הקרב על החווה הסינית: הסיפור שלא סופר !!  

דחבש ביום הזיכרון בבית העלמין.
צ:יעל צור, ישראל סאן


סגן חזי דחבש מפקד מחלקה א' בגדוד 890 של חטיבה 35/צנחנים

עד יום רביעי, 17 באוקטובר 1973, לפני הצהריים, נחלצו מפקדת חטיבה 35 ורוב לוחמי גדוד 890 מן החווה הסינית, חלקם ברגל וחלקם על גבי נגמ"שים. מחלקת צנחנים אחת מפלוגה ב', בפיקוד סגן משנה חזי דחבש בן 20, נותרה מאחור, כשלושים מטר מן הקו הקדמי של המצרים. היו אלה עשרים צנחנים ושריונאים (מגדוד אהוד ברק, שנחלצו מן הטנקים הבוערים שלהם), רבים מהם פצועים.

מוקדם בבוקר הבחין דחבש ביחידות האחרות של הגדוד כשהן מתפנות לאחור מהאזור מוכה האש. איש לא נתן לו פקודת נסיגה. הדבר היה מוזר בעיניו. הוא העריך שתפקידו לחפות על נסיגת הגדוד, והיה מלא גאווה. לאחר ששאר הצנחנים נעלמו מעבר לדיונות ועדיין לא קיבל פקודת נסיגה, החל לדאוג. לדבריו הוא ניסה לתפוס בקשר את המג"ד איציק מרדכי, אך הקַשר של המג"ד אמר לו שוב ושוב "המתן" מבלי ליצור קֶשר בין השניים. מרדכי, לעומת זאת, בעת שהיה אלוף בשירות פעיל, טען בראיון למשה זונדר במעריב כי נתן לדחבש פקודת נסיגה. אחד מהם, דחבש או מרדכי, אינו דובר אמת.

מסתבר שהמדובר במרדכי. לפי כל העדויות, היה מרדכי בבוקר ההוא אדם שבור, ולמעשה לא תפקד. ראו אותו יושב לבדו בתוך בור וראשו בתוך ידיו. הוא השיב תשובות שלא ממין העניין לפניות אליו. מצב זה שונה ב-180 מעלות מן התדמית שהוא יצר לעצמו במשך 30 שנה, ושבעזרתה הוא עשה קריירה מזהירה בצה"ל ובמערכת הפוליטית עד שהוא עצמו חיסל אותה. עם זאת יש לזכור שמרדכי התאושש במהירות מופלאה, חזר לפקד על הגדוד והוביל אותו כבר באותו לילה פעם נוספת לחווה הסינית.

בערך בשעה 9, אחרי שכל הכוחות האחרים, לרבות המג"ד מרדכי, המח"ט עוזי יאירי והסמח"ט אמנון ליפקין-שחק, ניתקו מגע מהאזור מוכה האש, הגיע נגמ"ש מלא כמעט עד אפס מקום לכוח של דחבש. זימן אותו סגן מפקד הפלוגה לשעבר סגן בנצי עציון, כדי לפנות בדחיפות לוחם שהיה פצוע קשה, אייל רז. פונו גם פצוע נוסף ושבעה לוחמים. אחדים מהם נסעו כשהם נתלים על דפנות הנגמ"ש. דחבש, שהיה כבר על הנגמ"ש, הבחין שאחדים מפקודיו לא הצליחו לעלות. הוא ירד כדי לא להשאירם ללא מפקד. כשהתבונן בנגמ"ש המתרחק הוא הבחין בבנצי. בנצי צעק אליו שהוא ישוב עם נגמ"ש פינוי ריק בהקדם האפשרי. בנצי לא שב, משום שניתנה פקודה לא להכניס רכב לחווה הסינית עקב פגיעת טילי סאגר מצריים בכל כלי הרכב שפעלו אז בחווה. המח"ט יאירי שלח את בנצי ואת ראובן איילנד עם עוד שישה חיילים לדיונה סמוכה לציר עכביש הפתוח, מרחק של כ-600 מטר בערך מחזי, לדווח האם נותרו עוד לוחמים בשטח האש. הכוח המתצפת הזה נותר בעמדותיו עד שחזי ופקודיו פונו עם ערב.
וכך, מ-9 בבוקר נותרו 11 צנחנים בודדים מול האגף הדרומי של דיוויזיה 16 המצרית. הם לא יכלו להתפנות ברגל כי השטח היה גלוי למצרים ומוכה אש, וכל מי שיצא מן הבורות ששופצו לעמדות נפגע, זה היה שטח הריגה בטוח. במבט מפוכח, לא היה להם סיכוי סביר להינצל. מפקד הפלוגה יקי לוי נהרג בתחילת הקרב. לחזי לא היה זה שעות קשר עם מפקד הגדוד מרדכי ועם אנשי מטהו. לעומת זאת היה לו קשר אלחוטי רצוף עם מפקד החטיבה עוזי יאירי, שעליו סופר אחר כך שלא תפקד. מסתבר כי גם הסיפור הזה מורכב יותר.

אחרי הצהריים המאוחרים הגיע עוזי יאירי למסקנה שלחזי דחבש ולפקודיו שהופקרו בחווה הסינית אין סיכוי להינצל. בלב כבד הוא נטל את מכשיר הקשר והורה לחזי להרים דגל לבן ולהיכנע. חזי סירב פקודה – שהרי "צנחן אמיתי אינו נכנע" כפי שהסביר לי לימים – והמשיך לשרוד בעזרת פגזים שטיווח על עמדות המצרים הסמוכות מסוללה רחוקה מאחור בעזרת מחוגי שעון, כי המצפן שלו נפגע מכדור. "הפגז השביעי", סיפר פקודו אלי קרן, "חדר ישירות לתוך העמדה המצרית הסמוכה אלינו ביותר והרג את כל חיילי האויב. ניצלנו לזמן מה". אין ספק כי אם חזי ופקודיו היו ממלאים פקודה ונכנעים היה נשבר מיתוס החווה הסינית בעודו באבו, וכמוהו גם הקריירה המזהירה של "גיבור" הקרב איציק מרדכי. אחרי 18 שעות של לחימה רצופה ותושייה מופלאה הגיע משום מקום נגמ"ש ופינה את ה-11.

הקרב על האמת
מבין ארבעת המתנדבים שהיו בנגמ"ש – המפקד גדעון דבורצקי, הנהג אופיר בית-אריה, יהודה חדד וגיורא שוהם – רק יהודה חדד נותר בחיים. שלושת האחרים נהרגו לאחר ימים אחדים מפגיעה ישירה של טיל מצרי ממערב לתעלת סואץ. פרופ' יהודה חדד, מומחה להנדסת חומרים, משנה לנשיא וראש אקדמי של המכללה הטכנולוגית באר-שבע, סיפר לי: "סיימתי אז קורס מ"כים בגדוד חרמ"ש בחטיבת שריון. בפרוץ המלחמה נותרתי בבסיס מפאת מחלה. כשראינו בבסיס שהמלחמה מתארכת נטלנו, כמה לוחמים, נגמ"ש מהמחסנים, זיוודנו אותו מאלף ועד תיו והחלטנו להתחבר לחטיבה בחזית תעלת סואץ. הסתבר שהמבצע אינו אפשרי. הופנינו לג'וליס ושם צוותנו לפלוגת נגמ"שים בגדוד 100 שהוקם וצוות בעיקר מקצינים שחזרו למלחמה מחו"ל, בפיקודו של אהוד ברק שחזר גם הוא. הגענו לחזית התעלה בדיוק כשהצנחנים נשלחו לחווה הסינית. הנגמ"ש שלנו שימש את מפקד הפלוגה. אני מוניתי לפקד על תא לחימה.

"עם שחר ה-17 באוקטובר היינו עסוקים בחילוץ הצנחנים. בשעה חמש לפנות ערב נקרא המ"פ למג"ד. מפקד הפלוגה גדעון דבורצקי ז"ל (בנו של אחד המדענים המהוללים של ישראל) שוחח עם אהוד ברק. אחרי זמן מה הוא חזר ואמר: 'הוטלה עלינו פעולה מסוכנת מאוד – להיכנס לשטח מוכה אש ולחלץ צנחנים נצורים'. יצאו למשימה רק מתנדבים. התנדבנו שלושה. בערך בשש לפנות ערב יצאנו לחווה הסינית בחיפוי אש טנקים ותותחים ובמיסוך עשן כבד. הגענו במהירות למקום וחילצנו את הנצורים". גדעון דבורצקי קיבל אחרי מותו את איתור העוז, שהיה למעשה צל"ש לכל הצוות. "למרות שאני היחיד שנותרתי בחיים מצוות הנגמ"ש, איש ממחלקת היסטוריה של צה"ל או מן הצנחנים לא טרח לתחקר אותי על הפעולה. זה היה מאוד מוזר בעיני", סיפר לי השבוע פרופ' חדד.

תם קרב החווה הסינית, התחיל הקרב על חשיפת האמת. הקרב הזה נמשך כבר למעלה משלושים שנה והגיע לשיאו כשיו"ר רשות השנייה של הטלוויזיה והרדיו מוטי שקלאר קיבל רגלים קרות בהקרנת בכורה פרטית של הסרט 'החווה הסינית – רשומון' שיצר ניר טויב, שאמור היה להיות מוקרן בערוץ השני של הטלוויזיה בערב יום הזיכרון, והחליט לבטל את ההקרנה. ביטול הקרנת סרט בעל חשיבות לאומית ועניין לאומי ביום ההקרנה הוא תקדים מסוכן. הוא מוכיח בפעם המאה עד כמה אנשי הטלוויזיה בישראל נכנעים ללחצים ואינם יוצרים טלוויזיה אמיצה.

בערב יום הזיכרון, שעה שאמור היה להיות מוקרן בערוץ השני סרטו של ניר טויב, טלפן אלי חזי דחבש. "הם עדיין מתאמצים להסתיר את האמת", התלונן. הוא סיפר לי שאחרי קרב החווה הסינית החל איציק מרדכי לרדוף אותו ולהרחיקו מהגדוד. דחבש לא תוחקר מעולם בידי צה"ל על הקרב. הופצו שמועות שהוא חולה בנפשו והוא השתחרר מצה"ל. איציק מרדכי קיבל את עיטור העוז על חלקו בקרב. אחרי זמן מה פנה צה"ל לקצינים במילואים להתגייס לצבא הקבע. דחבש התנדב וביקש לשרת בצנחנים. הוא הגיע לראיון עם הסמח"ט יצחק מרדכי ברמת הגולן, והלה דחה את בקשתו. דחבש התנדב לסיירת שקד ושירת בה שנה.
בשנות השמונים התקיים דיון בטלוויזיה הממלכתית על קרב החווה הסינית.

המפיקים הזמינו אותו להשתתף בדיון, ואז הודיע מרדכי כי לא ישתתף אם ישתתף דחבש. ההזמנה בוטלה. הטלוויזיה הממלכתית העדיפה את מרדכי על דחבש על פי המסורת האנטי-מקצועית שלה. באותו עשור רואיין מרדכי על ידי משה זונדר ל'מעריב'. מדבריו השתמע כי דחבש התחבא מאחורי שיח ולכן לא פונה בזמן. איציק אמר שלא ישלח פלוגה כדי לחלץ אותו כי זה מסוכן מדי. דחבש: "יושבים מג"ד לשעבר וכנופיה שלו וממציאים עלי סיפור. אין דבר המעליב יותר קצין צנחנים אידיאליסט כמוני מאשר לשמוע: אתה לא יודע לנהוג, אתה לא יודע לנווט ואתה מתחבא".
במקום לקבל את אות הגבורה הפך דחבש לדמות שנויה במחלוקת בצנחנים.Welcome to the club .

תעשיית הצלה
למלחמת יום הכיפורים הגעתי כהיסטוריון של הצנחנים. בקרבות, יחד עם מילוי תפקידי כהיסטוריון צבאי, שימשתי גם חובש. קרב החווה הסינית שלי התחיל ביום ג', 16 באוקטובר, כשרופא חטיבה 35 החליט להוציא אותי מן החוליה הרפואית של ד"ר אפרים סנה, שיצאה לחווה הסינית, והטיל עלי, למרות כל מחאותי, לארגן ציוד רפואי כבד ולהתקדם איתו ברכב אחרי הכוח היוצא לקרב. ההחלטה היתה שגויה שכן הציוד הזה היה חסר בחווה הסינית לאחר שנפגעו צנחנים רבים. שלושתנו ועוד צנחנים שנשארו מאחור יכולנו לשאת אותו על גבנו במסע לחווה הסינית.

ב-17 באוקטובר עם שחר הגענו עם הציוד לבית חולים שדה ב"עכביש 52" על מפת הקוד "סיריוס", שהיה מוכה בהפגזה ארטילרית ובקטיושות. ביומני כתבתי: "כאן עתה מלחמה. אנחנו שני קילומטרים מן הקווים המצריים. כל הזמן מגיעים לפה הרבה הרוגים ועשרות פצועים. מפנים אותם מסוקי ענק, אמבולנסים צבאיים וכלי רכב אזרחיים שהוכשרו לכך. רופאים וחובשים עסוקים בתעשיית הצלה. רעש עצום של טנקים, נגמ"שים וג'יפים הזורמים מערבה. בין הפצועים פגשתי את ד"ר משה ברנט שמסר לי פרטים ראשונים על הקרב".
יומיים אחרי הפסקת האש שוחחתי לראשונה עם חזי דחבש, במוצב הצפוני ביותר של אוגדת שרון, בארץ גושן, סמוך לאיסמעיליה. רוב החומר שאספתי אז לא בא לידי שימוש עד היום, מטעמים שאסביר להלן, וזה שימושו הראשון. הסתבר לי שדחבש קרא את ספרי 'מלחמות הצנחנים' שיצא לאור אחרי מלחמת ששת הימים ובהשפעתו הוא התנדב לצנחנים, ולא רק הוא. הוא שמח לפגוש אותי, והסביר לי בפתיחות שאינה אופיינית לקציני צנחנים את ליקויי הקרב. לדעתו טעה מרדכי בכך שהתקדם עם גדוד 890 בפרישה אופקית. היה עליו לשלוח קדימה את מחלקת החוד של דחבש שהיתה נתקלת ראשונה במצרים. היתקלות זאת היתה מאפשרת לגדוד להתארגן הרבה יותר טוב ולחסוך אבדות. הוא תיאר באוזני את 18 שעות הלחימה של מחלקתו, וגם מהן השתמעה ביקורת על המג"ד. גביתי עדויות באותה הזדמנות לא רק ממנו אלא גם מפקודיו שלחמו 18 שעות רצופות בחווה הסינית.

חודש אחרי תום המלחמה התחלתי לפרסם ב'דבר השבוע', לבקשתו של העורך אהד זמורה ז"ל, סדרה בת חמש כתבות ששמה "רשימות משדה הקרב". שם הכתבה האחרונה היה "מהחווה הסינית לצליחת התעלה", ובה תיארתי את מהלך האירועים בקרב החווה הסינית וביקרתי את הליקויים, בכל הדרגים, שהביאו למותם של 38 לוחמים מגדוד 890 ולפציעתם של למעלה מ-100, שעליהם נוספו הרוגים ופצועים מגדודו של אהוד ברק ומיחידות אחרות שפעלו בגזרה באותו יום. אחרי פרסום הסדרה, ובייחוד סיפור קרב החווה הסינית, הטילה עלי חטיבת הצנחנים חרם. לא זומנתי למילואים ולא נקראתי כהיסטוריון של החטיבה למבצעים ולתחקירים כפי שהיה במשך 14 שנים עד אז.

פניתי למפקד החטיבה החדש אריה צידון (צימל) וביקשתי הסבר. הוא סיפר לי שסגן מפקד החטיבה החדש, איציק מרדכי, החליט לסלקני מן הצנחנים בגלל מה שכתבתי. "ואת איציק אתה מכיר", אמר לי צימל בחיוך מתנצל, "כשהוא כועס אי אפשר להתנגד לו". "אבל אתה המח"ט, והצנחנים אינם רכושו הפרטי של איציק מרדכי", השבתי. "אורי, לא אלחם עם איציק בשאלה זאת". הדיון תם ואני פרשתי מן הצנחנים לאחר 14 שנות שירות. החל עידן איציק מרדכי במערכת הביטחון של ישראל. אבנר שלו, שהיה אז קצין בכיר מפקדת קצין חינוך ראשי, פנה אלי בבקשה שאפרוש "מן הפרימיטיבים אלה" ואשרת במילואים במערכת החינוך בצה"ל. נעניתי לבקשתו, ואחרי שנים אחדות גיליתי שהפרימיטיביות היא גם מנת חלקה של מערכת החינוך של צה"ל ונוטרלתי גם בה, אבל זה סיפור אחר.

בשר תותחים
קרב החווה הסינית של גדוד 890 הוא לא רק הקרב המפורסם ביותר במלחמת יום הכיפורים, ואולי במלחמות ישראל בכלל, אלא גם הקרב המסמל יותר מכל קרב אחר את אותה מלחמה ואת תהליך קריסתו של צה"ל עד היום: מחדלים מודיעיניים, מחדלים מבצעיים, מחדלים תורתיים, מחדלים בבניין הכוח, הסתרת ליקויים, אי הפקת לקחים. מיתוס החווה הסינית היה המסלול שעליו דהרה הקריירה של אמנון ליפקין-שחק ויצחק מרדכי. אי חשיפת ליקויי הקרב סייעה מאוד להם, כמו גם לאהוד ברק.

הצנחנים נשלחו לחווה הסינית כדי לפתוח את "ציר טרטור" להעברת גשר הגלילים שנועד לצליחת תעלת סואץ – הגשר הסודי שהיה אמור להיות הקלף המנצח של צה"ל במלחמת יום הכיפורים. בניגוד לתוכניות המוקדמות, הגשר לא אוחסן שלושה ק"מ מן התעלה אלא 17 ק"מ ממנה; פלוגת אלי גבע, שהתאמנה במשך שנה לגרור את הגשר, לחמה באותה עת ברמת הגולן, ולא הוכן שום ציר אמין לגרור את הגשר שמשקלו היה 700 טון. כשיצאו אריאל שרון ואוגדתו לצלוח את התעלה נגרר הגשר על ידי חיילי מילואים שמחוסר אימון קרעו אותו מדי פעם. הם גררו אותו בשלב האחרון על "ציר טרטור" שעבר בתוך החווה הסינית. כשהגיעו הגוררים למגע עם הכוחות המצריים הם נטשו את הגשר. בליל הצליחה שרון שלח כוחות לפתוח את ציר טרטור, ובפעולה הזאת נקטלו רבים מלוחמי גדוד סיור מילואים של הצנחנים בפיקודו של נתן שונארי.

למחרת הצליחה נמצאו ממערב לתעלת סואץ כוחות לא גדולים של צנחנים ושריון. שרון ביקש להעביר כוחות גדולים על גבי סירות גישור שהונחו בתעלה, לנצל את ההפתעה ולתקוף את המצרים בכל הכוח. מפקד החזית חיים בר-לב פקד עליו לא להתקדם ואפילו שקל להחזיר את שרון לגדה המזרחית של התעלה משום שלא היה עורק לוגיסטי לגדה המערבית. זה הנושא העיקרי שעליו נסובה "מלחמת הגנרלים" בין שרון לחיים בר-לב, דוד אלעזר ואברהם אדן אחרי המלחמה. למלחמה זאת היו גם היבטים פוליטיים, והיא הגבירה את המשטמה נגד שרון מצד אלו שלא ידעו את העובדות ומה שידעו לא הבינו.
כדי לפנות דרך לגשר הגלילים ולהציל את המבצע המקורי לצליחת התעלה, "אבירי לב", הוחלט להטיס לאזור את חטיבת הצנחנים 35, שהיתה מורכבת ממפקדת החטיבה ומגדוד 890. ב-16 באוקטובר לפני הצהריים הוטסו הצנחנים במטוסים ובמסוקים לגזרת התעלה. המפקדים תודרכו על ידי מפקד אוגדה 162 האלוף אברהם אדן וסגנו תת-אלוף דב תמרי ואנשי המטה שלהם. בתדרוך נאמר שעל הצנחנים להתקדם לאורך ציר טרטור, לחסל חוליות של ציידי טנקים ולפנות את הדרך לגשר הגלילים.

אלא שציידי טנקים אלה היו דיוויזיה 16 המצרית, שבלילה הקודם פגעו קשה בכוחות שרון באותו מקום. לפי קצין האג"ם של חטיבה 35 גיל דוד, הוא נפגש באותו יום עם חברו לקיבוץ בית-השיטה נתן שונארי שסיפר לו כי רבים מחייליו נקטלו בלילה הקודם ואחרים לא פונו משדה הקרב ואולי אף נותרו בחיים. גיל דוד מספר שהוא סיפר על כך בתדרוך אצל אברהם אדן. תמרי ביקש ממנו לעזוב את המקום כדי לא להפריע. בהקרנה הפרטית של הסרט 'החווה הסינית – רשומון' לפני שבוע הראה לי גיל דוד מסמכים סודיים מאותם ימים המבססים את דבריו. קצין המודיעין של חטיבת הצנחנים דרור צורף הכחיש באוזני בטלפון מארה"ב את סיפורו של גיל דוד, אך הודה שאחרי המלחמה הוא ראה צילומי אוויר שנעשו יום לפני הקרב, המצביעים על כוחות מצריים גדולים בגזרה. "מכאן שהיה מודיעין, אך הוא לא הגיע לכוחות" אמר צורף. כך או כך, הצנחנים נשלחו לחסל כמה חוליות ציידי טנקים במקום שהיה מתחם דיוויזיוני של האויב.

הצנחנים יצאו לחווה הסינית בהיערכות לא קרבית, בפריסה של חיפש ילד שאבד, ללא קצין טיווח ארטילרי ומתוך אמונה ששום דבר לא יעצור אותם עד שיגיעו בטיול לתעלת סואץ. אחד החיילים הפעיל בדרך טרנזיסטור ושמע מוסיקה (כפי שנהגו אנשי הפלמ"ח כשנסעו מירושלים להר-טוב לחלץ את הל"ה). משהגיעו הצנחנים למגע עם המצרים נחתה עליהם אש כבדה, רבים מהם נפגעו, הפיקוד חדל לתפקד והיחידות לחמו על שרידותן. מצד שני סירב פיקוד החזית לאפשר לצנחנים לסגת. הטעם לכך היה שתוך כדי הקרב קודמה על "ציר עכביש" הפתוח שיירת גשר הדוברות בפיקוד דב תמרי לתעלת סואץ. אף כי הצנחנים לא נשלחו במשימה לשמש חיץ אנושי בין המצרים לשיירת הגשר, בפועל החליט בר-לב לנצלם כבשר תותחים.

עם שחר, בעוד קטילת הצנחנים מתנהלת, נשלח למקום גדוד שריון בפיקודו של אהוד ברק כדי לפנות את ציר טרטור. לגדוד נפגעו טנקים אחדים מטילים מצריים וברק החליט לסגת לאחור. אבל נגמ"שים מגדודו חילצו במשך היום את פצועי הצנחנים ולא מעט חיילים בריאים. זה היה הפינוי שפסח על מחלקתו של דרור דחבש.

לאחר הקרב נשכחה המשימה המקורית שלשמה נשלחו הצנחנים, ונקבע במורשת הקרב של צה"ל ובזיכרון הלאומי של ישראל שבמלחמת הגבורה שלהם הבטיחו הצנחנים את קידום גשר הדוברות לתעלת סואץ ובכך הם אפשרו להעביר כוחות ואספקה לתעלת סואץ. רק ב-19 באוקטובר הגיע גשר הגלילים לתעלת סואץ. ביומני כתבתי אז "המצרים מצליחים להקים גשרים בתוך 45 דקות ואנחנו איננו מצליחים בתוך יומיים. אכן השתנה יחס האיכות בינינו לבין אויבינו".
http://www.makorrishon.net/article.php?id=1885