגה, להוציא קולם של כמה ארגונים קטנים ואמיצים.

לכן קשה לסלוח למי שמילאו פיהם מים, הליטו מבטיהם והתעטפו באדישותם, מציירים את ישראל כעשויה מעור אחד, עורה של הממשלה. האוושה שמתחילה לעלות עכשיו ממחנה השלום הציוני כבר לא תנקה אותו מאחריות: בשתיקתו הוא נהפך לשותף לכל מה שהממשלה עשתה בשמו בשנים הארורות הללו.

עם התאדותה של מפלגת העבודה והפחד וחוסר האונים שאחזו בגופים האחרים של השמאל הציוני, הגורם הפעיל היחיד בחברה היה המתנחלים. כך הצליחה הממשלה להמשיך במדיניותה הברוטלית והמתנחלים טיפחו את מפעלם באין מפריע. עכשיו, בחסותו של ראש ממשלה מהימין, נזכר פתאום השמאל שגם לו יש בעצם משהו להגיד, כהד קלוש וחיוור לאריאל שרון.

הראשונים להתעורר, כרגיל, היו סופרי האוונגרד, ההולכים בראש המחנה. במודעה מעוצבת ומסוגננת יצאו לפני כמה ימים עמוס עוז, א"ב יהושע, דויד גרוסמן, מאיר שלו, אגי משעול ועוד כמה סופרי עלית בקריאה "לחולל מפנה בתודעה וברגש". איזה מפנה? איזו תודעה? תמיכה בתוכנית ההתנתקות של שרון. הם גם קראו לחידוש המשא ומתן המדיני, מעשה נועז במיוחד אחרי פסגת שארם א-שייח, והציעו לממשלה להכיר בסבל הפלשתיני, כמובן בתמורה להכרה שלהם בסבלנו.

לקול הקורא הנוקב והאמיץ של הסופרים הצטרפה גם קבוצה של קולנוענים ומוסיקאים, בהבדל אחד - במודעות של דניאל בארנבוים, פנחס צוקרמן וזובין מהטה יש לפחות הודאה שהכיבוש הוא המקור הישיר לסבלם של הפלשתינאים, עם קריאה ברורה לשים לו קץ; הסופרים לא מוכנים להתחייב אפילו לכך.

קשה להאמין: אחרי קרוב ל-38 שנות כיבוש וארבע שנות אינתיפאדה, בכירי הסופרים של מחנה השלום עדיין מחלקים את האחריות למתרחש באופן סימטרי בין שני הצדדים: "בעינינו כל אחד מהצדדים נושא בחלק מהאחריות לעוול, לסבל ולמצב הטרגי שבו שני העמים לכודים", כתבו בצדקנות.

ה"כולנו אשמים" הזה מקומם לא פחות מהשתיקה שהלכה והתמשכה. איך שוברים שתיקה במחנה השלום? מייחסים לכובש ולנכבש, לחזק ולחלש, אותה מידה של אחריות. קוראים לחייל במחסום ולנתינו, שחייו היו למרמס תחתיו, "לחולל מפנה בתודעה וברגש", עוד לפני שהמחסום הוסר; מטיפים למחסל ולמחוסל ליפול זה על צווארו של זה; גוזרים גזירה שווה בין עם שחייו נהרסו לחלוטין מכל בחינה שהיא - כלכלית, חברתית, תרבותית ונפשית - לבין עם שחלק ניכר מחייו נמשכים כרגיל; עם שנכלא והושפל, מול עם חופשי במדינתו הריבונית.

גם ללא מניין הקורבנות, פי שלושה יותר פלשתינאים, אין כל מקום להשוואה, לא במידת הסבל ולא במידת האחריות. הטחו עיני הסופרים מלראות את משקלו המכריע של הצד הכובש בגרימת העוול, או שהם רק לא אזרו אומץ להודות בכך, שמא ירגיזו את קוראיהם?

מיד אחרי הסופרים התעוררה מעלפונה גם תנועת "שלום עכשיו". בעוד שבועיים, נמסר, היא תשוב לכיכר. "מטה הרוב", ארגון הגג של מפלגות השמאל ותנועות המחאה, כינויים מופרכים לגמרי, יכנס הפגנה המונית. למה לא עשו זאת קודם לכן, בשנים האפלות של החיסולים וההריסות, כאשר הצורך בכך היה קריטי הרבה יותר? ההסברים והתירוצים מגוחכים - הרצון לשמור על מכנה משותף רחב והפחד מכישלון. אלא שהשתיקה היא הכישלון הגדול מכולם.

אי אפשר שלא לשאול עכשיו איפה היו כולם לנוכח מאות (643) הילדים והנערים שישראל הרגה. מה שמענו מהם בזמן חיסולם של 211 מבוקשים, שהוצאו להורג בלא משפט עם עוד 125 עוברי אורח תמימים? (לפי נתוני הקבוצה הפלשתינית לשמירה על זכויות האדם, PHRMG). הריסת חצי רפיח, עקירת הזיתים בגדה, הקמת החומה, כבישי ההפרדה ליהודים בלבד, כליאתו של עם מאחורי מחסומים לשנים - שום דבר לא עורר את מרבית האמנים או את מטה הרוב. הם שתקו. הם פחדו. הם שותפים.

לקולות האלטרנטיוויים, דוגמת אלו של תנועות המחאה והסופרים, יש תפקיד חיוני בחברה, הרבה מעבר לתוכן דבריהם. הם אמורים לסלול את הדרך ולשמור על אופיה הפלורליסטי והדמוקרטי. אבל אחרי ארבע שנים וחצי שבהן החברה דיברה בקול אחיד נוכח השתיקה המחפירה משמאל, מחנה שמתעורר רק בחסותו של ראש הממשלה הוא מחנה מוג לב.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0&itemNo=539421



https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5484&forum=gil&omm=56&vi



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
   14:21   17.11.05   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  135. 'המסיבה בעיצומה, ''גראס'', ''פטריית הזייה - פויטה''  
בתגובה להודעה מספר 0
 

ערכתי לאחרונה בתאריך 18.11.05 בשעה 13:43 בברכה, פילוביץ שחף
 
ריינבו = קשת בענן" - משפחת הריינבו של מזרח התיכון 2005

בימים אלה המסיבה הכי מדוברת בארץ היא המסיבה "הכי נאורגנית",
ללא כימכלים כלל, הכל על טהרת הטבע, המסיבה הגדולה מתרחשת
בדרום הפרוע בכלל וביער יתיר בפרט, תקבל שוחה חינם, תקבל אוכל
ומים חינם, תקבל "גראס" ו"פטריית (מכסיקנית) פויטה" ואתה
תופס ראש והזיות של שלום ומזרחו תיכון חדש.

מפקד מרחב דרום תת-ניצב ניסו שחם מפקד המרחב, מפקח שהכל יידפוק,
וסגך ניצב יורם לוי מפקד ימ"ר דרום מפעיל את כל המ"מ שלו בכדי
לקבל מידע בזמן אמת על הנעשה במסיבה......

המשך עידכון בקרוב !!


יינבו
הפסטיבל מתקיים ממש ברגעים אלו בגבול מדבר יהודה
http://www.fullmoon.org.il/article.asp?id=63

מפת יער יתיר מזרח
http://www.nivut.org.il/scripts/get-map-info.asp?mapId=70


קשת בענן
היי, תראו, שגדלנו את גלריית מצעד הגאווה 2005
http://www.nrg.co.il/online/5/ART/945/182.html


אחים ואחיות יקרים הפסטיבל האולטימטיבי מתגלגל אלינו באוירה מאוד מיוחדת
של אוהלים מדורות הרבה מוזיקה והרבה אהבה
מפגשי הריינבו מתקיימים אחת לשנה או יותר בארץ ותוכלו לפגוש חברים מהארץ ומחו"ל
הפסטיבל מתקיים ממש ברגעים אלו בגבול מדבר יהודה ביער יתיר
מקווים לראות אותכם שם

הזמנה זו מיועדת לכולם

משפחת הריינבו של מזרח התיכון 2005

איך מגיעים למפגש ריינבו של סתיו – 2-30 לנובמבר

הגעה עם תחבורה ציבורית:

מתחנה מרכזית של ירושלים –
קחו אוטובוס מס' 160 או 440 של אגד לקרית ארבע (המחיר הרשמי הוא 17.70 ₪,
אבל בדר"כ הנהג עושה 50% הנחה כחלק מהתוכנית הממשלתית לעידוד בשימוש
בתחבורה הציבורית בקווים מסוימים).


קו 160 ימים א'-ה'

משעה 06:15 עד שעה 00:00 כל 20 דקות בערך

קו 160 יום ו'

משעה 06:15 עד שעה 15:00
כל 20 דקות בערך

בקרית ארבע (אחרי נסיעה של בערך שעה) תרדו ברח' בן-נון, או בן יפונה 2, או
במשרד הרישוי ותחליפו לקו אגד מס' 51 לבאר-שבע דרך שני ליבנה.
עלות הכרטיס לשני ליבנה – 21.50 ₪.

לו"ז מיום א' עד יום ה' מקרית ארבע ל"שני ליבנה"


ימים א'-ה'

20:50,19:15 ,16:15,13:15,08:50
יום ו'

,14:40,08:50

אחרי בערך שעת נסיעה תרדו בשני ליבנה תפסו טרמפ או תלכו ברגל לכיוון הר
עמאשה (אמור להיות שלט דרך 7511)
תמשיכו בכביש מזרחה לכיוון הר עמאשה בערך 500 מטר.
שם יהיה שלט "דרך מאגר". תפנו ימינה (דרומה) ב"דרך מאגר" ותעקבו אחרי
סימני הריינבו (ערמות של אבנים, סרטים אדומים של ריינבו) עד שתגיעו לשלט
"ברוכים הבאים הביתה".

מכל מקום אחר בארץ:

קחו אוטובוס או רכבת לבאר שבע

מומלץ מאד להגיע לפחות חצי שעה לפני יציאת האוטובוס/רכבת.

אם אתם מגיעים משדה תעופה בן-גוריון, קחו רכבת לתל-אביב ותחליפו לרכבת
לבאר שבע.

אם אתם מגיעים מנמל חיפה, קחו רכבת לבאר שבע (דרך תל-אביב).

הרכבת מתל-אביב לבאר שבע יוצאת בערך כל שעה, 8 דקות אחרי שעה עגולה
(22:08-07:08)
מחיר הכרטיס – 25.50 ₪ והנסיעה לוקחת בערך שעה ו-20 דקות.

קווי האוטובוס מטרופולין יוצאים מתחנת רכבת בתל-אביב ומתחנה המרכזית
מתל-אביב לבאר שבע – כל 20 דקות.
המחיר – 13.70 ₪, הנסיעה אורכת בערך שעה ו-35 דקות.

בתחנה המרכזית באר שבע (ליד תחנת רכבת באר שבע) קחו אוטובוס של אד מס' 51
לכיוון קרית ארבע (דרך שני ליבנה). תיקנו כרטיס לשני ליבנה. המחיר – 16.30

לו"ז מיום א' עד ה - רציף 8'

,18:50,17:05,13:10,06:00
יום ו'

12:50 ,06:00

מוצ"ש

18:45


האוטובוס נוסע צפונה לכיוון צומת שוקת, וממשיך לשני ליבנה. הדרך מרתקת,
האוטובוס עובר דרך מחנות בדואיים ויער שופע הגובל במדבר.

תרדו בשני ליבנה (נסיעה של בערך 45 דקות).
בשני ליבנה תפסו טרמפ או תלכו ברגל לכיוון הר עמאשה (אמור להיות שלט דרך
7511
תמשיכו בכביש מזרחה לכיוון הר עמאשה בערך 500 מטר.
שם יהיה שלט "דרך מאגר". תפנו ימינה (דרומה) בדרך מאגר ותעקבו אחרי סימני
הריינבו (ערמות של אבנים, סרטים אדומים של ריינבו) עד שתגיעו לשלט "ברוכים
הבאים הביתה".

למידע נוסף:

אגד – 2800* מטלפון סלולרי
או 03-6948888
http://egged.co.il/

רכבת ישראל – (רכבות לבאר שבע)
5770* מטלפון סלולרי
או 03-5774000
http://www.israrail.org.il

מטרודן – מטרופוליטן, חברת אוטובוסים באיזור באר שבע
08-6278040

מטרופולין (אוטובוסים מתל-אביב לבאר שבע)
מכל טלפון 5900*
או 1-222-5900
http://www.metropoline.com/

לו"ז משני ליבנה לבאר שבע (משוער)
מיום א' עד ה'

21:45,20:10,17:15,14:10,09:50

יום ו'

15:45 ,09:50

מוצ"ש

בערך 22:00

הגעה עם רכב פרטי:

מצפון הארץ:

תעלו לכביש 40 דרום לצומת להבים (בין בית קמה ובאר שבע).
סעו מזרחה בכביש 31 לצומת שוקת.
תמשיכו מזרחה בכביש 31 לכיוון ערד.
אחרי 5.2 ק"מ בדיוק מזרחה מצומת שוקת, בין השלט 21 ו-22 ק"מ, תפנו שמאלה
(צפונה) לכיוון יער יתיר ושני (ליבנה).
תמשיכו בדרך במעלה הגבעה דרך היער עד שתגיעו לשני (ליבנה).
בגבול הצפוני של היער (ליד שני ליבנה) תפנו ימינה (מזרחה) לכיוון הר עמאשה
(דרך 7511)
תמשיכו בכביש מזרחה לכיוון הר עמאשה בערך 500 מטר.
שם יהיה שלט "דרך מאגר". תפנו ימינה (דרומה) ב"דרך מאגר" ותעקבו אחרי
סימני הריינבו ( ערמות של אבנים, סרטים אדומים של ריינבו) עד שתגיעו לשלט
"ברוכים הבאים הביתה".

מדרום הארץ:

תעלו על כל כביש המגיע לבאר שבע.
בבאר שבע קחו כביש 60 צפון העובר דרך עומר לצומת שוקת.
תפנו ימינה (מזרחה) בכביש 31 לכיוון ערד.
אחרי 5.2 ק"מ בדיוק מזרחה מצומת שוקת, בין השלט 21 ו-22 ק"מ, תפנו שמאלה
(צפונה) לכיוון יער יתיר ושני (ליבנה).
תמשיכו בדרך במעלה הגבעה דרך היער עד שתגיעו לשני (ליבנה).
בגבול הצפוני של היער (ליד שני ליבנה) תפנו ימינה (מזרחה) לכיוון הר עמאשה
(דרך 7511)
תמשיכו בכביש מזרחה לכיוון הר עמאשה בערך 500 מטר.
שם יהיה שלט "דרך מאגר". תפנו ימינה (דרומה) ב"דרך מאגר" ותעקבו אחרי
סימני הריינבו ( ערמות של אבנים, סרטים אדומים של ריינבו) עד שתגיעו לשלט
"ברוכים הבאים הביתה".

הערה: מומלץ להשתמש בתחבורה הציבורית כדי להגיע למפגש ריינבו .
http://www.fullmoon.org.il/article.asp?id=63

ariocarpus
חבר מתאריך 27.9.03
1060 הודעות 17:44 17.11.05


6. קקטוס הפיוטה חוקי למכירה בארץ !

קקטוס הפיוטה (ולא פיטריה כפי שרבים טועים לחשוב) הידוע בשמו המדעי לופופורה (Lophophora) נימכר בהרבה משתלות בארץ ביחד עם עוד מספר קקטוסים נרקוטים. השימוש בהם מאוד מסוכן משום שמעולם לא ניתן לדעת מה הריכוז של החומר הפעיל. קקטוס כזה נימכר במשתלות במחיר של כ 20-30 ש"ח ליחידה.

וגם קקטוס הסאן פדרו נפוץ מאוד בארץ.

גם קקטוס הסאן פדרו מאוד נפוץ בארץ ויש לו מעט מסיבות בהם הוא נימכר.





https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6449&omm=166&viewmode=

___


לחץ כאן » 125. משטרת ישראל: החלום, ושברו



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום ראשון י''ח באייר תשס''ז    07:21   06.05.07   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  138. מסטאלין דרך שלום עכשיו ועד הפוסט ציונות  
בתגובה להודעה מספר 0
 

AVNER
חבר מתאריך 15.4.02
502 הודעות אור ליום ראשון י''ח באייר תשס''ז 21:33 05.05.07


מסטאלין דרך שלום עכשיו ועד הפוסט ציונות

ההדחקה של העבר הסטאלניסטי דומה מאוד להנמכת קומת האחריות
על מלחמת יוה"כ תוך האדרת המחיר של מלחמת לבנון.
זהו מוטיב 'החלפת האל'. סטאלניסטים בעבר החליפו 'אל שהכזיב' והצטרפו לאהדת מאו,
בדרך לא שכחו את סארטר, (וגם את קארטר) אספו איתם את עראפת,
אח"כ האיש החזק מאמריקה, קלינטון.

ועבשיו מי הוא אליל השמאל התורן?

אולי הסופרים וההיסטוריונים נושאי דגל הפוסט ציונות ומדינת כל אזרחיה?

פעם מארכסיזם, אח"כ סוציאליזם, עכשיו סוציאל-ליברזליזם, ומחר?

____________________


לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום רביעי ו' בסיון תש''ע    08:29   19.05.10   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  155. דוד מרחב: ''שלום לך, פוסט-ציונות''  
בתגובה להודעה מספר 138
 

שלום לך, פוסט-ציונות


מאת דוד מרחב בפברואר 18, 2010 בשעה 17:53,

באמצע שנות התשעים, בעקבות הסכמי אוסלו, התמוטטותם המהירה, הירצחו של יצחק רבין ועליית הימין לשלטון, החלה להתארגן בישראל קבוצת אקדמאים שהגדירה עצמה באמצעות שם התואר "חדש". אלו היו ההיסטוריונים החדשים והסוציולוגים החדשים שהתארגנו, בעיקר, סביב כתב העת "תיאוריה וביקורת" ו'מכון ואן ליר'. חידושם המרכזי, שהבחין אותם מן ההיסטוריונים והסוציולוגים הוותיקים, היה כתב אשמה חריף שהפנו כלפי הציונות.

ביוני 1994, כתב הסופר אהרון מגד בעיתון "הארץ" כי "זה שניים או שלושה עשורים עוסקים כמה מאות מ'טובי החברה', אנשי עט ואנשי רוח – אקדמאים, סופרים ועיתונאים, ועליהם יש להוסיף גם ציירים, צלמים ושחקנים – בחריצות רבה, וללא ליאות, בהטפה ובהוכחה שלא אתנו הצדק: הוא לא אתנו לא רק מאז מלחמת ששת הימים, מאז 'הכיבוש' שמעצם טבעו הוא אי צדק, ולא רק מאז הקמת המדינה ב-48', שגם היא 'לידתה בחטא', כפי שהתבטא אחר המזרחנים הידועים – אלא מאז ראשית ההתיישבות הציונית בסוף המאה שעברה".

מגד היטיב לזהות את המאפיינים של הפוסט-ציונות החדשה; אולם בשעתו, המינוח "פוסט-ציוני" כמעט ולא היה בשימוש הפופולארי שבו הוא מצוי היום. שנה ומחצה אחר כך, בשלהי דצמבר 1996, כתב ד"ר יהודה שנהב במוסף "הארץ" כי "ההיסטוריונים החדשים ראויים לשבח: הם סייעו לנו להתנער מהבלים ולהג מתוצרת הפוליטרוקים של הציונות, לימדו אותנו על פשעיהם של ממלאי פקודות לדורותיהם, על טכניקות הגירוש, על פעולות 'התגמול' (היזומות), על יחסו האמביוולנטי של היישוב לטבח יהדות אירופה ועל אידיאולוגית השוויון (המזויף) כמיתוס מגייס".

שנהב, לצד דמויות כמו אילן פפה, ברוך קימרלינג, תום שגב, סמי שלום-שטרית, עדי אופיר, בני מוריס ואבי שליים, ביקש לעצב את ההיסטוריה הישראלית המודרנית ככתב אשמה חריף נגד הציונות. השורה התחתונה הייתה ברורה: כיוון שהורתה של מדינת ישראל בחטא, ומשום שהציונות היא תנועה קולוניזטורית-שוביניסטית של מהגרים לבנים אירופיים, הדרך היחידה לתיקון עוולות הציונות עוברת בחיסולה של ישראל בדמותה הנוכחית.


מיתוס מגייס. יהודה שנהב. צילום: יהונתן שאול

מהפרלמנט החוצה

ההיסטוריונים והסוציולוגים החדשים טבעו טביעת אצבע ייחודית באקדמיה הישראלית. הם שלחו את ידם בכל מוסד מחקר אקדמי, בכל מחלקה להיסטוריה, בחוגים לפילוסופיה, במחלקות לספרות, ולמעשה לא היה כמעט מקום אחד שבו לא הותירו חותם. לדוגמה, אחד הפילוסופים שיובאו היה המשפטן הנאצי קארל שמיט, שהפך ל"שם חם" בקרב חסידי "התיאוריה הביקורתית" לאור גישתו לשאלת הריבונות. גם אם נתקלו בהתנגדות מצד קולגות, וגם כשזכו לביקורות חריפות מצד הממונים עליהם באוניברסיטאות שבהן לימדו, הם המשיכו במלאכת תוויית הבדותות והעלילות סביב ההיסטוריה הישראלית החדשה. פרשת התזה המופרכת של תלמיד המ.א. באוניברסיטת חיפה, תדי כ"ץ, שכתב על טבח בדוי בכפר הערבי טנטורה, הגיעה לתודעה הציבורית רק בעקבות התערבות אנשי חטיבת אלכסנדרוני. אלמלא הם, היה זוכה תלמיד לתואר שני בתואר הנכסף על בדיה אקדמית.

הפוסט-ציונות הפכה בשל פועלם של אותם תיאורטיקנים למעין "בון טון". בימי האינתיפאדה השנייה והתקפות הדמים של הערבים על יהודים במקומות הומי אדם, הם עמדו בראש המפגינים נגד ה"כיבוש". בתקופות מסוימות, אימצו אקדמאים, אנשי תקשורת ומשפטנים את הפוסט-ציונות על מנת "להשתלב באופנה". תלמידים לתארים מתקדמים ידעו כי במקומות מסוימים, פוסט-ציונות היא יתרון ולכן עלו על הגל. הרעיון היה ברור: הציונות היא תנועה קולוניזטורית ואלימה הכובשת עם אחר ומקיימת מדינה על אדמותיו, ולכן יש לערוך דה-ציוניזציה לישראל ולהופכה למדינת כל אזרחיה. זה, כמובן, רק המקרה הטוב: לא מעטים עשו כברת-דרך ארוכה לקראת תמיכה בחיסול מדינת היהודים.

מיותר לציין שהפוסט-ציונות לא קנתה לה שביתה בקרב רוב אזרחי ישראל היהודים. אולם היא הצליחה להשתלט על מוקדי כוח רבים וחשובים: הפוסט-ציונים ייסדו רשת אדירה של ארגונים לא-ממשלתיים בתמיכת 'הקרן החדשה לישראל' ובאמצעות פעילותם של ארגונים אזרחיים אלה החלה לטפטף את הפוסט-ציונות למה שמכונה "החברה האזרחית". תלמידים לתארים מתקדמים ידעו שתמיכה בפוסט-ציונות משמעותה, בין השאר, מלגות ותקנים.

הרעיון היה פשוט: ערעור האמונה בצדקת דרכה של הציונות יביא להתמוטטות מוסכמות מרכזיות בחברה הישראלית וכך ייווצר פתח לשינוי אמיתי. מהו אותו שינוי אמיתי? מובן שהפוליפוניה הפוסט-ציונית היא גם קקופוניה פוסט-מודרנית, ולכן השאלה מה יבוא אחרי המהפכה הפוסט-ציונית לא כל כך מעניינת את מתנגדי הציונות. אלא שכישלונם של הפוסט-ציונים להטמיע בישראל את תובנותיהם החשוב גרם להם להידחק לקרן זווית של פעילות חוץ-ממסדית הממומנת על ידי גורמים זרים. באמצעות עשרות ארגונים, ובהם 'האגודה לזכויות האזרח', 'עדאללה', 'שוברים שתיקה' ועוד, נעשה מאמץ מרוכז להילחם בישראל באמצעות הזירה הפחות נוחה לה: ארה"ב ואירופה.

עלילות הדם כמשל

בעוד שיוזמות חוץ-פרלמנטריות אחרות, ואף דומות, כגון "יוזמת ז'נבה", הצליחו לחולל שינוי בישראל (אריאל שרון עמד תחת לחץ תוכניותיו המדיניות של יוסי ביילין והדבר ניכר היה היטב במימוש תוכניות ההינתקות), הרי שקהילת הדופי שהתפתחה סביב אותם פוסט-ציונים ניכרה בהצלחתה להפעיל לחץ על ישראל מבחוץ, שלא הבשיל לכדי שינוי מהותי בפוליטיקה הישראלית, אך פיעפע עמוק לאקדמיה, למערכת המשפטית, למערכת החינוך, לברנז'ה העיתונאית ועוד. כך, חוברו ספרי לימוד שביקשו להציג את "הנרטיב האחר", כאילו שעניינה של ההיסטוריה איננו בחקר האמת כי אם בהעלאת נרטיבים מתנגשים בלי הכרעה ברורה בדבר תוקפן ומותקף, קורבן ומקרבן, רוצח ונרצח.

דוגמאות להצלחה החלקית של הפוסט-ציונים הן עלילות דם שונות. כך, אימצה התקשורת בחדווה את עלילת הדם על הרצח שלא היה של הילד מוחמד א-דורה, עלילה שנחשפה כשקר גס הן בעבר, בעיתון "מקור ראשון", והן לפני זמן-מה על ידי איש "הארץ", ראובן פדהצור, שאיננו חשוד בנטיות ימניות.


נלחץ על ידי ביילין. אריאל שרון. צילום: לע"מ

עמותת "זוכרות", למשל, מתמחית ב"נרטיב האחר" באמצעות סיורים היסטוריים במקומות כמו אוניברסיטת תל אביב והצגתה כשייח' מוניס. זאת, כמובן, בלי להביא את הסיפור המלא: תושבי הכפר בחרו לנטוש אותו בעקבות כיתור הכפר על ידי 'ההגנה' שעשתה כן על מנת למנוע מכוחות ערביים עוינים להיכנס אליו, כוחות שכזכור פתחו מיוזמתם במתקפת ההשמדה נגד ישראל הצעירה ב-1948. אולם כל מי שיבקש למצוא מידע על שייח' מוניס והתקופה ההיא ייתקל מייד בתעמולה של "זוכרות". ההצלחה הזו של "זוכרות" היא דוגמה להצלחה של קבוצות פוסט-ציונית נוספות.

בתחום הכלכלי, לדוגמה, הצליחו הפוסט-ציונים לגבש ביקורת "אובייקטיבית" משמאל על הכלכלה הישראלית: ארגון-החזית של המפלגה הקומוניסטית, מרכז 'אדווה', מתמחה בהפצת מידע מוטה המצייר את ישראל כממלכת רשע קפיטליסטית. גם שם יד הפוסט-ציונים על העליונה. לא תמצאו, למשל, באתר הארגון מידע על שכר הלימוד הנמוך במדינת ישראל: בעוד שבכל ארץ מערבית שכר הלימוד עומד על עשרות אלפי דולרים (באנגליה, שכר הלימוד לתואר שני עומד על אלפי פאונד, עם מערכת מלגות ענייה ביותר), בישראל שכר הלימוד לתואר ראשון הוא כ-7,500 דולר, לתואר שני 6,000 דולר ולדוקטורט – 2,000 דולר (הכוונה, כמובן, לכל לימודי התואר). במושגים בינלאומיים, מדובר בלימודים כמעט ללא תשלום עם מצב שבו ככל שהתואר מתקדם יותר, כך עלותו פחותה יותר. זאת, בצד מערכת ענפה של מלגות: תלמיד לתואר ראשון יכול להשיג מלגת פר"ח שתנכה כמחצית משכר הלימוד השנתי שלו תמורת שתיים עד ארבע שעות התנדבות חברתית בשבוע. בשורה התחתונה, שכר הלימוד לתואר ראשון בישראל עומד על מעט יותר מ-3,000 דולר. במושגים אמריקניים, זה כמעט קומוניזם. במושגים בריטיים, אפילו המפלגה הקומוניסטית הבריטית לא תומכת בשכר לימוד של 5,000 פאונד לתואר ראשון. אבל בישראל, התעמולה הרדיקלית מטיפה למדינה להוזיל את שכר הלימוד ולשם כך מוצאת לה פרטנרים בדמות ארגוני הסטודנטים.

אפשר למנות עוד שורה ארוכה של ארגונים המתפקדים כידם הארוכה של הפוסט-ציונים: 'בצלם', 'הוועד נגד הריסת בתים', 'מוסאווה' ואחרים. הרעיון הוא אותו רעיון: בהיעדר תמיכה ציבורית ממשית במאמץ לערוך דה-ציוניזציה לישראל ולפרק את המדינה מאופייה הלאומי היהודי, ניתן יהיה להתארגן מחוץ לפרלמנט במימון זר על מנת להטמיע מסרים אלה בחברה הישראלית ובחו"ל ללא כל צורך בייצוג פרלמנטארי. כך, במערכת החינוך הישראלית – הממומנת מכספי ציבור – ניתן היה לקרוא ללא הפרעה על "נרטיב הנאכבה"; האמת, שלפיה המלחמה נפתחה כתוצאה מהתוקפנות הערבית, לא עניינה ככל הנראה את אלה שהכניסו את ה"נרטיב" הזה לשם. באקדמיה, עשרות מרצים פוסט-ציונים ועוזריהם פועלים באין מפריע על חשבון משלם המיסים: מיעוטם עוסקים בהחרמת ישראל, רובם בהוצאת דיבתה.

מאבק חסר תקדים

דומה שעלייתה של ממשלת נתניהו השנייה הביאה למאבק חסר תקדים בפוסט-ציונות. אחרי שנים רבות של התגוננות מפני הפוסט-ציונים, נוקטת ישראל הרשמית באסטרטגיה התקפית ברורה. השיא היה כאשר נחשף באחרונה שדה התרעלה שממנו צמחו ה"עובדות" על פשעי המלחמה כביכול שביצעה ישראל במהלך מלחמת המגן האחרונה בעזה, "עובדות" שהיוו בסיס לכתיבת הפרוטוקולים החדשים של זקני ציון בדמות דו"ח גולדסטון. חשיפת תנועת 'אם תרצו' את אחריות 'הקרן החדשה לישראל' לפרוטוקולים הללו הראתה את הפוסט-ציונים בקלונם. היא המחישה שמרצ, למשל, המתהדרת בציוניותה, מתומרנת למעשה על ידי אנשים שמזדהים, במידה כזו או אחרת, עם חד"ש ורק"ח.


לא נותן תקנים לפוסט-ציונים. יגאל כהן אורגד. צילום: אתר הכנסת

אולם עניין 'הקרן החדשה' איננו אלא קצה המתקפה החדשה של ישראל הציונית נגד הפוסט-ציונים. כך, נעשתה באחרונה היסטוריה כאשר ניתן אישור להקמת אוניברסיטה באריאל. נגיד המרכז האוניברסיטאי אריאל, יגאל כהן אורגד, הודיע במפורש שפוסט-ציונים ואנטי-ציונים (ההבדל ביניהם הוא בכמות האיבה לציונות) לא ילמדו שם. זהו חידוש מרענן. הדבר קורה גם בצרפת הנחרדת נוכח עליית הפשיזם החדש, האסלאמי. הניסיון לפסול את 'מרכז שלם', המבקש להקים מכללה למדעי הרוח עם מחויבות ברורה לערכי הציונות המדינית והיהדות, נכשל. הציוצים שהושמעו על ידי עיתונאים מסוימים יתבררו בקרוב בבית המשפט.

הממשלה עצמה מקיימת פעילות נרחבת בנושא כאשר היא פועלת לפיתוח אתרי מורשת לאומית. במשרד החינוך, חוזרים לאיתנם הסמלים הציוניים של פעם. בתי ספר, דוגמת 'גימנסיה הרצליה', שמבקשים להוקיע את צה"ל, מוקעים בעצמם אל הגדר. ישנה תחייה ציונית אדירה בפעילות חינוכית בבתי ספר רבים, בעיקר בתכנים הלימודיים אך גם בהגנה על מורשת הציונות. שיבה לסמלים יפים של פעם, כגון תלבושת אחידה בבתי ספר, היא מאמץ ראוי לחזור לערכי הציונות נוכח האינדיבידואליזם הדקונסטרוקטיביסטי של אליטת המחנכים החדשה שצצה פה, המבקשת להקים מערכת חינוך נפרדת, עם שכר לימוד אסטרונומי, לצאצאי האליטה.

גם בתחום התקשורתי מתרחש שינוי: בראשונה מזה שנים מתפרסם בישראל עיתון יומי פופולארי בעל מחויבות ערכית ברורה וחד-משמעית לישראליות ולציונות. כותבים בו יוסי ביילין ודרור אידר, דן מרגלית וזהבה גלאון, אולם הרעל הפוסט-ציוני המוגש תדיר מעל דפי "הארץ" איננו קיים שם. במערכת המשפט, נעשה ניסיון חשוב לצמצם את סמכויות בית המשפט העליון שרואה עצמו כעליון מעל הכנסת וביטל באחרונה לא רק חוק נגד הפרטת מערכת בתי הסוהר, אלא גם סעיף חשוב בדבר היעדרותו של נחקר מחקירה, בעיקר במקרים של "פצצה מתקתקת". התובנה שלפיה פסילת חוק היא חריג ולא דבר שיש לעשותו רק מתוך מחויבות לזכויותיהם של טרוריסטים המסוגלים לחסל בין-רגע עשרות יהודים החוגגים את ליל הסדר, היא מהותית להתחדשות האמונה בציונות.

רוח מרעננת

האופנסיבה הזאת מהווה רוח מרעננת, חדשה, המסמלת תחייה והתחדשות רעיונית. בצר להם, מכנים אותה הפוסט-ציונים "לאומנות", "פאשיזם", "גזענות" וכיוצא באלה כינויים. הם נהגו כך גם בשנות השלושים והארבעים כשהתנגדו ל"חומה ומגדל", כאשר כינו את התנועה הקיבוצית "קולוניאליסטית", כשהעדיפו את המופתי חאג' אמין אל-חוסייני וסטאלין על פני בן-גוריון וז'בוטינסקי. אל לציונים להירתע מכך: נוכח האתגרים החדשים והסכנות האיומות האורבות לישראל מצד אלה המבקשים להשמידה מצפון ומדרום, יש להציג חלופה ממשית לאלה המזדהים תדיר עם אויבי ישראל. ודאי שמן הנמנע לסתום את פיותיהם, אולם יש להבהיר להם גלויות: תקצוב – במסגרת הצרכים המערכתיים ותוך הקפדה יתירה על כל שקל בקופה הציבורית; תקנים – על סמך הישגים אקדמיים, ללא קשר לאוריינטציה פוליטית (אקדמאי המבקש לעשות עם משרתו הממומנת מכספי ציבור קרדום פוליטי לחפור בו, מוזמן אפוא למצוא לעצמו משרה תקנית במקום אחר); ייצוג במוסדות ציבור – אך ורק במסגרת השכל הישר המבין כי ישראל איננה חייבת לתת במה למבקשי נפשה; עלילות דם – הפרכתן בכל החומרה.

הקשיים האובייקטיביים לקראת מימוש המתקפה הזו הינם רבים: "חוק היורדים", שביקש לתת זכות הצבעה לאזרחי ישראל יהודים המתגוררים בחו"ל (שחלקם הגדול תורמים הון עתק לישראל, באים ארצה להילחם במלחמותיה, מהווים שגרירים של רצון טוב בארצותיהם ומסבירים את עמדות המדינה ועוד), קרס בגלל הלחץ הפוסט-ציוני והחשש של שרידי השמאל הציוני שתומכי ישראל בעולם עלולים, חלילה, להוסיף עוד כמה מנדטים למפלגות הציוניות על חשבון הפנסיונרים של תנועת הידידות ישראל-ברית המועצות ומועדון ותיקי גבעת חביבה. אלה עדיין מקווים שקולות הערבים וקוראי "הארץ" המתמעטים עוד יבטיחו להם ייצוג פרלמנטארי נאות.

באחרונה, צעדו בגרמניה ניאו-נאצים המנסים כבר שנים לא מעטות – לעתים בהצלחות – לטעון כי הפצצת בעלות הברית בדרדזן הייתה "שואה". הפוסט-ציונים אינם שונים מאלה הצועדים בחוצות דרדזן: אלה ואלה מסלפים את ההיסטוריה ומשתפים פעולה עם הגרועים שבאויבי היהודים, עם הביטויים הנכלוליים והחולניים ביותר של הפשיזם החדש. לדמוקרטים ולשוחרי זכויות אדם ואזרח של עמים שנפגעו קשות מן הפשיזם הישן, יש חובה מוסרית להתנגד ולהתעמת עם תומכי הפשיזם החדש ועוזריהם.
מקור:
http://davidmerhav.wordpress.com/2010/02/18/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%9C%D7%9A-%D7%A4%D7%95%D7%A1%D7%98-%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA/
.
.
.
תזכורת:
.
.

מסטאלין דרך שלום עכשיו ועד הפוסט ציונות
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%F4%E5%F1%E8%20%F6%E9%E5%F0%E5%FA#138
.
.

תת-אשכול:
''שמאלנות בישראל'' מאת: צבי שילוח ז''ל !!
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%F4%E5%F1%E8%20%F6%E9%E5%F0%E5%FA#3
.
.


אשכול ראשי:
Yac שואל : מה קרה לשמאל הישראלי...???
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=%F4%E5%F1%E8%20%F6%E9%E5%F0%E5%FA
.
.

ריכוז אשכולות בנושא הקרן לישראל חדשה (NIF)
https://rotter.net/forum/gil/18350.shtml



כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

==


https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5583&omm=13&vi








            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום רביעי י''א בתמוז תשס''ז    17:52   27.06.07   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  140. שיחה טלווזיונית בין דן מרגלית לאור מילשטיין על.....  
בתגובה להודעה מספר 0
 

27/06/07 10:48
from: uri <[email protected]>

ראיון טלוויזיוני עם דן מרגלית על:
עלילת דם בדיר יאסין – הספר השחור


"עלילת דם בדיר יאסין – הספר השחור"
http://www.global-report.com/a.php?c=il&a=457947&rc=

מחרתיים, יום שישי 29 ביוני בשעה 17.30 תשודר בתוכנית "מוסף המוספים", בערוץ הטלוויזיה השני, שיחה בין העיתונאי הבכיר דן מרגלית לביני על הגילויים במחקרי/ספרי החדש "עלילת דם בדיר יאסין – הספר השחור". השיחה תדון בטבח שלא היה בדיר יאסין ב-9 באפריל 1948, בתוצאות עלילת הדם על מלחמת העצמאות בריחת ערביי ארץ ישראל והיווצרות בעיית הפליטים, על התודעה הפלסטינית ועל הפוליטיקה הישראלית ועל הטבח שכן היה בעין זיתון ב-1 במאי 1948 שבו טבחו אנשי הגדוד השלישי של הפלמ"ח שבויים מהכפר. בספר מוקדש שער שלם לטבח בעין זיתון. שידורים חוזרים יוקרנו בערוץ 23 ביום שלישי 3 ביולי בשעה 9 בערב ולמחרת יום רביעי בערוץ 23 בשעה תשע בבוקר.

ביום חמישי 19 ביולי תתקיים השקת הספר לתושבי חיפה והצפון, בשעה 19.00 בבית רוטשילד במרכז הכרמל. בהשקה ישתתף סוכן ההגנה בלח"י שהשתתף בקרב דיר יאסין ודיווח לבן גוריון שלא היה טבח שמעון מוניטה ויספר על כך, והמחבר שיתאר איך השמאל רקם את העלילה על אצ"ל ולח"י ועל הימין ביישוב ובמדינה, ושימר אותה במשך 60 שנה. בהשקה ניתן יהיה לרכוש את הספר הזה וספרים נוספים של המחבר בהנחה ובתוספת הקדשת המחבר.

חודשיים לאחר פרסום הספר אזלה כמעט המהדורה הראשונה. נותרה עוד כמות קטנה של ספרים בחנויות ואצל המחבר. על המעניינים לרכוש מן המחבר בהנחה ולקבל הקדשה לשלוח צ'ק על סכום של 70 ₪ לאורי מילשטיין ת"ד 9003 רמת אפעל 52190 והספר ישלח אליהם בדואר. הסכום כולל הוצאות משלוח ומע"מ. מחיר הספר בחנויות 88 ש"ח.

להשתמע ולהראות
אורי מילשטיין

תזכורת לחשיפת הספר ולדיונים בנושא:

ספר חדש: הפרכת עלילת טבח בדיר יאסין
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=7247&forum=gil&viewmode=all&keywords=דיר%20יאסין

תכנית טלוויזיה על עלילת הדם בדיר יאסין
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=7255&forum=gil&viewmode=all&keywords=יאסין


______________________



לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום חמישי כ''ט בתשרי תשס''ח    14:45   11.10.07   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  142. עיתון הארץ חתך, דילל ועיגל: ''זה סמול, חבר''.  
בתגובה להודעה מספר 0
 

זה 'סמול', חבר.
ד"ר גדי אשל

הערה מקדימה: הרעיון העיקרי במאמר פורסם בעיתון 'הארץ' מ-י"ט תשרי תשס"ח - 01.10.2007. הכתבה שם - "במילים אחרות, אנטישמיות", אמנם חתוכה, מדוללת ומעוגלת, אך עלתה! ואם ב'הארץ' הניתוח והפתרון אינם מוקצים, אז קל וחומר"...
ג.א.


**


במלים אחרות, אנטישמיות
מאת ד"ר גדי אשל

באקדמיה התפתח זן מיוחד של האשמת ישראל והיהודים בכל צרות העולם

בשנים האחרונות נדרש בידול בין שני מונחים דומים לכאורה, שביניהם יש הבחנה משמעותית. השימוש הפזרני וקל הדעת במושג "שמאל" חוטא לאמת, ולכן יש להבחין בינו לבין "סמול", שהחל לציין "פוסט-ציוני" אף שלמעשה גם זה תחליף למושג אחר - "אנטי-ציוני".

בוויכוח בין עמדות שונות במחלוקת הקיומית בישראל, "סמול" נבדל מה"שמאל" הקלאסי. "סמול" הוא אנטישמיות ישנה, אלא שהפעם היא מתוצרת בית. הכוונה אינה לקוריוז של נערים ניאו-נאצים שעלו מחבר המדינות, אלא למחלה חסרת הפשר וחשוכת המרפא של האנושות, שנאה עצמית. הסימפטומים של מחלה זו מתחדשים לאחר כל נסיגה משטחים ואת העמדות הפנים שמאחוריה היא מסתתרת מי ימנה.

הסימפטומים מוכרים: אנטי-ציונות ("אני לא נגד היהודים, רק נגד..."), הכחשת שואה ("מה שעושה ישראל לפלשתינאים גרוע מהשואה"), הכחשת קיומו של העם היהודי, שנאת "מתנחלים", שנאת ארץ ישראל, שנאת מורשת ישראל, שנאת כתומים, שנאת חרדים, שנאת מגורשים, שנאת מאחזים וכו' וכו'. מסיכות רבות לובשת השנאה הזאת: "עם פלשתיני", "זכויות אדם" (פלשתינאי כמובן), "שלטון החוק", "חיזוק המתונים", "קורבנות שלום", "תהליך שלום", "רק פתרון מדיני", "שטחים", "קדושת האדם ולא האדמה", "חלון הזדמנויות", "פוגרום כריתת עצי זית" וכו'. מה הקשר לכל זה ול"שמאל"?

החלוקה בין "ימין" ל"שמאל" מקורה בסידורי הישיבה באסיפה הלאומית הצרפתית לאחר המהפיכה. בצד ימין של האולם ישבו הצירים שצידדו בשימור המלוכה ובצד שמאל אלה שדרשו שינויים רדיקליים בסדרי המשטר ובסדר החברתי. בהמשך התייחסה חלוקה זו להשקפות כלכליות-חברתיות: קפיטליזם ושוק חופשי מול סוציאליזם וכלכלה מכוונת. בעולם המערבי בכלל ובארצות הברית בפרט, החלוקה בין "ימין" ל"שמאל" (ליברלים בארה"ב) מתארת גם הבדלים ביחס לדת (הנוצרית), למערכת המשפט וללאומיות.

בישראל חלוקה זו חוטאת ומחטיאה. אצלנו, בשני צדי המשוואה, הכל מעורבב. לא כל "הימין" ציוני ומחויב לקיום ישראל, ולא כל "השמאל" נגד.

את הצד האנטי-ציוני והאנטי-יהודי מובילה האליטה השלטת, ה"ימנית" לכאורה: ברוני התקשורת בעיתונות ובטלוויזיה מקדמים את האג'נדה הפלשתינית. בעלי ההון הם אלה שמממנים את ארגוני השלום למיניהם ומקדמים את סדר היום שלהם בדה-לגיטימציה של צה"ל, המדינה וההתיישבות. באקדמיה התפתח זן מיוחד של האשמת ישראל והיהודים בכל צרות העולם. אלה התחילו בפלישה הקולוניאלית והברברית של היהודים המזרח-אירופים לפלשתין.

גם לא כל "דתי" מחויב אוטומטית לשיבת ציון ולמדינה היהודית. להיפך, החרדי מסויג עקרונית ונטורי קרתא דבקו באוטו-אנטישמיות ההזויה ביותר: כזאת שמהללת כל פיגוע התאבדות וכל דבר תועבה שמשמיע נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד.

יש לזכור: שורשיו של השמאל הציוני הם שיבת ציון, גאולת הארץ (כל הארץ!) ועבודה עברית. אצל א"ד גורדון, חלוצי העלייה השנייה ומייסדי ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל לא היתה הפרדה בין שלושת היסודות האלה. את תוכנית אוגנדה יירטו בקונגרס הציוני השישי ב-1903 פועלי ציון מרוסיה. טרומפלדור, טבנקין, גלילי, אלתרמן, משה שמיר וברל כצנלסון היו "שמאל". זה ממש לא ה"סמול" הנוכחי, שכל קיומו ומהותו הכחדת המדינה היהודית והקמת פלשתין "חופשית" על חורבותיה.

"הסמול" הוא במידה רבה מוטציה של "השמאל". הוא שם עצמו בנעליו, עקב הוואקום שפשה בחזונו ובמוסדותיו, החל מהקיבוץ ועד למפלגת העבודה. אך האם זה נכון וטוב לטעון שכל המחנה המיר את דתו? שזו המרת דת מובנית?

זיהוי "השמאל" עם האנטי-ציונות מאפשר לתייג את כל "הימין" כ"ימין קיצוני", וגם להדביק ל"שמאל" מחויבות לטיהור "הגדה המערבית" מיהודים. כאילו יש סימטריה טבעית: יש צד א' שרוצה למחוק את ישראל ויש צד ב' שרוצה בחיים, אבל אלה ואלה לגיטימיים.

החלוקה בין "שמאל" ל"ימין" קנתה לה אחיזה וכבר עשתה שמות במציאות הישראלית. החדשות הטובות הן שהתיוג "שמאל" אינו גזירה משמים. נותר לראות אם התיוג "סמול" הוא זה שיתפוס.

הכותב הוא ד"ר להנדסה
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/908835.html

***

המאמר המלא לפני שנחתך, עוגל ודולל....זה 'סמול', חבר
מאת ד"ר גדי אשל

במלחמת שיבת-ציון הנוכחית, החל המושג 'סמול' לציין את האויב שמבפנים. את האוטו-אנטישמי. זה החל כסלנג מחויך באינטרנט, אבל סלנג שענה לצורך אמיתי. הצורך הוא בידול האנטי-ציוני והאנטי-יהודי מה"שמאל" המסורתי. הבידול נדרש, כי השימוש הפזרני וקל הדעת במושג 'שמאל' הוא גם אינו אמת וגם מזיק. כי לא רק שהוא חוטא לאמת, הוא פועל כנבואה שמגשימה את עצמה - מנכֵּר את כלל ה"שמאל" ומפיל תמימים בשנאת חינם. כך, פזיזות בקריאת השם, הופכת מטעות טקטית זניחה לשגיאה איסטרטגית. לכן, מכיוון שהתיקון הכרחי ומכיוון שהמונח 'סמול' כבר תפס גובה, יש לבחון האם הוא הפתרון הראוי לזיהוי האוטו-אנטישמי החדש, ולהעריך, האם אכן המושג ייקלט.

החלק הקל יותר בבחינה זו הוא ה"סור מרע": למה זיהוי האוטו-אנטישמי כ'שמאל' אינו אמת וממש יורה לעצמנו ברגל. פחות מוכח הוא ה"עשה טוב": למה 'סמול' מסמן יותר טוב את האוטו-אנטישמי ובמה יועיל.

לגבי האוטו-אנטישמיות

אז קודם כל, שיהיה ברור המגרש: מדובר באנטישמיות הישנה והטובה, אלא שהפעם היא מתוצרת בית. מה שחז"ל קראו "מהרסייך ומחריבייך..". זה לא הקוריוז של נערים ניאו-נאצים מחבר העמים. זה המחלה חסרת הפשר וחשוכת המרפא של האנושות מקדמא דנא. מחלה, שכשהיא פורצת בישראל, היא שזורה בפתולוגיה של שנאה עצמית. שנאת-ישראל ע"י ישראל. זה השורש וזו המהות. סימפטומים רבים היו למחלה לאורך הדורות, אך בישראל העכשווית (תרתי משמע) יש שגשוג מרשים: עשרות, ואולי מאות, צורות לה. והסימפטומים מוסווים היטב באין ספור מסכות והעמדות-פנים. כיד היצירתיות הטובה.

הסימפטומים הם פרצי שנאה ידועים וברורים: שנאת-ציונות (אנטי-ציונות), שנאת העם היהודי, שנאת חיילי צה"ל (כשעושים את משימתם היהודית האמיתית), שנאת המדינה היהודית, שנאת תלמידי חכמים, שנאת כתומים, שנאת חרדים, שנאת "מתנחלים", שנאת מאחזים, שנאת מגורשים, וכו' וכו'. כמובן שבעת בנייה וגאולה עולה על כולן שנאת ארץ-ישראל (מאיסה בארץ חמדה) - כי כל השאר הרי קשורים בה. לא ממש מפתיע.

העמדות הפנים הרבות לשנאה זו מכשכשות בכל ספין תורן: למשל, הכחשת-שואה או מיזעורה. ובכן, יש יהודים שזו תכלית חייהם - באיצטלה מדעית כמובן: נורמן פינקלשטיין לדוגמא. ד"ר נווה גורדון מאוניברסיטת באר שבע "רק" מגנה את סחיטת הכספים מהגרמנים עקב השואה.... שולמית אלוני רוצה "רק" לצמצם את המודעות לשואה, ולכן דורשת להפסיק נסיעות לגיא ההריגה - פולין. ישעיהו ליבוביץ "רק" מגמד את השואה בבאנאליזציה של הרוע: יודו-נאצים. וכו' וכו'. היתממות זו מאפיינת גם את שאר העמדות הפנים: "חקר" עלילות דם (פרופ' טואף מבר-אילן), פוסט-ציונות ("אני לא נגד היהודים, רק נגד..."), הכחשת העם היהודי (נועם חומסקי וחסידיו), אהבת מרצחים ('ברגותי הוא כמו משה רבינו' - עו"ד שמאי ליבוביץ, מתפייט עם נישוק הרוצח), "עם פלשטיני", "זכויות אדם" ("פלשטיני" כמובן), "חופש הפולחן", "שלטון החוק", "לחזק את המתונים", "קרבנות שלום", "תהליך השלום", "מורשת רבין", "רק פתרון מדיני", "שטחים", "איחוד משפחות", "קדושת האדם ולא האדמה", "פשרה היסטורית", "הבעיה הדמוגרפית", "שני הצדדים..", "גדר, גדר", "לנגב חומוס ב...", "ללמוד את הקו הירוק", "חלון הזדמנויות", "פוגרום כריתת עצי זית", וכו' כו'.

מה הקשר בין כל אלו ל"שמאל"?

האם זה "שמאל"?

כידוע, החלוקה "ימין" מול "שמאל", מקורה בסידור הישיבה ב'אסיפה הלאומית' הצרפתית, לאחר המהפכה. שם, בימין היציע, ישבו המצדדים בשימור המלוכה, ובשמאל, מגוון הדורשים שינויים רדיקליים בסדרי המשטר ובסדר החברתי. בהמשך, עברה חלוקה זו לציין קפיטליזם ושוק חופשי מול סוציאליזם וכלכלה מכוונת. כיום, בעולם המערבי בכלל ובארה"ב בפרט, מתארת החלוקה "ימין" מול "שמאל" (או liberal בארה"ב) גם יחס לדת (הנוצרית), למערכת המשפט וללאומיות. מבחינה זו טבעי שהתקשורת הישראלית בכלל והתשקורת הישראליסטית בפרט, יציירו את המאבק על שיבת ציון ועל קיום ישראל, כמאבק "ימין" מול "שמאל". אך בישראל, זו חלוקה חוטאת ומחטיאה. תרתי משמע.

למה? כי אצלנו, בשני צידי המשוואה, הכל מעורבב. לא כל ה"ימין" הוא ציונות ומדינה יהודית וארץ-ישראל, ולא כל ה"שמאל" הוא נגד. והבלבול במעשה מגדיל את הבלבול במילים.

בצד הימני, מובילה את האנטי-ציוני והאנטי-יהודי, האליטה השלטת. לכאורה, היא "ימין": ברוני התקשורת ב'הארץ', ב'ידיעות', במעריב ובטלוויזיה מקדמים את האג'נדה ה"פלסטינית". בעלי ההון הם אלו המממנים את ארגוני "השלום" למיניהם, ואת סידור העבודה שלהם בדה-לגיטימציה של צה"ל, של המדינה היהודית ושל ההתיישבות. (ראה 'הקרן החדשה לישראל'). באקדמיה, התפתח זן מיוחד של האשמת ישראל והיהודים בכל צרות העולם. צרות אלו - כולם - התחילו לדעת המעלילים שם, מפלישה קולוניאלית ואכזרית של יהודים מזרח-אירופים לפלסטין. גם חבורת "קדימה" השלטת - חבורה שהריק והשחת הוא דגלה, והאידיאולוגיה שלה (אליבא דשיטרית) 'אפס אידיאולוגיה', היא לכאורה "ימין". גם לא כל "דתי" אוטומטית מחוייב לשיבת-ציוֹן ולמדינה היהודית. להיפך, החרדי מסוייג עקרונית מהציונות ומשיבת-ציון פעילה, ו'נטורי קרתא' (לפחות אלו שמדברים בשמם) דבקו באוטו-אנטישמיות הכי הזויה האפשרית: כזו שמהללת כל פיגוע התאבדות וכל תועבה של אחמדינג'אד.

וכל זה עדיין רק במגרש המילים. הכאילו-אידיאולוגיה. אבל כשמתחילים להתבונן במעשה, הבלבול עולה על כל דמיון פרוע. מקאמפ דיוויד של בגין ועד בגידת שרון, נחרב היישוב היהודי בארץ ישראל בצהלולי "ימין". והכל בחטף. סתם. "ברגישות ובנחישות" (בטמטום ובאכזריות). כשמנסים לחבר את כל אלה ל"ימין", מתברר הצורך הדחוף במאמר חז"ל מהסוג: "כל שמעשיו הפוכים למילותיו...".

אך אם התיוג השגוי כאילו כל ה"ימין" הוא "פרו-ציון" אינו בהכרח מזיק, הכללה כאילו כל ה"שמאל" הציוני-סוציאליסטי הוא אויב מלכתחילה - מזיקה גם מזיקה. כי זאת יש לזכור: שורשו של השמאל הציוני הוא שיבת-ציון, גאולת הארץ - כל הארץ(!), ועבודה עברית. זאת בניגוד לבונדיסטים, הקומוניסטים והטרוצקיסטים למיניהם, שפנו להתנתקות מהיהדות כשהחלה ההתעררות המהפכנית במאה ה-19. אצל א.ד.גורדון, חלוצי העליה השניה ומייסדי "ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל" היו כל אלו בלתי נפרדים. את תכנית אוגנדה, יירטו בקונגרס הציוני הששי - ב-1903, פועלי ציון מרוסיה. טרומפלדור, טבנקין, גלילי, אלתרמן, משה שמיר וברל כצנלסון היו 'שמאל'. גם רוב 'התנועה לארץ ישראל השלמה', ויש לזכור שהליכוד נוצר מאיחוד מפלגות ותנועות שזו אחת מהן! ובכלל, עד כמה חמשת ה-'מ'-ים של ז'בוטינסקי הם "ימין"? נכון שב"שמאל" הישן היתה מפ"ם והיתה הסגידה ההזויה ל"שמש העמים" ולמדינה דו-לאומית, אך הבסיס לאלו היה האידאה הסוציאליסטית. שלא לדבר על כך שרבים מאותם "מהפכנים" לא שיערו שהיהדות שלהם מה'חיידר' לא תהיה מובנת מאליה בדורות הבאים (ברוח דבריו של יעקב חזן). ואין לשכוח גם שהדאגה לצדק חברתי, לעני, לקהילה ולנחלה לכל, בתורת ישראל, היא זו שהיתה מקור השראה להוגי הסוציאליזם (שהיו יהודים, מן הסתם), ולנהיית יהודים רבים אחריו.

זה ממש לא ה'סמול' הנוכחי, שכל קיומו ומהותו זה הכחדת המדינה היהודית והקמת פלשטין "חופשית" על חורבותיה.

יתרה מזאת, גם אם מוצא הפוסט-ציוני הנוכחי מה"שמאל", אין זה מצדיק את ההכללה של ה"שמאל" כאוטו-אנטישמי מיסודו. אחרת, כל אנטיתזה היתה נקראת ע"ש התיזה ממנה באה וכנגדה יצאה. הרי לפני 200 שנה היינו כולנו 'חרדים', ולכן מאיתנו יצאו ה'רפורמים': האם משום כך יעלה על הדעת לקרוא ל'רפורמים' - 'חרדים'? האם רציני לטעון, שכל נוצרי באשר הוא - גם אם הוא חסיד אומות העולם, נוצרי-ציוני ופילושמי מושבע, הוא אויב? אכן, חלק ניכר מה'סמול' הנוכחי צמח כמוטציה מה"שמאל". מוטציה שבאה עקב התפוגגות החזון הסוציאליסטי; החל מהקיבוץ ועד למפלגת העבודה. אך האם מזה אפשר להסיק שהמרת הדת היתה מובנית בכל המחנה מלכתחילה?

מי מעוניין בזיהוי של ה"שמאל" עם האנטי-ציוני והאוטו-אנטישמי? ובכן, בנוסף לכוהני הסמול', ברור שזו אג'נדה של התשקורת הישראליסטית. זה גם מאפשר לתייג את כל ה"ימין" כ"ימין קיצוני", ואת כל ה"שמאל" כ'סמול': להדביק לכל ה"שמאל" מחוייבות לטיהור "הגדה המערבית" מיהודים. הונאה חשובה נוספת שמקדמת הלבשת שנאת-ישראל על ה"שמאל" היא, הסימטריה. כאילו, כאשר יש צד א' שרוצה למחוק את ישראל ויש צד ב' שרוצה בחיים, יש סימטריה: אלו ואלו לגיטימיים. אלו ואלו חלק מהשלם; כמו שלגוף יש יד ימין ויד שמאל...

אך בכך לא די, כאשר ל"שמאל" מודבק - בלי מֵשים - תֵעוּב הארץ וה"מתנחלים", יש בכך משום דיאלקטיקה שמגשימה את עצמה. ההונאה דוחפת ציבור יהודי גדול המזהה עצמו כ"שמאל" לקבל על עצמו, עם זיהוי זה, את החוליים שמודבקים לו. טקטיקה גבלסית ידועה, שלצערנו עובדת.

למה סמול?

ובכן, לאחר שברור שהתופעה מחייבת שם ייחודי ואין לערבה ב"שמאל", יש לבחון האם 'סמול' נכון והאם ייקלט. זאת בידיעה, שמילים לא קונות מקום בשפה - מדוברת או כתובה, במוד אספרנטו. מבחינה זו, 'סמול' בא עם קבלות: הוא כבר נכנס לשפה (אם כי הווירטואלית). בודאי שזהות ההיגוי מקלה על עיכולו, ואף משדרת כעין רצף היסטורי, עם תיקון מתאים.

זאת ועוד: לאחר הכניסה דה-פקטו לשפה, לכיתוב "סמול" ארבעה יתרונות נוספים על ההכללה - "שמאל". יתרונות שמזימים במשהו את ההונאה שמודבקת ע"י התשקורת:

א. הכיתוב "סמול" מוחה כנגד ההונאה שבכאילו-סימטריה: "שמאל" מול ימין". בכיתוב השונה יש אמירה: זה לא 'שמאל' מול 'ימין'. זה משהו אחר ופרוורטי.

ב. החידוד ההומוריסטי שבהיגוי small, מרמז על המצב הנוכחי בישראל: מיעוט קטן יושב חזק על ברזי התקשורת הישראליסטית ומעצב משם את התודעה.

ג. בעצם הכיתוב השונה יש קריאה: שים לב, לא סתם לא נכתב כאן "שמאל". כל הסבר שיבוא כאן כמענה לתמיהה של שואל תמים, יעלה את הנושא על סד"י ויפקח עיניים.

ד. שנאת ישראל התהומית וחשוכת המרפא רמוזה ב'סמאל'. הקרוב 'סמול' יאפשר הרחבת אופקים למחפשי פרפראות.

ברור שלא קל להשיק מושג חדש. יתרה מזאת, נסיון לתקן מושג שהשתרש ומפומפם כל היום ע"י התקשורת הישראליסטית - ועוד בכוונת מכוון, ייתקל בהתנגדות אותם 'מעצבי דעת קהל'. וכוחם, כידוע - לא זניח. לכך מצטרפת העובדה, שחלק ניכר מהציבור, במיוחד זה שלא מודע להסתה האנטי-ציונית המכוונת בתקשורת הישראלית, עלול לקנות את הדה-לגיטימציה ש'סמול', זה סתם שגיאת כתיב של בורים ועמי ארצות. אבל המסקנה מכך שזה לא ילך בקלות היא דווקא שהמאמץ כדאי!

ברור שהחלוקה "שמאל" "ימין" קנתה לה שליטה בישראל, וכבר עשתה שמות, ובגדול. אך החדשות הטובות הן, שהתיוג "שמאל" אינו גזרה משמים, ושאם התיקון - 'סמול' - יתפוס, יש סיכוי לשידוד מערכות בישראל: גם ב"ימין" (המסורתי) וגם ב"שמאל" האמיתי.



**


לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום שבת ח' בחשון תשס''ח    07:20   20.10.07   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  143. התנועה הקיבוצית מגייסת בני נוער למסיק זיתים בפלשתין  
בתגובה להודעה מספר 0
 

דוגמא מדהימה לאן מתדרדרת מחלת הנפש הקשה של השמאל
https://rotter.net/User_files/forum/gil1/47198f6c267c21da.doc

שימו לב איך גוף ציבורי שמקבל עזרה וכספים מהמדינה,פונה לאויבים שלנו כנגד יהודים אחרים שאליהם הוא מתנכר.


אגף המשימות
www.kibbutz.org.il רח' לאונרדו דה וינצי 13 ת"א, מיקוד 61400
[email protected] e-mail : טל': 6925398-03 , פקס: 6925399-03

‏20/10/2007

לכבוד

גורמי עבודה עם אגף המשימות
חברים ואזרחים שאיכפת להם
בני נוער

הנדון: מסיק הזית

כמו בשנה שעברה גם השנה בזמן המסיק נחזור למטעי הזיתים של הכפרים:
סאלם, דיר אל חטאב ואזמוט שליד שכם ובסמוך לאלון מורה וחוות סקאלי.

מיד לאחר חג "עיד אל פיטר" מתחיל מסיק הזיתים בכפרים, היבול השנה נמוך במיוחד אבל העבודה מרובה. החקלאים מחכים לעזרתנו בעיקר בעצם נוכחותנו במקום בזמן ביצוע המסיק והעבודות העונתיות: גיזום, חריש, והכנת בורות מים.

תיאום ימי המסיק יהיה עם כוחות הביטחון בדומה לשנה שעברה וגם יעשה עם המת"ק הפלסטיני.

ימי העבודה של המסיק בחלקות הבעיתיות של חקלאי סאלם נקבעו:

מיום שלישי 16/10/2007 ועד יום שבת 20/10/2007.

ימי המסיק לדיר אל חטב שבוע לאחר מכן, הודעה תשלח בקרוב.

אתם נקראים לתת כתף ולהגיע בימים הנ"ל.

נקודת המפגש ליציאה לשטח היא בתחנת הרכפת ראש העין צפון בשעה 7:15 .
לבאים נא לתאם מראש עם החתומים מטה.

בברכה ,


אורי פינקרפלד יואל מרשק בומה ענבר
5751313-050 אגף המשימות בתק"ם 7670511-054
6925398-03, 2465474-052

___________________



לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות
יום ראשון ט''ז בחשון תשס''ח    08:54   28.10.07   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  144. האם השמאל יכול לעצום עיניו ולתמוך באבו מאזן כל הדרך..  
בתגובה להודעה מספר 0
 

האם השמאל יכול לעצום עיניו ולתמוך באבו מאזן כל הדרך לאנאפוליס?
מאת: שמואל אמיר - בימת שמאל 2007 / 10 / 27

לא קשה כלל לפענח את כוונות ישראל לקראת אנאפוליס. מבעד לדיון הציבורי מצטיירת הפעם המטרה כמו בעבר: שלום כפוי על הפלסטינים ודחית תביעותיהם: אין נסיגה לגבולות 67', אין חיסול ההתנחלויות, אין החזרת ירושלים הערבית, אין זכויות פליטים. אך בניגוד לפעמים הקודמות של מו"מ ישראלי-פלסטיני הפעם מבחינה ישראל, מעבר להצהרות הפלסטיניות המסורתיות - ברפיון של העמדה הפלסטינית. היא מוכנה כנראה לסגת גם מכמה תביעות הליבה. איך אפשר להסביר אחרת את קריאתה של שרת החוץ הישראלית וראש צוות המו"מ ציפי לבני אל המדינות הערביות שלא להיות "פלסטינים יותר מן הפלסטינים עצמם" והיא תובעת מהם: אפשרו להם להתפשר, אל תציגו דרישות ואל תכתיבו את תוצאות הסכסוך!

ההנהגה הישראלית ערה ל"סכנה" שעם כל הרצון הטוב של ההנהגה הפלסטינית לבוא לקראת ישראל, אפילו בבעיות הליבה, היא לא תוכל לעשות זאת אל מול רצון העם הפלסטיני. לנוכח אפשרות זו חוזרת ישראל לדרכיה המוכרות להכשלת כל מו"מ והטלת האשמה על הפלסטינים. היא חוזרת למפת הדרכים ובפרט לסעיף הראשון שתחילה יש להפסיק את הטרור - והרי תמצא טרור פלסטיני איפשהו. ובא לישראל גואל מהסכם בו צריך לבוא לקראת הפלסטינים.

אהוד ברק המנוסה בכל השטיקים והספינים במו"מ ישראלי מול הפלסטינים והטלת הכישלון עליהם ב"אין לנו פרטנר", מעריך שגם הפעם ישראל לא תוכל (ולא צריכה) לוותר לפלסטינים, וכבר עכשיו הוא אומר שהדיבורים סביב שלום בין אולמרט לאבו מאזן הם "אוויר חם" "סופלה".

הפרשנים הישראלים בעלי האמפטיה לעניין הערבי אומרים זאת גם הם, ולעתים אף בשפה מאוד בוטה כמו גדעון לוי ב"הארץ": "מחמוד עבאס חייב להישאר בבית. בתנאים הנוכחיים אסור שייסע לוואשינגטון. גם פגישותיו עם אהוד אולמרט הופכות בהדרגה לעניין משפיל ומבזה לעמו, ששום דבר טוב לא יצמח מהן".

רוב הפרשנים הישראלים מסתכלים בצורה מפוכחת על הוועידה וברור להם שמכאן לא יצא דבר ובוודאי לא שלום. אולי הם לא נחרצים כמו גדעון לוי אך המסקנה שלהם לא שונה בהרבה. לדוגמה אלוף בן כותב ב"הארץ": "תהליך השלום" (המרכאות במקור) הוא המצב המדיני הכי נוח לישראל. די בעצם ההידברות בדרג בכיר בין ישראל לרשות הפלסטינית ובכוונות הישראלית לדון בעקרונות לסיום הסכסוך ובמחוות כמו שחרור אסירים, כדי להסיר מעל ישראל את הלחץ הבינלאומי לסגת מהשטחים ולחדול מהכיבוש.

ולמרות כל אלה זה חודשים רבים יצרו אבו מאזן, סלאם פאיאד וסאיב עריקת את הרושם "שהם הולכים על זה". עריקת בראיון ארוך בערוץ 10 הקרין אופטימיות והסביר שיש סיכוי להסכמה עמוקה בין אבו מאזן לאולמרט בעניין הוועידה. אבו מאזן התנבא באותה רוח. הוא אפילו אמר באחת ההתבטאויות ש"בוש הבטיח לי מדינה פלסטינית".

אבו מאזן יצר גם "אווירה קונסטרוקטיבית" לקראת הוועידה כאשר אמר לעיתונות האמריקאית "כי יש פער בין הצדדים ואני רוצה לגשר על הפער במשא-ומתן". הוא הוסיף גם את סיבות הסכסוך: "הישראלים רוצים ביטחון ואנחנו זקוקים לעצמאות" (ביטאון "זו הדרך", 2/10).

עם כל הכבוד לאבו מאזן שהוא ודאי איש רב זכויות - עדיין לא שמענו הסבר כזה לסכסוך הפלסטיני ישראלי מצד מנהיג פלסטיני. אבו מאזן מקבל כאן לראשונה את הצהרותיה של ישראל שפעולותיה ומדיניותה מודרכים ע"י שיקולי ביטחון ולא למשל של כיבוש או קולוניאליזציה. מכאן ניתן להבין שהיא פועלת רק למען ביטחונה ולא חס ושלום למען קיום הכיבוש. כנראה גם החיסולים, הפשיטות, ההפצצות, כליאת אלפי הפלסטינים כולל מנהיגיה הבולטים, נעשים רק למען הביטחון. וכך גם כבישי האפרטהייד וכך הלאה כל מעשי הדיכוי מוצדקים כאמצעי ביטחון ואבו מאזן נותן לכך לגיטימציה עקיפה... למען הביטחון צה"ל (צבא "ההגנה" לישראל) מחזיק את כל פלסטין בצבת ברזל ופלדה. גדר מסביב, טנקים בעמדותיהם, מטוסים בשמים, ספינות בים. ככה זה כאשר ישראל מוּנעת מהשאיפה לביטחון.

את/ה תוהה לעתים כיצד תתנהל לה אותה הוועידה שם באנאפוליס בשעה שמדי יום יגיעו אליה הידיעות על עוד חיסולים והריגת מבוקשים. ומה יעשו הנציגים הפלסטינים כאשר תתבצע "הפעולה הגדולה" (הפלישה לעזה) עליה רמז אהוד ברק בימים אלה, את/ה תוהה גם כיצד שאיפת הביטחון הישראלית המוכרת ע"י אבו מאזן תשמש בסיס לדיוני הוועידה. אף כי לא כל כך קשה לתאר איך תיראה מפת המדינה הפלסטינית לפי מתווה של ביטחון ישראלי.

שלום בלי חמאס?

האם אפשר להגיע לשלום כאשר העם הפלסטיני מפולג? כאשר חלק גדול ממנו כלוא בעזה ואינו שותף למו"מ על גורלו? כיצד ניתן לדבר על שלום כאשר הממשלה החוקית אינה שותפה לה, כאשר הממשלה החדשה של אבו מאזן איננה נהנית מרוב בפרלמנט הפלסטיני. כיצד אפשר להתעלם מן הממשלה בראשות החמאס אשר נבחרה בדרך הדמוקרטית ביותר והיא בעלת לגיטימיות מלאה? כיצד אפשר לנהל מו"מ כאשר עזה מוחרמת ונצורה, מוכרזת כ"טריטוריה עוינת" ואילו הפרטנר האמריקאי רואה בחמאס ובמוסדותיו ארגונים טרוריסטיים? לא ניכנס כאן למאבק המר בין הפתח לחמאס אך ברור דבר אחד, אי אפשר לדבר על שלום עם הישראלים כאשר אין עוד שלום בתוך המחנה הפלסטיני. איחוי הקרע הוא צעד ראשון ותנאי למו"מ עם ישראל. ולמרות כל אלה אומר אבו מאזן, שוב באוזני האמריקאים, "כי אינו מתכוון לנהל מו"מ עם ראשי החמאס" וזאת למרות שאלה הציעו לא פעם הידברות עם הפתח. אכן אבו מאזן הוסיף שהתנאי המוקדם הוא החזרת המצב בעזה לקדמותו. אך האם החזרת המצב לקדמותו כולל גם הכרה בממשלה הנבחרת של הפלסטינים? או האם יש להאמין לדברי כתב כה אמין כמו דני רובינשטיין מ"הארץ" שכתב: "נוצר מצב שבו פעילי פתח בגדה המערבית מחכים שמדינת ישראל וצה"ל יעשו בעבורם את העבודה המלוכלכת של דיכוי וחיסול חמאס בעזה" ("הארץ", 2/7/07). אפילו זה לא בהכרח תואם את האינטרס הישראלי - ישראל וארה"ב יכולות לחיות ואולי אפילו להעדיף חלוקת פלסטין לגדה ועזה ולקיים את המצב הקלאסי של הפרד ומשול כמצב קבוע או לפחות רב שנתי.

מתווה אמריקאי

ועידת אנאפוליס המתוכננת ע"י האמריקאים היא חלק מתוכנית אמריקאית רחבה הרבה יותר. הפרטים של התוכנית לא גלויים עדין - לא ידוע אם ארה"ב תסית את ישראל לצאת נגד סוריה או איראן, אם היא עצמה תעבור מאיומים וסנקציות נגד איראן, להתערבות צבאית ישירה כמו בעיראק, אך האיום בסכנת מלחמת עולם שלישית מראה על החומרה וגם על ההרפתקנות בעלת הקבלות של ממשל בוש. (הסיכויים שהדמוקרטיים יעצרו תוכניות אלה הם קלושים אם להאמין לרוב הדיווחים העיתונאיים המגיעים משם). אולם הקווים הכללים הם די ברורים; ארה"ב רוצה לשמור על ההגמוניה העולמית ואפילו להרחיבה. למזרח התיכון העשיר בנפט (על חשיבות הנפט בתוכנית כזו פורסמו לאחרונה מאמרים מאירי עיניים) והחשוב מבחינת דרכי התחבורה וערכו האסטרטגי נודע תפקיד חשוב במסגרת תוכנית זו. אנאפוליס היא כמובן חלק קטן אבל חשוב. מטרתה ליצור לגיטימציה אמריקאית בעיני העמים הערביים ודעת הקהל העולמית כמשכינת שלום. הכנעת איראן ו"האיסלאם-פאשיזם" מוצג כחלק חשוב בכך. ישראל ממלאת בנאמנות את תפקידה כבעלת ברית אמריקאית ולמרבה הצער גם בחדווה. עצמאות אמת עבור פלסטין אינה חלק של סדר יום זה. עד כה התנועה הלאומית פלסטינית נתפסה כמנוגדת לתוכניות אלה וכחלק של מחנה אנטי אימפריאליסטי עולמי, כלום החליט הפתח לנטוש מקום מכובד זה? כאשר בתמורה יקבל את הכנעת החמאס ואולי (ספק גדול) משהו גם מישראל?

לגבי השמאל הפלסטיני ולגבי השמאל הישראלי ניצבת השאלה, האם משום ההתנגדות (המובנת) לחמאס השמאל יתמוך בהשתלבות הרשות הפלסטינית בתוכניות אלה או דומות להן? האם השמאל יעצום עיניו ויתמוך באבו מאזן בכל הדרך לאנאפוליס?
http://hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=5716

תזכורת:

Yac שואל : מה קרה לשמאל הישראלי...???
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&omm=0



לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
Rubens
חבר מתאריך 23.11.05
35572 הודעות
יום שלישי ט''ו בתשרי תשס''ט    13:38   14.10.08   
כרטיס אישי עבור לצ'אט  
  147. יוסי שריד וחיים חפאר לא מייצגים את השמאל האמיתי  
בתגובה להודעה מספר 0
 
  



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד

  

תגובה מהירה  למכתב מספר: 
 
      

__________________________________________________________________________
למנהלים:  נעל | נעל אשכול עם סיבה | תייק בארכיון | מחק | העבר לפורום אחר | מזג לאשכול אחר | מחק תגובות | גיבוי אשכול | עגן אשכול
     


© כל הזכויות שמורות ל-רוטר.נט בע"מ rotter.net
חדשות