גילוי:מחקר של יוסי ביילין לטובת האיחוד הארופי  

@שימו לב!!!!
בקובץ השני מה אומר אבו-עלאא בהלצה ובבדיחות הדעת, כאשר
דיווח להם על השיחות שנערכות במסלול השני בוושינגטון, כאשר
המשלחת הפלסתינית עמדה בפני מרד גלוי ביאסר עראפת.
"כאשר דיווח לנו אבו-עלאא על כך, הוא שאל בהלצה את הנציגים
הישראלים שישבו מולו אם יהיו מוכנים...:-
@ לפעול כמתווכים הוגנים בשם הפלסתינים בעת שידברו עם האמריקנים." @

"במחצית השנייה של יוני ובראשית יולי היה זינגר הדמות הבולטת
בצוות המשא ומתן הישראלי, אבל עכשיו הגיעה שעתו של אורי סביר."

המשך יבוא בתת-פרק "סגירת העסקה"....!!

@ "ב-5 באוגוסט עזב כריסטופר את דמשק. למחרת החליט פרס כי עלי
לצאת לפריס כדי להפגש עם אבו-עלאא ולחלץ ממנו מידע בדבר העמדה הפלסתינית הסופית ביחס להצהרת העקרונות."

@ "כאשר הגיע פרס לשטוקהולם בדרכו לאוסלו.....הולסט הוטס לשטוקהולם,
והוא ניהל במשך כל הלילה שיחות טלפון עם תוניס. הן עם אבו-עלאא
והן עם עראפת, בעוד יואל זינגר, ולעיתים אף פרס בעצמו, מנחים אותו."

המשך יבוא ב- @ טקס החתימה בראשי תיבות @...!!

@ "שמעון פרס ואבי גיל ניסו לעורר את חבריהם למשלחת הרשמית ולהקדים
לישון[email protected] פרס היה שרוי בהלך-רוח קודר מאוד בעקבות הידיעה על
נפילתם של שבעה מחיילי צה"ל בגין מטען צד שהופעל בדרום לבנון."

@ "נאומו של אבו-עלאא היה נוקב ומרשים, הוא ביטא בדרכים רבות
את הפילוסופיה ואת הרוח של המשא ומתן באוסלו, ובין השאר אמר..:"

@ "טלפנתי ליוסי ביילין, שבלעדיו כלל לא היה אפשרי המשא ומתן
באוסלו. הוא היה הגיבור האמיתי של ההסכם שנחתם זה עתה בראשי
תיבות, והיעדרותו מן הטקס ןממרכז הבמה ב-13 בספטמבר 1993,
כאשר נחתמה רשמית הצהרת העקרונות הייתה בלתי הוגנת בעליל."

@ המשך יבוא בפרק מספר 4...
@ תפיסת אוסלו והאסטרטגיה של אוסלו @

"כתב אישום נ' פושעי אוסלו"
{פ"ש}

"כוחות הקדמה" במערב, כפי שכתבתי בחודשים האחרונים, הפכו להיות ספקי ההצדקות של שונאי ארה"ב וישראל. הם יצרו קואליציית רשע, שכבר לא עוסקת בביקורת לגיטימית על ישראל, אלא מטפחת שנאה עיוורת. מאות תגובות שהגיעו לאתר האינטרנט של "מעריב", מישראלים שנמצאים בקמפוסים אמריקאיים, עסקו בשאלה - האם המצב כה חמור, כפי שתואר בכתבה.

נדמה שהדברים שאמר נשיא אונ' הרווארד, לורנס סמרס...:-
http://www.president.harvard.edu/speeches/2002/morningprayers.html
על כך שתחת המסווה של ביקורת על ישראל, מסתתרת אנטישמיות, הם עדות מהמקור הבכיר ביותר על המצב. ימים ספורים לאחר שפורסמה הכתבה על "הקמפוסים לשנאת ישראל" בארה"ב, פרסם גם הוול-סטריט ג'ורנל, מהחשובים שבעיתוני ארה"ב, מאמר אדיטוריאלי...:-
http://opinionjournal.com/extra/?id=110002775
עם כותרת משנה הרבה יותר חריפה: "איך הפכו הקולג'ים בארה"ב לכל כך אנטישמיים". גם שם מתחילים לדאוג.

אבל נדמה שמבול התגובות הבולט ביותר היה של קוראים שתפסו טרמפ על כתב האישום נגד "כוחות הקדמה", כדי לנגח את "השמאל הישראלי" ואת האוניברסיטאות. גם "המרצים השמאלנים" אצלנו, כך המגיבים, משתפים פעולה עם כוחות הרשע, ומעודדים את השנאה לישראל ואת האנטישמיות. האומנם?

לפני שלושה שבועות פרסם הגרדיאן הבריטי...:-
http://www.opinionjournal.com/extra/?id=110002775
כתבת שער במוסף השבועי, העוסקת בחרם האקדמי על ישראל. העיתון מביא את סיפורם של פרופ' אורן יפתחאל מאונ' בן-גוריון וד"ר סעד גאנם מאונ' חיפה, ששלחו מאמר לכתב עת חשוב. הגרדיאן מתאר את פעילותו הרחבה של יפתחאל, למען השלום, למען פיוס בין ערבים ליהודים, ועוד. אבל, ממשיך העיתון, יפתחאל קיבל בחזרה את המאמר ששלח, בתוך מעטפה שכלל לא נפתחה, שאליה צורף פתק של אחד מהעורכים: מצטערים, אבל לא מקבלים מאמרים מישראלים.

כאן רק מתחילה פרשה, שאולי תלמד משהו על יחסי "השמאלנים" עם כוחות הרשע. לפי הגרדיאן, לאחר השתדלויות שונות, ולאחר שהובהר לעורכים שיפתחאל שייך ל"טובים", כלומר עוד "מרצה שמאלני" שאצלנו אוהבים לשנוא, הם הואילו בחסדם להיכנס למו"מ עם הכותבים, אבל העמידו תנאי: כדי שהמאמר יתפרסם, הם כופים על הכותבים לפרסם השוואה בין ישראל לדרום אפריקה. בשלב הזה היה אפשר לצפות מהגרדיאן הבריטי, המתהדר בקדמה הליברלית שלו, שהוא ישאל שאלות קשות על חופש הביטוי האקדמי, על הניסיון לפסול כותבים רק בגלל זהות, מין, מוצא, לאום. אבל כלום. כשמדובר בישראל, הגרדיאן לא שואל. נהפוך הוא. הגרדיאן דיווח על העניין בהתלהבות בלתי מוסתרת. לפי הגרדיאן, יפתחאל הסכים, בלי שום היסוס, לשנות את המאמר שכתב, ולערוך את ההשוואה המתבקשת.

כאשר קראתי את הדברים, חמתי בערה בי. איך יכול איש אקדמיה ישראלי להיענות בקלות בלתי נסבלת כזאת לתכתיב פוליטי אנטי-ישראלי, שבינו לבין החופש האקדמי אין כלום.

בין לבין, יפתחאל זכה למבול של השמצות בעיתונים שונים. ובכל זאת, מכיוון שהסיפור נשמע חשוד משהו, ביקשתי את תגובתו של יפתחאל. ומה מתברר? להד"ם. עיתון הגרדיאן נסחף בהתלהבותו מהחרם האקדמי, והקשר בין ה"עובדות" שפרסם לבין המציאות היה מקרי לחלוטין. לא רק שיפתחאל לא הסכים לתכתיב המבוקש - השוואה שתהפוך את ישראל לדרא"פ - אלא שהוא פועל במרץ גם נגד החרם האקדמי האופנתי כל כך, וגם נגד העורך שפסל את המאמר. לגרדיאן זה לקח כמה ימים, והוא פרסם התנצלות...:-
http://www.guardian.co.uk/corrections/story/0,3604,862397,00.html
ואגב, יפתחאל הצליח לגרום לכך שכמה מהחותמים על החרם יחזרו בהם.

הסיפור של פרופ' יפתחאל הוא הסיפור של רוב אנשי האקדמיה בישראל, הקרויים "אנשי שמאל". המאבקים הקשים ביותר נגד "כוחות הקדמה" האנטי-ישראליים במערב נערכים על ידי אנשי השמאל. הם משיבים מלחמה. דווקא הם, שמתנגדים למפעל ההתנחלות, הם הבעיה הקשה ביותר של "כוחות הקדמה" בכלל ושל שוללי זכות הקיום של ישראל בפרט. לציר הרשע הזה קל הרבה יותר להתמודד עם תומכי ההתנחלויות. הם רק היו מחזקים את קו ההסברה שלהם, שלפיו, "אין הבדל" בין נצרים לתל-אביב. אם "אין הבדל", אז כשם שלנצרים ולכדים אין זכות קיום, גם לת"א ולחיפה אין זכות קיום. למעשה, קו ההסברה של שוללי זכות הקיום של ישראל ושל תומכי ההתנחלויות הוא אותו קו הסברה. זה קו הסברה שאומר שבסופו של דבר, צריכה להיות רק מדינה אחת, מהים עד הירדן. זה קו הסברה שמשותף לחמאס, למועצת יש"ע ולמעשה, גם לערפאת.

זה לא מקרה שככל שערוץ תקשורת בעולם הוא יותר אנטי-ישראלי, כך הוא מעדיף להציג את ברוך מרזל ואם נעם פדרמן. הם מספקים למערב את ישראל שאוהבים לשנוא. אחרי כל הופעה שלהם, גוברת התמיכה בסנקציות נגד ישראל.

ישראל של יפתחאל, שיש לו ביקורת קשה ונוקבת, ושלא צריך להסכים על כל אמירה פוליטית שלו, היא ההפך הגמור ממה שתועמלני הפונדמנטליזם האסלאמי במערב רוצים להוכיח. זו ישראל הומנית, דמוקרטית, ליברלית, שמכבדת את זכות הקיום של הפלסטינים, בלי לוותר על זכות הקיום העצמית. זו ישראל שמביסה את תעמולת הזוועה.

זו לא כל התמונה. יש ישראלים שהופכים לחלק מהתעמולה הארסית ביותר נגד ישראל. ד"ר אילן פפה מאונ' חיפה הוא ראש החץ שלהם. הוא יחיד מסוגו מבחינת הנזק שהוא גורם לישראל. הוא אורח כבוד כמעט בכל כנס של אויבי ישראל. הוא מפרסם תעמולה שקרית, כמעט שטירמרית, נגד ישראל. בעיתון אל-אהראם המצרי, למשל, הוא פרסם ששרים בכירים במפלגת העבודה הגישו לממשלה הצעה לטרנספר...:-
http://www.guardian.co.uk/corrections/story/0,3604,862397,00.html
הוא מספק לשוללי זכות הקיום של ישראל את כל התחמושת שהם זקוקים לה.
הוא הפך לנכס היעיל ביותר שלהם.

בכל מה שקשור לתנועת החרם הכלכלי נגד ישראל (Divestment), יש אולי עשרים ישראלים שתומכים בה. בודדים מהם מהאקדמיה. אגב, עו"ד שמאי ליבוביץ, כמו גם תדי כץ, שהגיע לכותרות בעקבות כתיבת עבודת מסטר שנפסלה, והגיעה לביהמ"ש, על טבח בטנטורה, מופיעים בין החותמים...:-
http://www.maiap.org/maiap/petition/
העניין הוא, שאין שום קשר בין המיעוט הקטן והשולי הזה, לבין תשעים ותשעה אחוזים ממה שקרוי "השמאל הישראלי".

כל ניסיון להדביק את פפה לכל האחרים הוא בדיוק כמו ניסיון לטעון שכל הליכודניקים הם ברוך גולדשטיין. זו דמגוגיה מהסוג הנמוך. המאבק הקשה ביותר נגד פפה באונ' חיפה הוא מאבק שמנהלים נגדו אנשי אקדמיה המזוהים עם הדעות של "שלום עכשיו". המתנגד הבוטה והחריף ביותר של המיעוט השולי הזה, מהזן המעוות של פפה, הוא פרופ' אמנון רובינשטיין, שלא בדיוק שייך לנוער הגבעות. כך שדי לנו עם עלילות הדם נגד ישראל. אין צורך בעלילות דם נוספות, מתוצרת פנים.

מאמר בוטה נגד ההפרדה...:-
http://weekly.ahram.org.eg/2002/594/op10.htm
ומועצת יש"ע והקבינט הפלסטיני פרסמו הודעות בוטות נגד ההפרדה. זו הקואליציה, גם אם החברים בה מתעבים אחד את השני. מחנה הטירוף פועל, חלקו להלכה וחלקו למעשה, להגשמת זכות השיבה, של יהודים ליש"ע ושל פלסטינים לצד הזה של הקו הירוק. זה מחנה הפועל למחיקתה של כל הפרדה דמוגרפית, שתאפשר רוב יהודי בישראל. לא רק מועצת יש"ע, גם החמאס וערפאת חושבים שאין הבדל בין נצרים לת"א.

"כוחות הקדמה" במערב, שרבים מהם עברו, או מצויים בשלב מעבר, משלילת זכות הקיום של ההתנחלויות, או "הכיבוש", לשלילת זכות הקיום של ישראל, מסתמכים על אנשי מחנה הטירוף. כוחות הקדמה הללו לא יכולים להסתמך על מה שקרוי - "שמאל". השמאל הזה מעמיד אותם בבעיה הקשה ביותר. הוא גם מפריך, בעצם קיומו, את תעמולת הזוועה מהצד הערבי, והוא גם חושף את שיתוף האינטרסים שבין החמאס וכנראה גם ערפאת, לבין הימין והשמאל הסהרוריים בישראל.

כאשר אינטלקטואלים ערבים ומערביים שמוכנים להכיר בישראל משמיעים את קולם, הם מצטטים את השמאל השפוי, ולא את פפה. כאשר אינטלקטואלים ערבים ומערביים מנהלים מסע תעמולת זוועה נגד ישראל, הם מצטטים את פפה ואת אנשי הימין. כאשר מציבים בפני אויבי ישראל, בקמפוסים במערב, את הרעיון של שתי מדינות לשני עמים, או את נכונות ישראל לפשרה כואבת, הם נותרים חסרי אונים. כאשר מציבים להם את דוברי מועצת יש"ע, הם חוגגים. אז מי בדיוק מסייע לאנטי ישראליות שהופכת לאנטישמיות?

ויותר מכך: נכון שבקמפוסים במערב, מי שמוביל את הקו האנטי-ישראלי הם אלה שמזוהים עם השמאל הקיצוני. אבל בחזית הראשונה שמערבת בין אנטי-ישראליות לאנטישמיות...:-
http://www.president.harvard.edu/speeches/2002/morningprayers.html
ניצב דווקא הימין הקיצוני. אכן, בדיוק כמו אצלנו, הקצוות מתחברים. גם נשיא הרווארד, בדבריו על האנטישמיות דיבר על העמדות המשותפות של הימין והשמאל הקיצוניים. אבל, כשם שאין שום צורך להדביק את השמאל האנטי ישראלי בעולם לרוב השמאל הישראלי, כך לא צריך להדביק את הימין הישראלי לימין האנטישמי. אין קשר. נקודה. הקשר, ככל שהוא קיים, קיים בקצוות, גם של הימין וגם של השמאל.

צריך לסיים במשהו אופטימי. לא הכל שחור במערב.

שלושת העיתונים המובילים בארה"ב לא שונים בהרבה, ביחס לישראל, משלושת העיתונים היומיים בישראל. באירופה הדברים שונים, אבל לא לגמרי שחורים. לא מדובר רק באוריאנה פלצ'י, שפרסמה מאמר...:-
http://www.hsje.org/oriana_fallaci_on_antisemitism.htm
מעורר הדים על פרצופו האמיתי של ערפאת. מדובר בעוד אנשים חשובים ויקרים. אחד מהם הוא הרולד אוונס, עיתונאי ועורך בכיר, משני צדי האוקיינוס. הוא היה עורך הסנדיי-טיימס בלונדון, ועורך המאמרים בדיילי ניוז בניו-יורק. אשתו, טינה בראון, מפורסמת לא פחות, היא העורכת לשעבר של הניו-יורקר, אחד המגזינים החשובים ביותר במערב. שניהם לא יהודים.

אוונס פרסם בסנדיי-טיימס את אחד המאמרים החשובים ביותר על המזה"ת. לא מדובר בסכסוך פוליטי, כפי שרבים במערב אוהבים להשלות את עצמם, טען אוונס, אלא בסכסוך שהוא פועל יוצא של חינוך ארסי לאנטישמיות, שמקיף כמעט את כל הארצות המוסלמיות. הוא הציג ראיות. מדובר בתעמולה אחוזת טירוף, פרנואידית ומרושעת, קובע אוונס. כל מי שעוסק בפלסטין או בטרור, הצליף אוונס ב"כוחות הקדמה" של המערב, חסר כל מושג בסיסי לגבי הדרך שבה הורעלו עשרות ומאות מיליוני ערבים. אוונס, והוא לא לבד, לא מוכן להיות שותף לעיוורון הקולקטיבי. הוא מאשים את עמיתיו, בכך שהם מטפחים את השנאה הפונדמנטליסטית, שהוא גם קורא לה בשמה האמיתי: אנטישמיות.

אבל מי שיקרא רק את הדברים הללו של אוונס, הוא לא פחות עיוור. אוונס, כמו רבים מאוהדי ישראל במערב, עושה את מה ש"כוחות הקדמה" מסרבים לעשות: הוא מבחין, הבחנה חדה וברורה, בין זכות הקיום של ישראל והטחת כתב אישום חריף בכוחות הרשע, לבין הביקורת על עצם הימשכות הכיבוש (גם אם הערבים עצמם, כטענת אוונס, אשמים בכיבוש). במלים אחרות, כל ידיד של ישראל יודע שהאויב הגדול ביותר של ישראל נעוץ בתורת ה"אין הבדל". זו התעמולה, להזכיר, גם של מועצת יש"ע וגם של החמאס.

כץ. כסף במזומן
צילום: גרמי פלדמן

אש"ף מימן את הגנת החוקר שטען: צה"ל רצח !!

לאחר שפרסם מחקר על טבח במלחמת השחרור, נדרש החוקר תדי כץ לממן את תביעת הדיבה שהגישו נגדו הלוחמים. מי ששמח לסייע היה איש אש"ף פייסל חוסייני: הוא העניק אלפי דולרים להגנה המשפטית על המחקר, שהיווה הישג תעמולתי לפלסטינים. אבל כץ לא מתחרט על בקשת הכסף מהפלסטינים: "אף מוסד אחר לא עזר לי, וזה חשוב לאמת ההיסטורית"
עזרא דלומי

כספים של אש"ף סייעו לממן חוקר שטען כי צה"ל ביצע טבח בתושבי הכפר הערבי טנטורה במלחמת השחרור, כך מדווח לראשונה היום (א') "ידיעות אחרונות".

הפלסטינים, שראו הישג תעמולתי כביר בטענה כי לוחמי חטיבת "אלכסנדרוני" ביצעו טבח בכ-200 מערביי טנטורה, שמחו להשתתף בהוצאות המשפטיות למימון התביעות שהוגשו נגד המחקר.

פייסל חוסייני, שהיה מחזיק תיק ירושלים באש"ף, שילם לחוקר תדי כץ אלפי דולרים למימון תביעת הדיבה שהגישו נגדו אנשי חטיבת "אלכסנדרוני".

בשבוע שעבר אישר כץ כי בקיץ 2000, במהלך המשפט, ביקש – וקיבל – מחוסייני 8,000 דולר במזומן. חודש אחר כך ביקש כץ עוד 10,000 דולר, באמצעות עו"ד ג'וואד בולוס, עורך דינו של האוריינט האוס. אבל לטענתו, סכום זה מעולם לא הגיע לידיו.

כץ (59) חבר קיבוץ מגל, הכיר את חוסייני במסגרת פעילותו באירועי השלום. לכן, סיפר כץ, זה נראה טבעי לפנות אליו כידיד כדי לגייס כספים למשפטו. כץ סיפר כי הרעיון לבקש את עזרת הרשות הפלסטינית עלה בשיחה עם חברו, פעיל שלום שנרצח לפני כחצי שנה בפיגוע במסעדת "מצא" בחיפה.

הרעיון עלה לאחר שמיצה את כל האפשרויות האחרות לגיוס הכספים למשפטו: הוא גייס תרומות מחברים אישיים, מחברים למפלגה ומגוש שלום וקיבל את הכנסות הערב שאורגן לכבודו בתיאטרון "צוותא". את קיבוצו מגל החליט כץ שלא לערב – והסתפק בקבלת הוצאות תחבורה וחופש מעבודה ככל שיידרש לצורך משפטו. במזכירות הקיבוץ הוחלט שאם כץ יפנה בבקשת עזרה כספית, יהיה הקיבוץ נכון לסייע. כץ לא פנה.

כץ סיפר כי "הגעתי אל פייסל חוסייני עם אותו חבר שנהרג, הצגנו לו את הנושא וביקשנו עזרה. חשבנו שיהיה לו בזה עניין. הסברתי לפייסל שיש תביעה, שהאוניברסיטה נבהלה מהמחקר ויוצאת חוצץ נגדו. הוא אישר את הבקשה. לא היה לי אף מוסד אחר לבקש ממנו עזרה. את הכסף קיבלתי ביד, במזומן. אני חושב שזה היה 8,000 דולר במזומן".

מאז מת חוסייני. הכסף סייע למימון שכר טרחת עורך הדין שייצג את כץ בכל משפטיו, עו"ד אביגדור פלדמן. זאת למרות שפלדמן עצמו אמר השבוע כי "ברור שבעניין כזה לא הייתי הולך לבקש כסף מהאוריינט האוס".

כץ עצמו אינו רואה כל פסול בתמיכתם של הפלסטינים: "בקשת הסיוע היא לגיטימית ונועדה לאפשר להוציא לאור את האמת ההיסטורית על מלחמת השחרור". בחודשים האחרונים הוא עושה ימים כלילות בכתיבת העבודה מחדש. עם זאת, הוא חושש שחשיפת העובדה שקיבל כספים מהרשות הפלסטינית, תהווה עילה למוסדות האוניברסיטה לדחות את גרסתו המתוקנת לה הקדיש ימים ולילות רבים.

פטרונו של כץ, ד"ר אילן פפה מאוניברסיטת חיפה, מצדיק את הפנייה לקבלת כספים מחוסייני. "ברשות הפלסטינית יש עניין בעבודה של כץ. הם רצו לתרגם אותה לכמה שפות. ההתקשרות עמם הייתה לאחר הגשת המחקר שלא נעשה מטעמם. אבל אין מחקר בעולם שאיננו משרת מישהו".

הדברים האלה נכתבים ברגעים שבהם אזרחי עיראק מנפצים את פסליו של סדאם
מאת: בן­דרור ימיני

בסוף ספטמבר אשתקד, כשרוחות המלחמה נגד סדאם כבר החלו לנשב, התארגנה
קבוצת פרופסורים כדי לפרסם עצומה - שימו לב - על "פשעים נגד האנושות",
כך במקור, שישראל עומדת לבצע, בחסות המלחמה. אלה לא היה פרופסורים
צרפתים, גם לא בלגים, אפילו לא סעודים. הם היו ישראלים. רובם ידועים ומוכרים. מדובר באנשים שהשפעתם על מסע השטנה נגד ישראל, ברחבי
הקמפוסים בארצות הברית, בתקשורת ובאקדמיה באירופה, היא קריטית. אם
עשרות ישראלים, רובם פרופסורים, מפיצים בעולם כתב שנטה על כך שישראל
מתכוונת להמשיך ולבצע פשעים נגד האנושות, אז ישראל היא אכן מדינה
פושעת.

הדברים האלה נכתבים ברגעים שבהם אזרחי עיראק מנפצים את פסליו של
סדאם. אלה השעות והימים, לפי מפיצי הפנטזיה, שבהם ישראל היתה אמורה
לעסוק בביצוע הפשעים נגד האנושות. למשל, גירוש המוני של פלשתינים. לא
בגלל התגרות, לא בגלל פעולות טרור, אלא ככה סתם, משום שיש מלחמה, ואף
אחד אולי לא ישים לב לאיזה טרנספר המוני. איך לא חשבנו על זה. עד כדי כך
הרחיק דמיונם המרשיע של הפנטזיונרים. לדידם, ישראל היא תמיד על תקן של
פושעת. פעולות רצח המוני שמבצעים פלשתינים בישראלים,זוכות אצלם תמיד
להבנה. הם מסכנים. הם במצוקה. אבל ישראל? הם פשוט מתעבים אותה. לכן הם
מגייסים את דעת הקהל בעולם.

על העצומה חתומים גם כמה אנשים שחשבתי שהם חברים שלי. אני מסופק אם
הם יראו בי חבר לאחר כתיבת הדברים האלה. אני מתבייש בהם. בגלל אנשים
כמותם יש לגיטימציה לדיוויד דיוק, למשל, מראשי הימין הקיצוני בארצות
הברית, להפיץ עלילות זוועה על ישראל. הטקסטים שלהם דומים. וגם לשמאל.
לפני חודשים אחדים, למשל, הפיצה חברת פרלמנט מהלייבור הבריטי סיפור על
כך שחיילים ישראלים אנסו עשרות צעירות פלשתיניות. בזכות שונאי ישראל
מבית, שעכשיו מתברר שהדמיון שלהם דומה לדמיון של אותה מרשעת, יש
אפשרות להפוך את ישראל, בקלות מדהימה, למדינה מצורעת. בן לאדן,
נסראללה ויאסין מודים להם על העבודה הנפלאה.

ישראל נאורה יותר

העצומה תפסה מקום מרכזי בעיתונות אירופית, שחוגגת על שונאי ישראל כאלה,
ועוד ישראלים, כמוצאת שלל רב. בארץ הם נחשבים לחלק מהשמאל הסהרורי,
אבל בעולם הרחב, במקרים לא מעטים, הם חלק מהמיינסטרים. הם "נאורים"
ו"מתקדמים".

וכך הם כתבו שם, בין השאר...:-
"אזהרה דחופה: ...יש סימנים המעידים על כך ש'ערפל המלחמה'
ינוצל על ידי ממשלת ישראל לצורך ביצוע פשעים נוספים נגד העם הפלשתיני, עד כדי טיהור אתני מלא...
אנו קוראים לקהילייה הבין- לאומית להקדיש מבט קרוב לפעולות הנחשפות בתוך ישראל והשטחים הכבושים. להבהיר באופן חד משמעי שפשעים נגד האנושות לא יותרו, ולנקוט בצעדים כדי לא לאפשר למעשים כאלה להתבצע".

מתניה בן ארצי, ענת בילצקי, אילן פפה, מאיר עמור, אמירה גלדבלום, חנה הרצוג, ברוך קימרלינג, אורלי לובין, רוחמה מרטון, ענת מטר, אבי עוז, אמנון רז- קרקוצקין, טניה ריינהרט, משה צימרמן, ועוד רבים אחרים, חתמו על העלילה. חלקם אורחים קבועים בתוכניות טלוויזיה, בעלי טורים בעיתונים, ועוד. נכון שאין שום סיכוי שבאנגליה או בצרפת ייתנו לבעלי עמדות כאלה לפתוח את הפה, משום שמנטלית הם קרובים יותר ללורד האו- האו,אבל לצבועים האלה זה לא יפריע.

במלחמת עיראק, אגב, התברר שישראל נאורה הרבה יותר מבריטניה ומארצות
הברית, בכל מה שקשור לפגיעה באוכלוסייה אזרחית. וכשם שישראל נאורה
יותר בשטח, היא נאורה יותר מתברר גם בכל הקשור לחופש הביטוי.
האנשים האלה, מעלילי העלילות האלה, מקבלי המשכורות על חשבון משלם המסים, מזכירים שלנו יש סובלנות כלפיהם, הרבה יותר ממה שיש להם כלפינו. נכון שיש לנו תחושה של פראיירים, אבל אנחנו צריכים להיות גאים על כך. ינבחו הפרופסורים. אנחנו נבליג. אסור לנו לרדת לרמה שלהם.

ועוד משהו: מדובר במיעוט קטן ושולי באקדמיה.
אל נא נדביק באלפי אנשי אקדמיה ופרופסורים את הכתם,
ששייך רק לקומץ הסהרורי, גם אם השפעתו בעולם גדולה.
http://images.maariv.co.il/channels/0/ART/463/184.html

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

'מעגל קסמים' זה חוזר ונשנה בדייקנות מדעית כמעט, ורק הבורים שמנהלים את חיינו עדיין עורכים ניסויים חוזרים ונשנים באורח דמוי-כפייתי. האם טרוף מערכות זה אכן נובע מבורות, או אולי ההיפך ממחשבה תחילה?

כדי להבין את התיזה הבסיסית שהעליתי, אתאר בקצרה את העיקרון של שיווי-משקל דינמי בין חומרים בריאקציות כימיות מחד, את העקרונות המוסלמיים של ג'יהאד (מלחמת מצווה) והודנה (הפסקת-אש זמנית) מאידך, ואשווה ביניהם אנלוגית.

כמעט כל חומר שקיים בעולם עובר להיות אחר על-ידי תהליך כימי (ריאקציה), וכמעט כל תהליך כזה ניתן להחזרה (רברסיבילי). מהירות התהליך ומידת חזרתו תלויים בגורמים שונים שמסתכמים למספר יחיד (קבוע הריאקציה או היחס בין שני הקבועים, שאף הוא קבוע). שני החומרים מצויים במערכת כל הזמן, וה'שולט' משניהם הוא זה אליו 'נדחף' התהליך בכוח רב יותר (על-ידי קבוע נמוך יותר).

את הצד השני של אותה מטבע קל יותר לתאר, אם כי גם הוא נסתר מעיני התקשורת וה'אליטות' השמאלניות (או מוסתר בידיהם בכוונה תחילה): האיסלאם מחלק את העולם לשניים, ארץ השלום (דאר אל-סלאם) מצויה בכל אתר בו הוא שולט (ובו הוא אמור לשמור על "בני חסותו" - רק אלה שמקבלים את שלטונו, כמובן), וארץ המלחמה (דאר אל חארב) שכוללת את שאר העולם (אשר, בסופו של דבר, אמור להיות נישלט על-ידיו כולו). כשהאיסלאם מוצא עצמו חזק מאויביו בארץ זו, הוא חייב במלחמת מצווה (ג'יהאד), אך כשנראה לו שנחלש מאויביו שם, הוא חייב לבקש הפסקת אש (הודנה), שבינה לבין שלום (כפי שאנו מבינים מושג זה) אין ולא כלום, מכיוון שזו תיפסק ברגע שהמצב "יחייב" זאת. כלומר, מייד עם המעבר ממצב של חולשה-יחסית למצב של חוזק-יחסי. שני מצבים אלה מהווים חלופות יחידות בהתייחסות המוסלמים לכל האחרים, בדמות החלופה 0\1 במחשבים, ותוארו, אמנם במונחים מעט אחרים, במאמרי "תהליך המוליך למלחמה" (כותרת שהוכתבה על-ידי עורך "בימה" בעיתון הארץ (10.1.94, ראו הקישור).

תהליך אוסלו, שכונה אז כ"תהליך השלום", הביא את המוסלמים להמיר את מצב ההודנה במצב הג'יהאד, ומאז אכן אנו חווים את השינוי הזה.

אלה מהקוראים שהיו מוכנים לקלוט את שנאמר לעיל מבינים כבר את כוונתי: האינטראקציה בין הצדדים הניצים כאן (שלום-זמני או מלחמה) משולה לשני צידי הריאקציה הכימית (חומר א' או ב'). כל צד דוחף לכיוון השני, והשאלה של כולנו היא כיצד להעביר את שיווי המשקל הדינמי הזה לכיוון הפסקת אש, גם אם היא זמנית, מכיוון שמדינת ישראל ממשיכה לבנות והיהודים ממשיכים להיבנות בה בקצב מזורז בעיתות של שקט יחסי. פתרונות לבעיות דומות באירופה בוצעו באמצעות בריתות בין מרכיביה השונים: ספריו של ווינסטון צ'רצ'יל ("ההיסטוריה של העמים דוברי האנגלית", "מלחמת העולם השנייה") מלאים בדוגמאות כאלה, ולא כאן המקום לפרטן ולתארן. הברית הבלתי-חתומה בינינו לבין מעצמת העל מהווה אכן גורם בעל חשיבות רבה בהטיית שווי המשקל לכיוון ההודנה, אך תכופות גובר האינטרס הצר של ארה"ב (כפי שרואים אותו אצלם) על הצורך בשקט יחסי במזה"ת. בשביל האמריקנים מדובר בצריכת הדלק או בהיקף מכירות של תעשיית הנשק, אך בשבילנו זו שאלה של חיים או מוות לאומיים.

את האנלוגיה שלעיל ניתן להרחיב באופנים שונים, אך מהאנליזה השטחית-למחצה נובע, שעלינו להבין מהם הגורמים שמשפיעים על שיווי המשקל בין שאיפת ההתפשטות של האיסלאם לבין השלמתו עם קיומנו בחלקת אלוהים הקטנה שלנו, ולנסות להשפיע על הטייתו לכיוון הרצוי לנו. הדרך לכך היא כנראה אחת ויחידה, שימוש כזה בכוח (ממשי או הרתעתי בלבד) שיבהיר לאיסלאם כי תקיפתנו תוביל לאיבוד נכסים משמעותיים בשבילו. ה'אינטלקטואלים' שלנו אינם מבינים מאומה בכימיה/פיסיקה, אך ההיסטוריונים שביניהם (משה צימרמן, שלמה בן-עמי, זאב צחור, אילן פפה, אם נזכיר אחד בלבד מכל מוסד אקדמי) היו אמורים לפחות ללמוד את לקחי העבר. על הסיבות האפשריות לכך שאינם עושים את הנדרש מהם במקצועם יש לעמוד במאמר נפרד.

כדאי, לעומת זאת, להעלות מחשבה מפתה (בתקווה שאינה אופטימית מדי...), שראש הממשלה מבין את הדינמיקה העדינה הזו, וכי פעולותיו האנטגוניסטיות-לכאורה, שמטרידות את מנוחת אנשי 'המחנה הלאומי', דווקא מכוונות לניצולה למטרת שרידותנו, כלהלן:

א) במשך למעלה מארבעים שנה חשבו הערבים שיוכלו להביסנו בג'יאהד;

ב) כתוצאה מהבסתם ב'אינתיפאדה' הראשונה, הם 'נאלצו' לעבור למודולוס של הודנה. אסון 'אוסלו' נפל עלינו, אם כך, כתוצאה מעוצמתנו;

ג) ויתורינו חסרי האחריות (במיוחד, אלה של אהוד ברק בסוף שלטונו) 'אילצו' אותם לחזור למודולוס של ג'יהאד;

ד) ניצחון מוחץ כעת, ב"חומת מגן", כנדרש על-ידי רוב תושבי ישראל היהודיים, יגרום לערבים 'לחזור למוטב', לכאורה, ולעבור שוב להודנה (הפסד מוחץ אין להעלות על דל שפתינו מפאת תוצאותיו הקטלניות, כמובן);

ה) וחוזר חלילה.

מכאן, שעלינו לשמור 'על אש קטנה' את תקוות הערבים שיצליחו לחסל את ישראל, כדי ש'יהודי-הגלות' (השמאל הישראלי) לא ינסו שנית להעבירנו למצב של שביתת נשק מסוכנת מחד, תוך מזעור הנזקים של מלחמת המצווה שמוכרזת עלינו מאידך.

רגשות מנוגדים

מה עומד מאחורי ההתנגדות העזה של הערבים בישראל להעברת אום אל-פחם לפלשתין?

אמנון רובינשטיין, הארץ, 4.6.02

הבה נתאר לעצמנו שיום אחד מחליטה ממשלת הודו כי למען שלום עם פקיסטן היא מוכנה לוותר על חבל קשמיר ולהסכים לסיפוחו לפקיסטן. זוהי השערה בלתי סבירה, משום שהודו אינה מוכנה להסכים לעיקרון שעל פיו שייכות דתית (אסלאמית במקרה זה) תוביל לפגיעה בריבונותה ובאחדותה. אך השערה עוד פחות סבירה היא זו המניחה שאם הייתה מועלית הצעה כזאת - תושביה המוסלמים של קשמיר היו מתנגדים לה. להפך, אין ספק שהיו מקבלים אותה בשמחה גדולה.

בישראל, לעומת זאת, רעיון דומה של חילופי שטחים בין ישראל למדינה הפלשתינית העתידית, שיכללו את סיפוח אום אל-פחם לפלשתין, מעורר זעם רב בקרב הערבים בישראל ומנהיגיהם. רעיון חילופי השטחים הועלתה על ידי השר אפרים סנה, שלא פירט באילו שטחים מדובר - אך די היה ברעיון כדי להסעיר את דעת הקהל הערבית בישראל.

ההצעה מתוארת כטרנספר ופרופ' אילן פפה פרסם מאמר ארסי נגדה ב"אל-אהרם" המצרי. מעניין שלא קמה צעקה דומה כאשר אחד הח"כים הערבים חתם על מברק בכתובת: נצרת פלשתין.

כיצד מנומקת ההתנגדות הזאת? רבים מהערבים בישראל, וכמעט כל מנהיגיהם, מתארים עצמם כ"פלשתינאים אזרחי ישראל". מדוע, אם כן, הם מתנגדים שיצרפום אל המולדת הלאומית שלהם? תשובתם היא שאין להעבירם כמיטלטלין בלא לשאול לדעתם, וכן שאם מעבירים אותם, יש לצרף לשטח המועבר גם את כל הקרקעות שהיו שייכות להם בעבר - לא רק קרקעות שהופקעו בחוקים - הבאמת מרושעים - של שנות ה-50, אלא גם קרקעות שהיו בבעלותם לפני שבאו הציונים. ח"כ האשם מחמיד הסביר לא כבר כי קרקעות אלה השתרעו מעמק יזרעאל ועד הים התיכון.

הטענה הראשונה צודקת: אין לשלול אזרחות מישראלי על ידי העברתו בעל כורחו מבלי לשאול את פיו. הטענה השנייה אינה עניינית: זכויות הרכוש של הערבים בישראל לא ייפגעו כתוצאה מחילופי שטחים ויבואו על פתרונן במסגרת הסכם שלום כולל, שיביא בחשבון גם את רכושם של ישראלים שהופקע במדינות ערב.

אכן, הדין והצדק דורשים שלכל העברה של אוכלוסייה יקדם משאל בקרב אותה אוכלוסייה - שתוצאותיו במקרה הזה ידועות מראש - או, לחילופין, שתינתן אופציה של אזרחות ותושבות ישראלית לאלה שירצו בכך. כך נוהגת בימים אלה בריטניה בעניין תושבי גיברלטר במגעיה עם ממשלת ספרד. על פי ההצעה הבריטית - שאינה מקובלת על הגיברלטרים - תינתן להם האפשרות לבחור בין אזרחות בריטית לספרדית, לכשתימסר לספרד ריבונות חלקית על הצוק.

אך מה בעצם עומד מאחורי ההתנגדות העזה לסיפוח אום אל-פחם לפלשתין? מהו ההסבר לתופעה הלא טבעית הזאת? מצד אחד ישראל מושמצת כמדינת אפרטהייד פשיסטית; מצד אחר, יש כמיהה גדולה להישאר בה ואיחוד משפחות תמיד היה כרוך בהגירה לישראל ולא ממנה.

ספק אם ההסבר הבלעדי הוא כלכלי. שום סכר כלכלי, גם לא תשלומים מהביטוח הלאומי, אינו יכול לעצור סחף לאומי, בוודאי לא באזור שלנו. יש שני הסברים עמוקים יותר. האחד: בסתר לבם רוצים הערבים בישראל להיות יום אחד רוב בה - לא שתי מדינות לשני עמים אלא שתי מדינות לעם (פלשתיני) אחד. החשד העמוק הזה המקנן בלב היהודים מקשה עוד יותר על הדו-קיום בין שני העמים. ואולם, יש עוד הסבר, מנוגד להסבר הזה: לא קל להיות מיעוט, ולא כל שכן מיעוט ערבי במדינה יהודית. אך בכל זאת ייתכן שישראל - עם כל מגרעותיה - מוכיחה לערבים החיים בה כי עדיף להיות מיעוט בדמוקרטיה - גם לא מושלמת - מאשר רוב בדיקטטורה.

Just before he was given the boot by President Bush, Yasser Arafat made an extraordinary offer - extraordinary because it was not one of the specific demands Bush was about to make, extraordinary because Arafat acknowledged a hidden horror: the indoctrination of the delusional young people who carry out suicide bombings. In a six-page private memorandum he sent to President Bush and Arab capitals outlining his 100-day plan for reform, Arafat said he would "renounce fanaticism in the educational curricula and spread the spirit of democracy and enlightenment and openness".

There is a lot under the stone Arafat has lifted. Fanaticism has been bred into the suicide murderers and millions of young people throughout the Arab nations with scant attention by media, governments, academia and churches in the civilised world. The Palestinian schools, financed by Europe, are open sewers in terms of the hatred they seed not just of Israel, but all Jews and all their friends. Dr Ahmad Abu Halabiya, former rector of the Islamic University in Gaza speaks the message: "Wherever you are kill the Jews, the Americans who are like them and those who stand by them."

Arab leaders come to Washington and London and Geneva with formulas for peace while at home they feed their populations with similar incitements. It means that even if by some miracle there is agreement on the shape of a Palestinian state there will be no peace in the Middle East for a generation. The Israelis may find it in their heart to forget or forgive the suicide assassins; the Palestinians may find it possible to put behind them the humiliations of occupation. But the political conflict over Palestine is only one aspect of the fanaticism that has been fomented. It adds up to the dehumanisation of all Jews and it has been manufactured and propagated throughout the Middle East and South Asia on a scale and intensity that is utterly unprecedented. This is something relatively new in the Islamic world. There was more tolerance for Jews in the Islamic empire than ever there was in Christian Europe.

I was aware, as we all are, that the Palestinians hate the state of Israel. What has surprised me is the virulence of this new anti-Semitism throughout all the Muslim countries. It is frenzied, vociferous, paranoid, vicious and prolific, and is only incidentally connected to the Palestinian conflict. Hope, the familiar bromide, seems to have little to do with it. The moment of high hope following Camp David saw a surge, not a diminution, in the tide. It is a singular phenomenon; there is nothing comparable to it in relation to Arabs or Muslims.

Everyone talking about Palestine or terrorism is talking in a vacuum, for nothing can be understood without a proper appreciation of the way minds have been poisoned. We all threw up our hands in horror about Le Pen - it is always satisfying to find fault with the French! - but the world turns a blind eye to worse. A single skinhead assault on a synagogue in Europe is news, but not the unremitting daily assault on Jews waged from Morocco to Cairo to Damascus, from Baghdad to Teheran, the Gaza Strip to Karachi.

The paradox is that the world is connected as never before in terms of the flow of current, but many of the wires are lethally bare. The culture of religious fanaticism that has spawned and condoned terrorism and drives the new anti-Semitism is insensible to reason. Jonathan Swift recognised our dilemma more than 200 years ago: "You cannot reason a person out of something he has not been reasoned into." The consequences of unreason are rather more severe than they were in Swift's time.

What we are up against is best illustrated by what the Jews did to the World Trade Center. Everyone in the Muslim world knows that 9/11 was a Jewish plot to pave the way for a joint Israeli-US military operation not just against Osama bin Laden and the Taliban but also Islamic militants in Palestine. On the day of the bombing, 4,000 Jews were absent from the World Trade Center; they had been tipped off not to go to work. I thought this canard had long ago vanished up its own orifice but it was being retailed with all sincerity by a Pakistani taxi driver last week in New York of all places - which proves nothing except that he happens to be an accurate representation of a now unshakeable Muslim conviction. Millions and millions and millions believe this rubbish, as a Gallup Poll has found after questioning people in nine predominantly Islamic countries: Pakistan, Iran, Indonesia, Turkey, Lebanon, Morocco, Kuwait, Jordan and Saudi Arabia representing about half the world's Muslim population.

Some 67 per cent found the attacks morally unjustified, which is something - why not 100 per cent - but they were also asked whether they believed reports that groups of Arabs carried out the bombings. Only in West-aligned Turkey was the answer Yes, but it was close, 46 per cent to 43 per cent. In all the other eight Islamic countries, the populations rejected the idea that Arabs or Al Qaeda were responsible. Repeat: that is a poll just a couple of months ago, after millions of words from reporters and exultant videos from the Osama bin Laden show. The majorities are overwhelming in Pakistan, Kuwait, Iran and Indonesia - in Pakistan only 4 per cent accept that the killers were Arabs. Thomas Friedman of the New York Times reported last month from Indonesia, the world's largest Muslim state, that nobody has any doubt about the Mossad conspiracy.

Who could be crazy/malign/misguided enough to disseminate such fabrications? The effluent is from official sources and newspapers and television in Arab states, from schools and government-funded mosques, from Arab columnists and editorial writers, cartoonists, clerics and intellectuals, from websites that trail into an infinity of iniquity. The appearance of modernity in the Arab media is illusory. More important than the presence of the hardware is the absence of the software, the notion of a ruggedly independent self-critical free press. CNN will film US bomb damage in Afghanistan. Al-Jazeera and the Middle East stations would never dream of talking to the orphans and widows whose loved ones were blown apart by a suicide bomber. An Arab critic of the USA and the coalition is always given the last word. How could people be so susceptible to misinformation? Well, conspiracy theories simplify a complex world. They have the advantage that the absence of evidence is itself proof of plot: missing records at Pearl Harbor, missing bullets in Dallas, missing bodies in Jenin. Preconceptions are outfitted in fantasy. Contradiction by authority is mere affirmation of the vastness of the plot: so he's in it, too. Conspiracy and rumour bloom especially where the flow of news and opinion is restricted and especially where illiteracy is high.

But there is another explanation for the potency of lies today. It is the aura of authenticity provided by technology, by the Internet. John Daniszewski of the Los Angeles Times asked an editor of the Nation in Islamabad, Ayesha Haroon, why they blamed Israel. "It is quite possible that there was deliberate malice in printing it," she admitted, but she went on: "I also think it has to do with the Internet. When you see something on a computer, you tend to believe it is true." Here in our new magic is a source of much misery. An Indonesian visiting the Islamic stronghold of Jojjakara, according to Friedman, was alarmed by the tide running for jihad against Christians and Jews. Internet users are only 5 per cent of the population, but these 5 per cent spread rumours about Jews to everyone else. "They say, 'He got it from the Internet.' They think it's the Bible."

The smear that defiles the Jews who died in the World Trade Center, that millions perceive as reality, owes its original currency in September 2001 to one website. It is called InformationTimes.com, "an independent news and information service" whose address was given as the Press Building in Washington DC. So I thought it worth asking the editor in chief Syed Adeeb for the evidence. He was hard to find. Directory assistance had no entry for Information Times, Info Times or the editor in chief. Bryan Curtis of Slate was told they had no such tenant; email messages were bounced back. When I spoke to Curtis in May, he told me he had been bombarded by anti-Semitic responses. He also got a threatening legal letter but when Slate's lawyers tried to reply, the evanescent litigants were on the lam again. This week I did reach Adeeb in Virginia, so I asked him for his source. He told me it was television station Al Manar in the Lebanon. When I asked whether he had any qualms relying on Al Manar because it was a mouthpiece for the terrorist group Hezbollah that exists "to stage an effective psychological warfare with the Zionist enemy", Adeeb's reply was, "Well, it is a very popular station." He clearly believed his story; when I mentioned that there were names of Jews who died in the towers, he conceded that one or two might have died, but he found it sinister that nobody could tell him just how many Jews did die there. He volunteered that he was a US citizen, and that some of his best friends were Jews. Adeeb's approach to the world speaks for itself in his headlines:

- Israelis with bomb material arrested in Washington
- Israeli mafia controls US Congress
- Crazy Hindu terrorists threaten America
- FBi and CIA should investigate the Israeli lobby
- Barbarous Israeli soldiers rape and torture 86 women in Nablus, Palestine

I asked for the source of that rape story and was referred to the Labour MP for Birmingham Selly Oak, Lynne Jones. I checked. Jones did indeed put the atrocity in circulation, quoting an email from an Anthony Razook in Nablus but she was careful to say "this report has not been authenticated". Such qualifications evaporate in the endless laundering of information.

Once upon a time stories like this would circulate on smudged cyclostyled sheets that would never see the light of day. But now Wizards of Oz like Adeeb, with this spurious authenticity of electronic delivery, have a megaphone to a gullible world. In the 1930s, Cordell Hull complained of print and radio that a lie went half way round the world before truth had time to put its trousers on; nowadays it has been to Mars and back before anyone is half awake. At the end of the line of incendiary headlines and the careless propagation of email there is Danny Pearl, tortured and butchered because he was a Jew and a reporter.

Unfortunately, reporting and comment in the West all too often, for the best of motives, ingenuously reinforces the anti-Semitic mindset. Israel is supported, in Lenin's phrase, like a rope supports a hanging man. Equal weight is given to information from corrupt police states and proven liars as to information from a vigorous self-critical democracy. The pious but fatuous posture is that this is somehow fair, as if truth existed in a moral vacuum, something to be measured by the yard like calico. Five million Jews in Israel are a vulnerable minority surrounded by 300 million Muslims who, for the most part, are governed by authoritarian regimes, quasi-police states, that in more than 50 years have never ceased trying to wipe it out by war and terrorism. They muzzle dissent and critical reporting, they run vengeful penal systems and toxic schools, they have failed in almost every measure of social and political justice, they deflect the frustrations of their streets to the scapegoat of Zionism and they breed and finance international terrorism.

Yet it is Israel that is regarded with scepticism and sometimes hostility. Take the battle of Jenin. The presumption in the feeding frenzy in the best newspapers in Europe and in hours and hours of television was that the Palestinian stories of 3,000 killed and buried in secret mass graves must be true, though the main propagator of this story, Saeb Erekat, has been shown time and time again to be a liar. The Guardian was even moved to write the editorial opinion that Israel's attacks on Jenin were "every bit as repellent" as Osama bin Laden's attack on New York on 11 September.

Every bit? Every bit as repellent? Did we miss something? Was there some US provocation of Osama comparable to the continuous murder of Israeli women, children, the old and the sick - 19 victims at Passover? Was something going on in the World Trade Center as menacing as the making of bombs in Jenin, known proudly to Palestinians as Suicide Capital? In fact, there was no massacre, no mass graves. Human Rights Watch has since put the death toll at a total of 54, including, on their count, 22 civilians - the Israelis say three. Some Palestinian militants in fact claim Jenin as a victory in the killing of 23 Israeli soldiers.

Of course, the press certainly had a duty to report the Palestinians allegations of massacre; it was entitled to raise questions and express alarm in the editorial columns. But truth did not lie in the balance between competing statements, and it was ill-served by hysteria. Big stories like this demand special rigour in the reporting, restraint in the language, scrupulous care in the headlining, proper attribution of sources and, above all, a sense of responsibility: "Genocide" is too agonising when real for it to be devalued by its use as small change. To describe suicide bombers as "martyrs", as a recent British headline did, is to endorse a barbarity; Palestinians can call bombers martyrs if they like but it is a defamation of historic martyrs who gave their lives to save others, not to kill randomly and for financial reward for their families. Words, said Churchill, are the only things that last forever. We should all have as much care with the explosive power of words as we expect airports to have with our luggage.

Let me reject the sophistry that to question such matters is to excuse everything done under the guise of protesting anti-Semitism. It is not anti-Semitic to raise questions about Jenin, no more than it is anti-press to raise questions about the reporting. It is not anti-Semitic to report and protest ill treatment of Palestinians. It is not anti-Semitic to consider whether Sharon's past belies his promises for the future. It is not anti-Semitic to deplore the long occupation, though originally brought about by Arab leaders in instigating and losing three wars.

It IS anti-Semitic to vilify the state of Israel as a diabolical abstraction, reserving tolerance for the individual Jew but not the collective Jew; it IS anti-Semitic to invent malignant outrages; it IS anti Semitic consistently to condemn in Israel what you ignore or condone elsewhere; it is above all, anti-Semitic to de-humanise Judaism and the Jewish people such as to incite and justify their extermination. That is what we have seen thousands and thousands of times over on a preposterous scale.

The European Community recently voted more millions to the Palestinian Authority. Corrupt as it is, one sympathises with its claim on our sympathies for the relief of suffering and poverty, but should it not have been made a condition that the PA must cease using European money for racist propaganda through its schools, its mosques, on television and radio, in political rallies and summer camps? The fanaticism Arafat offers to renounce - as a bargaining chip, not a moral principle - is the fanaticism stimulated by his Palestinian Authority which, among other enlightenments, makes educational films of little girls singing their dedication to martyrdom. The degree of infection was manifest at Al-Najah University in the city of Nablus where the students put on an exhibition entitled "The Sbarro Cafe Exhibition".

The Sbarro Café was the pizza parlour where a Palestinian suicide bomber murdered 15 people taking a meal. The exhibit, according to the Associated Press and Israeli media, included an exhibit with pizza slices and body parts strewn across the room. The walls were painted red to represent scattered blood.

It is hard looking for sanity to put in the picture - even in the Department of Psychiatry at Ein Shams University in Cairo. Here is Dr Adel Sadeq who is also chairman of the Arab Psychiatrists' Association, on suicide bombings:

As a professional psychiatrist, I say that the height of bliss comes with the end of the countdown: ten, nine, eight, seven six, five, four three, two, one. When the martyr reaches 'one' and he explodes he has a sense of himself flying, because he knows for certain that he is not dead. It is a transition to another, more beautiful world. No one in the Western world sacrifices his life for his homeland. If his homeland is drowning, he is the first to jump ship. In our culture it is different... This is the only Arab weapon there is and anyone who says otherwise is a conspirator.

Next patient, please!

The Muslim world's relentless caricatures of the Jew are boringly on the same one note, Jews are always dirty, hook-nosed, money-grubbing, vindictive and scheming parasites. They are barbarians who deliberately spread vice, drugs and prostitution, and poison water. Among the fabrications:

- Israeli authorities infected by injection 300 Palestinian children with HIV virus during the years of the intifada.
- Israel poisoned Palestinians with uranium and nerve gas.
- Israel is giving out drug-laced chewing gum and candy intended to make women sexually corrupt.
- Jews use the blood of gentiles to make matzos for Passover (Al Ahram, Cairo). This past April, state-funded San Francisco students put out a poster of a baby "slaughtered according to Jewish rites under American license".

Incredibly, the Arab and Muslim media, and behind them their states, have resurrected that notorious Bolshevik forgery, the Protocols of the Elders of Zion. This supposedly occult document, which reads like something discarded as too ridiculous for the script for Mel Brooks' The Producers, is the secret Zionist plan by which satanic Jews will gain world domination. It has had more scholarly stakes through its heart than the umpteen re-enactments of Dracula, but this bizarre counterfeit is common currency in the Muslim world. A multi-million 30-part series was produced in Egypt by Arab Radio and Television. With a cast of 400! And not as satire.

It is the Protocols that inspire Hamas, the Islamic Resistance Movement, to teach their children that the Jews control the world's wealth and mass media. According to Hamas - and who will be there in the classroom or on the street to raise a question? - Jews deliberately instigated the French and Russian revolutions and World War I so that they could wipe out the Islamic caliphate, establish the League of Nations "in order to rule the world by their intermediary." When I checked on the website Palestine Watch, by the way, to report on what they were telling the world about Israeli propaganda, I drew a blank, but there it described Hamas as seeking nothing other than peace with dignity, forbearing to mention the small matter that Hamas is dedicated to the destruction of the state of Israel.

Apart from the volume and intensity of the multi-media global campaign, there has been an ominous change in political direction. Arab frustration with the recognition of the state of Israel after World War II has, for decades, been expressed as "why should the Arabs have to compensate the Jews for the Holocaust perpetrated by Europeans". Today the theme is that the Holocaust is a Zionist invention. It is expressed with a vehemence as astounding as the contempt for scholarship.

A typical columnist in Al-Akhbar, the Egyptian government daily on 29 April: "The entire matter (the Holocaust), as many French and British scientists have proven, is nothing more than a huge Israeli plot aimed at extorting the German government in particular and the European countries. I personally and in the light of this imaginary tale complain to Hitler, even saying to him, 'If only you had done it, brother, if only it had really happened, so that that the world could sigh in relief (without) their evil and sin'."

Hiri Manzour in the official Palestinian newspaper: "the figure of six million Jews cremated in the Nazi Auschwitz camps is a lie", a hoax promoted by Jews as part of their international "marketing operation".

Seif al-Al Jarawn in the Palestinian newspaper Al-Hayat Al-Jadeeda: "They concocted horrible stories of gas chambers which Hitler, they claimed, used to burn them alive. The press overflowed with pictures of Jews being gunned down...or being pushed into gas chambers. The truth is that such malicious persecution was a malicious fabrication by the Jews."

Clearly here is a consistent attempt to undermine the moral foundations of the state of Israel and it is espoused by a number of supposedly moderate people. The former president of Iran, Ali Akbar Hashemi-Rafsanjani had this to say on Tehran Radio: "One atomic bomb would wipe out Israel without trace while the Islamic world would only be damaged rather than destroyed by Israeli nuclear retaliation."

The brilliance of the whole campaign of anti-Semitism is its stupefying perversity: the Arab and Muslim media and mosque depict Israelis as Nazis - even the conciliatory Barak and the hawkish Sharon are alike dressed up in swastikas with fangs dripping with blood - but media and mosque peddle the same Judeophobia that paved the way to Auschwitz. How can you talk to someone who conducts all discourse standing on his head screaming? People in the West who adopt the same murderous metaphor for Israel, and I heard it often on my recent visit to Europe, may be regarded as a joke in their own country but that is not where the action is. They are moral idiots but they lend credulity to malevolent liars in the Middle East.

By comparison with the phantasmagoria I have described, it seems a small matter that without exception Palestinian school textbooks supplied by the PA and funded by Europe, have no space in the maps for the sovereign state of Israel, no mention of its 5 million people, no recognition of the Jews' historic links to Jerusalem.

The Palestinian claim to a state is unanswerable and with wiser leadership would have been flourishing for years. It is tragic that the cause is now being so ruthlessly exploited with Jew as a code word for extremist incitement of hatred of the USA and the West. This is jihad. It is aimed at us at all, at Europeans who "look like" Americans because they believe in liberal democracy and are infected by US culture. But its first victims are the Palestinians and the frustrated masses of the Muslim world. Their leaders have led them into ignominy in three wars. They have failed to reform their corrupt and incompetent societies. It is convenient to deflect the despair and anger of the street to Israel and the Jews who supposedly control the West, but terror and hate have a way of poisoning every society that encourages or tolerates it. When Bernard Lewis observed 16 years ago that anti-Semitism was becoming part of Arab intellectual life "almost as much as happened in Nazi Germany", he added the comforting thought that it lacked the visceral quality of Central and East European anti-Semitism being "still largely political and ideological, intellectual and literary" lacking any deep personal animosity or popular resonance, something cynically exploited by Arab rulers and elites, a polemical weapon to be discarded when no longer required.

But that was before the current electronic efflorescence of hate, before the brainwashing I have sketched, before 9/11. Habits of mind tending to approve terror are becoming ingrained in the Muslim world, sanctioned by the lethargy and prejudice in Europe: those Palestinians who danced for joy on 9/11 and those students who staged the grisly exhibition of pizza parlour murders were not Al Qaeda, but their acceptance of terror as a substitute for politics does not auger well for the future of their country or the possibilities of peaceful political dialogue in any of the Arab states.
http://www.eurozine.com/article/2002-11-25-evans-en.html

Published 2002-11-25
Original in English
Contribution by Index on Censorship
© Index on Censorship
© Eurozine

ככל הידוע לי, הקרן איננה מסתירה שמות.

ראוי לציין את תמיכת הקרן באגודת ההומואים והלסביות,
וכן בארגון הנשים "קולך", אשר בתחילת דרכו ציין את
התמיכה בעלונים שחילק בבתי הכנסת, ומאוחר יותר מחק
מהם את שם הקרן.

http://www.nif.org.il/feature.asp?ID=49

מאת:אמנון לורד
24 באוקטבר 2003, כ"ח בתשרי תשס"ד

גג לארגונים פרו-פלשתיניים ואנטי ישראלים.
צ ארכיון:מרים צחי

הקהילה היהודית בארה"ב מזועזעת בשבוע האחרון מהגילוי שקרן פורד מממנת בצורה נרחבת ארגונים פלשתיניים העוסקים בהפצת שנאה נגד ישראל. מדובר בארגונים שהצליחו בין השאר לחטוף את ועידת דרבן ולהפוך אותה למעין ועידת נירנברג של שנות האלפיים. לפני שבועיים קיבל הגוף שנקרא ´הקרן החדשה לישראל´ מימון נוסף בסך 20 מיליון דולר מאותה קרן פורד, שפרשנים בארה"ב טוענים כי היא עוסקת מזה שנים בפעילות אנטישמית. הסיוע לקרן החדשה לישראל אינו מקרי. פעילותה בצד הישראלי משלימה את פעילות הארגונים הפלשתיניים, ומרוב הבחינות, היא הרבה יותר אפקטיבית בתוצאות שהיא משיגה. התקציב של הקרן החדשה, לפני הסיוע של קרן פורד, היה גדול למדי – מעל 25 מיליון דולר לשנה.

ברץ ואיפרגן מגיעים למסקנה ש"לפי השקפת הקרן, החלשת יכולת העמידה הצבאית של ישראל היא אמצעי לכפיית הסכמים מדיניים פרו-פלשתיניים". נראה שזו מסקנה מתבקשת, כאשר רואים את רשימת הארגונים שמנסים למסד את העבריינות האידיאולוגית, והנהנים מתמיכת הקרן הקרן החדשה מתחזה כגוף
א-פוליטי, אך מסמכים שמתפרסמים בדו"ח מיוחד על פעילות הקרן, שחיברו משה איפרגן ורן ברץ, מלמדים שזהו גוף פוליטי אידיאולוגי מובהק. בין הקבוצות והארגונים שממנת הקרן גם גופים של עבריינות אידיאולוגית, וכן גופים שגם אותם אפשר לכנות כ"מנוֹעי שנאה".

את האופי הפוליטי של הקרן חושף מכתב שכתב מנהל הקרן אליעזר יערי לתורמים האמריקנים, למחרת הניצחון של אהוד ברק בבחירות ב-1999. כותרת המכתב: "מחשבות ראשוניות בעקבות הבחירות".

"אמש התרחש דבר גדול בישראל. החברה הישראלית, בתצוגה מדהימה של דמוקרטיה, הצליחה להשיג שתי מטרות: לסלק מהשלטון קואליציה ביזארית שגילמה סטגנציה פוליטית, הידרדרות מוסרית, וקלריקליות דתית וחברתית; ולהעניק לחברה הישראלית הזדמנות שנייה.

"בעקבות הבחירות, יכול כל אחד מאתנו – חברי מועצת המנהלים, אנשי הצוות, מתנדבים ואלפי התורמים – להרגיש סיפוק עם הערכים שמומשו בתוצאות הבחירות... אי אפשר להסתכל על מה שקרה ולא לראות את טביעות האצבעות הברורות והאמיצות של הקרן החדשה לישראל ושל ´שתיל´.

"(...) יש החוששים שעם ההישג הפוליטי תבוא התרופפות מסוימת, כאילו הכל כבר הוגשם. אין דבר גרוע מזה. להערכתי, האתגר הנוכחי לחברה הישראלית דורש פעולה מהירה וגיוס מלא של כל כוח האדם והמשאבים הכספיים האפשריים. זהו הרגע שלקראתו הכנו את עצמנו, ובפתחו של עידן חדש זה עלינו לכוון מחדש את פעולותינו בישראל ואת מאמצי המימון בהתאם".

יערי מנתח במכתבו את תופעת ש"ס, ומזהה שם את הסדק שבתוכו תוכל הקרן לפעול כלפי בוחרי ש"ס. "השסע הוא באופן מובהק לאורך קווי תיחום אתניים... אלה שבחרו ש"ס מאמינים שדרעי זכאי מפני שנשפט על ידי מערכת המבוססת על קודים מערביים אשכנזיים. הם מאמינים שהמערכת הפלתה נגדו בגלל מוצאו האתני, התרבות שלו, וצבע עורו".

יערי מזהה באלפי המתנדבים שעבדו למען הפלת נתניהו ולטובת ברק קהל יעד, ש"הקרן החדשה לישראל יכולה לשמש להם בית שמלכד את הכוחות המתעצמים האלו".

"היום הוא יום גדול לישראל", מסכם יערי: "הוכחנו ששינוי חברתי יכול להפיל שלטון פוליטי. משך השנים, הקרן טיפחה ועמדה מאחורי אותו פוטנציאל, שהתפרץ בין לילה כמו הר געש. לכן אני רוצה להודות לכל אחד ואחד מכם... אנו הקרן החדשה לישראל ויש ביכולתנו להיות כוח חשוב ביצירתה של ישראל חדשה".

מה מסתתר מאחורי היופומיזמים "שינוי חברתי" ו"ישראל חדשה", שזהו אגב שמה המקורי של הקרן בארה"ב? הדעת נותנת, לאור ניתוח פעילותה של הקרן בייחוד מאז פרוץ מתקפת הטרור הפלשתינית, כי מדובר במהפכה ניהיליסטית שמטרתה לפורר את מה שמוכר לנו היום בתור החברה הישראלית, למחוק את זהותה היהודית של המדינה, ליצור כאוס חוקתי, ולהביא את הממשלה הנבחרת למצב של חוסר תפקוד וחוסר אפקטיביות. אליעזר יערי במכתבו חושף כי הגוף שבראשו הוא עומד היה שותף מלא במסע בחירות פוליטי טהור.

ארגון ´עדאלה´ הוא זה שייעץ להורים שבניהם נהרגו במהומות למנוע את ניתוח הגופות לאחר המוות. מהלכים מסוג זה אמורים היו לשבש את האפשרות לחקירה פלילית מדויקת ולהפוך את המקרה כולו לפוליטי. ´עדאלה´ קיבל תקציב מיוחד מהקרן לצורך ייצוג הערבים בנוסף לתגבור כספי מקרן פורד, מקבלת הקרן גם כספים מהאיחוד האירופי.

הדבר עולה ממסמך יסוד המתווה מטרות פוליטיות אידיאולוגיות לפעילות הקרן. המסמך נכתב בקיץ האחרון, לאחר עליית ממשלת שרון השנייה. המסמך מתחבר לרעיון הקמתו של אינטרנציונל חברתי, שנקרא "הפורום החברתי העולמי". חברים בו גם ארגונים אזוריים כמו הפורום החברתי האירופי, הפורום החברתי הים תיכוני, וארגונים מקומיים. בישראל הוקם "הפורום החברתי הישראלי". "לסיסמה של הפורום העולמי ´עולם אחר הוא אפשרי´
נעשתה אדפטציה מקומית: ´ישראל אחרת אפשרית´", נכתב במסמך.

"כמו הפורום החברתי העולמי, גם לפורום הישראלי אין מניפסט פוליטי משותף. הבסיס לפורום החברתי הישראלי הוא אנטי-אימפריאליזם, אנטי-ניאו-ליברליזם, והאמונה ש´עולם אחר אפשרי´".

הסכומים נקובים באירו
המסמך חושף את הקשר של הקרן החדשה לעשרות ארגונים בעלי אופי פוליטי שמאלני קיצוני: ארגונים אלה רשומים במסמך. ביניהם ארגון סרבני הגיוס ´אומץ לסרב´ והארגונים ´אשה לאשה´, ´בת שלום´, ´מכתב השמיניסטים´ (סרבני גיוס), ´האם החמישית´ (ההמשך של ארבע אמהות), ´יחד – אמהות חד הוריות´, ´תעאיוש´, ´יש גבול´, כמו גם תנועות הנוער של השומר הצעיר והנוער העובד. בין התנועות גם תנועתו של יוסי ביילין ´שחר´. נראה שיוסי ביילין הוא המשפך שאליו זורמים כספים מכל המקורות – האיחוד האירופי והקרן החדשה. ´תעאיוש´ הוא ארגון חזית של חד"ש, שחבריו עלו לרגל למוקטעה והניפו ידיים יחד עם יאסר ערפאת.

בסיום המסמך יש בקשה לקבלת סכומי כסף הננקבים באירו.

לדברי משה איפרגן ורן ברץ, מחברי הדו"ח הראשוני על פעילות הקרן החדשה, הקרן מנסה להסתיר את העובדה שהיא ממומנת גם מכספי האיחוד האירופי. לאחרונה עלתה הקרן לכותרות כשנחשף הקשר שלה באמצעות ´שתיל´ לקמפיין של ויקי קנפו והחד-הוריות. אך ממסעף פעילותה של הקרן מגיעים מחברי הדו"ח למסקנה ש"לפי השקפת הקרן, החלשת יכולת העמידה הצבאית של ישראל היא אמצעי לכפיית הסכמים מדיניים פרו-פלשתיניים. (...) כל עוד הצבא הוא גוף חזק ודומיננטי בחברה הישראלית, הוא מהווה עמוד תווך של המפעל הציוני. החלשתו משרתת את החלשת הערך הלאומי בקרב היהודים".

נראה שזו מסקנה מתבקשת, כאשר רואים את רשימת הארגונים שמנסים למסד את העבריינות האידיאולוגית, והנהנים מתמיכת הקרן. שמות רבים של הפעילים בארגוני הקרן מצביעים על הכיוון: למשל, אחדים מראשי הסרבנים כמו איתי סבירסקי וישי מנוחין (יועץ בכיר בארגון שתיל ומראשי ´יש גבול´) קשורים לארגוני הקרן החדשה, ובמיוחד לארגוני זכויות האדם. ענת מטר, ענת בילצקי, אורן יפתחאל ואחרים הם אנשי אקדמיה "הפועלים בארגוני הקרן, המעודדים ומגבים באקדמיה ומחוצה לה את הסרבנות", כותבים מחברי הדו"ח. סמי מיכאל, חבר המועצה הבינלאומית של הקרן, הפך לאחד מראשי התומכים בסרבנים. הוא בלט במיוחד בעקבות מכתב הטייסים. נראה שהוא חייב להראות קבלות.

מחברי הדו"ח קובעים כי "ללא הארגון, המימון והניהול של הקרן ו´שתיל´, היה המאבק הרעוע של מספר מצומצם של סרבנים גווע כנראה עוד בתחילתו. בעזרת הקרן ו´שתיל´ הוא הפך ממאבק לא חוקי ולא לגיטימי... למאבק ארוך ובעל תוצאות רבות, אחת הסכנות לדמוקרטיה הישראלית".

המאפיין את הקרן הוא הסתרת מטרותיה. בתקופה שנחשף הקשר שלה לקמפיין נגד נתניהו באמצעות האמהות החד-הוריות, רואיין אליעזר יערי בקול ישראל. הוא ציטט שם את פסוקי השוויון המופיעים בהכרזת העצמאות של ישראל. הוא לא ציין את המטרות האידיאולוגיות הברורות שמופיעות במסמכים הפנימיים של הקרן. מחברי הדו"ח מונים למשל את מסקנות ועדת אור כהישג של הקרן. זאת באמצעות פעילותו ההתחלתית של יוסי ביילין להקמתה ופעילות ארגון ´עדאלה´ שליווה את עבודת הוועדה. ארגון ´עדאלה´ הוא זה שייעץ להורים שבניהם נהרגו במהומות למנוע את ניתוח הגופות לאחר המוות. מהלכים מסוג זה אמורים היו לשבש את האפשרות לחקירה פלילית מדויקת וסייעו "להפוך את המקרה כולו לפוליטי", נכתב בדו"ח. ´עדאלה´ קיבל תקציב מיוחד מהקרן לצורך ייצוג הערבים בוועדת אור.

מחברי הדו"ח מסיקים מפעילות הקרן, שתכליתה האסטרטגית היא "שבירת האחדות הלאומית". "שיטת הפעולה הבסיסית של הקרן החדשה מול הממשלה היא יצירת מאבקים רבים ומגוונים בו זמנית ולאורך זמן. בשיטה זו מצליחה הקרן לערער את כוחו הפוליטי של הממשל הישראלי. ...ממשל חלש מאפשר השגת תוצאות טובות יותר עבור מטרות הקרן", וכמו כן "ריבוי מאבקים יוצר בחברה הישראלית אווירה של סכסוכים מתמידים בין קבוצות בחברה. סכסוכים אלה מחלישים אצל הפרטים את ערך הזהות הלאומית ובמקומו מופיע האינטרס הקבוצתי או המעמדי".

"התפרקות החברה היהודית הופכת את מימוש מטרות הקרן – מדינת כל אזרחיה ומדינה פלשתינית – לקלות יותר לביצוע", מסכמים מחברי הדו"ח.
בזמן המהומה של ויקי קנפו פגשתי במאהל האמהות את אלי שהרבני, הממונה מטעם שתיל על תקציב המדינה. שהרבני, שהיה בעבר אחראי על מחלקת העמותות במשרד המשפטים, אמר לי כי המטרה של ´שתיל´ היא "שקיפות של התקציב". תקציב המדינה, כמובן. נראה שתביעה זו אינה חלה על כספי הקרן החדשה לישראל. יתכן שאם מבקר המדינה או רשם העמותות יתחילו להתחקות אחר נתיבי הכסף, יתגלו כמה סיפורים מעניינים.

המפה של עבד-רבו
השותף להסכם ז´נבה מציג את גרסתו: שליטה פלשתינית בחלק מכביש ירושלים-תל אביב, את זה לא פרסמו בעיתונות הישראלית, בעקבות פסטיבל ביילין: יאסר עבד-רבו, ראש "צוות המו"מ" הפלשתיני מול חבורת ביילין-מצנע, אומר השבוע לעיתון הכוויתי ´א-ראי אל-עאם´ כי "הסכם ז´נבה מעמיד חלק מכביש ירושלים-תל אביב תחת ריבונות פלשתינית מלאה".

לדבריו, צומת לטרון יהיה בריבונות פלשתינית. את הסכם זנבה הוא מכנה "טיוטה בלתי גמורה". בנוסף ללטרון הפלשתינים מקבלים גם את שלושת הכפרים בסביבה יאלו, אימוואס ונובה, ואת פארק קנדה. לדברי עבד-רבו, כל המפות שפורסמו בעיתונות הישראלית אינן נכונות. "יש לנו המפות הרשמיות החתומות".

הפרטים האלה פורסמו באתר של עיתונאי מסויים. מה שלא פורסם הוא שגם בניין נפתלי, בניין הפקולטה למשפטים ובניין מקסיקו בקמפוס של אוניברסיטת תל-אביב יועברו לריבונות פלשתינית מלאה, במקום הריבונות החלקית שקיימת עכשיו.

להשאיר את ערפאת
המומחה לאסטרטגיה אהרן לב-רן תומך בהשארת ערפאת, כדי לנטרל את הסכנה העיקרית: מפת הדרכים.

תת-אלוף (מיל´) אהרן לב-רן המליץ עוד לפני מבצע ´חומת מגן´ על טיפול מיוחד ביאסר ערפאת. הוא התנגד אז לגירושו או לחיסולו, והמליץ להוציא אותו מהמוקטעה "ולטפל בו כמו שהטורקים טיפלו באוצ´לן. לקחת את ערפאת, להוריד אותו מהמדים, שהם סמליים וחשובים לאורך המאבק שלו, ולבודד אותו באיזה כפר באופן מוחלט".

"אז, כשהצעתי את זה, התנאים היו אחרים", אמר לי השבוע לב-רן. "באותה תקופה הבעיה המרכזית היתה הרשות הפלשתינית, והיה צורך לפרק את הישות המסוכנת הזאת. אחד המרכיבים היה טיפול בראש הפירמידה".

לב-רן שינה את דעתו מאז, כיוון שהשתנו התנאים ונכנסה לתמונה ´מפת הדרכים´. "היום אני טוען שסילוקו של ערפאת או חיסולו אינו נחוץ ואף מזיק. לא משום ששיניתי את השקפתי והפכתי מנץ ליונה. אלא כי הבעיה שלנו היום היא אחרת. הבעיה המרכזית היום היא ´מפת הדרכים´, שלעומתה הסכם אוסלו הוא חיית מחמד, כמו שאמר השר לנדאו.

איפה יש ב´אוסלו´ ראש ממשלה? וממשלה?

ופתאום יש ´מפת דרכים´ עם מדינה פלשתינית.

במקום שהפלשתינים ילכו אחורה בהישגיהם, הם לא נסוגים אחורה ולא מפסידים אסטרטגית ומדינית על התוקפנות שלהם. זה כמו ב-39´, שבעקבות מאבק הדמים שלהם קיבלו את פיל והספר הלבן, ובעקבות האינתיפאדה הראשונה קיבלו את מדריד ואחר כך אוסלו ואחר כך וואי. עכשיו אנחנו והעולם מוכנים לשלם להם אתננים נוספים. עכשיו, יש מאין, הם מקבלים מתנה בזכות שיקולים זרים.

הממשל האמריקני, הנחמד אלינו, שילם לפלשתינים בגלל עיראק ובגלל לחצו
של טוני בלייר.

"במצב של היום, להמית את מפת הדרכים זהו הפרימט העליון, עוד קודם לטיפול בטרור, שהוא נושא נפרד וגם בו מה שאנחנו עושים זה לא לחימה אמיתית. כרגע, כדי לסכל את ´מפת הדרכים´, חיוני שערפאת יישאר בחיים ויישאר כאן. במצב הנוכחי, לא לגעת בו. כי ערפאת מונע את ביצוע הרפורמות שבישראל ובעולם מדברים עליהן גבוהה גבוהה.

קודם בעזרת הכיסוי של אבו-מאזן, ועכשיו אבו-עלא. ערפאת שולט בעניינים ולא נותן לרפורמות תנופה. קיומו לא מאפשר ליצור אפילו את התדמית של השינוי שמדברים עליו. דבר נוסף: הוא לא מונע טרור וגם תומך בו. אז מבחינתנו, אם אנחנו רוצים להמית את ´מפת הדרכים´, ערפאת הוא נכס. ואת מפת הדרכים צריך להמית, ולקבור באחת המנהרות ברפיח.

"אנשים חושבים שממילא ´מפת הדרכים´ כבר מתה. אבל זאת שגיאה. היא לא מתה ושרון חזר ביום שני פעמיים בנאומו בכנסת על כך ש´מפת הדרכים´ היא המשחק היחיד בעיר. פעם אחת הוא אמר את זה כשהוא פונה לח"כים ממפלגת העבודה, ופעם שנייה חזר על זה והזכיר גם את 14 ההסתייגויות. שרון מדבר על זה, גם (מזכיר המדינה) פאוול הזכיר ש´מפת הדרכים´ חיה וקיימת.

"לגבי הלחימה בטרור, מלחמת חורמה אמיתית, זוהי מלחמה שבה אתה מגייס את האנשים שלך כמו ב´חומת מגן´, ונכנס לכל המוקדים, גם בעזה, ומטפל בטרור בית בית, אדם אדם. או מבצע פשיטות עמוקות מעת לעת. ומבחינת חיל האוויר, חמש או שש הפצצות ליום, לאורך ולרוחב, ולא פעם בשבועיים כמו שזה נעשה היום, כאשר באמצע יש לך פיגוע ב´מקסים´. זאת לא מלחמת חורמה. מלחמת חורמה זו מלחמה שבה המטרה היא להשיג הכרעה, והבעיה בנושא כורח ההכרעה איננה צה"ל. הבעיה כרגע היא היעדר נחישות פוליטית להורות לצה"ל לעשות את זה. אין חתירה להכרעה וזה אסון. מלחמת התשה היא אסון לעם ישראל. זה סימפוניית הדמים שלא נגמרת".

כל הזכויות שמורותל מקור ראשון - עיתון ישראלי לאומי
BINAMICA אתר של בינמיקה - עיצוב ובניה אתרים
http://www.makorrishon.net/article.php?id=1292

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

נודע, כי במקביל, פועלים ארגונים למען ישראל בדרכים שונות, וזאת על-מנת למזער את הנזק שמתכננים ארגונים פרו-פלשתינים הפועלים בעיקר מהפקולטות ברחבי העולם.

על העצומה חתומים ותומכים גם פרופסורים מישראל
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-43705-00.html?tag=13-26-43

פרופ' בישראל תומכים:

אוניברסיטת ניו יורק קוראת לחרם על האקדמיה בישראל - בגלל השטחים
אוניברסיטת ניו יורק ניסחה עצומה שפורסמה באתר האינטרנט ועליה חתומים עשרות פרופסורים ממוסדות אקדמיות בעולם ו-ישראל; בעצומה קריאה לחופש אקדמאי לאקדמיה ברשות הפלשתינית וחרם על האקדמיות בישראל
עודכן: 14:47 05/04/2004 | רנית נחום-הלוי
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-43705-00.html?tag=23-06-30

Equus
חבר מתאריך 25.12.03
929 הודעות 13:36 05.04.04

1. החותמים הישראלים

Bachrach, Riva, Clinical Psychologist, Beit Berl College of Education Israel
Brown, Erella, , University of Haifa Haifa, Israel
Dolev, Diana, , Wizo College for Design, Haifa Israel
Even, Anat, filmmaker and film lecturer, Camera Obscure Tel Aviv, Israel
Giora, Rachel, Professor of Linguistics, Tel Aviv University Israel
Jablonka Eva, Associate Professor, Cohn Institute Israel
Kraus, Vered, Professor of Sociology, University of Haifa Haifa, Israel
Mazali, Rela, Writer, Israel
Pappe, Ilan, Professor, Haifa University Haifa, Israel
Rabinowitz, Dan, Department of Sociology and Anthropology, Tel Aviv University Israel
Reinhart, Tanya, Professor, Tel Aviv University Israel
Wesley, Elana, Translator, Tel Aviv-Jaffa, Israel
Yaron, Tamar, , Encounter-EMEM for International Israel-Palestine Peace Activities Israel
Yonay, Yuval, , Dept of Sociology, University of Haifa Haifa, Israel
http://www.academicboycott.org

פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
26549 הודעות 14:00 05.04.04

7. ומה אומר עו''ד אלן דרשוביץ בכתב ההגנה שהכין לנו.....

.
.
אלן דרשוביץ: "המשפט הבינלאומי הוא המצאה של כמה שמאלנים באקדמיה"
פורסם בתאריך 30 ביולי 2014 | כדי להכריע את הטרור של חמאס, על ממשלת ישראל להכריע קודם כל את הטרור המשפטי.

mozes5
חבר מתאריך 8.4.02
3435 הודעות 14:06 05.04.04

9. ''עבדים היינו ו..עבדים נשארנו''
עבדים היינו ועודנו עבדים
05/04/2004 | שמאי ליבוביץ | [email protected]
מה יש בסיפור יציאת מצרים שגורם לנו כל-כך הרבה התרגשות? מה יכול הישראלי המודרני למצוא בטקסטים של החג הזה?
והלכה כבית הילל..
http://www.nfc.co.il/archive/003-D-5533-00.html?tag=14-05-34

Equus
חבר מתאריך 25.12.03
929 הודעות 13:48 05.04.04

3. עצומה מ 2002 עם שמות דומים

פניה לקופי ענאן להפסיק את האלימות ופשעי המךחמה הישראליים,
ולהקים מייד מדינה פלשתינית.
http://www.columbiadivest.org/pdfs/internationappeal1.pdf

מדובר בחותמי עצומות סדרתיים

עצומה נוספת, הפעם מטעם אוניברסיטת אל-קודס, 2003. שוב פחות
או יותר אותם השמות.
http://www.hacampus.org/petition
מסתבר שמדובר בחותמים סדרתיים.

בל נשכח את אוניברסיטת ביר זית

עצומה למען חופש ה... לא יודע איזה. אותם חותמים, כרגיל.
http://right2edu.birzeit.edu/solidaritystatements.htm

אספרסו
חבר מתאריך 1.3.03
409 הודעות 14:06 05.04.04

8. צודקים

צריך לתת חופש אקדמי לסטודנטים פלשתיניים הלומדים "בביר זית"
"ואל-נאג'אח" שיבואו חופשי ללמוד בארצות הברית, ולהעשיר אותם
בידע שלהם ובפרט בתחום הנדסת חבלה.
בפעם האחרונה כשהם נתנו חופש אקדמי, הם קיבלו תוצאה מדהימה
בדמות הפיכת מטוס בואינג לטיל שיוט.

אני לא מכיר סטודנט יהודי אחד שהגיע להישגים טכנולוגיים מהסוג
הזה בארצות הברית ובכלל.

אזרח דואג
חבר מתאריך 2.9.03
61 הודעות 14:50 05.04.04

11. הפטרו דולרים הסעודיים חוגגים

כל פרופסור המכבד עצמו בארה"ב ובחלק ממדינות אירופה מקבל "מלגות" מחקר
מהסעודים חלק באופן ישיר וחלק בעקיפין.הם צלבים השנאה לישראל ובעקיפין גם נגד היהודים, חלק מגל האנטישמיות ממומן על ידי הסעודים.
יש קרנות התומכות בשמאל הישראלי שמקורות הכסף שלהן בסעודיה.
הרשת הסעודית כורכת גם את ה CIA, בוגרי ה CIA מקבלים גם תמיכה נדיבה מאותם שטנים.
למרות הכל ארגון מדינות הנפט אופ"ק יודע כעת שרזרבות הנפט הסעודיות הן בלוף אחד גדול לכן העלה את מחיר הנפט לערכים שלא יאמנו.לכן, יש צפי כי
תהיה מהפכה בהתייחסות האמריקאית לסעודים, הסעודים יהפכו לאוייבים ועושי צרות, אז נראה את "גבורי המדבר" ה"אצילים" כפי שלורנס איש ערב כינה אותם.

Noxerus
חבר מתאריך 11.1.03
23 הודעות 22:10 05.04.04

12. מעניין..

מעניין לראות שהרב המוחלט של החותמים מורכב מאקדמאים שעוסקים
במדעים ההומניטריים, ולא במדוייקים.

mozes5
חבר מתאריך 8.4.02
3435 הודעות 22:33 05.04.04

13. קשה לקרוא להומאניזם מדע

תגובה מעניינת של נחום שחף(בתגובה לשמאי לייבוביץ')

נחום שחף :שם
:דוא"ל
השוואת הטרור הפלשתינאי לעשרת מכות

...מצריים ע"י ישראלי, מקוממת אבל לא מפתיעה. מי שיכול לראות במרואן ברגוטי ששלח מחבלים להתפוצץ בתוך ילדי ישראל את משה רבנו, מנתק את עצמו ממוסר החיים הבסיסי. משה פעל בלית ברירה, כדי למנוע את הרצח המתמשך של הילודים היהודים ("כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו").
משה עשה את ההפך מהסרבנים. עשרת המכות הוכיחו לעולם את מוסר החיים הבסיסי.
חיי ילדיך עדיפים.
ויש הבדל נוסף. מכת בכורות שצוירה על ידך כרצחנית הופעלה רק לאחר שהמכות המתונות יותר לא הועילו.
בניגוד לגישה המקובלת בעולם העתיק המעודד הקרבת ילדים, התורה היהודית הנחילה לעולם את המוסר היהודי. הרצח לשמו אסור (7 מצוות בני נוח) אבל ההגנה העצמית מותרת. הבא להרגך השכם להורגו. במלחמת מצווה צריך להשתתף אפילו חתן בחופתו.

הקרבת ילדים בעולם העתיק נעלמה מהעולם בסיוע תורת המוסר היהודית, נולדה מחדש ברשות הפלשתינאית. הילד הפלשתינאי מקבל את עידוד מערכת החינוך הפלשתינאי להיות שהיד. וישראלים משבחים את תעשיית המוות של ערפאת. "תנועות שלום" בישראל נוהגות להשוות את השהידים הפלשתינאים ללוחמי גיטו וארשה.

בניגוד תהומי להתנהגות הטרור הפלשתינאי עליו אתה מגן, ילדים פלשתינאים חולים זוכים לא פעם לטיפול חינם בבתי חולים של ישראל, סיוע רפואי שנמשך תוך מבצע חומת מגן (לביעור הטרור שהביא לרצח 129 ישראלים בחודש אחד שקדם למבצע).

וכשהשקר הופך לאמת, העולם האווילי (ובתוכו ישראלים) מאמין לטענות הפלשתינאים כאילו צה"ל רוצח ילדים פלשתינאים.
לא צריך להיות גאון כדי להבין שצדיקי הדור השולחים נערים פלשתינאים להתפוצץ, לא תהיה להם בעיה מוסרית לביים, לעליל.

אתה טוען כי הכיבוש והשליטה הישראלית על חיי הפלשתינאים מביא את הטרור.
להזכירך.
הטרור של ערפאת התחיל ב-1964, כ- 3 שנים לפני ה"כיבוש" (שטחי מולדת ישנה).
לאחר 67 רמת החיים של הערבים בשטחים יהודה שומרון וחבל עזה, עלתה במאות אחוזים.
עד 1993 מאה וחמישים אלף פלשתינאים עבדו בישראל והוכיחו שניתן לקיים אורח חיים סביר תחת שליטת ישראל.
מאז הסכם השלום של אוסלו שנועד לסיים את ה"כיבוש", ולהעניק לפלשתינאים שליטה על חייהם ללא התערבות ישראל, כ-90 אחוז מהפלשתינאים שעבדו בישראל איבדו את פרנסתם, החיים של הפלשתינאים ברשות הפכו לגיהינום. הלינץ' ברחובות רמאללה לחשודים בשיתוף פעולה עם ישראל הפך למקור העניין העיקרי של הצעירים הפלשתינאים.
מחיר הלחם תחת שליטת ערפאת האמיר פי שלוש, ופלשתינאים צעירים חסרי פרנסה, רעבים ללחם ולמין, אפשרו לזמן קצר את מחיית המשפחה ב- 1500 דולר מענק לבני משפחת השהיד, וב 72 בתולות גן עדן

מקור התעסוקה של ערביי השטחים בישראל התחלף בתעשיית המוות הפנטאזיה והסקס.

והסרבנות הישראלית מבינה את "מלחמת הגבורה הפלשתינאית בכיבוש המשחית".

מדובר על היווצרות פצע נפשי המתפתח לממדים כרוניים.

השר לשעבר יוסי ביילין אומר כי ראש הממשלה שרון "מטרפד את ממשלת אבו מאזן" בתביעתו ממנהיגי העולם שלא להיפגש עם יאסר ערפאת.

כמו כן - גלויה לפרסום "מחנה שלום" בהשתתפות...:-

יוסי ביילין. זהבה גלאון, רן כהן, נעמי חזן, חנאן עשראווי,
מוחמד דראוושה וסרי נוסייבה.

!! המחנה ייערך בישראל באוקטובר 2003 !!

הכל חינם - כולל טיסות!!!!

אתר התנועה באינטרנט :
www.meretzusa.org

@ לפני כשבועיים התחילה מ.ר.ץ אש"ף - השמות שציינתי לעיל,
להפעיל "קמפיין שיווקי" להביא נוער יהודי אמריקאי למחנה השלום
של השמאל הישראלי פלשתיני בחודש אוקטובר 2003 לישראל/פלשתין.
לדוגמא: הם פתחו דוכן ברחוב 40 בשדרות לקסינטון בניו-יורק,
ושם יושב לו נציג מ.ר.צ ומחלק חומר תעמולה בעברית, אנגלית וערבית.

!! Meretz USA's 2003 Israel Symposiun !!

@ להלן: ברושור/מינשר באנגלית שמחולק ממש ברגעים אלה !!

מבחן התוצאה.
פ"ש

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

העיר ניו יורק מלאה במות - חלקן למופעי מוסיקה, חלקן לסטנד אפ - רובן
לפוליטיקה ודיבורים. מוזר היה הדבר בעיני לכן, להבחין בדוכן בעל כיתוב
עברי באמצע יריד רחוב הומה אדם - יריד המוקדש בד"כ למכירת שטיחים או
נקניקיות, פסלי עץ ותמונות - אך לא למכירת דעות.

הכיתוב זועק בירוק לבן - "מרצ ארה"ב" כבר מצריך הרמת גבה, ההסבר תחתיו -
"לחינוך למען זכויות אדם ושלום בישראל" מוזר.

מדוע צריכה מפלגה רשומה בישראל לחנך ציבור שהקשר בינו לפנקס הבוחרים לא
קיים?

מי מממן פעילות הסברתית לא זולה זו? - בכל זאת ניו יורק...

שני נציגים יושבים בביתן ומחלקים גלויות הקוראות לבוא ולהצטרף לפעילות
שלום בישראל - לשאלתי(באנגלית) מסביר הנציג כי ממשלת ישראל תשלם על
טיסותי לארץ, לא אין הדבר כרוך בהתחייבות - השתתפות בפעילות חובה.

אני ממשיך ומקשה - מדוע תשלם ממשלה ימנית על פעילות זו שהרי הדבר לא
הגיוני, הנציג מסביר כי עליי להרשם לפרוייקט "תגלית" של הסוכנות
היהודית וע"י כך לטוס חינם.

אנו ממשיכים לשוחח והנציג ממשיך ומסביר על מעלות התנועה, כיצד ישנה
תמיכה רחבה בארצות "הנאורות" באירופה וכיצד מרצ מנסה להשיג תמיכה בין
לאומית על מנת לחזק את מטרותיה - שלום וזכויות אדם בישראל ולפעול למען
חיזוק מעמדה בקונגרס היהודי הבין לאומי.

שאלותי החוזרות ונשנות האם המפלגה מממנת עצמה בארה"ב לא נענות והנציג
מסביר כי התנועה לא מקבלת תרומות - לדבריו ישנם רק 3 אנשים המקבלים
משכורת ממרצ, הוא מפציר בי לתמוך בתנועה על ידי שליחת כסף לכתובת
המצויינת בעלון המחולק בדוכן ומסביר כי אם אתרום מעל 50 דולר - אקבל
עלון מרצ חינם- בין כותביו הוא מתגאה ישנם "אנשים יקרים - לוחמי
שלום" : אורי אבנרי,זקראיה אל קאק ובעתיד אולי ד"ר יוסי ביילין.

לטענתו העוני בישראל מחריד - והוא הגורם לכל הבעיות - מהלחימה ועד ללחץ
נפשי. כאשר הנציג מבחין כי אני שואל שאלות מנחות ומנסה לדלות מידע -
הוא מפסיק לענות - לא לפני שהוא מציע דוברים מטעמו לבית כנסת - רק
רפורמי הוא טוען - שינאמו בחשיבות מצע מרצ.

שאלות רבות ששאלתי נותרו ללא מענה - מי מממן את הפעילות בחו"ל?

מה הקשר בין פעילות זו לישראל?

מדוע תנועה החורטת על דגלה שוויון ונאורות מוכנה להופיע רק בפני
רפורמים?

עזבתי את היריד לאחר זמן מה עם פרחים והמון המון בלבולי שכל.
~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-
אתר מר"צ בארה"ב:
http://www.meretzusa.org

האיש האיום הזה נשבע בכנסת, כאשר הכניס לנו את הסוס הטרויאני ששמו אוסלו, כי חס וחלילה - בשום אופן לא תהיה מדינה פלשתינית. הכניס את הסוס, ובמיסתרים חתר וחתר עד שגם שרון כבר מצדד היום במדינה פלשתינית. ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל ראתה הרבה טיפוסים אפלים קמים מתוכנו, עד כדי כך שחז"ל נתנו לפסוק בישעיהו פירוש שלא כהקשרו ובמקום "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו", כלומר האויבים המהרסים הזרים יצאו מן הארץ, שמו את הדגש על "ממך" כמי שאומר: ממך, מעמך יצאו המהרסים והמחריבים - אותך. לנגד עיני, כל פעם שמשמיעים לי את הפסוק הזה - עולה דמותו של שמעון פרס.

עכשיו הוציא פרס חוזה על היישובים היהודים ברצועת עזה. ארב וארב, חתר וחתר מאחורי הקלעים, עד ששקל שהגיע הזמן לשלוף את הציפורנים כדי לטרוף את מפעל ההתישבות הנהדר הזה ולטהרו (מלשון "טיהור אתני") מיהודים. מה שאויב עושה לאומה מנוצחת, וגם אז נחשב המעשה הזה במשפט העמים לפשע נגד האנושות ולפשע בינלאומי - הוא רוצה שצבא הגנה לישראל יעשה לעמו שלו: צבאנו יהיה המהרס והמחריב על-פי הפירוש לפסוק הזה בישעיהו.

אמונתי איתנה, שפרס לא יזכה לראות בחורבן הזה, ולאחר שיום אחד עם ישראל יתפכח ויטעים אותו את מלוא הדחייה, הבוז והחרפה שהוא ראוי להם, הוא עדיין יראה את גוש קטיף ובנותיו פורחים ומשגשגים ועיניו כלות.

אתמול שלח פרס את מפלגתו לרצועה לסיור מתוקשר לעשות יחסי צבור לקמפיין ההרס והחורבן, קמפיין מלחמת אחים. היתה להם עזות המצח ללכת אל קורבנותיהם ולהיבנות מצרתם, אותה הם בעצמם זוממים להביא עליה, כמי שבא "לרחוץ בדמם". אין מעשה חצוף, שפל, מרושע ונקלה יותר. רבני יש"ע עשו את המינימום שניתן, ובאיפוק מירבי פנו אל מתנחלי הגוש שלא לקבל את מביאי-האסון, שלא לפתוח בפניהם את דלתותיהם.

אני אינני מבין, מדוע לא הפכו את הביקור הנבזי הזה להפגנת נגד: הלא מתי זוכים יישובינו לתקשורת אדירה כזו? מדוע לא לעשות להם כפרשת בלק שהם באים לקלל ואזי - אם לא לברך - לפחות הטלוויזיה תצלם דברים בגנותם של המהרסים והמחריבים? מדוע לא לנצל את ההזדמנות לשדר לעם ישראל באמצעות התרגיל של פרס - את הזעם שלנו, את הנחישות שלנו להתנגד עד קצה המותר במדינה דמוקרטית - כאשר שלטון מבצע פוגרום נגד אזרחיו ושולח את צבאו לעשות מעשים שדגל שחור מתנופף מעליהם?

ולהיפך: כאשר בגלוי, לעין השמש, ולתוך פרצופנו הם גם מגלים את הכוונה וגם עושים את כל ההכנות למחות את ישובינו מעל פני האדמה - ואנחנו מגיבים בנימוס, הגיוניים, עצורים ומתגוננים, מה זה אומר לזוממי המזימות ולעם שבסופו של דבר יחסו הוא שיקבע? זה אומר שאנחנו - שוב ישעיהו - "כרחל לפני גוזזיה נאלמה", אולי מפני שגם אנחנו כבר שוכנענו כביכול שפרס צודק, ואולי מפני שתש כוחנו, או משום שאנחנו סתם חבר חלשלושים?

ראיתי את התמונות מן הביקור ברצועה: הקרבנות המיועדים קיבלו את מחריביהם בחיוכים, בנימוס, כמעט בהתנצלות. כעס, זעם טבעי, פשוט, רגש אנושי אלמנטרי - לא היה שם.

כפי שאין כבר זעם, בכל חלקי עם ישראל, ואצל משפחות קרבנות הטרור - קהות חושים מוזרה, פאסיביות שלא-מן-העולם-הזה, מעין השלמה פאטליסטית, שקנתה לה אחיזה בנפשות העם הזה. זו תופעה אשר כשלעצמה - גם בעם ישראל בכלל וגם בקרב ציבור יש"ע בפרט - מדאיגה עד מאד.

לכאן מתקשר סיפור פנטסטי שמצאתי באינטרנט. "Americans for Peace Now" (אמריקנים למען שלום עכשיו) מפרסמים בארה"ב מודעה זו:
"דרור אטקס, בן 34, נשוי, אב לשנים מסכן את חייו יום יום כדי לפקח על התרחבות ההתנחלות. אתם יכולים להשיג לו רכב משוריין למען צוות הפיקוח של "שלום עכשיו" וראשו דרור אטקס בשליחותם החשובה והמסוכנת.

למרות התקפות מתמשכות של פלשתינים נגד ישראלים, ולמרות איומים כלפיו מצד מתנחלים תוקפנים, דרור נוטש את ביתו הבטוח ומגיח לתוך הגדה המערבית עם שכפ"ץ בלבד, המקנה רק הגנה חלקית. במקום הוא עורך חקירה חיונית בזהוי מאחזים חדשים ותיעוד הרחבתן של התנחלויות קיימות.

ללא מאמציהם המתמידים של דרור וציוותו מעט מאד אנשים היו ערים להתפוצצות הבנייה בהתנחלויות מאז שאריאל שרון נעשה ראש ממשלה. דרור אטקס נוסע לחלקים בגדה המערבית, שם נהרגו מתנחלים על-ידי מארבים ועל-ידי יריות מתוך מכוניות חולפות, מקומות שאליהם רוב הישראלים לא היו חולמים ללכת בלי הגנה של טנק.

אנחנו חושבים שהוא לא צריך לסכן את חייו כדי לחשוף את המתרחש בשטחים. וכאן הגענו, כיצד אתם צריכים להשתתף. תרומתכם בסך 50, 100, 250 או 1000 דולר, בזמן הזה, תאפשר לנו להגיע למטרתנו ולאסוף 100,000 דולר להשיג מכונית משוריינת לדרור אטקס ולצוות הפיקוח שלו"...

כשאתה קורא את זה, אינך יודע אם לצחוק או לבכות. מה צריך אוהד שלום עכשיו באמריקה לחשוב על הערבים והשלום הנכסף עמהם, נוכח האמור במודעה הזאת על רציחותיהם? ואיך הקרציה הזאת, שלום עכשיו, יושבת עלינו וחיה על דמנו?

אותי, מכל מקום, גם האפיזודה הנלעגת הזאת מילאה - קודם כל - רגשות זעם. אינני מציע, כמובן, לעשות לאטקס הזה ולחבריו, הבאים אלינו כצוררים, שום דבר בלתי חוקי. אך גם במסגרת החוק, הלא יש אלף דרכים להביע בוז, זעם והתקוממות נפשית נוכח תופעת ההלשנה השיטתית הזאת שאין מכוערת ושפלה ממנה. אבל במחנה שלנו - אין קול ואין עונה.

שמעתי השבוע מישהו שהתבטא כי "ביילין מוכן למכור את אימא שלו בשביל הסכם שלום עם הפלשתינים", ומבלי להתייחס לצורת הדיבור, שאינה מקובלת – ירשה לי אותו אדם לחלוק עליו בנושא זה. ביילין לא היה עושה זאת, משום שאיכפת לו מאמו יולדתו, כמו כל בן, לכל אם.

העם היהודי הוא עם שאוהב שלום ורודף שלום. שלום אמת. שלום תמורת שלום. לא שלום תמורת חורבנה של המדינה היהודית, כמו זה של ביילין

לעומת זאת, את ארץ ישראל, נחלת אבותינו מוכן ביילין למכור לערבים תמורת נזיד עדשים, הכיצד זה יתכן?

לפני כחצי שנה, יצא המרצע מן השק.

בראיון בלעדי שנתן ביילין לאחד העיתונים הגדולים, הוא חשף כי אינו מאמין שיש אלוקים בעולם.

משמעות הדברים ברורה למדי.

אם אין אלוקים בעולם הרי שהתורה לא ניתנה מן השמים ומדובר בסיפורי בדים בלבד.

אם אין תורה, הרי שאין עם הנקרא "עם יהודי" ואנו למעשה חלק אינטגראלי מיתר אומות העולם, וכל טענותינו בדבר זכותנו על הארץ הן טענות סרק(איזה עם? איזה זכות?).

אם אין לנו ("היהודים") זכות על הארץ, אז כנראה שהערבים אשר מתגוררים בארץ וכן אילו המקיפים אותה מכל צידיה, הם בעלי הזכות על הארץ ואנו סתם "עם כובש" שבא מכל קצוות תבל כדי לשלוט על הערבים.

הערבים אינם טיפשים, והם קלטו זה מכבר את הביילינים שבתוכנו והם משתמשים בהם כדי להביא לחורבנה של המדינה היהודית ע"י ניתוקה מנחלת אבותינו (הר-הבית – חברון – קבר-רחל - אלון מורה וכו') והפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה. זאת מטרת כל ההסכמים שנחתמו עד היום בין ביילין לעמיתיו הערבים.

אומנם, בכל ראיון מקפיד ביילין לומר שמכירת החיסול שלו נועדה לשמור על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אולם מי שאינו מאמין באלוקים אין למילה "יהודית" כל משמעות לגביו. לא לחינם הוא קורא לתנועתו "סוציאל-דמוקרטי", כי אילו ערכיו, אולם את הערך "יהודי" לא תמצאו שם.

ביילין, אשר על פי הצהרתו הוא אתיאיסט, הוא למעשה, עוד יהודי מתבולל שהתנתק משורשיו עד כדי כך שאת רוב חייו הוא מקדיש לפתור את בעיות העולם הערבי – במחיר עתידה של המדינה היהודית.

תופעה זו של הבייליניזם אינה חדשה לעם היהודי, אלא שבכל דור, היא לובשת צורה אחרת.

ולכל אלו שעייפו מהטרור הערבי (מי לא?) ונופלים למלכודת הבייליניסטית כביכול כאור בקצה המנהרה, דעו לכם שבקצה המנהרה של ביילין אין אור בכלל, אלא להיפך, יש שם חושך מצריים
בדורנו , נושא ביילין בתפקיד "משיח השלום" אשר לא ישקוט ולא ינוח עד אשר יבוא "השלום". רק שביילין סירס את המושג שלום, עד אשר אין בינו ובין השלום האמיתי של העם היהודי, ולא כלום.

העם היהודי הוא עם שאוהב שלום ורודף שלום. שלום אמת. שלום תמורת שלום. לא שלום תמורת חורבנה של המדינה היהודית, כמו זה של ביילין.

ונראה כי הגיע העת לחשוף את השקר בדמות "השד הדמוגראפי", המביא את ביילין, לטענתו, להסכים לחתוך את ה"ראש" וה"לב" של ארצנו ולהעבירם לערבים.

היום, בשטח שבין הירדן לבין הים, מתגוררים 5.5 מיליון יהודים ו- 4.7 מיליון ערבים. לנו יש עתודה של 8 מיליון יהודים בעולם, חוק שבות המאפשר לכל יהודי לעלות ארצה ולהפוך לאזרח ישראל וגידול טבעי. כנגד זה יש לערבים גידול טבעי בלבד, ללא חוק שבות וללא "זכות" שיבה.

יום לאחר הקמת מדינה פלשתינית בלב ארצנו, יוזרמו 5 מיליון פליטים ערבים ללב ארצנו, למדינה הפלשתינית (כולל כמה "עשרות אלפים" לערי ישראל), מה שיביא לרוב ערבי מוחץ בין הירדן לבין הים (כמעט פי שנים ערבים מיהודים) ואף גדר או חומה לא תמנע מאותם פליטים להיכנס לתוככי ישראל ולעקר את מדינת ישראל מעצם מהותה כמדינה יהודית.

ולכל אלו שעייפו מהטרור הערבי (מי לא?) ונופלים למלכודת הבייליניסטית כביכול כאור בקצה המנהרה, דעו לכם שבקצה המנהרה של ביילין אין אור בכלל, אלא להיפך, יש שם חושך מצריים. חזרה לגלות. אובדן כל מה שבנינו כאן ב- 55 שנות קיומה של המדינה.
http://www.a7.org/article.php3?id=2013

@ ערפאת דרש מהנהגת הפתח לבחור מועמד חלופי.
פחות מיממה נותרה להקמת הממשלה הפלסטינית, והנתק בין היו"ר לרה"מ המיועד מחריף. לאחר שאבו-מאזן הכריז על כישלון המגעים, כינס ערפאת את הנהגת הפתח ודרש לבחור מועמד אחר. ברשות מעריכים שביקורו של מפקד המודיעין המצרי היום ברמאללה ישים קץ למשבר
עלי ואקד

פחות מיממה לפני תום הזמן שהוקצה לאבו-מאזן להרכיב את ממשלתו, ועדיין לא נמצא מוצא מהמשבר בינו לבין היו"ר יאסר ערפאת. נראה כי רק פיתרון של "הדקה ה-90", לקראת חצות שבין רביעי לחמישי, יאפשר את הקמת ממשלתו של אבו-מאזן, ויחלץ את הרשות הפלסטינית מן המשבר החוקתי החריף אליו נקלעה.

היום (יום ד') בצהריים צפוי להגיע לרמאללה מפקד המודיעין המצרי, עומר סולימאן, בניסיון מצרי לתווך בין השניים. ברשות הפלסטינית מעריכים שביקור סולימאן יביא לפריצת דרך במגעים בין ערפאת לאבו-מאזן. מקורבי ערפאת אמרו שייתכן שיו"ר הרשות ידרוש התחייבויות שונות או הקלות, למשל שחרור המצור על המוקטעה.

אמש (יום ג') כינס ערפאת את חברי הנהגת הפתח, ודרש מהם להחליט על מועמד חלופי לראשות הממשלה מבין חברי הוועד המרכזי.

היו"ר הצביע על שר הפנים האני אל-חסן ועל השר לתכנון בינלאומי נביל שעת' כמועמדים. הוא הזהיר כי אם לא ייבחר אחד מן השניים, הוא ישוב לאופציית המיליארד הפלסטיני מוניב אל-מסרי. האחרון אינו נמנה על שורות הפתח, ושמו הוזכר כמועמד לפני שמלאכת הרכבת הממשלה הוטלה על אבו-מאזן.

"הורדת ידיים"

לא מן הנמנע, שערפאת מבקש להפעיל לחץ עקיף על אבו-מאזן, כאשר הוא דורש מהנהגת הפתח לבחור מועמד חלופי. ברשות מעריכים שמדובר ב"הורדת ידיים", ושהפיתרון למשבר יימצא ברגע האחרון.

אתמול אחר-הצהריים הודיע גורם שניסה לתווך בין הצדדים, כי אבו-מאזן הצהיר בפניו על כישלון המאמצים להגיע לפשרה בין הצדדים, ואמר שהפערים נותרו בעינם. הגורם אמר לסוכנות הידיעות הצרפתית, כי הוא לא מעריך שהמגעים יחודשו, וכי אבו מאזן גמר אומר לוותר על התפקיד.

ב-ynet פורסם כבר בשבת כי אבו מאזן שוקל ברצינות לוותר על תפקיד ראש הממשלה שהוצע לו, לאחר שנואש מן הלחצים הכבדים שהופעלו עליו מצד היו"ר בסוגיית המינויים. מאז התקיימו בין הצדדים מגעים קדחתניים, אך נראה כי הדיונים נקלעו למבוי סתום.

בינתיים החלו בסביבתו של ערפאת בגישושים בקרב בכירים אחרים ברשות, בניסיון לברר אם הם יהיו מוכנים לקחת על עצמם את מלאכת הרכבת הממשלה, ולעמוד בראשה. בין השמות הבולטים שהוזכרו בהקשר זה - יו"ר המועצה המחוקקת, אבו-עלא, שככל הנראה השיב בשלילה להצעה.

"לחצים כאלה לא נראו מאז קמפ-דייויד"

לחצים בינלאומיים כבדים מופעלים על ערפאת, בדרישה שיקל על הליך הרכבת הממשלה וייעתר לכמה מדרישותיו של אבו מאזן. למינוי הממשלה החדשה השלכה ישירה אחת לפחות: פרסום תוכנית "מפת הדרכים", ובצידה דרישה מישראל להנהיג מחוות והקלות לאוכלוסייה הפלסטינית. גורמים המקורבים ליו"ר אמרו ל-ynet כי הם לא זוכרים לחצים שכאלה על הנהגת הרשות מאז שיחות קמפ-דיוויד.

אמש התקשר ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, לערפאת, ודרש ממנו לאפשר את הקמת הממשלה. האיחוד האירופי הודיע כבר אתמול כי לא יסכים לפעול מול אישיות אחרת פרט לאבו מאזן כראש ממשלה. שליח האיחוד למזרח-התיכון, מיגל מורטינוס, קיים היום שיחת טלפון עם ערפאת, שהוגדרה קשה ומתוחה. מקור המקורב למורטינוס ציין כי היו"ר הרים את קולו וטרק את הטלפון בפניו.

גם וושינגטון קוראת לרשות הפלסטינית לאפשר לאלתר את הקמת הממשלה החדשה בראשות אבו מאזן. "אנו קוראים להנהגה הפלסטינית לפעול בדחיפות ולא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית", אמר אמש דובר מחלקת המדינה, ריצ'ארד באוצ'ר.

גם בישראל הובעה מורת רוח מכישלון המגעים ברשות. אמש אמר שר החוץ, סילבן שלום, למזכיר המדינה האמריקני, קולין פאוול, כי "כל עוד ערפאת יהיה זה שימשוך בחוטים - ישראל לא תנהל משא ומתן עם הרשות".

שלום הביע באוזני המזכיר דאגה מההתפתחויות האחרונות סביב שאלת הקמת ממשלתו של אבו-מאזן, והדגיש את החשיבות שבקידום הלחימה בטרור והרפורמה ברשות הפלסטינית. "אסור להניח לגלגל לשוב לאחור ולחזק שוב את מעמדו של ערפאת", אמר שר החוץ. פאוול ביטא בשיחה שוב את נחישותה של וושינגטון "להביא ליצירת הנהגה פלסטינית, שאינה נגועה בטרור".

מנהיגי מצרים וירדן, חוסני מובארק והמלך עבדאללה, ניסו אף הם להשפיע על ערפאת להקל על הקמת הממשלה, אולם לפי שעה, היו"ר עומד על דעתו בעניין המינויים השנויים במחלוקת.

סלע המחלוקת: תיק הפנים

בינתיים נמשכים המאמצים הפנים פלסטינים כדי לנסות ולהשיג פשרה בין ערפאת לאבו-מאזן, במטרה לאפשר את הגשתה של ממשלתו של האחרון לפני המועד האחרון להגשתה - בחצות שבין יום ד' ליום ה'.

עיקר המאמצים מתמקד כעת בהסרת המכשול סביב המינוי לשר הפנים, מינוי שאמור לשלוט במנגנוני הביטחון ושלגביו מסרב ערפאת לוותר. אחת ההצעות שהועלו, היא שבמקום מוחמד דחלאן ימונה לתפקיד חבר בוועד מרכזי של הפתח, כפי שנקבע בישיבת הנהגת הפתח. שני השמות של-ynet נודע כי הם נידונים בין ערפאת לאבו-מאזן הם מזכ"ל הנשיאות הפלסטינית, טייב עבד א-רחים, וחמדאן עאשור, חבר הוועד ומבכירי הפתח ברצועה. מועמד נוסף ששמו עלה הוא חבר הוועד המרכזי של הפתח, חכם בלעאווי. לא ברור אם בלעאווי יסכים לכהן כשר הפנים.

לגבי הראשון, אומרים מקורבי ערפאת, הראיס אינו מתלהב למרות מערכת יחסיהם הקרובה, נוכח היחסים הקרובים של עבד אל-רחים עם המשטר הירדני ההאשמי. יחד עם זאת, גם ערפאת וגם אבו-מאזן יכולים לחיות בשלום עם המועמדים הללו. אופציה נוספת הנבדקת, כדי לנסות להסיר את המכשולים, היא הקמתה של "ממשלת טכנוקרטים". ממשלה כזו תביא להסרת השמות שלגביהם מתנגדים הן ערפאת, הן אבו-מאזן והן המועצה המחוקקת הפלסטינית.

גורמים ברשות הביעו תרעומת על-כך שהמחלוקות עוסקות בעיקרן באישים ובתפקידים, ולא בסוגיות שנוגעות למהות.

תרחישים אפשריים

ההערכות בשטחים הן כי בעקבות הלחצים הפנימיים והבינלאומיים, תוקם בסופו של דבר ממשלה בראשותו של אבו-מאזן, עם שינויים לשביעות רצונו של ערפאת, בעיקר בסוגיית תיק הפנים.

אולם לא מן הנמנע כי ערפאת ימשיך להתעקש - ובסופו של דבר יפקע המועד החוקי ויו"ר הרשות ייאלץ לבקש מאדם אחר להרכיב את הממשלה. לאותו אדם יוקצו שלושה שבועות להקמת הממשלה, כפי שנקבע בחוקה. אם בסופו של דבר לא תוקם ממשלה בראשותו של אבו-מאזן, הרי שיהיה זה תוצאה של חוסר האמון העמוק בין שני האישים.

אבו-מאזן אמר למקורביו כי ערפאת מנסה להכשיל אותו, כי בכל שלב מוצא ערפאת סיבה חדשה להצבת קשיים ומכשולים בדרכו. הוא הביא כדוגמה את נושא תיק הפנים, תפקידו המיועד של דחלאן, שהפך לבעייתי מבחינת ערפאת רק לקראת הסוף - כאשר הוסרו כמעט כל המכשולים ואבו-מאזן הסכים לכמעט כל דרישותיו של ערפאת.

רה"מ המיועד מאשים את ערפאת בכך שאנשיו הם שהדליפו את רשימת השרים המקורית, והביאו לקשיים סביב הרכבת הממשלה. אנשי ערפאת אומרים כי הדלפת הרשימה היא דווקא מטעם אנשי אבו-מאזן.

נכון לעכשיו, כל התסריטים אפשריים – הן ויתור אבו-מאזן על התפקיד והטלתו על אדם אחר, או הגשת ממשלה מטעם אבו-מאזן והסכמת שני האישים. אופציה שלישית, קלושה יותר, היא הצגת אבו-מאזן את ממשלתו בפני המועצה המחוקקת, שלא בהסכמת ערפאת. במקרה כזה תעבור זירת ההתגוששות למועצה המחוקקת, בה נראים סיכוייהם של שני האישים כמעט שווים.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2578713,00.html
בהכנת הידיעה השתתפה דיאנה בחור
(23.04.03 , 12:01)

ערפאת התקשר לאבו עלא כדי לקבוע ישיבה של המועצה המחוקקת בהקדם לאישור המינויים. הוא הביע את תודתו לעומר סולימאן, נציגו של נשיא מצרים, על המאמצים בתיווך בין הצדדים.
(עלי ואקד)

זמן רב חיכה מוחמד דחלאן לרגע הזה. אתמול אחר הצהריים בלשכתו של
ערפאת, הסגיר החיוך על פניו ושפת גופו את אשר היה בלבו.
"האיש שהורחק מהזירה על ידי ערפאת חזר לתמונה בגדול", תמצתו אמש
גורמים פלשתינים את הסיפור.

מוחמד דחלאן, בן 42, צמח כמנהיג פת"ח בולט בעזה. בתחילת שנות ה- 80
החל
להנהיג חוליות חצי צבאיות ברצועת עזה. בכך ייסד את תשתית נצי הפת"ח,
שהפכו לזרוע הצבאית המרכזית בעזה עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. כשנעצר
בידי השב"כ ושהה בכלא, הבין דחלאן את הצורך בלימוד השפה העברית ובהכרת
המנטליות הישראלית.
במערכת הביטחון הישראלית הוא סומן באותם ימים
כמוקד כוח עיקרי, וגורש לירדן.

עם גירושו החל דחלאן לפעול עם מרואן ברגותי וג'יבריל רג'וב. במהרה הם הפכו
למשולש הבכיר שהנהיג במשך שנים את הפת"ח, דחלאן ברצועת עזה, ברגותי
ורג'וב בגדה המערבית. בכל שנות "גלותו" שמר דחלאן על קשר עם אנשיו בעזה.
הוא התברג לתפקיד מפתח במנגנון הפיגועים של הפת"ח ונחשב כמקורב
לאבו- ג'יהאד.

לאחר חזרתו של דחלאן לעזה ושובו של רג'וב לגדה המערבית, הכיר ערפאת
בכוחם, ומינה את השניים לעמוד בראש מנגנון הביטחון שהפך לחזק ביותר בשני
האזורים. בשנת 96' אף הצליח דחלאן לבלום את הפעילות הצבאית של החמאס,
כשלזכותו עומדים קשריו הטובים עם מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית של החמאס
דאז.

בשנים האחרונות ראה ערפאת את התמיכה הגוברת בדחלאן בקרב אנשי הפת"ח
בעזה ובגדה, וזיהה במקביל שגם המצרים והאמריקנים מבחינים בכוחו. כדי לקבל
את הסכמתו להתפטר מתפקיד ראש המודיעין המסכל, הציע ערפאת לדחלאן
סוכרייה פוליטית: תפקיד היועץ לביטחון לאומי של הרשות הפלשתינית.
למעשה, ייעד לו ערפאת רק את תפקיד יועצו הביטחוני האישי, וכשגילה זאת
החליט דחלאן לדחות את ההצעה, ונאלץ לזוז הצדה.

לא במקרה התעקש אבו- מאזן על הפקדת תיק ביטחון הפנים בידיו של דחלאן,
איש "הפנים" היחידי שזכה בתפקיד מפתח בצמרת הממשלה הפלשתינית
החדשה. אבו מאזן עצמו, כמו שאר הצמרת הפלשתינית, נחשב לאיש חוץ שהגיע
לשטחים מהפזורה לאחר הסכמי אוסלו. הוא יודע שדחלאן מסוגל לספק לו את
יכולת השליטה הפנימית, ומבין שהמבחן הראשון של ממשלתו יהיה מול החוליות
הצבאיות של החמאס, הג'יהאד האיסלאמי והפת"ח, המורכבות מאנשי הפנים.

נא להכיר: מוחמד דחלאן - הממונה על הלחימה בטרור - חגי הוברמן.

בחודש נובמבר שעבר פשטו כוחות צה"ל על מפקדת הביטחון המסכל, אירגונו לשעבר של מוחמד דחלאן, בעזה. בין שלל המסמכים שהביאו חיילי צה"ל היה מסמך שחשף כי מנגנון הביטחון המסכל ברצועת עזה, אירגונו של מוחמד דחלאן, החל בניסיון להקים מפעל לייצור חומצה חנקתית, שהיא החומר הכימי החשוב בייצור חומרי נפץ, כדי להתגבר על המיכשולים בהשגת החומרים הכימיים המשמשים להכנת חומרי הנפץ בפיגועי הטרור.

המסמך העוסק בתוכנית להקמת המפעל, המכונה בו "פרוייקט אסטרטגי" הוגדר בביטחון המסכל כ"סודי", והוא מוען באופן אישי לממלא מקום ראש הביטחון המסכל ברצועה, ראשיד אבו שבאכ (המכונה אבו חאתם).
מניתוח המסמך עולה כי המנגנון מתכוון לייצר בתוך כמה חודשים לאחר הקמת המפעל כמות חומצה חנקתית, שתגיע בשנה לכ-15 טון. הצלחה בייצור בכמות כזו יכולה לאחר מכן לשמש לייצור חומרי נפץ תקניים מסוג טי-אן-טי וחומרי נפץ אחרים.
המסמך הזה אישר את המידע שנאגר במערכת הביטחון מזה זמן רב, המוכיח כי מאז פרוץ מלחמת אוסלו הפכה מיפקדת המנגנון המסכל בתל אל-הווא למרכז ראשי של תעשיית האמל"ח (אמצעי לחימה) והפיגועים ברצועת עזה.

בין כתלי המיפקדה הוכנו בסמכות וברשות בכירי המנגנון כמויות אמל"ח אדירות - בתוכן פצצות מרגמה, מטענים, רובי רימונים נגד טנקים ועוד. אמל"ח זה חולק ביד נדיבה לחוליות טרור של החמאס, הג'יהאד האיסלאמי, הפתח וועדות ההתנגדות העממית. הללו עשו בו שימוש יומיומי בפיגועי מטען, ירי ופצצות מרגמה בגזרות השונות ברצועת עזה.

מהמידע שפירסמה מערכת הביטחון עולה שמנגנון הביטחון המסכל ברצועת עזה, הפך בשנתיים וחצי האחרונות מגוף שתכליתו סיכול הטרור, לארגון טרוריסטי אשר חולל, יזם, גיבה והעניק חסות לשורה ארוכה של פיגועים ופעילות טרור כנגד כוחות צה"ל והישובים הישראלים ברצועת עזה.

תמונת המצב העולה מנתוני מערכת הביטחון מגלה כי כבר במחצית השנה שקדמה למלחמת אוסלו התנתקו בכירי המנגנון מדרך שיתוף הפעולה הביטחוני, והחלו באופן חשאי להניע פעולות טרור. כך לדוגמא, סדרת פיגועי המטען שאירעו בציר קרני-נצרים במהלך שנת 2000, אשר כתוצאה מאחד מהם נהרג חייל צה"ל, זכתה לגיבוי וסיוע לוגיסטי מצד פעילי המנגנון כולל בכיריו.

ומי שעמד בראש האירגון הזה באותם ימים היה מוחמד דחלאן, האיש שקיבל את תפקיד הלוחם בטרור.

"וועדות ההתנגדות העממית" - זרוע הטרור של הביטחון המסכל.

אחד הגופים המרכזיים שאירגונו של דחלאן פרש עליהן את חסותו הוא "ועדות ההתנגדות העממית". הן נוסדו לפני למעלה משנתיים, עם פרוץ מלחמת אוסלו, בידי מחבלים בכירים ברוב הארגונים הפלשתינים, בהם פתח (אירגונו של יאסר ערפאת), החזית העממית, חמאס והג'יהאד האיסלאמי. זוהי מסגרת עצמאית לכאורה שתכליתה לנהל מאבק מזוין בישראל ולהשיג את זכויות הפלשתינים בדרך זו. ה'וועדות' מקיימות קשרי תיאום הדוקים עם ארגוני טרור פלשתיניים אחרים. בצה"ל אומרים כי כי מרבית ממייסדי, מנהיגי ופעילי הטרור בוועדות ההתנגדות, משמשים בתפקידים בכירים במנגנוני הביטחון הפלשתינים, לרבות בביטחון המסכל הפלשתיני.

הקצאת כספים ע"י קצין בביטחון המסכל לטובת פעילות טרור

לממצאים אלו נוספו דבריו של קצין הביטחון המסכל יוסוף מקדאד, קצין בביטחון המסכל שנעצר בידי צה"ל ב- 14 בנובמבר 2002, שמסר בחקירתו כי גוייס בראשית האינתיפאדה ע"י מפקדו נביל עומר המכונה "הדהד", סרן במנגנון הביטחון המסכל, לפעילות במערך ייצור אמצעי הלחימה שבראשו עומד טלאל מוחסין. הוא שימש תחילה כבלדר להעברת כספים ממפקדו נביל הדהד אל טלאל מוחסין. כספים אלו שימשו כתשלום לבתי המלאכה אשר נרתמו לייצור אמצעי הלחימה.

בפנקס קבלות של הביטחון המסכל משנת 2002 שנפל שלל בעזה, נמצאו קבלות המעידות על המשך העברת כספים לנביל הדהוד בין השאר עבור "משכורות". מדובר בהעברת כספים המשמשים למימון תשתית בתי המלאכה לייצור אמצעי לחימה של הביטחון המסכל.

מחבלים - אנשי דחלאן

ההרוג הראשון של אחד מאנשי דחלאן במלחמת אוסלו היה בהא אבו סעיד. סעיד שירת כסגן מפקד "הכוח המבצעי" במנגנון הביטחון המסכל של מוחמד דחלאן. כמו מפקדו דחלאן היה גם סעיד אחד מאנשי "ניצי הפתח". בתחילת שנות ה- 90 היה מבוקש בידי ישראל בגין פעילותו באינתיפאדה, ואף נכלא בכלא עזה. בשנת 1992, לאחר שנמלט מהכלא, הוא הצליח להתחמק דרך גבול מצרים ולהגיע ללוב, משם חזר לרצועה אחרי כינון הרשות-הפלשתינית בשנת 1994 עם הגעת הכוחות הפלשתינים, כחבר באירגונו של דחלאן. סעיד נהרג במהלך פיגוע חדירה לכפר דרום בנובמבר 2000, בתחילת מלחמת אוסלו - פיגוע בו נהרגו שני חיילי צה"ל ברוך שניר פלום ז"ל וברוך שיטובי ז"ל. בראש הלווייתו של סעיד צעדו דחלאן ומחליפו רשיד אבו-שבאכ. מיד אחרי הפיגוע העלה דחלאן את המחבל ההרוג בדרגה, מסגן לסרן.

הרוג נוסף מאנשי דחלאן היה רמדאן אסמאעיל מוחמד עזאם, נשוי ואב לשניים, ששירת כקצין בדרגת רב סרן בביטחון המסכל. הוא הצטרף לשורות תנועת הפתח בראשות יאסר ערפאת ב-83 והיה חבר פעיל בארגון ה'שביבה' של הפתח. 3 פעמים נעצר ולאחר שהשתחרר התמנה לחבר בהנהגת האיזור ברפיח. עזאם היה אחד ממייסדי 'וועדות ההתנגדות העממית' ושימש כמפקד המנגנון הצבאי באיזור הדרום. ככל הידוע הוא השתתף בתכנון וביצוע פיגועי ירי ומטען, לרבות ירי פצצות מרגמה. בפיגועים שנטל בהם חלק נרצחו 8 בני אדם ונפצעו למעלה מ-20.
ח'ליל סמיר מוחמד א-סנדי, רווק, שירת בכוח 17 כשנתיים, בעיקר ביו"ש. הוא נהרג במהלך פיגוע שביצע ברפיח ים ב-24/1/2001.
נהרג גם סמיר סברי מוחמד זעזב, בן 38, ששירת כקצין בדרגת סגן במשטרה הפלשתינית. זעזב הצטרף לתנועת הפת"ח ב-1986. שלוש שנים אח"כ הוא נאלץ לעזוב את ישראל ולמצוא מקלט בלוב. כששב לרצועה ב-94, אחרי כינון האוטונומיה, הצטרף לכוחות הביטחון הלאומי הפלשתיני ולאחר מכן למחלקה לחקירות פלילים במשטרה. עם תחילת מלחמת אוסלו הצטרף ל'וועדות ההתנגדות העממית' ונטל חלק בפעילות טרור. הוא היה מעורב בפיגועי ירי ומטען והביא למותם של 4 בני אדם לפני שנהרג בעצמו.

בליל שבת, ה- 7 ביוני אשתקד, ניסו מחבלים פלשתינים להניח על גדר המערכת ליד מעבר סופה בגבול הרצועה שני מטעני חבלה רבי עוצמה. היה זה ניסיון פיגוע משולב, שהניחה חולייה מיומנת אשר הניחה מטען ותכננה לפגוע גם בכוח המחלץ. אלא שמזימתם לא צלחה: תאונה או תקלה גרמה לפיצוץ המיטען. בסריקות שנערכו מיד אחרי הפיצוץ נמצאו תחילה שתי גופות של מחבלים, ובסריקות שנערכו בשבת בבוקר נמצאה גופה של מחבל נוסף. אחד המחבלים היה קצין של המשטרה הימית וקצין נוסף השתייך לביטחון המסכל של דחלאן.

פיצויים למחבל שביתו נהרס ב"תאונת עבודה"

לפני כחצי שנה, בתחילת 2003, קיבל מפקד השב"כ הפלשתיני ברצועה ראשיד אבו שבאכ את המכתב הבא:
"אנו החתומים מטה מבקשים לעשות את הדרוש בשל מה שקרה לביתו של האח מופק חמיד. זאת מאחר שאנו חשים כי היה מחדל בכל הנוגע למשך תקופת השיפוץ והפיצוי על הבית והמכונית, היות ועברו כבר 9חודשים מאז האירוע ולא נעשה דבר במהלך תקופה זו.
"אנו חשים תסכול ברמה הלאומית והמקצועית ובתפקידים שאנו ממלאים, מאחר שמה שקרה לאח מופק יכול לקרות גם לנו.
"לכן אנו מבקשים לשפץ את הבית ולהעניק פיצויים עבור המכונית בהקדם האפשרי, מאחר והאח מופק שירת את המנגנון בזמן האירוע ולא עשה זאת לטובתו האישית. כמו כן הוא ביצע תפקידים נוספים טובים יותר ובמקום שאנו נגמול אותו בצורה טובה, אנו רואים שזה מהווה מעין עונש לו ולנו. זאת במיוחד מאחר שהחלו להתגלע בעיות בינו ובין אחותו ואנו לא רוצים שיווצרו לו בעיות נוספות בשל השירות שהעניק לנו ולמנגנון.
"לבסוף, אנו תולים בכם תקוות רבות שתסייעו בשיפוץ הבית ובמתן פיצוי על המכונית, שכן המנגנון הוא האחראי הראשון למה שקרה, לאחר שנוצלו כל הקשרים עם משרד התעסוקה ומשרד האוצר. משפחת חמיד רק רוצה שהעניינים ישובו להיות כפי שהיו לפני האירוע. יש לציין שאפילו היו ניתנים להם פיצויים בשווי מאה אלף דינר, הם עדיין היויוצאים מופסדים.
"אנו תולים בכם ובמעמדכם הלאומי תקוות רבות, מי ייתן ותמשיכו להיות אוצר למולדת זו".
חתומים על המכתב נביל עומר "הדהד", ראמי אבו ראס, עוני חסבאללה, מואפק חמיד, סאמי שלח, חאתם אלחמראוי, יוסף מקדאד, בסאם אבו אלקראיא.

הרקע למעשה הוא אירוע שהתרחש בדיוק לפני שנה, ב- 5במרס 2002. "תאונת עבודה" גרמה לפיצוץ לא מתוכנן של מכונית תופת ליד מחסן אמצעי לחימה של "הביטחון המסכל". המחסן שכן בבניין השייך למופק חמיד, איש הביטחון המסכל. כתוצאה מהפיצוץ ניזוק הבניין.
יוסוף מקדאד, שנעצר כזכור בידי ישראל, מסר בחקירתו כי למחסן זה הובא חלק גדול מאמצעי הלחימה שייצר מנגנונו של טלאל מחיסן, קצין החבלה הראשי של הביטחון המסכל. הוא מסר גם כי בסוף 2001 העביר יחד עם מפקדו, נביל הדהד, שלושה מטעני חבלה במשקל 15 ק"ג כל אחד לשני פעילי 'החזית העממית לשחרור פלשתין' מהמחסן בבניין חמיד.
בפיצוץ בבניין של חמיד נהרג איסמאעיל אבו מדין, קצין המשטרה הימית, ככל הנראה כתוצאה מאותה "תאונת עבודה" של פיצוץ מכונית התופת, שנועדה עבור "ועדות ההתנגדות העממית", אירגון טרור הפועל ברצועה וחברים בו פעילים מהפת"ח ומשאר אירגוני הטרור. האירגון ביצע פיגועים רבים נגד צה"ל ובהם שלושה פיגועי הנחת מטען רב עוצמה נגד טנקי מרכבה במרכז הרצועה. במסמכים שנמצאו במטות הרשות הפלשתינית ישנן עדויות רבות לסיוע שהגיש מנגנון הביטחון המסכל, אירגונו של מוחמד דחלאן, לפעילי "ועדות ההתנגדות העממית".
מחקירתו של יוסוף מקדאד התברר כי כח מנגנון הביטחון המסכל פרס חסותו על ארגוני טרור הפועלים ברצועה וביניהם "ועדות ההתנגדות העממית" ו"הג'יהאד האיסלאמי".

בין המסמכים שנמצאו היה גם המכתב דלעיל, שנתפס במתחם הביטחון המסכל, ובו מבקשים אנשי הביטחון המסכל לתת פיצוי נדיב למופק חמיד, בעל הבניין ואיש הביטחון המסכל, לשם שיפוץ הבניין וגם כפיצוי על המכונית שאבדה, אותה מכונית התופת שהתפוצצה. הסכום שהם מבקשים איננו פעוט: לפחות 100,000 דינר, סכום הגדול בהרבה מהסכומים השגרתיים שמקבלים בעלי בתים שניזוקו. מעניין הנימוק שלהם לכך: בזמן האירוע מופק שירת את המנגנון והמנגנון הוא האחראי הראשון למה שקרה...

מעניינת לא פחות היא רשימת החתומים על המכתב. זו אותה קבוצה המעורבת בייצור אמצעי לחימה ששימשו לפיגועי טרור עבור כלל הארגונים והקשורה לטלאל מחיסן, קצין החבלה הראשי של הבטחון המסכל. כל שמות הפעילים החתומים על התזכיר עלו בחקירתו של יוסוף מוסטפא חמדאן מקדאד, קצין הבטחות המסכל שנעצר ב-14 בנובמבר 2002, כמי שמעורבים בתשתית מערך ייצור אמצעי הלחימה של הביטחון המסכל למטרת טרור. גם מקדאד הודה בחקירתו כי במהלך השנתיים האחרונות פעל יחד עם הקצינים נוספים במנגנון הביטחון המסכל לייצר מאות פצצות מרגמה, רנ"טים, רקטות וחגורות נפץ. הוא הודה כי המנגנון הפעיל ברצועת עזה רשת מסועפת של בתי מלאכה לייצור אמצעי לחימה.

טלאל מחיסן, קצין החבלה הראשי של מנגנון הביטחון המסכל, כפוף ישירות למפקד המנגנון רשיד אבו שבאכ. דמות מפתח בתעשיית אמצעי הלחימה. מפעיל רשת סדנאות ברחבי העיר עזה המייצרת אמצעי לחימה.
נביל עומר ("הדהד"), סרן בביטחון המסכל. מפקדו של יוסוף מקדאד, נהג להעביר כספים ליוסוף מקדאד עבור המערך הייצור של טלאל מחיסן. שמו הופיע בחומר השלל בהקשר להעברות כספים למערך ייצור אמצעי הלחימה.
חאתם חמדאווי (אבו אחמד), איש הביטחון המסכל, שימש כעוזרו של טלאל מחיסן במערכת ייצור אמצעי הלחימה. השתתף בייצור מטעני נפץ. נפצע בידו במהלך זריקת מטען צינור.
ראמי אבו ראס, משתייך לביטחון המסכל. הוא סייע ליוסוף מקדאד ולטלאל מחיסן בהכנת מטעני נפץ. כמוהו עוני חסבאללה סאמי שלח, סייע לטלאל מחיסן בהכנת מטעני חבלה למטרות טרור.
האחרון ברשימת החותמים הוא בסאם אבו אל-קראיא. יוסוף מקדאד סיפר בחקירתו כי רכש 40 אפודים עבור הכנת חגורות נפץ ממתפרה באיזור שיח' רדוואן יחד עם בסאם אבו אל-קראיא, לבקשת נביל הדהד. בסאם אבו אל-קראיא היה מעורב גם בחלוקת עשרות מטענים למחבלים.

ערפאת אישר מימון עו"ד למחבל אזרח ישראל

מסמך נוסף שהתגלה לא מכבר במתחם מנגנון הביטחון המסכל בעזה מגלה כי יאסר ערפאת קיבל את המלצת דחלאן, ואישר השתתפות בשכר טרחה של עורך דין להגנה על בנו של ערבי ישראל מאזור נצרת. שני בניו של אותו ערבי-ישראלי הועמדו לדין בשל גניבת אמצעי לחימה מבסיס צה"ל בנעורה שבצפון.

מהמסמך עולה כי ערבי ישראלי, תושב הכפר איכסאל שליד נצרת, פנה בכתב לערפאת ובה ציין כי שני בניו, סאמי אסעד ואחיו עבד אל-ראני אסעד, פרצו לבסיס של צה"ל ב- 25.05.00 ונטלו משם נשק. אחד מהם נהרג והשני עדיין עצור. ערפאת התבקש לאשר העברת 10,000דולר על מנת להשתתף בתשלום שכר הטרחה של עורך דינו של העצור.

ערפאת העביר את הפניה למוחמד דחלאן, ראש הביטחון המסכל ברצועה באותם ימים, אשר המליץ בפני ערפאת לשלם את הסכום המבוקש בהדגישו כי המדובר ב"ערביי 1948", קרי: ערבים תושבי ישראל. ב- 21.02.01 אישר ערפאת להעניק למשפחתו של אותו תושב נצרת סכום 5,000דולר, מחצית הסכום המבוקש, והינחה את משרד האוצר הפלשתיני לבצע את התשלום.

הצלחה ביטחונית נוספת: שוב סוכל ניסיון הברחה גדול דרך הים לרצועת עזה. על פי ההערכה, כמות הנשק שניסו הפלסטינים להבריח נאמדת במספר טונות. על פי כלי תקשורת ערביים, בספינה היה פעיל חיזבאללה
פליקס פריש ועלי ואקד

נסראללה. איש חיזבאללה היה בספינה צילום: רויטרס

הצלחה מרשימה לכוחות הביטחון: כוחות של חיל הים וחיל האוויר סיכלו בימים האחרונים ניסיון פלסטיני חדש להבריח אמצעי לחימה רבים דרך הים - לשטחי רצועת עזה. הפרשה פורסמה אחר הצהריים (יום ה') ברשתות תקשורת ערביות.

מהניסיון החדש עולה כי גם בימים אלה של התקדמות בתהליך המדיני, נמשכים המאמצים בצד הפלסטיני להבריח נשק בכמויות גדולות כדי "לתדלק" את המשך האינתיפאדה.

מרבית פרטי הפרשה יותרו לפרסום בהמשך הערב, אולם כלי התקשורת הערביים כבר דיווחו כי בפעולה לכדו לוחמים של הקומנדו הימי את הספינה, שעשתה את דרכה מנמל בים התיכון לעבר הרצועה. עוד דווח כי בספינה היה פעיל של ארגון החיזבאללה, אולם לא ברור אם הארגון הלבנוני אחראי להברחה וכן לאיזה ארגון היתה מיועדת.

על פי ההערכה, מדובר בהברחה בסדר- גודל של ספינת הנשק "סנטוריני" במאי 2001, של כמה טונות של אמצעי לחימה מסוגים שונים. ההערכה אז היתה כי הספינה כבר הצליחה להטיל כמה מצבורים של אמצעי לחימה ובהם קטיושות מול חופי הרצועה. המשלוח יוחס לארגון החזית העממית המפקדה הכללית של אחמד ג'יבריל.

כזכור, בפרשת ההברחה הגדולה ביותר, פרשת הספינה "קארין A", תפסו לוחמי השייטת 50 טונות אמצעי לחימה בעשרות ארגזים.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2629693,00.html
(22.05.03 , 16:00)

@ מצ"ב מסמך מהספר הנדון, המדבר על מוחמד דחלאן,
מחסום ארז, מחבלים מכל הסוגים, דלת מסתובבת....
ההסטוריה של אז זה האקטואליה של היום, = מוחמד
דחלאן של אז זה אותו מוחמד דחלאן של היום.

כאשר התפרסמו הידיעות הראשונות בסוף השבוע על תוכניתו של מוחמד דחלאן לקנות את הטרוריסטים של אל-אקצא ואת נשקם בכסף רב מאוד, 12.000דולר לכל אחד מהם, טען דחלאן בפני המיקרופונים,לבוש חליפת "ארמני" כרגיל, כי הישראלים הדליפו את "השקרים" האלה מאחר והם מרוגזים שהוא לא מסר להם אפילו פרט אחד על זה.

שכחנו כבר את השקרים היהירים של האיש מסוף 2000 ובמשך 2001, שעה שהיה מופיע בכלי התקשורת הישראלים ומכחיש בתוקף כי אנשי מנגנוני הביטחון והמודיעין הפלסטינים עוסקים בטרור. אותם דברים אמר דחלאן גם לקבוצות של ישראלים, כולל חברי כנסת נכבדים, שעלו אליו לרגל לעזה, וכאשר יצאו מהפגישה, סיפרו כי הם "שמעו דברים מעודדים וחשובים" מפיו של דחלאן "ומאוד בקרוב הוא וכוחותיו יפעלו נגד אנשי הטרור הפלסטיניים." בייחוד בלטה באחת הפגישות, מזכירת קיבוץ נחל עוז, שלדבריה אז, באה לבקש מדחלאן "שאת הקיבוץ השכן לא צריך לתקוף".

באותו זמן, ארגן דחלאן, את פשיטות הטרור הראשונות של הפלסטינים אל תוך מוצבי צה"ל, בהשתמשו בערוצי מודיעין סודיים שצה"ל השאיר פתוחים עבורו. מעבדותיו החלו לייצר בקצב גובר והולך את הטלפונים הסלולאריים, שהצלצול אליהם היה מפעיל את חומרי הנפץ באוטובוסים בתל-אביב.

הוא היה זה שהשיק לראשונה את קוו הייצור של חגורות הנפץ של המתאבדים, שהפכו לא רק לסמל המסחרי והלאומי של תנועת הטרור הפלסטיני, אלא הועתקו על ידי רוב ארגוני הטרור ברחבי העולם, החל מצ'צ'ניה, דרך ערב הסעודית ועד אפגניסטן. והוא עסק אישית, לפי הוראותיו של יאסר ערפאת בקליטתם הראשונית של אנשי חיזבאללה שהגיעו לרצועה דרך הים, ופוזרו בכל רחבי הרשות הפלסטינית, כמאמני טרור ומעין קומיסרים דתיים, לפי ההסכמים החשאיים שהושגו אז בין יאסר ערפאת ובין השייך חסן נסראללה, מנהיג חיזבאללה. בין השאר הביאו אתם מדריכים אלה לרשות הפלסטינית את טכנולוגיית ייצור רקטות הקסאם.

דרך אגב, ההסכמים בין הפלסטינים וחיזבאללה קיימים ופועלים עד היום בקצב מלא, כפי שראינו רק לפני קצת למעלה משבועיים ב- 20.5 כאשר חמאד עמרה, מומחה חגורות הנפץ של חיזבאללה נתפס על ידי חיל הים הישראלי כאשר היה בתוך סירת דייג מצרית, "אבו חסן" שהייתה בדרכה לעזה. תיקדבקה, העלה אז את השאלה הפשוטה האם יכול להיות, "שהבוס" הכול יכול של הרצועה, דחלאן, ששום תנועה של אדם, סירה או סוס וחמור, ברצועת עזה, לא נעלמת מעיניו ומעיני אנשיו לא ידעו על בואו הצפוי של "אופנאי חגורות הנפץ" מבירות?

תיקדבקה ניסה לשאול רשויות ביטחון רבות מי חיכה על החוף לחמאד עמרה? ומי היה צריך לקבל את פניו? שאלה זו נתקלה בחומת שתיקה מוחלטת. יוק!

לא צריך להיות מומחה לטרור גדול, כדי להבין מי היה צריך לקבלו בחוף עזה ולטפל בו. אבל כחלק מההכנות לוועידת עקבה החליט מי שהחליט בישראל כי מוטב שלא להזכיר נושאים כאלה.

אולי שמתם לב ואולי לא, אבל עכשיו בימי "פריצת השלום" בעקבה, חזרנו שוב לימי אהוד ברק העליזים בסוף 2000 תחילת 2001. שם כל פיגוע או פיגוע ירי דווח כאילו "לא ברור אם באמת נפתחה אש ובודקים את הסוגייה ומי באמת היו התוקפים".

דוגמא של היום: שני ישראלים צעירים נרצחים בפעולת טרור אכזרית בירושלים, כמה שעות לאחר נעילת וועידת הפסגה בעקבה, הדבר מטופל ומדווח, קודם כל כאירוע פלילי, אם כי כבר מהרגע הראשון שהמשטרה הגיעה למקום היה ברור מהסכינים והגרזנים המגואלים בדם שנמצאו ליד הגופות כי המודבר באירוע טרור ולא בשום אירוע אחר.

העולם התחתון הישראלי או הפלסטיני אינו משתמש בגרזנים לשם חיסול חשבונות.

עכשיו גם במקביל, כנראה חזרנו גם לימים העליזים של שקרי מוחמד דחלאן.

דוגמא: בלילה שבין יום שבת וראשון האיש מיהר לפרסם כאילו הוא נמצא בעיצומה של פגישה בינו ובין שר הביטחון הישראלי שאול מופז. כמובן, פגישה שלא הייתה ולא נבראה. למה? כדי שכלפי דעת הקהל בישראל ובארצות הברית ייראה שאין טרור אבל יש תהליך שלום. לא עברו כמה שעות מפרסום "ההודעה הדרמטית" ובוצע הפיגוע במחסום ארז ברצועת עזה.
4 ישראלים נהרגו, ו-4 נפצעו. לפיגוע הזה היו שלוש מטרות עיקריות.

א. להראות מה הן תוצאותיה האמיתיות של פסגת עקבה, כלומר הטרור נמשך.

ב. מסר ברור לאבו מאזן- תשכח מהשיחות להספקת האש.

ג. מסר ברור למוחמד דחלאן שאמר ערב קודם כי אם החמס אינו רוצה בשיחות על הפסקת אש פירוש הדבר שהוא רוצה בעימות. המסר: אתה רוצה בעימות בבקשה בו נראה אותך. אנחנו מוכנים. כדי להדגיש את המסר הזה, בפעם הראשונה מאז התחלת האינתיפאדה לפני 34 חודשים, פרסמו הפת"ח, החמס והג'יאהד האיסלמי הודעה בה הם אמרו כי הם ביצעו את הפיגוע במשותף והם לוקחים עליו אחריות.

יש לציין, ואולי גם להתפלא, על סבלנותם של נשיא ארצות הברית גו'רג בוש, בשארם-א-שייח, וזו של שר הביטחון שאול מופז, שהיו מוכנים לשבת במשך שעות ולשמוע את תוכניתו הביטחונית החדשה של מוחמד דחלאן. ומאחר ודחלאן אומר שהוא לא! העביר את פרטי התוכנית לישראל להלן הפרטים:

התוכנית הביטחונית החדשה של דחלאן תוקפת עתה את בעיית הכוחות הצבאיים הנמצאים בשליטתו של יאסר ערפאת והמונים כ- 25-20 אלף איש והעוסקים בטרור. המדובר, בפת"ח בתנזים ובגדודי אל-אקצא.

לפי התוכנית כוחות אלה יוצאו מהערים ומהעיירות הפלסטיניות ברחבי הגדה ובכך ינותקו ממקורות האספקה שלהם וממרכזי הכוח שלהם באוכלוסייה האזרחית.

הם יאורגנו במסגרות צבאיות חדשות אשר יהוו את משמר הגבול הפלסטיני הלאומי החדש. הפיקוד העליון של משמר הגבול יהיה מורכב ממפקדים חדשים, כולם נאמנים על אבו מאזן ומוחמד דחלאן. מפקדים אלה יאומנו על ידי יועצים צבאיים אמריקניים, ולכך התכוונו דבריו של הנשיא גורג בוש בעקבה, כי ארצות הברית תעזור לארגן מחדש את כוחות הביטחון הפלסטינים.

את הכוחות האלה מציע מוחמד דחלאן לפרוש לאורך גבולותיה של הרשות הפלסטינית עם ישראל, רמת הגולן וירדן. הקישו נא על המפה המופיעה בראש המאמר, כדי לראות את הערכות כוחות משמר הגבול הפלסטיני לפי דחלאן.

בתוך השטח הפלסטיני, כלומר בערים בעיירות ובכפרים הפלסטינים יוצבו כוחות פלסטינים חדשים שלא היו להם קשרים עם מפקדי ומנגנוני הפתח, התנזים וגדודי אל אקצא. לדעתו של דחלאן כוחות אלה יבודדו את כוחות משמר הגבול הפלסטיני החדש וימנעו ממנו לחזור אל הערים, ובייחוד אל סמטאות הקסבות, שהיו מקומות המסתור המעולים גם של הלוחמים, כלי הנשק וחומרי הנפץ שלהם.

ממול, כוחות הישראליים המוצבים כבר על הגבולות מסביב לגדה המערבית כיום, במטרה למנוע חדירות של חוליות טרור לתוך ישראל, ימשיכו בתפקידם למנוע אפשרות כי מכוחות חדשים אלה תצאנה חוליות טרור לכיוון ישראל.

במילים אחרות לפי התפישה הטקטית של דחלאן, כוחות משמר הגבול הפלסטיני, שהיום מהווים את עיקר הכוחות הפלסטיניים העוסקים בטרור ימצאו במעין סנדוויץ' צבאי ישראלי-פלסטיני, שבמרכזו יהייה מנגנון תיאום צבאי-מודיעיני אמריקני.b<

התוכנית הזו היא גם הסיבה העיקרית ללחצם של אבו מאזן ומוחמד דחלאן על הנשיא בוש, קולין פאוול וקונדולסיה רייס, שילחצו על ראש ממשלת ישראל אריאל שרון, לפנות לא רק מאחזים בלתי חוקיים, אלא בשלב ראשון גם שתי קבוצות של התנחלויות ישראלית וותיקות , ראו נא את המפה המצורפת. קבוצה אחת בצפון הגדה ואילו הקבוצה השנייה בדרום הגדה.

טענתם המרכזית של אבו מאזן ודחלאן, היא כי אם 8 התנחלויות אלה תשארנה במקומן, לא יהיה רצף טריטוריאלי בין היחידות הפלסטיניות הנאמנות להם, כלומר לממשלה הפלסטינית, ובין יחידות משמר הגבול החדשות.

אם אין רצף כזה אומרים אבו מאזן ודחלאן, הם לא יוכלו לערוב לכך כי כוחות אלה לא יחזרו לעסוק בטרור, לאחר שיבינו כי למעשה המציאות בשטח יוצרת להן מובלעות ביטחוניות משלהם בו הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם. "זה בדיוק מתכון" אמר מוחמד דחלאן לאמריקנים ולישראלים ליצירת בסיסי טרור חדשים.

המתנגד העיקרי להקמתו של כוח משמר גבול פלסטיני והצבתו בצורה כזו מול גבולות ישראל , הוא שר הביטחון הישראלי שאול מופז. להלן 4 הסיבות העיקריות להתנגדותו:

א. הצבתם של עשרות אלפי חיילים פלסטינים, אנשי טרור בהווה, מאומנים וחמושים, בבסיסים חדשים שיוקמו, בכסף אמריקני המקבלים הדרכה מיועצים צבאיים אמריקניים, לאורך גבולותיה המערביים של הגדה עם ישראל זה הדבר הטוב ביותר לו יכלו מפקדי כוחות הטרור האלה לצפות שיקרה להם. גם יאסר ערפאת רואה בכך התפתחות חיוביות ביותר עבורו ולכן עד עכשיו הוא מוכן לא להפריע לפעולותיהם ולמגעיהם של אבו מאזן ומוחמד דחלאן עם האמריקנים והישראלים.

תוך זמן קצר לאחר שיוצבו בבסיסיהם, הם יסגרו אותם בפני אנשיהם של אבו מאזן דחלאן, וגם בפני האמריקנים, וכך ישראל תעמוד בפני צבא פלסטיני, שלא רק שימשיך בביצוע מעשי טרור, אלא עכשיו יהיה מסוגל גם לבצע התקפות צבאיות סדירות בקנה מידה בינוני על עמדות וישובים ישראליים.

ב. הצבתם של כוחות משמר הגבול הפלסטיני באזורי בקעת הירדן ליד גבול ישראל ירדן, ועל זה עדיין יהיה וויכוח שיסתיים לבסוף בפשרה, אפילו אם אלו יהיו אזורים קטנים ומוגבלים תיצור איום ישיר על ממלכת ירדן. נוסף לזה הצבת כוחות כאלה באזוריים מזרחיים אלה תאפשר המשך הקשר המבצעי והברחת הנשק בין הפלסטינים בירדן והגדה המערבית, או בכיוון הפוך. אותם הדברים אמורים לגבי הצבתם של כוחות כאלה בצפון הגדה מול הכנרת ורמת הגולן. דבר זה יקל על הקשר המבצעי הקיים בין כוחות אלה ובין מפקדות טרור פלסטיניות בסוריה ובלבנון, המחדירות כבר כיום נשק ולוחמים למרכז הגדה המערבית. הערכות פלסטינית כזו תאפשר גם קשר ישיר וטוב יותר בין הפלסטינים וחיזבאללה.

ג. הערכות כוחות משמר הגבול הפלסטינים בצורה כזו, מהווה לדעתו של שר הביטחון הישראלי מופז, לא פתרון לבעיית הטרור הפלסטיני אלא ניסיון פלסטיני מתוחכם לתת במימון אמריקני, תשובה לגדר הביטחון הישראלית הגדולה שהישראלית מקימים לאורך גבולותיה של הגדה מהערבית לאורך הקו הירוק. בעוד הישראלים מקימים חומת ביטחון, עם אמצעים אלקטרוניים וכוחות גדולים שיפעלו מסביבה, הרי הפלסטינים יקימו, כך הם מקווים, חומת צבאית אנושית עם אמצעי אלקטרוניים לא פחות משוכללים. למעשה המדובר יהיה ביצירת חזית צבאית פלסטינית מול חומת המגן הישראלית.

ד. אם תוכנית ביטחונית זו תבוצע, הדרך היחידה שתישאר פתוחה ל- 250 אלף ישראלים היושבים כיום בהתנחלויות בגדה המערבית, ללא פיקוח פלסטיני, יהיה דרך אזור ירושלים, הרי לדעתו של מופז הדבר יביא , במשך הזמן, לגוויעתן האיטית אך הבטוחה של רוב ההתנחלויות הישראליות הקיימות בגדה. מבחינה ביטחונית ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה, לפחות לא בשלב זה, לוותר על מאחזים ביטחוניים אלה.

המקורות הצבאיים של תיקדבקה, מוסרים כי שאול מופז הביע את התנגדותו לתוכנית בפני ראש הממשלה אריאל שרון, אבל זה ענה לו, כפי שהוא עונה לכל מי שפונה אליו בימים האחרונים, אם מדובר באנשי צבא או פוליטיקאים כי עדיין מוקדם לדון על נושאים אלה. זו לא ההתנגדות היחידה של אנשי צמרת ביטחונית ישראלית שאריאל שרון דחה בימים האחרונים.

המקורות המודיעיניים של תיקדבקה, מוסרים כי ראש הממשלה הישראלי דחה גם את התנגדותו של ראש השב"כ, אבי דיכטר, לשחרור אסירים פלסטינים שהשתתפו בפעולות טרור ורצחו ישראלים, המונח המקצועי עבור אסירים אלה הוא, "כאלה שיש להם דם על הידיים."

ראש השב"כ אמר לראש הממשלה כי שחרורו אסירים כאלה, יעביר לפלסטינים בשטחים מסר הפוך, ממה שהוא מתכוון אליו. הדבר יהווה ניצחון גדול ליאסר ערפאת שיציג זאת כהישג שלו ואילו לגבי האנשים בשטח הדבר יראה כי ישראל כבר לא עומדת על כך שאנשים שמשתתפים בפיגועי התאבדות ויתפסו ישאו בעונשים שלהם עד תום.

ביודעם את התנגדותו של שאול מופז לתוכנית הביטחונית של דחלאן, השקיעו האמריקנים מאמץ מיוחד, בעקבה להביא לידי התקרבות בין שני האנשים, שהיחסים האישיים ביניהם מתוחים כבר זמן רב. שר הביטחון הישראלי, מופז אינו נותן אמון במוחמד דחלאן, בעיקר בגלל מעורבותו העמוקה בטרור בשנה וחצי הראשונות של האינתיפדה וגם בגלל עסקיו הכלכליים והפיננסים כיום.

למרות זאת ניסה שר החוץ האמריקני קולין פאוול, במשך 45 דקות תמימות, להביא לידי פתיחת דיאלוג בין שני האישים, שבלי שיתוף פעולה ואמון הדדי ביניהם יהיה קשה מאוד להגיע לתוצאות בשטח. בפגישה זו הציג דחלאן לפני הישראלים את התוכנית שלו במלואה, ולא כפי שהוא טען לפני אמצעי התקשורת.

בסיום השיחה בין השלושה, כך מוסרים המקורות שלנו אמר מופז לדחלאן. "אני ממשיך להיות משוכנע כי התוכנית שלך למלחמה בטרור איננה טובה והיא לא תצליח. אבל לאחר הכול, אתה צריך להצליח במלחמה בטרור. אם אתה תכשל הכישלון יהיה כולו שלך." התשובה של דחלאן הייתה: "אני נתתי את הבטחתי האישית לנשיא ארצות הברית, כי תוך חודש ימים, (כלומר עד תחילת יולי), אנשי יהיו בשליטה מוחלטת בשטח וכי כל פעולות הטרור תפסקנה ואני מתכוון לעמוד במילה זו."

השאלה העיקרית היא כמובן לא היחסים האישיים בין שאול מופז למוחמד דחלאן. השאלה היא למה מסתירים מאתנו את העובדה כי בוועידת עקבה, הסכים ראש הממשלה אריאל שרון אם לא יהיה טרור! לשתף פעולה עם התוכנית הביטחונית של מוחמד דחלאן.

לפי התוכנית הזאת, גדודי אל-אקצא, לא יצטרכו להגיע לכפר סבא ולנתניה משכם ומטול כרם ולא יצטרכו להגיע לירושלים מרמאללה או מחברון. הם פשוט יוצבו במחסומים בכניסה למקומות אלה.

כך חושף השבועון 'מקור ראשון'; אלדר אמור לכתוב ספר תחקיר על ההתנחלויות; אלדר, בתגובה ל-Nfc: "אם יתברר שהמכון עושה מעשים פליליים, אשיב לו את המענק. איני רואה פרוטה מהמענק, הוא הולך כולו לתחקירנים שלי"
נועם שרביט [email protected]

השבועון מקור ראשון חושף בגליונו האחרון (יום ו', 20.6.03), כי עיתונאי הארץ, עקיבא אלדר, מקבל מענק מהארגון הפרו-ערבי ´FOUNDATION FOR MIDDLE EAST PEACE´, שהבטאון שלו פרסם בחודש מאי השנה שני מאמרים מאת אבו-עלא ואבו-מאזן, המצדדים בזכות הפלשתינית להרוג מתנחלים.

העיתונאי דוד בדין חשף, כי הארגון 'FOUNDATION FOR MIDDLE EAST PEACE' הוא לובי שהוקם בוושינגטון נגד ההתנחלויות, על-ידי בכירי משרד החוץ האמריקני לשעבר – פיליפ וילקוקס וג´פרי ארונסון.

הארגון נרשם גם כעמותה ישראלית, וזכה לקבל מענק מהאיחוד האירופי בתור עמותה ישראלית הדוגלת בשלום ובדו-קיום.

בגיליונו האחרון של בטאון הארגון (מאי 2003), מופיעים מאמרים מאת אבו-עלא ואבו-מאזן, המצדדים בזכות הפלשתינית להרוג מתנחלים. אבו-עלא נשאל: "אתה שונא אותם (את הישראלים - נ.ש.) עד כדי כך שאתה תומך בטרור מחוץ לקו הירוק?", והשיב: "אני מצדד בכל פעולה נגדם. אני מצדיק כל התנגדות לכיבוש, כולל פעולות נגד מתנחלים. אני מתנגד לפעולות בתוך הקו הירוק".

בשבוע שעבר (יום ב', 16.6.03) פרסם הארגון, יחד עם 'ארגון האמריקנים למען שלום עכשיו', הזמנה להרצאה של עיתונאי הארץ עקיבא אלדר במכון קרנגי היוקרתי. בהזמנה צויין כי הארגון העניק מענק לאלדר שאמור לכתוב ספר תחקיר על ההתנחלויות.

חנוך מרמרי, עורך הארץ, נתבקש לחוות דעה, האם עצם קבלת כספים מ´לובי´ שנתמך על-ידי ממשלות זרות אינו מהווה הפרה ברורה לכללי האתיקה המקצועית של עיתונאי. מרמרי מסר שהוא בודק את הנושא.

מעבר לכך, בודק נציג רשם העמותות את חוקיות התנהלותה של העמותה, מאחר והיא טרם הגישה ספרים מאז שנרשמה כעמותה ישראלית. רשם העמותות בוחן גם היבטים נוספים הקשורים לפרסומי העמותה, מעבר להיבטים המינהליים.

האם עיתונאי הכותב ספר תחקיר על ההתנחלויות, יכול לעסוק בכתיבתו בצורה אובייקטיבית, המשקפת מציאות אמיתית, בו בזמן שקיבל מענק כספי מארגון ממשלתי ומגמתי, שעמדתו בנושא ההתנחלויות כה קיצונית?

האם קוראי הארץ זכאים לדעת מי מממן את העיתונאים אותם הם קוראים? האם הם זכאים לדעת כי עיתונאי בכיר ב'עיתון לאנשים חושבים' מקבל מענק מארגון המתיר את דמם של המתנחלים?

שאלות אלה הוצגו לעורך הארץ, חנוך מרמרי, שהשיב, כאמור, כי הוא בודק נושא זה.

עקיבא אלדר אמר בתגובה ל-Nfc:
"המימון הניתן על-ידי המכון המכובד, המוכר על-ידי ממשלת ארה"ב, הוא למטרת כתיבת ספר אקדמאי, אותו אני כותב עם ד"ר עירית זרטל, מהמרכז הבינתחומי בהרצליה. בראש המכון עומד השגריר לשעבר פיל וילקוקס, שהיה ממונה על המלחמה בטרור בסטייס דיפרטמנט.

"דבריהם של אבו-עלא ואבו-מאזן אינם חדשים, מדובר באנשים שהשלטון הישראלי נפגש עימם רבות. המחקר שלי נעשה לפי כל כללי החופש האקדמי ואיש אינו מכתיב לי מה לכתוב. ראשי המתנחלים ומכללת אריאל משתפים פעולה עם המחקר הזה.

"גם אם היה קם ארגון ימני ומציע לתרום למחקר, הייתי מקבל את הצעתו, כל עוד יובטח לי החופש האקדמי. נושא המענק אינו דבר שנעשה במחשכים, ושמות התורמים יופיעו על הספר. איני בודק בציציותיו של כל תורם, אם יתברר שהמכון עושה מעשים פליליים, אשיב לו את המענק. איני רואה פרוטה מהמענק, הוא הולך כולו לתחקירנים שלי".
http://www.nfc.co.il/archive/001-D-25844-00.html?tag=1-37-28

מוחמד דחלאן, הממונה על הביטחון אצל אבו- מאזן, התחייב בפני הדיפלומטים האמריקנים שייגש לפירוק ארגוני הטרור לפי תוכנית ראש הסי- אי- איי, ג'ורג' טנט. התחייבותו זאת סללה את הדרך לנסיגת כוחות צה"ל מרצועת עזה ומבית לחם.

זאת היתה דרכו של דחלאן להתחמק מתביעתו של האלוף עמוס גלעד, שיציג
סוף סוף תוכנית כיצד ייגש לפרק את תשתיות החמאס, הג'יהאד המוסלמי ויתר
ארגוני הטרור. מכיוון שהיועצת לביטחון לאומי, ד"ר קונדוליסה רייס, כבר היתה
בדרך ליריחו וירושלים, רצו דחלאן ואבו- מאזן להציג כאילו שהם פועלים לפי
מפת הדרכים האמריקנית.
לכן נתלה דחלאן בתוכנית ראש הסי- אי- איי כבגלגל
הצלה.

כבר ביוני 2001 הציג ג'ורג' טנט את תוכניתו לצדדים. ישראל אימצה אותה.
יאסר ערפאת קיבל אותה, כביכול. התוכנית כללה חמישה עקרונות, שדיברו, בין
השאר, כיצד תאסוף הרשות הפלשתינית את הנשק הבלתי- חוקי, תעצור חשודים
בטרור ותסכל פעולות טרור. האם במלאות שנתיים לתוכנית, יהיה דחלאן מוכן
לבצע את מה שהוא וערפאת סירבו למעשה לעשות בקיץ 2001?

לארה"ב יש עמדה נחרצת ופומבית בעניין ארגוני הטרור הפלשתיניים, כפי
שביטא אותה הנשיא ג'ורג' וו.בוש בשבוע שעבר: יש לפרק את החמאס, הג'יהאד
המוסלמי ויתר ארגוני הטרור. זוהי דרישה חסרת תקדים מנשיא אמריקני, למעלה
משלושים שנה לאחר שישראל לוחמת בטרור הזה, שאביו החוקי היה ונשאר יאסר
ערפאת.

אני זוכר היטב את החטא הקדמון של הנשיא הידידותי לישראל, רונלד רייגן.
שמעתי את שליחו, השגריר המיוחד פיליפ חביב, מנהל מו"מ עם שר הביטחון
אריאל שרון ביולי 1982 לגירוש ערפאת מביירות. אולם חביב תבע להרשות
לעשרות אלפי המחבלים שלו לעלות לאוניות הגירוש עם הרובים שלהם. יצחק
רבין ושמעון פרס התירו להם, בעיוורונם, להגיע עם רובים לשערי ירושלים בקיץ
1994.

ג'ורג' וו.בוש לא חוזר על הטעות הזאת, במיוחד לא אחרי מסעות המלחמה
באפגניסטן ובעיראק, שעדיין לא הסתיימו.

אלא שידיעות מודיעין מעידות שדחלאן מאמין שיוכל שוב לאחז עיניים. לנסות
לרמות את ישראל, ובעיקר את ארה"ב, ולהתחמק ממילוי תוכנית טנט. בפיגועים
האחרונים ביו"ש המציאו אנשי הרשות הפלשתינית סיפור חדש - כאילו איראן,
החיזבאללה ומשמרות המהפכה דוחפים את גדודי אל אקצה לפיגועים, בניגוד
להודנא הנפלאה, ומה הם יכולים לעשות? מסכנים.

כך מקווים אבו- מאזן ודחלאן להוביל את ממשלת ישראל למלכודת של
קודמותיה, שהטביעה את ישראל בדם ואת הממשלות הקודמות בחידלון: לנהל
עם הפלשתינים מו"מ תחת אש.

תימצת זאת בעצם בגילוי לב, חאתם עבדול קאדר, חבר המועצה המחוקקת
הפלשתינית וממקורביו של ערפאת, בראיון לערוץ הטלוויזיה המזרח תיכוני
הישראלי בערבית. יום לאחר פסגת עקבה, הוא אמר שהלקח העיקרי הפלשתיני
מתהליכי מדריד ואוסלו, הוא, שמהישראלים ניתן להשיג ויתורים במו"מ רק אם
הפלשתינים ימשיכו בו- זמנית את ההתקפות עליהם.

דחלאן ואבו- מאזן טועים טעות מרה אם יפעילו את תוכנית ההונאה הזאת,
הישנה- חדשה, ולא ימהרו לפעול לפי התוכנית האמריקנית של טנט. זה ברור
שדחלאן לא רוצה להירצח, ולאחר שגרף מליוני דולרים היה רוצה לסלול את
דרכו ולרשת את אבו- מאזן על חשבון ישראל מוחלשת.

אבל ברור עוד יותר, שהממשלה הישראלית הנוכחית החליטה, עוד לפניו, שלא
להתאבד: לכן על אבו- מאזן ודחלאן לפרק את הנשק להשמדה המונית שלהם,
שכולם יודעים היכן הוא מוסתר, בבית החרושת של החמאס, הג'יהאד
וגדודי- טמאי- אל- אקצה, לייצור פצצות אנושיות.
http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/504/028.html

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

היום חוזים שוב היהודים פעורי פה ועיניים בביצועיהם של אבו מאזן ודחלאן, תוך כיסופים גלותיים לנס פורים - אוסלו חדש. עדיין אין מלחמה בין הערבים לבין עצמם, אבל הצפיה לכך מחזירה צבע ללחיהם של היהודים. הם עדיין מצפים להתגשמות מגילת פורים בתלייתם של המן, שמגולם על ידי ערפאת, בידי המלך אחשוורוש שמגולם על ידי מכחיש השואה מוחמד עבס - אבו מאזן, הפראיר של היהודים. העובדות שערפאת לא הודח כלל, שאין שום כוונה להדיחו והעובדה שעבס הנ"ל הוא רוצח בדיוק כמו ערפאת לא מקלקלות ליהודים את המסיבה הגלותית שלהם.

רק אתמול הגיעו היהודים לשפיכה מוקדמת רק מהצפיה לביצועים של הרוצחים ערפאת ורג'וב. היום הם זוכים לפורקן מוקדם נוסף, הפעם רק מהצפיה לביצועים של הרוצחים עבס ודחלאן. אבל אל דאגה, גם כאשר ההזיה הזאת גם היא תתנפץ וישחטו עוד מאות יהודים, תמיד יחפשו וימצאו היהודים משיח שלום פלשתיני חדש.

הללויה !!

@ השיחה שהעבירה את המסר "כאילו" ממובארק לעראפת @

ניתוח פוליטי-צבאי של מקורות תיק דבקה בוושינגטון והפלסטינים.

יום ראשון, יח ניסן תשס"ג, 00:36, 20 באפריל 2003

תמיכתה של ישראל במוחמד דחלאן, היא אחת הטעויות הקשות של אריאל שרון לאחר המלחמה עם עיראק.

אבו מאזן, כך דווח במוצאי שבת עזב במוצאי שבת בזעם את ישיבת הוועד המרכזי של הפתח, שהתכנס לדון בהרכבת הממשלה הפלסטינית על ידו.
אין פלא בדבר.

פשוט קשה להאמין כי במרכז נושאי הדיון העיקריים שעומדים בין יאסר ערפאת ואבו מאזן ובין ארצות הברית לישראל בנושא הפלסטיני, שוב הפעם נמצא מוחמד דחלאן, מי שהיה האיש שעמד בראש מנגנון הביטחון הפלסטיני המסכל ברצועת עזה, האיש אשר תרם יותר מכל אדם אחר, אצל מנגנוני הביטחון הפלסטינים, בשנת 2001, להתחלת ייצור מטעני הנפץ המופעלים על ידי טלפונים סלולאריים וחגורות הנפץ של המתאבדים הפלסטינים הראשונים. והאיש אשר מעורב ישירות בגיוסם והפעלתם של אנשי החמס והג'יאהד האיסלמי לרשתות הטרור של התנזים ומנגנוני המודיעין הפלסטיניים. מוחמד דחלאן היה מעורב ישירות גם בפרשת אוניית הנשק קארין אי, אשר נתפסה בידי חילות הים והאוויר של צה"ל בינואר 2002.

לאחר שנזכרים בפרטים אלה, אולי קשה עוד יותר להאמין, אבל זו המציאות וכדאי לדעת אותה, כי בעוד יאסר ערפאת, מתנגד בכל כוחו למינויו של דחלאן לתפקיד כל שהוא בעל יכולת ביצועית בממשלתו של אבו מאזן, הרי ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון ובייחוד ראש לשכתו, עו"ד דב ווייסגלס, דוחפים בכל כוחם כי מוחמד דחלאן, יתמנה לאחראי על המלחמה בטרור ברשות הפלסטינית. ובדיוק זו הנקודה בגללה אבו מאזן מהסס, או אולי כבר מעבר לכך, להקים את הממשלה הפלסטינית בראשותו.

מהלך זה יוצר את אחד המצבים המוזרים ביותר ביחסי ישראל והפלסטינים מאז תקופת מבצע "חומת מגן", בדיוק לפני שנה, באפריל 2002, מבצע אשר שם את יאסר ערפאת במוקטעה ברמאללה.

מטרתו של המבצע הייתה, זוכרים, להפוך את ערפאת ללא רלוונטי. עתה מתברר כי הוא נשאר רלוונטי מאוד.

ההסבר מדוע יאסר ערפאת מתנגד בכל כוחו למינויו של מוחמד דחלאן, לתפקיד כזה, אפילו במחיר אפשרות פיצוץ הקמתה של ממשלת אבו מאזן, הוא ברור ביותר.

הסבר זה מורכב משתי סיבות עיקריות.

א. אפילו תוקם ממשלת אבו מאזן, הרי יאסר ערפאת ימשיך לשמור בידיו את השליטה על מנגנוני הביטחון הכלליים הפלסטינים, על מנגנוני המודיעין השונים ועל גדודי אל-אקצא. המקורות

הפלסטינים של תיקדבקה מוסרים כי לתנאי זה הסכים אבו מאזן בפגישה שנערכה ביום חמישי 17.4, בפגישת פיוס שנערכה בינו ובין יאסר ערפאת, בתיווכו של אבו עלא. אם כי הסכמה זו היא עדיין איננה סופית ותלוייה בהסכמתו של ערפאת לתת תפקיד מרכזי בממשלת אבו מאזן למוחמד דחלאן.

עוד מוסרים המקורות שלנו כי בפגישה זו הצליח יאסר ערפאת, לבצע, מה שמוגדר אצל הפלסטינים עצמם, "שינוי מין של ממשלת אבו מאזן”. כלומר, במקום שאבו מאזן יקים ממשלה פלסטינית בעלת כושר ביצוע, הוא יקים בסופו של דבר "ממשלת צללים רישמית" ואילו מרכזי הכוח האמיתיים ברשות הפלסטינית ישארו בידיו של יאסר ערפאת.

בהתרחשות כזו, יאסר ערפאת אינו צריך וגם אינו רוצה לראות בסביבות המוקטעה ברמאללה, את מוחמד דחלאן, בו אין אמון כלל.

לנקודה מדוע יאסר ערפאת איבד את אמונו במוחמד דחלאן, יש נוסף לזווית הראייה של המנהיג הפלסטיני, גם זוויות אמריקניות וישראליות.

1. הזווית של ערפאת: מוחמד דחלאן, מלבד עיסוקו בעינינים צבאיים-מודיעינים, עוסק כיום בעיניינים כלכליים- עיסקיים. תפקידיו המודיעניים הקודמים, כראש מנגנון הביטחון המסכל הפלסטיני בגדה, וקשריו הנוכחיים, עם מי שהיה פעם היועץ ואיש הכספים האישי של ערפאת, מוחמד ראשיד, מחשידים אותו בעיני ערפאת, כי הוא ביחד עם מוחמד ראשיד, מנסים/ינסו לחדור ולהשתלט על חשבונותיו וקרנותיו הפרטיות, שהונן מעורך בכ- 3 מליארד דולר.

ערפאת נחוש בדעתו לא לתת לאיש, בוודאי שלא למוחמד דחלאן, להשתלט על כספים אלה.

לכל אלה ששואלים, מה עשה יאסר ערפאת בדיוק במשך חודש מרס 2003, כאשר בעיראק התחוללה מלחמה בה הודח, ידידו ובן בריתו שתמך כספית בטרור המתאבדים , סדאם חוסיין, הרי מקורות מודיעין המתמצאים היטב בתנועותיו של המנהיג הפלסטיני מוסרים לתיקדבקה, כי ערפאת עסק בארגון מחדש של המערכת הכספית שלו, ומה שמוגדר "ניטרול כל אפשרות חשיפתה ומניעת גישה של גורמים פלסטינים אחרים אל מקומות המיסתור שלה." אחד הגורמים הלא-פלסטינים, שיאסר ערפאת חושד בהם כי הם מנסים להגיע לכספיו ולשלוט בהם, הם לדוגמא האירופאיים. זו אחת הסיבות שלמרות שכלפי חוץ מוצגים יחסי ערפאת עם האירופאיים כחזקים והדוקים, למעשה, ערפאת אינו מוכן לשמוע, בשלב זה לדבריהם ולהצעותיהם.

אחד המקורות המתמצא במהלכים אלה של ערפאת, אמר לתיקדבקה, כי לאחר הר-אירגון מחדש של המערכת הכספית של ערפאת הסיכויים כי איזה שהוא גורם פלסטיני או כל גורם אחר יצליח להגיע אליה, דומים לסיכויים של האמריקנים כיום בעיראק להגיע למערכת הכספית האישית של סדאם חוסיין, שהיא כנראה פי שניים גדולה מזו של ערפאת והמעורכת בכ- 6 עד 7 מיליארד דולר. במילים אחרות אפשרות כזו איננה מציאותית.

2. הזווית האמריקנית: האמריקנים התנגדו/מתנגדים למינויו של מוחמד דחלאן לכל תפקיד שילטוני וביצועי במערך שלטון חדש ברשות הפלסטינית. בשיחות סגורות האמריקנים מסבירים את התנגדותם בשתי סיבות עיקריות. האחת: לאמריקנים יש ספקות רבים לגבי טיבם של עסקיו וקשריו הכלכליים והפיננסים של דחלאן. האמריקנים מציגים זאת בצורה, שאם הדבר היה תלוי בהם, הם לא היו מאפשרים לדחלאן גישה למקורות הכסף בהם הוא עוסק. סיבה שנייה: קשריו בעבר של דחלאן עם ארגוני טרור, כמו מנגנוני הטרור של אירן, חיזבאללה, חמס והג'יאהד האיסלמי.

לכל מי שמעלה באוזני אנשי ממשל ג'ורג בוש את השם "דחלאן" מקבל תגובה, כי הפונים חייבים לזכור כי ארצות הברית נמצאת בעיצומה של המלחמה העולמית בטרור. במילים אחרות, גם האמריקנים כמו יאסר ערפאת, אם כי מסיבות מנוגדות לחלוטין,

מתנגדים למינויו של מוחמד דחלאן.

3. הזווית הישראלית: אריאל שרון, מאמין, כך מסבירים מקורות המקורבים לראש הממשלה, כי דחלאן הוא האיש היחיד ברשות הפלסטינית המסוגל להלחם בגדודי אל אקצא, בחמס ובג'יאהד האיסלמי. הוא בין היחידים ברשות הפלסטינית, אומרים המקורות, שיש לו יכולת אישית להתמודד עם משימה כזאת והוא גם בין היחידים המכיר ויודע את דרך פעולתם . מאחר וגם מקורות בממשל האמריקני, שסירבו להזדהות, אמרו בסוף השבוע, כי אבו מאזן הוא איש חלש שאינו ניחן בכריזמה ובתכונות של מנהיג לאומי, הרי התוצאה הישירה של מינויו של מוחמד דחלאן לתפקיד ביטחוני מרכזי, כפי שאריאל שרון רוצה תהפוך אותו עד מהרה לאיש החזק, בממשלה הפלסטינית החדשה. במילים אחרות, בעוד אריאל שרון מפזר הצהרות ורמזים, כי הוא רוצה לעזור לקידומו של אבו מאזן וישראל אף עושה מספר צעדים שיתמכו בו וכי הוא מתכוון לפגוש אותו מיד לאחר מינויו, הרי למעשה הוא דוחף ליצירת מצב, בו אבו מאזן יהיה ראש ממשלה פלסטיני חלש, ואילו "הבוס" האמיתי יהיה, מוחמד דחלאן.

המקורות הצבאיים והמודיעיניים של תיקדבקה מוסרים כי בתוך הגרעין הקשה של אנשי הצבא והמודיעין המנהלים את המלחמה נגד הטרור הפלסטיני, ישנה יותר מהרמת גבה אחת לגבי דעה ועמדה זו. אולם בימים אלה, בהם לא בירושלים וגם לא בכל מדינת ישראל אין קול פוליטי או ביצועי אחד בעל השפעה שיעז לומר מילה אחת נגד אריאל שרון, איש אינו אומר מילה אחת גם בעניין עקרוני זה.לדעת גורמים אלה ההנחה של ראש הממשלה היא מוטעית מעיקרה ואין לה שום אחיזה במציאות. דחלאן לא ילחם בטרור, הוא לא ילחם בחמס ובגיאהד האיסלמי. במקרה הטוב, אומרים חוגים אלה, האיש פשוט לא ילחם. במקרה הגרוע, האיש יחדש את קשריו המבצעים עם מפקדות הטרור האירניות, שחלקן יש נוכחות בלבנון ובביירות ובדמשק. מצב זה, מזהירים הגורמים הביטחוניים יכול להביא לידי מצב בו כפי שמוחמד דחלאן, ניצל במחצית השנייה של שנת 2001 ותחילת 2002, את קשריו עם הישראלים, כדי להסתיר את קשריו עם טהרן וחיזבאללה, קשרים אשר עזרו להביא את אוניית הנשק קארין איי לים האדום ואת רקטות הקסאם לרצועת עזה, כך תפקידו החדש יאפשר לו, לקשור קשרים עם קבוצות המחתרת השונות, גם השיעיות וגם הסוניות הפועלות עתה, באמצעות טהרן ודמשק, נגד הנוכחות האמריקנית בתוך עיראק.

אם הדברים עומדים כך, מדוע האמריקנים אינן פועלים ביתר מרץ כדי למנוע הרכב כזה של ממשלת אבו מאזן?

הסיבה היא פשוטה: בניגוד למדווח בתקשורת הישראלית, מעצבי המדיניות של ממשל ג'ורג בוש בוושינגטון אינם מייחסים חשיבות כזו גדולה לא לממשלה הפלסטינית החדשה, אם תקום, של אבו מאזן ולא "למפת הדרכים". הנשיא ג'ורג בוש שומע כל כמה שבועות, כאשר הם נפגשים, את דבריו של ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, על הקשר המוזר שהוא עושה בין המצב בעיראק ובין המצב השורר ברשות הפלסטינית. השוואה ממנה עולה, כי ישראל מנהלת מדיניות "סדאמית" כלפי הפלסטינים. בוש לא אומר על כך מילה לבלייר, אבל דבריו של ראש ממשלת בריטניה הזיקו ופגעו קשה במאמציו של אבו מאזן. אם אבו מאזן ירכיב ממשלה, איך הוא לפי נוסחת בלייר, ייראה אצל הפלסטינים והעולם הערבי? רק כמי שמשתף פעולה עם האמריקנים. במילים אחרות, בלייר לא רק ירה לעצמו ברגל, אלא ירה בשתי רגליו של אבו מאזן, ופצע את מאמציו בצורה קשה.

בעוד שבישראל נוצר רושם מכוון, כאילו האמריקנים צריכים את "מפת הדרכים" כגשר חדש לעולם הערבי, לאירופה ולאו"ם, לאחר שכבשו את עיראק, הרי מקורות תיקדבקה בוושינגטון מוסרים כי ארצות הברית צריכה את "מפת הדרכים " לצרכים שונים לגמרי.

לאחר כיבוש עיראק והשתלטותה של ארצות הברית על בגדאד, וושינגטון חייבת להראות כי מלחמה זו לא הייתה אקט חד פעמי וכי ארצות הברית מתכוננת להמשיך בתנופה הצבאית שלה לעיצובו מחדש של המזרח התיכון. בתהליך כזה וושינגטון רוצה וצריכה להפגין כי נוסף לכוח הצבאי ישנן גם אופציות מדיניות, כמו "מפת הדרכים".

אולם לוושינגטון של ג'ורג בוש אין שום אשליות, כמו למספר גורמים ישראלים, לא לגבי יאסר ערפאת, לא לגבי יכולתו של אבו מאזן, לערער ולשנות את שלטונו של יאסר ערפאת ובמיוחד את מנגנוני הטרור שלו וגם לא לגבי מוחמד דחלאן. ברגעים אלה וושינגטון משתמשת במושג "מפת הדרכים", כדי לעצב את צעדיה הבאים בתוך עיראק וכלפי סוריהולא כדי לעזור לאבו מאזן להרכיב ממשלה. בעתיד היא תשתמש "במפת הדרכים" בצעדיה הנוספים במזרח התיכון, נגד חיזבאללה, הג'יאהד האיסלמי, החמס וגם נגד גורמי טרור פלסטינים אחרים.

צריך ואולי כדאי להבין כי לאחר הניצחון האמריקני המוחץ בעיראק נוצר מצב חדש לא רק במזרח התיכון, אלא גם בין ישראל והפלסטינים. ארצות הברית הצליחה להפיל את סדאם חוסיין ואת מערכת שלטונו וכבשה את בגדאד. אריאל שרון, למרות שנתיים של מלחמה, הצליח לכבוש את רמאללה, להתגבר על חלקים של מכונת הטרור הפלסטינית, אבל לא הצליח להפיל את יאסר ערפאת ואת מנגנון שלטונו.

האמריקנים ערים להבדלים משמעותיים אלה, ולכן הם דוחפים את אריאל שרון ואת אבו מאזן וגם את האירופאים להתעסק בממשלה פלסטינית חדשה ובמפת הדרכים. מאחורי מסך עשן זה, הם יפעלו במהירות ובעוצמה במקומות אחרים במזרח התיכון.
http://www.debka.co.il/article.php?aid=344

@ הידיים ידי עראפת והפה פה שימון פרס {פ"ש}@

"לראש ממשלת ישראל אסור לנהל שום משא ומתן עם ממשלת הרצח החדשה שהקים ערפאת", כך הגיב במוצאי החג סגן שרת החינוך צבי הנדל (האיחוד הלאומי) להתקדמות כביכול בהרכבת ה'ממשלה' החדשה ברשות הפלשתינית.

"מי שעוד תלה תיקוות בממשלה הפלשתינית החדשה, קיבל הוכחה נוספת לכך שהרש"פ ממשיכה להיות אירגון רצח משומן", אומר הנדל ומבהיר כי אבו מאזן ובעיקר דחלן הם אנשי טרור שדם יהודי רב על ידיהם.

היום דווח כי בממשלתו של אבו מאזן יכהן מוחמד דחלאן והוא יופקד על מנגנוני הביטחון, ויהיה שר המדינה לענייני ביטחון. אבו מאזן יחזיק בתיק הפנים נוסף על ראשות הממשלה. את ההסכמה בין ערפאת לאבו מאזן השיג שליחו של הנשיא מוברק, הגנרל עומר סולימן.

מזכ"ל הרשות הפלשתינית, טייב עבד אל ראחים, אמר לעיתונאים שהתגודדו מחוץ למוקעטה, כי "ערפאת ואבו מאזן יישבו את המחלוקות ביניהם".

יו"ר המועצה המחוקקת אבו עלא (אחמד קוריע) הודיע לאחר שהושגה ההסכמה בין ערפאת לבין אבו מאזן, כי המועצה תתכנס בשבוע הבא לאשר את הרכב הממשלה בראשה יעמוד אבו מאזן.

סוכנות עתי"ם מציינת, כי טרם נסגרה סופית רשימת השרים בממשלה החדשה של אבו מאזן. הרשימה הסופית תוצג ככל הנראה רק ביום חמישי.

ישראל טרם הגיבה לפשרה שהושגה בין ערפאת לאבו מאזן. כתב עתי"ם יורם לוי מוסר כי בישראל הביעו גורמים מדיניים אופטימיות זהירה באשר להתפתחויות, אך ישנה ציפיה לראות אילו סמכויות בדיוק יוותרו בידי ערפאת.

מי שהגיב היה דווקא חבר כנסת שמעון פרס, שאמר כי מדובר בהתפתחות חשובה ואין דרך חזרה
ממנה. לדעת פרס, כעת ניתן לנוע מהר יותר קדימה עקב השינויים באיזור והקטנת האיומים על ישראל.

@ אבו מאזן עוד לא מחייך @
מאת: חנן שלאין

"קבלת הפנים" שהכינו הבוקר ארגוני המחבלים לאבו מאזן בכפר סבא מחדדת את העימות הצפוי בין ממשלת אבו מאזן-דחלאן לבין הכוחות הפעילים בשטח. בקרבתו של ערפאת יעדיפו לשבת היום מהצד ולראות כיצד אבו מאזן מתמודד עם תמונות הפיגוע מכפר סבא - מול פעילי השטח ומול הקהילה הבינלאומית. מנגד, אבו מאזן, שהטיף בחודשים האחרונים נגד הטעויות שעשו הפלשתינים בשנתיים האחרונות, מוצא עצמו – עוד לפני מינויו הרשמי - בנעליו של יאסר ערפאת, אך בניגוד לו, לא יוכל להעלים עין מהמתרחש בשטח.

זמן קצר לפני "הדקה ה-90" הבין יאסר ערפאת את מה שהתעקש סדאם חוסיין לא לקבל לפני תחילת המערכה בעיראק: ארצות הברית נחושה להביא למינוי ראש ממשלה פלשתיני.
אלא שגם אם ערפאת אישר את ההבנות עם אבו מאזן, החוליות הצבאיות של החמאס, הפתח והג'יהאד האיסלאמי מבהירות הבוקר כי החיוכים בישראל ובממשל האמריקני קצת מוקדמים.

הגעתו של ראש המודיעין המצרי לרמאללה היתה נסיון אחרון לשגר מתווך למוקטעה לפני שהממשל האמריקני מתערב. גורמים פלשתינים מציינים, כי ערב הגעתו של סלימאן הבהיר בוש למובראכ, כי אם לא תהיה ברירה ארה"ב תבהיר לערפאת מי יהיה ראש הממשלה הבא. בניגוד לסדאם חוסיין, יאסר ערפאת לא קיבל מסרים כפולים ממדינות אירופה וארצות הברית, הלחץ היה כבד עד שערפאת ויתר תוך שקיבל מספר סוכריות: הבטחה מצרית כי ישראל תחזיר לו את אפשרות היציאה הבטוחה והחזרה למוקטעה, מקורבו יאסר עבד ראבו יהיה שר הממונה על נושא המשא ומתן עם ישראל וליטוף מצרי כי ערפאת היה ויישאר המנהיג הפלשתיני.

המשימה הראשונה שעל הממשלה החדשה לבצע על מנת להראות שינוי רציני בדרך ליישום מפת הדרכים היא עצירת גל הטרור. מבחינתם של הפלשתינים היו שלושה תנאים לקראת יישום השלב הראשון של התוכנית: רפורמה כלכלית, מינוי ראש ממשלה ועצירת הטרור. שני התנאים הראשונים מולאו וכעת על אבו מאזן ודחלאן מוטלת המשימה השלישית והקשה. תנועת החמאס וארגוני האופזיציה כבר העבירו מסרים ברורים לראש הממשלה החדש, לבל יכריז מלחמה נגד החמאס.

הפלשתינים דורשים מישראל להשיב לפלשתינים בשורת מחוות: נסיגה מערי הגדה המערבית והסרת המחסומים. הדרישה מחזירה את ישראל והפלשתינים לשאלת הביצה והתרנגולת. האם ההקלות הישראליות יובילו לשיפור חי התושבים וכך תוכל הממשלה החדשה בקלות יתר לשכנע את האנשים לזנוח את דרך הטרור או שלחילופין - הצלחת הממשלה החדשה לבלום את הטרור תשכנע את ישראל לבצע את ההקלות?
http://images.maariv.co.il/channels/1/ART/468/503.html

"טועה מי שחושב שיאסר ערפאת, הובס בכך שנכנע ללחצים והסכים למינוי דחלאן לשר לענייני בטחון", כך אמר בכיר פלשתיני.

לדברי הבכיר הפלשתיני, ערפאת מכהן עדיין כמפקד עליון לכוחות הבטחון הפלשתינים. עוד הבהיר, שדחלאן נחשב לאיש טיפוחיו של ערפאת, אשר פרש עליו את חסותו והעלים עין ממעשי השחיתות שיוחסו לו. זאת, מתוך מטרה להשאיר אותו כמוקד כוח לטובתו, בעת הצורך, ברצועת עזה. כך היה בשעה שדחלאן הסית נגד אבו מאזן ברצועת עזה וביתו של אבו מאזן נרגם באבנים, בהשראת ערפאת.

הבכיר הוסיף ואמר כי דחלאן יפעל בהתאם להוראות יאסר ערפאת, שימשיך לפקח על מנגנוני הבטחון. ערפאת עשוי להנציח את רפיון מנגנוני הבטחון, כדי להכשיל את אבו מאזן, כדי להוכיח שאבו מאזן אינו מצליח בתפקידו, גרס הבכיר.

לדברי הבכיר, ערפאת ייתן את האור הירוק לאישור ממשלת אבו מאזן במועצה המחוקקת, אך הוא יתנכל לה בכל דרך ואנשיו יתנגדו ויציבו מכשולים לכל פעולה שיבצע אבו מאזן, בעיקר בענייני בטחון. מטרת ערפאת העיקרית, לדבריו, היתה לטרפד את מינויו של הקולונל נאסר יוסוף מחשש לעימותים ולאירגון מחדש של מנגנוני הבטחון. נאסר יוסוף נחשב לאחד ממקורביו של אבו מאזן, וגם בדעותיו והוא גם חברו האישי. זאת בניגוד לדחלאן שאין זיקה עמוקה בינו ובין אבו מאזן. זאת הסיבה שערפאת ניסה להסוות מעין הקהילה הבינלאומית את שתי מטרותיו האמיתיות על-ידי מסך עשן שהסיט את תשומת לב למוחמד דחלאן, שנחשב למעשה, לאיש של ערפאת, במידה מסויימת.

הבכיר הבהיר את התאוריה בכך שבין ערפאת ובין אבו מאזן אין אימון הדדי ובעיקר לאחר שאבו מאזן זכה לתמיכה מהקהילה הבינלאומית. ערפאת לא יכול היה להתנגד לאבו-מאזן באופן אישי ופומבי, ועל כן ביצע את התרגיל לגבי אי הסכמתו למינוי של דחלאן.

לדבריו, ערפאת שאף להרחיק את נאסר יוסוף מהתפקיד שיועד לו כסגן ראש הממשלה ואכן הוא הצליח לדחוק את נאסר יוסוף לתפקיד אחר, שולי, בממשלת אבו מאזן.

הבכיר מסר עוד שערפאת מתחיל כבר לנשוף בהמשך פעילותו של אבו מאזן. כך למשל, אנשיו של ערפאת החלו להפיץ בקרב אנשי הזרוע הצבאית של הפתח, בעיקר באיזור שכם, שכוונתו האמיתית של אבו מאזן היא לפרק את האירגון, בעוד שערפאת ואנשיו, בעיקר האני אל חסן, החלו להזרים כספים לאנשי ארגון זה, כדי לחזק אותם בשטח, הדבר נועד, כדי לצוד שתי מטרות - האחת, לפעול נגד אבו מאזן והשניה - להראות לקהילה הבינלאומית שאבו מאזן לא מצליח להשיב את הבטחון לרשות.

המאבק על ירושת היו"ר צובר תאוצה. דחלאן, שהיה שר ביטחון הפנים בממשלת אבו מאזן, תקף לאחרונה את "השדולה המושחתת שסביב היו"ר" ומנסה לבסס מעמדו בקרב הצעירים הפלסטינים

עוד בכתבה:
כעס על אי מינויו לממשלת אבו עלא »
עומד מול אנשי ערפאת והחמאס »

חבר בכיר בממשלת אבו עלא אומר שאין לו ספק כי יש כיום גורמים בעזה, שאינם מחוגי האופוזיציה של החמאס, שקוראים תיגר על שלטונה הרשות הפלסטינית. זהו ניסוח מעודן לגלי הידיעות והפרשנויות ששומעים היום בקרנות רחוב בשטחים הפלסטיניים, אותם אפשר לתמצת אותם במשפט אחד: מוחמד דחלאן הכריז על מרד נגד יאסר ערפאת.

רצועת עזה שוקעת באחרונה בגלי אלימות חסרי תקדים. בצד שפיכות הדמים הגדלה והולכת בהיתקלויות עם צה"ל, וההרס הקשה שמבצע צה"ל בשכונות ברפיח, בחאן יונס ובפרוורי עזה - גוברים מאוד גם המאבקים הפנימיים. אופיינית למאבקים הללו היא התקרית שהיתה ביום חמישי לפני עשרה ימים, במטה המרכזי של משטרת עזה. בשעת צהריים הגיעו למטה המשטרה חמישה קצינים זוטרים של מנגנון הביטחון המסכל (מקביל לשב"כ בישראל) וביקשו להיכנס למשרדו של מפקד המשטרה, הגנרל ראזי ג'באלי.

הביטחון המסכל בעזה הוקם ונשלט שנים ארוכות על ידי מוחמד דחלאן, בן משפחת פליטים מחאן יונס, שנעשה מקורב לערפאת בתוניס אחרי שגורש אליה ב-1987, וחזר עמו לעזה בקיץ 1994. לפני כשנתיים התפטר דחלאן ממשרת מפקד הביטחון המסכל בעזה, ועבר לרמאללה לשמש בתפקידים לצדו של ערפאת. התפקיד בעזה עבר לידי סגנו, רשיד אבו-שבאכ, אולם דחלאן נחשב כמי שממשיך לשלוט בארגון.

חמשת הקצינים נכנסו למשרדו של ג'באלי ועל מה שהתרחש שם יש כמה גרסאות. מה שברור הוא שהחמישה האשימו את ג'באלי בשורה של מעשים שלא ייעשו. ג'באלי ידוע כשחצן, רודף נשים, ובעבר האשימו אותו עמיתיו לצמרת הפלסטינית בהתנהגות פרועה ובשחיתות. בעת פשיטת צה"ל על רמאללה במבצע "חומת מגן", לפני קרוב לשנתיים, מסרו מקורות ישראליים כי בביתו של ג'באלי ברמאללה נמצא אוסף של תכשיטים ודברי ערך שנגנבו בישראל. לאחר מכן הדיח ערפאת את ג'באלי מתפקידו כמפקד המשטרה, אולם ההדחה לא נמשכה זמן רב וג'באלי חזר לעמוד בראש המשטרה בעזה.

השיחה בין ג'באלי לקציני הביטחון המסכל הפכה עד מהרה לחילופי קללות. נראה שהם דרשו ממנו שיתנצל על שהטריד בחורה שהיתה אמורה לקבל תפקיד במשטרה, והוא סירב. כך או כך, מדיבורים עברו למהלומות ובעזה מספרים שהחמישה הכו את ג'באלי ואף דחפו את ראשו לאסלת בית השימוש שבמשרד.

ספק אם כל הפרטים נכונים, ובכל מקרה קשה להניח שחמשת קציני הביטחון המסכל תיכננו את המעשה לפרטיו. הם בוודאי הסתכנו מאוד כשתקפו את ג'באלי בתוך מתחם מטה המשטרה, שבו מצויים מאות שוטרים. ואכן, רבים מהשוטרים, אנשיו של ג'באלי, ששמעו על דבר התקרית, התקהלו סביב המשרד ואיימו לעשות שפטים בחמישה. הללו שלפו את כלי נשקם ויצאו מהמשרד החוצה תוך כדי ירי. עדי ראייה מסרו לעיתונאים שחילופי האש במקום ארכו כחצי שעה. בסיומם נמצאו שוטר אחד הרוג ו-11 פצועים. ממטה הביטחון המסכל בעזה נמסר כי החמישה נחקרים עתה על מה שאירע במטה המשטרה.

כעס על אי מינויו לממשלת אבו עלא

קשה לדעת אם דחלאן עומד מאחורי תקרית זו. לא סביר להניח שהוא ייתן הוראה לאנשיו לפרוץ למשרדו של ג'באלי. אבל ברור שהתקרית משקפת את מה שמתרחש כיום בין מרכזי הכוח בעזה: דחלאן העויין את ערפאת מצד אחד, מול ג'באלי נאמנו של ערפאת מהעבר השני.

דחלאן היה השר המופקד על ביטחון הפנים בממשלתו קצרת הימים של אבו מאזן. היחסים בינו לבין ערפאת הידרדרו מאוד בשלוש השנים האחרונות, לאחר שקודם לכן, בוועידת הפסגה הכושלת בקמפ דייוויד ביולי 2000 - הוא נמנה עם עשרת האנשים המקורבים והנאמנים ביותר ליושב ראש. יחסיהם הגיעו לשפל בעת הרכבת הממשלה של אבו מאזן, כאשר ערפאת התנגד בתוקף למינויו.

במבט לאחור, יש לא מעטים בצמרת הפלסטינית הסבורים שהתעקשותו של אבו מאזן שדחלאן יהיה השר לביטחון פנים היתה הגורם העיקרי לנפילת ממשלתו. דחלאן לא שותף בקבינט הנוכחי של אבו עלא, ואינו נושא כעת כל תפקיד רשמי. הוא חזר ממורמר וכועס לעזה, והחל להשמיע דברי ביקורת על שלטונו של ערפאת.

הביקורת של דחלאן על ערפאת בחודשים האחרונים מתרכזת בנושא אחד: השחיתות. בראיונות שנתן לכלי תקשורת שונים, כמו תחנת הטלוויזיה הסעודית "אל-ערביה" והעיתון המצרי "רוז אל-יוסף", הוא דיבר על "השדולה המושחתת סביב יושב הראש". זהו ניסיון זהיר שלא לומר דברים מפורשים נגד ערפאת ישירות. בעצומה שיזמו בשבוע שעבר מאות מפעילי תנועת הפתח,רובם מעזה ומיעוטם מהגדה, שבה הם מודיעים על התפטרותם מהתנועה, חוזרות שוב ושוב האשמות כי הבכירים הפלסטינים מושחתים. בצמרת הפלסטינית בטוחים כי דחלאן יזם את העצומה ועודד את חותמיה, שרובם פעילי שטח לא מוכרים של תנועת הפתח.

עומד מול אנשי ערפאת והחמאס

ייתכן מאוד שדחלאן מעורב גם בפרסומים וברכילויות על עסקי המלט של ראש הממשלה הפלסטיני, ועל עסקי המחצבות של חבר הקבינט ג'מיל טריפי. על עסקיו של טריפי ידוע זה זמן, כי הם מוכרים את תוצרתם להתנחלויות ואף סיפקו להן שירותים שונים בתחום הבניין.

באחרונה מופצות בשטחים שמועות שהמלט המיוצר על ידי חברה בבעלות משפחתו של קריע מגיע גם לידיים של קבלנים ישראלים, שמשתמשים בו לבנייה בהתנחלויות ואף להקמת גדר ההפרדה במקומות שבהם היא עשויה בטון. שמועות אלה זכו לחיזוק בשבוע שעבר כשנחשפו בערוץ 10 הישראלי. בכיר ישראלי הבקי בנעשה בהנהגה הפלסטינית אומר שלא יתפלא אם גם המקור לחקירה הצרפתית בדבר כספי סוהא ערפאת הוא אחד מאנשי דחלאן. ידיעה על חקירה כזאת פורסמה בסוף השבוע שעבר.

דחלאן מנסה לבנות את כוחו במערכת הפוליטית הפלסטינית סביב חוגי הצעירים, שעוינים את ההנהגה הוותיקה שסובבת את ערפאת. מול דחלאן, שגדל ברצועת עזה ונחשב כאיש ה"פנים", עומדים ראשי המנגנונים האחרים בעזה, שרובם מה"חוץ". כלומר, הם מלווים את ערפאת שנים רבות. הבולטים בהם הם עבד אל-ראזק מג'איידה - ראש הביטחון הלאומי, מוסא ערפאת - ראש המודיעין הצבאי, וכמובן ראזי ג'באלי - מפקד המשטרה. גם ראשי החמאס עוינים מאוד את דחלאן, שרדף את אנשיהם.

בתגובה להאשמותיו של דחלאן בדבר חוסר האונים והשחיתות של ערפאת ואנשיו, מפיצים יריביו ידיעות על קשריו עם בכירים בישראל ועם שירותי הביון האמריקאיים. מה שנראה כהכרזת מרד של דחלאן הוא בוודאי חלק ממאבקי הירושה בצמרת הפלסטינית, ההולכים וגוברים לנוכח התפוררות הרשות שבהנהגת ערפאת. בעבר, כל בכיר פלסטיני שהעז פנים כנגד ערפאת נאלץ בסופו של דבר להתקפל ולפרוש. דחלאן מחזיק מעמד בינתיים, ומי יודע, במהומה היום בשטחים אולי הוא גם יצליח.
http://news.walla.co.il/?w=//505717

פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
24302 הודעות 10:53 15.02.04

1. הכל הפוך על הפוך על הפוךךךךךךךךךךךךך

דחאלן הוא עראפת הקטן הוא יציר כפיו והוא גם יחליף אותו
בהתחלה ברמת השטח ובעתיד בראשות אש"ף כשהחמ"ס מגבה אותו
כמועמד מטעמה, זה למה הוא מבסס את אחיזתו בעזה.... !!!!

@ תשאלו את עצמכם איך הוא מסתדר יפה מאוד בעזה כל השנים
במחיצת החמאס, אם הוא לא החמאס בכבודו ובעצמו כנציגו
של עראפת באירגון....!!

דחלאן= היהפוך כושי עורו וונמר חברבורותיו ?
מחליפו של דחלאן: מנגנוני הביטחון הפלשתיניים יקלטו בתוכם את המחבלים
06/05/2003
רשיד אבו שבאכ ראש מנגנון הביטחון המסכל ברצועת עזה, הסביר שלשום
כי מנגנוני הביטחון הפלשתיניים יקלטו בתוכם את פעילי ארגוני הטרור, במשתמע במסגרת "פתרון" בעיית הנשק הבלתי חוקי באיזורים הפלשתיניים

תחשבו על זה..........

@ מצ"ב קישורים רילוונטים לאיש הכי מסוכן אחרי עראפת ברש"פ !!

מחבל, טרוריסט, רוצח בחליפה !!

27. סקופ: השב''כ יירט שיחת טלפון בין דחלאן לערפאת
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5504&omm=27&viewmode=threaded
15. עראפת טיפח את מוחמד דחלאן ועכשיו יקצור את....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5404&omm=15&viewmode=threaded
40. ההונאה של דחלאן.............................
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5404&omm=40&viewmode=threaded
15. דחלאן דחלן אש''ף ............
http://rotter.net/forum/gil/5506.shtml#15
120. מוחמד דחלאן קיבל התחייבות לשיחרורו של ברגותי
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5392&omm=120&viewmode=threaded
מדיניות מוחמד דחלאן ראש מנגנון הפלשתיני דאז..
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=read_count&om=5486&forum=gil
93. מוחמד דחלאן מחזר אחרי אבו מאזן...............
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5070&omm=93&viewmode=threaded
32. חילוקי דעות(דחלאן)ביטלו פגישה בין הראיס למאזן
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5315&omm=32&viewmode=threaded
מי שותף של מוחמד דחלאן- וייסגלס או גינוסר ??
http://rotter.net/forum/gil/5022.shtml
2. מפגש במצרים: אבו מאזן ומוחמד דחלאן עם........
http://rotter.net/forum/gil/5416.shtml#2

גורמים מדיניים - בצאת ערפאת מהמוקטעה נלכוד את הרוצחים שהיו עימו
בתגובה ללחצים אירופאיים לאפשר לערפאת לצאת מהמוקטעה בה הוא נצור מזה שנה ושלושה חודשים, מבהירה לשכת רה"מ כי שרון מחוייב רק להבטחתו לנשיא בוש "שלא לפגוע בערפאת פיסית – מעבר לכך אין כל התחייבות של ישראל".

העתונאית דיאנה בחור מדווחת כי גורמים מדיניים בירושלים ציינו שבפני ערפאת עומדת האפשרות לעזוב את המוקטעה לכל מקום שיחפוץ בלי כרטיס חזרה, אך באותה העת ייכנס צה"ל ויעצור את המבוקשים ששהו עימו ויעבירם לבית כלא.

רה"מ ושר החוץ יקבעו מחר את המדיניות לגבי ביקורי אישים אצל ערפאת במוקטעה. גורם מדיני אמר כי הצלחת אבו מאזן תלויה בהימנעות מפגישות עם ערפאת. פאוול בביקורו במזה"ת יפעל לשכנע את השליטים הערביים לסייע לאבו מאזן.

רה"מ שרון ושר החוץ סילבן שלום יקיימו ביום א' דיון בו יקבעו את מדיניות ישראל בנוגע לאורחים רמי המעלה מחו"ל שמעונינים להפגש עם ערפאת במסגרת ביקורם בישראל וברש"פ.

"אנו רואים בחומרה פגישות עם ערפאת", אמר גורם מדיני והוסיף: "אם המדינאים מחו"ל רוצים בהצלחות של אבו מאזן אסור להם להפגש עם ערפאת".

כתב עתי"ם מציין כי זוהי גם עמדת הממשל בארה"ב, שהובהרה למנהיגי אירופה.

ישראל הבהירה לשרת החוץ של יפן יוריקו קוואגוצ'י המתוכננת לפתוח ביום ראשון בביקור בישראל וברש"פ כי עליה להמנע מפגישה עם ערפאת.

יצויין כי רה"מ אריאל שרון לא יפגש עם השרה היפנית, אך גורמים בלשכתו מסרו כי ליפנים הובהר מלכתחילה שהפגישה לא תתקיים בשל "בעיות בלוח הזמנים".

מקורות בממשל האמריקאי מסרו השבוע כי סוגיית הביקורים במוקטעה יהיה אחד הנושאים שיועלו במהלך ביקורו של שר החוץ קולין פאוול בסוף השבוע במזרח התיכון.

פאוול ינסה לשכנע את שליטי ערב לסייע לאבו מאזן לדחוק הצידה את ערפאת ולפעול לפירוק החמאס. "זה הזמן לגבות את החשבון מסעודיה, ירדן ומצרים, שלחצו על ארה"ב ללחוץ על ישראל כדי לחדש את המו"מ עם הפלשתינים", אמרו גורמים בממשל ל"ניו-יורק טיימס".

ביקורו של פאוול במזרח התיכון יתחיל ב-1 במאי בקהיר. משם יגיע שר החוץ לירדן, ערב הסעודית, סוריה ואולי אף יבקר בלבנון. במהלך הביקור יוחלט אם פאוול יגיע גם לישראל ולרש"פ. הדבר תלוי באישור מינויו של אבו מאזן במועצה המחוקקת של הרש"פ.

גורמים בממשל מסרו כי כדי למנוע תחושה שאבו מאזן הוא בעצם "בובה אמריקנית" יפוצל ביקורו של פאוול לשניים כשרק בשני, זמן מה לאחר מינויו של אבו מאזן, תיערך הפגישה.

אחד המדדים ל"הצלחתו" של אבו מאזן, כפי שהוגדר על ידי ישראל וארה"ב, יכולתו להשתלט על ארגוני המחבלים. אחד מהם הוא גדודי חללי אל אקצה, הזרוע הטרוריסטית של הפתח', בראשו עומד ערפאת.

"אבו חמיד" מפקדם של הגדודים ברצועת עזה אמר בראיון לאתר Ynet כי הארגון לא יתפרק מנשקו וימשיך לעמוד תחת פיקודו של ערפאת. "גדודי חללי אל-אקצה לא יתפרקו מנשקם, גם אם ההוראה לכך תגיע מאבו מאזן או ממוחמד דחלאן".

אבו חמיד הוסיף כי כל החלטה או הודעה על פירוק הגדודים אינה משקפת את עמדתם של המחבלים.
"אנו מודיעים מראש כי החלטה כזו אינה מטעמנו, ואינה משקפת את החלטתנו להמשיך במאבק עד קץ הכיבוש".

מפקד הגדודים ביו"ש הוסיף כי הגדודים גם מוכנים להתעמת עם אנשי הרשות.

גדודי אל אקצה מצטרפים בזאת לחמאס ולג'יהאד שהודיעו כי לא ישתפו פעולה עם אבו מאזן ולא יתפרקו מנשקם.

דני נווה אז מזכיר הממשלה:
"זו שיטה פסולה מכל נקודת מבט מוסרית ועיניינית."

@ להלן: המסמך !!

מבחן התוצאה
פ"ש
@ עיתון הארץ מכחיש שאבו מאזן מכחיש את השואה @

71. אבו מאזן, פרופיל פוליטי : מאת מכון ממר''י.....
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5315&forum=gil&omm=71&viewmode=threaded

בסיבוב הנוכחי אין כבר בזירה שום אהוד ברק, שהציע שלום נדיב והוגן ואמיץ
בקמפ דיוויד, והסנגורים העלילו עליו כאילו בנימוסיו הגמלוניים כפה על
ערפאת לחזור לדרך הטרור; ואין שמעון פרס, שהתכוון לשלום אוסלו בכל נפשו
ומאודו, ונפל קורבן לטרור האוטובוסים של הפלשתינים ב- 1996, אבל בעיני
סנגוריו המושבעים, ראש אש"ף מעולם לא היה אחראי לזוועות.

עכשיו האויב אינו איזה יהודי- ציוני אלא אח בכיר, מחמוד עבאס, והמקהלה
הפובליציסטית הישראלית שרויה במבוכה. שכן היא מיטיבה לבחור בין יאסר
לבין אהוד ו/או שמעון ו/או אריק, אבל לאן ייטו מאמריה כשהברירה היא בין אבו עמאר (ערפאת) לבין אבו מאזן (עבאס)? לקוראי עיתונים ותיקים מזכירה הסוגיה את תדהמת כותבי המאמרים הפרו קומוניסטים לאחר שניקיטה חרושצ'וב חשף את זדונו של משטר סטלין.

אין זאת אומרת שערפאת הושלך בקטנוניותו הנוכחית מהפנתיאוןהפלשתיני.
עד שלחץ את ידו של יצחק רבין בבית הלבן ב- 1993, נכון היה לראותו כמי שזקף בדם ואש את קומת עמו. גם מי שהטיל בכך ספק לא יכול היה לסתור טיעון זה. אך מאז ואילך, הוא טרוריסט נטו בעיני אנשים אובייקטיבים, לבד ממקהלת הסנגוריה.

גם בשטחים מבינים שנפל דבר. בשנה האחרונה הפך הנשיא משה קצב לכותל
הדמעות החשאי של פלשתינים נשואי פנים. אחד מהם ציטט באוזניו את אבו
עלא שאמר כי הוא מוכן לקבל את פסק הבוררות של קצב בסכסוך
הישראלי- פלשתיני. הם מספרים לו את האמת על נשיאם, והיא ביקורתית מאוד,
ומקללים את האינתיפאדה. אך שפתי קצב חתומות.

הוא לא הופתע מתרגילי הסיכול והסחבת והחבלה של ערפאת בדרך להקמת
ממשלתו של אבו מאזן. מצד אחר, ייתכן כי כמה מהדברים ששמע נועדו להפציר
בישראל להתרכך, שלא תראה בעין רעה את האפשרות שמוחמד דחלאן לא יהיה
הממונה על שירותי הביטחון המסכל (נגד טרור פלשתיני), וכאילו גם תומכו של
ערפאת, האני אל- חסאן, יכול להצליח במשימה.

שלשום נבלם ערפאת בלחץ אמריקני, אירופי ומצרי, אך המאבק רחוק מסיום.
הוא נשאר במוקטעה ויוסיף לתקוע מקלות בגלגלי התהליך המדיני. האיש שלא
רצה בשלום המלא עםברק לא יסכים שיורשו יחתום על הסכם ביניים, שהוא
פחות ממה שהוצע לו ונדחה על ידיו לטובת האינתיפאדה.

שלשום נכפתה עליו פשרה עם מחמוד עבאס, אך הוא לא יכבדה. ממש כפי שנהג
בפשרות שהוצעו לו, ולעתים נכפו עליו, במעמד חוסני מובארק על הבמה בקהיר
ובלחצו של ביל קלינטון בקמפ דיוויד. בכל זאת יש תקווה שמסיבוב לסיבוב
ומעימות לעימות בתוך ההנהגה הפלשתינית, יישחק מעמדו עד דק.

אפילו האירופים החלו להבין שערפאת הפך נטל על תהליך השלום. שגריר
ממדינת מפתח אירופית צחק השבוע בכל לב למשמע הערה סרקסטית, שישראל
שוב אשמה בגרימת נזק לתהליך השלום. במה? שאל השגריר במפגש אקראי.
"בכך שלא הרגנו את ערפאת", עקץ הישראלי בבדיחות הדעת.

אלא שמתעורר חשש שמא הממשלה בישראל שינתה את טעמה ועכשיו היא
מעוניינת בפעלתנותו כדי לעכב את היציאה לדרך בנתיבי מפת הדרכים.

מעצר בית

בתרגיל מבריק הפך יוסף (טומי) לפיד את אליקים רובינשטיין ועדנה ארבל לבני ערובה. הוא ריתקם למשרותיהם עד שיכריעו בגורל תיקי החקירה שבהם מככבים אריאל שרון ובניו, אהוד ברק, אהוד אולמרט, אלי בן מנחם ושאר ירקות מאותו זן. אחרי כך יוציא אותם טומי לחופשי, אל בית המשפט העליון. אך לוח הזמנים הולך ומשתבש.

בעוד שנה כעת חיה ימשיך רובינשטיין לכהן כיועץ המשפטי או יהיה אזרח
פרטי. הוא לא ישב בבית המשפט העליון. גודו ממחזהו של סמיואל בקט יגיע
ליעדו לפניו. גם פרקליטת המדינה תדדה אחרי גודו.

מתי תגיע שעת הנעילה? הדרך ארוכה. מפתיע, כמעט מדהים: המשטרה הסבירה
שפרקליטות המדינה החזירה לה את "התיק היווני" של איש העסקים דוד אפל
ל"השלמות". אבל אילו השלמות נדרשות לחקירה שבאחד מנושאיה המרכזיים
טרם היו לה התחלות? עד השביעי של פסח שלשום לא נקראו דוד אפל וגלעד
שרון למשטרה למסור את גרסתם מדוע שילם איש העסקים לבנו של ראש
הממשלה (אז מנהיג האופוזיציה) 20 אלף דולר בחודש.

אפל טען שהמשטרה מבינה כי הגילויים של מרדכי גילת ב"ידיעות אחרונות" הם
כלום. אך אפילו מי שמאמץ את טענתו יודע כי בלי שייקרא לשטוח אתגרסתו
במשטרה לא תיתכן סגירת תיקו. חד גדיא, דבר גורר דבר, עד שלא יעידו
במשטרה לא יוכרע גורל החקירה, ועד שזה לא יקרה ייאלצו רובינשטיין וארבל
לראות את בית המשפט העליון כמו משה רבנו את הארץ המובטחת.

הסחבת הזאת היא, בלשון המעטה, לא בסדר.

שוקן שובר שתיקה

עמוס שוקן הרחיק עד אוניברסיטת בר אילן להביע את דעתו על מצב
הדמוקרטיה ופרסמה בהרחבה בעיתונו "הארץ". לא דבר שבשגרה. הוא ממעט
לכתוב. בתמצית קונן כי אובד עניינו של ציבור גדול בדמוקרטיה ובטוהר
המידות. זה נכון. הרי אפילו תיקוני מאיר שטרית נגד גילויי השחיתות בליכוד אושרו בממשלה במופע ראווה ענק ונותרו כאבן שאין לה הופכין.

שוקן טען כי דמוקרטיה אינה יכולה להתנהל ללא סלחנות מסוימת של השלטון
להדלפות. נכון מאוד. אך לא בנושא שבו גינה בהרחבה את אליקים רובינשטיין - בחקירת ההדלפה של ליאורה גלט- ברקוביץ' מפרקליטות המדינה על הפרשיות הכספיות של משפחת שרון (זה בנפרד משערוריית החדירה לטלפון של העיתונאי ברוך קרא).

הן מפני שגלט- ברקוביץ' לא טענה עם לכידתה שהשלטון עיכב בעדה מלנהל את
החקירה במקצועיות הראויה, הן מפני שהיא נימקה את הדלפתה ברצונה להביס
את אריאל שרון בבחירות. אילו הוציאה כסף מכיסה לקנות קולות נגד הליכוד
היתה נשלחת לכלא. בפועל היא הוציאה מהקופה מטבע לאומי - מידע - ומכרה
אותו בחינם כדי לקנות קולות. "לקנות שלטון בכסף", כלשונה של מרים בן פורת זה רע, ומה על "לקנות שלטון במידע גנוב"? איך זה מגן על הדמוקרטיה, עמוס?

לרקוד עם פיתות

כבר שנים רבות נמכר החמץ בחג הפסח בראש חוצות, אפילו בירושלים של אהוד
אולמרט. זה בסדר, מנהג ומסורת אפשר להקנות בחינוך והרגל ושכנוע, לא
בכפייה. גם השבתת פקחי החמץ מעבודתם היא (בדוחק) דבר בעיתו. מה שמקומם
היא החגיגה שעורכים שרי שינוי לרגל מלחמתם במצות.

הם גרפו תקשורת אוהדת לחילוניותם, שרשמה לעצמה ניצחון אידיאולוגי סוחף
על מעמד הר סיני והסנה הבוער באש וארבע הקושיות, והכול בזכות טעם הפיתה.

אומה נאורה מעבירה בחלוף העתים חלק מגוויליה ומסורתה לגניזה שקטה
במרתף נסתר. עם משונה מצית אותם בכיכר העיר ורוקד סביב המדורה.

הערות: ביבי, קישון

* הוצפתי בתגובות נזעמות של תושבי יישובים בעלי אמצעים, שאינם רוצים להתאחד עם ערים קשות יום. התירוצים ארוכים כאורך הגלות. כדי לנטרל טיעונים אלה, שעלולים להכשיל את תוכנית החירום הכלכלית של בנימין נתניהו, הריני מציע לשר האוצר להוסיף שתי הסתייגויות: החוק יופעל לחמש שנים בלבד עד יעבור זעם המיתון, ולאחר מכן יוכל כל יישוב שירצה בכך להחזיר את הגלגל לאחור ולפרוש מהאיחוד המוניציפלי; וייאסר בחוק לשנות את אורח החיים וחוקי הבנייה, שהיו נהוגים עד כה ביישוב העשיר המתאחד בעל כורחו. האם בכך תמו התירוצים שנועדו לסכל את המיזוג? איני מאמין. הרי הם כל כך מתנגדים.

* לבי עם נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, שקבע כי יש קשר בין הצלילות בנחל קישון לבין מחלת הסרטן שבה לקו טובי הנוער, לוחמי שייטת 13. שמגר אחראי, מנוסה, בלי משוא פנים. כל הציבור מכיר אותו. גם אני.

עמיחי
חבר מתאריך 8.10.01
3043 הודעות 10:32 25.04.03
7. מה קרה לך לא שמת לב שכרגיל @ אין קשר בין הכותרת למאמר @
כשחס וחלילה הוא לא סורק/מעתיק יוצא שקרים,זה כל כך רגיל.
זאת כמובן בלי להתייחס לדעתו"המלומדת", של ניר שבעצם אמר מזה
ומזה וגם מזה.
מאמר עייף וסתמי.

@ הכותרת בכלל והכתבה בפרט- עובדות...:-

prieln
חבר מתאריך 16.7.02
38 הודעות 09:46 25.04.03
2. תגובת הימין כן מובאת במאמר
הראשון רשום על שם הימין: יאסר ערפאת מעולם לא היה פרטנר. הוא היה זדוני, מתעתע, תמיד רצה במקרה הטוב את הכל (כולל הפליטים) ובמקרה הרע אותנו בים. זו הסיבה שהוא דאג לתדלק את החמאס והג'יהאד שהפילו את פרס
ב- 1996, סירב לכל הצעות אהוד ברק, לא נתן שום הצעה רצינית משלו בקמפ- דייוויד, ולאחר מכן הנהיג מאחורי הקלעים את האינתיפאדה

Boaz_fr
חבר מתאריך 12.2.02
1113 הודעות 10:08 25.04.03
3. לגבי הצורך בועדת חקירה ממלכתית
9. ממה אתה מפחד?
הקמתם ועדת חקירה תוך שעה כדי לחקור הריגת 13 פורעים ערבים
בידי המשטרה.
700 נרצחי אוסלו אינם זכאים לחקירה?
ממה אתה מפחד?