חשיפה: בג''צ לא הורה לפנות את גבעה 26....!!!  

בתור שלב ראשון יזום המטה פעילות על מנת להחזיר את לבנת עוזרי לגבעה 26 (כזכור גורשה לבנת עוזרי מביתה בצורה בלתי חוקית לפני כשבועים)

פרטים בקרוב.

אפריים
חבר מתאריך 17.2.03
1001 הודעות 12:17 09.04.03

1. פרטים נוספים:
בתגובה להודעה מספר 0

http://www.jewsite.org/forum/viewtopic.php?t=215
www.jewsite.org - - www.jewsite.org

mma
חבר מתאריך 1.4.02
471 הודעות 12:44 09.04.03

9. למרות דעותי...
בתגובה להודעה מספר 4

אישה שמבזה את גופת בעלה, ונותנת לה להיגנב ולהטלטל
ללא רחמים.
ובאשר לגידול ילדיה, אשר גדלים "בר בשטח" ללא חינוך פורמלי,
גם לא בבתי הספר בקרית ארבע, שאמורים להתאים להשקפת עולמה...
איני חושבת שהיא צריכה התייחסות מיוחדת, וגם לא הגנה מיוחדת.
היא חלק מהמתלהמים שיוצרים בתקשורת ובעם אנטי למתנחלים כולם וחבל!!!

אפריים
חבר מתאריך 17.2.03
1001 הודעות 13:02 09.04.03

13. תשובה:
בתגובה להודעה מספר 9

1. באמת, בושה שעוזרי לא הסכימה שבעלה יקבר בשקט "למה לא הלכתם כצאן לטבח?"
2. אם את רוצה לדעת מדוע הפסיקה לשלוח את ילדיה לביה"ס את מוזמנת לעיין בכתבה: http://www.zionet.co.il/manhigut/he/view_article_manhigut.php3?article_id=156

3. היא לא צריכה התייחסות או הגנה מיוחדת. זו דרישה מוגזמת שלא להרוס את ביתם של אלמנה ויתומים בניגוד לחוק חודשיים לאחר שאבי המשפחה נרצח באותו בית?

www.jewsite.org - - www.jewsite.org

Boaz_fr
חבר מתאריך 12.2.02
1017 הודעות 12:34 09.04.03

6. אני לא משפטן אבל...
בתגובה להודעה מספר 2

בשביל להרוס בית יש להוציא צו הריסה
צו כזה לא הוצא.
אם ארוע כזה היא מתרחש בראשון לציון כל המדינה היתה גועשת אני כבר שומע באזני רוחי את הנאום הנמלץ של משה נגבי בגנות המשטרה

אלה שלמתנחלים יש יחס מיוחד...

יחד עם המאבק הציבורי יתקיים גם מאבק משפטי
וכיום מוקם פורום של ערכי דין שיטפלו בנושא

מעריציו רואים בו רועה רוחני ומודל לחיקוי. מתנגדיו רואם בו

איש קנאי, אלים, וחסר מעצורים. אברי רן, תושב השומרון, לשעבר

סא"ל בצה"ל והיום חוזר בתשובה, מנהיג ביד חזקה את תנועת

המאחזים הבלתי חוקיים בשטחים. מגובה במיליציה של מתנחלים

חמושים הוא זורע פחד בקרב פלשתינים וחיילים כאחד. עכשיו הוגש

נגדו כתב אישום לאחר שתקף באלימות פעיל שלום יהודי

אברי רן (מימין) וצעירי איתמר על הגבעות. אני

מוכן לסכן גם את חיי הקרובים לי למען המקום

הזה, בהחלט

עיתונאי ישראלי שיצא לפני מספר

שנים לסיור בגבעות המתנשאות

ממזרח להתנחלות איתמר, לא ישכח

את המפגש שלו עם אברי רן:

"הבנאדם היפנט אותי. הוא איש

מדהים. מבחינה חיצונית הוא לא

מרשים במיוחד, די רזה, אבל הוא

מסוג האנשים הנדירים שברגע שהם

פותחים את הפה הכריזמה פשוט

נשפכת מהם. יש בו איזו אנרגיה,

איזה כוח ששותל אותך במקום,

רהיטות וטוטאליות. כשהוא מדבר

על ארץ ישראל הוא כאילו נכנס

למצב פסיכוטי, רואה את המציאות

באופן שאנחנו לא מסוגלים

לדמיין אותה".

גם דוד ניר לא ישכח את אברי רן. ניר, דוקטור לפיסיקה ויזם היי-טק מתל

אביב, פעיל תעאיוש, הגיע ב1- בפברואר השנה לכפר ינון שבשומרון כדי

להשתתף בסיוע שמעניקים פעילי התנועה לתושבי הכפר מול התנכלויות

תושב ינון משקיף על החוואים החדשים. ילדי הכפר

שואלים בחרדה את הוריהם מדי בוקר אם "היום

שבת"

המתנחלים, או כפי שתושבי האזור

מכנים אותם "הבחורים מהחווה של

אברי". בינון פגש ניר שני

פעילי שלום מתנועת הסולידריות

הבינלאומית (ISM), סטושי

איטקורה מיפאן וקולין קלסל

מאנגליה. בחצי השנה האחרונה

אנשי הסולידריות מאיישים את

הכפר במשמרות, מתוך אמונה שעצם

נוכחותם ממתנת את אלימות

המתנחלים, למרות שלעתים הם

עצמם נופלים קורבן לאלימות

הזו. איטקורה וקלסל סיפרו לניר

שיומיים קודם לכן הם נתקלו

במעלה הגבעה בשני מתנחלים שהפשיטו אותם באיומי רובה מבגדיהם

העליונים, השכיבו אותם על הסלעים בגשם ובבוץ ושיחררו אותם רק כעבור

מספר שעות. משחזרו לכפר, גילה איטקורה שמצלמה יקרה שנשא עמו נותרה

למעלה, על המדרון.

ניר הציע שיטפסו לחפש אותה. היפאני, הבריטי והמארחים הפלשתינאים

הזהירו אותו מנחת זרועם של המתנחלים. מי שמתקרב לגדרות החווה של אברי

רן, הם כבר יודעים, דמו בראשו. "ממנוע" (אסור). ניר החליט לתאם את

החיפוש עם הצבא. הצבא נעתר ושיגר ג'יפ מפלוגת האבטחה של גדוד חווארה.

מלווה בחמישה חיילים טיפס ניר במעלה הגבעה והחל לסרוק את הקרקע. בתוך

דקות ספורות הופיע אברי רן, מלווה באחד מעובדי החווה שלו, יששכר

בנדר, שניהם חמושים בM16-. הם לא ביזבזו זמן. בנוכחות החיילים החלו

לדלוק אחרי ניר, שהספיק לשמוע את המ"פ צועק לתוך מכשיר הקשר ש"פעם

אחרונה שאני מוכן לקחת על עצמי משימה כזאת, אני לא רוצה להסתבך". ניר

ניסה לתפוס מחסה מאחורי אחד החיילים, אבל רן היה זריז יותר. המרדף

הסתיים במפגש בין קנה הרובה של אברי רן לפרצופו של ניר. הדו"ח הרפואי

מתאר ביובש ש"נגרם חתך עמוק בכנף האף משמאל ועד לשפה העליונה משמאל

ונפיחות באזור לטרלי לנחיר שמאל". ניר הובהל לאיכילוב, שם נתפר

בהרדמה מקומית, לא לפני שהגיש תלונה במשטרת אריאל. להפתעתו החקירה

הסתיימה במהירות. כתב האישום נגד רן כולל שני סעיפים - "פציעה

בנסיבות מחמירות" ו"תקיפה הגורמת חבלה של ממש". המשפט החל בבית משפט

השלום בכפר סבא ב12- במארס. הדיון הבא נקבע לתחילת יוני.

ההערצה לה זוכה אברי רן בקרב התושבים היהודים בגבעות השומרון מתחרה רק

ברגשות הפחד והתיעוב שהוא מעורר בלב השכנים הפלשתינאים ופעילי השלום

שעומדים לצידם. אלה גם אלה מסכימים שהקיבוצניק שחזר בתשובה והקים

חווה לתפארת על פסגת הגבעה המזרחית ביותר בשטח המתאר של איתמר הוא

אדם לא שגרתי, ומגדירים אותו כאחת הדמויות הבולטות בהוויית המאחזים

והגבעות שתפסה תאוצה בשנים האחרונות. "מייסד הנראטיב של המאחזים",

הגדיר אותו השבוע פעיל במועצת יש"ע, "מגשים בגופו ובאורח חייו את

הקשר המשולש - אדם, אדמה, אלוהים". "יהודי רציני מאוד, שלהבדיל

ממנהיגים אחרים מדבר מעט ועושה הרבה", מחמיא לו ברוך מרזל, כמעט ח"כ

מטעם רשימת "חרות"; "הוא חושב שהוא שריף אבל מתנהג כמו טרוריסט",

אומר עבדול לטיף באני ג'אבר, ראש מועצת ינון, הכפר שאיתרע מזלו לשכון

בעמק שמתחת לחווה של רן. באוקטובר אשתקד, כשההתנכלויות של רן ואנשיו

הפכו בלתי נסבלות, נטשו תושבי הכפר את בתיהם, מותירים מאחריהם רק שני

קשישים שסירבו לקבל את רוע הגזירה. מאז חלק מתושבי הכפר חזרו, אבל

קשה להחמיץ את האימה הנשקפת מעיניהם כשהם נשאלים על "אברי".

גבר עם ביצים

הבחירה של באני ג'אבר בתואר "שריף" אינה מקרית. שרשרת הגבעות שממזרח

לאיתמר הן המקום שבו מסתיים הכיבוש המסודר ומתחיל המערב הפרוע, או,

אם לדייק, המזרח הפרוע של ארץ ישראל. הצבא והמשטרה ממעטים להפגין כאן

נוכחות, מניחים לאנשי המאחזים שעל הגבעות ולכפריים שבעמקים להסתדר

ביניהם, והם אכן מסתדרים - כמיטב המסורת של חוקי הג'ונגל. הנוף

מדהים: שרשרות הרים שמבותרים על ידי ואדיות, כרמי זיתים, מרבדים

ירוקים ופרות מלחכות בנחת. בחורף שוויץ, בקיץ אי יווני. אבל מתחת

לפסטורליה הזו מבעבעות אלימות ושנאה, בעיקר בחמש השנים האחרונות. מאז

נובמבר 98', כשאברי רן החל להקים את החווה שלו, היו כאן מעט מאוד

רגעים של שקט.

הרבה לפני שהפך לשריף של גבעות איתמר, היה אברי רן ילד בקיבוץ

נחשולים. הוא למד וגדל בקיבוץ עד כשנה לפני שירותו הצבאי, אז עזב יחד

עם אמו ואחיו, לימים איש שב"כ. בקיבוץ זוכרים ילד חמוד ומרשים מבחינה

חיצונית, חביב הבנות. מאז שעזב הקשר עמו נותק כמעט לחלוטין, אולי

משום שלא השאיר משפחה בקיבוץ. בצבא שירת כמ"פ בשריון (היום הוא סא"ל

בדימוס), ואחרי השחרור גר בדירה קטנה ברחוב מכבי בתל אביב, בסמוך

למגרש הכדורסל הישן של מכבי תל אביב. באותן שנים התפרנס מעסק לייצור

סנדלים ונעלי עור באזור רמת גן.

אחרי שרן ואשתו, שרונה, במקור בת מושב נוה ירק, חזרו בתשובה, החליטו

על שינוי דרמטי באורח חייהם. מעט לפני החתימה על הסכמי אוסלו הצטרפו

להתנחלות איתמר הסמוכה לשכם. בתחילה גרו בהתנחלות עצמה, שם הקימו לול

אורגני גדול. זה לא היה יוצא דופן. באיתמר וסביבותיה חיים לא מעט

קיבוצניקים לשעבר, חוזרים בתשובה, ביניהם כאלה שבחרו באורח חיים

חקלאי ומתמחים בגידולים אורגניים. העגבניות והמלפפונים שצומחים בלי

התערבות מלאכותית באדמת ארץ הקודש מהווים שילוב מנצח של בריאות

ובריאה.

כדי לחזק את הקשר לאדמה, ובו בזמן להתקרב לאלוהים, החליטו בני הזוג רן

להעפיל אל פסגת אחת הגבעות המתנשאות ממזרח ליישוב. החזון שלהם תאם את

שאיפות ההתפשטות של איתמר. הסכם אוסלו הפך את איתמר, כמו התנחלויות

אחרות בירכתיים של שכם, מועמדת רצינית לנטישה בגל הפינויים הראשון.

באיתמר החליטו להיאבק ברוע הגזירה באמצעות קביעת עובדות בשטח: יצירת

רצף של הרחבות בכיוון מזרח, בשאיפה להתחבר ביום מן הימים ליישובי

בקעת הירדן, שממשלות ישראל הצהירו שלא יוותרו עליה גם בהסדר הקבע.

ואכן, בסדרת מהלכים מחוכמת במחצית השנייה של שנות התשעים, תחת ממשלות

העבודה והליכוד גם יחד, סופחו לאיתמר גבעה אחר גבעה, סה"כ מלבן צר

באורך של כחמישה קילומטר בכיוון מזרח, שהפכו אותה לבעלת שטח של

כ6,000- דונם על פי תוכנית המתאר שאושרה בנובמבר 99'. באיתמר כמה

מאות משפחות. לשם השוואה: שטחה של בת ים הוא כ8,000- דונם.

בהתנחלות דיברו על הצורך לטפס מזרחה. אברי רן עשה. מוסי רז, בקדנציה

האחרונה ח"כ מרצ ולפני כן מזכ"ל "שלום עכשיו", זוכר איך עקב בהשתאות

אחרי היווצרות סוגת ההתיישבות החדשה: "הוא אבי אבות המאחזים. בקיץ

' נודע לי לראשונה על הקמה של מאחז בצורה שאנחנו מכירים היום - כמה
96
קרוואנים שעולים בחשאי על גבעה ואוטובוס ישן. שמעתי על המאחז מתחקירן

של 'בצלם' שתושבים מינון סיפרו לו עליו. בדקתי את העניין מקרוב

וראיתי את מה שהיה לדעתי המאחז הלא חוקי הראשון. דאגתי שיפרסמו על זה

ידיעה ברדיו, ועוד באותו יום הצלחנו להוציא צו הריסה על המבנה. מיותר

לציין שהוא קיים עד היום".

צו ההריסה לא מומש אולי משום שעד מהרה התברר שהגבעות הללו הן בכלל אתר

קדוש ליהדות. אחד מתושבי האזור, חסיד ברסלב, חלם בלילה שהשופט גדעון

בן יהואש נקבר על אחת הגבעות. מיד החלו להכשיר חלקת קבר במקום. היום

הקבר משמש אתר עלייה לרגל, יש גם מי שדואגים להדליק שם נרות, הוא

אפילו מצוין בכמה מפות. השופט התנ"כי גם העניק לשורת המאחזים של

איתמר את שמם: גדעונים א', ב' וג'. למאחז הרביעי, שמרוחק 4.5 קילומטר

מההתנחלות עצמה, קוראים "גבעות עולם", ולא בכדי: משם כבר נשקף המראה

עוצר הנשימה של בקעת הירדן וים המלח. את השם הדרמטי העניק לו בעל

הבית - אברי רן.

מתחם החווה של משפחת רן מפרנס אותה בכבוד: הלול האורגני עובד במרץ,

ולצידו מחלבה גדולה ומשוכללת בה מייצרים גבינות צאן. מי שזכו לטעום

מהן מדברים בהתלהבות בשבחן. הן גם נמכרות בחנויות טבע, בעיקר

בירושלים, תחת הלוגו "גבעות עולם". בחווה יש גם סוסים וכלבים לרוב.

באתר האינטרנט של איתמר, כשמקליקים על "משק רן", מקבלים הסבר מקיף על

יתרונותיה של הביצה האורגנית מתוצרת איתמר: "אצלנו במשק הלולים

מרווחים, בנויים מעץ טבעי, התרנגולות מסתובבות ומלקטות את מזונן,

מטילות את הביצים בתאי הטלה מרופדים בקש ולנות על דרגשי שינה

מוגבהים, ממש כמו בסביבתן הטבעית (ההדגשה במקור). מזונן כולל תערובות

אורגניות, ללא תרופות, ולכן התרנגולות רגועות ובעלות מראה בריא,

והתוצאה הישירה - ביצה טריה, כבדה יותר, קליפה חזקה יותר, והחלמון

סמיך וצהוב יותר". המשק גם מציע עיסקה: "תבנית של 30 ביצים במחיר

שווה לכל נפש, אספקת הביצים תתבצע אחת לשבוע ביישובך. איסוף הביצים

יום יומי בעבודה עברית, שומרי שבת. לחץ על התרנגולת להזמין ביצים

הביתה".

הגורו של המוזרים והתלושים

בני הזוג רן, בסביבות גיל 50, לא לבד בחווה. יש להם עשרה ילדים,

רובם, ובכלל זה כמה מהבנות הנשואות, מתגוררים איתם. אחת מבנותיהם,

שרה, נשואה לנריה, בנם של גבי וברכה בן יצחק החיים כבר שנים רבות

בקרוואן בתל רומיידה ונחשבים לחלק מאצולת המתנחלים. כדי לשכן את

הנפשות הרבות הוקמה בחווה שורה ארוכה של מבנים, ביניהם בית כנסת.

בהסכם שנעשה בזמנו בין מועצת יש"ע לממשלת ברק הוגדר "גבעות עולם"

כיישוב מוקפא, אבל זה לא הפריע לו להתפתח במהירות. באוקטובר 99' היו

במקום עשרה מבנים. באוגוסט 2000 חמישה עשר.

פרט לבני המשפחה, מתגוררים בחווה גם "הבחורים". רובם צעירים, חלקם

קבועים ואחרים מתחלפים, שעובדים במקום ובעיקר רואים באברי רן מודל

לחיקוי, אב רוחני. צעירים רבים, חלקם נמנים על האוכלוסייה שכונתה

בשנים האחרונות "נוער הגבעות" מתקבצים אל החווה שלו מכל קצוות הארץ.

תושב איתמר מסביר את מקור המשיכה: "הוא מרשים את כולם בגלל השורשיות

שלו, האמיתיות שלו, הוא חקלאי מצטיין שמתפרנס בכבוד מאדמתו ולא מקבל

גרוש משום ממסד. הוא סומך רק על עצמו ועל אנשיו. הוא קנאי מאוד,

מגיעים אליו גם חבר'ה מוזרים, תלושים, כאלה שנזרקו מכל מיני מקומות

ומצאו מפלט מהממסד וההורים ואין להם רועה רוחני. כשהם מגיעים אליו הם

סרים למרותו".

"יש לו בגבעות ממדים של דמות מיתית", אומר אדם אחר שעוקב אחר רן ועדת

מעריציו, "זה קצת כמו אשראם שם, והוא הגורו שלהם". ברוך מרזל מתאר את

מערכת היחסים בין רן לעובדיו כשליחות חברתית: "הוא האבא של אנשי

הגבעות, דואג להם ומטפל בהם. הוא מכניס אורחים, יש לו לב גדול ורחב.

הוא מטפל באנשים שאין להם בית, מקרב ומחזק אותם".

אחד מהצעירים מחפשי הדרך שהגיע לעבוד ב"גבעות עולם" היה גור האמל,

יוצא הקיבוץ הדתי סעד. באחד הימים באוקטובר 98' ביקר האמל באיתמר

בבית אחותו, קמה, ולאחר מכן יצא לצעוד ברגל, תרמיל על גבו, לכיוון

החווה של אברי רן. על דרכו נקרה פלשתינאי קשיש בן 77, מוחמד סוליימן

א-זלמוט מהכפר הסמוך בית פוריק. האמל, מסיבה לא ברורה, רוצץ את

גולגלתו של זלמוט באבן. באותו לילה הפיצה מזכירות איתמר דף מידע

לתושבים: "אנו מגנים בכל פה את המעשה הנפשע". המזכירות הדגישה גם

ש"זה לא מישהו משלנו".

דינמו שמתניע את הסביבה

מוסי רז פגש באברי רן פנים אל פנים רק פעם אחת, אבל הוא זוכר את

הפגישה היטב. בתחילת קיץ 99', הימים עדיין ימי אוסלו וממשלת ברק, רז

יצא לסיור מאחזים עם דידי רמז, אז ראש צוות מעקב ההתנחלויות בשלום

עכשיו ומיכל קפרא, עיתונאית "מעריב". במהלך הסיור הגיעו השלושה

ל"גבעות עולם". הם התקבלו בזרועות פתוחות. שרונה רן והעובדים היו

בטוחים שמדובר במטיילים שבאו ליהנות מנופי ארץ הקודש, לחזק ולהתחזק.

האורחים הוזמנו לסככת האירוח, הושקו בקפה. הם זוכרים סככה ענקית,

מקורה בבדים, שולחן ארוך, שטיחים קטנים בסגנון פרסי, כורסאות וספות

מהוהות, קבוצה של נערים בני 17-16 ואווירה של קומונה. באותו סוף שבוע

תיארה קפרא בקצרה את הדברים ב"מעריב". "בחורים צעירים, ארוכי שיער,

בלבוש מרושל, שלמרות הכיפות והציציות דומים להפליא לאחיהם הפריקים

החילונים הצעירים, מה גם שניחוח של ג'וינט מדגדג את הנחיריים".

קפרא שאלה את המארחים אם לא מעניין אותם לדעת מאין הגיעו. מישהו שאל

אותה "אתם יהודים?" ומשנענה בחיוב, אמר "אז קודם שבו ושתו קפה". אבל

קפרא התעקשה, והציגה עצמה כתל אביבית שעובדת ב"מעריב". בתוך שנייה

היחס השתנה מהקצה אל הקצה, ושרונה רן גירשה אותם מהחווה בצעקות:

"עיתונאים? עכשיו תעופו מפה, עכשיו". בדרכם החוצה פגשו את אברי רן,

שבדיוק הגיע. גם הוא הבהיר להם שנוכחות עיתונאים במקום אינה רצויה,

אבל ניצל את ההזדמנות כדי להרביץ בהם תורה משך דקות ארוכות. קפרא

תיארה את המפגש ב"מעריב": "אנחנו מביטים בו והוא מביט בנו. נעצר. רגע

של מתח. מסביב מתגודדים הצעירים. 'סילקו אותנו', אני אומרת לו. יש לו

מבט נוקב, מחורר כמעט. ואז הוא פותח את הפה. טון מונוטוני קצת,

לכאורה שקט, והעיניים לא נותנות מפלט. ובשפתו הרהוטה הוא מסביר כיצד

התקשורת הביאה לכך שעם ישראל יהיה לעם הנבל ביותר, כי זה העם היחיד

שבגד באדמתו. ומלותיו, שקשות לשחזור, רושפות כמו תת מקלע. אתם, אמר,

אתם הייתם נותנים להיטלר, לו חי, פרס נובל לשלום. ואהבתו האדירה

לאדמת הקודש, לאדמה האלוהית הזאת, מתערבבת עם טינתו לערבים

ולפלשתינאים השפלים במיוחד, ולערפאת, ולעיתונאים, שאשמים באשמת

הבגידה הגדולה מכולם".

גם אחרים שפגשו בשנים האחרונות את רן שותפים לרושם העז ממנו. כתב

שטחים שהגיע במסגרת סיור לחווה בימיה הראשונים, נזכר: "אתה ישר קולט

שהוא לא אדם רגיל. יש בו איזו קנאות עצורה, הוא מדבר בשקט אבל דווקא

השקט הזה מסגיר אדיקות גדולה. הצעתי לו להתראיין אבל הוא סירב בתוקף,

ולהפתעתי גילה בקיאות רבה בכל מה שנאמר וקורה בתקשורת, בעיקר ברדיו.

הוא נתן כל מיני דוגמאות, השם של שלי יחימוביץ' כיכב שם. הוא כל הזמן

הדגיש שהיתרון שלו הוא ש'אני כבר הייתי איפה שאתם היום'".

"כשאתה לוחץ לו את היד היד שלך מתפרקת", אומר עיתונאי אחר שביקר מספר

פעמים בחווה, אך תמיד הצטווה להשאיר את הפנקס והמצלמה במכונית. "זו

יד מחוספסת, מיובלת, של אדם שלא מפסיק לרגע לעבוד עבודה פיזית. לובש

מגפי גומי, אוחז טוריה, קשה כמו אבן צור. הוא מסתכל עליך ונכנס אליך

עד התאים האחרונים, מחייב אותך להסתכל עליו. אי אפשר לדבר איתו חמש

דקות בלי לקבל אידיאולוגיה של ארץ ישראל ויישוב ארץ ישראל, זה מוציא

אותך מדעתך. הבחורים שמצטרפים אליו מגיעים כנועים, הם רוצים לשמוע

אותו, הוא דוחף להם מוטיווציות. הוא מעין דינמו שמתניע את כל הסביבה.

החבר'ה האלה הבינו שאם הם רוצים להישאר על האדמה הזו הם צריכים לאמץ

את שיטת הצומוד של הפלשתינאים, ולכן בשנים האחרונות התפתח כל הקטע של

עדרי הכבשים והזיתים. כולם מתחברים לאדמה, וכולם מוכנים להרוג

בשבילה".

העוינות לתקשורת היא כאמור מוטיב חוזר בתפיסת עולמו של רן. יש הטוענים

שאפילו ערוץ 7 מוקצה בעיניו. "זה כל כך מוצק הסרבנות והטינה שלו

לתקשורת, אין שום סדק", אומר עיתונאי שכבר ניסה לשכנע אותו להתראיין

מספר פעמים. "מצד שני, הוא מנצל כל הזדמנות כדי להרצות בלהט רב את

משנתו, מה שמעיד על כך שיש לו צורך להתבטא, לתקשר. הוא פלרטטן, יש לו

קסם שמהלך על אנשים והוא יודע להשתמש בזה, אבל לא שוכח לומר שוב ושוב

שאנחנו תשקורת, מעשה רמייה, עסוקים בשטויות כל היום".

אדם שעובד במועצה המקומית שומרון מספר שמדי פעם עולים רעיונות להשתמש

בכריזמה של רן לצרכים תקשורתיים, אבל היוזמות האלה נתקלות בסירוב

מוחלט. "רצינו אפילו לארגן לו כתבת יחצ"נות לגבינות שלו בתוכנית

אוכל, אבל גם על זה הוא לא היה מוכן לשמוע".

אימת הפלשתינאים

חוץ מעיתונאים, יש עוד קבוצה אחת של אנשים שאינם רצויים בחווה של

משפחת רן: ערבים. על מערכת היחסים בין רן לשכנים הפלשתינאים אומר

באירוניה אחד מתושבי איתמר: "הם מאוד מכבדים אותו, וזה בלשון המעטה".

אחרי השתהות קצרה הוא מוסיף: "ויש להם סיבה טובה".

ינון הוא כפר זעיר. כ150- משפחות, רובן חיות במקום מאות שנים ומוציאות

את פרנסתן הצנועה ממטעי הזיתים ושדות החיטה שבבעלותן. הכפר שוכן בשטח

הנמצא בשליטתה המלאה של ישראל, אבל בשנים הראשונות שלאחר הסכמי
C
אוסלו התמורות הפוליטיות פסחו על העמק השקט בו הוא שוכן, שמחובר אל

העולם באמצעות דרך עפר משובשת. השלווה נגמרה ביום שבו איתמר החלה

להתרחב מזרחה. בשבע השנים האחרונות תושבי ינון משלמים מחיר כבד על

חטא קדמון: הם תקועים כמו קוץ בלב מסלול ההתפשטות של המתנחלים.

עבדול לטיף באני ג'אבר, בן 48, הוא ראש מועצת ינון. בכפר, שרוב דייריו

קשישים, ילדים ונשים, הוא הכתובת הכמעט יחידה לכל המצוקות. הוא

מסתובב עם מחברת חומה גדולה עטופה בשכבה עבה של נייר סלוטייפ, בה הוא

מנהל רישום מסודר של האירועים החריגים העוברים על הכפר. בשנים

האחרונות המחברת מתמלאת בקצב מדאיג.

השינוי התחיל, הוא אומר, ב1996-, עוד לפני ש"אברי" נראה בסביבה. תושבי

הכפר הבחינו בתכונה על הגבעות מסביב. פה ושם טרקטור מיישר אדמה,

נוכחות מוגברת של מתנחלים בשטח. פתאום היה מסוכן להרחיק בשדות,

הגבעות הפכו לשטח אסור. מי שהפר את הכללים שילם ביוקר, כמו אותו קשיש

שיום אחד התרחק מתחומי הכפר יתר על המידה וחזר לכפר מוכה וזב דם.

בוקר אחד בסוף 97' התעוררו תושבי הכפר לקולות טרקטורים שגילחו שדות

חיטה ועצי זית ממש בפאתי הכפר. מעט אחר כך קמו במקום אוהלים. היה

ברור שהם שם בשביל להישאר.

ב1998- פגש באני ג'אבר באברי רן לראשונה. הוא הלך להתלונן במת"ק

(מינהלת התיאום והקישור, עליה השלום) על כך שרן בונה חווה על האדמות

של ינון. במפקדה אמרו לו שהכל מאושר ושרן רק רוצה לגור בשקט על ההר.

במקום השקט, באה סערה גדולה: התלונה גרמה לאנשי החווה, אומר באני

ג'אבר, להגיב בעצבנות. החלו מופעים של יריות באוויר, מסעות הפחדה,

מניעת גישה לבאר המים, הכל בחסות המזרח התיכון החדש של הסכם אוסלו.

הטבעת הלכה והתהדקה. ראשי הגבעות שמסביב לינון הלכו והתמלאו מגדלי

שמירה, קרוואנים, מבני קבע וגדרות. "צאו בלילה אל רחובות ינון. הכפר

הקטן חשוך, הנוף פסטורלי", כתב לפני חמישה חודשים ההיסטוריון גדי

אלגזי, במאמר שהתפרסם ב"הארץ". "אבל גם בכפר עצמו אין התושבים לבדם:

על הגבעה שממול נראים מגדלי השמירה של המתנחלים, ומן הגבעה שבצד השני

אפשר לראות את הקרוואנים וכלי הרכב. במולדתם, אנשי ינון מוקפים, כמו

בשמורה שימיה ספורים".

אבל גם בתוך השמורה לא היה לתושבי ינון ביטחון. התקריות הלכו ותכפו,

האותיות במחברת של עבדול לטיף באני ג'אבר הולכות ומצטופפות. ישנן

ההטרדות הקטנות, יחסית: טיולי השבת שהמתנחלים עורכים בשבילי הכפר, על

נשקיהם, טפם וכלביהם, לעתים דורשים מדיירי המקום להישאר בבתים בעוד

הם מתענגים על הנוף. הטיולים האלה כבר הפכו להרגל, עד כי ילדי הכפר

שואלים בחרדה את הוריהם מדי בוקר אם "היום שבת". גם בימי חול זוכים

תושבי ינון לביקורים של מתנחל מזדמן, בדרך כלל אחד מבחורי "גבעות

עולם" שחוצה את הכפר על גבי טרקטורון או סוס. בלילות המתנחלים עורכים

לעתים מצעדי הפחדה על גגות הבתים. בלילות הכפר מואר דרך קבע באמצעות

אלומת אור שמופקת ממגדלי השמירה ומשוטטת בין בתיו. אפילו וירג'ין

ואצ'ר, מתנדבת מארגון סולידריות צרפתי שהגיעה לכאן רק לפני ימים

ספורים, הספיקה להפנים את התחושה שצופים בה כל הזמן. במהלך השיחה

שלנו היא מבקשת שלא נצביע לכיוון מבנה זה או אחר של המתנחלים, כי

"מישהו עלול לשלם על זה".

המרחק בין הטרדות לאלימות של ממש נחצה במהירות. כבר במאי 2001, מדווח

דו"ח "בצלם" על תקרית קשה שבה קבוצה גדולה של אנשי "גבעות עולם" תפסה

בשדה חמישה מתושבי ינון בעת שעיבדו את החלקה השייכת למשפחתם.

הפלשתינאים עבדו במרחק של כ300- מטר מגדר החווה. זמן קצר אחריהם

הגיעו למקום שני ג'יפים אזרחיים עם כ12- מתנחלים חמושים. ר'סאן חדר

סולימאן, בן 35, המבוגר בין הפלשתינאים שלקחו חלק באותו אירוע, מסר

לתחקירן "בצלם" את העדות הבאה:

"הם הבחינו בכך שאנו מתכוונים לעזוב ושלושה מהם התחילו לירות לעברנו

ולכיוון עדר הצאן. הסתתרנו מאחרי סלעים שהיו במקום והתחלנו להתרחק

בזחילה לאחור. לפתע ראיתי שחמישה מהמתנחלים רצים לעברנו מהכיוון

הנגדי. חמשת המתנחלים הצליחו להשיג אותי. זיהיתי אחד מהם, גבר בשם

אברי, בערך בן חמישים. אברי כיוון את נשקו לראשי ודרש ממני לבוא איתו

להתנחלות. הסברתי לו שלא עשינו דבר ואנחנו בסך הכל רועים את הצאן.

הוא הכה אותי בראש בקת האקדח שברשותו ודרש שאבוא עמו. אמרתי לו שלא

אעלה להתנחלות גם אם יירה בי. אברי הורה לארבעת המתנחלים האחרים

לירות בנו אם אני אמשיך לסרב לעלות איתו להתנחלות. הם עשו עיגול

מסביבנו והתחילו לירות ברובים לכיוון הקרקע, בסמוך לרגלינו. התחלנו

לבכות ולצעוק למרות שלא נפגענו מהירי. החלטתי שנלך איתם.

"הם הובילו את חמישתנו בטור. הלכתי בסוף הטור ואברי תפס אותי כל הזמן

בשיערותי כאשר אקדחו מכוון לראשי. הלכנו בערך 300 מטר עד שהגענו

לגדר. הם הורו לנו לשכב על הקרקע כאשר פנינו מופנות כלפי מטה. ארבעת

הצעירים נשכבו ואני סירבתי כי פחדתי שיירו בנו ויהרגו אותנו בזמן

שאנחנו שוכבים. הם התחילו לבעוט ולהכות אותי בכתות הנשקים שברשותם.

בכיתי והתחננתי בפני אברי שיעזוב אותנו, אבל תחנוני לא הועילו...

"בשלב מסוים הבחנתי בכך שאברי שם את האקדח מאחורי גבו, התרחק בערך

שלושה מטרים, לקח אבן גדולה שמשקלה עולה על עשרים ק"ג והתחיל להתקדם

לעברי. קמתי בבהלה והוא זרק את האבן על הרצפה והחל לקלל. הוא קרא

לשאר המתנחלים והם הכו אותי בכל גופי. רוב המכות היו בחזי, בפני

ובאזור האשכים.

"דם רב התחיל לרדת מפני וגופי התחיל להכחיל. הרגשתי סחרחר ואז הבחנתי

בהגעתו של ג'יפ אזרחי נוסף. מהרכב ירד מתנחל ובידו מקל ארוך. המתנחל

הכה אותי במקל בעוד יתר המתנחלים צוחקים בקול רם. קמתי בבהלה, דחפתי

את המתנחל שאחז במקל, והתחלתי לרוץ. אני לא יודע מאיפה שאבתי את

הכוח. אברי, שעמד והביט כיצד מכים אותנו, לקח את אקדחו וירה לעברי

כשהייתי במרחק של כשני מטר ממנו. תיארתי לעצמי שינסו לירות בי אבל

העדפתי למות כך ולא למות מעינויים. לא הרגשתי שנפגעתי והמשכתי

לברוח".

בדרך מנוסתו פגש סולימאן רועים פלשתינאים שבעזרתם הצליח להגיע לתחנת

המשטרה הפלשתינית בעקרבה. הפלשתינאים פנו למשטרת ישראל, ששיגרה

שוטרים למקום התקרית ודאגה לשחרר את קרוביו של סולימאן מידי

המתנחלים. הוא עצמו הובהל לבית החולים רפידייה בשכם, והקליע הוצא

בניתוח משוק רגלו השמאלית.

דוד המלך פוגש את רובין הוד

במפגשים המועטים בין באני ג'אבר לאברי רן, בהם משמש אחיו דובר העברית

של ראש הכפר כמתורגמן, רן דאג להבהיר את כללי המשחק החדשים: אני שליט

המקום, אני קובע את הכללים. תשכח מצה"ל, תשכח מהמשטרה, אני זה שמחליט

כאן. האדמות האלה הן שלי, ואני בעצם עושה לכם טובה כשאני נותן לכם

לעבד אותן. מכיוון שכך, הסביר, אסור לאנשי הכפר לעשות שום צעד, ולו

הקטן ביותר, מבלי לקבל את אישורו. אמר, ועשה: זמן מה אחרי שסוכנות

האו"ם לפיתוח התקינה בכפר גנרטור, שסיפק לבתים חשמל ודחף את המים

במעלה הגבעה, התעורר באני ג'אבר לפנות בוקר לתפילה והבחין בנוגה מוזר

העולה מהוואדי. מישהו העלה את הגנרטור בלהבות. מספר ימים לאחר מכן,

מספר באני ג'אבר, הבהיר לו רן שזו היתה ידם הארוכה של אנשיו, וכי שלח

אותם משום שהגנרטור הותקן בלי לבקש את רשותו. גם את מיכלי המים

השחורים דירדרו המנתחלים מראש הגבעה, למען יראו וייראו.

באחת השבתות הבחין באני ג'אבר בכמה מתנחלים טובלים במעיין של הכפר. לא

מדובר דווקא בתענוג צרוף: כדי לטבול במעיין יש להרים מכסה ולרדת

בסולם רעוע לתוך בור. המתנחלים התרחצו על בגדיהם. כשבאני ג'אבר ביקש

מהם לצאת משום שהם מזהמים את מי השתייה של הכפר, הם טבלו בתגובה במים

גם את כלביהם, והודיעו לו שעוד ישלם ביוקר על חוצפתו. בשבת הבאה,

כשהגיעו לטיול הקבוע, דרשו ממנו להיכנס לתוך ביתו. הוא סירב. התקרית

הסתיימה בכך שנתפס על ידי שלושה מהמתנחלים ואחד מהם הלם ברקתו בכת

הרובה. מקום הפגיעה ניכר היטב.

לקראת מסיק הזיתים בסתיו האחרון גבר המתח בינון, כמו בעוד מקומות רבים

בשטחים. כל יציאה למטעים היתה כרוכה בסכנת מפגש עם המתנחלים. אחד

המפגשים הללו, ב6- באוקטובר, הסתיים במותו של האני באני מניה. הוא

יצא למסוק זיתים עם כמה מבני משפחתו, כמה מתנחלים חמושים הופיעו

במרחק וירו, הצעיר הפלשתינאי נפל מת.

מעט אחר כך החלו תושבי הכפר לנטוש את בתיהם. הילדים לא יכלו יותר לשאת

את האימה, תלמידי התיכון שביניהם היו בסכנת מכות קבועה כשצעדו בשביל

העפר לבית הספר בעקרבה, העיירה הנמצאת במרחק כשלושה קילומטר. רוב

תושבי ינון עברו ללון אצל קרובים בעקרבה. הצעד הדרמטי גרר התגייסות

מהירה של אנשי תעאיוש ופעילי תנועת הסולידריות הבינלאומית. הם החלו

להפגין נוכחות קבועה בכפר, ובעקבותיהם הגיעה התקשורת, בעיקר הזרה.

המתנחלים הורידו פרופיל, חלק מתושבי הכפר חזרו. האלימות שכוונה עד כה

אליהם, הופנתה עכשיו אל פעילי שלום מחו"ל ומישראל. ב27- באוקטובר

תקפו כעשרה מתנחלים חמושים קבוצה של פעילי שלום ופלשתינאים שמסקו

זיתים; בחודשים הבאים נרשמו שורה של אירועים אלימים נוספים. הקורבנות

האחרונים, לפי שעה, היו סטושי איטקורה, קולין קלסל ודוד ניר.

ככל הידוע, רק עיתונאי ישראלי אחד הצליח עד היום לשכנע את אברי רן

להתראיין. זה היה ניצן חן, שב1995- הכין כתבה לתכנית מיוחדת בערוץ 1

שהוקדשה למצבם של המתנחלים בעקבות הסכמי אוסלו. חן ישב עם רן בחווה

שלו. "הוא היה מדהים, היה לי קשה מאוד לחתוך את הדברים שלו על שולחן

העריכה", הוא נזכר. "הוא חי אז כמו במאה ה18-, החווה שלו נראתה כמו

אחוזה מלפני מאתיים שנה. בהתחלה היה הוא, אחר כך חוות מעון, ואחר כך

כולם העתיקו מהם. הוא נראה לי אז כמו שילוב בין דוד המלך לרובין

הוד".

בכתבה אפשר לראות את רן, חולצת עבודה כחולה לגופו וכיפה ירוקה גדולה

לראשו, מישיר מבט אל המצלמה, נועץ בה עיני פלדה קרות ושוטח את משנתו:

"כל ביצה שאני אוסף וכל תרנגולת שאני מטפל בה וכל בעל חיים או עשב

שיש בחצר הוא חלק מהברית שלי עם ארץ ישראל ותורת ישראל. אם צה"ל יפנה

את שכם זה רק יחזק אותנו, יחשל אותנו, בוודאי ובוודאי לא יפיל את

רוחנו. מה שמקנה לי את הביטחון הגדול ביותר זה הנשים שנוהגות על

הכביש והילדים שנוסעים על הכביש, כי הם החיילים האמיתיים פה בשטח. אם

טרומפלדור היה אומר היום 'טוב למות בעד ארצנו' הוא היה נכנס למעצר

מינהלי. האדמה הזו היא עצמי ובשרי, היא עצם קיומי, אני נושם את

האוויר מלמעלה ויונק את האדמה מלמטה באותה מידה. להגיד שאקריב את חיי

למען המקום הזה - כן, בפירוש כן, אני אקריב את חיי למען המקום הזה

ואפילו מוכן לסכן את חיי הקרובים לי למען המקום הזה, כן, בהחלט. כי

המקום הזה אולי ידרוש קורבנות".

באמצעות עורך דינו, ששי גז, אברי רן השיב בשלילה לפנייה להתראיין

לכתבה זו או להגיב על הנאמר בה. *

לכאורה, לא היה בפינוי גבעה 26 שיא זוועה חדש. הגבעה בקרית ארבע טוהרה בחצות יום ב', כ' אדר ב', מהאלמנה - לבנת עוזרי, וחמשת ילדיה. אב המשפחה, נתי עוזרי הי"ד, נרצח באותו בית חודשיים לפני כן. לעיני אשתו וילדיו. אלה ניצלו בנס. סיפור הגבורה של נתי צריך להפוך לסלע קיום של האומה היהודית, אבל זה ענין נפרד. לפנות שחר שָלמה מלאכת מחיית זכר יהודי בגבעה, ומבצע נוסף של קומנדו הפינוי של משטרת ש"י - "סוס ההלם", הגיע לסיומו העליז. לא רבים שמעו על כך וגל הזעזוע לא גלש מעבר לאלו שבין כה וכה דואבים יום יום את תוצאות מעשה אוסלו. לכאורה, יש הסבר לדממה: חגיגת התפוז-המכני לאלמנה ול-5 היתומים הרכים, קשה ככל שהיתה, מוסכה היטב ע"י התקשורת הישראלית. זו קבעה "שלא היה ענין לציבור", ובכלל, הכל נמהל בעשן המלחמה בעירק. אך הסבר אמת יפספס, אם לא יבהיר במי מדובר. ובכן, נתי עוזרי למד בישיבת 'הרעיון היהודי'. ככזה הודבק לו טלאי ה"כהניסט". וכ"כהניסט", עפ"י מסע דה-הלגיטימציה, הוא אינו ממש בן-אדם. רצח כהניסט הוא אמנם ארוע מצער, אך עניין הציבור בו צריך להצטמצם רק בהתפרעות שתבוא בהלוויתו. ותו לא. 15 שנות אטימת אנושיות אינטנסיבית חייבים לשאת את פִרים. "רק-לא-כהנא" חייב להביא לאכזרי הישראלי: אכזרי ניאו-פלשטיניסטי למהדרין. ציניקאים יכולים "להתנחם" בכך ששם הגבעה עדיין לא שונה. לא ל'גבעת נתי הי"ד' כמובן, אלא ל"איליה קפיטולינה דחברון".

שתי שאלות יסוד עולות: 'למה' ו'איך'. למה נבחר דווקא קרבן זה ואיך צלח כל כך מסע ה"רק-לא-כהנא". ובכן נראה שהתשובה לשתי אלו אחת היא: זה התבנית האנטישמית. "רק-לא-כהנא" עם הקריצה המתלווה אליו, הוא הגלגול הישראלי העכשווי לאנטישמיות-עם-קריצה הידועה. למה דווקא היהודי? – לכך עוד לא נולד הסבר מדעי שיחזיק מים. ה"איך" הרבה יותר פשוט. התמים והטבעי לכאורה "לא נגד מתנחלים, רק נגד כהניסטים", הוא פטנט אנטישמי עם קבלות: "לא נגד היהודים; רק נגד היישות הציונית". בואריאציות שונות ובקריצות שונות, זה כרטיס הביקור של מחלת האנטישמיות זה 4000 שנות. כל דור ולשון בדרכו: במצרית-פרעונית, ברומית, בספרדית, ברוסית, בגרמנית, בפולנית, בבריטית, בצרפתית, בבלגית, וכמובן בישמעאלית-פלשטיניסטית. ו"רק-לא-כהנא" זה אותו הדבר, רק בישראלית-אוסלואית (כי יש לזכור: שפה זו קדמה למעשה אוסלו - הביאה אותו). כמובן בהכשר בג"צ.

נאורים תמיד מציינים "שהם לא נגד יהודים, כי הטובים בחבריהם יהודים".

ובכן, "רק-לא-כהנא" נגזרת מ"אנחנו לא-נגד..-רק...". הוותיק והנצחי. רומאים לא היו נגד היהודים, רק נגד קוראי התורה. תלייני אינקוויזיציה לא היו נגד יהודים, רק נגד רוצחי ישו. מעלילי הדם בימי הביניים היו רק נגד אלו ששוחטים ילד נוצרי למצה של פסח. משלחי היהודים לגולאגים ברוסיה היו רק נגד התפילה בעברית". נאורים תמיד מציינים "שהם לא נגד יהודים, כי הטובים בחבריהם יהודים". מאז ראשית צמיחת גאולתנו עושה הטיעון נפלאות מול פתאים ("useful idiots"): "אנחנו לא נגד זכות היהודים למדינה, רק שלא יעשו זאת בארץ ישראל". "אנחנו לא נגד מדינת ישראל, רק נגד הכיבוש". "אנחנו לא נגד זכות ישראל להתקיים, רק שצריך לעשות צדק לעם הפלשטיני". "אנחנו לא נגד זכות ישראל להגן על עצמה, רק נגד הריגת "פלשטינים חפים מפשע"". בזמנים בהם התמוגג היישוב מאבו-עאמר פיזר זה אימרות נדיבות בנוסח "אנחנו לא נגד זכות היהודים לגור בפלשטין, רק נגד אלו שהיגרו אליה לאחר 1933" (הגם שלאחר מו"מ עם 'חזית הסרוב' תיקן: "רק נגד אלו שהיגרו אליה מ-1905"). זה השיח האנטישמי המתון.
למה דווקא כהנא? – ראה הנסיון להסביר את האנטישמיות. האיך כאן הרבה יותר ברור: בישראל נחת ה"רק-לא-כהנא" על מצע רך: תשתית ה"בלי-חרות-ומק"י" של בן-גוריון. אך לאחר שחרות עלתה לשלטון (עלתה לשלטון?) היא קמה לעשות לאנשיה את מה שעשו לה (מאימת הסמול). ימין ("ימין"?) חוקק חוקי דה-לגיטימציה מיוחדים נגד כהנא ואימץ את תרמיות הסמול, עם קריצה גדולה: "אנחנו לא נגד מתנחלים, רק נגד נוער הגבעות". "אנחנו לא נגד ההתנחלויות, רק נגד מאחזים בלתי חוקיים". התקשורת – תחת "שלטון הימין", טרטרה יום ולילה ש"כהנא" זה "ימין קיצוני" ולהיפך, וישראלי הגון חייב לתעב את שניהם. תקשורת זו חיבקה את שרון - מפאיניק ימיתאי ידוע ואדם שלא ידע עלילת דם סמולנית מימיו, כשזה הסביר שהליכוד הוא לא "ימין קיצוני", וקרץ שליכוד זה רק תפס וירוס (כהנא). מצנע היה בטוח שמספיק להדוף טענה על מימון בלתי חוקי שלו, בכך שיתייג את מי שגילה זאת כ"פעיל כהנא".

רובינשטיין רוכב על סטיקר

כמובן שדה-לגיטימציה לא מבשילה ביום אחד. זה תהליך. בתחילה מרוקחים החוקים. אח"כ יורדים לחיי המאמינים. כך התכנון וכך בביצוע: קודם וראשית כהנא נפסל ודמו מותר. אחר כך, לאחר שנרצח, מוצאים תלמידיו מחוץ למחנה. בהמשך, וזה כבר טבעי, מדביקים להם טלאי של ארגון טרור. בהמשך גם "מתוני" יש"ע מגוייסים: רבנים שהסתחבקו עם רבין וברק סוגרים עליהם: דה-לגיטימציה לכהנא תמורת שטר מחילה מהסמול (אשרי המאמין ...). בכל מקרה, לאחר חצי דור דה-לגיטימציה, נקלט שתל האכזריות בראש.
ועם ראש כזה, כבר קשה להבחין בעוולה. יש אזכרה לרב כהנא (האב)? - מי שמעז להשתתף – מסומן. אילנה דיין מציגה ב"עובדה" רבנים (כן. רבנים ממש!) שהשתתפו באזכרה !!!!. ומכיוון שהאזכרה היא משהו קונספירטיבי, הסקופ מצולם במצלמה נסתרת. כמו צילום יגאל עמיר בכיכר מלכי ישראל, לפני שצעק "סרק סרק". טלי ובנימין-זאב נרצחים. חלק מששת ילדיהם הרכים, שאיתם ברכב – נפצעים. נראה ששלומציון בת ה-6 חדשים לא תזכה להכיר את הוריה הצעירים. אך בתקשורת הישראלית אין ולו מילה על הטרגדיה. כאילו לא היה סבל אנושי בלתי נתפס. אכזרי התקשורת הישראלית לא מצאו כאן ענין לציבור. הם הרי היו כהניסטים. אמנם היה רצח, אך זה לא משהו איום כמו פיגוע קיבוץ מצר. מיכאל בן-חורין רואה ברבין את סיבת ההפקרה של חיי היהודים ? – חצי שנת מאסר מינהלי!! זכויות אזרח? - הוא הרי כהניסט. נתי עוזרי נרצח? הוא הרי גר בגבעה לא חוקית, ובנוסף, ובעיקר: הוא היה כהניסט. "אין ערבים אין פיגועים"? אליקים רובינשטיין מפלס את דרכו לבג"ץ על גבי הסטיקר. כרגיל, הוא אינו מוצא שום דמיון לסיסמת מצנע "אין יהודים (בחבל קטיף) - אין פיגועים". ברוך מרזל הודף שוטר (ללא-תגית) שמתעלל בנער בחוות גלעד? – חצי שנת הרחקה מהבית. נועם פדרמן ואשתו מעיזים לא לנפול בפח שתילת חומרי נפץ במכוניתם - חצי שנת כליאה בבית. מחלקה שלמה במשטרה ובפרקליטות, במשמני תקציב מעולם אחר, עסוקה בנסיון להפליל את איתמר בן גביר. עד כה, זה נראה כמו נסיון להשחיל פיל דרך קוף של מחט. אך כאמור, 15 שנות דה-לגיטימציה עושים משהו לראש ולנשמה.

מסרבים להֵרַצח בנימוס

עם זאת, חייבים להודות: כהניסטים תורמים את חלקם למסע הדימוניזציה נגדם. נותנים לתרמית דריסת רגל. הם טרף קל. למשל, הם מסרבים להֵרַצח בנימוס. ההלוויות שלהם הן ממש לא ארוע סולידי. במידה רבה, הם מבאסים את הישראלי הקניונאי. הבוז שלהם לכל מה שהוא פסגת תענוגיו, ואפילו למוות ממש (ועוד רק להֵרָצַח. לא לרצוח!), הוא ממש לא סימפטי. התקשורת יכולה להציג אותם כרע האולטימטיבי: גם חרדים. גם מתנחלים. גם ימין. גם משפחה מסורתית ומלוכדת. גם לא סרבנים. גם עולים. גם לא לוקחים מהמדינה. וזה עוד לא הכל.
וַי. ממש כמו היהודים !

moshebs1
חבר מתאריך 10.11.02
3260 הודעות 10:43 11.04.03

1. דיי כבר !!! נמאס שהפורום הפך להיות כר פורה
בתגובה להודעה מספר 0

לכל הכהניסטים למיניהם להפיץ את השטויות שהם חושבים/הוזים/מתכננים/מצהירים .
זה פורום סקופים וחדשות, ונמאס כבר שהוא לא משמש לכך אלא ל"כך" !

און ליין
חבר מתאריך 10.4.03
7 הודעות 10:50 11.04.03

2. אם לא שמת לב אז כתוב גם...
בתגובה להודעה מספר 1

פרשנות

תגובה : פילוביץ שחף לתגובת moshebs1

עכשיו שים לב אני לוקח את התגובה שלך והופך אותה,
ומה אני מקבל...:-

"דיי כבר !!! נמאס שהפורום הפך להיות כר פורה"
לכל הגיזענים, האשפיסטים והשמאל הקיצוני למיניהם,
להפיץ את השטויות שהם חושבים/הוזים/מתכננים/מצהירים .
זה פורום סקופים וחדשות, ונמאס כבר שהוא לא משמש לכך אלא ל"טרור" !

אתה הבנת את זה ידידי moshebs1, מה שאתה עושה ומלמד ונותן גיבוי
כמנהל לחבריך מהשמאל הקיצוני, זה לסתום פיות, לא לאפשר את חופש
הביטוי על פי חוק, ולכן לדעתי הגזמת בגדול, ואני מציע לך לחשוב
על זה השבת. ראה זאת כביקורת בונה ולא אישית.
תודה ושבת שלום לך.

דרך אגב, אם תכנס לקישור המצ"ב לכל החומר בפרשת נתנאל עוזרי
ז"ל הי"ד בכלל וגבעת 26 בפרט, האם זה עושה אותי איש תנועת "כך",
שלדעתי אין דבר כזה, כל מי שעושה רעש וצילצולים = שמפניות = אבישי רביב

פעילות משטרתית בחברון. צילום ארכיון: רויטרס

מדוע נפסלה רשימתו של חיים מילר למועצת העיר ירושלים?
האם סגנית ראש העיר היא תושבת ירושלים או לא?
ומה רוצים השופטים מדני בונפיל? * כתבה מלאת אי דיוקים ב´הארץ´
גררה תביעת דיבה של אריה קינג נגד העיתון * בוועד היישוב היהודי
בחברון זועמים על הבדלים בין הטיפול בתלונות פלשתינים כלפי יהודים לטיפול בתלונות הפוכות * בישיבת ועדת חוקה חוק ומשפט היה קשה להבחין
בין אנשי הפרקליטות לפעילי השמאל.

לריסה גרשטיין התנגדה לאשר שינוי הנדסי באחד הכבישים שנדונו בוועדה, אללו התעצבן והטיח לעברה: "כל הרוסים פשיסטים". גרשטיין נעלבה וכתבה לראשי ´מרצ´ על התקרית. היא לא הצליחה לקנות את אהדתם אך בהחלט רכשה את עוינותו של אללו

ביום שלישי הקרוב תפתח העיר ירושלים את עונת הבחירות המוניציפליות המתרגשת ובאה עלינו. עוד לפני ההתמודדות הפוליטית בקלפי נאלצים אחדים מהמועמדים לעמוד בהתמודדות משפטית על עצם זכותם להיבחר. לפעמים בשל דקדקנות בירוקרטית, לפעמים בגלל התנכלות פוליטית ולפעמים גם מסיבות מצוינות.
חבר מועצת העיר, חיים מילר, הודיע לפני כחודשיים במליאת המועצה כי הוא פורש מסיעת ´אגודת ישראל´ שתחתיה שירת בעירייה שלוש קדנציות, ומקים סיעה חדשה, ´התנועה למען ירושלים ושמירת זכויות תושביה´. כשרשם מילר את סיעתו כמתמודדת בבחירות הקרובות למועצת העיר כתב על גבי טופס הרישום: "רשימה חדשה". הממונה על הבחירות במשרד הפנים אישר את הרשימה, אך מאוחר יותר פסל אותה משום שמילר לא הפקיד בזמן את הערבות הנדרשת מסיעות חדשות. מילר קיבל ייעוץ משפטי ושב אל הממונה בטענה שהסיעה התפלגה מ´אגודת ישראל´ עוד בכהונתה הנוכחית של מועצת העירייה, ולכן אין היא רשימה חדשה והיא פטורה מלהפקיד ערבות.
הממונה קיבל את הטענה אך פסל את רשימתו של מילר בשל חתימה שהתנוססה על גבי הטופס שלא במקומה. שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, שידלובסקי אור, אישרה למילר לתקן את הטופס ורמזה לדקדקנות יתר של פקיד משרד הפנים.
לריסה גרשטיין, סגנית ראש עיריית ירושלים המתמודדת בראשות רשימת ´ישראל ביתנו´ למועצת העיר, טוענת שהתנכלויות של ראש סיעת ´מרצ´ בעירייה, פפה אללו, החלו בישיבה שגרתית של המועצה המקומית לתכנון ובנייה בירושלים, שבה חברים שניהם. גרשטיין התנגדה לאשר שינוי הנדסי באחד מהכבישים שנדונו בוועדה, אללו התעצבן והטיח לעברה: "כל הרוסים פשיסטים". גרשטיין נעלבה וכתבה לראשי ´מרצ´ על התקרית. היא לא הצליחה לקנות את אהדתם אך בהחלט רכשה את עוינותו של אללו.
אללו בדק ומצא כי לגרשטיין בית במבשרת ציון. לטענתו זהו משכנה העיקרי של גרשטיין ולמעשה אין היא תושבת ירושלים. הוא פנה אל הממונה על הבחירות במשרד הפנים וביקש לפסול את גרשטיין מלהתמודד בבחירות. גרשטיין, אישה אסרטיבית, התקשתה להסתיר השבוע את זעמה, "לא מספיק שמי שמייצג מפלגה שחורטת על דגלה את זכויות האדם נכשל בהכללות גזעניות, הוא גם פותח ברדיפה פוליטית במקום להתנצל". גרשטיין מודה שבבעלותה דירה במבשרת, "אז מה, גם ברמת גן יש לי דירה אבל אני מתגוררת בעיקר בירושלים". הממונה במשרד הפנים השתכנע ודחה את בקשת הפסילה של אללו.
לפני כשנה הרשיע בית המשפט את דני בונפיל וגזר עליו קנס של 40,000 שקל ושישה חודשי מאסר בפועל, שאותם ריצה בעבודות שירות. בשנת 99´, אחרי שבע שנים שבהן כיהן כיושב ראש ועד העובדים בעירייה, נעצר דני בונפיל בחשד שניצל לרעה את מעמדו ואת הכוח הרב שצבר בתפקיד שבו כיהן.
בתום חודשי חקירה אחדים הוגש נגדו כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים באשמת שלוש עבירות של שוחד ושמונה עבירות של מרמה והפרת אמונים. עסקת טיעון שנרקחה במהלך המשפט הביאה לכתב אישום חמור פחות. התביעה האשימה את בונפיל רק בחמש עברות של מרמה והפרת אמונים והוא הודה בכולן.
במקרה האחד, למשל, פנה בונפיל למהנדס העיר ולמנהלת מחלקת התכנון בעירייה בבקשה כי יקדמו את הטיפול בבקשה להגדלת אחוזי הבנייה בפרויקט של קבלן ממקורביו. עיריית ירושלים עמדה אז בפני תוכנית הבראה, ובתמורה למחווה התחייב בונפיל לנצל את מעמדו כיו"ר ועד העובדים ולפעול למחיקת שמה של מנהלת מחלקת התכנון מרשימת העובדים שהיו מיועדים לפיטורים. אותו קבלן סייע לבונפיל לגבות חוב של 60,000 דולר, עזרה לידיד.
במקרה אחר פנה בונפיל למהנדס העיר בבקשה כי יסיר את התנגדותו להגדלה ניכרת של אחוזי הבנייה במיזם בנייה של הקבלן יעקב בלוי. התברר כי לבונפיל היתה מערכת יחסים עסקית עם בלוי, שבמסגרתה הועברו לו חלק מהמניות באחת מחברותיו של בלוי והוענקה לו אופציה לרכישת מניות נוספות.
את בר המצווה לבנו, כך על פי הודאתו במשפט, ערך בונפיל כשהוא משלם לבעל מועדון הנופש שבו נערכה השמחה מחיר נוח במיוחד. את חובות הארנונה של המועדון שילם בעליו לעירייה בפריסת תשלומים נוחה גם כן. גם בונפיל, כך מסתבר, יודע לעשות מחיר.
בונפיל סיים את עונשו לפני חודשים אחדים, והוא כבר מוכן ומזומן לחזור לכיכר ספרא, הפעם אל מועצת העיר. אלא שבדומה לחוק יסוד הכנסת גם חוק הרשויות המקומיות קובע כי "אינו זכאי להיכלל ברשימת מועמדים ולהיבחר לחבר המועצה מי שנידון בפסק דין סופי לעונש מאסר בפועל לתקופה העולה על שלושה חודשים, וביום הגשת רשימת המועמדים טרם עברו שבע שנים מהיום שגמר לשאת את עונש המאסר בפועל, אלא אם כן קבע יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית כי אין עם העבירה שבה הורשע, בנסיבות העניין, משום קלון".
בונפיל פנה אל שופטת בית המשפט העליון, דליה דורנר, המכהנת כיום כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית, וביקש לקבוע שאין קלון בעבירות שהורשע בהן. דורנר התקשתה להבין מדוע אין קלון בשחיתויות שבהן הודה יו"ר ועד העובדים, ודחתה את בקשתו. בונפיל לא התייאש ופנה אל בית המשפט העליון, ושם טען פרקליטו שבמעשים של מרשו אין קלון, שהרי הוא רק עזר לחבריו "לדלג מעל למשוכות בירוקרטיות". השופטים מצא, פרוקצ´יה וחיות דחו ביום חמישי שעבר את העתירה והודיעו שאת הנימוקים יפרסמו במועד מאוחר יותר, אלא שביום שישי מיהר עורך דינו של בונפיל לבקש מהשופטים לפרסם בדחיפות את הנימוקים לדחיית העתירה. עורך הדין הסביר כי בונפיל שוקל לבקש דיון נוסף בהרכב שופטים רחב יותר, שאולי הוא יצליח לא לראות קלון במעשיו.
השופטים נעתרו לבקשה וכבר ביום ראשון השבוע פרסמו את נימוקיהם: "העותר, לא זו בלבד שלא נשא את הנטל שרבץ עליו להראות כי הוא נקי מקלון", נכתב בפסק הדין פרי עטו של השופט מצא, "אלא שמן הנסיבות עולה כי קלונו טבוע עמוק בעבירות שבהן הורשע". אולי הפעם בונפיל יפנים.

עקיבא אלדר והטעויות

את המקום השלישי ברשימת ´האיחוד הלאומי´ בירושלים תופס יו"ר ´מולדת´ בעיר, אריה קינג. קינג, איש רב עלילות, חתום על כמה פרויקטים של הימין בירושלים. הוא הקים במסגרת פעילותו ב´מולדת´ מין לשכת עבודה הדואגת למשרות בחו"ל לערביי הארץ, ובכך הוא מנסה לממש את חזון ´מולדת´, טרנספר מרצון, הלכה למעשה. הוא גם מוביל את הבנייה היהודית בשכונת ראס אל עמוד או בשמה העברי, מעלה הזיתים. לפני כחודשיים כתב עיתונאי ´הארץ´ עקיבא אלדר על השכונה ההולכת ונבנית ביוזמתו של המיליונר האמריקני ד"ר ארווין מוסקוביץ, ולא פסח על הדומיננטיות של קינג בפרויקט.
השנאה קלקלה את השורה, ואלדר, שאינו נמנה עם אוהדי ההתיישבות היהודית במזרח העיר, הוציא מתחת ידיו כתבה ובה שגיאות גסות בכל הנוגע לקינג ולמעמדו. במשפט אחד בכתבה הצליח אלדר לדחוק שלוש עובדות על קינג שאף אחת מהן אינה נכונה. חתנו של מוסקוביץ, אריה קינג", כתב אלדר, "מנהל חברת הבנייה ´קדומים´ שבונה את השכונה, עומד בראש תא ´מולדת´ באוניברסיטה העברית". קינג לא נשא מעולם את מי מבנותיו של מוסקוביץ, לא ניהל את חברת הבנייה ´קדומים´ ואפילו לא שימש כיו"ר תא ´מולדת´ באוניברסיטה העברית. אך אלו לא היו כל הנתונים השגויים בכתבה, "קינג אמר למקומון ´ירושלים´ ב-21 בפברואר", כתב אלדר, "כי הוא מתכוון לאכלס 40בתים, עם או בלי היתר אכלוס מהעירייה". המשפט שהושם בפיו של קינג תאם אמנם את תיאור השכונה על פי אלדר ככזו שנבנית על ידי אנשים מפוקפקים למען תושבים פורעי חוק, אלא שמשפט כזה מעולם לא צוטט מפי קינג בעיתון ´ירושלים´.
השבוע הגיש קינג לבית משפט השלום בירושלים תביעת דיבה כנגד עקיבא אלדר וכנגד עיתון ´הארץ´. "התובע יטען כי הנו אזרח שומר חוק העוסק ימים כלילות בפעילות ציבורית למען עתידה של ארץ ישראל ומעולם לא קידם את עמדותיו והשקפותיו בדרכים שאינן חוקיות כפי שיוחס לו בכתבה", כתב קינג בכתב התביעה ודרש פיצוי של 50,000 ש"ח.
יצוין שלדרישתו של קינג פרסם עיתון ´הארץ´ התנצלות על הטעות. אך קינג טוען שבעוד שכתבתו של אלדר התפרסמה גם בגרסה האנגלית של העיתון ובגרסת האינטרנט שלו, הרי ההתנצלות הופיעה במהדורה העברית המודפסת בלבד. יתרה מזו, קינג טוען שההתנצלות אינה מפצה על הנזק שנגרם לו, שהרי כתבתו של אלדר צוטטה בכלי תקשורת אחרים והוציאה לקינג שם של פורע חוק.
למותר לציין שבשיחת טלפון קצרה שבה היה מבקש אלדר את תגובתו של קינג לכתבה, היו כל האי דיוקים נחסכים, אך הוא בחר שלא לעשות כן. מכל מקום, במערכת ´הארץ´ סירבו למסור את מספר הטלפון של אלדר. גם ביפר אין לו. את תגובתו נאלצנו לבקש בעזרת הדואר האלקטרוני, וזו לא נתקבלה עד לחתימת הגיליון.

סדרי עדיפויות משטרתיים

באוקטובר 2001 פרסם ארגון ´בצלם´ דו"ח תחת הכותרת "דין לעצמם – אי אכיפת החוק על מתנחלים שתקפו פלשתינים בתגובה לפגיעה באזרחים ישראלים".
"היעדר התגובה של הרשויות הישראליות להתקפות החוזרות ונשנות של פלשתינים על ידי מתנחלים, מצביע על זלזול מחפיר בחיי הפלשתינים וברכושם ומעביר מסר של לגיטימציה למעשים אלה", כתבו פעילי ´בצלם´. "המתנחלים המשתתפים במעשי האלימות מודעים היטב לכך שלא יינקטו נגדם צעדים משמעותיים, אם בכלל, ופועלים בגלוי מול מצלמות הטלוויזיה. במדיניותה זו מאפשרת המדינה את המשך הפגיעה בחפים מפשע ומועלת בחובתה ככוח הכובש בשטחים, להגן על האוכלוסייה הפלשתינית". הדו"ח התייחס בין השאר לתפקוד מחוז ש"י במשטרה ומתח ביקורת על תפקודו. "בחינה של תפקודו של מחוז ש"י מאז הוקם", נכתב שם, "אינה מצביעה על שיפור בטיפול בעבירות של מתנחלים או על מיצוי הדין עם עבריינים". דובר מחוז ש"י, רפי יפה, העביר את תגובתו לדו"ח ובה הוא דוחה את ההאשמות נגד המחוז.
"בשנת 2000 טופלו 356 תלונות של פלשתינים נגד ישראלים בעבירות שונות לעומת 324 בשנת 1999", כתב יפה, "באזור שומרון נתגלו (פוענחו) 53 אחוז מהמקרים ובאזור חברון למעלה מ-70 אחוז. רמת גילויים זו הינה מהגבוהות במשטרת ישראל. הנתונים מצביעים על רצינות, נחישות ותשומת לב יתרה תוך מאמצים משולבים בחקירת המקרים, וזאת בתנאים מורכבים ומסוכנים וללא שיתוף פעולה של שני הצדדים".
לפני כשלושה חודשים שלחה מירב מלמד מכתב תלונה נגד מפקד מחוז ש"י, שחר אילון. מלמד התלוננה על אבנים שהושלכו לעברה. ולטענתה התלונה לא טופלה ברצינות הראויה. במכתב התגובה שקיבלה, שוב מכחיש רפי יפה את הטענות כנגד מחוז ש"י. "משטרת מרחב חברון משקיעה מאמצים ומשאבים רבים במאבק בהפרות סדר של פלשתינים המשליכים אבנים ובקבוקי תבערה לעבר ישראלים בגזרה", כתב יפה, "המאבק הבלתי מתפשר, האופרטיבי והחקירתי, של משטרת חברון הביא בשנת 2000 להצלחה גדולה בתחום זה כשאחוז התיקים הגלויים (התיקים שפוענחו) שבהם נעצרו מאות פלשתינים, עומד על 35 אחוזים".
בוועד היישוב היהודי בחברון השוו בין שני מכתבי התגובה של יפה וזעמו. "אנו מבקשים להביא לתשומת לבך עובדות ונתונים חמורים על אכיפת החוק הסלקטיבית והבלתי שוויונית בחברון", נכתב במכתב שנשלח השבוע לשר לבטחון פנים, צחי הנגבי, "הנתונים נמסרו באופן רשמי על ידי דובר מחוז ש"י והם מתייחסים למאמצים ולמשאבים שמשקיעה המשטרה בחברון, מאמצים הבאים לידי ביטוי ברמת הגילוי של התיקים. לגבי הפרות סדר של יהודים בחברון – רמת הגילוי עומדת על למעלה מ-70 אחוזים. לגבי הפרות סדר של ערבים בחברון – רמת הגילוי עומדת על 35 אחוזים. אנו מבקשים לקיים בהקדם פגישה עם השר, במגמה להביא לשינוי יסודי בסדרי העדיפויות בחברון.

מיהו איש פרקליטות ומי פעיל שמאל?

השבוע זימן ראש ועדת חוקה חוק ומשפט, חבר הכנסת מיכאל איתן, ישיבה של הוועדה בראשותו כדי לדון בהפרה של זכויות אדם בשטחי יהודה ושומרון על ידי כוחות הביטחון. התברר כי איתן שוחח עם חבריה של בתו המשרתים בצה"ל המוצבים ביחידות שונות ובגזרות שונות וזועזע מהסיפורים ששמע בנושא. איתן סירב לחזור על הפרשות שהובאו לידיעתו, אך זימן קצינים בכירים במג"ב ובצה"ל כדי לקבל דין וחשבון על מאמציהם למנוע התנהגות לא אנושית של הלוחמים בשטח כלפי האוכלוסייה הערבית.
לישיבה זומנו גם נציגים של ארגוני שמאל הפועלים למען שמירה על זכויות האדם של הערבים, הוזמנו אנשי הפרקליטות ופעילים למען זכויות משפטיות של המתיישבים היהודים. במקרה או שלא במקרה התיישבו כל חברי הוועדה מסיעות השמאל זה לצד זה. חברי הכנסת מסיעות הימין תפסו את המקומות סביב שולחן הוועדה בדיוק למולם, ליד נציגת המתנחלים היחידה שהגיעה לדיון, אורית סטרוק, מוועד היישוב היהודי בחברון. קציני צה"ל ישבו זה לצד זה. כך גם קציני משמר הגבול. אנשי הפרקליטות ונציגי הארגונים לזכויות האדם ישבו בערבוביה. הם שוחחו ביניהם וצחקקו לאורך כל הישיבה. כאשר סיפרה סטרוק שמפירים את זכויות האדם של מתנחלי חברון היא זכתה מהקבוצה כולה לגיחוך לגלגני. כאשר טענה שארגוני זכויות האדם הם למעשה ארגוני שמאל, לבשו כולם פנים זועמות. ישבתי מחוץ לשולחן בכיסאות העיתונאים. העברתי את מבטי מאנשי הפרקליטות לפעילי השמאל, ומפעילי השמאל לאנשי הפרקליטות, ושוב מאנשי הפרקליטות לפעילי השמאל והתקשיתי לנחש מיהו מh ??
http://www.makorrishon.net/article.php?id=892

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

@ הסרט @ על נתנאל עוזרי ממקימי נוער הגבעות שנרצח בביתו בחברון.
http://www.tsofar.com/zofar/mashtap/show.asp?id=500

http://hebron.co.il/k4/memorial/Nati_Ozeri.html

************

תזכורת למידע ולמסמכים שדיווחנו על הטרגדיה בזמן אמת:

חשיפה: בג''צ לא הורה לפנות את גבעה 26....!!!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5372&forum=gil&archive=

"''עדות מצמררת של לבנת עוזר, אלמנתו של......."
http://rotter.net/forum/gil/5336.shtml

"נתי עוזרי הי''ד נרצח פעמיים מאת: נדיה מטר !!"
http://rotter.net/forum/gil/5338.shtml

"בקשה להקמת וועדת חקירה על החרבת בית עוזרי
http://rotter.net/forum/gil/5357.shtml

13. מי עמד מאחורי הפרובוקציה בהלווית עוזרי ז''ל??
http://rotter.net/forum/gil/5227.shtml#13

_________________