דו''ח ועדת אגרנט ''כתם'' על מדינת ישראל !!!  

היערכותו של צה"ל למלחמה.

בראש הוועדה עמד שופט בית המשפט העליון ד"ר שמעון אגרנט. לאחר שמיעת עשרות עדים קבעה הוועדה שהפרשנות למידע המודיעיני שהיה לצה"ל היה מוטעה. כמו כן, הוועדה מתחה ביקורת על הכוננות הבלתי מספקת של הצבא לפני המלחמה.

הוועדה המליצה להעביר מתפקידו את הרמטכ"ל דוד אלעזר ראש המודיעין אלי זעירא, ואת אלוף פיקוד דרום שמואל גונן (גורודיש) ומספר קציני מודיעין בכירים.

סערה ציבורית שהתעוררה בעקבות החלטות הוועדה הביאה להתפטרות ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין סיים את תפקידו.

@ נושאים נוספים:

מרדכי בן-פורת, מרדכי דרניצקי (יודין), בן-ציון קשת, פנחס שיינמן, אברהם גיבלבר,

יצחק פרץ, משה שחל מזכיר: נתנאל לורך

מספר מושבים לפני פיזור הכנסת מספר מנדטים קולות באחוזים שם הסיעה
49 51 39.6 מערך
40 39 30.2 ליכוד
10 10 8.3 מפד"ל
0 5 3.8 חזית דתית תורתית
3 4 3.6 ל"ע
4 4 3.4 רק"ח*
2 3 2.2 ר"צ
0 2 1.4 קידמה ופיתוח**
1 1 1.4 מוקד
0 1 1.0 רשימה ערבית לבדואים וכפריים**
3 0 - רשימה ערבית מאוחדת **
2 0 - סיעה סוציאל-דמוקרטית
2 0 - יהדות התורה (אגו"י+)
3 0 - המחנה התורתי (פא"י+)
1 0 - סיעת יחיד - מרדכי בן-פורת

* שינתה שמה לחד"ש
** רשימות מיעוטים מקורבות למערך

הממשלה השש-עשרה הוקמה בראשות גולדה מאיר, ב-10 במרס 1974, ט"ז באדר התשל"ד.
חברות הקואליציה: מערך, מפד"ל והליברלים העצמאים. בעת הקמת הממשלה היו בה 22 שרים.
ראש הממשלה התפטרה ב-11 באפריל , בעקבות דוח הביניים של ועדת אגרנט, שחקרה את
נסיבות פריצת מלחמת יום-הכיפורים.

@ להזכירכם...:-

דוד ישראלי/בר-טוב הוא אחיו של חיים ישראלי, עוזרם
ומזכירם הנצחי, הסודי של כל שרי הבטחון בכלל ושל
משה דיין/שמעון פרס בפרט מקום המדינה...."והמבין יבין" !!
"חיים ישראלי על נתניהו: האיש הזה מסוכן למדינה !!"
האמנם מר חיים ישראלי??
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?id=303&msgid=6218937
מזכיר הועדה שבדקה/חקרה את מחדלי מילחמת יום הכיפורים-
ועדת אגרנט...??
http://www.bsh.co.il/forums/ShowMessage2.asp?id=90874&Fnumber=33&SunId=89793

@ להלן:

החומר על ועדת אגרנט כפי שמופיע באתר האינטרנט של כנסת ישראל.
http://www.knesset.gov.il/lexicon/heb/agranat.htm

ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה ב-21 בנובמבר 1973, בנושא מחדל מלחמת יום-הכיפורים...:-
http://www.knesset.gov.il/lexicon/heb/yom_kipur.htm
יושב-ראש הוועדה היה נשיא בית-המשפט העליון, ד"ר שמעון אגרנט, וחבריה: שופט בית-המשפט העליון, משה לנדוי; מבקר המדינה,
http://www.knesset.gov.il/lexicon/heb/critic.htm
ד"ר יצחק נבנצאל; רב-אלוף (מיל') פרופסור יגאל ידין; ונציב-קבילות חיילים, רב-אלוף (מיל') חיים לסקוב. על חברי הוועדה הוטל להכין דוח על המידע שהיה זמין לפני המלחמה בקשר לתנועותיהן וכוונותיהן של מצרים וסוריה, על הערכת אותו מידע על-ידי המוסדות הצבאיים והאזרחיים המוסמכים, ועל מוכנותו של צה"ל למלחמה בכלל, ובמיוחד ביום שלפני פרוץ המלחמה, ב-5 באוקטובר 1973.

הוועדה שמעה 90 עדים וקיבלה עדויות מ-188 אנשי צבא נוספים. ב-1 באפריל 1974 פרסמה הוועדה דוח-ביניים בן 40 עמודים שהצביע על הסיבות להפתעה: בצה"ל רווחה ה"קונספציה", שמצרים לא תתקוף ללא עליונות אווירית שתספיק לשיתוק חיל-האוויר הישראלי ולהפצצה בעומק מדינת ישראל, וכן שסוריה לא תתקוף ללא מצרים. "איתותי נאצר", שנקלטו ממצרים וסוריה על-ידי המודיעין הישראלי לפני המלחמה, היו צריכים לשמש אזהרה, אך בגלל ה"קונספציה", לא הוערכו כראוי. תמרוני צבא מצרים לא זוהו כהכנות למלחמה ולכן אגף המודיעין לא נתן לצה"ל אזהרה מספקת. כתוצאה מכך, לא נקט צה"ל אמצעים מתאימים, כגון גיוס כללי בזמן.

הוועדה המליצה על כינון ועדת שרים לענייני ביטחון; על הערכת מידע מודיעיני על-ידי גופים מספר; על מינוי יועץ לענייני מודיעין לראש הממשלה; על חלוקה ברורה של סמכויות, חובות ואחריות בין הממשלה, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. הוועדה גם המליצה על-פיטוריהם של ראש אמ"ן, אליהו זעירא, וקציני מודיעין אחרים; על הדחתו של הרמטכ"ל, דוד אלעזר, מפני שלא היו לו הערכות מודיעין משלו ותוכנית מגננה מפורטת, וזאת בצד ביטחון מופרז ביכולתו של צה"ל להדוף את האויב בעזרת כוחות הצבא הסדיר בלבד. הוועדה ביקרה גם את שמואל גונן מפקד חזית הדרום והמליצה על העברתו משירות-פעיל עד סיום עבודת הוועדה, אך לבסוף טוהר שמו והוא הוכרז ככשיר לשירות פעיל. הוועדה ציינה שהיא רואה את עצמה חופשית להגיע למסקנות לגבי אחריותם הישירה של שרים, אך לא לגבי אחריותם המיניסטריאלית. במפתיע, לא מצאה הוועדה דופי בהתנהגותו של שר הביטחון משה דיין...:-
http://www.knesset.gov.il/lexicon/heb/dayan_m.htm
ושיבחה את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר.
http://www.knesset.gov.il/lexicon/heb/meir_go.htm
למרות זאת, החליטה גולדה מאיר להתפטר, והממשלה החדשה שכוננה על-ידי יצחק רבין...-
http://www.knesset.gov.il/lexicon/heb/rabin.htm
ב-3 ביוני 1974 לא כללה את דיין. ב-10 ביולי 1974 הציגה הוועדה דוח-ביניים שני בן 400 עמודים, שמתוכו הותר לפרסום רק פרק המבוא. דוח זה סיפק עדויות מפורטות לממצאי הוועדה והשלמות לדוח הקודם. הדוח הסופי הוגש ב-30 בינואר 1975. הוא הכיל יותר מ-1,500 עמודים אך שוב הותרו לפרסום רק 40 עמודי המבוא.

הדוח דן בפירוט רב באירועי ה-8 באוקטובר 1973 בסיני, וביום הלחימה הראשון ברמת-הגולן. בשני המקרים נמתחה ביקורת קשה על חוסר מוכנות
הצבא ללחימה ועל תיאום בין-זרועי לקוי. הדוח טיפל גם בנושאים אחרים,
ביניהם: הוראות, משמעת ומחסני חירום. עם זאת, לא טיפלה הוועדה בחוסר סיוע אווירי מספק במהלך הלחימה, נושא שרבים חשבו שהיתה צריכה לטפל בו.

בין התוצאות המעשיות של דוח הוועדה היו, חיזוק כלי ההערכה של המוסד
ושל מחלקת המחקר של משרד החוץ, כהשלמה לאלו של אמ"ן; מינוי יועצים
לראש הממשלה לענייני מודיעין ולענייני ביטחון; פיטורי הרמטכ"ל וראש אג"מ והעברת קצינים שונים לתפקידים אחרים.

הוועדה קבעה שהדוח שלה יפורסם במלואו רק בשנת 2004, אך לקראת היובל ה-20 לפרוץ מלחמת יום- הכיפורים, עתרה מערכת "מעריב" לבג"ץ
שיורה לממשלה להתיר מייד את פרסום הדוח במלואו.

לאחר שפרקליטות המדינה העריכה שאין לממשלה סיכוי רב לשכנע את שופטי בג"ץ שפרסום הדוח עדיין מסכן את ביטחון המדינה, הסכים ראש הממשלה ושר הביטחון רבין - שבעת פרסום הדוח החלקי ב-1974 תקף אותו בחריפות על שהטיל את כל האשמה על הדרג הצבאי - לפרסומו.

הדוח פורסם כמעט במלואו ב-1 בינואר 1995, כשרק 48 עמודים נותרו גנוזים בהחלטת הצנזורה. החלקים החדשים של הדוח שפורסמו לא חידשו הרבה פרטים לגבי אחריותו של אמ"ן לכישלון בחיזוי המלחמה ואחריותם האישית של ארבעת הקצינים שהודחו, אך חיזקו את תחושת העיוורון וליקוי המאורות, ששררו באותו זמן במודיעין הצבאי בפיקודו של אלי זעירא.

מבחן התוצאה.
פ"ש

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

ובכן..:-

מזכיר ועדת אגרנט, היה לא פחות ולא יותר אחיו הצעיר של "חיים ישראלי"- עוזר בכיר לשר הביטחון דאז מר משה דיין ז"ל, מה דעתך על המינוי הז, האם ישנו כאן מימד של "טעם לפגם" או שזה מקובל עליך, אל תשכח את מסקנות הועדה בכלל והספיחים שהתגלו לאחר מספר שנים בפרט...!!

המדיניות והשיטה הן "אם כל חטאת" במדינתו הקטנה, ואותן צריך לנתץ, להשמיד ולשרוף, לזאת התכוון אלוף במיל´ ומפקד חיל האויר לשעבר-בני פלד, יהי זיכרו ברוך...
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/archive/viewmsg.asp?id=303&msgid=5738449

באשר לבני אלון ואביו , לדעתי זה הרבה יותר מורכב בכלל ולמרגלית הר-שפי בפרט, אבל זה בדיון ובמועד אחר ומתאים יותר...

באשר למסקנות ועדת אגרנט, אני חולק עליך לחלוטין..." למרות שועדת אגרנט, מסקנותיה היו ברורות מאוד..." ציטוט מתוך תגובתך, ואני אתן לך רק ציטוט אחד וקט מפיו של פרופ´ סגל מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א, שבהרצאתו בנושא ועדות חקירה ממלכתיות בכלל וועדת אגרנט בפרט, ציין כדוגמא, שהועדה לא קיבלה את כל המידע בזמן, בכלל ואף הוטעתה, כמו למשל לא צויין/אוזכר בפני חברי הועדה, שראש המוסד לשעבר "צבי זמיר" הזהיר את ראש הממשלה לשעבר הגב´ גולדה מאיר ז"ל, "שהמלך חוסיין הזהיר את מדינת ישראל כשבוע לפני שהמצרים והסורים צלחו ושעטו לתוך מדינת ישראל באותו יום כיפורים הארור, ה-10.10.1973..."

באשר לסיפא בתגובתך לגבי אהוב ליבי, השר שמעון פרס, ובכן...:-

ראשית השלמתי את מחויבותי מאמש והכנסתי את נאומו בכנסת ישראל
משנת 1996...:-
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/archive/viewmsg.asp?id=303&msgid=5619522

בעקבות הפיגועים בירושלים ובאשקלון, ולכן, מאחר ואתה הראשון שאיזכרת זאת, בהקשר למעורבותו בבמילחמת יום כיפור בכלל ובועדת אגרנט בפרט,
אני מחזיר לך את הכדור, תתחיל אתה ואני אשלים את החסר...

מראיין: חיים טל !!

https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=10151884116884297&id=543194296

בני פלד- קטעים מראיון פרידה
http://neri-avneri.co.il/2013/09/12/%D7%91%D7%A0%D7%99-%D7%A4%D7%9C%D7%93-%D7%A7%D7%98%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%93%D7%94/
.
.

http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5368&omm=27&viewmode=

מראיין: "השחתת את חייך לשווא?"
בני פלד: "אין לי תקווה שיש היום יהודים שיקומו וימרדו, שיחליטו שהם לא רוצים את מה שיש עכשיו ורצים שתהיה מדינה. אני לא מצטער כי כל הזמן חשבתי שאני בונה למדינה שבדרך, אבן בניין למדינה שבדרך, כשגמרתי את הגמנסיה הלכתי לעשות שנת נוטרות, שאלו אותי למה הלכת, אמרו לי זה אבן בניין למדינה שבדרך, כשעזבתי את חיל האוויר התברר לי שזה לא מדינה בדרך, היא אפילו לא בדרך"

מראיין: "כקהילה יהודית יש לה השגים רציניים".
בני פלד: "מוצלחת, תשע וחצי עד 10 שנים, עוד לא הייתה בהיסטוריה היהודית קהילה כל כך מוצלחת, כל כך הרבה תושבים, רמת חיים גבוהה, כל תושביה מקבלים מה שהם רוצים כולם שבעים, כולם בוכים כל הזמן, כולם חיים על נדבות, ומי שלא רוצה הולך לעמק הסיליקון בארה"ב לחיות בקהילה שהיא אחת המוצלחות"

מראיין: "שכחת איך התנהג השילטון היהודי ערב ששת הימים?"
בני פלד: "הגימגום של אשכול, שפחדו, שאמר השואה הבאה בדרך, אני כותב את כל הדברים האלה...".
(בינתיים פורסם סיפרו: אלוף בני פלד ז''ל בסיפרו: ''ההסטוריה, השיכתוב http://www.global-report.net/a.php?c=x-files&a=1659&rc=x-files )

מראיין: "אתה סיפרת לי ששמעון פרס ביקר אצלך בבסיס?"
בני פלד: "גם רב ביקר אצלי בבסיס וסיפר לחיילים שלי שם שמדינת ישראל תובס שזה עוד לא סוף הסיפור של העם היהודי".

מראיין: "ומה אתה אומר על זה?"
בני פלד: " אמרתי כבר אז, אם כך אני לא העם היהודי ואמרתי לו - לרב, שאם עוד פעם הוא יופיע איפה שאני מפקד אני ארצח אותו".

מראיין: "אתה היום מרגיש גורל עם יהודי שחי היום בארה"ב?"
בני פלד: "לא, רק אם הוא יבוא לישראל ויגדיר את עצמו כיהודי ישראלי שחי במדינת ישראל יהודית וחילונית, דמוקרטית ועברית".

מראיין: "מה דעתך האם יש סיכוי לשלום?"
בני פלד: "שלום לוקחים לא מקבלים, אילו היינו מדינהריבונית במצב הקיים היום -מ עליונות צבאית, היה לנו שלום כבר לפני 15-20 שנה, אבל לא עשינו אתזה, פיספסנו את זה 4 פעמים. לא היינו מוכנים להקריב טיפת דם אחת בכדי להשיג הישג מדיני, מדינת ישראלמעולם לא הפעילה את הכוח הצבאי העדיף שלה בכדי להשיג הישג מדיני כלשהו, הייתה מטרה מדינית בהפעלתו - "מטרת קונדום" בשביל לא לקבל איידס".

מראיין: " יש דרך להגיע להסדר מדיני בלי כוח צבאי?"
בני פלד: "לא".

מראיין: "למה?"
בני פלד: "למה שהצד השני יסכים, אם אין עליו איום, אם אין עליו ברירת איום למה שיסכים?"

מראיין: "העובדה שיש לך כוח צבאי לא מספיקה, צריך להוציא מן הכוח אל הפועל".
בני פלד: "צריך להחליט מה אני רוצה, לבוא אליו ולהגיד זה מה שאני רוצה, ומה אתה רוצה, אם לא נגיע להסכם תהיה מלחמה. שמעת פעם את היהודים אומרים דבר כזה, אם לא תסכים איתי על משהו ולא תתפשר איתי תהיה מלחמה. הצד השני אומר כל הזמן שהוא במלחמה משנת 1949 ואנחנו כל הזמן אומרים, זה בטחון שוטף, זה לא מלחמה, זה אינטיפאדה, לך אין פתרון צבאי ולעראפת יש. אתה יכול להראות לי איזה שהוא הסכם בעולם מבלי שהייתה הכרעה צבאית, תראה לי אחד, למה אתה אומר שאין פתרון צבאי?? אם אתה אומר מראש שאנחנו נובס אז נוותר, אם תובס אז תכנע, אם אתה חושב שתנצח תעיז. הצד השני יתפשר איתך. ככה עושים מדיות ריבוניות. אתה לא יכול להיות אזרח של מדינה ריבונית מבלי להתחייב להגן על מדינתך עד מוות".

מראיין: "שמעת צרפתי שאומר אין לי מדינה אחרת?"
בני פלד: "כן".

מראיין: "הם לא אומרים את זה".
בני פלד: "תלך תשאל, את זה לא צריך להגיד".

מראיין: "כאן אומרים את זה".
בני פלד: "אומרים את זה וברגליים הם נוסעים לאמריקה".

מראיין: "צרפתי אין לו אלטרנטיבה, לנו יש".
בני פלד: "צרפתי לא אומר את זה בגלל שאין לו אלטרנטיבה, הוא עושה זאת מתוך בחירה, צרפתי גאה להיותצרפתי".

מראיין: "לצרפתי אין שיר כזה".
בני פלד: "בדקת...לך תבדוק. אתה מדבר שטויות, תגיד מה עשית עם המשפט המפואר: "טוב למות בעד ארצנו". מה הוא אידיוט שמר את זה, הוא אמר טוב שיש לו ארץ למות בה. היום אתה שואל ילד בן 18 אם יש לו ערך שהוא מוכן למות למענו, אין לו דבר כזה, הוא מוכן שיהרגו אותו, הוא מוכן ללכת לאוושויץ שירצחו אותו אבל שהוא ילך להגן על עצמו ולההרג, מה פתאום. אם אין לנו ריבונות, אז גיטו. יש לך שכנים שכל הזמן רוצים לחתוך לך את הגרון ולא מסכימים לקיומך אז אתה צריך להלחם, היהודים רוצים גבולות בטוחים של הגיטו שלהם, מה אפשר לבטח קהילה בלויידס??" ראינו כמה עזר הערבויות האלה בערב ששת הימים שהממשל בארה"ב זרקו את אבא אבן לקיבינימט ואמרו לא, הגיע הזמן שאומה תחליט בשביל עצמה, אנחנו לא יכולים לממש את הערבויות שלכם. לפולניה היו ערבויות של אנגליה ומה זה עזר לה? כנ"ל לגבי צ' כיה וכנ"ל לגבי צרפת. מלחמת יום כיפור הייתה מלחמה נוראית, זה לא נכון העובדות מדברות אחרת."

מראיין: "מה זה שנהרגו 3000 חיילים זה לא מלחמהה נוראית".
בני פלד: "לא, לפי הסינריו שעשינו בצה"ל בשנת 1971 היו צריכים לההרג 8000 הרוגים ן-20000 פצועים ו-10000 אזרחים, האוייב היה צריך לכבוש את הגדה עד גב ההר, את כל סיני, אני חושב שזה מה שצריך לקרות ליהודים בכדי שיבינו שגם ממצב כזה אפשר לחלץ נצחון ובלי רכבת אווירית אמריקאית. בסוף 30 ימי לחימה, 2 אוגדות מסביב לדמשק, 2 אוגדות מסביב לרבת עמון ו-2 אוגדות מסביב לקהיר והיו לנו 8000 הרוגים ו-20000 פצועים, יישתו שמפניה, זה שהפכתם את מלחמת יום הכיפורים לכשלון זה כל כך יהודי, כל כך נבזי, לא רק שדפקו אותנו ביום שבת -יום כיפור, כל הלחימה נערכה על 8 ק"מ מתעלת סואץ, כן, על כלום ק"מ בגדה, כי חוסיין לא העיז לזוז. הסורים הצליחו להגיע לנפח והברחנו אותם בחזרה ובלענו מהם חצי מהשטח דרומית לדמשק".

מראיין: "קראתי בכמה ספרים על מלחמת יום הכיפורים שמפקד חיל האוויר אמר לשר הבטחון, אתה אמרת שאם תמשיך השחיקה הזאת עוד כמה ימים לא יהיה לנו חיל האו7ויר".
בני פלד: "(צוחק), אני כתבתי על זה ואמרתי זאת לפרוטוקול, אתם כל כך שקועים בשקרים שלכם, זה משהו, תשמע, בדיון אצל ראש הממשלה - גולדה, אם כן לחצות את התעלה או לא לחצות, דדו נשאר לבד, כי היו אלופים במטה הכללי שרצו להכנע כבר ז אמרו אסור לחצות את התעלה זה יהיה אסון".

מראיין: "מי זה האלופים האלה?"
בני פלד: "לא אגיד לך".

מראיין: "למה".
בני פלד: "ככה, הם עוד חיים".

מראיין: "אז מה?"
בני פלד: "צריך להרוג אותם".

מראיין: "אני מתעקש תגיד לי מי הם?"
בני פלד: "לא אגיד לך תברר לבד, בקיצור, דדו נשאר מבודד, דיין נשאר על הגדר ולא רצה להביע דעה, אמר זה בעיה צבאית ולא מדינית, כשהייתי אצל גולדה והיא שאלה אותי מה לעשות, אני אמרתי, שאם הם יידחו את הצליחה חיל האוויר יירד ברמה הכמותית של המטוסים וכשיצלחו לבסוף את התעלה יהיה קשה לתת סיוע אוויר מסיבי לחציית התעלה, כשנשאתי מה הקו שלך היום, אמרתי יש לי 220 מטוסי קרב שימושיים, אבל בפועל היו לי 380 מטוסי קרב שמישים, אז כל הסיפור הזה שחיל האוויר נשחק לא נכון, זה נכון שאמרתי את זה בכדי לעזור להם לקבל החלטה, זה כתוב בפרוטוקולים".

סוף הראיון.

ראיון נוסף:

פורסם בתאריך 8 באוג׳ 2012

__

קציר המשיך ואמר שגולדה אמרה לו ש...:-
"בדו"ח ועדת אגרנט גרם עוול לדדו !!"

"כן, היא חשבה להתאבד"

"באותו הלילה שדו"ח ועדת אגרנט יצא, היא באה אלי,
קציר הפסיק לדבר והתחיל לבכות...מדהים!!

הסרט הסתיים...........

קחי אותי גולדה :

במקום לגמור בזמן, הישראלים מעדיפים ללעוס את הגיבורים שלהם כמסטיק משומש. תשאלו את נינט, יואב שוורד או את גיבורי הטלנובלה ''מלחמת יום כיפור''
אסף גפן
נהוג לומר שהישראלים ''גומרים ורצים לספר לחבר'ה'', אלא שאנחנו אולי אוהבים את החבר'ה ואפילו רצים מדי פעם (בעיקר בבחירות לרשויות המקומיות), אבל בלגמור אנחנו טובים בערך כמו בהחלקה אמנותית על הקרח. קחו למשל את אותו הרכב-על, להקת השנה של קליניקה און, המכונה ''הגברים של שרון''.
אותם נפלטי קחי-אותי, הפועלים כבר מזמן כגוף אוטונומי מתוכנית האם, וממש לא נותנים לסיום העונה ותפקידם האמיתי בחיינו להפריע להם בהמשך הקידוח הציבורי. נדמה שככל שחולף הזמן מאז שסיימו - בבעיטה באשכים - את חלקם בתוכנית, הם רק נוכחים יותר ויותר בכל ערוץ, עיתון, עלון, פורום, אתר
היכרויות, אתר בנייה, תוכנית סקס ברדיו האזורי, מסיבה בנס-ציונה או חנוכת פאב בקיבוצי הגליל המערבי.
גם הזוג קחו-אותנו עצמו, שרון ויואב, שהיה אמור לסיים את תפקידו עם הפרק האחרון בתוכנית, ממשיך מאז לדגמן אהבת אמת בכל תדר שידור, מדור רכילות או יומולדת של מדינאי קשיש.

העניין בולט אף יותר במערכת היחסים הנמרחת שלנו עם להיט החמסינים השני - ''לא נפסיק לשיר - כוכב נולד''. כמו סטוץ קיצי שמשום מה נמתח למערכת יחסים סתמית ומעייפת, הופכים בימים אלה גיבורי התוכנית מהמרעננים הרשמיים של העונה החמה, לכאב ראש סתווי. מה שנראה בטלוויזיה קליל, אוורירי, אלטרנטיבת פריפריה צבעונית לרוק המקומי העבש, לעולם הסלבריטאים הלעוס, לישראל הישנה בכלל - הופך עם הדיסק, הקמפיין,
הספיישל והמופע, לעוד חלק מעודד-מיגרנה מהדייסה המקומית הרגילה.

האשם, אגב, אינו בגיבורי הגומי-לעיסה עצמם - קשה להאשים סלבריטאי 15 דקות קלאסים במרדף אחרי כל מצלמה פנויה - אלא בנו, שמתעקשים להפוך את 15 הדקות שלהם ל-150 יום. ברגע שלא ידענו לגמור יפה את הסיפור עם כל הנינטיות, לא חתכנו איתן כירורגית, הותרנו אותן בחיינו מעבר לזמן המתאים -
הכל הפך למסטיק משומש.

אבל למה להיטפל למיני גבסואים זבי חוטם, כשהאזור כולו, ובעצם כל חיינו, מתנהלים בידי אנשים ש''לא יודעים לגמור'' הוא שמם השני (בעוד ''לא יודעים לגמור איתם'', הוא שמנו הראשון). משרון ועראפת, שבכל פעם שברור שסיימו להציג את כל מה שיש להם בגלגול הזה, הם פוצחים בסיבוב הופעות נוסף של מיטב להיטי המוות הישנים - באובססיביות שלידה גם צביקה פיק נראה כסרבן רטרואים; דרך ביבי ואהוד ברק שתמיד
מושלכים מהחלון רק כדי לנסות לחזור מהדלת הראשית -ממש כרודריגו בשעתו; ועד שמעון פרס, שמאז סיים את תפקידו האמיתי בעולמנו רק הפך לסלבריטאי פעיל ובעל נוכחות אינטנסיבית בהרבה במרחב הציבורי ובכל קוקטייל לרגל פתיחת בוטיק - כאילו היה אותו טל ממס הכנסה.

ובכלל, למה להתלונן על הגברים של שרון, כשלאחרונה הורגשה כאן נוכחות יתר של חבורה מעיקה אף יותר - ''הגברים של גולדה''. דיין, דדו, זעירא, ברן, בר-לב, איציק מרדכי ושלל קשריהם, חזרו לחיינו וב-ע-נ-ק וגם הם נשארו שם קצת יותר מדי זמן. הקאמבק של מלחמת יום כיפור היה מן המוצדקים - בכל זאת, 30 שנה ושבר לאומי כולל לא הולכים ברגל - והחבר'ה בהחלט עבדו מספיק קשה ב-73' בשביל שניתן להם את הכבוד ביום ההולדת. האירוע הטראומתי ביותר בתולדות ישראל הוא בהחלט סיבה מוצדקת למסיבה. ואכן, סיבוב ההופעות המחודש של להקת מלחמת יום כיפור - ממש כוורת חוזרת -
התחיל זוהר ומתוח, עם וידויים מרגשים, גילויים חדישים, חשיפות ראשונות, קלטות אבודות, ספרים מושקעים, דרמות עם אסי דיין והרבה גורודיש בישבן. אלא שאחרי מספר שבועות כמזדנבים פעורי עיניים אחרי ה''טור'' המחודש של צוות הווי כיפור, עלתה התחושה שגם מהפסטיבל הזה שכחנו לפרושבשיא. כי למה לעבור הלאה כשאפשר להמשיך להשתכשך בעוד בדל זיכרון, ''גילוי'' חדש או סתם גרעפס עדכני של בן אחותו של האלוף זעירא. אחרי כתישה תקשורתית מסיבית, התברר שבכל הקרנבל הנוכחי, כמו במרבית סיבובי הקאמבק הרוקנרוליים, קשה למצוא זוויות מפתיעות, גרסאות חדשות, ביצועים מפתיעים, לקחים מרעננים, מוסר השכל עדכני - אלא בעיקר מיחזור של מיטב להיטי הקרבות הישנים. במקום חדירה חדה לעומק הפצע, העדפנו למרוח איתו את הזמן. עד שנראה כי הנבירה בעבר הנורא לא באה כדי להפיק לקחים לגבי ההווה
העגום, אלא כדי להשכיח אותו. ובעיקר להעביר עוד כמה דקות עם משהו מוכר ומשומש, שכבר מזמן סיים להגיד את כל מה שיש לו. כי כמו שאומרים, זה לא נגמר עד שרודריגו ונינט ישירו ביצוע מחודש ל''אני מבטיח לך ילדה קטנה שזו תהיה המלחמה האחרונה'' - וכנראה שגם לא אחרי זה.

(16/10/03 , 19:23)

http://he.wikipedia.org/wiki/׳’׳•׳�׳“׳”_׳�׳�׳™׳¨

בסקר, שנערך בין צופי מחזמר, אישרו כ-90% מהם, שגולדה היתה הגדולה,
החכמה והמוכשרת יותר מכל ראשי הממשלות של ישראל, מאי-פעם.

אז איל היא מופיעה בספרי ההסטוריה ?

שווה עיון:

http://www.jafi.org.il/education/50/heads/golda.htm

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

המטרה: לתרום לתיקון הדברים שפורסמו לאחרונה בכלי התקשורת ויוסיף מעבר למה שפורסם עד-כה

יום עיון מרכזי בנושא 30 שנה למלחמת יום הכיפורים יתקיים ביום שני
(27.10.03). יום העיון משותף לעמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר ולעמותה הישראלית להיסטוריה צבאית ליד אוניברסיטת תל אביב.

יוזמי יום העיון טוענים, כי הפרסומים האחרונים בכלי התקשורת האלקטרונית והכתובה מעוותים את ההתרחשויות שקרו במלחמה, וכן ניכר חוסר מקצועיות באופן בו החומר מטופל. ולכן, יום העיון יתרום לתיקון הדברים וכן יוסיף מעבר למה שפורסם עד-כה.

יום העיון יתקיים באוניברסיטת תל אביב, אולם בר-שירה (09:30 - 15:30)
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-32463-00.html?tag=17-57-52

פרופ' אפרים קציר (נולד ב-16 במאי 1916, נפטר ב-30 במאי 2009), נשיאה הרביעי של מדינת ישראל, וביופיזיקאי; חבר האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית, זוכה פרס ישראל ופרס ויצמן.

אפרים קצ'לסקי (שלימים עיברת את שם משפחתו לקציר) נולד ב-16 במאי 1916 בעיר קייב שבאוקראינה. בשנת 1922 עלתה משפחתו ארצה. בשנת 1933 סיים את הגימנסיה העברית בשכונת רחביה שבירושלים. למד ביוכימיה באוניברסיטה העברית ובשנת 1941 קיבל תואר דוקטור בהדרכת מכס פרנקל.

ב-1939 סיים את קורס הקצינים הראשון של "ההגנה", היה אחראי על הצד המדעי במחלקת המחקר של הארגון. במאי 1948 מונה למפקד חיל המדע (חמ"ד) של צה"ל.

בשנת 1949 הצטרף למכון ויצמן למדע שם הקים את המחלקה לביופיזיקה ועמד בראשה עד לבחירתו לנשיא ב-1973. הוא מתגורר ופועל במכון ויצמן עד היום.

עבודתו המדעית זוכה להערכה רבה. בשנת 1950 זכה בפרס ויצמן למדע של עיריית ת"א. בשנת 1959 קיבל במשותף עם תלמידו מיכאל סלע את פרס ישראל למדעי החיים. נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בשנת 1960. ב-1961 הוענק לו פרס רוטשילד, ובשנת 1966 היה הישראלי הראשון שנבחר כחבר זר של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים. כן קיבל תוארי כבוד מאגודות מדעיות ומאוניברסיטות שונות בעולם. ב-1977 נבחר לחבר חוץ בחברה המלכותית הבריטית. משנת 1991 הוא חבר כבוד באקדמיה הרומנית.

בשנים 1966 - 1969 כיהן קציר כמדען הראשי במשרד הביטחון. באפריל 1973 נבחר על ידי הכנסת לתפקיד נשיא המדינה, והחל לכהן בתפקיד ב-24 במאי באותה שנה. בתקופת כהונתו פרצה מלחמת יום כיפור וב-1977 אירח בארץ את נשיא מצרים, אנואר סאדאת. ב-1978, לאחר תום תקופת כהונה אחת, פרש מהנשיאות וחזר לפעילות מדעית. בין השאר נטל חלק בהקמת המחלקה לביוטכנולוגיה באוניברסיטת תל אביב. על תרומתו בפיתוח של אנזימים מקובעים זכה קציר ב-1985 בפרס יפן.

משפחתו
אחיו, המדען פרופ' אהרון קציר, נרצח בשנת 1972 בהתקפת מחבלים יפנים בנמל התעופה לוד.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%9F_%D7%A7%D7%A6%D7%99%D7%A8

אשתו, נינה קציר (נולדה בפולין ונפטרה בשנת 1986 בישראל) הייתה מורה לאנגלית. כמורה לשפה האנגלית התפרסמה בשיטות ההוראה המודרניות שפיתחה. בעיתון ג'רוסלם פוסט פירסמה טור שהוקדש לבעיות ההוראה בשפה זרה.

כרעייתו של נשיא המדינה יזמה מפגשים בין סופרי ילדים לבין ילדים. ביוזמתה נחגג בישראל שבוע הילד הבינלאומי, שבמסגרתו מספרות נשות דיפלומטים על ישראל לילדים בארץ מוצאן.

לאחר מלחמת יום הכיפורים חוללה סערה זוטא, כאשר יזמה חלוקה של אלפי גיליונות "פלייבוי" לחיילים שבחזית .

לזוג קציר נולדו שלושה ילדים: בן אחד ושתי בנות שהלכו לעולמן בגיל צעיר.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%A7%D7%A6%D7%99%D7%A8

עוד על הנשיא של כולם, מתוך אתר הנשיא:
http://www.president.gov.il/chapters/chap_3/file_3_3_4_he.asp

תזכורת:

גולדה: ''רציתי להתאבד''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=רציתי%20להתאבד#141

79. הנשיא לשעבר פרופ' קציר חותם על דבריו של פלד!!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5368&forum=gil&viewmode=all&keywords=אפרים%20קציר#79
תזכורת:

135. ''צוואה'' - ראיון אחרון עם אלוף בני פלד ז''ל:
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5368&forum=gil&viewmode=all&keywords=אפרים%20קציר#135

תחקיר על גולדה מאיר וחלקה במלחמת יום כיפור,במלאת 30 שנה
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=15447&forum=gil&viewmode=all&keywords=דדו

תמליל+ תמונות מהסרט על גולדה מאיר ואל''מ י. חיסדאי
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=15533&forum=gil&viewmode=all&keywords=דדו

פואד: ''דדו שילם בחייו''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=7813&forum=gil&viewmode=all&keywords=דדו

מצ"ב הדף האחרון בפרק - ועדת אגרנט שאת כולו יש למצוא בקישור המצ"ב:

במשך אלפיים שנה, כשהם מפוזרים בכל קצוות תבל, שמרו היהודים על ייחודם הלאומי והדתי מול אוקיאנוס אינסופי של שנאה, תלאות, רדיפות, פוגרומים ושואות. התפללו וחלמו על היום שבו ישובו למולדתם ההיסטורית, חגגו חגים עתיקים ששמרו בקנאות עוד מהימים הרחוקים שישבו בארצם, התפללו לגשם בארץ רחוקה שהם, אבותיהם ובניהם לא ראו מימיהם, וזאת בשעה שחלקם גר בארצות גשומות ומושלגות.

את חוסר נכונותם העיקשת לשכוח את בירתם החרבה ביטאו ע"י השבועה "הפוליטית": "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", זאת בשיאו של טקס הנישואין, ארוע האמור לדחוק הצידה לשעה קלה מועקות וצרות. כל זה בתקוה ערטילאית לחזור יום אחד לארצם ולהקים בה בית לאומי.

באופן על טבעי וללא שום מקבילה היסטורית, צלחה דרכם, והצלחתם זו כנגד כל הסיכויים לשרוד את הגולה וגם להקים מדינה, הפכה את היהודים ל"ווינרים" של כל הזמנים.

אין כמו הפגנת ההתרסה הסמלית והספונטאנית של כמה יהודים שהתקיימה ביום הכרזת המדינה מול שער הניצחון של טיטוס ברומא, שעליו מפוסלות דמויותיהם של אבות אבותיהם מתחילים את מסע הגלות, להמחיש את גודל הניצחון.

מקור העוצמה העיקרי שבעזרתו שמרו על ליכודם וייחודם היה התנ"ך. בספר זה, המתווה מסגרת חיים ייחודית ומלאה, גלומים חוקי המוסר הראשונים בעולם שהיוו את המסד לכל הדתות בעולם המערבי, הנבואות המדהימות על הגלות מהארץ והשיבה אליה, ואת הקשר שאינו ניתן לניתוק בין היהודים לארצם הקדומה.

הנוצרים מאמינים בתנ"ך כבסיס לברית החדשה שלהם, ועקבותיו גם ניכרים היטב בעיקרי הקוראן המוסלמי.

הטענה שהארץ שייכת לנו יכולה להיות מובנת לכל. כל אדם בעולם מבין טיעון פשוט מהסוג האומר: "זה שלי", אלא שהתנ"ך מספק לנו מכפיל אדיר לטענה זו. מכאן, שהדרך להסביר היום בעולם את אחיזתנו בארץ באופן שיקשה לערער עליו, נסללה עבורנו לפני יותר מ-2000 שנה.

הקהל הלאומי צריך להבהיר לנציגיו שכל פזילה או סטיה מהקו הזה יעלו להם ביוקר ביום פקודה. שרון לא היה מעז לשאול את השאלה הרטורית: "האם אנחנו רוצים לחזור לשכם וג'נין" אילו ידע שיקבל תשובה ברורה: "כן"

באופן שטני, המדינה שעליה חלמו היהודים ואותה הקימו במחיר יקר, הפכה לגורם המחליש של הזיקה חסרת התקדים שהיתה בין העם לארץ. תלמיד ישראלי אינו מקבל בבית הספר ערכי אהבת הארץ, ואפילו לא את ההגדרה של גבולות ארצו. במדינת ישראל צריך אומץ לב ציבורי כדי לומר את המשפט "ארץ ישראל שלנו".

צרוף המילים "ארץ ישראל" לכשעצמו, נדחק לכלל סיסמה פוליטית הנישאת בפי מיעוט בעם. בכל דיון וויכוח, חייבים מתנגדי נסיגה להעלות טיעונים "רציונליים" כדי שלא יהפכו ללעג, ויאבדו את היכולת לשכנע.

בסדק הרחב הזה נכנסים טיעונים אוויליים כדוגמת: "אין משמעות לשטח בעידן הטילים", "כדי לפצות על מסירת הגולן תזדקק ישראל ל-2 טייסות מסוקי קרב נוספות", ועוד תאוריות שהצורך להתייחס אליהן נוצר כשנקודת המוצא היא שהשטח אינו שלנו.

ג'ורג' בוש הוא נוצרי דתי המאמין בתנ"ך. אריאל שרון יכול היה לפרק לרסיסים את "חזון" המדינה הפלשתינית שלו אם היה מצביע על התנ"ך ואומר לו: "אל תתווכח איתי, תתווכח איתו", כביסוס לסרוב לדון על נסיגה כלשהי.

אבל כנראה שמעייניו של ראש ממשלתנו נתונים בזמן האחרון יותר לאיי יוון מאשר לארץ ישראל. כך גם מאבד שרון ציבור עצום של עשרות מיליוני נוצרים בארה"ב, עיקר המחנה הרפובליקאי, הקנאים לרעיון הדתי שחזרת היהודים לכל ארצם הינה בעיניהם תנאי יסודי לגאולה. דיאלוג ישראלי איתם עשוי היה להשכיח מהנשיא את "חזון פלשתין" ואף לקדם אצלו חזונות שונים לחלוטין, מהסוג הנוח לישראל.

חוסר נכונות ישראלית להכנס לכל סוג של דיון על שטחי מולדת יכול היה לחלחל בקלות לתודעת העולם. סביר להניח שלא היו מפסיקים לשנוא אותנו, אך את רצוננו המוחלט הזה, אם היה, היו לומדים לכבד.

ברגע שהכרנו בכך שלב הארץ שלנו הינו "שטח כבוש" השייך לפלשתינים, איבדנו את ההצדקה להכרה בקיומנו בכל יתר שטחי המדינה, שכן הוכחת בעלותנו על חברון, שילה, שכם וחברון, קלה בהרבה מאשר זו שעל תל אביב, אשקלון, עכו וקיסריה.

כך אובד הסיכוי לשכנע איש בעולם מדוע התקבצנו דווקא על "אדמה פלשתינית", גרמנו לתושבים המקומיים "מיני שואה" ב-1948, והימצאותנו על "אדמתם" גרמה וגורמת לקרבנות ולסבל אנושי בלתי פוסקים, תוך כדי סיכון שלום העולם כולו. אין לישראל הסבר משכנע מדוע, לכל הרוחות, נעוץ הקוץ היהודי דווקא באחד האיזורים הבעיתיים ביותר בעולם.

החורבן החינוכי וההסברתי של העדרה של טענה לבעלות על הארץ, ואפילו, רחמנא ליצלן, לאהבת הארץ, מערער את עצם הצדקת קיום המדינה בעיני העולם, וגם אצל הנוער שלנו שאינו מבין לשם מה צריך להילחם. כך נפגעת האמונה בצדקת הדרך שהיא תנאי הכרחי להשגת ניצחון.

מצב זה הינו בלתי קביל ובלתי נסבל. ישנם בישראל ציבור לא קטן שהמושג "ארץ ישראל" עדיין מרעיד אצלם נים כלשהו. על הציבור הלאומי המגובש ונציגיו לחזור למקור המחלוקת ולהתחיל להוביל את הויכוח על הארץ מהתחלה, מנקודת מוצא שונה לחלוטין.

אסור לחשוש לומר בתקיפות שהארץ היא שלנו ובגלל זה לא נוותר עליה לעולם, ובכל מחיר. כך בדיוק היה עונה כל אנגלי, ספרדי או רוסי על שאלה דומה.

עצם השאלה אם לסגת היא מעליבה ובלתי לגיטימית, בדיוק כאילו שאלו כל אחד מאיתנו שאלה כדוגמת: "בכמה תמכור את אימך?", "עבור מה תמסור את בתך?".

הקהל הלאומי צריך להבהיר לנציגיו שכל פזילה או סטיה מהקו הזה יעלו להם ביוקר ביום פקודה. שרון לא היה מעז לשאול את השאלה הרטורית: "האם אנחנו רוצים לחזור לשכם וג'נין" אילו ידע שיקבל תשובה ברורה: "כן". לבושתנו, אף נציג של מפלגה לאומית כלשהי לא העז לומר זאת, והוא לא חשש שגישה זו תגבה ממנו מחיר פוליטי.

יש להתחיל בתהליך של הרגלת האוזן הישראלית לטיעון ה"מהפכני" הזה. לאחר שלב בלתי נמנע של לעג וזלזול, עשויה להיווצר דינמיקה של חדירה מחודשת של הזיקה לארץ לתודעה הכללית.

הטענה שלנו על הארץ נותנת את המענה הסביר היחיד למצב שאליו הגיעה המדינה, שאף מפלגה לא משיבה עליו כראוי. קל מאד היה להתמודד עם ההסתה נגד נצרים, חברון וכל ההתנחלויות בעזרת תשובה פשוטה להפליא- "לא נעזוב, לא נוותר, כי זה שלנו".

גם נקודת השבירה של הערבים היתה מתקרבת אם ציבור גדול בקרבנו היה תומך בכך.

"עם הזוכר כך את עברו, נכון לו עתיד גדול". כך אמר נפוליון למראה יהודים אבלים היושבים על הרצפה בפריז בתשעה באב, לפני כ-200 שנה.

"אם תרצו- אין זו אגדה" אמר הרצל.
בני פלד שאל: "האם רצינו?"

נדמה כי אנחנו עדיין חייבים תשובה על כך.
http://www.a7.org/article.php3?id=2065

בערב פסח 1976 הופעל צה"ל בפעם הראשונה בשבת, על-ידי שר הביטחון שמעון פרס, לפינוי ההתנחלות הראשונה של גוש אמונים. המטה הכללי היה כמרקחה. מוטה גור הזמין את פרס להסביר את מדיניות הממשלה לאלופי צה'ל הנבוכים ואני ביניהם. שמעתי את ההסבר וכתבתי לו מכתב ארוך שאת סופו אני מביא כאן. אני עושה זאת כדי לעזור לפואד, השר "בן-אליעזר", לשכנע אתכם שהגיע הזמן באמת "להחליף קסטה", כפי שאמר היום (יום שבת). אינני מתכוון לסרט שהוא ממליץ עליו, אלא לסרט שלי, שאותו אני מוכר כבר מאז 1980 ואתם מסרבים בכל תוקף להסכים עם המסר שלו.

להלן קטעים מהמכתב לפרס, שנכתב ב-1976:

לשמעון שלום רב וחג שמח,

מזה זמן אני חש צורך להעלות על הכתב חלק מהדברים המעסיקים והמטרידים אותי כאזרח , חייל, אב וסב. השיחה אתך בדיון מטכ"ל בנושא "המדיניות בשטחים" היא שהניעה אותי לנסות הפעם. חשתי בשיחה זו בשני דברים בעוצמה רבה. האחד - שאינך חופשי לומר בפורום זה את כל אשר אתה חושב; והשני - הדברים שאמרתי אני באמת אינם סבירים לאוזן כאשר הם מנותקים מהרקע המחשבתי שהביא אותי לומר אותם. נשארה אצלי הרגשה שיש לחבר את הרקע למסקנות ואולי אז יתבהרו הדברים.

ה. בקיצור, אין תשובה ברורה לעין מיד לשאלה "מדינה יהודית מהי?", עד שלא ייפסקו "מלחמות היהודים" בנושא זה בניצחון של אחד מהמעורבים הרבים ואין שום סימן שיקרה דבר כזה אי פעם.

מאחר ואני מצדד בהגדרה של מדינה ישראלית שאת דיוקנה שרטטתי בקו גס, הרי שמסקנותי הן הבאות:

1. מדינת ישראל הנוכחית חייבת להציע לכל תושביה - נוצרים, מוסלמים ויהודים - אזרחות מלאה, כולל הזכויות והחובות הנובעות מקבלת אזרחות זו. כל מי שלא ירצה בזכויות אלו או לא ירצה לשאת בנטל חובותיו למדינה לא יהיה אזרח המדינה. במקרה זה תחליט המדינה למי היא מתירה להישאר בארץ כגר ותושב ולמי היא אינה מתירה לחיות בה. יש למצות את הדין במקרה זה עד הסוף, ללא התחשבות במוצאו ואמונותיו, עם כל מי שיסרב להישבע אמונים למדינה ולחוקתה.

2. פירוש צעד כזה באופן מיידי הוא:

- הגדרת קריטריונים ברורים ושווים לקבלת אזרחות ישראל והחזקה בה לכל אדם, ללא קשר לאמונתו הדתית הפרטית או למוצאו העדתי.

אלו שיבקשו להיות אזרחי מדינת ישראל עברית, חילונית ודמוקרטית - יחויבו בשבועת נאמנות לחוקתה ובחינוך ישראלי ממלכתי.

במידה ולא ננקוט בצעדים אלה קודם לכל ומיד בשטח הריבוני של מדינתנו (ובהקדם גם בשטחים המהווים את נחלת ישראל על פי דעתנו), הרי שאז יתקיימו התהליכים שעליהם דיברתי בדיון מטכ"ל, ואני חוזר עליהם שוב:

- במחדל זה אנו מנציחים שני גופים אתניים שבשפתנו מוכרים לנו כ"היישוב היהודי" ו"היישוב הערבי". לאלה יש דינמיקה משלהם, בעיקר אם נחיל עליהם שליטה וממשל ליברלי המתיר ליישוב הערבי אוטונומיה פנימית מוכרת על פי החוק. אמת, נכון הדבר - היישוב היהודי הוא כיום גדול יותר מהערבי ומקיים את השלטון, וכן, נכון שאין אנו יכולים לסגת מכאן לאנגליה ולמסור את המנדט בחזרה לאו"ם, אבל מה שאנו עושים היום הוא בדיוק מה שעשו האנגלים, ואסור לנו - כי אין אנו משמר קולוניאלי קדמי של יהדות העולם.

התהליך שהתחלנו בו ב-1949, של הפרדה בין זכויות וחובות ליהודים ולערבים, מתן אוטונומיה פנימית נפרדת למגזר היהודי ולמגזר הערבי והצגת מצב זה כמשטר דמוקרטי שבו כולם שווים בפני החוק, והמשך התהליך גם בשטחים, הביא ליצירת מנהיגות וארגון שיהיו העתק של היישוב היהודי עד 1948. אלו יהיו הכלים שיפעלו להשגת עצמאות מדינית לפלסטינים. זאת בדיוק כפי שעשינו אנחנו.

קולם יישמע בעוצמה גוברת והולכת גם מחוץ למדינה. במקרה הטוב נצטרך לדכא אותם בכוח הזרוע תוך שפיכות דמים ובעיות תדמית בעולם. במקרה הגרוע יתכנס האו"ם להחליט על זכות ההגדרה העצמית של ערביי ישראל והשטחים.

לצערי, יש מספיק אלמנטים ביישוב היהודי שיטו שכם להאצת התהליך ולהדרכתו. הם חיים ופועלים בקרבנו בצורה חוקית ומכובדת. בכנסת, בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו, באוניברסיטאות ובבתי הספר התיכוניים.

אינני רואה איך נוכל להיות מדינה נאורה, מתקדמת, מוסרית וישראלית אם נמשיך להתכחש לחובתנו לקיים משטר צודק לגבי כל אזרחינו; צודק בזכויות וצודק בחובות. עלינו להחליט מי ראויים להיות אזרחינו ולפעול כלפיהם על דין אחד לכולם ולא בדו-פרצופיות שהזמן חושף אותה יותר ויותר.

אני רוצה מאד שיובטח עתידם של ילדי ונכדי בארץ ישראל. יובטח כך שיוכלו לחיות כישראלים במדינה המושתת על מוסר התרבות העברית, הדמוקרטיה ושלילת הגלות כאורח חיים לעם ישראל.

הדרך מליאת הסתירות בה אנו הולכים מאז 1949 אינה מבטיחה זאת.

בברכת חג חרות

בנימין פלד, אלוף

בני פלד, מפקד חיל האוויר לשעבר

(07.10.00, 23:25)
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-163168,00.html

ראיון נוסף:

פורסם בתאריך 8 באוג׳ 2012

"כשיצאנו מהיעף, הבחנו באש נ"מ שנורתה לעברנו. ירדנו לעבר הכיוון הכללי של מקור הירי, עדיין בלי לדעת את מיקומו המדויק. כשהתקרבנו, ראינו שקנה הנ"מ ממוקם בבניין בתוך הכפר. בדיקה מהירה העלתה … שאותו בניין הוא בית-ספר. זה היה מצב מאוד מתסכל. ירו עלינו נ"מ ובהחלטה רציונאלית החלטנו לא לעשות דבר כדי לשתק את מקור הירי. כנראה שזה היה המעשה הנכון באותו רגע.

אני חושב שפעלנו נכון בכך 'שהגדלנו את הראש'… אין שום סיבה או כוונה שהאוכלוסייה האזרחית תיפגע." כך סיפר מוביל ששב מתקיפה בדרום לבנון. כיצד מתיישב סיפור זה עם מכתבם של 27 אנשי צוות-אוויר?

היחסיות הבלתי נסבלת של הלחימה, דורשת להגדיר את המחויבות הבסיסית של צה"ל, של חיל-האוויר, של המפקדים ושל הלוחמים. יש לנו מחויבות בסיסית לחיי אזרחינו. בכל עת ובכל סימן שאלה, זהו הלוגו שאמור להנחות את תכנון המבצע הבא ואת ביצועו. בצידה יש לנו מחויבות לערכים הבסיסיים של החברה הישראלית, של החברה המערבית ושל התרבות היהודית. אין ניגוד מהותי בין שני סוגי המחויבות הללו. כמעט תמיד ישנה תמיכה הדדית ביניהם.

לחימה נגד טרור וגרילה, בתוך סביבה אזרחית, מציבה אתגר קשה למפקדים וללוחמים. גם לכותב שורות אלו יש לא פעם הרהורים וערעורים על מבצעים, חימוש ושיטות פעולה. כבר זמן רב אנו מתריעים על האפשרות שטייסים יסרבו לבצע הוראות. לכן לעתים קרובות מחליטים לבטל מבצעים בעלי סיכון גבוה לאזרחים. במקרים אחרים, המוביל קוטע מבצע במהלכו כאשר גובר הסיכון לאזרחים.

התרבות המבצעית של חיל-האוויר קובעת שהשיקולים של המוביל באוויר ושל השולט על הקרקע, יכובדו ויתקבלו, יותר מכך, חובתם לשקול ולבקר כל פקודה בהיבטיה המבצעיים והמוסריים גם יחד. כלל מהפכני קבע מפקד חיל-האוויר בעבר בני פלד שנפטר לאחרונה: מושג שנקרא "חופש החלטה של המוביל". לפיו מותר למוביל מבנה, ולמעשה, זוהי חובתו, לפעול בהתאם לשיקול דעתו בשטח ללא חשש מסנקציות. התמונה שרואה המוביל בשטח היא "הנכונה" ביותר ברמה הטקטית ולכן יש לתת לו חופש שיקול והחלטה בנושאים מבצעיים ומוסריים גם יחד.

נוסף לכך, קיימת הנחיית יסוד בהירה, מעבר לכל פקודה קונקרטית לפיה כאשר ברור ללוחם האווירי כי סביב המחבל נמצאים אזרחים, אל לו לשגר את החימוש.

קבוצת לוחמי חיל-האוויר היא קבוצה מובילה. האם מישהו מעלה על דעתו שעקב שבירת הכלים לא ניתן להוביל לוחמים בדרך האוויר למניעת פיגוע המוני? האם מישהו מעלה בדעתו שברגע זה תהיה סירנה ואין מי שיזנק כדי לפגוע ברב-מחבלים?

העם כולו מסתכל עלינו, אין אנו עוד איגוד מקצועי. ההתנדבות שלנו איננה ניתנת לחלוקה ואיננה על תנאי. מותר לנו להיאבק על מה שחשוב בעינינו אך אסור לנו להשתמש בנכונות להילחם כמכשיר במאבק. הנכונות להילחם באוויר היא נכונות ללא תנאי. איש צוות-אוויר רשאי להפסיק את התנדבותו לטוס בכל עת, אך אין הוא יכול להחליט על התנדבות חלקית, אין הוא יכול להחליט אלו משימות יבצע ואלו לא. קבוצת הליבה נבחנת בשעת קושי, בשעת משבר. והנה ברגע משבר זה - אתם כותבי המכתב נכשלתם, במבחן זה לא עמדתם.

לאחרונה התפרסמו בתקשורת דברי צוואתו של האלוף בני פלד, מפקד חיל האוויר
לשעבר, כי ציווה לפני מותו להוציא אל פתח הבית את הפעמון מתנת מפקד חיל הים,
ובשעת צאת נשמתו לצלצל בו בחוזקה. והיה כי ישאלו עוברים ושבים מה זה ועל מה
זה, אימרו להם כך: "עכשיו הלך לעולמו אדם שהאמין כי היהודים מסוגלים לנהל
מדינה וטעה".

{תוספת מכתבה אחרת}
http://www.7th-day.co.il/hayom-hashvie/daf/11-18-7.htm

בני פלד אמנם שגה, כי אימץ את הרעיון של הציונות החילונית אשר דגלה בארץ
ישראל לעם ישראל תוך זניחת תורת ישראל. במשך השנים התרופפה הזיקה לעם ישראל
ולארץ ישראל. פותחו רעיונות של יהודי חדש, ישראלי המנותק מעברו היהודי, וכך
במשך מאה שנות חינוך ציוני חילוני איבדו הבנים, הנכדים והנינים את הזיקה
ליהדות, להיסטוריה שלה ולערכיה, ויחד עם זה את הקשר לארץ ישראל.

בני פלד הוא קורבן אידיאולוגיה שגויה ואומללה זו. ובאמת, מה הצורך והרבותא
בעוד מדינה זעירה בצורת נקניק מכורסם. אם המטרה היא עם ככל העמים, מה לעם
זהו לירושלים, חברון, צפת, יפו, עכו, שכם וכו'. מה הרבותא בתל-אביב?
דיסקוטקים ובתי קפה לא פחות משוכללים קיימים בפאריס, אנטוורפן, ניו יורק,
מינכן ובשאר קצוות תבל. מה אפשר לעשות בישראל ולא במרחבי אירופה, ארה"ב,
אוסטרליה, סין ויפן. גם שם, אנשים מוכשרים יוכלו להתברג במערכות השלטון
והכלכלה, להיות שופטים עליונים ותחתונים, גנרלים, קולונלים, שרים וצירים,
מיניסטרים, אנשי עסקים, עסקנים פוליטיים, מנהלים, מדענים ומה לא? אם האידיאל
הואמדינת תושביה, למה דווקא כאן בפלשתינה?

העם היהודי לא נכשל בהקמת המדינה. מי שמכשיל את קיום המדינה היהודית הם אלו
אשר מאסו ביהדות, ובעצם מאסו במדינה יהודית. הם הצטרפו לאוייבי ישראל
ולאנטישמים בכל אתר ואתר. הם המכרסמים בחיוניותה של המדינה היהודית. הנסיון
יצליח אם מדינת ישראל תישאר יהודית.

פרופ' יצחק סגל, חיפה
http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/12082002/ART333110.html

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

עבודה זו עוסקת בתהליך קבלת החלטות במדיניות חוץ. ניתוח והבנת תהליך זה יכולים לסייע בהבנת הדרך בה מתקבלות החלטות מדיניות בעבר, בהווה ואולי אף בעתיד.

אנו נבחן נושא זה באמצעות ניתוח תהליך קבלת ההחלטות ב"מבצע אנטבה" 27/6/1976-4/7/1976

הבחירה במקרה הבוחן הספציפי הזה נובעת מחשיבותו והיותו נקודת ציון משמעותית בהיסטוריה של מדינת ישראל.

שאלות המחקר
האם תהליך קבלת החלטות משלב בין הדגמים המסבירים תהליך זה, או נעשה לפי דגם אחד?
האם קרבת תהליך קבלת ההחלטות לדגם הרציונלי הטהור מסבירה את מידת הצלחת ההחלטה?
השערות המחקר
בפועל, בתהליך קבלת החלטות נעשה שילוב של הדגמים השונים המסבירים תהליך זה.
ככל שתהליך קבלת ההחלטות קרוב יותר לדגם הרציונלי, תוצאותיו מוצלחות יותר.
שיטת המחקר
בעבודה זו נקטנו בשיטת מחקר איכותית ע"י סקירת ספרות מקצועית, עיתונים ומאמרים בנושא והסקת מסקנות. סוג המקורות בו השתמשנו הנו ראשוני ומשני כאחד.

רקע תיאורטי

אליסון במאמרו מנתח את קבלת ההחלטות שנעשתה במשבר הטילים בקובה 1962 ומציין שלושה דגמים המתארים תהליך קבלת החלטות.

לפי הדגם הרציונלי, מקה"ח הוא הממשלה הלאומית הפועלת כגוף אחיד ורציונלי לטובת האינטרס הלאומי. בדגם זה מתבצעים: הגדרת יעדים וקביעת סדר עדיפויות לאומי, ניסיון להשגת מידע מקסימלי על המצב, פריסת כל אלטרנטיבות הפעולה האפשריות לפתרון, התייחסות ליתרונות ולחסרונות של כל אפשרות, במטרה לבחור באפשרות האופטימלית בעלת התועלת המרבית במחיר הנמוך ביותר.
לפי הדגם הארגוני, מקה"ח הם ארגונים היררכיים ואוטונומיים המרכיבים את הממשלות וקשורים זה בזה. כל ארגון מתחרה בחברו על משאבים, ומציע לגורם הסופי שמחליט (רה"מ, נשיא, צוות מיוחד וכו') תוכנית פעולה אחת בלבד, שהוכנה מראש ותואמת את האינטרסים, יכולת ונוהלי הביצוע של הארגון. בדרך זו, ההחלטה עלולה שלא להתאים למצב הנתון.
לפי הדגם הפוליטי-ביורוקרטי (פוליטי), מקה"ח הם שחקנים פוליטיים המתחרים על משאבים ועמדות פוליטיים. השחקנים שואפים לקדם עצמם במערכת הפוליטית הקיימת וההחלטות מתקבלות מתוך ויכוח ומיקוח ביניהם ומהוות מעין פשרה בין השחקנים, כאשר כל אחד שואף לממש את האינטרסים שלו.
(אליסון, 1978, עמ' 99-130)

בספרו, מתאר בן מאיר (1978) את הדגם הקוגניטיבי המסביר תהליך קבלת החלטות. לפי דגם זה, מקה"ח הוא אדם בודד או קבוצת אנשים מצומצמת המונעים ע"י גורמים נפשיים ופסיכולוגיים שנובעים מאופיים, סביבת התבגרותם, ניסיון עברם וערכיהם. גורמים אלה יוצרים ראיית מציאות סובייקטיבית אצל מקה"ח, שיכולה להביא ל"עיוות המציאות". תופעה המתבטאת בהתעלמות ממידע הסותר את תפיסת מקה"ח או פירוש המידע המועבר אליו בדרך שנוחה ומשתלבת עם תפיסותיו.

מקה"ח שואף להימנע מסתירה בין מרכיבי התפיסה שלו (הגיון, רגש והתנהגות) – דיסוננס קוגניטיבי, בשל הרצון לשמור על עקביות בין המרכיבים. אחת מהדרכים למנוע סתירה זו היא "האדרה" – הצדקת ההחלטה שמקה"ח קיבל.

גם תופעה המכונה "חשיבת יחד" משפיעה על מקה"ח. תופעה זו מתארת מצב בו ההחלטות מתקבלות בקבוצה מלוכדת בעלת מנהיג דומיננטי שמשכנע את שאר החברים לתמוך בדעתו. במקרה כזה, ישנו חשש כי בקבוצה יושתקו או לא ייוצגו דעות שונות מדעת המנהיג ולא תינתן תשומת לב לתוצאות השליליות העתידות להיגרם. (בן מאיר, 1978, עמ' 31-43)

פרק א': "מבצע אנטבה" – תאור האירוע

ב- 27/6/1976 נחטף מטוס "אייר פראנס" בקו ת"א, אתונה, פריז בידי מחבלים פלסטיניים וגרמנים. החוטפים היו פעילים בארגונו של ודיא חדאד, מפקד הזרוע המבצעת של "החזית העממית לשחרור פלשתין". החטיפה בוצעה לאחר המראתו מאתונה ולאחר נחיתת תדלוק בבנגזי, לוב, נחת המטוס בנמל התעופה של אנטבה, אוגנדה.

החוטפים דרשו את שחרורם של למעלה מ- 50 מחבלים הכלואים בישראל, גרמניה וצרפת, עד 1/7/1976 אחרת יוצאו הנוסעים להורג. הנוסעים שוכנו בטרמינל האזרחי שהוקף בחיילים אוגנדים, וביום השלישי לחטיפה הופרדו כמאה הנוסעים היהודים והישראלים מ- 140 הנוסעים ואנשיי הצוות האחרים.

מספר שעות לאחר החטיפה זימן רה"מ, יצחק רבין, ללשכתו צוות שרים מיוחד שכלל את שר הביטחון פרס, שר החוץ אלון, שר המשפטים צדוק, שר התחבורה יעקובי והשר בלי תיק, גלילי, שתפקידו בדיקת ובחינת המקרה.

שעות בודדות לפני פקיעת האולטימטום החליטה ממשלת ישראל לשאת ולתת עם המחבלים באמצעות ממשלת צרפת. בעקבות כך, הסכימו החוטפים להאריך את מועד האולטימטום ל- 4/7/1976.

מרגע היוודע על חטיפת המטוס, ניסו גורמים שונים בצה"ל ובמוסד לאסוף מידע על המתרחש באנטבה, ולהרכיב תוכנית צבאית לשחרור החטופים.

בשבת 3/7/1976 איש ר רה"מ את התוכנית הצבאית שהוצגה בפניו ע"י הרמטכ"ל ואפשר ל- 4 מטוסי "הרקולס" לצאת בדרכם לשדה התעופה אופיר. לאחר מספר דקות אישרה גם הממשלה את הפעולה הצבאית, מבצע "כדור הרעם", שהומלצה לה ע"י רה"מ והרמטכ"ל, והמטוסים המשיכו בדרכם לאנטבה.

לאחר מספר שעות טיסה נחתו המטוסים בנמל התעופה של אנטבה, ולאחר לחימה קצרה שבמהלכה נהרגו מפקד הכח, סא"ל יוני נתניהו ואחד הנוסעים, שחררו הכוחות את החטופים. הנוסעים הועלו למטוסים שהמריאו לכיוון ניירובי לצורכי תדלוק ומשם המשיכו לישראל. (אתר דובר צה"ל; אתר חיל האוויר; אתר כנסת ישראל)

פרק ב': ניתוח השלבים בתהליך קבלת ההחלטות

שלב א': הערכת מצב
המצב החדש בפניו ניצבו מקבלי ההחלטות החל בביום א', 27/6/1976, בשעה 12:45, עם הודעת המחבלים על חטיפת מטוס "איירבוס" של חברת "אייר פראנס". מאוחר יותר התברר שהכיל 246 נוסעים כשמתוכם 105 אזרחים ישראלים. "אף פעם לא היו כל כך הרבה ישראלים בידי מחבלים" יאמר רה"מ רבין בהמשך (בן-פורת ואחרים, תשנ"א, ע' 104; גור, אינטרנט)

בשעה 13:30 הפסיק רה"מ רבין את ישיבת הממשלה ומסר לחבריה על אבדן הקשר עם המטוס. בשעה זו עדיין לא היה ברור מספר הישראלים במטוס, דרישות המחבלים ויעדם. לאחר כחצי שעה נקלט השדר בו פונים חוטפי המטוס למגדל הפיקוח בבנגזי שבלוב בדרישה לספק להם דלק לארבע שעות טיסה נוספות. הועלה החשש כי החוטפים ינסו להנחית את המטוס בישראל לאחר התדלוק, ורה"מ הורה לרמטכ"ל להציב כוחות צבא בשדה התעופה הלאומי.

כשנחת המטוס באנטבה ב- 28/6/1976, בשעה 6:00,הופרכו חששות אלו. (אתר חיל האוויר; בן-פורת ואחרים, תשנ"א, ע' 34; גור, אינטרנט)

כשהרמטכ"ל פנה לאג"ם בבקשת מידע על מקום הנחיתה, התברר כי אנטבה אינה יעד למודיעין הצבאי ולכן יהיה צורך לסמוך על המוסד להשגת עיקר הפרטים. אף על פי כן, ענף השטח מצא בספרי תיירים מפות כלליות של אנטבה ובאמצעותן החל לנתח את הנתונים ולהעבירם לר' אמ"ן ולר' אג"ם. אך עדיין היה חסר מידע על הנעשה בשטח ואפילו לא היה ידוע האם החטופים הועברו לטרמינל או שמא הם עדיין מוחזקים במטוס. (גור, 1998, עמ' 196-197)

בבוקר יום ב' נודע לרה"מ הרכב החוטפים, מספרם, העובדה כי הם מחזיקים בנשק רב והשתייכותם לארגון "החזית העממית", אך הפרטים היו כלליים ולוקים בחסר. (בן-פורת ואחרים,תשנ"א, ע' 121)

בשעה 14:00 שחררו החוטפים את הודעתם כי הם נציגי "החזית העממית" ופרסמו את דרישותיהם בתמורה לשחרור החטופים: שחרורם של מחבלים הכלואים בישראל, גרמניה וצרפת, וכופר. מועד סיום האולטימטום: 1/7/1976 בשעה 14:00. (אתר חיל האוויר; בן-פורת ואחרים, תשנ"א, ע' 133; גור, אינטרנט)

ב- 30 ליוני, נודע שהנוסעים היהודים הופרדו מהאחרים ששוחררו כבקשת עמים שונים. (גור, אינטרנט, אתר חיל האוויר) כמו כן, בשלב זה החלו לזרום קטעי מידע העוסקים בתנאי השטח, למפקד חיל האוויר, האלוף פלד, שהחל לתכנן מבצע חילוץ. (בן-פורת ואחרים, תשנ"א, ע' 154)

ביום ה' הובן משיחות שנערכו עם אמין ובעקבות מידע מודיעיני חדש, כי הוא משתף פעולה עם החוטפים בצורה מוחלטת. עובדה זו תרמה לקבלת החלטת הממשלה לשאת ולתת תמורת החטופים, שלאחריה האריכו החוטפים את מועד האולטימטום ליום א', 4 ביולי בשעות הצהרים.

ביום זה נודע גם כי ממשלות צרפת וגרמניה לא מוכנות להיכנע לדרישות המחבלים. (אתר חיל האוויר; בן-פורת ואחרים, תשנ"א, ע' 168; גור, אינטרנט; Maoz,1981, pp.691,692)

ביום שישי, 2 ליולי, בשעות אחה"צ הגיעה הידיעה החשובה המבהירה באופן חד משמעי כי אין הגנת נ"מ בשדה התעופה של אנטבה. על סמך ידיעה זו החליט גור על טקטיקת הנחיתה בשדה. בנוסף, הגיע מידע מפורט עוד יותר, שאפשר לגבש תמונת מצב של שגרת חייהם של החטופים החוטפים, והחיילים האוגנדיים: מיקום, כמות, שעות שמירה עליהם וכו' על סמך מידע זה, החליט גור להמליץ על התוכנית הצבאית, מתוך הנחה שהמידע מספיק לתכנון מבצע יעיל. (גור, אינטרנט)

שלב הערכת המצב מתאים לדגם הרציונלי, שכן לאורך כל התהליך עשו מקה"ח וצה"ל מאמץ להתעדכנות ולהשגת מידע חדש על התנאים המשתנים.

שלב ב': הגדרת היעדים
מבדיקת הנתונים ניתן לזהות מספר יעדים בולטים שעמדו בפני מקבלי ההחלטות. חלקם צוינו כיעדים רשמיים בישיבות הממשלה ובפגישות בין מקבלי ההחלטות, וחלקם מוסקים מתוך דברים ופעולות שלהם, שלא במסגרת פורמלית.

שחרור כל הנוסעים החטופים והחזרתם לישראל בשלום. זוהי המטרה המרכזית שעמדה בפני מקבלי ההחלטות, כפי שמציין פרס: "התפקיד שלנו הוא לחלץ את בני הערובה" . בנוסף, רבין מציין את חשיבות החזרתם בשלום באומרו "אינני מוכן לסכן חיי ישראלים באנטבה..." (בן-פורת ואחרים, תשנ"א, עמ' 207, 127)
הוכחת יכולתה של ישראל להבטיח את שלום אזרחיה והיהודים גם מחוץ לגבולות הארץ. פרס מציין כי אם ישראל תיכשל בהחזרת החטופים היא תאבד ממעמדה הבינ"ל : "... ישראל תראה טיפ-טיפה סמרטוטית. כושר ההרתעה שלה ועמידתה במערך הבינ"ל ייפגעו פגיעה קשה..." הרמטכ"ל מציין זאת כמטרה מתבקשת לאחר ה"סלקציה" שנערכה בין נוסעי המטוס היהודים והלא יהודים, ומוסיף: "ראינו עצמנו, צה"ל, כצבא העם כולו על כל תפוצותיו". גור חשש מהישנות מצב הדומה לשואה בו הופרדו ונרדפו יהודים. (גור, 1998, ע' 270; גור, אינטרנט)
מניעת עימות ישראלי-אוגנדי וישראלי-כלל אפריקאי. מוטה גור העלה את חששו כי התנגדות לאוגנדה ולאידי אמין עלולה לפתח עימות ישראלי-אוגנדי ואולי אף בין ישראל למדינות האפריקאיות הריבוניות, ולדעת פרס הן עלולות בעתיד לשתף פעולה עם חוטפים נוספים ולמנוע טיסת מטוסים ישראליים מעל שטחיהן. (בן-פורת ואחרים, תשנ"א, ע' 114; גור, אינטרנט)
התמדה במדיניות של "אין נכנעים לטרור". מדיניותה האנטי-טרוריסטית של ישראל הייתה ידועה בעולם, היות וחזרה ובקשה ממדינות שונות שלא להיענות לדרישות טרוריסטים במקרים דומים בעבר. בנוסף, גור מציין כי ישראל יישמה מדיניות זו בעבר ע"י הפעלת זרועות הביטחון, ובמיוחד צה"ל, לשחרור החטופים, גם תוך סיכון לחטופים ומוצאיהם. היענות מצד ישראל לחוטפים תפגע באמינותה ובמעמדה הבינ"ל כמדינה העומדת על שלה בעקביות. (בן-פורת ואחרים, תשנ"א, עמ' 109; גור, אינטרנט)
שר הביטחון, שמעון פרס חזר וציין בכל הזדמנות כי אין להיכנע לחוטפים. החשש העיקרי אותו העלה, היה כי כניעה תגרום לסחיטות דומות נוספות בעתיד "כניעה למחבלים היא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לעם היהודי בתקופה זו..." "אם ניכנע אנו מזמינים לעצמנו צרות בעתיד. המחבלים יחזרו על התרגיל הזה..." (בן-פורת ואחרים, תשנ"א, עמ' 109, 199; פרס, 1991, ע' 38)

השגת הכרת ממשלת צרפת באחריות על המטוס והנוסעים. ועדת השרים המיוחדת החליטה על כך. בן-פורת, הבר ושיף מציינים כי רבין ושרים נוספים ראו בצרפת כאחרית לבני הערובה ולהצלתם, שכן כך ראו בכל מדינה שנעשה באזור שליטתה פיגוע ע"י מחבלים. בנוסף, הובע חשש ע"י שרים שונים מלקיחת אחריות על תוצאות האירוע מחשש לפגיעה בשמם בעתיד, כפי שציין שר התחבורה, גד יעקובי: "עלינו לזכור כי מה שנחליט ונעשה או לא נעשה, ניתבע פעם לתת עליו דין וחשבון..." (בן-פורת ואחרים, תשנ"א, עמ' 48, 108, 185)
שמירה על מוראל העם. לדעת בן פורת, הבר ושיף (תשנ"א) רבין, כרה"מ, לא רצה לפגוע במוראל הציבור שעוד לא הספיק להתאושש ולהשתקם מפגיעותיה של מלחמת יום כיפור ומחטיפות המטוסים הקודמות, ע"י כישלון בהחזרת החטופים לביתם או שחרור מחבלים. הוא ידע כי פגיעה נוספת במוראל הציבור תוסיף ותערער את מעמדו שגם כך לא היה יציב, במיוחד לאור הבחירות הקרבות בעוד 18 חודשים. (בן-פורת ואחרים, תשנ"א, עמ' 53,116)
לסיכום, הגדרת יעדים מתקיימת רק בדגם הרציונלי ובדגם הפוליטי, אך מכיוון שהיעדים במקרה שלנו לא הוגדרו באמצעות ויכוח ומיקוח בין מקה"ח, השגתם תביא למימוש האינטרסים הלאומיים והוגדר היעד הראשון של 'החזרת החטופים בשלום' כעדיף, אפשר לקבוע ששלב זה אינו נוטה לדגם הפוליטי, ויותר קרוב לגדם הרציונלי. עם זאת ניתן למצוא אלמנטים המתאימים למודלים האחרים: חששו של רבין לערעור מעמדו לקראת הבחירות, חשש הממשלה מלקיחת אחריות – מתאים לדגם הפוליטי. הרצון להתמיד במדיניות האנטי טרור של ישראל, חשש ממצב המזכיר את השואה – מתאים לגדם הקוגניטיבי.

שלב ג': הגדרת אלטרנטיבות - אפשרויות פעולה
שלוש אלטרנטיבות הפעולה המרכזיות שעמדו בפני מקבלי ההחלטות היו:

שחרור החטופים באמצעות מגעים מדיניים שונים עם אידי אמין
היענות לדרישות החוטפים, ע"י מו"מ - שחרור מחבלים תמורת החטופים
שחרור החטופים באמצעות מבצע צבאי

האפשרות הראשונה הניחה כי תמיכתו של אמין במחבלים ע"י אפשור חופש פעולה, הינה גורם מכריע שבלעדיו לא יוכלו החוטפים להצליח בתוכניתם. אפשרות זו כללה בתוכה כיווני פעולה שונים: פניה ישראלית לאמין; הפעלת לחץ אמריקאי על אמין; פניה לאמין דרך ממשלת צרפת בניסיון לרככו; שיגור שליח (משה דיין) שידבר על ליבו ו"ינפח את האגו" של אמין; הפעלת לחץ מזכיר האו"ם על אוגנדה; פניית האפיפיור לאמין שישחרר את החטופים ועוד.

אופציה זאת נתמכה, בין היתר, ע"י שר החוץ, אלון והרמטכ"ל, שראו בה את הדרך העדיפה להחזרת החטופים: בהתאם לתנאי הממשלה ולא לפי תנאי המחבלים. לדעת גור, חברי הצוות המיוחד הסתייגו מאפשרות זו והעדיפו כניעה למחבלים או מבצע חילוץ צבאי מתוך התחמקות מאחריות.

מאוחר יותר, ביום חמישי 1/7/1976, נפסלה אפשרות זו בעקבות הגעת מידע מודיעיני חדש המלמד כי הוא משתף פעולה עם החוטפים באופן פעיל ולא יהיה ניתן לשכנעו להביא לשחרור החטופים. (בן-פורת ואחרים, תשנ"א, עמ' 127, 180, 186; גור, 1998, עמ' 230, 238; Maoz,1981, pp.691,692)

האפשרות השניה נתמכה ע"י רה"מ שהעריך כי לא תהיה ברירה, אלא לשאת ולתת עם החוטפים דרך צרפת, מחשש לפגיעה בחיי החטופים. ידוע כי רבין היה נוהג להתבודד ולשקול את צעדיו לבד. הוא הסתייג מהמקרים קודמים, שבמרביתם נאלצה ישראל להיכנע לדרישות שהופנו אליה. כך קרה, לדוג', בחטיפת מטוס "אל על" לאלג'יריה ב-1968. (14 מחבלים שוחררו בתמורה לשחרור בני הערובה) רבין ידע כי שחרורם של מחבלים בתמורה לבני הערובה יפגע קשות במוראל של הציבור בישראל, במיוחד לאחר "טראומת" מלחמת יום כיפור, אך ראה בהיענות לתביעות החוטפים את הדרך הבטוחה להחזיר בשלום את החטופים. בנוסף, רבין ציין בהמשך כי פגישתו עם ידידו טוליפמן, שבתו הייתה בין החטופים וניסה לדבר על ליבו של רבין שיענה לדרישות החוטפים, השפיעה עליו מאוד. גם גור תמך באפשרות זו מאותן סיבות, עד שצה"ל אסף מידע נוסף והגה תוכנית צבאית ששכנעה אותו בהצלחתה. לעומתם, פרס התנגד בתוקף לניהול מו"מ עם החוטפים בטענה שדרך זו תפגע במעמדה של ישראל בזירה הבינ"ל ותביא לחטיפות נוספות בעתיד. (בן-פורת ואחרים,תשנ"א, עמ' 199,192,116,117; גור, 1998, ע' 218)

מרגע שזרמו ידיעות על נחיתת המטוס באנטבה, התעוררה השאלה בין מקבלי ההחלטות האם קיימת כלל אפשרות לשחרר את החטופים באמצעות מבצע צבאי. החשש נבע בשל המרחק הרב מישראל ועצם הפעולה במדינה זרה. (גור, אינטרנט)

גם האפשרות לצאת לפעולה צבאית כוללת מספר אפשרויות משנה: קיום מבצע בשיתוף עם צרפת, קיום פעולה צבאית בזמן פעולת הסחה של מגעים מדיניים דרך צרפת, הצנחת לוחמים בקרבת שדה התעופה והשתלטותם על שדה התעופה, הצנחת לוחמים לאגם ויקטוריה - שימוש בסירות והשתלטות על השדה, הגעה מכיוון קניה לשדה, ועוד. ישנן גם גרסאות שונות ליעדי המבצע: חיסול המחבלים בטרמינל והסתלקות הכוח בלי החטופים, חיסול החוטפים ושחרור בני הערובה ע"י כוחות הצבא, וכו'.

אופציה זו נתמכה בחום ע"י אישי צבא שונים וע"י פרס, שראה בה את הפתרון היחיד למצב. שר הביטחון התעקש בכל תוקף כי אל לממשלה להיכנע לדרישות המחבלים וכי יש לשחרר את החטופים ללא תנאי. יתכן שראה באפשרות זו את היעילה ביותר לשחרור החטופים, אך כפי שמדגישים גור (1998) ובן-פורת, הבר ושיף (תשנ"א) פרס "היה להוט להפתיע בפעולה צבאית מוצלחת" והם ראו זאת תכסיס פוליטי שמטרתו להיזכר לטובה בעיני פוליטיקאים והציבור לקראת הבחירות הקרבות. (בן-פורת ואחרים,תשנ"א, עמ' 127, 235, 277; גור, 1998,עמ' 210, 211, 270, 236)

רבין התנגד לאפשרות זו בטענה כי היא לא מציאותית ומסוכנת. למעשה, רבין אכן העדיף פתרון צבאי, אך חוסר המידע מנע תכנון יעיל של מבצע צבאי מועט נפגעים. הוא ביקש מהרמטכ"ל, על אף הסתייגותו,לבדוק אפשרויות צבאיות לשחרור החטופים, ודחה את אלו שנראו לו מסוכנות מדי. רק כשהוצגה לו תוכנית צבאית המתבססת על מידע מודיעיני חדש, ששכנעה את רבין שתצליח, הוא תמך בה. (בן-פורת ואחרים, תשנ"א, עמ' 186, 117,127)

רה"מ לא תקף ופסל תוכניות צבאיות שהעלה פרס בפניו, גם כשהתנגד אליהן, מחשש לחדד את המתח שקיים ביניהם. אך כשלא בנוכחותו, ציין רבין בבוז כי הוא מתנגד "לדיבורים על טקטיקות ותכסיסים" כפי שהציע פרס. (בן פורת ואחרים, תשנ"א, ע' 207, 193; גור, 1998, ע' 218)

תהליך גיבוש התוכנית הצבאית: בצה"ל ישנו נוהל קבוע לתכנון פעולות צבאיות וגיבושן. כל פעולה מקורה ברעיון מהמטכ"ל, או מאחת מיחידות השדה, והיא מתגבשת ע"י "צוות תכנון" מיוחד אליו נקראים אנשי אגף המטה ומחלקת מבצעים, אנשי מודיעין ונציגי החילות והזרועות הקשורים לפעולה. גם התוכנית הסופית במקרה שלנו הורכבה במיוחד לצורכי המשימה הזאת ע"י "צוות תכנון" שכלל את מפקד חיל האוויר, בני פלד, ראש אג"ם במטכ"ל, משה גזית, תא"ל אביגדור בן-גל, ועוד. הצוות בחן את הפרטים המודיעיניים המתעדכנים, שקל אפשריות צבאיות שונות בהתאם למידע המודיעיני המתחדש, ללא קשר ליכולת צה"ל לבצען, ופסל את חלקן על בסיס של סיכוי לעומת סיכון: תוכנית אחת הייתה מורכבת מדי ודורשת ימים לתכנון, אחרת קטלנית מדי לחיילים ולחטופים, נוספת מחייבת תלות בגורמים זרים וכו'. (בן-פורת ואחרים, תשנ"א, ע' 144-146)

דרך פעולה זו, של שגרה בתפקוד הניהולי, אופיינית לדגם הארגוני, אך התנהלות קבלת ההחלטות בצה"ל לא תואמת דגם זה לחלוטין, שהרי לא נעשה שימוש בתוכנית מגרה צבאית שהוכנה מבעוד מועד, אלא נבחנו כל האפשרויות לפי שיקולי התאמה למקרה, למצב, ליעילות המתבקשת ועלות-תועלת. כאן ניתן לזהות בבירור שקילת אפשרויות המתאימה לדגם הרציונלי.

בשלב זה, אפשר להבחין בשיקולים רגשיים (פגישת רבין-טוליפמן) ופוליטיים-אישיים (התחמקות השרים מאחריות) שיתכן והשפיעו על הצעת האלטרנטיבות ע"י מקה"ח. למרות זאת ניתן לראות שנפרסו כל דרכי הפעולה האפשריות כאשר שלוש האלטרנטיבות עצמן הכילו, הצעות ואפשרויות רבות ומגוונות, בין אם נזרקו לאוויר, או בין אם נבדקו ביסודיות על ידי או בהוראת מקה"ח. פריסת אלטרנטיבות כזאת מתאימה לדגם הרציונלי.

שלב ד': הערכת התוצאות
כבר ביום למחרת החטיפה נערך דיון בין חברי הממשלה והרמטכ"ל בו נותחו הסיכויים והסיכונים בפעולה מדינית או צבאית, לדעת מעוז (1981), מקה"ח העריכו את התוצאות האפשריות של כל אופציה, במקרה שתצליח או תיכשל. (Maoz, 1981,p.698)

ההערכות היו שונות ומגוונות. ניתן לראות, למשל, בראייתם של אלון ובר-לב את אפשרות המו"מ כאמצעי להשגת אפשרות צבאית מתאימה. בר-לב שיער כי ההחלטה להיענות לדרישות המחבלים עם מו"מ תביא להארכת האולטימטום וכך תתאפשר בדיקת נתונים חדשים ואפשרויות לפעולה צבאית, שבעיניו עדיפה על שחרור מחבלים, על אף הסיכון שבה. (בן פורת ואחרים, תשנ"א,עמ' 291, 198; גור, אינטרנט; גור, 1998, ע' 274)

לעומתם, הרמטכ"ל צפה סיכון גדול יותר בפעולה הצבאית והעריך שבמו"מ יש אמנם סיכוי לפגיעה בחטופים, אך פעולה צבאית עלולה לגרום לנתק עם מדינות אפריקה ובנוסף לרציחת החטופים ע"י אמין. פרס העריך שדווקא הכניעה למחבלים תביא לתמיכת מדינות נוספות באפריקה בחטיפות, להפסקת הטיסות הישראליות למזרח ודרום אפריקה ולסחיטות נוספות בעתיד, ולכן יש לפנות לפתרון הצבאי. למרות זאת, פרס הכיר בסיכונים שבמבצע צבאי, כגון סיכוי לשפך דם כללי במקרה שחיילים אוגנדים יפגעו, אך ציין כי הצלחתו תעלה את מוראל הציבור. (בן פורת ואחרים,תשנ"א, ע' 114,199; גור, 1998, ע' 270, 218, 217; גור, אינטרנט) גם רבין התחשב בשיקול הפגיעה במוראל בעקבות שחרור מחבלים, גם בעקבות סקרים בעיתונות שהצביעו על מורת הציבור מכניעה, (בן פורת ואחרים, תשנ"א, ע' 116) אך טען שללא נתונים מודיעיניים חדשים, המבצע הצבאי מסוכן למחלצים ולחטופים כאחד, וחסר סיכוי. (בן פורת ואחרים, תשנ"א, ע' 290; גור, 1998, ע' 223; סקר "דחף", 1976)

יש הטוענים שחששו של רבין מפעולה צבאית נבע בשל הכישלון הקודם בביה"ס במעלות. אך אחרים סוברים כי הסיבה שרבין פסל כל אפשרות לפעולה צבאית, הייתה המתח ששרר בינו לבין פרס, שצידד בפעולה שכזו. (בן פורת ואחרים,תשנ"א, ע' 104; גור, 1998, ע' 224)

מעבר לכך, יש המוסיפים כי תמיכתה המובטחת של האופוזיציה בהחלטת הממשלה, תהיה אשר תהיה, היא שחזקה את דעתו של רבין לפנות למו"מ, מתוך ידיעה שלא יגרם לו נזק מבית גם אם "יתקפל". (בן פורת ואחרים, תשנ"א, ע' 167)

לאחר שגובשה התוכנית הצבאית הסופית, סיפר גור כי תמך בה משום שהיה ניתן לבצעה ברמת סיכוי העולה על הסיכון. לכשהוצגה התוכנית הצבאית הסופית בפני הממשלה הוא העריך כי כתוצאה מהמבצע עלולים להיות 20 הרוגים. בתגובה ציין רבין כי בתנאים בהן נערך המו"מ, הסיכון לתוצאה זו זהה. עם זאת, רבין הביע חשש כי בנוסף לסיכון חיי חטופים, כישלון המבצע עלול לסכן גם את היוקרה של ישראל וצה"ל, אך החשש לפגיעה בחיי החטופים היה המשמעותי ביותר בעיניו. (בן פורת ואחרים, תשנ"א, עמ' 322,323; גור, אינטרנט)

כפי שהראינו, בהערכתם, ציינו מקה"ח את הסיכון לפגיעה בחיי אדם או ביוקרתה של המדינה וצה"ל. ניתן לזהות מקרים בהם מקה"ח חרצו את דינן של אפשרויות מסוימות לכישלון בשל עימותים פנימיים ביניהם. אחרים הדגישו תוצאות שבדיעבד עשויות לתרום לעתידם הפוליטי (כגון רצונו של פרס בהעלאת מוראל העם לקראת הבחירות הקרובות), או המעיטו בערך תוצאות אפשריות מתוך מטרה לספק את רצון הציבור. אך משום שנעשתה הערכת סיכויי הפגיעה בחיי אדם בשלוש האפשרויות, והערכת היתרונות והחסרונות של כל אלטרנטיבה במקרה ותצלח או תיכשל, נוטה גם הערכת התוצאות לדגם הרציונלי.

שלב ה': החלטה
4 שעות לפני מועד האולטימטום, ביום ה', 1 ביולי, קבלה הממשלה החלטה לנהל מו"מ עם החוטפים באמצעות צרפת. רבים, כולל רה"מ, ראו בהחלטה זו אמצעי בטוח ל"משיכת זמן" שיאפשר השגת מידע ותכנון אמין יותר של מבצע חילוץ צבאי, ויסיר חשש לפגיעה בחיי החטופים. כפי שאמר רבין: "עלינו לדעת שהיעדר החלטה הוא גם החלטה. אם אין אנו מחליטים לשחרר מחבלים, אנו עלולים להניח לחוטפים להוציא להורג את בני הערובה, אחרי שיפוג מועד האולטימטום." (בן פורת ואחרים, תשנ"א, ע' 185; (גולן, 1976; פרס, 1991, ע' 62)
חשוב לציין ששרי הממשלה העדיפו מלכתחילה פתרון צבאי, כפי שמציין גור: " השרים ציפו לנס צבאי שיציל אותם מהחלטות מדיניות לא נעימות" ומנטילת האחריות עליהם, אך בשל התנאים המוגבלים לתכנון מבצע בטוח לחיי החטופים, הממשלה פנתה לנתיב המדיני, בתקווה שתגובש תוכנית צבאית מתאימה בהמשך. (גור, 1998, ע' 230, 224)

לדעת מעוז (Maoz,1981), מקה"ח היו מוכנים לסכן את אמינותם כתומכי מדיניות האנטי טרור ע"י ניהול מו"מ עם החוטפים, לטובת הצלת חיי החטופים. אך הם העדיפו לספוג מספר נפגעים קטן תמורת שימור אמינותם, במידה וסיכויי התוכנית הצבאית סבירים. (Maoz, 1981,p.701)

על רקע זה מובנת החלטת הממשלה השניה, שהתקבלה בשבת, 3 ביולי בשעה 15:00: אישור מבצע החילוץ הצבאי, "תוכנית ההרקולסים".

חשוב לציין כי עוד לפני אישור המבצע הרשמי ע"י הממשלה, אישר רה"מ בשעה 14:30, במהלך ישיבת הממשלה, את יציאת המטוסים לדרך, מתוך הנחה כי אישור הממשלה יינתן ממילא, ובמידה ולא, יוחזרו המטוסים ממשימתם. (גור, אינטרנט)

הממשלה אישרה את התוכנית לאחר הסבר פרטי המבצע ע"י הרמטכ"ל, והסכמת ר' המוסד שזו התוכנית הטובה ביותר בתנאים הנתונים. רה"מ המליץ לשרים לקבלה, למרות הסיכון האפשרי שבה מכיוון שהמו"מ כרוך בלא פחות סכנות מהתוכנית הצבאית ומשום שהמבצע יוכיח את עמידתה האסרטיבית של ישראל מול טרוריסטים, וזרז את השרים להצביע בטענה ש"הכוחות כבר נמצאים בדרך". (אתר חיל האוויר; בן פורת ואחרים, תשנ"א, עמ' 321- 326; גור, 1998, עמ' 274, 250)

אפשר לראות בהחלטה הראשונה – לנהל מו"מ עם החוטפים- מתאימה לדגם הארגוני, שכן היא התאימה ליכולת הביצוע (הזמנית) של הממשלה (וצה"ל). אך חשוב לזכור שהוחלט לבחור בדרך זו בכדי להסיר את החשש לחיי החטופים, שגבר לקראת מועד תום האולטימטום. לכן, החלטה זו היא האופטימלית, ובמצב זה היא תשיג את התועלת המקסימלית האפשרית.

הבחירה באופציה הצבאית נעשתה רק לאחר שמקה"ח השתכנעו בסיכוייה הסבירים להצליח בשחרור החטופים, בהתאמתה לתנאים ובאי עדיפותה ויעילותה של הדרך המדינית. בנוסף, הבחירה במבצע צבאי אפשרה למלא אחר אינטרס נוסף להחזרת החטופים – הוכחת עקביותה של ישראל במדיניותה האנטי טרוריסטית, במחיר השווה לאפשרויות האחרות.

מכאן עולה כי שלב ההחלטה נוטה יותר לדגם הרציונלי, מכיוון ששתי ההחלטות שהתקבלו, שאפו למלא אחר האינטרסים הלאומיים, במידת סיכון נמוכה ובמידת התועלת הגבוהה יותר.

פרק ג': סיכום ומסקנות

ראינו אמנם כי השלבים בתהליך ק"ה ב"מבצע אנטבה" נוטים לגדם הרציונלי, אך בכדי לקבוע את נטייתו של התהליך לדגם מסוים, יש להתחשב גם בגורמים השונים שהשפיעו על אופיו.

השיקול העיקרי שעמד לנגד מקה"ח היה החזרת החטופים בשלום, אפילו במחיר איבוד אמינותה או יוקרתה של ישראל. שיקול זה אינו מתיישב לחלוטין עם הדגם הרציונלי, שכן הוא עשוי לפגוע בטובת המדינה. גורם נוסף שהשפיע על התהליך הוא "הגורם היהודי" שהפך למניע מרכזי בשקילת סבירות וחשיבות המבצע הצבאי: ה"סלקציה" שנערכה בין הנוסעים היהודים ושאינם יהודים והחזקת ילדים יהודים בידי גרמנים חמושים, עוררו בקרב מקה"ח אסוציאציות הקשורות לשואה ולרדיפת היהודים ההיסטורית, והרגשת חובה להציל את החטופים. כל אלה השפיעו רבות על מקה"ח בשקילת צעדיהם, כפי שהעידו גור ופרס. (בן פורת ואחרים, תשנ"א, ע' 322; גור, אינטרנט;Maoz, 1981,p.701)

עובדה זו הינה ביטוי קלאסי לגישת הדיסוננס הקוגניטיבי, הגורסת שאדם מוּנע מערכיו, תפיסותיו והרגשתו האישיות, ומהצורך למנוע סתירה בין ההיגיון, הרגש וההתנהגות שלו.

גורמים נוספים בעלי השפעה קריטית, הם לחץ הזמן - האולטימטום - בפניו ניצבו מקה"ח וחוסר במידע מודיעיני. כפי שהראינו, ההחלטה לשאת ולתת עם החוטפים התקבלה בעקבות לחץ האולטימטום, וחוסר הזמן והמידע עיכב בדיקה ותכנון יעילים של אפשרויות פעולה צבאיות.

בדגם הרציונלי ללחץ הזמן אין השפעה על קבלת ההחלטה, וישנה נגישות חופשית ומתמדת למידע הנחוץ.

שיקול נוסף, שגור מעיד כי השפיע על כל מקה"ח, הוא התוצאות החמורות של שבעת אירועי המיקוח הקודמים ובמיוחד השניים האחרונים שהסתיימו ב-18 הרוגים בקרית שמונה וב-27 הרוגים במעלות. כמו כן, מודעותו של רבין למוראל העם הנמוך בעקבות מלחמת יום כיפור והחטיפות הקודמות שהתרחשו בזמן כהונתו כרה"מ, והרצון להעלות את קרנו בעיני העם היוו שיקול משפיע, אך לא משמעותי. ההתחשבות באירועי העבר מתאימה למאפייני הדגם הקוגניטיבי, וניתן לפרש את החשש מפגיעה בציבור כאינטרס פוליטי של רבין לחזק את דימוי המתערער לקראת הבחירות העתידיות. כך ניתן להתייחס גם להעדפתו של פרס את המבצע הצבאי. אלמנט זה תואם את הדגם הפוליטי, הרואה ברצון לחיזוק מעמד פוליטי משפיע על קבלת ההחלטה. (בן פורת ואחרים, תשנ"א, עמ' 53,114,116,199; גור, 1998, ע' 270, 218; גור, אינטרנט)

גורם נוסף שהשפיע על תהליך ק"ה היה תמיכתה המובטחת של האופוזיציה בממשלה. רבין ראה באחדות הדעות והעם הכרחית והיא אפשרה לו לשקול את אפשרויות הפעולה ללא חשש מביקורת האופוזיציה. (בן פורת ואחרים, תשנ"א, ע' 167; פרס, 1991, ע' 66-68; Maoz, 1981,p.703)

ניתן לראות ברצון להשגת תמיכת האופוזיציה אמצעי להבטחת מעמדו הפוליטי של רבין, כמנהיג מקובל על כל העם – אלמנט התואם את הדגם הפוליטי, אך אפשר לראות בתמיכה "העיוורת" בממשלה, כלי המאפשר לה לקבל את ההחלטה המתאימה ביותר למצב, ללא התחשבות בשיקולים פוליטיים. אפשרות זו מתאימה לדגם הרציונלי המחייב התייחסות אובייקטיבית למצב הנתון.

אלמנט אחר שניתן להניח שהשפיע על מקה"ח היה ישיבות צוות השרים והממשלה המשותפות. בישיבות אלו לרבין הייתה השפעה חזקה על שאר הנוכחים, שכן קמו רק מתנגדים בודדים לדעותיו וכל ההחלטות התקבלו פה אחד ועלו בקנה אחד עם המלצותיו שקדמו להצבעות. (גור, אינטרנט; גור, 1998, עמ' 274, 230; בן פורת ואחרים,תשנ"א, עמ' 321- 326)

באלמנט זה משתקפת תופעת ה"חשיבת יחד", שמציין בן מאיר (1978), הגורסת כי דעותיו של מנהיג הקבוצה דומיננטיות, משפיעות על חברי הקבוצה ומונעות התייחסות לדעות אחרות.

ראינו אם כן, כי תהליך ק"ה (בשתי ההחלטות) במקרה הנדון הושפע מגורמים רבים משולבים וסבוכים המתאימים לדגמים השונים. עם זאת, התקיימו בו שקילת כל האפשרויות ותוצאותיהן האפשריות, ניסיון להתעדכנות מתמדת בפרטי מודיעין חדשים (רביזיה) ובחירת האופציה האופטימלית למצב הנתון בהתחשבות בשיקולי עלות – תועלת (גם מבין האפשרויות הצבאיות). מרכיבים אלה ייחודיים לדגם הרציונלי, והופכים את תהליך קבלת ההחלטות במקרה הנדון, למרות השילוב בין מאפייני הדגמים השונים, לנוטה יותר לדגם זה.

מסקנה זו מאששת את השערת המחקר הראשונה, לפיה תהליך ק"ה לא נעשה לפי גדם אחד טהור של תהליך ק"ה, אלא מכיל שילוב של הדגמים השונים.

סביר להניח כי שילוב זה, כפי שהודגם במקרה שלנו, קיים בכל תהליך ק"ה, שכן מקבל ההחלטה נתון להשפעת תנאים וגורמים רבים ושונים בין אם מרצונו או שלא מרצונו, הנובעים מעצם אישיותו, שיקוליו, המצב בפניו הוא עומד והמערכת בה הוא חי ופועל. במציאות יהיה זה קשה לבודד השפעות רבות אלו ולפעול לפי מודל טהור אחד.

משהראינו כי התהליך נוטה לדגם הרציונלי, נבחן את מידת הצלחתה של ההחלטה. כדי לקבוע זאת יש לבדוק האם מומשו היעדים אותם ביקשו להשיג מקה"ח.

היעד העיקרי, החזרת החטופים בשלום, הושג כמעט במלואו שכן "רק" שני נוסעים נהרגו כתוצאה מהמבצע. כמו כן, הוכחה נחישותה ויכולתה של ישראל להגן על אזרחיה, בארץ ובחו"ל; אי -הכניעה לחוטפים חיזקה את אמינותה והוכיחה את מדיניותה של ישראל כמתנגדת למו"מ עם טרוריסטים; לא רק שהמבצע לא פגע במוראל העם, הוא אף שיפרוֹ והעלה את קרנם של צה"ל והממשלה בארץ ובעולם.

למרות ההצלחה בהשגת יעדים אלו, לא הושגו כל היעדים במלואם. אמנם לא פרץ עימות אפריקאי – ישראלי או אוגנדי – ישראלי, אך לאחר המבצע, נרצחה אחת מנוסעות המטוס הישראליות שנשארה לקבלת טיפול בבי"ח אוגנדי, ומדינות אפריקה הוקיעו בחריפות את המבצע, אך לא שינו את מדיניותן כלפי ישראל.

כלומר, ההחלטה השיגה את היעדים כמעט במלואם (תועלת מקסימלית), במחיר "נמוך" יחסית (עלות מינימלית), של 4 הרוגים (2 נוסעים ו-2 לוחמים), היות ומקה"ח היו מוכנים לספוג 20 הרוגים ועדיין לראות בכך "הצלחה". ואכן, כך הוגדר המבצע ע"י גורמי הביטחון והממשלה. (אתר הכנסת, אתר חיל האוויר, אתר דובר צה"ל; Maoz, 1981, p.698)

מסקנה זו מאששת את השערת המחקר השניה, הגורסת כי החלטה המתקבלת בתהליך ק"ה רציונלי תביא לתוצאות אופטימליות.

למרות שענינו על שאלות המחקר מתעוררת השאלה האם הצלחתה של החלטה נובעת דווקא מקרבתה למודל הרציונלי. הייתכן שאותה החלטה (או דומה לה) שהתקבלה בתהליך שונה הייתה מביאה לתוצאות דומות? על שאלות מעין אלו קשה להשיב, שכן ניתן רק לשער "מה היה קורה אילו...". עם זאת, סביר להניח כי שקילת כל אפשרויות הפעולה על תוצאותיהן בצורה אובייקטיבית (עד כמה שניתן), כפי שנעשית בדגם הרציונלי, תבטיח סיכויי הצלחה גבוהים יותר מאשר בדגמים אחרים.

ביבליוגרפיה

אליסון, ג. (1978). "דגמים מושגיים ומשבר הטילים בקובה", בתוך: א. גלבוע (עורך), יחסים בין-לאומיים:

מקראה (עמ' 99-130), ת"א; עם עובד.

בן מאיר, י. (1978). קבלת החלטות בסוגיות הביטחון הלאומי: ההיבט הישראלי. ת"א; הקיבוץ המאוחד.

בן-פורת, י., הבר, א. ושיף, ז.(תשנ"א). מבצע אנטבה – טיסה 139. ת"א; זמורה ביתן.

גולן, מ. (2/7/1976). "ישראל תנהל מו"מ באמצעות צרפת-נידונו תנאים". הארץ, ע' 1.

גור, מ. (1998). ראש המטה הכללי. ת"א; מערכות, משרד הביטחון.

"סקר דחף". (2/7/1976), הארץ, ע' 1.

פרס, ש. (1991). יומן אנטבה. ת"א; עידנים: ידיעות אחרונות.

Maoz, Z. (1981). “The decision to raid Entebbe – decision analysis applied to crisis

behavior”, Journal of conflict resolution, 25, pp. 677-707.

מקורות מהאינטרנט (ראה נספחים)

No auther, (n.d.), “אנטבה, מבצע”, האתר הרשמי של כנסת ישראל,

Avalable at: http://www.knesset.gov.il/lexicon/heb/entebbi.htm.

No auther, (n.d.), “מבצע כדור הרעם”, אתר חיל האוויר,

Avalable at: http://www.iaf.org.il/iaf/doa_iis.dll/Serve/item/Hebrew/1.1.4.5.4.4.html

No auther, (n.d.),”מבצע אנטבה”, האתר הרשמי של דובר צהל,

Avalable at : http://www.idf.il/hebrew/organization/iaf/IAF10.stm

Gur, M. (n.d.), “מבצע אנטבה: קבלת החלטות תכנון המבצע”, האתר להנחלת מורשתו של

מוטה גור, , Avalable at: http://www.mota.co.il/antebe.htm

התנאי היחיד שרבין ראה בו אפשרות להצלחה צבאית היה מצב בו החטופים שאינם ישראלים ישוחררו ורק הישראלים יישארו (ואכן, כשהישראלים הופרדו משאר הנוסעים, הוא היה מוכן לשקול אופציה צבאית). (אתר מוטה, ע' 4)

הפעלת לחץ על אידי אמין תגרום במידה ותצליח להחזרת כל החטופים בשלום, תפגע מעט באמינות מדיניות האנטי טרור של ישראל, תגרור תגובות בינ"ל מעורבות אך בעיקר חיוביות, ותיצור ביקורת פנים ישראלית על הממשלה.

במידה ואפשרות זו תיכשל, התוצאות יכללו מוות של כל החטופים, פגיעה חמורה באמינות מדיניות האנטי טרור של ישראל, תגובות בינ"ל מעורבות ונפילת הממשלה.

ניהול מו"מ עם המחבלים יביא במידה ויצליח להחזרת כל החטופים בשלום, פגיעה חמורה באמינות מדיניות האנטי טרור של ישראל, תגובות בינ"ל מעורבות ופגיעה בתמיכת הציבור הישראלי בממשלה.

אם אפשרות זו תיכשל, התוצאות המוערכות כוללת מוות של כל החטופים, פגיעה חמורה באמינות מדיניות האנטי טרור של ישראל, תגובות בינ"ל מעורבות ונפילת הממשלה.

מבצע צבאי יגרום, במקרה ויצליח, ל- 20 הרוגים, הגברת אמינות מדיניות האנטי טרור של ישראל ולהגברת התמיכה בממשלה מבית ומחוץ.

במידה והמבצע לא יצליח משוער כי יהרגו 50 עד 150 חטופים וחיילים, תחול פגיעה חמורה באמינות מדיניות האנטי טרור של ישראל, יגרם נזק חמור למעמדה הדיפלומטי של ישראל והממשלה תיפול. (Maoz, 1981,698)

כפי שמצוין לעיל, האופציה הצבאית הייתה האפשרות העדיפה מלכתחילה, אך בשל סיכוני ומגבלות המצב, היא לא נבחרה. עם זאת, מהנתונים עולה כי גם כאשר כבר גובשה התוכנית הצבאית המתאימה למצב, ההחלטה לאישור ביצועה לא הייתה פשוטה והושפעה מגורמים ושיקולים שונים: (ספר מוטה, ע' 236)

כשהרמטכ"ל פירט בפני רבין את תוכנית המבצע הסופית, רה"מ הסתייג מפרטים שנראו לו מסוכנים אבל בסופו של דבר השתכנע בסיכויי הצלחתה ותמך בה, תוך (אתר מוטה, ע' 6)

הבעת חששו מהתקדים שבמבצע שכזה באומרו כי: "ההחלטה אינה נעשית בלב קל... זה המבצע הראשון של צה"ל מחוץ לגבולות המזה"ת..." (בן פורת ואחרים, ;ע' 322)

אם כן, ניתן לראות בשלב ההחלטה ביטוי לגורמים שהשפיעו על מקה"ח ההולמים את הדגמים השונים, כגון לחץ זמן, התחשבות באירועי העבר (אירועי מיקוח קודמים, זיכרון השואה) מתאימים לדגם הקוגניטיבי של בן מאיר ( ), שיקולים פוליטיים עתידיים (הסתייגות פרס בהחלטה הראשונה) מתאימים לדגם הפוליטי של אליסון (1978)

למעשה, כינס פרס בלשכתו צוות מיוחד של אישי ביטחון וצבא, במטרה למצוא פתרון צבאי לשחרור החטופים, מספר שעות בלבד לאחר החלטת הממשלה להתחיל במו"מ עם החוטפים. בישיבה זו פנה פרס אל האלופים השונים ולרמטכ"ל וביקש את הערכתם להצלחת תוכניות צבאיות שונות. (ספר מוטה, ע' 242)

ההחלטה שהתקבלה פה אחד, לא הייתה אידיאלית בעיני כולם. כפי שהגדיר זאת שר האוצר, רבינוביץ' "הייתה לנו ברירה אחרת?" כמו כן, גם שר הביטחון ושר המשטרה הביעו את הסתייגותם מההחלטה בעת הצבעתם בעדה. לדעת גור, הסתייגותו של פרס הייתה "תכסיס פוליטי אל מול שעה גורלית". (ספר מוטה, ע' 236) (בן פורת ואחרים, ;עמ' 198, 199, 206)

כבר למחרת החטיפה נערך דיון בין חברי הממשלה והרמטכ"ל בו נותחו הסיכויים והסיכונים בפעולה מדינית או צבאית. סוכם כי כיוון הפעולה העיקרי יהיה דיפלומטי, אך זרועות הביטחון יכינו תוכניות מבצעיות בהתאם להתפתחות האירועים והמידע שיושג בהמשך. (אתר מוטה, ע' 3)

כפי שהורה רבין על "ניהול המו"מ עם המחבלים, כאילו אין בכלל אופציה צבאית, והכנת האופציה הצבאית, כאילו אין מו"מ עם המחבלים." (בן-פורת ואחרים, ,ע' 290)

בתום הישיבה. בנוסף להם נכחו בישיבה המיוחדת המנהל הכללי של משרד רה"מ, עמוס ערן, המנהל הכללי של משרד החוץ, פרופ' שלמה אבינרי, מזכירו הצבאי של רה"מ, תא"ל אפרים פורן, עוזרו המדיני ומנהל לשכתו של רה"מ, אלי מזרחי, מזכירו הצבאי של שר הביטחון, תא"ל אריה בראון, ודובר משרד רה"מ, דן פתיר. הקמת צוות שרים מיוחד הונהגה בעקבות לקחים מפעולות מחבלים קודמות, כשהיה צורך בקבלת החלטות דחופות. (בן-פורת ואחרים, ע' 40)

לששת השרים ועוזריהם היה מידע מועט על המתרחש. הועלה חשש כי החוטפים ינסו להנחית את המטוס בישראל.

בישיבה התקבלו 6 החלטות:

פרס יפנה לשר החוץ הצרפתי וידרוש שצרפת תפעל ככל שביכולתה לשחרור החטופים מתוך ראייתה כאחראית לשלום כל הנוסעים.
שר התחבור יפנה בדרישה דחופה לשחרור החטופים לנשיא "אי. סי. איי אי" (אינטרנשיונל סיביל אוויאיישן).
יוקם ע"י משרד התחבורה מרכז קשר עם משפחות החטופים.
יופעל לחץ על נשיא חברת "אייר פראנס" ועל ארגון איפאלפ"א ע"י מנכ"ל "אל על" וארגון הטייסים הישראלי.
כל זרועות הביטחון הנוגעות בדבר, יפעלו כפי הנדרש לקראת אפשרות של נחיתת המטוס החטוף בישראל.
שר התחבורה יקשר בין הממשלה לכלי התקשורת בארץ במטרה למנוע פרסום פרטים מדויקים על כוונות הממשלה ואודות החטופים.
בנוסף, הציע רה"מ כי יוקם מטה בין-משרדי שתפקידו איסוף מידע ותאום פעולות. הצעתו אומצה והמטה שהוקם הורכב ממזכירו הצבאי של רבין, המנכ"ל של משרד החוץ, המזכיר הצבאי של שר הביטחון ועוזר שר התחבורה. (בן-פורת, הבר ושיף, )

מכיוון שהעריך את סיכויי הצלחתו של המבצע בכמות החטופים העלולים להיפגע, ולא בפגיעות שצה"ל יספוג, מתוך ראיה ש"צה"ל בנוי להלחם".
(בן פורת ואחרים, תשנ"א, עמ' 322,323; גור, אינטרנט)
http://216.239.41.104/search?q=cache:_4HOb6vqnuEJ:faculty.biu.ac.il/~hemdaby/docs/talia.doc+%22%D7%91%D7%A0%D7%99+%D7%A4%D7%9C%D7%93%22&hl=iw&ie=UTF-8

1. "אל יתהלל חוגר כמפתח."

2. ""הבא להורגך השכם להורגו."

3. "הרוצה בשלום, היכון למלחמה."

תזכורת:

אורי מילשטיין
חבר מתאריך 16.3.03
440 הודעות 21:48 20.08.04

70. בני פלד

מפקדי חיל האוויר של צה"ל היו צריכים להתכונן למקרה הגרוע ביותר. המצרים לא עשו צעד בלתי צפוי: הם קדמו לעבר הגבול סוללות נ"מ בתוך שטח ריבוני שלהם. צעד זה לא היה צריך להפתיע בני פלד וזה שהוא הופתע והוא משתמש בצעד הזה כתירוץ לכשלונו ולכשלון חיל האוויר, מלמד מי היה באמת אותו אלוף שהטיף מוסר לאחרים אך בעצמו לא היה טוב מהם.


בני פלד שאל: ''האם רצינו?''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5368&omm=102&viewmode=

האיש שחשב שהיהודים יכולים להקים מדינה, וטעה
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5368&omm=105&viewmode=

פרופ' יצחק סגל, חיפה: ''בני פלד טעה''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5368&omm=106&viewmode=

בני פלד ז''ל = בצוות תכנון מבצע אנטבה.........
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5368&omm=107&viewmode=

___________________

כך אמרו הרומאים. כמה פעמים כבר שכחו אצלנו את הכלל העתיק הזה?
כך נרדמה ישראל בשמירה ערב מלחמת יום הכיפורים, וכך קרה לנו בלבנון בקיץ האחרון, כאשר מעוצם תשוקתנו לשלום בגבולנו הצפוני עצמנו עינינו מראות את התחמשות החיזבאללה , והתבצרותם. הצבא לא הוכן למלחמה בלבנון, ותוצאותיה הקשות מוכיחות.

אך יותר משתי דוגמאות אלו ראוי היום לשוב וללמוד את לקחי הקיץ והסתיו של שנת 2000. בחודש יולי באותה שנה התקיימו שיחות שלום בין אהוד ברק וערפאת בחסות נשיא ארה"ב קלינטון. שיחות קמפ דייויד התפוצצו על רקע אי נכונותם של הערבים לקבל אפילו את הצעותיו המפליגות – יש אומרים : התאבדותיות - של ברק (97% מהשטח , פיצוי בנגב בהיקף 3% נוספים, וחלוקת ירושלים). אז חזר ערפאת לרמאללה והורה את כוחותיו לצאת לאינתיפאדה השנייה.

לו היה ברק מבין כי הערבים מפרשים את הצעותיו כחולשה קיצונית, ולכן הן היוו תמריץ לעוד מאמץ טרור קטן הדרוש כדי שישראל תקרוס לגמרי- לא היה מניח בפני ערפאת את השלב הבא בתכנית השלבים הפלשתינאית. אבל ברק לא הבין זאת, ויתרה מזאת – לא התכונן כהלכה למה שעלול להתחולל כששיחות שלום נכשלות: למלחמה. הצבא אמנם פטפט ארוכות על " עימות נמוך עצימות" אך לא הצליח במשך שנה וחצי למנוע את הרצח ההמוני ברחובותינו.

היה צריך להחליף את אהוד ברק באריאל שרון, ולא לפני שנפלו יותר מאלף חללים בשורותינו, ורק לאחר הזוועה של ליל הסדר במלון פארק – רק אז יצאה ישראל למבצע "חומת מגן" באביב 2002, והחלה להילחם כהלכה בערבים.

"חומת מגן" הייתה נקודת המפנה באינתיפאדה השנייה, כי רק אז הבינה שוב ישראל שיש הכרח להילחם בערבים בשכם ובג'נין ולא בפתח הקניון בנתניה.

לקח אחד חייב להילמד מהאירועים הלו גם היום. ישראל אמנם שוב מתכוננת בעוז למלחמה הקודמת, וחיילי צה"ל מתאמנים עתה במתאר של לחימה בחיזבאללה, אך הספינים שמייצר אולמרט בדבר "שלום עם סוריה" וועידת השלום עם הפלשתינאים ומדינות ערב בסתיו – מעמידים את ישראל בסכנה חמורה של מלחמה מרובת חזיתות אם וכאשר יתפוצצו שיחות אלו.

שיחות השלום הללו יסתיימו בהכרח בלא כלום, אלא אם תסכים ישראל להתאבד מרצונה ולהקים מדינת פת"ח ביהודה ובשומרון, שתהפוך למדינת חמאס ברגע שהחמאס יצא לקרב.

אולמרט, הנואש מכל סיכוי אחר לשרוד בכיסאו עלול בהחלט להסכים לכך. הימור דומה הוא עלול לערוך גם עם הסורים. תמורת סמרטוט נייר הוא מסוגל לסגת מרמת הגולן כולה כולל קוו המים בכינרת. כי אם לא יסכים – צפויה מלחמה, בדומה לאוקטובר 2000.

האם ישראל מוכנה למלחמה כזו כשאולמרט עומד בראשה?

אולמרט הוא ראש הממשלה הכושל והמושחת ביותר שידעה ישראל מעודה, מי שהוכיח במלחמה האחרונה כי אינו מסוגל לקבל החלטות נכונות, וכאשר הוא מקבל החלטות הוא אינו מבין אפילו את אפס קצה משמעותן והשלכותיהן.

בסקרי דעת הקהל בעקבות המלחמה זכה אולמרט באמונם של 3% בלבד מאזרחי ישראל. אם נזכור כי כעשרה אחוזים באוכלוסייה הבוגרת סובל מליקוי שמיעה, ומעל גיל 65 - אחד מכל שלושה, נוכל גם להניח כי שלושה האחוזים שהביעו תמיכה באולמרט פשוט לא שמעו היטב את השאלה.

האם ישראל מוכנה ליטול את הסיכון הקיומי של מלחמה כשבראשה מנהיג שאי אפשר לסמוך עליו? שגם מאמצי השלום שלו אינם אלא בגדר עוד "ספין" של יועצי תדמית , יחצנ"ים ומושחתי חצר המחפשים כל דרך להאריך את שלטונו?

אם נזכור שהשותף האמריקאי שלו למלכודת וועידת השלום הוא נשיא אמריקאי שלא מצליח לנצח בעיראק, ורוצה איזו נוצת שלום בכובעו לפני שהוא יורד מהבמה, מדוע נרצה לקבל עצות ממי שנכשל ביוזמות המלחמה והשלום שלו?

אם נזכור כי החמאס זכה בבחירות הודות לאווילות מחלקת המדינה והבית הלבן שהתעקשו להניח לארגון טרור להתמודד בבחירות דמוקרטיות – אולי נבחן ביתר זהירות את העצות שלהם ביחס לגורלנו?

אם נזכור שהשותף הפלשתינאי הוא אבו מאזן, מי שלא הצליח לשמור אפילו על משרדיו בעזה מפני החמאס ואינו מסוגל לשום צעד מעשי, שהוא מנהיג לא-רלוונטי, אולי לא נדהר ברכבת אל התהום כשאולמרט הוא נהג הקטר?

תזכורת:

http://www.pmo.gov.il/PMO/Communication/PMSpeaks/speechfly281206.htm

**********

אלוף בני פלד ז"ל: "הרוצה בשלום, היכון למלחמה."
http://www.global-report.net/a.php?c=x-files&a=1619&rc=x-files

135. ''צוואה'' - ראיון אחרון עם אלוף בני פלד ז''ל:
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5368&omm=135&viewmode=

_________________

כמדומני מחזיק
תואר ד"ר להיסטוריה צבאית
תואר נוסף במשפטים+הסמכה כעו"ד.

קבוצה גדולה למדי של אנשים
הלכו אחריו ועימו
במסגרת "לב אחד ורוח חדשה"(לאו"ר)
בניסיון לנתח ןלהתוות דרך
חברתית לאומית..

עניין מזכיר וועדת אגרנט-
יעקב חיסדאי..+-
לא התאזנתי בנושא,
ועדיין חולק על הידע שלך..
סליחה..כן..
יש לך דרך לבדוק במסמכים..

תודה לך יצחק רבין

יצחק רבין כותב בספרו "פנקס שירות" בכרך שני/שער שביעי - פרק ראשון: ועדת אגרנט.
5. נתנו לחתול לשמור על השמנת=חיים ישראלי=אחיו...
http://rotter.net/forum/gil/5368.shtml#5

השאלות הנשאלות:
האם לא היה ניגוד עיניינים במינויו של דוד ישראלי - בר-טוב למזכיר הועדה??
מדוע שינה דוד ישראלי (אח של חיים ישראלי) את שם משפחתו לבר-טוב בצמוד להקמת הועדה...??
האם מינויו לשופט בכלל ומחוזי בפרט היה אתנן עבור שירותיו את המערכת = משה דיין/משעון פרס...??

מצ"ב הדף האחרון בפרק - ועדת אגרנט שאת כולו יש למצוא בקישור המצ"ב:
112. רבין כותב בספרו ''פנקס שירות'' על - ועדת אגרנט !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5368&forum=gil&omm=112&viewmode=threaded

7. מה המכנה המשותף: בין ועדת אגרנט לועדת שמגר?סוף
http://rotter.net/forum/gil/5014.shtml#7

הכנסת השממינית
חברים בממשלה ה - 16
10/3/1974 - 3/6/1974
בכנסת השמינית
הממשלה ה-16 (10.3.1974 - 3.6.1974)
חברים בממשלה ה - 17
3/6/1974 - 20/6/1977
בכנסת השמינית-בממשלה זו-רבין הוא מונה לשר הביטחון
ומשום מה לא מונה שר ההסברה לתפקיד, מן הסתם שמעון פרס
המשיך בתפקידו...עד עצם היום הזה !!
הממשלה ה-17 (3.6.1974 - 20.6.1977)
http://www.knesset.gov.il/govt/heb/membynumber.asp?memshala=17

אתה הבנת את זה ידידי...!!

הגילויים האחרונים רק מחריפים מה שהרגשנו בבטן כבר לפני 30 שנה: התייחסו אלינו, הלוחמים, כאל "פיונים" על לוח השחמט של מלחמת הגנרלים
מאת: יורם דורי.

פריצתה המחודשת של מלחמת הגנרלים, הנמשכת כבר 30 שנה במלוא עוזה, בין המפקדים הבכירים של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, מעוררת בי תחושת גועל חריפה. ויותר מכך - כעס.

הגילויים של השבועות האחרונים רק מחריפים תחושות קשות שאנו, בני דור מלחמת יום הכיפורים, נושאים עמנו שנים רבת. לפני 30 שנה הרגשנו בבטן שהתייחסו אלינו, הלוחמים, כאל "פיונים" על לוח השחמט. היום קיבלנו לכך אישור רשמי.

ביום הכיפורים 1973 נקרעתי מרעייתי ובני בן החצי שנה ונשלחתי עם חברי
להילחם על המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

כך עשו גם משה, מוטי, זאביק, אילן ורבים אחרים, שבניגוד אלי, לא הצליחו לחזור. לא עזבנו את הבית כדי להיות ב"מחנה גורודיש", לא נטשנו בני זוג כדי להצטרף ל"מחנה דדו", לא שקשקנו מפחד הטילים המצריים כדי לתמוך ב"מחנה שרון".

פשוט רצינו, כמאמר הפראזה, "לחזור הביתה בשלום", ושיישאר לנו בית.

בעוד אנחנו סיכנו את חיינו בסיני בימים ללא שינה, ללא מזון וללא תחמושת,
דאגו מקצת מהמפקדים למקומם בהיסטוריה. כאשר אנחנו ניסינו לפתח תורת
לחימה חדשה תוך כדי קרב, שתיתן מענה לעובדה שהמקלעים בטנקים לא היו
שמישים, היו מי שתדרכו עיתונאים. כאשר אנחנו ניסינו להילחם בכוחות חיל
רגלים על ידי פגזים חודרי שריון שאין להם דבר וחצי דבר עם סוג לחימה זה, היו
מפקדים שנתנו את פקודותיהם תוך קריצה למכשיר ההקלטה הנמצא בסמוך.

גם היום, 30 שנה אחרי, זה מצמרר וזה מבחיל.

לחשוב היום, לקראת יום השנה ה-30 לנפילת משה בצומת טרטור לקסיקון,
כאשר הצליח לחלץ עצמו מהטנק שנפגע, כי אולי כל התקיפה היתה מיותרת,
כיוון ששיקול כוחני במלחמת גנרלים שלח חלילה את פלוגה ב' למלכודת מוות
בלי שניתנה לכך תשומת לב ראויה - מביא לזעם נורא. לקרוא שהקרב על
מיסורי, בו נפלו מוטי מפגיעת טיל מצרי בצווארו, וזאביק שנרצח כנראה מחילים
מצרים אחרי שנפל בשבי, היה מיותר ושנוי במחלוקת בין מפקד האוגדה ואלוף
הפיקוד - הוא דבר מזוויע.

אני לא יכול שלא להיזכר בשיחה האחרונה שניהלנו אילן ואני בטנק. שאלתי
אותו, מדוע אנו מתקדמים לפני כולם, ולוקחים סיכון, אולי מיותר. ואילן השיב:
"אם אנחנו לא נעשה זאת, מי יעשה? מי יציל את מדינת ישראל?". ובתום
המשפט הזה שלו, חטפנו פגז שהרג אותו. אין צורך להוסיף מילים. הכל הופך
להיות ברור. מפקדים בכירים במלוא עליבותם, בערבוב מחליא של שיקולי יוקרה
וכבוד עם פקודות, בתמהיל מעלה קבס של שריון מקום בהיסטוריה, עם הוראות
תקיפה או נסיגה.

30 שנה אחרי, זו לא סתם נוסטלגיה. 30 שנה אחרי, חייבים, סוף סוף, להסיק
מסקנות ולהפיק לקחים. 30 שנה אחרי, הממשלה ומערכת הביטחון חייבים
להחזיר את האמון במעשים ולא בדיבורים. את משה, מוטי, זאביק ואילן איש לא
יצליח להשיב, אבל לדאוג ששוב לא תפרוץ מלחמת גנרלים שתאפיל על מלחמת
החיילים זה חיוני וזו חובה.

* יורם דורי היה לוחם באוגדת שרון במלחמת יום הכיפורים ומשמש היום כיועץ לח"כ שמעון פרס.

אחת מהתגובות לכתבה שלעיל...:-

(24.08.03 , 18:03) איציק
8. לא היו דברים מעולם.
גם אני לחמתי שם לידו של יאיר דורי באוגדת שרון ולכן מאוד התפלאתי לקרוא את דבריו -כל משפט שקראתי רק הגביר את פליאתי מהיכן הוא מוצץ הסיפור מכיוון שעובדה ידועה היא שאריק דאג ללוחמים כולם כולל אלו שבמעוזים שאותם רצה לחלץ על מנת להמשיך בחובה של צבא למען חייליוואם הוא לא שעה לפקודות של אלוף מבולבל היה זה על מנת שלא לסכן את חייליו
המידע הנאות בםוף הכתבה בדבר היות יורם דורי יועץ לשמעון פרס מסביר הכל
http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/528/942.html

עו"ד אליקים העצני הוא ח"כ לשעבר, וחבר הנהלת מועצת יש"ע.

טכס ההלקאה העצמית של יום הכיפורים החל השנה מוקדם. כביכול נתגלה חומר חדש, אך לא היה בו כל חידוש. אבל מי יחמיץ הזדמנות לפתוח את הפצעים הישנים? ממה נובעת האובססיה המאזוכיסטית הזאת?

ליהודים כנראה צורך גנטי, מולד, לייסר את עצמם: מכים על חטא בבית הכנסת, ומלקים את עצמם בתקשורת, וההבדל אינו גדול. מפני שגם ההלקאה החילונית, בייחוד זו שמשמאל, יש בה הטפה מוסרנית : "על חטא שחטאנו" ביהירות , בשחצנות, בפולחן גיבורים, באמונה "בכוחי ועוצם ידי". האופי הלאומי נמשך כמגנט אל "כותל הדמעות" ונרתע מאתגר הר הבית, דבק בתפילות בהן ירושלים עודנה העיר הדוויה, האבלה והחרבה, כאילו לא הפכנו את ירושלים לאחת הערים היפות והמרתקות בתבל.

אולם, פולחן "מחדל יום הכיפורים", כמוהו כפולחן רצח רבין, מנוצל ע'י מחנה השלום גם למטרה פוליטית-דידקטית,ללמדנו - שאין פתרון צבאי, יש רק פתרון מדיני, בניגוד לכל ההיסטוריה האנושית, בה המנצח אוכף על המנוצח את "השלום", ה-"pax romana" – שלו. את התורה התבוסנית הזאת היה ניתן למכור לעם הכי מאוים בעולם רק בעטיפה של תבוסה צבאית, כזו שנזדמנה להם לכאורה ביום הכיפורים.

אלא,שמלחמת יום הכיפורים לא הייתה תבוסה בכלל, לבד ממלחמת השחרור, הגדול שבניצחונותינו!

בעקבות המחדל הצרפתי, שהביא להפתעת פריצת השריון הגרמני בשנת 1940, לא קמו עוד הצרפתים על רגליהם. המדינה נכבשה והוכנעה. גם המעצמה הסובייטית לא קמה על רגליה אחרי מתקפת הפתע של "ברברוסה", אלא לאחר שנים של חורבן, אובדן עשרות מיליוני אזרחים וחיילים וכיבוש הארץ עד לשערי לנינגרד, מוסקבה, סטלינגרד והקווקז.

אכן היו אצלנו מחדלים נוראים ביטחוניזם מופרז, שאננות וזלזול באויב, רשלנות וחוסר משמעת, ימח"ים חסרים, מודיעין כושל, דיווחים כוזבים, "מלחמות גנרלים", משגים אסטרטגיים והחלטה אסונית שלא לגייס את המילואים ושלא לאפשר לחיל האוויר להנחית מכה מקדימה. אלא, דווקא נקודת השפל הזאת מבליטה ומעצימה את ההישג הבלתי רגיל של הפיכת תבוסה בטוחה לניצחון מזהיר.

תוך 3 ימים בחזית הסורית וכשבועיים בחזית המצרית, צה"ל קם על רגליו, ובמלחמת שתי חזיתות, תחת פיקוד אותם "הגנרלים", הדף את הצבא הסורי בחזרה לקו הסגול והתקדם לתוך סוריה עד לטווח תותחים מדמשק, כבש את החרמון הסורי, השמיד חלק גדול מחיל הים הסורי, 1,200 טנקים (מתוך 1700) ואת רוב חיל האוויר, חיסל 2 חטיבות טנקים עיראקיות וחטיבה ירדנית, הפציץ את המטכ"ל, את מפקדת חיל האוויר ואת תחנת הטלוויזיה בלב דמשק, זרע הרס בתשתיות בכל רחבי סוריה.

בחזית המצרית השמיד צה"ל אחרי 8 ימים כ-280 טנקים ויומיים אח"כ צלח את התעלה, כבש את כל אורכה מאיסמעיליה ועד לנמל עדיבייה דרומה לסואץ, כולל ג'בל עתקה ושדות התעופה פאיד ושלופה. טנקים ישראלים הגיעו עד 70-80 ק"מ מקהיר, צה"ל כיתר את 20,000 חיילי הארמיה השלישית, ורק כ2-3 ימי לחימה חסרו לו להכניס לכיס דומה גם את הארמיה השנייה. רק התערבות מועצת הביטחון והמעצמות הצילה את המצרים מתבוסה שלמה.

צה"ל הרג כ-15,000 מחיילי האויב, הפיל 450 מטוסים (יחס ההפלות 1:18), הרס את מרבית השריון המצרי, את בסיסי הטילים.

התופעה, שדווקא הערבים הם אלה החוגגים מדי שנה את "ניצחון אוקטובר" ואילו אנחנו חוגרים שק ואפר, נובעת משבר כפול: המדינאים והמפקדים, דור הפלמ"ח, איבדו את ביטחונם העצמי בגלל מספר הקורבנות הגבוה והתחושה שבאשמתם הבית השלישי עמד בסכנת חורבן. לעומתם הצעירים, ובעיקר אנשי התקשורת, שראו את מנהיגיהם בחולשתם ובקלונם, עברו מהערצה לציניות וספקנות, וחלקם אף עבר לפאציפיזם אנטי-לאומי.

במצב הרוח המרדני והאנטי-מלחמתי הזה, שהאחרונים יצרו והראשונים לא היה בכוחם להתנגד לו, איבדו שכבות ההנהגה את האיזון בין ביטחוניזם לתבוסנות , נתפסו לפסימיות ולאבדן האמונה בצדקת הדרך.

היה זה כאילו העם גזר על עצמו תבוסה שלא הייתה, כדי להעניש את עצמו על מחדליו. עמים אחרים שעברו משברים דומים מדחיקים את הכישלונות הראשוניים וחוגגים את ההתאוששות והניצחון.

הערבים המובסים ניצלו היטב את הצורך הנפשי של היהודים בתחושת מפלה, המאפשר להם לחגוג ניצחון דמיוני, שלא היה ולא נברא.

מה גם, שבמבחן התוצאה הם באמת ניצחו, שכן מאז המלחמה ההיא לא הפסיקה ישראל לסגת ולהידרדר במדרון החלקלק של הנחלת תבוסות לעצמה. נסיגה מסיני, בריחה מהלבנון, נטישת לב הארץ – מאוסלו ועד עקבה.

מצמרר לראות, איך דפוס יום הכיפורים חוזר. את הניצחון הצבאי על אינתיפאדת-האבנים הפסדנו באוסלו, את ניצחוננו במלחמת-הטרור מחקנו בעקבה. שתי מלחמות אבודות, שכבר עלו בקרבנות אדם כמחצית מחללי יום הכיפורים.

עוד עתיד עראפאת הכושל והמובס להיכנס להיסטוריה כמי שניצח את אחד החזקים בצבאות העולם, ועתיד הניצחון המדומה הזה לספק את הדלק למלחמות שבדרך.

אחרי ניצחון יום הכיפורים אמר רב אלוף אלעזר ("דדו") בכנס קצינים:"היו ימים רעים בארץ הרוח הרעה נושבת... ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס (של)... רפיון ולו רק ליום אחד, אנחנו חייבים מהר מאד להתארגן ולהשתקם ולהיות מוכנים למלחמה..."

30 שנים חלפו, והרוח הרעה עדיין נושבת..
http://www.a7.org/article.php3?id=1793

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

אולם קצין האגם שהזהיר מפני מבצע ההתאבדות סולק מאוהל התדריך. רא"ל ברלב לחץ על כיבוש החווה הסינית "כדי להציל את המדינה".

האלוף במיל מרדכי: אם זה נכון זה קו 302.

היום בטלוויזיה

Yac
חבר מתאריך 31.3.02
11311 הודעות 19:02 01.10.03

1. עוד פרשה ?

עוד תעודת עניות ?
למה 30 שנה אחרי ?

אלימלך
חבר מתאריך 26.7.03
233 הודעות 19:16 01.10.03

2. וכאן המקום להעיר כי מצפונו של עוזי יאירי

העיק עליו בשל הפשלה בחווה, עד כדי כך שבפריצה במלון סבוי..הסתער
על המחבלים על מנת ליהרג ולא להרוג.שאלו את דליה.
ואילו אמנון וטלי ליפקין שחק, ממשיכים לחתוך קוםפונים.

shlulik
חבר מתאריך 28.6.02
1011 הודעות 19:21 01.10.03

3. אתה כותב דברים חמורים

אם הפרשה עצמה היא נכונה שהרי מדובר בפרשה חמורה ביותר.
לגבי שיקוליו של עוזי יאירי ז"ל כשפרץ למלון סבוי, לא הייתי
מרחיקה לכת וקובעת כי הוא התאבד בגלל מצפון.

פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
16835 הודעות 20:09 01.10.03

7. אלימלך ידידי כשאני כתבתי את זה לפני פחות

משנה כשהדיחו את שלי מרשת ב' מתכנית הכל דיבורים
קפצו עלי הטרולים הקבועים ולא אחזור על מה שכתבו...!!!
אני מקווה שהפעם עם ישראל יעשה חשבון נפש היטב עם עצמו
בכלל ועם בוגדיו בפרט, וליפקין שחק אז כן גם היום בוגד
במדינת ישראל, ובע"ה כשתקום ועדת חקירה לפושעי אוסלו
יתברר חלקו של שחק בפשע המחריד = הסכם אוסלו = החווה הסינית!!

דו''ח ועדת אגרנט ''כתם'' על מדינת ישראל !!!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5368&forum=gil&omm=0
@ איך קיסינג'ר בגד בישראל וכמעט גרם להשמדתה.
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5047&forum=gil&omm=0
@ מה כתוב בחוזה השלום בין: ישראל למצרים...??
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5237&forum=gil&omm=0
''מלחמת אוסלו'' כל מה שרצית לדעת...!!!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5264&forum=gil&omm=0

Hermon
חבר מתאריך 15.8.02
2621 הודעות 19:30 01.10.03

4. עדות מהשטח - יומן מלחמה

"חברים בלב ונפש נהרגו ואני הכרתי רק שניים בשמותיהם: מילס ושוסהיים. גם דבש מהמחזור שלי נהרג והצטרפתי למעגל האבל. הם סיפרו על אחרים שנהרגו, בפלוגות אחרות, מפקדים וחברים שלי.
התמקמנו בתוך ההאנגרים ולאט כמו פאזל התברר סיפור הקרב על "החווה-הסינית." הגדוד קיבל פקודה לטהר חוליות-מחבלים ליד "החווה-הסינית" והתפרס בלילה על דיונות לבנות. הם התחילו לנוע בתנועה לקראת מגע. בערך באחת בלילה נתקלו ממאה מטר באש מקלעים כבדה ומרגמות. המ"פ יקי לוי נהרג. אי אפשר היה להסתער מול אש התופת, בקושי להרים ראש ולהחזיר אש. בארזני ושקולניק ירו במקלעונים. בבת -אחת היו עשרות פצועים שריכזו אותם לטיפול. רזי יהל חיפה על הפצועים במא"ג באופן שוטף. פצצות מרגמה נחתו מכל עבר, וכמויות הפצועים וההרוגים הלכו וגדלו. זה היה ממש טבח. שלושה מ"פים נהרגו.

עם שחר הופיעו טנקים שלנו אבל בגלל החושך עדיין לא זיהו מטרות אויב. יותר מחמישים הרוגים והרבה מאד פצועים עד הצהריים. לבסוף הגדוד התקפל לאחור בתבוסה מוחצת ושותתת דם. רק מאוחר יותר נכבשה "החווה-הסינית" אחרי עוד שני קרבות, ואז הסתבר שהייתה מתחם מצרי מבוצר היטב עם טילי "סאגר" נגד טנקים, מכשירי ראיית-לילה, וחזית מקלעים מחופרת. באותו לילה ארור חצה אריק שרון את התעלה על גשרים. הרבה חבר'ה סברו שהם נזרקו כבשר-תותחים לרתק את המצרים שלא יפריעו לחציית התעלה. כמה שניסיתי לברר מה באמת קרה- נתקלתי ב"ראשומון". מישהו אמר שתצלומי-האויר לא היו מעודכנים ואחר סתר אותו. חלק אמרו שאיציק מרדכי ועוזי יאירי קיבלו פקודת-קרב חפיפניקית ולהיפך. עוזי יאירי כמעט התמוטט מגודל האבידות ובמקומו מונה אל"מ בשם צימל שאסף את כל הגדוד לבית-קולנוע בכספירית ואמר בביטחון מלא שהגדוד לא נשלח כבשר תותחים וכדאי מאד לא להאמין בסברה הזו. אבל מי שהאמין האמין, ומאמינים בכך יש עד היום. אני בירכתי בסתר את מזלי הטוב. אם הייתי ב"חווה",או שהייתי נהרג, או נפצע, או מקבל הלם- קרב. בריא לא הייתי יוצא משם-זה בטוח."
http://www.amirgazit.com/rafi/sipurim.html

coren
חבר מתאריך 3.4.02
732 הודעות 19:41 01.10.03

5. הגיע הזמן לאמר גם כיצד אריק שרון סירב לסייע

לאוגדת ברן, שנלחמה על חייה במתקפת הנגד של ה 8 באוקטובר
באותו יום, שרון ביצע תנועה מינהלתית בלבד עם אוגדתו.


אורליאן
חבר מתאריך 24.8.03
3100 הודעות 19:53 01.10.03

6. או קיי... גם אני לא משתגע על שרון...

אבל זה לא סיבה להמציא דברים...
שרון לא סירב לסייע, כיוון שכלל לא נתבקש להגיש סיוע.

שרון לא "ביצע תנועה מנהלתית", אלא טורטר ע"י הפיקוד, שלא הבין את תמונת הקרב, ושלח אותו לטיול חסר שחר בשטח, ואחר כך גם החזיר אותו חזרה, רק לגלות שעמדותיו, שנטש בבוקר, נכבשו ע"י המצרים ועליו לכבשם בשנית.

נכון- הרבה ממהלכיו של שרון במלחמה ההיא מעוררי מחלוקת. אבל דווקא אלה של ה- 8 באוקטובר, אינם באשמתו.

guyara
חבר מתאריך 23.4.03
400 הודעות 20:30 01.10.03

8. אל תנסו אפילו ברמז למצוא רבב

באריק שרון. אריק היה בדרכו לצלוח את התעלה
אבל הוא קיבל פקודה מהאוגדה לחזור ולסייע
לחטיבה הנצורה.
מתברר לאט לאט שחלקו של אריק בהצלת המדינה
במלחמת יום כיפור היה גדול.
אבל תמיד יש זבל'ה שיהיו נגד
צריך לחקור את ליפקין שחק מה היה חלקו בפדיחה

פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
16835 הודעות 20:37 01.10.03

9. coren לא יעזור לך להנמשיך עם העלילה השפלה הזו

האמת נחשפת לאט אבל בטוח לטובת נפשו של עם ישראל,
תתפלא יש עוד לוחמים שחיים אחרי התופת הזו, שהחליטו
שהם לא רוצים למות עם האמת האמיתית שאתה וחבריך הפושעים
מסתירים אותה !!!!
רק ביטול החלטת ועידת אגרנט והשלמת החקירה כראוי תחשף האמ
שעם ישראל משווע לה...!!!
דו''ח ועדת אגרנט ''כתם'' על מדינת ישראל !!!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5368&forum=gil&omm=0

coren
חבר מתאריך 3.4.02
733 הודעות 20:41 01.10.03

10. זאת לא עלילה ! ברן חזר על טענה זאת השכם והערב

חוץ מזה , הייתי שם , בתוך התופת !
בגשר פירדן !
חטיבנ 217 של נתק'ה ניר .

פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
16836 הודעות 20:49 01.10.03

11. ברן הוא שקרן, חושב רק על תהילתו שרכש עם הנפת


הדגל באום רשרש:

הוא ביחד עם אלוף ישראל טל ורא"ל בר-לב, טירפדו וסיכנו את עם ישראל ומדינתו בגלל גחמתו פוליטיות ואם תרצה אז גם אפרט לך...אפילו דן
מרגלית אתמול בראיונו עם ראש הממשלה שרון הוביל אותו לנושא הזה אבל
שרון בצניעותו הזכיר זאת בחצי מילה....!!!

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

התשס"ב ! התשס"א ! התש"ס ! התשנ"ט ! התשנ"ז !
התשנ"ז ! התשנ"ו ! התשנ"ה ! התשנ"ד ! התשנ"ג!
http://www.education.gov.il/pras-israel/list_all.htm

התשנ"ז

ישראל טל = תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

התשנ"ח
חיים ישראלי = תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

מלחמת יום הכיפורים ב-1973 הותירה את המדינה מדממת, ושינתה כליל את יחסה של החברה הישראלית לדרג המדיני והצבאי. למרות זאת, האירועים לא נלמדו עד היום כלל בבתי הספר.

לאחרונה הוחלט במשרד לרענן את תוכנית לימודי ההיסטוריה ולעדכנה, ולכלול בה גם את המלחמה. הוועדה הפדגוגית שקובעת את סדר היום הלימודי תתכנס בימים הקרובים כדי לחבר תוכנית לימודים בהיסטוריה שתכלול גם את מלחמת יום הכיפורים. ''אני מקווה שנספיק לגבש תוכנית ללימוד המלחמה עוד במסגרת שנת ה-30 ולהוציא חוזר לימודים מיוחד'', אומר מיכאל ירון, המפקח של מקצוע ההיסטוריה במשרד החינוך.

כותרות העיתונים בשבועות האחרונים מראות כי עדיין לא הכל נאמר בעניין המלחמה. ירון יכול כרגע לשרטט רק קווים כלליים לתוכנית החדשה: ''אני מניח שנתמקד ונכוון יותר להשפעה של המלחמה על החברה והטראומה שהיא עברה בעקבות המחדל המודיעיני''. ''המלחמה לא נלמדה עד היום כי מאורעות היסטוריים נכנסים לתוכנית הלימודים רק כשיש סביבם סוג של קונצנזוס מחקרי'', הסביר.

לדברי שרת החינוך לימור לבנת ''הזמן חלף והתווספו אירועים, ולכן הוחלט לצרף עוד פרקים בתולדות המדינה לחומר הלימוד''.
http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/537/141.html

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

ציטוט מכותרת משנה:
"ישראל טל (טליק) מגדולי המפקדים בתולדות צה"ל
ואבי טנק המרכבה, יוצא להגנתו של ראש הממשלה."

"ראיתי ראשי ממשלות מנהלים מלחמות, ובהשוואה אליהם - אין לאולמרט להתבייש".

מקור ידיעות אחרונות/כותרות בעמוד 5 למטה

תזכורת:

53. אלוף במיל' ישראל טל ''טליק'' הציע להכנע לאוייב
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6056&forum=gil&viewmode=all&keywords=ישראל%20טל#53
39. האלוף ישראל טל זכה בפרס בטחון ישראל בעזרת שקרים
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6056&forum=gil&viewmode=all&keywords=ישראל%20טל#39
32. ישראל טל וחיים ישראלי מקבלי פרס ישראל ועל מה?
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5368&forum=gil&viewmode=all&keywords=ישראל%20טל#32

אשכול מיוחד רק לדיון האחרון בנושא יום כיפור
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=read_count&om=5543&forum=gil

מה כתוב בחוזה השלום בין: ישראל למצרים...??
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=read_count&om=5237&forum=gil

איך קיסינג'ר בגד בישראל וכמעט גרם להשמדתה.
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=read_count&om=5047&forum=gil

דו''ח ועדת אגרנט ''כתם'' על מדינת ישראל !!!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=read_count&om=5368&forum=gil

___

להלן המשך הפרק התשיעי מתוך ספרו של ד''ר אורי מילשטיין:
''קריסה ולקחה''.
החלק הראשון (סעיפים 1-4)
החלק השני (סעיפים 5-8)

13. נוהל קרב בטלפונים שבורים

אברהם אדן

כשחזר אברהם אדן למיפקדת אוגדתו מהפגישה באום חשיבה, הוא קיים קבוצת פקודות אוגדתית ואחר כך השתתף בקבוצות הפקודות של החטיבות. חטיבת בית הספר לשריון בפיקודו של גבי עמיר צורפה בלילה לאוגדת אדן. לחטיבה הזאת היו אז שני גדודים: גדוד מקורי בפיקודו של עמיר יפה שהיה מורכב משרידי החטיבה שתוגברו, וגדוד מילואים שצורף לחטיבה. מפקדו של גדוד המילואים היה חיים עדיני. על קבוצת הפקודות החטיבתית לקראת מהלך ההכרעה של צה''ל סיפר הסמח''ט ששון שילה: ''בנוכחות ברן אמר גבי עמיר שהאוגדה תסרוק את השטח מצפון לדרום במרחק ניכר מהתעלה. מדבריו של גבי לא הבנתי שהולכים למהלך הכרעה או להתקפת נגד אלא מנסים לסלק טנקים מצריים שהרחיקו לכת מזרחה. החטיבה שלנו נכנסה ל-8 באוקטובר בלי תוכנית ובלי הכנה ללחימה שהיתה צפויה לה''.

על-פי עדות זאת מסתבר שלפחות אחת מחטיבותיו של אדן טעתה או הוטעתה באשר לכוונות של הפיקוד העליון. דווקא חטיבה זאת יצרה אופציה להכרעת המצרים בגיזרת גשר פירדן. המסקנה המתבקשת היא שאדן לא הבין את התוכנית הצה''לית למערכת ה-8 באוקטובר או שלא התכוון לבצעה.

בשעה 03.54 ניסה גונן לדבר עם אדן במכשיר הקשר. הוא לא הצליח, כנראה בגלל חסימת רשת הקשר על ידי המצרים, כאמצעי של לוחמה אלקטרונית. גונן העביר את הוראותיו אל אדן באמצעות קלמן מגן. גונן הורה לאדן לתכנן צליחה בסביבות מעוז ''פורקן'' (מול איסמעיליה). אם יהיה שם גשר מצרי, הורה גונן לצלוח את התעלה ולהתפרס בעומק של עשרים קילומטר ממערב לה. ''אם ברן לא ימצא גשר מצרי, או אם לא יתקבל אישור לחציה, עליו להמשיך בהתקפתו דרומה עד לאגם המר, ולצלוח שם, ב'מצמד', על גשר מצרי. גם במקרה הזה על ברן לצלוח בחטיבה אחת, שתיערך להגנה ממערב לציר 'חבית'69 או על ציר 'ודאות'''

ב-04.23 שינה גונן את הפקודה שלו, והעביר לאדן, באמצעות מגן, פקודה חדשה: ''את המעבר מצפון לחיץ לבטל. שיהיה מעבר לאזור 'מצמד' עד קו 'חבית' להתייצב שם. לעבור רק עם חטיבה אחת שהשאר ישארו במזרח. שיקרא לתדרוך למח''ט שאותו מתכוון להעביר''. קלמן מגן העיר, שלדעתו ניתן לצלוח את התעלה בסביבות מעוז ''מצמד''.

בשעות 04.20, 04.29 ו-05.34, שוחח גונן ישירות עם אדן, וב-04.32 הוא שוחח בקשר עם שרון. בכל השיחות האלה דיבר גונן על צליחות ועל כיבושים ממערב לתעלה, שינה את פקודותיו, הוסיף והחסיר. בשיחה ב-04.29, למשל, הוא אמר לאדן שהוא מתכנן לשלוח את אוגדת שרון לחבור עם המעוזים בתעלת סואץ, ולפנות משם את חיילי צה''ל המכותרים. אדן יהיה אז עתודה לשרון והוא יצא למשימה העיקרית שלו רק אחרי ששרון ישלים את משימתו. סביר להניח שלו היה גונן מממש את כוונתו זו, לא היתה מתבצעת באותו יום התקפתו של אדן על הארמיה השניה.

לפי פיענוח שיחות הקשר דומה, שמפקד חזית הדרום היה נתון בשכרון חושים או במאניה פתולוגית. אין ספק שבני שיחו הבחינו בכך, והעדיפו להתעלם מן הצורך שהיה לצה''ל ולתושבי מדינת ישראל, לשלוח את גונן בדחיפות לטיפול נפשי. הם האמינו שיחפו עליו מכל עבר, והסוד הנורא, שמפקד חזית הדרום הוא אדם מעורער בנפשו - לא יתגלה לעולם. הם לא הבינו שבכך הם נותנים ידם לאסון: מותם - ללא צורך או ללא תועלת - של לוחמים ישראלים, וחיסול הסיכוי להצליח במהלך ההכרעה המתוכנן. כשיתחיל הקרב יתברר להם גודל האסון, בעוד האיש הזה פוקד עליהם ומורה להם איך לפעול, וכל זאת במערכת צבאית שבה אי ביצוע פקודה נחשב לקשה בעבירות.

ב-05.48 פקד גונן על נציג חיל האוויר בפיקוד הדרום לפעול, ולדאוג לכך שמטוסים לא יפציצו את הגשר המצרי ליד מעוז ''מצמד'', כדי ''לשמור עליו'' ולצלוח באמצעותו את התעלה מערבה. לפי זאב שיף גם גשרים נוספים לא הופצצו, כדי שניתן יהיה להשתמש בהם לצליחה מערבה. גם האזורים הסמוכים לגשרים לא הופצצו, והמצרים שנמצאו בהם עשו הכנות אחרונות, באין מפריע, לקדם את פני הישראלים. ב-06.05 הודיע גונן לאלעזר בטלפון: ''מפעיל כרגע את חיל האוויר. מבקש להתחיל ב-08.00 בצפון, ואחרי הצהריים עם אריק בדרום''. אלעזר אישר. לפי אדן, מטוסים ישראלים הפציצו, בשלב ההכנה להתקפה, גם את חטיבתו של נתן (נתקה) ניר. באותו שלב תקפו את החטיבה הזאת גם מטוסי מיג מצריים. ב-06.17 הודיע גונן לראש המטה של שרון, אלוף-משנה גדעון אלטשולר: ''אריק לא יתקוף לפני הצהריים למעוזים. יתקוף בדרום בצהריים, ישמיד את כוחות האויב ויתפוס 'טרמפ' על גשר שיעבור מערבה. יעבור את העיר סואץ... לא להכניס יותר מחטיבה או חטיבה וגדוד''.

ב-06.05 קיבל גונן את אישורו של אלעזר לתקוף בשעה 08.00. מסתבר, שלא היה איש במאג''ם/מבצעים שהיסב את תשומת לבו של אלעזר לשיחות בין גונן לאדן ולשרון, שמהן ניתן להבין שכל מעייניו של גונן היו נתונים לצליחת התעלה. הרמטכ''ל אישר התקפה שונה מן ההתקפה שאמורה היתה להתחיל שעתיים לאחר קבלת האישור, אם גם, כאמור, ניתן היה לייחס שינויים אלה שנעשו בתוכנית שאושרה, לדבריו המעורפלים של אלעזר בישיבה באום-חשיבה.

בבוקר קיבל גונן דיווחים, לפיהם מרוכזים כוחות מצריים רבים ב''חווה הסינית'', לא הרחיק ממעוז ''מצמד'', שנועד לצליחה באותו יום. ב-07.30 הוא פקד על גדעון אלטשולר: ''תגיד לאריק שיתכנן התקפה לתוך החווה הסינית, במקרה שלברן יהיו קשיים''.

בשעה 07.18 הנחה אורי בן-ארי, סגנו של גונן, את אדן בקשר: ''הפקודות - קודם כל כבדים (טנקים) של האויב בשטח, כולם. ואחרי זה הקלים (רכב רך) ואחר כך הרגלים. אתה צריך להגיע עד מצמד ולפי הוראת המנהל שלי (גונן) לפנות (לצלוח). האם זה ברור?''. אדן השיב: ''זה ברור לי, אני מחכה לאישור. סוף''.

ב-07.50 פקד אדן על גבי עמיר להתכונן לנוע עם חטיבתו לדרום מערב ''במגמה להשמיד אויב ולהתחבר עם 'חיזיון ופורקן'''. על אריה קרן פקד אדן לנוע עם חטיבתו באותו כיוון, במקביל לתנועת חטיבתו של עמיר במגמה להתחבר עם מעוזי ''מצמד''. גבול הגזרות של שתי החטיבתו אמור היה להיות ציר ''חזיזית'', שהוא קטע מדרך חיל התותחנים, במרחק של כעשרה קילומטרים מזרחית מהתעלה. נתן ניר ינוע עם חטיבתו מנקודת מוצא צפונית יותר, בין ציר ''חציצית'' לציר ''לקסיקון'', הסמוך לתעלה, עד מעוז ''פורקן''.

14. הנורמה - דיווחי שקר
ב-07.59 פקד גונן על אדן במכשיר הקשר: ''תקוף בהצלחה!''. אדן השיב: ''מניע את כולם''. אוגדת שריון צה''לית, עם שלוש חטיבות שמנו 180 טנקים, יצאה למשימת הכרעה.

גונן מיהר להתקשר לשרון ולמנדלר ואמר להם: ''ברן מתחיל במשימתו''. הוא התקשר למפקד חטיבת הצנחנים הסדירה, עוזי יאירי, שנמצא אז בראס סודר, ואמר לו: ''התחלנו בהתקפה מקנטרה לאגם המר. אם יהיה בסדר נצלח אחרי הצהריים מכיוון הגידי למטה''.

ב-08.15 דיווח דיין בטלפון לגולדה מאיר: ''בשעה 08.00 יצאו לפעולה - קודם ברן, אחר-כך אריק... בדרום צליחה לעבר השני''. גולדה הסכימה שאלעזר יביא לדיון לממשלה מהלך של צליחה וכיבושים בגדה המערבית של תעלת סואץ ומעבר לקו הסגול ברמת הגולן. היא הדגישה שאפילו יעקב חזן ממפ''ם ''אמר בוועדת החוץ והביטחון שאם נגיע לזה, אז יש מה לתקן''. אחרי דקות אחדות נפגש דיין עם אלעזר ועוזריו. הם דנו בבקשתו של גונן לא לפגוע מן האוויר בגשרים לכל אורך תעלת סואץ כי הוא מתכוון להשתמש בהם לשם צליחה. דיין אמר שאם צה''ל יתחיל לצלוח את תעלת סואץ לפני ישיבת הממשלה בבוקר, לא יהיה צורך להביא את הצליחה לאישור הממשלה.

דוד אלעזר אמר: ''ברן יתקוף לפני הצהריים את האזור הצפוני ואריק אחר-הצהריים את האזור הדרומי. כל אחד יש לו אופציה שאם הולך לו טוב, והוא משמיד פה את הכוחות והוא רואה שיש גשר והוא יכול לצלוח, הוא רשאי לקבל אישור ממני כמובן ואז אני רוצה לתפוס פה בראש-גשר, אם זה ילך... אני רואה בזה ניצול הצלחה אפשרי. אין לי בזה ביטחון - זה לא על גשר ברזל, זה על גשר טרמפ. זה ניצול הצלחה - אם כן, אתה רוצה הערכה שלי? פחות מחמישים אחוז, אבל מוכן מתוכנן מקווה. אם זה לא יהיה היום, אז אנחנו נעשה מאמצים עם הגישור שלנו. ואם הצליחו פה שתי ההתקפות... ואנחנו חזרנו להחזיק את המרחבים האלה, והם מחזיקים אמנם את הסוללות שלנו, בצד השני, אז אני אתכנן היום אחר-הצהריים למחר התקפה נוספת''.

שום דימיון לא היה בין תוכנן של השיחות האלה בתל-אביב לבין ההתרחשויות בחזית תעלת סואץ.

כבר מן השלב הראשון לא ביצעה אוגדת ברן את משימתה וההסתברות שתבצע אותה היתה אפסית כי מפקד האוגדה לא הבין, ככל הנראה, את משימתו. אלוף משנה (מיל'. אז סא''ל) חיים עדיני, שפיקד במלחמה על גדוד טנקים במילואים בחטיבתו של גבי עמיר, היה אחד משני המג''דים היחידים באוגדה שגדודם תקף באותו יום, מערך מצרי. עדיני סיפר: ''הפקודה שקיבלתי לפני הקרב היתה לנסוע מצפון לדרום ולשמור על מרחק של עשרה קילומטרים מן התעלה. זה הכל. לא דובר על תקיפה, לא דובר על הכרעה, לא דובר על כיבוש ולא דובר על סילוק הארמיה המצרית השניה לגדה המזרחית של תעלת סואץ'' (שיחות עם חיים עדיני בספטמבר 1992; על מקצת מן הדברים שאמר לי, חזר עדיני בתוכנית טלוויזיה על מלחמת יום הכיפורים שהוקרנה ב-19 בספטמבר 1993).

לפני תחילת ההתקפה הנחיתו המצרים אש ארטילרית על חטיבתו של נתן ניר שעה שהיתה בתנועה לשטח ההערכות שלה. אדן הכניס שינוי בתוכניתו והורה לניר לבלום בגיזרתו, ולהישאר כעתודה. השינוי הזה לבדו, באותו שלב, מוכיח כי אדן התכוון לבצע התקפה סיבובית: למלא את הפקודה אך לא לבצע את המשימה. לא היה לשינוי הזה שום הגיון צבאי, ובו בלבד היה כדי להכשיל את מהלך ההכרעה כולו, כי חטיבת ניר היתה חוד החנית של ההתקפה. חטיבתו של אריה קרן, שאמורה היתה להיות עתודה, היתה מרוכזת הרחק ממזרח. אדן תקף, למעשה, רק עם חטיבתו של גבי עמיר, שכבר סבלה אבדות כבדות בשני ימי המלחמה הראשונים בגזרת קנטרה ומפקדה הוכיח כי הוא חסר יכולת טקטית. הצבת גבי עמיר בחוד מהלך ההכרעה של צה''ל במלחמת יום הכיפורים, איפיינה את השפל שאליו הדרדר צה''ל. הסמח''ט ששון שילה סיפר: ''נענו מצפון לדרום. שני הגדודים נעו במקביל, אני נעתי ביניהם בטנק וגבי עמיר בנגמ''ש. מדי פעם נפלו פגזים שנורו מרחוק. ברן נע רחוק מאיתנו עם חטיבתו של אריה קרן. החטיבה של נתקה ניר היתה תקועה בצפון. לא איימנו על המצרים והם לא איימו עלינו''.

ב-08.30 הודיע ניר לאדן בקשר ''מצטער שאני מטריד אותך, אבל פשוט אני גם לא עושה כלום. יותר מזה, אני חושב שאני צריך לנוע דרומה''. אדן המפוחד צינן את רצון המח''ט להיכנס לקרב והורה לו להמתין עד שמטוסים ישראלים ישמידו את הארטילריה המצרית שהטרידה אותו. אחרי שלושת רבעי השעה הורה אדן לניר להתקדם ממזרח לציר ''חזיזית'', בשטח שלא היה בו אויב, ולהגיע ל''מצמד''. ניר השיב שאחד מגדודיו נמצא במגע אש עם המצרים. אדן הורה לו, שאם כך, שישאר במקומו. שעתיים אחרי שההתקפה היתה אמורה להתחיל, פקד אדן על ניר: ''אם כי אתה צריך להיות מוכן שאני אוריד אותך דרומה, בשלב זה אתה נשאר''.

עמיר, שהתקדם דרומה במרחק בטוח מן האויב, הודיע בקשר לאדן ''יש לנו בעיות של זיהוי שטחים. הכול כאן דומה אבל לאט לאט מזהים''. הוא ביקש שמטוסי צה''ל יפציצו את הארטילריה המצרית המטרידה אותו מרחוק. אדן הודיע בקשר לגונן שאינו רוצה לתקוף ללא סיוע מטוסים.

למרות שבחפ''ק של גונן האזינו אנשי המטה לרשתות הקשר של חטיבותיו של אדן, הסתפק גונן בשיחותיו שלו עם אדן. מדיווחי אדן על ההתקדמות המהירה של חטיבת עמיר התרשם גונן, שההתקפה נוחלת הצלחה מעבר למצופה ובהתאם למקווה, והנה הנה חוזרים על עצמם קרבות מלחמת ששת הימים. אף לא אחד מאנשי מטהו לא העמיד אותו על טעותו, כי איש מהם לא הבין את מה ששמע, ולא התמצא בשטח ואם מישהו היה מבין לא היה מעז להטריד את האלוף. דיווחי אדן היו מבולבלים, ניתן היה להסיק מהם על התקדמות מהירה, אבל גם על התחמקות מתקיפת המצרים עד לקבלת סיוע אווירי. גונן לא היה מסוגל לנתח בהיגיון את המידע שקיבל מאדן, נתפס לנקודות החיוביות שבו, הוסיף עליהן נופך משלו, וקיבל החלטות, שהקשר ביניהן לבין המציאות היה שלילי.

חמישים דקות אחרי הפקודה לתקוף, היה גונן בטוח שהמצרים נשברים. כדי לנצל את ההצלחה הוא ביקש לעבור מיד לשלב השני של התוכנית. הוא התקשר לשרון והורה לו להתכונן לתקוף מערבה, לכיוון התעלה. ב-09.15 דיווח אדן לגונן: ''נדמה לי שלאט לאט אנחנו מצליחים לטאטא את הכל''. היתה זאת משאלת לב של אדן שלא היה לה כל בסיס במציאות, ושלא ניתן היה לגזור אותה מדיווחיו של עמיר. גונן התקשר מיד עם שרון ואמר לו שהוא לא עומד להפעיל אותו מיד (שהרי אין טעם לבזבזו על גזרה שאדן יכול לטפל בה), אלא מאוחר יותר, לשם מיטוט הארמיה השלישית וצליחה בדרום. בכך רצה גונן לבצע מהלך הכרעה לכל אורך החזית עוד באותו יום. ב-09.30 הודיע גונן לברן ''להשמיד את כל הכוחות בסביבה עד 'מצמד' ורק אחר כך לעבור (לצלוח). התנועה חייבת להמשיך דרומה. אם אפשר לעבור ב'חיזיון' לנסות להעביר יחידה קטנה שתישאר על הגדה. לתפוס מאחזים קטנים בצד השני. לעבור מהר דרומה ל'מצמד' ושם לחצות''. אדן הסכים לנסות להתקרב לתעלה.

גונן התקשר מיד עם המטכ''ל, וב-09.32 הוא הודיע לעוזר הרמטכ''ל, רחבעם זאבי (גנדי), שכוחות סיור קטנים של אוגדת אדן חצו את התעלה באזור המעוזים ''פורקן'' ו''חיזיון''. ב-09.38 הודיע אדן לגונן שאין הוא יכול להתקרב לתעלה ולצלוח אותה, כי הוא עסוק בקרב קשה נגד טילים וטנקים. אבל ב-09.45 הזמין אדן סיוע אווירי והורה למח''ט, גבי עמיר, לחבור ל''חיזיון''. גונן ששמע את זה, יכול היה להבין שאם פקודיו של עמיר עדיין לא הגיעו למעוז ''חיזיון'', הם בוודאי לא צלחו את התעלה. למרות זאת הוא לא תיקן את הודעתו למטכ''ל, כי היה בטוח שהצליחה תתבצעה בקרוב מאוד, ומדוע להקפיד על קטנות כאלה ביום הגדול ההוא? ב-09.50 הוא הודיע שוב לזאבי שכוחות סיור קטנים מאוגדת ברן צלחו את התעלה, כי חוד אוגדת אדן נמצא ליד מעוז ''חיזיון'', כי האזור נקי, יחסית, מאויב, כי יש שם גשר והוא עושה הכנות לצליחת התעלה בכוחות שריון.

לימים, כתב אדן:
''מהתנהגותו של גונן נראה לי כי בכך שהבהיר לי את כוונותיו, הרי זה כאילו ביצוען כבר הושלם... קשה, איפוא, למצוא קשר בין המצב לאמיתו לבין הערכת המצב (של גונן). וכן בין הדיווחים שאני מעביר לגונן - ובין הדיווחים שהוא העביר לרמטכ''ל. הרמטכ''ל שמע על הדיווח האופטימי, אך עדיין אינו מאשר. זה אינו מונע את גונן מלהורות לי ב-09.57 לתפוס מאחז בצד השני של 'חיזיון'''.

ב-09.55 אמר גונן לשרון: ''חשוב לי מאוד להיות עם כוח קטן בצד המערבי. דבר שני, לרדת ליצור מגע עם 'החווה הסינית', ואחר כך את המשימה העיקרית באיזור 'מצמד'. האם אתה יוצר מגע עם הצד המערבי (של התעלה)?''

שעתיים ורבע לאחר התחלת ההתקפה הגיע גונן למסקנה שהשלב הראשון בתוכניתו, שלב ''אריה'', הושג במלואו, ויש לעבור לשלב ''דב''. סגנו, אורי בן-ארי, ושאר עוזריו הבכירים - לא הסבו את תשומת לבו לכך שאין לו שום בסיס למסקנה זו. מכאן, שהם היו שותפים לה, או שלא העזו לומר לגונן שהוא נמצא ''על הבנקט''. לא רק שהם לא הבינו או ששתקו, אלא גם מילאו את הוראותיו הרות האסון. ב-10.05 אמר אורי בן ארי לאדן בקשר ש''יש איזה סימנים קטנים של התחלת התקפלות (של המצרים), לכן מאוד חשוב להגיע במקסימום מהירות עם כל הכוחות לאורך כל הציר שלך מהצפון מ'מילנו' ועד למטה. להגיע למגע ולהשמיד, אחרת הם עלולים להסתלק (לברוח לגדה המערבית של התעלה)''. אדן הבין שלמפקדת החזית יש ידיעות משלה על התחלת התמוטטותם של המצרים, ולכן לא חשש להעביר אליה דיווחי שקר, שהרי המצרים מתמוטטים, ומי יבדוק אחר-כך מה בדיוק אירע בכל שלב ושלב בקרב?

בשעה 10.00 התחילה בתל-אביב ישיבת ממשלה. אלעזר דיווח לשרים על התחלת מהלך ההכרעה בדרום והוסיף: ''אם זה יצליח - היום אחרי-הצהריים חיסלנו ראש-גשר. בתעלה יש המון חיל רגלים עם המון טילי נ''ט, וזה גורם לנו יותר נפגעים מאשר הטנקים שלהם... קודם כל נגמור עם ראש-הגשר. לכן זה לא יהיה בהכרח חזרה לתעלה. גם לברן וגם לאריק יש הרשות לתכנן ניצול הצלחה של מעבר תעלה... אינני יודע אם זה ילך או לא. כרגע ברן כבר מבקש אופציה. הוא מתקרב לאיזה גשר וחושב שהוא עומד עליו. אלוף הפיקוד מבקש רשות מראש. אני עוד לא נתתי... אני רוצה להיות בטוח שזו איננה פריצה צרה מאוד ופזיזה מאוד. אני מעדיף השמדת ראש-הגשר ואם נחשוב שזה מספיק מבוסס - הוא יקבל רשות לחצות את התעלה... אם ברן יגמור זאת עד הצהריים ויתייצב - בצד הזה בלבד או גם בצד השני - אריק יצא להתקפה על ראש-הגשר הזה (הדרומי)''.

אילו היה הרמטכ''ל מעודכן כפי שהיה יכול להיות מהאזנה לרשתות הקשר, הוא היה יכול לדעת באותה שעה כי ההתקפה נכשלה. אלעזר לא הטעה אמנם את הממשלה בכוונת זדון אלא משום שהיה מנותק מן המציאות ועמו רוב אנשי המטה הכללי.

האיומה בהחלטות גונן היתה לשגר את אוגדת שרון שלושים קילומטרים דרומה. אורי בן-ארי התקשר לשרון ב-10.15, והורה לו: ''היכון לתנועה דרומה. בגיזרה שלך יטפל ברן. תשמיד בדרך כל מה שתפגוש... כשתגיע לגידי אדע אם אתה נכנס לקרב עם השריון שממערב לגזרה הדרומית, או שאתה הולך ישר לצליחה ולכבוש את העיר (סואץ). למטה תצטרך לחצות ב'ניסן' ולעבור מערבה לפי המשימה''.

ב-10.19 ביקש גונן בקשר מהמטה הכללי, לאשר צליחה של כוחות שריון ליד מעוז ''חיזיון''. אחרי דקה קיבל גונן מברק: ''רמטכ''ל לאלוף: יש אישור ל'חיזיון'''.

את האישור לא נתן אלעזר אישית, אלא עוזרו, רחבעם זאבי. אלעזר היה אז, כאמור, בישיבת ממשלה. תוך כדי הרצאתו התבקש אלעזר לצאת מחדר הישיבות, וזאבי דיווח לו בטלפון, בקצרה, על ההתפתחויות הדרמטיות. לפי זאבי הורה לו אלעזר בטלפון לאשר צליחה. הביוגרף של אלעזר, חנוך ברטוב, מסתייג מכך. זאבי המשיך לדווח לאלעזר על הצלחות נוספות של ברן, וזאת עשה באמצעות ראש הלשכה של אלעזר, אבנר שלו. הוא קיבל אישור, באמצעותו של שלו, לצלוח בעוד נקודות מספר, ולשלוח את אוגדת שרון דרומה. ניהול קרב צליחה תוך כדי ישיבת ממשלה, מאות קילומטרים מן החזית, באמצעות טלפון שבור, גונן - זאבי - שלו - אלעזר, בעוד אדן לא התקרב אפילו לתעלת סואץ ולא שלט בחטיבותיו - היה יכול להיות קטע ממחזה אנטי מלחמתי של אריסטופנס, או של חנוך לוין. זה בדיוק היה האופן שבו ניהלה ''ליגה א''' של מפקדי צה''ל את מהלך ההכרעה, שלקראתו נערכו בצה''ל אימונים במשך שנים. זה, במבט מיקרוסקופי, אחד הגורמים העיקריים לחיכוך המפורסם בקרב, שעליו מדברים תיאורטיקנים צבאיים, זה הגורם הבלתי יציב שמשנה את תפקודה של המערכת מהומוגני למחותחת. דוד אלעזר ניסה לשלוט במהלך ההכרעה בסגנון הפיקוד ההדוק. הוא לא בטח באיש, בוודאי לא בגונן. אבל, לשלוט באופן הדוק במהלכים הטקטיים של הקרב ממרחק כה גדול, ובאמצעות ראש הלשכה אבנר שלו, שאיננו אינטלקטואל צבאי ולא פיקד בחייו על שום קרב, ובאמצעות רחבעם זאבי אשר הקרב האחרון שעליו פיקד היה בהיותו מפקד גדוד בתל-מוטילה ב-1951 (ראה ספרי, ''ההיסטוריה של הצנחנים א' - יחידה 101''), הרי זה לבחור את אופן הפיקוד הגרוע ביותר.

15. ממשלה של שוטים
ב-10.20 הורה גונן לאדן לצלוח את התעלה במהירות האפשרית בסביבות ''חיזיון'' כדי שדיווחיו השקריים יהפכו לאמיתיים ואיש לא יבדוק את לוח הזמנים אם אכן תושג הצלחה. אדן השיב: ''אנחנו נעשה את העסק מה שיותר מהר'', ולפי מעשיו לא התכוון למה שאמר או שלא הבין במה הדבר כרוך. עד השעה 10.30 חיכתה החטיבה היחידה שהופעלה בחזית, היא חטיבת עמיר, לסיוע אווירי שלא הגיע, ואז התקדם עמיר מערבה ללא סיוע כזה. כבר אחרי שתי דקות הודיע עמיר לאדן שהוא ''משחק שמאלה ימינה בתוך אש ארטילרית כבדה, הדלקנו כמה כלים שלהם, יש לנו מספר פצועים, אנחנו לא מצליחים להתקדם''. אדן אמר לעמיר שעליו להגיע במהירות ל''חיזיון'', ושאל אם הוא מסוגל לעשות זאת. עמיר השיב: ''אי אפשר לעשות את זה אלא אם לצאת אחורה. יש כוחות משמאלי (של אוגדת שרון) שלא מועסקים שיכולים ראשית כל להיכנס לחיזיון''. אדן: ''לא רוצים לתת לי אותם, יתכן שאני אביא את החטיבה של ניר לעזור''.

חמש דקות הרהר אדן מה יעשה, ואז הורה סוף סוף לניר לנוע עם חטיבתו מסביבות קנטרה דרומה, להגיע עד חטיבתו של עמיר, ולהמשיך למעוז ''חיזיון''. ''יש שם שלושה מעברים (גשרים). תעבור בהם ותאחז בצד השני. לפני שתעשה את זה בהתלהבות, תלמד טוב את המקומות''. הוא הורה גם לאריה קרן להעביר גדוד מחטיבתו לחטיבת עמיר. אדן התכוון לתקוף בכוח אוגדתי את המצרים ליד התעלה, ולהגיע ל''חיזיון''. אבל, הוא השהה את הפקודה לתקוף במשך ארבע שעות, בצפיה לסיוע אווירי שלא בא משום שהאמין כפי שרוב קציני צה''ל האמינו אז שהתקפה של חיל האוויר תמוטט את האויב ואז ישובו יחידות השריון לפעול כפי שפעלו במלחמת ששת הימים: ירדפו אחרי אויב בורח, או ירמסו אותו בשרשראותיהם. אדן לא הבין באותו שלב שלא רק הנ''ט המצרי ניטרל את הטנק הישראלי אלא שגם הנ''מ המצרי ניטרל את המטוס הישראלי.

התמרונים הרבים שביצע אדן עם החטיבות שלו במשך אותן ארבע שעות היו ממזרח לקווים המצריים.

בזמן שאוגדתו של אדן ביצעה התקפה סיבובית וכמעט לא באה במגע עם המצרים המשיכה, כאילו בעולם אחר (של שוטים) ישיבת הממשלה. דוד אלעזר קיבל דו''חות שוטפים בזמן הישיבה, על הצלחות בגדה המערבית של התעלה, מצב רוחו זינק כלפי מעלה והערכותיו הרקיעו שחקים כפי שהיו לפני המלחמה. האירועים בשנים וחצי הימים האחרונים לא לימדו אותו דבר שהרי כושר למידה היא תכונה אינטלקטואלית ואלעזר היה אנטי-אינטלקטואל. בסוף דבריו בממשלה הוא אמר: ''אם זה יסתיים היום כפי שאמרתי, לאורך התעלה פלוס ראש-גשר או שניים (ולפי מה שמנדנדים לי, יכול להיות שכבר יש ראש-גשר אחד בצד שני), תעמוד לפני השאלה: מה קורה הלאה. המשימה הראשונה היא לנקות את התעלה בצד שלנו, להתיישב חזרה במעוזים שלנו ולהתייצב בקו הפסקת-האש. שנית - להחזיק, אם אפשר ראש-גשר אחד או שניים בצד השני. שלישית - את פורט סעיד ופורט פואד אני רואה כמשימה התקפית ראשונה לשיפור קו הפסקת-האש ותשלום שמצרים צריכה לשלם עבור המלחמה. יש אפשרויות נוספות שלא הייתי רוצה היום לפתח אותן, אלא רק לומר עקרונית שאם יש לנו ראשי-גשר - אפשר לעשות יותר מזה''.

כל הזמן שיגר גונן למטכ''ל דיווחים על אירועים שלא היו ולא נבראו. ב-10.40 מסר הרל''ש, אבנר שלו, פתק לאלעזר, והרמטכ''ל קרא אותו באוזני שרי-המחדל: ''הוקם ראש גשר אחד בגדה המערבית של תעלת סואץ''. לפי זאב שיף המקור לטעות זו היה דיווח של סמל מבצעים.

לאחר שאלעזר השיב לשאלות אחדות של השרים, אמר משה דיין: ''אני רוצה להעיר משהו שהייתי רוצה שהרמטכ''ל ישמע, לפני שהוא עוזב. ישראל עלולה להימצא בעתיד הקרוב ביותר - אולי עוד הערב ממש - במצב שיופעל עליה לחץ סובייטי-אמריקני... ברגע שיהיה לנו טוב - ילחצו על הפסקת-אש. ולכן על מנת שלא לגרום קרע ביחסים עם ארצות-הברית - שבה אנו תלויים מאוד בענייני רכש - חשוב מאוד לשפר את הקווים תוך כדי המלחמה ולפני הפסקת-האש... ולפיכך - ואני בכל לבי בעד זה - לקחת את כל הקו הזה ואת פורט סעיד, אם זה ניתן באופן אופרטיבי. אם צה''ל לא יכבוש את הגיזרה הצפונית של התעלה ואת פורט סעיד, יהיה המצב שישראל איבדה שטח שהיה בשליטתנו קודם לפתיחת המלחמה, והיא תימצא במאזן שלילי... מה שאני רוצה להציע: שעקרונית נהיה מוכנים. שהערב תהיה ישיבת ממשלה, לא מפני שמחר בבוקר צריך לצאת למתקפה. אנחנו מתקרבים ללוח-זמנים שמכנסים את מועצת הביטחון, עם לחצים עלינו וכו'. אנחנו צריכים להיות במצב שאם יהיה אישור לעבור את הקו - עד שיגיעו למועצת הביטחון ולהסכמה אפילו של האמריקנים - כבר נהיה במצב אחר''.

לפי הצעת ישראל גלילי, סיכמה גולדה מאיר את הדיון בהחלטה:
הדיפת ההצבא המצרי אל מעבר לתעלה.
הדיפת הצבא הסורי אל מעבר לקו הפסקת-האש ברמת הגולן.
תוך כדי כך - הנחתת מכות לשני צבאות האויב.
ראש הממשלה ושר הביטחון מוסמכים לאשר לצה''ל, ככל שתהיה אפשרות, לתפוס מאחזים צבאיים מעבר לתעלה (בצפונה ובדרומה) ומעבר לקו הפסקת-האש ברמת הגולן, לשיפור עמדותינו נגד מתקפות חדשות של האויב''.
עד כמה היו מנהיגי ישראל מנותקים מן המציאות מצביעים לא רק האירועים בקו הדם אלא גם העובדה שאחרי ארבעה ימים, ב-12 באוקטובר ישראל בקשה משר החוץ האמריקאי הנרי קיסיג'ר לשכנע את הסובייטים לשכנע את נשיא מצרים אנואר סאדאת להסכים להפסקת אש באתר וסאדאת סרב. אחרי עשרים שנה ברור שבאוקטובר 1973 היתה לישראל ממשלה של שוטים. הרבה לא השתנה אחרי כן.

16. ''הנורמות של הפיקוד הקרבי''
בזמן שבתל-אביב התחילו המנהיגים הלאומיים להתחלק בפירות הניצחון, המשיכה אוגדת ברן לשקוע בחולות סיני. במקום התקפה אוגדתית (שבה יש 9-8 גדודים) תקף גדוד שריון מילואים אחד, בפיקודו של סגן אלוף במילואים חיים עדיני, מערך מצרי. עדיני סיפר:
''את חניון הלילה עשינו על כביש הרוחב, כשלושים קילומטרים ממזרח לתעלת סואץ ולמעוז 'מילנו'. בשלוש אחרי חצות בערך התחלנו לנוע בציר ''מאדים''. נעתי באופן רצוף אחרי גדודו של עמיר יפה. לא ידעתי שההתקפה מתחילה בשמונה בבוקר דווקא. בשעות לפני הצהריים הגעתי לציר 'חציצית' הוא ציר חיל התותחנים הנמצא כעשרה קילומטרים ממזרח לתעלה. קיבלתי פקודה לחבור לגדוד של עמיר. התקדמתי 'בחציצית' והגעתי לעמיר. עד אז לא נתקל גדודנו במצרים. גדודו של עמיר היה בעמדות סטאטיות, הטנקים שלו ירו לעמדות של האויב מרחוק וספגו הפגזה ארטילרית של המצרים''.

ששון שילה:
''נעתי בין שני הגדודים. גבי עמיר היה הרחק מאחור. כשהגענו מול גשר פירדן התרשמתי שיש אפשרות להשתלט על הגשר. זאת לא היתה המשימה המקורית, לא קיבלתי שום פקודה לעשות זאת. נקטתי יוזמה אישית מקומית כפי שאני מבין את תפקידו של מפקד קרבי בקו הלחימה. אומנם בקבוצת הפקודות נאמר שהכוונה היא רק לסרוק מצפון לדרום הרחק מן המצרים, אבל אם ניתן למוטט את האויב בגיזרה חיונית מסויימת, חובתי, על-פי הנורמות של הפיקוד הקרבי, כפי שאני מבין אותן להתאמץ לעשות זאת. נאמנותי היא קודם כל לקיומו של עם ישראל ולקיומה של מדינת ישראל ולא לפקודה זאת או אחרת של מפקד שנימצא בבונקר באום-חשיבה {גונן} או למפקד שנמצא עשרה קילומטרים ממזרח לי {ברן}.

''פקדתי בקשר על יפה ועל עדיני לפנות מערבה עם גדודיהם, והתקדמנו, עדיני מצפון ויפה מדרום, באש ותנועה כמו בתרגיל, אל תעלת סואץ. כשהתקרבנו לאיזור המאוכלס מצרים פקדתי על יפה לעצור ולחפות על התקדמותו של עדיני. תכננתי לקדם את גדודו של עדיני מרחק מה ואז לעצור אותו להטיל עליו לחפות על התקדמותו של יפה. כאן היתה תקלה הראשונה: יפה נעצר הרחוק מן המקום שהוריתי לו, וכשעדיני התקדם נוצר פער גדול ביניהם. יותר מזה, יפה לא המשיך להתקדם ועדיני התקדם באש ותנועה וחיפוי פנימי של פלוגותיו''?

17. ''המצרים התחילו לברוח, ניתן להכריע את המלחמה''
חיים עדיני:
''הסמח''ט, ששון שילה, פקד עלי לנוע במהירות מערבה לכיוון גשר 'פירדן' שליד מעוז 'חיזיון' ולהשתלט עליו. שילה אמר לי שאקבל סיוע ארטילרי ואווירי ושכוחות נוספים של החטיבה ושל האוגדה יפעלו לצידי ויחזקו אותי במקרה הצורך. לא הייתי בטוח שאקבל סיוע וביקשתי פירוט. שילה אמר: 'חיים, תקבל את כל הסיוע שאתה צריך. זוז!' עדיין לא הבנתי לאיזה תיפקוד לקוי נקלע צה''ל ובטוח הייתי שנזכה בניצחון מהיר. עם עשרים ושניים הטנקים שלי התקדמתי בשתי פלוגות לפנים ופלוגה אחת מאחור בדיוק לפי הספר. הבחנו מרחוק ליד התעלה בטנקים מצרים. ירינו והשמדנו אותם.

''ואז פרצה אש מן המדבר. מצאנו את עצמנו בתוך אוקינוס של חי''ר מצרי. כל חייל היה בתוך מחפורת אישית. הם ירו בנו מאות טילי סאגר, אר.פי.ג'י ומה לא?! זאת היתה אמורה להיות התקפה אוגדתית; לא חטיבתית ולא גדודית. מצאנו את עצמנו לבד בלב מערך האויב. ראיתי טילים נעים אל הטנקים שלי. פקדתי במקרופון על מפקדיהם לשבור ימינה ושמאלה, ללא הועיל. תוך דקה השמידו לנו המצרים ארבעה טנקים. התקדמתי עוד קילומטר אחד והגעתי עד למרחק חמש מאות מטר מהתעלה. זאת הנקודה הקרובה ביותר אל קו המים שצה''ל הגיע באותו יום.

''אלפי מצרים הקיפו אותנו. לא יכולנו לירות עליהם ממכונות היריה שלנו. לתותחינו לא היית שום משמעות. חרמ''ש לא היה לנו. נאלצנו לירות בעוזים וזה היה לעג לרש. ואז קרא דבר מדהים: המצרים יצאו ממחפורותיהם והתחילו לברוח. הם ברחו בהמוניהם. כמי שנלחם נגד הצבא בתוך טנק במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, חשתי את השכרון של ההצלחה. זה כמו אורגזמה. אני אוהב את הריח הזה של הגריז, הזיעה ואבק השריפה אחרי ירי התותח. אני אוהב את האקשיין הזה, הוא אדיר הוא חזק, כל זה יחד עם מנוסת האויב זאת ההרגשה הטובה ביותר שיכולה להיות. והאויב ברח. פשוט ברח. אני מקבל את זה שעם ישראל החליט להקריב את חייו של חיים עדיני ושל פקודיו. אבל שיבואו אחרים וינצלו את ההצלחה. ההכרעה של המלחמה כולה היתה מונחת לפני על משטח המדבר הושט היד וגע בו. יכולתי להיות גיבור ישראל של כל הזמנים. גבי עמיר ואברהם אדן יכלו להיות גיבורים לאומיים. רק צריך היה לעשות מעשה, והמעשה לא נעשה ולנו לא היה די אוויר לקצור את ההצלחה. והחבורה הזאת של אנשי הפלמ''ח ממלחמת העצמאות שניצלו את מגוייסי שנות החמישים, מפקדי גדודי המילואים של מלחמת יום הכיפורים, שלחו אותנו שוב ושוב למשימות. דדו, גנדי, גורודיש וברן, אלה לא עשו את מה שצריך היה לעשות, הם אשמים אישית במצב של צה''ל אז, בזה שלא בצענו את המשימה ובמותם של כל אחד מפקודי. אלה לא ניצלו את האופציה שנתנו להם פקודי ואני, ולא הכריעו את המלחמה ב-8 באוקטובר. ב-8 באוקטובר היתה צריכה להיות צליחה וצה''ל לא היה מוכן. תרבות שלמה קרסה חמש מאות מטר מגשר 'פירדן' ב-8 באוקטובר 1973 לפני הצהריים. אני הייתי שם. זה היה אפשרי. לא הרחק מאתנו היו יחידות מאוגדתו של אריק שרון וצפו במעשה. הם לא באו לעזור, בהתאם לפקודות מפורשות שקיבלו מגורודיש. אותם שלחו דרומה לגידי. איזה טמטום! אף אחד מאלה ששלחו אותי ולא עשו את המוטל עליהם לא יוכל להגיד לי מה היה שם לפני הצהריים חמש מאות מטר מגשר 'פירדן'''.

ששון שילה:
''כשעדיני התקדם מערבה התחילו המצרים לברוח לתעלת סואץ, עלו על הגשר שהקימו ועברו לגדה המערבית. ברור היה שניתן להגיע עד קו המים ולהשתלט על ראש הגשר המצרי הזה, אולי אפילו לצלוח לגדה המערבית. ואז התרחש דבר מדהים: שמעתי בקשר את עמיר יפה פוקד על גדודו להסתובב מזרחה ולנוע בשדרה לאחור. התפרצתי לרשת שלו ואמרתי: 'עמיר, למה אתה עושה את זה?' הוא השיב: 'אזלה לי התחמושת ואין לי דלק. סוף!'. לימים הוא נהרג בתנועת דרכים והלב נצבט לי כשאני מדבר על כך. אך את האמת צריך לומר כפי שאמרתי אותה בעדותי לוועדת אגרנט כשעמיר היה עוד בחיים. לא סלחתי לו על כך. אם עמיר היה מתקדם יכלו שני הגדודים למוטט את המצרים בגיזרה וליצור תפנית במערכה בצפון תעלת סואץ ואולי אף במלחמה כולה. זה היה רגע של אמת שלא נוצל. לא היתה בקרב הזה מעורבות חטיבתית ולא מעורבות אוגדתית. ברן התנהג כמפקד דיוויזיה המנהל קרב של שלוש חטיבות שיריון בתקן מלא. הוא לא הבין שרק ארבע פלוגות נלחמו והן כמעט הכריעו את הקרב. הן היו זקוקות לסיוע. היה ביכולתו ובאמצעיו של ברן לסייע להן. אבל הוא היה רחוק מאוד ומנותק ממציאות הקרב. גבי עמיר התנהג כבריגדיר המנהל קרב של שלושה גדודים בתקן מלא. גם הוא לא הבין שיש לו כוח גדודי מפוצל ושעליו להיות בקו הלחימה ממש. אני התחננתי בקשר לשגר כוחות נוספים להפעיל סיוע ארטילרי ולשלוח מטוסים. הייתי כקול קורא במדבר''.

חיים עדיני:
''על הדרך מולי הבחנתי בחיל מצרי בריא גוף. הוא אחז בידו אר.פי.ג'י. לפני שהספקתי לעשות דבר, הוא ירה. חשתי זעזוע אדיר בצריח. נפגעתי בפני ובידי. דם כיסה את פרצופי. חשבתי שהתעוורתי. אחרי שתי דקות התאוששתי. חלפה במוחי מחשבה שהפקירו את אנשי ואותי, ששום כוח לא יגיע אלינו ולא נקבל שום סיוע ארטילרי ואווירי כמובטח. הבנתי שעלי להציל את מי שלא נפגע. כל נימי נפשי הצהל''ית והשריונאית התקוממו בי נגד נסיגה. זאת היתה הרגשה נוראה. לפני דקה הסתערתי בראש גדוד טנקים, ואחרי דקה אני לא שווה כלום. שוכב בטנק פצוע. בעל מום. בכאב עצום השתלטה עלי ההכרה שאין ברירה ופקדתי לסגת. השארנו במקום עשרה טנקים פגועים ועשרים וארבעה הרוגים ונעדרים. כל אחד מהם מענה אותי עד היום.'' (השיחות הנ''ל עם חיים עדיני ודבריו בתוכנית הטלוויזיה הנ''ל. מקצת מן הדברים התפרסמו בסדרה טיים-לייף בכרך על השריון The Armored Fist ).

ששון שילה:
''אם הגדוד של עמיר יפה או גדוד אחר היו נמצאים במקום כשעדיני נפגע ניתן היה להמשיך בתנועה לשלוט על הגשר ואז חטיבה אחרת היתה באה ומנצלת את ההצלחה.ברן עשה זאת אחרי שעות אחדות והכניס לגזרה את גדודו של אסף יגורי. כך הוא הלך מן הפח אל הפחת. כשעדיני נפצע וגדודו התפזר בקשתי מגבי עמיר שימנה את יום טוב למג''ד. יום טוב התחמק וביקש למלאתפקיד של קצין אג''ם חטיבתי. פקדתי על סגנו של עדיני לתפוס פיקוד אבל התברר לי שהוא נמצא הרחק מאחור. ביטלתי את המינוי זה ומיניתי למג''ד את אחד ממפקדי הפלוגות - יעקב זעירא מקיבוץ יגור.

18. ''סדר חדש ושלום חדש''
המח''ט עמיר דיווח לאדן: ''אני עם מעט כלים (טנקים). כלים רבים דולקים אצלי כבר''. ב-11.25 דיווח עמיר לאדן: ''מרבית הכלים שלו (של עדיני) בוערים וקוטלים את האנשים שלו מסביב. צריך מהר מטוסים על הצד השני של התעלה בשביל לשתק אותם''. אדן דיווח לגונן: ''אנחנו קרובים למים. יש לנו הרבה נפגעים, הרבה מאוד כלים בוערים מטילים. אני מוסיף לשם עוד הרבה כוחות, אבל אנחנו צריכים גם את הסיוע''.

שעה אחרי שאדן פקד על ניר לנוע דרומה ולהתחבר עם עמיר, עדיין היה המח''ט הצפוני של האוגדה נע לאיטו בתנועה זהירה הרחק מקו הדם. ב-11.32 התקשר אליו אדן: ''אתה לא נע בכיוון הנכון, כפי שדיברנו, אתה היית צריך להגיע לנקודה 275 ואתה נע יותר מדי על ציר 'חציצית'. עזוב אותה ונוע מערבה במקום שאתה צריך להימצא''. ניר השיב שהוא נמצא בדרך הנכונה ומגיע לאן שנשלח. אדן לא הסתפק בתשובה הזאת, גער בניר ואמר: ''אני רוצה שאתה תגיע ל-294, כך שעל 'חזיזית' אפשר לנוע רק עד לציר. רק עד לציר. רק עד ל-238. משם צריך לשבור לכיוון מערב''. מן התדרוך אפשר לחשוב שמדובר במפקד כיתה הססן, אבל היה מדובר במפקד ''חטיבת פנצר''. לא כך חזו גודריאן וישראל טל את תיפקודם של מפקדי חטיבות השריון, ואת סגנון הפיקוד של מפקדי דיוויזיות השריון.

גונן לא התייחס ל''קטנות'' שכאלה, כמו ליקויים בקרב המשולב שריון-אוויר, והתמהמהות במילוי פקודות ומשימות מצד מפקדי חטיבות. הוא פקד על קלמן מגן ליטול את הפיקוד על כוחות החרמ''ש, החי''ר, סיירת מטכ''ל, כמה מחלקות טנקים וסיירת ''שקד'' בבלוזה ובסביבתה, ולהיות כוח פיקודי עצמאי. הוא הטיל עליו להגיע עם הכוח הזה למעוז ''מילנו'' שמצפון לקנטרה, לתפוס שם גשר מצרי ולהעביר עליו מחלקת טנקים לגדה המערבית של התעלה. בגדה המזרחית התבקש מגן ''לטהר את כל קו התעלה ממצמד צפונה''. מגן שאל: ''אתה רוצה שנגיע גם לפורט סעיד?'' גונן: ''לא עכשיו. אם אני אשכח אותך תזכיר לי יותר מאוחר את פורט סעיד''.

עד כדי כך היה הרמטכ''ל בטוח שהמצרים הוכרעו בדרום שהוא החליט לבקר במטהו של יצחק חופי בצפון, לראשונה מאז פרוץ המלחמה. בשעה 12.15 בהיותו בשדה-דב, הועברה אליו בקשת גונן לאשר צליחה של אוגדת שרון בשעות 16.00 - 18.00 ולכבוש את העיר סואץ. אלעזר אישר מבלי שהתיעץ עם שר הביטחון. ניכר היה שרמטכ''ל המחדל חזר לעצמו ובגדול.

ישראל טל סיפר בהרצאה ב-1979 כי ''ב-8 באוקטובר היתה התרוממות רוח בזמן מהלך התקפת הנגד בסיני וברמה. התחילו לחגוג את הניצחון, לא רק אנחנו, אלא גם האמריקנים, שאיתם קוים מגע שוטף מדי כמה דקות. לשיא הגיעו הדברים, כאשר הכניסו פתק לראש המטה הכללי בישיבה של הממשלה, שבו נאמר שאנו נמצאים (כביכול) בצד השני של התעלה. באותו יום דיברו בפיקוד העליון ובדרג המדיני על תוכניות שלאחר המלחמה, על סדר חדש ושלום חדש.'' (עמנואל ולד, ''קללת הכלים השבורים'', 1987). דברים אלה של סגן הרמטכ''ל מבססים את אחד הטיעונים המרכזיים שלי בספר הזה, שבהתקפת ה-8 באוקטובר התכוונו ראשי מערכת הביטחון למהלך הכרעה, לא רק במלחמה הזאת אלא גם בסכסוך היהודי-ערבי. בניגוד לעמדות שנקטו (ונוקטים) טל ואחרים מאז תום מלחמת יום הכיפורים, הם סברו עד 8 באוקטובר שניתן להגיע לפיתרון המדיני של הסכסוך היהודי-ערבי באמצעות מהלכים צבאיים.

תגובות !!

כמה עצוב
כבר שנים רבות מדברים על ההתקפה הכושלת של ה-8 באוקטובר.
מעולם לא הכרתי שרשרת של תקלות בו-זמנית החושפות בבת-אחד את הכשלים בצבא:
ברמה האישית: איכות מפקדים לקויה. חשד גדול לגבי אברהם אדן ויותר מחשד לגבי שמואל גונן.
ברמה של שרשרת הפיקוד: אלוף הפיקוד מזין את הרמטכ''ל בדיווחים דימיוניים עקב אי-הבנה של תמונת המצב עם תוספת הגונה של משאלות-לב.
הרמטכ''ל לא טורח לאמת את הדיווחים ממקור ראשון ורץ לספר לחבר'ה בישיבת ממשלה. גם חברי הממשלה חובבנים גדולים.
יריבות אישית בין אדן לשרון מונעת שיתוף פעולה ביניהם ועקיפת הטמבלים הממונים עליהם.
לכולם בוער לסיים את המלחמה כמה שיותר מהר (שיקול צבאי אומלל לכל אורך ההסטוריה שפעמים רבות לא הביא לחיסכון בקורבנות).

-
כמה עצוב
לק''י
רוני לי זה לא חדש. קראתי וגם שמעתי בעל פה מאורי פעמים רבות.
בזמנו גם ניסיתי לעשות משהו לשיפור המצב ולא צלח בידי.
אבל, תראה ממשלת ברק היתה ממשלת גנרלים לכל דבר - פשוט אלופי
המטכ''ל התישבו סביב שולחן המששלה וניסו לנהל את המדינה.
התוצאה באזרחות מלמדת על מצבם בצבא.
שנה טובה
אליצור

עוד יותר עצוב שאחרי שלושים שנה

כשנגעו פה ושם המתדיינים באמצעי התקשורת האלקטרונים והכתובים בכשלון מהלך ההכרעה של המלחמה, התעלמו המתייחסים מן הכשלים האמיתיים של אותו מהלך. מה שמלמד שהלקחים לא נלמדו ולא הופנמו אלא טוטשטשו.

----
אורי הנקודה המכרעת היא: אתה נעזר בחארות

אורי, איננו מסוגלים לבצע ביעילות פעולה מתואמת.

הבעייה אינה הפוליטיקאים הסהרוריים, ולא הדברים שמהרגע שנוסחו בבהירות, חזקה על X כאילו הדברים בוצעו בפועל.

גם זאת.

אבל שורש החולשה הישראלית, בכל מערכת שהיא, מתבטא היטב בקטעים הבאים:

יפה נעצר הרחוק מן המקום שהוריתי לו, וכשעדיני התקדם נוצר פער גדול ביניהם. יותר מזה, יפה לא המשיך להתקדם ועדיני התקדם באש ותנועה וחיפוי פנימי של פלוגותיו''?

שילה אמר לי שאקבל סיוע ארטילרי ואווירי ושכוחות נוספים של החטיבה ושל האוגדה יפעלו לצידי ויחזקו אותי במקרה הצורך. לא הייתי בטוח שאקבל סיוע וביקשתי פירוט. שילה אמר: 'חיים, תקבל את כל הסיוע שאתה צריך. זוז!'

''כשעדיני התקדם מערבה התחילו המצרים לברוח לתעלת סואץ, עלו על הגשר שהקימו ועברו לגדה המערבית. ברור היה שניתן להגיע עד קו המים ולהשתלט על ראש הגשר המצרי הזה, אולי אפילו לצלוח לגדה המערבית. ואז התרחש דבר מדהים: שמעתי בקשר את עמיר יפה פוקד על גדודו להסתובב מזרחה ולנוע בשדרה לאחור''.

אין לבצע פעולה מתואמת כך שתקבל גיבוי וחיזוק בעיתוי הקובע. זהו שורש חוסר היעילות הישראלית ומקור קריסת המערכות בארצנו. ברגע המכריע משאירים אותך לבד בצריח, מול היריב או המשימה, כשהאחרים הרחק מאחור, הבטחות לסיוע ולגיבוי מנותצות לרסיסים.

איזה איש ביצוע מאיתנו לא מכיר את החווייה הישראלית המרנינה הזאת: ברגע קובע אין על מי לסמוך, מערך התמיכה כולו התאיין, X או Y משום מה הרחק מאחור. במקרים יותר בעייתיים אלה גם תוקעים לך סכין בגב ברגע מכריע. למה? מילא, אל תעזור, אבל למה סכין בגב? והתשובה - דפוס נוורוטי לא נשלט.

זה שורש קירבונם המערכתי של אלה שעמדו בפרץ בוועדת אור.

זה שורש התחושה של ''איש לאוהליך ישראל'' בכל מישור. התאום לא יתממש, אין על מי לסמוך.

במילים אחרות, אתה ''נעזר'' בחארות.

-
בלא ב'חארות' אלא בנמושות
דהיינו באנשים המפחדים לסכן את שרידותם. וככל שהסכנה גדולה יותר כך הם בורחים יותר לאחור. זה טבעי ולכן טבעי שרוב המערכות מתפוררות.

-
השאלה היא למה את הנמושות מקדמים כאן ואילו את בעלי האומץ והיכולת קוברים ודופקים.

אריק שרון למשל הינו אחד האנשים הבודדים בצמרת שנותן גיבוי, ואינו מפקיר ידידים ופיקודים. ודווקא ממנו עשו דמוניזציה וניסו לדחוק את רגליו, לסרבל את קידומו, ולעשות לו רצח אופי.

מה מקור המציאות הזאת בה כל ממזר מלך, הקרצייה תתנשא ועלוב הביצוע והנפש ישלוט בגדוד?

39. האלוף ישראל טל זכה בפרס בטחון ישראל בעזרת שקרים
http://rotter.net/forum/gil/6056.shtml#39
האלוף ישראל טל זכה בפרס בטחון ישראל בעזרת שקרים והונאה בהיקף רחב של חברי ועדת הפרס.
בגילוי המדהים הזה על האלוף ישראל טל, שהיה סגן הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים 1973,והיום עדיין משמש סמכות "הילכתית" צבאית עליונה ואחראי על פיתוח טנקי המרכבה, עד היום, מופיע בספרו של ד"ר אורי מילשטיין, "קריסה ולקחה" על המלחמה.
(ציטוט מהספר (שם, עמוד 141):







כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

הקישור לתקציר http://images.maariv.co.il/cache/ART521786.html
מלחמות הגנרלים מאת מרדכי חיימוביץ
קישור לכתבה במוסף מעריב "את הפצועים תשאירו" עמיר רפפורט ויותם ירקוני. http://images.maariv.co.il/cache/ART521709.html

קישור לכתבה "את הפצועים תשאירו" חלק ג'
http://images.maariv.co.il/cache/ART521619.html

קישור לכתבה במעריב "כדור ליד העין" מאת בן כספית http://images.maariv.co.il/cache/ART521629.html

קישור לכתבה "הדבר האמיתי" מאת בן כספית
http://images.maariv.co.il/cache/ART521779.htm

1. כיצד קרה שאומה וצבא שביוני 1967 הפליאו
את העולם במלחמת בזק יעילה...?

2. מה קרה לכל אותן יחידות נועזות שבמלחמת
ההתשה שולחו לסידרת פשיטות קומנדו מוצלחות ונועזות
ללב מערכי האוייב...??

2. שר הבטחון של 1973-יום כיפורים, הוא אותו אחד שהשרה
בטחון בשנת -ששת הימים 1967, מה קרה לו.....למשה דיין ??

3. הרמטכ"ל של שנת 1973 הוא אותו אחד שפיקד בהצלחה
על החזית הסורית בשנת 1967-ששת הימים, מה קרה לו...לדדו ז"ל??

4. סגן הרמטכ"ל של שנת 1973-יום הכיפורים הוא אותו אחד
שבשנת 1967-ששת הימים, היה מפקד גייסות השיריון ולזכותו
היתה הכנת הכוח להבקעה קרקעית והכריע את מערכי האוייב,
מה קרה לו...לישראל טל??

5. אלוף פיקוד דרום הוא אותו אחד שבשנת 1967-ששת הימים
סיים את המילחמה כמפקד חטיבת שיריוןבעל יוקרה יותר מכל מח"ט
אחר בחייל שהתקדמותו בסולם הדרגות היתה מהירה, מה קרה לו....
לשמואל גונן-גוראדיש ז"ל??

6. ראש אגף מודיעין של שנת 1973-יום הכיפורים הוא אותו אחד
שבשנת 1967 היה סגנו של אהרון יריב ראש אמ"ן, מה קרה לו...
לאליהו זעירא??

@ לסיכום...:-
מה קרה, מה אירע "לאותה חבורה נפלאה שלעיל", שכל
אחד מחבריה וכולם נבחנו והצליחו, לכאורה, להיות מופקדים על
בטחון ישראל...??

@ מה קרה להםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם ?!

נשיא מצרים המנוח, אנואר סאדאת, לא צריך היה להמתין 30 שנה לפרסום הקלטות הסלקטיביות של האלוף שמואל גונן גורודיש, כדי לדעת מי באמת דפק אותו בתעלת סואץ באוקטובר 1973, מי בדיוק שיבש והכשיל את האופנסיבה המוצלחת שלו, שהפתיעה את ישראל ב-6 באוקטובר.

כשהנשיא המצרי נחת לביקור ההיסטורי בישראל, כארבע שנים לאחר מכן,
בדצמבר 77', שמע כל העולם בשידור חי ששאלתו הראשונה אל ראש הממשלה
מנחם בגין היתה: "האם גם גנרל שרון נמצא כאן?". כשסאדאת לחץ את ידו של
שרון, אמר לו בבדיחות "רציתי ללכוד אותך שם (בתעלת סואץ)", ושרון השיב לו
בחיוך "אתה יכול ללכוד אותי כאן - בשלום".

סאדאת הצליח להמם את הישראלים בשלב הראשון של המלחמה בגלל מחדל
כפול של ישראל. ראשית, ההנהגה המדינית בירושלים נרדמה. שנית, ההנהגה
הצבאית העליונה כשלה בקריאת מפת הקרב.

עם כל הזיכרונות של המלחמה המרוחקת ההיא, טבעי ששרון, עתה כראש
ממשלה, לא נרדם, והוא ער לחלוטין לתוכנית ההונאה של ארגוני הטרור
הפלשתיניים, בעיקר ברצועת עזה, להכין את אופנסיבת הטרור הבאה. הברחות
הנשק לתוך רצועת עזה דרך המנהרות ממצרים נמשכות. שלטונות מצרים
משחקיםמשחק כפול. עוצמים עין, למרות יכולתם לפעול נגד המבריחים, ובאותו
זמן שולח חוסני מובארק חיוכים לישראל, בניסיון להרדים אותה, שיש להמשיך
בהפסקת האש, אף שעתה חידשו גם המתאבדים את התקפותיהם.

אבו-מאזן ומוחמד דחלאן מצהירים במפורש, בניגוד למפת הדרכים, שאין הם
מתכוונים כלל לפעול נגד החמאס והג'יהאד האיסלאמי, אפילו ברצועת עזה,
שנמסרה לאחריותם הביטחונית המלאה, למרות שהארגונים ממשיכים לפתח
ולנסות את הקסאם.

תוך שמירת הפרופורציות, כמובן, מעשי ההונאה הפלשתיניים האלה אולי
עלולים להוליך שולל את ראש צוות המפקחים האמריקני, ג'והן וולף, אבל לא
את הישראלים הזוכרים את הטילים המצריים של אוגוסט 1970.

באותו חודש, לפני 33 שנה, הסכימו המצרים להפסקת אש, בתיווך ארה"ב, לאחר
שחיל האוויר הישראלי גרם להם אבידות כבדות במערב תעלת סואץ, ממש כפי
שהחמאס והג'יהאד הכריזו הודנא רק לאחר שישראל היכתה בהם קשות. ביום בו
נכנסה הפסקת האש לתוקפה, ב-8 באוגוסט 1970, הזיזו המצרים קדימה, לקרבת
תעלת סואץ, את סוללות הטילים נגד מטוסים מתוצרת סובייטית, שסיפקה להם
מוסקבה.

שרון, אז אלוף, מפקד חזית הדרום, פנה מייד למטה הכללי ולממשלה ותבע
להשמיד את בסיסי הטילים, ולא להשלים עם הפרת ההסכם המצרית. הוא הסביר
שהשלמה עם ההפרה תאפשר למצרים בבוא היום לחצות את תעלת סואץ בחסות
מטריות הטילים. לא רצו לשמוע לו ודחו את פניותיו ותוכניותיו. ב-6 באוקטובר
73' חצה השריון של סאדאת את הסואץ בחסות מטריית הטילים שפגעו אנושות
במטוסים הישראליים.

מי שחושב שבאוגוסט 2003 ראש הממשלה הישראלי שוכח את אותה סכנת
הונאה של קידום הטילים המצריים של 1970, כשהפלשתינים מצטיידים עתה
בטילי קסאם והחיזבאללה ערוך עם הטילים שלו, כנראה שעדיין לא הפנים מיהו
באמת אריאל שרון.
http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/524/325.html

לגבי ההסתכלות הערבית כאילו הם ניצחו במלחמה.

זה לא חדש, כבר שנים שזו התחושה בעולם הערבי.

צריך גם לזכור שללא התחושה הזאת, סעאדת לא יכול היה לחתום איתנו
על הסכם שלום, ואנחנו מצידינו לא היינו מוסרים את סיני.

Skippy


מבחינה צבאית הם הפסידו, אין בזה ספק.

מצד שני מבחינה מדינית, אין ספק שהם ניצחו:
1. הפלת ממשלת גולדה
2. הסכמי שביתת הנשק כוללים: שדות הנפט מדרום סיני
כשטח מפורז+ פינוי ישראלי של קו התעלה
3. החזרת רפיד וקוניטרה לסורים
4. שטח מפורז ברמת הגולן ללא כוחות צבא ישראלים+כניסת
כוחות או"ם לשטח הישראלי בגולן.

הנצחון הגדול במלחמת יום כיפור היה של האמריקאים.

החלשה של ישראל ומצרים ופיתוח תלות שלהם בארה"ב תוך התחלת תהליך
של דחיקת הסובייטים מהאזור.

לא לשכוח את קיסינג'ר ואת מדיניות ארה"ב לתת לישראל להקיז דם לפני שארה"ב תתערב להטות את כף המאזניים לטובתה ולעצור את ישראל לפני
שהנצחון הצבאי שלה יהפך להיות גדול מידי.
Quant

SKIPPY,

אני חולק עליך רק בדבר אחד: ההתדרדרות שלנו לא התחילה, לדעתי,
במלחמת יום הכיפורים, אלא לאחר האופוריה של ששת הימים.

האירוע הטראומטי הבא אחריו בסדר גודל, המבטא את התדרדרותינו המוסרית בעיקר - הוא סירוב הפקודה של אל"מ גבע.

אין לזה אח ורע באף צבא בעולם.
תכלת

תכלת, לא בכדי לא כתבתי ששת הימים.

מותר למדינה צעירה (בת 19) להיות באופוריה אחרי נצחון כ"כ מרשים.
אפילו ארה"ב של אמריקה, היתה ועדיין נמצאת באופוריה של אחרי הנצחון הפעוט (באופן יחסי) על עיראק עם צבא של מעצמה בשנת 2003.

ההתדרדרות החלה אחרי מלחמת יוה"כ, כי אז חייבים היינו להבין שזהו זה,
יש לשים קץ לשלטון על עם אחר, יש לשים קץ באחזקה של השטחים הכבושים (כבושים, כבושים, כבושים).

אין לבוא בטענה לקברניטי הארץ אחרי 68 על כך שלא קיבלו את תוכנית אלון, יש לבוא אליהם בטענות שלא עשו זאת אחרי 73... אז מוכרחים היינו להבין שזהו זה, אנחנו כאן לא לבד.

התוצאה של תחילת ההתדרדרות של אוקטובר 73, הביאה עלינו את האינתפאדה הזאת.
היא ולא אוסלו!!!

גם אלף ואחת יצחק רבינים, ומליון פרסים, ביילינים, ברקים, ביבים ושרונים, לא גרמו לתעוב ולשנאה הדו צדדים הזו לחלחל לדם של שני
הצדדים, כמו תוצאותיו של החורף הארור ההוא - 1973 !!

הם כמעט לא נוגעים לענין התקיפה שהיה.

חיילים סוריים מונעים מכתבים להתקרב למתחם המחנה.

תושבים אמרו לכתבים שהמחנה שימש לפני שנים פלשתינאים לאימונים,
אך הוא נטוש ומשמש לפיקניקים,,,,,,
NFC

הערבים רואים במלחמת יום הכיפורים נצחון, ואנחנו רואים בה תבוסה...

תבוסת ישראל נובעת
1. מחוסר האמון שנוצר בין הציבור למערכת הצבאית ולמדינאים.
2. בין מפקדים לפקודים.
3. הרגשה שחורבן בית 3 מתקרב.
4. אובדן של 2700 חיילים שרבים מהם מתו לשווא (כתוצאה ישירה
של היהירות והשאננות שאפפה את אנשי מערכת הבטחון והממשלה).
הערבים היו ונשארו שבטיים פרימיטביים וברברים מבחינתם הכבוד
קודם לחיים הם גוזמנים ומשעובדים לדמיון פורה והזוי וכדי
למנוע עד כמה שאפשר מלחמה נוספת אנו מאפשרים להם לחיות באשליות
ולהתעלם מכמה עובדות:
1. צה"ל עצר 10 קילומטרים מדמשק ו-101 ק"מ מקהיר.
2. סוריה ומצריים איבדו אלפים רבים של חיילים, נשק, טנקים
ומטוסים רבים.

ישראל לא הובסה ב-73!!!
אמת, היה מחדל, ומדינות ערב השיגו הפתעה והצליחו להפתיע את
צה"ל - אבל, למרות תנאי הפתיחה הגרועים, ולמרות כל הבעיות
הפנימיות, צה"ל השיג נצחון מזהיר, אחד הגדולים בתולדותיו.

אין לי מושג למה מתייחסים למלחמת יום הכיפורים כאל תבוסה.

ברור מדוע מצרים וסוריה רואות ביום הכיפורים נצחון
(ולו רק ביומיים-שלושה הראשונים).

לא ברור מדוע אנו משתתפים בשקר הזה.

מצגת מצרית על נצחון 30 השנים על ישראל
יותר ברור מזה אין ( חיים באשליה )
http://www.sis.gov.eg/oct-war/html/oct.htm

בתודעתם הם משוכנעים שהם מנצחים
מה שאנחנו לא מצליחים לתפוס זה שבתודעת הערבים כפסע בינם ובין
נצחון והכרעה מחלטת שלנו. הם משוכנעים בניצחון ביום כיפור,
בלבנון, באינטיפאדה א' והם גם משוכנעים שאינטיפאדה ב' אוטוטו
מסתיימת בניצחונם.
כל הזמן מוכרים לנו שהם פועלים מייאוש ואני משוכע שהם פועלים
מתוך הלך רוח משיחי שההכרעה לטובתם קרובה.

אמונה שטבועה בתודעה היא כלי נשק חזק, דבר שאצלינו יפי הנפש
הצליחו להרוס.
זו הסיבה שאני חושש להמשך הם רוכבים על גלי ניצחון ווירטואליים
ואנחנו שוקעים לדיכאון לאומי...!!

ממדוח אל-אוס, בעל טור ביומון מפלגת השלטון הסורית, "אל-בעת'", כתב שבמלחמת 1973, סוריה "קבעה אופציה אסטרטגית והיא שחרור האדמה מן הכיבוש הציוני."

"עובדה נוספת שאין לגביה מחלוקת", כתב ח'לף אל-ג'ראד, "היא שהמנהיג הנצחי, חאפז אל-אסד, היה המתכנן, המכוון, והמוח האסטרטגי שהשקיע מאמצים בלתי רגילים כדי לאגד את כוחותיהם של הערבים למען הרגע ההיסטורי הנפלא הזה. הוא הפגין במהלך המלחמה ובמו"מ המסובך גאוניות יחידה במינה."

למרות שה"גאוניות" של הנשיא חאפז אל-אסד בתכנון וניהול המלחמה עמדה במוקד רבים מן המאמרים, הקפידה העיתונות הסורית להדגיש כי המלחמה היתה מבצע סורי-מצרי משולב שהצלחתו נבעה מהסולידאריות הערבית.

"מלחמת 1973 גיבשה במציאות את המשוואה הערבית המוצלחת לטיפול בסכנות ובמקרי התוקפנות כלפי האומה הערבית בכמה מקומות", כתב אבראהים אחמד ב"אל-בעת'".

"המפגש הערבי-ערבי – מתוך אחדות, מתוך סולידאריות, או אפילו, כמינימום, מתוך תאום – הוא הערובה להדיפת הסכנות המאיימות על המולדת ולהגנה על הביטחון הלאומי ערבי שיש להתמקד בו בבניית מעמד רם עבור האומה הערבית בעולם שלוקח בחשבון רק את החזקים."

בעיתונות הכלל ערבית נעשה מעין חשבון נפש של מצב הערבים ב-1973 בהשוואה למצבם כיום.

עורך היומון הלונדוני הרדיקלי בשפה הערבית, "אל-קדס אל-ערבי" ביכה את מר גורלה של סוריה ששלושים שנה אחרי, אינה מעיזה להגיב על הפצצה ישראלית בשטחה:

"ההפצצה הישראלית על סוריה מדגישה את פשיטת הרגל של ממשלת אריאל שרון והתמעטות האלטרנטיבות שלה... שרון בחר במטרה הקלה ביותר.

הוא יודע היטב שסוריה כיום איננה סוריה של לפני עשרים או שלושים שנה והמצב הערבי אינו המצב הערבי שרווח במהלך המלחמה של השישה באוקטובר
1973 כלומר לפני שלושים שנה בדיוק.

לכן, הוא שלח את מטוסיו להפציץ את השכונות הצפוניות של דמשק כשהוא
יודע בוודאות שלא תהיה שום תגובה צבאית סורית.

מטוסי הקרב הסורים נותרו במחבואיהם והטילים הסורים העדיפו להישאר במחסניהם...

אנו כבר הפסקנו לדרוש מהממשלות הערביות לשחרר את פלסטין, למנוע את התוקפנות נגד עיראק, או להגן על מכסות המים הלגיטימיות בפרת ובחידקל; כל שאנו תובעים מהן זה להגן על עמיהן ועל כבודן הלאומי. זה המינימום שבמינימום...

מצער ששרון הגיע למסקנה שגירושו של הנשיא יאסר ערפאת או פלישה לרצועת עזה יעלו לו יותר מאשר להפציץ בטילים את דמשק, בירת בית אומאיה, לראשונה מזה שלושים שנה... אנו חשים בושה בשעה שאנו רואים את דמשק, בירת בית אומאיה, נתונה להשפלה שכזו... אנו חשים בושה גדולה עוד יותר כאשר גיבור מלחמת 1973, הנשיא חוסני מבארכ, מסתפק בגינוי התוקפנות נגד סוריה ואחד משריו מכריז על נכונות לפתוח את נמליו בפני אוניות ישראליות כדי להציל את בנימין נתניהו מהשביתה ששיתקה את הנמלים הישראלים.

מצרים החוגגת כעת את יום השנה לניצחונות 1973, אמרה בפי נשיאה יותר מפעם אחת שהיא לא תשאיר את סוריה לבדה והיא תעמוד לצדה בכל התמודדות עם תוקפנות ישראלית. התברר לנו שכל מה שהיא עשתה נוכח התוקפנות האחרונה היה להכריז על סולידאריות מילולית...

שביב התקווה היחיד באומה הזו בא מההתנגדות העיראקית ומהנשים והגברים של ההתנגדות בפלסטין ובדרום לבנון. לעומת זאת, בעלי המדליות ואותות הניצחון בצבאות הערביים הפכו לסמלי ההשפלה והקלון והלוואי והיו נעלמים בבושה מן העיניים. לכל הפחות".
http://www.memri.org.il/memri/LoadArticlePage.asp?enttype=4&entid=1323&language=Hebrew

פוליטי - http://polity.up.co.il

שאלה: האם באמת היו שני קשרים אישיים לגורדיש ושניהם
הקליטו ושניהם שמרו זאת עד להיום ודווקא היום שניהם
חושפים זאת....זה כבר יותר מידי בשביל יהודי פשוט....??

תשובה: שאלה רטורית גרידא !!

@ להלן: כתבה של ענת באלינט, הכתבת לענייני תקשורת של "הארץ"

בתמונה שלעיל ניראים שני הקשרים....?!

@ המשך הכתבה בקישור המצ"ב...:-
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=327100&contrassID=2&subContrassID=21&sbSubContrassID=0

המאבק בין העיתונים "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", הצמיח אתמול שני גיבורים חדשים: יצחק רובינשטיין ועמיר פורת. הראשון הוצג שלשום ב"ידיעות אחרונות" כ"קשר של גורודיש"; השני הוצג למחרת ב"מעריב"
כ"קשר האישי של גורודיש". שני האנשים המיודדים, שלא התראו כעשר
שנים, הביעו אתמול פליאה מהמתקפה התקשורתית שנחתה עליהם.

איך קרה שלאלוף פיקוד דרום במלחמת יום הכיפורים, האלוף שמואל גונן (גורודיש), צצו בבת אחת שני קשרים, וששני העיתונים, בתיאום מופלא, הגיעו לחומר תיעודי דומה - הקלטות מבונקר הפיקוד? אתמול נשמעו בשתי המערכות מלים חריפות על הצד המתחרה.

כתבי "ידיעות אחרונות", רונן ברגמן וגיל מלצר, הגיעו לפני כחצי שנה, אל רובינשטיין, שהיה טכנאי קשר בבונקר לאחר שנודע להם שהוא מחזיק בעותקים של מעט יותר מ-120 שעות הקלטה. שעות רבות וכסף רב הושקעו בהעברת החומרים לדיסקים ובתמלולם לקראת גיליון מיוחד של העיתון לרגל יום השנה ה-30 למלחמה. בעיתון התכוונו להתחיל לפרסם את החומר רק בעוד כשבועיים ולחלק אותו על פני כמה פרקים אוקטובר.

במקביל, החלה עבודה ב"מעריב" על גיליון לרגל 30 שנה למלחמה. לפני כשלושה חודשים הודלף לעיתון מידע, כי ב"ידיעות" מחזיקים בהקלטות ובמסמכים אחרים בעלי ערך, בהם מסמכי מחקר של צה"ל שלא שוחררו. מיד החלה פעילות בעיתון כדי להכין "מתקפת-נגד".

עמיר פורת מעריב.

הגאולה הגיעה דווקא מתוך בניין "מעריב": רוני וייסברג, מנכ"ל משותף של חברת "הכשרת היישוב" נזכר כי כבר לפני כמה שנים פנה אליו פורת, ידיד משפחת נמרודי, וסיפר לו כי ברשותו הקלטות מהבונקר שאותן הוא מעוניין לפרסם. פורת אמר אתמול כי, הוא מחזיק בחומר עשיר יותר מזה של רובינשטיין.

צילום תקריב של גורדיש ועמיר פורת בבונקר.

לדברי עורך "מעריב", דנקנר, "עורכי העיתונים בזמן מלחמת יום הכיפורים כנראה היו מרחיקי ראות - הם דאגו למנות לגורודיש שני קשרים - אחד ל'מעריב' ואחד ל'ידיעות אחרונות'".

ב"מעריב" החלו את העבודה על החומר בנחת. אלא שלפני כשבוע הגיעו ל"ידיעות" שמועות מכיוון לשכת ראש הממשלה, כי גם "מעריב" מחזיק בהקלטות, והעבודה על הפרויקט הואצה, כדי לפרסמו כבר היום.

שלשום ראו ב"מעריב" את הכותרת המקדימה של "ידיעות אחרונות", ובבהילות נערכו להדפיס ב"מוסף השבת" את הסיפור שלהם.

ב"ידיעות אחרונות" הביעו אמש כעס על שבמהדורות החדשות בערוץ 2 ו-10התייחסו רק לפרסום ב"מעריב".

מדהים !! ז''א אותם שני קשרים כבר אז חשבו על...
על היום הזה, הם לקחו חומרים של הצבא בכלל
ומימי מלחמת יום הכיפורים בפרט, חומר שיכול
היה לשמש כעדויות נוספות בועדת אגרנט, חומר
שמשפחת דדו: בונו ואלמנתו יכלו לשמוע בכדי
למצוא מרגוע לנפשם המיוסרת 30 שנה, אבל לא,
שני הקשרים לקחו את החומרים הביתה למקום מיסתור,
הסתירו זאת 30 שנה והיום החליטו לחשוף זאת....?!

שאלה:
מה ההבדל: בין "פס ושבו" שנחשדים בכלל ובכתב האישום
בפרט-כתוב שהם גנבו חמרי חבלה מצה"ל, לבין שני הקשרים האלה:
פורת ורובינשטיין, "שגנבו חומרים- הקלטות מימי המלחמה מצה"ל"...??

@ מה ההבדל בכלל ומה המכנה המשותף בפרט...??

מדהיםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם !!

@ לדברי "הקשר של מעריב", כל החומר הזה נחשף בפני אורי אבנרי
ורינו צרור, ופורסם ב"עולם הזה".
http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/521/062.html

מה כבר יש לצפות מעובד מעריב להגיד בתגובה, וכמה זמן בכלל
הוא-עמיר פורת עובד במערכת עיתון מעריב...??

צריך להיות עיוור ובעל זכרון רפה במיוחד כדי לחשוב שאכן רק כוונות עיתונאיות טהורות עמדו בבסיס הפרסום הזה.

לקריאת הכתבה המלאה עם הקטעים מתוך ספרו של ד"ר אורי מילשטיין .

http://www.katif.net/art.php?table=art&id=389
שכן, לא היה בפרסומים הללו כל חידוש ,זאת לפי שכבר בשנת 1993 פרסם ההיסטוריון הצבאי הד"ר אורי מילשטיין את ספרו "קירסה וליקחה " ובו הביא לידיעת הקוראים את כל מאורעות אותם הימים תוך כדי ניתוח חד וכואב ביותר של כל התהליכים שסופר עליהם בשתי הכתבות העיתונאיות ( שהתיימרו, להזכירם,להביא סקופ אדיר!) תוך ציטוט והתייחסות ליומני המבצעים של פיקוד הדרום וכן שיחות עם מי שהיו חלק מאותה מסכת של כאוס מחד וגבורה עילאית מאידך.

נשאלת אם כן השאלה מה הריץ את שני הצהרונים לעשות מעשה כאשר מראש היה ידוע להם כי לא רק בספר פורסמו הדברים כי אם גם מעל גבי מוסף הארץ בראיון ארוך ומעמיק שקיימה כתבת העיתון עם אורי מילשטיין בחודש נובמבר 1993.

הערכתנו הינה , - ואנו יודעים כי יהיו מי שיטענו כי זו הערכה מופרכת לחלוטין אבל לדעתנו כל העובדות מוכיחות כי רק זו יכולה להיות הסיבה – כי מטרת הפרסום לא היתה לעסוק בעבר כי אם בהווה ובעתיד וכי המטרה בפרסום בתזמון הנוכחי וברעש הגדול שנילווה אליו היתה לפגוע בגנרל היחיד מאותה המלחמה שעדין מעורב בעשיה היום יומית של מדינת ישראל ולמרבית הפלא הוא גם עומד בראשה בעת זו .

מתנגדיו מימין ומשמאל אשר שמחים על כל בדל ידיעה שיש בה אולי לפגוע ולערער את אחיזתו בשלטון , מודאגים מהעובדה שעדיין ציפוי הטפלון לא נסדק ואשר על כן בחרו לנבור בארכיונים על למצוא קלטות שמהן אולי משתמע ששרון סירב פקודות באמצע מלחמה על קיומו של עם ישראל...

..יראו אזרחי ישראלי הצעירים – אלו שעוד לא נולדו אז ואלה שלא שלא הבינו עד כה – מי האיש ..!

אדם הבז לחוק..אדם הבז להוראות מפקדיו גם בעת הקשה ביותר..אדם שכל מעיניו בקידום האינטרסים האישים שלו ושל מקרוביו.

רק כך ניתן להסביר את הצורך של שני העיתונים בכותרות בומבסטיות אשר גרמו להקדמת יום השנה לציון 30 שנה למלחמת יום הכיפורים.

ועל כך יאמר במלוא הכנות לשני העיתונים- נכשלתם בעשייתכם העיתונאית.

הלינק הראשון...:-

ממחדל אוקטובר 1973 - דרך מחדל אוסלו - למחדל "מפת הדרכים"
http://www.katif.net/art.php?table=art&id=389

על המשמעות הביטחונית והתרבותית של פרסום מסמכי גורודיש בסוף השבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות" ו"במעריב".

בסוף שנת 1993 הופיע הספר של ד"ר אורי מילשטיין "קריסה ולקחה" . רוב החומר שהתפרסם בסוף השבוע שעבר על מסמכי גורודיש ומלחמת יום הכיפורים ב"ידיעות אחרונות" ו"במעריב" , כאילו המדובר בפרסום ראשון סנסציוני , התפרסם כבר שם, לרבות לרבות יומן המבצעים של פיקוד הדרום ושיחות גורודיש. ההבדל העיקרי בין הפרסום עכשיו לבין הפרסום ב-1993 הוא שהעיתונאים , גם ב"ידיעות" וגם ב"מעריב" לא הבינו את ההתרחשויות ברמה האסטרטגית, הטקטית והאופרטיבית ופרסמו כרוניקה חלקית ופגומה במקום "נרטיב" של ההתרחשויות הדרמטיות. בייחוד לקוי תיאורם על כשלון המהלך ההכרעה של צה"ל ב-8 באוקטובר שגרם לקריסת מערכת הביטחון של ישראל ולמהפכה בתורת הביטחון שלה תוך כדי המלחמה. התוצאה: מטרת המלחמה שונתה מהכרעת האויב להשגת שביתת נשק איתו. כך התחיל תהליך שנמשך 20 שנה והביא להסכם אוסלו.

מסתבר שלא רק ראשי צה"ל לא הבינו את ההתרחושיות בזמן אמת באוקטובר 1993, אלא גם עיתונאים בכירים, הקובעים במידה רבה את דעת הקהל ואת תרבות הביטחון בישראל, אינם מבינים אותם שלושים שנה אחרי.

ב-26 בנובמבר 1993 פרסמה דליה קרפל ראיון ארוך עם ד"ר אורי מילשטטין במוסף הארץ על הספר ועל הכתוב בו. מכאן שהדברים התפרסמו לא רק בספרו של אורי מילשטיין אלא גם בעיתונות.

מצורפים שלושה קבצים מן הספר שיצא לאור ב-1993 . השנה הופיע "קריסה ולקחה" במהדורה רביעית מורחבת.

פרק תשיעי: הצליחה שלא היתה

1. מערכת מחותחתת

פרוץ המלחמה, בצהרי יום הכיפורים, ה6- באוקטובר 1973, לא זו בלבד שהדהים את הפיקוד הישראלי העליון, המפורר מבפנים, לפחות מאז מלחמת ההתשה (1970-1968) ואת רוב המפקדים הבכירים של צה"ל, שנטו יותר לזרוע האידיאולוגית מאשר לזרוע האבירים שלא לדבר על הזרוע האינטלקטואלית, אלא היכה אותם בהלם. שטיפת המוח המיתולוגית שנחתה על החברה הישראלית ועל צה"ל מאז מלחמת ששת הימים, לפחות, ושטפה את כל רובדיהם מבלי להותיר כמעט שריד ופליט, קבעה אקסיומה שלעם היושב בציון יש צבא מקצועי ומעולה. אקסיומה מיתולוגית זאת, שאין לערערה כמעט גם אחרי עשרים שנים של כשלונות צבאיים רצופים, פעלה פעלה ב1973-, בעשרים השנים שמאז וגם היום, בשירות האויב כתהליך של הונאהו/או השחתה של התרבות הצבאית, ואיינה את הפוטנציאל שלהם לעמוד בתנאי הפתעה ולחץ. ההלם הזה גרם לאי תפקוד כמעט, של כל שרשרת הפיקוד, מראש הממשלה ועד מפקדי הכיתות, מיד עם פרוץ המלחמה,2 ולתיפקודם הלקוי עד סוף המלחמה, וגם לאחר מכן.3

האסון של ישראל היה בכך שהמפקדים הללו לא היו מודעים לכך שלקו בהלם, דבר שהוא מובן מאליו בדרך כלל, ובתנאים המיוחדים של המלחמה על אחת כמה וכמה. פחות מובן מאליו היה, שלא נמצאה מנהיגות לאומית שתעמיד את הפיקוד הצבאי במקומו, או שתיטול ממנו את סמכותו ותעביר אותו לפיקוד ולמפקדים אחרים, שהיו עשויים לנהל את המערכת הצבאית לפחות באופן סביר, שהרי על ניהול מזהיר של המלחמה לא ניתן היה לחלום, אפילו, במערכת הבטחונית האנטי-אינטלקטואלית של ישראל.4 כך נהג צ'רצ'יל בשעותיה הקשות של בריטניה במלחמת העולם השניה והתערב בהירארכיה הצבאית. אבל ברגע של אמת התברר שגולדה מאיר וחבורתה _ בעיקר משה דיין, ישראל גלילי ויגאל אלון, שהצטיינו בשוד פירותיה של מלחמת ששת הימים - לא היו מסוגלים להנהיג אומה במלחמה. הם כוננו מיד ברית של נכשלים,5 התאמצו להסתיר מהציבור את העובדות האמיתיות של המלחמה, ואפילו מוועדת האגנט, כפי שטוען היום אלי זעירא, משל נבחרו לעמוד בראש מדינת שוטים, תינוקות, המשיכו להנפיק מיתוסים שהטעו קודם כל את עצמם, וניצלו את עתודת אנרגיית השרידות שנותרה להם כדי להגן על עצמם ועל מעמדם. גם לו רצו לא היו לגולדה מאיר ולעמיתיה עתודות אנרגיית שרידות כדי להבין, בקור רוח ביקורתי, את שמתחולל במערכת שהם עמדו בראשה, ולהנהיג את המערכת הזאת בצורה האופטימלית ביותר. את כל אנרגיות השרידות שלהם השקיעו גולדה מאיר וחבריה בהבטחתם מעמדם הפוליטי ובהשתקת ביקורת עליהם. הם התנהגו כחיה במלכודת המסתבכת, ללא מוצא, בתוך הרשת.

הבעיה של מדינת ישראל ב6- באוקטובר בצהריים לא היתה הלם של מנהיג או של מפקד זה או אחר, אלא הלם של המערכת המדינית-בטחונית כולה, ושל תת-מערכותיה העיקריות. במקום לתפקד באופן סביר, פחות או יותר, מול איום חיצוני חמור, שלא אמור היה להפתיע איש, גם עקב המדיע שהגיע למקבלי ההחלטות וגם משום שמצריים וסוריה איימו לפתוח במלחמה, נעשתה המערכת המדינית-בטחונית של ישראל למערכת מחותחתת, שהטביעה את עצמה בתוך מערבלותיה.6 במלים אחרות, הכאוס השתלט על מדינת ישראל, ולא נותר לתושביה אלא להתפלל שסופת הטורנדו תירגע לפני שתהרוס כל חלקה טובה. עד שאלוהים ייעתר לתפילה, איש הישר בעיניו יעשה, וכך באמת אירע בחזית, בקו הדם. מי שהבין את המתרחש תיפקד כהלכה בדלת אמותיו, במעוז שלו, ביחידתו הצבאית. אך מי שציפה לגיבוי ממפקדיו ומהמערכת, מי שהאמין בצה"ל, שילם מחיר כבד ולעתים עלה הדבר בחייו. גם בתקופת ההמתנה ובמלחמת ששת הימים לא תיפקדה המערכת המדינית-בטחונית של ישראל. אז זה השפיע לטובה על האירועים בקו הדם ואיפשר את הניצחון המוחץ. ההסתברות שחתחות מערכת ישפיע לטובה על תיפקודה היא כמעט אפסית.7 מי שקיווה שנס יוני 1967 יחזור שוב באוקטובר 1973 התאכזב מרה.

דווקא שר הביטחון, משה דיין, מהשותפים העיקריים להמחדל, הבין מיד מה גודל השבר בצה"ל ובמדינת ישראל. אבל, הוא שגה בהערכתו את האפשרות להתגבר על "הברוך", משום שהפריז בהערכת יכולתו של האויב לפעול באופן הומוגני לאורך זמן. מעניינת העובדה שמשה דיין שגה בהערכת כוחו של האויב, למרות שהיה נודע כמי שמכיר את הערבים היטב, וכאדם הנטוע במציאות בשתי רגליו. הבנה עמוקה בהוויית הצבא והמלחמה, כפי שהיתה לצ'רצ'יל, לא היתה למשה דיין, ומשום שהיה ריאליסט יחיד בשטח, אמרו האלופים המיליציוניים מוכי ההלם, ואנשי תיקשורת המזדנבים אחריהם, שהמשיכו בחגיגות הניצחון של מלחמת ששת הימים, שמשה דיין נשבר. אכן הוא נשבר, אחרי שראה אותם מוכים בהלם.8

הרמטכ"ל, דוד אלעזר, ואתו אלופים ומפקדי חילות, היו במצב של אובדן חוש המציאות ואופוריה חולנית בשלב הראשון של המלחמה, וזאת - כמקדמה על חשבון הניצחון, שהיה ודאי לדעתם. הם ביקשו להוציא מתוק מעז, לנצל באופן דיאלקטי את תעוזת האויב ואת הצלחת תרגיל ההונאה שלו, ולהביס אותו, ללא סיבוכים בין-לאומיים שגלומים ביוזמה התקפית (מיבע "קדש", מלחמת לבנון, ואפילו פרוץ הקרבות במלחמת ששת הימים). מאחר והעובדה שהאויב פתח במלחמה העניקה להם לגיטימציה לפעול במיטב כוחם. הם רצו לסיים במהירות את המלחמה, לקשור לה כתרי גבורה ותהילה, ולהגיש על מגש של כסף את ההישג הלאומי הגדול של ישראל, זה שהיה מטרת כל מלחמותיה מאז מלחמת העצמאות: שלום כפוי על הערבים, בעוד ישראל משתרעת מבארות הנפט באבו-רודס בסיני ועד מקורות המים בחרמון. חלק מן המפקדים הללו השתעשעו גם בהשגת "בונוס": הגבול עם לבנון ייקבע בגדה הדרומית של נהר הליטני. השיכרון הזה נמשך לפחות יומיים, עד אחרי הצהריים של יום ב' ה8- באוקטובר. את מקורותיו אין לייחס רק לדמיון חולני, או לרפיסות השכל של אנשים כמו דוד אלעזר ושמואל גונן. החלום הזה ניזון מהמיתוס על הכוח הצבאי של ישראל, בעוד שלעקרונות הפעלתו של כוח זה, היתה משמעות על הנייר בלבד ובהתוכניות שתורגלו "בהצלחה" במשך שנים, על פי כללי תרגול מעוותים שקבע אותו פיקוד עצמו. בשליחות ההזיה הזאת פעלו רוב המפקדים הבכירים כזרוע אידאולוגית כשלצידם אגף יחסי ציבור משומן היטב. בעצם, על החלום הזה נבנתה התרבות הישראלית דאז, ההיה עליו קונצנסוס לאומי, עם חריגים מעטים בלבד. גולדה, גלילי, אלון, דיין, אלעזר וכל אלה שהתייחסו אליהם ברצינות, והם היו רוב היהודים שישבו בציון, האמינו שההכרעה הדרמטית של האויב במלחמת ששת הימים, העמידה לרשותם אופציה להכריע את האויב בשדה הקרב בעל עת שירצו.

בפרוץ המלחמה פיקד אלוף משנה (לימים אלוף) אמנון רשף על חטיבת שריון סדירה, שהיתה פרוסה לאורך קו תעלת סואץ. גורלה של מדינת ישראל היה תלוי בתיפקודו. חטיבתו הושמדה ברובה והיו שדרשו להדיחו לאחר המלחמה.9 אחרי המלחמה הסביר רשף לאביעזר גולן (שכתב את הביוגרפיה של אברהם מנדלר (אלברט) שהיה מפקדו הישיר של רשף): "האמת היא שאם כי קיימנו כוננות בשטח, לא היינו בכוננות נפשית למלחמה. יותר מדי חדרה לתודעתנו אווירת השאננות. הידיעה שהמצרים אינם מסוגלים, ולא יעזו, לחצות את התעלה. אפילו כאשר פרצה המלחמה, אפילו כאשר אלפיים תותחים מצריים פתחו בירי, עדיין לא חדרה ההכרה למוחנו. עדיין לא האמנו שזו מלחמה"

על תיפקודה של אוגדת סיני כתב גולן: "המלחמה לא באה על האוגדה במפתיע. קדמו לה אותות אזהרה, במשך שבועות, שבעקבותיהם הוכרז ברחבי סיני על כוננות עליונה... ואף-על-פי-כן, כאשר תקפו המצרים בצהרי יום הכיפורים, כאשר מטוסיהם פשטו על המפקדות, תותחיהם פתחו בהרעשה קשה על המעוזים ועל התעוזים, ויחידות החי"ר שלהם החלו צולחות את התעלה בסירות גומי _ הם הפתיעו את הכוח הישראלי הפתעה גמורה ומהממת" (גולן, א., "אלברט", 1980).

2. "לא ניתן לגרור בציר הזה!"

לאלעזר ולחבורתו היה ברור ש"שובך יונים", "גיר" ו"חול-ים"10 ישברו את התקפות האויב, תוך אבידות נסבלות לכוחות הישראלים. מפרוץ המלחמה העסיקה עצמה חבורה זו בהתקפות נגד, על פי תוכניות מוכנות מראש. התוצאות המיידיות של האיוולת שלקתה בה צמרת צה"ל, ושדבקו בה רוב הקצינים, היו חוסר תשומת לב ואי-הבנה של המתרחש בחזית, ואי מתן תשובות מתאימות להתפתחויות המהירות. הטקטיקה של ניהול נכון של קרב על פי הנסיבות האמיתיות, אבדה בין טכניקה של פעילות על פי תרגולות מוכנות מראש, לבין הסתגלות למצוי. אלה פגמו בתבונת הקרב של המעטים שהתברכו בה, ובניהול קרב ההגנה, והביאו לאי התאמתן של תוכניות ההתקפה לנסיבות המשתנות. משום כך תומרן צה"ל להגנה, לבלימה ולהתקפות נגד שלא היה להן סיכוי להשיג את יעדיהן, אלא אם כן דברי הלל עצמיים, מאמרי חנופה של היסטוריונים, וסופרים ועיתונאים מגוייסים, שפורסמו אחרי המלחמה - ליעדים ייחשבו.

חמישה ימים לפני פרוץ המלחמה, ב1- באוקטובר בשעה חמש ורבע לפנות בוקר, רשם מנדלר ביומנו: "זה פנטסטי. 05.15 - מודיעין - מחר מלחמה. הלכה ההחלפה!"11. הוא פקד על מפקדי היחידות באוגדתו לעבור מיד על פרטי פקודת "צפניה": צליחה בצפון תעלת סואץ. הוא הורה להרכיב את חלקי גשר הגלילים שנמצאו בעירום מנהלתי12 בבסיס "יוקון" ליד טסה. בשעה אחת אחרי חצות, אור ליום שישי 5 באוקטובר, פוענחו תצלומי אוויר שנעשו באותו יום בגיזרת התעלה, ומהן התברר שהמצרים התעצמו מאוד בגיזרה זו, וריכזו בה ציוד צליחה בכמויות אדירות. מנדלר העביר מיד למטכ"ל דרישה להעמיד לרשותו, בדחיפות, אמצעים לביצוע "צפניה" (גולן, שם).

כתב אברהם אדן בספרו: "הראשון שנחפז להציע צליחה היה האלוף גונן. בבוקר ה6- באוקטובר הוא ידע שהמלחמה תפרוץ בו ביום, וכי לרשותו עומדת רק האוגדה הסדירה לבדה. אף-על-פי-כן, כאשר הורה לאלברט להיכון לפריסת הכוח על פי 'שובך יונים', הורה לו גם להתכונן ל'צפניה' - צליחה בגזרה הצפונית במהלך מתקפה מקומית. כ15- דקות לאחר שנפתחה המלחמה הוא השיגני במטכ"ל, והאיץ בי להוריד בהקדם את אוגדתי, לתפוס את הגיזרה הצפונית וכן להתכונן לביצוע 'בן חיל', או 'צפניה גדול', שפירושם צליחה לכיוון פורט-סעיד וניקוי כל השרטון הצפוני". אחרי שפרצה האש הינחה אלעזר את גונן לבלום את המצרים ב6- וב7- באוקטובר, ואחר-כך לצלוח את התעלה לפי תוכנית "צפניה". גונן פקד על אברהם (אלברט) מנדלר להתכונן לצליחה בלילה שבין ה7- ל8- באוקטובר (ספרו הנ"ל של אברהם אדן; זאב שיף, "רעידת אדמה באוקטובר", 1974).

ב6- באוקטובר בלילה, אמר שרון לפקודו וידידו מיחידה 101, רב-סרן (מיל.) זאב עמית (סלוצקי), ולמקורבו העיתונאי אורי דן: "נעבור את התעלה, נדפוק אותם ונסיים את המלחמה" (אורי דן, "ראש גשר", 1975).

גם אילו רצה צה"ל לצלוח את תעלת סואץ ב6- באוקטובר - לא היו לו האמצעים לכך. מצב זה נמשך עד ל12- באוקטובר, וגם בימים הבאים התקשה צה"ל מאוד לבצע צליחה, ממש כפי שהתקשה במבצע הצליחה שהחל בלילה שבין ה15- ל16- באוקטובר. בפרוץ המלחמה לא היה מיתאם בין תורת המלחמה של צה"ל לבין אמצעי הלחימה שלו, וזאת בתחום החיוני ביותר בצה"ל: התקפה מיידית והעברת המלחמה לשטח האויב. סיפר עוזר קצין הנדסה ראשי לצליחה, אלוף-משנה (מיל.) מנשה גור: "בתכנונים לפני המלחמה נתן צה"ל עדיפות עליונה לצליחת תעלת סואץ בגזרה הצפונית, וריכז אמצעי צליחה בבסיס בלוזה. אמצעים נוספים היו בטסה, והתנהל ויכוח על אתר שלישי: מיצר הגידי או מיצר המיתלה. גשר הגלילים היה מוכן לגרירה מבלוזה. קבענו תוואי נוח משם, עד התעלה. תוואי זה התאים לאילוצים של גשר הגלילים. סימנו ושיפרנו את התוואי. עד פרוץ המלחמה לא סיירנו ולא החלטנו על תוואי לגרירת גשר הגלילים לאתרי הצליחה האחרים. בסופו של דבר, נגרר גשר הגלילים רק בגיזרה המרכזית מבסיס 'יוקון', בסביבות טסה, לאזור מעוז 'מצמד', מצפון לאגם המר הגדול. סיירנו פעם אחת בציר הזה, ותוואי הגרירה שם לא נקבע באופן חד משמעי.

"שבועיים לפני פרוץ המלחמה לחץ חיל ההנדסה על אלוף הפיקוד, שמואל גונן, לקבוע אתר להורדת חלקי גשר הגלילים, כי מפעלי הייצור נחנקו ולא היה היכן לאחסן אותם אצלם. הבאנו את חלקי הגשר בעירום-מנהלתי ל'יוקון'. בעזרת החלקים ב'יוקון' לא היה ניתן לצלוח. גורודיש עדיין לא החליט אם נמקם את הגשר, המוכן לגרירה ולצליחה, בטסה או במיתלה, כי עדיין לא החליט היכן תתבצע הצליחה השניה - במרכז תעלת סואץ או בדרומה.13

"יום לפני פרוץ המלחמה, ביום שישי ה5- באוקטובר, שלחתי לציר המרכזי את ראש מחלקת תורת לחימה בחיל ההנדסה, משה אידלשטיין, לסייר את הציר מ'יוקון' ל'מצמד'. הוא חזר ואמר: 'ג'ורג'י, הציר קטסטרופה. גשר גלילים לא ניתן לגרור בציר הזה. אלה עשרים וארבעה קילומטרים קשים מאוד עם הרבה דיונות'. בגלל החגים, החלטנו לקבוע סיור נוסף רק ל16- באוקטובר, כדי לאשר ציר ולהחליט מה ניתן לעשות כדי להכשירו לגרירת הגשר. ב16- באוקטובר היה עלינו לגרור את גשר הגלילים בציר הבלתי אפשרי הזה, בלי אותו סיור ובלי שום שיפורים.

"כשפרצה המלחמה העברנו מיד את התמסחים מהכנרת לסיני. ברפידים היו לנו תשעה גוררי דוברות. העברנו לשם עוד גוררים אחדים והתחלנו לבנות דוברות. על סגן מפקד גדוד הנדסה, אריה שדה, הוטל להגיע ל'יוקון' ולפקד על בניית גשר הגלילים. ביום המלחמה הראשון הפציצו המצרים את 'יוקון' ומיד סילקנו משם את חלקי הגשר, כדי שלא ייפגעו. אחר כך החזרנו אותם לשם. רק ב11- באוקטובר, שישה ימים אחרי פרוץ המלחמה, היה גשר הגלילים ב'יוקון' מוכן. אבל, הפלוגות של חטיבה 7, שהתאמנו לגרור את הגשר,14 לחמו ברמת הגולן. אימנו גם שתי פלוגות, מחטיבה 14 של אמנון רשף, לגרור אותו, אבל הן נשחקו ביום המלחמה הראשון. לפיכך, קיבלנו פלוגת מילואים והתחלנו לאמן אותה לגרור את הגשר. אחרי שהתאמנה היא חזרה לגדוד שלה ולא שבה אלינו. כשהתחיל מבצע הצליחה צריכים היינו לאמן פלוגה אחרת" (ראיון עם מנשה גור ב18- באוקטובר 1978).

בפרוץ המלחמה למד תת-אלוף (מיל.) אבי זוהר בטכניון. הוא סיפר: "התגוררתי אז בחיפה. ב5- באוקטובר בערב התקשר אלי קצין תחזוקה של גדוד גישור, ושאל אותי היכן נמצאים מוטות מיוחדים החיוניים להקמת גשר יוניפלוט. אני פיקדתי על הגדוד לפני שיצאתי לחופשת לימודים, והוא קיווה שאעזור לו. הבנתי שמשהו מתבשל. למחרת בבוקר התקשר אלי קצין הארגון של חיל ההנדסה, וביקש שאסיע ברכב שלי לסיני את עוזר קצין הנדסה בגייסות השריון. אמרתי לעצמי: אני סגן אלוף ומפקד גדוד גישור לשעבר. אם תפרוץ מלחמה יהיה לי תפקיד חיוני יותר מנהג של רס"ן. לא קיבלתי על עצמי את תפקיד הנהג וירדתי לגדוד גישור במילואים, בנמל הקישון. היו בגדוד שתי פלוגות יוניפלוט ושתי פלוגות סירות, גשר יוניפלוט שלם וטרקטורים. באותו יום ירד הגדוד לסיני.

"במוצאי יום הכיפורים הגעתי לבסיס רפידים. הציוד במחסני החירום של הגישור ברפידים היה עזוב ודפוק, מאז התרגיל שהיה בחודש מאי. הדוברות לא היו מורכבות והמצופים היו ללא מנועים. היה שם ברדק שלם, שאפיין את העדר המשמעת בצה"ל באותם ימים.15 דוברות מוכנות היו רק בבלוזה. צה"ל לא היה מסוגל לצלוח מיד באמצעות גשרים, אלא רק בעזרת סירות ותמסחים. צליחה כזאת לא היתה מקובלת על ראשי צה"ל באוקטובר 1973, לפני פרוץ המלחמה, וגם בזמן המלחמה, כאשר ניגש צה"ל לצלוח את התעלה במבצע 'אבירי לב'. כיוון שהייתי במקום, ובשל נסיוני הרב, קיבלתי מינוי של אחראי לשיקום ציוד הצליחה שנהרס בתרגיל, לקראת צליחה אפשרית במלחמה. הזמנתי ציוד מתאים מן הצפון, וביום ראשון בלילה הגיעו לרפידים הציוד ובעלי המקצוע. עבדנו על הכנת אמצעי הגישור עד 12 באוקטובר, ועד אז לא היה ניתן לצלוח, לא בגיזרה המרכזית בלבד אלא גם בצפונית. כל מי שטען שהיה על צה"ל להקדים את צליחתה של תעלת סואץ ולצלוח מיד עם פרוץ המלחמה - לא ידע מה הוא סח. כשאריק שרון טען שיש צורך אסטרטגי לצלוח מיד כדי למוטט את המצרים, הוא לא ידע, כנראה, שצה"ל לא היה מסוגל לספק לו ציוד צליחה מתאים. לכן, אולי התכוונו ב8- באוקטובר לצליחה על גשר של המצרים, אבל זה לא רציני, לדעתי" (ראיון עם אבי זוהר ב9- בדצמבר 1986).

במוצאי יום הכיפורים העריך דוד אלעזר באזני חברי הממשלה את שמונה השעות הראשונות של המלחמה: "אני יכול לומר שזה מתנהל בסדר. זו בלימה סבירה... אני מקווה שאפשר יהיה להפוך את המלחמה הזאת להישג, אבל דרושים לנו בהחלט עוד כמה ימים כדי להגיע לכך". השר ישראל גלילי שיגר אחרי הישיבה מברק לשר החוץ אבא אבן בוואשינגטון: "תוך ימים מספר 'נעקור' את המצרים מן הגדה המערבית של התעלה וכי למרות הצלחות מקומיות - בייחוד של המצרים - המצב משביע רצון". דיין היה פאסימי יותר וב00.25- הוא אמר לאלעזר ש"אלוף פיקוד דרום נשמע לי די מדוכדך". אחרי עשרים דקות דיווח גונן לאלעזר שכוח מצרי גדול עומד לצלוח באיזור איסמעיליה וביקש סיוע אווירי. אלעזר דחה את הבקשה (בראון)

3. "הבלונדיני עם הנעל השחורה"

כדי לבצע את תוכנית "צפניה" ולצלוח לגדה המערבית של תעלת סואץ מייד בפרוץ מעשי האיבה היה על צה"ל לשלוט בתעלה בגזרות גשר פירדן וקנטרה. חיילי פלוגתו של יעקב קרצלר תפסו את ארבעת המעוזים המעוזים המאוישים בגזרה זאת. קרצלר שפיקד אישית על מעוז "מילנו ב'" ("מילנו א'" היה ריק) סיפר: "חמש דקות לפני שתיים בצהריים הבחנתי בארבעה עשר מטוסים טסים בגובה נמוך, מעל צמרות העצים, מכיוון מערב ישר אלינו. הם טסו כל כך נמוך עד שהבחנתי באחד הטיסים ממצמץ אלינו בעיניים. התפרצתי לרשת הקשר החטיבתית, כפי שמורות פקודות הקבע במקרה כזה. ממפקדת החטיבה שנמצאה הרחק בבלוזה שאלו 'מי התפרץ לרשת?' אמרתי: 'ארבעה עשר מטוסים מצפון ל'זהב' (מילנו) לכיוון שלך. סוף. הצד השני ניסה לשאול אותי שאלות. ואז שמעתי מהצד ההוא בומים של התפוצצויות והקשר ניתק.

"פקדתי על התצפיות שלנו לרדת לעמדות. לפני שהם ביצעו את הפקודה נחת עלינו פגז ראשון. זה היה ירי שטוח מסלול מתותח של טנק. התחלנו לחטוף הפגזות. לא נשאר מטר מרובע במוצב שלא נפגע. זה נמשך בלי סוף. רעדתי. פחדתי. בראש שלי זמזמה מנגינה מהסרט 'הבלונדיני עם הנעל השחורה', סרט עליז למדי. חפשתי את המנגינה הזאת בתודעתי כדי להוציאה החוצה ולא הצלחתי לזמזם אותה. חשבתי שאני משתגע. היה עלי לתת פקודות והנעל השחורה דרדרה לי את הראש. רק למחרת בצהריים, אחרי שנפצעתי וקיבלתי זריקת פנצילין נזכרתי במנגינה והתחלתי לשיר אותה. כולם חשבו שהשתגעתי סופית.

"על 'מילנו ב' היו שבע התקפות מצריות מסודרות שבהן המצרים הגיעו עד שלוש מאות מטר מאיתנו. הם הגיעו לגדרות וניסו להיכנס. ההתקפה הראשונה היתה כבר ביום הכיפורים בשעה ארבע אחרי הצהריים. אז כבר התנופף דגל מצרי מעל 'מילנו א' שהיה במרחק של ארבע מאות מטרים מצפון לנו. בזבזנו הרבה תחמושת להוריד את הדגל המצרי מעל 'מילנו א' ונכשלנו. הם צלחו ליד 'מילנו א'. מהעמדה שלי ראיתי את המצרים צולחים את התעלה. ירינו בהם. אחדים נפגעו ואחרים באו במקומם. ירינו צורורת לתוך סירות. הסירות התהפכו ובאו סירות מלאות אחרות. אינני יודע אם החייל המצרי נהיה טוב יותר אחרי מלחמת ששת הימים אבל הוא נעשה מסודר יותר, לבטח מסודר יותר מהחייל הישראלי. האש שלהם התקדמה צמוד לכוחות שלהם, אולי אפילו הרגה בהם אחדים.

"בפקודה המקדימה שקיבלנו כשהגענו לקו נאמר שתוך חצי שעה מפתיחת אש יהיו אצלינו טנקים. בהתחלה הם ינפנפו את המצרים מעמדות עורפיות, אחר כך הם יגיעו לעמדות קדמיות ובסוף הם יעלו לקו המים. חלפו חצי שעה ושלושת רבעי השעה ושום טנק לא הגיע. אנחנו היינו על אותה רשת של גדוד הטנקים מס' 9 בפיקודו של יום טוב. שמעתי את מפקדי הטנקים אומרים: 'אני נפגע', 'טיל פגע בי'. הבנתי שאני תקוע. במעוז 'מיפרקת' שהיה מדרום לנו היו צרות צרורות מהרגע הראשון. מצרים חדרו למעוז כבר בהתחלה הרגו את מפקד המחלקה ופצעו הרבה חברה, והמעוז הזה נפל מייד אף שאגף אחד שלו החזיק מעמד עד למחרת בצהריים. גם מעוז 'לחצנית' שבגזרה שלנו נפל מייד - מפקדו נהרג, לא היה מי שיפקד, הרבה לוחמים נפצעו והוא יצא מכלל פעולה.

"בלילה הגיעו אלי כוחות שריון חדשים שהיו מחוץ לרשת הקשר שלי. קראתי להם בשם הקוד שלי והם השיבו "איננו מכירים אותך, סתום את הפה'. אמרתי לעצמי, 'אם הם רוצים להילחם ולא להיעזר בי, שיערב להם' והשתתקתי. אחר כך נודע לי שאלה טנקים של בית ספר לשיריון". (הראיון הנ"ל עם יעקב קרצלר).

בדרכה מרפידים לטסה קיבלה חטיבת בית הספר לשריון של גבי עמיר פקודה להתפצל. החטיבה נותרה עם גדודו של עמיר יפה בלבד; היו לה ארבע פלוגות שמנו 36 טנקים. בשעה 19.00 פגש גבי עמיר את יום טוב מפקד גדוד 9 בצומת "חזיזית - מאדים". יום טוב סיפר שגדודו אינו קיים. מן החפ"ק בבאר שבע פקד גונן על עמיר לפרק את גדודו לשני גדודונים. גדודון אחד לשלוח למעוז "מילנו" הצמוד לעיר קנטרה, מדרום, וגדודון שני למעוז "מפרקת" מדרום לו. גבי עמיר השאיר שני פלוגות בפיקודו של עמיר יפה ואת הכוח הזה שלח ל"מפרקת". שתי פלוגות בפיקודו של הסמח"ט ששון שילה הוא שלח ל"מילנו". עמיר התקדם בנגמ"ש שלו אחרי הכוח של שילה.

במשך כל הלילה לחם עמיר יפה עם הפלוגות של ארז ורביב. בשעה 21.00 חדר טנק למעוז וביקש לחלץ את אנשיו. המיפקדה בבלוזה השיבה משום מה בשלילה. בשש בבוקר נותרו לעמיר יפה רק שני טנקים כשירים. עד שמונה הצטרפו אליו עוד ארבעה טנקים. המשימה לא הושגה. אנשי המעוז לא חולצו. המצרים המשיכו לצלוח בגזרה לפי התוכנית.

סיפר ששון שילה: "בדרך מטסה צפונה פגשנו טנקים מגדוד 9 של יום טוב. התרשמתי שהטנקים לא נפגעו. הם היו כעדר ללא רועה ולא נעשה מאמץ לרכז אותם. אני לא הכרתי את קנטרה. יום טוב קיבל פקודה להוביל אותי לתוך העיר. הוא הביא אותי עד הכניסה לעיר ואמר: ' אני לא נכנס'. נכנסתי ראשון מבלי שהכרתי את העיר. אחרי הכוחות נכנסו עמיר ויום טוב. לא היו לי תצלומי אוויר ולא מודיעין. היה לילה, בעיר היתה כבר חטיבה מצרית. בכניסהלעיר נהרג המדריך הראשי של החטיבה יגאל ז'פקו שתפקד כמפקד פלוגה. הטנקים שלו תעו בעיר כעדר ללא רועה. הגעתי ל'מילנו ב'. היו שם פצועים רבים. הודעתי לחמ"ל הפיקוד באום חשיבה שביצעתי חבירה. קצין אג"ם של הפיקוד שי תמרי שאל אותי אם העיר נקיה. השבתי שהיא מלאה מצרים. אז חטף הטנק שלי פגיעה ישירה. שי הודיע לי לנתק מגע מהמוצב ולסגת מזרחה לתעוז "יורם" שהיה מרוחק מישה עשר קילומטרים ממזרח לקנטרה. תשעה טנקים שלי נפגעו והיו לי הרוגים רבים. אמרתי לשי בקשר שאם יוצאים מקנטרה הרי שכניסתנו אליה היתה לשווא. הוא אמר: 'נגמר הסיפור שלך בקנטרה. קח את הפצועים וצא. אל תיקח איתך את אנשי המוצב'. שאלתי: 'בשביל מה נכנסנו?'. הוא השיב: 'יהיה בסדר'. נסוגונו עם שישה טנקים בלבד לכיוון רומני. כשנעצרנו ב"יורם", הפציע השחר". מ"יורם" המשכנו דרומה לתעוז 'מרתף' שבצומת דרך החת"ם - 'עלקת'".

יעקב קרצלר: "הטנקים של בית ספר לשריון הסתבכו בחלק הדרומי של קנטרה. העיר היתה מלאה מצרים מיום כיפור בשעה שלוש אחרי הצהריים. אנשי בית ספר לשריון הסתובבו שם בלילה כמסוממים וחטפו אש. הם לא ידעו איך לצאת ושאלו אותי בקשר 'איפוא הצפון?' אני מבין שבתוך הטנק אי אפשר להוציא מצפן ולהסתכל, אבל ניתן להוציא את הראש מן הצריח להתבונן במצפן ולרדת לבטן הטנק בחזרה. אמרתי להם: 'אתם רואים את הירח? זה ממזרח!' נזכרתי בסיפור שהלך ב890- על ברזני (תת-אלוף צבי בר ראש עירית רמת-גן בימים אלה - א. מ.) שאמר לפקודיו: 'אתם עושים מסע ניווטים ונפגשים כאן' ושם יד על המפה. 'אז איפא הצפון' שאלו אותו. 'מימין לירח' השיב.

"בתשע בלילה שמעתי בקשר את יום טוב, מג"ד גדוד 9. הוא אמר: 'יענקל'ה, אני בדרך אליך, האם אני יכול לעזור?'. השבתי: 'לא! אני מבין שיש לך צרות, תפתור את הבעיות שלך בעצמך'. באותה שעה לא הייתי זקוק לו. יום טוב המשיך: 'תעשה טובה, צא החוצה וכוון את הטנקים צפונה'. יצאתי מהמעוז ואותתי ברנאור. הגיע טנק. סימנתי לו, ושלחתי אותו לאורך הציר. הם הסתבכו נורא. טנק אחד נכנס אלי בטעות עלה על סוללה של המעוז, פרק זחל ולא יכול היה להמשיך. אחריו נתקעו אצלי עוד שני טנקים , אחד עלה על מוקש שלנו ואחד פרס זחל. קיבלתי את החבר'ה ההאלה. אחרון עבר דרכי יום טוב והמשיך בטנק צפונה. הוא האחרון שביקר אצלי. למעוז הגיע עוד צוות טנק בלי הטנק שלו. בסך הכל התקבצו אצלי ארבעה צוותי טנקים. הטנקים האלה עזרו לי מאוד בהמשך הלחימה גם כתחנת מימסר בקשר וגם בירי על כוחות שריון של האויב.

"המצרים המשיכו להפגיז אותנו חזק. סיוע ארטילרי לא קיבלתי למרות שלפני המלחמה הובטח שהוא יגיע עשרים וחמש שניות אחרי שנבקש. שלושה צוותי טנקים נכנסו לתוך העמדות שלנו. הם לא ידעו להשתמש בכלי הנשק של החי"ר ולא ידעו להפעיל 0.3. צריך היה להעביר אותם קורס מהיר. צוות אחד נשאר בתוך הטנק והיה הפה שלנו החוצה כי יכולנו לשמוע אך לא להשמיע במכשירי הקשר הפגועים שלנו. לקראת בוקר יום א' היו לנו עשרה לוחמים כשירים. השאר הרוגים ופצועים".

4. "לדרוס, למחוץ ולרמוס אותם"

בשעה 01.15, אור ליום א' ה7- באוקטובר, הודיע גונן לאלעזר בטלפון שהמצב בתעלה משתפר. אלעזר וחבריו במטה הכללי, לא ידעו שאוגדתו של מנדלר נפגעה אנושות, ושני שלישים של הטנקים שלה אבדו. (חנוך ברטוב, "דדו"). ראשי מערכת הביטחון, שלא ידעו מה באמת אירע בחזית התעלה, הודיעו לציבור את מה שאמור היה להתרחש על פי תוכניות המגירה שלהם.16 בשעה 05.45 הודיע דובר צה"ל: "המצרים הצליחו להעביר לגדה המזרחית בעיקר כוחות רגליים וכמויות קטנות של טנקים. כוחותינו לוחמים בכל מקומות החדירה. הלחימה היא ברובה בסמוך לתעלה". ("דובר צה"ל מודיע", "מערכות", 233-232, נובמבר 1973). אנשי מעוז "מילנו א'" בשמעו בטרנזיסטור שלהם את השקרים האלה ולא ידעו אם לצחוק או לבכות. הגיל הממוצע של אנשי המעוז היה 32. רובם לחמו במלחמת ששת הימים בגזרת ירושלים. הם חונכו להאמין שהדוברים המצרים משקרים ודובר צה"ל אומר אמת. שקרנותו של דובר צה"ל היתה אחת מנקודות השבירה שלהם.

ב7.20- בבוקר אמר אלעזר המנותק מהמציאות, לגונן המנותק אף הוא, בטלפון מתל-אביב לאום-חשיבה, שהמצב בחזית "יכול להתהפך ואז עלול לשטוף".17 הוא הנחה את גונן לתכנן התקפה של אוגדת שרון על קו התעלה. (א"מ, מסמכי גונן). בשמונה וחצי בבוקר אמר הרמטכ"ל לשר הביטחון שחזר מביקור במיפקדת חזית הצפון שהמצב בחזית תעלת סואץ "עדיין בסדר - לא נפל. אי לזאת שיניתי את התוכנית והעברתי את חיל האוויר לצפון".18

עם שחר הגיע מפקד האוגדה האלוף אברהם אדן למיפקדת החטיבה הצפונית של צה"ל בבלוזה ונפגש שם עם מפקד הגיזרה החדש תת-אלוף קלמן מגןועם מפקד חטיבת הגיזרה אלוף מישנה אלוש. אחרי ששמע דיווחים על ההתרחשויות מאז תחילת המלחמה, המשיך אדן לתעוז 'מרתף' לחטיבתו של גבי עמיר. כתב אדן בספרו:

"בעוד אני נע על כביש 'עלקת' ראיתי עתה על הכביש שתי משאיות, ובשטח החולי שמימין נגמ"ש וחמישה טנקים (זה היה "כוח שילה" שנחלץ בעור שיניו מקנטרה, נחלצי כוח עמיר יפה לא הגיעו לשם - א. מ.). זה היה בקירבת 'מרתף'. תמהתי, האמנם זאת חטיבתו של גבי?... במרחב החולות השוממים, חזיתי בקומץ של טנקים ונגמ"ש אחד. תמונה עגומה שהחזירה אותי כהרף עין אל המציאות. כנראה סירבתי עד עתה להאמין לתמונת המצב שצויירה לי בבלוזה... גבי ויום טוב נצבו עייפים בנגמ"ש. הם עברו רבות בלילה האחרון. היו אלה מפקד גדוד ומפקד חטיבתה שהבעת פניהם אמרה את תמצית סיפורם. מפקדים של יחידות שהוכו קשות, עד שכמעט חדלו להתקיים... עליתי לנגמ"ש... חקרתי מה שיטת הפעולה של האויב, על פעילות כוחותינו - התמונה נותרה מעורפלת. אך שני דברים היו ברורים: האחד, שאיבדנו טנקים רבים כתוצאה משקיעה בביצות. והשני, שכוחותינו פוצלו ופוזרו לכל עבר, נתקלו בחיל רגלים מתוגבר בנשק נגד טנקי, ובטנקים, וידנו קצרה להתמודד איתם. הבנתי שכוחותינו פעלו בתעוזה ובאומץ, אך היו כמגששים באפילה. חשתי שפעולתנו היתה כל כך בלתי-יעילה, עד כי נגרמו לנו אבידות כבידות, בעוד שלאויב כמעט ולא נגרמנו אבידות...

"חשתי שקרה לנו משהו אשר בחלומותינו הגרועים ביותר לא העלינו על הדעת, וכי אין בכוחי לשנות את המצב הקשה באיזשהי מילת קסם... לחטיבת גבי אשר הוכתה כה קשות, חטיבה שנשארו לה תשעה טנקים בלבד, האם עלי להוציאה מן 'המשחק', ולצרף את הטנקים שלה לאחת מחטיבותי הנפרשות עתה בגיזרה?... החלטתי כי חטיבתו של גבי תוסיף להתקיים... הוריתי לו לנוע לאחור ולהניע גם את שרידי גדוד עמיר {יפה} אל צומת 'מאדים' - 'חזיזית'. שם לארגן את כוחו מחדש, למלאו בדלק ובתחמושת ולהמתין בכוננות עד פקודה" ("על שתי גדות סואץ").

על ביקורו של אדן במיפקדת חטיבתו של גבי עמיר סיפר ששון שילה: "בבוקר הגיע ברן עם וגוניר הגנרלים שלו - נקי, עם משקפי שמש על החגורה, עם אוזניות מהאימונים תלויות בצידו כמו בתרגיל בצאלים. הוא עלה על הנגמ"ש של גבי. שוחחנו על ההתרחשויות מאז תחילת המלחמה. אחרי ששמע אותנו אמר ברן: 'בואו נניע את הנגמ"ש וניסע לקנטרה. נראה מה קורה שם'. אמרתי: 'איך תיכנס לקנטרה? נמצאת שם חטיבה מצרית!' הוא ביטל את דברי. אמר 'בסדר' ופקד להניע את הנגמ"ש. צפיתי שגבי עמיר יאמר לו: 'ברן אתה שיכור אתה יודע מה קורה שם?!' גבי שתק והתארגן לנסיעה. גלשתי מן הנגמ"ש וחזרתי לטנק שלי. למזלם של ברן ועמיר קיבל ברן הוראה בקשר הוראה מגורודיש ונסע לבלוזה".

שרון כתב, בספרו, כי כשהגיע בבוקר יום א' למפקדת אוגדת סיני בביר גפגפה - אף לא אחד היה יכול לומר מה המצב בחזית התעלה, ומהו המאמץ העיקרי של האויב. ללא נתונים אלה אי אפשר היה לתכנן התקפת נגד. לפי אורי דן, ביקש שרון לברר פרטים אלה אצל גונן, באמצעות הטלפון. גונן לא היה יכול לומר דברים שלא ידע, ולשרון הוא לא היה יכול למכור "לוקשים". תת-אלוף אברהם (אברשה) טמיר,19 שהיה בחפ"ק של שרון, איבחן בשעה תשע בבוקר את התמוטטות הפיקוד של חזית הדרום, והבין את סכנותיה. הוא יעץ לשרון: "תזמין את דיין או את הרמטכ"ל להתייעצות מפקדים". שרון השיב: "אני מרגיש לא נוח להזמין אותם". טמיר: "אתה הרי אלוף. את החשבונות תעשה אחרי המלחמה". שרון התקשר בטלפון למטכ"ל בתל-אביב ואמר לסגן הרמטכ"ל, ישראל טל: "לפי מה שאני מבין המצרים חצו את התעלה. הם מחזיקים לאורך כל הקו כוחות רגליים. ייתכן שמאוחר יותר יעבירו יחידות ממוכנות.20 לכן אני מציע שתציע לשר, שעלינו לחדור ולמוטט אותם במהירות, אחרת נצטרך לתקוף אותם חזיתית". לאנשי החפ"ק שלו אמר שרון: "יש נקודות לאורך התעלה שאינך זז מהן בשום פנים ואופן. אותם מקומות שבהם ברצונך לצלוח עם כוחותיך".

על-פי ידיעות ברדיו, שמסרו על פעילות בין-לאומית להפסקת אש במזרח התיכון, העריך טמיר בביר גפגפה שמתחילה התערבות בין-לאומית במלחמה, ונותרו לאריק רק 48 שעות לבצע את התוכנית שלו. אם התוכנית לא תאושר "בעוד 48 שעות תיגמר המלחמה בלי צליחה". בקריה בתל-אביב עסקו אלעזר ויועציו באותה סוגיה. לדעתם, היתה סכנה להפסקת אש, ועל צה"ל להשיג הישג קרקעי לפני שהפסקת האש תיכפה על שני הצדדים. אלעזר ואנשי המטה הכללי לא הבינו כי המצרים כבר השיגו את מטרת המלחמה שלהם בכך שצלחו את תעלת סואץ, תפסו שטחים נרחבים והשמידו אוגדה ישראלית. העסיק אותם יותר הביזיון האישי שיגרם להם אם תיכפה על ישראל הפסקת אש באותו שלב, מאשר איך לתפקד בקו הדם בצורה היעילה ביותר.

בשעה 09.21 אמר גונן לאלעזר בטלפון, ש"אריק הגיע בכוחות קטנים. בינתיים הוא יתפוס את הקו, עשרים קילומטרים ממזרח לתעלה. כאשר יהיו לו יותר כוחות הוא יזוז מערבה. באשר לשלב הבא, כמו שדיברנו אתמול". (כלומר, נצלח את התעלה לפי תוכנית "צפניה" ו/או "בן-חיל". ארכיון המחבר, מסמכי גונן).

בשעה תשע ורבע בבוקר דווח למטכ"ל שהמצרים חידשו את תנופת מתקפתם לכל אורך הגיזרה הדרומית והקימו שם שלושה גשרים. הם מעבירים על הגשרים האלה טנקים רבים. אחרי חמש דקות הודיע גונן לאלעזר על נפילת מעוזים אחדים בידי המצרים ועל הקושי לחלץ אנשים ממעוזים מכותרים. ב09.51- חזר גונן והודיע לאלעזר שהמצב הולך ומחמיר, וביקש, זו הפעם השלישית באותו בוקר, סיוע אווירי, כדי להרוס את הגשרים ולהפסיק את זרימת האויב. רק עכשיו הורה אלעזר לחיל האויר לפעול נגד טורי השריון של המצרים ונגדה גשריהם שעל התעלה.

בשעה 09.50 שוב התקשר שרון לטל, ואמר: "טליק, תשמע. המקום היחידי שיכולים לבצע פעולה זה בקנטרה, אצל אלברט. לדעתי, ניתן לבצע תקיפה מצפון לדרום, למשל.21 הייתי הולך לזה עם הכוח שלי ושל ברן. אני יכול רץ לייעץ לכם. אני מפקד אוגדה, לא אלוף הפיקוד. אני מכיר את השטח ואולי כדאי שמישהו מכם יבוא. התקשרתי רק כדי להדגיש את החיוניות שבהתקפה, ואת הגיזרה שבה צריכה להיות ההתקפה, לדעתי".

ב10.00- התקשר שרון למפקדתו של גונן, והשאיר לו את ההודעה הבאה: "יש לי רק שאלה אחת. הצעה אחת. תורידו את חיל האוויר עליהם עכשיו. ותמסור לאלוף שברגע שיגיעו הכוחות שלנו צריך לתקוף מצפון לדרום. אנו נגיע בערב ונתקוף מיד. אני חוזר על מה שאמרתי לאלוף בבוקר: המקום היחידי הוא קנטרה.22 מתי יהיו לברן טנקים? רק לקראת ערב? לא לוותר. להוציא את המצרים משיווי משקלם". לאנשי מטהו אמר אחרי השיחה הזאת: "צריך להיות מוכנים הלילה למשימה ראשונה. כשיגיעו הטנקים צריך לתדלק ולהיות מוכנים לתקוף מצפון לדרום. אני לא הייתי מפצל כוחות. הייתי תוקף במקום אחד ופונה לתקוף במקום שני". אחרי זמן קצר השאיר שרון הודעה לגונן: "אני מאמין בהתקפה לילית, לדרוס, למחוץ ולרמוס אותם". (אורי דן, "ראש גשר", 1975).

באותה שעה עצמה דיווח אלעזר לממשלה כי המצב בחזית המצרית הוטב עקב מכה אווירית על שדות תעופה אוויריים במצריים.. הוא הורה לגונן לייצב קו הגנה שני. גלילי שלא עיקל את מימדי הקריסה, חשש כי מועצת הביטחון תורה על הפסקת אש. הוא שאל מה הזמן שיידרש כדי לעקור את האויב מן המאחזים שכבש. אלעזר השיב "אני באופטימיות שהלילה יתהפך המצב, ונצטרך עוד שלושה-ארבע ימים... המצרים השיגו הישגים מסויימים, אך נראה שהתעייפו והתקדמותם נבלמה". לימים הודה אלעזר ששיקר לחברי הממשלה "כדי ליצור ושם בקרב השרים שהמצב פחות חמור כפי שהוא באותה שעת בוקר" (בראון).

ב11.00- שב אלעזר ללשכתו ושמע מסגנו ישראל טל ש"כל מוצבינו לאורך קו בר-לב מכותרים. המצרים השתלטו על רצועה אשר במספר מקומות מגיעה עד לשישה עשר ק"מ מזרחה לתעלה". אלעזר לא העביר מידע זה לממשלה. ב11.45- דיווח טל לאלעזר בשם גונן כי טנקים מצריים נמצאים באזור מעברי ההרים בסיני.

5. טראומת שרון

בשעה 13.00 דיווח שרון לגונן במכשיר הקשר: "יש לנו ברפידים כמאתיים טנקים. אני מעריך שתוך שלוש שעות יהיו לי עוד שמונים טנקים. אני כבר זז (לטסה). מציע כמה שרק ניתן להחזיק מעמד ולקחת את הכוח במלואו ולתקוף עם חשיכה".

גונן: "אין לנו הרבה סיכויים לקבל סיוע אווירי והמצב הוא שנצטרך להתייצב על ציר הרוחב. תהיה מוכן: א. התקפת נגד דרומה; ב. התקפת נגד לצפון מערב; צליחה על יד 'מצמד' עם הציוד, לפי התוכנית האורגינלית".

מיד אחרי שהניח גונן את השפופרת התקשר אליו אלעזר בטלפון וביקש דיווח על המצב. גונן השיב שהוא מתכנן לשרון "א. התקפת-נגד מטסה דרך ציר 'עכביש' דרומה. ב. על אותו ציר צפונה. ג. אם תהיה בריחה של המצרים ואם נוכל לקבל חיל אוויר - לתקיפה מעבר לתעלה".

ב13.45- אמר שרון לאלעזר בטלפון: "לא נוכל למוטט את החי"ר המצרי בלי מאחז מעבר לתעלה".

בדיון בקריה, שהתקיים במקביל, הביע עוזרו של אלעזר, אלוף (בדימוס) רחבעם זאבי, את חששו משרון.24 אלעזר סיפר כי שרון ניסה לגרור אותו להתקפה. הרמטכ"ל לשעבר, יגאל ידין, צידד בעמדת שרון ואמר שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. אלעזר סיכם סתמית, שישלח את צה"ל להתקפה בשלבים מאוחרים יותר. הוא לא הסביר לסובבים אותו ולעצמו, מדוע הוא גורס כי יום א' בלילה, כפי שיעץ שרון, הוא זמן מוקדם מדי להתקפה, ואלו יום ב' בבוקר, כפי שהוא שקל להחליט, (או כבר החליט) - עדיף.25

מן היום השני למלחמה התנהג אלעזר בהססנות. הוא התקשה לשלוט בפקודיו ולכפות עליהם את רצונו, והוא פיתח איבה הולכת וגדלה כלפי שרון, בצד הסתייגותו משר הביטחון משה דיין, הסתייגות שהתחילה הרבה לפני פרוץ המלחמה. שר הביטחון לא היה מאושר ממינויו של אלעזר לרמטכ"ל, ואלעזר לא היה מאושר מזה שדיין לא היה מאושר. גולדה, גלילי ואלון רצו באלעזר בגלל נאמנותו אליהם ויכולתו לעמוד בראש הזרוע האידיאולוגית. בגלל סיבה זאת עצמה, לא רצה דיין באלעזר. קוד ההתנהגות של אלעזר היה נאמנות, ולא היה לו קוד אחר. בגלל קוד זה היה עליו להיות בלתי נאמן לדיין, ואי נאמנות זאת לא היתה מבוססת על אחריות או על ביקורתיות, שהרי אלעזר לא היה אביר ולא היה אינטלקטואל, אלא על תככים במחתרת. הסובבים את אלעזר, אנשי הפלמ"ח לשעבר26 ואנשי השריון, ליבו את איבתו של אלעזר לשרון, אם מהיותם נאמנים ותככניםגם הם, ואם מדבקותם בתפיסה של פטישיזם של המנוע.27 רק סגנו של אלעזר, ישראל טל, לא היה שותף לאורגיה האנטי-שרונית. אבל לטל היתה השפעה מוגבלת מאוד על הרמטכ"ל. התיפקוד הזה של אנשי הפיקוד העליון מבסס את התיזה המרכזית של ספר זה האומרת כי מאז מלחמת ההתשה היתה מערכת הביטחון של ישראל בתהליך של התפוררות, ומרגע פרוץ המלחמה היא נכנסה למצב של חתחות.

אלעזר, איש פיקוד הצפון, לא מילא שום תפקיד בסיני מאז מונה לאלוף ב1961-, גם לא כשהיה ראש אג"ם. הוא לא ניסה לתקן את המעוות ולא למד ביסודיות את בעיות חזית סיני אחרי שמונה לרמטכ"ל, משום שהעריך שלא תהיה מלחמה. הוא לא הכיר מקרוב את חזית התעלה. הרמטכ"ל התקשה להודות בפני עצמו ובפני אחרים, בתחילת המלחמה, שהוא לא מבין מה מתרחש בחזית העיקרית של המלחמה.28 לאור זאת יכול היה אלעזר, אולי, להיות ראש מטה כללי של צבא מיליציוני בתקופת רגיעה, אך לא היה מסוגל להיות מצביא המלחמה. הוא היה יכול, אולי, לטפל בתיאום מחלקת ההדרכה ואגף האפסנאות, אך לא היה בכוחו לגבש את הרעיונות המבצעיים, העשויים להוביל את צה"ל לניצחון, בוודאי לא בחזית הדרום. הוא היה יכול לנהל דיונים, לייצג את הצבא בפיקוד העליון ולהכריע בין דעות שונות (וגם זאת בערבון מוגבל), אך לא עלה בידו להיות המנהיג הצבאי, מנהיג שהמפקדים מקבלים את דעתו והולכים אחריו באש ובמים. במקום לעורר במפקדים דחף פנימי להצטיין ולבצע את משימותיהם, הוא עורר בהם ספקות וחששות שמא הם הפרייארים שלו ההולכים למות בקרב יחד עם פקודיהם בגלל הכסיל החביב היושב שם למעלה.

והיה עוד ענין "קטן" שהפריע לאלעזר לתפקד בתחילת המלחמה: דלקת שיניים מסובכת וחריפה מתחת לסתימת שורש. בהתחלה טיפל בו רופא שיניים צבאי ומצבו הוחמר. רק אחרי ימים אחדים הוא עבר לטיפלו של רופא בכיר בפקולטה לרפואת שניים באוניברסיטה העברית בירושלים, המתמחה בסיבוך זה ומצבו הוקל. בימים הראשונים היו לרמטכ"ל כאבי שניים ולסת חריפים מאוד, הוא נטל תרופות הרגעה חזקות והיה לעתים מסומם במקצת. את הסוד הזה ידעו רק מעטים והם נצרו את לשונם לא רק בזמן המלחמה אלא גם אחרי עשרים שנה. הנה כי כן, לא רק שכישוריו היו דלים אלא גם איתרע מזלו והוא לא היה מסוגל למצות את מלוא יכולתו.

מי שאכן היה המנהיג שאת דעתו קיבלו בחזית הדרום, הוא אריאל שרון. אלעזר נפגע מכך ששרון מכיר היטב את כל פרטי החזית ואת בעיותיה, מהיותו אלוף הפיקוד, עד לחודשים אחדים לפני פרוץ המלחמה, ומהיותו איש שטח ואיש מודיעין קרבי באופיו ובנסיונו.29 הביטחון העצמי ונחישותו של שרון ערערו את הרמטכ"ל. וכאבו הפנימי של אלעזר גבר עליו, כשנוכח בכוחה של הכאריזמה של שרון ובהערצה שגילו כלפיו גם הגייסות, וגם שר הביטחון, משה דיין, בעוד הוא עצמו, אלעזר, זכה רק לרחמים, כמי שכוח מנהיגותו מתפורר. מפרוץ המלחמה היה אלעזר המפסידן שלא הודח. ואמנם, לשיקול דעתו לא היה ערך רב בעיני מפקדים מזרוע האבירים, כרפאל איתן בצפון, ואריאל שרון בדרום. הרצון הכפייתי של אלעזר להשתחרר מהדומיננטיות של שרון בחזית הדרום, הוביל אותו לסדרה של משגים חמורים, שתוצאותיהם היו בלתי הפיכות. המשגה הקטסטרופלי הראשון, ואחד החמורים בכל המלחמה, נעשה על ידו ב7- באוקטובר.

ב14.30- חזר משה דיין מסיני והגיע למוצב הפיקוד העליון. בסיני הוא הציע לגונן לשקול נסיגה עמוקה מקו החזית, וחזר על הצעתו בתל-אביב. דיין העריך כי ייצוב קו אחורי חדש הוא המעשה הנכון לעשותו מבחינה צבאית.30 אלעזר וגונן ראו בכך אות קין ועדות בל תימחה לכשלונם הצבאי. הם התיחסו לכל עמדה של צה"ל כפי שיוסף טרומפלדור התיחס ליישובי הגליל העליון בתחילת שנות העשרים. נוצרה קואליציה בין אלעזר וגונן לסכל את עצת דיין. כיוון ששניהם היו מנותקים מהמציאות, לא הבינו את המתרחש בחזית ולא הכירו את הכוחות שעמדו לרשותם, בחרו שניהם, בלי שיקול דעת מספיק, לסכל את עצת שר הביטחון על ידי ייזום התקפת נגד ובכך נגררו דווקא אחרי שרון.31 את שרון עצמו הם חשבו לנטרל על ידי הטלת ההתקפה על אוגדה אחת בלבד, זו שבפיקודו של אברהם אדן (ראה להלן). כך הניעה את צה"ל דינמיקה פנימית, שהושפעה מקואליציות ומיחסים אישיים מעורערים בין חברי הפיקוד העליון והמפקדים הבכירים, והביאה אותו להתקפה שלא היה מסוגל לבצע.32

בשעה 15.31 דיווח גונן לאלעזר בטלפון, שבלילה הוא מתכנן לשלוח את שרון למוטט את הארמיה השלישית, בגיזרה הדרומית של התעלה. באותו זמן תצלח אוגדת אדן את התעלה בגיזרה הצפונית, ותכבוש את פורט פואד ואת פורט סעיד. אלעזר לא "קנה" את התוכנית: "להכניס את אריק לקרב לילה מול כמאתיים טנקים עם הרבה ארטילריה. נניח שהולך טוב ויש לנו אבידות. הבוקר מוצא אותנו בערבוביה, ואז אריק מאבד את כוחו תוך יומיים". בדברים אלה רמז אלעזר לגונן שאם הוא רוצה לקבל גיבוי של הרמטכ"ל ושל חבורתו, עליו להתרחק משרון. גונן נרמז. הוא לא הביע התנגדות לשלוח את אוגדת אדן למבצע צליחה לפי תוכנית "צפניה". מסתבר שגם הרמטכ"ל וגם אלוף פיקוד הדרום לא ידעו, את מה שידעו, לפי עדותם, אנשי חיל ההנדסה של צה"ל, שבאותו לילה לא היה לצה"ל ציוד שבעזרתו יכלו יחידות שריון לצלוח את התעלה מערבה. צליחה על גשרים מצריים היתה ריאלית עוד פחות.

6. ממשלת ישראל סכנה את שרידותה של המדינה

בשלוש אחרי הצהריים נפגש דיין עם ראש הממשלה, גולדה מאיר. בחדר נכחו ישראל גלילי, יגאל אלון והמזכירו הצבאי של ראש הממשלה ישראל ליאור. דיין דיווח: "אריק הגיע לדרום ורוצה לפרוץ ולעבור את התעלה מערבה". דיין חזר על המלצתו לסגת לקו הגנה חדש. גולדה מאיר כתבה: "הקשבתי לו בחלחלה33... אחר כך הזמנתי גם את 'דדו' להיכנס. לו היתה הצעה אחרת - שנמשיך במתקפה בדרום (דהיינו הצעתו של שרון _ א. מ.). הוא שאל אם יוכל לרדת לחזית הדרום ולפקח על הדברים בעצמו, והוא ביקש רשות לקבל את כל ההחלטות, שאולי יהיה בהן צורך בו-במקום. בקשתו אושרה. אלעזר סיפר על הצעת שרון ואדן לתקוף ולצלוח את התעלה על גשר מצרי.34 אלעזר קבע שזה הימור מסוכן, והמליץ לצבור כוח בלילה ולתקוף למחרת, ביום. דיין תמך בו ואמר: "אני בעד שתיסע לאום-חשיבה ובאם תגיע למסקנה שאפשר לתקוף, אז לעשות את זה. לא בא בחשבון 'הפטנט' של אריק. אנחנו ערים לכך שבין תל-אביב לתעלה אין לנו יותר טנקים". הוחלט: "יעד המלחמה בדרום הוא הדיפת הצבא המצרי מעבר לתעלה" (גולדה מאיר, "חיי", 1975; משה דיין, "אבני דרך", בראון).

ההחלטה להדוף את הצבא המצרי מעבר לתעלה, היתה למעשה החלטה לנקוט במהלך הכרעה על מנת לסיים את המלחמה בניצחון מכריע. זאת היתה אחת ההחלטות האסטראטגיות החשובות ביותר במלחמה כולה. לא רק שלרוב המשתתפים לא היו הכישורים הדרושים המינימליים לקבל החלטה כזאת, אלא שלא היה להם מידע חיוני על מנת לקבלה והם גם לא הבינו שהם זקוקים למידע כזה. איכות תהליך קבלת ההחלטה הקריטית זאת, היה הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת,והוא מצביע על האיכות הקלוקלת של השלטון בישראל שלא השתנה מאז ועל חוסר הבנתם של המנהיגים בהווית הצבא והמלחמה.

דבר אחד, לפחות, היה עליהם לדעת לבטח, אחרי עשרים וחמש שעות של מלחמה: הרמטכ"ל דוד אלעזר הטעה אותם בגדול, גם לפני שפרצו הקרבות וגם ביממה הראשונה של המלחמה. אפילו אם לא היה בכוחם הנפשי של חברי הממשלה להחליפו באחר, כפי שהיה ראוי לעשות, אסור היה להשאיר בידיו בלבד, את שיקול הדעת אם המצב בחזית בשלה למהלך של הכרעה ומה תהיה תוכנית המיתקפה. אלעזר מוכה ההלם והסובל מכאב שיניים איום, לא התאים למשימה זאת. ואכן בנסיעה לאום-חשיבה הצטרף לאלעזר הרמטכ"ל לשעבר יצחק רבין שסיים את תפיקדו כשגריר ישראל בארצות הברית וחכה לבחירות הכלליות הקרובות להיכנס לכנסת. רבין הצטרף לנסיעה למיפקדת חזית הדרום כמעין אומנת חסרת סמכויות לאלעזר. כל חברי הממשלה ידעו כי רבין התמוטט נפשית לפני מלחמת ששת הימים וכי לא הוא פיקד על אותה מלחמה. היה על דיין, לפחות, להבין שבהצטרפו לאלעזר, יזיק רבין יותר משיועיל ושלא הוא התשובה למצבו העלוב של הרמטכ"ל. במציאות מילא רבין תפקיד שלילי באום_חשיבה (ראה להלן).

בהטילם את האחריות על הרמטכ"ל, גילו גולדה מאיר , משה דיין, יגאל אלון, ישראל גלילי וחבריהם שהם לא היו ראויים לעמוד בזמן מדינה, ושהם סכנו את שרידותה יותר מצבאות מצרים וסוריה שתקפו אותה. ממצא זה מבסס את תורת הביטחון הכללית - עקרון השרידות, שפיתחתי.

למרות שהחלטה זאת השאירה בידי הרמטכ"ל את קביעת לוח הזמנים להתחלת התקפת הנגד, היא היתה ברוח העקרונות הקודמים של צה"ל - להעדיף התקפה על הגנה, לנקוט אסטרטגיה ברברית של השמדת האויב ולא אסטרטגיה של בני תרבות הגורסת הכרעת האויב על ידי זרוז התפוררותו הפנימית. בעצם, הצביעה החלטה זו על הניצחון שזכה בו שרון, במאמציו להניע את מערכת הביטחון להחליט לתקוף. לא רק אלעזר וגונן אלא גם גולדה, אלון וגלילי "נגררו" אחרי שרון, וכך אפילו דיין, בניגוד לנטייתו לוותר על העקרונות הקודמים מכורח המציאות, ומהיותו הראשון, כנראה, שהבין כי כללי המשחק האסטרטגי בין ישראל למצרים השתנו.35 אלא שההגררות אחרי שרון היתה מדומה, שכן שרון הציע לתקוף מיד,36 בלילה, לפני שהמצרים יתבססו וייערכו להגנה בגדה המזרחית של התעלה. אלעזר קיבל אישור לכוונתו שלו לתקוף ביום, כפי שביקש אדן, ובכך סיפק למצרים זמן להתארגן עד למחרת. דיין ואלעזר החליטו על התקפה למחרת משום שמפקד חיל האוויר בני פלד דיווח להם שחיל האוויר הרס שבע גשרים מצריים על תעלת סואץ. המידע הזה כה שיפר את רוחו של דיין עד שהוא התבטא בסגנונו של שרון, שכה קומם את אנשי הפיקוד העליון, ואמר לפלד שאם התקפת הנגד למחרת תטה את כפות המאזניים לטובת צה"ל, אפשר יהיה להשתלט על קו פורט סעיד - פורט פואד משני עברי התעלה.

דיין ואלעזר לא היו בעלי מקצוע בגישור מכשולי מיים. ספק אם היו באוקטובר 1973, בישראל בעלי מקצוע כאלה, (ראה לעיל), אבל בוודאי לא היו במערכת הביטחון מומחים ליכולת הגישור והצליחה של הצבא המצרי. אילו היו מומחים כאלה אולי היתה מתערערת הקונספציה שביסוד המחדל המודיעני. שר הביטחון והרמטכ"ל לא רק הוטעו על ידי פלד (ללא כוונת זדון כמובן) בהעריכם שחיל האוויר הישראלי ישמיד את כל הגשרים על תעלת סואץ ולא כך היה, אלא שלא העריכו נכונה, שלמצרים כושר גבוה בשיקום גשרים פגועים ושגשר מצרי שנפגע מן האוויר יחזור לשימוש אחרי שעות אחדות.

ואכן, בלילה שבין ה7- ל8- באוקטובר צלחו את תעלת סואץ חטיבות שריון מצריות, שהיו מסופחות לדיוויזיות החי"ר, והתבססו בגדה המזרחית, "הישראלית", של התעלה. מבצע זה, שלא הופרע על ידי צה"ל, היה מלווה בכוחות קומנדו גדולים. (חיים הרצוג, "מלחמת יום-הדין", 1975). אלה עתידים היו לקדם את "התקפת אלעזר" למחרת, ולנפץ אותה בקלות רבה (ראה להלן). בכך הצדיקו המצרים את הערכת המצב של שרון במלואה, להוותה של מדינת ישראל.

7. ניצחון פירוס של אסכולת פלמ"ח-שיריון

בעימות הזה, שהיה בין אסכולת יחידת 101 והצנחנים, לבין הכלאה של הזרוע האידיאולוגית-פלמ"חאית לאסכולת השריון - ניצח הרמטכ"ל, איש הפלמ"ח והשריון, אך זה היה "נצחון פירוס". אלעזר לא הבין את הנסיבות והתנאים הממשיים בשטח, (כפי שהוא ומפקדיו לא הבינו אותה ב1948-), לא גיבש לעצמו תפיסה עצמאית לפי האירועים הצבאיים שהתרחשו ממזרח לתעלת סואץ (בניגוד לדיין שגיבש תפיסה חדשה), ונגרר אחרי בליל רעיונות שהתבססו על דקלומי העבר ועל תגובות נגד מהלכיהם של אויבים פנימיים של אלעזר שבתוך מערכת הביטחון (לכך היו לו מורים מעולים: יצחק טבנקין, ישראל גלילי, יגאל אלון, ויוסף טבנקין). אלעזר העדיף את נוחות המנוע ויעילות אש תותחי הטנקים ביום, על פני כוח משולב: שיריון, ארטילריה מתנייעת, חרמ"ש וחיר"ם היכול לחולל הפתעה בחסות הלילה, כפיש שהיה הקרב האוגדתי של שרון באום-כתף במלחמת ששת הימים. בכך ניתק עצמו אלעזר מתפיסת "הבליץ-קריג" הגרמנית, שאפיינה את צה"ל במבצע "קדש" ובמלחמת ששת הימים, ושמייצגה המובהק היה סגנו של אלעזר, ישראל טל, ואימץ את תפיסת השריון הצרפתית-אמריקנית מימי מלחמת העולם הראשונה עם רעיונות של התפיסה האמריקאית שלאחר מלחמת העולם השנייה: הטנק הוא תותח-סער מתנייע שעצם הופעתו בכמויות גדולות יכריע את האויב. המהפך האקראי הזה בתפיסת השריון של אלעזר מלמד על חוסר יציבותו ועל חוסר תבונתו של האיש שפיקד על צה"ל באוקטובר 1973. לפני פרוץ המלחמה היו אלעזר ושאר קציני צה"ל הבכירים לועגים ודוחים את ההערכה כי צה"ל לא ייצא להתקפת נגד אלא 42 שעות אחרי צליחת תעלת סואץ, שעה שהמצרים הצליחו כבר להקים מערך מוגן. ברור היה כי זה המועד הגרוע ביותר להתקפת נגד, כפי שניתן להסיק גם משיקולים תיאורטיים של הפעלת כוחות, וגם ממה שהתרחש באותו יום.

אלו היה צה"ל צבא מקצועי, היה העימות בין אלעזר לשרון עימות בין אסכולה של ריכוז הכוח והפעלתו המסודרת, לבין אסכולה צבאית שבמרכזה מהירות, ניידות ואילתור. אלא שגם לפי האסכולה הראשונה, לא די לרכז כוח, צריך לדעת להפעיל את הכוח המרוכז. למחרת יתברר שהמפקדים הבכירים של צה"ל לא ידעו להפעיל את הכוח המרוכז שבידיהם. לכן החלופה השריונאית של אלעזר, גונן ואדן לתפיסה של שרון היתה חלופה למאבק על משאבים כספיים בימי רגיעה, לא חלופה ריאלית למלחמה.

אחרי הצהריים הגיע שרון לטסה, שוחח עם אמנון רשף, מפקד חטיבת השריון הסדירה שהיתה אחראית לקו התעלה בפרוץ המלחמה, בבונקר שלו, ועם מפקדי המעוזים בגזרה המרכזית, במכשיר הקשר, והגיע למסקנה כי ניתן לחלץ אותם במאמץ מרוכז ומהיר. הוא ביקש מגונן, בקשר, אישור לביצוע הפעולה בלילה. גונן סירב בטענה שבמהלך חילוץ אנשי המעוזים ייפגעו אנשים רבים. שרון טלפן לדיין. לדברי שרון היה ביניהם ויכוח ארוך בטלפון. לבסוף, אמר דיין לשרון כי בערב יתקיים באום-חשיבה דיון בהשתתפות אלעזר, והציע לו להביא את תוכניתו לדיון זה.

בשעה 16.20 שוב התקשר שרון לגונן וביקש "להציל את החברה במעוזים". ושוב סירב גונן. אז ביקש שרון מגונן אישור להעלות את הנושא לדיון בפגישה עם אלעזר בלילה. גונן השיב במפתיע, שעל שרון להתכונן להתקפה ולחבירה עם המעוזים הלילה, אבל לא לפעול לפני הדיון.

התעקשותו של שרון להציל את אנשי המעוזים היא התעקשות של אביר צבאי החש אחריות כלפי פקודיו ועושה כל מאמץ כדי להצילם. בניגוד למפקדים הבכירים ולפוליטיקאים, הכירו אנשי קו הדם את קו האופי הזה של שרון ולכן בטחו בו והעדיפו להילחם תחת מנהיגותו, כשנכפתה עליהם מלחמה, אפילו אלה שהתנגדו לדרכו הפוליטית. זה אחד ההסברים לכאריזמה שלו. אלעזר וגונן השתייכו אז לזרוע האידיאולוגית וקיבלו את הנורמה הבסיסית שלה: נאמנות בעלי השררה. הצלת החיילים במעוזים לא העסיקה אז את בעלי השררה אלא הצלת שרידותם הפוליטית ומעמדם בהיירארכיה הצבאית. הם לא הבינו שהקרבת חיילי המעוזים תתנקם בהם. ואכן בתנועות המחאה שכפו על ממשלת ישראל להקים את ועדת אגנט, היו רבים מלוחמי המעוזים וראשון להם מוטי אשכנזי שפיקד על מעוז "בודפסט". ועדת אגרנט גרמה להדחתם של אלעזר וגונן מצה"ל, ולחץ נוסף של תנועות המחאהלהתפטרותה של ממשלת גולדה מאיר.

בניגוד לשרון, השש אלי קרב, הודיע אברהם אדן לגונן בקשר בשעה 16.22, שהוא מתנגד לתקוף את המצרים בלילה, כי אז יהיה לטילי הנ"ט האישיים שבידי המצרים יתרון על פני הטנקים הישראלים.

כשחזר אלעזר למצפ"ע (מוצב הפיקוד העליון - "הבור") מישיבת הממשלה, שרתה על עוזריו אופוריה, בגלל הידיעות כי חיל האוויר השמיד שבעה מארבעה עשר הגשרים שהקימו המצרים. אלעזר כינס קד"מ (קבוצת דיון מבצעי) בשעה 16.45, ופירט את האפשרויות להפעיל את שלוש האוגדות בחזית התעלה שאותן הציג בישיבת הממשלה. האפשרות הראשונה: להיערך להגנה על המעברים מזרחה; האפשרות השניה: לצאת למתקפת נגד ולצלוח את התעלה; "לו היה זה תרגיל בפו"ם אולי הייתי עושה זאת",37 אמר אלעזר. האפשרות השלישית: להמשיך בבלימה מוגבלת בלי להתיש את האוגדות, ולהפעיל חלק מהכוחות בהתקפות נגד, כדי להשמיד את הכוחות המצריים בגדה המזרחית של התעלה, אך לא לחצות את התעלה, לפי שעה. אלעזר קבע שחיל האוויר חייב לתקוף את הגשרים בכל מחיר, כדי לנתק את עורקי האספקה והתגבורת של המצרים.

אלעזר ואנשי מטהו לא הבינו כי יש להם עניין עם צבא מוכה (צה"ל), שמפקדיו הוכיחו את אין-אונותם. הם לא יכלו להבין זאת, כי הם היו הדרג הפוקד והאחראי לאותו צבא, וכך, אין האונות שלהם תבלוט כפל כפליים. אחרי ארבע-עשרה שנים העריך אלוף משנה (מיל.) ד"ר עמנואל ולד כי "בקרב הבלימה שהתנהל ביומיים הראשונים של המלחמה נחל צה"ל כישלון חרוץ: בניגוד לכל הציפיות והתוכניות נפרצו קווי ההגנה בשתי החזיתות, וכמחצית מהכוח המגן שהיה בקווים הושמדה. יתר על כן: בעקבות המצב שנוצר לאחר כשלון הבלימה התערער הביטחון העצמי של מפקדים רבים שנימנו עם הפיקוד הבכיר, והתפוגגה אמונתם ביכולתו של צה"ל להכריע את המלחמה". (עמנואל ולד "קללת הכלים השבורים", 1987)

8. שמא הרמטכ"ל היה חולה בנפשו

בשעה 16.49 הורה גונן לקצין אג"ם שלו, שי תמרי, "לארגן מסוק להביא את מפקדי האוגדות". ב18.10- דיווח שרון לגונן על מאמציו לחלץ את אנשי המעוזים המכותרים על ידי המצרים. גונן אמר לו שלא יוכל באותה עת להשאיר מסוק בטסה על נת להטיס אותו לישיבה עם הרמטכ"ל, והבטיח: "נקרא לך כשהרמטכ"ל יבוא ואז יגיע אליך מיד מסוק". אלעזר הגיע לאום-חשיבה בשעה 18.45, בחברתם של הרמטכ"ל לשעבר, (שר הביטחון וראש הממשלה לעתיד) יצחק רבין, וראש לשכתו של אלעזר, סא"ל אבנר שלו. שרון לא הוטס לישיבה במועד, כפי שהתחייב מן הנסיבות וכפי שהובטח. בספרו, כתב שרון, שבגלל פעילותם של אנשי קומנדו מצריים בסביבות טסה, הוא תיאם מיפגש עם המסוק במינחת המרוחק מעט מן הבסיס. המסוק לא הגיע בשעה היעודה. שרון חיפש אותו במינחת הבסיס, והמסוק לא היה שם. שרון חזר עם מלוויו למינחת המרוחק, וחיכה שם שעתיים עד להופעת המסוק. לדבריו, הוא היה בטוח אז שגונן דחה את בוא המסוק במתכוון, כי ידע על שיחתו עם דיין, וחשש משיחה קשה בנוכחות הרמטכ"ל בעניין הצלת אנשי המעוזים. בשעה 20.00, אחרי שהדיון כבר הסתיים, הוטסו שרון ומלוויו לאום-חשיבה, ובחוץ פגש שרון את אלעזר, את רבין ואת שלו, כשהם עומדים להמריא לתל-אביב. דני וולף-רהב, שנלווה לשרון בטיסה מטסה לאום-חשיבה, אישר את גירסתו זו של שרון.

כשהגיע לאום חשיבה קיבל אלעזר מגונן ומאנשי מטהו שעה דיווחים ועדכונים במשך כחצי שעה. הדיון עצמו נפתח בשעה 19.20. חדר המלחמה של גונן היה מלא אדם. רוב האנשים שהיו באולם הזה השתייכו לצוות ילקוט הכזבים של מלחמת העצמאות והמלחמות שאחריה, והם נכחו שם מסיבות פולקלוריסטיות. לכן נערך דיון המפקדים הבכירים בחזית, עם הרמטכ"ל, בקיטון השינה הצר של גונן. דיון כזה צריך היה להערך בחמ"ל או בחדר ישיבות מרווח. כסף רב עלתה בנייתו של בסיס אום חשיבה, כדי שישמש בבוא העת מקום מתאים לייעודו, ומה חשוב יותר ליעודו מהדיון הזה? העם היהודי היקצה די משאבים לצרכי הביטחון, כדי שברגע המכריע יוכלו מקבלי ההחלטות לקבל את ההחלטות הטובות ביותר בתנאים אופטימליים. האופן שבו התקבלו ההחלטות המבצעיות בעניין מהלך ההכרעה הראשון והאחרון של מלחמת יום הכיפורים, מבסס את הטיעון של מחבר שורות אלה, שראשי מערכת הביטחון לא הבינו (ואינם מבינים עד היום) את חשיבות המימד האינטלקטואלי לאבטחת שרידותה של ישראל. מוטב היה לצה"ל לוותר על רכישת טנק אחד, ולהכין במחירו חדר ישיבות מתאים למפקדת חזית הדרום, ואז היתה ממילא הפעלת כל הטנקים האחרים יעילה בהרבה. חלופה זאת מוצגת כאן רק כדי לסבר את האוזן. בתקציב הביטחון של אותם ימים היה די גם לרכישת טנקים נוספים וגם להכנת חדר ישיבות כנדרש, המופרד מאולם הטרמפיסטים והמזדנבים, שבכל המלחמות, ועד כתיבת שורות אלה, המפקדים לא הצליחו להיפטר מהם. שהרי גם הם יהיו טרמפיסטים ומזדנבים אחרי שישתחררו מהשירות. אגב, אותם תנאים בלתי נסבלים שררו גם במיפקדת חזית הצפון.

אברהם אדן כתב בספרו, כי אלעזר החליט לקיים את הדיון ללא שרון. סביר להניח כי לו רצה, היה אלעזר יכול לכפות על גונן להביא את שרון מיד. מסתבר שהוא לא רצה בכך, גם אם לא היתה ידו במעל מלכתחילה. המחבר אינו קונה את הטיעון שאי הבאתו של שרון לאום חשיבה נבעה מליקוי טכני או חוסר תאום של דרגים נמוכים בחיל האוויר.39 גם אם נניח שטייס של מסוק אחד שגה, או שמפעילו שגה; היה די זמן לשלוח מסוק אחר מאלה היו אז בהישג יד. החלטה אומללה זאת התאימה למצבו הנפשי של אלעזר, וביטאה את איבתו לשרון. היתה זאת התנהגות של אדם לא בוגר בנפשו, או שמא חולה בנפשו בגלל הטראומות שעבר ב28.20 השעות מאז פרוץ המלחמה ובגלל הלם המידע שריסק את יכולתו לתפקד. וכיוון שהבנת המתרחש היתה מעבר ליכולתו, הוא היפנה את מרצו למאבק נגד שרון.40 ועשה זאת, בהתעלמות משרון על ידי אי שיתופו באחד הדיונים המכריעים ביותר במלחמה. ערכו וחשיבותו הצבאית של שרון, ובאותן הנסיבות בחזית הדרום, עלו על אלה של כל המפקדים האחרים גם יחד. מן הראוי היה לדאוג ששרון יגיע במסוק בזמן לאותו דיון, ואם זה היה למעלה מכוחותיו של הרמטכ"ל ולמעלה מיכולתו של חיל האוויר באתו מועד, ראוי היה לא לצאת למחרת למהלך ההכרעה המתוכנן, שכן מי שאינו מסוגל להקצות מסוק להביא מפקד אוגדה לדיון גורלי בזמן, אינו מסוגל לתת סיוע אווירי יעיל וחיוני להתקפה היבשתית המתוכננת. ראוי היה להמתין לבואו של שרון ורק אז לפתוח בדיון. אלעזר שיחק באום-חשיבה משחקים של כבוד שמקומם יכירם אולי בגן-ילדים. בעצם, הוא פתח במאבק חזיתי נגד שרון, מבלי שהיה לו, לאלעזר, סיכוי לנצח בו כפי שכל קורא יכול להעריך אחרי עשרים שנה. את מחיר המאבק הזה שילם עם ישראל.

גונן הציג בתחילת הדיון את תוכניתו של שרון, מבלי שהבין אותה עד תום.41 הוא המליץ שהתקפת הנגד תיפתח כבר באותו לילה, ובמסגרתה יהיו צליחות בשתי גזרות: אוגדת אדן תתקוף את הארמיה השניה ותצלח בקנטרה באמצעות גשר הגלילים שנמצא בבלוזה ושגונן היה סבור שניתן להפעילו מיד;42 אוגדת שרון תתקוף את הארמיה השלישית בדרום, ותצלח באמצעות גשרים מצריים, מול העיר סואץ. למחרת ימשיך שרון לתקוף בגדה המערבית של התעלה, יעלה עם אוגדתו צפונה, וישמיד את כל הכוחות המצריים שם. גונן סיפר שהוא דיבר בטלפון עם משה דיין, שבירך על התוכנית. אברהם מנדלר צידד בצליחה. לפי ברטוב הוא תמך "בצליחה מיידית ואפילו בלי להמתין עוד יממה". לפי אדן הוא המליץ להמתין לריכוזו של הכוח ולהתרעננותו, ולא לתקוף באותו לילה, אלא לתקוף ולצלוח למחרת בצהריים, שאז ניתן יהיה לתקוף בשתי אוגדות במרוכז בגיזרה צרה, ולצלוח אל הגדה המערבית. המלצתו היתה לצלוח רק בגיזרה הדרומית.

אלעזר הגדיר את תוכניתו של גונן במלים "פרטנציוזית מדי". הוא אמר: "הייתי רוצה לתקוף, אם זה היה אפשרי. אבל תחילה עלינו לעמוד בהגנה, ובהגנה ניידת, כדי שהם יתקפו אותנו ראשונים, אבל נשבור את הכוח התוקף, וכאשר הם ייחלשו, נתקוף אותם". הוא התכוון לתקיפת המצרים על ידי צה"ל ממזרח לתעלה, כשמטרות התקיפה מוגבלות. לפי זאב שיף אמר אלעזר: "אוגדתו של ברן תפתח. היא תתקוף מצפון לדרום בשטח הארמיה השניה. אם ברן לא יצליח, אריק יעזור לו. אם הוא יצליח, אריק ירד דרומה ויפתח מתקפה נגד הארמיה השלישית". אלעזר לא אישר צליחה, אך גם לא שלל אותה. לדבריו, ציוד הצליחה ממילא אינו מוכן, ולצלוח את התעלה ניתן רק על גבי הגשרים שהקימו המצרים. הוא אמר: "תגיעו לגשרים ואחר כך נראה. על גשר אחד איני רוצה להעביר צבא שלם. אם נתפוס גשרים אחדים, נעביר כמה מחלקות של טנקים. על כל פנים, צליחת התעלה רק על פי פקודה שלי ואין להזיז את שרון בלי אישור ממני".43 (זאב שיף, "רעידת אדמה באוקטובר", 1974). לפי אלעזר, אם ההתקפה תיכשל ניתן יהיה לסגת ולהקים קו הגנה חזק במעברי ההר. בכך נשמע הד לדבריו ולעצותיו המיניסטריאליות של משה דיין באותו יום, בהם הצביע על הצורך לסגת ולהקים קו חזק בהרים.

אדן: "הגיע תורי. לא האמנתי ביכולתנו לצלוח, ואפילו להתקרב אל התעלה, כבר עתה. את עמדתי הבעתי בלב כבד. היה זה רגע של אמת... נסיון היממה הקודמת מלמד שהמצרים ערוכים בקרקע, כשהם מתוגברים בשפע אמצעים נגד טנקים, ונסמכים על המבנה הקרקעי המיוחד של סביבת התעלה. מבנה זה מאפשר להם להפעיל נשק השולט על השטח המישורי, הן מן הרמפות שלהם, והן מן הסוללות שלנו. הקרקע הביצתית בסביבת התעלה מצמצמת את חופש התמרון שלנו. לכן, אמרתי, אינני מצדד בהצעת גונן. אם ברצוננו להתקרב לתעלה עלינו לרכז את שתי האוגדות בגזרה צרה, עם ארטילריה בשפע ובסיוע מירבי של חיל האוויר. התקפה כזאת לא תהיה מוכנה מחר בצהריים,44 ומשמעות הדבר היא שלפי שעה אנו משאירים את היוזמה בידי האויב. סיכמתי שאני בעד נטילת היוזמה כדי לעצור את תנופת התקדמותו בהקדם. מה שבכוחנו לעשות בכוחות שיגיעו עד מחר בבוקר הוא, לנסות ול'נפנף' כוחות, בעיקר שריון אויב, שיתקדמו מזרחה. נוכל לנקות ולתפוס את השטח שאינו נשלט מן הרמפות והסוללות, ולהמתין עד שיגיעו כל כוחותינו. אורי (בן-ארי) הביע דעה דומה".45

לפי חנוך ברטוב הורה אלעזר בסיכום הדיון כך: "התקיפה תהיה עם שתי רגליים על הקרקע. כשברן תוקף - יהיו שרון ואלברט על הקרקע. כשאריק תוקף - יהיה ברן ואלברט על הקרקע. שתי רגליים על הקרקע, כשאוגדה אחת תוקפת. ברן תוקף - ואינו מגיע אל התעלה, אלא במרחק מן הנשק נגד טנקי. אחרי שמתייצבת אוגדת ברן - פורץ אריק". בסיום דבריו שאל אלעזר את הרמטכ"ל לשעבר יצחק רבין, שהשתתף בישיבה, לדעתו על התוכנית. רבין השיב: "אינני מכיר מספיק את המצב אבל התוכנית סבירה וטובה"46 מאום-חשיבה דיווח אלעזר לדיין: "הסיכום שלי הוא כזה: אוגדת שרון תהיה מרוכזת בטסה. היא מהווה עתודה. אוגדת ברן תתקוף את הארמיה השניה, מצפון לדרום, כאשר אוגדת שרון משמשת לה עתודה למשך זמן התקיפה. כל עוד אין אוגדת ברן נזקקת לעזרת אוגדת שרון, אין זו מופעלת. לא מפעילים את אוגדת שרון למשימה אחרת, אלא אם כן לאוגדת ברן הולך טוב - והיא משלימה את משימתה. אוגדת ברן זקוקה לסיוע, אוגדת שרון תוקפת את הארמיה השניה מדרום לצפון. אוגדת ברן סיימה - תתקוף אוגדת שרון את הארמיה השלישית מצפון לדרום". ברטוב הוסיף בהמשך המובאה, בלי מרכאות, ובלי ייחוס מדוייק לאלעזר: "יש תוכנית גם לחצות - אך רק כניצול הצלחה".

אלעזר אישר מראש את כל האופציות האפשריות, גם אלה שנחשבו אחרי המלחמה כמטורפות. הוא קבע על פי תפיסתו מלפני המלחמה שיש לשאוף לצלוח את התעלה וזה יחשב כהצלחה. בכך הוא נתן הוראה למעשה, למעשה, לגונן לצלוח את התעלה. היה צריך להיות ברור לרמטכ"ל, ולכל הנוכחים, שגונן ישאף, למחרת, להפוך את קערת המלחמה על פיה כמעט בכל מחיר, ולהשיג בחזית את מה שהרמטכ"ל הגדיר כהצלחה. למי שלא היה ברור לפני המלחמה, צריך היה להיות ברור בסוף היום השני שלה, שגונן אינו אדם שקול וזהיר, ושהוא יטול את כל הסיכונים האפשריים כדי להוכיח שמינויו לאלוף פיקוד הדרום היה מוצדק. דוד אלעזר שקבע את היעדים להתקפת ה8- באוקטובר ונתן לגונן חופש מוחלט לבצעם, הוא האשם הישיר, הראשי, במה שעתיד להתרחש למחרת.

13. נוהל קרב בטלפונים שבורים

כשחזר אברהם אדן למיפקדת אוגדתו מהפגישה באום חשיבה, הוא קיים קבוצת פקודות אוגדתית ואחר כך השתתף בקבוצות הפקודות של החטיבות. חטיבת בית הספר לשריון בפיקודו של גבי עמיר צורפה בלילה לאוגדת אדן. לחטיבה הזאת היו אז שני גדודים: גדוד מקורי בפיקודו של עמיר יפה שהיה מורכב משרידי החטיבה שתוגברו, וגדוד מילואים שצורף לחטיבה. מפקדו של גדוד המילואים היה חיים עדיני. על קבוצת הפקודות החטיבתית לקראת מהלך ההכרעה של צה"ל סיפר הסמח"ט ששון שילה: "בנוכחות ברן אמר גבי עמיר שהאוגדה תסרוק את השטח מצפון לדרום במרחק ניכר מהתעלה. מדבריו של גבי לא הבנתי שהולכים למהלך הכרעה או להתקפת נגד אלא מנסים לסלק טנקים מצריים שהרחיקו לכת מזרחה. החטיבה שלנו נכנסה ל8- באוקטובר בלי תוכנית ובלי הכנה ללחימה שהיתה צפויה לה".

על-פי עדות זאת מסתבר שלפחות אחת מחטיבותיו של אדן טעתה או הוטעתה באשר לכוונות של הפיקוד העליון. דווקא חטיבה זאת יצרה אופציה להכרעת המצרים בגיזרת גשר פירדן. המסקנה המתבקשת היא שאדן לא הבין את התוכנית הצה"לית למערכת ה8- באוקטובר או שלא התכוון לבצעה.

בשעה 03.54 ניסה גונן לדבר עם אדן במכשיר הקשר. הוא לא הצליח, כנראה בגלל חסימת רשת הקשר על ידי המצרים, כאמצעי של לוחמה אלקטרונית. גונן העביר את הוראותיו אל אדן באמצעות קלמן מגן. גונן הורה לאדן לתכנן צליחה בסביבות מעוז "פורקן" (מול איסמעיליה). אם יהיה שם גשר מצרי, הורה גונן לצלוח את התעלה ולהתפרס בעומק של עשרים קילומטר ממערב לה. "אם ברן לא ימצא גשר מצרי, או אם לא יתקבל אישור לחציה, עליו להמשיך בהתקפתו דרומה עד לאגם המר, ולצלוח שם, ב'מצמד', על גשר מצרי. גם במקרה הזה על ברן לצלוח בחטיבה אחת, שתיערך להגנה ממערב לציר 'חבית'69 או על ציר 'ודאות'"70

ב04.23- שינה גונן את הפקודה שלו, והעביר לאדן, באמצעות מגן, פקודה חדשה: "את המעבר מצפון לחיץ לבטל. שיהיה מעבר לאזור 'מצמד' עד קו 'חבית' להתייצב שם. לעבור רק עם חטיבה אחת71 שהשאר ישארו במזרח. שיקרא לתדרוך למח"ט שאותו מתכוון להעביר". קלמן מגן העיר, שלדעתו ניתן לצלוח את התעלה בסביבות מעוז "מצמד".

בשעות 04.20, 04.29 ו05.34-, שוחח גונן ישירות עם אדן, וב04.32- הוא שוחח בקשר עם שרון. בכל השיחות האלה דיבר גונן על צליחות ועל כיבושים ממערב לתעלה, שינה את פקודותיו, הוסיף והחסיר. בשיחה ב04.29-, למשל, הוא אמר לאדן שהוא מתכנן לשלוח את אוגדת שרון לחבור עם המעוזים בתעלת סואץ, ולפנות משם את חיילי צה"ל המכותרים. אדן יהיה אז עתודה לשרון והוא יצא למשימה העיקרית שלו רק אחרי ששרון ישלים את משימתו. סביר להניח שלו היה גונן מממש את כוונתו זו, לא היתה מתבצעת באותו יום התקפתו של אדן על הארמיה השניה.

לפי פיענוח שיחות הקשר דומה, שמפקד חזית הדרום היה נתון בשכרון חושים או במאניה פתולוגית. אין ספק שבני שיחו הבחינו בכך, והעדיפו להתעלם מן הצורך שהיה לצה"ל ולתושבי מדינת ישראל, לשלוח את גונן בדחיפות לטיפול נפשי. הם האמינו שיחפו עליו מכל עבר, והסוד הנורא, שמפקד חזית הדרום הוא אדם מעורער בנפשו - לא יתגלה לעולם. הם לא הבינו שבכך הם נותנים ידם לאסון: מותם - ללא צורך או ללא תועלת - של לוחמים ישראלים, וחיסול הסיכוי להצליח במהלך ההכרעה המתוכנן. כשיתחיל הקרב יתברר להם גודל האסון, בעוד האיש הזה פוקד עליהם ומורה להם איך לפעול, וכל זאת במערכת צבאית שבה אי ביצוע פקודה נחשב לקשה בעבירות.

ב05.48- פקד גונן על נציג חיל האוויר בפיקוד הדרום לפעול, ולדאוג לכך שמטוסים לא יפציצו את הגשר המצרי ליד מעוז "מצמד", כדי "לשמור עליו" ולצלוח באמצעותו את התעלה מערבה. לפי זאב שיף גם גשרים נוספים לא הופצצו, כדי שניתן יהיה להשתמש בהם לצליחה מערבה. גם האזורים הסמוכים לגשרים לא הופצצו, והמצרים שנמצאו בהם עשו הכנות אחרונות, באין מפריע, לקדם את פני הישראלים. ב06.05- הודיע גונן לאלעזר בטלפון: "מפעיל כרגע את חיל האוויר. מבקש להתחיל ב08.00- בצפון, ואחרי הצהריים עם אריק בדרום". אלעזר אישר. לפי אדן, מטוסים ישראלים הפציצו, בשלב ההכנה להתקפה, גם את חטיבתו של נתן (נתקה) ניר. באותו שלב תקפו את החטיבה הזאת גם מטוסי מיג מצריים. ב06.17- הודיע גונן לראש המטה של שרון, אלוף-משנה גדעון אלטשולר: "אריק לא יתקוף לפני הצהריים למעוזים. יתקוף בדרום בצהריים, ישמיד את כוחות האויב ויתפוס 'טרמפ' על גשר שיעבור מערבה. יעבור את העיר סואץ... לא להכניס יותר מחטיבה או חטיבה וגדוד".

ב06.05- קיבל גונן את אישורו של אלעזר לתקוף בשעה 08.00. מסתבר, שלא היה איש במאג"ם/מבצעים שהיסב את תשומת לבו של אלעזר לשיחות בין גונן לאדן ולשרון, שמהן ניתן להבין שכל מעייניו של גונן היו נתונים לצליחת התעלה. הרמטכ"ל אישר התקפה שונה מן ההתקפה שאמורה היתה להתחיל שעתיים לאחר קבלת האישור, אם גם, כאמור, ניתן היה לייחס שינויים אלה שנעשו בתוכנית שאושרה, לדבריו המעורפלים של אלעזר בישיבה באום-חשיבה.

בבוקר קיבל גונן דיווחים, לפיהם מרוכזים כוחות מצריים רבים "בחווה הסינית", לא הרחיק ממעוז "מצמד", שנועד לצליחה באותו יום. ב07.30- הוא פקד על גדעון אלטשולר: "תגיד לאריק שיתכנן התקפה לתוך החווה הסינית, במקרה שלברן יהיו קשיים".

בשעה 07.18 הנחה אורי בן-ארי, סגנו של גונן, את אדן בקשר: "הפקודות - קודם כל כבדים (טנקים) של האויב בשטח, כולם. ואחרי זה הקלים (רכב רך) ואחר כך הרגלים. אתה צריך להגיע עד מצמד ולפי הוראת המנהל שלי (גונן) לפנות (לצלוח). האם זה ברור?". אדן השיב: "זה ברור לי, אני מחכה לאישור. סוף".

ב07.50- פקד אדן על גבי עמיר להתכונן לנוע עם חטיבתו לדרום מערב "במגמה להשמיד אויב ולהתחבר עם 'חיזיון ופורקן'". על אריה קרן פקד אדן לנוע עם חטיבתו באותו כיוון, במקביל לתנועת חטיבתו של עמיר במגמה להתחבר עם מעוזי "מצמד". גבול הגזרות של שתי החטיבתו אמור היה להיות ציר "חזיזית", שהוא קטע מדרך חיל התותחנים, במרחק של כעשרה קילומטרים מזרחית מהתעלה. נתן ניר ינוע עם חטיבתו מנקודת מוצא צפונית יותר, בין ציר "חציצית" לציר "לקסיקון", הסמוך לתעלה, עד מעוז "פורקן".

14. הנורמה - דיווחי שקר

ב07.59- פקד גונן על אדן במכשיר הקשר: "תקוף בהצלחה!". אדן השיב: "מניע את כולם". אוגדת שריון צה"לית, עם שלוש חטיבות שמנו 180 טנקים, יצאה למשימת הכרעה.

גונן מיהר להתקשר לשרון ולמנדלר ואמר להם: "ברן מתחיל במשימתו". הוא התקשר למפקד חטיבת הצנחנים הסדירה, עוזי יאירי, שנמצא אז בראס סודר,72 ואמר לו: "התחלנו בהתקפה מקנטרה לאגם המר. אם יהיה בסדר נצלח אחרי הצהריים מכיוון הגידי למטה".

ב08.15- דיווח דיין בטלפון לגולדה מאיר: "בשעה 08.00 יצאו לפעולה - קודם ברן,אחר-כך אריק... בדרום צליחה לעבר השני". גולדה הסכימה שאלעזר יביא לדיון לממשלה מהלך של צליחה וכיבושים בגדה המערבית של תעלת סואץ ומעבר לקו הסגול ברמת הגולן. היא הדגיש שאפילו יעקב חזן ממפ"ם "אמר בוועדת החוץ והביטחון שאם נגיע לזה, אז יש מה לתקן". אחרי דקות אחדות נפגש דיין עם אלעזר ועוזריו. הם דנו בבקשתו של גונן לא לפגוע מן האוויר בגשרים לכל אורך תעלת סואץ כי הוא מתכוון להשתמש בהם לשם צליחה. דיין אמר שאם צה"ל יתחיל לצלוח את תעלת סואץ לפני ישיבת הממשלה בבוקר, לא יהיה צורך להביא את הצליחה לאישור הממשלה.

דוד אלעזר אמר: "ברן יתקוף לפני הצהריים את האזור הצפוני ואריק אחר-הצהריים את האזור הדרומי. כל אחד יש לו אופציה שאם הולך לו טוב, והוא משמיד פה את הכוחות והוא רואה שיש גשר והוא יכול לצלוח, הוא רשאי לקבל אישור ממני כמובן ואז אני רוצה לתפוס פה בראש-גשר, אם זה ילך... אני רואה בזה ניצול הצלחה אפשרי. אין לי בזה ביטחון - זה לא על גשר ברזל, זה על גשר טרמפ. זה ניצול הצלחה - אם כן, אתה רוצה הערכה שלי? פחות מחמישים אחוז, אבל מוכן מתוכנן מקווה. אם זה לא יהיה היום, אז אנחנו נעשה מאמצים עם הגישור שלנו. ואם הצליחו פה שתי ההתקפות... ואנחנו חזרנו להחזיק את המרחבים האלה, והם מחזיקים אמנם את הסוללות שלנו, בצד השני, אז אני אתכנן היום אחר-הצהריים למחר התקפה נוספת".

שום דימיון לא היה בין תוכנן של השיחות האלה בתל-אביב לבין ההתרחשויות בחזית תעלת סואץ.

כבר מן השלב הראשון לא ביצעה אוגדת ברן את משימתה וההסתברות שתבצע אותה היתה אפסית כי מפקד האוגדה לא הבין ככל הנראה את משימתו. אלוף משנה (מי'. אז סא"ל) חיים עדיני73 שפיקד במלחמה על גדוד טנקים במילואים בחטיבתו של גבי עמיר, היה אחד משני המג"דים היחידים באוגדה שגדודם תקף באותו יום, מערך מצרי. עדיני סיפר: "הפקודה שקיבלתי לפני הקרב היתה לנסוע מצפון לדרום ולשמור על מרחק של עשרה קילומטרים מן התעלה. זה הכל. לא דובר על תקיפה, לא דובר על הכרעה, לא דובר על כיבוש ולא דובר על סילוק הארמיה המצרית השניה לגדה המזרחית של תעלת סואץ" (שיחות עם חיים עדיני בספטמבר 1992; על מקצת מן הדברים שאמר לי, חזר עדיני בתוכנית טלוויזיה על מלחמת יום הכיפורים שהוקרנה ב19- בספטמבר 1993).

לפני תחילת ההתקפה הנחיתו המצרים אש ארטילרית על חטיבתו של נתן ניר שעה שהיתה בתנועה לשטח ההערכות שלה. אדן הכניס שינוי בתוכניתו והורה לניר לבלום בגיזרתו, ולהישאר כעתודה. השינוי הזה לבדו, באותו שלב, מוכיח כי אדן התכוון לבצע התקפה סיבובית: למלא את הפקודה אך לא לבצע את המשימה. לא היה לשינוי הזה שום הגיון צבאי, ובו בלבד היה כדי להכשיל את מהלך ההכרעה כולו, כי חטיבת ניר היתה חוד החנית של ההתקפה. חטיבתו של אריה קרן, שאמורה היתה להיות עתודה, היתה מרוכזת הרחק ממזרח. אדן תקף למעשה רק עם חטיבתו של גבי עמיר, שכבר סבלה אבדות כבדות בשני ימי המלחמה הראשונים בגזרת קנטרה ומפקדה הוכיח כי הוא חסר יכולת טקטית. הצבת גבי עמיר בחוד מהלך ההכרעה של צה"ל במלחמת יוםך הכיפורים, איפיינה את השפל שאליו הדרדר צה"ל. הסמח"ט ששון שילה סיפר: "נענו מצפון לדרום. שני הגדודים נעו במקביל, אני נעתי ביניהם בטנק וגבי עמיר בנגמ"ש. מדי פעם נפלו פגזים שנורו מרחוק. ברן נע רחוק מאיתנו עם חטיבתו של אריה קרן. החטיבה של נתקה ניר היתה תקועה בצפון. לא איימנו על המצרים והם לא איימו עלינו".

ב08.30- הודיע ניר לאדן בקשר "מצטער שאני מטריד אותך, אבל פשוט אני גם לא עושה כלום. יותר מזה, אני חושב שאני צריך לנוע דרומה". אדן המפוחד צינן את רצון המח"ט להיכנס לקרב והורה לו להמתין עד שמטוסים ישראלים ישמידו את הארטילריה המצרית שהטרידה אותו. אחרי שלושת רבעי השעה הורה אדן לניר להתקדם ממזרח לציר "חזיזית", בשטח שלא היה בו אויב, ולהגיע ל"מצמד". ניר השיב שאחד מגדודיו נמצא במגע אש עם המצרים. אדן הורה לו, שאם כך, שישאר במקומו. שעתיים אחרי שההתקפה היתה אמורה להתחיל, פקד אדן על ניר: "אם כי אתה צריך להיות מוכן שאני אוריד אותך דרומה, בשלב זה אתה נשאר".74

עמיר, שהתקדם דרומה במרחק בטוח מן האויב, הודיע בקשר לאדן "יש לנו בעיות של זיהוי שטחים. הכול כאן דומה אבל לאט לאט מזהים". הוא ביקש שמטוסי צה"ל יפציצו את הארטילריה המצרית המטרידה אותו מרחוק. אדן הודיע בקשר לגונן שאינו רוצה לתקוף ללא סיוע מטוסים.

למרות שבחפ"ק של גונן האזינו אנשי המטה לרשתות הקשר של חטיבותיו של אדן, הסתפק גונן בשיחותיו שלו עם אדן. מדיווחי אדן על ההתקדמות המהירה של חטיבת עמיר התרשם גונן, שההתקפה נוחלת הצלחה מעבר למצופה ובהתאם למקווה, והנה הנה חוזרים על עצמם קרבות מלחמת ששת הימים. אף לא אחד מאנשי מטהו לא העמיד אותו על טעותו, כי איש מהם לא הבין את מה ששמע, ולא התמצא בשטח ואם מישהו היה מבין לא היה מעז להטריד את האלוף. דיווחי אדן היו מבולבלים, ניתן היה להסיק מהם על התקדמות מהירה, אבל גם על התחמקות מתקיפת המצרים עד לקבלת סיוע אווירי. גונן לא היה מסוגל לנתח בהיגיון את המידע שקיבל מאדן, נתפס לנקודות החיוביות שבו, הוסיף עליהן נופך משלו, וקיבל החלטות, שהקשר ביניהן לבין המציאות היה שלילי.

חמישים דקות אחרי הפקודה לתקוף, היה גונן בטוח שהמצרים נשברים. כדי לנצל את ההצלחה הוא ביקש לעבור מיד לשלב השני של התוכנית. הוא התקשר לשרון והורה לו להתכונן לתקוף מערבה, לכיוון התעלה. ב09.15- דיווח אדן לגונן: "נדמה לי שלאט לאט אנחנו מצליחים לטאטא את הכל". היתה זאת משאלת לב של אדן שלא היה לה כל בסיס במציאות, ושלא ניתן היה לגזור אותה מדיווחיו של עמיר. גונן התקשר מיד עם שרון ואמר לו שהוא לא עומד להפעיל אותו מיד (שהרי אין טעם לבזבזו על גזרה שאדן יכול לטפל בה), אלא מאוחר יותר, לשם מיטוט הארמיה השלישית וצליחה בדרום. בכך רצה גונן לבצע מהלך הכרעה לכל אורך החזית עוד באותו יום. ב09.30- הודיע גונן לברן "להשמיד את כל הכוחות בסביבה עד 'מצמד' ורק אחר כך לעבור (לצלוח). התנועה חייבת להמשיך דרומה. אם אפשר לעבור ב'חיזיון' לנסות להעביר יחידה קטנה שתישאר על הגדה. לתפוס מאחזים קטנים בצד השני. לעבור מהר דרומה ל'מצמד'75 ושם לחצות". אדן הסכים לנסות להתקרב לתעלה.

גונן התקשר מיד עם המטכ"ל, וב09.32- הוא הודיע לעוזר הרמטכ"ל, רחבעם זאבי (גנדי), שכוחות סיור קטנים של אוגדת אדן חצו את התעלה באזור המעוזים "פורקן" ו"חיזיון". ב09.38- הודיע אדן לגונן שאין הוא יכול להתקרב לתעלה ולצלוח אותה, כי הוא עסוק בקרב קשה נגד טילים וטנקים. אבל ב09.45- הזמין אדן סיוע אווירי והורה למח"ט, גבי עמיר, לחבור ל"חיזיון". גונן ששמע את זה, יכול היה להבין שאם פקודיו של עמיר עדיין לא הגיעו למעוז "חיזיון", הם בוודאי לא צלחו את התעלה. למרות זאת הוא לא תיקן את הודעתו למטכ"ל, כי היה בטוח שהצליחה תתבצעה בקרוב מאוד, ומדוע להקפיד על קטנות כאלה ביום הגדול ההוא? ב09.50- הוא הודיע שוב לזאבי שכוחות סיור קטנים מאוגדת ברן צלחו את התעלה, כי חוד אוגדת אדן נמצא ליד מעוז "חיזיון", כי האזור נקי, יחסית, מאויב, כי יש שם גשר והוא עושה הכנות לצליחת התעלה בכוחות שריון.

לימים, כתב אדן: "מהתנהגותו של גונן נראה לי כי בכך שהבהיר לי את כוונותיו, הרי זה כאילו ביצוען כבר הושלם... קשה, איפוא, למצוא קשר בין המצב לאמיתו לבין הערכת המצב (של גונן). וכן בין הדיווחים שאני מעביר לגונן - ובין הדיווחים שהוא העביר לרמטכ"ל.76 הרמטכ"ל שמע על הדיווח האופטימי, אך עדיין אינו מאשר. זה אינו מונע את גונן מלהורות לי ב09.57- לתפוס מאחז בצד השני של 'חיזיון'".

ב09.55- אמר גונן לשרון: "חשוב לי מאוד להיות עם כוח קטן בצד המערבי.77 דבר שני, לרדת ליצור מגע עם 'החווה הסינית', ואחר כך את המשימה העיקרית באיזור 'מצמד'. האם אתה יוצר מגע עם הצד המערבי (של התעלה)?"

שעתיים ורבע לאחר התחלת ההתקפה הגיע גונן למסקנה שהשלב הראשון בתוכניתו, שלב "אריה", הושג במלואו, ויש לעבור לשלב "דב". סגנו, אורי בן-ארי, ושאר עוזריו הבכירים - לא הסבו את תשומת לבו לכך שאין לו שום בסיס למסקנה זו. מכאן, שהם היו שותפים לה, או שלא העזו לומר לגונן שהוא נמצא "על הבנקט". לא רק שהם לא הבינו או ששתקו, אלא גם מילאו את הוראותיו הרות האסון. ב10.05- אמר אורי בן ארי לאדן בקשר ש"יש איזה סימנים קטנים של התחלת התקפלות (של המצרים), לכן מאוד חשוב להגיע במקסימום מהירות עם כל הכוחות לאורך כל הציר שלך מהצפון מ'מילנו' ועד למטה. להגיע למגע ולהשמיד, אחרת הם עלולים להסתלק (לברוח לגדה המערבית של התעלה)".78 אדן הבין שלמפקדת החזית יש ידיעות משלה על התחלת התמוטטותם של המצרים, ולכן לא חשש להעביר אליה דיווחי שקר, שהרי המצרים מתמוטטים, ומי יבדוק אחר-כך מה בדיוק אירע בכל שלב ושלב בקרב?

בשעה 10.00 התחילה בתל-אביב ישיבת ממשלה. אלעזר דיווח לשרים על התחלת מהלך ההכרעה בדרום והוסיף: "אם זה יצליח - היום אחרי-הצהריים חיסלנו ראש-גשר. בתעלה יש המון חיל רגלים עם המון טילי נ"ט, וזה גורם לנו יותר נפגעים מאשר הטנקים שלהם... קודם כל נגמור עם ראש-הגשר. לכן זה לא יהיה בהכרח חזרה לתעלה. גם לברן וגם לאריק יש הרשות לתכנן ניצול הצלחה של מעבר תעלה... אינני יודע אם זה ילך או לא. כרגע ברן כבר מבקש אופציה. הוא מתקרב לאיזה גשר וחושב שהוא עומד עליו. אלוף הפיקוד מבקש רשות מראש. אני עוד לא נתתי... אני רוצה להיות בטוח שזו איננה פריצה צרה מאוד ופזיזה מאוד. אני מעדיף השמדת ראש-הגשר ואם נחשוב שזה מספיק מבוסס - הוא יקבל רשות לחצות את התעלה... אם ברן יגמור זאת עד הצהריים ויתייצב - בצד הזה בלבד או גם בצד השני - אריק יצא להתקפה על ראש-הגשר הזה (הדרומי)".

אילו היה הרמטכ"ל מעודכן כפי שהיה יכול להיות מהאזנה לרשתות הקשר, הוא היה יכול לדעת באותה שעה כי ההתקפה נכשלה. אלעזר לא הטעה אמנם את הממשלה בכוונת זדון אלא משום שהיה מנותק מן המציאות ועמו רוב אנשי המטה הכללי.

האיומה בהחלטות גונן היתה לשגר את אוגדת שרון שלושים קילומטרים דרומה. אורי בן-ארי התקשר לשרון ב10.15-, והורה לו: "היכון לתנועה דרומה. בגיזרה שלך יטפל ברן. תשמיד בדרך כל מה שתפגוש... כשתגיע לגידי79 אדע אם אתה נכנס לקרב עם השריון שממערב לגזרה הדרומית, או שאתה הולך ישר לצליחה ולכבוש את העיר (סואץ). למטה תצטרך לחצות ב'ניסן' ולעבור מערבה לפי המשימה".