קבוצות דיון
גילוי מסמכים
נושא #5391
|
מנהל
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
|
האשכול |
מחבר |
תאריך כתיבה |
מספר |
''השומר שהפך לאגדה'', כתבה מאת: יצחק שרגיל..... |
פילוביץ שחף |
13.04.03 23:04 |
1 |
מהו '' השומר '' ? |
פילוביץ שחף |
13.04.03 23:32 |
2 |
תכנית ''השומר''- נתקבלה באסיפה כללית ביום אחרון |
פילוביץ שחף |
13.04.03 23:36 |
3 |
בעשרת חוקי '' השומרים '' |
פילוביץ שחף |
13.04.03 23:44 |
4 |
''השומר''- יצחק בן צבי תל-אביב תרצ''ז 1937...... |
פילוביץ שחף |
14.04.03 00:07 |
5 |
'צבי בקר' של ב''ג הוא 'אהרון בקר' של ההסתדרות |
פילוביץ שחף |
14.04.03 21:13 |
6 |
ליברמן בהתקפה חריפה כנגד ההסתדרות ........... |
פילוביץ שחף |
14.04.03 23:11 |
7 |
תמונה אחת שווה אלף מילים..................... |
פילוביץ שחף |
08.05.03 07:20 |
19 |
''קופת השומר'', ''קופת הנשק'', ''קופת הגניבות''.... |
פילוביץ שחף |
15.04.03 06:21 |
9 |
לאיפה נעלמו בכירי ההסתדרות – לחו''ל.......... |
פילוביץ שחף |
15.04.03 09:00 |
10 |
חגיגת הבזבוזים של קרן מקפת = ההסתדרות 2003 |
פילוביץ שחף |
28.05.03 07:09 |
28 |
מאבטחים כיסחו לעמיר פרץ את הצורה.....!!! |
פילוביץ שחף |
28.05.03 14:33 |
29 |
ההיסתדרות מנסה להעלים מידע לגבי קרנות הפנסיה |
פילוביץ שחף |
04.06.03 11:38 |
31 |
איום על חיי פרץ: ''זכור את רבין'' !!! |
פילוביץ שחף |
04.06.03 11:46 |
32 |
''הבנקים שדדו לנו את המדינה'' |
פילוביץ שחף |
13.11.03 07:08 |
52 |
שמעון פרס משחק הפעם בגלוי:מחזיר את ההסתדרות!! |
פילוביץ שחף |
08.07.03 19:04 |
37 |
דואגים לד''ר רענן כהן......................... |
פילוביץ שחף |
17.07.03 08:02 |
38 |
!! ''בן גוריון אשם'' !! |
פילוביץ שחף |
19.07.03 15:00 |
40 |
מפלגת העבודה שכחה מהיכן היא באה |
פילוביץ שחף |
21.07.03 21:08 |
41 |
שמעון פרס = עמיר פרץ =בנק הפועלים !! |
פילוביץ שחף |
20.09.03 00:22 |
47 |
קריסתה של תנועת העבודה הסוציאליסטית.......... |
פילוביץ שחף |
13.11.03 03:04 |
50 |
שמעון פרס נאחז בעמיר כפול 2 = ראשות הממשלה !! |
פילוביץ שחף |
25.11.03 04:22 |
57 |
אריאל לין: להקים וועדת חקירה לגרעונות הפנסיה |
פילוביץ שחף |
12.11.03 03:26 |
49 |
המונופולים גורמים הפסד של חמישה מיליארד ש''ח.. |
פילוביץ שחף |
13.11.03 04:27 |
51 |
תביעה בסך 441 מיליון שקל נגד ההסתדרות !!! |
פילוביץ שחף |
18.11.03 21:16 |
53 |
קרנות הפנסיה ההסתדרותיות הפכו לחטוטרת ענק |
פילוביץ שחף |
21.11.03 05:11 |
54 |
משרד האוצר מגבש: הצעות להגבלת השביתות בישראל |
פילוביץ שחף |
24.11.03 07:48 |
56 |
חוקת ההסתדרות היא: שבהצבעה חשאית בקרב העובדים |
פילוביץ שחף |
26.11.03 02:51 |
58 |
ההסתדרות מנעה הסכם בקריה למחקר גרעיני |
פילוביץ שחף |
01.12.03 09:10 |
62 |
ארגון 'השומר' = לזכר השומר גיורא זייד ז''ל, בנו של... |
פילוביץ שחף |
31.01.05 17:42 |
95 |
שנת 1907= שנת 1993 = שנת 2003=אירגון השומר!! |
פילוביץ שחף |
24.04.03 02:59 |
11 |
צ'רלס אורד ווינגייט מורנו ורבנו.............. |
פילוביץ שחף |
01.05.03 08:38 |
16 |
ה''הגנה'' לומדת מוינגייט מלחמה בטרור........... |
פילוביץ שחף |
01.05.03 15:49 |
17 |
''פלוגות הלילה המיוחדות'' |
פילוביץ שחף |
01.05.03 19:19 |
18 |
מאיר הר ציון קורא לימין להיאבק............... |
פילוביץ שחף |
30.06.03 15:49 |
34 |
''בסיועם של אריק שרון ומאיר הר-ציון הצליח..... |
פילוביץ שחף |
02.07.03 07:44 |
35 |
רחלי מרקו ממשיכה את מורשתו של מאיר הר ציון!! |
פילוביץ שחף |
02.07.03 09:53 |
36 |
מה שהספיקה יחידת ה-101 בארבעה חודשים !! |
פילוביץ שחף |
08.09.03 11:16 |
44 |
מרדכי מקלף ז''ל האיש שחסר בתמונה בכלל......... |
פילוביץ שחף |
08.09.03 13:18 |
45 |
מרדכי מקלף ויחידה 101 |
אורי מילשטיין |
19.02.05 09:41 |
97 |
מח''ט מיל' ירושלים המליץ לבן גוריון על הקמת יחידת ה-101 |
פילוביץ שחף |
14.05.05 11:15 |
112 |
היום- לפני 59 שנים הוקם הקומדו הראשון - 101 + תיקון חשוב בגוף התמונה (*) |
פילוביץ שחף |
05.08.12 08:44 |
150 |
טקס לציון 60 שנה למותו של צ'רלס אורד ווינגייט !! |
פילוביץ שחף |
27.04.04 06:26 |
87 |
ראשי המטה הכללי לדורותיהן נכון להיום......... |
פילוביץ שחף |
11.12.03 00:35 |
70 |
רחל המשוררת - ''הגירוש מדגניה'' |
פילוביץ שחף |
26.02.05 08:23 |
98 |
היום, כ''ט ניסן, 77 שנים לפטירת רחל המשוררת |
פילוביץ שחף |
04.05.08 19:42 |
136 |
שיחה ברדיו על המשוררת רחל לרגל מאה שנה לעלייתה ארצה |
פילוביץ שחף |
13.12.09 20:36 |
144 |
דוד בן גוריון = יהודית שמחוני = אלוף אסף שמחוני ז''ל |
פילוביץ שחף |
14.05.05 12:12 |
113 |
דוד בן גוריון: ''אסף שמחון אלוף הניצחון של צה''ל'' |
פילוביץ שחף |
13.05.08 12:15 |
138 |
''תיק (אסף) שמחוני'', עכשיו בערוץ 8 ב-YES (*) |
פילוביץ שחף |
19.04.10 01:34 |
146 |
אורי שמחוני: הלקח היחיד החשוב ממלחמת יום כיפורים 73 |
פילוביץ שחף |
10.10.11 08:37 |
148 |
תנועת 'השומר החדש', התשובה הציונית למהומות בצפון א''י |
פילוביץ שחף |
07.01.09 17:33 |
140 |
תמליל: מקים ''השומר החדש'' מספר בכנס בירושלים...(*) |
פילוביץ שחף |
29.03.10 02:54 |
145 |
מ ט ה י ה ו ד י ל א ו מ י: ''ארגון השומר החדש'' |
פילוביץ שחף |
17.08.09 01:33 |
143 |
רצח ברנדוט הציל את בן גוריון ואת המדינה !!! |
פילוביץ שחף |
25.04.03 00:27 |
12 |
האיש שכולם אהבו. חוץ מגולדה : יעקב הרצוג ז''ל |
פילוביץ שחף |
16.08.03 03:54 |
42 |
מי הפחיד את הזקן?....= בן גוריון !! |
פילוביץ שחף |
07.12.03 23:55 |
64 |
מי בגד בחנה סנש? מה היתה משימתה? מי רצח אותה? |
פילוביץ שחף |
29.04.03 08:35 |
14 |
ספר ''השתיקה'' מאת:יהושע בן-עמי שבחר ותרגם |
פילוביץ שחף |
01.05.03 07:44 |
15 |
הביריונים מרחוב ארלוזורוב ................... |
פילוביץ שחף |
11.05.03 18:26 |
20 |
המניעים להקמת '' ההגנה ב' '' = ד''ר אבא אחימאיר |
פילוביץ שחף |
14.05.03 21:35 |
21 |
ההתקפה על תל-חי ונפילת טרומפלדור............. |
פילוביץ שחף |
15.05.03 01:37 |
22 |
''פוגרום בירושלים, זבוטינסקי - אסיר עכו''...... |
פילוביץ שחף |
15.05.03 01:40 |
23 |
''הוקמה ההסתדרות הכללית''...................... |
פילוביץ שחף |
15.05.03 01:42 |
24 |
'' מהומות דמים בתרפ''א ''....................... |
פילוביץ שחף |
15.05.03 01:44 |
25 |
ה''הגנה'' התנהלה כ''מכבי-אש מתנדבים''............ |
פילוביץ שחף |
15.05.03 01:46 |
26 |
היום י''א באדר, 84 שנים לקרב בתל חי-'טוב למות בעד ארצנו' |
פילוביץ שחף |
04.03.04 15:51 |
75 |
קרב תל חי , החווה הסינית, מאדחת יוסוף והקשר לחה''כ |
פילוביץ שחף |
15.01.05 18:00 |
94 |
''הננו הסיקריקים - עדויות ומסמכים על 'ברית הביריונים''' |
פילוביץ שחף |
29.03.05 20:44 |
107 |
''השלישיה'' - ד'' ר אחימאיר, גרינברג, ד''ר ייבין |
פילוביץ שחף |
31.03.05 05:56 |
108 |
ד''ר אב''א אחימאיר : ''תנועת שיחרור מהפכנית'' |
פילוביץ שחף |
31.03.05 06:13 |
109 |
אורי צבי גרינברג : ''בני עתיקים'' |
פילוביץ שחף |
31.03.05 07:18 |
110 |
ד''ר יהושע ייבין : ''רעבים ללחם ולמלכות'' |
פילוביץ שחף |
31.03.05 08:57 |
111 |
אמא = מדינת ישראל יצאנו מהלבנון............. |
פילוביץ שחף |
23.05.03 11:01 |
27 |
פשרה בין איש הלח''י סבוראי לארכיון צה''ל ... |
פילוביץ שחף |
02.06.03 23:26 |
30 |
שורת המתנדבים = שורת האזרחים של קום המדינה !! |
פילוביץ שחף |
20.06.03 21:19 |
33 |
אלייקים העצני:אני מתבייש בתקשורת, בדעת הקהל, |
פילוביץ שחף |
02.12.03 12:40 |
63 |
הלינק המקורי לכתבה: |
פילוביץ שחף |
20.07.07 04:35 |
127 |
ספר חדש: ''שורת המתנדבים'' |
פילוביץ שחף |
06.09.07 11:33 |
128 |
מי היה האיש? מיהן הנפשות הפועלות? |
פילוביץ שחף |
06.09.07 23:28 |
129 |
התקופה המנדטורית: !! ''עולי הגרדום'' !! |
פילוביץ שחף |
18.07.03 15:43 |
39 |
פרשת דיר-יאסין ..................... |
פילוביץ שחף |
27.11.03 21:27 |
59 |
הצביעות כמכנה משותף = פרשת דיר יאסין !! |
פילוביץ שחף |
25.01.04 01:15 |
73 |
רצח אברהם שטרן {יאיר} |
פילוביץ שחף |
15.02.04 10:36 |
74 |
60 שנה לקרב הירואי נגד הבריטים ביבניאל !! |
פילוביץ שחף |
15.04.04 14:52 |
86 |
חידון לח''י - 100 שנה להולדת ''יאיר'' |
פילוביץ שחף |
27.05.08 23:51 |
139 |
סף מלחמת העצמאות....................... |
פילוביץ שחף |
07.09.03 10:07 |
43 |
החלטה 242 !! |
פילוביץ שחף |
21.11.03 09:37 |
55 |
החלטה 338, 339, 340 של מועצת הבטחון של האו''ם |
פילוביץ שחף |
21.11.04 09:10 |
90 |
זכויותיו המשפטיות וריבונותו של העם היהודי !! |
פילוביץ שחף |
27.11.03 21:34 |
60 |
נספח/מסמך הסכם ''עמירב - חוסייני'' שנערך בשנת 1987 |
פילוביץ שחף |
21.03.05 01:39 |
99 |
בכל קונספירציה נגד היהודים בציון, חפש את פושע אוסלו, |
שכל ישר |
21.03.05 20:25 |
100 |
נספח - גילוי דעת מס' 28 'פלסטין מוסלמית מהנהר ועד לים' |
פילוביץ שחף |
22.03.05 02:40 |
101 |
נספח: אמנת תנועת ההתנגדות האיסלמית-פלסטין'' (*חמאס*) |
פילוביץ שחף |
22.03.05 02:59 |
102 |
נספח: ''כרוז של הג'יהאד האיסלמי שהופץ בשכם'' |
פילוביץ שחף |
22.03.05 03:13 |
103 |
נספח: מטעם אש''ף, המפקדה הלאומית המאוחדת של ההתקוממות |
פילוביץ שחף |
22.03.05 05:00 |
104 |
נספח:כרוז המפקדה הלאומית המאוחדת בשפה העברית לצה''ל |
פילוביץ שחף |
22.03.05 05:42 |
105 |
נספח: מילון בזק - אירגונים, דמויות וסמלים = פלסטינים |
פילוביץ שחף |
22.03.05 05:50 |
106 |
2 יישובים חדשים יוקמו באזור הגלבוע |
פילוביץ שחף |
18.09.03 03:28 |
46 |
האם תיאודור הרצל נרצח או שמת ממחלה...?? |
פילוביץ שחף |
11.11.03 06:07 |
48 |
הצעת ההסתדרות הציונית בשנת 1919.............. |
פילוביץ שחף |
29.11.03 09:54 |
61 |
צוואתו של הרצל: אל תעשו שטויות לאחר מותי !! |
פילוביץ שחף |
08.12.03 08:03 |
65 |
יום השנה לפטירת הרצל !! |
פילוביץ שחף |
09.12.03 12:10 |
67 |
מייבשי ביצות או בורגנים?? מי היו אנשי העלייה השנייה ?? |
פילוביץ שחף |
09.04.04 18:40 |
83 |
אלפי יהודיות ''הנעימו את זמנם'' של חיילי המנדט |
פילוביץ שחף |
11.04.04 22:09 |
85 |
השר נתניהו: ''הרצל חזה את השואה באירופה'' |
פילוביץ שחף |
24.05.05 17:03 |
114 |
''הרצל הוביל את היהודים להתנצר בראש מורם ולא במחשכים'' |
פילוביץ שחף |
13.08.05 21:07 |
117 |
ד''ר לנדאו: ''ביקש שכל רשימותיו של הרצל ייראו אור'' |
פילוביץ שחף |
14.08.05 12:28 |
118 |
יוסף חיים ברנר: ''היהודי הגלותי הוא חלאת המין האנושי'' |
פילוביץ שחף |
15.08.05 09:45 |
119 |
חיים וייצמן:'הזקנים הם אבק אדם כלכלי ומוסרי בעולם אכזר' |
פילוביץ שחף |
17.08.05 01:21 |
120 |
Zeev Galili''הוא הלך בשדות'' - רחבעם זאבי האיש והמורשת. |
פילוביץ שחף |
09.01.14 11:50 |
151 |
ד.ב.ג: '' הגלויות הן אבק אדם, ללא לשון, חינוך ושורשים'' |
פילוביץ שחף |
17.08.05 02:26 |
121 |
''Zיונות'' |
פילוביץ שחף |
25.08.05 02:57 |
122 |
עדכון |
ilanka |
26.01.09 23:19 |
141 |
ד''ר דניאל שליט מהיישוב קדומים שלח מכתב לרב ישעיהו רוטר |
פילוביץ שחף |
31.08.05 04:34 |
123 |
תשובה למכתבו של ד''ר דניאל שליט-''הסרט הרצל והציונות'' |
פילוביץ שחף |
31.08.05 07:19 |
124 |
גילה דורפמן: ''הרב אמנון יצחק, הרסת לי את החיים'' (*) |
פילוביץ שחף |
29.12.11 23:45 |
149 |
כדאי לשים חומר ממשי שרשום ברוטר נט על אירגון השומר.תודה |
מורן15 |
08.12.03 15:32 |
66 |
העיתונאי שמעון סאמט בסיפרו: ''איפה הם היום?'' |
פילוביץ שחף |
09.12.03 21:27 |
68 |
זקן המדפיסים והעסקנים סעדיה שושני = מד''א !! |
פילוביץ שחף |
09.12.03 21:31 |
69 |
ערב זיכרון ממלכתי ''למעפילי אגוז'' בעיר בת-ים!! |
פילוביץ שחף |
16.01.04 11:12 |
71 |
היום לפני 44 שנה - הספינה אגוז טובעת |
פילוביץ שחף |
10.01.05 18:49 |
91 |
מפה מקורית של הפסקת האש ב 1949 !! |
פילוביץ שחף |
22.01.04 13:31 |
72 |
מפלגת העבודה, כל ראשי ממשלה...מבן גוריון ועד אהוד ברק |
פילוביץ שחף |
04.03.04 21:12 |
76 |
משה שרת (שרתוק).......... |
פילוביץ שחף |
04.03.04 21:16 |
77 |
לוי אשכול........... |
פילוביץ שחף |
04.03.04 21:17 |
78 |
גולדה מאיר (מאירסון) ........... |
פילוביץ שחף |
04.03.04 21:20 |
79 |
יצחק רבין................. |
פילוביץ שחף |
05.03.04 04:16 |
80 |
שמעון פרס .......... |
פילוביץ שחף |
05.03.04 04:19 |
81 |
אהוד ברק ...................... |
פילוביץ שחף |
05.03.04 04:23 |
82 |
מזל טוב! |
happy |
09.04.04 20:22 |
84 |
גזרות הספר הלבן המנדטוריות |
פילוביץ שחף |
02.11.04 07:53 |
88 |
הפתח מציין מחר את יום השנה להצהרת בלפור... |
פילוביץ שחף |
02.11.04 07:56 |
89 |
תכנית החלוקה של ועדת פיל ,1937 |
פילוביץ שחף |
17.06.05 19:51 |
115 |
בן גוריון: ''בשם העם היהודי, התנ''ך הוא המנדט שלנו'' |
פילוביץ שחף |
18.06.05 02:58 |
116 |
ראש ישיבת מרכז הרב: התורה היא מפת הדרכים שלנו |
פילוביץ שחף |
09.03.08 21:43 |
134 |
אהרן ברק: ''יחודנו כמדינה יהודית'' |
פילוביץ שחף |
12.05.08 15:34 |
137 |
הצהרת בלפור, הצהרות, החלטות וועידות מאז ומקדם (מסמכים) |
פילוביץ שחף |
05.11.07 00:57 |
131 |
חידושים בפרשת קרב הל''ה |
פילוביץ שחף |
14.01.05 17:02 |
92 |
יצחק בן-עמי/''שנות זעם ימי תהילה'': זכרונות איש אצ''ל |
פילוביץ שחף |
15.01.05 11:57 |
93 |
בתי בושת וביזה לצד גבורה בספר על הפלמ''ח |
פילוביץ שחף |
02.02.05 11:15 |
96 |
הרב יצחק חיים פרץ התנגד לתיקון החוק ''מי יהודי'' !! |
פילוביץ שחף |
05.09.05 17:43 |
125 |
מבחן התוצאה !! |
פילוביץ שחף |
25.02.07 08:43 |
126 |
וייצמן ענה: ''מדוע נסעת 30 קילומטר לפגוש את אימך ביום.. |
פילוביץ שחף |
24.10.07 12:11 |
130 |
מה שהעין לא רואה, הלב לא כואב ויצר הנקם רדום/ל.ב.ל.ב |
פילוביץ שחף |
09.12.07 22:28 |
132 |
אגב אם מסתכלים טוב |
בול טרייר |
02.01.08 01:36 |
133 |
השומר החדש: מלחמת חורמה על אדמת המולדת |
פילוביץ שחף |
30.03.08 18:33 |
135 |
הוא תרם רבות למדינת ישראל |
Rubens |
27.01.09 02:26 |
142 |
תרומה גדולה למדינה |
Rubens |
20.04.10 06:08 |
147 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
23:11 14.04.03 |
|
7. ליברמן בהתקפה חריפה כנגד ההסתדרות ...........
בתגובה להודעה מספר 6
|
@"מי שלא יודע לנהל את עצמו, שלא ינסה לנהל מדינה!"@ "מי שלא יודע לנהל את עצמו, שלא ינסה לנהל מדינה", אמר בצהרים (15:30) שר התחבורה אביגדור ליברמן, בהתקיפו באופן חסר תקדים את ההסתדרות העובדים. "אני זוכר עדיין את ליל הכלבים, אותם שיסתה ההסתדרות כמעביד - נגד עובדיה שלה במפעלי נייר חדרה, ודוגמאות אחרות לא חסרות. שלא יתנו עצות לאחרים, זה דבר שפוגע בסדרי שלטון תקין, אין זה מתפקיד ההסתדרות לתת עצות לממשלה ולהציע תכניות תקציבות אלטרנטיביות". "שידאגו לעצמם: שיעשו מאזן אקטוארי לקופות הפנסיה, שישלמו לעובדיהם את משכורתם בזמן, שבאמת יגנו על החלשים. אני לא רואה שההסתדרות יוצאת למאבק למען שכר של פועלי טקסטיל או פועלי מתכת או עובדי מוסכים. זו לא חוכמה להגן על החזקים, ומה שראינו בשנים האחרונות שההסתדרות מגינה רק על ועדים מהחזקים במשק עם התנאים הכי משופרים במשק הישראלי". בהאשימו במרומז את האוצר ביד רכה כנגד איומי השבתת המשק מיד לאחר תום חופשת חג הפסח, הוסיף ליברמן כי "הגיע רגע האמת ויש להגיד את זה להסתדרות בכל הכוח. לכן אני מאוד מקווה שהממשלה תגלה פה נחישות ותלך עד הסוף ולא תיתן לאחרים לנהל את משק המדינה ותמלא באמת את תפקידה באופן אחראי וגם תדרוש מהשרים לנהל את משרדיהם בצורה אחראית ורצינית". ליברמן אמר את הדברים בכנס "הזדמנויות עסקיות ברכבת ישראל" שנערך היום (יום ב', 14.4.03) בתל אביב. דבריו של השר התקבלו בהפתעה גמורה. במשך כל היום נערכו הדיונים באוירה טובה, ואף ליברמן פתח את דבריו בברכות לציבור הנוכחים בכלל, ולעובדי הרכבת – אשר עמדו עימו במו"מ ממושך, בפרט. גם אתמול במסיבת עתונאים שערך ליברמן לסקירת כל תחומי פעילות משרדו (ראה ידיעות ומאמרי מחלקה ראשונה), העלה על נס את תרומת עובדי הרכבת בהליכים שבוצעו באחרונה לשינוי אישיותה המשפטית של רכבת ישראל. עם כניסתו של ליברמן לתפקידו כשר התחבורה איימו עובדי הרכבת בשביתה, אך לדבריו הוא שיכנע אותם כי לא יפריעו לפתיחת קוים חדשים. כך יכול היה אתמול והבוקר לציין את הביקוש הרב יחסית (1,000 נוסעים) לקוי הרכבת החדשים לרמלה ולכפר סבא, ולכן לא ברור מדוע יצא לפתע כנגד ההסתדרות. במקום נכח מספר קטן של נציגי תקשורת, וכן נציגות מצומצמת של פקידות אוצר בכירה. http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=22648&PageNumber=&GoBackXTimes= מבחן התוצאה. פ"ש |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
09:00 15.04.03 |
|
10. לאיפה נעלמו בכירי ההסתדרות – לחו''ל..........
בתגובה להודעה מספר 9
|
בעוד ההסתדרות מנהלת את אחד הקרבות המרים בתולדותיה – יצאו שישה מבכיריה לשבוע בחו"ל; ההסתדרות: נשיא גרמניה קבע את העיתוי יוסי יהושועדווקא השבוע, בשיא המאבק שמנהלת ההסתדרות כנגד תוכנית הקיצוצים של האוצר – מצאו לנכון שישה מבכיריה בתל-אביב לצאת לשבוע בחו"ל. בראש המשלחת, המבקרת בצרפת ובגרמניה, עומד יו"ר מרחב תל אביב בהסתדרות, גרשון גלמן. עוד בין הנוסעים: ממלא ממקומו של גלמן, איתן סולמי, יו"ר האיגוד המקצועי במרחב, ציון אלגריסי, וחבר מעוצת עירית תל אביב, שמוליק מזרחי. הנסיעה נועדה לציון 30 שנות עבודה עם איגודים מקצועיים בגרמניה ולפגישות עבודה עם האיגודים המקצועיים בצרפת. מימון הטיסות הוא על חשבון משלם המיסים, ואילו את האירוח בחו"ל מממנים המארחים. בקרב עובדים בהסתדרות, שחרב הפיטורים מונחת על צוואריהם בשל הגירעונות הכספיים הכבדים שבהם נתונה ההסתדרות – יש התמרמרות רבה. גורמים בכירים בהסתדרות הנוטלים חלק במאבק נגד הממשלה, שהופתעו לגלות שחבריהם נעלמו דווקא ברגעים הקריטיים – הגדירו את התנהגותם כחסרת אחריות. "אנחנו כעת בקרב הכי קשה שידענו מעולם, ואנחנו זקוקים לא רק לחיילים אלא גם, ובעיקר, למפקדים שיהיו לצידנו וישמשו דוגמא לעובדים. למרבה הצער – הם החליטו לברוח", האשימו הגורמים. מההסתדרות במרחב תל אביב נמסר, כי המימון הוא על חשבון המארחים. באשר לעיתוי הנסיעה נטען: "נשיא גרמניה קבע את התאריך, ולנשיא לא מסרבים". http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2553356,00.html (09.04.03 , 09:14) מבחן התוצאה. פ"ש |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
07:09 28.05.03 |
|
28. חגיגת הבזבוזים של קרן מקפת = ההסתדרות 2003
בתגובה להודעה מספר 10
|
פילטר חבר מתאריך 13.6.02 309 הודעות 10:17 27.05.03 חגיגת הבזבוזים של קרן מקפת. המנכ"ל שנהנה מארוחות שחיתות, העובדים שקיבלו כרטיסי ברכה משוקולד והמקורבים שצ'ופרו בנופש במלון יוקרה: דו"ח מיוחד של משרד רואי החשבון ברלב חושף את הפזרנות המדהימה שבה חילקה קרן הפנסיה מקפת את כספי מבוטחיה, שמיועדים לתמוך בהם לעת זקנה; לקרוא ולא להאמין. רצוי וכדאי לקרוא את כל הכתבה - ב-י-ז-י-ו-ן.http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleLayout/CdaArticlePrintPreview/1,2506,L-2635353,00.html יושב מול הניר, העט ביד כמו חרב... זיגפריד חבר מתאריך 30.5.02 3564 הודעות 01:10 28.05.03 1. פשוט שודדים! ומי נהנה? ההסתדרות ורוצים להמשיך בתגובה להודעה מספר 0 God חבר מתאריך 7.6.02 5038 הודעות 01:14 28.05.03 2. מעניין מה עושים שם בימים אלה... בתגובה להודעה מספר 0 המגרסה עובדת שעות נוספות... דקטרין חבר מתאריך 15.4.02 2756 הודעות 04:48 28.05.03 4. ההיסתדרות שוקלת לפתוח בשביתה כללית במידה בתגובה להודעה מספר 2 ולא ייפסקו לאלתר כל החקירות בנוגע לניהול קרנות הפנסיה של ההיסתדרות. מקור: הכל יכול להיות בישראל, למה לא. הערה: במקום לעצור את ראשי ההיסתדרות וליפתוח בחקירה פלילית הם מרימים את הראש ותוקפים, די מזכיר את כנופיית אוסלו. נראה אם ייעקלו את רכוש ההיסתדרות, נראה אם ימוצה הדין אם מושחת אחד לרפואה. shlulik חבר מתאריך 28.6.02 975 הודעות 03:41 28.05.03 3. קראתי ושפשפתי את העיניים בתגובה להודעה מספר 0 ערימת הגנבים במדינה גדילה מיום ליום, מה שנעשה שם הוא ממש פשע. כולי תקווה כי האוצר יעשה ממש בדו"ח זה וכי ימצא לנכון להעמיד לדין את כל חבורת הנהנתנים. אפשר לסכם אותם במילה אחת: ג-נ-ב-י-ם !!! Yac חבר מתאריך 31.3.02 10220 הודעות 06:54 28.05.03 5. פעם חשבו שאין בישראל דין ואין דיין בתגובה להודעה מספר 3 זה לא נכון. יש בישראל דין ויש דיין. רק האזרח הישראלי הוא פראייר שלכל אחד מותר לגנוב, לרמות, לעשוק ולשדוד אותו, בכל דרך אפשרית, בחסות מישהם בצמרת. את זה יודעים חלק מהדיינים. מי אלה שאיפשרו לישראל להפוך לגן עדן של עושק האיש הקטן ? hamta חבר מתאריך 2.4.02 3999 הודעות 07:02 28.05.03 6. זה עוד כלום לעומת קרן הפנסיה של עובדי הבנין בתגובה להודעה מספר 5 להלן כמה עובדות מזכרוני לגבי קרן הפנסיה של עובדי הבנין. הקרן התרסקה וניהולה עומד כעת לחקירה: 1. הקימו סניף באילת שמנה 20 עובדים! 2. הקימו עשרות סניפים בכל הארץ, יעני לצורך גבייה. בכל סניף מינו מפא"ייניק כמנהל בזכות פעילותו למען מפלגת העבודה. גנבים! 3. קופת הפנסיה בנתה שני בניינים לעצמה, אך העניקה אותם לגוף הסתדרותי אחר. 4. קופת הפנסיה מימנה ישירות ובעקיפין את: נעמ"ת, מופ"ת, בנק הפועלים (ע"י הלוואות בריבית לא ריאלית), קבוצות "הפועל". והרשימה עוד ארוכה. זאת הסיבה שעמיר פרץ מפחד! עוד יגלו את הלכלוך גם בשאר קופות הפנסיה ההסתדרותיות! מבחן התוצאה פ"ש @ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @ 71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י..... https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
14:33 28.05.03 |
|
29. מאבטחים כיסחו לעמיר פרץ את הצורה.....!!!
בתגובה להודעה מספר 28
|
"מאבטחי 'חיפה כימיקלים' היכו את עמיר פרץ" יום רביעי, 28 במאי 2003, 12:18 מאת: מערכת וואלה!פרץ. "גרם לפגיעה פיזית קשה" (צילום ארכיון: בוצ'צ'ו) כך טוענים עובדים המתבצרים במפעל; יו"ר ההסתדרות הגיע לדימונה כדי להיפגש עם העובדים וההנהלה; השובתים: הביריונים הכניסו לו מכות; ההנהלה: הוא "חימם" היצרים וגרם להכאת מאבטחים העובדים השובתים במפעל "חיפה כימיקלים דרום" בדימונה טוענים כי הוכו בידי המאבטחים במקום. יו"ר ההסתדרות, עמיר פרץ, הגיע למקום, ולטענת העובדים הוכה ונדחף אף הוא. העובדים מתבצרים במקום כבר שבוע בגלל שהנהלת המפעל מסרבת להכיר בוועד העובדים שברצונם להקים. תשלומי פינטו, אחד העובדים, סיפר לגלי צה"ל כי יו"ר ההסתדרות הגיע הבוקר להזדהות עם המתבצרים ולדבר עם הנהלת המפעל. לטענתו, המאבטחים המוצבים בשער המפעל לא איפשרו לפרץ להיכנס והיכו אותו. "יש כאן איזה 80 ביריונים שמסתובבים כאן מסביב לגדרות. הם הכניסו לו מכות", סיפר פינטו. לפי עדות העובד, בעקבות ההתקפה על יו"ר ההסתדרות, פרץ במקום עימות אלים שגרם לפציעתם של כמה מהעובדים והמאבטחים. מהנהלת המפעל נמסר בתגובה כי "קבוצה קטנה של עובדי קבלן, המהווה 20 אחוזים מעובדי המפעל, גורמת כבר מספר ימים לסגירת המפעל". עוד נכתב כי "אנו מגנים את התנהגותו של יו"ר ההסתדרות, שגרם הבוקר ל'חימום היצרים' של העובדים המבקשים לפגוע בניהול התקין של המפעל. בניסיונו להיכנס בכח לשטח המפעל גרם פרץ באמצעות העובדים לפגיעה פיזית קשה בכמה מאבטחים". http://news.walla.co.il/?w=//393277 מבחן התוצאה פ"ש @ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @ 71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י..... https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
07:08 13.11.03 |
|
52. ''הבנקים שדדו לנו את המדינה''
בתגובה להודעה מספר 32
|
מאת: פזית רבינא 3 בינואר 2003, כ"ט בטבת תשס"ג http://www.lehava.org/pazit מאיה בן-ציון צילום: יוסי זליגר זה היה לפני פחות מחודשיים. מאיה בן ציון, אזרחית מן השורה, ישבה מול מרקע הטלוויזיה והאזינה להודעתו הדרמטית של ראש הממשלה על הקדמת הבחירות. בן ציון החסירה פעימה. זהו זה, אמרה לעצמה, הפעם היא לא מוותרת, היא הולכת עד הסוף. בבחירות האלו היא תתמודד לכנסת ותאמר את דברה.כבר שנים מנהלת בן ציון קרב מאסף נגד הבנקים בישראל. קרב משפטי מר וקשה של אדם בודד מול מערכת בנקאית משומנת היטב של כסף, כוח וקרבה לכוח - ולא מוותרת. מאיה בן ציון: "אני אשתמש בדקות השידור היקרות שמגיעות למפלגה, כדי שהציבור יבין איך אדם שעומד מול בנק ומפסיד, גם אם לא בצדק, חייו נגמרים, ואיך בנק שמפסיד, אפילו בצדק, תמיד ניצל כי המדינה ערבה לבנקים"
עד 1987 ניהלה בן ציון עסק משגשג להשכרת רכב. בשיאו, חלשה על צי של 80 מכוניות והיתה מהנשים הבודדות שחדרו לתחום. עד שיום אחד, פשט העסק את הרגל ובן ציון איבדה הכל. הטלפון בבית נותק, החשמל נותק, ולא פעם, היא וארבעת ילדיה, הגיעו עד פת לחם. אבל היא לא נכנעה, ומאז הקריסה, היא מנהלת קרבות בלימה משפטיים מול בנק המזרחי וההוצאה לפועל, שתובעים את ליטרת הבשר היומית שלהם. קרב, שבמסגרתו כבר נשלחה בן ציון, לבלות לילה באבו כביר בחברת זונות נרקומניות, ולילה נוסף בכלא הנשים נווה תרצה, כאשר לא עלה בידה לשלם את חובה. מאז, כל דפיקה בדלת גרמה לה דפיקות לב. הבנקים תמיד טועים, תמיד לטובתם בן ציון החליטה להחזיר מלחמה. כבר ב-1996 יחד עם אלי לווינגר, מושבניק מ"שדמות דבורה" שליד עפולה וחברים נוספים, הקימו מפלגה, בשם "מפלגת ההתיישבות למלחמה בבנקים", המפלגה קמה בעקבות בעקבות הצלחה מסחררת של מה שנקרא אז "מטה הקיבוצים למלחמה בבנקים". היתה זו התאגדות של 70 קיבוצים שהחליטו בעזרתו של לווינגר לבדוק את חשבונותיהם מתוך הערכה שמשבר הקיבוצים נובע לא מכך שהקיבוצים חייבים לבנקים כ-10 מיליארד שקל אלא להפך . הערכה היתה שאם בעקבות בדיקת הריביות ותיקון הטעויות יתברר שהחוב כולו שגוי והתמונה תתהפך על פיה. הבדיקה הצליחה למעלה מן המשוער והבנקים בסופו של דבר נאלצו לוותר על %90 מחובות הקיבוצים. הבעיה היתה שלאחר שהשיגו הקיבוצים את מבוקשם לא התענינו יותר בהשלכות העיוותים הבנקאים על המערכת במדינה התוצאה קמה מפלגה שקיבלה 7,634 קולות אבל לא עברה את אחוז החסימה. מאוחר יותר הקים לווינגר חברה לבדיקת חישובי ריבית לאנשים הנמצאים בעימות משפטי עם הבנקים , וגילה כי מתוך 003 חשבונות שבדק בכולם נמצאו שגיאות בחישובי הריבית לרעת הלקוח ללא יוצא מהכלל. אבל בן ציון החליטה שלא תתן לכישלון העבר לשבור את רוחה. המפלגה נשארה כמפלגת מדף, ובבחירות שיתקיימו ב-82 בינואר, תנסה בן ציון שוב את כוחה. מפלגת מדף אמנם, אבל על פי חוק הבחירות, זכאית המפלגה לזמן שידור יקר בטלוויזיה, שיאפשר לה להעביר לכל בית בישראל את המסר שלה על הבנקים. "אני אשתמש בדקות השידור היקרות שמגיעות למפלגה, כדי שהציבור יבין איך הבנקים שדדו לנו את המדינה", היא אומרת. "איך אדם שעומד מול בנק ומפסיד, גם אם לא בצדק, חייו נגמרים ואיך בנק שמפסיד, אפילו בצדק, תמיד ניצל כי המדינה ערבה לבנקים. הבנקים מנצלים את השיטה ומשתמשים בבתי המשפט ובהוצאה לפועל, כיוון שהריבית שהבנקים מקבלים בהוצאה לפועל, גבוהה באופן ניכר מהריבית הגבוהה ביותר שהבנק מפרסם". בן ציון, שלמדה את הלקח מהפעם הקודמת, החליטה שהפעם לא תעבוד לבד. היא הלכה להתייעץ עם ידיד קרוב, חיים אסא, יועץ אסטרטגי , שבין היתר,נטל חלק בניהול הקמפיין של יצחק רבין המנוח לראשות הממשלה, ב-92´. אסא, שמכיר את בן ציון שנים, הבין שמאיה אינה מקרה בודד אלא מייצגת בעיה אמיתית וכואבת של כחצי מיליון אזרחים, רובם ככולם שומרי חוק, שלכל אחד יש תיק בהוצאה לפועל בשל חוב כזה או אחר לבנק. ואם קרוב לעשרה אחוזים מאוכלוסיית המדינה מסתובב עם תיק כזה, סימן שמשהו מאוד בסיסי רקוב במערכת. חיים אסא: "מול בעלי ההון, חייבים לייצר כוח פוליטי שייאזן אותם מול הממשלה, ששבויה בידיהם. מפלגה כזו, שתאחד את המחאה החברתית מכל הכיוונים, תיתן כלים לממשלה ליצור איזון שפוי יותר בין כוחם של בעלי ההון לבין כוחה שלה"
"הבנקים הפכו לגידולי פרא" לאחר מחשבה הציע אסא, שבן ציון תעמיד את מפלגתה לטובת מהלך אסטרטגי רחב הרבה יותר: הקמת ארגון גג של תנועות המחאה בישראל - הנכים, מקבלי הקיצבאות, האמהות החד הוריות, מחוסרי הדיור, נפגעי המשכנתאות ותנועות הנשים - ארגון, שבו כל קבוצה תשמור על עצמאותה וייחודה, אך תרוץ יחד עם הקבוצות האחרות ברשימה משותפת לכנסת. זאת, מתוך תקווה שהמהלך יהפוך למשהו הרבה יותר גרנדיוזי, של מה שהם מגדירים כתחילתו של אחד השינויים החברתיים היותר מרתקים בחברה הישראלית, תהליך עומק של התארגנות על בסיס סולידריות חברתית. בן ציון ושותפה למפלגה, אלי לוינגר, הסכימו, וכך החל תהליך מזורז של ליבון רעיוני בסיסי. באחד ממוצאי שבת של ראשית נובמבר, הגיעו לדירת הגג של חיים אסא, בלב תל אביב, בן ציון, לוינגר, מוטי אשכנזי, האיש שהפיל את ממשלת גולדה, עו"ד אילון ירדן, הכלכלנית פרופ´ אסתר אלכסנדר, ופרופ´ מאיר ווגר, פיזיקאי מן האוניברסיטה העברית. כך החל להתגבש גרעין קשה של נציגי תנועות מחאה, אליו התוספו אישים נוספים, כמו ג´ודי דון מהפורום לאמהות חד הוריות ולנכים, ישראל טוויטו, מנהיג כיכר הלחם, אבי עובדיה מ"תנו לעבוד בכבוד", ואילון ירדן, שהקים את "התנועה לשיוויון זכויות בקיבוצים". החיבור בין הקבוצות לא היה פשוט כלל ועיקר, ואסא מצא עצמו, לא פעם, בתפקיד משולב של אסטרטג ואומנת. הוחלט, שמטה המפלגה יוקם בכיכר הלחם עצמה, שאנשיה הפכו לסמל למחאה חברתית, אבל העסק לא עבד. הוויכוחים החלו כבר מהשלב הראשון, טוויטו, שהגיע לכל מקום מלווה בעורך דינו, עזב לבסוף את התנועה. אפילו על שמה של התנועה החדשה התקשו להחליט. אבל על אף הקשיים, אסא מאמין כי ההחלטה לפעול יחד תוכח כנכונה. "לא חשוב מה יהיה", אמר אסא, "אין שום אפשרות להיכשל. למחאה חברתית יש ערך בזכות עצמה". האמירה נפלה על אזנים קשובות, והעסק התחיל לעבוד. פחות או יותר. בן ציון ויתרה על המקום הראשון ברשימה לכנסת, לטובת אבי עובדיה, הוחלט על ייצוג שווה לגברים ולנשים, ולאחר לא מעט חיבוטים הוחלט גם על שם לרשימה החדשה: להבה - למען שיוויון הזדמנויות בחברה הישראלית. מעבר למהלך האסטרטגי בעיקרו, לתנועות המחאה התפתח גם מכנה רעיוני משותף, על בסיס החיבור שיצרה בן ציון בין ההיסטוריה הפרטית שלה לבין המצוקות האותנטיות שמבטאת כל קבוצה. על הבסיס הזה, גיבש אסא תפיסה כלכלית חברתית רחבה יותר. תפיסה אשר נסמכת, בין היתר, על התובנות של חתן פרס נובל לכלכלה, ג´וזף שטיגליץ - לפיו, על המדינה לא רק לייצר תעסוקה מלאה, אלא גם לתחזק אותה, ושל פרופ´ אסתר אלכסנדר, תוך יישום הניסיון המקומי המצטבר של נציגי תנועות המחאה. גם לדו"ח על הפערים החברתיים, שיצא בחודש שעבר וקבע כי 75 אחוז מכלל ההון במדינת ישראל מרוכז בידי עשרה אחוזים בלבד מהאוכלוסיה, יש חלק נכבד בתפיסה המתגבשת. "אנו רואים בעיוותים שנוצרו במדינת ישראל על ידי בעלי ההון והשלטון, פגיעה חמורה במעמד הבינוני והנמוך, שחייבת לעבור תיקון", אומר אסא. "התפיסה הכלכלית הנוהגת בישראל, לפיה אבטלה בשיעור של עשרה אחוזים הינה דבר מקובל, אין לה מקום כאן. מובטל שרוצה לעבוד, חייבת להימצא עבורו עבודה. כל הנאומים האין סופיים של אין כסף, אינם תורה מסיני. אנחנו לא צריכים להיכנע באופן טוטלי למדיניות הבנק העולמי של ויסות אינפלציה באמצעות אבטלה וריבית גבוה. מדינה ריבונית היא הקובעת את כמות הכסף שיש בה, ולא הבנק העולמי או כל גורם אחר. "התוצאה של מדיניות האין כסף הזו", אומר אסא, "היא יצירת אי שיוויון הזדמנויות שפוגע באושיות הצדק והמוסר החברתי. יש כאן למעלה מרבע מיליון מובטלים ויותר מחצי מיליון ילדים מתחת לקוו העוני, וגם רבים מאלו שמוגדרים מעל קו העוני, הם רק לכאורה מעל הקו. התוצאה היא, שקרוב למחצית האוכלוסיה כלל אינה חשה הזדהות עם מה שקורה כאן". לדברי אסא, הבעיה היא שמספר מצומצם של בעלי הון, הם גם בעלי הבנקים, והבנקים משמשים בידם כמכשיר המאפשר לשאוב באופן דיספרופורציונלי עוד ועוד הון לידי פחות ופחות ידיים. חלק ניכר מן ההון הזה עושה דרכו מחוץ למדינה, מסביר אסא, ולעובדות אלו יש השפעה על חייהם של מרבית אזרחי המדינה. "הבנקים הפכו לגידולי פרא", אומר אסא. לדבריו, הבעיה העיקרית נעוצה בעובדה שהבנקים בישראל, ובראשם בנק הפועלים, גדולים מדי לממדים של מדינת ישראל. כך למשל, על פי הדרך המקובלת למדידת גודל של בנק - על פי השוואת נכסי הבנק לתל"ג של המדינה אותה הוא משרת - בנק הפועלים גדול פי ארבעה מהבנק הכי גדול בארה"ב. כך גם לגבי שאר הבנקים הגדולים בארץ - בנק לאומי, מזרחי, דיסקונט והבינלאומי. "לא ניתן לתאר את המצב, אלא כגידול בגודל של פיל (הבנקים) על גוף של עכבר (אזרחי המדינה). ומכיוון שהפיל עד כה חמס את העכבר בצורה כה קטלנית, כעת הוא הגיע למצב שהוא מכלה את עצמו". יתר על כן, הממשלה בעצם אינה מסוגלת לפקח על הבנקים באופן אמיתי, מסביר לוינגר, כיוון שכל פקיד אוצר בכיר.וכל מפקח על הבנקים, כאשר הוא פורש מהשוק הממשלתי, אינו יכול למצוא עבודה, אלא באחד הבנקים או באחת מחברות הבנות של הבנקים. "התוצאה הבלתי נמנעת היא", אומר לוינגר, "שכל הייעוץ והמידע שפקידי האוצר נותנים,ובהכרח יעוץ מוטה שניתן על ידי עובדי הבנק לעתיד". הדרך לתיקון המצב, אליבא ד´אסא, היא קודם כל על ידי צמצום כוחם של הבנקים בישראל. "על הבנקים לעסוק בבנקאות נטו ולהפסיק לרכוש עוד ועוד חברות ותאגידים", הוא אומר. "מעבר לכך, יש לחתוך את הקשר הגורדי בין הבנקים לבין ההוצאה לפועל שהוא קטלני. מדי יום נפתחים במדינת ישראל 002 תיקי הוצאה לפועל כתוצאה מפעילות הבנקים. המשמעות היא, חיסול שיטתי של מקורות ההכנסה הפוטנציאליים של הבנק. זו אנומליה שבהכרח תביא להתרסקות הבנקים עצמם, שלא לדבר על המחיר האנושי. לא ייתכן, שבמדינת ישראל אנשים יאבדו את בתיהם ויכנסו לבתי סוהר בגלל אוברדרפט. וזה הרי מה שקורה עכשיו, יום יום ושעה שעה, בעיקר בגלל הריבית הבלתי נסבלת שמייצרים פה הבנקים, כמעט ללא תחרות חופשית. אבל הבנקים הם רק סימפטום של חוסר איזון חברתי-כלכלי, מחסור באיזונים ובבלמים. לכן, אם לא ייעשו שינויים דרסטיים, בקרוב מאוד ימות העכבר ובעקבותיו הפיל. "הבעיה היא, שבחמישים השנים האחרונות לא התפתח כאן כוח פוליטי שיהיה כוח מאזן למפלצת שהלכה והתפתחה. הכוח המאזן היחיד שנדמה היה לרגע כי קם היה הליכוד, בתקופתו של מנחם בגין, שלא היה מחובר להון. אבל במהרה השתנתה התמונה והליכוד התחבר להון, ועוד איך. מפלגת העבודה היתה מחוברת להון מיום היוולדה. והגבירים האלו, המשפחות האלו, מסתובבים ומפזרים שטרות, או לחילופין גוזרים גזרות. זה מראה שמרתיח את הדם. מול בעלי ההון, חייבים לייצר כוח פוליטי שייאזן אותם מול הממשלה, שכנועה ושבויה בידיהם. מפלגה כזו, שתקום ותאחד את המחאה החברתית מכל הכיוונים, תיתן סוף סוף כלים לממשלה, כל ממשלה, ליצור איזון שפוי יותר בין כוחם של בעלי ההון לבין כוחה שלה. http://www.lehava.org/pazit
כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו. |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
19:04 08.07.03 |
|
37. שמעון פרס משחק הפעם בגלוי:מחזיר את ההסתדרות!!
בתגובה להודעה מספר 28
|
Liran_H חבר מתאריך 10.4.03 1140 הודעות 18:36 08.07.03 גובש הסכם עקרוני להצטרפות פרץ לעבודה המגעים לשובו של יו"ר ההסתדרות, ח"כ עמיר פרץ, למפלגת העבודה, צוברים תאוצה. ל-ynet נודע כי הצדדים הגיעו לסיכום בדבר התנאים להצטרפות פרץ ומפלגתו, עם אחד, למפלגת העבודה. בכירי העבודה המנהלים את המגעים עם פרץ (יו"ר המפלגה שמעון פרס, דליה איציק ואופיר פינס) ביקשו ממנו לקבל עד סוף השבוע החלטה בדבר כוונותיו. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2685918,00.html מבחן התוצאה. פ"ש כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו. |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
08:02 17.07.03 |
|
38. דואגים לד''ר רענן כהן.........................
בתגובה להודעה מספר 37
|
God חבר מתאריך 7.6.02 5698 הודעות 01:58 15.07.03 דואגים לד"ר רענן כהן.........................17:47 | 14.7.2003 נתן ליפסון אם חשבתם שרק עמיר פרץ דואג לקהלו, שרק הוא מסוגל לדאוג לכך שהעובדים הכי עשירים בסקטור הציבורי ימשיכו לקבל שכר מנופח, ושרק הוא יכול להציג את עצמו כמי שדואג לחלשים - יש מי שעושה זאת טוב ממנו. כן, לצד עמיר פרץ פועל ארגון עובדים יעיל מאין כמוהו. העובדים ההם דווקא לא מאורגנים, לפחות לא במישור המשפטי, אבל הם יודעים לדאוג זה לזה לא פחות טוב, ואולי אף יותר טוב מפרץ. הם מרפדים זה את זה במשכורות ובג'ובים למשך שנים ארוכות, אפילו כשמדובר באויבים. גם הם עובדים בשירות המדינה, וגם אצלם, כשאחד מהם עוזב את המקצוע, חבריו - בהפגנת סולידריות לא רגילה, דואגים לו. הם גם יהיו מוכנים לוותר, ואפילו לדרוס עקרונות שבשמם הם מקצצים אצל אחרים. נכון, אלה הפוליטיקאים. רענן כהן למשל שלשום החליט שר האוצר, בנימין נתניהו, להניח על שולחן הממשלה הצעה למכור בחלקים את תיק הנכסים וההתחייבויות של הבנק לפיתוח התעשייה, שכהן הוא היו"ר שלו, במשך שלוש השנים הקרובות - אחרי אי ההצלחה למכור את כל התיק כמקשה אחת. תארו לכם מה היה קורה לכהן אם הבנק היה מצליח למכור את תיקו כמקשה אחת עכשיו? לא, הוא לא היה נותר מחוסר פרנסה. הוא דווקא כיסה את הפינה הזאת - עוד בשנה שעברה נחתם עמו ועם משנהו, ריצ'ארד ערמון, חוזה העסקה שלפיו הבנק התחייב להעסיק אותו למשך ארבע שנים לפחות, ואת ערמון למשך שלוש שנים לפחות. עקב הסכם ההעסקה הזה הבנק הפריש בגינם 3.7 מיליון שקל: "בגין התקופה שלהערכת ההנהלה לא יהיה צורך בהעסקתם". ההבדל בין שכר עבודה לשכר בטלה עכשיו כהן גם יקבל שכר מנופח מבנק קורס שנוהל בצורה שערורייתית ושימש כסא מפלט למקורבים, וגם יוכל להסביר שהוא מקבל שכר עבור עבודה ולא עבור בטלה. האם יש מישהו שסבור שהבנק לפיתוח התעשייה אינו בנק פושט רגל? האם יש מישהו שסבור שלולא מעורבות הממשלה בבעלות בו הוא היה פושט רגל ממש? מדוע יש בכלל צורך בדירקטוריון לבנק הזה? האם לא די במנהלים מורשים שכל תפקידם יהיה לפרקו? זה גם יהיה הרבה יותר זול - עלות שכרם של המנהלים המיוחדים בקרנות הפנסיה ההסתדרותיות הוותיקות צפויה לנוע סביב 25-30 אלף שקל בחודש, פחות ממחצית עלות שכרו של כהן. האם, לולא מעורבות הממשלה בו ומחויבותם של הפוליטיקאים זה לזה, הבנק לפיתוח התעשייה היה מטופל בצורה שונה מהבנק למסחר? תל אביב חבר מתאריך 10.7.03 32 הודעות 04:13 15.07.03 1. חידון בתגובה להודעה מספר 0 מי הוא ריצ"ארד ערמון המשנה למנכל ואיזה אירגון נוהל על ידו. פילוביץ שחף חבר מתאריך 9.2.02 14118 הודעות 09:24 15.07.03 3. מהנ שבטוח שהוא מזוהה חזק עם מפא''י/העבודה !! בתגובה להודעה מספר 1 אחד היוזמים להקמת אתר אינטרנט על שמו של משה שרת...:- "ארכיון מפלגת העבודה" http://www.archavoda.org.il/avodaarch/Home/Main.asp @ לשאלתך שבסיפא, איזה אירגון...תן רמז דק Hermon חבר מתאריך 15.8.02 1611 הודעות 10:55 15.07.03 4. מי הוא ערמון בתגובה להודעה מספר 1 הוא עבר בחייו המון מסלולים הוא זכור לי כמנהל קופ"ח לפני המון שנים זכור לי גם שהיה בהנהלת בנק הפועלים קונסול כבוד של רומניה (?) שותף בכיר במספר קרנות הון סיכון כיום משמש גם כנשיא בית ברל ואין כס למשפט סנהדרין בציון השבויה (אצ"ג) WWW.SANHEDRIN.INFO Hermon חבר מתאריך 15.8.02 1611 הודעות 02:41 17.07.03 9. פעיל הסתדרות שזכה בכל הקופה בתגובה להודעה מספר 4 ריצ'רד ערמון. יליד 12.12.33, רומניה. עלה לארץ ב-1958, בעל תעודה מקצועית כטכנאי חשמל (תיכון בוקרשט), בעל השכלה אקדמית -בוגר משפטים ויחסים בינלאומיים (בוקרשט). בוגר מדעי החברה ולימודי תעודה במינהל עסקים, האוניברסיטה העברית ירושלים. החל לעבוד בגיל 16, כפועל תעשייתי ברומניה. בארץ, עבד כפועל באמקור במשך שנתיים. שימש אחראי על שכונות וקליטת עולים במועצת הפועלים של חולון . כיהן בתפקיד סמנכ"ל, מנהל מחלקה, ואחראי על אשראי בגמול חברה להשקעות בע"מ. כיהן בתפקיד חבר הנהלה, משנה למנכ"ל ואחראי על האשראי בבנק הפועלים. כיהן כמנכ"ל ויו"ר מועצת המנהלים של הסנה - חברה לביטוח בע"מ. שימש יו"ר הוועדות לשיקום המגזר המושבי. נטל חלק בהקמת בנק מסחרי ברומניה (1994). בשנים 2001-1993 שימש יו"ר מועצת המנהלים של גמול חברה להשקעות בע"מ. מכהן כיו"ר לישכת המסחר והתעשיה ישראל רומניה, ויו"ר קרן ב. כצנלסון - מרכז לחינוך (מ-1989). משמש מ"מ יו"ר בנק לפיתוח התעשיה בישראל, וקונסול כבוד של רומניה בישראל. דירקטור בכלל (ישראל) בע"מ, כלל תעשיות בע"מ, כלל סחר בע"מ, אלקנית בע"מ (כדמ"צ). חבר הרשות לעסקים קטנים, חברות-בנות של חברת העובדים ואלחנע בע"מ (חברה משפחתית). ואין כס למשפט סנהדרין בציון השבויה (אצ"ג) WWW.SANHEDRIN.INFO Yac חבר מתאריך 31.3.02 10718 הודעות 08:04 15.07.03 2. אין הוכחה טובה מזו בתגובה להודעה מספר 0 מי שרוצה לעבוד, יכול למצוא עבודה. עובדה. הבנק לפיתוח התעשיה הוא בנק, איתן ומבוסס. מנהלי הבנק, כולם עובדים קשה לשמור על מצבו הטוב של הבנק. יש בישראל כמה מאות אלפי בטלנים, שלא רוצים לעבוד אלא לחיות מקצבאות של המדינה. אלה אנשים מיותרים. אין בישראל מקום לזקנים ולעצלנים שלא רוצים לעבוד. יש בישראל יותר מדי בתי חולים מיותרים. זה עולה כסף. Hermon חבר מתאריך 15.8.02 1611 הודעות 10:58 15.07.03 5. ראשי הבנק צפויים לתביעת ענק על רשלנות בתגובה להודעה מספר 0 תביעת ענק נגד ראשי בנק פיתוח-התעשייה התביעה, בהיקף 409 מיליון שקל, הוגשה ע"י בעלי מניות בבנק נגד 11 דירקטורים, ביניהם שלמה בורוכוב, ריצ'רד ערמון, יהושע איכילוב ודוד בלס על רשלנות ליטל דוברוביצקי הבנק לפיתוח תעשייה צריך להתמודד מעכשיו גם עם תביעה נגזרת שהוגשה היום ( 02.03.03) לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין מתן אשראי בסכומי עתק שאושר על-ידי דירקטורים בבנק ללווים שונים במשק. חברת להבה-חתמים, בעלת מניות בבנק, ביקשה היום מבית המשפט לחייב 11 דירקטורים לשעבר ובהווה לשלם לבנק כ-409 מיליון שקל בגין נזקים שגרמו לטענתה לבנק בעקבות רשלנותם. התובעת ביקשה מבית המשפט להגיש בשם הבנק תביעה כנגד אותם דירקטורים. בין הנתבעים: שלמה בורוכוב, ששימש כיו"ר דירקטוריון הבנק ופרש באוגוסט 2002, ריצ'רד ערמון, ששימש כיו"ר ועדת האשראי של הדירקטוריון, אבי אולשנסקי והלל אשכנזי, דירקטורים בהווה, יהושע איכילוב, מנכ"ל הבנק לשעבר, ודוד בלס, ששימש כאחראי נושא האשראי. התובעת טוענת כי הבנק העניק אשראי בסכומי עתק ללווים שונים מבלי שדאג לבטחונות מתאימים כנגד האשראי שניתן. כתוצאה מהעדר הבטחונות, נאלץ הבנק להפריש מאות מיליוני שקלים לחובות מסופקים, דבר שגרר הפסדי ענק וירידה חדה בהונו העצמי של הבנק. בתביעה נטען כי בשנים 2001-2000 נתן הבנק ללווים שונים במשק אשראי בהיקפים עצומים. בין היתר, נטען, השתתף הבנק באמצעות דיסקונט באשראי שניתן לגד זאבי לרכישת מניות בזק בהיקף של עשרות מיליוני שקל, אשראי העולה על 100 מיליון שקל לקבוצת ת.ג שהקימה מרכזים רפואיים, אשראי בהיקף של עשרות מיליוני שקל לקבוצת פלד-גבעוני, כ-100 מיליון שקל למפעל חיפה-כימיקלים, כ-126 מיליון שקל למפעל טרומטיק בכרמיאל, כ-70 מיליון שקל לגיבור-ספורט, כ-70 מיליון שקל לקבוצת הנדל"ן רדלנד וכ-30 מיליון שקל למפעל אשקוגן. לדברי התובעת, מתן אשראי זה מהווה חריגה מניהולו התקין של הבנק. זאת מאחר שכנגד האשראי לא ניתנו בטחונות מתאימים, והבנק גלש מהלימות ההון שאושרה לו על-ידי בנק ישראל. הלימות ההון היא היחס שבין ההון העצמי של הבנקלבין נכסי הסיכון שלו. בסך הכול, נטען, הפריש הבנק בשנת 2002 כ409 מיליון שקל לחובות מסופקים. לטענת התובעת הנתבעים התרשלו בכך שגרמו לבנק להפריש מאות מיליוני שקלים והביאו למצב שבו הבנק הפסיד סכומי עתק. דובר הבנק לפיתוח תעשייה מסר בתגובה כי הבנק טרם קיבל את התביעה. אם יקבלה, יגיב בהתאם. ואין כס למשפט סנהדרין בציון השבויה (אצ"ג) WWW.SANHEDRIN.INFO Yac חבר מתאריך 31.3.02 10718 הודעות 11:19 15.07.03 6. האם אפשר לתבוע גם עובדי מדינה שמפשלים ? בתגובה להודעה מספר 5 Hermon חבר מתאריך 15.8.02 1611 הודעות 11:45 15.07.03 7. אם תצליח לממן את עו''ד ליבאי למשל בתגובה להודעה מספר 6 אם ידך תהיה משגת לממן את עו"ד ליבאי למשל, תוכל בלי בעיות לתבוע כל עובד ציבור אולם המסלול ארוך, לא מספיק להוכיח רשלנות אלא חייבים להוכיח כוונה פלילית, וגם אז יש לגשת במסלול מסודר דרך פנייה לממונים על העובד וכנראה גם נציב שירות המדינה. ואין כס למשפט סנהדרין בציון השבויה (אצ"ג) WWW.SANHEDRIN.INFO
DOBBY חבר מתאריך 31.12.02 1583 הודעות 11:51 15.07.03 8. רן כהן צריך לחזור לדוכן הסביח- בתגובה להודעה מספר 0 שם זהו המקום היחידי בו הוא יודע לעשות את העבודה כמו שצריך. (אני כותב זאת בכעס רב כי חבר שלי עובד בבנק לפיתוח התעשיה שבשאול המלך בת"א מעל 25 שנה ובגלל כהן הוא כמעט פוטר!). מבחן התוצאה. פ"ש
כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו. |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
21:08 21.07.03 |
|
41. מפלגת העבודה שכחה מהיכן היא באה
בתגובה להודעה מספר 40
|
mozes5 חבר מתאריך 8.4.02 2116 הודעות 19:03 21.07.03 מפלגת העבודה שכחה מהיכן היא באה לא חדשה או סקופ אבל בימים טרופים אלה כדאי לחזור ל"שורשים" לדעתי מפלגת העבודה (או מה שנשאר ממנה)צריכה לאמץ בשני ידיה את התוכנית הכלכלית. מתעתועיו של "שר ההיסטוריה": הסחף והשיטפון של ה"עובדים הזרים" או העבודה הזרה החל בימיה של אורה נמיר(מערך) כשרת העבודה והרווחה. ומי מנסה בלית ברירה להפוך את היוצרות ? ממשלת ליכוד -שינוי והנה ה"שורשים" של התנועה שירדה מדחי לדחי... ב"עלייה שנייה" היו רבים בעלי שאר רוח, אך השנים הבולטים מכולם היו אהרון דוד גורדון וחיים יוסף ברנר. הגותו של אהרון דוד גורדון (1856 – 1922) רעיון "כיבוש העבודה" בידי פועלים יהודים במושבות לא היה רק פרי הצורך בתעסוקה לעולים, אלא גם נושא אידאולוגי עקרוני ומוסרי. בני "העלייה השנייה" טענו, שהגשמת הציונות צריכה להתבצע בעבודה חקלאית עברית. האיש שניסח רעיון שה כחלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה הציונית, היה אהרון דוד גורדון. גורדון, יליד פודוליה, הגיע לארץ ישראל בשנת 1904, בהיותו בן 48. גורדון, שלא עבד לפני כן בעבודה פיסית, החליט לעסוק אך ורק בעבודה גופנית, ובעיקר בחקלאות. תורתו של א.ד. גורדון, אשר העלתה את עבודת האדמה למעמד של ערך מקודש, שבלעדיו אין לתחייה הלאומית כל משמעות ושבלעדיו לא יבוא גם הפרט העברי על תיקונו, שבתה לבבות רבים מאנשי "העלייה השנייה", שהכתירוה בשם "דת העבודה". "עבודה עברית" ו"כיבוש העבודה" היו בעיני העולים החדשים עיקרי מהותה של ההתיישבות הציונית. חיים ברנר - "מורה הדור" (1881-1921) הסופר חיים ברנר עלה לא"י בשנת 1909. סיפוריו ומאמריו הפכו לאבן שואבת למחנה הפועלים. ברנר הבין את העצמה הטמונה בפועל העברי, ולכן נשא את דגל הפועל. הנוער העברי ראה בברנר את "מורה הדור" וכל ספר או מאמר שלו היו בבחינת יום חג לארץ ישראל העובדת. ברנר מרד במסורת היהודית, שלל את הגולה מכול וכול. בחלוציות ראה את דרך ההגשמה הנכונה. סיסמתו היתה "תחי העבודה העברית האנושית". ומי שרוצה להינות ממשב הרוח המרענן הזה מוזמן להיכנס לקישור הבא: http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=5465
מבחן התוצאה. פ"ש כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו. |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
00:22 20.09.03 |
|
47. שמעון פרס = עמיר פרץ =בנק הפועלים !!
בתגובה להודעה מספר 37
|
ערכתי לאחרונה בתאריך 20.09.03 בשעה 00:35 בברכה, פילוביץ שחף העבודה, "עם אחד" והתכנית של פינס מזכ"ל העבודה רשם לעצמו שני הישגים השבוע: הסדר לפריסת חובות המפלגה וההחלטה להקים צוות מו"מ עם מפלגת "עם אחד". אבל זו רק יריית הפתיחה לחזונו ארוך הטווח, שבסופו יפרוש מתפקיד המזכ"ל ויתמודד על ראשות המפלגה. ועוד בעבודה: פואד ממשיך לאבד גובה בפעם הראשונה זה זמן רב, יצא אמש (ה') מזכ"ל מפלגת העבודה, ח"כ אופיר פינס, ממשרדו בשכונת התקווה כשחיוך על פניו, ומכשיר הזימונית שלו מלא בהודעות תמיכה. החיוך הלך והתרחב, כי פינס חש שלאט לאט נשלמת משימתו הגדולה - להציל את מפלגת העבודה מקריסה כלכלית ובכלל - וגם כי סופו של עידן בחייו הפוליטיים קרב ובא. עובדתית, לפינס היו לא מעט סיבות לחייך אמש. השבוע האחרון באמת היה השבוע שלו. ביום ראשון, אחרי חודשים ארוכים של משא ומתן מייגע, חתמו הוא ומנכ"ל העבודה, דורון אלחנני, על הסדר לפריסת חובות העתק של המפלגה עם בנק הפועלים. אחר כך, ביום שלישי, הוא כינס, יחד עם שמעון פרס, מסיבת עיתונאים דרמטית (יש שיאמרו נרגשת), וקרא לעמיר פרץ "לשוב הביתה". ואילו אתמול אחר הצהריים, הצליח פינס להעביר בלשכת המפלגה (עם פרס כמובן), את ההצעה להקים צוות משא ומתן עם "עם אחד", וראה איך בנימין בן אליעזר ומתן וילנאי גם יחד לא מצליחים להעביר הצעת החלטה נגדית. עם הישגים כאלה, פינס חש ששיחקו לו כמה קלפים לא רעים השבוע, וראה לנגד עיניו את מעמדו הפוליטי נוסק. אלא שמזכ"ל העבודה הנמרץ לא מסתפק בכמה קלפים בודדים. הוא רוצה את החפיסה כולה. פינס רוצה לעזוב את תפקיד המזכ"ל (וזה, אם לא יקרה משהו יוצא דופן, צפוי לקרות כבר בחודשים הקרובים), כשעל גבו שק מלא הצלחות. לא (לפי שעה), הוא לא מתכוון לרוץ ביוני לראשות העבודה, כי זה עדיין מוקדם מדי. אבל בעתיד הכל פתוח. ובגלל זה, פינס לא יכול להמשיך לאורך זמן בתפקיד שהוא ממלא כעת. מזכ"לות היא לא עמדה טובה לקפוץ ממנה להתמודדות על ראשות המפלגה. מתנת הפרידה שמארגן לעצמו פינס תהיה ההסכם החתום עם עמיר פרץ. מזכ"ל העבודה היה מהראשונים שראו בהחזרתו של פרץ למפלגה לא רק מטרה רצויה, אלא גם משימה לא בלתי אפשרית. הוא היה גם מהבודדים שהאמינו כי לחיבור הזה יש סיכוי להוציא את מפלגת העבודה מהבוץ בו היא שקועה. ועכשיו, פינס מעריך שלא יעבור זמן רב מדי עד שההסכם עם פרץ ייחתם. הוא גם מעריך שפרץ ירוץ ביוני לראשות העבודה. וכשהוא מעריך, הוא יודע על מה הוא מדבר. פרס ופינס לא היו מכנסים ביום שלישי את מסיבת העיתונאים בה קראו לפרץ לשוב הביתה, לולא נתן פרץ אור ירוק למהלך. קריאות נרגשות כאלה כבר היו בעבר, והם לא עשו לאף אחד כלום. אולי, בעצם, רק הרגיזו את בן אליעזר ואת שאר המתנגדים לחיבור. אלא שעכשיו התמונה שונה לגמרי. החיבור בין מפלגת העבודה ל"עם אחד" קרוב מתמיד, ומסיבת העיתונאים שכונסה בבית המפלגת העבודה ביום שלישי נועדה ליצור את המומנטום הנכון, להכין את דעת הקהל, אבל יותר מזה - להחליש את המתנגדים בשתי המפלגות. מסיבת העיתונאים שקיימו אנשי העבודה היתה בעצם מסיבת עיתונאים מוסווית של עמיר פרץ בה הוא הודיע, מפיותיהם של פרס ופינס - "תחזיקו אותי, אני בא". או במילים אחרות, אמר פרץ השבוע את מה שכבר מזמן מחכים במפלגת העבודה שיגיד: "קח אותי, שמעון". פואד - לא מה שחשבת "תקשיב לי טוב, המלחמה תהיה בוועידה. זה לא יעבור שם", הבטיח אתמול אחר הצהריים חבר לשכת העבודה, דני כהן, דקות ספורות לאחר ההצבעה, בה תמך רוב גדול מהחברים בהקמת צוות משא ומתן עם "עם אחד". כהן הוא אחד מהאנשים של בן אליעזר. מוציא דברו, יועצו, חברו, מקורבו, מה שתרצו. הוא קפץ, משום שהוא ראה, בדיוק כפי שראה גם פואד, עד כמה נחלש כוחו של שר הביטחון לשעבר, האיש שכולם ידעו כי המוסדות (הלשכה, המרכז והוועידה) הם שלו. על פיו נשק דבר. אז זהו, כמו שאומרים, אם להסתמך על מראה עיניים, שמיעת אוזניים וסקרים - זה כבר לא בדיוק כך. מעמדו של בן אליעזר במפלגת העבודה הולך ומתערער. מי שהיה האיש החזק באמת בשטח ובמוסדות, מתחיל לאבד גובה, וכוחו נשחק. הסקרים מוכיחים את זה, הפעילים אומרים את זה והבכירים במפלגה מנתחים את זה, ומתחילים לחפש צירים חדשים לעתיד לבוא. אם פעם מי שרצה להשפיע במפלגת העבודה היה מתחבר לפואד, הרי שהיום הריצה אליו היא כבר לא כל כך מהירה. זה לא שלא רוצים בקרבתו. נהפוך הוא. בן אליעזר עדיין נחשב לאחד האנשים החזקים במפלגת העבודה, וקשר עימו עושה רק טוב. אבל, כאמור, אם להסתמך על הדברים שנאמרים בשיחות סגורות - פואד הוא כבר לא האיש החזק במפלגה. אחד מחברי הכנסת של העבודה ניתח אתמול, דקות ספורות אחרי ההצבעה בלשכה את מה שקרה לבן אליעזר. "זה פשוט לא ייאמן מה שקורה כאן", אמר אותו חבר כנסת. "תראה את פואד. הוא פשוט גמור. הוא, יחד עם וילנאי וסנה, לא הצליחו להעביר הצעת החלטה נגדית לזו של פרס ופינס. זה בהחלט מצב שלא היה כדוגמתו". אותו חבר כנסת התייחס להצעת ההחלטה שהגישו בן אליעזר, סנה ווילנאי ביום רביעי, הצעת החלטה לפיה לא יוקם כלל צוות משא ומתן עם עמיר פרץ. איכשהו, הצעת ההחלטה הזו נעלמה אתמול מהשולחן, והיא ירדה מסדר היום. בן אליעזר הסביר כי "היה לי פה רוב מוחץ בלשכה, אבל רציתי לצאת עם החלטה שמאחדת את המפלגה". מקורביו של פרס הסבירו את זה קצת אחרת: "הוא הבין שאין לו רוב, ושהוא יושפל, אז הוא הוריד את ההצעה". ברור לגמרי שבן אליעזר לא היה מושפל, אבל גם רוב מוחץ לא היה לו שם. אפשר היה לראות ולשמוע את זה בעוצמת מחיאות הכפיים, למשל, שקיבל אברהם בורג, שדיבר בשבחי האיחוד. כדאי לשים לב ... * לשמות המועלים במפלגת העבודה כמחליפים אפשריים של אופיר פינס: איתן כבל, שמנהל ביד רמה את המטה המוניציפאלי של המפלגה וזוכה לשבחים רבים בתקופה האחרונה; שלום שמחון, ממקורביו של אהוד ברק; יצחק הרצוג, שידו בכל, ויד כל בו, ואחד מחברי הכנסת המוערכים שיש. *לרעיון שאיתו משתעשע פינס בתקופה האחרונה: חיבורה של מרצ למפלגת העבודה. פינס סבור שהמפלגה הסוציאל דמוקרטית לא תיוולד, ולכן הוא כבר החל בגישושים בנושא. אחרי שהצליח למנוע מפרץ להיות יו"ר המפלגה הסוציאל דמוקרטית, מאמין פינס שיוכל להביא לעבודה גם את אנשי מרצ. (19.09.03 , 15:24) http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-2369,00.html @ התחזית/הלחץ עבד מכל הכיוונים !! להזכירכם את ההדועה שכתבתי בנושא...:- 31. בנק הפועלים לחץ ופרץ= ''עם אחד'' בדרך לעבודה https://rotter.net/forum/gil/5198.shtml#31 כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
03:04 13.11.03 |
|
50. קריסתה של תנועת העבודה הסוציאליסטית..........
בתגובה להודעה מספר 37
|
ערכתי לאחרונה בתאריך 13.11.03 בשעה 03:10 בברכה, פילוביץ שחף מאת: יצחק לרר פורסם: חמישי נוב' 13, 2003 12:57 am נושא ההודעה: קריסתה של תנועת העבודה הסוציאליסטית "קום הִתְנַעֵרָה עָם חֵלֶכָה עַם עֲבָדִים ומְזֵי רָעָב, אֵש הַלְבָבות הַלֵב לִחֵכָה לִקְראת אויֵיב הִכון לַקְרַב" ! קריסתה של תנועת העבודה הסוציאליסטית /"מפא"י" / "מערך" / "העבודה". מהתיישבות ועבודה עברית כערך, להתיישבות כנדל"ן ובעלות על מפעלים. ממדינה ציונית הקולטת עליה יהודית וגואלת אדמת המולדת כערך, לאנטי ציונות, המעדיפה עליה לכל העמים, ומסירת אדמת מולדת לנכרים. מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) - מפלגה ציונית-סוציאליסטית בארץ-ישראל, שהוקמה בשנת 1930 מאיחוד של "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר". "אחדות העבודה" נוסדה כהתאחדות ציונית-סוציאליסטית בשנת תרע"ט (1919). מתוך שאיפה לאחד את כל חלקי התנועה הציונית-הסוציאליסטית בעולם, נכנסה "אחדות העבודה" לברית העולמית של "פועלי ציון" - תנועת פועלים יהודית שמיזגה ציונות עם סוציאליזם. בועידה ה- 5 של הברית העולמית, בוינה 1920, התפלגה התנועה העולמית. השמאליים הצטרפו לאינטרנציונל השלישי ושללו כל קשר עם ההסתדרות הציונית. הרוב במפלגות ארה"ב, ארגנטינה, אנגליה וארץ-ישראל שאף לבניין ארץ-ישראל על יסודות קואופרטיבים, לעבודה עברית ולצמיחת מעמד פועלים. בראש מנהיגי הימין עמדו: ד. בן-גוריון, י. בן-צבי וי. טבנקין. מפלגת "הפועל הצעיר" - נוסדה בשנת 1905 - ימי העליה השניה - כמפלגת פועלים ציונית בארץ-ישראל. בין מייסדיה היו ש. צמח וא. שוחט, האידיאולוג של המפלגה היה א. ד. גורדון, ובין נציגיה בהנהלה הציונית (1921) היה י. שפרינצק. בשנת 1929 הוחלט על מיזוג עם "אחדות העבודה", ושנה אחר כך קמה "מפלגת פועלי ארץ ישראל". במצע של מפא"י כתב ברל כצנלסון מנהיג תנועת העבודה הציונית: "במרכז ההיסטוריה היהודית עומד דבר הגשמת הציונות, ובמרכז ההיסטוריה העולמית - דבר הגשמת הסוציאליזם". "מפא"י" קמה על בסיס "הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי", למעשה הציונות בהתגשמותה. לפי הגדרתו המבריקה של ד"ר נחמן סירקין: הציונות היא הסוציאליזם של היהודים. קריסתה והתמוטטותה של מפלגת "העבודה" יורשת "מפלגת פועלי ארץ ישראל". מן הראוי להביא מקצת מדבריהם והשקפותיהם של מייסדי המפלגה ברל כצנלסון ודוד בן-גוריון - מנהיגי התנועה הסוציאליסטית השפויה - שפרס וחבריו מתיימרים להיות תלמידיהם. בן-גוריון היה ממנהיגי תנועות הפועלים במשך שנות דור - מייסד תנועת מפא"י שהפכה ל"מפלגת העבודה" - לא שבע נחת מהמיעוט המיליטנטי המשיחי של אותה תקופה. הוא נלחם נגד אנשי האקדמיה - אנשי "ברית-שלום" - הַמַגְנֶסִים הידועים לשמצה, לפני קום המדינה. מדברי דוד בן-גוריון: "אין רשות לשום יהודי לוותר על זכות העם היהודי בארץ... אין זו סמכות של שום גוף יהודי, אין זו אפילו סמכותו של העם היהודי כולו, החי אתנו היום - לוותר על איזה חלק שהוא בארץ. זוהי זכות האומה היהודית לדורותיה, זכות שאיננה להפקעה בשום תנאי. אילו היו יהודים באיזה זמן שהוא - מכריזים על הסתלקותם מזכות זו - אין בכוחם ובסמכותם להפקיע זכות זו מהדורות הבאים. שום ויתור ממין זה אינו מחייב ואינו קושר את העם היהודי. זכותנו על הארץ - על הארץ כולה - קיימת ועומדת לעד, ועד ביצוע הגאולה המלאה והשלמה לא נזוז מזכותנו ההיסטורית" ברל כצנלסון היה מאבות תנועת העבודה בארץ ישראל משנת 1909, והיתה לו השפעה מכרעת על בניינה והתפתחותה של ארץ ישראל. ברל עמד בראש מחנה המתנגדים לחלוקתה של ארץ-ישראל. אהבת המולדת שלו גברה על כל האידיאולוגיות הסוציאליסטיות והמהפכניות של תקופתו. הקשר של ברל לארץ-ישראל היה קשר עמוק, כפי שמופיע ב"כתבים" 365 : "התנ"ך הוא המנדט שלנו, אין זו מליצה, זהו אחד הניבים המעמיקים של המחשבה הציונית ... אל נעזוב את המיסטיקה של ארץ-ישראל ההסטורית למען המיסטיקה של מדינה יהודית". בענין ה"טרנספר" - העברת אוכלוסין - סובר ברל (כתבים עמ' 361) ש"זהו הפתרון הטוב ביותר, מצפוני שקט לגמרי: 'טוב שכן רחוק מאויב קרוב' - הם (הפלשתינים) לא יפסידו על-ידי העברתם, ואנחנו ודאי לא. בחשבון אחרון - הרי זו רפורמה פוליטית יישובית, לטובת שני הצדדים. זה מכבר סברתי כי זהו הטוב בפתרונות, ובימי הפורענות התחזקתי בהכרתי, כי הדבר הזה מוכרח לבוא ביום מן הימים. אלא שלא עלה בדעתי כי העברה 'אל מחוץ לארץ-ישראל' פירושה לסביבות שכם. האמנתי ועודני מאמין כי עתידים לעבור לסוריה ולעירק". ברל מתייחס בספרו (שם עמ' 352) למיעוט המיליטנטי ואנשי "ברית-שלום" - הַמַגְנֶסִים הידועים לשמצה, המבקשים לותר על חלקי ארץ ישראל: "כל זמן שאנו עצמנו איננו מוותרים - עדיין אין הדבר אבוד בשבילנו. סכנת הוויתור שלנו מבית היא, שכל עוד אנו בגולה נשואות עינינו אל כל רגב מרגבי הארץ, (ואילו) בהיותנו כאן - אין אנו מדברים אלא במה שעומד לרשותנו. אדמה בלתי נושבת על ידינו - אנו מפקירים בעומק נפשנו. הרי אפרים אינם לנו כעמק יזרעאל. ילדינו מתחנכים על פטריוטיזם לוקלי, פטריוטיזם תל-אביבי, ירושלמי, נהללי, עין חרודי ומשמר העמק. אך האם די לנו באהבת ארץ-ישראל שישנה, מבלעדי ארץ-ישראל שעוד איננה"?. בחג הפועלים - "אחד במאי" - התפרסם בעתון "דבר" (1.5.36) מנשר של ברל כצנלסון עורך "דבר", המהווה תשובה למופ"סים (מפלגת פועלים סוציאליסטית מבית מדרשו של סטאלין) ולאנשי "ברית שלום": "היש עם בעמים, אשר בניו הגיעו לסילוף כזה שכלי ונפשי, שכל שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?... וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח". מסכם ברל "הזכויות של עם-ישראל על ארץ-ישראל אינן עניין של דמוקרטיה. הזכויות שלנו כתובות בספר הספרים, ועמנו מזכיר בתפילותיו במשך אלפיים שנה, שלוש פעמים ביום, את ירושלים וארץ-ישראל. הזכות הזאת כתובה בליבו של העם, ולכן נלחמו היהודים במשך דורות, סיכנו את נפשם ונתנו את חייהם למען הארץ. זוהי זכות אנושית כבירה, שעומדת מעל תורות של סוציאליסטים, ליברלים ושמרנים". ארץ ישראל ,עם ישראל , מורשת ישראל - חד הם אצל ברל. מי יגלה עפר מעיניך, רבינו ומורינו ברל הגדול שהיית דורש כל ימי חייך בתורת ישראל, אהבת ישראל וארץ-ישראל, ובניך - תלמידיך שהשארת אחריך מבזים ומחללים את תורת תנועת העבודה הסוציאליסטית. ההסתדרות גואלת פועלים - עם עבדים ומזי רעב בשנת 1920 נוסדה ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל כשהיא מאגדת בתוכה את המפלגות: "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר" שנהפכה ל"מפא"י", וכן ארגונים נוספים: "החלוץ", "צעירי ציון", השומר הצעיר" ו"מפלגת פועלים סוציאליסטים עברים" (מ.פ.ס.ע.). בחוקת היסוד של "ההסתדרות" (כולל השלמות משנת 1927) נקבע סעיף א', המכונה "אָשְיות ההסתדרות" הקובע: "ההסתדרות מאגדת את כל הפועלים, החיים על יגיעם ובלא לנצל את עבודת זולתם" (אסור ל"פועל עמל" לנצל את חברו "הפועל העמל" (לא נאמר דבר על המנהלים המנצלים את הפועלים שעובדים תחתיהם י. ל.) סעיף ז' קובע: "כינון מוסדות לעזרה הדדית" - שכל מטרתם עזרה לפועל שעמל למען "הפרוליטריון" ונהפך לחולה, נצרך ונכשל, כמו: קופת-חולים, ביטוח-חיים, קופות-מלוה, קרנות מקרנות שונות. הקמת מוסדות תרבות וספורט שונים כולל מחלקה לסיפוק צרכי-דת. בשנת 1923 הוקמה "חברת העובדים העברים השיתופית הכללית בארץ-ישראל". בין המוסדות המשקיים שהוקמו: "המשביר המרכזי" - שכלל את תנובה והמשביר לצרכן. "סולל-בונה" - שכלל בנין, תעשיה, נמלים ועבודות-חוץ. "בנק הפועלים" - הוא המוסד הכספי המרכזי של ההסתדרות, שכלל את מרכז הקאופרציה, וכל הקופות למלוה וחסכון. קואופרטיבים לתחבורה ולהובלה. מוסדות השיכון. מוסדות החינוך - הוקמו בתי ספר לילדי עובדים ועוד מוסדות שונים - הכל לעזרתם של הפועלים העמלים - עַם עֲבָדִים ומְזֵי רָעָב. "מפא"י" - כמפלגה הגדולה - תמיד שלטה "בהסתדרות" ונציגיה שמשו תמיד כמזכירי ההסתדרות וממכווני דרכיה. תחת שלטונה "המהולל" של מפא"י, שמשה ההסתדרות הכללית מכשיר לשלטון בלי מצרים בפועל העמל והנרמס, תוך כדי שירת ההמנון: "קום התְנַעֵרָה עָם חֵלֶכָה עַם עֲבָדִים ומְזֵי רָעָב, אֵש הַלְבָבות הַלֵב לִחֵכָה לִקְרַאת אויֵיב הִכון לַקְרַב"! הפועלים העמלים מזי הרעב מעולם לא הבינו: ממי עליו עליהם להתנער, ולקראת מי עליהם להיכון לקרב. ממפלגה יהודית מחנכת לערכים ציוניים למפלגה הדוגלת בשחיתות. מפא"י שהגיעה לשלטון נהפכה למפלגה עליה מקונן הנביא: "שריך סוררים וחברי גנבים, כלו אהב שחד ורדף שלמנים, יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם" (ישעיה א,22) - מלים כפשוטם, ואין צורך כלל להרבות בפירושים. השוחד והשלמונים אכלו כל חלקה טובה במפלגת "מפא"י/מערך/עבודה". שרי ההסתדרות נתנו גושפנקא למנהלי המוסדות שלהם, והם היו שותפים מלאים למעשי השוחד, לגנבות ולשלמונים, וביחד עם שרי הממשלה הם שדדו את הקופה הציבורית, תוך התעלמות ממצוקותיהם של היתום והאלמנה מתוך עַם עֲבָדִים ומְזֵי רָעָב. מ"הגשמה ציונית-סוציאליסטית בארץ-ישראל" לאלופי השחיתות לנתינת השוחד במערכות הבחירות בישראל. במדינת ישראל היתה מפא"י המפלגה המרכזית הקובעת במרבית הענינים. בבחירות לכנסת השניה שנערכו בשנת 1951 קיבלה מפא"י יחד עם הרשימות הערביות הקשורות בה 45 מושבים. אנשיה החזיקו בדרך כלל בתפקיד רה"מ ובתיקי הבטחון, האוצר, החינוך, החוץ והמשטרה. כאשר השיכון נהפך מְמִנְהַל למשרד, הם השתלטו גם על השיכון. מפא"י היתה הכוח הקובע ב"סוכנות היהודית" וב"הסתדרות העובדים". ב"סוכנות" החזיקו נציגיה בתפקידי יו"ר ההנהלה, ויו"ר מחלקות הכספים ההתיישבות והקליטה. ב"הסתדרות" היה למפא"י רוב מוחלט עד שנת 1965. על מנת להגיע למספר גדול של מנדטים - חברי כנסת - כל האמצעים כשרים. המטרה כפי שהוגדרה: "הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי", שתשחרר את הפועלים העמלים - "עם עבדים ומזי רעב" - מהמעבידים הלוחצים אותם. לצורך ביצוע המטרה הקדושה - בחירות לכנסת - ניצלו את מפעלי ההסתדרות בשליטתה של מפא"י. בשנות החמישים והששים של המאה העשרים, היה "קבלן הבניה הגדול" אחד הספונסרים והגוף הבנקאי (בלתי רשמי) שמימן חלק גדול מעלויות קרן הבחירות של מפא"י (בתחילת שנות החמשים לא עסקו בעמותות). כל פועלי מפעלי הבניה - עָם חֵלֶכָה עם עבדים ומזי רעב - "נרמזו" (נצטוו) להצביע בעד ולמען השליט הידוע. כל המכוניות ובעיקר "הטנדרים" של הקבלן היו מגוייסים לבחירות, וכן גם משרדיו של הקבלן. לפועלים - עולים חדשים - שהגיעו מארצות בהן לא היו בחירות דמוקרטיות, ניתן הסבר על חשאיות הבחירות בקלפי. הוסבר למצביעים שעליהם לזכור, כי השליט התקין בקלפי מערכת רנטגן, המצלמת את ההצבעה, ואבוי למשים פתק לא נכון. האיום היה כבד, נאמר: כל העובר על מצוות השליט, ימצא את עצמו מחוץ למעגל העבודה. כזכור שלטה מפא"י בממשלה, בסוכנות-היהודית, ובהסתדרות. כל החשודים שלא הצביעו בעד ה"מפלגה הנכונה" - בעלי משפחות ובודדים - עלולים היו למצוא את עצמם מחוץ למעגל העבודה, ללא פת לחם לילדיהם. "מפא"י" קבעה מודל של ניהול בחירות, ושמשה "אב טיפוס" ממנה למדו מפלגות אחרות את מעשה השוחד, אולם "מפא"י" - העשירה בכספי ציבור - הגדילה לעשות "והיא עלתה על כולנה". ביום הבחירות נפגשו העסקנים עם הבוחרים בשכונות עולים שבערים ובאיזורי פיתוח. העסקנים הצטיידו במזומנים, וכל עסקן עם "הפעיל" שלו, הסתובב עם רכב בשכונה וחילק "כספי צדקה וחסד" למצביע פוטנציאלי האמור להצביע לרשימה הרצויה. המפתח לקבלת "הצדקה" היה מספר הראשים במשפחה שיש להם זכות בחירה. היו מקבלי "צדקה" שהציגו "תעודת זהות" על מנת לאמת את כמות הנפשות. המצביעים קבלו מספר של לירות - שקלים, מוכפלים במחיר קבוע לראש. "פעיל" - המרכז את ראשי המשפחות, קבל סכום כפול ומשולש עבור כל ראש. לזכותה של מפא"י יאמר: חלק מהכספים שמפא"י - בעזרת זרועותיה הארוכות - שדדו מקופת המדינה, חולקו לעם הנדכא - עָם חֵלֶכָה עַם עֲבָדִים eמְזֵי רָעָב - כשלמונים בעד הכנסת "הפתק הנכון" לתוך המעטפה ושלשולו לקלפי. המפלגה שמרה על הפועלים ודאגה שהם ישארו תמיד פועלים. כספי השוד לא שמשו לשיפור תנאי חייהם הקשים של הפועלים העמלים (מלבד המנהלים). על פי האידיאולוגיה שיובאה ממדינות "מתקדמות" ונוסתה בהצלחה רבה בארצנו בשנות החמישים והששים: הפועל צריך להיות תמיד תלותי נזקק ונצרך, וחשוב שיהיה תמיד תלוי בשלטון מעין עבד הנשלט על ידי אדונו. "נצרך לפרנסה", "נצרך לבריאות", "נצרך לשיכון", "נצרך להלוואות", "נצרך לחינוך ילדים". עד יום מותו מחכים לו בקלפי, ולצורך הבטחת "הבחירה הנכונה" למפלגת השליט, מבטיחים לו לעת זקנתו "בית אבות" - כאילו - בחינם. אם חלילה יבוא יום והעם חלכה - עם העבדים ומזי הרעב יתנער, ויהפוך לעצמאי - בלתי תלוי, יבוא הקץ על כל האידיאולוגיות השקריות, מוסדות המפלגה עשויים להתמוטט, והיום הזה עשוי להיזכר כסופה של מפלגת הפועלים מפא"י/מערך/עבודה, כפי שאכן התקיים בימינו. שיטות מתוחכמות להעברת שלמונים מתקציב המדינה למוסדות ההסתדרות. השחיתות והבגידה ב"ערכים של "הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי", הלכו וגברו בשנות החמישים עם קום המדינה. המוסדות הסוציאלים של ההסתדרות בהנהלת מפא"י, שהתחייבו לעזור ולתמוך בפועל -"עם עבדים ומזי רעב", רכשו כאילו -"לטובת" העמלים נכסי דלא ניידי, הקציבו למנהליהם משכורות שמנות וטובות הנאה שונים, לקיים: "וישמן ישרון ויבעט, שמנת עבית כשית..." ומרוב שחיתות התחילו המעילות. בשיטות מתוחכמות נדדו כספים רבים מאוצר המדינה בראשות מפא"י לקופת מוסדות ההסתדרות בראשות מפא"י. במשך שנים רבות נופחו תקציבי המוסדות בעשרות אחוזים שכללו חובות והפסדים מדומים. לצורך איזון קופת ההסתדרות ומהצורך לחלק טובות הנאה. הוגשו למשרד האוצר שבראשות מפא"י בקשות מנופחות על ידי המוסדות הנתמכים כמו: קופת חולים, קרן ביטוח, וקרנות אחרות. פקידי האוצר - נאמני המפלגה - שהיו מעונינים למנוע "עינא בישא" מהקהל, הצליחו במו"מ - אחרי מאמצים רבים לקצץ אחוזים בודדים, על מנת "לעור עיני חכמים ולהשביע- לסלף דברי צדיקים". יצויין שבשנת בחירות גדלה השחיתות, ונדרשו כספים רבים לכיסוי הוצאות השוחד והשלמונים ששולמו על ידי "קבלן הבניה הגדול", והוצאות שהיו וטרם שולמו. המאזנים הכספיים של מוסדות וקרנות ההסתדרות הועמדו תמיד במינוס גדול (הקרקעות המבנים ונכסים אחרים לא נכללו במאזן), והממשלה הנדבנית (על חשבון "העמלים") השתדלה לכסות עליהם ביד רחבה, -כאילו - לטובת העמלים. נדידת כספי ציבור מאוצר המדינה לקבלן הבחירות דרך מוסדות ההסתדרות. אחת הדרכים להעברת הטבות הממשלה לקבלן הבחירות היתה באמצעות מוסדות וקרנות ההסתדרות, שהזמינו אצל הקבלן ביצוע עבודת במאות מליונים לירות או שקלים שכללו: בתי-חולים מרפאות ומשרדים עבור "קופת-חולים", בתי-הבראה ומשרדים עבור "קרן ביטוח" וקרנות אחרים, בתי אבות משרדים ושונות עבור יתר מוסדות ההסתדרות. לביצוע העבודות לא נדרשו מכרזים, והקבלן היה כמעט "בלעדי". נקבע לוח למחירי יחידה שנתיים שסוכם בין – שני נציגי מפא"י – מנהלי המוסד והקבלן. במקרים של אי הסכמה למחירים חריגים או ערעורים, נקבע מראש שבורר פנימי מטעם "ההסתדרות" - בעלי המניות של שני הצדדים, יקבע סופית את עלות העבודות. הכל התנהל בחדרי חדרים, תוך העלמת הסיכומים מהמפקח - ממשרד חיצוני, שניהל את התאום והפיקוח על הבניה. הצדדים לא השאירו כל אפשרות לזרים לעיין ולהעיר הערות. לכבודם של המנהלים מ"שני הצדדים" ראוי לציין, כי לא זכור שאי פעם הגיעו הצדדים לערכאות או לבוררויות, מליון שקל לצד זה או מליון שקל לצד השני לא שינה את "הערכים הקדושים" של תורת "הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי" - הכל נעשה לטובת העמלים - עם העבדים ומזי הרעב. כזכור, המאזנים של מוסדות ההסתדרות היו תמיד בהפסד מדומה, אוצר המדינה כיסה את ההפסדים, והמליונים נדדו מקופת האוצר דרך קופת המוסדות לקופת הקבלן. היושר של ראשי המפלגה עמד מעל לכל במשטר ה"דמוקרטי" תחת הניהול של מפא"י, דברים לא נעשו בחנם, והממשלה בראשות מפא"י, החזירה לקבלן את כל הוצאותיו. במשטר מפא"י - שנות החמישים והששים - היו קיימים יחסי גומלין בין משרדי הממשלה והקבלן שעזר למפלגה ושריה להגיע לשלטון. לקבלן נמסרו עבודות בנין ופיתוח בקנה מידה גדול ללא מכרזים, וכל הוצאותיו של הקבלן - שאינן בגין העבודות הקבלניות - כמו בחירות וטובות הנאה אחרות ליקירי המפלגה, כוסו ידי הממשלה. מאחר ולא נערכו מכרזים, נקבע נוהל חדש - מותאם ליחסי המזמין והקבלן, על פי הנוהל שנקבע, הוגשו חשבונות חלקיים מדי חודש בחודשו כמקדמות, והתשלומים החלקיים, לפי הוראות מלמעלה - מהאוצר, שולמו כמקדמות. חלק גדול מהחוזים נחתמו בגמר ביצוע העבודות, ולגבי חלק מהעבודות נחתמו החוזים חודשים רבים אחרי גמר הביצוע. ראוי לציין שהיו קיימים יחסי אימון מלאים בין השרים הממונים בממשלה מטעם מפא"י, לבין מנהל החברה הקבלנית מטעם מפא"י. לקבלן - שקבל מפרעות מדי חודש בחודשו, לא היו בעיות מימון, המקדמות הרבות שקיבל, כיסו את כל הוצאות העבודות כולל רווח נאה ועוד... לאחר תקופה ארוכה - לפעמים עד שנתיים - אחרי גמר העבודות ואיכלוס הבתים, הוגשו החשבונות הסופיים במרוכז למשרד הראשי של הממשלה. החשבונות שהוכנו על ידי הקבלן תאמו - פחות או יותר - את "המקדמות המוגזמות" ששולמו בעבר. הקבלן ניפח מראש את החשבונות באחוזים גבוהים, ונתן אפשרות - על מנת למנוע "עינא בישא" - למזמין העבודות להוריד לו אחוזים בודדים. הכל סוכם במו"מ, בחשאיות, בין הצדדים - ב"כ המזמין מטעם מפא"י וב"כ הקבלן מטעם מפא"י - והכל בא על מקומו בשלום. ראוי לציין שהמנהלים מטעם מפא"י - הקבלן, האוצר והשיכון, חסכו שעות רבות ומפרכות מהמפקחים - המהנדסים - של המשרד המחוזי הממונה על ביצוע העבודות - כמקובל במינהל תקין - מלטפל בחשבונות שמוגשים לעבודות שבוצעו ללא מכרז וללא חוזה חודשים רבים לאחר גמר הביצוע. מדבריו של מאיר בראלי מעורכי "דבר": "לרבים תהיה זאת בוודאי הפתעה שבן-גוריון, שהאדיר את כוח ההסתדרות בחמש עשרה השנים שהנהיג אותה, הבין שעם קום המדינה זקוקה ההסתדרות לרפורמה יסודית...בעמל רב עלה בידו לבטל את זרם העובדים במערכת החינוך, אשר לא כזרם הדתי, לא היה מבוסס על אורח-חיים שונה (שמירת מצוות), אלא על השתייכות מעמדית כביכול. לא נתקבלה הצעתו של בן-גוריון להעביר את סולל-בונה ל"מע"ץ" (משרד ממלכתי)...". השחיתות במפלגת מפא"י=העבודה מעולם לא פסקה, והצליחה לדרדר את המפלגה על כל "ערכיה" מדחי אל דחי. ראשי מפלגת מפא"י=העבודה הצליחו תמיד בכשרון רב, למצוא דרכים מקוריות כיצד להשניא את המפלגה השלטת על הפועלים העמלים באיזורי הפיתוח. הסופר צבי שילוח ז"ל לשעבר חבר `מרכז-מפא"י` ולפעמים משתתף בישיבות המזכירות, קובע: "ההתדרדרות החלה עוד בשנות החמישים, כשבסניף תל-אביב של מפא"י התארגנה קבוצת עסקנים, בהנהגתו של שרגא נצר המיתולוגי, שכינתה את עצמה 'הגוש' ושתמורת "שקט-תעשייתי" להנהגה הלאומית, חסמה את הדרך לעליית כוחות צעירים לצמרת. גולדה מאיר=מאירסון - עמדה ערב מלחמת ששת הימים בראש ההירכיה המפלגתית במפא"י - כינתה את סניף תל-אביב של מפא"י `טמני-הול`, על שם הסניף הניו-יורקי הידוע לשמצה של המפלגה הדמוקרטית..." מהתיישבות ועבודה עברית כערך, להתיישבות כנדל"ן ובעלות על מפעלים. אחת הדרכים המקוריות היתה הקמת חרושת ו"מפעלים איזוריים" לקיבוצים ליד ערי הפיתוח. עם התבססות השלטון הכמעט דמוקרטי בארץ, התברר מצבה הקשה של הכלכלה השיתופית. חלק ממפעלי החרושת שהוקמו בקיבוצים, נוהלו על ידי חברים לא מיומנים, אף לקחו כספים בשוק האפור בריבית קצוצה, ולבסוף דרדרו את המפעלים עד לפשיטת רגל. הונהגה אידיאולוגיה חדשה של מעבידים סוחרי נדל"ן, תעשיינים, סוחרי ריבית ועוד. בעזרת ראשי המפלגה ובכספי משלם המיסים הוקמו תעשיות איזוריות, כלפי חוץ נאמר: הקיבוצים באים לעזרת עיירות הפיתו - הסובלים מחוסר מקומות תעסוקה, והם מקימים מפעלים לצורך העסקת המובטלים. הקיבוצניקים (בחלקם לא יוצלחים) נהפכו למנהלים, והעולים תושבי עיירות הפיתוח היו הפועלים שלהם. על פי התקנות הבלתי רשמיות, אין אפשרות שפועל מתקדם יהפך לאחר תקופה למנהל, כפי שמקובל אצל תושבי העיר ה"אריסטוקרטים". חבר קיבוץ - מעצם היותו חבר משק, יש לו את הכישורים המתאימים להיות מנהל. ואילו תושב עיירת הפיתוח נולד מפגר, ולעולם לא ידע לנהל. לכן נקבע שהפועלים – תושבי עיירת הפיתוח - יהיו "העבדים" של "האדונים" - חברי הקיבוץ. ואכן היחס אל תושבי עיירות הפיתוח היה תואם את השקפת עולמם (הבלתי רשמית) של ראשי ומנהיגי "תנועת העבודה" אבותיה של מפא"י. הם רדו בפועלים לקיים את הנאמר: "עבד כי ימלוך, גרוע עשרת מונים ממי שנולד אדון". הגדילו "האדונים" לעשות, גם בשעות הפנאי - המנוחה, בלטו ביותר הבדלי המעמדות. ברכת שחיה שנבנתה בכספי משלם המסים - כמענק לקיבוץ, היה בשימוש חברי הקיבוצים ואורחיהם בלבד. השכנים הקרובים מעיירת הפיתוח לא הורשו להכנס לאיזור הבריכה. התייחסו אליהם כ"מצורעים" בלתי רשמיים, המתאימים לשמש כ"עַם עֲבָדִים ומְזֵי רָעָב", ולא יעלה על הדעת - בתקופה החדשה המתקדמת - שבן קיבוץ "יחסן" יטבול בבריכה אחת עם בן עיירת-פיתוח. ההפליה השפילה זמנית את בני עיירות הפיתוח, אולם חישלה אותם לעתיד. ואילו חברי הקיבוצים שבגדו במורשתם הלכו והתדרדרו מיום ליום ומשנה לשנה. הנוהג שמנהלי הקיבוץ דגלו בו - העלמת כספים וחשבונות מעיני החברים ושלטונות המדינה - נהפך כמעט לאידיאולוגיה חדשה. לרמות את השלטונות: "זו התחכמות מסחרית" - המוכשרים מצליחים ומביאים רוח והצלה לקיבוץ, ומתמנים לתפקידים יותר גבוהים וחשובים. ואילו אלו שנתפסו, חוזרים הביתה ומשובצים בתפקידים אחרים. לא שמענו שבגין העלמת כספים מהשלטונות מוציאים את החבר מהקיבוץ. דברים של הסופר צבי שילוח ז"ל ("עלייתה וקריסתה של תנועת העבודה הארצישראלית" ("נתיב" 50 95\5): "תנועת העבודה הארצישראלית, קמה על בסיס של מלחמה לעבודה עברית (כיום מושג לאומני י. ל.), חלוציות מגשימה - שחבריה נדרשו לקשור את כל חייהם עם התפקיד החלוצי בכיבוש השממה והרחבת הבסיס הטריטוריאלי של המפעל הציוני, תנועה סוציאליסטית שתבעה מחבריה להיות פועלים פשוטים, כדי לטהר את המשק היהודי מעבודה ערבית" (כיום מלים גסות י. ל.). הסוציאליסטים החדשים, לאחר שגמרו לטהר את המשק הקיבוצי מעבודה ערבית, הם החליפו את הערבים בתושבי עיירות הפיתוח. הנוהג בשלטון מפא"י - מפלגת הא.מ.ת.( אַסון. מַפָלַה. תְבוסָה. ), מי שראה את השחיתות, העיר והתלונן, הכריזו עליו "בלתי שפוי", ובמקרים מסוימים הכניסו את "הבלתי שפוי" לבית-חולים של חוסים שירדו מדעתם. נסיון השתלטות מיעוט משיחי של "העבודה" על מוסדות המדינה, המשפט, התרבות והתקשורת תוך לחצים לנהל "דמוקרטיה טוטליטרית", של מדינה לכל העמים. בגידה בציונות הסוציאליסטית, ונישול - חלילה - של עם ישראל מארצו. וממשיך צבי שילוח: "מצער מאוד שתנועת העבודה הארצישראלית, שקמה על מלחמה לעבודה עברית, על חלוציות מגשימה, על הגנה כיבוש הארץ ויישובה, ולבסוף הובילה את היישוב לעצמאות, מסיימת את ימיה כמי שמוציאה משמה של "תנועת העבודה" את שם "ארץ-ישראל וירושלים השלמה". היא נהפכה למשענתה העיקרית של 'שלום-עכשיו' (ברית שלום הידועה לשמצה ממחצית הראשונה של המאה העשרים י. ל.) העלולה לגרום להתפרקותה של מדינת היהודים. אפיינית לקריסתה של תנועת העבודה היא העובדה המוזרה, לכאורה, שראש תנועת "שלום-עכשיו", צלי רשף, בחר את `העבודה 'למפלגתו', ולא את 'מרץ'. הרי ממילא זה אותו הדבר, כדאי לו אפוא להיכנס לחנות גדולה יותר. בכך נסגר מעגל הכפירה בציונות הסוציאליסטית שהתחיל 'בפְרַקְצְיָה' (פלג בהסתדרות)". - בישראל של "מפא"י" קם דור כפי שקרא להם משה רבנו (במדבר לב 14): "והנה קמתם תחת אבתיכם תרבות אנשים חטאים" - אבותיכם - המרגלים - מאסו בארץ-ישראל, הוציאו דבת הארץ רעה, ואמרו: "ארץ אכלת יושביה היא… לא נוכל לעלות אל העם", ואתם רוצים לחזור על מעשה אבותיכם. ומסכם צבי שילוח: "זוהי אפוא עדות לקצו של עידן, שראשיתו עלייתה המופלאה של התנועה וסופו נפילה מבישה. התולעים שכרסמו שנים רבות את גופת התנועה, גרמו לריקבון טוטלי. במפלגת 'העבודה' - הפוסט בן גוריונית, ובקיבוץ המאוחד הפוסט-אקטיביסטי, התחולל מעין שינוי מין, בהנהגתו של שמעון פרס, המציג עצמו כיורשו של בן-גוריון. מאבקו של פרס החל כראש 'חוג יגאל אלון' והגיע עד פעילות חסרת מעצורים למען מדינה פלשתינאית בארץ-ישראל המערבית עם בירתה בירושלים". בימינו קם דור חדש של אנשים משיחיים, שרוצים לכפות עלינו דת חדשה. ה"משיחיים" נזהרים מלהכריז על האידיאולוגיה שלהם, ולכן הם מדקלמים את האמירה הידועה של שמעון פרס - האידיאולוג של "מפלגת העבודה". (רעיה אפשטיין "נתיב" 3/1997): "אני לא יודע מה רוצה העם, אני יודע מה רצוי לעם". האיש הנחשב בעיקר בעיני עצמו, בר-אוריאן ואיש תרבות, בוודאי למד בתורת הדמוקרטיה העממית של ז'אן ז'אק רוסו את גישת ההפרדה בין "הרצון הכללי" לבין "רצון הכול". הקו הזה מתואר על ידי פרופ' שלמה אבינרי, לשעבר מבניה הבכירים ודובריה של "מפלגת העבודה" ("רשות הרבים" עמ' 124): "השאלה אינה אפוא מה רוצה העם אלא מה רצוי לעם - השאלה היא כמובן, מי מוסמך להכריע בכך. ברור שרוסו וההולכים בעקבותיו... ראו בכך פתח לאפשרות של דיקטטורה של אותו יחיד או אותם יחידים הסבורים שהם מייצגים את השלמות המוסרית... מתברר כי בחיק הדמוקרטיה הרדיקלית של רוסו חבוי גרעינה של דיקטטורה..." "גֻשְפַנְקָא דְמַלְכַא" נתקבלה בכנס "מרכז מפלגת העבודה" שהתקיים ביום 26.2.2001, מפי מי שהיה שר מטעם המפלגה - האידיאולוג החדש - הפרופסור להיסטוריה שלמה בן-עמי: "לא תמיד צריך להקשיב לרחשי העם" - הפרופסור המלומד המתיימר לייצג את "הדמוקרטיה הסוציאליסטית" - נהפך למומחה ל"דמוקרטיה- טוטאליטארית". גם הפרופסור יולי תמיר (שרה בממשלת ברק) המייצגת את המפלגה ב"פסטיבלים" של "הדמוקרטיה הסוציאליסטית" מצדיקה את הוויתור על מרכיבים מרכזיים בדמוקרטיה, כאשר הויתור תואם את השקפת מנהיג המפלגה. וכך אמרה: "תראה, כולנו הרענו להסכם אוסלו למרות שלא נולד באופן דמוקראטי. המגעים היו חשאיים, לא היתה שקיפות ושיקרו לציבור. בעניין זה, מה שהימין טוען היה נכון... רק ברגע האחרון הוא הוצג כמין עסקה של לקבל או לדחות, היו פגמים דמוקראטיים קשים בתהליך זה. בכל זאת אימצנו אותו בהתלהבות, מבחינתי בצדק... אני מניחה שאנחנו לא רוצים שלום דיקטטורי. זה לא...". הכנות החריגה והמשיחית של פרופסור יולי תמיר מעוררת כבוד וראויה לציון. הגישה לפיה ניתן להקים "דמוקראטיה טוטאליטארית" לשנה, ע"מ להשיג "מטרה נשגבת" - על פי האידיאולוגיה של השליט, מזכירה גישות דומות של דיקטטורים מן העבר הקרוב, אשר נבחרו בשיטות דמוקראטיות על ידי העם, וסיימו בחורבן עמם והרס מולדתם. פרופסור יחזקאל קויפמן חזה את עתיד המפלגה וכתב ("אומה ומעמד" בחבלי הזמן, הוצאת דביר 1936): "האידיאולוגיה הסוציאליסטית הזיקה לכלכלת היישוב ולפיתוחו, והיא תורה זרה ברוחה ובמהותה למטרות המפעל הלאומי בארץ-ישראל. חמורה יותר היא העובדה שהאידיאולוגיה הסוציאליסטית מושתתת על הנחות אנטישמיות ומסיחה את דעת היישוב מן העיקר של יישוב האדמה הלאומית, אל הטפל של רפורמה כלכלית סוציאליסטית". "מפלגת העבודה" נמצאת במשבר מפלגתי מאוד עמוק. מפלגה שאיבדה את דרכה, ואבד אמון העם בה. מפלגה שהפליגה בשחיתות בכל מוסדותיה. מפלגה שבגדה בערכיה ואימצה ערכים של האנטישמים היהודים. השאלה היא עד מתי חייב העם לסבול ממפלגה פושטת רגל, ללא ערכים ללא כל אידיאולוגיה (מלבד צבירת שלטון וממון), הרוצה להשתלט על העם בכל האמצעים כולל אמצעי טרור של "דמוקרטיה טוטליטרית". סיכום בחירות שבט תשס"ג ( ינואר 2003 ). מרבית אזרחי מדינת ישראל לא רוצים ב"מפלגת העבודה", וביום שלישי כ"ה בשבט תשס"ג (28.1.2003), נתנו האזרחים את הביטוי לכך בקלפי.
הכלכלה הסוציאליסטית גרמה לרבים מהפועלים שחונכו על ברכי האינטרנציונל לתקן את העולם: "עולם ישן עד היסוד נחריבה" - הם החריבו את העולם הישן עד היסוד. לטובת הבניה הגדולה: מה שניתן להרוס - הרסו, מה שלא ניתן להרוס - העלימו עין. "מגב כפוף נפרוק העול" - פרקו את העול מגבם של העסקנים וחברי הקיבוצים, על ידי כיפוף גבם של הפועלים - העולים, בעיקר בערי הפיתוח: קרית-שמונה, בית-שאן , שדרות ואופקים. "עַם חֵלֶכָה" - העם שעלה מן הגולה הדוויה, הפך להיות אצל הסוציאליסטים - במפעלי ההסתדרות ובמפעלי הקיבוצים - "עַם עַבָדִים eמְזֵי רָעָב". לאחר ניצול ונישול "העבדים" והריסת פרנסתם, נהפכו מנהלי הסוציאליסטים לסוחרי נדל"ן שהשתלטו על קרקעות המדינה ומוצצים את לשד דמה של האומה. הם הפכו את הרעיון של "ארץ ישראל ציונית עובדת" לארץ ישראל לכל העמים אובדת. המחזאי ויספיאנסקי: "היתה לכם, שוטים, קרן זהב. בזבזתם אותה, ועכשיו נותר לכם רק חבל התליה!". הבוחרים - "עמך" של ישראל המפוקחים, אינם הבוחרים של שנות החמישים, והמועמדים לכנסת - "הפרזיטים של מפלגת מפאי/העבודה" - בשנות ,2000 אינם המועמדים של שנות החמישים - שבאו לבנות מדינה ציונית הקולטת עליה יהודית וגואלת אדמת המולדת. המועמדים של שנות 2000 התפשטו מכל הערכים של המפלגה, ומלבד צבירת ממון, תענוגות החיים ושלטון על "עם עבדים ומזי רעב" אין להם כל ענין בערכים ובאידיאלים הנושנים. ה"פרזיטים" התעשרו, שַמְנו, וקיימו את נבואת משה אבי הנביאים: "וישמן ישורון ויבעט". הם בגדו בתורתם של ברל ובן גוריון נהפכו לשונאי עצמם, עמם וארצם, נהפכו לאנטי ציונים, המעדיפים עליה לכל העמים, ומסירת אדמת המולדת לנכרים. עמך ישראל התבגר ומקיים את הציווי הסוציאליסטי: "קום הִתְנַעֵרָה עָם חֵלֶכָה עַם עֲבָדִים ומְזֵי רָעָב, אֵש הַלְבָבות הַלֵב לִחֵכָה לִקְראת אויֵיב הִכון לַקְרַב" - האויב הגדול והמסוכן ביותר לעם ישראל, הם המיליטנטים המשיחיים שונאי עמם וארצם, הרוצים ב"מזרח תיכון חדש" כדוגמת האוטופיסטים הדוגלים ב"מדינה של כל אזרחיה", במקום "מדינה יהודית", ונישול עם ישראל מארצו. מפלגה שהיתה ציונית - הבוגדת בעם ישראל הנצחי ובמולדתו. מפלגה שהתפשטה מכל ערכיה ונהפכה לשלטון משחית, לא יכולה לשרוד. בגלל עברה המזהיר מגיע לה קבורה מכובדת. השאלה מתי? "מי האיש" שיתקע את המסמר האחרון בארון המתים. בישיבת המרכז האחרונה סוכם בין "החברים" שאת התפקיד המכובד ביותר - לתקוע את המסמר האחרון ב"ארון המתים" של מפלגת מפאי=מערך=העבודה, צריכים להטיל על האיש שנבחר ברוב עם לשמש כיו"ר העכשוי האחרון - "הכהן הגדול" - היודע כיצד ואיך בחכמה גדולה לסתום בכבוד את הַגולֵל. מנהיגי המפלגה לדורותיהם "העריכו" מאד את האיש ולא חסכו ממנו הערכות ותשבחות לרוב. במבט לאחור על ההיסטוריה של מפלגת "מפא"י"="מערך"-"העבודה", לא נמצא מנהיג או יו"ר שלא הכביר מלים לתאר את סגולותיו המיוחדות של האישיות המרשימה והמקסימה הטוענת כי היא ממשיכת דרכה של המפלגה, ומחשיבה ורואה את עצמה גם כאידיאולוג של המפלגה. מן הראוי היה - וכמובן מאליו - שיש להטיל על האיש את התפקיד המכובד ביותר - תקיעת המסמר האחרון ב"ארון המתים" של מפלגת העבודה=מפא"י על כל שמותיה בכל גלגוליה. האיש שנבחר במרכז האחרון לתקוע את המסמר האחרון ב"ארון המתים" של מפלגת העבודה=מפא"י הלא הוא מיודעינו שמעון פרסקי=פרס, ובשמו הסיפרותי: שמעון לוזר. משחר נערותו - בקבוצת "גבע" ובקיבוץ "אלומות". היה האיש נאמן לכל מנהיגי המפלגה, ובמשך כל שנותיו חלק להם כבוד רב וקילסם בשבחים. מנהיגי המפלגה לדורותיה שהכירו היטב את האיש בכל תפקידיו - משחר נעוריו עד הגעתו לפסגת המפלגה, ציינו את סגולותיו הנשגבות של האיש, והעטירו עליו שבחים לרוב. על פי הכלל (עירובין יח "מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכלו שלא בפניו" להלן רק מקצת שבחו: "האיש" שמשחר נערותו ינק תורתו והיה "נאמן" למורשת מורו ורבו ברל כצנלסון, משתדל כיום לקיים בדבקות ובלהט את מצוות רבו הדגול. לימים החליף "האיש" את מורו ורבו (אצל הראשון לא היתה קריירה והפרנסה היתה צנועה), והיה לתלמידו - "כביכול" - עושה דברו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון. "האיש" "מבצע" בקנאות, בחריצות, בהתמדה ובמסירות-נפש, את מורשת רבותיו הדגולים, ללא סטיה. משה (שרתוק) שרת - ראש הממשלה השני, מציין ביומן אישי (הוצאת מעריב כרך ח' עמ' 2301): "אמרתי כי אני שולל את "האיש" תכלית השלילה, ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר (סרטן), אקרע קריעה על המדינה אם אראנו יושב על כסאו של שר בישראל". - דברים כה קשים לא נאמרו מעולם על נושא משרה בישראל, ובמיוחד שלא על ידי משה שרת הידוע בעדינותו ובשמירת כבודו של הזולת. איסר הראל - ראש שרותי הבטחון והמוסד, שהיה מקורב ביותר לראש הממשלה, מדבר על השפעתו ההרסנית של "האיש" על בן גוריון, ורואה בו את: "האחראי הישיר לשיבוש דעתו של בן גוריון". לוי אשכול - שר האוצר, הבטחון וראש הממשלה השלישי, הכיר היטב את "האיש" בתפקידיו הרבים, וגם סבל ממנו רבות, וכאשר הגדיש "האיש" את הסאה, קרא עליו: "הוא עוסק בהרעלת בארות, השמצות ורכילות". - ללוי אשכול היה הרבה מה לומר על "האיש", אולם כידוע אשכול דיבר קצרות. משה דיין - רמטכ"ל, שר החוץ והבטחון, עבד בצמוד ובמקביל ל"האיש", ולמד להכירו לִפְנֵי וִלִפְנִים, חוזר ומספר מספר פעמים: "האיש מדליף את סודות המדינה". גולדה מאיר - שרת העבודה, החוץ וראש הממשלה, סבלה רבות מ"האיש" שהציק לה וחתר תחתיה, בעיקר כששרתה כשרת החוץ. גם בהיותה ראש הממשלה לא שבעה ממנו נחת, בהיות "האיש" חתרן, משמיץ, הולך רכיל, מרעיל בארות ומדליף סודות המדינה. הדברים הגיעו עד כדי כך, שהNרה גולדה מאיר "התנתה את הישארותה במשרד החוץ, בסילוקו של האיש ממוקדי השפעה רגישים מבחינה בטחונית" לעת פרישת גולדה מהממשלה, בקשה בצוואתה: "שישמרינו האל מלמנות את האיש לראש ממשלה". "יצחק היקר" שר, וראש הממשלה לאחר כמה עשרות שנים, מעביר לנו ב"פנקס שרות" דברים שקולים ומפורטים המתארים את אופיו, תכונותיו ומעלותיו של "האיש" - ידידו לשעבר. מקצת שבחו של "האיש": "חתרן בלתי נלאה... הדלפות וחתירה מתמדת תחת מעמד ראש הממשלה, ערעור מעמדה של הממשלה לפי המשנה הבלשביקית הנודעת (לשמצה)". רבין - חברו לשעבר, חוזר ומגדיר את "האיש" שוב ושוב - "שקרן: לא האמנתי לאף מלה שלו". עזר ויצמן אחרון אחרון חביב, הנשיא השביעי שנאלץ להתפטר מהנשיאות, מכיר היטב את "האיש" - היכרות אישית, מתוך תקופה של חמשים שנות שרות תחת ממשלות ישראל. לאחר שעזר סולק (זמנית) מן הממשלה בעקבות המגעים עם אש"ף, ביוזמתו של "האיש" - שהתנער כצפוי מכל הפרשה, הכריז עזר: "עכשיו 'האיש' בן הכלבה וכל בני הזונות האלה - הפודלים והבלייזרים, עושים את עצמם שלא ידעו מכלום". האופי של "האיש" לא השתנה, כבן עשרים כבן ארבעים, כבן ששים, כבן שמונים, יין ישן משתבח מעצמו. זיקנותו אינה מביישת את צעירותו, אין לו בושה ואיננו מתבזה, יש לו עור פיל, ולמען השלטון הוא סובל הכל. "לאיש" שהגה מורשת - מזרח תיכון חדש, לשם הקיצור "מורשת פרס", יש זיקה למורשת עמו ורבותיו בשינויים קלים, ועם מספר תיקונים לא משמעותיים. ברל ודוד בן גוריון מי יגלה עפר מעיניכם (מי ייתן ותחיו), ותראו את סילוף תורתכם על ידי "האיש" - שהגיע למדרגה השפלה ביותר בהיסטוריה היהודית - על ידי ויתור על חלקי מולדת, תוך כדי בעיטה ברגל גסה במורשת היהודית, שנאה עצמית ותמיכה בנאצים הפלשתינאים האנטישמים. לאחר שנאמרו מקצת שבחו של "האיש", לא נמצאה אישיות אשר יודעת טוב ממנו לבצע את סתימת הַגולֵל . "נושאי הארון" עדיין לא אושרו סופית על ידי היו"ר. מתנהלת מלחמת חורמה בין צעירי המפלגה המבקשים לשאת את "ארון המתים" ולהיות בין הצועדים הראשונים המלווים והסותמים את הַגולֵל (אבנים שמניחים ככיסוי על דפנות הקבר). יו"ר הכנסת (לשעבר) שהשקיע בשנים האחרונות מאמצים רבים בזריקת בוץ ואבנים על ראשי מפלגתו ושריה, ולא חסך - בצחצוחי לשון להשחיר את פניה של המפלגה, דורש בצדק להיות בין נושאי "ארון המתים". הרי הוא גרם לגסיסתה של המפלגה, ועזר לקרבה לקבורה. מזכ"ל המפלגה האחרון (אחריו כבר לא יהיה) השחצן - בעל הפה הגדול, שמונה לאחרונה ל"ראש צוות התגובות" - היודע כיצד לסכסך בין ראשי המפלגה, והיודע להצביע - בצביעות - כביכול על חטאים של אחרים, בעוד כל מה שנעשה סביבו בתוך מפלגתו, מלא שקרים ושחיתות, הגוררים אחריהם גזילה וגניבה של רכוש והון הציבור. השחצן שמקרב - במהירה - את מפלגתו אל פי פחת, דורש בצדק להיות בין הבכירים -בשורה הראשונה - "נושאי "ארון המתים". יהודים המאמינים בתורת-ישראל, בעם-ישראל ובארץ-ישראל, מתפללים ומצפים שיתקיים במהרה בימינו חזון הנביאים (ירמיהו לא 27-26): "הנה ימים באים נאם ה', וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה. והיה כאשר שָקַדְתִי עליהם, לנתוש ולנתוץ, ולהרוס ולהאביד ולְהָרֵעַ, כן אֶשְקֹד עליהם לבנות ולנטוע נאם ה'". (זכריה ח, 5-4): " עֹד יֵשְבו זְקֵנִים וְזֵקנות בִרְחֹבות יְרושָלָם, וְאִיש מִשְעַנְתו בְיָדו מֵרֹב יָמִים. ורְחֹבות הָעִיר יִמָלְאו יְלָדִים וִילָדות, מְשַחֲקִים בִרְחֹבֹתֶיהָ". כל הזכויות שמורות לנאמנים המקוריים של מפלגת העבודה "קום הִתְנַעֵרָה עָם חֵלֶכָה עַם עֲבָדִים ומְזֵי רָעָב, אֵש הַלְבָבָות הַלֵב לִחֵכָה לִקְרַאת אויֵיב הִכון לַקְרַב" ! אינדקס הפורומים של פורומים של מקור ראשון -> מקור פוליטי כל http://www.makorrishon.net/forum/viewtopic.php?t=1576&sid=46560ca5906eb38b5b3d4e1334d8ff12 כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
04:22 25.11.03 |
|
57. שמעון פרס נאחז בעמיר כפול 2 = ראשות הממשלה !!
בתגובה להודעה מספר 37
|
ערכתי לאחרונה בתאריך 25.11.03 בשעה 04:38 בברכה, פילוביץ שחף נאחז בעמיר לא במקרה שמעון פרס נחוש כל כך להכניס את עמיר פרץ למפלגת העבודה בכל מחיר. הצגתו של פרס כמי שהצליח לעשות שלום חברתי והיחיד שיכול להשיג שלום מדיני, אמורה לסלול את דרכו לראשות הממשלה. שלום חברתי = אמורה לסלול את דרכו לראשות הממשלה {פ"ש}
מאת:אמנון לורד 21 בנובמבר 2003, כ"ו בחשון תשס"ד ביום ראשון השבוע התקיימה ישיבת סוערת בלשכת מפלגת העבודה. שמעון פרס רוצה לאחד שוב את המנשביקים והבולשביקים. ישיבת הלשכה התנהלה לכאורה רק סביב ענייני פרוצדורה, בעקבות טרפוד ישיבת המרכז ששמעון פרס רצה לכנס. אך למעשה הכל סובב סביב רצונם של ח"כ אופיר פינס והיו"ר הזמני פרס לסכם את העסקה עם עמיר פרץ ולהחזירו למפלגת העבודה. לפי תוכניתו של שמעון פרס, כפי שסוכם עם אנשי פרץ מאחורי גבה של מפלגת העבודה, יקבל עמיר פרץ אוטומטית כוח של 16 אחוזים מחברי המרכז, שזה בערך 400 איש. בהתאם לאחוז הזה יינתן לו משקל גם בשאר גופי העבודה. וכך גם כמות המשרות והתפקידים. איך הגדיר לי חבר לשכת מפלגת העבודה את מהות העסקה – כוח לשמעון ותמיכה לז´נבה. הדיל שחתם פרס בחשאי כמו אחרון העסקנים עם פרץ, מקביל לדיל שחתם יוסי ביילין כאחרון החתרנים עם אנשי אש"ף, מאחורי גבה של ממשלת ישראל. בשלב זה, נראה לכאורה כאילו עסקני מפלגת העבודה מתנגדים ברובם לדיל עם פרץ. הדבר בא לידי ביטוי בישיבת הלשכה, שבה התעוררה התקוממות כללית נגד פרס (ופינס). כאשר מונים את מתנגדי הדיל עם פרץ, העניין נראה מבחינתו של פרס כאבוד: וילנאי מתנגד, סנה מתנגד, פואד מתנגד. רמון שותק, אומרים שהוא מתנגד. אבל כל ההתנגדות הזו לא תחזיק מעמד. השילוב של יוזמת ז´נבה והדיל עם פרץ נועד להפוך את שמעון פרס למועמד של מפלגת העבודה לראשות הממשלה בבחירות הבאות. סוף סוף מנהיג. סוף סוף אדם אמין, בעל מעמד בינלאומי. איפה הוא התחבא כל השנים האלה? מי שבודק את רשימת האישים הפוליטיים החתומים בסוף מסמך ז´נבה, מוצא שם את אברום בורג, את עוזי ברעם ואת יוסי ביילין. כן, גם מצנע שם. השלישייה בורג-ברעם-ביילין, כשהיא מחוברת עם עמיר פרץ, נותנת את ההרכב הישן של הבולטים בין אנשי פרס במפלגת העבודה. כעת ברעם מייעץ לפרץ במשא ומתן עם מפלגת העבודה. זאת הקבוצה שאינה מכירה בממלכתיות, בשלטון החוק או בריבונות של מדינת ישראל, ככל שמדובר באפשרות שלהם להגיע לשלטון. ביילין ובורג התחילו בצורה דומה מאוד לעבריינות ז´נבה במשא ומתן שקיימו בקאהיר בראשית שנות ה-90 עם אנשי אש"ף בראשות אבו-מאזן, לפני עליית רבין לשלטון. אז התגבשה ההבנה הראשונה בין אנשי ´השמינייה´ ובראשם ביילין ובורג לבין אש"ף, ולפיה ידאגו הראשונים לביטול החוק האוסר מפגשים עם אש"ף ובתמורה תקבל מפלגת העבודה תמיכה מאסיבית של הקול הערבי בבחירות 92´. המשמעות היתה ברורה: ביטול החוק, בינואר 93´, סלל את הדרך להסכמי אוסלו. מה שצריך להדאיג זו יכולתו המוכחת של ביילין ליצור מהלכים שמחוללים דינמיקה, הכופה בסופו של דבר על ממשלות ישראל החלטות. הוא עשה זאת באוסלו ובנסיגה מדרום לבנון, ואחרים עשו זאת ביוזמת הגדר – שביילין כנראה לא הצטרף אליה כדי לא ליצור חיכוכים עם שותפיו הפלשתינים. ועכשיו יוזמת ז´נבה, המחבלת בצורה ממשית במדיניות ישראל, בעמדותיה ובמעמדה בזירה הבינלאומית. שובו של עמיר פרץ למפלגת העבודה הוא חלק מהמערכת הזאת. זאת הסיבה לכך שההתנגדות במפלגת העבודה לקבלתו תתפוגג. לפרס ופרץ יש אג´נדה. לווילנאי, לפואד, לאהוד ברק ולכל האחרים – אין. פרס רוצה להעביר את העניין הזה בכל מחיר, ויש לו בשביל מה: הוא יבוא אל הפורומים הגדולים של מפלגת העבודה בנאומים נסערים ונרגשים, שהמוטו שלהם יהיה – שלום ורווחה חברתית וכלכלית. מפלגת העבודה בסאב-טקסט של המסרים שלה תשדר לציבור: עכשיו עמיר פרץ מחבל באינטרסים של המדינה; נעשה שלום חברתי. עכשיו יאסר ערפאת עושה טרור; נעשה איתו שלום מדיני. לטרור יש רק פתרון מדיני. כאשר מולם ימין נרפה ודילטנטי, עם חברי כנסת שאינם מבינים את תפקידם כריבון וכנציגי ציבור שבכוחם לחוקק חוקים, התוכנית הגדולה של פרס, ביילין ופרץ יכולה להצליח. על גופותינו, כמובן. 37. שמעון פרס משחק הפעם בגלוי:מחזיר את ההסתדרות!! https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5391&omm=37&viewmode=
שריפת 'הסכם ז'נבה' ע"י צעירי חב"ד צילום:שי גפן ספר לקב"א הסכנה הגדולה ביותר במסמך ז´נבה היא הוויתור הישראלי על הזכות להגנה עצמית "יוזמת ז´נבה" מכילה שלושה יסודות מהותיים: נסיגה ישראלית מכל השטחים האסטרטגיים החיוניים בארץ ישראל, כולל פינוי פיזי של יישובים רבים ובהם אריאל, עמנואל ואפרת; מסירת הריבונות על חבלי יש"ע לידי אש"ף (הרשות הפלשתינית אינה מוזכרת במסמך); והקמתו של גוף מדיני שלישי בארץ ישראל בשם "קבוצת ביצוע ואימות", שלאורך המסמך מופיע כ"קב"א". הגוף השלישי הזה יהפוך לכוח המדיני הריבוני בארץ ישראל כולה. זה לא כתוב במסמך,אבל זה הפירוש האמיתי. מדינת ישראל תצטמצם לא רק בשטחה אלא גם בעומק ומהות הריבונות שלה. היא תאבד את יכולת ההגנה העצמית, וכתוצאה מהוויתור על יכולת זו היא תאבד כמובן מאליו גם את עצם זכות ההגנה העצמית. כל ביטחונה של ישראל בחזית החשובה ביותר שלה יופקד בידי הכוח הרב-לאומי, שיוקם במסגרת הקב"א. אפשר לומר שכל מה שמתרחש היום ברשות הפלשתינית יקבל חסות בינלאומית. הכוחות הרב-לאומיים ישלטו למעשה בלב ירושלים. הר הבית יימסר לריבונות פלשתינית מלאה: "מדינת פלסטין תהיה אחראית לשמירה על הביטחון במתחם (הר הבית) ולהבטיח שלא ישמש לפעילות עוינת נגד ישראלים או נגד שטח ישראל. הנשק היחיד שיותר במתחם יהיה של אנשי ביטחון פלסטינים ושל יחידת הביטחון של הנוכחות הבינלאומית". "יש במסמך הוכחה לכך שבצד הפלסטיני יש פרטנר רציני ומהימן להסדר שלום", כותב הסופר דויד גרוסמן בפתיח למסמך. זה פחות או יותר האזכור היחיד לכך שהיוזמה האמורה מטרתה להביא לשלום. מופיעה כמובן הצהרה על תום הסכסוך ופתיחת עידן של שלום. אך מה שיש כאן איננו הסכם שלום, והניסיון למכור את יוזמת ז´נבה על תקן של "שלום" הוא הונאה. מהות המסמך היא העברת השליטה האמיתית על הארץ לגוף בינלאומי, שיורכב על ידי ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי, האו"ם ו"צדדים אחרים" (ללא פירוט), אזוריים ובינלאומיים. ההסדר במהותו – שיטור ורגולציה של הנוכחות היהודית בארץ ישראל. בדבר נכונותה של ישראל לוותר על זכותה להגן על אזרחיה מפני פוגרומים והתקפות טרור, שאלתי בזמנו אישיות בכירה, שהיתה שותפה למהלכי המשא ומתן בימי אהוד ברק. הבכיר הזה ענה לי: "ועד היום צה"ל הצליח להילחם בטרור?". בכך אישר שישראל תהפוך לפסיבית בנושא העיקרי של ביטחונה – המלחמה בטרור, להוציא כמובן תלונות לקב"א. אפשר יהיה גם להתלונן לקב"ה. תוכניות אלה ואחרות דווחו מעל דפים אלה בשנתיים האחרונות. בזמנו שוחחתי עם מעוז רוזנטל, שחקר את תפקודו של ביילין בהחדרת מתווה אוסלו בימי ממשלת רבין. הוא טרח להזכיר שוב ושוב כי ביילין מבלה את רוב זמנו על ציר ישראל-פאריס, שם הוא נפגש עם עבד-רבו. השניים טרחו להכחיש כל מהות מדינית למפגשים ביניהם. רוזנטל עמד על דעתו כי הוא בטוח שביילין עובד על משהו גדול, שעוד ינחת עלינו. 3. הרב דרוקמן קורא לשרוף את מסמך ז'נבה......... https://rotter.net/forum/gil/5578.shtml#3 אנחנו מפחדים מנחם לנדאו, בכיר-שב"כ לשעבר, מכניס לפרופורציות את ארבעת ראשי השב"כ לפני שבוע יצאו ארבעה או כמה ראשי שב"כ בהודעה לעם, כי מדינת ישראל בסכנה )ולכן צריך מהר לברוח). אם הם אומרים, אותי זה מפחיד. התמלאתי פחד. החלטתי להתקשר אל מנחם לנדאו, בכיר לשעבר בשב"כ. מנחם, אתה לא מפחד? מדינת ישראל בסכנה, הם אומרים. לנדאו פרץ בצחוק בצד השני של הקו: "לא, אני לא מפחד". אבל בכל זאת, אלה אנשים מוסמכים. "בסך הכל, מה הם אומרים? הם מציגים לך תמונת מצב. צריך לקרוא את כל מה שהם אמרו, לא רק את הכותרת. ובדרך כלל זה נכון. הטרור לא עושה לנו טוב. זה לא סוד. אוקי, אז מה התשובה? על זה הוויכוח". אתה לא מזהה את ההפחדה הזו כחלק ממערך התעמולה של יוזמת ז´נבה? זה יצא בעיתוי מאוד מסוים. "הם תומכים בעמי איילון, לא בז´נבה". מה ההבדל? "אנשי ז´נבה סגרו את הכל, עמי איילון יצר מתווה. איך יעשו בדיוק כל דבר, הוא לא אומר. על זה ילכו למשא ומתן. על בסיס זה נדבר. ז´נבה, עם כל הכבוד, זה המון שרלטנות". בכלל, מה פתאום ארבעה ראשי שב"כ, שבמשמרות שלהם היו מחדלים כמו התמוטטות ביטחון הפנים ורצח ראש ממשלה, באים להטיף לעם ישראל? "זה בדיוק העניין. עם כל הכבוד לגוף שאני שירתי בו, זה גוף שהיה טוב בסיכול ממוקד, במודיעין למטרה. בקטע של הערכות לאומיות-ביטחוניות הוא לא היה כל כך מוצלח. השב"כ לא חזה את האינתיפאדה הראשונה, הוא לא חזה את האינתיפאדה השנייה, הוא לא חזה את התוצאות של הסכמי אוסלו. אז לבוא עוד פעם עם הערכה כזאת לעתיד, זאת בעיה". יכול להיות שהם קופצים על העגלה בדיוק מהסיבה הזו - להרחיק את תשומת הלב מהמחדלים בתקופתם? "אני לא חושב. הם אנשים שעשו משהו בחיים. בכל זאת אנשים רציניים. אבל מה לעשות, בכל מה שקשור בחיזוי העתיד – פה נכנסת הנפש הפוליטית. אם הם חושבים שז´נבה תביא הצלחה ושלום, למה לא חזו שאוסלו לא יביא את המצופה ממנו? הם מכניסים לתחזית שלהם נימה פוליטית. אני לא מתרגש". הם אומרים שנעשים מעשים מחפירים בשטחים. "זה אברום (שלום), וכשאני שומע אותו אומר את זה, אני מחייך. אבל להגיד לך את האמת, אני חוזר עכשיו מצרפת, ראיתי שם בטלוויזיה איך נראה האירוע של ניסור ועקירת הזיתים. איך הערבים מופיעים ואיך המתנחלים מופיעים. זה נותן לך הרגשה מאוד לא טובה".
13. בעקבות שיח ראשי שב''כ: ירון לונדון וח''כ אלדד.. https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5578&omm=13&viewmode= אמן בכלוב זכוכית ´מוזיאון מאיר אגסי´ מורכב מדמויות בדויות שאגסי ברא בעצמו מאיר אגסי ז"ל חוזר. אגסי נהרג בתאונת דרכים מחרידה באנגליה לפני חמש שנים, אך לא נשכח. עוד בחייו הוא פיתח פרויקט שנקרא ´מוזיאון מאיר אגסי´. עכשיו מוצג הפרויקט כתערוכה בגלריה האוניברסיטאית באוניברסיטת תל-אביב. כשאני חושב על מאיר אגסי כפי שהוא שמור אצלי בזיכרון, המושג ´מוזיאון´ בהקשר של אדם חי, מתחבר לי היטב עם דמותו. הוא הפך עוד בחייו לפרסונה שמשמרת במערכת הדימויים המזוהה איתה תקופה, מרחבים, אירועים, אנשים. או כפי שמאיר אגסי עצמו הגדיר זאת בהקשר של ´מוזיאון מאיר אגסי´: חלל מנטלי, מטאפורי, ממשי. אגסי כאישיות היה מערכת תומכת, העומדת במרכז של חלל ומרחב מיתולוגי. בשביל אנשים כמוני זה היה שנות החמישים, שנות השישים, "עולם הקולנוע", סרטים על הדשא, "עצור גבול לפניך", הרוגים במלחמות, נחמיה בן-אברהם, ניירות מסטיק, טרטקובר ודנקנר בצירוף מלנכוליה, מוות, זיכרונות כמו מרחבים אבודים מעבר לגדר. ומעבר לגדר תהום. כל זה רק במבט מהזווית האישית שלי. אגסי חי חיים שלמים בבריסטול שבאנגליה, לשם עזב ב-1982. תוך כמה שנים הפך לאישיות תומכת של מערכת אמנותית, המורכבת מדמויות בדויות של אמנים שאותם ואת יצירתם הוא ברא בעצמו, והם שממלאים את החלל המושגי והממשי של ´מוזיאון מאיר אגסי´. איכשהו עלה במחשבתי שאגסי ביקש במהלך חייו להשתחרר מכלוב הזכוכית שבתוכו הוא עצמו היה מוצג, פריט באוסף מוזיאלי של רודני התרבות והאמנות המקומית הישראלית. הוא אחד הבודדים באמנות הישראלית שהמיתוס שלהם כאישיות חשוב לא פחות מיצירתם האמנותית. ב-92´ שרטט אגסי תרשים זרימה סכמאטי, המכיל את המערכת התרבותית-אישיותית של ´המוזיאון´, כלומר שלו. אם אני קורא את המפה נכון, יש בה שני שדות מרכזיים המתחברים זה לזה וניזונים זה מזה: השדה הגדול הוא ה"תרבות", שבשניים מקודקודיו מצוי המיתוס, כרכיב בהיסטוריה וכרכיב באישיות. האישיות מקבילה לשדה של "חוויה קולקטיבית"; הזיכרון (בתחום האישיותי) מקביל לשדה של ההיסטוריה. אני מניח שמשך השנים תצוף יותר ויותר השאלה מי היה מאיר אגסי. מנכס פרטי בזיכרון של אנשים רבים, הוא כבר הופך לנכס של אוצרי מוזיאונים, של חוקרים, של זרים שלא הכירו אותו וגם לא את הסביבה שבה גדל. אגסי יהיה יותר ויותר ´מוזיאון מאיר אגסי´, ואנשים יקראו את עבודותיו ואותו כמו טקסט. בתודעה הישראלית שמור אגסי בעיקר ככותב. הוא השאיר אחריו יצירות מופת קטנות בכתב, בכתבות ב´מוניטין´ ובעיתונים אחרים, ובעיקר בספר היחיד שפרסם – ´הגבעות השחורות של דקוטה´ (1987). מי שיחפש את תמונת הילדים הפוסעים בשדה כשברקע הררי אקליפטוס ומגדל מים וגגות אדומים של קיבוץ, לא ימצא אותה בתערוכה העכשווית. היא קיימת בעיקר בכתובים, או אולי בדיבור. לפני עשר שנים, לרגל גיליון מיוחד, היו לי עם אגסי שיחות טלפון ליליות ארוכות. לא נפגשנו מעולם פנים אל פנים. זה היה קול צעיר, רך, מקבל את הדין, שהתנדב מיד לכתוב רשימה על נושא שההגדרה היחידה שלו היתה "ישראל, 1957". זה היה קטע נפלא על קיבוצו, רמת-הכובש, ועל פיסות החיים בו, לכודות בזמן הנתון: שעה ושנה. אחר כך במשך חודשים, שלא לומר שנים, לא מצאה רשת המקומונים הגדולה את הדרך לשלם את המאתיים-דולר שהגיעו לו, ואני מתבייש להגיד שלמיטב זיכרוני זה היה רק מאה דולר. בסופו של דבר הובא מאיר אגסי לקבורה ביום חורף אביבי בבית הקברות של רמת-הכובש, בלב הפרדסים. האיש הזה, ששידר בדידות וניתוק, היה אהוב על רבים, ורבים עוד יותר היו קשורים אליו נפשית. כל הזכויות שמורותל מקור ראשון - עיתון ישראלי לאומי BINAMICA אתר של בינמיקה - עיצוב ובניה אתרים http://www.makorrishon.net/article.php?id=1373 "!! ב-8 במרס 1968 יצאה מצרים בתרועה רמה למלחמת התשה !!" |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
03:26 12.11.03 |
|
49. אריאל לין: להקים וועדת חקירה לגרעונות הפנסיה
בתגובה להודעה מספר 28
|
ערכתי לאחרונה בתאריך 15.11.03 בשעה 09:44 בברכה, פילוביץ שחף זיגפריד חבר מתאריך 30.5.02 4839 הודעות 02:37 12.11.03 אריאל לין: להקים וועדת חקירה לגרעונות הפנסיה דרישה חדשה תופשת תאוצה לחקור את כל פרשת היעלמות הכספים מקרנות הפנסיה והגרעונות האדירים. אוריאל לין נשיא לשכות המסחר דורש היום לבדוק אם נעשו מעשים פליליים בידי אנשי ההסתדרות שגרמו לקריסתן של קרנות הפנסיה ועושק כספי העמיתים לין אמר כי על סכומי כסף הרבה יותר קטנים הוקמו וועדות חקירה ממלכתיות ולא יתכן כי הפרשיה בעלת הנזק הכלכלי הגדול ביותר לאזרחי המדינה לא נחקרת ואין מוצאים אחראים נשיא איגוד לשכות המסחר לשרון:הקם ועדת חקירה!! ערוץ 7 לין: להקים ועדת חקירה ממלכתית לנעשה בקרנות הפנסיה 09:46, 13 נובמבר 2003 / י"ח בחשון תשס"ד אוריאל לין נשיא איגוד לשכות המסחר, קורא לרה"מ שרון להקים ועדת חקירה ממלכתית לבחינת היווצרותם של הגירענות בקרנות ההסתדרותיות. "על כשלונות קטנים בהרבה מניהול קרנות הפנסיה, כמו משבר מניות הבנקים, הוקמה ועדת חקירה. אי אפשר להשאיר את נושא הגירעונות שנוצרו בקרנות הללו ללא חקירה מקיפה וממצה", אומר לין. הגירעון האקטוארי בכלל קרנות הפנסיה עומד על 137.5 מיליארד שקל, זאת על בסיס אומדני האוצר. http://www.a7.org/news.php3?id=64824 אלימלך חבר מתאריך 26.7.03 398 הודעות 09:14 15.11.03 לשכת ערפאת מתאמת פגישה עם עמיר פרץ המגשרים והמקשרים הם שמעון פרס ויוסי ביילין , כל אחד מסיבותיו. הסיבה של שמעון פרס היא השארתו בעמדת ראש המפלגה לנצח.מרגע שפרץ נכנס למאבק על ראשות מפלגת העבודה..כל המתחרים רוצים להרויח זמן ולכן הם יאריכו את כהונת היושב ראש. זה סקופ אבל בשביל בטוח זה לא. הסיבה של יוסי ביילין..זו שותפות בחורבן הבית השלישי. ביילין התחילו בשואת אוסלו ...פרץ בשואת השביתות וערפאת בשואת האינתיפאדה. כל הדרכים מוליכות לאירופה הנאצית. ערפאת רוצה לחזק את פרץ בהנהגת ישראל מתוך האמונה שמי שהחריב ומחריב וסודק את החברה והכלכלה בישראל ישתף איתו פעולה... שכן גם ערפאת עסק ועוסק בקעקוע של החברה והמדינה. לא לשכוח ורק לזכור..מי שהביא את ערפאת מטוניס היו שמעון פרס ויוסי בילין. יד אחת מכוונת את כל מלאכי החבלה.ואת השיווק המתוק של עבודת מפיסטו. במפקד הלאומי של עמי איילון יש מתכון בטוח לחיסול המדינה. אבל הם עטפו זאת , בכאילו ויתור על זכות השיבה. בהסכם זניבה..יש דרך ארוכה של מתקתקות כדי לרכוש את הלב. אבל בפירוש אין ביטול על זכות השיבה.אפילו עמי איילון הצביע על עובדה מלוכלכת זו. במפגש ארבעת המוסקטריםשל ראשי השבכ-שבח יש הזרקת פחד ואימה בעם העצבני. לא מקרי הוא..שיום לפני חלוקת מסמך הסכם זניבה בציבורידיעות אחרונות אירגן את השולחן המרובע[ולא שולחן עגול של אבירים.שולחן מרובע של אינטרסנטים ואם לא די בזה...הנה בעובדה של אילנה דיין..יש משחק של פלשטינים ויהודים עלובים שמשחקים בפני הפריץ-מצלמת הטלביזיה..כאילו הם מצילי האומה. לי הדברים מזכירים את שקספיר הגדול,היודע כל, כל העולה במה....כל העולם טלביזיה..כל העולם שחקנים...ואנחנו העם נמצאים גם מחוץ לזירה כצופים, וגם בתוך הזירה המולכים לטבח. אלימלך חבר מתאריך 26.7.03 398 הודעות 09:27 15.11.03 1. ותגובה הליכוד ...ממה שמעתי במסדרונות הכנסת הקמת ועדת חקירה ממלכתית ..לבדיקה כיצד ומי אשם בגרעונות האקטואריים של קופות הפנסיה..גרעונות המגיעים למאה ושישים מיליארד דולר. האם במהלך יצירת הגרעונות היו גם עבירות פליליות. שינוי מצטרפת למהלך כי פרץ המצטרף למפלגת העבודה עלול לזנב בה. האיחוד הלאומי של ליברמן והמפדל של איתם מצטרפת גם מצטרפת צריך לזכור שפרץ מהווה איום ישיר על המתנחלים. מרץ תצטרף להצבעה על הקמת ועדת החקירה הממלכתית...בשל היבט ממלכתי. הערבים יתנגדו פה אחד. אמרו שלא יהיה משעמם בכנסת השישה עשר.. וזו רק ההתחלה ממה שאני שומע במסדרונות.חורף חם.. ואגב עוד משהו פוליטי המעיד על טיפשות טוטאלית של השמאל. בוש מנסה לחסל את הטרור אז הוא יישם בעוצמה את מפת הדרכים..שגם השמאל מסכים איתה. אבל לדעתי..השמאל פורח רק כשהוא מריח דם, בעיקר דם יהודי ואמריקני.
כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו. |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
04:27 13.11.03 |
|
51. המונופולים גורמים הפסד של חמישה מיליארד ש''ח..
בתגובה להודעה מספר 49
|
י"ז בחשון תשס"ד יום רביעי,12 בנובמבר האוצר: המונופולים גורמים הפסד של חמישה מיליארד שקל בשנה הנזק מחברת החשמל: 3.1 מיליארד שקל, מהם 750 מיליון בגין הפנסיה לעובדים ו-40 מיליון שקל מאספקת חשמל חינם מאת: יוסי גרינשטיין מעריב. משרד האוצר מגביר את המאבק בהסתדרות. במסגרת זאת הכין המשרד סקירה, ובה הוא טוען כי היקף הנזק הנגרם למשק ולציבור מהיעדר תחרות בענפים השונים מגיע לכחמישה מיליארד שקל בשנה. כך, ההפסד במשק החשמל מגיע לכ-700 מיליון דולר בשנה (3.1 מיליארד שקל), במשק החלב ל-110 מיליון דולר (כ-500 מיליון שקל), בנמלים ל-550 מיליון שקל, במשק הדלק ל-200 מיליון שקל ובשוק הטלפוניה ל-700 מיליון שקל. ד"ר אלדד שידלובסקי, אשר הכין מטעם האוצר את הסקירה על הנזקים כתוצאה מהיעדר תחרות בענפי המשק, כמו נמלים, חשמל, דלק, מים, בנקאות, טלפון וחלב, מדגיש כי פתיחת הענפים לתחרות תוריד מחירים ותחסוך מיליארדי שקלים למשק. שידלובסקי מצייר תמונה קשה מאוד על ההפסדים העצומים הנגרמים למשק עקב עלויות, תשלומי שכר והסדרי פניסה גבוהים במונופולים הגדולים במשק. "הפגיעה במשק מהיעדר תחרות מתבטאת בתפוקות נמוכות, ניצול תשתיות לא יעיל, אבטלה סמויה גבוהה,פערי שכר גדולים, שימוש של העובדים בכוח מונופוליסטי להשגת טובות אישיות, כולל שכר גבוה, תשואה נמוכה להון וכדומה. "הפגיעה בציבור הצרכנים מתבטאת במחירים גבוהים ובהשתת מסים גבוהים למימון העלויות הגבוהות בחלק מהחברות. הוכח כי פיקוח מחירים אינו תחליף טוב לתחרות אמיתית, וכי המחירים גבוהים מדי".* נמלים לדברי שידלובסקי, המונופול בתחום הנמלים גורם לפגיעה ביכולת היצואנים להתחרות בשוקי חו"ל, לייקור עלויות הייבוא ועקב כך גם להעלאת מחירי כלל הסחורות במשק ולפגיעה קשה בצרכנים. כמו כן, האיגודים המקצועיים והיעדר לחץ תחרותי גורמים לתפוקות נמוכות ולעלויות שכר גבוהות. "עלויות השכר בנמלים גבוהות במיוחד, ומהוות למעלה ממחצית מהוצאות הרשות. השכר הממוצע בנמלים ב-2002 היה 22.4 אלף שקל, פי 3.2 מהשכר הממוצע. עלות השכר השנתית לעובד בנמלים ב-2002 הגיעה ל-332 אלף שקל". * חשמל לפי סקירת האוצר, עלות ההפסד למשק הישראלי עקב מבנה משק החשמל היא 524 מיליון דולר לשנה, וזאת בשל חוסר היעילות של חברת החשמל, אבטלה סמויה של כ-3,000 עובדים ושכר גבוה. עובדי החברה נהנים מחשמל חינם בשווי של יותר מ-8.5 מיליון דולר בשנה, ומתנאים מפליגים והפרשות נדיבות לפנסיה, בהיקף של 1.3 מיליארד דולר לעשר שנים (167 מיליון דולר לשנה). מנגד , תעריף החשמל לצרכנים ולתעשייה גבוה. "אומדן שווי החשמל חינם מבוסס על צריכה ממוצעת, ולכן הוא אומדן חסר, כי אלפי עובדים של חברת החשמל צורכים כפול ויותר מהצריכה הממוצעת", טוען שידלובסקי, "תנאי הפנסיה המופלגים גרמו לחיוב יתר של צרכנים. תעריף החשמל נקבע לפי דיווחי חברת החשמל, שמעדיפה לנצל את כוחה כמונופול ולגלגל הוצאות רבות ככל האפשר על הצרכנים, במקום לנקוט תהליכי ייעול וצמצום. לכן, פתיחת הענף לתחרות תביא תועלת רבה למשק ולצרכנים". * דלק ואנרגיה ההפסד בתחום הדלק מהמנופול של חברת בז"ן מגיע, לטענת האוצר, ל-200 מיליון שקל בשנה, וזאת בשל כוח אדם עודף, שכר גבוה, ושימוש יתר באנרגיה. הצרכן הישראלי משלם עבור דלק 25% יותר מהצרכן בארצות-הברית, בשל היעדר תחרות בבתי הזיקוק ובשיווק הדלק. כמו כן, נמצאו בבז"ן עודף בכוח אדם (30%) ופער של 17.5% ביעילות השימוש באנרגיה, כך שעלויות הייצור בחברה גבוהות ב-20% מהממוצע האירופי. * חלב לפי הסקירה, שלוש החברות המובילות - תנובה, שטראוס וטרה - מחזיקות ב-96% משוק החלב בארץ. כתוצאה, מחיר החלב ליצרנים גבוה ב-30% ממחיר התחרות, וגם המחיר לצרכן גבוה ב-35% לעומת אירופה וב-60% לעומת ארצות-הברית. "ביטול שיטת המכסות והקרטל, ופתיחת השוק ליבוא חופשי של חומרי ייצור ומוצרים סופיים, יובילו לחיסכון של מעל 110 מיליון דולר לשנה", נטען . * מקורות "מחירי המים בארץ גבוהים מאלה שבארצות-הברית ובמדינות נוספות, ואינם מכסים את עלויות התפעול של מקורות. החברה צוברת חובות, והממשלה מחלצת אותה מפעם לפעם. מקורות מעסיקה 2,300 עובדים - מספר גדול מאוד לעומת חברות ישראליות אחרות". * בנקים "מערכת הבנקאות בארץ היא מהריכוזיות בעולם. חמשת הבנקים הגדולים מרכזים מעל 95% מנכסי הבנקאות, כ-85% מהמועסקים בבנקים ו-90% מהסניפים . ישראל דורגה לפני כמה שנים במקום השני בעולם בריכוזיות בנקאית (לאחר פינלנד), תוך מרווח פיננסי גבוה". * בזק לטענת האוצר, ההפסד לצרכנים כתוצאה מהמנופול של בזק בשוק הטלפונים מגיע ל-700 מיליון שקל, בשל התעריפים הגבוהים. "אילו התקבלו המלצות הוועדה להסדרת התעריפים ב-1999, היו הצרכנים נהנים מתעריפים מוזלים ב-3.5%-1%, וחוסכים 700 מיליון שקל. הרווחים הגבוהים של בזק הם עדות לכוחה המונופוליסטי. למרות צעדי ההתייעלות בחברה, נכנסת בזק לתקופת ההסדר הנוכחי כשהיא מטופלת במאות עובדים מיותרים ". http://images.maariv.co.il/cache/ART584263.html כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
21:16 18.11.03 |
|
53. תביעה בסך 441 מיליון שקל נגד ההסתדרות !!!
בתגובה להודעה מספר 49
|
ערכתי לאחרונה בתאריך 19.11.03 בשעה 07:01 בברכה, פילוביץ שחף צו מניעה נגד שביתה במשק למשך שבוע יום שלישי, 18 בנובמבר 2003, 20:03 מאת: שלומי שפר וחיים ביאור, הארץעייני. מחכה לנתניהו (צילום: אתר ההסתדרות)בית הדין הארצי לעבודה הורה לאוצר ולהסתדרות להמשיך במו"מ בנוגע לשינויים בפנסיה. ארגון העובדים יחליט הערב אם להחריף העיצומים במשרדי הממשלה עוד בכתבה: תביעה בסך 441 מיליון שקל נגד ההסתדרות » בית הדין הארצי לעבודה הוציא הערב צו האוסר על ההסתדרות לקיים שביתה כללית במשק למשך שבוע ימים. כן הורה בית הדין לצדדים - האוצר וההסתדרות - להמשיך במו"מ ביניהם באופן אינטנסיבי בנוגע לשינויים בפנסיה. הרכב בית הדין בראשות הנשיא סטיב אדלר, התיר עם זאת לעובדי הרכבת ולעובדי נתב"ג לקיים "שביתה וירטואלית": העובדים מחויבים להתייצב לעבודה, ואולם הם יהיו רשאים להפנות את התקבולים (כרטיסי נסיעה או מיסי נמל מנתב"ג) לקרן נאמנות, במקום שהכספים יופנו לקופת המעביד.
ההסתדרות מתנגדת לקיצוץ בזכויות של העמיתים והגמלאים בקרנות הפנסיה, הנכלל בחקיקה שיזמה הממשלה. ההסתדרות דרשה מהממשלה להכנס עמה למו"מ על הקיצוץ ובמקביל הכריזה על כוונתה לקיים שביתה ברוב מגזרי המשק, כדי לאלץ את הממשלה להמנע מיישום הקיצוצים. לטענת האוצר, הנושאים הכלולים בחקיקה, לרבות הקיצוץ בזכויות הפנסיה, אינם נושא למו"מ. מטה המאבק של הסתדרות עובדי המדינה מתכנס בשעה זו כדי להחליט אם להחריף את העיצומים במשרדי הממשלה, הנמשכים כבר 50 ימים, או לדחות את ההחרפה ב-24 שעות. יו"ר הסתדרות עובדי המדינה, עופר עייני, אמר כי אנשיו מחכים לתשובות שאמורות להגיע משר האוצר בנימין נתניהו. עייני, ונציב שירות המדינה, שמואל הולנדר, נועדו אמש כדי להשלים את גיבוש ההסכם שיאפשר את סיום העיצומים במשרדי הממשלה. בפגישה דנו השניים באפשרות לדחות את השינויים המבניים המתוכננים למשרדי הממשלה, ככל הנראה עד מרץ 2004. לפי הצעת יו"ר הסתדרות עובדי המדינה, גם נושאי הפנסיה הנוגעים לעובדי המדינה יידונו בתקופת ההקפאה. עייני והולנדר היו קרובים להשגת הסכם כבר בשבוע שעבר, ואולם הוא נמנע בגלל התנגדות הממונה על התקציבים במשרד האוצר, אורי יוגב. תביעה בסך 441 מיליון שקל נגד ההסתדרות
מנהלים המורשים של קרנות הפנסיה ההסתדרותיות לשעבר, שמונו על ידי משרד האוצר, יגישו בימים הקרובים תביעה בסך של 441 מיליון שקל נגד ההסתדרות הכללית, נגד חברת העובדים ונגד קרן ההשקעות של חברת העובדים.
המנהלים המורשים טוענים בתביעה כי במסכת רחבה של מעשיי "ניצול וגזל", לטענתם, שנעשו באופן שיטתי על ידי ההסתדרות, מימנה ההסתדרות את מנגנוניה השונים וכן כיסתה את הגירעונות שלה באמצעות כספן של קרנות הפנסיה, כלומר כספי העמיתים שביטחו את עצמם בקרנות. עוד נטען בתביעה כי מעשי הגזל נמשכו גם לאחר שההסתדרות הכללית עברה מן העולם ב-94' והוחלפה על ידי ההסתדרות החדשה. http://news.walla.co.il/?w=//467301 NFC המאבק מחריף - נתניהו מכה בפרץ: המנהלים המורשים של קרנות הפנסיה יתבעו מההסתדרות 441 מיליון ש"ח העילה: "מסכת רחבה של מעשי ניצול וגזל שיטתיים מצד התובעות..."; נתניהו אישר אישית את הגשת התביעה. מאת: עיתונאי מסויים המפקח על הביטוח, אייל בן-שלוש, התיר לשש קרנות פנסיה שנוהלו על-ידי ההסתדרות להגיש תביעה נגד ההסתדרות ונגד שלושה גופים נוספים מטעם חברת העובדים. היקף התביעה: 441 מיליון ש"ח, לעומת יותר ממיליארד שקל שביקשו לתבוע תחילה. העילה הנטענת: "מסכת רחבה של מעשי ניצול וגזל שיטתיים מצד התובעות". ביום 19.11.03 (יום ד') יובא הנושא לאישור סופי של הוועדה המנהלת את קרנות הפנסיה, בראשה עומד השופט (בדימ.) ישי לויט. התובעים הם הגופים המנהלים את קרנות הפנסיה הבאות: קרן פועלי הבניין, נתיב, מבטחים, קרן מקפת, קרן הגמלאות המרכזית (קג"מ) וקרן חקלאים. הנתבעים הם הסתדרות העובדים, חברת העובדים, קרן השקעות של חברת העובדים וחברת הנאמנות של חברת העובדים. הקרנות שכרו לשם הגשת התביעה את משרד עורכי הדין כהן-שפיגלמן-ברק-זמיר, בו שותפיהם בניהם של הנשיא אהרן ברק, והשופט (בדימ.) יצחק זמיר. התביעה תוגש בעיתוי בעייתי מבחינת ההסתדרות - בעיצומו של מאבק של ההסתדרות נגד הממשלה בכלל, ומשרד האוצר בפרט. שר האוצר, בנימין נתניהו, אישר אישית את הגשת התביעה, שעלולה להפנות אצבע מאשימה כלפי כמה מבכירי ההסתדרות, ובראשם עמיר פרץ, חיים רמון ועשרות מנהלים בכירים בקרנות ובגופי ההסתדרות. משרד האוצר מתכנן לפרסם זאת רשמית לקראת סוף השבוע. נושא זה טופל במשך שנים על-ידי כמה גורמים, ובראשם עו"ד יחיאל כץ - המנהל המורשה של קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין, וכן ח"כ יצחק כהן (ש"ס), בתפקידו הקודם כסגן שר האוצר. כץ פעל יחד עם ועדת הנהלה, שבה היו חברים השופט (בדימ.) אורי שטרוזמן, המפקח לשעבר על שוק ההון במשרד האוצר, גד ארבל, ועו"ד יראון פסטינגר. כל אלה פעלו הן במשרד האוצר והן במשרד המשפטים, כדי לסלול את הדרך לתביעה, אותה ביקשו להגיש לפני זמן רב. ואולם, עקב שיקולים שונים, ובהם פוליטיים - שמא יראה הדבר כניסיון ניגוח פוליטי - נדחתה הגשת התביעה עד כה. נושא זה טופל גם במישור הפלילי. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד דוידה לחמן-מסר, ריכזה נושא זה במשרד המשפטים, מטעמו של היועץ אליקים רובינשטיין. כץ וכהן דרשו, בין השאר, מהיועץ המשפטי לממשלה להורות על פתיחת חקירה פלילית נגד הגופים הנ"ל והמנהלים הבכירים. ואולם, עד כה טרם הכריע רובינשטיין בדרישה. על-פי התביעה, ביצעו הנתבעות "מסכת רחבה של מעשי ניצול וגזל שיטתיים מצד התובעות, שתכליתם האחת והיחידה היא מימון ההסתדרות על מנגנוניה השונים וכיסוי גרעונותיה האדירים באמצעות כספן של קרנות הפנסיה ההסתדרותיות, וכספיהם של עמיתים שביטחו את עתידם אצל קרנות הפנסיה הללו". בטיוטה נכתב, כי בניגוד לטענת ההסתדרות, כאילו גזל קרנות הפנסיה הוא נחלתה של "ההסתדרות הישנה", "הרי שמעשי הגזל והמירמה נמשכו ואף שוכללו משך השנים שלמן חילופי ההנהגה בשנת 1994 ועד עצם היום הזה". נטען עוד, כי "בסדרה של מהלכים פיננסיים אחרים, בלתי חוקיים בעליל, רוקנו ההסתדרות וחברת העובדים מכל תוכן אחזקות של קרנות הפנסיה במניות קרן ההשקעות בשווי מאות מיליוני שקלים והעבירו אותו לקופת ההסתדרות". בין אלה הועלו בטיוטה נזקים בהיקף של מאות מיליוני שקלים, בהם: דילול אחזקותיהן של קרנות הפנסיה במניות בכורה של קרן ההשקעות והעברת נכסים להסתדרות ללא תמורה ריאלית ראויה (שיכון ובינוי, מניות כור, פירעון הלוואה צמותה, תרומה להסתדרות). בטיוטת כתב התביעה נאמר עוד, כי למטרה זו מוטטה ההסדרות כליל את האבחנה שנשמרה משך עשרות שנים בין פעילותה כאיגוד מקצועי לבין פעילותו של המשק ההסתדרותי והקריבה את האחרון, ובכללו את קרנות הפנסיה ואת עמיתי קרנות הפנסיה, למען קיום כוחה הפוליטי. כך נהגו, נטען, למרות שעל שולחנה של ההסתדרות כבר היו מונחים דו"חות - הן אלה שנערכו על-ידי מבקר המדינה, והן אלה שנערכו על-ידי ההסתדרות עצמה, שהצביעו על כך שהקרנות מצויות בסיכון של קריסה, לאחר שאלה "עשקו במרוצת השנים את קרנות הפנסיה ותרמו בכך לקריסתן". http://www.nfc.co.il/archive/001-D-34300-00.html?tag=7-00-30 20:24 18/11/2003 כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
05:11 21.11.03 |
|
54. קרנות הפנסיה ההסתדרותיות הפכו לחטוטרת ענק
בתגובה להודעה מספר 53
|
שרון: קרנות הפנסיה ההסתדרותיות הפכו לחטוטרת ענק על גבו של המשק לדבריו, המונופולים הם אסון למשק; בישראל התפתחה תרבות של אי-עבודה; ביצוע הרפורמות המבניות ישחרר אותנו מכבלים ויסיר עיוותים היסטוריים 02:04 21/11/2003 מאת: אלונה קורן
"ניהול כושל של קרנות הפנסיה במשך שנים הפך אותן לחטוטרת ענק על גבו של המשק, זאת מכיוון שהן צברו גירעונות ענק" - כך אמר אתמול (ה'), ראש הממשלה אריאל שרון בוועידה לייצוא ולשיתוף פעולה בינלאומי. "אנחנו מוכנים להידבר מול הוועדים על הנוסחה הנכונה בסוגיית הפנסיה, ולפתור את הבעיה. אני מעוניין לבוא לקראת ועדי העובדים, אבל איני מוכן להיכנע לאיומים וללחצים לא ענייניים", אמר. על המונופולים אמר שרון, כי הם אסון למשק. "הממשלה מובילה בנושא זה שורה של מהלכים, כגון הפרדת רכבת ישראל מרשות הנמלים וייעול מבנה חברת החשמל ומקורות. "חלק מהשינוי אנו מתכוונים לבצע כבר בשנת התקציב הקרובה", אמר שרון. לדבריו, ביצוע הרפורמות המבניות במשק ישחרר אותנו מכבלים ויסיר עיוותים היסטוריים. "רק כך נוכל לממש את מלוא הפוטנציאל של המשק". שרון אמר כי ממשלתו העמידה את מטרת שיקום המשק באותה רמה של עדיפות כמו הנושא הבטחוני-מדיני. לדברי שרון, בישראל התפתחה תרבות של אי-עבודה. "אסור לעשות הכללות אבל יש במדינה יותר מדי אנשים שרוצים להתפרנס מבלי לעבוד", אמר. שרון מנה חלק מהשינויים המבניים שיוזמת הממשלה, בהם שינוי שוק העבודה, רפורמה במס וגירוש עובדים זרים. "השבוע התבשרנו, שמספר הישראלים בענף הבנייה עלה ב-12%, ונראה, כי המאמצים משתלמים", אמר. עוד אמר, כי הממשלה פועלת לעודד מוסדות פיננסיים להפנות יותר מקורות להשקעות ריאליות במשק, הן לחברות והן לפרויקטים תשתיתיים. http://www.nfc.co.il/archive/001-D-34480-00.html?tag=5-09-18 כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
07:48 24.11.03 |
|
56. משרד האוצר מגבש: הצעות להגבלת השביתות בישראל
בתגובה להודעה מספר 54
|
ערכתי לאחרונה בתאריך 24.11.03 בשעה 08:03 בברכה, פילוביץ שחף זיגפריד חבר מתאריך 30.5.02 4934 הודעות 00:55 24.11.03 משרד האוצר מגבש: הצעות להגבלת השביתות בישראל משרד האוצר מגבש שורה של הצעות להגבלת השביתות בישראל. על פי ההצעה, בטרם תתקבל החלטה לשבות, תיערך הצבעה חשאית בקרב חברי הארגון השובת. כמו בכן מבקשים במשרד האוצר להאריך את תקופת הצינון ל-60 יום, במקום 15 ימים, כפי שנהוג כיום. בטיוטה שמגבש המשרד ייאסר על העובדים לשבות מסיבות פוליטיות. ההסתדרותץ כמובן "זועמת" על ההצעה אך מי אם לא עם ישראל יבין את חשיבותה של הגבלת השביתות הפוליטיות הפראיות של וועדים כוחניים האוחזים את המדינה בגרון.NFC האוצר מגיש הצעת חוק שתאסור שביתה פוליטית במסגרת ההצעה, יחוייבו ועדי עובדים להודיע על קיומה של שביתה 60 יום לפני מועדה המתוכנן; נתניהו ופרץ ייפגשו היום 24/11/2003 | אלונה קורן | [email protected] שר האוצר, בנימין נתניהו, והשר במשרד האוצר, מאיר שטרית, החליטו (יום א', 23.11.03) להגיש הצעת חוק, שמטרתה להגביל את כוחם של ועדי העובדים לשבות בצורה פתאומית; וכן להגביל את יכולתם של ארגונים, ובראשם ההסתדרות, לקיים שביתה שבמהותה נובעת מסיבות פוליטיות. כן נועד החוק לעצור את העיצומים במשק, הנמשכים כבר חודשיים וגורמים נזק עצום למשק. החוק המוצע, שהמגישה המקורית שלו היתה חברת הכנסת רוחמה אברהם מהליכוד, יחייב, בין היתר, רוב של 45% מהעובדים לצורך קיום שביתה. במסגרת ההצעה יחוייבו ועדי עובדים להודיע על קיומה של שביתה 60 יום קודם למועדה המתוכנן, זאת בהשוואה לתקופה של 5 ימים הנדרשת מהם כיום. מעביד, מנגד, יוכל להודיע על השבתת מגן רק 5 ימים לפני המועד, במקום 60 יום הנדרשים ממנו כיום. בהצעת החוק נאמר, כי יש לקבוע הגדרה למחאה פוליטית של עובדים, ובמסגרתה לקבוע מפורשות את הגבולות הראויים למחאה זו. הכוונה היא כי הסמכות לדון בטענה שהפסקת עבודה מאורגנת של עובדים מהווה מחאה פוליטית תהיה נתונה לבית המשפט. החוק המוצע קובע, כי לא תימסר הודעה על שביתה בשירות הציבורי, אלא אם התקבלה החלטה על כך בהצבעה חשאית. הצבעה כזו תיערך לא יותר מ-90 יום קודם לקיום השביתה. הצעת החוק הזו היא פועל יוצא של האשמות האוצר כנגד ההסתדרות כי ההשבתות האחרונות הן על רקע פוליטי, ולא במטרה להגן על העובדים. הבוקר: פגישה נוספת בין נתניהו ופרץ שר האוצר, בנימין נתניהו ויו"ר ההסתדרות, ח"כ עמיר פרץ, ייפגשו היום (ב') במאמץ נוסף להגיע להסכמה בעניין משבר הפנסיה, ובכך למנוע השבתת המשק ולסיים השיבושים שכבר ננקטים, אתמול עוכבו אלפי נוסעים במשך שעות רבות בנמל התעופה בן גוריון, לאחר שהחל מהשעה 13:15 בוטלו כל ההמראות כשבצהריים, נעצרו המסועים עקב תקלה ולא תוקנו בשל עיצומים בהם נוקטים ועד הטכנאים, מהנדסים ואקדמאים (ט.מ.א) ברשות שדות התעופה . שיבושים בחלק מבתי החולים הממשלתיים גם כן החלו אתמול. עובדי המינהל והמשק ממשיכים להשבית גם היום את העבודה בבתי החולים שיבא, וולפסון, אברבנאל, שמואל הרופא ובמרכזים הרפואיים בראשון לציון ונס ציונה. מחר ומחרתיים ישבתו עובדי המינהל והמשק ברמב"ם ובני ציון בחיפה, פוריה בטבריה, זיו בצפת, הלל חיפה בחדרה ובתי החולים בנהריה, טירת כרמל, מזרע, פלימן, נתניה, פרדס חנה, שער מנשה ופרדסיה. בימים חמישי ושישי מתכוונים העובדים להשבית בתי חולים בדרום. http://www.nfc.co.il/archive/001-D-34649-00.html?tag=8-02-25 jazzfun חבר מתאריך 7.4.02 282 הודעות 01:00 24.11.03 1. את ההצעה ניסח אוריאל לין מבעלי לין-ביכלר... בתגובה להודעה מספר 0 ולפי שמועה ששמעתי כשזה נחקק, זה דווקא חיזק את רוח הלחימה של העובדים... pinhab2 חבר מתאריך 12.3.02 1714 הודעות 01:06 24.11.03 2. הצעה הזויה שאין סיכוי שתעבור את מבחן בג''צ בתגובה להודעה מספר 0 במיוחד ההארכה של תקופת הצינון, שמשמעותה חיסול זכות השביתה. Yac חבר מתאריך 31.3.02 12759 הודעות 06:33 24.11.03 3. יש המון תקדימים בתגובה להודעה מספר 0 ערכתי לאחרונה בתאריך 24.11.03 בשעה 07:18 בברכה, Yac סין אלבניה קובה אוגנדה אפשר ללמוד מהם. ביבי נולד להיות שר הסברה. לא שר אוצר. אפילו לא קופאי. הוא גם יכול להיות שר חוץ מצויין. מי הליצן שמינה אותו לשר אוצר ? לא מתאים לו. שליטים דגולים, הצטיינו ביכולת, למנות את האדם הנכון לתפקיד הנכון. שליטים שהביאו חורבן ואסונות, מינו אנשים לתפקיד שלא בתחומי הבנתם. נזכר בפרעה של יוסף שבנה את האימפריה המצרית, ובפרעה של משה, שלא הבין איך מנהלים אימפריה. עוד אפשר לתקן. לא לזמן רב. שעון החול עומד להתרוקן. ואז ישראל כבר תדהר על המסלול שאין ממנו חזרה. תתעורר אריק שרון. אתה עוד יכול להציל משהו. גם האלטרנטיבה למפלגתך, לא יותר טובה והיא לא תציל ולא תתקן דבר. פילוביץ שחף חבר מתאריך 9.2.02 19724 הודעות 07:43 24.11.03 4. Yac ידידי: מה עדיפה יותר, הדרך של......... בן גוריון דאז ושר האוצר שלו, או שרון דהיום ושר האוצר שלו...?? להפסיק את השביתות/הפגנות שמטרטן להפיל ממשלה, לפגוע במדינת ישראל, להחליש אותה בפני אוייבנו... @ לנוחיותך תזכורת מדבריה האחרונים של ח"כ יולי תמיר נציגת השמאל הקיצוני במדינת ישראל...:- 47. יולי תמיר תפנה לבטן הרכה....תפחיד את היהודים https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5535&omm=47&viewmode=
@ לפני שאתה משיב לי ידידי, אבקשך להזכר כיצד בן גוריון הפסיק את...:- 1. "שביתת הימאים בראשית שנות ה-50...??" 2. "שביתת/הפגנת חברי הקיבוץ המאוחד במלחמה שגרמה לפרוק ויצירת שתי תנועות מאוחד ואיחוד...??" 3. הפגנות ושביתות תושבי ואדי סאלים בחיפה...?? 4. "השביתה באתא באוקטובר 1956...??" @ בהצלחה ידידי... כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
02:51 26.11.03 |
|
58. חוקת ההסתדרות היא: שבהצבעה חשאית בקרב העובדים
בתגובה להודעה מספר 56
|
הערב יענקלה לאן חבר מתאריך 16.12.02 952 הודעות 22:32 25.11.03 אז ביבי הוא לא סטליניסט ו/או פאשיסט... בגלל הצעתו לחייב כל ארגון החפץ בשביתה לארגן רוב של חבריו בהצבעה חשאית, קראו לו המון ח"כים, עיתונאים, פובליציסטים וסופרים בשם פאשיסט (אני הוספתי סתם בשביל החרוז סטאליניסט). אבל הופ, מה לעשות, מעשה שטן, מסתבר שלפי חוקת ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל (מה לעשות זה השם הפורמלי של ההסתדרות), נו הארגון הזה שבראשו עומד המשופם משדרות, עפ"י החוקה שלו !!! שביתה אפשר לארגן רק אחרי שבהצבעה חשאית בקרב העובדים יהיה רוב.לא ביבי הוא זה שחשב על זה קודם, אלא ההסתדרות עצמה !!! כך נחשף הערב בתוכנית פופוליטיקה (ולא יעזור לדן מרגלית כלום, אני גם תחת צו בית משפט ותחת איומי אקדח אמשיך לקרוא לתכנית שלו פופוליטיקה). לידיעת כל הסופרים, עיתונאים וסתם שמאלני החצר בישראל... 29. לבון: ''נגד המשיחיות הקומוניסטית'' !! https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5554&omm=29&viewmode "!! ב-8 במרס 1968 יצאה מצרים בתרועה רמה למלחמת התשה !!" |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
09:10 01.12.03 |
|
62. ההסתדרות מנעה הסכם בקריה למחקר גרעיני
בתגובה להודעה מספר 58
|
07:49, 1 דצמבר 2003 / ו' בכסלו תשס"ד בתוקף סמכותה החליטה הממשלה להתקין תקנות לשעת חירום בדבר שירותי עבודה חיוניים בקריה למחקר גרעיני – נגב. מכוח תקנות אלו יוצאו צווים לעובדים אחדים בקריה. עוד החליטה הממשלה כי מנהל הקריה למחקר גרעיני – נגב מוסמך להוציאם.
מאז חודש מאי 02' נאבק ארגון סגל המחקר במערכת הביטחון ובמשרד ראש הממשלה על דרישה לפנסיה תקציבית ולתוספת מפעלית. סכסוך עבודה נוסף הוכרז באוגוסט 02' לאחר שהודיע על ביטול הסכם העבודה הקיבוצי ודרש כי יקוים עמו מו"מ לחתימת הסכם חדש. הארגון החל בנקיטת עיצומים, ובד בבד הוציאה הממשלה תקנות שעת חירום עבור עובדי מוסד זה. הנהלת הקמ"ג השתמשה בצווים למשך זמן קצר, ובמספרים קטנים. על פי הנחיית בית הדין הארצי לעבודה ניהלו הצדדים מו"מ ממושך, ללא עיצומים, וזאת על פי הוראתו של בית הדין. משנתארך המו"מ לא חידש בית הדין את ההוראה שלא לשבות. לפני כחודשיים הגיעו הצדדים להסכמה כמעט מלאה עם ההנהלה, והיא הועברה לאישור הממונה על השכר במשרד האוצר. זה התנה את הסכמתו בהסכמת ההסתדרות, אך עד כה לא נתנה לכך ההסתדרות את הסכמתה. מיום חמישי, 20 בנובמבר, החל הארגון בנקיטת עיצומים. כדי למנוע תקלות, שיש בהן כדי לפגוע בביטחון הציבור, החלה הנהלת הקמ"ג לעשות שימוש בתקנות שעת חירום שהוציאה הממשלה ושפורסמו ברשומות ביום 2.11.2003 . הוצאו צווי ריתוק למספר מצומצם מאוד של עובדים, ואילו הארגון פנה לבית הדין האזורי לעבודה בבקשה לבטל את צווי הריתוק. במקביל החליט היועץ המשפטי לממשלה שאין זה רצוי לעשות שימוש בתקנות שהותקנו לאחרונה לצורך סכסוכים ספציפיים בלבד, ולפיכך ביטלה ההנהלה את הצווים. כאמור, הממשלה החליטה לתקן את התקנות כדי למנוע את הפגיעה בביטחון הציבור, העלולה להיגרם מהעיצומים שנוקטים עובדי המחקר בקמ"ג. הממשלה קבעה כי התקנות שאושרו נחוצות עד להחלטת בית הדין הארצי לעבודה, החלטה שתביא את כל הסכסוכים לסיום. (ר) http://www.a7.org/news.php?id=66127 כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
17:42 31.01.05 |
|
95. ארגון 'השומר' = לזכר השומר גיורא זייד ז''ל, בנו של...
בתגובה להודעה מספר 1
|
ארגון 'השומר' 10:52, 30 ינואר 2005 / כ' בשבט תשס"ה
לזכר השומר גיורא זייד ז"ל, בנו של אלכסנדר זייד, שנפטר אתמול (שבת) 1. מתי הוקם ארגון 'השומר'?2. היכן הוקם הארגון? 3. על בסיסו של איזה ארגון מחתרתי הוקם 'השומר'? 4. איזו שורה משיר היוותה סיסמא ל'השומר'? 5. מה היה ייעודו של 'השומר'? 6. כמה חברים היו ב'שומר'? 7. מיהם ארבעת מיייסדי הארגון? 8. מהם הישובים שהוקמו על ידי חברי הארגון? 9. כיצד נקרא יומנו של אלכסנדר זייד כשיצא לאור? 10. מיהו הסופר שהפך את יומני אלכסנדר זייד לספר עלילתי?
התשובות
1. מתי הוקם ארגון 'השומר'? 1. 1909
2. היכן הוקם הארגון? 2. בכפר תבור 3. על בסיסו של איזה ארגון מחתרתי הוקם 'השומר'? 3. 'בר גיורא' 4. איזו שורה משיר היוותה סיסמא ל'השומר'? 4. "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום" 5. מה היה ייעודו של 'השומר'? 5. החלפת שומרי הישובים בגליל שהיו ערבים וצ'רקסים ביהודים. 6. כמה חברים היו ב'שומר'? 6. כמאה 7. מיהם ארבעת מיייסדי הארגון? 7. אלכסנדר זייד, ישראל שוחט, יצחק בן צבי וישראל גלעדי 8. מהם הישובים שהוקמו על ידי חברי הארגון? 8. תל חי, כפר גלעדי ותל עדשים 9. כיצד נקרא יומנו של אלכסנדר זייד כשיצא לאור? 9. 'בעלות השחר' 10. מיהו הסופר שהפך את יומני אלכסנדר זייד לספר עלילתי? 10. אליעזר שמאלי (אנשי בראשית) http://www.a7.org/news.php?id=101946 https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5484&forum=gil&omm=56&vi |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
02:59 24.04.03 |
|
11. שנת 1907= שנת 1993 = שנת 2003=אירגון השומר!!
בתגובה להודעה מספר 0
|
עבר עריכה לאחרונה בתאריך 24.04.03 בשעה 03:07 כפי שציינתי לעיל שהחודש לפני 96 שנה הוקם אירגון השומר, ולפני 10 שנים בחודש נובמבר 1993 מועצת יש"ע מקימה את אירגון "השומר", מתנדבים להגנה על התנחלויות, כפי שפורסם במעריב ב-30.11.93 תחת הכותרת: @ לא נשרת בצבא שיאבטח את יאסר עראפת @להלן: הכתבה המדברת בעד עצמה !! @ כמו כן השבוע פורסם במעריב...:- זיגפריד חבר מתאריך 30.5.02 3223 הודעות 02:04 24.04.03 פעילי "כך" לשעבר מפעילים יחידת אבטחה בשטחים ח"כ רשף חן (שינוי) פנה ליועץ המשפטי בדרישה לחקור את הנושא: "מזכיר מקומות וימים אפלים מאד" יו"ר סיעת שינוי בכנסת, ח"כ רשף חן, מבקש מהיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין לשקול להורות למשטרה על פתיחה בחקירה נגד קבוצת פעילי תנועת "כך" לשעבר, שהקימו יחידת אבטחה מיוחדת המשרתת בהתנחלויות ובמאחזים המבודדים. הפעילים, ובראשם ותיק חסידי הרב מאיר כהנא יקותיאל בן יעקב, מאומנים בירי ומפעילים גם כלבי תקיפה מיוחדים. היחידה מכונה "הגדוד העברי החדש", ובין האנשים המסייעים להשגת מימון פעילותה נמנה גם ברוך מרזל. לאחרונה החל בן יעקב לגייס מתנדבים באמצעות פירסום מודעות בעיתונות האמריקנית, בהן הוא פונה לבני נוער בהצעה להגיע ארצה לקורס גיבוש וחוויה של שמירה על ישובים ומאחזים ביהודה ושומרון. ח"כ חן, כתב לשר המשפטים יוסף לפיד וליועץ המשפטי, כי יש לבחון את חוקיות פעילותו של הגדוד העברי וכי "על פניו נראה כי הקבוצה מנסה להקים ולקיים מיליציה חמושה בלתי חוקית מהסוג המזכיר מקומות וימים אפלים מאד". מרזל אמר בתגובה: "אני קשור ומעורב בכל דבר שהוא טוב, אבל לא מעוניין להגיב בנושאים הקשורים למימון". מקורבו, פעיל הימין הקיצוני איתמר בן גביר, אמר: "אכן ותיקי כך לשעבר מתמחים באבטחה ורבים מהם פועלים בתחום זה בישובי יהודה ושומרון". (מעריב) אפריים חבר מתאריך 17.2.03 1295 הודעות 02:09 24.04.03 2. האם יש נטייה חדשה בפורום ובתקשורת... האם ישנה נטייה חדשה בפורום ובמעריב לגלות פתאום מפעלים של אנשי כ"ך שקיימים כבר שנים ולפרסם אותם? בכל מקרה.. תודה על הפרסום. האתר של הלגיון היהודי: www.jewishlegion.net @ כמו כן: אחיו של נועם פדרמן, אלי פדרמן הקים חברת אבטחה עם שותפו אילן רביב- האם הוא אחיו של אבישי רביב...?? להלן הכתבה "גם" במעריב מתאריך 15.4.2003...:- "ושבו גיבורים לגבולם מאת: דביר בר ואריק מילמן" http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/15042003/ART465654.html @ ימים יגידו @ מבחן התוצאה. פ"ש @ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
08:38 01.05.03 |
|
16. צ'רלס אורד ווינגייט מורנו ורבנו..............
בתגובה להודעה מספר 11
|
בול טרייר חבר מתאריך 25.3.03 900 הודעות 14:54 30.04.03 2. צ'רלס אורד ווינגייט - קצין אנגלי, נקרא הידיד קצין מודיעין אנגלי שנלחם בארץ ישראל נגד פורענויות הערבים במדי האנגלים. הקים את "פלוגות הלילה" ,עזר ליישוב היהודי ובעיקר ל"הגנה". דקטרין חבר מתאריך 15.4.02 2304 הודעות 15:09 30.04.03 6. ביוגרפיה קצרה, אורד ווינגייט: Ord Wingate 1903 - 1944 Wingate, son of British military man, was born in India, and culminated the course of captains in England and served in Sweat, Libya and in the Earth of Israel. Wingate arrived at Israel in 1936 as captain of information and with this position were related to the leaders of the Hagana. It established the nocturnal special units and it directed them with Hebrew a Biblical one. Their activities were based on the movements at night, surprise, initiative, aggressiveness and terquedad to make the goal. It maintained a military leadership with the motto of "of after mine" and militarily served as personal example and an outstanding personage. As a believing Christian Wingate were a follower of the Bible and saw in the sionismo the concretion of the vision of the prophets and the goal of the Jewish town. In anus 1939 it returned to England when getting worse the relations between the Zionist establishment and the British government. In the beginning as World War II it served in Ethiopia and soon it was transferred to the distant east. In March of 1946 Wingate it died in a plane crash in Burma. Their lessons, their personality and its leadership were fundamental stone for many of the officials of the Hagana and Tzahal. Its nickname was "the companion", demonstrating therefore the feelings that woke up between the leaders of the Jewish establishment. They take to its name the youthful colony on the mount Carmel "Iemin Ord" and the institute of physical education "Majon Wingate". mozes5 חבר מתאריך 8.4.02 1261 הודעות 15:14 30.04.03 וכמו שאמר י. אלון ז"ל: " עם שאינו מכיר את עברו ,ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.." מבחן התוצאה. פ"ש @ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @ |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
09:53 02.07.03 |
|
36. רחלי מרקו ממשיכה את מורשתו של מאיר הר ציון!!
בתגובה להודעה מספר 35
|
"גיבורה במחסום" רחלי מרקו עם החיילים במחסום, אתמול אחרי ההיתקלות. צילום: גרי סמלת רחלי מרקו פיקדה על הכוח שחיסל את המחבל ליד טול כרם * "זה מה שרציתי ואני אלך על זה עד הסוף" איתי אשר ותיקי הלוחמים בשטחים חשבו שאחרי קרוב לשלוש שנים של לחימה בלתי פוסקת הם כבר ראו הכל, אבל משהו בהיתקלות אתמול במחסום ליד טול- כרם היה שונה.
שמה רחלי מרקו, בת 20 מבאר- שבע. היא סמלת בגדוד 403 של חיל התותחנים, ואתמול בשעות הבוקר היא פיקדה על הכוח שחיסל מחבל פלשתיני, שהגיע למחסום מדרום לטול- כרם ופתח עליהם באש. לסמלת מרקו, כמו לחייליה, היתה זו טבילת האש הראשונה. השעה היתה סמוך לשבע, החיילים במחסום סיימו שעות שמירה לילית ארוכות ומייגעות. לפתע הגיעה למקום מונית פלשתינית. ממנה יצא צעיר, שלף אקדח מסוג אף- אן ופתח באש אל שניים מחיילי הגדוד. השניים, אורי גורביץ' בן 19 מפתח- תקווה ואבינועם שרנהיים בן 19 מרמת- השרון, הגיבו במהירות, פגעו במחבל והרגו אותו בתוך שניות ספורות. "עמדתי ובדקתי פלשתיני, כשלפתע ראיתי מחבל שיורה לעבר החיילים שלי", שחזרה מרקו. "בתוך שניות שמעתי את תגובת החיילים, ראיתי את המחבל נפגע בצד ונופל והבנתי שהכל נגמר. לא הרגשתי כלום, חוץ מהדאגה לחיילים שלי, זה נראה כמו סרט עם הרבה מאוד אדרנלין, ועד עכשיו אני לא מעכלת בדיוק מה קרה". למרות השירות הקשה, והלא תמידמוערך בחיל התותחנים, החיל נחשב למוביל בתחום של שיבוץ נשים בתפקידים קרביים. החיילות לא סוחבות אמנם את הפגזים הכבדים, אך בשירות בשטחים הן משובצות בתפקידי לחימה בדיוק כמו עמיתיהן הגברים, וללא כל הנחות. שעות לאחר ההיתקלות, עמדה אתמול בצהריים סמלת פרנקו במחסום, כשעל גופה שכפ"ץ, אפוד ונשק כבדים. היא משרתת כסמלת קשר בסוללה ב' של הגדוד, נועלת נעלי גברים בדיוק כמו של החיילים שלה, וגאה בכך. "זה מה שרציתי, ואני אלך על זה עד הסוף. תמיד חלמתי לשרת בקרבי, כי אני אוהבת את השטח ואת האקשן. למשקל של הנשק והאפוד התרגלתי. אני אוהבת את העבודה, כי אני מרגישה שאני משפיעה על החיילים שלי". גם לחיילים של סמלת פרנקו לא מפריע שהמפקד שלהם הוא בחורה, המבוגרת מהם בשנה. "לזה שהיא אישה אין כל חשיבות. היא בדיוק כמו המפקדים האחרים", מדגיש גורביץ'. "היא אולי קצת קשוחה יותר, ובודקת את הנשק שלנו בקפידה יותר ממפקדים אחרים, אבל לעובדה שהיא בחורה אין כל קשר לזה". http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/503/381.html מבחן התוצאה פ"ש @ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @ 71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י..... https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
11:16 08.09.03 |
|
44. מה שהספיקה יחידת ה-101 בארבעה חודשים !!
בתגובה להודעה מספר 36
|
חמישים שנה ליחידה 101. המהפיכה שנכשלה- דיעה מאת:אורי מילשטיין 5 בספטמבר 2003, ח' באלול תשס"ג יוצאי ה101 צילום:לע"ם עשרות אלפי צנחנים חגגו השבוע 50 שנה לייסוד חטיבתם, שממנה התפצלו כמה חטיבות מילואים, שהתגבשו אחרי מלחמת יום הכיפורים לאוגדת צנחנים. אלא שחטיבת הצנחנים לא הוקמה לפני 50 שנה כי אם אחרי מבצע קדש, לפני 47 שנים, ואילו יחידת הצנחנים הראשונה בצה"ל הוקמה בשלהי מלחמת העצמאות ב-1948, לפני 55 שנים. לעומת זאת, החודש לפני 50 שנה הוקמה יחידה 101 על ידי ראש הממשלה הנוכחי, אריק שרון. קורס מפקדי המחלקות הקלוקל של ההגנה וקורס הקצינים הפגום של צה"ל היו אחד הגורמים למשבר הבטחוני שמדינת ישראל נקלעה אליו בשנים הראשונות לאחר הקמתה, ולמשבר שהיא מצויה בו היום. ייתכן שלקביעת מועד החגיגות יש קשר להיות שרון ראש הממשלה בהווה, וכמו כן ייתכן שמפקדי הצנחנים היום רואים ביחידה 101 את כור מחצבתם, אף כי היחידה עצמה לא היתה שייכת לגדוד הצנחנים היחיד של צה"ל אז, גדוד 890, שעליו פיקד ב-1953 סגן-אלוף יהודה הררי. רק אחרי שפורקה יחידה 101 בינואר 1954 על ידי הרמטכ"ל החדש, משה דיין, סולק הררי מתפקידו ואריק שרון קיבל את הפיקוד על הגדוד. אריק הביא איתו אחדים מפקודיו הבולטים, ובראשם סגנו, שלמה באום ז"ל, ומאיר הר ציון, ייבדל לחיים ארוכים. באום מונה למפקד פלוגה והר ציון למפקד הסיירת אף שלא עבר קורס קצינים. אך גם אריק שרון לא עבר קורס קצינים וזה כנראה רק הועיל לשניים, כי קורס מפקדי המחלקות הקלוקל של ההגנה וקורס הקצינים הפגום של צה"ל היו אחד הגורמים למשבר הבטחוני שמדינת ישראל נקלעה אליו בשנים הראשונות לאחר הקמתה, ולמשבר שהיא מצויה בו היום. יחידה 101 חילצה את ישראל מן המשבר גם אם לא לזמן ארוך – כ-15 שנים. מיתוס אינו מדביר טרור יחידה 101 היא הסיפור המרתק ביותר בתולדות צה"ל לא רק משום שהיא הצמיחה את בכיר מפקדי השדה שלו, את שר הביטחון בתחילת שנות ה-80 ואת ראש הממשלה הנוכחי, אלא בעיקר משום שהיא חוללה את המהפכה היחידה בתולדות צה"ל. היא עשתה זאת בארבעה חודשים בלבד, מיום הקמתה באוגוסט 1953 עד פירוקה בסוף דצמבר באותה השנה. ה-101 הפכה צבא מתגונן "בתוך הגדר", שמסתיר את ליקוייו ושאינו מקיים תחקירים; צבא שאינו מסוגל לבצע כהלכה שום מבצע צבאי, לצבא יוזם ותוקפני. את פירותיה של מהפכה זאת קטף עם ישראל במלחמת ששת הימים ואריק שרון נהנה מן הפרי הזה עד היום. אחרי מלחמת ששת הימים חל מפנה: מומנטום ה-101 מיצה את עצמו וצה"ל חזר להיות ארגון ההגנה פלוס, עם הרבה הבטחות שאינן מתגשמות. כישלונות מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון, מלחמת דרום לבנון והאינתיפדות הגבירו את הנוסטלגיה ל-101. היחידה הפכה להיות מיתוס יסוד בתולדות צה"ל. אבל עם מיתוסים אין מדבירים טרור. את סיפורה המפורט של יחידה 101 חשפתי ב-1968 בספרי ´מלחמות הצנחנים´ והרחבתי את היריעה בסדרת ספריי ´ההיסטוריה של הצנחנים´ ב-1985. לא אכנס כאן לפרטים על היחידה, שהם ידועים למדי, ומי שאינו מכירם – יפנה אל הספרים, אלא אנתח את משמעות הופעתה ואת השפעותיה קצרות הטווח וארוכות הטווח. צה"ל הוקם למעשה בוועידת היסוד של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל בדצמבר 1920 בחיפה. שמו הראשון היה ´ארגון ההגנה´. אחרי הכרזת העצמאות במאי 1948 הוחלף שמו של ארגון ההגנה לצבא ההגנה לישראל – צה"ל. החלפת השם שינתה מעט מאוד ממתכונת הארגון ולא שינתה דבר בשרשרת הפיקוד, בהכשרת הקצינים, בתורת הלחימה, ובעיקר בהזדהות עם השמאל הישראלי – מוקדי הכוח והרטוריקה חסרת הבסיס שלו. השמאל הועיד את ארגון ההגנה ואחר כך את צה"ל להיות כור היתוך להכשרת הלבבות של העולים החדשים ושל הצעירים להזדהות עם השמאל בכלל, עם מפא"י (מפלגת העבודה) ועם מנהיגה, דוד בן-גוריון, בפרט. מהלך זה של דוד בן-גוריון וחבריו היה אחד ממעשי הנבלה האנטי-לאומיים בתולדות עם ישראל. השמאל הועיד את צה"ל להיות כור היתוך להכשרת הלבבות של העולים החדשים ושל הצעירים להזדהות עם השמאל בכלל, עם מפא"י ועם מנהיגה, דוד בן-גוריון, בפרט. מהלך זה של דוד בן-גוריון וחבריו היה אחד ממעשי הנבלה האנטי-לאומיים בתולדות עם ישראל. לא היה פשוט להגשים את המטרה הפוליטית הזאת כי בתוך השמאל היה פיצול בין תומכי בן-גוריון לבין יריביו, ודווקא לאחרונים היתה אחיזה חזקה בארגון ההגנה ובעיקר בחטיבה המגויסת שלו – הפלמ"ח. מטעם זה סילק בן-גוריון מן הצבא אחרי המלחמה את רוב המפקדים הבכירים של הפלמ"ח שהזדהו עם מפ"ם, ודאג שיוצאי אצ"ל ולח"י לא יתקדמו בשרשרת הפיקוד. רק מעטים מאצ"ל ומלח"י הסתננו דרך ההסגר הזה, כמו מוטקה ציפורי ומאיר שמגר. התוצאה: צה"ל של השנים שאחרי מלחמת העצמאות חיזק מאוד את מעמדה של מפא"י במדינה אך לא גיבה מטרות לאומיות. שליטתו של השמאל באליטות הוותיקות ובייחוד בתקשורת, באקדמיה ובעסקים, למרות מיעוטו בציבור, היא התוצאה העיקרית של הפונקציות האידיאולוגיות שמילא צה"ל. תוצאה זאת שריריה וקיימת עד היום הזה ומשפיעה לרעה על התנהלותה של מדינת ישראל. סיפורי אגדות ללא בסיס יחידה 101 היתה ביטוי לחוסר שביעות רצון מאופיו זה של צה"ל. שלושת מפקדיה הבולטים: אריק שרון, מאיר הר ציון ושלמה באום באו אמנם מן השמאל – מושב כפר מל"ל, מושב כפר יחזקאל וקיבוץ עין חרוד, אך בניגוד לאופיים הקולקטיביסטי והממושמע של אנשי השמאל, השלושה היו אינדיבידואליסטים קיצוניים – נטע זה במגזר שצמחו בו. לשלושה היתה השקפת עולם ימנית והם תמכו בתפיסה של ארץ ישראל השלמה. הם הבינו כי לסיפורי האגדות על הצלחות ההגנה והפלמ"ח לפני מלחמת העצמאות ובמלחמת העצמאות אין שום בסיס, וכי צריך לכונן מסורת של צבא יוזם ולוחם. שום ארגון אינו סובל אינדיבידואליסטים, ושום ארגון שמאלני אינו סובל קבוצות איכות ימניות. זה המאפיין האנטי-דמוקרטי של השמאל. זהו הטעם שבגללו התנגדה צמרת הפיקוד בצה"ל להקמת היחידה, וזה הטעם לכך שהרמטכ"ל החדש, משה דיין, שמונה לתפקידו בדצמבר 1953 פירק אותה מיד לאחר שנכנס לתפקידו. אבל הפירוק בא באיחור, בארבעת החודשים שהיחידה פעלה היא הניע את המהפכה. עקרונות המהפכה של ה-101 היו אלה: אין לאמץ את שיטות האימונים הנהוגות בצה"ל (בתחילת שנות החמישים). את שיטות האימונים יש להתאים ללא הרף ללקחי המבצעים. לשם כך יש לקיים תחקירי אמת, יש לחשוף ליקויים ויש להפיק לקחים באופן סדיר. זאת משימה שהיא כמעט למעלה מיכולת אנוש כפי שבין היתר חשף דוח ועדת אור. ב-101 היא הושגה בזכות המנהיגות הקרבית המעולה של אריק שרון, בזכות האינטלקטואליות הביטחונית של שלמה באום ובזכות כישורי הלוחם המופלאים של מאיר הר ציון. זה הטריאומוויראט שחולל את המהפכה. אין לאמץ את שיטות הפיקוד הנהוגות בצה"ל. על המפקד להיות בראש וראשונה מנהיג, וכדי להנהיג את פקודיו עליו להיות גם בעל מקצוע וגם לוחם המוביל את פקודיו בקרב. יישום עיקרון זה מסביר את סוד הצלחותיו של אריק שרון מאז אוגוסט 1953 ועד היום למרות מכשלות כמעט בלתי עבירות שניצבו בדרכו. במלחמה נגד הטרור הפלשתיני המגובה על ידי מדינות ערב, אין להסתפק בשיטות ארגון ההגנה של שמירה בתוך הגדר אלא יש לשאוף להשמיד את הטרוריסטים ולהכאיב מאוד למדינות נותנות החסות, כדי שמחיר התמיכה בטרוריסטים יהיה יקר מאוד. עיקרון זה היה פרי הגותו של שלמה באום שהוכיח את עצמו עד שמת כגדול הוגי הדעות בלוחמת אנטי-טרור שקמו לישראל עד היום. את העקרונות האלה יישמו אנשי ה-101 בעיקר בארבע פעולות: חדירה לתוך מחנה הפליטים אל בורג´ שבגינה הועמד אריק שרון למשפט צבאי על הפרת פקודה. השופט היה אלוף משנה חיים בר לב; פשיטה על הכפר קיבייה, הריגת 69 מתושביו ופיצוץ בתים בו, שחוללה זעזוע בארץ ובעולם, וישראל גונתה במועצת הביטחון; פשיטה רגלית לחברון ופיצוץ בית מחבל בליל שלג בדצמבר 1953, פשיטה שעליה פיקד מאיר הר ציון ונחשבת לקשה בתולדות צה"ל (42 ק"מ); ביצוע מארב לרכב בסביבות בית לחם וחיסול רופא לבנוני ששירת בצבא ירדן. כל הפעולות בוצעו בהצלחה מבצעית שצה"ל לא ידע כמותה מאז תום מלחמת העצמאות. אך הן גם הולידו קנאה רבה בעיקר מצד מפקדי הפלמ"ח הכושלים שנשארו בצה"ל כרחבעם זאבי ודוד אלעזר, והולידו שפע של השמצות. גם במערכת הפוליטית היה זעזוע, בעיקר במפ"ם ובקרב עסקני התנועה הקיבוצית, השומר הצעיר. הם הבינו פתאום כי החינוך הקיבוצי אינו חזק דיו ובניהם יהפכו את עורם ויפנו ימינה לאחר שישרתו ביחידה 101 וביחידות דומות. השומר הצעיר דרש מבניו לעזוב את היחידה אך נענה בשלילה. הקולקלטיביזם הרעיוני החל להתפוגג. ה"לול" של אריק סביר להניח כי המהפכה בצה"ל לא היתה מתחוללת והעקרונות הנ"ל לא היו מתפשטים בצה"ל אם דיין לא היה ממנה את אריק למפקד גדוד 890 ואם אריק לא היה מביא איתו לגדוד כמה מאנשי ה-101. דיין לא רצה ב-101 אבל הוא רצה למגר את הטרור בעזרת יחידות סדירות הפועלות לפי המתכונות הנהוגות בצה"ל. כזה היה גדוד 890 של יהודה הררי. אריק לעומת זאת הפך את 890 ל-101 מורחב. במשך שלוש שנים, מ-1954 עד מבצע קדש ב-1956, ביצע גדוד 890 את כל פעולות התגמול של צה"ל וכאלה היו רבות בתקופת פעולות התגמול. אריק הביא לגדוד מפקדים איכותיים ובראשם רפאל איתן (רפול), מוטה גור ז"ל, ושניהם שימשו לימים כראשי המטה הכללי וכשרים בממשלת ישראל. וכן את דני מט ואת יצחק חופי (חקה), שהשתחררו כאלופים, את אהרון דווידי, שהשתחרר כתת-אלוף, את סעדיה אלקיים (סופפו) ז"ל, שנהרג בפשיטה על מחנה הצבא המצרי בעזה, את יצחק בן מנחם (גוליבר) ז"ל, שנהרג בפשיטה על המוצבים הסוריים ברמת הגולן, את עובד לדיז´ינסקי ז"ל, שנהרג בקרב המיתלה. בשלוש שנות פעולות התגמול צמחו בגדוד לוחמים שהובילו את צה"ל בכל מערכותיו: דן שומרון ומשה לוי (וחצי), שהיו לימים ראשי המטה הכללי, חיים נדל שהיה אלוף, צורי שינקין ודוביק תמרי, שהיו תתי-אלופים. מפקדים אלה הפיצו את עקרונות ה-101 שגובשו ב-890 בכל צה"ל. לימים התפתחו שנאות ביניהם והם פנו לאסכולות צבאיות שונות ולזרמים פוליטיים מנוגדים, אך בשנות החמישים כולם התפתחו ב"לול" של אריק שרון. לא היה גדוד בתולדות צה"ל שהוציא מתוכו מפקדים בכירים רבים כל כך. גם מחבר שורות אלה צמח באותו בגדוד בשנות החמישים, כשפיקד עליו מחליפו של אריק – רפאל איתן. באינטואיציה מופלאה מינה אותי רפול להיסטוריון של הצנחנים, ומאז אני מתעד, מתאר, מנתח ומסיק מסקנות על מלחמות הצנחנים, מלחמות ישראל ומלחמות בכלל, ברוח העקרונות המהפכניים של יחידה 101 וברוח אחד מחברי הקרובים ביותר – שלמה באום. הפיכת גדוד 890 ליחידה 202 ולחטיבה 35 דלדלו את התמצית המהפכנית שנשאו איתם יחידה 101 וגדוד 890 של תקופת פעולות התגמול. הצנחנים היו לאחד מחילות צה"ל שהוציא מקרבו יותר מפקדים בכירים מכל חיל אחר, לרבות כל הרמטכ"לים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, אך הם שקעו בשגרה ובשמרנות הבסיסית שאפיינה את ארגון ההגנה. יחידה 101 וגדוד 890 לא הצליחו לנתק את צה"ל מארגון ההגנה ולהפוך אותו לצבא מקצועי ממלכתי המגבה מטרות לאומיות. אופי זה בא לידי ביטוי בתפקודו הכושל במלחמת יום הכיפורים, במלחמת לבנון, במלחמת דרום לבנון ובשתי האינתיפאדות. בכל המבחנים האלה צה"ל נכשל בגיבוי מטרות לאומיות כפי שלא הצליח לעשות זה כשהוקמה יחידה 101. הטעם העיקרי לכך שלאריק שרון, לשלמה באום ולמאיר הר ציון לא קמו ממשיכים שיהיו גם בעלי כישורים גבוהים מאוד וגם מוכנים להיאבק במערכת הבטחונית הדורסנית ולסכן בכך את הקריירה האישית שלהם. http://www.makorrishon.net/article.php?id=1165 כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
13:18 08.09.03 |
|
45. מרדכי מקלף ז''ל האיש שחסר בתמונה בכלל.........
בתגובה להודעה מספר 44
|
ערכתי לאחרונה בתאריך 19.02.05 בשעה 09:03 בברכה, פילוביץ שחף ובכתבהבפרט...:-הרמטכ"ל מרדכי מקלף ז"ל שהחליף את יגאל ידין, בשנת 1953 לתקופת בת שנה אחת של רמטכל"ות, בסיכום אישי עם "הזקן=בן גוריון", לאור בקשתו המיוחדת שיחזור במיוחד מאנגליה שם למד...!! מרדכי מקלף ז"ל הקים ואישר את הקמתה של היחידה ה-101, שסגנו משה דיין שהחליפו כרמטכ"ל פרק אותה !! ידידיי היקרים !! תשאלו את עצמכם למה "כמעט" לא שומעים על האיש בכלל והרמטכ"ל בפרט מרדכי מקלף ז"ל...?? על קצה המזלג, לידיעתכם, מסמך נדיר על מי הוא האיש !! בן גוריון כותב למרדכי מקלף ז"ל, מכתב עם סיום תפקידו כרמטכ"ל ב-6 לדצמבר 1953, המדבר בעד עצמו !!
תאריכון
כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
11:15 14.05.05 |
|
112. מח''ט מיל' ירושלים המליץ לבן גוריון על הקמת יחידת ה-101
בתגובה להודעה מספר 45
|
ערכתי לאחרונה בתאריך 14.05.05 בשעה 11:32 בברכה, פילוביץ שחף הרמטכ"ל מרדכי מקלף וראש אג"ם משה דיין התנגדו.....אריק שרון 1953 – אריק שרון 2002 מאת: אורי מילשטיין השנה וחצי של האינתיפאדה הנוכחית הוכיחו שצה"ל נלחם לא את המלחמה הנוכחית אלא עדיין את מלחמת ששת הימים. יש לו אנשי הנדסה קרבית מצוינים לפרק שדה מוקשים לדוגמא, אך לא לשמור במחסומים. כדי להתאים את צה"ל למלחמה הנוכחית לא די בשינויים אלא יש לחולל בו מהפכה, ושום ראשי ארגון אינם מחוללים ברצון וביודעין מהפכה תוך בתוך הארגון שלהם. לפיכך ראוי עכשיו ללמוד כיצד התחוללה בצה"ל מהפכת ה-101.פעולות הטרור של הפלסטינים בשנים הראשונות אחרי מלחמת העצמאות מצאו את צה"ל בלתי מוכן ללוחמת טרור. בארבע השנים שבין 1949 ל-1953 נכשל צה"ל בכל מבצעיו. גדול הכשלונות היה קרב תל מותילה בעמק כורזים מצפון לכינרת, שבו נאלצה כל חטיבת גולני בפיקודו של מאיר עמית להילחם שבוע ימים נגד 60 חיילים סורים שהקימו מוצב בשטח ישראל. שלושת גדודי החטיבה שלמו בגלל תפקודם הלקוי בעשרות הרוגים עד שהסורים נסוגו. במחצית השנייה של 1953 התחוללה בצה"ל מהפכה שהחזירה לו יכולת הלחימה. היתה זאת מהפכת 101, המהפכה היחידה בתולדות צה"ל, מהפכה שהיוותה מוטציה בסדר הנורמלי של תפקוד צה"ל. במרכזה של אותה מהפכה-מוטציה עמד רב סרן במילואים אריאל שרון שלמד אז היסטוריה ומזרח תיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא התבקש על ידי מפקד חטיבת המילואים של ירושלים מישאל שחם לארגן פשיטה נגד מחבלים בכפר נבי סמואל מצפון לבירה. הפעולה נכשלה. שרון כתב דווח, ניתח את גורמי הכישלון והציע להקים בצה"ל יחידה מקצועית מיוחדת לפשיטות. מפקד החטיבה מישאל שחם הצטרף להמלצה ומסר את הדו"ח אישית לראש הממשלה ולשר הביטחון דוד בן גוריון . הרמטכ"ל מרדכי מקלף וראש אגם משה דיין התנגדו להקמת היחידה. בן גוריון כפה עליהם את הקמתה. בכך מילא בן גוריון את תפקידו במהפכה: הוא לא בלם אותה. ליותר מזה שום ראש ממשלה ושום ראש ארגון אינו מסוגל. מחוץ לבן גוריון, שלושה אנשים חוללו את המהפכה: אריק שרון העניק לה את המנהיגות המבצעית, סגנו שלמה באום נתן את החשיבה המבצעית ובחיר לוחמיה, מאיר הר ציון תרם את החיילות המעולה שהיתה למודל בצה"ל עד היום. יחידה 101 במשך פעלה ארבעה חודשים בלבד. בתקופה זאת היא בצעה בהצלחה את כל משימותיה וחוללה מהפך בתחומים אלה: 1. היא הקנתה לצה"ל את עקרון ביצוע המשימה בכל מחיר. 2. היא יצרה נורמות של שליטה מקצועית בנשק. 3. היא יצרה נורמות של מקצוענות הכרת שטח הפעולה. 4. היא יצרה נורמות של כושר סבל גבוה מאוד. מהפכת ה-101 חוללה צבא לוחם, אך לא צבא חכם, שמפקדיו מבינים את הוויית הצבא והמלחמה, מפיקים לקחים, ומסוגלים להתאים את עצמם ואת הצבא לנסיבות המשתנות תדיר. החולשה בתובנות של ראשי צה"ל לא גבתה מחיר בלתי נסבל עד אחרי מלחמת ששת הימים. מאז אותה מלחמה הולך תפקודו של צה"ל ונעשה גרוע ממלחמה למלחמה: הוא הותש במלחמת ההתשה בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים, הוא כשל במלחמת יום הכיפורים, הוא בוזה במלחמת לבנון, הוא לא גיבה מטרות לאומיות באינתיפאדה הראשונה, הוא ברח מדרום לבנון, והוא לא מגבה מטרות לאומיות עכשיו.כמו בשנים הראשונות, אחרי הקמת המדינה, צה"ל זקוק היום ובדחיפות למהפכה ואותה הוא לא מסוגל לחולל בעצמו, כי אם היה מסוגל היה עושה זאת מזמן. את המהפכה מסוגלים לחולל אנשים הנמצאים היום בשולי מערכת הביטחון, האריק שרונים, השלמה באומים והמאיר הר ציונים של שנת 2002. תפקידו של אריק שרון כראש ממשלה איננו לחולל את המהפכה, אלא לעודד אותה כפי שנהג בן גוריון. ההבדל בין ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל לבין ראש הממשלה הנוכחי, בתחום זה, הוא שבן גוריון הבין שאין הוא מבין את הוויית הצבא והמלחמה וחיפש אנשים כאריק שרון שיבצעו את השינוי. ראש הממשלה הנוכחי, לעומת זאת, ואיתו גם שר הביטחון פואד בן אליעזר והרמטכ"ל שאול מופז סבורים בטעות שהם מבינים מה יש לעשות כדי שצה"ל יוכל לגבות לאומיות. עד שהם לא יגיעו לדרגה הגבוהה של בן גוריון, הוא הרף הציב סוקרטס לפני אלפיים וחמש מאות שנים, וידעו שאין הם יודעים, לא תתחולל שום המפכה בצה"ל. http://www.manhigut.org/hebrew/articles/milstein3.html בקרוב ימלאו יובל שנים להקמת יחידה 101, כלומר כבר 50 שנה שאתה נמצא אישית במרכז המלחמה בטרור. אני לא יודע אם אתה זוכר את התאריך המדויק שבו נקראת על ידי מפקד חטיבת ירושלים, אלוף משנה מישאל שחם, להקים את יחידה 101. זה היה בקיץ 1953. "בוודאי שאני זוכר. באותם ימים הייתי סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים. לא הספקתי ללמוד הרבה, לצערי, והתקופה הקצרה הזו היתה בדיעבד פרק הזמן היחיד שבו הספקתי לטעום ולהרגיש חיים של סטודנט. לפני כן הספקתי להשתתף במלחמת השחרור כמ"כ וכמ"מ בחטיבת אלכסנדרוני, ואחרי המלחמה עד שנת 52' שירתתי כמ"פ באלכסנדרוני, מפקד פלוגת הסיור של גולני, קצין המודיעין של פיקוד מרכז וקצין המודיעין של פיקוד צפון. כלומר, עשיתי את כל הדרך בכל התפקידים, ולא ידעתי אז אם ארצה להמשיך בצבא או לאו. לכן התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית, ובמקביל שובצתי במערך המילואים כמג"ד בחטיבה הירושלמית. נכון, זה היה לפני 50 שנה, אבל בעצם את המלחמה בטרור התחלנו יותר מוקדם. הטרור החל לפני 125 שנה, ולא פסק אף פעם. אם אני רק לוקח את גוש המאורעות שהתרחשו בין השנים 1920 עד 1939, ואני לא מחשב פה את שנת 1933 שהיתה שנה של טרור, מדובר על קרוב ל-700 הרוגים ול-1,500 פצועים, מתוך אוכלוסיה יהודית קטנה ומאוד מאוד מצומצמת". http://www.tam.co.il/6_9_2002/magazin1.htm כך אחרי שורה של כישלונות גמלה ההחלטה להקים יחידה מיוחדת, יחידה 101, שתוכל לבצע בהצלחה את הפעולות מעבר לגבול. היוזמה להקמת היחידה באה מלמטה, ההצעה הוגשה לרמטכ"ל, הרמטכ"ל היה אז מרדכי מכלף ז"ל ולשר הביטחון שהיה דוד בן גוריון ז"ל על ידי אל"מ מישאל שחם ז"ל, מפקד ירושלים באותה תקופה. אז הייתי סטודנט בירושלים ומפקד גדוד מילואים בחטיבה הירושלמית. על רקע זה, החליט ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, לאשר הקמת היחידה. אני שמוניתי למפקד היחידה, האמנתי שניתן אמנם לפעול אחרת ולשנות את המצב מיסודו. הקמתי את יחידה 101 באוגוסט 1953, מיד עם הקמתה החלו אנשיה בפעילות מבצעית. היחידה פעלה אז בתנאי סודיות מוחלטים והוכיחה תוך זמן קצר שאין משימה שלא תוכל לבצע http://www.pmo.gov.il/NR/rdonlyres/65BDE15C-269A-4973-B6EF-557133660476/0/7023040152.doc.
אריאל שרון בתאריך 12/27/2004 11:26:36 PM פעולות התגמול
כשאני קורא לעתים את מה שנכתב על פעולות התגמול של צה"ל בשנות החמישים, שעמדתי בראשן כמפקד יחידה 101 בצנחנים, אני מוצא כי רב המרחק בין תיאורי ההיסטוריונים החדשים לבין מה שחווינו וחיינו באותן שנים רחוקות. כדי להבין ולהעריך נכונה את תקופת פעולות התגמול יש לשפוט אותה לפי הכלים והאפשרויות שהיו בידינו בעת ההיא. אני מבקש אפוא לשוב במנהרת הזמן אל השנים הראשונות שלאחר מלחמת העצמאות ואל הרקע למדיניות פעולות התגמול. היישוב היהודי בישראל מנה כמיליון נפש וחצי בסך הכול ועמד מול גל מעשי טרור קשים, שבאו בעיקר מיהודה ושומרון (שהיו תחת כיבוש ירדן) ומרצועת עזה (שהייתה בכיבוש מצרים). צה"ל של אחרי מלחמת העצמאות, שניצח צבאות של שבע מדינות, עמד חסר אונים מול המצב שנתהווה. ביסוד התפיסה של פעולות התגמול עמדה הכרתו של דוד בן-גוריון ושל חבריו להנהגה כי המדינה היהודית הוקמה כדי להחזיר ליהודים את הזכות ואת היכולת - שנמנעו מהם כאלפיים שנה והנתונות לכל מדינה ולכל עם נורמלי - להגן על עצמם בכוחות עצמם. הנהגת המדינה הכירה בכך שלישראל נכון מאבק ממושך וארוך שביסודו אי הנכונות המושרשת של מנהיגי ערב ועמי ערב להשלים עם זכותו המולדת של העם היהודי למדינה עצמאית במולדתו ההיסטורית. משה דיין, רמטכ"ל צה"ל בתקופה ההיא, היטיב להגדיר את פעולות התגמול של אז בהרצאתו "פעולות התגמול כאמצעי להבטחת השלום" ביולי 1955: "משמעות פעולת התגמול היא כי ישראל רואה בהסתננות כפעולת איבה בלתי נסבלת והיא מורה את כוחותיה לעבור את הגבול ולפגוע בארץ הערבים. הפגיעה אינה פעולת נקם. זו פעולת עונש והתראה". בשנת 1952 ובראשית 1953 הלכו פעולות הטרור והחריפו. לאחר ניסיונות כושלים לבצע פעולות תגמול התגבשה ההכרה כי לפעולות תגמול יעילות יש צורך בניסיון רב, בידע, באימונים מסודרים ובהתמדה. היוזמה להקמת יחידה 101 באה מלמטה: היא הוגשה לרמטכ"ל מרדכי מקלף ולשר הביטחון דוד בן-גוריון על ידי אל"מ מישאל שחם, שהיה מפקד ירושלים באותה תקופה. דוד בן-גוריון אישר את ההצעה ואני, שהייתי אז סטודנט בירושלים ומפקד גדוד מילואים בחטיבה הירושלמית, מוניתי למפקד היחידה החדשה. הקמתי את יחידה 101 באוגוסט 1953 ומיד עם הקמתה החלו אנשיה בפעילות מבצעית. בתוך זמן קצר הוכחנו כי אין משימה שלא נוכל לבצע בהצלחה. שתי פעולות בולטות שבוצעו היו פעולת קיביה ופעולת חברון. לפעולות אלה הייתה השפעה מיידית על האויב. באזור לוד, שבו נגרמו אבדות רבות בנפש לאורך השנים, השתרר שקט שלא הופרע שנים רבות, והישג דומה הושג בירושלים. בינואר 1954, על פי הוראתו של הרמטכ"ל משה דיין, מיזגתי את היחידה לגדוד 890 של הצנחנים. פורסם ב-5.11.2003 http://www.notes.co.il/corinna/9125.asp פעולות התגמול: כאלה היינו וכך ביצענו מאת: אריאל שרון | | www.Nfc.co.il http://nfc.msn.co.il/archive/003-D-3912-00.html?tag=11-31-59&au=True הקמת ביריה בשלישית. כאשר נודע דבר הרס ביריהע"י הצבא הבריטי במפקדת ההגנה באזור, יזם מישאל שחם- מפקד ההגנה בתל חי, את מבצע הקמת ביריה ג'. הוא ניצל את העובדה שמאות מבין האלפים שהעפילו לביריה לילה קודם לכן, עוד שהו בצפת ובאזור ביריה, והורה לכנסם ולעלות פעם נוספת לביריה. הם הגיעו למקום בזמן שטנקים בריטים עסקו עדיין בהרס המחנה. בין סלעים ישבו וחיכו עש שהצבא יעלם, כאשר נטשו הטנקים את השטח והגיעו אנשים נוספים, עלו על הנקודה ובמשך הלילה אור לי"ב אדר ב' הוקמה ביריה בשלישית. http://www.kipa.co.il/education/show.asp?id=3562 http://tinyurl.com/5a2yl לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
06:26 27.04.04 |
|
87. טקס לציון 60 שנה למותו של צ'רלס אורד ווינגייט !!
בתגובה להודעה מספר 16
|
cyb0rg4 חבר מתאריך 22.10.03 231 הודעות 04:02 27.04.04 טקס לציון 60 שנה למותו של וינגייט Jewish war veterans gathered at Arlington National Cemetery yesterday to celebrate the life of British Maj. Gen. Orde Charles Wingate. Representatives from five nations participated in the annual ceremony to honor Gen. Wingate, an ardent supporter of Israel and a military pioneer of unconventional warfare during World War II. After nearly four hours of prayers, songs and speeches, the veterans proceeded to a large tombstone engraved with the names of Gen. Wingate, another British officer, two British civilians and five U.S. Army soldiers. The veterans sprinkled some soil they had collected in Israel on the grave and held a memorial service. Gen. Wingate was 41 years old when he and the others were killed March 14, 1944, when their U.S. Army Air Corps plane crashed in India. Despite British protests, the bodies could not be identified and were moved to Arlington National Cemetery on Nov. 10, 1950, because there were more Americans than British among the dead. "We are not here to commemorate his death," U.S. Marine Lt. Gen. Robert Magnus, the highest-ranking Jew in the U.S. military, said during the service. "We are here to commemorate his life." Jewish War Veterans of the United States celebrates the life of Gen. Wingate although he was a Christian, born of missionaries. Many Jews think that he played a big role in creating Israel. "He gave Israel the tactics to fight five Arabian nations at once," said Paul Bernstein, national commander of the organization. "He was a visionary" whose inspiration led to the creation of Israel, said another of more than 40 speakers. Gen. Wingate always carried a Bible in his pocket and said more than once, "You don't have to be a Jew to be a Zionist," a person who believed and sought to re-establish the Jewish national state of Israel, the speakers said. Gen. Wingate was credited with devising unusual and effective tactics such as "jungle warfare." He created the Special Night Forces and helped organize the military force that became the Israel Defense Forces in the late 1930s. During World War II, Gen. Wingate led the British-Ethiopian Gideon Force in the liberation of Ethiopia. However, he contracted malaria and attempted to commit suicide. An officer in the next room heard some unfamiliar sounds and saved the general's life. Gen. Wingate recovered and soon returned to duty. Finally, he organized and led the famed British-Indian "Chindits" in Burma against the Japanese forces. "It lifts my spirits because we are fighting for democracy and freedom today in Burma," said Crown Prince Shwebomin of Burma.
British Prime Minister Winston Churchill called Gen. Wingate "a man of genius, who might well have become also a man of destiny http://washingtontimes.com/metro/20040425-112029-8770r.htm https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5667&omm=13&v
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
00:35 11.12.03 |
|
70. ראשי המטה הכללי לדורותיהן נכון להיום.........
בתגובה להודעה מספר 11
|
1948-1949: רא"ל דורי יעקב1949-1952: רא"ל יגאל ידין 1952-1953: א"ל מרדכי מקלף 1953-1958: רא"ל משה דיין 1961-1958: רא"ל חיים לסקוב 1961-1964: רא"ל צבי צור 1964-1968: רא"ליצחק רבין 8691-2791: רא"ל חיים בר-לב 1974-1972: רא"ל דוד אלעזר 1974-1978: רא"ל מרדכי גור 1978-1983: רא"ל רפאל איתן 1983-1987: רא"ל משה לוי 1987-1991: רא"ל דן שומרון 1991- 1995: רא"ל אהוד ברק 1995-1998: רא"ל אמנון ליפקין שחק 1998-2002: רא"ל שאול מופז -2002: רא"ל משה )בוגי( יעלון http://www.idf.il/hebrew/statistics/chief%20of%20staff.stm כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות | אור ליום שני ל' בניסן תשס''ח
19:42 04.05.08 |
|
136. היום, כ''ט ניסן, 77 שנים לפטירת רחל המשוררת
בתגובה להודעה מספר 98
|
במבי חבר מתאריך 5.11.07 553 הודעות, 4 מדרגים, 7 נקודות. ראה משוב יום ראשון כ''ט בניסן תשס''ח 18:17 04.05.08 היום, כ''ט ניסן, 77 שנים לפטירת רחל המשוררת http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%97%D7%9C_%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%A8%D7%AAרַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי. צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה, גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה. גַּם אֶת דַרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת – דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל, יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת, יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל. כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע
פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים. לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא? לָמָה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים? ד' אדר תר"ץ
_______________ חיפושית חבר מתאריך 4.2.02 18674 הודעות, 39 מדרגים, 76 נקודות. ראה משוב יום ראשון כ''ט בניסן תשס''ח 18:19 04.05.08 1. תודה על התזכורת. וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים...
וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם, אוּלַי מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגָּן, לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפָּי? מֵעוֹלָם, בְּיָמִים אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים
שֶׁל קָצִיר, בִּמְרוֹמֵי עֲגָלָה עֲמוּסַת אֲלֻמּוֹת לֹא נָתַתִּי קוֹלִי בְּשִׁיר? מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה
וּבְתֹם שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי... הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי, הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם? תרפ"ז
מקור: פרוייקט בן יהודה:
http://benyehuda.org/rachel/ _______________
Electrolite חבר מתאריך 13.2.08 279 הודעות, דרגו את Electrolite יום ראשון כ''ט בניסן תשס''ח 18:24 04.05.08 3. אצטרף עם שיר שניתחתי לאחרונה במסגרת לימודי הספרות שלי: פִּרְחֵי-אוּלַי
עַל עֲרוּגוֹת הַגָּן, בְּנוֹף טָלוּל וָחָם
פִּרְחֵי-אוּלַי גָדְלוּ רַעֲנַנִּים; כַּטּוֹב בַּגַּנָּנִים יָדַעְתִּי לְטַפְּחָם, כַּטּוֹב בַּגַּנָּנִים! וְלַיְלָה בְּלֵילוֹ – זָקִיף עַל הַמִּשְׁמָר
בְּשַׁעֲרֵי הַגָּן לְלֹא לֵאוּת סַכּוֹתִי עַל צִיצַי בִּפְנֵי רוּחָהּ הַקַּר, רוּחָהּ שֶׁל וַדָּאוּת. אַךְ הִיא מָצְאָה סוֹדִי וַתַּעֲרִים עָלַי,
אַךְ הִיא שָׁקְדָה מְאֹד עַל גְּזַר-הַדִּין; לָתֵת כְּבֵית-עָלְמִין אֶת גַּן שַׁעֲשׁוּעַי, לָתֵת כְּבֵית-עָלְמִין. תרפ"ח
_____________ לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות | אור ליום שני כ''ז בכסלו תש''ע
20:36 13.12.09 |
|
144. שיחה ברדיו על המשוררת רחל לרגל מאה שנה לעלייתה ארצה
בתגובה להודעה מספר 98
|
א.שיחה ברדיו על המשוררת רחל לרגל מאה שנה לעלייתה ארצה, ב. פרסום "דרך רבין ומורשתו" - השקה וערב-חשיבה תאריך 13 בדצמבר 2009 17:55שלום לעם ישראל !! א. "מחר, יום שני 14 בדצמבר בשעה 07.05 בבוקר תשודר ברשת א' של קול ישראל (FM 105) התוכנית "בסימן קריאה" - על המשוררת רחל, חייה ויצירתה, במלאת 100 שנים לעלייתה לארץ. שיחה עם אחיינה וחוקר שירתה ד"ר אורי מילשטיין. ערכה וראיינה : הדס גלעד. שידור חוזר ישודר בשבת 19 בדצמבר בשעה 16.05"
ב. לידיעתכם: ספרי החדש: "דרך רבין ומורשתו" נכנס לדפוס והוא אמור להופיע במחצית השניה של פברואר 2010 . בספר נכללים לאחר כתיבה מחדש שני ספרי "תיקר בין - איך תפח המיתוס" ו"תיק רבין - מיתוס ושברו". נכללים גם פרקים שכתבו במוחד לספר זה, ההסטוריון הרוסי הרווזיוניסט ויקטור סובורוב על מדיניותה של ברית המועצות ביחס למלחמת יום הכיפורים; של ד"ר מיכאל ברונשטיין על המלחמה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים ועל עיצוב הרצח של יצחק רבין; של ד"ר סא"ל מיל' עמיקם צור על מערכת החווה הסינית; של עורך לשעבר של כתב העת של צה"ל "מערכות", אביתר בן צדף על "מלחמת אוסלו" ועל מניפולציית הצל"שים בצה"ל; של חוקר המדעים הקוגניטיביים מיכאל שרון על מבנה אישיותו של רבין; ושל תת אלוף מיל' אמציה חן - פאצי, על הליקויים המבניים של צה"ל. ספר זה מסכם את האודיסיאה המחקרית שלי בהגיעי לגיל 70. באפילוג של הספר אפרסם מסה-סיכום של תייר בלתי רצוי בקרב שוכני "הטירה" של ארצנו "הפלוסופיה של הביטחון". השקת הספר תתקיים ביום שני, שושן פורים, 1 במארס באולם רוטשילד במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב בתל אביב בשעות הערב. לרגל ההשקה יקיימו "הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים" ומכון שרידות באולם רוטשילד ערב-חשיבה על הנושא: "בשבחי הביקורת" בהשתתפות אחדים מכותבי הפרקים ואישים בולטים בישראל בתחומי הביקורת. להתראות, אורי מילשטיין Dr.Uri Milshtein P.O.Box 9003 Ramat- Efal Ramat-Gan 52190 Tel. 972-3-6351062 Fax- 972-3-5351012 Mobile- 972-505-597-907 * * רחל המשוררת - ''הגירוש מדגניה'' https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5391&forum=gil&viewmode=all&keywords=רחל המשוררת#98
* * 86. רחל המשוררת-המוזה של רעיונות העליה השניה והשמאל הישראלי https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5019&forum=gil&viewmode=all&keywords=רחל המשוררת#86 * * רחל המשוררת ותימני כנרת: https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5074&forum=gil&viewmode=all&keywords=רחל המשוררת#28
* * ספר חדש, ''דרך רבין ומורשתו'' מאת: ד''ר אורי מילשטיין https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=15340&forum=gil&viewmode=all&keywords=רבין ומורשתו ספר ראשון: ''תיק רבין - איך תפח מיתוס'':ד''ר אורי מילשטיין https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=read_count&om=5321&forum=gil ספר שני: חשיפה: ספר חדש, ד''ר מילשטיין/'תיק רבין-המיתוס ושיברו' https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6885&forum=gil&viewmode=all&keywords=%FA%E9%F7%20%F8%E1%E9%EF
פרס: ''ההסטוריה לא חשובה, מה שחשוב זה העתיד''...למה?! https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=69&viewmode= מי מפחד מ''תולעת יעקב ודוֹד ישמעאל''? https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6179&forum=gil&omm=0
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
12:12 14.05.05 |
|
113. דוד בן גוריון = יהודית שמחוני = אלוף אסף שמחוני ז''ל
בתגובה להודעה מספר 11
|
במחסן הבגדים פגשתי את יהודית שמחוני בת ה-81 מי שכיהנה כחברת-כנסת, בכנסת הראשונה והיתה קודם לכן קצינת תרבות וסעד בחיל הנשים http://www.kvgeva.org.il/~info/daf/archive/1556.doc. דוד בן גוריון בארוחה לקרולוה מנפאל. בתמונה ראש המחלקה לקשרים בינלאומיים בהסתדרות יהודית שמחוני, שרת העבודה גולדה מאיר, 1960
יהודית שמחונית
שנת לידה: 1902 תאריך פטירה: 05/12/1991 שנת עליה 1921 מקום לידה: מושבה חקלאית נהר-טוב, בפלך חרסון, רוסיה למדה בבית-ספר גבוה לחקלאות. חברה בהסתדרות הנוער הציוני הלומד בחרסון, 1918-1917. - ב- 1921 הצטרפה לנהלל. - פעילה ”במועצות הפועלות”, (1927); - ב- 1931 עברה לקיבוץ תל-יוסף ומאז 1943 חברת קבוצת ”גבע”. - חברת מערכת ”דבר הפועלות”. - פעילה במפא”י וחברה במוסדות העליונים של המפלגה; - חברה באספת הנבחרים הרביעית. - קצינה ראשית לתרבות וסעד במטה ח”ן. - חברת הוועדה המרכזת של ההסתדרות הכללית וראש המחלקה לקשרים בינלאומיים, 1965-1960. - ממייסדי ומראשי רפ”י, 1968-1965. כנסת 1 חברה בועדת הכנסת חברה בועדת העבודה והרווחה כנסת 1 סיעת מפלגת פועלי ארץ-ישראל http://www.knesset.gov.il/mk/heb/mk.asp?mk_individual_id_t=655 שמחוני אסף נולד ב- מושב נהלל ב- טו תשרי תרפ"ג 1922 /10 /6 שרת בפלמ"ח http://www.palmach.org.il/show_item.asp?levelId=38495&itemId=6316&itemType=0&fighter=85494 אסף שמחוני - שנה לנופלו ר הספר: חייו של אסף שמחוני (1922 – 1956). ילדות בתל-יוסף, בפלמ"ח מ-1941, מג"ד הגדוד ה-1 של 'יפתח' במלחמת העצמאות; התפקידים בצה"ל - אלוף פיקוד הדרום במלחמת קדש, ומותו בתאונת מטוס. פלמ"ח - עד למלחמת העצמאות ובתוכה, קורסים, אימונים, קרבות, הספד של יגאל אלון. הוצאה לאור: מחיינו קב' תל יוסף תאריך הוצאה לאור: 1959 מיקום בספריה: הנצחה וזכרון http://www.palmach.org.il/show_item.asp?levelId=38796&itemId=6304&itemType=0&book=17451
לזכרו של אלוף אסף שמחוני כולל ספרים בנושאי צבא ,ביטחון והסטוריה צבאית. http://www.tau.ac.il/cenlib/heb/subLibraries/special_collections/simchoni.shtml
צה"ל כבש את סיני - מבצע קדש ב- 29.10.56 בשעה תשע בערב הודיע דובר צה"ל שכוחות צה"ל חדרו לתוך שטח מצרים וכבשו את העיירה כונתילה. 60 ק"מ מצפון מערב לאילת. כוחות מוצנחים תפסו צומת דרכים חשוב בקרבת תעלת סואץ. כך החל המבצע הצבאי הגדול ביותר שערכה ישראל מאז קום המדינה. בשבעה ימי לחימה כבש צה"ל את כל חצי אי סיני, השתלט על האי טיארן, שממנו חסמו המצרים את השיט למפרץ אילת, ואת רצועת עזה, שיצאו ממנה רוב מסתנני הפידאיון לפיגועים בישראל. במבצע משותף עם צבאות בריטניה וצרפת נכבשה תעלת סואץ. 171 חיילי צה"ל נפלו במערכה, ובהם גם אלוף פיקוד הדרום, האלוף אסף שמחוני, שנספה בתאונת מטוס http://www.zinman.org.il/html/medina/10.doc. התפתחות מפתיעה זו הביאה את אלוף פיקוד הדרום, אסף שמחוני, להורות על הפעלה מיידית של אוגדת המאמץ העיקרי, בבוקר ה-30 באוקטובר, ולצאת מלוח הזמנים המגביל של האולטימטום הבריטי-צרפתי. החלטה זו החישה את הפיכת מבצע "קדש" מפעולת תגמול למתקפה כוללת לכיבוש סיני. אבל לוח הזמנים החפוז חיבל בתפעול האוגדה, וכוחותיה לא הצליחו לכבוש את המתחם המצרי המבוצר באום-כתף/אום-שיחאן, שחסם את ציר הכביש אבו-עגילה-איסמאעיליה. אף-על-פי-כן הצליחה חטיבה משוריינת 7 לעקוף את המתחם מדרום, לכבוש ב-31 באוקטובר את אבו-עגילה ולכתרו. רוב כוחות חטיבה 7 המשיכו במרדף לכיוון איסמאעיליה. ב-2 בנובמבר נעצרה החטיבה בטווח של 16 ק"מ (10 מילין) ממזרח לתעלה. משימתה הושלמה. http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=1512 האוויר התמרמר אך לבסוף הסכים להכשיר ולהסמיך את זעירא כטייס סיור וקישור במטוסים קלים. בעקבותיו ענדו כנפי טיס מעוטרי "ק" עוד שני רמטכ"לים לעתיד (חיים בר-לב ורפאל איתן), עוד ראש אמ"ן (חיים הרצוג) ואלוף פיקוד הדרום במבצע קדש, מחוני, שנהרג בתום המבצע בהתרסקות מטוסו. גם זעירא כמעט קיפח את חייו,ו עוד אנשי אמ"ן ושב"כ (בהם ראש השב"כ לעתיד, אברהם שלום), בנחיתת חירום בסיני, לאחר מלחמת ששת הימים והוא אז סגן ראש אמ"ן, אך הוא אילתר מנחת וניצל. בצה"ל נשמו לרווחה. זעירא נועד לגדולות, כקצין הראשון שקיבל דרגת אלוף בהישלחו כנספח לוואשינגטון, ומאוקטובר 1972 כראש אמ"ן, בתום כתשע שנות כהונתו של אהרן יריב. http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtSR.jhtml?itemNo=344579&objNo=53936&returnParam=Y מבצע: "מוסקטיר" מחפש הסבר למבצע הזה, וברת על פלישת בריטניה וצרפת ב1956 די לכבוש את תעלץ סואץ. מבצע "קדש" נפתח ב-29 באוקטובר 1956 בהצנחת גדוד 890 בסיני, כדי לחסום את הפתח המזרחי של מעבר-המיתלה ההררי. במקביל צלחה חטיבת צנחנים ממונעת מס' 202 את גבול מצרים, כבשה את קונתילה, והחלה להתקדם מערבה כדי לחבור עם גדוד 890. זאת בחיפוי חיל-האוויר. מהלך זה הוצג כפעולת-תגמול נגד בסיס הפידאיון הערבי בעיירה נחל. על-פי המוסכם מראש, היה ברור כי למחרת יגישו הבריטים והצרפתים אולטימטום למצרים ולישראל להתרחק משני עברי תעלת סואץ. היה ברור שהאולטימטום יידחה על הסף על-ידי ג'מאל עבד-אל-נאצר. כך יינתן לבריטים ולצרפתים הכשר לכבוש את תעלת סואץ, בעוד צה"ל פותח במתקפה כוללת ב-31 באוקטובר. בליל 30-29 באוקטובר השלים צה"ל את תרגיל פעולת התגמול ע"י כיבוש שני פתחי-כניסה נוספים לחצי-האי סיני: העיירה קוסימה (מדרום לניצנה) ונקודת הגבול של ראס א-נקב המצרית (ממערב לאילת). המצרים סגרו את תעלת-סואץ לשיט והכניסו שלוש חטיבות מגזרת התעלה לצפון סיני. מהלך זה שכנע את הפיקוד העליון הבריטי-צרפתי לדחות את מתן האולטימטום, בכוונה להניח לעיקר הצבא המצרי להסתבך בלחימה נגד צה"ל בסיני ולהקל על הכוחות המשולבים הבריטיים-צרפתיים להשתלט במהירות על התעלה. התפתחות מפתיעה זו הביאה את אלוף פיקוד הדרום, אסף שמחוני, להורות על הפעלה מיידית של אוגדת המאמץ העיקרי, בבוקר ה-30 באוקטובר, ולצאת מלוח הזמנים המגביל של האולטימטום הבריטי-צרפתי. החלטה זו החישה את הפיכת מבצע "קדש" מפעולת תגמול למתקפה כוללת לכיבוש סיני. אבל לוח הזמנים החפוז חיבל בתפעול האוגדה, וכוחותיה לא הצליחו לכבוש את המתחם המצרי המבוצר באום-כתף/אום-שיחאן, שחסם את ציר הכביש אבו-עגילה-איסמאעיליה. אף-על-פי-כן הצליחה חטיבה משוריינת 7 לעקוף את המתחם מדרום, לכבוש ב-31 באוקטובר את אבו-עגילה ולכתרו. רוב כוחות חטיבה 7 המשיכו במרדף לכיוון איסמאעיליה. ב-2 בנובמבר נעצרה החטיבה בטווח של 16 ק"מ (10 מילין) ממזרח לתעלה. משימתה הושלמה. אוגדת המאמץ המשני כבשה את המערך המצרי המבוצר של רפיח בליל 1.11-31.10, כבשה את אל-עריש ב-2.11, והגיעה, בסיוע אווירי, אל תחום 16 הק"מ ממזרח לתעלת סואץ. באותו יום פתחה חטיבת חי"ר עצמאית בהתקפה על רצועת-עזה והשלימה את כיבושה למחרת. כיבוש צפון סיני ע"י צה"ל תוך חמש יממות, הסתייע גם במתקפה של בריטניה וצרפת, ששיגרו ב-30.10 בערב את האולטימטום, שהבהיר למצרים כי זירת המלחמה העיקרית היא תעלת סואץ ולא סיני. לכן ניתנה הוראה לכוחות המצריים בצפון סיני לסגת אל התעלה. חלק ניכר מכוחות אלה היה לכוד או מרותק למקומו ע"י כוחות צה"ל, והתקשה לנתק מגע. אולם עצם פקודת הנסיגה תרם למידה רבה של אי-סדר. ב-1 בנובמבר החלו חילות האוויר של בריטניה וצרפת להפציץ את בסיסי האוויר המצריים, ואפשרו לחיל האוויר הישראלי לסייע לכוחות היבשה והים של צה"ל. גם המשחתת המצרית איברהים אל-אוואל, שנשלחה להפגיז את חיפה, נתפסה ב-31.10 ע"י חיל-הים הישראלי בסיוע אווירי. חטיבת הצנחנים הממונעת התחברה בשעות הערב של ה-30.10 עם הגדוד המוצנח שלה בפתח המזרחי של מעבר המיתלה. למחרת הסתבכה בקרבות קשים ובאבדות כבדות בתוך המעבר. בליל 1.11-31.10 הובקע המעבר, אבל אף כוח ישראלי לא נדרש לעבור בו. ב-2 בנובמבר נשלחה חטיבת הצנחנים לנוע דרומה דרך חוף מפרץ סואץ אל שארם א-שיח'. במקביל החלה חטיבה 9, ב-1 בנובמבר, את המסע הממונע שלה מאילת אל שרם א-שיח'. ב-4.11 השתלטה החטיבה על המתחם המצרי בראס-נצראני. למחרת השתלטה חטיבה 9, בסיוע אווירי, על שארם א-שיח', בעוד הצנחנים הרכובים מצטרפים אליהם מכיוון א-טור. בכך הסתיים מבצע "קדש", בו נפלו 172 חללים ישראליים. גורל מבצע "מוסקטיר", הבריטי-צרפתי, היה מר. ב-31 באוקטובר החלו ההפצצות על בסיסי האוויר והנ"מ המצריים. הצניחה והנחיתה לכיבוש פורט-סעיד ופורט-פואד בצפון תעלת-סואץ החלו רק ב-5 בנובמבר. תוך 3-2 יממות השתלטו הבריטים והצרפתים על שתי הערים והחלו להתקדם דרומה. אלא שנעצרו מצפון לקנטרה, בעקבות החלטת מועצת-הביטחון של האו"ם, בתמיכת ארה"ב ובריה"מ. בסוף נובמבר ובמהלך דצמבר הלך ונבנה כוח החירום של האו"ם בפורט סעיד. ב-22 בדצמבר סיימו הכוחות הבריטים והצרפתים לפנות את פורט סעיד. כוח החירום של האו"ם התפרס לאורך תעלת סואץ והחל להתקדם מזרחה בחצי-האי סיני בעקבות פינוי כוחות צה"ל, עפ"י לוח זמנים שנקבע בין מטכ"ל צה"ל ומפקד כוח האו"ם. צה"ל סיים את פינוי כל סיני ורצועת עזה ב-16 במרס 1957. ובתוך כל זאת התחולל מבצע ההעפלה "תושייה". שלושה ישראלים, שני קצינים (ליובה אליאב ואברהם דר) ואלחוטן, מוסווים במדים צרפתיים, נחתו בחסות הצרפתים בפורט פואד, ובהגיעם לבית-הכנסת של קהילת פורט סעיד, שכנעו חלק ניכר מאנשי הקהילה ומנהיגיה לנטוש בחשאי את מצרים ולעלות לישראל באמצעות ספינה ישראלית שהוכנסה לנמל. ברור כי בריטניה וצרפת יצאו מובסות מ"מלחמת סיני" (כך נוהג העולם לכנות מלחמה זו). אפילו ראשי ממשלותיהן הוחלפו בעקבות המלחמה. ואילו ישראל זכתה בשלושה הישגים ממשיים: בהחלטת האו"ם ובערבות ארה"ב הוענקה לישראל זכות שיט חופשי במיצרי טיראן. חוץ מהשכן הסורי המטריד, הושג שקט בכל יתר הגבולות. מדינות מהעולם השלישי שהתרשמו מהביצועים הצבאיים הישראליים החלו לשחר אחר ייעוץ צבאי מישראל, שהתרחב לענייני משטרה ומודיעין, ולשימוש בצבא לקידום החקלאות. אולם הזוכים המדיניים הראשיים היו מצרים ונשיאה - ג'מאל עבד אל-נאצר. הם "הצליחו" להדוף את המתקפה של המעצמות בריטניה וצרפת, ושל ישראל. התבסס מאוד מעמדו של נאצר כאחד ממנהיגי השורה הראשונה של "העולם השלישי", והוא נראה כמגשים שאיפתו להפוך את מצרים למרכז של שלושה מעגלים: הערבי, האסלאמי והאפריקני. מקור: http://lib.cet.ac.il/pages/printitem.asp?item=1512
-
ב חושף: תוכניתו הסודית של האלוף גורודיש לרצוח את משה דיין עמיר פורת, קשרו האישי של אלוף גורודיש חושף מסמכים וקלטות מימי המלחמה; בראיון לעיתונאי בן כספית חושף פורת את המשבר הקשה שעבר על מפקדו לאחר המלחמה מאת: מירב לוי | | www.Nfc.co.il http://www.nfc.co.il/archive/001-D-28073-00.html?tag=12-03-34 תגובה לאזרח (מיל) תגובה חדשה זמן: 07/08/03 11:07 פענח ומי הרג את האלוף אסף שמחוני ? 2 א הגיע הזמן לגלות משהו על פרשה עלומה זו ? ר, שכמאמר הפסוק, אותו הרבה בן-גוריון לצטט: "באין חזון - ייפרע עם" ללא סולם ערכים מוסרי מוצק, שאינו משתנה ם האופנה החברתית, מגיעים - חברה שלימה, עם שלם ומנהיגיו לעברי פי-פחת שלנוון מוסרי מזוויע. ככל שחולפות השנים, מתגלה פרצופם של כמה ממנהיגינו"הדגולים" תואם להפליא את דמותה האלימה והמושחתת של החברה הישראלית ומנהיגיה, בעיקר מנהיגיה. תגובה למשהלה תגובה חדשה זמן: 07/08/03 11:54 מן ההר - אלוף אסף שמחוני נהרג בהתרסקות מטוסו יחד עם קצין בשם דרומי ונדמה לי גם הטייס.זה היה למחרת נאוםהנצחון בשארם אל שייח,8 או 9 בנובמבר 56.דברו אז,בחלש ,על מעורבות דיין.לא היו לכך הוכחות. http://tinyurl.com/5a2yl לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות | יום שלישי ח' באייר תשס''ח
12:15 13.05.08 |
|
138. דוד בן גוריון: ''אסף שמחון אלוף הניצחון של צה''ל''
בתגובה להודעה מספר 113
|
היום 13/05/08 במסגרת הילת 60 שנות מדינה, הובאו דברים על אלוף אסף שמחוני ז"ל שנהרג בתאונת מטוסו יומיים לאחר מבצע קדש. מצ"ב תמליל הדברים: רגע אחד, 60 שנה. "היה זה בעיצומו של הקרב על כיבוש עזה, כאן נתגלה לי אסף שמחוני טיפוס המופת של המפקד". שבעה בנובמבר 1956 יומיים לאחר סיום הקרבות במלחמת סיני אלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני נספה בהתרסקות מטוסו. "הוא התייצב בראש פשוטו כמשמעו והחל לרוץ קדימה ולהסתער אל מול המוצב הקדמי כשאחריו רצים לוחמים". ד"ר אסף זלצר: "לאחר מותו בתאונת המטוס עם סיומו של מבצע קדש אמר על קיברו ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון: "אסף שמחון אלוף הנצחון של צה"ל". אסף שמחוני שהוביל את כוחות צה"ל למבצע קדש וקיבל את כתב הכניעה של עזה מידי המושל המצרי של העיר, היה מאותם אנשים שצמחו וגדלו בקרב כוחות המגן כבר מתקופת הישוב. עם הקמת המדינה המשיך את שירותו בצבא, היה מפקד חטיבת גולני ושירת בתפקידים נוספים במטה הכללי, עד שזכה לפקד על צה"ל בפעולה הגדולה בפיקוד הדרום בעת מבצע קדש. באופן בו ניהל אסף שמחוני את המערכה במבצע קדש, הביא להבלטת כוח השריון והיה זה למעשה המערכה הראשונה בכוח השריון שצה"ל זכה לתהילה ולעוצמה הראויה לו. אסף שמחוני הורה לחטיבה 7 להיכנס למערכה בסיני על רקע חילוקי דעות עם משה דיין, אך הכנסת כוח זה למערכה הביאה לשינוי ולהצלחתה. אסף שמחוני: "המצב בחזית מסיני ועד רצועת עזה למעשה כל הכוחות המצריים נכנעו", קולו של אסף שמחוני ודברי הספד עליו בכתבתו של כתב קול ישראל אלי אייל. יום לפני שנהרג סקר אלוף משנה אסף שמחוני עם הרמטכ"ל את מסדר הנצחון לסיום מערכת סיני, עקב תנאי מזג אוויר קשים וראות לקוייה, סטה המטוס שבו טס מנתיב הטיסה שלו והתרסק בתחום ירדן. לאחר מותו הועלה לדרגת אלוף. אסף שימחוני, מוות בתאונת מטוס יומיים אחרי הניצחון במערכת סיני נובמבר 1956. רגע אחד, 60 שנה, עורך ומגיש איזי מן בשיתוף יד יצחק בן צבי. מקור: (דקה 0:30) http://www.iba.org.il/media/?recorded=radio14 תזכורת: 113. דוד בן גוריון = יהודית שמחוני = אלוף אסף שמחוני ז''ל https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5391&omm=113&viewmode=threaded _______________________________
לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות | יום שני י''ב בתשרי תשע''ב
08:37 10.10.11 |
|
148. אורי שמחוני: הלקח היחיד החשוב ממלחמת יום כיפורים 73
בתגובה להודעה מספר 113
|
Lucky חבר מתאריך 11.5.08 1349 הודעות, 18 מדרגים, 35 נקודות. ראה משוב יום שני י''ב בתשרי תשע''ב 07:35 10.10.11 הלקח היחיד החשוב מהמלחמה - מומלץ לקרוא! מאת: אורי שמחוניכבכל שנה באוקטובר חוזר ריטואל הניתוחים בדיעבד לגבי מלחמת יום הכיפורים. איך לא היינו מוכנים, איך לא ידענו, לא הערכנו נכון, נתפסנו עם המכנסיים למטה. ובכן, אפשר לסכם עשרות שנים, ספרים, מאמרים, ניתוחים ומה לא במשפט אחד - לעולם לא נהיה מוכנים למה שעוד לא קרה. לא רק אנחנו, ולא רק בענייני ביטחון. גם בכלכלה, בפוליטיקה ובחיינו הפרטיים. קשה לחזות, בעיקר את העתיד. רבות השתנה מאז אוקטובר 73', והטרמינולוגיה האופנתית מדברת על מהפכות בשדה הקרב. אז מהפכות אין. יש התפתחות אבולוציונית של הטכנולוגיות ושל האויבים, ובעקבותיה התפתחויות מהותיות באופי שדה הקרב העכשווי. מגדירים את שדה הקרב כא-סימטרי, כתשובות מתוחכמות שפיתחו האיסלאם הקיצוני וארגוני הטרור לעליונות הטכנולוגית המערבית. המלחמה יוצרת הזדמנויות לשני הצדדים להביא את יתרונותיהם המוחלטים לידי ביטוי. זוהי הא-סימטריה האמיתית. בשתי המלחמות האחרונות, מלחמת לבנון השנייה ועופרת יצוקה, למעט התקיפות האוויריות - שהיו יעילות ביומיים הראשונים, ושבהן גם הושגו מרבית ההישגים, אם לא כולם - נלחמנו את המלחמה שלהם. לחימה בשמורות הטבע בלבנון, טיהור בתים בבינת ג'בל או בעזה - זאת המלחמה שלהם, לא שלנו. אין לנו, ולא יהיה לנו, שום יתרון יחסי במקומות האלה. להילחם דווקא שם ודווקא ככה זוהי שטות. שדה הקרב הבא יהיה כנראה העורף הרך. מלחמת לבנון השנייה ועופרת יצוקה סימנו באופן ברור את נקודת התורפה שלנו. ראינו לאחרונה את תרגיל העורף הגדול. שמענו הערכות על תחזיות למאות טונות על מרכזי הערים ועוד רעיונות אימים, וזה ממש לא חייב לקרות. מערכות ההגנה כמו כיפת ברזל ומערכות אחרות - טובות ויעילות ככל שיהיו, והן, ללא ספק, הישג טכנולוגי יוצא מהכלל - יוכלו להגן על כמה מטרות אסטרטגיות, אך בוודאי לא על ריכוזי אוכלוסייה לאורך זמן. הדרך היחידה להגן על העורף באמת היא קיצור דרמטי של משך הלחימה. הדרך היחידה לקצר את משך הלחימה ללא יותר מ-48 שעות היא לגרום לזעקה בינלאומית וללחץ כבד להפסקת אש מיידית. כדי שזה יקרה, צריך לשכוח ממושגים כמו מידתיות. זה מונח מושאל מתחומי חיים אחרים. מלחמה אינה משחק פינג פונג. זהו המשחק שלהם, לא שלנו. זה לחלוטין לא מוצדק ובלתי מוסרי לאפשר פגיעות באזרחים שלנו, העיקר שלא לפגוע באזרחי אויב. זהו אלטרואיזם, והאלטרואיסטים נכחדים. מובן שצריך לעשות הכל כדי להימנע ממלחמה, לא צריך להיות לשם כך פעיל שלום. אלו הנקראים פעילי שלום לא הביאו, לא כאן ולא במקומות אחרים, שלום. הסכמי שלום כאן ובעולם נעשו על ידי אנשי מעשה ריאליסטים ופרגמטיסטים. אבל כשברור שהמלחמה היא בלתי נמנעת - מהלך הפתיחה חייב להיות התקפה נרחבת על כל התשתית האזרחית של מדינת האויב, על ראשי השלטון, אישית, כשאיש אינו חסין, כולל בתיהם הפרטיים, היכן שהמשפחות מסתתרות, לא משרדיהם הריקים ממילא. מטוסים וטילים לא צריכים לעשות עבודה של טרקטור. צריך לפגוע בגיבורי הפה שלהם ישירות. אף מטיף ואף משלח מתאבדים עוד לא שלחו את בנם. צריך לפגוע בתחנות הכוח, בבנקים - בכל מה שכואב באמת. עד שתקום זעקה נוראה שתגרום להפסקת אש מיידית. יאמרו לנו, ומה לגבי חוקי מלחמה? ובכן, העולם יגנה אותנו בכל מקרה, זהו מצבנו הבינלאומי ולא חשוב כרגע איך הגענו לכך שהחוקים חלים רק עלינו. אנשים טובים וחכמים ישאלו אם אנחנו רוצים להיות כמוהם. התשובה היא לא. אבל היצר הבסיסי, הראשוני, יצר הקיום, שהיה כאן לפנינו ויישאר כאן אחרינו, אינו מודע לכך שאנשים כתבו ניירות המגבילים את השפעתו, ולו היה יודע - היה צוחק. התקינות הפוליטית חשובה כגבבה, החזקים ימשיכו להכתיב חוקים לחלשים, ויצר הקיום יישאר כמו שהוא. מי שלא מבין זאת מעוות את המציאות. העולם יגנה אותנו? בטווח הקצר בוודאי, בטווח הארוך תלוי בתוצאות. העולם מעריץ מנצחים ומתעלל בחלשים. מקור: http://www.israelhayom.co.il/site/newsletter_opinion.php?id=7182&hp=1 . . כותב הכתבה אלוף במיל' אורי שמחוני אח של אסף ז''ל הי''ד משפחת שמחוני, "שבט" גדול ורציני מכובד ותיר פעלים. המשפחה הגיעה ארצה ב 1921 מהמושבה החקלאית שדה-מנוחה באזור בו התקיימו מושבות נוספות כדוגמתה : ערבות דרום אוקראינה. יהודית שמחונית מרדכי ויהודית שמחוני (ח"כ - מפא"י) היו בין מקימי נהלל, הביאו את בני משפחותיהם (שמנו אחים ואחיות רבים) מהגולה והתפזרו לנקודות יישוב רבות בארץ, ביניהן: גבע, תל-יוסף, גינוסר, איילת השחר, כפר-יהושע, בית שערים, משמר העמק ועוד. אלופים: אסף שמחוני ז"ל הי"ד ואורי שמחוני יבדה לחיים ארוכים. מפקדים בכירים - מפקדי בסיסים בחיל האוויר - הדודנים: תא"ל עמיקם נורקין מפקד תל נוף ואל"מ יהוא עופר מפקד שדה דב חללי צה"ל: אסף שמחוני מתל-יוסף - נפל ב 1956. בנו אבנר שמחוני מתל-יוסף - נפל ב 1968. אריה "אקי" שמחוני מנהלל - נפל ב 1969. מפלגת מפא"י: יהודית שמחוני - ח"כ, זאב און (בעל כח = און) מתל-יוסף עמד בראש חברת העובדים (הזרוע הכלכלית של ההסתדרות) והיה מזכיר מפא"י. בתו דלילה הייתה אשתו של אסף שמחוני. * השר והשגריר לשעבר שלמה בן עמי - נשוי לרותי שמחוני שמקורה בגינוסר - שר לביטחון פנים ושר החוץ בממשלות ברק.1999-2001. תזכורת לתזכורת: דוד בן גוריון = יהודית שמחוני = אלוף אסף שמחוני ז''ל https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5391&forum=gil&viewmode=all&keywords=אסף שמחוני#113 דוד בן גוריון: ''אסף שמחון אלוף הניצחון של צה''ל'' https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5391&forum=gil&viewmode=all&keywords=אסף שמחוני#138 ''תיק (אסף) שמחוני'', עכשיו בערוץ 8 ב-YES (*) https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5391&forum=gil&viewmode=all&keywords=אסף שמחוני#146 לאמת אין אג'נדה. לתקשורת יש. ההיסטוריה מסבירה הכל פרס: ''ההסטוריה לא חשובה, מה שחשוב זה העתיד''...למה?! https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=69&viewmode= מי מפחד מ''תולעת יעקב ודוֹד ישמעאל''? https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6179&forum=gil&omm=0 |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות | יום רביעי י''א בטבת תשס''ט
17:33 07.01.09 |
|
140. תנועת 'השומר החדש', התשובה הציונית למהומות בצפון א''י
בתגובה להודעה מספר 11
|
"חשיפה: תנועת 'השומר החדש', התשובה הציונית למהומות בצפון" נכתב על-ידי אוהב_המדינה בתאריך 07.01.09 בשעה 14:39עוד חשיפה מבית אתר "ידיעות הקריות" ~ http://krayot-news.koral.co.il/Front/Newsnet/reports.asp?reportId=259206 אני מבין לכאן את הידיעה במלואה (ע"פ חוקי רוטר) לכן אני מבקש שתכבדו את בקשתי לא להשתמש בתמונות ללא אישור, יאללה חבר'ה, מעט ציונות בימים אלה לא תזיק ! חצי שעה בלבד אחרי יידוי אבנים (מחאת הערבים על מבצע "עופרת יצוקה" בדרום) לעבר רכבים ישראלים בכניסה ליישובים עדי - הרדוף שבגזרת שפרעם, צומת 'סומך' (קטןהמסוכנת לעיתים) שמהווה את העורק הראשי בין הקריות לעמקים לבשה דגלי ישראל בזכות צעירים חברי תנועת "השומר החדש". הצעירים.. חובשי כיפה, בני מושבים וקיבוצים, עירוניים וכפריים התנדבו בצו השעה להפגין אחדות, אורך רוח וציונות לחיזוק ביטחון התושבים. הצעירים במקום סיפרו לידיעות הקריות כי הם נמצאים במשמרות ופרסו לפנינו את הלו"ז שלהם לצמתים אחרים ולא מעט מסוכנים בצפון. חברי התנועה הפיצו דפי-מידע עם שלל קישורים לחיזוק תושבי העורף וחיילי צה"ל, בדף נכתב באותיות קידוש לבנה "אזרחי מדינת ישראל היקרים... לאחר תקופה ארוכה של ירי ממושך ובלתי פוסק לעבר יישובי הדרום, החליטה הממשלה לצאת למבצע "עופרת יצוקה". לחימת צבא ההגנה לישראל כנגד ההפגזות הבלתי פוסקות על תושבי הדרום הינה צו שעה, בו ראוי כי כל אזרח יראה עצמו שותף למאבקה של ישראל בטרור המופנה כנגדה. אנו נדרשים לעמוד באיתנות אל מול ההפגזות ולהשמיע קולנו אל מול ההפגנות הפרועות של מיעוט מתושבי המדינה המנסים לערער את ביטחונה הפנימי. אחדותנו ואורך רוחנו הם שיובילו את מדינת ישראל למעשים אמיצים לחיזוק ביטחוננו." על דף מידע חתום בכתב גדול "כי אין לנו ארץ אחרת" !
תזכורת: תת-אשכול: שנת 1907= שנת 1993 = שנת 2003=אירגון השומר!! https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5391&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E4%F9%E5%EE%F8#11 אשכול ראשי: היום לפני 96 שנה הוקם אירגון השומר !!! https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5391&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E4%F9%E5%EE%F8 ****
בע''ה המילים (אגרת הרמטכ"ל) יתורגמו למעשים ושהפעם לא ''יגנבו'' לנו את הנצחון... ועל זה נאמר: "גזלות פירות הנצחון"
תזכורת: מלחמת יוה''כ: ''גזילות פירות הנצחון!!'' https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5114&omm=10&viewmode=threaded
אשכול ראשי: ''פילגש במזרח התיכון''- מאת: פרופ' עזרא זוהר !! https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5114&forum=gil&archive= ימים יגידו = מבחן התוצאה
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות | יום שני י''ד בניסן תש''ע
02:54 29.03.10 |
|
145. תמליל: מקים ''השומר החדש'' מספר בכנס בירושלים...(*)
בתגובה להודעה מספר 140
|
ערכתי לאחרונה בתאריך 29.03.10 בשעה 03:53 בברכה, פילוביץ שחף פתיח: חברנו A-K פירסם ידיעה חשובה מאוד (מצ"ב) שמובילה לכתבה + סירטון וידאו, שלדעתי הנחרצת חשוב מאוד שנפנים את דבריו הנוכחים והמופלאים במיוחד בימים אלה בכלל ומילותיה של האם השכולה מרים פרץ, אמם של אוריאל ואלירז הי"ד בפרט. לכן, מצאתי לנכון לתמלל 11:19 דקות
להלן הכתבה/סרט וידיאו + התמליל - "השומר החדש":
מקור: http://www.inn.co.il/News/News.aspx/200835 לינק לאתר השומר החדש: http://www.shomer-israel.org/ . . להלן תמליל דבריו המופלאים: יואל: לפני שלוש וחצי שנים, ממש לא הרבה אחרי המבצע בלבנון מי שזוכר, מלחמת לבנון השנייה, אפשר להגיד שכבר במלחמת לבנון השנייה, שכשנופלים טילים בכפרים מסביב לנצרת, בגליל ונהרגת ילדה ערביה מטיל של חיזבאללה שפוגע בכפר, אז האבא קורא לילדה שלו שהידה, בגליל, לא ביהודה ושומרון ולא באף מקום אחר בעולם, ואני באותה תקופה נלחם במבצע שמה, נמצא בצבא, ויש תחושה של הפסד, תחושה של הפסד במלחמה, התחושה העיקרית היא באמת, שהעם מרגיש חלש, העם מרגיש שזה לא שייך לו, איך אהוד אולמרט אומר: עייפנו ממלחמות. לא הרבה זמן אחר כך, אבא שלי שיש לו עדר בקר של 5000 דונם שטח מצפון למושב ציפורי, מי שמכיר, גם כן בגליל התחתון, מושיב אותנו בארוחת שישי ואומר לנו, אני נמצא בפשיטת רגל, יש שבט של בדואיים שכבר הרבה מאוד שנים חותכים לי גדרות מציתים את השטח, מאיימים עלי ברצח, שוחטים פרות בשטח עושים מה שהם רוצים. יש לי 240 תלונות במשטרה ואף אחד לא מסתכל לכיוון שלי, הוא פשוט אומר למשפחה החלטתי שאני נוטש 2500 דונם, לא מסוגל יותר להחזיק את השטח. באותה סיטואציה אני ככה בדיוק בצומת יציאה לאיזשהו קורס קצינים בצבא, אומר לאבא שלי על גופתי דבר כזה לא קורה, אנחנו מתארגנים כמה חברים שלי מהצוות קונים איזה רנו אקספרס ישנה, מתחילים להגיע לשטח, יש פה כבר מכובדים שביקרו אותי שמה במכולה על גלגלים שגרתי בה שנתיים, בשנה האחרונה זה השתדרג לקרוון שמה בשטח. הכל עם הרשויות חוקי מסודר כי הבנו שבגליל החוקים קצת שונים, שמים דגל ישראל מביאים ספרים רק יהדות ציונות, ומתחילים כל יום אחרי אימונים ומבצעים להגיע לשטח ולהתחיל לשמור בשטח ולהלחם בבדואים להוציא אותם החוצה. שאנחנו נתקלים במשטרה ומתקשרים למשטרה אז היומנאי במשטרה אומר לנו אם תתקשרו עוד פעם אחת אני בא לעצור אתכם. יש 15 רשויות במדינה מהמשטרה מג"ב קק"ל וכן הלאה, שלא מעיזות לעשות את העבודה שלהם בשטח. עכשיו בתוך התהליך הזה לפני 3.5 שנים אנחנו מגלים בעצם שכשאתה מדבר עם הנוער בארץ ישראל, דרך אגב, אני בא.. אני לא דתי ואני בא מחברה לא דתית וזה עיקר החברה במדינת ישראל, ושאתה מדבר עם הנוער בחברה הזאתי, אתה שואל אותו איזה סיפור הוא מכיר, אז הוא יכול לספר לכולכם מי זה האח של הבן דוד של הסבתא של ארי פוטר ושאתה שואל את החבר'ה האלה מי זה הרמב"ם אז אפילו בית חולים זה לא אומר להם שום דבר, ושאתה שואל את החבר'ה האלה אם הם יודעים מי זה ברל כצינלסון או טבנקין או ז'בוטינסקי, זה במקרה הכי טוב איזה רחוב בתל אביב וגם זה בספק גדול מאוד, ואתה מבין שהדור הזה הוא באמת החמצן שלו והכוחות שלו זה בעיקר הישרדות והאח הגדול, תכניות הריאליטי, זה מה שנותן לו את התובנות את המחשבות ואת החיבור לארץ ישראל, ובגלל זה מה שנקרה החבר'ה פה כבר אמרו את זה יפה מאוד, בסופו של דבר הסדקים האלה החלל הזה שנוצר, אני תמיד אומר, מדברים פה על ערבים, מהצד השני ערבים לא מעניינים, בכלל לא.. זה יכול להיות פיליפינים זה יכול להיות אני לא יודע.. עולם אחר, היהודי לא מרגיש שארץ ישראל שייכת לו, וזה הסיפור שלנו. |מחיאות כפיים| יואל: מתוך הסיפור של אבא שלי, שאני מתחיל לשמור שם בשטח ואני מתחיל לחיות בשטח שמה, מתחילים להגיע אלי סיפורים, עשרות של סיפורים, של קיבוצים ומושבים שנטשו כבר, נטשו, עזבו את השטח, אחרי שבדואיים התעללו בהם במשך עשרות שנים, לפני שלוש שנים קיבוץ כפר הנשיא נוטש 4000 דונם פשוט עוזב את השטח, כפר טובא זנגריה כפר של בדואים כבר פולשי לשטח ובונים בניה בלתי חוקית, קיבוץ עמיעד 13000 דונם, מושב אלוני אבא 2000 דונם, והסיפורים עוד מתמשכים ומתחילים להגיע אלי בוקרים וחקלאים שאומרים לי יואל תציל אותנו, עמיר אנגל מתל עדשים שעובר ניסיון לרצח, מוטי פרץ מהר תורען בבית רימון שעובר ניסיון לרצח, ואתה פתאום מגלה שהאנשים האלה נמצאים לבד בשטח, אנחנו מחליטים באותו הרגע להתארגן ולבנות חבורה, איך אמרנו.. יצחק בן צבי רושם בספר של תולדות ההגנה, שכשמדינה נוטשת את האזרחים שלה, דרך אגב לא רק שהיא נוטשת אותם, המדינה באמת גם מתנכלת לאזרחים האלה, היא באמת דואגת שהאזרחים האלה יאבדו את כוחותיהם. אז הוא אומר, אין לציבור הזה ברירה אלא להתאחד וביחד לדעת להגן אחד על השני. |מחיאות כפיים| יואל: ובאותו רגע, באותה סיטואציה אנחנו מחליטים ככה החבורה של החברים, כולם חבר'ה ששרתו בצבא, רובם היו ביחידות מיוחדות, כולם אוהבים את המדינה, כולם שמחים שהם חיים פה, אף אחד מהם לא מבולבל, כולם מבינים מכירים את המושג הזה של דע מאין באת, יודעים את הסיפור שלהם יודעים לאן הם הולכים, ומתוך זה אנחנו מחליטים שאנחנו מקימים דבר שנקרא 'השומר החדש' כי אנחנו לא ממציאים שום דבר, כי לפני 100 שנה הייתה פה את אותה חבורה של יהודים שהגיעו לארץ ישראל ואותו שלטון התעלל גם בהם, ואנחנו מבינים שאנחנו מתוך הדבר הזה מחדשים את המושג של ערבות הדדית, של חבר'ה שבאים ומצילים בן אדם. יש לנו כרגע יותר מ- 600 מתנדבים, חבר'ה שנותנים בין 7-20 ימי מילואים התנדבות בשנה, שבאים לחקלאי ולבוקר בשטח אומרים לו, לך תישן היום עם אשתך בלילה היום אנחנו שומרים על השטח, כי אמנם אתה מרוויח מזה כסף אבל זה שלנו, זה הסיפור שלנו, ושאתה פוגש את הבוקרים האלה שאומרים לך, אשתי אומרת לי או שאנחנו מתגרשים או שאתה נוטש את השטח, אתה פתאום מגיע לאנשים האלה ואתה פשוט מציל אותם. יש לנו יותר משבעה מכינות קדם צבאיות וישיבות שמגיעות באופן קבוע לשמור בשטחים האלה, שחבר'ה צעירים מצטרפים לאותם חקלאים ועובדים איתם ביום יום. שבוע שעבר עשינו איזשהו אפשר להגיד מהפכה היסטורית, אם מישהו שמע פה על הדבר הזה.. תכנית שנקראת מכינות קדם צבאיות, כמו עלי, עצמונה, ודומיהן או שנת שרות שנה לפני הצבא שחבר'ה מסיימים את התיכון, יש לנו כבר יותר מ- 230 מועמדים בנים ששבוע שעבר עשינו להם גיבוש קשה מאוד, שבחנו שם מי העשרים שלושים חבר'ה ששנה הבאה אנחנו מתחילים.. איך אנחנו אומרים.. כמו דוד המלך, כל שמונה עשרה בנים הולכים להיות על מצפה כזה בשטח עם עדר של כבשים, ללמוד בבוקר תורה, ללמוד בערב ציונות, ללמוד לדבר ערבית כדי שהחבר'ה האלה יבינו שאנחנו לא גרים שמסביבנו צרפת שוויץ והולנד, אלא שיבינו שאנחנו במזרח התיכון, והחבר'ה האלה יחד עם העדרי כבשים עם אימונים של פול קונטקט ריצות ואימונים, הולכים להחזיר מחדש את האומץ של היהודי בארץ ישראל, היהודי ששומר, איך אנחנו אומרים, היהודי ששומר יותר מצוות וזה ששומר פחות מצוות, אצלנו כולם אותו דבר. בנוסף אתה רואה תהליכים עמוקים תהליכים ארוכים שחבר'ה מצטרפים, דרך אגב, יש חבר'ה שבאים לשמור ויש חבר'ה שתורמים לנו, אם זה אומר את הכסף שלהם ואם זה אומר את העזרה שלהם בציוד כזה או אחר, כולם מרגישים ורוצים להיות חלק מהדבר הזה, והדבר הזה גדל כל שבוע מצטרפים לא פחות מ- 60 אנשים, אנחנו עושים בין שלוש לשבע הרצאות בשבוע. אנחנו גם מקבלים בין 3-6 בקשות עזרה בשבוע. אותו עוז דודיאן מתקשר אלי בחור מהנגב, לפני שנה, ואומר לי יואל לפני שלושה שבועות באים אלי שלושה בדואים תופסים אותי בחווה שלי לבד, מרביצים לי מכות רצח עם בזנ"טים, עם מוטות ברזל, למה? ככה, כי הוא מחזיק 1500 דונם ומאוד רוצים שהוא כבר לא יחזיק אותם. הוא אומר שלושה שבועות אחרי זה אותם בדואים באים וגונבים לו את כל הכבשים שלו, הוא אומר לי אם אתה לא מגיע היום בלילה החבר'ה האלה רוצחים אותי, באותה סיטואציה אני יחד עם שלושה מתנדבים בצפון בלי רכב, תופסים טרמפים מגיעים אליו בשתיים לפנות בוקר לשטח, אני מוצא בן אדם שלד עצמות, אנורקס, לא יצא מהחווה שלו כבר 4 חודשים, לא יכול לעזוב את החווה, יש לו צו איסור בית משפט שהבת שלו תבקר שם כי זה מסוכן, בנגב. אני יושב עם 20 טייסים בבסיס נבטים מי שמכיר בסיס נבטים זה בין ערד לבאר שבע, מי ששמע, 20 טייסים החוד של החנית, הם מספרים לנו שמפקד הבסיס שלהם לא מאשר להם.. אסור להם לנסוע בכביש של ערד באר שבע, צומת שוקת באר שבע, למה? כי בדואים זורקים שם מכונות כביסה ובולדרים על הכביש, המכוניות עוצרות בפתאומיות, הם מורידים מוציאים את החיילים מהרכבים ומרביצים להם מכות, אז הם נוסעים לבסיס דרך דימונה, עושים עיקוף. עכשיו איך אני אומר, מי שחושב.. דרך אגב אני תמיד טוען בסופו של דבר, החומות הבצורות של מדינת ישראל זה השטחים הפתוחים, החומות הבצורות של ירושלים זאת אותם חקלאים ובוקרים, זה אותם שטחים זה 4 מיליון דונם שטחי המדינה, זה מה שמגן על המדינה שלנו, מי שחושב בסופו של דבר מדינת עזריאלי תציל אותנו- מתבלבל. ומתוך הדבר הזה אנחנו רואים איך בשנת 2015 אנחנו נהיה עם יותר מ- 2000 שומרים, לא פחות מ- 6000 מתנדבים במערך הכולל, ולא פחות מ- 30 גרעינים שסיפרתי של 8-10 חבר'ה שלפני צבא עם הכבשים בשטח, חוזרים לשורש והחבר'ה לומדים מחדש את הסיפור של עצמם ולא מתבלבלים מאף אחד, ואז אין את הסדקים ואין את הבלבול, ואז גם העולם כולו יהיה לו ברור של מי זה, דרך אגב אני אומר כולל הערבים, הם רק מחכים שנגיד להם שזה שלנו, הם עוד לא הבינו את זה, הם רק מחכים ובעזרת השם בתהליכים ארוכים זה יקרה. . . . . תזכורת:
"חשיפה: תנועת 'השומר החדש', התשובה הציונית למהומות בצפון" https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5391&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E4%F9%E5%EE%F8%20%E4%E7%E3%F9#140
מ ט ה י ה ו ד י ל א ו מ י: ''ארגון השומר החדש'' https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5391&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E4%F9%E5%EE%F8%20%E4%E7%E3%F9#143
שנת 1907= שנת 1993 = שנת 2003=אירגון השומר!! https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5391&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E4%F9%E5%EE%F8%20%E4%E7%E3%F9#11
כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.
==
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5583&omm=13&vi |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות | יום שני כ''ז באב תשס''ט
01:33 17.08.09 |
|
143. מ ט ה י ה ו ד י ל א ו מ י: ''ארגון השומר החדש''
בתגובה להודעה מספר 11
|
מ ט ה י ה ו ד י ל א ו מ י (מי"ל) "לא ארץ נכריה לקחנו לנו, ולא ברכוש-נוכרים משלנו, כי את נחלת-אבותינו, אשר בידי אויבינו, בעת מן העיתים, בלא משפט-נכבשה. כאשר היתה לנו עת, השיבונו את נחלת אבותינו" (מכתבו של שמעון החשמונאי לאנטיוכוס, עפ"י מכבים א', עמודים 342-4) טלפון: 03-5615353 [email protected] E-mail 12 באוגוסט 2009 כב' תמוז תשס"ט 117 / חר https://rotter.net/User_files/forum/gil2/4a8887d265eb9a3a.docלכבוד אחי ורעי היהודים בארץ ישראל קראו, הגיבו והפיצו.א. ארגון השומר החדש הערבים משתלטים על אדמות הגליל, פורעים וגונבים במשקים היהודיים. משטרת ישראל אינה עושה מאומה. אי לכך, הוקם בגליל "ארגון השומר החדש" להגנת האדמות והרכוש היהודי. הם ממשיכי דרכו, של ארגון "השומר" המיתולוגי. ביום ה', 20.8.09 , בשעה 18:00, יתקיים כנס יסוד, בשייך אבריך, ליד האנדרטה של אלכסנדר זייד הי"ד. פרטים באתר: www.shomer-israel.org או בטלפון אלקנה כהן : 050-8818211
ב. הרימו תרומה לארגון חננו ארגון חננו, מסייע לחיילים ואזרחים רבים, שנקלעים מדי יום למצוקות משפטיות, במהלך המאבק היהודי על ארץ ישראל. היא סייעה במהלך 8 שנות קיומה לכ - 15,000 יהודים כאלה. עלות התפעול עולה על 100,000 ₪ בחודש, והיא מגיעה מכספי תרומות בלבד. "חננו" היא עמותה מוכרת כמוסד ציבורי לצרכי מס (סעיף 46) בישראל ובארה"ב, וניתן לתרום דרך מוקד אנושי, ע"י חב' ביפר (24 שעות), אשר דרכו ניתן לתרום בכרטיס אשראי מספר המוקד: 02-9605558. מומלץ לצפות בסרטון של הארגון, אשר אורכו הוא 10 דקות. אומנם הוא כבר בן 5 שנים, אבל לצערנו המציאות לא השתנתה, והוא אקטואלי כתמיד: www.homenu.org.il בכבוד רב, חיים יואבי רבינוביץ אזרח פשוט תזכורת: שנת 1907= שנת 1993 = שנת 2003= אירגון השומר!! https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5391&forum=gil&viewmode=all&keywords=אירגון השומר#11
צ'רלס אורד ווינגייט מורנו ורבנו.............. https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5391&forum=gil&viewmode=all&keywords=אירגון השומר#16
אשכול ראשי: היום לפני 96 שנה הוקם אירגון השומר !!! - 13.04.03 https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5391&forum=gil&viewmode=all&keywords=אירגון השומר נשיא המדינה: משפט שי דרומי - משפט צדק https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=16309&forum=gil&viewmode=all&keywords=דרומי
דן מרגלית קיבל תשובה אחרי 19 שנים - ''חוק דרומי'' https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=8032&forum=gil&viewmode=all&keywords=דרומי Arab Watch -אוגוסט 09 https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=16410&forum=gil&omm=0
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
00:27 25.04.03 |
|
12. רצח ברנדוט הציל את בן גוריון ואת המדינה !!!
בתגובה להודעה מספר 0
|
נושא: הרוזן ברנדוט בכלל ותכנית על שמו בפרט...!! נשלח ע"י: פילוביץ שחף 09/10/2002 0:01 :בתאריך גוף ההודעה ראשית אני חיב תשובה לחכמולוג אחד...- "אין שום קשר בין קסטנר לרצח הרוזן ברנדוט, קסטנר עצמו נירצח על שמכר את נישמתו לשטן-מכר את יהודי הונגריה לנאצים, נכון שלכאורה הוא זוכה במשפט, אבל הכל בולשיט, כי מי שמכיר את כל הפרשה בכלל וחסידי סאטמר והרב שלהם בפרט יודע בדיוק מי היה קסטנר... @ נושא: רצח ברנדוט הציל את בן גוריון ואת המדינה !!! בן גוריון עמד לקבל את המלצות מתווך האו"מ, הרוזן ברנדוט. המלצות שפירושן היה חזרה אל תוכנית החלוקה המקורית, בינאום ירושלים והסתלקות מהנגב. רצח ברנדוט הוא שהכשיל את המהלך הבין לאומי, והוא שאפשר לנו את הגבולות הריבוניים של עד שנת 67. ובלי קשר לנושא ברנדוט, כשלונו של בן גוריון היה באי ניצול המומנטום לשחרור כל הגדה המערבית וגירוש הערבים אז. מעשה שהיה חוסך לנו ולהם עשרות אלפי קורבנות ושנות קרב ארוכות. גם היום יש לחצים בין לאומיים, וגם היום יש שליטים שאינם יודעים לנצל מומנטום. "ההצדעה לפרמטיזם" פירושה המעשי הוא וויתור על חזון, וכניעה ללחצים מן הצדדים השונים. למזלו של בן גוריון ושלנו הערבים סרבו להצעת החלוקה, וניגפו במלחמה והאום ויתר על חלוקת ירושלים וחזרה לגבולות החלוקה לאחר רצח ברנדוט. לא בן גוריון עשה זאת, ולא גדולתו היא שהביאה להצלחה, חברו יחדיו אירועים שונים אשר חרף טעויותיו של בן גוריון בניהול המדיניות המלחמתית, הביאו לסיטואציה נוחה יחסית. בימים אלו, כמו בימי שפוט השופטים, יש כמיהה בציבור לאיזה דמות דיקטטורית למחצה שתגאל אותנו מסבלנו. יש המחכים למשיח ולרבי נחמן, ויש המבקשים שבוש או קופי ענן יכפה עלינו את דרישותיו, ויש העוסקים בפולחן רבין וקושרים לו כתרים שאינם כלל שלו, ויש המרחיקים עד בן גוריון במסגר מבצע "אמץ רודן". @ תכנית הרוזן ברנדוט...:- ב-15 לחודש מאי 1948 החליטה מועצת האו"ם למנות מתוך מטעמה לסיכסוך בארץ ישראל. הרוזן פולקה ברנדוט, שהיה יו"ר הצלב האדום השבדי, התמנה לתפקיד.הוא החל בפעולתו כשבוע לאחר מינויו ב-27 ביוני 1948 הגיש את "תכני ברנדוט", שעל פיה היו הנגב וירושלים אמורות להיות בתחום המדינה הערבית. התכנית זכתה לא רק בתכניתה של מחלקת המדינה בארה"ב- S.D אלא גם בזו של הנשיא טרומן קונגרס עצמו. היוזמה התכנית עלתה לרוזן ברנדוט בחייו: הוא נירצח ב-17 בספטמבר 1948 על ידי אנשי הלח"י בירושלים. הכללתם של חלק מירושלים ושל הנגב בתחום מדינת ישראל הושגה אך ורק עקב ניצחונותיהם עקובי הדם של כוחות צה"ל.... עוד במהלך מלחמת יום העצמאות, כאשר ישראל הקטנה נאבקה על חייה, לחצה ארה"ב מזכיר לכם משהו... בכל הזדמנות על הקטנת השטח שיהיה בידיה ועל הצלתם של צבאות אויבי המדינה. כאשר נכנסו כוחות צה"ל לסיני בדצמבר 1948, במירדף אחרי צבא הפלישה המצרי הנסוג, מיהרה בריטניה לאיים על ישראל במילחמה, מזכיר לכם משהו... כאשר הודיעו לו על כך, שיגר הנשיא טרומן לראש הממשלה דאז בן גוריון ז"ל מכתב בהול וחריף, ודרש להוציא מיד את החיילים הישראליים מסיני ולסגת לקו הגבול הבין לאומי, מזכיר לכם משהו... "ההיבט המפתיע והחמור ביותר בעניין זה היה המהירות הגדולה שבהנ סמכה ארצות הברית את ידיה על כך שבריטניה תילחם בישראל". מזכיר לכם משהו- את ביקורו/פגישתו של ראש ממשלת אנגליה בשבוע שעבר עם בוש במעונו שבארה"ב ושמיד אחרי זה הטיל אמברגו צבאי על מדינת ישראל.. כך כותב במפורש מרדכי גזית- מי שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בן גוריון ז"ל. כאשר הצבא המצרי המובס החל נסוג בכיוון דרום מערב, היתה עזה מכותרת ועמדה להכבש על ידי יחידותיו של יגאל אלון-מפקד הפלמ"ח. שגריר ארה"ב דאז בישראל ג´יימס מקדונלד, העביר לבו גוריון דרישה ממשל ארה"ב שממשלת ישראל תימנע מכיבוש עזה. מזכיר לכם משהו... לסיכום:- אין חדש תחת... ואם כבר מדברים על השמש להזכירכם שהירח מסמל את המוסלמים/עראפת והשמש זה ישראל/שמעון פרס, וכל בר דעת יודע שאור הירח מקורו מהשמש....והמבין יבין מבחן היה ותוצאה יש....מדינת ישראל בכלל ועם ישראל בפרט לנצח נצחים !!! נתניהו: "התנועה האיסלאמית היא כמו גידול סרטני" **** "ההסטוריה של אז, זה האקטואליה של היום..." !! {ציטוט מאת: ראש הממשלה מר אריק שרון-ראש השנה תשס"ג} מבחן התוצאה. פ"ש @ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @ |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
03:54 16.08.03 |
|
42. האיש שכולם אהבו. חוץ מגולדה : יעקב הרצוג ז''ל
בתגובה להודעה מספר 12
|
מה היה פשר קסמו של יעקב הרצוג? מהו הסוד שאפשר לו לתווך בין מחתרות, בין פוליטיקאים יריבים, בין מדינות עוינות? * יותר משלושים שנה לאחר מותו של הרצוג, מוציא פרופ´ מיכאל בר-זהר את הביוגרפיה של האיש שידע להילחם בנחישות למען כבודה של ישראל, אך גם הצליח בנועם הליכותיו להתחבב על הכל. על הכל אמרנו? כמעט. חוץ מגולדה מאת:יעקב בר-און 8 באוגוסט 2003, י' באב תשס"ג הרחק מאור הזרקורים הגיעו לסיומן המוצלח בנובמבר 51´ שיחות שניהל במשרד הדתות פקיד ממשלתי צעיר עם בנדיקטוס, לימים הפטריארך היווני-אורתודוקסי ואז איש הכספים של הכנסייה. בעקבותיהן החכירה הכנסייה ואף מכרה למדינת ישראל שטחים נרחבים בירושלים, עד כדי שישית משטח הבירה. בשטחים האלו מוקמו בין היתר משכן הכנסת, קריית הממשלה, האוניברסיטה העברית ומוזיאון ישראל. "נושא-ונותן מצוין, ישר ביותר, חבר טוב מאוד, דובר למען הבנה בינלאומית ושלום עולמי", החמיא בנדיקטוס לבן-שיחו. הוויכוח ההיסטורי התקיים באוניברסיטת מקגיל. הרצוג מחץ את טיעוניו של יריבו אחד לאחד תוך שהוא הולם בטוינבי דווקא באמצעות כתביו, שבהם שלט היטב הודות לזיכרונו הצילומי המופלג. לטוינבי לא היה מענה של ממש על טיעוניו של השגריר הישראלי "גואל ירושלים", כך כינה טדי קולק את האיש שאלמלא פועלו מוסדות השלטון של המדינה לא היו ניצבים במקומם הנוכחי. גאולת הקרקעות היא רק דוגמית ממפעל חייו של ד"ר יעקב הרצוג, מי שנטל חלק בפעולות הצלה בתקופת השואה, תיווך בין המחתרות, היה יועץ לראשי ממשלה, דיפלומט וחלוץ השיחות עם המלך חוסיין, ונכנס להיסטוריה גם בזכות הוויכוח שניהל עם ההיסטוריון האנטישמי ארנולד טוינבי. בן 50 בלבד היה הרצוג בעת פטירתו, בכ"ג באדר תשל"ב, 6.3.1972. סיפורו האישי המתין שנים רבות לפרסומו. עתה הוא מופיע בספר חדש מאת פרופ´ מיכאל בר-זהר, צפנת פענח (הוצאת ידיעות אחרונות). "כשיעקב נפטר רציתי שתיכתב הביוגרפיה שלו, מאחר שהדברים שבהם עסק הם חלק מההיסטוריה שלנו. אבל אי אפשר היה, מפני שרוב הנושאים היו חסויים", אומרת פנינה הרצוג, אלמנתו. "הגנזך שחרר את החומר רק לפני כמה שנים. קיוויתי שאזכה לראות את הספר הזה עוד בחיי, כמי שחיה איתו את כל מה שעשה". צעיר בן אלפיים "יעקב הרצוג היה איש אשכולות, ששילב את מורשת ישראל עם פתיחות לעולם הרחב", אומר הנשיא-לשעבר יצחק נבון. הרצוג, מוסמך לרבנות וד"ר למשפטים, חי בין שני עולמות. בכך המשיך את אביו, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי האשכנזי השני לארץ ישראל, שהיה בעל השכלה תורנית רחבה, אך גם בעל תואר במתמטיקה ובחקר השפות השמיות, ובעבודת הדוקטורט שלו עסק בחילזון הארגמן, שממנו הופק צבע התכלת. כשכיהן כרבה הראשי של אירלנד נולדו שני בניו – חיים, לימים נשיא מדינת ישראל, ויעקב. הבן הצעיר הצטיין במיוחד בהיסטוריה. כשאחד המורים בבית ספרו גילה עוינות כלפי העם היהודי, ארגן יעקב בן ה-13 את בני כיתתו היהודים ויחד איימו על המנהל שינטשו את כיתתם אם המורה לא ירוסן. כבר בנעוריו התבלט יעקב הרצוג בכישוריו הרוחניים. הוא התפלפל עם סביו הרבנים בסוגיות תלמודיות, והפגין בקיאות לא פחותה בשירה האנגלית. הוא הצטרף לתנועת ´צעירי חבר הלאומים´, ובעקבות זכייתו בתחרות חיבורים על הארגון החל בהתכתבות עם קלמנט אטלי, מנהיג מפלגת הלייבור הבריטית. זה התפעל ממכתבי הנער ואירחו בפרלמנט. כשיצא אביו לכהן כרב ראשי בארץ ישראל, נותר הבן הצעיר בדבלין כדי להשלים את לימודיו – באקדמיה ובישיבה – ועלה לארץ כעבור שלוש שנים, ב-39´. כאן שימש כמזכירו של אביו. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס ומונה לקצין קישור בין הרבנות בארץ-ישראל לבין הרב הראשי של הצבא הבריטי במזרח התיכון. בד בבד החל לתרגם את המשנה לאנגלית ולפרשה, משימה שלא זכה להשלים. עם היוודע דבר השואה פתח הרב הרצוג בפעילות בינלאומית למען הצלת יהודים מהתופת, כשבנו לימינו. בין השאר ערכו מסע שתדלנות בוותיקן. אנשי הכנסייה לא ידעו באיזה תואר לפנות לרב מארץ ישראל, וכששמעו את הבן-המזכיר הנאמן אומר לו ´אבא, קר בחוץ, תלבש מעיל´, ייחסו לכבוד הרב את התואר "אבא". כשתמה המלחמה ונתגלו הזוועות, יצאו השניים לסיורי הצלה במחנות העקורים. "ראינו הרס שאין דומה לו בתולדות האדם", כתב הרצוג הצעיר. "כשהשקפנו על ערמת החורבות וההריסות שלתוכה נגרס גטו ורשה, חשנו כאילו כל מהלך ההיסטוריה התכווץ, ואנו הוחזרנו 2,000 שנה לאחור, אל גבעות ירושלים שעה שהלהבות כילו את חומותיו האחרונות של בית המקדש". לפני שעלו למטוס הצבאי הבריטי, נשאל יעקב הרצוג באיזו יחידה משרת אביו. "בצבא האלוהים", השיב, וכשהפקיד האנגלי הוסיף ושאל לדרגת האב, ענה "פילדמרשל". "ומה דרגתך?" נדנד הפקיד. "קולונל", השיב הרצוג הבן וכך נרשם במסעם על פני מדינות, תוך פעילות נמרצת להצלת ילדים יהודים ממנזרים וממקומות מסתור אחרים, הוטל כל ההיבט הארגוני על כתפיו של הרצוג הבן, שעה שאביו עסק בעניינים שברוח בלבד. כשנפגשו בוותיקן עם האפיפיור פיוס ה-12, ניכר היה בו שהשתאה נוכח גילו של המלווה. "אל תראה אותי כצעיר", אמר לו יעקב הרצוג. "אני נושא על כתפיי אלפי שנות סבל יהודי". רב-המרגלים הוסמך כרב האב והבן נרתמו גם למען אסירי המחתרות, בפרט הנידונים למוות. בין השאר יצאו השניים לבקר את המוגלים לקניה ולאריתריאה. לפני שעלו למטוס הצבאי, נשאל יעקב הרצוג באיזו יחידה משרת אביו. "בצבא האלוהים", השיב, וכשהפקיד האנגלי הוסיף ושאל לדרגת האב, ענה "פילדמרשל". "ומה דרגתך?" נדנד הפקיד. "קולונל", השיב הרצוג הבן וכך נרשם. במסעותיו אלה נקלע להתחבטות מוסרית. הוא נתן מילת-כבוד לבריטים שבביקור באפריקה לא יעביר מידע בין אנשי המחתרת למפקדיהם בארץ, ברם מחויבותו כיהודי גברה על אותה מילה. הוא, שזוהה כאיש ה´הגנה´, נתן את ידו לבריחת אסירי אצ"ל. בהמשך החל בתיווך בין אנשי המחתרות לבין מנהיגי היישוב, "איש-קשר בין נשיא הוועד הלאומי לבין האצ"ל", כהגדרתו. משה שרת אמר עליו כי "מנע שפיכת דם אחים". באותו זמן ניסה הרצוג להמשיך במפעל תרגום המשנה, ויצר קשרים עם בית דפוס ירושלמי. בתו של בעל בית הדפוס הסיטה את הרצוג לכיוון אחר. היא סיפרה לו על מעשיה ב´הגנה´ והפנתה אותו לפעילות ב´ש"י´, שירות הידיעות של הארגון. הרצוג יצא לקהיר ופעל כרב-מרגלים לכל דבר. בעיצומם של הקרבות הוסמך לרבנות על ידי הרב מלצר, ראש ישיבת ´עץ חיים´. כאמור, חיים בין עולמות. מדינת ישראל קמה. יעקב הרצוג בן ה-27 מונה למנהל המחלקה לעדות הנוצריות במשרד הדתות. בקשריו עם אנשי הכנסיות השונות היה עליו לפעול כדיפלומט לכל דבר. הוא טיפל בתבונה בבעיה הרגישה של חילול כנסיות ומנזרים על ידי לוחמי צה"ל בקרבות תש"ח ושדידת רכושם, ופעל לרכישת הקרקעות ולביצור מעמד הבירה, מתוך שכנוע שאסור לבנאם את העיר. יש האומרים שתרם רבות להחלטתו של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, להעביר את הממשלה לירושלים. במקביל מונה באוקטובר 49´ ליועץ שר החוץ לעניינים דתיים, והוזעק על ידי השר, משה שרת, להצטרף אליו לדיון באו"ם בנושא ירושלים. הרצוג ניסה לתמרן בין שני המשרדים, אך בסופו של דבר נתבקש להיפרד ממשרד הדתות. נכונותו לעשות כן השתלמה. מנכ"ל משרד החוץ הפתיע כאשר מינה את הרצוג בן ה-33 למנהל המחלקה החשובה ביותר במשרדו, מחלקת ארצות הברית. עם זאת המשיך הרצוג לטפל בנושא ירושלים, ולעתים חתם "היועץ לענייני ירושלים". למרות היריבות הקשה בין בן-גוריון לשרת הצליח יעקב הרצוג להסתדר עם שניהם. לדברי ידידו, אלי אייל, "השקפותיו האישיות נטו יותר לזהירות המדינית של שרת מאשר לאקטיביזם של בן-גוריון, אבל כ´סיביל סרוונט´ בכל רמ"ח אבריו מילא את תפקידו בנאמנות תחת כל ראש ממשלה או שר". כששרת פוטר מתפקידו כשר החוץ, ניסה הרצוג לפעול למענו ואף הציע שבכירי המשרד יתפטרו לאות הזדהות. עם זאת, כשמונתה גולדה מאיר לתפקיד, לא התנגד. גולדה הגיבה בחיוב, אבל סגרה את החשבון כעבור שנים. למלחמה יש כללים לקראת מבצע סיני הוזעק לשמש כיועצו המדיני המיוחד של בן-גוריון. "אז חל הקידום המשמעותי בקריירה שלו", סבור יצחק נבון, מזכירו של ראש הממשלה באותה תקופה. "השניים מצאו שפה משותפת. כשיעקב נכנס אל ראש הממשלה לשיחה בסוגיה דיפלומטית, עד מהרה היו עוברים לנושאים הקרובים ללבם, גם כשבחוץ המתינו אנשים לפגישה. שיחותיהם הוליכו אל הרמב"ם ואל שפינוזה, ויכולת לשמוע אותם דנים מדוע אברהם אבינו בא דווקא לארץ הזאת, או מתעמקים בסיפור יציאת מצרים". מספרת פנינה הרצוג: "הכל היה ערוך למלחמה בסיני, אך לא היו אז כללים דיפלומטיים בנושא. ´אם יוצאים למלחמה, חייבים להיות מוכנים עם הודעה מדינית´, העיר יעקב לבן-גוריון, ששכב חולה בביתו. ´תכין!´ אמר לו ראש הממשלה". "להרצוג היה תפקיד מרכזי בתקופת מבצע סיני", מוסיף נבון. "הגיעו שמועות בדבר ריכוז כוחות סובייטיים ואיומים מצדם, לצד לחץ שהפעיל נשיא ארצות הברית והחלטה של האו"ם, שחייבה את ישראל לסגת מסיני. השרים ספיר וארן לחצו לסגת, בעוד בן-גוריון חתר לכך שלנסיגה יתלוו הישגים. הרצוג ניהל בקור רוח את המשא ומתן עם האמריקנים. בעקבות אותו מהלך נפתחו המיצרים לשיט ישראלי, וכוח או"ם נכנס לשטחים שישראל פינתה". כעבור זמן מה שיגר ראש הממשלה מכתב אל הרב הראשי, שבו כתב: "אכן היו החודשים האחרונים חודשי חרדה, אבל עלי להודות שאחד מעובדי משרד החוץ, מהמובחרים, הנבונים, החרוצים והנאמנים שבהם, היה לי לעזר רב, וקשה לי להביע כל מה שאני חייב לו על עזרתו... שם העובד הזה הוא יעקב הרצוג, ואני יכול להגיד בלי כל מליצה והגזמה ´אשרי יולדתו!´". להרצוג העניק בן-גוריון כאות הערכה את תמונתו, שעליו כתב: "ליעקב הרצוג – צפנת פענח של מדינת ישראל". בספטמבר 57´ מונה הרצוג לציר בוושינגטון, תפקיד בעל משנה חשיבות נוכח העובדה שהשגריר, אבא אבן, היה עסוק בכובעו השני כשגריר ישראל באו"ם. עד מהרה טווה הרצוג רשת מסועפת של קשרים, ומילא תפקיד מרכזי בשיקום היחסים עם ארה"ב, שהתערערו במבצע סיני. ברם, הוא לא קיבל צל"ש. כשאבן חזר ארצה ב-59´, אך טבעי היה לקדם לתפקיד שהתפנה את הציר המצטיין, כהמלצת בן-גוריון. אבל גולדה התנגדה, והעדיפה שגריר המקורב אליה. הרצוג לא שלף ציפורניים כדי להיאבק על המינוי. "יעקב לא נטר לגולדה", אומרת פנינה הרצוג. "אומרים שגולדה לא אהבה אינטלקטואלים, אם כי נראה לי שהתיאור בספר בדבר איבתה כלפי יעקב קצת מוגזם. את משה שרת יעקב כיבד, עם בן-גוריון היתה לו הפריה הדדית יוצאת מהכלל, ואשכול ניצל היטב את כישוריו. עם גולדה זה היה אחרת". בסופו של דבר מונה הרצוג לתפקיד שגריר ישראל בקנדה. איש לא ציפה שדווקא התפקיד האפור הזה יציב אותו על במת ההיסטוריה. פגישה מסתורית עם צ´רלס אך זה קרה בינואר 61´. בקנדה משך קהל להרצאותיו הפומביות ההיסטוריון הבריטי פרופ´ ארנולד טוינבי, שהביע הסתייגותו מהצהרת בלפור, שלל את הקמת מדינת ישראל, טען שהעם היהודי הוא שריד מאובן מימי קדם והשווה את התנהגות היהודים ב-48´ להתנהגות הנאצים. כששמע זאת הרצוג, וכשהבין שספריו ודעותיו של טוינבי הם לחם חוקו של הציבור המשכיל בקנדה, נסער, ובניגוד לאופיו המוכר הזמין את הפרופסור האנטישמי לוויכוח פומבי. טוינבי נענה, מבלי לדעת לאיזו מלכודת נפל. יהודי קנדה נרעשו ולחצו על הרצוג לסגת, אך הוא סירב. גם ממשרד החוץ בירושלים נשבה צינה כלפי היוזמה. הוויכוח ההיסטורי בין השניים התקיים באוניברסיטת מקגיל. הרצוג, שגילו היה כמחצית מזה של יריבו, מחץ את טיעוניו אחד לאחד תוך שהוא הולם בטוינבי דווקא באמצעות כתביו, שבהם שלט היטב הודות לזיכרונו הצילומי המופלג ולשלושה ימים של קריאה רצופה בהם קודם לוויכוח. לטוינבי לא היה מענה של ממש על טיעוניו של השגריר הישראלי, ששם אותו ללעג ולקלס מול העולם כולו. בין השאר גרם לטוינבי להודות כי על פי תורתו יש להשוות לנאצים לא רק את ישראל, אלא את כל אומות העולם. בארץ לא זכה הוויכוח לכותרות ראשיות כבחו"ל, כיוון שבן-גוריון התפטר באותו יום מראשות הממשלה. אך הרצוג הוצף במברקי ברכה מהארץ ומהתפוצות. אבא אבן, אז שר החינוך והתרבות, כתב לו: "ברכותי הנרגשות שלוחות לך על עמידתך האמיצה והמוצלחת בשער כבוד האומה". אך היו שפקפקו בגודל ההישג, וקבלו על שבעצם הוויכוח ותשומת הלב שעורר, העניק הרצוג במה להשקפותיו של יריבו. הרצוג המשיך במילוי תפקידו באוטווה, כשבמקביל הרבה לדלג לניו-יורק ולהטות כתף לטובת משלחת ישראל באו"ם, כמעין מסביר לאומי בצפון אמריקה. כשנשיא ארצות הברית, ג´ון קנדי, ביקר באוטווה, הופתע ראש ממשלת קנדה מהיחס החם במיוחד שגילה האורח כלפי השגריר הישראלי, שעמו האריך בדברים. לתמיהת ראש הממשלה, ג´ון דיפנבייקר, השיב קנדי ש"אבות-אבותינו משותפים". "לא ידעתי שיש לך דם יהודי", אמר דיפנבייקר לקנדי. הנשיא האמריקני צחק. "דווקא התכוונתי לשורשים האיריים שלנו", הבהיר. בקיץ 63´ חזר הרצוג עם משפחתו ארצה ומונה לסמנכ"ל משרד החוץ. כבר ב-23 בספטמבר נשלח בבהילות ללונדון, שם הוסע במהירות למרפאתו של הרופא היהודי ד"ר עמנואל הרברט. הרצוג הוצג כד"ר דיוויס, רופא שהגיע לצורך התייעצות מקצועית. במקום הודיעו לו ש´צ´רלס´ כבר ממתין לו. הרצוג קד קידה ולחץ את ידו של צ´רלס, שלא היה אלא חוסיין מלך ירדן, ובכך החלה סדרה ארוכה של מפגשי סתר בין השניים. זאת לאחר שראש הממשלה לוי אשכול ושרת החוץ גולדה מאיר נענו לשדר מהמלך, שביקש לפגוש לשיחות נציג ישראלי מוסמך. כשחזר ארצה דיווח הרצוג שפגש "איש נרדף, חרד לביטחונו". הדבר לא מנע את המשך השיחות ביניהם, בלונדון, בעקבה ועל הים. "כשאבא חבש קסקט, לבש מכנסיים אפורים ואמר שהוא יוצא לדוג – יכולנו לנחש לאן פניו מועדות", מספרת בתו שירה. הסכם השלום עם ירדן נחתם רק כעבור 30 שנה, אך תרומתו של יעקב הרצוג לא נשכחה: פנינה הרצוג הוזמנה ב-94´ על ידי ראש הממשלה יצחק רבין להתלוות אליו לטקס חתימת הסכם השלום. בעקבות המפגש הראשון עם חוסיין, היו שסברו כי השלום בפתח. כעבור שבועיים הגיע הרצוג לרומא לפגישה מסתורית נוספת, הפעם בבניין הקולג´ המרוניטי, כשהוא מלווה בקצין מודיעין של צה"ל. בן-שיחו היה מעושי, הפטריארך המרוני של לבנון. שלום, כידוע, לא צמח משם. כעבור שבועות מספר זומנה להרצוג שיחה מפתיעה נוספת, שוב בלונדון. לשם נסע עם ראש המוסד כדי לפגוש את מי שכונה "הנביא" – שליחו של שליט תימן, שניסה לבדוק אפשרות לקשרים עם ישראל. "דודי יעקב היה מדינאי קלאסי – בידענות, בזהירות, ביכולת לתקשר עם אנשים", אומר ח"כ יצחק הרצוג, בנו של הנשיא חיים הרצוג. "הוא טווה קשרים ובנה גשרים למקומות שישראל לא חלמה להגיע אליהם באותן שנים. אומרים שהיה אישיות מיוחדת ונדירה בנוף המפא"יניקי של אז, בפרט כשהקפיד כל שנותיו לא להיות מפלגתי". "זה לא מנכ"ל, זה נביא" בשלב זה בחייו של יעקב הרצוג חלה התפתחות בלתי צפויה. הרב ישראל ברודי, רבה הראשי של בריטניה, פרש מתפקידו, ואחד מבכירי יהדות אנגליה הציע לכהונה את הרצוג, שמעודו לא כיהן ברבנות. הרצוג הופתע. הוא התלבט ובקושי רב נתן את הסכמתו, בעיקר בשל רצונה של אמו בהמשך השושלת. אך עדיין התקשה להשלים עם פרידה מהקריירה המדינית, וכתוצאה מהלחץ חלה, ויצא לתקופת החלמה ממושכת בשווייץ. כששב ארצה, במארס 66´, מונה ליועצו המדיני של ראש הממשלה, לוי אשכול. תוך חודשים אחדים קודם לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה, התפקיד הרם ביותר שאליו הגיע. למרות הזדהותו של הרצוג עם בן-גוריון, קירב אותו אשכול ובין השניים נוצרה כימיה מופלאה. הרצוג רכש את אמונו של אשכול והיה מעורב באופן פעיל במהלכים לקראת מלחמת ששת הימים, ובכלל זה בהקמת ממשלת האחדות הלאומית. הוא יצא נפעם מהתפילה הראשונה לאחר המלחמה בכותל המערבי, וכתב על "הוד קדומים והוד הרציפות גם יחד שאפפו את המקום". כשהסביר בהתרוממות רוח את ההתרחשויות לאורח מאיטליה, רשם זה בשולי הפגישה: "אין זה מנכ"ל של משרד המדבר אלי, אלא נביא". "הכרתי אישית את יעקב הרצוג היכרות מאוד מעניינת", מספר פרופ´ מיכאל בר-זהר, מחבר הביוגרפיה. "ב-68´ כתבתי ששר החוץ דאז, אבא אבן, לא דייק בדיווחיו לממשלה על פגישותיו ערב המלחמה עם גדולי עולם. אבן הכחיש בעוד שאני עמדתי על שלי, לאחר שהצלחתי להשיג את הפרוטוקולים של השיחות. התפתח בינינו ויכוח חריף מאוד, שבמהלכו נאלץ ראש הממשלה להתייצב בכנסת לימין שר החוץ שלו כמי שכפאו שד ולהגן עליו. "אז קיבלתי טלפון מלשכת ראש הממשלה. יעקב הרצוג ביקש להיפגש איתי כדי לדעת דברים לאשורם. אותה פגישה התמשכה לפגישות נוספות שמאוד נהניתי מהן. הרצוג היה איש מקסים. אני, שהתרגלתי לשיטה המפא"יניקית הדורסנית כשמישהו אינו פועל בדיוק לפי הקו, פגשתי איש עם ראש גדול, שהחוכמה זלגה אצלו מכל הכיוונים". כשהדי המלחמה התפוגגו חודשו המפגשים עם המלך חוסיין. בר-זהר סבור שבעקבות אותה מלחמה חל שינוי בתפישותיו של הרצוג, שנעשו ניציות. "במקביל לשיחות השלום בא הרצוג לרמטכ"ל חיים בר-לב, ואמר לו שיש לפתוח בתנופת התנחלות בשטחים", אומר בר-זהר. פנינה הרצוג: "אני לא הבחנתי בשינוי בעמדותיו. לעומת השקפותי דאז, ראיתי מולי יונה. יעקב הזכיר תמיד שיש גם צד שני. לא פעם העריך שכאשר הערבים יאמרו שהם רוצים שלום, אז יתחילו אצלנו הבעיות". כשאשכול נפטר וגולדה מאיר תפסה את מקומו, החלה למעשה דעיכתו של הרצוג, שזה מכבר סומן על הכוונת שלה. "אשכול אהב אותו כמו בן, כך סיפר אבי", אומר אחיינו ח"כ יצחק הרצוג. "הוא פרח בלשכה שלו. למרבה הצער, הוא מאוד סבל בתקופת גולדה, ויש אומרים שהיה עליו לדעת לפרוש בזמן". היו שהעלו אפשרות שהרצוג יעבור לכהן כנשיא אוניברסיטת בר-אילן. אך הוא לא היה מסוגל לפרוש. "אני רואה לעצמי חובה לאומית להישאר ולתרום מניסיוני", אמר בתמימות. הרצוג נשאר בתפקיד עד שההידרדרות במצב בריאותו הביאה למותו. "נקשרו בינינו היחסים הקרובים ביותר האפשריים בין אדם לחברו", העיד מנחם בגין. "כל חייו היו שיר מזמור רצוף לאהבת ישראל", הספיד אבא אבן. "הוא היה העילוי של הדיפלומטיה היהודית", ציין הסופר אלי ויזל. "סמל האמונה הגדולה שבחיינו", הפליג בשבחו שמעון פרס. "נקודת התורפה שלו נעוצה בהיותו אדם מאופק, שהתמסר לשירותם של אחרים שלפעמים לא עלו עליו בתכונותיהם", מסביר בר-זהר את העובדה שהרצוג לא התקדם הרבה יותר מכפי שעשה. "נשיא ההסתדרות הציונית, ד"ר נחום גולדמן, אמר לו לא פעם ´אל תתבייש, תצעד קדימה, תהיה מהמנהיגים, יש לך התכונות לכך!´. אבל כסיביל סרוונט אולטימטיבי הרצוג השתדל להימנע מהחזית, פרט לוויכוח עם טוינבי, כשניעור בו היהודי הגאה. לא רק שלא היו לו הדחף והמרפקים כדי להתקדם, חסר לו הרוע הדרוש לכך, ה´קילינג אינסטינקט´, כפי שקוראים לכך כיום. "אומרים שההיסטוריה היא במאי גאוני. האיש מת כשהוא בן 50 בלבד, בשיא כוחו וגדולתו. לאן הוא היה מגיע לאחר תפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שממנו היה פורש בשלב כלשהו בגלל יחסיו עם גולדה? נשיא אוניברסיטת בר-אילן? רב ראשי באיזשהו מקום? זה כבר לא כמו לנהל את המדינה". אבא של שבת פנינה הרצוג היתה במשך 34 שנה עובדת משרד הבריאות. בתפקידה האחרון שם שימשה כסמנכ"ל ליחסים בינלאומיים. היא היתה חברת ההנהלה של ארגון הבריאות העולמי, ודאגה לכך שיושב הראש, נציג סוריה, לא יתעלם ממנה. כיום מסיימת הרצוג תקופת כהונה שנייה כנשיאת מועצת הנשים הבינלאומית, ארגון גג של ארגוני הנשים בעולם. כמו כן היא נשיאת כבוד של ´אמונה´, חברה בהנהלה הציונית, ונמנית עם חבר הנאמנים של הסוכנות היהודית ושל האוניברסיטה העברית. "הייתי בת 12 כשפגשתי לראשונה את יעקב", היא נזכרת. "כשהחלו הפצצות האיטלקים על תל-אביב, שלחה אותי אמי לקרובים בירושלים. באחת השבתות יצאתי לטייל עם דודתי. כשחזרנו לביתה, לא הצלחנו להיכנס פנימה. עמדנו ברחוב אובדות עצה. בדיוק עבר בחור צעיר לבוש חליפה. ´זהו יענקל´ה, בנו של הרב הראשי´, אמרה הדודה. לבקשתה, טיפס למרפסת ופתח את הדלת מבפנים. התרשמתי מהמחווה שלו, אך נפגעתי כשאמר לי בדרך אגב ´את בטלנית כמו רב´. כתבתי לאמי שכך מדבר בנו של הרב הראשי, והיא הסיקה מנימת דבריי שהילדה התאהבה. ´תוציאי את השטויות מהראש וחזרי הביתה´, דרשה ממני". גם כשחזרה הביתה, לא שכחה פנינה את יעקב. ב-1950 נפגשו במקרה בתל-אביב, והאהבה ביניהם התלהטה. "ראיתי בו יופי פנימי נדיר, שילוב של חוכמה וחוש הומור, טוב לב ואהבת אדם", מספרת פנינה. "הרגשתי שאנחנו אדם אחד. עד כדי כך נתן בי אמון, שלקח אותי לפגישות רכישת הקרקעות עם בנדיקטוס, שלמעשה היה הראשון שבפניו הציג אותי יעקב כארוסתו. גם אני חייתי בשני העולמות. גדלתי בבית פתוח מאוד, עם חינוך לאהוב את הדת ולא לפחד ממנה. הפתיחות הזאת חיברה בינינו. "בכלל לא הפריע לי שיעקב התהלך בגילוי ראש, כי הוא אכן שמר מצוות. בבית חבש כיפה כשבירך ואכל. פרט לכך לא תמיד הקפיד עליה, וראה בה מנהג לא מחייב. מרים אשכו, הזכירה לי שכאשר יעקב נעלם, כולם ידעו שהלך להתפלל". הרב הראשי השיא את הזוג, וכל ראשי המדינה ומנהיגי הציונות הדתית באו לחגוג עמם. כעבור שנה נולדה בתם הבכורה, שירה. שגריר ארצות הברית בישראל, ג´יימס מקדונלד, שיגר מכתב ברכה דווקא לתינוקת. "שירה יקרה", כתב, "את גברת צעירה, חכמה ובת-מזל משבחרת הורים נפלאים שכאלה... אמרי לאביך שלא יעבוד קשה מדי. הוא לא צריך לשאוף להיות בעת ובעונה אחת גם חוקר תלמוד מעולה, גם משפטן מלומד וגם דיפלומט מיומן. הרי כל אחד מעיסוקים אלה לכשעצמו היה מספיק לרוב בני האדם". שירה, שירשה מאביה את כישרון הנאום, חיה מזה עשרות שנים בקנדה בשל עסקיו של בעלה. היא מבקרת בארץ כמעט מדי חודש, כמנהלת קרן יהודית-קנדית למען הרווחה בישראל. בספר ´צפנת פענח´ היא מספרת על "אבא שאיננו", שהתגאה בבתו אבל החמיץ הצגה שבה שיחקה. "הוא היה אבא מצוין, אם כי במגבלות הזמן שלו", אומרת פנינה. "יעקב לא היה אב שמכין עם ילדיו שיעורים והולך לאסיפות הורים. אבל השבת היתה קודש לילדים. לפני קבלת השבת היינו עוסקים בפרשת השבוע, ואפילו יצחק, בננו הקטון, היה מקשקש משהו". יצחק הרצוג: "בארוחות השבת הייתי יושב על ברכיו של אבא. החום שהפגין היה משהו בלתי נשכח. לאחר מותו, אמא השתדלה להמשיך באותה אווירה בשבתות. פעם הלכנו לבקר את בן-גוריון, והוא החזיק בידי ובחמימות הפליג בשבחו של אבא. אבל הייתי ילד שובב בן חמש, ובתמונה המשותפת רואים אותי מוציא לשון". מספרת ד"ר אליעזרה הרצוג, הבת האמצעית: "אני זוכרת את צעדות השבת לבית הכנסת באוטווה מהשגרירות המרוחקת. לגביי, זאת היתה ההזדמנות להיות קרובה לאבא. בירושלים, כשחזרנו מבית הכנסת, היינו מלווים את הנשיא שז"ר, כשאגב כך היתה מתנהלת בינו לבין אבא שיחה של תלמידי חכמים. אפשר היה להבחין שלמרות פער הגילים, הם היו בראש אחד. באבא היה גם פן לא רציני. לא פעם כשסיפר על מישהו, היה אגב כך גם מחקה אותו בכישרון". http://www.makorrishon.net/article.php?id=1093 כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
23:55 07.12.03 |
|
64. מי הפחיד את הזקן?....= בן גוריון !!
בתגובה להודעה מספר 12
|
http://www.makorrishon.net/article.php?id=1415 כשעמי איילון מדבר על הצורך ב'אלטלנה' חדשה, הוא לא מתכוון להגנה על השלטון החוקי ועל הדמוקרטיה, אלא לחיסול גוף ימני באמצעים צבאיים * מי שהיווה איום על שלטון החוק בישראל הצעירה, גם בעיני בן-גוריון, לא היה מנחם בגין, אלא אנשי מפ"ם ויחידות הצבא הסרות למשמעתם * שלושים שנה למותו של דוד בן גוריון מאת:אמנון לורד 5 בדצמבר 2003, י' בכסלו תשס"ד יש לפחות שלושה אירועי אקטואליה שמצטלבים יפה עם יום השנה השלושים למותו של דוד בן-גוריון: האחד - אמירתו של עמי איילון, באותו רב-שיח של ראשי השב"כ, כי "בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מ'אלטלנה' אחת. מנהיגות מדינית במדינת ישראל קיבלה כבר החלטות קשות כשהיה ברור מה האלטרנטיבה, ומנהיגות מדינית בעתיד תצטרך לקבל החלטות קשות כשברור מה האלטרנטיבה"; השני - פעולת אנשי ז'נבה בשיתוף גורמים בינלאומיים במטרה לכפות מהלכים מדיניים על ממשלת ישראל; והשלישי - פעולתם של אותם אנשים, ובהם גם עמי איילון, למסירת ירושלים וחלקים גדולים מארץ ישראל לריבונות זרה ולשליטה בינלאומית. "בנושא אלטלנה, באמירה דומה השתמש גם שמעון פרס לפני כמה חודשים", הזכיר לי העיתונאי שלמה נקדימון, מחבר המחקר הדפיניטיבי על פרשת אלטלנה. "אלה שמשתמשים בדוגמא הזאת עושים לגביה פרשנות מוטעית. האונייה באה ברשות ובסמכות, אלא שהסיפור הסתבך. בן-גוריון לא היה חייב לנקוט בדרך שבחר. בסופו של דבר הוא לא רצה באסון. אבל כשהעניינים הסתבכו, כפי שכותב בר-זוהר בספרו, בן-גוריון ניצל את ההזדמנות כדי לחסל את אנשי האצ"ל על האונייה, ואולי גם את בגין באופן אישי". אבל איילון איננו משתמש במטאפורה של אלטלנה מתוך דאגה אמיתית לדמוקרטיה ולממלכתיות, משום שהוא עצמו מסכן את הדמוקרטיה במהלך העצמאי שלו מול נוסייבה, יותר מהמתנחלים. כוונתו היא לניסיון נוסף של חיסול גוף ימני באמצעים צבאיים. מבחינת האיום על סדרי השלטון במדינה ועל המשטר הדמוקרטי שלה, האיום האמיתי והרציני ביותר היה מצד מפ"ם – מקיץ 48', באמצע מלחמת העצמאות, ועד 1953 בערך. גם לאחר שסר האיום הזה, המשיכה מפ"ם באמצעות "כוחותיה" בצה"ל לעצב את השפעתה בצורה ממאירה, שניכרת עד היום. בעקבות המינויים שערך בן-גוריון בצה"ל במהלך מלחמת העצמאות, החלה מפ"ם לפעול לפיטוריו. ראש הממשלה חשד בפלמ"ח, הנשלט על ידי מפ"ם, כי הוא מתכנן לתפוס את השלטון במדינה. יועצו של בן-גוריון, שלום עשת, הופיע אצל דן אבן, מפקד חטיבת אלכסנדרוני, כדי לשאול האם אפשר לסמוך על נאמנותה של החטיבה במקרה של ניסיון הפיכה. "איננו בטוחים מה יעשה הפלמ"ח", העביר עשת את המסר מבן-גוריון. "הם לא נשמעים לפקודה לפזר את המטה הפרטי שלהם. יש לקחת בחשבון כל התוצאות האפשריות. אין כאן כוח מהימן להגן על המטכ"ל. איננו יודעים באיזה צד יתייצב חלק מקציני המטכ"ל עצמו. האם ניתן לסמוך על אנשיך שיבצעו חובתם?" אבן ענה: "חטיבת אלכסנדרוני תישמע לכל פקודה חוקית להגן על מוסדות המדינה – נגד כל פגיעה מחוץ ומבית". סוכם שהחטיבה תועמד במצב הכן לכל אפשרות. בדיונים בתוך מפ"ם, שבהם השתתפו גם קצינים פעילים כמו יגאל אלון וישראל בר (שהיה מספר 2 של יגאל ידין באג"ם), נאמר כי אחת הסיבות לצורך בקיום הפלמ"ח בצה"ל היא שכאשר תינתן פקודה להרוג את בגין - יהיה מי שיעשה את זה. עד פירוק מטה הפלמ"ח, בנובמבר 48', דובר רבות בדיוני מפ"ם על כך שיש ליצור בתוך צבא ישראל "גוש פועלי שילך ויתרחב. שהפלמ"ח ישפיע על כל הצבא". על האפשרות שאי פעם מנחם בגין יעלה לשלטון, אמר יגאל אלון: "אם בגין יהיה ראש ממשלה - לא אכנע לו בחיים". ב-1951 כתב בן-גוריון ביומנו: "מצב הביטחון הפנימי הולך ורע, ומתארגן במפ"ם כוח שיפעל בשעת סכנה. איסר גילה מחתרת בבניין המנגנון שלו (הש"ב). הם עלולים לארגן מחתרת בעתידות, ובשעת חירום יתפסו בנשק. יש להחליף מיד הארכיונים. הם יודעים את מיקומם". ליעקב שמשון שפירא הוא אמר: "קיימת תכונה רצינית וחמורה של מפ"ם לתפוס השלטון בכוח". דברים ברוח זו נאמרו בכנסים שערכה ועדת הביטחון של מפ"ם עם קציניה המשרתים בצה"ל ברמות פיקוד של מג"דים, מח"טים וקציני מטה שונים. "חוג הקצינים" של מפ"ם בצבא, כפי שהם קראו לזה, המשיך לפעול עוד שנים רבות אחרי קום המדינה. בין חבריו היה גם יצחק רבין. מאיר יערי העיד בפני שלמה נקדימון, כי "רבין מסר לנו (הנהגת מפ"ם) דיווחים על המתהווה בצבא". הכל חוץ מירושלים האם בן-גוריון היה עולה על המטוס לז'נבה? משך כל העשור האחרון לחייו של בן-גוריון, מ-62' ועד מותו, היה ד"ר אברהם וולפנזון מקורב אליו מאוד. תקופות מסוימות הם היו נפגשים עד חמש פעמים בשבוע. סיפרתי לו השבוע כי פרופ' מיכאל הרסגור, הסטליניסט לשעבר המשמש כהיסטוריון הבית של גלי צה"ל, אמר כי אילו בן-גוריון היה חי, הוא היה נוסע היום לז'נבה. וולפנזון: "אני חושב שבן-גוריון היה מחרים את ז'נבה, ופוסל את המהלך הזה משני נימוקים: הוא היה רואה בהסכם אקט אנטי-ממלכתי, וגם אקט חמור מבחינת התוכן. בשנות הארבעים מאיר יערי ביקש שמשלחת של 'השומר הצעיר' תופיע בפני הוועדה האנגלו-אמריקנית, ותדבר שם נגד מדינה יהודית ובעד מדינה דו-לאומית. בן-גוריון אסר עליו ואמר: 'יש קו אחד של היישוב, ולא כל אחד מופיע'. הגישה הממלכתית אומרת שאי אפשר לעקוף את המוסדות. מבחינת התוכן, הוא היה אומר מה שאמר ליערי ו'ברית שלום': תראה לי ערבי אחד שמקבל את התוכנית שלכם. בן-גוריון ראה בערבים הפלשתינים את תלמידי היטלר במזרח התיכון, כך הוא התבטא. אלה שרוצים להשלים את מלאכתו של היטלר. הוא לא האמין בשלום עם הערבים". ידוע שבן-גוריון אמר לאחר מלחמת ששת הימים, כי אפשר להחזיר את כל השטחים חוץ מירושלים. היה איזה שינוי בעמדתו משך השנים מ-67' עד מותו? "בן-גוריון ראה בשאלת הגבולות בעיה מעשית ולא עקרונית, כפי שכתב במאמר תשובה לישראל אלדד באפריל 67'. הגבולות של מלכות ישראל, כך כתב במאמר שנקרא 'תשובה לתם', אף פעם לא היו סופיים. לפי כוחנו היו הגבולות – וזה כולל גם את יכולתנו הבינלאומית. הוא חשב אז שהמצב בעולם עוד לא הבשיל להסכמה עם הגבולות שעליהם דיבר אלדד. כעבור חודש פרצה מלחמת ששת הימים. ב-1969, בספרו 'מדינת ישראל המחודשת', כתב בן-גוריון: העובדה היא שאנחנו שולטים בשטחים עם אוכלוסייה ערבית, שלא ברחה כמו ב-48'. יחד עם זאת אי אפשר ככה סתם לכבוש ולהחזיר אלא רק תמורת שלום אמת. ואז זה להחזיר הכל מלבד ירושלים. משה דיין נבהל מאוד ולקח אותו במסוק לרמת הגולן. למטה, כשירדו מהרמה, הוא שאל את בן-גוריון עוד פעם מה הוא חושב. בן-גוריון, בנוכחות עדים, אמר שוב: להחזיר הכל חוץ מירושלים – ויש בעיה עם רמת הגולן. אבל להחזיר רק תמורת שלום אמת. מבחינה פוליטית, הוא ראה בירדן של חוסיין משטר מתון שאפשר לעשות איתו עסקים. לא עם ערפאת". אבל הוא בטח הבין ששני התנאים – ירושלים ו"שלום אמת" - מונעים למעשה הסכם. "הוא הבין שהאחיזה בירושלים מונעת הסדר עם הערבים. אבל הוא אמר: מירושלים לא זזים ולא מוותרים". וזה אומר שהוא היה בעד להחזיק בשטחים. "הוא לא היה מוכן לנסיגה חד-צדדית או תמורת מילים יפות. אבל הוא ניבא אחרי ששת הימים שתוך עשר שנים יהיה שלום עם מצרים. באחרית ימיו הוא תמך בקו המדיני הקשוח של גולדה. הוא שיבח אותה מאוד, היה מאוד מרוצה מהגישה שלה". יצחק רבין קישר את המשבר שלו ערב מלחמת ששת הימים עם הפגישה שהיתה לו, כשבועיים לפני המלחמה, עם בן-גוריון. מה בן-גוריון אמר לו בפגישה הזאת ששבר אותו? "בן-גוריון אמר לו שהוא לוקח אחריות גדולה מאוד (בצעדים שנקט). שצה"ל לא מוכן. רבין היה נבוך, הוא לא מצא גורם מדיני שיתמוך בו. הוא חשב שהפלת ששת המיגים הסוריים (ב-7 באפריל) היא העילה לריכוז הכוחות המצרי. בן-גוריון אמר שרבין, כרמטכ"ל, היה צריך לשקול את המהלכים הצבאיים. תפישתו של בן-גוריון היתה שנגד קואליציה ערבית בראשות מצרים אנחנו לא יכולים לצאת ללא תמיכה, לפחות פסיבית, של אחת המעצמות. ואם אין תמיכה כזאת, אז צריך להתחפר ולחכות עד שצה"ל יהיה מוכן. הוא התמרמר על ההפתעה שבה ישראל נתפסה. היתה לו הרגשה שמשהו לא בסדר בצבא. היתה לו אכזבה מרבין, שהוא עצמו תמך במינויו לרמטכ"ל. הוא התאכזב מכך שהצבא היה מופתע מצעדיו של נאצר. הוא לא ראה תמיכה אמריקנית מספיקה". בעניין התמיכה של אחת המעצמות הוא טעה. יצאנו בודדים, והתברר שזה אפשרי. "בעניין הזה בן-גוריון טעה. הוא רצה מרבין ערובות יותר גדולות. הוא היה זהיר מאוד, כמו במלחמת סיני. רבין לא בא אליו עם תוכנית לחיסול חילות האוויר של האויב תוך שלוש שעות". טיפש מטופש שמעון פרס גילה בכותרת עיתון שהוא לא יהיה ראש ממשלה. ב-65' נוצרה האגדה שלפיה יש לוולפנזון דלת פתוחה אצל בן-גוריון. זה היה לאחר ששמעון פרס הבטיח ל'מעריב' ראיון עם בן-גוריון. בן-גוריון לא אהב את 'מעריב' ולא רצה להתראיין. פרס ביקש מוולפנזון שישכנע אותו, וזה עבד. "אחר כך היתה הבעיה של דיין. הוא ישב על הגדר ולא הצטרף לרפ"י", מספר וולפנזון. "בשלב מסוים היו סימנים שדיין מתרכך. בא אלי גד יעקבי ואמר: 'משה מוכן להצטרף, אבל בתנאי שבן-גוריון ירים אליו טלפון ויבקש ממנו. ידוע שאתה יכול להשפיע עליו'. נפגשנו אצל בן-גוריון, והוא אומר ליעקבי: הוא (דיין) לא יבוא. למה לא? מפני שמשה דיין חושב שיקרה אחד משני הדברים – או מיתון או מלחמה, וכשזה יקרה – אז יקראו לו כמושיע. אני, אמר בן-גוריון, חושב שיקרו שני הדברים: גם מיתון וגם מלחמה. אולי הוא (דיין) רוצה לחכות". ואכן קרו כל הדברים: גם מיתון וגם מלחמה, גם דיין הצטרף לרפ"י וגם קראו לו כמושיע. ואחרי המלחמה התחילה תחרות בין דיין לפרס על תמיכתו הציבורית של בן-גוריון. "הייתי אז ברחוב הירקון 63, במערכת של 'מבט חדש'. ראיתי את פרס כשפניו נפולים, ההופעה המוכרת שלו. נראה שרוי באבל עמוק. הוא ניגש אלי ומראה כותרת בעיתון: בן-גוריון אמר שדיין יכול להיות ראש ממשלה. מה לא בסדר? אני שואל. פרס עונה: ככה הוא מתנהג אלי?! ככה הוא עושה לי?! אני התפטרתי מתפקיד סגן שר הביטחון כדי להיות מזכיר רפ"י. יכולתי להיות שר. ואחרי כל זה ככה הוא מתנהג? לי זה כואב מאוד. לך אליו, פרס אמר לי, תבדוק מה הוא חושב ואיפה אני בתמונה. "לא רציתי לאכזב אותו, הלכתי ברגל מהירקון לשדרות קק"ל. שם הפרוצדורה הרגילה. צריך לעבור את פולה, והיא מטילה עלי שליחות: תגיד לבן-גוריון שאשכול לא כל כך רע. עליתי למעלה, בן-גוריון שואל: מה עניינים? אמרתי: שמעון במצב רוח קשה. אמרת שדיין מתאים להיות ראש ממשלה. בן-גוריון עונה: אני אמרתי שהוא (פרס) לא מתאים להיות שר ביטחון? הוא יכול להיות שקט. חזרתי וסיפרתי את זה לפרס. זה לא ניחם אותו, הוא מאוד אגוצנטרי". הוא פסל את פרס לתפקיד ראש ממשלה? "הוא הסתייג מפרס והעדיף את דיין. האכזבה שלו מפרס היתה כללית. אחרי ששת הימים פרס הציע, בשיתוף עם גולדה, שרפ"י תתחסל ותצטרף למפא"י. התקיים על זה דיון ברפ"י. בן-גוריון התנגד לכל המהלך. ישבתי לידו בזמן הדיון והוא כל הזמן דיבר איתי והשמיע הערות. פרס עלה ונאם איזה שעה, ובן-גוריון מקשיב וכל הזמן אומר: איזה טיפש, איזה טיפש, איזה טיפש ומטופש". http://www.makorrishon.net/article.php?id=1415 כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
08:35 29.04.03 |
|
14. מי בגד בחנה סנש? מה היתה משימתה? מי רצח אותה?
בתגובה להודעה מספר 0
|
rozgil חבר מתאריך 26.1.03 94 הודעות 07:42 29.04.03 נושא : יום השואה---פרסום בלעדי !! @ פרסום ראשון ובלעדי של הספר הסנסציוני "השומר אחי אנוכי?" @ למה בן גוריון התנגד להפציץ את רכבות המוות? @ מה האמת מאחורי ההצעה המפורסמת "סחורה תמורת דם"? @ מי בגד בחנה סנש? מה היתה משימתה? מי רצח אותה? @ תיפקוד הישוב בארץ בימי השואה. ...וכמו תמיד--חדשות,מאמרים,פרשנות,ניתוחים ועוד. האופק--להיות מעודכן,לפני כולם,ולהבין. @ כתובת האתר "האופק" : http://www.bogat.com/ @ הכתבה על הספר הסנסציוני "השומר אחי אנוכי?" http://www.bogat.com/test.html מבחן התוצאה. פ"ש @ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @ |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
07:44 01.05.03 |
|
15. ספר ''השתיקה'' מאת:יהושע בן-עמי שבחר ותרגם
בתגובה להודעה מספר 14
|
@ בעלי תאגיד מנפרד וויס, אחד התאגידים הגדולים בהונגריה, חתמו הסכם סודי עם איש הס"ס סטנדרטנפירר "קורט בכר-סוכן אישי" של הימלר, שבא לשם בהסואה השטתית של אחראי הוועדה לרישום סוסים ממטה הנשק, אך למעשה נשלח להונגריה כדי להשתלט על מפעלים דומים למען הס"ס, מאחורי גבם של השילטון ההונגרי. בתמורה הסכים קורט בכר שהס"ס יעניק ל-45 ממשפחת וייס אפשרות לצאת לפורטוגל, הם הגיעו בסוף יוני 1944, בריחה מוצלחת של מיליונרים יהודים, בשיתוף פעולה של הגרמנים ובתיווכן של רשויות יהודיות..." @ {סוף ציטוט} @ הבהרה: רשויות יהודיות = הסוכנות היהודית = קסטנר/יו"ר הועד להצלת יהודי אירופה = בן גוריון יו"ר הסוכנות היהודית, משה שרת, אהוד אבריאל, תדי קולק ואחרים...!!!@ מצ"ב הקישור לשני פרקים מספר "השתיקה"...:- 5. ספר ''השתיקה'' מאת:יהושע בן-עמי שבחר ותרגם !! https://rotter.net/forum/gil/5412.shtml#5 מבחן התוצאה. פ"ש @ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @ |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
18:26 11.05.03 |
|
20. הביריונים מרחוב ארלוזורוב ...................
בתגובה להודעה מספר 0
|
בבנין ההסתדרות יושבת חבורה של אנשים שבעים, שדופקים את הציבור, ומניחים שהממשלה תגלה את האחריות שלהם אין, ולא תיתן למשק להתמוטט פרופ' יקיר פלסנר 30/04/03 12:56בטלוויזיה זה נראה כך: סביב שולחן בבנין ההסתדרות יושבת חבורה של אנשים שבעים, למרות שהבניין בו הם יושבים עומד על כרעי גירעון, שאפילו פרופ' יצחק סוארי מגדיר כפשיטת רגל, ומחליטים לגרום לציבור שמאפשר להם להשמין את מירב הנזק האפשרי. הם תוקעים בחו"ל אנשים שלא עשו להם דבר. הם מונעים מאנשים לצאת לעבודה על ידי כך שהם מכריחים אותם להישאר בבית כדי לשמור על צאצאיהם, שנמנע מהם ללכת לביה"ס. מה בדיוק עשו להם אנשים אלה וימודעה לדיהם? הם מונעים דוקא מבעלי ההכנסות הנמוכות יותר - אלה שבשמם הם כביכול מדברים - להגיע לעבודה, בהשביתם את התחבורה הציבורית. בעלי המכוניות, כלומר אלה שהכנסתם מאפשרת להם להימנע משימוש בתחבורה ציבורית, דוקא לא ייפגעו.
המגינים שלי (כן, גם אני שכיר) גם סגרו את הבנקים. למה? מה עשו להם הבנקים? בעיקר מה עשה להם בנק הפועלים, הממשיך לממן להם אשראי שכבר אין ממה לפרוע אותו? את כל זה עושים הביריונים מרחוב ארלוזורוב, מפני שהם מניחים שהממשלה תגלה את האחריות שלהם אין ולא תיתן למשק להתמוטט. שהרי אם הממשלה לא תנהג כך, תגרום השביתה להתפשטות האבטלה כמו אש בשדה קוצים, והסובלים העיקריים יהיו שוב, ניחשתם, השכירים בעלי ההכנסות הנמוכות, אלה שהיושבים סביב שולחן ההסתדרות נושאים את שמם לשווא. הביריונים יכולים לנהוג כך גם בשל העובדה שכאשר הוקמה התאחדות התעשיינים, שכחו להזרים לה דם. אני מתכוון לדם מהסוג הדרוש כדי ללמד את עמיר פרץ וחבר מרעיו שלאלימות שהם נוהגים בה יש מחיר. במקום זאת מודיע עודד טירה, יו"ר התעשיינים, לטלוויזיה שיש לנצל כל רסיס סיכוי לניהול מו"מ. בשביל אמירות מסוג זה באמת לא צריך אותו. מה שכן צריך אלה הם צעדים מהסוג שנקטה, למשל, חברת קטרפילר בארה"ב בשעתו: היא סגרה את כל מפעליה בתגובה לשביתה של חלק מהעובדים. גם עם הממשלה יש לי חשבון. מי שרוצה להנהיג פה רפורמה, ילמד נא מהי הדרך הנכונה לעשות זאת. וביה"ס שבו לומדים דברים כאלה הוא זה שהקימה מרגרט תאצ'ר. היא הבינה, שמנהיגי האיגודים המקצועיים דואגים קודם כל לעצמם. האבטלה, למשל, כלל אינה מעניינת אותם, אף כי הם מנופפים בה כאמצעי של יחסי ציבור. חוסר העניין בה הוא תולדה טבעית מכך שהמובטלים אינם משתתפים בבחירות לראשי ועדים. לכן, למשל, יהיה למנהיג איגוד מקצועי תמריץ גדול בהרבה לדרוש העלאות שכר למי שמועסקים, מאשר לנקוט במדיניות שתאפשר הגדלת התעסוקה. כדי להתמודד עם עובדות החיים הללו, העבירה תאצ'ר חוק המחייב דמוקרטיזציה של האיגודים המקצועיים. על-פי החוק הזה, שביתה ניתן להכריז רק אם מרבית חברי האיגוד תומכים בה בהצבעה חשאית. היופי שבהצעת חוק כזו הוא שאי-אפשר להתנגד לה כלל, שהרי כל התנגדות כזו נראית כאנטי-דמוקרטיות בעליל. תאצ'ר היתה מודעת לכך. היא ביטאה זאת באומרה כי תפסה מידי האיגודים את הפיסגה המוסרית (תרגום חפשי של moral high ground). אין לי ספק, למשל, שאילו התבקשו עובדי הבנקים להצביע אם לשבות, הם לא היו תומכים בשביתה הזו. אגב, גם בארה"ב מתבצעת שביתה רק על-פי החלטת רוב חברי האיגוד המקצועי. וחשוב לומר: כל הדברים הללו נאמרים מבלי שאני נוקט עמדה בשאלה מי צודק בסכסוך שבין ההסתדרות לאוצר. צריך להיות ברור: הבעיה שלי היא לא עם המטרות שמנסה ההסתדרות להשיג, אלא עם השיטות שבהן היא נוקטת כדי להשיגן. והשיטות הללו מהוות את האלימות המירבית שאפשר להפעיל, למעט אלימות פיזית. אתמול עיינתי בדו"חות הכספיים של חלק מקרנות הפנסיה המפוארות שמנהלת ההסתדרות ("גלובס", 29 באפריל). משך את עיני דו"ח "קרן ביטוח ופנסיה לפועלים חקלאים ובלתי מקצועיים בישראל". מצאתי שם לתדהמתי, כי מתוך סך מחויבות פנסיונית של 2.154 מיליארד שקל, 1.631 מיליארד שקל, המהווים כמעט 76% מסך המחויבות, הם גרעון אקטוארי. למה אני מזכיר זאת? כדי שנדע מי הם האנשים הנוטלים לעצמם זכות להכתיב לנו את החיים. http://www.globes.co.il/serve/ מבחן התוצאה פ"ש @ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @ 71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י..... https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
21:35 14.05.03 |
|
21. המניעים להקמת '' ההגנה ב' '' = ד''ר אבא אחימאיר
בתגובה להודעה מספר 20
|
שהקים את "ברית הבריונים"...!!צחצח חבר מתאריך 21.12.02 2049 הודעות 20:47 14.05.03 1. קמנו, שבנו (שיר הבריונים) קמנו, שבנו (שיר הבריונים) יעקב כהן ברן, תרס"ג קמנו, שבנו, צעירי אונים קמנו, שבנו, אנחנו בריונים. לגאול את ארצנו בסער מלחמה. תובעים את נחלתנו ביד רמה. בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום! מלחמה לדרור, לארצנו מלחמה ואם מת הדרור – תחי הנקמה אם משפט אין בארץ תשפוט החרב ולו נפול כחול מזכיותינו לא נרף. בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום! להלן: המניעים להקמת " ההגנה ב' "
מבחן התוצאה פ"ש @ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @ 71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י..... https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
18:00 15.01.05 |
|
94. קרב תל חי , החווה הסינית, מאדחת יוסוף והקשר לחה''כ
בתגובה להודעה מספר 22
|
שולח: [email protected] <[email protected]> חברים ה תוכן המכתב שהעברתי לכל חברי הכנסת , במשלוח אישי על ידי תוכנת הפצת דואר אלקטרוני המסוגלת לשלוח דואר לכמות בלתי מוגבלת. חשבתי לנכון, שהעובדה שחבר הכנסת רן כהן יאשר את מימצאי הפורום, יהא זה תחילת הנבטה של הרעיון להוציא את תחקורי הקרבות מידי צהל בעזרת הצבה של שאלה אחת - מרכזית מדוע לא היה לצנחנים בקרב החווה הסינית - סיוע ארטילירי? השאלה פשוטה, התשובה הרשמית שקרית, וחבר הכנסת רן כהן יאשר את מימצאי הפורום לכל שואל/ אני רק מקווה, שהעוזרים הפרלמנטרים, טכן ידיפסו המייל וימסרו לחברי הכנסת ו/או הם בעצמם יקראו ואולי יגיבו. חזי - Original Message - From: <[email protected]> To: <[email protected]> Sent: Saturday, January 15, 2005 12:12 PM Subject: קרב תל חי , החווה הסינית, מאדחת יוסוף והקשר לחה"כ רן כהן
עוזר פרלמנטרי, נא הדפס והעבר לחבר הכנסת, תגובתו חיונית !!!
סרט/משפט טלוויזיוני על הפקרת מגיני תל חי עם אנלוגיות לימינו מחר, יום א' בשעה 21.30 יוקרן בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית, סרט על פרשת תל חי ובו מעין משפט היסטורי על הפקרת יוסף טרומפלדור וחבריו. לנושא זה יש אנלוגיות לנושאים רבים שבהם אנחנו דנים. משתתפים בסרט: עד מומחה מטעם התביעה הד"ר מילשטיין יחד עם מנהל ארכיון תל חי . מולנו ניצבים שני "תותחים": רקטור אוניברסיטת חיפה פרופ' יוסי בן ארצי , שחקר את הנושא כשאיננו משמש עסקן ופוליטיקאי אוניברסיטאי ואשר ארגן עם פרופ' יואב גלבר את הכנס הכושל על החווה הסינית באוניברסיטת חיפה לפני ימים אחדים, ואלוף מיל' יעקב עמידרור שהיה מזכירו של שר הביטחון יצחק מרדכי ואחר כך מפקד המכללות בצה"ל. כדאי לצפות בסרט אף שהוא עוסק בנושא מלפני שבעים וארבע שנים. כשלון מנהיגותו של בן גוריון בפרשת זאת חוזר על עצמו במקרים אחרים ועם מנהיגים אחרים עד ימינו. אי פינוי הנצורים בתל חי בתחילת שנות העשרים, ובריחת המפקדים מאחריות הם מקור ממנו התפתחה אחרי עשרות שנים התרבות שהביאה לאי פינוי נפגעים מן החווה הסינית, לאי פינוי מדחת יוסוף ממתחם קבר יוסף ועוד. הקשר הנוסף לחווה הסינית וחה"כ רן כהן הנמצא אתכם חה"כ רן כהן יאשר לכם, כי הגירסה הרשמית שהופצה במשך 32 שנה , מדוע לא היה סיוע ארטילירי לצנחנים שנתקלו בחווה הסינית, הינה שקרית והסיבה האמיתית, הינה שהקצינים שהיו צריכים להיות עם הצנחנים בקרב, הושארו בראס סודר ולכן לא היו בקרב החווה הסינית ולכן לא היה מי שיטטוח את הסיוע הארטילירי שהיה בשפע מהאגד "עמוד האש", גם חה"כ רן כהן הושאר בראס סודר ומה אומרת הגירסא הרשמית: לא הייתה ארטיליריה כי היא הייתה עסוקה !!! שקר וכזב, להד"מ דבר זה מלמד כי על חברי הכנסת להוציא את תחקורי הקרבות ושכתוב ההסטוריה מידי צהל ולהעבירו לגופים אחרים. אורי מילשטיין חבר מתאריך 16.3.03 238 הודעות 16:40 15.01.05 7. ההזדמנות של רן כהן בתגובה להודעה מספר 3 חזי, לרן כהן יש עכשיו הזדמנות להוביל מהלך, שאולי יתחיל בניקוי האורוות במערכת הביטחון. רן כהן הוא אלוף משנה במיל' עם כומתה אדומה ומכיר את הפגמים במערכת הביטחון מלפני ולפנים. הוא גם איש אופוזציה בכיר וגם בעל יכולת בטוי ותקשור מעולה.
אחרי מלחמת לבנון פגשתי את רן כהן בלשכתו של קצין צנחנים וחי"ר ראשי דאז תת אלוף יצחק מרדכי לאחר שראיינתי את איציק על ...קרב החווה הסינית והראיון שמור כמובן עמי. רן ואני שוחחנו על המרפסת בבסיס ברמלה שעה ארוכה, על הפגמים הצבאיים של מלחמת לבנון והסכמנו שאותם פגמים עצמם התגלו גם במלחמת יום הכיפורים ומכאן שב-1973 לא הופקו לקחים. אם רן כהן יענה לאתגר של חזי דחבש - המפקד והלוחם הבולט ביותר בקרב החווה הסינית של גדוד 890 ולפיכך אחד המפקדים הקרביים הבולטים ביותר של הצנחנים לדורותיהם- הוא יקנה את עולמו ויסלול את דרכו למנהיגות בכירה בישראל. קדימה רן, מסורת ה-101 מאחוריך אף שאישית לא שירתת ביחידה ההיא. זאת מסורת של אומץ לב להיות לא פופלארי ושל נחישות להשיג את המשימה למרות הקשיים הבלתי עבירים. אריק שרון הצליח וגם אתה יכול להצליח. אם תרים את הדגל, רבים ילכו אחריך! מצ"ב קישור לתת-אשכול/רילוונטי לנושא הנדון שבגינו נשלח המכתב: 114. הצעת חוק ועדת חקירה לדיון ביום ד' הקרוב בועדת חוקה לקראת קריאה שנייה ושלישית. https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5368&omm=114&viewmode=
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6137&omm=28&
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
11:01 23.05.03 |
|
27. אמא = מדינת ישראל יצאנו מהלבנון.............
בתגובה להודעה מספר 0
|
´הלבנון´ היה העיתון הראשון בארץ. הוא קם לפני 140 שנה ושרד 12 שבועות. מאז הוקמו כאן מאות עיתונים שהתפלגו זה מזה, התאחדו זה עם זה, נלחמו זה בזה וכמעט תמיד גם נסגרו. (בעיקר אם היתה להם אידיאולוגיה) מאת:חני לוז 16 במאי 2003, י"ד באייר תשס"ג איור: אהרן שבו ריבוי העיתונים שיצאו לאור בארץ הוא הוכחה לצימאון הדעת של עם הספר. מאות עיתונים נפתחו ונסגרו בישראל. מתוך ארבעים עיתונים יומיים שהופיעו בה במהלך השנים, קיימים כיום רק שמונה.
רוב העיתונים שנסגרו היו ביטאוניהן של קבוצות ומפלגות, ושימשו במה אידיאולוגית להפצת רעיונות ודעות ולמלחמה מול דעות נוגדות. מעבר לכל, שימשו עיתונים אלו כלי לשיוך קבוצתי ולגיבוש פנים-קבוצתי. אנשים הזדהו עם העיתון, והעיתון הזדהה עמם. עם שוך האידיאולוגיות בעשורים האחרונים ירדה קרנה של העיתונות הרעיונית ואת מקומם תפסו שני העיתונים שהיו נפוצים גם קודם לכן, ושאינם מצהירים על שיוך אידיאולוגי גם אם קל להבחין בנטיית לבם – ידיעות אחרונות ומעריב. לצדם נותרו עיתונים אידיאולוגיים מעטים, שהבולטים בהם הם ´הארץ´ השמאלי ועיתונים חרדיים ודתיים. עיתוני ילדים הנלווים לעיתונים נסגרו גם הם ברובם. ביניהם ´הארץ שלנו´, ´דבר לילדים´, ´משמר לילדים´ ו´הצופה לילדים´ המופיע עדיין כמדור בעיתון. יואל משה סלומון יסד את העיתון ´יהודה וירושלם´ שצידד ב"חלוקה" וייצג את היישוב הישן. עם זאת הטיף סלומון להקמת שכונות חדשות מחוץ לחומות, ואף יישובים חדשים, ופרש מהעיתון כשהצטרף למייסדי פתח-תקווה הסיבה העיקרית לסגירת עיתון היא כלכלית-מסחרית. לעתים נובע המשבר הכלכלי מנסיבות חיצוניות כמו מלחמות ומיתון, ובדרך כלל מחוסר הצלחה שיווקית של העיתון. אולם לרוב נלוות לסגירת עיתונים סיבות נוספות הקשורות בהתנגדות שמעורר העיתון (חרם מודעות על העיתון או צו סגירה ממשלתי), או בדעיכה של המפלגה ו/או האידיאולוגיה שמאחורי העיתון. כזכור, גם ´מקור ראשון´ נסגר בשל קשיים כלכליים בנובמבר 1999, אך נפתח שוב לאחר חמישה שבועות בבעלות חדשה. הסקירה שלהלן מתייחסת לעיתונים, ובפרט יומונים, בשפה העברית בלבד. ברי"ל וב"ק, ביחד ולחוד רק בשנת 1863, כמאתיים שנה לאחר הופעת העיתונים באירופה ובאמריקה, החלו להופיע עיתונים בעברית בארץ ישראל. את הראשון שבהם, ´הלבנון´, הקימו שלושה: יואל משה סלומון, מיכל הכהן ויחיאל ברי"ל. סלומון והכהן נשלחו לצרפת על ידי הקהילה בירושלים ללמוד את מלאכת הדפוס, וכשחזרו הצטרף אליהם יחיאל ברי"ל להקמת בית דפוס שיתחרה בבית הדפוס היחידי בארץ ישראל בבעלותו של ישראל ב"ק. המטרה של הקמת העיתון היתה בעצם כלכלית: לספק עבודה קבועה לעובדי בית הדפוס החדש. העיתון ככלי להפצת דעות ורעיונות היה תולדה של הצורך הכלכלי. ´הלבנון´ שימש בימה רעיונית לרבנים, ולחם נגד החילון שקידמו תנועות ההשכלה והרפורמה. העיתון תמך בהמשך התבססותה של הקהילה בירושלים על כספי ה"חלוקה", דרך חיים שאנשי "היישוב החדש" התנגדו לה בחריפות. כתגובה לתחרות החדשה בבית הדפוס שלו הקים ישראל ב"ק בתוך זמן קצר את העיתון ´חבצלת´. האיבה בין בעלי העיתונים הביאה להלשנה לשלטון התורכי. צו סגירה שהיה מיועד ל´הלבנון´ נאכף גם נגד ´חבצלת´, ושניהם נסגרו לאחר הופעת 12 גיליונות של ´הלבנון´. ברי"ל, העורך, ירד לאירופה והמשיך בהוצאתו, תחילה במינץ ואחר כך בלונדון, עד למותו ב-1886. ´חבצלת´ חזר להופיע לאחר קבלת רשיון מחודש ב-1870, תחת ידיהם של מיכל הכהן יוצא ´הלבנון´, וחתנו של ב"ק ישראל דב פרומקין. דרכו היתה הפוכה מזו של ´הלבנון´: הוא נאבק בחריפות נגד הסדרים קלוקלים בחלוקת כספי ה"חלוקה", ובאופן כללי נגד השיטה. המלחמה בינו לבין הרבנים והחסידים החריפה. ב- 1874 נפרד מיכל הכהן והקים את ´האריאל´, חזר ל´חבצלת´, פרש שוב וחזר חלילה. ב-1877 יסד יואל משה סלומון עיתון שהמשיך את דרכו של ´הלבנון´, ´יהודה וירושלם´ שמו, שצידד ב"חלוקה". עם זאת הטיף סלומון להקמת שכונות חדשות מחוץ לחומות, ואף יישובים חדשים. סלומון פרש מהעיתון כשהצטרף למייסדי פתח-תקווה ואמר כי "מתקו לי רגבי המעשה מאלפי דברים". חודשיו הראשונים של ´הירדן´ עמדו בסימן מאבק קשה עם ´חזית העם´ על הזכות להיות העיתון הרשמי של הרוויזיוניסטים ולהפוך ליומון. בסופו של דבר הכריע ז´בוטינסקי לטובת ´הירדן´. ´חבצלת´, סנונית ראשונה לרדיפות וחרמות של עיתונים בציבור החרדי, שרד שנים רבות – עד 1911 – אך הלחצים והחרמות נגדו הניבו פירות: לאחר תקופה שבה ביטא העיתון את רוח היישוב החדש, ושילב כותבים כאליעזר בן-יהודה (תחילה מחו"ל ומיום עלייתו גם בארץ), ולאחר תקופה קצרה שבה ישב על כס העורך גד פרומקין, בנו של ישראל דב, וניסה להפוך את העיתון ליומון הפתוח לדעות שונות, חזר פרומקין האב לתפקידו והעמיד את העיתון לשירותם של הרבנים וממסד ה"חלוקה". בן-יהודה עצמו החל ב-1884, עוד כשעבד ב´חבצלת´, להוציא את כתב העת ´מבשרת ציון´, שייצג את ההתיישבות החדשה שבן-יהודה ראה עצמו חלק ממנה. על רקע זה פרש מחייה הלשון העברית מ´חבצלת´, ועוינות התפתחה בינו לבין פטרונו פרומקין. הפעם הראשונה שבה חזרו לדבר היתה בזמן שביתת בתי הדפוס בירושלים. ב-1885 הקים בן-יהודה את עיתויו ´הצבי´ שהוגדר "עיתון יומי היוצא לאור פעם אחת בשבוע". "הצבי" הוחרם על ידי רבנים ונרדף על ידי התורכים, כנראה בעקבות הלשנות. בן-יהודה ישב כשנה בכלא בקושטא. עקב בעיות בקבלת רשיון שינה העיתון את שמו ל´השקפה´. ב-1910 הקים בן-יהודה את ´האור´, למעשה העיתון היומי הראשון בארץ ישראל. בנו, איתמר בן אב"י, היה הרוח החיה בעיתון. איתמר הביא מחו"ל חידושים טכנולוגים וגם תוכניים. באותה שנה קם גם העיתון ´מוריה´ בעריכת י´ ילין, שהפך ליומון ב- 1913. מלחמת העולם הראשונה הביאה עוני רב לארץ, ובפרט לירושלים. העיתונים לא שרדו כלכלית ונסגרו. עיתון אחד הצליח להופיע באותה תקופה: ´חירות´, שהוקם ב-1909 בידי יהודים ספרדים והיה ליומון מ-1912. גיליונו האחרון הופיע סמוך לכיבוש הבריטי, בערב פסח תרע"ז (1917). עיתון שחושב בשבילך פריחת המפלגות והמפלגתיות, חידושים טכנולוגיים ועליות גדולות לארץ הפריחו את זירת העיתונות העברית בימי המנדט הבריטי. הדעה הרווחת היתה שמפלגה אינה יכולה להתקיים ללא עיתון שמפיץ את רעיונותיה. עם זאת, בראשית ימי הבריטים קמו שני עיתונים בולטים כעיתונים בלתי מפלגתיים: ´הארץ´ שנוסד ב-1919 תחת השם ´חדשות הארץ´, ו´דואר היום´ שהקים איתמר בן אב"י בגיבוי אביו לאחר שהאחרון לא הצליח להשתלב בהארץ. הארץ הוא היום הוותיק שבעיתונים היומיים בישראל. "רק העיתונות מסוגלת ליצור את דעת הקהל, לבאר ולברר לו את גודל השעה", כתב זאב ז´בוטינסקי בדצמבר 1920. ז´בוטינסקי אף ראה בעיתונאים את ממשיכיהם של נביאי ישראל. התנועה הרוויזיוניסטית הצמיחה מספר מרשים של עיתונים, מעט מהם יומיים. רבים מהם יצאו לאור בתקופת המנדט הבריטי לתקופה קצרה מאוד, ונסגרו בעקבות צווים ממשלתיים. ריבויים הוא עדות מוקדמת לחוסר יכולתו של הימין לאחד כוחות וליצור במות תקשורתיות בעלות יכולת השפעה גדולה. העיתונים הרוויזיוניסטיים היו מאופיינים ברובם בכתיבה אידיאליסטית, השואפת להשפיע ולשנע קוראים לעשייה. הראשון בהם היה ´דואר היום´ הבלתי מפלגתי שהפך בשנת 1928 לביטאון הרוויזיוניסטי הרשמי ועורכו היה זאב ז´בוטינסקי. ב-1931 חזר איתמר בן אב"י לערוך את העיתון, וסילק ממנו את הגרעין הרוויזיוניסטי. את החלל הריק תפס שנה לאחר מכן עיתון ´חזית העם´ (שנקרא גם ´העם´) של ´ברית הבריונים´, שיצא לאור עד 1935. ערך אותו יהושע ייבין והשתתפו בו החברים המרכזיים האחרים ב´ברית´, אורי צבי גרינברג ואב"א אחימאיר. העיתון ´הירדן´ הופיע לראשונה באפריל 1934 ושרד עד 1941. חודשיו הראשונים עמדו בסימן מאבק קשה עם ´חזית העם´ על הזכות להיות העיתון הרשמי של הרוויזיוניסטים ולהפוך ליומון. בסופו של דבר הכריע ז´בוטינסקי לטובת ´הירדן´. ´חזית העם´ נסוג מתוכניתו להיות לעיתון יומי תמורת פיצוי מ´הירדן´. ´הירדן´ עבר מירושלים לתל-אביב באוגוסט 1935. ב-1936 הפך לשבועון, וב-1941 הידלדלה תכיפותו עוד, והוא היה לדו-שבועון. בין עורכיו היה בן-ציון נתניהו. עיתון נוסף הוא ´המשקיף´, שצלח את העשור האחרון של המנדט. לתקופת מה, ב-1939, הוא נסגר על ידי הבריטים, ויצא בשם ´היום´. נסיון להחיות את שמו היה באמצע שנות השישים, כשיצא לאור עיתון שנשא אותו. בימי המדינה מילא את המשבצת הרוויזיוניסטית ´חרות´, שהחזיק מעמד כיומון מ-1948 עד 1965. בשם ´חרות´ נקראו קודם לכן עיתונים שונים, בין השאר העיתון הספרדי-ירושלמי שהוזכר לעיל, כמו גם ירחון רוויזיוניסטי שהופיע בשנות הארבעים, ו´החרות´, עיתון של "ירושלים הלוחמת" במהלך 1948. ומכאן לתנועת העבודה. שני עיתונים המקורבים לה היו לשורדים האחרונים של העיתונות המפלגתית החילונית: ´דבר´ ו´על המשמר´. ´דבר´ קם ב-1925 כעיתונה של הסתדרות העובדים הכללית, בעריכת ברל כצנלסון. את שמו הגה חיים נחמן ביאליק. עם השנים היה העיתון מזוהה עם מפא"י לגלגוליה השונים, אף שבהסתדרות מיוצגות גם מפלגות אחרות. בין עורכיו האחרונים היו חנה זמר, אשה עורכת ראשונה ויחידה של עיתון יומי, וד"ר יורם פרי. דבר, שנקרא בסוף ימיו ´דבר ראשון´, היה אחרון היומונים המפלגתיים החילוניים. המוסף הסטירי שלו ´דבר אחר´ נשאר כשריד במסגרת ´ידיעות אחרונות´. העיתון שימש כר גידול לעיתונאים רבים שעברו לכלי תקשורת גדולים יותר, ביניהם נחום ברנע, אהוד יערי, טלי ליפקין-שחק, חמי שלו ועוד. ´על המשמר´ (1995-1943) הוקם בשם ´משמר´, והפך לעיתונה הרשמי של מפ"ם. דעיכת האידיאולוגיה, וטמיעת מפלגת האם בתוך המערך ולאחר מכן במרצ, הביאה לירידה גדולה בתפוצת העיתון, בעיקר בקרב הדור הצעיר. עד לשנות התשעים חויבו קיבוצי התנועה לחתום על מנוי לעיתון. לאחר מאבק קשה בין חברי קיבוצים שרצו להפסיק זאת לבין פטרוני העיתון, הוחלט ב-1990 להמשיך לרכוש מנויים רק לשלוש שנים נוספות. כך הוכרע סופית גורל העיתון. כאחיו דבר הצמיח העיתון קאדר רציני של עיתונאים ובהם אמנון אברמוביץ, שלי יחימוביץ, מרדכי גילת, סבר פלוצקר ומפקד גל"צ, אבי בניהו. עיתונים מפלגתיים נוספים שקמו ונפלו הם ´הבוקר´, עיתון ´הציונים הכלליים´ שהופיע במשך שלושים שנה, בין 1935 ל-1965, ´למרחב´ של ´אחדות העבודה´ שקם ב-1954 וב-1971 התאחד עם ´דבר´, ו´קול העם´, עיתון המפלגה הקומוניסטית, שיצא לאור מ-1937 ועד 1975. האחרון נחרט בדפי הזיכרון של העיתונות הישראלית בשל פסק הדין המפורסם בשנת 53´, כשהעיתון נסגר לעשרה ימים לאחר פרסום כתבה חריפה שבה נאמר כי בן-גוריון "מספסר בדם הנוער הישראלי". בג"ץ ביטל את הסגירה וקבע תקדים מהפכני לטובת חופש הביטוי והעיתונות העולה על "סכנה לשלום הציבור" במקרה שאין מדובר בסכנה מיידית ומוחשית. היומונים המפלגתיים היוצאים לאור כיום בעברית הם ´הצופה´, ´המודיע´ ו´יתד נאמן´. עיתון ש"ס ´יום ליום´, שהפך זה מכבר מיומון לשבועון, עומד על פי הפרסומים על סף קריסה. ´הצופה´ הדתי-לאומי נמצא במשא ומתן מתקדם לרכישתו על ידי בעליו של ערוץ ´תכלת´, שלמה בן-צבי. לעומת זאת, ´המודיע´ האגודאי ו´יתד נאמן´ הליטאי נראים מבוססים בקהל היעד שלהם, ותוכניתו של איש העסקים החרדי רפאל הלפרין להקים יומון חרדי בלתי-מפלגתי ירדה מהפרק. במקביל ליוזמה שלא יצאה לפועל, נסגר השבועון החרדי המסחרי הראשון, ´יום השישי´ בעריכת יצחק נחשוני שהיה אמור להיות העורך בעיתון החדש של הלפרין. לאחרונה נסגר גם השבועון הלוחמני החרדי ´השבוע´, כתוצאה מחרם רבנים. ´שערים´ של פועלי אגודת ישראל, יצא לאור מ-1951 כעיתון יומי, הפך לשבועון מ-1982, ונסגר סופית בתחילת 1995. ממצהיבים לצהובים העיתון היומי ´חדשות´ היווה ניסיון להעתיק לישראל את סגנון הצהובונים הבריטיים והאמריקניים. העיתון החזיק מעמד כמעט עשור: מפברואר 1984 עד סוף 1993. בראשית דרכו אימץ חזות ותפישה של טבלואיד: פורמט קטן, ריבוי תמונות, מלל קצר, כותרות צעקניות, הדגשת סנסציות, ענייני פלילים ומין וסיפורים אנושיים, והבלטה של מדור הספורט. המוטו שטבע המו"ל עמוס שוקן היה "עיתון שאפשר לקרוא את כולו בתוך רבע שעה". התדמית הצהובה היתה בעוכריו של העיתון, משום שקוראים פוטנציאליים רבים חששו שתידבק בהם תדמית של נחיתות אם יקראו בו. לאחר כשנה ניסו ליצור שינוי תדמית לעיתון בסיסמאות כמו "חדשות לא מזלזל באינטליגנציה שלי וגם לא בזמן הפנוי שלי", ו"עיתון לאנשים שחושבים מהר". הדף האחורי שהוקדש לספורט שינה את ייעודו לטובת ידיעות בענייני חברה, כלכלה ומדיניות. עם השנים פינתה הסנסציוניות את מקומה לסגנון מתוחכם, או, אם תרצו, מתחכם, מעט ציני, תל-אביבי משהו, שמאפיין עד היום עיתונים כ´העיר´, אולם העיתון לא הצליח להיפטר מתדמיתו הנמוכה. בתחילה דרכם לא קיבלו על עצמם עורכי ´חדשות´ מגבלות שונות של אתיקה וצנזורה. במארס 1984 חשף העיתון את פרשת הריגת המחבלים בקו 300, בלא שהידיעה הוגשה לצנזורה. בעקבות הפרסום יישם הצנזור סעיף שלא נאכף כלל על העיתונות העברית מאז תחילת שנות המדינה: סגירת עיתון לארבעה ימים. לא רק הצנזורה זעמה על מנהגו של העיתון לחמוק ממנה, אלא גם עיתונים מתחרים. החדשנות של חדשות היתה גם בצורת ההעסקה של עובדים: לא עוד הסכמים קיבוציים, אלא חוזים אישיים. אגודת העיתונאים התנגדה לכך בחריפות, ועד סוף שנות השמונים לא קיבלה את עובדי העיתון לשורותיה. תביעות דיבה שהוגשו נגד העיתון ונמצאו מוצדקות הוסיפו לדלל את שורת הרווח במאזן העיתון. בין השאר זכו בתביעות דיבה בלה אלמוג, העיתונאי מתי גולן והזמרת יעל לוי. בסופו של דבר דן הציבור הישראלי למוות, באמצעות נצירת כיסו, את הניסיון להוציא יומון צהוב. העיתון לא השתלם כלכלית, ובעליו סגר את שעריו. אולם השפעתו של חדשות על העיתונות הישראלית, גם לאחר סגירתו, היתה מכרעת. מעריב וידיעות אחרונות הפכו סופית לעיתוני בוקר ואימצו במידה רבה את התפישה הגרפית של חדשות, בפרט בעמוד הראשון, את נטייתו לפרסם תמונות חושפניות, ואת שיטת החוזים האישיים. רוח העיתון נשתמרה פחות או יותר במקומונים של שוקן, ומשם הועתקה למקומונים של מעריב וידיעות. קשה שלא להזכיר בהקשר זה את השבועון ´העולם הזה´, שאורי אבנרי רכש ב-1948 והפך לעיתון לוחמני בתחום הפוליטי והחברתי. אבנרי דחף קו שמאלני אנטי-ממסדי, הבליט פרשיות ביטחוניות שיש בהן מבוכה למדינה ולכוחות הבטחון, הוסיף מדור רכילות, והרבה בתחקירים מהסוג המציצני והצהוב ובתמונות עירום. העיתון שרד עד סוף שנות השמונים. http://www.makorrishon.net/article.php?id=848 מבחן התוצאה פ"ש @ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @ 71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י..... https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
23:26 02.06.03 |
|
30. פשרה בין איש הלח''י סבוראי לארכיון צה''ל ...
בתגובה להודעה מספר 0
|
בול טרייר חבר מתאריך 25.3.03 1920 הודעות 22:24 02.06.03 פשרה בין איש הלח''י לארכיון צה''ל בימ"ש העניק תוקף של פסק דין לפשרה בין משה סבוראי בן ה-89 למערכת הביטחון וארכיוני צה"ל וההגנה.בית המשפט המחוזי בתל אביב נתן תוקף של פסק דין לפשרה שהושגה בין איש הלח"י, משה סבוראי, לבין מערכת הביטחון וארכיוני צה"ל וההגנה. בפשרה מסכימה מערכת הביטחון לציין, כי המכתב שבו התוודה כביכול סבוראי שפליטת פה שלו הביאה למעצרו ורציחתו של אברהם (יאיר) שטרן - הוא מכתב מזויף. בכך הסתיים מאבק משפטי שניהל סבוראי לטיהור שמו זה 14 שנה.סבוראי, בן 89, כבר ניהל וזכה בשלושה משפטי דיבה נגד אנשל שפילמן, מנהל ארכיון לח"י, והעיתון "מעריב". שטרן נהרג על ידי חיילים בריטים בפברואר 1942 , לאחר שנעצר בדירתם של משה וטובה סבוראי ברחוב מזרחי בדרום תל אביב. במכתב, שסוכם כי הוא מזויף, תיאר לכאורה סבוראי את שרשרת האירועים שבסופה הגיעו השוטרים הבריטים לביתו ועצרו את שטרן. מהמכתב עולה כי סבוראי, שהיה עצור בידי הבריטים, הסגיר בשוגג את שטרן לאחר שצעק את כתובת ביתו לאמו של עצור נוסף. המכתב הגיע מארכיון שירות המודיעין של ההגנה לארכיון השב"כ ומשם לארכיון צה"ל. מכתב דומה נמצא גם בארכיון הבולשת הבריטית. 1. ארכיון: מלחמתו של משה סבוראי הבוקר האחרון שלא נגמר באיזו שעה בדיוק נקשו הבלשים הבריטים על דלת דירת המסתור של אברהם(יאיר) שטרן? רק שעה מפרידה, מבחינת איש הלח"י משה סבוראי, בין האמת לשקר, המדיד שינה מעיניו במשך יותר מחצי מאה. עכשיו מצא עוד מסמך שהוא דורש לבער בטענה שהוא מזויף בשביל טובה סבוראי, בשנות ה-80 שלה, הוא עדיין עזריה, אחד מכינוייו המחתרתיים של אברהם (יאיר) שטרן, מנהיגה של הלח"י, שרגעי לכידתו ורציחתו בדירתה ברחוב מזרחי ב8 בתל אביב זכורים לה כאילו היה זה אתמול. הפעמים הרבות שסיפרה אותו סיפור, כמעט באותן מלים, אינן ניכרות בהתרגשותה, כשהיא מדגימה איך הבחין עזריה באותו יום גורלי, ב-12 בפברואר 1942, בשמונה בבוקר, שמישהו מסתובב על הגג מול חלונם. בתנועה מאומנת התנועע עזריה עם הדלת והסתתר מאחוריה ואילו היא ניגשה לחלון וסגרה את שלבי התריס. כשעה מאוחר יותר נשמעה נקישתם של הבלשים הבריטים בדלת ויאיר שטרן נכנס כדרכו לארון, בפעם האחרונה. משה סבוראי, בן 88, קטן קומה, מזוקן, נמרץ, לא פסק מאז לנהל את מלחמתו על האמת ההיסטורית שלו. הריגוש הקנאי של איש "ברית הבריונים" לשעבר עדיין פועם אצלו בעוז מאחורי הארשת המחויכת. מדירתם המרווחת שבהתנחלות שקד הוא ניהל וזכה ב-13 השנים האחרונות בשני משפטי דיבה נגד אנשל שפילמן, מנהל ארכיון לח"י, והעיתון "מעריב". על המשפטהראשון כבר כתב ספר, הספר השני בעיצומו, והמשפט השלישי - נגד ארכיון ההגנה - ייפתח בעוד חודש וחצי. מימין: מישה קלמן, משה ידידיה ומשה סבוראי, חברי בית"ר, 1935 פרק א' היו אלה ימי ינואר 1942. חורף קר במיוחד. משה סבוראי ושלושה חברי לח"י נוספים נלכדו על ידי הבריטים ברחוב דיזנגוף 30, בעת אימוני ירי בנשק קל. בחדר מצאו הבריטים רק רשימות של מתקני חבלה ו"קליפה" של חצי רימון יד עם דמה של נפץ לצורכי לימוד, והארבעה הרימו ידיהם מול הרובים השלופים, העידו לימים שני הניצולים, משה סבוראי ויאשקה לבשטיין-אליאב. אלא שמבחינת הבריטים היו אלה ימי "תקנות חירום", שכל שלטון כיבוש משתבח בהם ברגעי מצוקתו. בהשראתם ניתן בזמנו הכשר לעשרות מעצרים מינהליים, ללא משפט, ויד קלה על ההדק. המצוד אחרי "כנופיית שטרן", כפי שכונתה לח"י בפי הבריטים, היה בשיאו. שרידי לח"י היו היחידים אז שהמשיכו להילחם בבריטים בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בניגוד להלכי רוח רווחים ביישוב היהודי, כאשר האצ"ל וההגנה הכריזו בגלוי על שיתוף פעולה עם האנגלים במאבקם נגד הנאצים. רק זמן קצר קודם לכן גבה מטען הנפץ שהטמינו אנשי לח"י ברחוב יעל 8 את חייהם של שני שוטרים יהודים, שיף וגולדמן, ושל השוטר הבריטי טרטון, ועורר זעם ברחוב היהודי. המקרה גרר שפע של הלשנות, נאמר בדו"ח מסווג שכתב לאחר מכן אלן סונדרס, המפקח הכללי של הבולשת הבריטית בארץ ישראל, לממונים עליו. רוב ההלשנות היו חסרות ערך, טען סונדרס, אבל אחת מהן הובילה את השוטרים הבריטים ב-27 בינואר לרחוב דיזנגוף 30. ג'פרי מורטון, מפקד הבולשת במחוז תל אביב, שעמד בראש הכוח שפרץ לדירה ואשר עד היום שומר בקנאות על גחלת שנאתו האישית ל"כנופיית שטרן" - חש כנראה שדמם הותר. הוא ירה. אברהם אמפר וזליג זק נפצעו אנושות ולאחר גסיסה ממושכת מתו. משה סבוראי ויאשקה אליאב נשארו זמן מה בבית החולים הממשלתי ביפו. ההודעה הבריטית הרשמית שצוטטה למחרת בכל העיתונים קבעה: שלושה צעירים מזוינים נפצעו בחילופי ירי עם "אנשי השלטון" ואילו הרביעי נפצע כשחמק מהחלון. עתה, כבולים באזיקים למיטותיהם בבית החולים, חיפשו סבוראי ואליאב איזשהו צוהר החוצה. מיד עם בואם עוד נתמזל מזלם להיתקל באחות היהודייה אהובה רבינוביץ, שהיתה מתלמדת בקופת חולים לאומית כשזו שימשה בהסתר מטה של הלח"י. היא הבטיחה לאליאב למסור לאמו שלומות ממנו ואת שעונו, אך למחרת הועברה למחלקה אחרת. תחושת המצור בחדר גברה. המשטרה אסרה על צוות בית החולים לספק להם אפילו מברשות שיניים, תנ"ך וספרים. בחדרם של האסירים נכח כל העת שוטר ערבי. פרק ב' כעבור זמן קצר הופיע בחדרם שוטר בריטי ממוצא אירי, דיילי שמו, והבטיח לעצורים את עזרתו. אט אט התיר את הרצועה, סיפר סבוראי. הוא השיג בשבילם מברשת שיניים ותנ"ך וניהל עמם ויכוחים ערים בטענה שלא ייתכן שנורו בדם קר. גם פצעיו של סבוראי ביד שמאל ובצד השמאלי של חזהו, שתאמו את טענתו שנורה כשידיו מורמות, לא שיכנעו אותו. "באירלנד זה קורה כל הזמן ותמיד יש האשמות הדדיות", קבע. ואכן, לפי דו"ח סונדרס, כבר ב-28 בינואר, יום לאחר מעצרם, פנה אותו סרג'נט דיילי, האחראי על המשמר והדובר עברית מצוינת, לסניף הבולשת ביפו והציע את שירותיו "להוציא מהאסירים מידע בעל ערך". הוא קיבל אור ירוק לקבל שלמונים על הסיוע שיגיש להם. יאשקה אליאב, היחיד שלא הואשם בירי מזוין, החל להתכתב, באמצעות השוטר דיילי, עם משפחתו שהתגוררה ברחוב רמב"ם 24. הוא הקפיד להיות זהיר ולסנן לפתקיו את הגרסה שעדיין קיווה שתסייע לו לחמוק מהרשעה במשפטו. "הוא כתב שהוא מצטער על האסון שהביא על אמא ושהוא בתמימות בא ללמוד אלגברה או מתמטיקה ושאינו יודע מה רוצים ממנו", העיד לימים אחיו, הרצל אליאב, שהיה אז בן 12 וחצי. האם, בתיה, אז בת 42, השליכה יהבה על השוטר החביב שהציג עצמו כ"אירי שונא אנגלים" והביא לה מפעם לפעם אות חיים מבנה. היא הקפידה לנהוג בו בזהירות ובחמימות, אולי ייאות להעיד לטובת בנה במשפטו הקרב. "אמא תמיד האכילה אותו ואפילו הלכתי עם אמא לקנות לו מתנה, תיק לכלי רחצה, לאות אסירות תודה", סיפר האח הצעיר בעדותו במשפט הדיבה שניהל סבוראי ב-1989 נגד שפילמן. סבוראי שהיה פצוע קשה יותר מאליאב, מדוכא וחשדן, סירב לשלוח מכתבים לאשתו, טובה. בדירתם השכורה ברחוב מזרחי ב8 בשכונת פלורנטין הסתתר, מאז 3 בינואר, יאיר שטרן. בימים ששטרן, מבוקש מספר אחת של הבריטים, שוטט מפוחד ברחובות תל אביב עם מזוודה שהכילה מזרן מתקפל, "ישן במקלטים ציבוריים ורעב ללחם", כעדות אחיו, דוד שטרן, היחידים שהיו מוכנים לאסוף אותו לביתם היו משה וטובה סבוראי. סבוראי ידע, לטענתו, שבתחילת פברואר אמור היה שטרן לעבור דירה אחרי ששהה כחודש ימים במקום מחבוא אחד. ואכן, איש הלח"י דוד טילמן שכר בשבילו דירה ברחוב שמעון הצדיק בירושלים ושטרן התכונן להעתיק את מחבואו אליה בסוף ינואר, מחופש לאשה, או במשאית, בתוך ארון. סבוראי לא שיער שברגע שפורסמו תמונותיו של שטרן בכל רחובות תל אביב והוכרז פרס של אלף לא"י על ראשו, החליט שטרן לדחות את המעבר. ביום מעצרו של סבוראי, כשהדירה בפלורנטין נעשתה מסוכנת לכל הדעות, ברח ממנה שטרן ובמשך יומיים שב לשוטט ברחובות במחיצת הקשרית שלו, חיסיה ראובני (שפירא). בלילה ישן אצלה. אבל אז הופיע שוב בפתח ביתה של טובה סבוראי והיא אספה אותו אליה בלי שאלות, למרות הסיכון. "אני מצטער, אין לי לאן ללכת", אמר, כפי שסיפרה. סבוראי לא ידע דבר מכל מה שהתרחש מחוץ לכותלי בית החולים. כשגברו געגועיו והשתכנע שמכתבי הקצין דיילי מגיעים ליעדם, הסכים לבסוף לשלוח באמצעות אמו של יאשקה אליאב מכתב לטובה סבוראי. המכתב, ככל המכתבים, נקרא בעיון על ידי הצנזורה הבריטית. המקור מעולם לא נמצא. סבוראי מתעקש שכל מה שנכתב ב"פתק" שצורף למכתבו של אליאב היה דיווח קצר על פצעיו ושאלות דאוגות לשלומה של ילדתו ואשתו, שסבלה מסיבוך קשה בעקבות ניתוח בכיס המרה. לעומת זאת, מדו"חות של הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) מאותם ימים, ששאבו את המידע שלהם גם ממקורות בריטיים, ומדו"ח סונדרס, שאחד מנספחיו הוא לכאורה מכתבו של סבוראי, מתורגם לאנגלית - עולה גרסה אחרת. סבוראי, לפי מסמכים אלה, שירבב פעמיים שאלות בדבר "האורח", שעודדו את הבריטים, לטענת סונדרס, לעקוב אחרי אמו של יאשקה אליאב. אלא שהאם לא הלכה לשום מקום ואיש לא בא לדרוש את המכתב. העדות היחידה לקיומו של מכתב כזה, חוץ מהמסמכים הבריטיים ומסמכי הש"י, הובאה במשפט סבוראי-שפילמן בידי אחיו של אליאב, הרצל, שב-1942 היה תלמיד כיתה ז' או ח'. לטענתו, כשהתחוור לאמו שאינה יודעת את כתובתה של טובה סבוראי, הציעה לפתוח את המכתב, אולי תלמד ממנו משהו על מוצאותיה של טובה. משום שלא ידעה עברית, נתנה לו לקרוא, והוא זוכר היטב, טען, את המשפט: "מסרי שלום לאורח שנמצא אצלנו". לאחר רצח יאיר הם הרבו לדבר על כך במשפחתם וכך נשאר הדבר חרות בזיכרונו. הוא לא ידע מה עלה בגורל המכתב. ייתכן שאמו השמידה אותו, אמר. מכל מקום, אין מחלוקת שביום הרצח, 12 בפברואר, שבה אמו של יאשקה אליאב לחצר בית החולים בערך בשעה עשר בבוקר. השוטר דיילי הציע לה לראות את בנה דרך החלון ואף כיוון אותה לזווית שממנה תיטיב לראותו. סבוראי ואליאב ניהלו עם האם שיחה, כבולים למיטותיהם ברגל אחת. נתת את המכתב לאשתי? שאל סבוראי. לא, השיבה אמו של יאשקה אליאב, אני לא יודעת את הכתובת. הכתובת היא רחוב מזרחי ב8, באה התשובה. לפי זיכרונותיו של יאשקה אליאב המנוח, פני שניהם חוורו לאחר פליטת הפה הזאת. סבוראי מכחיש. "הוא לא ידע כלל ששטרן מתחבא בדירתי", טען. באותו בוקר נרצח יאיר שטרן, כשידיו כבולות באזיקים, בביתה של טובה סבוראי. בערך בשעה 11, לטענת סבוראי, הוא נלקח עם יאשקה אליאב לזהות את גופת שטרן בבית החולים ביפו והבלש מורטון אמר לו: "מצאנו אותו בביתך". דו"ח סונדרס ומברק "סודי ביותר", שנשלח למחרת מהמפקד העליון לא"י ולעבר הירדן אל משרד ההגנה הבריטי, התענגו על "חוכמתם" של השוטרים אסירים פצועים שאיתרו את שטרן בעזרת צנזורה על פתקים של שנ מ"הכנופיה", שנתפסו לאחרונה. דו"ח סונדרס אף פירט בהרחבה את חלקה של השיחה עם אמו של יאשקה אליאב ב"הצלחה" המודיעינית הבריטית. אותו דו"ח עצמו גם דבק בגרסה הבריטית המופרכת, כאילו נורה שטרן בעת שניסה לברוח דרך החלון. פרק ג' משה סבוראי היטלטל מכלא לכלא עד 20 בפברואר 1948, אז ברח מבית הסוהר בירושלים דרך מנהרה. שש שנים ושמונה ימים חלפו מאז רצח שטרן. כל אותן שנים היה סבוראי רדוף חרדות ורגשי אשם מהאפשרות שהיה זה הוא שהוביל את הבולשת לשטרן. היו לו אפילו מחשבות התאבדות. העיתונות פירסמה את ההודעה הבריטית ששטרן נורה למוות ב-11:45, כשעה ו-45 דקות אחרי השיחה שניהל עם אמו של אליאב. הוא שיתף לא מעט חברים בכאבו. כל תקופת מעצרו לא היה לו כל קשר עם אשתו, טען סבוראי. עד שלא פגש אותה בתחילת מארס 1948 ושמע מפיה, העדה היחידה לרגעיו האחרונים של יאיר שטרן, שהבריטים התדפקו על דלתה בערך בתשע או תשע וחצי בבוקר, כחצי שעה עד שעה לפני שיחתו עם אמו של אליאב - לא נחה דעתו. זו לא היתה פליטת פה, הוא מתעקש גם היום, כאילו היה זה פשע שאין עליו מחילה. הוא היה משוכנע שלא ייתכן שיאיר שטרן מתארח בביתו תקופה כה ארוכה אחרי שנעצר, אבל למרות זאת לא היה מסוגל להשלים עם האפשרות שהיה לו חלק בתוצאה הקטלנית. לאחר בריחתו מהכלא, עוד לפני שפגש את אשתו, פנה סבוראי לישראל אלדד (שייב), מראשי הלח"י, וביקש ממנו לקיים חקירה על נסיבות רצח שטרן, לפני שהוא שב לפעילות בלח"י. אלדד הבטיח להתייעץ עם נתן ילין מור, ולאחר כמה ימים הודיע לו שאין זה הזמן לחקירות מסוג זה. באותם ימים היה נוח, מן הסתם, לראשי המחתרת לא לפשפש יותר מדי בכישלון המחתרתי הזה ולגולל אותו על "משתפי הפעולה היהודים" ו"בידודו של יאיר", כפי שכתב לימים אלדד. הוא הציע לו להעלות על הכתב את בקשתו וסבוראי עשה זאת, לטענתו, על דף פשוט, בכתב ידו, בתכלית הקיצור, אולי חצי עמוד ותו לא. הוא לא הביע במכתב זה את חששותיו בעניינו שלו, מתעקש סבוראי, אלא דרש בפשטות חקירה של מה שנראה כמחדל חמור. בשנים האחרונות התברר לו שגם מכתב זה נעלם מארכיון לח"י כלא היה ובמקומו צץ, לטענתו, עותק של "מכתב מזויף" שלו, לא חתום, כתוב במכונת כתיבה, שהגיע בדרך לא דרך מארכיון ש"י לארכיון השב"כ ומשם לארכיון צה"ל ולארכיון ההגנה. מכתב דומה נמצא גם בארכיון הבולשת הבריטית; לטענת הבריטים, הוא נתפס בחיפוש בביתו של ילין מור בעת מעצרו. ב"מכתב המזויף" פורש, לכאורה, סבוראי את כל השתלשלות האירועים שלמעשה אינו חולק עליה, חוץ מכמה פרטים מכריעים מבחינתו: הוא מספר על הפתק לאשתו וטוען ש"הביע דאגה לאורח" והוא מודה, כביכול, ששוחח עם אמו של אליאב בעשר וחצי ונלקח עמו (אליאב מכונה במכתב המודפס אביאל) לראות את גופתו של יאיר שטרן בבית החולים "בשעה 11 וחצי ואפשר 12". מידע "מושתל" זה נועד, לדעת סבוראי, לחזק את הגרסה הבריטית כאילו הגיעו הבריטים לביתו בעקבות שיחתו עם אמו של אליאב. "מורטון הודיעני שהוא מודה לי על האינפורמציה. שאלני אם אני מכיר את ההרוג. לא עניתיו דבר והודיעני שלפני כשעה הוא הרג את יאיר בדירתי", נכתב ב"מכתב המזויף". "חושבני שיודעים אתם מה היו הרגשותי במשך כל השנים האלה, עקב המקרה הארור הזה", נאמר שם עוד, "הנני חוזר ומודיע: אני מכיר בכישלוני ובאשמתי ואמנם התעניתי הרבה, אך הנני מוכן לקבל עלי כל אשר תמצאו לנכון להטיל עלי. חשבתי שמן הראוי היה להעמיד את כל פרשת שבט תש"ב, פרשת יאיר, לבירור יסודי. ביטלתם בקשתי-הצעתי זו. כן קיוויתי בהיותי במעצר שתינתן לי האפשרות לפחות לנקום בכל האשמים במעשי הרצח של תחילת 1942 ... אתם נתתם ונותנים בי אמון. זה עודדני מאוד ועזר לי לחזור לשיווי משקלי הנפשי שהיה חסר לי במשך שנים... בברכת חרות ונקם. אלון". יש לו סימנים בדוקים לזיופו של המסמך והוא גם יכול לנחש מי עשה זאת, אמר בזעם גובר. החתימה "אלון" וברכת "חרות ונקם" שייכים לתקופת הקמתם של התאים הפולניים בטורצ'ין ב-1935. בימים שהוא כתב, כביכול, את המכתב היה כינויו המחתרתי "אריה". ב-5 בנובמבר ייפתח איפוא משפטו השלישי של סבוראי, בניסיון לשרש מההיסטוריוגרפיה של ימי המחתרות כל פרשנות אחרת משלו לנסיבות גילוי בואו של יאיר שטרן. הפעם הוא עותר נגד ארכיון ההגנה בבקשה מקום מ לבער את "המסמך המזויף" ולסלקו מכל התיקים ומאגרי המידע. הארכיון עדיין לא הגיש כתב הגנה. פרק ד' לאחר קום המדינה, בימי התחרות הקשה והדורסנית של הגיבורים האלמונים של העבר להבטיח את מקומם בפנתיאון הלאומי ולשכתב את ההיסטוריה על פי זיכרונותיהם ומאווייהם, טובה ומשה סבוראי לא ליקקו דבש. זכותם במתן מחסה ליאיר שטרן לא עמדה להם אצל חבריהם. גם בחלוף השנים נמצאו אנשי לח"י שהאשימו את סבוראי ב"רשלנות פושעת", שבויים עדיין בקודים המחתרתיים הנוקשים. משפחת שטרן "עשתה חקירה משלה והסיקה את המסקנות, בלי להאשים חס וחלילה מישהו ברצון רע", כפי שטען דוד שטרן במשפט שפילמן-סבוראי. יאשקה אליאב, ילין מור, אנשל שפילמן, דוד שטרן ואחרים קיבלו פחות או יותר את הגרסה הבריטית, לרבות סיפורו של השוטר ברנרד סטמפ על כובע של גבר ומברשת גילוח שנמצאו בדירתה של טובה סבוראי ועוררו את חשד הבלשים. הגרסה הרשמית של לח"י נהתה אחרי קטעי זיכרונות והתרשמויות של חברי המחתרת על התגלגלות הגרסאות, מי אמר מה למי, מתי ולמה ולא היתה חפה כנראה גם מאהבות ושנאות אישיות. היא בחרה, למשל, להתעלם מכך שהקשרית חיסיה שפירא חשדה שעוקבים אחריה כבר חמישה ימים לפני הרצח וטובה סבוראי הבחינה בסביבה ב"בלש יהודי שחור" שהכירה, וכן מעדויות אחרות על נוכחות צבאית במקום כבר בשעות הבוקר המוקדמות. החיזיון האור-קולי על רצח יאיר בשנות השמונים, שנועד למבקרים בבית שטרן, גימד במפורש את חלקה של טובה סבוראי, שאירחה את יאיר בחודש האחרון לחייו וניסתה לגונן עליו בגופה, כשהשוטר סטמפ גילה אותו בארון ושלח אוטומטית את ידו לאקדחו. "זו לא היתה דירה שלה, המחתרת שכרה אותה בשביל סבוראי", לא נרתע דוד שטרן לטעון במשפט שפילמן-סבוראי, "מי שנתן מקלט ליאיר לא סיכן את חייו". משה וטובה סבוראי החלו לטפח תחושות נרדפות ודחייה מ"המשפחה המורחבת של לח"י", המפקירה אותם ל"דיבה, שקרים נוראים, עלילת דם, זיופים, קנוניה ורצח אופי", כלשונם. עצם הרעיון שאנשי לח"י מוכנים בכלל להביא בחשבון את גרסת "הרוצחים הבריטים", "אויבי ישראל", הידועים ב"שקריהם", נתפש המורחבת, שאפשר להסבירה אצלם כעלבון קשה, כמעט הפרה של כללי המשפחה רק בניסיון לחפות על אשמים אחרים. ב-1989 הגיש סבוראי תביעת דיבה נגד אנשל שפילמן וזכה בה מעבר לציפיות. בפסיקתו של השופט א' וינוגרד ניטשטשו מעט הגבולות בין השופט להיסטוריון. הוא לא הסתפק בקביעה ששפילמן לא הצליח להוכיח "אמת דיברתי" במשפט הדיבה, שנסב על קלטת זיכרונותיו שבארכיון לח"י, שלפיה לסבוראי "היה מצפון לא נקי" בשל פליטת הפה שלו לאמו של יאשקה אליאב "וככה כנראה גילו את החדר בו הוסתר יאיר". השופט פסק חד-משמעית שיאיר שטרן נרצח ב-9:30 בבוקר בחיפוש שגרתי ולכן לא ייתכן שסבוראי הוביל את הבריטים אליו. זו אינה פסיקה היסטורית אלא משפטית, כתב השופט. מסקנתו נקבעה על סמך העדויות שהובאו בפני בית המשפט ולא על יסוד כלל העובדות ההיסטוריות. ספרות היסטורית, כתבי זיכרונות והמסמכים הבריטיים נפסלו על הסף כעדות שמיעה. דו"ח סונדרס שהוגש לבית המשפט כ"מסמך מועתק" על ידי הש"י נפסל גם בגלל העדר מקור. לאחר מכן, במשפט הדיבה שהגיש סבוראי נגד "מעריב" ב-1998 ואשר בו כבר הוצג דו"ח סונדרס שמקוריותו אושרה, נקבע, למעשה, שדו"ח זה לא יכו לשמש הגנה למי שחולק על פסק דינו של וינוגרד, מכרסם בזכייתו של סבוראי ומגולל עליו מחדש את הדיבה. השופט עדי אזר נטה לקבל בפסק דינו את הטענה הספקולטיווית של עו"ד שלמה ליבליך, פרקליטו של סבוראי, שלפיה מטרת דו"ח סונדרס היתה להפיץ דיסאינפורמציה, כדי לסכסך בין אנשי שטרן, וכי השקר שלו על הירי ביאיר שטרן בזמן מנוסה מעיד על אי-אמינותו. זאת אף על פי שהרבה יותר סביר בוה ישקר שקרים מוסכמים שנועדו להניח שמסמך מסווג וסודי בדרג כה להגן על המערכת הפנימית מפני האשמות בהוצאה להורג של אדם כבול, מאשר יעסוק בהסתה של חברי ארגון טרור. פסיקות אלה ישתבצו, מן הסתם, אף הן במחקר ההיסטורי ולא יבואו במקומו. היסטוריונים שישובו ויתמודדו עם שלל העדויות ההיסטוריות, הכוזבות והאמיתיות, יזדקקו לכל בדל של מידע, כדי לבור את הבר מהתבן ולמצוא דרכם במסכת השכתובים המתמידים שההיסטוריה המודרנית משופעת בהם יותר מכל תקופה אחרת. ביעור מסמכים, מכל מקום, אינו הדרך לאמת. מבחן התוצאה פ"ש @ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @ 71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י..... https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
21:19 20.06.03 |
|
33. שורת המתנדבים = שורת האזרחים של קום המדינה !!
בתגובה להודעה מספר 30
|
עבר עריכה לאחרונה בתאריך 20.06.03 בשעה 21:32
תוחזר שורת המתנדבים מאת: דן מרגלית........... תודת האומה מובטחת אירוע ישן עם משמעות עכשווית: הדבר היה לפני 48 שנים. סטודנטים ממפלגת השלטון - העבודה בגלגול קודם - הקימו את "שורת המתנדבים". הם התפזרו במעברות ללמד עולים חדשים עברית, חינם אין כסף. נתנו כתף והושיטו יד ל"סאלח שבתים". הם גם האמינו בטוהר המידות של ישראל בראשית דרכה. ב- 1955 פרסמו חוברת צמחונית שכותרתה "סכנה אורבת מבפנים". היא רמזה לאפשרות שהמשטרה לא חקרה כשורה בעניינו של ישעיהו ירקוני (אך הוא לא הורשע מעולם). ה"שורה" טענה כי ירקוני זכה בחקירתו להעדפה, בהיותו חבר של סגן המפכ"ל עמוס בן- גוריון. בן- גוריון, בנו של ראש הממשלה, הגיש תביעת דיבה נגד ראשי "שורת המתנדבים", אליקים העצני, שלמה סימונסון, שמעון אפלבאום וחנן רפופורט. הממסד קם עליהם. אף שהיו בשר מבשרו של השלטון נעזרו ראשי "שורת המתנדבים" ביריביו, עורך הדין שמואל תמיר ועורך "העולם הזה", אורי אבנרי. בית המשפט המחוזי, בראשות זאב צלטנר, הוציא ב- 1957 פסק דין מביש נגד "שורת המתנדבים". אך בבוקרה של 1960 זרחה שמשו של בית המשפט העליון בעניינים של ניקיון כפיים. הכרעתם של שמעון אגרנט, משה לנדוי ואלפרד ויתקון הפכה את פסק הדין השגוי של צלטנר על פניו. "שורת המתנדבים" זכתה. מפכ"ל המשטרה לשעבר, יחזקאל סהר, הורשע במתן עדות שקר. הבסטיליה נפלה. הובקעה חסינותו של השלטון המושחת. אבל "שורת המתנדבים" התרסקה בדרך. הייתי צעיר נסער ובפגישה עם עורך "דבר", חיים שורר, תהיתי בתמימות מדוע אין השלטון שש להיעזר ביוצאי חלציו הפוליטיים, שמתנדבים לסייע בטיהור המדינה. הוא הגיב בקוצר רוח, נופף בידו ונפנף אותי מעליו. עתה, אחרי כ- 45 שנים, תוך התבוננות בחברה הישראלית מזווית של 360 מעלות, תהיתי אם הגיעה השעה להקים מחדש את שורת המתנדבים ב'. לשירות המשטרה, לא כמתחרה. מצעד החשודים והנחקרים בצמרת גורם לתעוקת לב וכליות ומוח גם יחד. קונים שלטון בכסף. גונבים הצבעות בכנסת. ראש הממשלה ומשפחתו בחקירה, וממלא מקומו והעמותות של קודמו ושרים וקבוצת ח"כים, ונאשמת- מתחמקת. אין ודאות שהמשטרה ערוכה להתמודד במגיפת חשודי הצמרת. היא בהקפאה מתמשכת. כך זה נראה: השר הממונה צחי הנגבי נהג כשורה בסרבו לבחור במפכ"ל הבא, או להאריך את כהונתו של שלמה אהרונישקי, שהוא איש ראוי וישר דרך. שכן הנגבי ממתין להכרעת בג"ץ בערעור על התאמתו לכהן כשר לביטחון פנים. השיהוי נוח לשלטון. שכן שמאחורי הקלעים מתנהל מאבק איתנים על גורלו של ראש אגף החקירות משה מזרחי. אליקים רובינשטיין רוצה להעמידו לדין, ואז יושעה. עדנה ארבל סבורה שמספיקה הערה מינהלית ומזרחי יישאר. בהיעדר הכרעה במאבק בין היועץ המשפטי לבין פרקליטת המדינה, תובע השר הקודם לביטחון פנים עוזי לנדאו את התפטרות מזרחי. האם בגלל תוכניותיו של לנדאו לאגף החקירות העביר אותו אריאל שרון ממשרדו? לנדאו התכוון להוריש את אגף החקירות לשופט מחוזי נקי כפיים ובר- לבב, שלצד להיטותו להצליח ינהג בריסון בכבודם של החשודים. אליה וקוץ בה, אם מזרחי יפרוש, יופעלו לחצים מצד הממשלה על השר והמפכ"ל למנות תחתיו מישהו נוח לנחקרים. הרי שרון טרם נחקר, וזאת לא מפני שהיועץ המשפטי אליקים רובינשטיין עיכב. להפך, בכל פעם שהמשטרה ביקשה ממנו לחקור בכיר הוא עיין בחומר שבידה, והתיר. אבל היא טרם ביקשה לתשאל את שרון. ייתכן שבמאבק על תפקיד ראש אגף החקירות יוכרע גם גורל המפכ"ל. זה לא יתחיל בהנגבי ולא ייגמר באהרונישקי. המהלך עדין מאין כמותו לעתיד השלטון. איוש ראשות אגף החקירות הוא רק סעיף אחד שישפיע על הטיפול במורסה המוסרית בפוליטיקה. במהלך הפריימריז נבעת שרון שמא גילויי השחיתות בליכוד יגרמו לתבוסתו בבחירות לכנסת. ראש הממשלה הבטיח לנקות את האורוות. מאיר שטרית הכין הצעת חוק נאותה. הממשלה אישרה אותה לחקיקה בכנסת. בינתיים שרון ניצח בבחירות. טוהר המידות של שטרית גווע. בשבוע שעבר העתיקה יולי תמיר את הסעיפים המרכזיים בהצעת שטרית והגישה אותם כהצעת חוק לכנסת. איש בבית המחוקקים לא התרגש. הם עסוקים בהצבעות כפולות ואין זמן לסדרי ממשל תקינים. טורים ארוכים מתייצבים לפני משרדו של ח"כ עמרי שרון, הבן של, כדי לסדר תפקידים ומשרות וחוזים. איש אינו תמים. כבר היו תופעות מכוערות בשנות שלטון העבודה, ועוד איך. אך לא בהיקף הנוכחי. "תיפח נפשם של מקבלי שוחד", אמרו חכמים, ופירשו, שלא רק בכסף. "אפילו שוחד דברים - אף הוא אסור".תקוף געגועים ל"שורת המתנדבים", טלפנתי לפני שבוע להעצני. יש בלבו עליי, אמר מביתו בקריית ארבע. כנראה בגלל עניינים של ארץ ישראל. אבל בוא נדבר על השחיתות, הוסיף, גם אילו התפנה מהמאבק למען יהודה ושומרון, ספק אם היה מחדש את "שורת המתנדבים". התנועה לאיכות השלטון עושה עבודה יפה, אך ההד קלוש. לא מפני שנכשלה, אלא כיוון שאבד מרכיב התום במדינה. לפי העצני, אחרי ההתרסקות ההיא של "שורת המתנדבים", נבתקו בתולי הטוהר, ואי אפשר להחזירם. איני שותף לדעתו. החמס שפשה כמגיפה בארץ, ולא רק החמאס, הוא איום קיומי. ההיסטוריה גדושה במדינות שהתפוררו עקב עליית מפלס השחיתות. מין סרטן לאומי המכלה כל תא בריא. דרושים סטודנטים עם תום במשרה מלאה ללא תשלום, שיתקעו מחדש בשופר, ויחזירו לחיים את שורת המתנדבים ב'. תודת האומה מובטחת. יותר דחלאן מדחלאן ישראלים, פלשתינים ואמריקנים התכנסו השבוע באוניברסיטת תל אביב לברר מה באמת קרה בוועידה המיתולוגית בקמפ דיוויד 2000 ולהפיק לקחים לעתיד. אהוד ברק יצא ממנה אמיץ ויצירתי, ומותקף מימין ומשמאל. תרומתו של יאסר ערפאת סוכמה בפי המתווך האמריקני, דניס רוס: "הרעיון המקורי היחיד שערפאת העלה בכל הוועידה הוא שבית המקדש מעולם לא ניצב על הר הבית". הימין דחה את מהלכי ברק, שכללו נכונות לדון בחלוקת ירושלים, וזה מובן ולגיטימי וראוי למחלוקת. השמאל הקיצוני סירב נפשית להשלים עם העובדה שערפאת העדיף את נתיב הדמים על השלום הנדיב. דובריו הם סנגוריו וזה עורר חמלה. הנה שלוש תמונות משני ימי העיון: * יוסי גנוסר - שותף עסקי עם בכירי הפלשתינים - לא נכלל ברשימת המרצים, אך ביקש לנאום. שמעון שמיר, שניהל את הסימפוזיון היטב, הציע לו להגיב מהאולם. אבל כאשר חלק מהפלשתינים, ובראשם מוחמד דחלאן, ביטלו את הופעתם, נענה פרופסור שמיר להפצרות גנוסר לנאום מעל הבמה. כמה ממאזיניו העירו, ש"גנוסר יותר דחלאן מדחלאן". מותר לו. אך למען הגילוי הנאות ראוי לדעת, שבשובו מקמפ דיוויד נצמד גנוסר לאוזנה של נאווה ברק ואמר לה במתק שפתיים: "תשמעי, בעלך היה הכי אמיץ שאפשר. אין מנהיג שיפגין אומץ כזה". * מאזין שאל את ד"ר סמיח אל- עבד מדוע הפלשתינים סירבו אפילו לדון בהצעות של ברק, אף שאינן מספקות. ד"ר רון פונדק ממרכז פרס לשלום חטף מהפלשתיני את התשובה כדי להסביר בהחלטיות שערפאת לא יכול. מה הוא קופץ? האינו סומך על סמיח אל- עבד, שידע מה להשיב? * ד"ר יוסי ביילין העיר כי משנכזבה התקווה לשלום מלא עדיף היה לחתור להסכם ביניים, ולא להניח לוועידה להתרסק. דן מרידור מיהר להשיבו: לקראת הנעילה העלה ביל קלינטון הצעה להסכם ביניים. רוב חברי המשלחת הישראלית יעצו לברק לדחותה. הוא לא שמע בקולם, והשיב בחיוב. אבל ערפאת דחה אותה. אבדה עוד תזה נוחה לפלשתינים, ולהתראות בוועידה הבאה. להתעלק על מופז בתוכנית הטלוויזיה "דוקומדיה" עסקו בשאול מופז. הוא בא לנחם את משפחת בן- אליהו, שבתה תמר נרצחה בפיגוע בירושלים, ואחותה הטיחה לעברו בתזמון מדויק עם צוות טלוויזיה שהוא רוצח. כעבור כמה ימים, בדיון באולפן הטלוויזיה, ישבו אם ואב שכולים, ומרצה מהאוניברסיטה, וחבטו בשר הביטחון וב"כל הכבוד לצה"ל". בהיעדר דעה אחרת - אנדב אותה כאן: יש מקום לוויכוח נוקב על מדיניותו של שר הביטחון. זה לא הופך אותו לרוצח. מנהיגי החמאס, ששולחים מתאבדים ונשבעים לעקור כל יהודי מהים עד הירדן ומסרבים לעשות אפילו הודנא, הם הרוצחים הבלבדיים.המשפחה השכולה נשאלה מראש אם היא חפצה בביקורו של מופז, ויכלה לסרב, אך השיבה בחיוב, ולפיכך חייבת לנהוג בו בכבוד גם בכאבה. אסון נורא אינו היתר למארב טלוויזיוני מתוכנן בבית. ראוי שההתעלקות הטלוויזיונית נגדו כמה ימים לאחר מכן תשאיר פתחון פה גם למי שסבור אחרת. http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/497/538.html מבחן התוצאה פ"ש @ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @ 71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י..... https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
12:40 02.12.03 |
|
63. אלייקים העצני:אני מתבייש בתקשורת, בדעת הקהל,
בתגובה להודעה מספר 33
|
ניצן אור חבר מתאריך 8.10.01 9498 הודעות 12:31 02.12.03 אליקים העצני על נעם פדרמן רמתה המוסרית של חברה נמדדת, כיצד היא נוהגת ביוצאי הדופן, בבנים הסוררים. מקרהו של נועם פדרמן, למשל, שעל משקל האזרח "ק." של קפקא ב"המשפט", נקרא לו כאן "פ." פ. אינו שה תמים, ובעבר הרחוק כבר ריצה חדשי מאסר על פגיעות בערבים. אך לא על כך יצא נגדו הקצף: פ. התחצף. בנסיון המשפטי שרכש בעשרות התיקים שהוגשו נגדו (וממרביתן זוכה), השתמש כדי לייעץ למעוניינים, כיצד להכות את המערכת בכללי המשחק שלה. לאחר שהפיץ חוברת עם עצות מעשיות איך לצאת מחקירות, החליטו כנראה השב'כ והמשטרה ללמד אותו לקח . על בסיס עדות של עד שחזר בו הוגש כתב אישום, והוא נעצר מיד "עד תום ההליכים". אולם בתי המשפט המירו את המעצר במעצר-בית בתנאים שניראו למערכת קלים מדי, ואז החל מסע דיכוי - "חוקי" למהדרין. יומיים לפני צאתו – בהיתר - למבחן אחרון במשפטים, נמסר לו "צו פיקוח מיוחד" בחתימת אלוף הפיקוד, האוסר עליו לצאת 6 חדשים מדלת ביתו. ניידת חיכתה ליד הבית, וברגע צאתו למבחן, הושב בה כבול 7 שעות ,ללא אוכל. השוטרים החזיקו כתב אישום על "הפרת צו אלוף" והסיעו אותו לבית משפט לבקש "מעצר עד תום ההליכים". אלא, רק הגיעו לשם, ביטלה התביעה את הבקשה, והוא הוחזר למעצר- בית. העיקר, קילקלו לו את המיבחן. צו מעצר הבית של האלוף הוארך בחצי שנה נוספת, וכשפ. פנה לבג'צ נגד "צו הפיקוח" הזה, שריתק אותו לביתו, התחוללה שם סצינה יחידה במינה. נציג המדינה הכריז לפתע שטענותיו של פ. מיותרות, מפני שצו האלוף שדן אותו למעצר-בית הוחלף במעצר מינהלי בחתימת שר הבטחון. באותו הרגע נכנסו שוטרים, ולנגד עיני השופטים הנדהמים כבלו את פ. באזיקים והוציאוהו מן האולם. פ. נלקח מיד לכלא בית-ליד ללא כל חפצים וללא ידיעת המשפחה. זה חדשיים הוא יושב בכלא בבידוד, בתא ללא חלון של 2X2, ללא רשות לטלפן למשפחה ולביקורי משפחה. בקשות להעביר לו שמיכה, בגדים, חפצי קודש – נדחו. פ. פנה שוב לבג'צ נגד תנאי מעצרו הבלתי נסבלים.משנדחתה העתירה, פתח פ. בשביתת רעב, הנמשכת כבר 40 יום. לפ. אבנים בכליות, ומדי פעם הוא משתין דם. הקנטינה נסגרה בפניו, ולכן הוא נאלץ לשתות מים מברז חלוד ותה משקיות משומשות. הרופא דרש לתת לו חלב, אך התירו לו - ליטר אחד לשבוע! מעמד מצמרר היתה חגיגת הבת-מצווה של בתו (הוא אב ל-7). פ. הורשה להשתתף בה, אחרי פנייה לבג'צ, לשעתים בלבד. כל הזמן הוחזק כבול בידיו וברגליו לעיני בתו וחברותיה. כדי שיוכל לחבק את ילדיו שחררו לו יד אחת, ואת השניה כבלו לידו של שוטר, וכך הלך גם לשירותים. החדר היה מלא אנשי שב'כ, שוטרים, יס'ם. אשתו ביקשה לתת לו מיץ, ולא הירשו. פ. ירד במשקל יותר מ-20 ק'ג, הוא אינו יכול ללכת ללא תמיכה. במשך חדשיים, בחקירות, הוחזק בתא 1X2 שקירותיו צבועים שחור, נורה דולקת 24 שעות, מזרון על הרצפה, חור כבית שימוש, מוצף ג'וקים שטיילו על כל גופו, ללא יכולת לישון. כעת, בכלא באשמורת, פוקדות אותו חולדות ענק. בתאים לידו – מחבלים ערבים, הנהנים מטלוויזיה, ביקורים, מזון מבחוץ . גם אם יפסיק את שביתתו, לא יוכל לאכול בכלא אוכל שאינו בהכשר בד'ץ, וזאת מונעים ממנו.
אני מתבייש בעבור השב'כ, הפרקליטות, המשטרה, שרות בתי הסוהר ובתי המשפט שלי, על פתיחת תחנה של "אקספרס של חצות" בארצי. אני מתבייש בקהיליית המשפט, האקדמיה ויתר מגדלי השן של ארצי על שתיקתם, המקרינה על כולנו את החרפה וההשפלה הנופלים בחלקו של האזרח פ. אני מתבייש בתקשורת, בדעת הקהל, אני מתבייש בעצמי. ואני שואל את שר הבטחון: אינך מתבייש? אליקים העצני
כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות | אור ליום ששי כ''ד באלול תשס''ז
23:28 06.09.07 |
|
129. מי היה האיש? מיהן הנפשות הפועלות?
בתגובה להודעה מספר 33
|
ערכתי לאחרונה בתאריך 07.09.07 בשעה 00:24 בברכה, פילוביץ שחף כתב החידה:1. האיש שעמד עמו בשורה הוא היום חבר המועצה היוצא דופן. יחד נלחמו בבנו של המייסד. 2. שותפו למשרד הוא היום הראש הלוקה בהלוואה וחיסכון. 3. אמו שימשה לפניו בכהונה, בעוד דודו החסיד היה אהובה המכזיב של נסיכת הכינרת, ויש מלעיזים עליו כי גם בבעלת השלבקת שלח את ידיו. 4. קרוב משפחה אחר, גם הוא מהמשמשים בכהונה הרמה, נודע דווקא בזכות הפלגתו ברחובות. מי האיש? מי הנפשות הפועלות? תשובה:
שמואל תמיר שהיה עורך הדין של שורת המתנדבים בה כיכב אליקים העצני.
שורת המתנדבים = שורת האזרחים של קום המדינה !! 33. https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5391&omm=33&viewmode=
שורת המתנדבים נאבקה בעמוס בן גוריון. אמו של שמואל תמיר (בת שבע) היתה חברת כנסת. שניאור זלמן רובשוב, עורך דבר בעבר , היה נשוי לאחותה, לאחר שהבטיח את אהבתו לרחל המשוררת. יש הטוענים כי שז"ר הנ"ל אהב גם את גולדה.... 98. רחל המשוררת - ''הגירוש מדגניה'' https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5391&forum=gil&omm=98&viewmode=threaded
עו"ד/רה"מ אולמרט היה מתמחה אצל תמיר ואף חבר כנסת בסיעת "המרכז החופשי". (ופרש ממנה יחד עם אליעזר שוסטק).
"המפליג ברחובות" - אורי צבי גרינברג, חבר כנסת בכנסת הראשונה חבר בועדת החינוך והספורט, חתן פרס ישראל לשירה, גיס של שמואל תמיר, אלוף הארץ בשלטי רחוב וכותב הספר "רחובות הנהר" http://www3.openu.ac.il/ouweb/owal/new_books1.book_desc?in_mis_cat=110910
משפחה מעניינת מאד עם אמא (בת שבע) חברת כנסת, דוד נשיא (שז"ר) הבן חבר כנסת (שמואל גיבור החידה) בנוסף אחות, שלא הוזכרה בחידה, שולמית כצנלסון שייסדה את אולפן בני עקיבא והאב (ראובן) שהיה בין מייסדי הרפואה בארץ. עו"ד שמואל תמיר ז"ל לא סבל את אולמרט, לאחר ש"גילה מי הוא", והוא מתבטא עליו בחריפות באוטוביורפיה שלו "בן הארץ הזאת". 11. הספר: כרך א - ''בן הארץ הזאת'' מאת שמואל תמיר!! https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5418&omm=11&viewmode=
עו"ד שמואל תמיר ז"ל היה מבוגר בעשרות שנים מאולמרט, הוא היה בעל משרד עורכי דין ענק ומוצלח, שהעסיק עשרות עובדים ועשרות מתמחים, שאחד מהם היה אהוד אולמרט, אז ח"כ קטן ולא ידוע.
***********
למען הסדר הטוב - אבי היה שמואל תמיר ז"ל אכן שז"ר היה דודו של אבי. אורי צבי גרינברג ז"ל היה נשוי לעליזה גרינברג, דודתי מצד אמי. עו"ד יוסף תמיר. **********
מקור: http://www.e-mago.co.il/Editor/riddle-1014.htm __________________ לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
15:43 18.07.03 |
|
39. התקופה המנדטורית: !! ''עולי הגרדום'' !!
בתגובה להודעה מספר 30
|
ערכתי לאחרונה בתאריך 18.07.03 בשעה 15:47 בברכה, פילוביץ שחף
בס"ד· מבוא · הקדמה לעולי הגרדום · שלמה בן יוסף · דב גרונר · דרזנר יחיאל · קשנאי אליעזר · אלקחי מרדכי · נקר מאיר · וייס יעקב · חביב אבשלום · סוף דבר · בבילוגרפיה בס"ד שמונים שנותיו האחרונות של השלטון העותומני בעכו, עמדו בסימן קפיאה על השמרים. ולעומתן, שלושים שנות המנדט הבריטי היו שנות גידול והתפתחות. אוכלוסייתה גדלה ונכפלה, מ-6,420 נפש ב-1922 ו-7,897 נפש ב-1931 ל-13,000 נפש בקירוב, ב-1946. תחילתה היה גידול איטי, ובין השנים 1922 ל-1931 היה שיעור גידולה 23% בלבד, לעומת שיעור הגידול הממוצע של 35% בכל ארץ-ישראל. להלן עוד נעמוד על התרשמותם של מבקרים בשנות השלושים, מנחשלותה של העיר. הדחיפה הגדולה ניתנה לה בשלהי תקופת המנדט, בעקבות הצמיחה הכלכלית הכללית שבאה בעיטה של מלחמת העולם השנייה. השלטונות הבריטים הרשו עתה לבנות מחוץ לחומות העיר וכך קמה בצפון שכונת מגורים חדשה, בתחומי מון-מיזאר הצלבנית. ב-1938 נבנתה כאן תחנת משטרה גדולה בסגנון "טרגט". עכו לא הייתה עוד כבתקופה העותומנית, בירת מחוז, אלא רק בירת נפה (Sub District) במחוז הצפון. אוכלוסיית הנפה גדלה מ-29,115 נפש ב-1922 ל-37,245 נפש ב-1931. שטח הנפה היה 730 קילומטר מרובעים, ומלבד עכו העיר כלל שישים כפרים ועיירות. ב-1937 הוכפפה הנפה למחוז הגליל החדש. אך שטחה נשאר בעינו. בראשית תקופת המנדט הייתה נפת עכו האיזור הפרוע ביותר בארץ, ושבטי בדואים שונים עשו בה ככל העולה על רוחם מעשי שוד ורצח. במשך שנות העשרים הצליחו קציני משטרה בריטים ובהם דאגלס דאף, להשתלט על המצב, בין השאר על ידו שסללו בעזרת אסירי כלא עכו הגדול, כביש המחבר את עכו לראש-הנרקה. שכן, כך נתאפשר להם להשתלט ביתר קלות על מרחבי הנפה ולהגיע לפינותיה הנידחות. לכביש זה הייתה גם חשיבות כלכלית רבה. באמצעותו נתאפשרו שיווק נוח ומהיר של התוצרת החקלאית של כפרי הגליל המערבי וקשר מהיר עם בירות השכנה, שבאיזור המנדט הצרפתי. על התפתחותה הכלכלית של העיר עכו ניתן ללמוד, מתקציבי העירייה. ואכן, מעניין להיווכח שבין השנים 1928-1938 לא זו בלבד שלא הייתה עלייה בתקציב אלא אף ירידה. ב-1933 היו ההוצאות כדי רבע מההוצאות ב-1928. מצב דברים זה אינו מיוחד לעכו בלבד. גם בשאר הערים הערביות הקטנות היה מצב דומה. לעומת זאת, ערים שקלטו עליה יהודית בשנים אלה גדל תקציבן, פי שלושה בחיפה ופי חמישה בתל-אביב. בשנות השלושים המאוחרות גדל גם תקציבה של עכו. בס"ד בשנות מלחמת העולם השנייה הואץ קצב החיים הכלכליים בארץ-ישראל מפני שצבאות בעלות הברית רכשו בה רבים ממצרכיהם. בסביבות עכו נוסד מפעל של חברת ספיניס (Spinneys) שסיפק מים מינרליים ממעיינות כברי ללקוחות ברחבי הארץ. בצפון היער הוקם בית חרושת לגפרורים. נמל עכו היה הקטן מחמשת נמלי ארץ-ישראל (לצד חיפה, יפו, תל-אביב ועזה מאז 1936), אך המשיך לפעול. אנו למדים אפוא שבראשית התקופה שימש הנמל כמעט רק לייצור סחורות, ואילו בסופה הלך וגדל היקף הייבוא במידה ניכרת. את עכו פקדו בעיקר אוניות מפרש ופסחו עליה כמעט לגמרה כל אוניות הקיטור. בנמל יכלו לעגון אוניות שעומקן עד שלשוה פת'ום (Fathom), שהם כארבעה וחצי מטר. רוחב הכניסה נמל היה 150 רגל (כ-45 מטר), ואורך הרציף היה חמישים רגל (18 מטר). עומק המים בקצהו היה 75 סנימטרים בלבד. משרד העתיקות המנדטורי הוציא סכומי כסף ניכרים על עכו ודאג לשיפוץ חומות העיר שפניהן לים באבנים מסותתות ויפות יותר מאבני החומה המקוריות. חזותו הנוכחית של מערב עכו העתיקה שפניו לים, לא עוצבה בתקופת הצלבנים, כפי שנוהגים לחשוב, אלא בתקופת המנדט הבריטי. עכו החלה שוב להיות מוקד משיכה לתיירים. נחשלותה נהפכה ליתרון. העדר חיי כלכלה ערים ותנועה סואנת ברחובותיה תרמו לשמירת צביונה הציורי ואווירתה המיוחדת. וכך תיארו שניים שביקרו בה בשנות השלושים. דאגלס דאף כותב: "עכו היא מצבור אבק גדול. היא גוססת, ולא ירחק היום שתהיה חרובה ועזובה. מסחרה פסק משקם הנמל הגדול החדש בחיפה... הביצורים וחומות המגן נוטים לנפול, בכל אתר ואתר בתים הרוסים ושברי לבנים. לא מתקנים את נזקי הים, והבקיעים בחומה גדלים והולכים בסערות החורף". "מקום אחד של שלווה מצאתי, והוא מתחת לחצר בית הסוהר, אותו גהינום עלי אדמות. קפלת ההוספיטלרים שוכנת מתחת לחצר בית הסוהר והכניסה אליה מרחוב צר סמוך לאבן הזכרון לחיילי הצי הבריטי שנספו במערכות 1799 ו-1840. אין הרבה לראות בה, בית אלוקים הישן מולא בעפר, כדי שיוכל לשאת את משקל הביצורים החדשים שמעליו. הכניסה בגובה קמרון תקרתו, כשלושים רגל בקירוב מעל רצפתו המקורית. האבן כהה, ומכותמת בכתמי עפר ומכוסה בכורי עכביש, הגדולים ביותר שראיתי מעודי. אך למרות הלכלוך הנך שרוי באווירה מיוחדת ונדירה." בס"ד לפני שנפרט על עולי הגרדום, אנו מבקשות לסקור באופן כללי- קווים לדמותם של עולי הגרדום- "הרוגי המלכות". הרוגי המלכות הם יהודים שנתלו בפקודת שלטונות המנדט הבריטי בעוון פעילות מחתרתית, שימוש בנשק נגד פורעים ערבים, התנקשות באנשי השלטון, שהיו עוינים ליהודים ולמפעל התחייה בארץ ישראל ורדפו את חברי ארגוני המחתרות. ואלה שתיים עשרה חברי אצ"ל ולח"י, שהועלו אל הגרדום ביד הבריטים: שלמה בן-יוסף אליהו חכים אליהו בית-צורי דב גרונר מרדכי אלקחי אליעזר קשאני מאיר נקר דוב רוזנבוים (יחיאל דוב דרזנר) משה בראזני מאיר פינשטיין אבשלום חביב יעקוב וייס ראשון העולים לגרדום בכלא עכו היה שלמה בן-יוסף (שלום טבצ'ניק), מחברי פלוגת בית"ר, שחנתה בראש פינה. הימים היו ימי מהומות-הדמים של 1936-1939. מצב הביטחון בגליל העליון היה קשה מאוד. הישוב היהודי הקטן בצפת היה נצור כל ימי המהומות ומותקף ע"י ערבים. במושבה ראש פינה שקדה פלוגת בית"ר על שמורת המושבה ושדותיה. ב-28 במרץ 1938 רצחו הערבים שש נוסעים יהודים מבין עשרה שהיו במכונית שנסעה מחיפה לצפת. בין הנרצחים היו שלושה נשים וילד. הרצח הנתעב הרתיח את דמם של יהודי הארץ חברי בית"ר בראש פינה החליטו לקחת נקם. ב-21 באפריל 1938 יצאו שלושה חברי בית"ר חמושים ברימונים ובאקדחים לכביש צפת וירו במכונית-נוסעים ערבית. היריות לא פגעו באיש והשלושה נמלטו והסתתרו ברפת שבקרבת מקום. הם נתפסו בידי שוטרים והודו במעשם. הניסיונות לטשטש את המקרה עלו בתוהו בשל התנגדותם של השלושה, אשר הצהירו כי רצו להפגין נגד הטרור הערבי. ב-5 ביוני 1938 הוציא בית הדין הצבאי הבריטי פסק דינו. אחד הנאשמים הוכרז כחולה רוח. שניים נידנו למוות ופסק דינו של האחד הוחלף למאסר עולם בשל גילו הצעיר. שלמה בן יוסף הועלה לגרדום ב-29 ביוני 1938 (ל' בסיוון תרצ"ח). בעוז רוח בתוך שירת "התקווה" עלה שלמה בן יוסף אל הגרדום. בס"ד ב-16 באפריל 1947 נתלו דוב גרונר, מרדכי אלקחי, אליעזר קשאני ודוב רוזנבוים. גרונר נתפס בידי הבריטים בעת התקפת אצ"ל על משטרת רמת-גן (23.4.1946), השלושה היו מנידוני "ליל ההלקאות" (29.12.1946). (דוב רוזנבוים היה כינויו של יחיאל דרזנר). ב-21 באפריל 1947 פוצצו עצמם משה באראזאני , חבר לח"י, ומאיר פיינשטיין, חבר אצ"ל. משה באראזאני נידון למוות ב-17 במרץ על החזקת רימון יד. מאיר פיינשטיין נידון למוות על השתתפות בפיצוץ תחנת רכבת בירושלים. יום תלייתם נקבע ל-21 באפריל. באמצעות אסירי המחתרת שבכלא ירושלים הועברו לשני הנידונים חומרי נפץ ופצצים בתוך שני תפוחי זהב. לפי התוכנית היו צריכים לפוצץ על גופם את חומר הנפץ כאשר התליינים יכנסו לתאם להובילם אל עמוד התלייה, ו"תמות נפשי עם פלשתים". אבל משנתברר להם כי הרב של בית הסוהר יהיה נוכח בהוצאתם מין התא, החליטו השניים להתאבד. מאיר עישן סיגריה והצית את הפתילים. שניהם מתו מות גיבורים. ב-29 ביוני 1947 הועלו לגרדום בכלא עכו שלושת חברי אצ"ל- אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר- שנתפסו בעת הפריצה של כלא עכו. בשירת "התקווה" הלכו הנידונים לתלייה. הם נטמנו בבית העלמין בצפת. ב-23 במרץ 1945 הועלו לגרדום אליהו חכים, ואליהו בית צורי, חברי לח"י, שנשלחו מארץ ישראל לקהיר להתנקש בחייו של הלורד מוין, המיניסטר הבריטי, שהואשם במעשים עוינים לציונות ולבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. ב-6 בנובמבר 1944 הרגו השניים את הלורד מוין, נתפסו ונידנו למוות בתלייה. עצמותיהם הועלו לישראל בשנת 1975. מבחן התוצאה. פ"ש
כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
21:27 27.11.03 |
|
59. פרשת דיר-יאסין .....................
בתגובה להודעה מספר 30
|
דיר-יאסין בחודש מרס הגיעו מעשי האיבה לשיאם, ונדמה היה שהיישוב היהודי לא יוכל לעמוד במהלומות שהנחיתו עליו הערבים. הכנופיות שלטו בכל דרכי התחבורה הבין-עירוניות, הדרך לירושלים נחסמה והעיר הושמה במצור. גם היישובים בגליל ובנגב היו מנותקים. ההתקפות על השיירות היו רצחניות, ומספר הקרבנות היהודיים עלה מיום ליום. שיטת השיירות עם הליווי הצמוד נכשלה, ורוב הרכב המשוריין, שהותקן במאמצים מרובים, הושמד או אבד. היוזמה היתה כולה בידי הערבים, אשר נעזרו לא מעט ב"נייטרליות" של הבריטים, שלא עשו דבר כדי לשמור על החוק והסדר בארץ. כוחות בלתי-סדירים זרמו מעבר לגבול וחיזקו את הכנופיות הערביות שפעלו בארץ. באיזור הצפון פעל קאוקג'י, שהגיע מסוריה בראש כוח גדול ובאזור המרכז פעלה יחידה גדולה בראשותו של חסן סלמה. בסביבות ירושלים היה מפקד הכוחות הערביים עבדול אל קאדר חוסייני, שנעזר במתנדבים עירקיים שהגיעו מעבר-הירדן וכן בעריקים מן הצבא הבריטי. בארבעת החודשים שחלפו מאז החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר נהרגו ברחבי הארץ כ-850 יהודים, חלקם הגדול בירושלים ובדרך אליה. לאור ההתפתחויות האלה, הוחלט במטה האצ"ל בירושלים לזרז את ההכנות לקראת מלחמה כוללת. הוצאו שתי פקודות, ששינו את דמותה של המחתרת: א. הוכרז על גיוס כללי להגדלת השורות; ב. הוחל בהקמת בסיסי קבע לקליטת הלוחמים. במסגרת הארגון מחדש, אוחדו החת"ם (חיל תעמולה מהפכני) עם הח"ק (חיל הקרב) וכל הלוחמים אורגנו במסגרת של גונדות (מקביל למחלקות) ופלוגות. נוסף לכך אורגנה פלוגת הנוער, בפיקודו של פנחס טוכמן ("רון"), שכללה כ-150 צעירים וצעירות בגיל 17-14. הם עסקו בעיקר בתעמולה וקשר וכן עסקו באימוני נשק והיוו עתודה לפלוגות הקרב. גם גוף ה"אוצרון" אורגן בפיקודו של יחיאל אוהב-עמי ("עידו"), וכלל את החברים המבוגרים יותר. אלה עסקו בשמירה ובהכנת ביצורים. כדי לקלוט את המגויסים החדשים, הוחל עוד בסוף 1947 בארגון קורסים ל"סגנים" (מפקדי כיתות), תחילה בפיקודו של יואל קמחי ולאחר-מכן בפיקודו של המחבר. בסך-הכול היו שלושה קורסים כאלה, שהכשירו קרוב לחמישים מפקדי כיתות חדשים. כאמור, הבסיס הראשון הוקם בפברואר 1948 בדירה בקריית שמואל ושימש אכסניה לקורס "סגנים". הבסיס השני הוקם בשכונת עץ-חיים, בכניסה לעיר, בבניין בלתי גמור של הקבלן פרוסק, אשר בנו יעקב היה חבר האצ"ל. בן-ציון כהן ("גיורא") נתמנה מפקד הבסיס, ושוכנו בו ארבעים לוחמים וכן מספר בנות שעסקו בשירותים. גיורא, שהיה יוצא הצבא הבריטי, הנהיג משטר של אימונים ומשמעת צבאית. אחת הפעולות הראשונות שבוצעו על-ידי אנשי הבסיס היתה השתלטות על שתי משאיות גדולות של הצבא הבריטי. על-פי האינפורמציה שהגיעה לאצ"ל, אמורות היו המשאיות להוביל נשק לירושלים. כאשר הגיעו המשאיות לכניסה לירושלים, השתלטו עליהן גיורא ואנשיו ללא קושי מיוחד. עד-מהרה התברר, כי לא נשק נושאות המשאיות, אלא קמח. שני הנהגים ומלוויהם הורדו אחר כבוד מן המכוניות, נשקם (שני סטנים ושני רובים) הוחרם ו-300 שקי קמח הוחרמו והועברו למחסני הארגון. קמח זה שימש את הלוחמים במשך כל זמן המצור על העיר. עוד בסיס הוקם בקצה המזרחי של שכונת מאה-שערים, סמוך לרחוב מלכי ישראל ובית- החולים האיטלקי (אזור שהיה נתון בשליטת הערבים). תושבי השכונה שמחו להעמיד לרשות הארגון את האמצעים לאחזקת הבסיס, כדי שלוחמיו יגנו על השכונה בשעת הצורך. בבסיס שוכנה גונדה בפיקודו של ישראל לוי ("נחשון") וכסגנו שימש יעקב עקנין ("עמיאל"). לאחר-מכן הוקם עוד בסיס, בבתי פיינגולד ברחוב יפו, סמוך לאזור הביטחון, שכלל את מגרש הרוסים ואת בניין ג'נרלי. על הקמתו מספר צבי כספי: 10 רענן ביקש אותי לרכז את חברי הארגון שהשתחררו זה לא מכבר מלטרון. לשאלה היכן לשכן אותם, היפנה אותי אל שמואל סוקולוב ("נחום"), שסיפר לי כי בבתי פיינגולד ישנן מספר דירות ריקות, בהן התגוררו משפחות ערביות שעזבו את ירושלים. תפסנו את הדירות הללו ושיכנו בהן 34 לוחמים. בתי פיינגולד נבנו כמרכז מסחרי בשנת 1895 על-ידי המומר שלמה בן-דוד פיינגולד (ומכאן גם השם "ביתו של המשומד"). בבניין היו בתי-עסק, דירות מגורים וכן אולם גדול שנבנה כאולם שמחות, אולם הפך במשך הזמן לאולם הראינוע הראשון בירושלים. בזמן מלחמת-העולם הראשונה, הוחרם הבניין והשתכנה בו המפקדה של חיל הסיוע האוסטרי. לאחר כיבוש הארץ על-ידי האנגלים, הפכו בתי-פיינגולד למרכז יהודי חשוב. בבניין שכנה מערכת העיתון העברי "דואר היום" של איתמר בן-אב"י. כאן נפתח המשרד של מועצת פועלי ירושלים ובחצר הוקמו מוסדות שונים כמו: "המשביר", מטבח הפועלים, "קופת מלווה", לשכת העבודה ועוד. מספרים כי בבתי פיינגולד שכן גם בית-הבושת הראשון של ירושלים המערבית. 11 ב-12 במרס חזר יהושע גולדשמיד ("גל") לירושלים. יחד אתו הגיעו בשיירה גם יוסף אבני וכן 25 מעצורי לטרון, ו-10 בנות שהיו עצורות בבית-הסוהר בבית-לחם (עם תחילת הקרבות הועברו עצורי לטרון ובית-לחם למחנה המעצר בעתלית). כזכור, שימש גל מפקד הח"ק (חיל הקרב) בירושלים, ובעקבות "הסזון הקטן" נאלץ לגלות לתל-אביב. גל היה חייל נועז, והשתתף בפעולות רבות נגד השלטון הבריטי. עם בואו, נתמנה קצין המבצעים של האצ"ל בירושלים. בחודש מרס התחדשו ההתנגשויות בין האצ"ל להגנה בעקבות ההחרמות שהחרים האצ"ל, תחילה ממחסני ממשלת המנדט ואחר-כך גם מסוחרים יהודים. למטה המחוז הגיעו ידיעות לפיהן מתכוננים הבריטים, עם צאתם את ירושלים, להעביר לידי הערבים את תכולת מחסני הממשלה. הוחלט להקדים אותם ובחודש מרס השתלט גיורא עם אנשיו על מחסני מחלקת עבודות ציבוריות ברחוב הנביאים וברחוב בצלאל. הם הוציאו משם ציוד בשווי עשרות אלפי לירות וכן ארבעה אופנועים חדשים, ששימשו את קשרי הארגון. בין היתר הוחרמה גם מכוניתו החדשה של מנהל מחלקת עבודות ציבוריות, וזו שימשה את מפקד המחוז של האצ"ל. הוחרמו גם שש מכוניות של הדואר, אולם לבקשת ההגנה הוחזרו שתיים מהן כדי לקיים את שירותי הדואר בעיר. אנשי הארגון פרצו למחסני משרד הבריאות בשכונת מחנה יהודה והוציאו ציוד רפואי רב. לאחר שהציוד הועמס על המשאיות, הופיעה יחידה גדולה של ההגנה שהתנגדה להוצאתו מן המקום. פרץ סכסוך, שעלול היה להסתיים בהתנגשות מזוינת, אולם בסופו של דבר הושג הסכם לפיו יועבר הציוד הרפואי למחסנים משותפים. התנגשות נוספת היתה כאשר אנשי הארגון יצאו להחרים דלק ממחסני חברת האשלג ברחוב שמואל הנביא. בעוד הבחורים עוסקים בהעמסת החביות על המשאית, הופיעה יחידה של ההגנה וטענה כי הדלק שייך לה. החל דין-ודברים, שעבר במהרה לצעקות ואיומים. לבסוף הושגה פשרה, לפיה יקבל כל ארגון חלק שווה ממלאי הדלק שהיה במקום. עם הקמת הבסיסים, גברו הצרכים ונדרשו מקורות כספיים למימון ההוצאות הרבות. אם בחודש נובמבר 1947 היה תקציב המחוז 1,800 לירות, הרי בחודש מרס 1948 הגיע התקציב ל-7,500 לירות ובמאי 8491 - ל-12,000 לירות. 12 מאחר שהקשר עם המרכז בתל-אביב נעשה קשה יותר ויותר, הוחל בחיפוש אחר מקורות מקומיים. באותו זמן פתח האצ"ל בכל הארץ במגבית עממית בכל הארץ, והאזרחים נקראו לתרום ל"קרן הברזל", כל אחד כפי שיִִדבנו ליבו. את המגבית בירושלים ריכז אליהו לוי ("אביאל"). זוגות-זוגות יצאו לוחמי המחתרת אל יהודי ירושלים כדי להתרימם. הלוחמים נתקבלו בדרך כלל בחמימות רבה ואף פשוטי-העם תרמו, כל אחד לפי יכולתו ואף למעלה מזאת. היו מקרים מרגשים במיוחד, כאשר נשים הורידו מעל אצבעותיהן טבעות יקרות ואף טבעות נשואין ותרמו אותן למאמץ המלחמתי של הארגון. בסך-הכול נאספו בירושלים 5,000 לירות. נוסף למגבית העממית, נערכה גם מגבית אצל בעלי היכולת. בדרך כלל, היתה ההיענות רבה, אולם היו סוחרים שסירבו לתרום, או רצו להמעיט בתרומתם. לגבי חלק מהם ננקטו אמצעים, שכללו החרמת סחורה ממחסניהם. כך, למשל, הוחרמו סיגריות ממחסניו של אוורבך, שהיה יבואן סיגריות. היתה גם החרמה אצל סוחר בגדים בשם זוזובסקי, אולם הסחורה הוחזרה לאחר שהסכים לשלם את אשר הוטל עליו. במקרה אחר, הוחרמו מצרכי מזון ממחסניו של דינוביץ, אשר הביאו לידי התנגשות קשה עם ההגנה. בסוף מרס 1948, הזמין שאלתיאל את רענן לפגישה, אשר נתקיימה במשרדי הסוכנות היהודית. שאלתיאל דרש מרענן להפסיק את פעולות ההחרמה והציע לשלב את האצ"ל במערך ההגנה על העיר. על פי ההצעה, תישמר המסגרת הארגונית של האצ"ל, אולם הוא יהיה כפוף לפיקוד ההגנה. במקרה כזה יקבל האצ"ל את כל צרכיו בציוד ואספקה מן ה"הגנה". רענן דחה את הצעתו של שאלתיאל, בנימוק ששיקולי ה"הגנה" בעיר מבוססים על ההנחה שירושלים תימסר לשלטון בינלאומי, בעוד האצ"ל חותר להכללתה של העיר במסגרת המדינה היהודית העומדת לקום. רענן, מצדו, הציע שיתוף-פעולה אופרטיבי לגבי אותם מבצעים שיבטיחו את שחרורה של ירושלים כולה. שאלתיאל ביקש לשקול את הדבר והציע להיפגש שנית. לא היתה זו הפעם הראשונה בה נתקיימה פגישה בין נציגי שני הארגונים. כבר סמוך לבואו של שאלתיאל לירושלים יזם עורך-הדין אשר לויצקי פגישה כזו. לויצקי, אישיות מוכרת בירושלים, שהיה מקובל על ההגנה ועל האצ"ל כאחד, פנה אל הרב הרצוג, רבה הראשי של ארץ-ישראל, וביקש ממנו לארח את הפגישה. רענן סירב לפגוש את שאלתיאל ושלח לפגישה את משה אריאל, מזכיר המחוז. הרב הרצוג הציג את אריאל בפני שאלתיאל ויצא את החדר, כדי לאפשר לשניים לשוחח ביניהם באין מפריע. שאלתיאל הביע אכזבה מכך שרענן לא הופיע לפגישה. הוא פתח בסקירה על המצב הביטחוני הקשה והציע שיתוף-פעולה בין שני הארגונים. הכוונה היתה לשתף את האצ"ל בשמירה על השכונות הקיצוניות של העיר וכן להפריש לוחמים לליווי שיירות. נוסף לזאת דרש שאלתיאל שהאצ"ל יחדל מלתקוף את השלטון הבריטי בירושלים. אריאל השיב, שהוא מוכן לשתף את לוחמי האצ"ל בשמירה בעמדות ואף בליווי שיירות, אולם הוא אינו מוכן להתחייב להפסיק את הלחימה נגד הבריטים. אמנם המאמצים של האצ"ל מופנים כרגע להתמודדות עם הערבים, אולם אין כל ביטחון שהבריטים אמנם יעזבו את הארץ ללא זירוז נוסף מצד המחתרת העברית. תגובתו של שאלתיאל היתה חריפה מאד: אם לא תפסיקו את הפעולות שלכם נגד הבריטים, נמנע אותן בכוח הזרוע. במקרה זה ניאלץ להפנות חלק גדול מהמאמץ שלנו למאבק נגדכם. הפגישה נסתיימה ללא הסכמה. לאחר פגישת שאלתיאל-רענן, נפגש שאלתיאל עם יהושע זטלר ("מאיר"), מפקד לח"י בעיר. לאחר מתן סקירה ביטחונית כללית, הציע שאלתיאל לזטלר את אשר הציע קודם-לכן לרענן, אולם הוסיף ואמר כי: "ברצוני להביא לידיעתך כי גרינברג (כינויו של רענן בפגישותיו עם שאלתיאל) הביע בפני את הסכמתו להצעה". בכך ניסה שאלתיאל לבודד את האצ"ל, אולם צעדו זה הביא לתוצאות הפוכות - הוא גרם לשיתוף-פעולה בין שני הארגונים, האצ"ל ולח"י. שיתוף-פעולה זה לא היה כה פשוט, בהתחשב במשקעים הרבים שהצטברו בלב חברי שני הארגונים מאז הפילוג ביניהם בשנת 1940. נעשו אמנם במשך הזמן ניסיונות לא מעטים לאיחוד או לפחות לשיתוף-פעולה אופרטיבי בין שני הארגונים, אולם לא היה בזה כדי לחפות על היריבות הגדולה שגבלה לעתים בשנאה הדדית. בפגישה בין זטלר לרענן התברר כי שאלתיאל שיקר לשניהם, והתוצאה היתה - הסכם שיתוף-פעולה אופרטיבי בין האצ"ל ולח"י. בפגישה נוספת, שהשתתפו בה גם יהושע גולדשמיד ומרדכי בן-עוזיהו ("דרור"), קציני המבצעים של שני הארגונים, הציע זטלר לכבוש במשותף את הכפר הערבי שועפט, בצפונה של ירושלים. המטרה היתה להקל על הגישה לשני היישובים היהודיים עטרות ונוה-יעקב, וכן לנתק את השכונה הערבית שייח ג'ראח מן העיר הערבית הגדולה רמאללה. גל הצביע על העובדה כי שועפט נמצאת על ציר הנסיגה של הבריטים מירושלים ומכאן החשש שהם עלולים להתערב בקרב נגד היהודים (כפי שאמנם קרה בסוף אפריל, כאשר הפלמ"ח כבש את שייח ג'ראח ואולץ לנטוש את המקום בלחץ הצבא הבריטי). הצעתו האלטרנטיבית של גל היתה לכבוש את הכפר דיר-יאסין, שהיה מחוץ לציר הפינוי הבריטי. הנשק שעמד לרשות האצ"ל כלל כ-30 רובים, 2 מקלעים בטיפון ברן, כ-50 תת-מקלעים (רובם הגדול סטנים מיצור עצמי, שנשלחו מתל-אביב ולא היו מאיכות גבוהה) וכן 120 אקדחים וכמות לא גדולה של רימונים וחומר נפץ. הכפר דיר-יאסין שכן על גבעה ממערב לירושלים, בגובה 800 מטר מעל פני הים, ובמרחק של 700 מטר לערך מהשכונה היהודית גבעת-שאול. משלט דיר-יאסין חלש על השכונות היהודיות המערביות: גבעת-שאול, בית-הכרם ויפה-נוף ועל הדרך לבית-וגן (ראה תרשים 8). כן חלש הכפר על קטע מהכביש המקשר את ירושלים עם תל-אביב. דיר-יאסין שימש מעבר לכוחות שנעו מן הכפרים הערביים עין-כרם ומלחה שבדרום אל הכפרים קסטל וקולוניה, ששלטו על הכביש הראשי ירושלים - תל-אביב. תרשים 8 - כיבוש דיר יאסין 9.4.48 דיר-יאסין נכלל בכפרים הערביים שיש לתפוס במסגרת מבצע "נחשון", שהחל ב-6 באפריל. ואמנם, בשעה שנערכו קרבות הדמים על הקסטל בתחילת אפריל, זרמה אל שדה הקרב תגבורת ערבית, שעברה דרך דיר-יאסין ועזרה לגירוש הכוח היהודי שכבש את הקסטל. כשנודע למטה ה"הגנה" על התוכנית לכבוש את דיר-יאסין, ביקש שאלתיאל מרענן לתאם את מועד כיבוש הכפר עם ההתקפה החוזרת המתוכננת לכיבוש הקסטל. שאלתיאל אף שיגר מכתב זהה לרענן ולזטלר, שבו אישר את הפעולה בדיעבד במכתבו של שאלתיאל נאמר: 13
אל: שפירא מאת: ממ"ז נודע לי שאתם מתכוננים לבצע פעולה על דיר-יאסין. ברצוני להעיר את תשומת לבכם לעובדה, שתפיסת דיר-יאסין והחזקתו הנם שלב אחד בתוכנית כללית שלנו. אין לי כל התנגדות שאתם תבצעו את הפעולה בתנאי שיש בכוחכם להחזיק בו. אם אין לאל ידכם לעשות זאת, הריני מזהיר אתכם מפני פיצוץ הכפר, אשר יביא בעקבותיו לעזיבתו על-ידי התושבים ותפיסת החורבות והבתים העזובים על-ידי כוחות זרים. מצב כזה יכביד במקום להקל על המערכה הכללית וכיבוש שני של המקום יהיה כרוך בקרבנות גדולים של אנשינו.
נימוק נוסף שברצוני להביא בפניכם הוא, שאם יימשכו למקום כוחות זרים, יהיה בזה משום הפרעה לתוכנית להקים אוירודרום במקום. (ההדגשות שלי - י.ל.). בעדותו, מספר יצחק לוי (לויצה) כי שאלתיאל הציע לאצ"ל להצטרף לכוחות ההגנה שיצאו לכבוש בשנית את הקסטל. כאשר סירב רענן, אישר שאלתיאל את ההתקפה על דיר-יאסין וזאת משני נימוקים: 14 האחד, שאם יסרב, יעשו אנשי האצ"ל את הפעולה בכל מקרה ומוטב שייראה כמחזיק אותם תחת פקודתו מאשר להשלים עם עובדת אי הציות. הנימוק השני היה כי לאחר נפילת הקסטל עלול היה דיר-יאסין להיהפך לאובייקט מסוכן. (ההדגשה שלי, י.ל.) בשעה ששאלתיאל כתב את המכתב לרענן, כבר היה ידוע לשירות הידיעות של ה"הגנה", כי לדיר-יאסין נכנסו כוחות מזוינים, שכללו אנשי כנופיות ומתנדבים עירקיים. היה זה המוכתר של הכפר שנפגש בחשאי עם איש הקשר של הש"י כדי להודיעו שאין לו שום שליטה על הכנופיות שנכנסו לכפר, וכי ההבטחה שדיר-יאסין יהיה כפר שקט אינה עוד בתוקף. הכוחות המזוינים שהשתלטו על הכפר, היוו איום חמור לא רק לשדה התעופה הקטן ששאלתיאל תכנן לסלול בקרבת מקום, אלא גם לשכונות היהודיות הסמוכות ולתחבורה היהודית שנעה על הכביש הראשי לשפלה. המידע שמסר המוכתר נבע מן ההסכם שהיה לו עם ההגנה: 15 הנידון: תנאי ההסכם בין דיר-יאסין וגבעת שאול. ביום שלישי 20.1.48 התקיימה פגישה בין נכבדי דיר-יאסין ואנשי גבעת שאול. שני הצדדים הגיעו לידי הסכם על יחסי שכנות טובים לפי הפרטים דלקמן: אנשי דיר-יאסין יודיעו על כל מקרה של מציאות אנשי כנופיות בסביבה (במקרה שלא יצליחו להדוף אותם מן המקום) לפי הסימנים הבאים: ביום: אנשי דיר-יאסין יתלו כביסה במקום מוסכם (שתי חתיכות לבנות ובאמצע חתיכה שחורה). בלילה: אנשי דיר-יאסין יאותתו בפנס 3 נקודות. אנשי גבעת שאול יענו בקו אור. אנשי דיר-יאסין יסיימו ב-3 נקודות. לאחר החלפת הסימנים הנ"ל, יש להיפגש במקום מוסכם עם החלפת הסיסמה (הסיסמה תשתנה כל שלושה ימים). למרות ההסכם, לא הפך דיר-יאסין לכפר שוחר שלום. עקיבא אזולאי, ששימש סגן מפקד אזור גבעת שאול, מספר בעדותו כי אחיו של המוכתר לא תמך בהסכם ומדי פעם נורו יריות לעבר גבעת שאול. 16 בצרור ידיעות מטעם חטיבת מחוז ירושלים על המתרחש בדיר-יאסין 17 אנו מוצאים כי כבר ב-28 בינואר 1948 נראתה קבוצה בת 25 איש מתאמנת במורדות הדרום-מערביים של דיר-יאסין וביניהם אדם במדי הלגיון הערבי. בהודעה מה-3.2.48 נאמר, כי קבוצה בת כ-30 ערבים נראתה מתאמנת בנשק. ב-2.4.48 פתחו אנשי דיר-יאסין בצליפות לעבר השכונות היהודיות בית-הכרם ויפה-נוף. עדויות אחרות מספרות על ביצורים שנעשו בכפר ועל נשק רב שנאגר בו; ימים ספורים לפני ההתקפה על דיר-יאסין נמסר על נוכחות לוחמים זרים בכפר, ביניהם חיילים עירקיים ואנשי כנופיות. מחקר ערבי שנערך באוניברסיטת ביר-זית מספר כי הגברים בדיר-יאסין לקחו חלק פעיל בפעולות אלימות נגד מטרות יהודיות וכי בקרב על הקסטל השתתפו רבים מתושבי הכפר לצדו של עבד-אל-קאדר אל-חוסייני. 18 כן נאמר באותו מחקר שבכניסות לכפר נחפרו תעלות מגן ושלמעלה מ - 100 גברים אומנו וצויידו ברובים (אנגלים וגרמנים) וב - 2 מקלעים מטיפוב ברן. הוקם משמר מקומי ובכל לילה שמרו 40 מתושבי דיר-יאסין במשמרות. יצחק לוי (לויצה), ששימש מפקד שירות הידיעות של ההגנה בירושלים, ידע היטב כי דיר-יאסין מהווה סכנה ביטחונית לשכונות היהודיות במערב העיר ולקטע הכביש המקשר בין ירושלים לתל-אביב. כמו-כן היוו הכוחות המזוינים שהשתלטו על הכפר איום חמור לשדה-התעופה הקטן שעמדו לסלול בקרבת מקום. בכל זאת, התנגד לויצה לאישור ההתקפה על הכפר, ובעדותו הוא מספר: 19 שאלתיאל סיפר לי זאת בערב לפני הפעולה. חששתי להתנהגות אנשי אצ"ל ויעצתי לשאלתיאל להודיע על הפעולה לאנשי דיר-יאסין. שאלתיאל סירב, מתוך הנימוק שלא יתכן להודיע לערבים (אפילו ידידותיים) על פעולה של יהודים שהוסכם עליה. לבסוף, יש לציין כי שאלתיאל לא סיפר לרענן על ההסכם שנחתם בזמנו בין תושבי גבעת שאול למוכתר דיר-יאסין וכן לא מסר לו שום אינפורמציה על גודל הכוחות המזוינים שנמצאו אותה עת בכפר. יומיים לפני הפעולה נתקיימה תצפית יום בהשתתפות כל מפקדי הכיתות שאמורים היו להשתתף בפעולה ולאחר-מכן נערך סיור לילה. ממקום התצפית אשר בקצה בית-הכרם, הסביר בן-ציון כהן ("גיורא"), שנתמנה מפקד הפעולה, את התוכנית ואת תפקידו של כל אחד ואחד מהמפקדים. בלילה נערך סיור במסלול הפעולה. הקבוצה הצליחה להגיע עד קרוב מאוד לכפר מבלי שתושביו ירגישו בכך. הבחורים עצרו רק כאשר הכלבים התחילו לנבוח, מחשש שמא יעירו את השומרים. העובדה שניתן היה להגיע עד סמוך לבתי הכפר, נסכה ביטחון עצמי רב והרגשה שהקרב יהיה קצר ואפשר יהיה לסיים את המשימה ללא קושי רב. היציאה לקרב ביום חמישי 8 באפריל התכנסנו בבסיס "עץ חיים" כ-70 לוחמי אצ"ל (אנשי הלח"י נפגשו בנפרד בגבעת-שאול). היתה זו הפעם הראשונה שמספר כה רב של אנשי המחתרת נפגשו בגלוי, מבלי לחשוש משוטרים או חיילים בריטיים. האווירה היתה חגיגית ומצב-הרוח מרומם; סוף-סוף יוצאים להלום באויב שהנחית על היהודים מכות כה קשות במשך ארבעה חודשים תמימים. העובדה ששני ארגוני המחתרת יוצאים בצוותא הגבירה את הרגשת הביטחון והאחדות, ולכבוד המאורע נבחרה סיסמת הקרב "אחדות לוחמת". את המפגש פתח רענן, מפקד המחוז של האצ"ל בירושלים. רענן, גבה-קומה ובעל חזות מרשימה, שנהג לדבר לאט, בקול עמוק וסמכותי. רענן הסביר לנו כי לכיבוש דיר-יאסין שתי מטרות: צבאית ומדינית. באשר לאספקט הצבאי, הרי הכוונה היא לא רק לשחרר את השכונות המערביות של ירושלים מהאיום של דיר-יאסין, אלא בעיקר להעביר את היוזמה לידינו. יש לעבור ממגננה להתקפה ולהעביר את הקרב לשטחו של האויב. כיבוש הכפר יוכיח לערבים כי מי שמתקיף עלול גם להיות מותקף. הכיבוש יביא גם להעלאת המורל בקרב תושבי ירושלים ויחזיר להם את ביטחונם העצמי שאבד. באשר לצד המדיני, יהיה בכיבוש משום שינוי תפיסה והוא יביא למפנה במלחמה; לא עוד פעולות עונשין, אלא כיבוש לשם החזקה במקום. יידעו העם והעולם כי היהודים אינם מוכנים לוותר על ירושלים, ואם יהיה צורך, יכבשוה בכוח הנשק. (יש לציין, כי במבצע "נחשון", שהחל מספר ימים לפני כיבוש דיר-יאסין, השתלטו כוחות ה"הגנה" על הכפרים הערביים אשר בצדי הכביש, אלא שההשתלטות היתה זמנית, ולאחר העברת השיירה לירושלים ניטשו הכפרים שנכבשו). רענן הוסיף ואמר כי מאחר שמדובר בכיבוש ולא בפעולת עונשין, יש להימנע מפגיעה בערבים שלא לצורך. במיוחד הזהיר חזור והזהר שלא לפגוע בזקנים, נשים וטף. זאת ועוד: כל ערבי שייכנע, אפילו הוא לוחם, יש לקחתו בשבי ולא לפגוע בו בשום צורה שהיא, והוסיף כי "בשבויים יש לנהוג על-פי אמנת ג'נבה". רענן סיפר שכדי למנוע קרבנות מיותרים, הוחלט כי את הפעולה יפתח משוריין מצויד ברמקול, אשר ייכנס לכפר לפני הפתיחה באש. באמצעות הרמקול יודיעו לתושבים כי הכפר מוקף על-ידי אנשי אצ"ל ולח"י והתושבים נקראים לעזוב את הכפר לכיוון עין-כרם או להיכנע. בהמשך ההודעה נאמר כי הדרך לעין-כרם פתוחה ובטוחה. לאחר דברי רענן, הועברה רשות הדיבור ליהושע גולדשמיד ("גל"). הוא הסביר, כי מטרת הפעולה היא כיבוש הכפר, טיהורו והחזקתו.כאמור, בן-ציון כהן ("גיורא") נתמנה מפקד הפעולה ואני מתמניתי לסגנו. התוכנית היתה לתקוף את הכפר בשני ראשים: כוח של שתי מחלקות אצ"ל, בפיקוד יהודה לפידות ("נמרוד") ומיכאל חריף ("מאיר"), יתקוף מכיוון בית-הכרם, וכוח של מחלקת לח"י יתקוף מכיוון גבעת-שאול. כמו כן הופרש כוח קטן של כיתה בפיקודו של יהודה טרייביש ("מנשה"), כדי לתפוס את המשלט מדרום לכפר (בכיוון הר-הרצל), ותפקידו למנוע תגבורת ערבית מעין-כרם וממלחה. (ראה תרשים 8). כזכור, נתמנה בן-ציון כהן מפקד הפעולה ויהודה לפידות - סגנו. בשעה שתיים אחר חצות הוסעו לוחמי האצ"ל מבסיס "עץ חיים" לבית-הכרם. הכוח צעד לתוך הוואדי, שם התפצלו הכיתות, וכל כיתה עלתה במעלה הטראסות לשטח הפעולה המיועד לה. יחידת לח"י נערכה בגבעת-שאול ומשם התקדמה לעבר היעד. חלק מן הכוח התקדם מאחורי המשוריין שנשא את הרמקול ונסע בשביל המוביל למרכז הכפר. (את הרמקול השיגו מחנותו של פרץ אפשטיין שהיה איש ההגנה. תחילה ניסה להשתמט מנתינתו, אולם לבסוף הצליחו אנשי לח"י לקבל ממנו את הרמקול והשאירו אצלו פיקדון של 75 לירות). סמוך לשעה 4:450 הבחינו שומרי הכפר בתנועה חשודה. ואחד מהם צעק בערבית "מחמוד". אחד מחיילי האצ"ל חשב שפונים אליו בסיסמה "אחדות" וענה בעברית את חלקה השני של הסיסמה - "לוחמת". הערבי פתח באש ובעקבות כך החל ירי מכל הכיוונים. המשוריין נושא הרמקול התקדם במעלה השביל וכאשר הגיע למבואות הכפר נתקל בתעלה שנחפרה לרוחב הדרך ונאלץ לעצור. הרמקול הופעל וההודעה שנמסרה בו נשמעה בכניסה לכפר. מן הבתים הסמוכים נפתחה על המשוריין אש חזקה והיה צורך לחלץ את הלוחמים שנתקעו בתוכו. נמסר על פצועים ויחידה של עזרה ראשונה יצאה מגבעת שאול לכיוון המשוריין. בצוות היו גם בחורות, ואחת מהן, דבורה שמחון, נפצעה בידה בשעה שחבשה את אחד הפצועים. יתר היחידות פתחו בהסתערות, שהיתה מלווה בהתפוצצויות ויריות רבות. התנגדות הערבים היתה חזקה מאוד, וכל בית הפך לעמדה מבוצרת. הלחימה היתה קשה והתנהלה מבית לבית. רבים מן התוקפים נפגעו כבר בהסתערות הראשונה, ביניהם מפקדים רבים שצעדו, כמקובל, בראש יחידתם. כאשר נכבש מרכז הכפר, רוּכזו כל הפצועים באחת החצרות, ולאחר חבישה ראשונית נבדקו דרכים לפנותם. בין הפצועים שכב "יפתח" (יהודה סגל), שנפגע קשה בבטנו מצרור כדורים. מעיו יצאו החוצה, אולם הוא היה בהכרה מלאה. כאשר ניגשתי אליו כדי לשאול לשלומו, אמר: "נמרוד, אתה חבר טוב שלי. עשה לי טובה ותקע לי כדור בראש, כי איני יכול לסבול יותר את הכאבים". יפתח הושכב על דלת שנעקרה ממקומה (אלונקות לא היו) וארבעה בחורים נשאוהו לכיוון גבעת-שאול. התברר, כי הדרך היתה חסומה באש שנורתה מבית המוכתר, שחלש מן הגבעה על כל הסביבה והיה צורך למצוא דרך עקלתון. יפתח הגיע בשלום לגבעת-שאול, משם פונה מיד לבית-החולים. פצוע נוסף היה גיורא, מפקד הפעולה, שרגלו נפגעה מכדור שנורה מאחד הבתים. הקרב, שהתנהל בשטח בנוי, היה איטי וגרם אבדות כבדות לשני הצדדים. כדי לשתק את מקורות הירי נאלצו הלוחמים להשתמש ברימונים, ובכמה מקרים אף לפוצץ בתים באמצעות מטען חומר-נפץ. היריות נורו מכל הכיוונים, אולם המוזר ביותר היה שגם מכיוון הר-הרצל, שם היתה אמורה להיות היחידה בראשותו של "מנשה" (יהודה טרייביש), ניתכה אש חזקה. כעבור זמן קצר יצאו מכלל פעולה כמחצית מן הבחורים שהיו בכוח התוקף; חלקם הגדול פצועים וכן אלה שטיפלו בהם. ואם לא די בזאת, הרי שגם התחמושת אזלה ולא היה במה להמשיך את הלחימה. למרבה המזל, נמצא באחד הבתים מחסן תחמושת, אשר בעזרתו ניתן היה להמשיך את הקרב. דו"ח על מהלך הקרב הועבר על-ידי רצים אל המטה בגבעת-שאול (מכשירי קשר לא היו אז בידי האצ"ל או לח"י). כאשר הגיעו הידיעות על מספר הנפגעים, שהלך ורב, וכן על המחסור בתחמושת, יצאו כמה אנשי לח"י למחנה "שנלר", וביקשו מיחידה של הפלמ"ח לבוא לעזרת התוקפים. לאחר קבלת אישור ממטה החטיבה, יצאו אנשי הפלמ"ח במשוריין, שהיה מצויד במקלע ובמרגמה של שני אינטש. עם הגיעם לכפר, ירו לעבר בית המוכתר מספר פגזים וכן צרורות מן המקלע. באותו זמן ממש, ללא תיאום מוקדם עם הפלמ"ח, הסתער אבני בראש מספר לוחמים על בית המוכתר. ההסתערות עלתה יפה, והבית נכבש וטוהר. עם ההשתלטות על בית המוכתר פסקה האש וכיבוש הכפר הושלם. אבני כל-כך התרגש על שעלה בידו לשתק את האש מבית המוכתר, עד שלא שם לב כי נפצע וכל פניו היו מכוסים בדם. הוא נחבש ופונה מיד לבית-החולים. לאחר הקרב, נודע מה אירע ליחידתו של מנשה. כאשר הגיעו אל המשלט שחלש על הדרך לעין-כרם, נפתחה עליהם אש חזקה. אחד הבחורים, אפרים יעקבי ("עודד") נהרג ושניים נפצעו, ביניהם יוסף רונן-פרנקנטל ("יפרח") ששימש סגנו של מנשה, וכאשר אזלה התחמושת, נסוגו לבית-הכרם. בדרכם לקרב, פגשו ביחידה של ה"הגנה" שהתבצרה בעמדת ה"שריפה", אשר קיבלה ידיעה מוקדמת על הפעולה ואיחלה לאנשי האצ"ל הצלחה במשימה. בנוסף לאפרים יעקבי, נהרגו בקרב על דיר-יאסין גם עמוס ברנס, גרשון מנוח, יהודה סגל ("יפתח") (שמת מפצעיו כעבור מספר ימים), ארבעתם אנשי אצ"ל, ויוסף יגן ("אלדד") איש לח"י. רק כעבור שנים, הותר לפרסום הדו"ח של "אליעזר" - קצין מודיעין של ה"הגנה", המתאר את חלקה של ההגנה בקרב על דיר-יאסין. וכך נאמר בדו"ח בין השאר: 20
בשעות הבוקר הוחלט לסייע באש. עזרה זו התבטאה בשתי פעולות: א. מניעת הגישה של כוחות המילואים הערביים העולים ממלחה ומעין-כרם למקום. ב. פגיעה בערבים אשר התבצרו על הרכס המערבי של הכפר, מן העורף. שתי הפעולות התבצעו מן העמדות ב'שריפה'. לפגיעה בעורף הערבים הובא למקום 'שפנדאו'. הערבים הופתעו מן האש וסבלו אבידות ניכרות כשהם נאלצו להתגלות לעמדותינו ... (ההדגשה שלי - י.ל.) עם סיום הקרב, התברר כי מאות מבין תושבי הכפר נסוגו לעין-כרם, בנצלם את העובדה שהדרך לשם היתה פנויה. אלה שנותרו בכפר, נכנעו ונלקחו בשבי. השבויים, רובם נשים וילדים, הועלו על משאיות והועברו דרך רחובות ירושלים המערבית למזרח העיר, שם נמסרו לידי אחיהם הערבים. לאחר תום הקרב, ביום השישי בערב, הסתובבו בכפר עיתונאים זרים שביקשו מידע על אשר אירע. במקום היה גם קלמן ברגמן ("דן"), ששימש מפקד ה"דלק" (שירות הידיעות של האצ"ל) בירושלים והיה חבר מפקדת המחוז. הוא כינס במקום מסיבת עיתונאים מאולתרת, בה סיפר על מהלך הקרב. הוא אמר כי הפעולה בוצעה בידיעת ההגנה, וכי נתנו הוראות חמורות ללוחמים שלא לפגוע בנשים וילדים. כן סיפר על האבדות הרבות שנגרמו כתוצאה מניהול קרב בשטח בנוי וכי אותם תושבים שנכנעו, נלקחו בשבי והועברו למזרח ירושלים. בסיום דבריו אמר כי: 21 כיבוש דיר-יאסין הוא השלב הראשון. בכוונתנו לתקוף, לכבוש ולהחזיק עד אשר כל ארץ-ישראל תהיה שייכת למדינה היהודית ... ובאם הבריטים יבואו לכפר, נלחם בהם ... ההערה האחרונה באה בגלל החשש שהבריטים ינצלו את העובדה שבכפר ישנו ריכוז גדול של אנשי אצ"ל ולח"י, וינסו לתקוף אותם. ואמנם, התברר כי הנציב העליון ערך התייעצות עם מפקד הצבא הבריטי והם החליטו להפציץ את הכפר מן האוויר. אלא שעד שנעשו הסידורים הטכניים לביצוע ההפצצה (מטוסי חיל-התעופה המלכותי כבר הועברו מארץ-ישראל לארצות השכנות), עזבו כוחות אצ"ל ולח"י את הכפר. אגב, נשקלה גם הפעלת כוחות היבשה, אלא שהרעיון נדחה בגלל האבדות הרבות שעלולות היו להיגרם לבריטים בקרב כזה. לאחר כיבוש הכפר, הגיעו למקום נציגי הצלב האדום וטיפלו בהעברת השבויים אל האזור הערבי של ירושלים. כמו-כן הודיעו כי הם מנהלים מגעים עם הערבים בדבר העברת הגוויות לירושלים המזרחית ועל-כן נתבקשו אנשי האצ"ל שלא לקבור אותם. הרופא המחוזי של ההגנה נפגש אף הוא עם נציגי הצלב האדום ובתיאום איתם שלח לדיר-יאסין ביום ראשון 11.4. שתי משאיות כדי להעמיס עליהן את הגוויות. בעוד אנשי האצ"ל עוסקים בהעמסת הגוויות, הגיעה בשעה 15:00 ידיעה מהצלב האדום שהערבים מסרבים לקבל לידם את הגוויות ועל-כן יש לקבור אותן בכפר. זו היתה הסיבה שהגוויות נשארו פזורות בכפר במשך מספר ימים ולא נקברו מיד לאחר הקרב. 22 עקב החשש מפני הפצצה של חיל-האוויר המלכותי (ידיעות על כך הופיעו בעיתונות היומית בארץ), הודיע רענן לשאלתיאל, כי האצ"ל לא יוכל להמשיך ולהחזיק בכפר. ואמנם, כעבור שלושה ימים יצאו כוחות האצ"ל את דיר-יאסין ובמקומם נכנסו כוחות ה"הגנה" בפיקודו של יהושע אריאלי והם אשר קברו את הגוויות הרבות שנשארו בכפר. למחרת כיבוש דיר-יאסין הפגיזו תותחי האויב, שהוצבו בנבי-סמואל, את שכונת גבעת-שאול. היתה זו ההפגזה הראשונה על ירושלים, והיא גרמה בהלה גדולה. חלק מן התושבים ארזו את חפציהם ונדדו אל קרובים בחלקים אחרים של העיר, אולם עד-מהרה התברר, כי מלבד הרעש הגדול, לא גרמה ההפגזה נזקים רציניים ואף לא היו אבדות בנפש. התושבים הבינו כי השד אינו נורא כל-כך וחזרו לבתיהם. היה זה אות הפתיחה לשורה ארוכה של הפגזות, שהלכו וגברו עם כניסתו של הלגיון הערבי לירושלים, הפגזות שהפילו חללים רבים ושיבשו את החיים הסדירים בעיר. אולם כבר באותו יום שבת התברר לנו, כי הפגזים אינם מסוגלים להרוס את בתי האבן של העיר וכי על-ידי ההפגזות לא ניתן יהיה לכבוש את העיר. הידיעה על כיבוש דיר-יאסין פשטה בעיר, ויהודי ירושלים קיבלוה בסיפוק רב. השמחה היתה גדולה לא רק משום שעם הכיבוש יכלו תושבי השכונות המערביות לנשום לרווחה, אלא מעצם העובדה שהיוזמה עברה לידי היהודים. כיבוש הכפר היווה השלמה לפריצת הדרך במסגרת מבצע "נחשון", והפיחה תקווה בלב יהודי ירושלים. הכוח שחזר מהקרב התקבל בתשואות חמות על-ידי הקהל הגדול שגדש את הרחובות ובכך הביע את אהדתו ושמחתו. כיבוש דיר-יאסין החזיר ליהודי ירושלים את הביטחון העצמי שכה חסר להם. הסיסמה "אחדות לוחמת" חדרה לתודעתו של היישוב היהודי בירושלים וסימנה יותר מכל דבר אחר את המפנה שחל בהדיפת התקפות הערבים. בימים שלאחר הקרב, נהרו רבים לבסיס "עץ-חיים" כדי להביע את הזדהותם עם לוחמי האצ"ל. עובדות ופרשנויות רבות נכתב ונאמר על אשר אירע בדיר-יאסין, עד כי הקרב שנערך בבוקר ה-9 באפריל הפך להיות "פרשת דיר-יאסין". חשוב לנתח את העובדות ולהפרידן מן הפרשנות. השאלה הראשונה שחשוב לבררה קשורה במספר האבדות שהיו לערבים בקרב על דיר-יאסין. בשידור הרדיו של האצ"ל, "קול ציון הלוחמת", ששודר מתל-אביב במוצאי-שבת 10 באפריל, נאמר כי לפי ההודעה שהגיעה באלחוט ממפקדת האצ"ל בירושלים, היו לתוקפים ארבעה הרוגים (מספר ההרוגים עלה אחר-כך לחמישה, כאשר "יפתח" הפצוע מת מפצעיו) ו-32 פצועים. בקרב הערבים, נאמר בהודעה, נהרגו מאתיים וארבעים. 23 הידיעה שנמסרה מירושלים בדבר מספר ההרוגים הערביים לא היתה נכונה. מפקד האצ"ל בירושלים הגזים בהרבה במספר ההרוגים במתכוון, ועשה זאת במסגרת הלוחמה הפסיכולוגית. בעדותו סיפר רענן, כי כאשר הודיע באלחוט למפקדה בתל-אביב על 240 הרוגים ערביים, לא ידע מה היה מספרם המדויק. את המספר 240 בדה מלבו בשעה שידע בבירור כי מספר ההרוגים האמיתי נמוך בהרבה. פרסום מספר מוגזם של הרוגים, גרס רענן, יעורר פחד ומבוכה בקרב ערביי ארץ-ישראל וירתיע אותם מלתקוף את היהודים. 24 מעניין לציין, כי הוועד הערבי העליון חשב כי פירסום מספר רב של הרוגים ערביים יעורר את הלוחמים הערביים לנקמה ויפיח בהם רוח קרב. לכן הלך הוועד הערבי העליון בעקבות האצ"ל והודיע כי בקרב על דיר-יאסין נהרגו 254 ערבים. רק לאחר-מכן התברר להם ששגו, מאחר שהפרסום הכניס פחד בלב הערבים ובמחקר שנעשה כעבור זמן נתפרסם ממקורות ערביים כי מספר ההרוגים לא עלה על מאה 25 מסתבר, כי ההגנה ידעה כבר יומיים לאחר הקרב כי מספר ההרוגים אינו עולה על מאה, כפי שניתן ללמוד מן המברק הבא שנשלח מירושלים: 26
אל: בית חורון מאת: חשמונאי 11.4.48 נספחים לריכוז ידיעות מס. 151 סיכום ערבי רציני על דיר-יאסין אומר שבכפר ישנם כ-100 הרוגים וצריך לקחתם לקבורה. בעדותו של יהושע אריאלי, אשר היה אחראי על קבורת הגוויות, נאמר כי הם קברו כ- 80 גוויות וכן פוצצו בית אחד שנשארו בו כ-30 גוויות. 27 ובמחקר שנעשה באוניברסיטת ביר-זית נאמר כי מספר ההרוגים בדיר-יאסין הגיע ל - 107. ספירה מדויקת של הקרבנות הערביים נעשתה לאחר הקרב על-ידי שני רופאים, ד"ר ז. אביגדורי (שהיה יו"ר סניף ירושלים של הסתדרות הרופאים בא"י) וד"ר א. דרויאן (ששימש כסגנו). רופאים אלה הופיעו בכפר וביקשו רשות לבדוק את גוויות החללים. הם סיפרו כי נשלחו על-ידי הסוכנות היהודית כדי לדווח על התעללות ומעשי נבלה אחרים שביצעו אנשי אצ"ל ולח"י בערבים, אולם אם תינתן להם האפשרות להסתובב בכפר באופן חופשי וללא שום מגבלות, אמרו, יכתבו בדו"ח רק את אשר יראו עיניהם. וכך אמנם היה: הם עברו מבית לבית באין מפריע, ספרו את כל הגוויות שהיו בכפר ואף בדקו את סיבת המוות. להלן הדו"ח שכתבו: 28 לפי הזמנת הסוכנות היהודית לא"י ביקרנו אנו הח"מ ביום ב' 12.4.48 את הכפר דיר-יאסין בשעות לפני הצהרים. את הכפר מצאנו ריק מתושביו. הבתים שביקרנו היו שדודים. המקומות בהם נמצאו הגופות הראו לנו מפקדי ההגנה, אצ"ל ולח"י. בדקנו את מצב הגופות של הערבים שנמצאו במקומות שונים. מצאנו בחדר אחד אם עם ילד קטן בגיל שתים-שלוש, שהיו הרוגים ביריות. בחדר אחר של בית מצאנו 2 גופות של נשים מבוגרות גם-כן הרוגות ביריות. בבית על-יד מחצבת הכפר נמצאו 5 גופות ביניהם שני נערים; כולם גברים שנהרגו מיריות או פצצות. בוואדי מול המחצבות נגלו לפנינו כחמש-עשרה גופות שהיו מונחות אחד על-יד השני בלתי מכוסות, ביניהן שלושה-ארבעה ילדים בגיל מחצי שנה ועד שלוש שנים. בין הגוויות היו מספר נשים. בקבוצה זו לא בדקנו כל גופה וגופה לחוד. כל הגופות הנ"ל היו בתלבושות שלהן, האברים היו שלמים ולא ראינו כל סימני התעללות. יש לציין כי הגופות לא נקברו במשך שלושה ימים והיו מונחות ללא כיסוי ולא ראינו כל סידור לקבורתם. במרכז הכפר על-יד אחד הבתים ראינו תמונה מחרידה של ערמת גופות עשנות. היו שתים עשרה-גופות, מהן שישה ילדים. ביקשנו ממפקדי אצ"ל ולח"י שהיו במקום להראות לנו עוד גופות והם הודיעו לנו שחמישה עשר פצועים וארבעים וחמש גופות הועברו יום לפני זה על-ידי הצלב האדום ומגן דוד אדום לירושלים. כמו-כן אמרו שייתכן שבכמה בתים נמצאים מספר הרוגים שאת מספרם אין עוד לקבוע. מפקד ההגנה מצד שני הודיע שעוד לא הספיקו לבקר בכל הבתים. מן הדו"ח עולה בקירוב כי בכפר נמצאו לא יותר מארבעים ושש גופות. כמו כן, נאמר בו כי המוות נגרם על-ידי יריות או פצצות וכי "כל הגופות היו בתלבושות שלהן, האברים היו שלמים ולא ראינו כל סימני התעללות". אלא שהמספר 240, שפורסם על-ידי האצ"ל, צוטט בכל הפרסומים על כיבוש דיר-יאסין, מבלי לבדוק את אמיתותו. יתרה מזאת , גם אלה שידעו את האמת, העדיפו שלא לגלותה. הם השאירו את המספר 240 (או 254) שהיה נוח להם מבחינה תעמולתית. עליית קרנו של האצ"ל בקרב הציבור היהודי היתה לצנינים בעיני מנהיגי היישוב. גם עצם מבצע הכיבוש והודעת האצ"ל כי הכיבושים יימשכו, לא תאמו את ההסכם עם עבדאללה ואת תוכניותיו של בן-גוריון לגבי עתיד ירושלים. צריך גם לזכור כי באותם ימים דן הוועד הפועל הציוני בהסכם עם האצ"ל, אשר ראשי מפא"י התנגדו לו בכל תוקף. זה היה הרקע למסע ההשמצות שנפתח על-ידי הסוכנות היהודית בעקבות כיבוש דיר-יאסין. שלושה ימים לאחר הקרב פירסם דוד שאלתיאל כרוז שטנה, מלא השמצות ושקרים, תוך התעלמות מן הדו"ח שקיבל מהרופאים שביקרו בכפר וכן מן הדו"ח שקיבל מיחידת ה"הגנה" שלקחה חלק בקרב.זאת ועוד, בכרוז התעלם שאלתיאל לחלוטין מן העובדה שהוא ידע ואף אישר את הפעולה וכן שכתב במכתבו ל"שפירא", כי כיבוש דיר-יאסין הוא חלק מתוכניות ה"הגנה". לעומת זאת, תיאר את אנשי אצ"ל ולח"י ככנופיית שודדים, שכל מעיינם רצח וביזה. בין השאר נאמר בכרוז כי: 29 לא לפעולה צבאית התכוונו אירגוני הפורשים בצאתם אור ליום שישי, אם כי בתעמולת לחישה פירסמו בקהל את הבדותה כי הם הולכים להציל את הקסטל. לו לתכלית צבאית נתכוונו ולא להפגנת תעמולה גרידא, הרי היו יוצאים לקיני הכנופיות שבמחוז ירושלים, מקום שם יכלו להקל על המערכה הכבדה בה נתונה הבירה. אולם הם בחרו באחד הכפרים השקטים שבסביבה ... ובמשך יום שלם עסקו חיילי אצ"ל ולח"י בשחיטת נשים וילדים, וכן גברים - לא בשעת פעולה, אלא במתכוון ובמישרין למטרת טבח ורצח בלבד ... הנני להצהיר כי שום יחידות של כוחות הביטחון היישוביים לא לקחו חלק בפעולה זדונה זו. במשפט האחרון מתעלם שאלתיאל במודע מן העובדה שיחידה של הפלמ"ח הגיעה לכפר באישורו ואף הפגיזה את בית-המוכתר במרגמה שהיתה ברשותה. וכך כותב מפקד היחידה, מרדכי ואג ("יאקי"), בדו"ח שנמצא בארכיון צה"ל ושהיה חסוי עד לאחרונה : 30 בשעה 03:60 הודיעוני על התקפת לח"י ואצ"ל על הכפר דיר-יאסין ועל מצבם המיואש שאין ביכולתם להוציא את פצועיהם. ביקשו נשק חיפוי ממני ואנשים למטרה זו, היות ואין להם בעלי מקצוע לנשק חיפוי (מרגמות). שאלתי את רשות הממ"ז על-ידי קצין המודיעין של הגדוד והתשובה היתה: עליך לצאת לכפר ולחפות על הוצאת הפצועים בלבד. הגדיל לעשות מאיר פעיל, אשר טען במשך כל השנים כי השתתף בכל השלבים של הקרב וראה במו עיניו כיצד טבחו הפורשים בערבים. לטענתו, סיפר לו על הקרב חברו משה אדלשטיין, שהיה חבר בפלמ"ח ואחר עבר ללח"י. לפי דברי פעיל, הוא הצטרף אל הכוח של לח"י וכך יכול היה לשמש עד לכל מה שקרה. לדבריו, כתב עוד באותו יום דו"ח מפורט על כל מה שראו עיניו. כן סיפר כי לקח אִתו צלם אשר תעד במצלמתו את הטבח והזוועות שנעשו בדיר-יאסין. לדברי פעיל נמצאות התמונות בארכיון צה"ל, אבל הן חסויות ואיש אינו מורשה לראותן. אלא שסיפורו של פעיל לא עומד במבחן האמת. ראשית, משה אדלשטיין מכחיש שפגש את פעיל לפני הקרב ובוודאי שלא סיפר לו דבר וחצי דבר על-אודות התוכנית לתקוף את הכפר. שנית, ארכיון צה"ל שִיחרר את הדו"ח שכתב פעיל על הקרב בדיר-יאסין ושהיה עד לאחרונה מסמך חסוי. והנה, מן הדו"ח עולה כי פעיל הגיע לכפר בשעה ארבע אחר הצהריים ועזב כעבור שעה. פירוש הדבר, שהוא הגיע לכפר לאחר שהקרב הסתיים ועל-כן אינו יכול לשמש עד ראייה למהלך הקרב. זאת אומרת שהדו"ח נכתב על-פי השמועה ואולי על-פי הדמיון. ולבסוף, המחבר ראה את התמונות המצויות בארכיון צה"ל ואשר צולמו על ידי מספר צלמים. בכל התמונות הגופות היו בלבוש שלהן ולא נראו בהן כל סימני התעללות. יתרה מזאת, אין אף תמונה אחת הרומזת על אפשרות של טבח. יש לזכור כי מאיר פעיל היה רווי שנאה נגד "הפורשים". הוא השתתף באופן פעיל בחטיפות שביצעה ההגנה נגד אנשי האצ"ל בסזון הגדול, ובזמן כיבוש דיר-יאסין עמד בראש היחידה המיוחדת שפעלה בירושלים נגד האצ"ל ולח"י. מכאן שיש להטיל ספק באוביקטיביות של מאיר פעיל בכל הקשור לפעולותיהם ודרך תיפקודם של לוחמי האצ"ל ולח"י. להלן הדו"ח שכתב מאיר פעיל: 31 סודי ביותר אל: מפקד מחוז ירושלים. מאת: אברהם - קצין מודיעין. הנידון: פעולת הפורשים בדיר-יאסין. ביום שישי 9.4.48 בשעה 16:00 הוזמנתי על-ידי אחד ממפקדי הלח"י לבקר בכפר "הכבוש". שהיתי בכפר עם איש לח"י כשעה ויכולתי לראות את כל מעשיהם של הפורשים שם. א. המצב הצבאי. ב. תוצאות הפוגרום. 1. במחצבה שעל-יד גבעת שאול ראיתי את חמשת הערבים שהם הובילו ברחובות העיר. הם נרצחו ביריות ושכבו אחד על גבי השני. 2. הכפר מלא הרוגים מכל צד. ניכר שהערבים לא נהרגו תוך כדי קרב, אלא הועמדו לקיר. ראיתי בעיני כמה משפחות שנרצחו על נשיהן, ילדיהן וזקניהן כשגוויותיהן מוטלות אחת על גבי השנייה. 3. אנשי הפורשים הסתובבו כשהם שודדים וגונבים מכול הבא ליד: תרנגולות, מכשירי רדיו, סוכר, כסף, זהב ועוד ועוד. חלק גדול מכל הביזה נכנס לכיסיהם הפרטיים של "הלוחמים". 4. כל איש מהפורשים מתהלך בכפר מלוכלך בדם וגאה על מספר הנפשות אשר הרג. ניכר היה בהם חוסר החינוך והאינטליגנציה של החייל שלנו. 5. באחד הבתים במרכז הכפר רוכזו כמאתיים נשים וילדים קטנים. הנשים ישבו בשקט ולא הוציאו אפילו הגה מפיהם. בבואי למקום הסביר לי "המפקד" שיש בדעתו להרוג את כולם. בערב שמעתי שהנשים והילדים שוחררו והועברו לשכונת מוצררה. גם הסוכנות היהודית הצטרפה למסע ההשמצות, ובגילוי-דעת שנתפרסם ב-12 באפריל נאמר: 32 הנהלת הסוכנות היהודית קיבלה זה עתה פרטים מלאים יותר על כיבוש הכפר דיר-יאסין על-ידי קבוצת הפורשים ועליה להביע את רגשי זוועתה ובחילתה לאופי הברברי שבו בוצעה פעולה זו. הסוכנות היהודית יודעת יפה על מעשי הברבריות שביצעו הכוחות הערביים במשך מספר החודשים האחרונים בהתקפותיהם על יהודים. הערבים נאשמו ברצח אזרחים, בהריגת פצועים, בהטלת מומים בגוויות מתים וכן בכך שלא לקחו שבויים אלא הרגו את אלה שנפלו לידיהם עד האיש האחרון. אף לא מלת-גנאי למעשי-ברבריות אלה נאמרה מפי ההנהגה הערבית. אולם העובדות הללו אינן יכולות לשמש הצדקה למעשי אכזריות אלה מצד יהודים ... תשובת האצ"ל לא איחרה לבוא, ובכרוז שפורסם מטעמו ישנה הכחשת ההאשמות של ה"הגנה" אחת לאחת. בכרוז נאמר, בין השאר, כי: 33 דיר-יאסין נכבשה בקרבות עזים. כמעט מכל בית ירו על חיילינו מרובים ומכונות-יריה. עדות לכך, המספר הגדול ביחס של נפגעינו, העולה על כמה עשרות, מלקוח הנשק שנפל לידינו וכן מספר ההרוגים העירקים והסורים שהם חלק מן הצבא הסדיר שחנה שם ... חיילינו נהגו כפי שלא נהג שום צבא לוחם: הם ויתרו על גורם ההפתעה. בטרם החל הקרב הממשי, הזהירו בעזרת רמקול את תושבי הכפר וקראו לנשים ולילדים לעזוב מיד ולמצוא מקלט במדרון ההר ... אנו מביעים צערנו הרב על שבין הנפגעים היו גם נשים וילדים, אך אין זו אשמת לוחמינו. הללו עשו את חובתם האנושית ולמעלה מזה ... האצ"ל אף פירסם את מכתבו של שאלתיאל אל רענן, לפיו ידע שאלתיאל על-אודות הפעולה ואף אישר אותה. יתרה מזאת, שאלתיאל ציין במכתב כי כיבוש דיר-יאסין הוא חלק מתוכניות ה"הגנה". פרסום המכתב גרם מבוכה רבה בקרב צמרת ה"הגנה" ופגע קשות באמינותו של שאלתיאל. הסוכנות היהודית הגדילה לעשות כאשר נוסף למלחמת הכרוזים אף שלחה מברק תנחומים למלך עבדאללה. וזו תמצית המברק שנכתב בערבית: 34 לאחר עיון בהצהרת הד"ר חאלדי (מזכיר הוועד הערבי העליון) בקשר לפנייתו אל הוד מלכותך בעניין תקרית דיר-יאסין, מתכבדת הסוכנות היהודית להגיש להוד מלכותך את תמצית גילוי הדעת שפורסם על ידה אתמול. הסוכנות היהודית גינתה בחריפות את תקרית דיר-יאסין שבוצעה על-ידי ארגונים יהודיים פורשים, והגדירה אותה כמעשה ברוטלי וברברי שאינו מתיישב עם רוח העם היהודי ועם מסורתו ומורשתו התרבותיים. הסוכנות היהודית התעלמה ממספר מעשים דומים שבוצעו על-ידי ערבים במשך ארבעת החודשים האחרונים וקבעה שמעשים אלה אין בהם, בשום פנים ואופן, כדי להצדיק מעשי ברוטליות מצד היהודים. בסוף גילוי-הדעת קראה הסוכנות היהודית לכל הנוגעים בדבר לפעול, כדי שהסכסוך הארצישראלי הנוכחי - אם לא ניתן עוד למונעו או לעצור בעדו - יתנהל בהתאם לכללי המלחמה המקובלים אצל עמים תרבותיים. הסוכנות היהודית מביעה את נכונותה להשקיע את מירב מאמציה למען יישום עקרונות אלה. בהביאה דברים אלה בפני הוד-מלכותך, חוזרת הסוכנות היהודית ומגנה את מעשה הזוועה אשר הפתיע אותה, את העם היהודי וכל אדם באשר הוא שם. המברק שנשלח על-ידי הסוכנות היהודית למלך עבדאללה, היה ללא תקדים ולכן אומר דרשני. אפילו קירקברייד, הציר הבריטי בעמאן, ציין במברקו ללונדון את פליאתו מעצם שליחת המברק לעבדאללה. כי הרי ירדן היתה חלק מן הליגה הערבית, שהכריזה מלחמה על מדינת ישראל עוד לפני שזו קמה. חיילי הלגיון הערבי, ששהו בארץ-ישראל המערבית, השתתפו לא פעם במעשי האיבה שביצעו הערבים נגד היהודים. ירדן איפשרה לכוחות עירקיים לעבור בשטחה כדי להצטרף לכנופיות הערביות שנלחמו ביהודים, ואף בדיר-יאסין נמצאו חיילים עירקיים לצד אנשי הכנופיות. מכאן שיש לראות בירדן אויב או לפחות אויב פוטנציאלי. אלא שאולי זו הסיבה שהניעה את הסוכנות היהודית לשלוח את המברק לעבדאללה; לאותת לו כי הסוכנות היהודית אינה רואה בו אויב, וכי היא ממשיכה לעמוד מאחורי ההסכם שנעשה אתו עוד בנובמבר 1947. 35 זאת ועוד: למרות היות עבדאללה המלך של עבר-הירדן המזרחי, הרי שלדידה של הסוכנות היהודית הוא משמש גם כמנהיגם הבלתי-מוכתר של ערביי ארץ-ישראל ולכן הוא הכתובת להתנצלות על "המעשה הברברי" שנעשה לערביי דיר-יאסין, שכלל לא היו אזרחים ירדניים. לדעתי, ביקשה הסוכנות היהודית לאותת למלך עבדאללה כי היא מסתייגת לא רק ממעשי "הפורשים" בדיר-יאסין, אלא גם או בעיקר מהכרזתם בדבר שחרור ירושלים והארץ כולה, דבר שעמד בסתירה מוחלטת למדיניות הסוכנות היהודית. המלך עבדאללה לא קיבל את הסבריה של הסוכנות היהודית ודחה את התנצלותה. בתשובתו מציין עבדאללה כי מן המוסכמות היא, שהסוכנות היהודית מנהלת את הפעולות הציוניות בכל מקום, וכי שום יהודי לא יעשה דבר מנוגד למדיניותה. "מקרה דיר-יאסין הוא אחד הגורמים העשויים לתת לעניינים כי יילכו שלא לפי עצותיהם של אלה המטיפים באמריקה ובארצות אחרות לשביתת נשק". בסיום מברקו, משאיר עבדאללה פתח להידברות ואומר כי "הסוכנות היהודית תעשה כל מה שדרוש כלפי מעשי הזוועה אשר לא יעשם איש בתקופה זו" וכי האצ"ל והאחרים "חייבים לעיין היטב במסקנה הנעוצה במעשיהם הפראיים ובתוצאות הרעות ההכרחיות, אם הם ימשיכו בדרכם". 36 דיר-יאסין הפך לשם נרדף למעשי זוועה שעשו היהודים בערבים, ולא אחת נוהגים להשתמש אף במושג "טבח דיר-יאסין". הכפר הערבי דיר-יאסין שכן במקום בעל חשיבות אסטרטגית רבה, ובמלחמה שנכפתה עלינו על-ידי הערבים, לא היה מנוס מלכובשו. עניין כיבוש דיר-יאסין מצוי בפקודות פריצת הדרך לירושלים וכן בתוכניות ההגנה על העיר, ואילולא כבשו את הכפר כוחות אצ"ל ולח"י, היו עושים זאת כוחות ההגנה במועד אחר. כך שכל הדיבורים בדבר היות דיר-יאסין כפר "שוחר שלום", הם פטפוטים בעלמא. אולם השאלה המרכזית היא האומנם היה טבח בדיר-יאסין והאם היתה התעללות בגוויות הערבים? טבח, פירושו הרג בני-אדם חסרי מגן. בשנת 1929, כאשר התנפלו הערבים באישון לילה על יהודי חברון השלווים ושחטום בכל הבא ליד - היה זה טבח. כאשר התנפלו בחודש פברואר 1948 פועלים ערביים בבתי-הזיקוק בחיפה על עמיתיהם היהודים שעה שבאו לעבודה, ורצחו בדם קר למעלה מ-40 יהודים - היה זה טבח. בשתי הדוגמאות, הטבח תוכנן מראש ומעשי הרצח היו בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". גם הרצח המתועב של תושבי כפר-עציון בידי חיילי הלגיון הערבי, לאחר שהמגינים נכנעו ונשארו חסרי מגן - היה טבח. ומה קרה בדיר-יאסין? ראשית, יש לזכור את ההוראות החמורות שניתנו ללוחמים לפני היציאה לקרב, לא לפגוע בנשים, זקנים וילדים. כמו כן נאמר מפורשות כי כל ערבי שייכנע, אפילו הוא לוחם, יש לקחתו בשבי ולנהוג בו על-פי אמנת-ג'נבה. שנית, נעשה בדיר-יאסין מעשה ללא תקדים: על מכונית משוריינת הותקן רמקול ובאמצעותו ביקשו התוקפים להודיע לתושבים כי הדרך לעין-כרם פנויה ובטוחה וכי כל מי שיעזוב את הכפר - לא יינזק. על-ידי השימוש ברמקול, ויתרו התוקפים על אחד הגורמים החשובים ביותר בעת קרב - הוא גורם ההפתעה. מפקד המחוז של האצ"ל בירושלים גרס כי יש למנוע קרבנות בקרב האוכלוסייה הערבית אפילו במחיר ויתור על גורם ההפתעה. אף הערבים אינם מכחישים את השימוש ברמקול, ובפרסום של הליגה הערבית בנושא "התוקפנות הישראלית", נאמר בין השאר: "בליל ה-9 באפריל 1948, הופתע הכפר הערבי השקט דיר-יאסין על-ידי רמקול, שקרא לתושבים לפנות מיד את המקום". 37 שלישית, הכול מודים כי בדיר-יאסין התנהל קרב קשה. כאמור, היו בכפר למעלה מ - 100 לוחמים ערבים מצויידים ברובים, 2 מקלעים ותחמושת רבה. לעומתם היו התוקפים מצויידים בכ - 30 רובים, 3 מקלעים ( 2 של אצ"ל ו - 1 של לח"י), כ - 50 תת-מקלעים, אקדחים ותחמושת דלה. בקרב זה היו הערבים מבוצרים בבתי האבן של הכפר, בעוד התוקפים חשופים לאש האויב. האש העזה שנורתה מן הבתים אילצה את התוקפים להסתער תוך שימוש ברימונים ובכמה מקרים אף לפוצץ את הבתים . כך קרה שבין ההרוגים נמצאו גם נשים וילדים. כאן המקום לצטט את דברי בן-גוריון במרכז מפא"י עוד בינואר 1948: 38 זוהי מלחמה ואין כל אפשרות - אני רוצה להדגיש זאת בבהירות הגדולה ביותר - של הבחנה אינדיבידואלית. אי-אפשר להימנע במלחמה מפגיעה באנשים חפים מפשע למספר ההרוגים יש חשיבות רבה לגבי השאלה אם היה זה קרב או טבח. לפי כל המסמכים והעדויות, ברור היום כי מספר הערבים שנהרגו בדיר-יאסין היה פחות ממאה, ולא 240 כפי שפורסם. זאת ועוד, זה היה קרב בשטח בנוי, הראשון מסוגו במלחמת העצמאות, וכידוע קרב כזה הוא מן הקשים שבקרבות ותובע קרבנות רבים. זאת הסיבה כי מספר אנשי אצ"ל ולח"י שנפגעו מאש הערבים הגיע לכ- 35 אחוז מן הכוח התוקף. אגב, הקרב השני במלחמת העצמאות שהתנהל בשטח בנוי, היה כאשר הפלמ"ח התקיף את קטמון, כשבועיים לאחר כיבוש דיר-יאסין. בקרב על קטמון, שהתנהל מבית לבית, נפגעו כ-40 אחוז מן הכוח התוקף, בעוד שמקרב הערבים נהרגו כ-80 ונפצעו כ-150. כל הקורבנות הערביים נהרגו תוך כדי קרב, וברגע שפסק הקרב - פסק ההרג. תושבי הכפר - גברים, נשים וטף - שנכנעו, נלקחו בשבי ולא אונה להם כל רע. לאחר שפסקה האש, הם הועברו במכוניות לירושלים המזרחית ונמסרו שם לידי אחיהם הערבים. באשר להאשמות בדבר התעללות ומעשי אונס, די לצטט מדו"ח הרופאים בו נאמר, כזכור: " ... כל הגופות היו בתלבושות שלהן, האברים היו שלמים ולא ראינו כל סימני התעללות ..." לאור ניתוח הקרב על דיר-יאסין, אין מנוס מן המסקנה, כי התקפותיהם של ראשי הסוכנות היהודית על האצ"ל ולח"י לא נבעו ממניעים מוסריים אלא פוליטיים. לא המצפון והמוסר הנחו אותם, אלא שיקול פוליטי קר. שתי סיבות פוליטיות הנחו את ראשי הממסד, האחת - פנימית והאחרת - חיצונית. הסיבה הפנימית נעוצה באהדה לאצ"ל, שהלכה וגברה בארץ בכלל ובירושלים בפרט. חלק הולך וגדל של היישוב היהודי בארץ-ישראל הכיר בצדקת דרכו של האצ"ל וראה את סיום המנדט הבריטי כפועל יוצא של המלחמה העיקשת של המחתרת בשלטון הזר. המצב המיוחד בירושלים הגביר עוד יותר את אהדת התושבים לאצ"ל. תושבי ירושלים הרגישו כבנים חורגים, מאחר שהעיר לא נכללה בשטח המדינה היהודית. התקפות הערבים, שהלכו וגברו, מספר הקרבנות הרב (יותר מאשר בכל מקום אחר בארץ), הניתוק מן השפלה והמחסור ההולך וגובר במצרכי מזון, כל אלה גרמו לאכזבה קשה מן ההגנה ומן ההנהגה הציונית והגבירו את התמיכה באצ"ל. אהדה זו של תושבי ירושלים לאנשי המחתרת הדאיגה מאוד את ראשי הממסד שנשארו בירושלים והם הדגישו זאת בדיווחיהם לבן-גוריון. כזכור, כתב יצחק בן-צבי, במסמך שבו תיאר את המצב החמור שירושלים מצויה בו, בראשית אפריל: " ... ואל נשכח שמחצית תושביה של העיר שייכת לעדות המזרח, אשר בקרבם מצאה הפרישה קן לה ..." . במסמכים של משרד החוץ הבריטי מצויים דיווחים מירושלים, לפיהם קיימת בקרב מנהיגי העיר דאגה רבה מפני הסכנה של הפיכה פנימית, שבה ישתלטו האצ"ל ולח"י על העיר. 39 לא ברור מה היה המקור לדאגתו של הממסד היהודי בירושלים, כי באצ"ל לא העלה איש את הרעיון להפיכת-חצר ומכאן שגם לא התקיימו כל דיונים בנושא. האהדה לאצ"ל גברה עוד יותר לאחר כיבוש דיר-יאסין. ההרגשה היתה שהנה סוף-סוף יש מישהו שמסוגל לתת את התשובה הנכונה להתקפות הרצחניות של הערבים. כאמור, התנהלו באותם הימים דיונים קדחתניים במליאת הוועד הפועל הציוני בדבר הסכם עם האצ"ל (ראה להלן). ראשי מפא"י, שהתנגדו להסכם באופן נמרץ, קיוו כי על-ידי מסע ההשמצות הנורא נגד האצ"ל יעלה בידם למנוע את אישור ההסכם. בן-גוריון חשש שעליית כוחו וקרנו של האצ"ל בירושלים עלולה לשבש את תוכניותיו המדיניות לגבי עתיד העיר וקיווה כי ההאשמות כאילו ביצעו אנשי אצ"ל ולח"י מעשי זוועה בדיר-יאסין יקטינו את אהדת הציבור אליהם. הסיבה הפוליטית החיצונית שעמדה לנגד עיניהם היתה קשורה בהסכם שנעשה עם המלך עבדאללה. כזכור, היהודים הסכימו שהלגיון הערבי יתפוס את יהודה ושומרון, אשר יסופחו לאחר-מכן לממלכת ירדן, ובתמורה יימנע הלגיון מלתקוף את מדינת היהודים. בן-גוריון חשש שכיבוש דיר-יאסין יתפרש על-ידי עבדאללה כאילו שינו היהודים את דעתם. רושם מיוחד עשו בבריטניה, ובעקבות זאת גם בחצר המלוכה בירדן, דברי מפקד האצ"ל במסיבת העיתונאים שכזכור כונסה בגבעת שאול לאחר הקרב : אנו מתכוננים לתקוף, לכבוש ולהחזיק עד אשר כל ארץ-ישראל תהיה בידינו. ההתקפה על דיר-יאסין היא השלב הראשון כיבוש דיר-יאסין היה המקרה הראשון שבו עבר האצ"ל מדיבורים למעשים. בן-גוריון חשש כי האצ"ל ימשיך בפעולות כיבוש , ובכך הוא עלול לטרפד את ההסכם עם עבדאללה. גם המלך נזעק בעקבות ההצהרה של דובר האצ"ל ומכאן זעמו על כיבוש דיר-יאסין. לא מספר ההרוגים הערביים הפריע לעבדאללה, אלא החשש להפרת ההסכם הטרידוהו. פעולות העונשין של ההגנה בבאלד-א-שייח ובסעסע, בהן נהרגו מאות ערבים, לא נסתרו מעיני המלך, אלא שהדבר קרה בגליל, אשר בו לא היה לעבדאללה עניין. לא כן כיבוש דיר-יאסין, אשר היווה איום לא רק על עתיד יהודה ושומרון אלא אף על חלוקתה של ירושלים, תוכנית שהיתה מקובלת על בן-גוריון ועל עבדאללה כאחד. 40 במסע ההשמצות נגד האצ"ל ולח"י, ביקשה ההנהגה הציונית ליצור את הרושם שמדובר בקבוצה שולית וחסרת השפעה, שאין להתחשב במעשיה ובהצהרותיה. ההנהגה שאפה לבודד את שתי המחתרות, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. אך הדבר לא עלה בידה; אהדת הציבור היהודי בירושלים לאצ"ל לא רק שלא פחתה אלא אף גברה, והדיפלומטים הזרים ראו באצ"ל גורם שיש להתחשב בו בשעה שדנו בגורל ירושלים. לפרשת דיר-יאסין היתה השפעה גדולה על מהלך מלחמת העצמאות, וכך סוכם הקרב בספר "תולדות מלחמת הקוממיות", שהוכן על-ידי ענף ההיסטוריה של המטה הכללי של צה"ל: פרשת דיר-יאסין נתפרסמה בעולם כולו כ'טבח דיר-יאסין', דבר שגרם נזק לשמו הטוב של היישוב בתקופה ההיא. כל צינורות התעמולה הערביים הפיצוה ומפיצים אותה עד היום הזה. אך אין ספק שהיא שימשה גם גורם מסייע להתמוטטות העורף הערבי בתקופה שלאחר-מכן. יותר מן המעשה עצמו, עשה זאת הפרסום שניתן לו על-ידי דוברי הערבים עצמם. הם התכוונו להוכיח לעמם את אכזריות היהודים ולהפיח על-ידי כך אש-דת בקרבם. אך למעשה הביאו מורך בלבם. היום הם מודים בעצמם במשגה. (ההדגשה שלי - י.ל.). יש לציין כי יחסו של בן-גוריון ללוחמי אצ"ל ולח"י לא השתנה גם לאחר קום המדינה, ומשרד הביטחון סירב להכיר בנכי המחתרת שנפצעו בדיר-יאסין כזכאים לתגמולים על-פי חוק. נכים אלה פנו אל בית-משפט השלום בירושלים, ובשנת 1951 התקיים דיון בפני שלושה שופטים. לאחר בירור ממצה של נסיבות הקרב, קבעו השופטים פה אחד, כי חוק התגמולים של נכי צה"ל חל גם על נפגעי אצ"ל ולח"י שנפצעו בכיבוש דיר-יאסין. פרשת דיר-יאסין לא ירדה מן הכותרות שנים רבות, וכל הזמן לא הסיר מעליו מנחם בגין את האחריות למעשה. בגין, שהיה מפקד האצ"ל ולאחר-מכן חבר כנסת, טען באופן עקבי כי כיבוש דיר-יאסין היה תולדה של ההתקפה הערבית הברברית, שמטרתה - חיסול היישוב היהודי בארץ-ישראל. בגין הביע את צערו על הקרבנות, אולם טען כי הם היו תוצאה של הקרב וכי לא היו מעשי טבח בכפר. בקרב ההיסטוריונים נשתרשה הדעה כי בגין ידע מראש על ההתקפה ואף נתן את ההנחיות להפעיל את המכונית עם הרמקול, תוך ויתור על גורם ההפתעה, וכן את ההוראות המפורשות לא לפגוע בנשים וילדים. למעשה לא ידע בגין מאומה על התוכנית לתקוף את הכפר הערבי דיר-יאסין. באותם ימים של קשר רופף עם ירושלים, קיבל רענן סמכות לפעול ללא בקשת אישור מהמפקדה הראשית לכל פעולה ופעולה. אמנם היה קשר אלחוט בין מטה המחוז של האצ"ל בירושלים לבין המפקדה הראשית בתל-אביב, אלא שרענן חשש כי מאזינים לשידורים, ולכן נמנע מלהודיע באלחוט את הפרטים הקשורים בהתקפה על דיר-יאסין ואף לא את שם הכפר. כל התכנון נעשה בירושלים, והיה זה רענן שיזם את הפעלת הרמקול בתחילת הקרב, כדי למנוע קרבנות מיותרים. גם ההגזמה בדבר מספר ההרוגים הערביים, היתה פרי יוזמתו של רענן. בגין נתן אמון מלא בלוחמי הארגון, ותגובותיו לאחר הפעולה התבססו על הדיווחים שקיבל מירושלים. בהיותו מפקד האצ"ל, קיבל בגין על עצמו את מלוא האחריות לפעולות הארגון ומעולם לא ניסה להתנער מהן בטענה שלא ידע מראש על פעולה זו או אחרת. http://www.daat.ac.il/daat/history/belahav/5d-2.htm
כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו. |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
01:15 25.01.04 |
|
73. הצביעות כמכנה משותף = פרשת דיר יאסין !!
בתגובה להודעה מספר 59
|
הצביעות כמכנה משותף מאת: ח"כ פרופ´ אריה אלדד 22 בינואר 2004 בשבוע שעבר נרצחו גל שפירא, ולדימיר טרוסטינסקי, אנדרי קגליס וצור אור בידי מחבלת מתאבדת. רחמי האחראים על המעבר נכמרו על האשה. הם הניחו לה להיכנס. היא רצחה אותם. בכל גל התגובות לא שמעתי אפילו קול אחד של חרטה מצד אלו העוסקים בשטיפת מוח, בכל ערוצי התקשורת ומעל כל בימות "התרבות" וה"אומנות". אלו המאשימים יום יום את חיילי צה"ל בהתאכזרות לערבים במחסומים, בהתעללות בהם בסגרים ובכתרים, בהשפלתם בגדרות ובשערים. אלו שבאשמתם עברו חיילי צה"ל שנהרגו על צוו הגיונם ועל ההוראות המפורשות שניתנו להם. איש מהחרדים למוסריותם של חיילי צה"ל, אף לא אחד מהאנשים היפים הזועקים על העוול שאנו גורמים לעם הרוצחים הנלחם בנו לא קם להכות על חטא ולאמר: ידי שפכו את הדם. הפיגוע במחסום ארז התרחש בדיוק חמישים ושש שנים אחרי ששלושים וחמישה לוחמים, בדרכם לגוש עציון הנצור, נתקלו בזקן ערבי, ולמרות שידעו כי הם מסכנים את חייהם חסו עליו והניחו לו ללכת לולא רצח האופי שעשו לחיילי צה"ל המגינים עלינו – לא היו חיילי מחסום ארז מנסים למנוע מישראל עוד כתם מדומה של "עוול". לולא מבול ביקורת השטנה על חיילי צה"ל – אפשר שהיו עדיין הארבעה בחיים. ועוד טרם יבש דמם של החיילים במעבר ארז כבר מבכה כתב הטלוויזיה את קשיי המעבר המוערמים על הערבים המבקשים לעבור שם שוב. מספר ימים לפני הפיגוע שידר ערוץ 2 סרט "תיעודי" על הזוועות המחסומים. כמה מחברי הכנסת מן השמאל הזדרזו לקרוא בכנסת לביטול כל המחסומים לאלתר, כדי למנוע עוול נוסף. ארגון "בצלם" והדומים לו מפרסם מודעות ענק עם תמונה של חתן וכלה ערבים בבגדי כלולותיהם "מושפלים עד עפר" כשהם נדרשים על ידי חייל להציג תעודות. לא יעלה על הדעת כמובן שמחבלים רוצחים יתחפשו לחתן וכלה, ולכן מדוע לא לאפשר לכל חתני הדמים הללו, לכל כלות הרצח – תנועה חופשית אל בתינו, רחובותינו, יישובינו? לפני מספר שבועות הוציא קב"ט משרד הבריאות, בעקבות התראות ממוקדות, הוראה שלא לאפשר לאמבולנסים ערביים להיכנס לתחומי בתי החולים במדינה. כמה קיתוני נאצה נשפכו על משרד הבריאות. איך יכול היה להוציא הוראה כל כך לא הומנית? וגם אם מחר, בעקבות הביקורת החריפה, יתרצה מאבטח בכניסה לאחד מבתי החולים להכניס אמבולנס עם "יולדת" וזו תלד בתוך בית החולים מטען של עשרים קילוגרם חומר נפץ כפי שעשתה הרוצחת ממחסום ארז – אני בטוח שלא יהא גם אחד מן הצבועים שמתחו ביקורת על ההנחיה לאסור כניסת אמבולנסים, שיקום ויכה על חטא ויאמר: סליחה על שסייעתי לרוצחים להיכנס. אף לא אחד מהאנשים היפים הזועקים על העוול שאנו גורמים לעם הרוצחים הנלחם בנו לא קם להכות על חטא ולאמר: ידי שפכו את הדם הפיגוע במחסום ארז התרחש בדיוק חמישים ושש שנים אחרי ששלושים וחמישה לוחמים, בדרכם לגוש עציון הנצור, נתקלו בזקן ערבי, ולמרות שידעו כי הם מסכנים את חייהם חסו עליו והניחו לו ללכת. הזקן מיהר לדווח על מיקומם. על רחמיהם, על "טוהר נשקם", שילמו הל"ה בחייהם. כמה חודשים לאחר מכן, בשעת כיבוש הכפר הערבי דיר יאסין ליד ירושלים, ולאחר קרב קשה שבו נפגעו 40 מתוך 120 לוחמי אצ"ל ולח"י, נמנו בכפר למעלה ממאה ערבים הרוגים. את שמועות הזוועה על "טבח דיר יאסין" שהפיצו הערבים, העצימו הצבועים בפיקוד ההגנה ובהנהגת המדינה שבדרך. "טוהר הנשק" של חיילי ההגנה והפלמ"ח הוצג אל מול הרצחנות של לוחמי המחתרות. איש מהם לא אמר "במלחמה כמו במלחמה". שנים טיפח הממסד הישראלי את אגדת "טבח דיר יאסין" בידי "הפורשים" עד שבא ההיסטוריון השמאלני בני מוריס ומנה אחד לאחד את כל מעשי הטבח שנערכו בערבים במלחמת השחרור, בידי חיילי ההגנה והפלמ"ח וצה"ל, אך גם הסביר כי לא הייתה לבן גוריון כל דרך אחרת לנהל את מלחמת העצמאות שלנו, שבה היה קיומנו מוטל על כף המאזניים. כי בלי לגרש או לאפשר את בריחתם של הערבים מהארץ אי אפשר היה להבטיח את קיום המדינה. קיתונות שופכין של נאצה נשפכו על בני מוריס מפי אלו שרק תמול קשרו כתרים נלהבים לראשו, מפי אלו שהגדירו אותו בעבר כהיסטוריון פוסט ציוני אמיץ וישר? איך הפך בעיניהם החוקר האובייקטיבי לטרנספריסט מטורף, רק כיוון שלפתע אין דעתו דומה לדעתם, ואיך השחיזו את כליהם הצבועים לטעון כי מחקרו לא מחקר ומסקנותיו מופרכות. אותם קיתונות של ביקורת נשפכו השבוע על ראשו של שגריר ישראל בשבדיה, צבי מזאל, שדמו רתח בו למראה "המיצג האומנותי" של "האומן" הישראלי דרור פיילר המשיט את דיוקנה הנאצל של הרוצחת ממקסים על אגם דמי הנרצחים, והצבועים בקרבנו מאשימים אותו בהתנהגות לא דיפלומטית...קוו ישר, צבוע מאד, מחבר בין המתקשטים ב"טוהר הנשק" של הל"ה והמחרפים את "הפורשים" בדיר יאסין בעוד הם עוסקים באותם מעשים. אותו קו עובר דרך המגנים את חיילי צה"ל במחסומים, הסוגרים את שערי בתי החולים מפני מחבלים, המגינים על זכות חופש הביטוי של מוחמד באכרי ב"ג'נין ג'נין" ודרור פיילר ב"מקסים מקסים". כל המלחמות מכוערות. זו שלנו אינה יפה יותר, אבל היא המוצדקת מכל המלחמות. זוהי מלחמתנו על זכותנו להיות עם חופשי בארץ ישראל. http://www.a7.org/article.php3?id=2354 פארוק קדומי מודה: ''הודות להסכם אוסלו התאפשרה כניסתם של עשרות אלפי חמושים" |
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
14:52 15.04.04 |
|
86. 60 שנה לקרב הירואי נגד הבריטים ביבניאל !!
בתגובה להודעה מספר 30
|
ערכתי לאחרונה בתאריך 21.04.04 בשעה 13:19 בברכה, פילוביץ שחף 60 שנה לקרב הירואי נגד הבריטים ביבניאל 12:33, 15 אפריל 2004 / כ"ד בניסן תשס"ד
במושבה יבניאל שבגליל התחתון מציינים היום מלאת 60 שנה לאחד מארועי הלחימה הדרמטיים בתקופת המנדט: מותם של שני לוחמי ארגון הלח"י מנחם לונץ ושבתאי דרוקר.
השניים התבצרו בבית במושבה וניהלו קרב עז עם גדוד חיילים בריטיים כשהם נחושים בדעתם שלא ליפול חיים בידי הכובש. את הכדור האחרון של כל אחד מהם הם ניצלו כדי לשלוח יד בנפשם, וכך הסתיים הקרב. במהלך טקס האזכרה היום ביבניאל תחנך אנדרטה לזכר השניים. את הטקס ינחה יאיר שטרן, בנו של מייסד הלח"י, אברהם "יאיר" שטרן, וישתתפו בו אישי ציבור ובהם חבר הכנסת אברהם רביץ ממפלגת יהדות התורה. http://www.a7.org/news.php?id=76294 ניצן אור חבר מתאריך 8.10.01 10724 הודעות 12:08 21.04.04 יבנאל זוכרת את גיבורי הלח''י רצ"ב תמונה מטקס הסרת הלוט מאנדרטת הנצחה לשני לוחמי מחתרת הלח"י, שנפלו בקרב גבורה ביבנאל שבגליל התחתון בשנת תש"ד (1944), מול גדוד חיילים בריטים. איש לח"י שבתאי דרוקר, נפצע בקרב עם שוטרים בריטים בחיפה, ימים ספורים לפני חג הפסח. הוא הובא בסתר אל ביתו של מנחם לונץ, אף הוא לוחם הלח"י, ע"מ שיחלים מפצעיו. בעקבות הלשנה של בכיר ב'הגנה', הגיעו הבריטים לבית, ופתחו באש. "בטרם יבחל העם בכבלי השעבוד, עמדו נצורים ונואשים בקרב גבורה, בודדים מול שפעת קלגסי השלטון הזר", כדברי הכתובת על הבית, בחרו השניים להתאבד ולא לפול בידי הבריטים. השבוע, שישים שנה לאחר הקרב, באו רבים מבני האיזור לכבד את זיכרם ואנדרטה ממלכתית נקבעה בכניסה לבית. בטקס השתתפו ראש עיריית טבריה, שם נקבר שבתאי דרוקר, ראש המועצה המקומית יבנאל, ורבים מותיקי לח"י. בתמונה: שני חבריהם במחתרת. משמאל, יצחק אבן זוהר (בן ציון - בכינויו המחתרתי), אחרון הבורחים ממחנה לטרון שנותר בחיים. צילום: משה בן יהודה, חבר לח"י.
את סמליו, את ערכיו, את תורתו ומורשתו סופו שיכחד !! @ אתמול ביומני החדשות בטמבלויזיה, צפיתי בתכנית שגרמה לי: 1. זעם. 2. קנאה. 3. הערצה. 4. פחד. התכנית דיברה על שועדת המעקב של ערביי ישראל נלחמים על שימור מורשתם "הפלשטינית" במדינת ישראל בכלל ובמערכת החינוך בפרט כנגד החוק...אתם הבנתם את זה רבותי וגבירותי...?? בטח עוד נשמע על זה בתשקורת בימים ובשבועות הקרובים!! ואילו כותרת אשכול זה מדברת על שני יהודים ששמו נפשם על קידוש השם, על מלחמתם באוייב/המנדט/האנגלים ששלטו בארץ ישראל ומנעו מיהודים לעלות ארצה במקום להטחן לאבק אדם באירופה הנאצית...בושה לעם הזה!! @ מותם של שני לוחמי ארגון הלח"י מנחם לונץ ושבתאי דרוקר במותם ציוו לנו מורשתם....למדינה יהודית ציונית ודמוקרטית, יהיה זיכרם ברוך!! קישור לאתר הנצחת הלח"י.... http://www.lehi.org.il/index.htm מחבר המאמר: יוסף הלר נושא המאמר: תשובה למאמרו של פנחס גינוסר, 'מחקר חלוצי על לח"י - אורות וצללים', קתדרה, 64 )תמוז תשנ"ב(.מילות מפתח: היסטוריה, ארץ ישראל, אידאולוגיות. מתוך"קתדרה" לתולדות ארץ ישראל וישובה, ניסן תשנ"ד, מארס. 1994 חוברת מספר .71 הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים. http://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/71074.html @ המאמר לעיל בא כתשובה למאמר המצ"ב... שם המאמר: לוחמי חירות ישראל - לוחמי חירות ישמעאל. שיחה עם ד"ר פנחס גינוסר. שם המאמר: לוחמי חירות ישראל - לוחמי חירות ישמעאל. נושא המאמר: על ימי הלח"י. מילות מפתח: מדינת ישראל. הומאניזם. מתוך "סביבות" חוברת מספר ,31 דצמבר.1993 עורך: עזרא אוריון. מערכת: פרופ'איתן צ'רנוב, ד"ר דני רבינוביץ, ד"ר אורי מרינוב, שרי צימרמן, מנחם מרקוס. בהוצא תבית הוצאה לחינוך סביבתי, מדרשת בן גוריון והמשרד לאיכות הסביבה. http://www.snunit.k12.il/heb_journals/svivot/31076.html @ שבתאי דרוקר )ציון( - נפל בקרב בי"ג בניסן תש"ד ביבניאל@ מנחם לונץ )אליעזר(- נפל בקרב בי"ג בניסן תש"ד ביבניאל http://www.lehi.org.il/y_memorial.htm
http://www.geocities.com/supervpn/
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות | אור ליום רביעי כ''ג באייר תשס''ח
23:51 27.05.08 |
|
139. חידון לח''י - 100 שנה להולדת ''יאיר''
בתגובה להודעה מספר 30
|
ערכתי לאחרונה בתאריך 28.05.08 בשעה 00:01 בברכה, פילוביץ שחף חידון לח"י - 100 שנה להולדת "יאיר" פרסום ראשון: 27/05/08, 16:50 מתרגשים. לוחמי הלח"י מאה שנים לאחר הולדתו של מפקד הלח"י "יאיר", באו היום (ג') בני נוער מכל הארץ, כדי להשתתף לראשונה בחידון מיוחד על תולדותיו ומשנתו. טנא סמואל טוען וידאו... מאה שנים לאחר הולדתו של אברהם שטרן, "יאיר", באו היום (ג') בני נוער רבים מכל הארץ, כדי להשתתף לראשונה בחידון מיוחד על תולדותיו ומשנתו של מפקד הלח"י.
יותר משלוש מאות בני נוער ניגשו למבחנים המקדימים ורק 35 זוכים מאושרים הצליחו להגיע לשלבים האחרונים לפני החידון הגדול. "החידון מתרכז בעיקר בתולדות חייו של "יאיר" וכמובן גם ההיסטוריה של לח"י", מספרת ענבר קוונשטוק שעמדה מאחורי הארגון של החידון. אתמר לובר מבית אל, אחד מהמתמודדים, מספר כי התעניינותו בתולדות לח"י היא עוד מכיתה ד': "בסיור במוזיאון נודע לי על קיום החידון ומיד התחלתי להתכונן לקראת הבחינה". לשיאו של אירוע החידון הגיעו גם לוחמי לח"י. הלוחמים התרגשו מאוד למראה בני הנוער השוקדים על לימוד ההיסטוריה אותה הם עיצבו במו ידיהם http://www.inn.co.il/News/News.aspx/175570 vivanco חבר מתאריך 29.12.07 1653 הודעות, 14 מדרגים, 20 נקודות. ראה משוב אור ליום רביעי כ''ג באייר תשס''ח 23:58 27.05.08 1. שיר אחד ממצה על אברהם שטרן והלחי - חיילים אלמונים אברהם שטרן (יאיר) ירושלים, תרצ"ב חיילים אלמונים הננו, בלי מדים, וסביבנו אימה וצלמות. כולנו גויסנו לכל החיים: משורה משחרר רק המוות. בימים אדומים של פרעות ודמים, בלילות השחורים של יאוש, בערים בכפרים את דגלנו נרים ועליו: הגנה וכיבוש. לא גויסנו בשוט כהמון עבדים כדי לשפוך בנכר את דמנו. רצוננו: להיו לעולם בני חורין, חלומנו: למות בעד ארצנו. בימים אדומים... ובכל עברים רבבות מכשולים שם גורל אכזרי על דרכנו - אך אויבים, מרגלים ובתי-אסורים לא יוכלו לעצור בעדנו. בימים אדומים... ואם אנחנו ניפול ברחובות, בבתים יקברונו בלילה בלאט, במקומנו יבואו אלפי אחרים ללחום ולכבוש עדי עד. בימים אדומים... בדמעת אמהות שכולות מבנים ובדם תנוקות טהורים כבמלט נדביק הגופות ללבנים ובנין המולדת נקים. בימים אדומים... קובץ mp3
רק קיר לא נרעד למשמע/מקרא השיר. רוצים לחיות? בבחירות הבאות הצביעו ליכוד. תזכורת: מימין: מישה קלמן, משה ידידיה ומשה סבוראי, חברי בית"ר, 1935 30. פשרה בין איש הלח''י סבוראי לארכיון צה''ל ... https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5391&forum=gil&viewmode=all&keywords=יאיר שטרן#30 _ לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה
|
|
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
10:07 07.09.03 |
|
43. סף מלחמת העצמאות.......................
בתגובה להודעה מספר 0
|
בפורום קולמוסנט התפרסם הפרק על תהליך האינקובציה של מלחמת העצמאות מתוך סדרת ספרי על המלחמה. אתם מוזמנים לקרוא את הפרק ולהגיב. כדי להגיב יש להירשם בפורום. אגיב על כל תגובה שלכם ואענה על כל שאלה. להלן הקישור בסוף הפרק המובא כאן. סף מלחמת העצמאות מאת: ד"ר אורי מילשטיין-------------- (המאמר הוא פרק מתוך סדרת ספריו של המחבר על מלחמת העצמאות ולא נכלל בו אפרט מדעי. מי שמעוניין באפרט מדעי יכול לפנות לספריו שפורסמו גם בעברית וגם באנגלית.) דגירת המלחמה לכל תקופת "מאורעות", עד שנת תש"ח - כמו לכל מלחמות-ישראל אחרי שנה זאת - קדמו תקופת דגירה ותקופת הבקעה, שבהן היה אפשר לחזות מראש את הממשמש ובא על-פי ההחרפה במאבק המדיני וביחסים בין הערבים ליהודים ועל פי פעולות הטרור, האנטי-טרור והאנטי-אנטי-טרור. מי שעקב אחרי סימנים-מבשרים אלה היה יכול לצפות מראש גם את מעשי התוקפנות של הערבים, גם את תגובות היהודים וגם את הסלמתם של אלה ואלה בשרות-הקרב, ובכל זאת הופתעו היהודים, במידה זאת או אחרת, בכל העימותים, מ-1920 עד היום. מי שמסכם את ששים שנות המלחמה היהודית-ערבית עשוי להגיע למסקנה שאילו הובאה בחשבון מראש ודאותם של העימותים והמלחמות היו היהודים מגייסים לקראתם יותר משאבים לאומיים, אבל לא זה מה שקרה. אפילו בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות עדיין לא הבינו אנשים בעלי עמדות בכירות את האותות, וסברו כי הם מבשרים רק "מאורעות" במתכונת סוף שנות השלושים, מעין המשך לתהליך הידרדרות יחסי היהודים והערבים. נושא מסה זאת הוא תהליך האינקובציה של מלחמת-העצמאות בתקופה שקדמה ל29- בנובמבר 1947, עם החלטת-החלוקה נסתיים תהליך זה והבשילה המלחמה שנראתה בתחילתה כ"מאורעות" בלבד. טרור ואנטי-טרור אחרי דיכוי המרד שלהם, ב-1939. שמרו ערביי ארץ-ישראל על פרופיל נמוך כשמונה שנים. לא היתה זאת תוצאת החלטה של המנהיגים. בימי המרד היה מספר החללים הערבים גדול ממספר החללים הבריטים והיהודים (ראוי לזכור שערבים רבים מאוד נהרגו בידי בני-עמם), ותבוסת גרמניה במלחמה העולמית החלישה את מחנה תומכי משפחת חוסייני. מיד אחרי מלחמת העולם נגררו הערבים לפאסיביות מדינית בנושא ארץ-ישראל וקיוו להפיק תועלת מהעימות בין היהודים ובין הבריטים. רק אחרי שפורסמו המלצות הוועדה האנגלו-אמריקאית - ובייחוד אחרי שהביאו הבריטים את בעיית ארץ-ישראל לאו"ם - הבינו מנהיגי הערבים שכדי לעכב את הקמת המדינה היהודית עליהם לעשות מעשה מיד. פעילותם המדינית הולידה את תהליך דגירת-המלחמה. רבים מפיגועי שנת 1947 היו פליליים, רבים מהם היו תוצאות של סכסוכי קרקעות, אבל נאמני המופתי ניצלו את כולם לטיפוח הרגשות הלאומניים ושיוו להם משמעות מדינית. ב-3 בינואר 1947 ניסו תושבי הכפר כראתיה להפריע לחברי קיבוץ נגבה לחרוש את שדותיהם. פרצה תגרה והוחלפו יריות; אחרי חמישה ימים פרצה קטטה ליד הכפר טוב שבשומרון בין מטיילים יהודים ובין מבריחי-נשק ערבים וארבעה אנשים נפצעו, שניים מכל צד; בסוף אותו חודש רצחו אסירים ערבים חובש יהודי בבית-הכלא בירושלים; בתחילת פברואר רצחו ערבים את אברהם ריספלד בביתו, במושבה רחובות; באמצע פברואר נרצחה רבקה הרצוג, מחסנאית, בידי גנבים ערבים שפרצו לישיבה בבני-ברק; בקיץ 1947 העלו ערבים מהעיירה בית-שאן עדרי פרות על שדות-אספסת של קיבוץ מסילות. עובד המספוא חיים בגון, ששירת במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי, הלך לבדו עד גבולות העיירה הערבית והרג פרה ברובה-ציד. כגמול על הגמול ניסו ערבים להסתנן בלילה לקיבוץ. השומרים גילו אותם והם ברחו. מינואר עד אמצע מאי 1947 נמנו שלוש-מאות ושמונה גניבות ושדידות מיהודים, לרבות חמישים ושלושה מעשי שוד מזוין. אחד-עשר יהודים נרצחו. בחודשים אלה פרצו עשרה סכסוכי-קרקעות אלימים ושבע קטטות והתנגשויות. במאי 1947 נרצחו שני יהודים בפתח-תקווה. עקבות הרוצחים וידיעות מודיעיניות הובילו אל הכפר הערבי פג'ה (שהיה סמוך לפתח-תקווה) ואל השבט הבדווי ערב אל-סוארקה, שנטה את אוהליו בסביבה. ביצוע פעולת-הגמול הוטל על אחדים מאנשי הגדוד השני של הפלמ"ח (שמפקדו היה אז יצחק רבין), אשר תוגברו באנשי חי"ש. יחידת הפלמ"ח והחי"ש, בפיקודו של שלמה מילר (מי שהיה מפקד מחלקת הטיס של הפלמ"ח, ובמאי 1947 היה ברזרבה של הפלמ"ח), קיבלה פקודה לפרוץ לבית-קפה בפג'ה, לזהות את חברי הכנופיות, בעזרת אנשי הש"י, ולהרוג אותם. אנשי היחידה פרצו לבית-הקפה ב-20 במאי בלילה. יושבי בית-הקפה ירו במסתערים וזיהוי הרוצחים לא היה אפשרי, לכן חדרו החבלנים אל הבניין, תחת מטר-היריות, והניחו בו את חומרי-הנפץ. כשהתפוצץ הבניין כבר לא היה בו איש. המפקד, שלמה מילר, נהרג בחילופי-היריות, מהערבים נהרגו שלושה ונפצעו ארבעה. יחידה בריטית חשה למקום-התקרית וכוח האבטחה עצר אותה. הבריטים ירו אך איש לא נפגע מיריותיהם. באותו לילה תקפה יחידת פלמ"ח אחרת מאהל של שבט ערב אל-סוארקה, ועברה, יחד עם מזהה מהש"י, מאוהל לאוהל. ערבי שזוהה כאיש-כנופיה נורה למוות; שני ערבים שניסו לברוח נורו גם הם, ואחד מהם נהרג. "אף שמסיתים ערבים ניסו לעורר פעולות נקם", סיכם מפקד הפלמ"ח יגאל אלון את תוצאות ליל-פג'ה, "הבינה האוכלוסיה המקומית כי פעולתנו זו לא היתה אלא פעולת-עונשין, ורבים מהם אף הצדיקוה, כיוון שידעו שכל הפְּגועים נמנו עם אנשי הכנופיות. יושבי הכפרים דרשו מהמתפרעים לחדול ממעשיהם ולעזוב את הסביבה. ומשסירבו הסגירו התושבים הערבים שני ליסטים למשטרה, והסביבה שקטה לכמה חודשים." כיתה ממחלקת הסיירים בפלוגה המיוחדת (פלוגה ז') של גדוד מטה הפלמ"ח (הגדוד הרביעי) יצאה ב4- ביולי 1947 מקיבוץ אילון שבגבול לבנון בגליל המערבי לכיוון הכפר חורפיש שבמרכז הגליל. נשקם של הסיירים היה אקדוח אחד, שבעה כדורים ורימון אחד. מפקד המחלקה חיים פוזננסקי (פוזה) הורה לסיירים לא להניח לערבים לשדוד אותם (באותה שנה נשדדו נשק וציוד אישי מכמה מחלקות של הפלמ"ח). הסיירים הגיעו למבצר המונפור בשעה 10 בבוקר, ואחרי רבע-שעה יצאו ממנו מזרחה, בערוץ נחל כזיב. שלושה מאבטחים עם הרימון הלכו בראש הכיתה. בשעה 11.05 נתקלו בשני ערבים, שאחד מהם איים עליהם ברובה אנגלי, הורה להם לרדת לתחתית הערוץ והבטיח שלא יאונה להם כל רע אם יצייתו לו. מפקד הכיתה, גיורא רייכמן, הורה לפקודיו לרדת לערוץ; השודדים הפרידו בין הגברים לנשים ופקדו על כולם להסיר את החגור. אחד מהם חיפש בתרמילים. הוא היה חמוש באקדח וחברו איבטח אותו ברובה. גיורא רייכמן, שנשא את האקדח היחיד של הכיתה תחת בגדיו, התגנב אל סוף השורה ולחש לבחורים להיכון לפקודה. אחר-כך הוציא את האקדח, קרא: "אפ!" וחמישה סיירים זינקו על השודד המחפש והפילו אותו למים. רייכמן ירה בשודד המאבטח; הכדורים היו עקרים, והמאבטח התאושש מההפתעה וירה יריות אחדות. אחד הבחורים חטף את האקדח מידי השודד המחפש, שהיה בתוך המים, וירה בשודד המאבטח, ובחור אחר זרק עליו את הרימון. הרימון לא התפוצץ, והשודד ברח. חברו, שבלע הרבה מים, נפח את נשמתו. אחד האנשים ש"טיפלו" בו היה בחור צנום ממושב תל-עדשים, רפאל (רפול) איתן. השודד שברח נשא איתו את הרובה האנגלי, ושלל הפלמ"חניקים היה אקדח פרבלום ארוך-קנה (נשק יקר-מציאות בימים ההם), ארבעים כדורים בשלוש מחסניות, שעון-יד וארבעים לא"י. בדו"ח שהגיש רייכמן למפקד המחלקה כתוב: "התנהגות האנשים היתה למופת, ציות ודייקנות במילוי הוראות, אומץ-לב ומהירות פעולה, קור-רוח, שקט, שליטה יפה בתפיסת מחסום. לא הירבו בשאלות, לא היו נחשלים." כשחזר השודד לכפרו (בסביבות קיבוץ אילון), וסיפר את קורותיו לא האמינו לו בני-הכפר וסברו שהוא רצח את חברו. לאנשי שירות-הידיעות של ההגנה, שחקרו את הפרשה, נודע ששני השודדים היו חברים-לעבודה ועשו מעשים דומים בעבר. יגאל אלון העריך: "פעולה זעירה זו, שאירעה בהיסח-הדעת, זכתה להד חיובי בקרב ערביי הגליל. בעיקר בשל העזתם של בחורינו, שהרגו שודד משלהם בלב האיזור הערבי." ביולי 1947 פרסם מטה הפלמ"ח "הערות ומסקנות מפעולות כנופיות השודדים הערבים". לידיעת המפקדים הבכירים: הרכב חברתי: רוב כנופיות השודדים מורכבות מבדווים או בדווים למחצה, מחוסרי קרקע וללא בסיס רציני בכפרים. אפשר למצוא ביניהם גם שחורים - עביד - רובם אנשי-הפקר המבלים את רוב זמנם בבתי-קפה ובחברות מפוקפקות. הכנה לפעולות: עם כל הפרימיטיביות שלהם, הסיורים המוקדמים מבוצעים ביסודיות רבה. סיורים אלה ובהשגת ידיעות הם נעזרים בקרובי-משפחה, ידידים ומכרים העובדים אצל יהודים... ההיערכות מהירה מאוד ויכולה להתבצע תוך שלוש או ארבע שעות. הם מסוגלים למשל לשבת בבתי-קפה בעיר עד שעה 6 בערב, וב- 10 להיות מוכנים לפעולה. במקרה של תקלה כלשהי בהיערכות או סמוך להתחלת הפעולה הם מוכשרים לשנות בן-רגע את תוכניותיהם ולבצע את זממם במקום אחר או כלפי מטרה אחרת, בלי לשוב הביתה ריקם. כושר קרבי: יש לציין את חושיהם המפותחים, הפועלים לפעמים כמעט אינסטינקטיבית, והסיבה ידועה: חיי שדה והכרת תכונותיו האופייניות, שימוש יפה בפני הקרקע וכושר התגנבות להפליא, העזה וזריזות למופת. התנועה בלילה נעשית בביטחון ובזהירות מרובה. וזאת שוב תודות לחושיהם המפותחים (יוזכר לדוגמה המארב בראשון-לציון שלא הצליח. נקישה קלה על בריח הספיקה להבריח את כולם). אבטחה: בזמן האחרון הם רואים צורך בגורם האבטחה ועושים זאת על-ידי הפרדת האדם מהיחידה שילך לפנים (כצורות הסוואה שונות) וגם בחלוקה לשתי יחידות לביצוע התעודה. הינתקות: מהירה וזריזה. הם נמנעים, וזה מוכן, מלהיכנס בקרב, ולשמע היריות הראשונות מסתלקים במהירות בלי להבחין אם זה כוח אורב או שומר שאפשר להשתלט עליו בנקל. ציוד: רובים, אקדחים. ובזמן האחרון מופיע אצלם הרבה נשק אוטומאטי. השימוש בחומר-נפץ אינו נפוץ. שיטות: הסוואה, בזמן האחרון ביצעו כנופיות אלה פעולות אשר בהן השתמשו במדים צבאיים, כדי להקל על הפעולה. יש לשער שיוכלו באותו אופן להתחפש ליהודים. תחבורה: לרשות הכנופיות עומדות לפעמים מכוניות-טקסי ומכוניות-משא, אשר משתמשים בהן להגיע לסביבות מקום הפעולה, לקחת בהן את השלל ולהסתלק במהירות מהמקום. "הערה: כבסיסים אצלם יכולים לשמש פרדסים, בתי-קפה, קבוצת אוהלי-בדווים או אוהל בודד בסביבות מקום הפעולה." ב-27 ביוני 1947 דיווח היועץ הצבאי של הנהלת הסוכנות יוחנן רטנר ליושב ראש שלה דוד בן-גוריון שצפויות מהומות, והמליץ "לתקן במהירות ההזנחה בביצור הישובים וסידורי הביטחון בהם," באותו יום כינס בן-גוריון את "מועצת המלחמה העליונה", כהגדרת רטנר. חברים קבועים בפורום זה היו בן-גוריון, רטנר, הרמ"א ישראל גלילי והרמטכ"ל יעקב דורי. היה ידוע שהחוסיינים מתכוננים ל"מאורעות", ובן-גוריון חשש שההגנה תיגרר לפעולות מניעה, גמול ואנטי-טרור ותוסט ממשימתה העיקרית: התכוננות למלחמה סדירה. "ארגון ההגנה אינו הולם את תפקידו", אמר בן-גוריון לחבריו. "זו אינה ביקורת על העבר, אלא דאגה לעתיד." לפיכך ביקש להקים מטה לטיפול בבעיות הביטחון השוטף ולהפנות את מירב מאמציה של ההגנה לארגונה מחדש לקראת המיבחן הצבאי העיקרי, שיבוא אחרי ה"מאורעות" שמתכננים החוסיינים. "המהומות הצפויות... ישמשו רק אמצעי מדיני נגד האויב, במקרה שההחלטה לא תהיה לטובת הערבים. הפעולה נגדנו עלולה לבוא כעבור זמן יותר רב," אמר בן-גוריון והציע שבתקריות הצפויות יטפלו נוטרים שיתוגברו במפקדים מן הפלמ"ח. הצעותיו של בן-גוריון נדחו, ועדיין לא היה אז בכוחו לכפות את דעתו. גלילי הסביר את ההתנגדות: "אין להתחיל עכשיו בערעור הכלים הקיימים. המסובים ליבם שלם עם שינוי המיבנה המוצע, אבל בצמרת יש התנגדות לשינוי המבנה." יותר מהמשתתפים האחרים בוויכוח ההוא הבין בן-גוריון שהטרור מבשר מלחמה ושהוא אמצעי להשפעה מדינית על המעצמות ועל האו"ם. בן-גוריון איבחן את הסכנה שבהתרכזות בלוחמה נגד הטרור כאשר מלחמה סדירה בשער; האחרים לא איבחנו אותה. חילוקי-דעות דומים נתגלעו גם בתוך מלחמת העצמאות ואחריה, ובכל המקרים התנגדו אנשי הצבא הבכירים לשינויים. אחרי חמישה חודשים, כשפרצה מלחמת העצמאות, עדיין פעלה ההגנה בשיטות הלוחמה הזעירה, שלא התאימו לנסיבות החדשות (גם אחרי מלחמת ששת הימים ובייחוד אחרי מלחמת ההתשה, בתחילת שנות השבעים, נגרר צה"ל ללוחמה אינטנסיבית נגד הטרור הפלסטיני והזניח את ההכנות למלחמה הבאה, וכשתקפו מצרים וסוריה את ישראל באוקטובר 1973 לא היה צה"ל מוכן למלחמה, ומדינת ישראל הופתעה). ב-5 ביולי 1947 כתב חבר המטכ"ל צבי איילון (לישצ'ינר) תזכיר על התכוננות החוסיינים ל"מאורעות", וציין שהוועד הערבי העליון החליט "לבצע פעולות כוח נגדנו בחודשים הקרובים." הוא העריך שיש לערבים סיכוי להצליח, והציע לגייס יחידות של ההגנה. להגביר את עבודת המודיעין ולתכנן פעולות גמול. שוב התנגד בן-גוריון להעסקת המטכ"ל בביטחון שוטף, דרש שהוא יעסוק בהכנות למלחמה והציע למנות קצין לביטחון שוטף במטכ"ל ההגנה. קצין כזה מונה רק אחרי פרשת "גן הוואי". רצח בגן הוואי בקיץ 1947 התקשרו אנשי המופתי בארץ-ישראל ג'מאל חוסייני, עבד אל-קאדר אל-חוסייני וכמאל עריקאת עם פושעים ערבים והסיתו אותם לפרוץ לישובי היהודים, לשדוד ולרצוח. כוונתם היתה לגרור את היהודים לפעולות-גמול לאו-דווקא נגר השודדים והרוצחים אלא נגד ערבים בכלל, וכך להוכיח שבעיני היהודים אין "ערבי טוב" ו"ערבי רע". ולנגח את הארגון הצבאי "נג'אדה" ואת מנהיגו מוחמד נימר אל-הווארי, שהתנגד לאלימות נגד יהודים ושטען שאפשר להשיג את המטרה במאבק פוליטי. בחולות נבי-רובין היו מחנות-קיט של ערבים עשירים, ולידם קמו קַבָּרטים ובתי-זונות. את עבודות השירותים כמחנות וכ"מוסדות" שלידם עשו בדווים מכל הארץ, שנטו את אוהליהם בחולות, ובהזדמנות זאת עסקו לא מעטים מהם בגניבות ובשוד, וגם ברצח. והציקו לישובי היהודים. ראש הש"י בדרום בנימין ג'יבלי ביקש משומרי-השדות של מושב בית-עובד אביגדור יוסיפון ועודד ינאי לברר את זהותם של השודדים. ליוסיפון היו ידידים כנבי-רובין, ובני משפחת גואנסה שחומי העור, עבדים לשעבר אצל שבט סוארקה בסיני, שהיו חייבים לו תודה מפני שהחביא באורוותו אחד מהם שרצח את בנו וניסה לרצוח את אשתו מטעמי כבוד-משפחה. הרוצח הסתתר בחצרו של יוסיפון שלוש שנים; המשפחה לא שכחה זאת. לאחד מבני המשפחה הזאת, מוחמד אבו-גנוס, יצאו מוניטין בשל פיקחותו, אומץ ליבו וכוחו הפיסי הרב, וכנופיות-הפושעים התחרו זו בזו בניסיונות לצרפו אליהן. למען יוסיפון היה מוחמד אבו-גנוס מוכן לעשות הכול, ובש"י ניתן לו הכינוי "הרצל". לדברי ג'בלי עשה הרצל היסטוריה כשהתגייס לש"י. הוא היה לא רק מבצע אלא גם שותף בסודות המיבצעים. אחרי שזיהה הרצל את הפושעים החליטו מפקדי ההגנה לתפוס אותם "על חם". הרצל קיבל את תפקיד מורה-הדרך לפושעים, והודיע מראש ליהודים על כל מיבצע שלהם. בפעם הראשונה הוצב להם מארב בדרך נסיגתם מהצרכנייה של מושב בית-חנן, אחרי השוד, אך הם חמקו מהמארב וברחו עם השלל. בפעם השנייה ארבה להם כיתת פלמ"ח בדרך אל היעד, בית פרדסן בראשון-לציון. כוונתם היתה לחטוף את בת הפרדסן. אנשי הכיתה העייפים נרדמו במארב; יוסיפון העיר אותם ואז הפחיד רעש נקישת בריח את הפושעים והם ברחו. הרצל ירה אחרי הבורחים ופצע אחד מהם. אנשי המארב השלישי הרגו שני פושעים, שהרצל הוביל אותם למחסן מכונות-תפירה ברחובות. לימים מצאו שוטרים בריטים בבגדיו של הרצל פתק, עם השמות של שני המחוסלים, ואסרו אותו. יוסיפון נתן לשוטרים שוחד עשרים ל"י והרצל שוחרר. בסוף יולי ביקש פאוזי אבו-קישק את ידה של בת איברהים אל-בידס מהכפר שייח' מואניס; האב סירב ואבו-קישק שכר כנופיה לשדוד בית-קפה שלבידס היה חלק בבעלות עליו: "גן הוואי", בצפון תל-אביב מעבר לירקון. שותפיו של אל-בידס היו חיילים משוחררים יהודים. משימת הכנופיה היתה לרצוח את בידס, ובהזדמנות זאת גם לרצוח אורחים יהודים. הרצל צורף לכנופיה. מאחר שלא הספיק להזהיר את יוסיפון דחה את הביצוע, בטענה שבעלי בית-הקפה העבירו את הקופה למקום אחר, והרי אין טעם ברצח שאין שוד בצידו, וראוי לחכות עד שתוחזר הקופה למקומה. אחרי ששלח את האזהרה אל ידידו הציבה המחלקה המגוייסת של תל-אביב מארבים בדרכים שהובילו אל בית-הקפה, ושמונה בחורים ובחורות מהפלוגה המיוחדת (פי.אם.) ישבו בבית-הקפה ליד שני השולחנות הסמוכים לכניסה, והסתירו נשק תחת בגדיהם. שוב נדחה ביצוע השוד, וביום רביעי 6 באוגוסט 1947 בוטלו המארבים ואנשי הפלוגה המיוחדת חדלו לשמור על בית-הקפה. מפקד החוליה עקיבא סער הסביר: "להגנה לא היה תקציב לשלם בעד המיץ ששתינו, ובעלי בית-הקפה ויתרו על האבטחה." בליל-שבת, 8 באוגוסט, בשעה 10.30 בלילה, כשהיה "גן הוואי" מלא אורחים, הופיע בפתח אדם במדי-צבא. איים עליהם כנשק ופקר באנגלית; "!Hands up" האורחים נמלטו מכל הפתחים, ולבית-הקפה פרצו תשעה שודדים, נכנסו לחדר-הבדרנים, חיפשו את הקופה ושדדו שעונים ותכשיטים מאורחים שלא הצליחו להימלט. אנינה קפלן סיפרה: "ישבנו ב'גן הוואי'. התזמורת ניגנה טנגו. לפתע ראינו אנשים עומדים בעמידה משונה, עם בגדי חאקי ומכנסיים קצרים. לא יכולנו לנחש מה הם יכולים לעשות. בידס הבין וצעק להם בערבית: 'אחוי, אחוי. תפסיקו, אל תעשו את זה, חבל, חבל!' הם ירו, קצרו בקהל, והרגו את בידס מול עינינו. רצנו החוצה ושכבנו בין השיחים." אנשי הכנופיה הרגו ארבעה יהודים וערבי אחד, פצעו שבעה וברחו עם שללם. רק אחרי שעות רבות באו אנשי-המשטרה הבריטים לבית-הקפה, חקרו והגיעו למסקנה: "לא ברור אם המתקיפים ערבים או יהודים-תימנים." הכישלון הביך את ראשי הש"י, ואחרי זמן לא רב ביקש משה דיין מאמנון ינאי, מי שהיה מוכתר חניתה, לחקור את הפרשה. ינאי שמע את הגירסאות של אביגדור יוסיפון ושל אחיו, עודד ינאי, ואת טענותיו של ג'בלי, הגיע למסקנה שג'בלי לא התייחס ברצינות מספקת לידיעות שהביאו לו שומרי-השדות מבית-עובד וכתב דברי-ביקורת קשים על מפקד הש"י. למחרת הרצח ב"גן הוואי", בשבת, נפגש איש המחלקה ליחסי שכנים בסוכנות היהודית יהושע פלמון עם מפקד הארגון "נג'אדה", מוחמד הווארי, בבית-קפה בחולון. השניים הגיעו למסקנה שהרצח היה פרובוקאציה ושכוונת המסיתים היתה לרתום את ה"נג'אדה" לעגלת החוסיינים. הווארי ושניים מאנשיו יצאו למסע-הסברה במרכזי ה"נג'אדה" וקראו לחברי הארגון לא להתפתות למסיתים, ופלמון הודיע למפקדי ההגנה כי פגיעה באנשים שלא השתתפו ברצח תשרת את כוונת החוסיינים, וכי יש לפגוע באשמים בלבד. ההגנה פירסמה הודעה לציבור: "התנפלות הרצח על יושבי בית-הקפה 'גן הוואי' ליד הירקון בוצעה על-ידי כנופיה ערבית. המרצחים לבשו להסוואה מדי חיילים. הישוב נרעש ומלא חימה, ויש הנחפזים לתבוע מההגנה מעשים, אולם מחובתנו לומר: רבים מאויבינו חותרים להצית תגרות-דמים בין יהודים לערבים בארץ-ישראל. אסור לנו להקל על מזימה זו, ניזהר ולא נעשה מעשים נחפזים ובהולים. המרצחים יבואו על עונשם." יומיים אחרי הרצח, ב10- באוגוסט, דנו בו ראשי מערכת הביטחון הישובית ומומחים לענייני ערבים בלשכתו של בן-גוריון. ראש המחלקה ליחסי שכנים בסוכנות היהודית עזרא דנין וראש המדור הערבי בסוכנות היהודית אליהו ששון סיפרו שמנהיגים ערבים הכריזו שהם יפעילו כוח כשתסיים ועדת האו"ם (אונסקו"פ) את פעילותה. דנין וששון העריכו שערביי ארץ-ישראל יקבלו עזרה מהארצות השכנות, בייחוד מסוריה, ושפעולתם תהיה קצרה, חריפה ורעשנית. לערביי ארץ-ישראל והארצות השכנות אין כוח לארגן מהומות ממושכות, אמר ששון. היקף המהומות יהיה תלוי בתגובת היהודים. גלילי הציע לארגן מחדש את השמירה על הישובים. להאריך את תקופת השירות בנוטרות ולארגן את המשמרות הנעים של הנוטרים כיחידה ארצית. בן-גוריון סיכם את הדיון: יש להגביר את הערנות. מדיניות גמול לא נקבעה בישיבה זו. "את הרצח ביצעה כנופיה שמטרותיה הפוליטיות ברוח הוועד הערבי העליון," כתוב ב"דבר" מ - 12באוגוסט 1947, ואילו הש"י דיווח, ב- 14 באוגוסט. שהפיגוע היה "ארוע פלילי ללא משמעות פוליטית." המסיתים השיגו את מטרתם, לפחות בחלקה: מהומות-רחוב בין יהודים לערבים פרצו בתל-אביב אחרי הרצח. ההגנה הציבה מחסומים בדרכים שהובילו אל השכונות הערביות. למנוע מעשי-נקם ספונטאניים. ב-14 באוגוסט פרץ המון ערבי את קווי-ההגנה של השכונות מכבי וגבעת-הרצל שבדרום תל-אביב. שלושה יהודים נהרגו, יותר מעשרים נפצעו ומחסני-עצים גדולים הוצתו. חברי ההגנה הניסו את התוקפים ביריות וברימון, שהתפוצץ בתוך ההמון המתנפל. באותו יום נרצח, ליד מחסום באבו-כביר, יחיאל איטמן, נהג משאית שהוביל תוצרת חקלאית מבאר-טוביה לתל-אביב. בחוזר ששלח מטכ"ל ההגנה למחרת (15 באוגוסט) אל מפקדי הגלילות ואל גדודי הפלמ"ח כתוב כי אין ודאות שההתרחשויות במחוז תל-אביב הם הקדמה ל"מאורעות", אבל יש "לאחוז בכל האמצעים, להגביר את השמירה והתצפיות, להבטיח קשר מתמיד בין מעונות הפיקוד השונים, להחזיק רזרבות מגוייסות במקומות קיצוניים מבודדים ולהעביר פעולות אזהרה שקטה לערנות יתרה במקומות אלה מצד התושבים. בשכונות הקיצוניות ובאזורים מבודדים יש להבטיח את השמירה כל היממה" אחרי הרצח ב"גן הוואי" השיג הש"י ידיעות על זהות הרוצחים, והפיקוד-העליון החליט לבצע שלוש פעולות גמול. אחת מהן היתה נגד בן השבט הבדווי ערב אל-עמאראת, שחנה בין בני-ברק ובין השכונה גבעת-שמואל (לימים על כביש גהה). איש זה, אחד מתוקפי "גן הוואי" היה מודיע של הכנופיות וב23- ביולי היה מעורב ברצח האיכר גבריאל בורנשטיין במושבה מגדיאל, ברצח השומר צוקרמן, שחש לעזרתו, ובפציעתו של השומר משה יעקובי, מפקד היחידה שמשימת-החיסול הוטלה עליה ושומר-השדות חיפשו ומצאו את הבדווי. נכנסו לאוהלו, שתו איתו קפה והזמינוהו לבית שומר-השדות. בניגוד להוראות ניסו השניים לכבול את השבוי שלהם כשנסעו איתו במונית. הבדווי, שהבין את כוונתם, התנגד להם בכוח. והם ירו בו והרגוהו. נהג המונית נבהל ודרש מהם לסלק את הגוויה; הם השליכו אותה ליד פרדס. פועלים יהודים ראו זאת, סברו שזה מעשה של חברי לח"י ודיווחו למשטרה על התקרית. פעולת גמול נוספת, נגד אבו-קישק, בוטלה. המפקד והשומר הוסתרו. במשפט פנימי של ההגנה ננזפו שניהם. ב-15 באוגוסט חיסלה חוליה של ההגנה את הבדווי אגילן. שמביתו יצאו אנשי הכנופיה לגן-הוואי ושהשתתף בפיגוע. התגובה החריפה ביותר של ההגנה על הפיגוע ב"גן הוואי" היתה הרס בית דו-קומתי על יושביו בפרדסו של הנכבד היפואי אבו-לבן, שהיה סמוך לכביש תל-אביב-פתח-תקווה. היתה זאת הפעולה הגדולה הראשונה שהטיל הפיקוד העליון על החי"ש מרמת-גן. קדמו לה הכנות מודיעיניות, ואנשי מחלקת הטיס של הפלמ"ח הכינו צילומי-אוויר של הפרדס. מפקד חי"ש רמת-גן בן-ציון פרידן סיפר: "נאמר לנו שהרוצחים של 'גן הוואי' מרוכזים בבית בפודס, ושיש לפוצץ אותו. לא היו לי יחידות מקצועיות, לכן צרפו אלי את מפקד יחידת החבלה של תל-אביב, אברשה אהרונסון, ואחד מפקודיו. בפקודה נאמר שעלינו לפוצץ את הבית אחרי שנוודא שאין בו נשים וילדים. סיירנו פעמיים בפרדס לפני הפעולה. את המטה שלי קבעתי בווילה של הסוחר וילנציוק בבני-ברק. בפרדס לא הייתי. יחד איתי במטה היה נציג הפיקוד העליון שלום עשת." בליל שבת, 15 באוגוסט, יצאו חמישה-עשר איש ברגל מבני-ברק לשטח ההיערכות בפרדס נחום. מפקד כוח המשימה היה משה גרשוני, ומפקדי שלוש חוליות-המשנה היו הלל ויינר, יהושע שגיא וטוביה הלר. ריינר ופקודיו חסמו את הדרך שמאחורי הבניין, והלוחמים האחרים, בפיקודו של גרשוני, התקדמו אל חזית הבניין, יחד עם שומר שדות ותיק, שהיה אמור להזהיר בערבית את דיירי הבית. פקודיו של גרשוני הניחו את המטענים בארבע פינות הבניין ושומר השדות השמיע אזהרה. איש לא ענה. גרשוני סיפר אחר-כך שהוא שלח חוליה לבדוק את הבניין, ושרץ מחוליה זו חזר והודיע לו שהבניין ריק, אהרונסון סיפר שהוא חשש פן יחמוק מישהו מהדיירים ויזעיק את הבריטים (הבניין היה סמוך לכביש הראשי), לכן לא חיכה הרבה, הניח את חומר הנפץ והפעילו. הבניין קרס. שני ערבים ברחו ממנו והלר ופקודיו הרגו אותם ביריות. למחרת נמצאו בין ההריסות גוויות של גברים אחדים ושל אשה וארבעה ילדים, כולם בני משפחת דבסי. הצעיר שבהם, יחיא, היה בן שלוש. גם אבי המשפחה, יוסוף דבסי, נהרג. במאמר המערכת של "הארץ" מ-18 באוגוסט הואשמה ההגנה בסטיה מעקרון טוהר-הנשק: "פעולות התגמול האחרונות מראות סטיה רצינית מקו זה, רצח זקנים וילדים חפים מפשע אין לו שוב הצדקה." אהרונסון נקרא לבירור אצל הרמ"א ישראל גלילי, והיה לו קשה להסביר מדוע ואיך נפגעו האם והילדים. הוא ביקש וקיבל רשות לחקור את נסיבות התקרית. בבגדי עובד חברת-החשמל נכנס על אופנוע לפרדס וראה באר ליד הבית. הש"י - טען אהרונסון - לא כלל את הבאר בנתוני המודיעין לקראת המיבצע, ונראה שהאם וילדיה ניסו להסתתר בבאר עד שיסתלקו היהודים, וכך מצאו את מותם. הבולשת הבריטית דיווחה: "בחצות הלילה, 15 באוגוסט, נכנסו חמישה-עשר עד עשרים טרוריסטים יהודים, חמושים במכונות-יריה ואקדחים לפרדס חאג' ראשיד אבו-לבן. בכביש יפו-מלאבס. הם התקרבו לבית שבו ישנה משפחה של שבע נפשות. בבית ישנו עוד תשעה פועלים. היהודים פוצצו את הבית בהפעלה חשמלית. חוטי החשמל נמצאו בשטח. ארבעה פועלים ערבים נתפסו ונורו. משפחה של שבע נפשות נקברה תחת ההריסות. שמות ההרוגים ממשפחת ובסי: יוסוף (חמישים) אשתו חדרה (ארבעים) מוחמד (עשרים ושתיים) וופית (עשר) חודה (שמונה) נדה (שבע) יחיא (שלוש)." הש"י דיווח: לדעת מנהיגים ערביים "ההתנגשויות בין יהודים לבין ערבים באיזור תל-אביב, בהמשך לרצח 'גן הוואי', סודרו על-ידי גורמים הרוצים להראות שיש בארץ התנגשות כללית בין יהודים לערבים, והדבר הוא לרעת הערבים. הערבים מעריכים שכוח היהודים רב מבעבר, (וש)היהודים יגיבו ללא היסוסים." אחרי שבועיים אמר מפקד תל-אביב יהושע גלוברמן בכינוס מפקדים כי מאורעות אוגוסט בתל-אביב הם האזעקה הראשונה, ושעל סמך נתונים מודיעיניים יפרצו מאורעות דמים בסוף השנה. פרשת "גן הוואי" ופעולות הגמול חשפו ליקויים רבים בתיפקוד מערכת הביטחון של הישוב וההגנה שלושה וחצי חודשים לפני שפרצה המלחמה. הליקוי העיקרי היה נתק בין המנהיגות המדינית-ביטחונית ובין הפעולות המבצעיות של ההגנה, וחוסר שליטה של הדרג האסטרטגי על הדרג המבצע. המנהיגים היו מעוניינים לשמור על שקט כל ימי פעילותה של ועדת האו"ם ולקראת הדיונים בעצרת הכללית של האו"ם בנושא ארץ-ישראל. יומיים אחרי הפיגוע לא נקבעה מדיניות גמול אבל ההגנה החליטה על פעולות אנטי טרור, ומבצעי הפעולה חרגו מן הכוונה ומן ההוראות שקיבלו. המבצעים הזעירים של ההגנה לא הרגיעו את הרוחות אלא הגבירו את המתח, הציגו את היהודים כרוצחי ילדים כלפי חוץ ועוררו ביקורת בתוך הישוב על ההגנה. אף שהש"י סיפק מידע מוקדם על הפעולה ב"גן הוואי" לא מנעה אותה ההגנה. פעולות הטרור והגמול באמצע אוגוסט 1947 שירתו את כוונת המנהיגות החוסיינית, להקצין את היחסים בין היהודים לערבים בארץ-ישראל כדי למנוע פתרון מדיני פרו-ציוני. היה זה אות מבשר: לפחות בתחילת המלחמה יקבעו את מהלכיה לא המנהיגים הפוליטיים אלא מפקדים זוטרים חסרי ניסיון ובלתי-מקצועיים. מערכת הביטחון של הישוב וארגון ההגנה היו זקוקים למהפכה, אך אינטרסנטים וגורמים שמרניים מנעו אותה. "האמצעי היעיל לכבות את האש" אחרי פרשות "גן-הוואי" ופרדס אבו-לבן מינה המטכ"ל את קצין המטה לעניינים ערביים משה דיין לקצין-מטה לענייני ביטחון שוטף, והוציא הוראות לפעולות-גמול: א. יש להודיע מיד על כל אינצידנט בשטח הביטחון היהודי-ערבי. ב. יש להודיע למפרע ולהעיר את תשומת-הלב להתחדדות היחסים ולתופעות העלולות להתפתח ולגרום סיבוכים בשטח זה, ולהציע דרכים לפתרון המאורע. ג. יש לדאוג שבכל נפה תימצא יחידה אשר תוכל להתגייס במהירות, לבוא לעזרת הנתקפים ביום או בלילה ולערוך מארבים לכנופיות ולגנבים, אם תהיינה ידיעות על כך. ד. קו-הפעולה, אשר על-פיו תתוכנן הפעולה, הוא: להלום נמרצות ולפגוע במלוא היעילות בשודדים, בגנבים, בכנופיות מזויינות ובמתאמנים בשטח היהודי או סמוך לנקודות יהודיות. ה. עונשים קיבוציים ופגיעה בבתים ונגד אנשים, על-סמך ידיעות שהם השתתפו כפעולות מהסוג הנזכר בסעיף ד', אין להוציא לפועל אלא אם כן נתקבל אישור על כך מהמהנדס." ראש אגף המיבצעים, (אג"ם) במטכ"ל יגאל ידין ואנשי האגף תכננו מיבצעים שמטרתם היתה חיסול כמה ממנהיגי הטרוריסטים הערבים. למיבצעים אלה ניתנו שמות, "זרזיר", "אנקור" ו"ציפור", והאחראי להם, משה דיין, היה כפוף במישרין לידין. איסוף הידיעות המודיעיניות הוטל בעיקר על יחידת המסתערבים של הפלמ"ח שבסיסה היה בקיבוץ עין-החורש שבעמק חפר ושמפקדה היה דני אגמון. רוב המועמדים לחיסול היו מחיפה ומצפון הארץ, ומפקד האיזור משה כרמל שיתף את יחידת הסיירים והמסתערבים של חיפה, בפיקוד גרשון גלעד, בהכנת תיקים אישיים על מועמדים אלה. כתובות המגורים וסדר-היום של חג' רשיד אל אברהים, מוחמד ציפורי, נימר אל-חטיב, חסן שובלאק ומוחמד זינאתי נכללו בתיקים אלה, וכן תמונותיהם, שצולמו במצלמות זעירות. פעמיים נפגש אגמון עם משה דיין בקפה "שטורך" בתל-אביב, מול בית הוועד-הפועל של ההסתדרות ברחוב אלנבי, ודיווח לו על הפעילות המודיעינית; אחר כך התרשם שדיין אינו מתעניין בדיווחיו וחדל לבוא. ויגאל אלון נזף בו: דיין אחראי למיבצע מטעם המטה-הכללי, ועליו לשמור את התרשמויותיו לעצמו ולהמשיך בדיווחים. ניסיונות להתנקש בחיי המנהיגים הערבים נעשו אחרי שכבר פרצה מלחמת-העצמאות. דיין גם ניסה לפלג את הערבים, ושלח את יצחק שווילי, מפקד משטרת נהלל, עם אנשי "הש"י הערבי" גיורא זייד ועודד ינאי לכפר הערבי הגדול צפורים (צפורי), שתושביו היו ידועים כלאומנים ושלנכבדיו היתה השפעה רבה בנצרת ושליטה בכפרי הסביבה. בתיווכו של סעוד שחאדה, שכינויו היה "גידי", נפגשו שווילי, זייד וינאי עם ארבעים נכבדים בביתו של הנכבד מוחמד סעיד עבד אל-מאטי. אחרי ששתו את הקפה אמר זייד לנאספים: "אנחנו שליחי נהלל, הישוב היהודי הגדול ביותר בעמק-יזרעאל. אנשי נהלל רוצים לכרות ברית עם תושבי צפוריה, הכפר הגדול ביותר בעמק בית-נטופה. בקוראן כתוב שכל אדם חייב לשמור על יחסים טובים עם שבעה שכנים לכל כיוון, נהלל הוא שכנכם הרביעי לאחד הכיוונים. הבריטים יעזבו את הארץ; הבה נשמור על יחסים טובים, לא נתקיף זה את זה ונחלק בינינו את הארץ." עבד אל-מאטי ענה: "המלחמה תפרוץ ואנחנו נשחט את כל היהודים. אתה שכננו, ואתה כמו ערבי-יהודי; הבא את אשתך ואת ילדיך אלינו, ואנחנו נגן עליהם. את האחרים נשחט." הוא הפסיק רגע, ואמר לעודד ינאי: "גם אתה יכול לבוא אלינו עם אשתך וילדיך, נגן גם עליכם." אף שעבד אל-מאטי דיבר בחיוך על פניו התייחסו בני כפרו לדבריו ברצינות, ואלה שלא הסכימו להם בליבם לא העזו לומר זאת בגלוי. רק שייח' סלם סאלים (לימים חבר-כנסת) הרים את ידיו, כמו לתפילה, ואמר: "אלוהים, מה יהיה גורל הנשים והילדים, אם כך מדברים?" גיורא זייד השיב: "לא באנו לחפש מחבוא, לא נעמוד על דם אחינו. אם יהיה עלינו להילחם, נילחם, אבל לא כך ראוי להתייחס לשכנים." (בקרבות עשרת-הימים. כשנפל הכפר צפוריה בידי היהודים, בא גיורא זייד, עם המתורגמן של מפקד הגיזרה חיים לסקוב, אל בית אל-מאטי. הבית היה ריק. על גחלים, עדיין לוחשות, עמד קומקום-קפה, ולידו טס עם פנאג'ין הפוכים. זייד אמר בלבו: "זה שכרך עבד אל-מאטי, על רצונך לשחוט יהודים." רוב נכבדי הכפר ברחו ללבנון, וכמה נשים כבודות ברחו יחפות). בתחילת אוקטובר נרצחו שני יהודים סמוך לכפר-סירקין, והש"י גילה את עקבות הרוצחים. שהובילו אל כנופיה שחנתה סמוך לראש-העין. ב-7 באוקטובר הגיעה יחידת פלמ"ח למאהל של הכנופיה, הקיפה את שני אוהלי הרוצחים וזרקה עליהם רימון. שלושה גברים נהרגו וכן נהרגה יצאנית מיפו, חברת הכנופיה. גבר וילד נפצעו. נכבד ערבי ממתנגדי החוסיינים סיפר שפעולה זאת הרשימה מאוד את הערבים. "בציבור הערבי רווחת אמונה שמשפט ההגנה צודק ונכון ושהיא אינה טועה, לפיכך אם פגעו במי שפגעו כנראה הגיע לו. יש להחמיר בעונשים." אבל ערבים בלתי-לוחמים רכים נפגעו תוך-כדי פעולות-הגמול, ורבים מחברי ההגנה מחו על פגיעות אלה. הפיקוד-העליון מינה ועדות חקירה פנימיות למקרים אלה. בראש הוועדה שחקרה את פעולת פרדס אבו-לבן עמד צבי איילון, ראש מחלקת הפיקוח במטכ"ל. במסקנות הוועדה כתוב כי אף שיש להשתדל לפגוע באשמים בלבד יש להביא בחשבון פגיעה בלא אשמים, אם הם נקלעים לאיזור המערכה. בגלל התנאים הבלתי-לגאליים אי-אפשר לשלוח למשימות יחידות גדולות, המסוגלות לבודד את המטרה ולחסום את כל דרכי הבריחה. הבריטים עלולים להתערב בכל רגע, ופעולות "נקיות"- אינן אפשריות. בישיבת ועד-הביטחון ב-13 בנובמבר הגדיר ראש המיפקדה הארצית ישראל גלילי את מדיניות-הגמול של ההגנה. "האינטרס שלנו, אם יתלקחו מאורעות, שהתוקפנות לא תתפשט על הרבה זמן ולא על שטח רב... במקום אשר נותקף שם תהיה התשובה. זה יהיה האמצעי היעיל לכבות את האש. יש בזאת סכנה של גורם מגרה. ההנחות הן: אם לא תוכל להיות הגנה יעילה במקום ההתנפלות ובזמן ההתנפלות כלפי האשמים בתוקפנות, לאו דווקא כלפי האשמים הישירים, התוכניות צריכות להיות כמו שהגדיר פעם חבר המטה... כדוגמת בית-מרקחת. מוכנות בו כל מיני תרופות, והרופא יזמין לפי הצורך. המקומות מועדים, האנשים מועדים, הכפרים מועדים וגם ידוע מה הם זוממים. וצריכה להיות מוכנה תוכנית איך להגיב בכל מקרה ומקרה. ההגנה אינה עשויה לתוקפנות. היא אינה רוצה להשמיד, היא מוקירה חיי אדם. היא רוצה לפגוע רק באשמים. היא אינה רוצה להצית אלא לכבות אש. אמנם לא רק ערכים מוסריים כלולים בתוכנית, אבל לעיתים הם מכבידים על פעולת ההגנה, ואנחנו מתחשבים בהם." מיבצע תל-חי בתחילת ספטמבר 1947, כשהגישה ועדת אונסקו"פ את המלצותיה לעצרת או"ם, דיברו הערבים, היהודים והבריטים על המרד הערבי שיפרוץ בקרוב בראשותו של המופתי, ועל הצבאות של מדינות ערב שיפלשו לארץ-ישראל. כל עסקני החוסיינים, וגם מנהיגים ערבים אחרים, נסעו למצרים להתייעץ עם המופתי. מפקד ה"נג'אדה" מוחמד נימר אל-הווארי אמר לו שערביי ארץ-ישראל אינם מוכנים למרד, אין להם די נשק, הם לא קיבלו אימון צבאי ורבים מהם פוחדים מהטרור ואינם רוצים שיתחדש. המופתי שאל נכבדים מעזה, מחיפה ומשכם כמה אנשים הם יכולים לגייס ומהו הציוד שברשותם. לש"י נודע שהמופתי נקט אמצעי זהירות בפגישות אלה, מפני שנודע לו שהיהודים שלחו אנשים להתנקש בחייו. לקראת סוף ספטמבר נודע לש"י: "בוועד הערבי העליון במצרים דנים אם לפתוח ב'מאורעות'... הם בטוחים שבעצרת או"ם יוחלט על חלוקת הארץ. לדעת אנשי הוועד ערביי ארץ-ישראל לבדם לא יוכלו לעמוד נגד היהודים. אחרי שהתייעצו עם ממשלות עיראק וסוריה יש תוכנית שהאוויריה העיראקית תפציץ את תל-אביב, ואחרי זה יתקוף הצבא הסורי את הארץ. גם יחידות של הצבא העיראקי שתגענה לסוריה תשתתפנה בהתקפה, ורק אז יוכרז על מרד כללי בארץ. ממשלת לבנון הודיעה שאין לה אפשרות להשתתף בפעולות נגד יהודי ארץ-ישראל." בתחילת אוקטובר סיפר עיתונאי ערבי לאיש הש"י על תוכנית להפציץ את תל-אביב מהאוויר: "לאחר מעשה נודיע שאלמנטים פאנאטיים עשו זאת על דעת עצמם, ושהמפציצים יבואו על עונשם." בסופו של דבר החליטו אנשי המופתי להכריז בתחילת אוקטובר על שביתה כללית של שלושה ימים, ולצרף לשביתה הפגנות סוערות והשחתת רכוש של המימשל הבריטי, של ארצות-הברית ושל ברית-המועצות. מוחמד נימר אל-הווארי הורה לפקודיו לשמור על השקט, למנוע התפרעויות ולהיזהר מהחוסיינים, המסוכנים יותר מהיהודים. לש"י נודע כי "שש מכוניות ממצרים גנבו את הגבול, בעזרת משמר-הגבול המצרי, והביאו לאנשי המופתי שנים-עשר מקלעים, חמישים רובים איטלקיים, שמונת אלפים כדורים ושמונה מאות פצצות. המרד יתחיל ביום א', 3 באוקטובר." לבולשת הבריטית נודע שהמרד אמנם תוכנן לתאריך זה, אך ברגע האחרון הורה המופתי, בטלפון, לבטלו. לקראת 3 באוקטובר נודע לש"י שערביי צפת מתכוננים לתקוף את הרובע היהודי. חוליית מסתערבים מהפלמ"ח, בפיקוד יעקב (יעקובה) כהן, חדרה לצפת הערבית ובדקה את הלכי-הרוחות של תושביה. סגן מפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח מולא כהן ומפקד פלוגה ט' בגדוד זה, משה קלמן, תיכננו את הגנת הרובע. שלושת ימי השביתה (בתחילת אוקטובר) איכזבו את החוסיינים. מסקנת הש"י: "הציבור הערבי אינו רוצה במרד, אבל יכול להיות שאם יראה את העזרה שתבוא מהחוץ ישנה את דעתו ויסכים למרד. תגובותינו צריכות להיות תקיפות, להכות בכוח בכל מקום מתאים, דבר שיוניח לערבים שידנו חזקה." ב- 9 באוקטובר כתב ראש המדור הערבי בסוכנות היהודית לנציג הסוכנות בארצות-הברית אליהו אילת: "כל ארץ-ישראל מגוייסת... בכל ישוב היו מרוכזים כוחות מחץ. תיקנו גדרות הביטחון. כוח רציני הוסע לנקודות התורפה." הידיעות החוזרות על הפלישה הצפויה מסוריה הפחידו את מנהיג הכפר חלסה שייח' כאמל אחסין. יחסיו עם היהודים היו טובים (אף שהיה מעורב, בזמנו, בפרשת תל-חי). אויבו היה האמיר אל פאעור, ראש השבט אל-פדל שרוב אנשיו ישבו ברמת-הגולן ומיעוטם בעמק החולה. לאמיר פאעור היו יחסי הבנה עם שלטונות סוריה, ואחסין חשש שאם תכבוש סוריה את הגליל העליון יהיה אל-פאעור שליט האיזור למעשה. אחד מאנשיו של אל-פאעור הודיע לאיש הש"י. שאול סופר מקיבוץ דפנה שצבא סורי נע לאורך הגבול. בשליחותו של יהושע פלמון ביקרו סופר וחברו יהושע חבושי בעיירה עין פית שברמת הגולן, ואימתו את הידיעה. חוליית מסתערבים בפיקוד יעקב (יעקובה) כהן עברה את הכפרים דרדרה ועלוקה ונכנסה לקונייטרה. המסתערבים, שהתחזו כסוחרים ערבים, חזרו אחרי ימים אחדים ודיווחו על תנועות הצבא הסורי בקונייטרה. "הש"י הערבי" צפה שהסורים יתקפו באוקטובר את ישובי אצבע הגליל. עזרא דנין, גד מכנס ויהושע פלמון נפגשו עם שייח' אחסין. "הצבא הסורי מתכנן גיוס כללי, כאילו לתמרון סתיו," אמר להם השייח', "אבל מטרתו לפלוש לארץ-ישראל כדי לשים קץ לוועדות החקירה ולמשא-ומתן על הגירת מאה אלף היהודים לארץ, והבריטים הסכימו בשתיקה לפלישה." למחרת חזר שייח' אחסין על הסיפור הזה באוזני ראובן שילוח וטדי קולק, אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות. הידיעה נשלחה למטכ"ל ההגנה. אנשי ההגנה המקומיים הקימו מטה-חירום בקיבוץ כפר-גלעדי, בחדרו של נחום הורביץ, מוכתר המוכתרים באיזור ואיש "השומר" לשעבר. כוננות עליונה הוכרזה ביישובי אצבע הגליל, וחבריהם התכוננו לבלום את הפולשים. מניו-יורק דיווח משה שרת לבן-גוריון ששגריר סוריה מאו"ם פארס אל-חורי הראה לו תוכנית של הליגה הערבית לכיבוש ארץ-ישראל. דו"ח זה והמידע שנאסף בארץ-ישראל חיזקו את הערכת מטכ"ל ההגנה: הגליל העליון יותקף. יגאל ידין ועוזריו, אנשי אג"ם של ההגנה, תכננו את הגנת הגליל העליון המזרחי. ב-13 באוקטובר 1947 שלח ידין "הוראות מדיניות וטאקטיות בקשר למיבצע ת.ח. (תל-חי)" למשה כרמל, מפקד חטיבת צפון הארץ, בחתימת "דן", (זה היה שמו המחתרתי של הרמטכ"ל יעקב דורי; ידין לא רצה לפרסם ברבים שדורי חדל לתפקד). אלה ההוראות: "להלן עקרונות מדיניים-טאקטיים להתנהגות. יש לראות בהם עקרונות מנחים בשעת תיכנון וביצוע. פרטים בעל-פה, על-ידי גבי. הפעולות מצדנו תתחלנה כתגובה לאחת משלוש האפשרויות דלקמן: אם מתקיפים אותנו מאש מעבר לגבולות; בכל מקרה של פלישה מעבר לגבול; אם תבואנה התקפות עלינו מבפנים. את הגבולות יהיה מותר לעבור אם יונח כי כוחות מתקיפים נערכו לשם התקפה עלינו, או שהתבססו לחדור לתחומי הארץ, או ברדיפה אחרי המתקיפים. החדירה מעבר לגבול לא תהיה יותר עמוקה מתחומי 'המרחב הטאקטי', היינו להשמדת מקומות היערכות טאקטיים, קני תותחים, מכונות וכיו"ב. למניעת פלישה או חדירה יש לתכנן ולבצע חסימות יקוש והריסות כפי שיידרש. אין פוגעים בשם בפנים הארץ בטרם החלו פעולות איבה מצדם. אין פוגעים בחיל-הספר או בליגיון הערבי כל עוד לא החלו פעולות איבה מצדם. במקרה של חיפוש נשק על-ידי כוח שם, יש להתנגד התנגדות אקטיבית ביותר. במקרה של חיפושים על-ידי יפת, תהיה התנגדות פסיבית. אין לפנות אף נקודה וישוב עבריים, ומחזיקים בהם עד האיש האחרון. פינוי בלתי לוחמים (ילדים, נשים, זקנים וכיו"ב) ייעשה לאחר האישור של המוסדות המוסמכים, והוראה על כך תינתן על-ידי נציגי הכנסת (מטכ"ל ההגנה) במקום. תיעשינה כל ההכנות המוקדמות לביצוע מהיר של פינוי זה. "ההוראות הנ"ל, פרט לסעיף 6. אינן נתונות לפרסום כלשהו, והן רק לידיעתך, ורק לידיעתם של המפקדים הממונים על המבצעים. על החתום :דן העתקים : להילל, לטנא ולראשי האגפים." עוזרו של ידין, משה בר-תקווה (מונדק), קיבל ממנו את רשימת היחידות שתשתתפנה במיבצע, מיקם אותן בגליל העליון והקצה להן תפקידים. נפת הגליל העליון המזרחי (נפת תל-חי) הוכפפה לגדוד השלישי של הפלמ"ח, שהעלה אליה את יחידותיו מעמק הירדן, ומפקד גדוד זה, שלום חבלין, קיבל את הפיקוד גם על יחידות הפלמ"ח שתגברו את גדודו, על יחידות החי"ש שהיו באיזור ועל הישובים. היהודים התכוננו לקרבות בלימה בגליל בלי להביא בחשבון את מעשיהם ומחדליהם של כוחות הביטחון הבריטיים. יעקב זהבי, הסליקר של פלוגה ז' מהגדוד הרביעי של הפלמ"ח, סיפר שפלוגתו שלחה מחלקה לגליל העליון. "פוזה" פקד עלי להוציא נשק מהסליק שלנו בקיבוץ מעברות. שלחתי את הנשק לפלוגה בתוך מכבש. במכבש היה סליק נייד," סיפר זהבי. יצחק חופי (חקה), שהיה מפקד מחלקה בגדוד הראשון של הפלמ"ח, סיפר: "עם מחלקה מהכשרת הצופים, שהיתה בבית-השיטה, עליתי לגליל העליון. התמקמנו בקיבוץ שמיר." בדו"ח-מודיעין בריטי כתוב שחמש מאות אנשי פלמ"ח עברו את ראש-פינה בדרכם צפונה ב-13 וב-14 באוקטובר. בדו"חות אחרים של הבריטים כתוב שכל חברי ההגנה באיזור גוייסו חלקית. השגרירות הבריטית בדמשק הודיעה למטה הצבא הבריטי בארץ-ישראל שתנועות הצבא הסורי מכוונות לא נגד יהודי ארץ-ישראל אלא נגד עבר-הירדן." החוקר אברהם סלע הגיע למסקנה שהסורים קידמו כוחות צבא לגבול ארץ-ישראל מפני שנודע להם שהבריטים עוזבים את עמדותיהם בגליל והירדנים מתכוונים לתפוס את מקומם. בגלל שמועות אלה - כתב סלע - אחזה פאניקה בכל אנשי השלטון הסורים, לרבות הנשיא, ראש הממשלה, שר ההגנה והמטכ"ל. ראש המיפקדה הארצית ישראל גלילי דיווח לוועד הביטחון ב-14 באוקטובר: "משהגיעו לאוזנינו הידיעות על הסכנה הממשמשת ובאה מהצפון, בעיקר מעבר סוריה, ראינו לנכון לחזק את יישוביי הגליל העליון והעתקנו כשש מאות איש, בעיקר מיחידות חטיבת הפלמ"ח ומיחידות חי"ש. הן תפסו בסיסים, קודם כל בישובים המפולשים, מנרה, משגב עם, משמר הירדן ומטולה, והחלו לערוך עצמן על מנת להדוף את הסכנה." בהזדמנות זאת הציג גלילי את הנחות היסוד האסטרטגיות של ההגנה בעת ההיא: "ההנחה היא שתפקיד ההגנה יצטרך להיות מוטל על כוחנו ולא שנוכל להסתייע בכוחות השלטון. עד הזמן האחרון היה כוח הגנתנו מחושב לעמידה מפני פורענויות של ערבים עד בואה של עזרת המשטרה והצבא. כל תוכניותינו היו מושתתות על הנחה זאת. אמנם באופק נצנץ סיכוי של עצמאות, ומושגי האימון והייצור כללו גם זאת, בתור פרספקטיבה רחוקה, אבל התוכניות הממשיות היו ערוכות לכך שכל ישוב יהודי בכל חבל ארץ יוכל להחזיק מעמד בפני תוקפנות אשר תבוא מבפנים הארץ עד אשר תבוא עזרת המשטרה, שברוב המקרים היתה מאחרת לבוא. מעכשיו, לרגל השתלשלות העניינים הפוליטיים, עלינו להניח הנחת יסוד, שהגנת הארץ - בכללותו של המושג - תהיה עמוסה על שכם היהודי, בלי שנוכל לסמוך על עזרת השלטונות. במשך זמן הביניים יש דבר המעורר שאלה חמורה. והוא סכנת רדיפת ההגנה ופירוק הנשק שלה. אביא דוגמא: שלשום, בשעה שיחידה אחת התארגנה באחד הבסיסים, הגיעה יחידת סיור בריטית ומצאה יחידה זו בתהליך של הטמנת הנשק. היחידה ניצלה רק מפני ששומר פתאים ה' זאת לגבי תקופת-הביניים, אבל לגבי העתיד הרחוק עלינו לערוך תוכניותינו בידיעה שלא נוכל להיעזר בכוח השלטונות להגנתנו." גלילי סיפר על הלקחים שהפיק מסיורו בגליל העליון המזרחי: "נתגלתה תמונה שיש בה ללמד על מצבנו. באותן יחידות לא היו סידור. שיכון, הסתדרו כאורוות, במחסני-בגדים, במתבנים. סידורי ההלבשה של האנשים רחוקים מלהניח את הדעת. הביאו יחידת חי"ש מעמק הירדן, והיא משוכנת במנרה. יש רוחות וקור רב. האנשים חסרים מעילי חורף. חסרים מזרונים, ובכל מה שנוגע לחימוש יש בעיות אשר לא יכול להיות להן פתרון טאקטי בסוגי הנשק העומדים לרשותנו. מובן שבמקרה כזה בא בחשבון ניצול מקסימאלי של האימון המיוחד אשר קיבלו יחידות הפלמ"ח, אבל לפגוש טורי-צבא משוריינים ומזויינים זאת בעיה טאקטית שאין לה פתרון בתנאי הנשק שיש ליחידות שלנו". "תוך כדי הביקור נזדקרו חוסר הניסיון הצבאי הממשי והרמה הבלתי מספקת של הפיקוד הגבוה. ניסיון הנעת פלוגה אין להם... אתם יודעים שהקורס הגבוה ביותר שיש לנו הוא קורס מפקדי מחלקות, לא למעלה מזה. הבעיה הראשונה במעלה בעיני היא ההתעצמות בחימוש... אם יש בעיה של מכונת-ירייה שום קומבינציה איננה יכולה להתגבר עליה, אלא אם יש כלי מתאים. הבעיה השנייה היא הכנת קאדרים. כל סדרי הביטחון הרגילים היו עזובים ורפויים במידה גדולה מאוד, כי במשך שנים הסכנה הערבית לא היתה ריאלית. מבחינה נפשית היינו נתונים בשטח אחר. עלינו לחדש. לרענן ולגייס." הוא ציין שלוש מטרות: "התלכדות כל חלקי הישוב למשענת ההגנה; סמכות להגנה לגייס כל איש מוכשר; הבטחת מימון, על-מנת לשחרר את ההגנה ממצב של קבצנות מבזה." בלילה שבין 20 ל-21 באוקטובר 1947 עברה יחידה סורית את הגבול ונאחזה בתל אל-קאדי (תל דן). מעשה זה הפתיע את הבריטים ואת היהודים, והבריטים היו הראשונים שהתאוששו מההפתעה. מפקד יחידות הצבא הבריטיות שחנו בגבול הצפון ביקש וקיבל הוראות ממפקד הדיוויזיה המוטסת, שחנתה בחיפה. יחידת שריון ויחידה מחיל הספר שבו את הפולשים ללא קרב ומסרו אותם למשטרה. ששלחה אותם בחזרה לסוריה. בין פרסום המלצות ועדת אונסקו"פ ובין החלטת 19 בנובמבר היו שתי כוננויות בגליל העליון, ואנשי הפלמ"ח נתנו להן שמות: "המלחמה הראשונה" ו"המלחמה השניה". התנגשות חזיתית עם הסורים לא היתה; היתקלויות ומעשי איבה מקומיים היו. מחלקת פלמ"ח בפיקוד שמואל כתבן, שחנתה בקיבוץ שמיר, פוצצה עמדה ערבית ליד קיבוץ להבות הבשן והחליפה יריות עם סורים שסיירו לאורך הגבול. חוליית חי"ש ונוטרים החליפה יריות עם יחידה של חיל הספר העבר-ירדני בדרך מדפנה לתל אל-קאדי. מפקד החוליה, אברהם אייזן מקיבוץ דפנה. סיפר: "ליד הגבול ראינו שמונה סוסים, וליד הקבר ישנו שמונה אנשי צבא. שחררנו את הסוסים, הערנו את הישנים ודרשנו מהם להניח את נשקם. הם לא נכנעו וירו לעברנו. הסתלקנו בלי נפגעים, וגם להם לא היו נפגעים". מפקד פלוגה גי של הגדוד השלישי, ראובן נצר, סיפר שקצין המיבצעים של הפלמ"ח יצחק רבין. המג"ד שלום חבלין והוא תכננו את תגובת הפלוגה על התקפה סורית אפשרית, ורבין אמר שאם תהיה התקפה כזאת תתפוס הפלוגה את תל עזאזיאת ותתקוף משם את הסורים. הנשק של הפלוגה היה מרגמה אחת 3 אינטש, כמה מקלעי ברן וסטנים, ולא לכל החיילים היה נשק אישי. אנשי הפלמ"ח סיירו מעבר לקווים ובתוך סוריה ולבנון (מימצאיהם סייעו אחר-כך לאנשי הגדוד השלישי לפוצץ את הגשרים שעל נהר הליטאני). הוכנו תוכניות לפוצץ את כל הגשרים ומעבירי-המים באיזור, כדי לעכב את הפולשים. באחת הכוננויות התמקמו חבלנים על גבעה ליד איילת-השחר, כדי לפוצץ את הכביש אם יהיה צורך בכך. חברת "סולל בונה" בנתה בישובי הגליל ביצורים בהיקף שלא היה כמוהו עד אז בארץ-ישראל, והישובים נדרשו להצטייד במזון. זאב בר-סבר, שהיה אז אחד המומחים של ההגנה לנשק מסייע (בעיקר מקלעי בראונינג שפורקו ממטוסים והוכשרו לשימוש קרקעי), ניהל שני קורסים בקיבוץ שמיר, לבראונינגים ולמרגמות 3 אינטש. בתקופות המתיחות בצפון חגו מטוסי מחלקת הטיס של הפלמ"ח בשמי הגליל העליון ודרום סוריה, וסיפקו צילומים למטכ"ל ההגנה. ב26- באוקטובר קיבל ידין דיווח מהטייסים: "לא חל שינוי לרעה במצב. בשתי הכוננויות תורגל הגדוד השלישי לקראת המלחמה, ויהושע גלוברמן ציין לשבח את הכנותיו בתנאי המחתרת. באחד מימי הכוננות ביקר יושב-ראש הנהלת הסוכנות דוד בן-גוריון במיפקדת הגדוד השלישי באיילת השחר והשתומם בקול למראה "דלות הציוד המלחמתי של הגדוד." בדף-הסברה שקיבלו יחידות הפלמ"ח כתב יגאל אלון: "צבא סורי בן אלפי חיילים, המורכב מיחידות רגלים, שריונים ונשק כבד, חונה בנקודות שונות סמוך לגבול הצפוני-מזרחי של הארץ. טרם הוברר לשם מה רוכזו כוחות אלה ומה מטרת תמרוניהם. יש גורסים שריכוז זה מכוון נגד הליגיון הערבי של עבדאללה, שכן כידוע נושא מלך עבר-הירדן את נפשו לכבוש את סוריה ולהיות לשליט סוריה רבתי. הגורסים כך מניחים כי איום הצבא הסורי על הישוב העברי דיו להפריע לעבדאללה מלתקוף את סוריה... ייתכן שאין זה אלא תמרון, שבא לסייע לאיומי נציג הערבים על עצרת האומות המאוחדות, אם זו תחליט לטובת הציונים. ניסיון העבר, וכן ההנמקה הרשמית של הנציגות הבריטית, נותנים להם יסוד להאמין כי האלימות היא הדרך הבדוקה למניעת פתרון שאינו לרוחם. אולם האפשרות הוודאית והחמורה ביותר, שלקראתה יש להתכונן, היא פלישה ארצה. לחיזוקה של סכנה זו מסייעת התנהגותה של בריטניה, המאיימת בפינוי הארץ ומבטיחה להשאיר כך חלל ריק ותוהו ובוהו. אין לדעת מה מידת האמת שבהכרזות אלו. כל בר-דעת יבין כי מרצונם הטוב לא ייצאו מכאן הבריטים, ולא מן הנמנע איפוא שייצאו יציאה פרובוקטיבית, למראית עין, בהשאירם בידיהם את עמדות המפתח, אולם עצם ההכרזה היא מעין איום והזמנת הכוחות הערביים לבוא ולמלא אותו 'חלל ריק'. אל נשכח כי גדודים שלמים של צבאות ערב, על נשקם, כבר חונים כאן בחסות הצבא הבריטי. התנהגות הבריטים נותנת יסוד מספיק לחשוש שמזימה אנגלית-ערבית מתרקמת נגדנו...התגייסות הישוב לצורכי ביטחון היא צו השעה ואין לדחותה. יש לראות בבהירות את הסכנה הנשקפת ולהיכון כדרוש לסיכול כל ניסיון של התנגשות או פגיעה בישוב. אנו חייבים להיות דרוכים ועם זאת לשמור על שיווי משקלנו. הקץ לשאננות." הערכותיו של מפקד הפלמ"ח, שהיו אופייניות לרבים בישוב העברי ובהנהגה הציונית, הופרכו כבר באותו חודש. הסורים שפלשו לתל אל-קאדי גורשו בבושת פנים, ומעשה זה היה כגילוי דעת: הבריטים לא יניחו לצבא מהחוץ להתערב בארץ-ישראל לפני שייצאו ממנה. ואכן, עד הכרזת העצמאות של מדינת ישראל התערבו צבאות סדירים של מדינות ערב בלחימה בארץ-ישראל רק במקרים חריגים ומעטים. ההתפתחויות באו"ם, הכרזות הבריטים על כוונתם לפנות את הארץ וההתנגשויות האלימות הוכיחו לדוד בן-גוריון שהמלחמה כבר בשער, והוא הפסיק את "הסמינר", חזר בו מכוונתו להקים "מטה מקביל". מורכב מקצינים ששירתו בצבא הבריטי, ונשען על ההגנה ועל המיפקדה שלה. בתחילת נובמבר 1947 פורסמה הפקודה להקים ארבע חטיבות חי"ש. בגלל "סכנת התקפה על הארץ על-ידי צבאות ארצות ערב השכנות, כפי שנתגלתה בתקופה זו... מול צבאות סדירים מן ההכרח להיערך בכוח צבאי מאומן, חמוש ובנוי במתכונת צבאית." תנועות הצבא הסורי בגבול הצפון לא היו הכנה לפלישה לארץ-ישראל, אבל הכוננות ומיבצע "תל-חי" סייעו מאוד להגנה להתכונן לפלישה כזאת. ההגנה נהפכה מארגון מרחבי מיליציוני לארגון חטיבתי ומותאם למלחמה סדירה, וביצעה תמרון גדול ומורכב יחסית. לקחיו של תמרון זה סייעו לה במלחמה שפרצה אחרי חודש. פיגועים ראשונים לדברי ישראל עמיר ויצחק נבון לא העריכו רוב אנשי הש"י נכון את תגובת הערבים על החלטת עצרת או"ם. הם ידעו כי ערביי ארץ-ישראל לא התכוננו למלחמה, כי הם מפולגים ומנהיגיהם מסוכסכים, כי אין לשליטי מדינות ערב דעה אחידה בבעיית ארץ-ישראל וכי הפלאחים הערבים הארץ-ישראלים מתעניינים רק מעט בפוליטיקה וטרודים בעבודותיהם העונתיות. רובם לא הביאו בחשבון את השפעת מדינות ערב על ערביי ארץ-ישראל ולא ניתחו נכון את השפעת "הפלשתינאיות" כגורם לאומי-מרכזי בעולם הערבי. רק אנשי ש"י מעטים ניבאו שהערבים לא ישלימו עם החלטת החלוקה, והם לא איששו את הערכתם בעובדות. מפקדיהם וחבריהם כינו אותם "רואי שחורות מקצועיים" ודעתם לא התקבלה. כמו עשרים ושש שנים אחר-כך (במלחמת יום הכיפורים) התברר לאחר מעשה שרוב אנשי המודיעין טעו וש"הנודניקים" רואי השחורות צדקו. רוב אנשי צמרת הביטחון וראש אגף המבצעים יגאל ידין הסתמכו בהחלטותיהם לא על הערכות של הש"י אלא על ניתוחים אסטרטגיים (שמהלכיהן הצפויים של ארצות-ערב היו חלק ממרכיביהם) ועל האינטואיציה שלהם, אבל לא התעלמו לחלוטין מהערכות הש"י. הטעות ב"קונצפציה" של הש"י היתה אחת מסיבות ההיערכות הלקויה של ההגנה בפרוץ המלחמה. התקרית הראשונה של מלחמת העצמאות אירעה ביום ההצבעה, ב-29 בנובמבר, בירושלים. איש החטיבה הירושלמית דב דורון סיפר: "שוטטנו, קבוצת צעירים, ברחביה. מכונית ערבית נסעה במהירות לקראתנו, במגמה ברורה לפגוע באנשים. זינקתי הצידה. אחד מאיתנו נפגע והמונית התרחקה במהירות לעבר העיר המזרחית. במשטרת ירושלים נרשם המקרה כתאונת פגע-וברח." בהתקפה המאורגנת הראשונה, למחרת בבוקר, נהרגו חמישה מנוסעי אוטובוס "אגד" מספר 2094, שנסע מנתניה לירושלים. ההילולה, שהחלה חמש שעות קודם לכן, עדיין לא דעכה, ומעגלי-רוקדים עדיין נראו ברחובות עיירת-החוף הקטנה. עשרים ואחד נוסעי האוטובוס, שיצאו לירושלים לעסקיהם ולסידור ענייניהם, סברו, ככל היהודים, שאחרי השעה ההיסטורית ישובו החיים למסלולם ושאם יהיו "מאורעות", הם יתרחשו במקום אחר. בשעה 8.12, בעיקול הכביש שאחרי צומת כפר סירקין, בדרך ללוד, ראה הנהג אריה מלך, ערבי לבוש מעיל אירופי, מנופף בידו. מלך לא עצר את האוטובוס והערבי שלף תת-מקלע וירה בו. ערבים אחרים ירו מהמארב בנוסעים וברחו. חמישה אנשים נהרגו. ליגיונרים עבר-ירדנים, בפיקוד קצין בריטי, ניגשו אל האוטובוס וסירבו לעזור לנפגעים. יהודי בעל משאית הסיע אותם לבית-החולים "בילינסון" בפתח-תקווה. חמשת ההרוגים הראשונים במלחמת-העצמאות היו הירש שטארק, בן שבעים, איש-עסקים מנהריה; חיה ישראלי, בת עשרים וארבע, בת ירקן מנהריה; אסתר וייס מירושלים, עובדת האוניברסיטה העברית; שלום ולד, שנסע לירושלים להביא את אשתו מבית-החולים "הדסה", ושושנה מזרחי, שעמדה להינשא לבחיר-ליבה. אחרי עשרים וחמש דקות תקפה אותה כנופיה אוטובוס יהודי אחר, שנסע מחדרה לירושלים, והרגה שני נוסעים. ב-4 בדצמבר הגיש הש"י את מימצאיו לצמרת הביטחון: בכנופיה יש שמונה אנשים, ו"מטרת ההתנקשות היתה שוד, בכיסוי כביכול של תגובה על החלטת או"ם. מארגן ההתקפה היה סייף אל-דין אבו-קישק, העומד בראש כנופיה שביצעה מספר רב של פשעים בשנה האחרונה. מרכז הכנופיה בגראז' אל-פארח, ביפו." בדו"ח הש"י נימנו שלושים וחמש פעולות רצח ושוד של הכנופיה, לרבות הפיגוע ב"גן-הוואי". מפקד הש"י דור שאלתיאל הציע להגדיר את הפיגוע כפלילי, לפגוע בראש הכנופיה ולא לגמול לערבים אחרים. יום אחרי החלטת האו"ם נרצח יהודי בגבול תל-אביב - יפו, אסירים ערבים התנפלו על אסירים יהודים בכלא עכו ומכוניות של יהודים נרגמו בכל כבישי ארץ-ישראל. אירועי 30 בדצמבר 1947 רומזים שהמופתי לא שינה את האסטרטגיה שלו - הפעלת גורמים פליליים במלחמתו נגר הציונים - עם פרוץ מלחמת העצמאות. יחידות צבא לא היו לו, על כן העניק לשודדים הילה של גיבורים לאומיים. מ"מאורעות" למלחמה את הפיגועים של 30 בנובמבר פירשו היהודים באותו יום כתגובת הערבים על החלטת החלוקה ולא כהתחלת מלחמה שתסכן את הקמת המדינה. ההחלטה בניו-יורק וההתחממות בארץ-ישראל ובמזרח-התיכון היו תנאים הכרחיים לפרוץ המלחמה; כל אחד מהם לבדו לא היה תנאי מספיק. מקבלי-ההחלטות היהודים עקבו אחרי האירועים המדיניים לחוד ואחרי ההתפתחויות הצבאיות לחוד ולא ראו איך מתמזגים התהליכים, והמנהיגים שהבינו את חומרת הסכסוך עדיין סברו שהמלחמה תפרוץ רק אחרי הכרזת-העצמאות (התאריך היה שנוי במחלוקת בסוף 1947), ושעד ההכרזה יהיה מצב של "מאורעות", שלא יסכן את הישוב ואת המדינה העתידה, לכן לא חלו שינויים בסדר-העדיפויות של חלוקת המשאבים. דוד בן-גוריון סבר כנראה שתקופת-הביניים בין החלטת או"ם ובין הקמת המדינה תהיה ממושכת יותר משהיתה. ואמנם התקריות הראשונות של מלחמת העצמאות לא היו מתוכננות, ונראו כ"מאורעות". הערבים המקומיים, שפגעו ביהודים, סברו שהבריטים לא יפריעו להם: הרי הבריטים הזהירו את או"ם מפני תוצאות החלטתו, ולא התחייבו לשתף פעולה בכינון המדינה העברית; אבל הבריטים לא הושיטו לערבים עזרה צבאית ישירה ומכוונת, ובמקרים לא מעטים הכשילה נוכחותם את ערביי ארץ-ישראל ואת מתגבריהם. היהודים, לעומת זאת, האמינו - ללא היגיון ובניגוד לתפיסה שהיתה מאחור, שתוכנית-מאי 1946 והתוכניות האסטרטגיות שתוכננו אחריה - שהבריטים ידכאו או יצמצמו גם את פיגועי הערבים וגם את תגובת היהודים עד אמצע מאי 1948, שהרי הם אחראים לביטחון בארץ-ישראל. אמנם נוכחות הבריטים ריסנה לפעמים את הערבים וסייעה ליהודים, אך לא עד כדי ביטול הסכנות שהיו גורליות בימי משבר מלחמת הדרכים (במחצית השנייה של חודש מארס 1948). החששות מפני הבריטים בלמו את פעילותם של היהודים מדצמבר 1947 עד אפריל 1948. הערבים לא היו מוכנים לעימות מכריע עם היהודים. אילו התגברו הערבים על ההגנה לפני הקמת המדינה, או אילו הביסו את צה"ל לאחר הכרזת העצמאות ודאי היו משמידים את הישוב העברי, אבל הם לא יכלו לעשות זאת, ומנהיגיהם הציבו לעצמם מטרה מדינית שנראתה להם בת-ביצוע: לסכל את החלטת או"ם ולמנוע את הקמת מדינת ישראל. הם התכוונו לשכנע רבים מתומכי החלטת 29 בנובמבר לחזור בהם, ואחר-כך לבטל את ההחלטה בהצבעה חוזרת בעצרת או"ם. כבר בשלבי הסכסוך הראשונים למדו הערבים שהתוקפנות יעילה מאוד ביחסים הבין-לאומיים. מעצמות המערב, שלא רצו במלחמה, היו מוכנות להקריב את יהודי ארץ-ישראל כדי למנוע סיכונים מעצמן, ואילו הצליחו הערבים לגייס לעזרתם די כוחות מדיניים אולי היו מונעים את הקמת מדינת ישראל. מטרת איומי הערבים היתה להשפיע על הציונים המינימאליסטים ועל ארצות-הברית לשקול מחדש את החלטותיהם. המינימאליסטים שבמחנה הציוני היו עשויים להגיע למסקנות שמוטב לוותר על העצמאות ולהחליפה בפשרה מסוג הצעת המיעוט בוועדת-אונסקו"פ. הם רצו בעצמאות, אבל לא במלחמה. האמריקאים חששו ממלחמה, ואנשי משרד-החוץ האמריקאי, שהתנגדו לחלוקת ארץ-ישראל לפני ההצבעה באו"ם, לא שינו את דעתם. הם המשיכו להיאבק למען ביטול החלטת 29 בנובמבר והסתמכו על פעולות-האיבה מארץ-ישראל כהוכחה לצדקת מאבקם. מבחינת היכולת הצבאית, הארגון, הגדרת המשימות ואחדות הפיקוד נשארו ערביי ארץ-ישראל במקום שבו עמדו שתים-עשרה שנים קודם לכן. אמנם. בסוף 1947 היה יחס השלטונות הבריטיים אליהם אוהד יותר מאשר בשנת 1936, אך אהדתם של רוב אנשי המימשל לא הגיעה עד כדי נכונות להילחם למען הערבים. ערביי ארץ-ישראל היו תלויים בסיוע מן החוץ, וכוונותיהם של מסייעיהם האפשריים לא תאמו את מטרות מלחמתם. האם תהליך הידרדרות "המאורעות" למלחמה, שסחף את כל מדינות ערב, היה מחוייב-המציאות? האם בפעולות הצבאיות הבלתי-סדירות של סוף 1947 היו טמונים זרעי המלחמה הסדירה שנמשכה עד 1949 ושלא תמה עד כתיבת שורות אלה? נראה שהתשובה הקרובה ביותר לאמת היא: מצב-מלחמה אסטרטגי כבר היה בסוף 1947, אף שלכאורה היו אלה "מאורעות". הפיקוד-העליון היהודי צפה מלחמה, אבל הידיעות על היכולת הצבאית של ערביי הארץ ועל מצב התארגנותם סתרו הערכה זו. לכן לא חזתה המנהיגות היהודית מראש את הבעיות שיעמדו לפניה; למשל, היא לא חזתה את כישלון היהודים במלחמת הדרכים ולא נתנה לבעיות אלה את התשובות הנכונות. בשאלה אם פעולות-האיבה הן "מאורעות" או מלחמה היה תלוי אופי קבלת-ההחלטות. ככל שהתקרב הפיקוד-העליון למסקנה שזאת מלחמה היו תשובותיו צבאיות-סדירות יותר. התהליך הפסיכולוגי של ראיית פעולות-האיבה כמלחמה ולא כ"מאורעות" היה אחת ההתפתחויות החשובות במלחמת העצמאות וקבע את ממדי הגיוס של היהודים ואת עוצמתם המלחמתית. http://www.blabla4u.com/sites/blabla4u/ShowMessage.asp?ID=1806827 כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.
|
|
& | | | |