קבוצות דיון
גילוי מסמכים
נושא #5851
|
מנהל
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
09:14 03.06.04 |
  
 
|
יוסי בלום הלוי: קרב החווה הסינית - עובדות מוצקות !!
 |
From: Yossi Blum Halevi
Sent : Thursday, June 03, 2004 6:10:50
Subject: RE: גזר דין בעכביש 55 החווה הסינית מאמר של רזי יהל
Find attached herewith the WORD file of the articleקרב החווה הסינית - עובדות מוצקות ולא רשומון !
יוסי בלום הלוי - יום העצמאות – 56 למדינת ישראל
אולם ענב בבניין גן העיר בתל אביב של יום שישי 23 לאפריל 2004 המה מאדם: לוחמי גדוד 890, הורים שכולים, חברים לנשק, אנשי תקשורת, עיתונאים, אנשי אקדמיה, סופרים ומפקדים.
סיפור המלחמה של ניר טויב: החווה הסינית – סיפור רשומון, היה מתוקשר היטב, וזכה לדיווחים נרחבים בעיתונות הישראלית. הסרט, שהיה אמור להיות מוקרן בערב יום הזיכרון בערוץ השני – לא שודר. לוחמי גדוד 890 הפגועים והמושפלים מאז הקרב ההוא, שציפו כי ייסגר סוף סוף מעגל השתקה ארוך שנים נכזבו ונבגדו שוב. לדעת הכותב, הייתה ההקרנה בבחינת ניסיון המערכת לראות, האם יעזו השתקנים להפר שתיקם אם לאו. ומשפתחו הלוחמים לראשונה את פיהם - נכנסה לפעולה מכונת ההשתקה המשומנת היטב של בעלי עניין, לפי תסריט מוכתב מראש של חלק מהמארגנים. כאן חייבים לשאול: מדוע סותמים פיות? מדוע גם אחרי 30 שנים אנשים דבקים בגרסאות שהוכחו כשקריות? ומדוע אנשים בתקשורת ממשיכים, למרות הזמן שחלף, להמשיך ולכבוש את האמת? ספור הסרט הזה הוא ספורה של החברה הישראלית, וסיפורה של תרבות השקר וההסתרה של מערכת הביטחון ושל התרבות השלטונית בממסד של מדינת ישראל. ראשון הדוברים בכנס היה יוסי מולה, מהרשות השנייה, שסיפר על חברו, מפקד בגדוד 890 שעלה לרמת הגולן בתום הקרבות בסיני, ושם בשיחת נפש עמו, התנבא ואמר, כי יבוא יום וסדק יובע בחברה הישראלית, ונבואתו התגשמה, וכי הסדק הזה הגיע. עוד אמר כי זה איננו סרט על החווה הסינית זהו סרט על החברה היום : בתחושה זו החלה הקרנת הסרט. התסריט שיצר הבימאי, ניר טויב, התבסס על שילוב של קטעי ארכיון מהמלחמה עם סדרה של ראיונות ומונולוגים של לוחמים וקצינים, אז, מפקדים באוגדה 162 ולוחמים במפקדת חטיבה 35 וגדוד 890, ובהווה, מנהיגים בכירים במשטר של מדינת ישראל: אהוד ברק, מפקד גדוד הטנקים 100 בקרב החווה הסינית, רמטכ"ל וראש ממשלה לשעבר; יצחק מרדכי מפקד גדוד 890, אלוף שלושת הפיקודים ושר הביטחון לשעבר; אמנון ליפקין שחק, רמטכ"ל חבר כנסת ושר לשעבר, מנהיג מפלגה משותפת עם יצחק מרדכי. האלוף אברהם אדן, מפקד אוגדה 162 במלחמת יום הכיפורים וסגנו, תת אלוף דוב תמרי, כיום ראש חוג ללימודים אסטרטגיים באקדמיה הישראלית, קצין בכיר מאוד בצה"ל, האלוף עברי, מי שהיה מפקד זרוע היבשה בצה"ל. כמו כן השתתפו, בסרט או במחזה התקשורתי באולם ענב, גיל דוד, אז קצין האג"ם של חטיבה 35 בפיקודו של עוזי יאירי המנוח, שנהרג בקרב נגד המחבלים במלון סבוי, יהודה דובדבני, אחד שמשני סגניו של מרדכי, דורון רובין, ליפקין שחק, דוב תמרי, שונרי מפקד הסיירת של חטיבת הצנחנים 80, סגן חזי דחבש, אחד מגיבורי הקרב האלמונים; הדר' אורי מילשטיין שהופיע בסרט כבר סמכא בהיסטוריה של מליוה"כ, מחבר, "קריסה וליקחה". רואיינו גם חני זיו, סופרת מלחמה ששכלה את בחיר ליבה ואחיה במלחמה, החובש ורטה, וקולו של דרור צורף הקמ"ן של חטיבת הצנחנים, (דמות מפתח בפרשת המידע שמסרו השניים למפקדת אוגדה 162). גילוי הפרשה של אי אמירת האמת מצד בכיר המפקדים, מצדיקה כשלעצמה, את השבחים שהועטרו על הסרט, בהיותו הראשון שחשף את מערומיה של מערכת שדיווחי אמת מבצעיים, אינם נר לרגליה. יחד עם זאת, לכותב המאמר היו ציפיות שהסרט החשוב הזה, יתרכז בסיפוריהם של הלוחמים בכלל, ושל שרידי פלוגתו של יקי לוי ז"ל בפרט. סיפורו של חזי דחבש הוא סיפור מדהים בעוצמתו וחובה יהיה לספרו בכל מחיר. סודו של אל"מ גיל דוד, הובא לראשונה בכתבה של ברגמן ומלצר (*), ולאחרונה בסרט של ניר טויב (החווה הסינית – סיפור של רשומון) הוא לדעתי אחד הגילויים החשובים ביותר בהבנתם של כשלים חמורים שהתרחשו במליוה"כ ברמת הפיקוד, המבצעים והמנהיגות הצבאית בצה"ל בכלל, ובאוגדה 162, בפיקוד אברהם אדן ודוב תמרי, בפרט. מה היה סודו של גיל? ומדוע הגיב על גילוי זה דוב תמרי, כמי שכובע בוער על ראשו? מה קרה בשני הלילות של 15-16 ושל ה- 16-17 באוקטובר 1973 בחווה הסינית? מה גרם לטראומה העמוקה אותה חוו כמה מיחידות העלית של צה"ל: חטיבה 14, סיירת 582 של חטיבת הצנחנים, בפיקוד נתן שונרי, גדוד הסיור של אוגדה 143 בפיקודו של יואב ברום ז"ל, גדוד שקד וגדוד 890 של הצנחנים? בעוד שבליל האימים הראשון פעלו הכוחות הללו, להוציא גדוד 890 ששהה בראס-סודר, ת"פ אוגדה 143 שבפיקוד שרון, בלילה השני פעל גדוד 890 במסגרת אוגדה 162 בפיקוד אדן, אשר קיבלה אחריות גיזרתית לפתיחת הציר ולגרירת גשר הגלילים וציוד הצליחה שהיו קריטיים לשרידותו של הכוח שפעל בצד המערבי של התעלה ולהצלחת מתקפת הנגד. הפקודה אותה קיבל גדוד 890 התבססה, לכאורה, על מודיעין לקוי, כך נטען בגירסה הרשמית של צה"ל, ועל פיה נדרש גדוד 890 לחסל חוליות של ציידי טנקים שחסמו את צירי "עכביש וטרטור" כדי לאפשר לאוגדה 162 לחבור לאוגדה 143 ולהמשיך בלחימה מעבר לתעלה מערבה. תוצאות המידע הלקוי, כמו ההיערכות החפוזה, הרשלנית והמטעה הזו היו קשות ביותר: 44 צנחנים נהרגו בקרב, בנוסף ל- 14 שריונאים מגדוד 100 של חטיבת גבי עמיר בפיקוד אהוד ברק. עד גילויו של דוד גיל נותרו במשך 30 שנה שאלות פתוחות הקשורות לאמינות הגרסאות של המעורבים בפרשה: האומנם לא ידע מודיעין אוגדה 162 על עוצמת הכוח המצרי כאשר הורה לחטיבה 35 לטהר את השטח מציידי טנקים? האומנם כל המודיעין שעמד לרשות האוגדה היו צילומי אוויר ישנים מה- 7 באוקטובר על פיהם נקבע כי מדובר במספר קטן של חוליות ציידי טנקים? האם ייתכן שמפקדת אוגדה 162, שהייתה בהאזנה על הרשת הפיקודית, לא שמעה בזמן אמת את הרשתות של אוגדה 143 ולא הבינה מה התרחש בעת ההבקעה של מתחמי החווה הסינית (אמיר), סרוק ומיסורי בלילה הראשון? האם איש באוגדה 162 לא שמע את קריאות הקרב הנואשות של אמנון רשף, נתן שונרי, עמרם מצנע, אלמוג, אלי שגיא מסיירת 424 (שקד), כוח הטנקים הקטן של גלעדי ז"ל? ומה היה תפקידו של מודיעין פיקוד דרום, בהנחה שאוגדה 162 לא האזינה לרשתות הקשר? ומדוע הוא לא העביר מידע חיוני זה לברן ותמרי לאחר שבלילה הראשון שילם עם ישראל את המחיר הנורא הזה? אבל דוד גיל בא והפריך את כל השאלות הללו, כפי שגילו לנו רונן ברגמן ודוד מלצר: אוגדה 162 ידעה גם ידעה על גודל הכוח המצרי ועל מה שהתרחש בלילה הקודם במתחם החווה הסינית, אבל מח"ט הצנחנים, אל"מ עוזי יאירי ז"ל, שלח לשם את איציק מרדכי וחייליו בלי לומר להם מילה.. כך הגיע גדוד 890 לשטח ההיערכות במסוקים, וקיבל פקודה מוטעית בלא לדעת שהוא יוצא לקרב נגד כוחות עדיפים בהרבה של דיביזיה 16 המצרית וכוחות נוספים שהיו עמה, ואשר תוגברו לאחר אובדן ההפתעה של הלילה הראשון. כך נשלח גדוד 890 למשימת ההתאבדות שלו בלא סיוע ארטילרי ואווירי שהובטח לכוח, בלא סיוע של כוח שריון צמוד, ואף בלא ליווי של קצין תצפית ארטילרי מטעם האוגדה, עובדה שהייתה קריטית לכוח לאחר אש התופת שספג עם כניסתו לשטח ההריגה. גדוד 890 יצא למשימת ההתאבדות הזו כשהוא איננו מצויד בחימוש, במודיעין ואף לא בסיוע הרפואי שנדרש למספר הנפגעים הגדול בקרב זה. תוצאות הקרב היו מזעזעות. המצרים הכו בכוח בעת שהגיע לאזור ההריגה החשוף, בשטח המישורי שבין תעלות ההשקיה והמיקושים של החווה הסינית לציר לכסיקון-טרטור. 14 לוחמים מגדוד השריון 100 נהרגו בניסיון החילוץ של גדוד 890, ולבסוף אלה האחרונים יצאו לעזרת מחלציהם מהשריון. הסיוע האווירי שהובטח לא הגיע, קצין קישור ארטילרי לא צוות בעת יציאת הכוח לקרב, וקרב החילוץ נמשך 18 שעות ארוכות,עד שהכוח המאסף הגדודי שכלל את שרידי פלוגתו של יקי ז"ל, בפיקודו של סגן חזי דחבש יצא מהשטח. גדוד השיריון נסוג למעשה מהמערכה בלא שחילץ את הצנחנים, ובלא ביצוע המשימה. מוכר לכם הכינוי "טפלון" שהודבק למג"ד אהוד ברק? ומדוע קיבל מ"פ שיריון, לימים אלוף בצה"ל, צל"ש על פעולתו בקרב בו ברח הגדוד מהמערכה? סיפר אל"מ גיל דוד (אז רס"ן בחטיבה 35 בפיקוד עוזי יאירי): "היה לי קשה להחזיק את הסיפור הזה במשך 30 שנה, אבל הייתי חייב, כי לא רציתי לפגוע ולהוסיף כאב למשפחות השכולות, כי אני עצמי בן למשפחה שכולה, אחי נהרג שם כטנקיסט"...ומספר נתן שונרי בתחקיר המבצעי שנערך מיד לאחר המלחמה: "ביקשתי שיכניסו כוח חילוץ להצלת החבר'ה בפנים. החברה של אמרי (אמרי רון, סגנו של שונרי) התחילו להתרוצץ בין הדרגים השונים. כאן היה סיפור של חטיבה 14, שניסתה להיכנס ולא הצליחה. אני לא ידעתי כלום על המתחם. אם הייתי יודע לא הייתי נכנס בכלל. פה יש דברים שלא ברורים לי. לא ברורה לי התוכנית החטיבתית. לי נדמה שאמנון (רשף – מח"ט 14) לא ידע מה שקורה כאן, המטרה לא הייתה לקחת מתחם שלם, אלא לפרוץ את הצומת. לא ידעתי מעבר לכך. אני גם מעריך שהמח"ט לא ידע. כי אם הוא ידע, זה היה חמור מאוד". דבריו אלה של שונרי, מטילים אחריות למה שקרה בלילה הראשון גם על מפקדת אוגדה 143, שאף היא, כמסתבר, לא העריכה את הכוח המצרי שעמד מולה כששלחה את כוחותיה לקרב, אבל כאן עוד ניתן להבין שהמדובר בטעות של הערכה שהתרחשה טרם קרב. איש באוגדה זו לא האשים את הלוחמים שנפלו ונפצעו בקרב זה כתירוץ למחדל , כפי שתא"ל דוב תמרי האשים בצורה כה גורפת את קורבנות אי- אמירת האמת שלו, כפי שזו נחשפה בגילויו של דוד גיל:
כותב דוב תמרי (*) בכותרת: "מה כל היללות האלה? אני בכלל לא רוצה להיכנס לוויכוח הזה. הצנחנים עשו קרב אחד כל המלחמה, ואחר כך יצרו ממנו מיתוס. מכל מלחמת יום הכיפורים נשאר כאילו בתודעה דבר אחד –החווה הסינית". סוף ציטוט. וכאן באו דבריו של תמרי, הזועקים לשמיים בשם כל החללים שנפל ובקרבות מלחמת יום הכיפורים בכלל, ובקרבות אוגדה 162 בפרט: חברינו לגדוד 890 שנפלו בחווה הסינית, אלה של גולני וחיל הרגלים של צה"ל, בהם השתלח תמרי, ואלה מחטיבה 55, שנפלו בקרבות שערכו תחת פיקוד אוגדה 162 במתחמי מחטת-סולטן, "אורי" והעיר סואץ. אני אומר בריש גליי: התנשאות-גסה ועזות מצח שכזו, מצדו של מפקד בכיר בגייסות השיריון, תובעת לחשוף שוב ושוב את מחדלי אלה שהובילו את פיקוד דרום לכישלונות הקשים של מלחמת יום הכיפורים. על דברים חמורים אלה הוא חזר גם בסרט של טויב, ועוד החריף את הסגנון נגד הלוחמים שהיו קורבנות המחדל שלו. ככל הידוע מפקד האוגדה – אדן לא השתתף בקבוצת הפקודות בחפ"ק האוגדה אף כי בדיון שנערך באום ענב ב- 23 לאפריל 2004 ניתן להבין שהיה שם. זעם רב עוררו הדברים והכעס שנצבר שנים ארוכות התפרץ כלבה רותחת לעיני מצלמות הערוץ השני. בדיוק למצב הזה חיכו, האנשים שרצו להסתיר את האמת לעוד 30 שנה כדי לשמור על שמם הטוב, כביכול, באמצעות פניה זולה לרגש הרחמים כלפי המשפחות השכולות. תירוץ נדוש ומיתולוגי זה היה עלה התאנה של מוטי שקלאר מנכ"ל הרשות השנייה, כשביטל את הקרנת הסרט במוצאי יום הזיכרון ה- 56 לחללי צה"ל. תמרי היה סגנו של אברהם (ברן) אדן באוגדת הדגל המשוריינת של צה"ל – 162. כזכור, אדן, היה מפקד גייסות השיריון, גוף שהיה אחראי ישירות לתורת הלחימה של צה"ל, זו אשר בנתה והכינה את הכוח היבשתי שלו בצורה הרשלנית והגרועה ביותר, על פי לקחי המלחמה הקודמת ולא של המלחמה הבאה - מלחמה אשר האויב הכין אותה ביסודיות. מלחמה, שהפיקוד השחצני של בר-לב, אלעזר, אדן, רותם, תמרי וחבריהם התעלמו מסימניה המעידים עוד כשהופיעו במלחמת ההתשה; תורת חיל הרגלים שפותחה במקצח"ר במלחמת ההתשה לא יכולה הייתה, לו גם ניסתה, לפנות לכיוונים אחרים מסיבה פשוטה: הבר-לבי'זם ששלט בצה"ל ראה בדוקטרינת "הלם-השיריון" שהופעלה בהצלחה במלחמת 6 הימים, חזות הכל ומתכון להצלחה גם במערכות הבאות.לפיכך, תקציב חילות היבשה של צה"ל הופנה בעיקר לבניית עוצבות משוריינות, תוך הזנחה מכוונת של חיל הרגלים, יחד עם ניוון יכולתם של גדודי החרמ"ש בחטיבות השיריון לפעול כחיל רגלים מעולה במתחמי הנ"ט הסובייטיים של הערבים. גם הזרוע הארטילרית, ההנדסה, ואף המרכיבים הלוגיסטיים והתחזוקתיים הוזנחו לטובת עוצבות הטנקים. ועדת אגרנט קבעה שמפקדת גייסות השיריון בפיקוד אדן הזמינה כמות קטנה מדי של מובילים או מובילים קלים שלא הספיקו לצרכיי שינוע הצבא לחזית התעלה, זאת בשל התפיסה המוטעית שקבעה כי מוטב לקנות טנק שנוסע על שרשראות לחזית ולא עוד מוביל שאיננו יוכל לירות. הבר-לבי'זם השקיע הון עתק בקו מעוזים כושל, יקר ומיותר, שלא היה מסוגל לעצור כוח צבאי מסיבה פשוטה: במאות שנות היסטוריה צבאית הוכח בעליל, כי לא היה קו ביצורים סטטי אחד שהצליח לעצור כוח תוקף. אבל איזה ערך יש להיסטוריה הצבאית כשפיקוד אנטי-אינטלקטואלי מקבל החלטות שגויות הנובעות כתוצאה מלקחים בלתי רלבנטיים של מלחמת 6 הימים? צה"ל של תפיסת קו בר-לב העדיף להתעלם מהכשל של בניית הכוח, והכינו למלחמה אחרת מזו שהתחייבה, ותמרי, כמו חבריו לדרך, העדיף לטמון ראשו בחולות סיני; תפיסת קו בר-לב היא שגרמה למחדל ולאסון המבצעי הקשה ביותר שידע צה"ל בכל מלחמותיו, ולא המפקדה הנפרדת וחסרת ההשפעה של מקצח"ר. עובדה היא, שחיל הרגלים של צה"ל במליוה"כ יצא למלחמה על זחל"מים וציוד ממלחמת העולם השנייה, עם חגור עלוב, נשק אישי שלא תפקד באבק המדבר, ואם להאשים מישהו במחדל זה – טוב יעשה תמרי אם יפנה חיציו למפקדו הישיר במלחמה זו. ועוד כותב תא"ל מיל. דוב תמרי:
"הבעיה איתם, עם חטיבה 35, שלא רק שהם באו לא מוכנים לחווה הסינית, אלא הם באו לא מוכנים למלחמה כולה. הפיגור הכי גדול בין 67 ל- 73 היה של חיל הרגלים. הם עשו פעולות מיוחדות מעולות, אבל לא היו מוכנים למלחמה של ממש, צנחנים וגולני." זאת ועוד עזות מצח המעידה על אשמתו, לכאורה, של תמרי באי העברת המודיעין על כוחות האויב בחווה הסינית: " מה זה משנה אם יש מודיעין או אין מודיעין? אם אתה חושב שזה המבחן, אז יש לך טעות גדולה". סוף ציטוט. תמרי הוא מרצה בכיר לאסטרטגיה צבאית באוניברסיטת תל-אביב ובפורומים נוספים, דוגמת יד גלילי ברמת אפעל. במסגרות אלה מתחנכים ולומדים מקבלי החלטות בממשל הישראלי ובמוסדות מודיעין וצבא. טוב יעשו חניכיו של תמרי אם ילמדו על חשיבותו של מודיעין בכלל ומודיעין טקטי בפרט, שלא על פי תפיסה מוטעית זו. ותמרי עוד מוסיף חטא על עוון, וממשיך להשמיץ במילים הללו את גדוד 890 בחווה הסינית:
"השאלה היא אם אתה מוכן לסוגים משתנים של קרבות. הם ידעו להילחם רק על יעד מבוצר, ואז יש מפות ויש תצ"אות ויש נתיב התקפה וכיו"ב. פתאום הם מתמודדים עם משהו שונה, ולזה הם באו בלי קצין תיאום ארטילרי, בלי נגמ"שים, בלי הכנה מוקדמת וככה זה נראה – אז על מה היללות האלה? הבעיה היא שלא נוח להם לדבר על זה ולכן הם הולכים ומרכלים מאחורי הגב ולא מוכנים להיכנס לדיון אמיתי וישיר על הנושא" סוף דבריו של תמרי. אם עדותו של דוד גיל (ראה שם (*), ערב ה- 16 בחודש, הצעקות בחפ"ק) היא רכילות וגרוע מכך, שקרים ובדיות, טוב יעשה תמרי אם יפסיק להכחיש, לאחר טענתו גיל דוד, שבידיו המסמכים המעידים, שהן הן דיווחו בתחקירים שנערכו בכתב, לאחר המלחמה, שאכן הם ידעו על גודל הכוח העומד מול הצנחנים לפני ששלחו אותם לחווה הסינית. גיל דוד גיל מתאר בפרוט רב את שהתרחש בישיבה אותה ניהל תמרי בנוכחות מח"ט 35 יאירי וסגנו ליפקין שחק (מרדכי המג"ד לא נכח בפגישה אז). כשעודד קצין האג"מ של אוגדה 162 הציג את תוכנית הקרב לפריסה רחבה של הצנחנים לצורך חיסול ציידי הטנקים בחווה הסינית, קם רס"ן דוד גיל ואמר להם שהם טועים וכי נתן שונרי ספר להם מה קרה בלילה הקודם ובאיזה כוח מדובר. ואז, לפי גיל, תמרי קם ומציג לנוכחים תצ"א ישן מיום הצליחה..וגיל מתעקש ואז הקמ"ן של 35 דרור צורף שנכח בפגישה עם שונרי, קם ומגבה את גיל – ובכל הדיון הנוקב הזה, יאירי וליפקין שחק, לימים רמטכ"ל צה"ל, שותקים ומתקרנפים. ואומר גיל, אף אחד לא הטיל ספק בדברי, אבל הם העדיפו לראות זאת בצורה אחרת. וכשהוויכוח נמשך הורה דוב תמרי למח"ט הצנחנים לסלק מהישיבה את דוד גיל ודרור צורף. ומבחוץ הם שומעים כיצד נאמר שם שהכוח של שונרי הם חיילים מבוגרים מדיי ושהם פשוט הובסו בקרב...ובשעה 10 בלילה מגיעים היסעורים עם הצנחנים ואיציק מרדכי, וגיל נוכח בתדריך שעוזי יאירי נותן לגדוד. מילה אחת לא מספר יאירי למרדכי. עם כל הציניות וחוסר האמון שנבעה בצה"ל מאז מלחמת ההתשה ומהמלחמות שבאו לאחריה החל מהפקרצת חיילי המעוזים לנפשם וכלה בארועי הפקרת יוסף מדחת בקרב יוסף, קשה להבין כיצד דוב תמרי, מן המיתולוגיים במפקדי צה"ל, גיבור קרב חירבת צופין וקלקיליה מתייחס לחיילים בכלל ולאינטלקט של אנשים בוגרים ומשכילים בפרט, בשחצנות פרועה הגובלת באי מוסריות בוטה. מאז הכה פאטון את הטוראי מוכה הלם הקרב בבית החולים הצבאי בסיצליה חלפו יותר מ- 60 שנה. וכבר ראינו כיצד קצינים בצבא הבריטי וצבא ארה"ב נוהגים כבוד בנופלים, מתנצלים בפומבי ומודים בשגיאותיהם שהובילו לאובדן חיי אדם. ראו – אפילו אלי זעירא הודה בשנה ה- 30 למלחמת יום הכיפורים במחדל המודיעיני, והביע צער על טעותו. מה ייגרע מחלקו של תמרי אם יודה בכישלון הצורב ובאי הפקת לקחים מקריסת אוגדה 162 ומהמנהיגות הבלתי ראויה שהופגנה בכל מהלך המלחמה. תרבות השקר שהשתרשה בצבא הובילה את הלוחמים לאסון. אבל לא רק גיל הזהיר את עוזי יאירי. גם רס"ן מיל. מיכה שטנר שהיה קצין מודיעין של גדוד הסיור 87 בפיקוד יואב ברום ז"ל, לחם בגזרת לקסיקון טרטור, נפצע בקרב וחילץ עצמו מהשטח. הוא ראה את עוצמת הכוח המצרי ולמחרת הוא הגיע לאוגדה 162 ופגש ביאירי היוצא מהתדריך עם חומר מודיעיני מיושן. הוא הזהיר אותו ואמר שלא מדובר בציידי טנקים, וכי יש שם כוח עצום, וגם כוחות שלנו, פצועים ונפגעים שפזורים בשטח. עוזי השיב לו: "סמוך עליי, אין שום בעיה" והלך לדרכו. אמנון ליפקין שחק הגיב בכתבה (*) על הדברים: "אני לא יודע מי מאכיל אותך, אבל הסיפור שאתה מספר לי זה קשקוש באלאבוש". מדוע נהגה אוגדה 162 כפי שנהגה בחווה הסינית:
מסקנת הכותב היא, בהסתמך על עדותם של גיל דוד ודרור צורף, קצינים מחטיבת הצנחנים של יאירי, שהמטה של אוגדה 162 שלא הוכיח, אם ננקוט לשון המעטה, דבקות ורוח קרב במילוי משימותיו בקרבות ה- 8 באוקטובר ולאחריהם, לא שש להסתכן בקרב עליו הקיזה אוגדה 143 את כוחה בלילה הקודם. הם העדיפו להטיל לקרב כוח סדיר, חטיבה 35, ששני מפקדיה הבכירים הסכימו, למרות האזהרות שקיבלו, להעביר ללוחמי הגדוד שתחת אחריותם הישירה, מידע מוטעה כאשר הם מסתירים ממנו את העובדות על גודל הכוח העומד מולם. היה זה אוסף מקרי אבל טרגי של קצינים שנאמנותם לחייליהם נמצאה במקום שני לאחר קרייריזם אישי וניסיון למצוא חן בעיני מי שעשוי לקדמם בעתיד. עוזי יאירי, כך ניתן לפרש את הדברים הבין את חומרת מעשיו לאחר תום הקרב. הוא ביקש להשתחרר מהפיקוד על החטיבה ונפל 19 חודשים אח"כ בקרב על מלון סבוי, בנסיבות המזכירות התאבדות אישית. אבל מסתר שמצפון הוא דבר אינדיבידואלי בקרב אלה שעשו קריירה מזהירה שנים אחר כך. גם ביחס ליצחק מרדכי נותרו שאלות פתוחות. בראיון שנערך ללוחמי הגדוד לאחר המלחמה על ידי רוני סרנת מהטלביזיה הישראלית, ספר חזי דחבש (מחברת תמלילים עמוד 5- 6 מתוך 39) ציטוט: "היה וויכוח אם לשלוח אותנו או לא (לחווה הסינית י.ב.ה). הלוא יום אחד עלו על החווה גדוד צנחנים מילואים, הגדוד של נתן (שונרי) אמרו שנתן בא לאיציק (המג"ד) ואמר לו שזה מסוכן, ופחות מחטיבה של טנקים וחטיבה של שצנחנים – לא כדאי לעלות על המקום הזה. הוא (המג"ד) רץ לעוזי (המח"ט) ועוזי שאל את מפקד האוגדה והנ"ל אמר לו שיש רק חוליות נ"ט" סוף ציטוט. האומנם גם מרדכי ידע או לפחות שמע משהו ולא פעל כפי שמפקד אמור להיות מחויב לשלום לוחמיו?חמורה במיוחד גם העובדה ההיסטורית המכרעת לגבי יכולתם הצבאית של אדן ושל סגנו תמרי בהבנת שדה הקרב ומניתוח המודיעין שהיה ברשותם: למעשה, ציר עכביש, אף שנשלט באש מציר טרטור המקביל לו מצפון, היה למעשה פתוח במשך כל הזמן לאחר קרב ההבקעה והצליחה של אוגדה 143. אוגדה 162, שהובסה קשות בהתקפת הנגד המערכתית של צה"ל ב- 8 באוקטובר, לא רצתה לקחת אפילו את הסיכון הקל ביותר, כדי לעבור תחת אש את ציר עכביש כדי לחבור לאוגדה 143. זוהי תמצית האירוע הטרגי של קרב החווה הסינית. תמרי ואדן חששו, כנראה, לומר לצנחנים את האמת, משום שכבר נתקלו בסירוב של כוח צנחני מילואים לבצע פעולת התאבדות דומה על מיסורי כמה ימים קודם לכן (דברי אריאל שרון רוה"מ בכנס בית ליד אוקטובר 2003 (ראה גם קריסה ולקחה – אורי מילשטיין). לו מסרו את המידע לצנחנים – הם היו פועלים בשיטה אחרת, תנועה גדודית בהיעדר מודיעין. במצב זה נעה יחידת סיור, מחלקת חוד, פלוגת חוד לפני הכוח העיקרי, אשר נע תא שטח אחד לאחור. כוח החוד ימסור מידע מודיעני בזמן אמת לכוח העיקרי, שיכול לפעול בחיפוי הדדי ולמנוע מצב נורא כפי שנקלע אליו הגדוד באותו לילה – פרוש "לסריקה נגד ציידי טנקים" על שני ק"מ בלילה בהיר בשטח הריגה ןללא יכולת לרכז מאמץ חיפוי הדדי ולפעול בהתאם לפעולות האויב מנגד. היה פאתטי לשמוע באולם ענב את מאיר פעיל ואברהם אדן משבחים את השמדת חטיבת השיריון המצרית שנעה על גדות האגם המר הגדול לכיוון הארמיה השניה כדי לנתק את צה"ל ולסגור את התפר הענק שהיה בין שתי הארמיות. לא היה למצרים, כפי שתיאר שאזלי בספרו את הקרב בו השמידה אוגדת אדן את הטנקים המצריים, תוך השוואה לקרבות חניבעל... יש להזכיר לתמרי ולאברהם אדן, מפקדי אוגדה 162 יללות אחרות, לאוו דווקא מפי הצנחנים אלא דווקא מפיו של מי שנקרא 40 ברשת הקשר – מפקד האוגדה בכבודו ובעצמו: בספר התקדשות זיכרונות ממלחמת יום הכיפורים עמ' 275- 276 מעיד סא"ל דודו הלוי, אז מג"ד גדוד הסיור המשוריין 189 מחטיבת גבי עמיר שצורפה לברן, ומספר על התבוסה אותה נחלה אוגדה 162 במתקפת הנגד הכושלת של צה"ל נגד הצבא המצרי בשמונה באוקטובר 1973. גדוד אחד של אסף יגורי הושמד ומפקדו נפל בשבי. הגדוד של חיים עדיני נפגע קשות, שאר הכוחות באוגדה – 9 גדודי טנקים של אוגדת הדגל המפוארת של צה"ל, בצעו את פקודת ההתקפה אבל לא בצעו את המשימה. אדרבא, דיווחים שקריים שהועברו לגורודיש באום חשיבה מציינים "הצלחה, של אוגדת ברן ותפיסת גשר הפירדאן". כתוצאה מכך הורה גורודיש לאוגדה 143 לרדת דרומה, לעיר סואץ לחפש גשר מצרי, שאולי יימצא שם, ולצלוח את התעלה. שרון שראה מקרוב את התבוסה שנחלה אוגדה 162, שידל את גורודיש לבטל את הפקודה לירידה דרומה, אך ללא הועיל; ובנוסף לתבוסה של אוגדה 162, איבד צה"ל באותה מתקפה כושלת שטח חיוני אותה החזיקה אוגדה 143 סמוך לתפר שבין שתי הארמיות. ואז מתחילה ב- 15:30 התקפת נגד של דיביזיה מצרית לניצול ההצלחה באזור שבין שחף (גשר הפירדאן) למתחמי "הברגה" בציר "חביבה". מספר דודו הלוי: " אני מחזיק את הכלים אחורה ורק אחד קדימה לתצפית, שלא ייפגעו לי הכלים לפני שיגיעו לטווח. אנו מקצרים טווח קדימה. אנו גדוד אוגדתי (שומעים ומדברים עם כולם ברשת האוגדתית). שמעתי בקשר משהו שלא מסתדר לי: שמוליק כאן ברן! מתגלגלת עלי התקפה אוגדתית, ואני לא יכול לעמוד. אני צועק על הקשר: באיזו רשת אנחנו שומעים? הקשר אומר לי ברשת אוגדתית! ואני שומע את ברן בוכה בקשר לשמוליק : שמוליק, כאן ברן! הלכה לי האוגדה! וגונן משיב: ברן, כאן שמוליק - שומע, עבור! ברן: מתגלגלת עלי התקפה אוגדתית ואני לא יכול לעמוד מולה, עבור! וגונן עונה לו: המתן שניה! אחר כך חוזר אליו: ברן, כאן שמוליק, אריק יעלה מדרום. ואז מצטרף קצין האג"מ של ברן (42 בקשר) ואומר: שמוליק! הצלת אוגדה בצה"ל! ואני שומע אותם ומקלל: "כּוּס-האימא" שלהם! אנו, 7 נגמ"שים ושלושה טנקים על הברגה, משמאל ומאחור כביש החת"מ; לפחות בשלושה טנקים מאחור נפתחים המדפים והצוות בורח מזרחה. ואתה רואה Male Down (קריסה) של אוגדה. ואני משוקשק לאללה ומבוהל. שואלים אותי מה עושים הלאה? ואני עונה להם: תחנות בורי, כאן קודקוד! נשארים כאן להילחם! ופתאום מגיע דוב תמרי, ושילה ששון עם כמה טנקים. נַתְקֶה ניר צועק בקשר: הטנקים בורחים לי! ואז מקימים נקודות ביקורת על הצירים לעצור את הטנקים ולהחזיר אותם לקרב. ואני משאיר את הטנקים בעמדות ועם שבעת הנגמ"שים, כמו הבריגדה הקלה בסרטים, יוצא ותוקף את המצרים באגף ודורס אותם עם השרשראות. ברן טוען בספרו שהוא היה בקרב הזה קדימה באזור הברגה וזרקור. הוא לא היה שם כמו שהוא טוען"... ועוד אני רוצה להזכיר לדוב תמרי את קורות המלחמה מלפני 30 שנה כאשר חטיבות השיריון שתחת פיקוד אוגדה 162 סרבו לזוז ולו מטר אחד קדימה ללא התקפה מקדימה של מחלקות ופלוגות חי"ר וצנחנים שפתחו את הצירים והצמתים עבורם. ושוב, אני שואל עצמי, מהיכן השחצנות ועזות המצח הזו לומר את הדברים חסרי השחר שתמרי כתב בידיעות אחרונות? כוחות הצנחנים וחיל הרגלים היו בשר התותחים במלחמה הזו, וגבורתם הייתה כגבורת הטנקיסטים, ושאר לוחמי צה"ל - הטוראים שנצחו במערכה למרות מחדלי הפיקוד. אני חייב להזכיר לתמרי ולחברו אברהם אדן. בכמה מהמקרים הידועים לי, בהם כוחות מחטיבה 55 (247) פעלו ת"פ אוגדה 162, לא הוצגה למפקדים וללוחמים שלנו מחויבות מבצעית ומוסרית לגיבוי ולחילוץ כוחותינו ברוח אחוות הלוחמים של צה"ל. אמת, מלחמה איננה חברת ביטוח, אבל במבצעי מודיעין ופשיטות שערך גדוד הצנחנים בו שרתתי עבור אוגדה 162, לא הפגינה האוגדה מחויבות ללוחמים ולא הבטיחה ולו במינימום ההכרחי כוחות ואמצעים לצורך השבתם מהמשימות שהוטלו עליהם. תקצר היריעה במאמר זה מלפרט את הדברים שתועדו בספרי החל ממבצעי מודיעין ופטרולים אלימים שערכנו במסגרת האוגדה, עבור לקרבות במחטת סולטאן ומתחם "אורי" וכלה בקרב הנורא בעיר סואץ. לוחמי אוגדה 162 כלוחמי צה"ל האחרים הקריבו נפשם ולחמו במלחמת יום הכיפורים ככל האחרים, והמשל, אין חיילים גרועים אלא רק מפקדים גרועים, כואב ככל שיהיה, הוא המסקנה היחידה מניתוח ומדיון עניני על תוצאות מלחמת יום הכיפורים. האלוף במילואים אברהם אדן פרסם באותו גיליון עצמו (*) מאמר פאטתי בשם: "חדל קשקשת ברשת". צר היה לקרוא את הדברים, אך דומה שהאיש לא שכח דבר ולא למד דבר. לא למד על כישלון קו בר-לב אותו הקים אישית תחת הוראת חיים בר-לב, לא הסיק מסקנות על כישלון תורת הלם השיריון, אותו למדו גדודי הטנקים שלו במתקפת הנגד הכושלת אותה ניהל ב- 8 לאוקטובר, לא למד דבר על הפעלת השריון ביום האחרון למלחמה, כשהכניס – שוב בלא מודיעין ובלא הכנה, כוח חי"ר מעולה לתוך העיר סואץ בליווי חרמ"ש שלא אומן ללחימת שטח בנוי, וטנקים שלא מיועדים ללוחמה באזור סגור, שלא מאפשר תמרון ואש, וכשהקרב הסתבך – לא גילה מחויבות לחילוצו. ועוד תבוסה נוראה שחיילי צה"ל ואוגדת מנדלר חוו על בשרם הייתה זו ב- 7 לאוקטובר 1973 החל משעה 2 בצהרים ועד למחרת היום, כאשר על פי תוכנית כושלת ואובדנית בשם "שובך-יונים", נשלחו לטבח גדוד 9 של השיריון ואבדו כל מעוזי התעלה, בקו אותו הקים ובנה אברהם אדן, ואשר קרוי על שמו של חיים בר-לב, הנחשב בעיני מוקיריו "גדול מפקדי השדה של צה"ל בכל הזמנים". ואם על עיסה זו רוצה הנחתם להעיד, אוי לנו שלכך הגענו. מן הראוי ביום העצמאות ה- 56 למדינת ישראל –30 שנה למלחמת יום הכיפורים, יתנצלו האחראים למחדל והסתרת האמת בחווה הסינית ה בפני הנופלים והלוחמים. לא רשומון הוא הסיפור האמת כולה גלויה לעין השמש!
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
(*) החווה הסינית – האזהרה שאיחרה 30 שנה 7 ימים - ידיעות אחרונות, 3 באוקטובר 2003.-
יוסי בלום הלוי – הוא לוחם וחוקר של מלחמת יום הכיפורים. שרת בחטיבה הצנחנים 55 משחררת ירושלים וצולחת התעלה. מחבר הספרים "כשקוראים לצנחנים" - מערכות 1972, "התקדשות – זיכרונות ממלחמת יום הכיפורים" – מתאם 1999. עובד כאיש מחשבים, בחברת הייטק.
http://www.4law.co.il/tap1.pdf
|
|
 
  
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
 |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
09:49 03.06.04 |
|
|
2. אל''מ במיל' מגיב במכתב תשובה ליוסי בלום הלוי...........
בתגובה להודעה מספר 0
|
ליוסי בלום, שלום.
מאמרך הרצ"ב מעניין מאד וניכרים כישוריך בכתיבה רהוטה ושוטפת.
ברשותך מספר הערות שלדעתי ראוי לקחתן בחשבון:דרור צורף לא העיד ועד כמה שזכור לי גיל לא דיבר בשמו אלא ציין את נוכחותו בקפ"ק, מה שלא מעמיד את גיל שלא בנוח בעקבות שלילת דבריו - הלא צפויה - על-ידי אותו קמ"ן 35 דרור צורף, למראיין בסרט.
לא דייקת כשציינת בטעות שפלוגות הגדוד לא עודכנו בנוגע להיתקלות של גדוד שונרי יום קודם. למרות שבאופן פרדוקסלי אמנם הכחישו בעיתונות איציק ואמנון על כך שקיבלו את המידע עליו (פרשיית גיל דוד) אבל לא רק שהם ידעו ועדכנו אלא כפי שמעיר לך כאן גם גיל דוד המידע היה מירבי! ומסתבר שלא רק אני שמעתי זאת בתדריך. הטעות, ההתעלמות או אי ההבנה – You named it - שההתמקדות באינטרפרטציה של המידע בחוליות ציידי טנקים, היא שהיתה הטעות הגדולה. פרדוקס לא פחות גדול הוא שברן ידע היטב שמבוצרת בשולי 'מיסורי' דביזיה 16 וזאת הוא אינו מכחיש, לפחות בסרט.
ספקותיך באשר לנאמנות איציק ועוזי לחייליהם אינה במקומה וודאי שאינה נכונה. להגיד למפקד/גדודאי/צנחן דברים כאלה זו האמירה החמורה ביותר כלפיו, שאפשר להעלות על הדעת. ולפחות בנוהל ובניהול הקרב לא היה לכך שום סימן. ככל שזכרוני אינו בוגד בי שניהם היו נטולי כל שיקול של תדמית ויוקרה. לא כאן המקום להיכנס מה התחולל אצל כל אחד בפני עצמו לאחר המלחמה. אני גם משוכנע שיש להפריד באמירות לגביהם (זה – חלב וזה - בשר).
אחד הנעלמים הגדולים הם מקומו וחלקו של ברן בקפ"ק (כזכור, לטענת גיל דוד הוא ישן באותו זמן) בהתייחס לדומיננטיות של דוביק' תמרי. יחד עם זה צריך לציין את האומץ של ברן להגיע לכנס במרכז עינב. בכלל ההופעה של ברן בסרט, ככל שהתרשמתי, כולל מהזדקקותו לעזרתה של רעייתו ללמד עליו סנגוריה – הייתה כך נדמה די בהויה ואפולוגטית.
סוגיית ה'חוד הרחוק' נתונה לשיקול דעת המפקד ולא הייתי (במקרה זה כמפקד החוד, לפחות בחלק מהתנועה) פוסל אותה אך ישנן מספיק סוגיות שנויות במחלוקת בפרשת החווה הסינית ולא נכון יהיה לגלות חכמה שלאחר המעשה דווקא בסוגיה זו. נכון יהיה להימנע מכך גם משום שישנן סיבות שיכולות לתמוך באותו תנ"מ בו בחר המג"ד.
אני מעריך את התגיסותך ומאמציך לחשוף את האמת ולהוקיע את כל תופעות הלוואי השליליות. עם זאת נותרו לא מעט דילמות שנחשפות מפעם לפעם וכדאי לתת עליהן את הדעת - לא כל שכן לעסוק בהן - ראוי לעשות זאת ביחד עם כאלה שלקחו בפועל חלק בקרב. אין בדברי אלה כהוא-זה מלפגוע אלא להיפך, לעודדך להמשיך ולחתור בטקט וברגישות כדי לגלות את האמת, גם אם היא מרה וכואבת. בברכה,
זי יהל
http://www.4law.co.il/tap1.pdf
|
| |
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
11:16 03.06.04 |
|
|
3. גזר דין בעכביש 55 החווה הסינית מאמר של אל''מ רזי יהל!!
בתגובה להודעה מספר 2
|
-Original Message-
Sent: Friday, April 23, 2004 12:18 AM
Subject: גזר דין בעכביש 55 החווה הסינית מאמר של רזי יהלגזר דין ב'עכביש 55'
41 מלוחמי גדוד 890 מחטיבת הצנחנים הסדירה נהרגו ולמעלה מ-100 נפצעו בקרב "החווה הסינית" במלחמת יום הכיפורים. לאל"מ במיל' רזי יהל (שדה בוקר), שלחם שם כמילואימניק', זיכרונות הקרב אינם נותנים מנוח. לדידו השאלות הקשות באמת נותרו עדיין פתוחות וללא מענה מוסמך
רזי יהל
למעלה מ-30 שנים עברו והדי-הקרב של גדוד 890 ב'חווה-הסינית', בחזית הדרום, סמוך לתעלת סואץ בלילה וביום ה-17 באוקטובר - עדיין לא נדמו. גם כאן, כמו בפרשיות סתומות אחרות בתולדות מערכות ישראל, נתונים עדיין 'שחקני-משנה' רבים מאותו מחזה מייסר בתחושות כאב וצער עמוק, זיכרונות מחרידים ותחושות חידלון. לעומת זאת אחרים מבין בעלי התפקידים הראשיים באותה מפלה, נתונים עדיין במסע בלתי פוסק של דאגה לשכתוב ההיסטוריה, לשדרוג ולמירוק בלתי פוסק של תדמיתם.
מתבקש לערוך מחקר מעמיק על שהתרחש שם ולו רק לאור השאלות הנוקבות ששבות וחוזרות על עצמן מאז, כחלום בלהות, אצל רבים מאלו שנחלצו בעור-שיניהם מאותן שעות חידלון אינסופי בתופת של 'מיסורי' (שם קוד למרחב שנועד להיות חווה-חקלאית שנהוג היה לכנותה 'החווה-הסינית'). אך מסתבר שהפתרונים אינם נתונים ביד אותם 'שחקנים משניים' שמרביתם ממלאים פיהם מים ומתקשים לנדב מידע.
על מי שיחשוף את האמת מעל אותו סיוט שהתרחש במתחם 'מיסורי' יהיה לברר לא רק על שהתרחש במהלך אותן 17 שעות לחימה אלא בעיקר על מה שנאמר, ולא פחות על מה שלא נאמר, במהלך ההכנות ליציאה לאותה משימה. במלאת 30 שנים לקרבות מלחמת יום-הכיפורים, בדברים שפורסמו בתקשורת, העלה קצין האג"מ של חטיבת הצנחנים דאז, אל"מ (מיל') גיל דוד, טענות קשות מאד כלפי מפקדי אוגדה 162 - אברהם אדן (ברן) וסגנו דוביק' תמרי - על המשימה חסרת-סיכוי שהוטלה על חטיבתו ועל גדוד 890, לפתוח את הצירים 'עכביש' ו'טרטור' לתנועת אמצעי הצליחה מכיוון 'טסה' מערבה, אל תעלת-סואץ.
בדבריו טען גיל דוד שלא רק שמפקדת אוגדה 162 מנעה מהגדוד מידע חיוני אלא שגם עיוותה את תמונת המצב בפני פקודיה הצנחנים ויצרה אשליה שהמעיטה בקושי ובבעייתיות משימתם במרחב 'מיסורי'. המשימה
ב-16 באוקטובר, עם סיום משימותיה בחלקו הצפוני של מפרץ סואץ, נקראה מפקדת חטיבת הצנחנים להגיע בבהילות ממרחב אבו-רודס לתדריך למשימה חדשה בחפ"ק מפקדת האוגדה ליד מחנה 'טסה'. הכוח היחיד שהיה תחת-פיקודה הישיר של מפקדת החטיבה (המח"ט אל"מ עוזי יאירי, סגנו סא"ל אמנון ליפקין-שחק וקציני האג"מ והמודיעין של החטיבה) כלל רק את גדוד 890 בהרכב של 3 פלוגות לוחמות, פלוגה מסייעת (ללא מחלקת המרגמות) ופלוגת מפקדה שכללה גם את מחלקת הרפואה וכן את הפלוגה הכירורגית החטיבתית (בפיקוד ד"ר אפרים סנה).
על התדריך לקראת הקרב, אותו צריך לראות כאחד ה"קלקולים" הבולטים במלחמת יוה"כ, סיפר המח"ט עוזי יאירי לאחר המלחמה: "טסתי לכאן בהליקופטר... פגשתי את ברן ואת גורודיש. מה שהסבירו לי... אריק מעבר לתעלה, העסק סגור על-ידי ציידי טנקים... קח כל מי שיש לך ביד...תתפרס... תנוע ותהרוג אותם, ותהרוג אותם... אני אז לא הבנתי בדיוק את המשמעות של החווה הסינית ו'מיסורי' ... לא היו שום פקודות ושום תדריכים; לא היה שום מודיעין (אין לי טענה לאף אחד). סרוק את 2 הצירים פרוס וגם כבוש את 'עמיר' (מבנה החווה הסינית). אמרתי:...קו דם כל נגיע ליד עמיר, נראה מה זה ואח"כ נראה מה הלאה". במקום אחר מפתיע עוזי יאירי בצטטו את ברן מתאר את משימת הגדוד: "...לפרוס פריסה רחבה, לשמור עתודה מאחור, לסרוק, להיתקל ולהתגבר".
גירסת אברהם אדן (ברן) להגדרת המשימה לא היתה שונה מהותית: לנקות את כל השטח ובסופו של דבר לכבוש גם את החווה הסינית". "...המשימה בפירוש היתה טיהור שני הצירים 'עכביש' ו'טרטור'. ונאמר שאם זה ילך קשה להסתפק בציר אחד, על מנת להעביר בכל מחיר שציר אחד - ולאו דווקא בטרטור אלא (אפשרי גם) בעכביש - להעביר את הגשרים".
מאוחר יותר הצטרף אל קציני החטיבה לתדריך אצל מפקדי האוגדה גם גם מפקד גדוד 890 איציק מרדכי (אותו הגדיר העיתונאי אמיר אורן: "לוחם מעולה בדרג השדה, סוחף במנהיגותו הקרבית מול אש"). בחוברת שהוציא הגדוד עם סיום המלחמה מתאר המג"ד:
".. אמרו לי: אין זמן. צריך להתחיל מהר לנוע... דני מ. (נמצא) עם כוח קטן מעבר לתעלה... ואין ראש גשר ולא גשר. גדוד סיור שניסה לפתוח את ציר 'טרטור' הושמד בחלקו הגדול. חיילים שלנו, צנחנים וטנקיסטים שנפגעו, מפוזרים בשטח, לא יודעים את מקומם המדויק. יודעים שמצומת 'טרטור' - 'עכביש' ומערבה נפגע כל טנק שניסה לנוע ביום לעבר התעלה ושום דבר לא הצליח להתחבר במשך היום עם הכוח הנמצא בצידה השני של התעלה. המשימה היא לטהר את אזור הצירים 'טרטור' ו'עכביש' (במרחב החווה-הסינית) ולפזר כוחות בשטח מצפון לציר 'טרטור' כדי להוות מעין חיץ ולמנוע מהמצרים אפשרות להסתנן בחוליות ולפגוע בכוחותינו הנעים על הצירים... הגדוד צריך להתפרס עד למרחק של 2.5 ק"מ מציר טרטור, טווח טילי הסאגר, כדי להוות חיץ".
בדיעבד, ניתן כיום להבין כי הגדוד יעמוד במשימתו כל עוד יאפשר לאוגדה - ולא חשוב כיצד - להניע את כוחות הגישור על אחד משני הצירים להשקה בתעלה כדי לאפשר את צליחתה. הקרב
בסופו של דבר, בשעה 24:00 נותן איציק המג"ד ליקי לוי, מפקד פלוגה ב', אישור לתחילת תנועה. כעבור כשעה שבמהלכה נע רגלית בפריסה מאד רחבה עם 'חוד' (כוח קדמי) יחסית צמוד - מוצא עצמו הגדוד נתקל במארב המצרי. עצמת האש היתה כה חזקה עד שהיא מאלצת את מפקדי החטיבה והגדוד לקבל החלטה לחלץ את הגדוד לאחור מחמת עדיפותו הבולטת של האויב המחופר והחמוש במגוון מרשים של כלי נשק שטוח ותלול מסלול, נ.ט וטנקים.
במקביל הם מנסים להכפיף לעצמם סיוע (מרדכי: "ביקשתי תגבור, לא חילוץ") שגם כשהגיע - חיל- אוויר, ארטילריה ושריון - קצרה ידו מלהושיע.
כך, במהלך דקות ספורות נוסף גדוד הצנחנים לרשימה מכובדת של גדודים שנפלו למלכודת שטמן להם בפשטות בלתי-נסבלת כוח מתוך חטיבה ממוכנת מהארמייה המצרית השנייה, בתחום הצירים 'עכביש'-'טרטור'. אלא שבשונה מהפעמים הקודמות המתין הפעם המארב המצרי פרוס בקו חזית אחד, רצוף, מהאופק הצפון-מזרחי ועד לאופק הדרום מערבי, מחופר היטב, על-גבי שלוחה מאורכת ומוגבהת במטרים ספורים מעל הבקעה שאל תוכה נכנסו פלוגות הגדוד. כל מי שהיה צריך, הסתער
כבר מהתחקיר הראשון שנערך בהקשר למה שהתרחש בקרב, אפשר היה להתרשם מתחושת האשמה הכבדה של המח"ט עוזי יאירי, שלא הרפתה ממנו עד יומו האחרון (עוזי נהרג מאש מחבלים בפעולה לחילוץ בני ערובה מידי מחבלים שחדרו למלון סבוי בת"א, ב-5 במרס 1975) "...(היתה לנו) מקסימום שעה אחת מירידה וקבלת פקודה: 'נוע, זוז מיד ומהר'. ואם אמרתי לאיציק: 'מה אתה מזדחל' (כבר בתנועה הרגלית) זה כמובן בניגוד לאופי שלי שאני כן אוהב את ההליכה האיטית, ואת המשקפת ואת התצפית ואת הבדיקה" "...לפחות שאיציק ידע שאם הוא מקבל את הפקודה לזוז מהר וקדימה, זה כי אני קיבלתי פקודה, כי מישהו מעליו קיבל פקודה: תעשה מהר ותזוז". ומוסיף המח"ט "רק מילים טובות" (על לוחמי גדוד 890 ) "... כל מי שהיה צריך להסתער הסתער עם מה שיש לו. וכשהיה צריך להיכנס לתוך התעלות לא היה לו יותר תחמושת" .
מהתחקירים גם עולה העדר הסיוע הארטילרי לגדוד במלוא חומרתו. אומר מפקד האוגדה : "... סוכם... שהוא יסתייע דרך רשת האגד ואולי דרך רשת הפיקוד... לא הייתה עבורנו בעיה, אנחנו ישבנו על רשת הפיקוד שלו בלילה... ואז לא הייתה שום בעיה לתת לו ס יוע... אינני זוכר את הנקודה מדוע הוא לא קיבל קס"א (קצין סיוע אוויר). אני שאלתי את איציק באחד הימים שהסתובבנו אחרי זה והוא אמר לי... בגלל שהם היו צמודים לאויב הם לא רצו להפעיל ארטילריה". רק חודשים ספורים בלבד מסיום המלחמה, וגירסת מפקד האוגדה בתחקיר היתה שונה מזו של קמב"ץ החטיבה דוד, שהעיד כי בתדריך ב'עכביש 55' ביקש קש"א (קצין קישור שנמצא ביחידה המסתייעת ותפקידו לטווח באלחוט את סוללות התותחים אל המטרות המתוכננות או המזדמנות) אך לא נענה: "... אמרתי שבלי זה אי אפשר לזוז והם אמרו: אין. זה ייקח זמן עד שיגיע וצריך מהר לנוע ולתקוף את העסק" . "... ביקשנו מהאוגדה לקבל קש"א. כמונו גם המג"ד עשה זאת במהלך קבוצת הפקודות ואף אחריה אולם האוגדה השיבה שייקח להם הרבה מאוד זמן לאתר מישהו. בסופו של דבר קבעה האוגדה שנפעיל סיוע ארט' שייכלול 2 סוללות 155 מ"מ עפ"י נוהל "קצין חי"ר מטווח" (טכניקת טיווח ארטילריה פשוטה יחסית אותה לומד כל קצין חי"ר). חוסר נכונות האוגדה לדאוג לנו לקש"א התברר כקריטי ביותר משום שאמנם לבקשתנו הוכפפו מיד בתחילת הקרב יחידות האש אך, כשנוצר עמן הקשר ניסינו המח"ט, הסמח"ט ואנוכי לטווח את התותחים למטרות שזיהינו אך כאן נחשפה חוסר מקצועיותנו מכיוון שלא הצלחנו להבחין לפי 'הנפילות', (התפוצצות הפגזים) בין ארטילריה שלנו לבין הארטילריה המצרית, מה שהיה עושה ביתר קלות קצין הקישור. מהר מאד הסתבר שקיימות גם בעיות בקשר האלחוטי אל התותחים וכל ניסיון נוסף להפעלת הסיוע לא עלה בידינו, כמו ברגע שבו הסתבר כי גדוד הטנקים של אהוד ברק נקלע למצוקה". חגיגת האבסורד
תקוע, ללא שום יכולת לשפר את מצבו באופן מסודר ומאובטח, נטול סיוע, עתודה וכוחות חילוץ, מרוקן מיכולת תקיפה, או לפחות לשיפור עמדות, נותר הגדוד בודד במערכה כשכוחותיו ההולכים וכלים, כל-כולם מוכוונים לצמצם את הקטל, לחלץ את לוחמיו באופן מסודר ככל שניתן ובניסיונות עקרים להכווין מטוסים, שריון וארטילריה כדי לנסות ולהושיעו.
כושר ומנהיגות מפקדים, דבקות הלוחמים במשימת החילוץ ואומץ ליבם של כוחות החילוץ האחרים מנעו כשלון קטסטרופלי, גדול שבעתיים, שהיה אולי נעוץ בפחד האויב שישב בטווחים של עשרות מטרים מלוחמי הגדוד אך נמנע מלצאת להתקפת-נגד על שרידיו המוכים של הגדוד, שחלק מהם מוטלים גוססים גוועים תחת קני מקלעיו, באין כל יכולת לחלצם. שחר ה-17 באוקטובר מפציע ועמו שני ניסיונות עקרים לסייע לגדוד במילוי משימתו: האחד תקיפה של רביעיית מטוסי סופר-מיסטרים שבעקבותיה, לאחר פגיעה, נוטש הטייס חגי תמיר ולמזלו צונח לידי כוחותינו, וניסיון עוד פחות מוצלח של מספר טנקים מהגדוד של אהוד ברק שבפיקודו מנסים להשתלט על קו העמדות ונאלץ לחלץ את שרידיו מהמערכה כמעט ללא טנקים תקינים.
הבוקר של היום החדש אינו מותיר מקום לספקות באשר לשיעור הפורענות - הקטל והתבוסה - אותה סופגים אנשי החי"ר, התנסות אותה לפחות איש מהם כלל לא העלה על-דעתו. לקראת הצהריים נמצאים עדיין מוקדים ספורים של לוחמים כשרים, שמנסים להשיב אש ולחפות על פינוי הפצועים או על כאלו שבאופן עצמאי הצליחו למלט עצמם לאחור. מביניהם כאלו שנעים הלומים וסהרורים, חשופים במישור החולי לצליפות מכל סוג של תחמושת, חלקם אדישים כלאחר ייאוש, חלקם נסים מבוהלים כאחוזי תזזית, מנסים לחמוק מצרורות הכדורים והארטילריה, חלקם מצליחים צולעים, מיוסרים לגרור עצמם בכבדות. ערמות של תחמושת וכלי-נשק אישיים נותרים מוטלים מיותמים סמוך לציבורי מדים חרוכים, חמוצים מדם, גופות קרועות וכרותות-אברים, חלקן עדיין מפרכסות בעוויתות מוות, גוססים משוועים לעזרה שמתמהמהת מלבוא. נגמ"ש נועז מנסה לתמרן ולחמוק ממטחי הטילים, בדרכו לאסוף את אחרוני הפצועים. נגמ"ש אחר שמגיח מבעד ענן עשן המתאבך מירכתיו בהם נפער חור מפגיעה שספגו טיל סאגר, פגיעה שכבר לא שינתה הרבה את מצב הפצועים שאסף צוותו במסע חסר הסיכוי בתוך המסך הצפוף של הטילים. אודים עשנים מטנק שכאילו יד ענקים תלשה ממנו צריח ותותח והניחה אותם מפוייחים וקרועים לצד מה שנותר מהגופות הכוויות של צוותו.
הקרב נמשך רק למראית עין. בעיקר כדי לחפות על חילוץ חבריהם, ממשיכים אחרוני לוחמי גדוד הצנחנים שנותרים בשטח להשיב אש בעזרת שארית התחמושת שנותרה בחגורי חבריהם המוטלים סביבם הרוגים, כנגד החיילים המצרים המחופרים היטב, המזנבים וצולפים בהם מכל הבא לידם אך קפואים במקומם. אולי היה זה בהשפעת ההרתעה שחולל הגדוד בכל המהומה סביבו. אותה שעה, בה חרב עולמם של רבים כל-כך היתה גם שעת החסד שאפשרה לאוגדת אברהם אדן (ברן) לעמוד במשימתה ולהשפיע אולי באופן המכריע ביותר על גורל חזית הדרום, אם לא על המלחמה כולה.
בעוד ששרידי הגדוד עדיין שקועים עד צוואר ב'בוץ-החווה', במאמץ נואש לחלץ את חבריהם, נשמעת בערפם נהמה מחרישת אזניים של הטנקים הגוררים את שיירת הדוברות שתחולל את השינוי ותאפשר את חציית התעלה על-ידי אוגדות צה"ל. המג"ד איציק מרדכי: "...דבר מדהים: על ציר טרטור ועכביש המשיך צה"ל בינתיים לנסוע עם הדוברות, ממש כמו במצעד יום העצמאות, מבלי לחטוף אפילו כדור אחד. זו היתה חגיגת אבסורד, כי בתוך כל התופת הבנתי שבשורה התחתונה,המשימה לפתוח את הצירים בעצם מתבצעת, וברשת הקשר ממשיכים לומר לך לא לזוז מילימטר". מישהו באוגדה הבין ככל הנראה ששדה-הקטל של הצנחנים אין בו כדי למנוע מהאוגדה לעמוד במטרתה. ***
בליל ה-18 באוקטובר נכבשה החווה הסינית על-ידי גד' 184 מחטיבה 14 בפיקוד אברהם אלמוג.
אין זה כי למרות אוזלת-יד האוגדה בריכוז מודיעין, סיוע, קישורים ועזרה לצנחנים במהלך ההכנות וניהול הקרב גופו, הרי ניכרה גם השלמת מפקדי החטיבה והגדוד עם המשימה והסכמה - אמנם מאונס - על תנאיה. באותו רגע גם נחרץ גורל הגדוד. גם לאחר 30 שנה, לאחר שחלק משחקניה הראשיים של אותה דראמה טרגית כבר אינם בחיים, נותרו שאלות רבות פתוחות שכאמור נדרש שמישהו ישיב עליהן. בחרתי לברר שתיים ולהשאיר את השלישית פתוחה. האם יש תשובות?
כיצד זה שאיש באוגדה לא הבחין בכתובת שזעקה מהקיר? האם היתה זו התעלמות מכוונת מהכוח החזק והממוסד שתקף והשמיד כמעט כל כוח צהל"י שנע בימים הקודמים בציר 'עכביש', מיחידות שכנות כמו גדודי יואב ברום ז"ל ועמי גלעדי ז"ל, עמי מורג, ספקטור, נתן שונרי ואחרים.
מכאן גם עולות תמיהות בנוגע ל'הערכת-המצב' שעשתה מפקדת האוגדה, אם בכלל התקיימה באופן מסודר, העובדה היא שכמעט בכל הכלים שבעזרתם מקובל לנתח, להעריך, להפיק משמעויות ולהסיק מסקנות, מוצאים את גדוד הצנחנים לא מוכן למשימתו: הערכת אויב ודרכי פעולתו (פריסה, כיוון, מאמץ עיקרי, עצמה וכד'), הערכת קרקע (שטחי השמדה, טופוגרפיה, שטחים שולטים וכד'), כוחותינו (חימוש, ציוד, אמצעים, פקלי"ם וכ"ד) וסיוע (העדר דאגה לגדוד ליכולות קישור לכוחות מסייעים, אוויר וארטילריה, העדר הקצאת סיוע ישיר או עקיף של ארטילריה, העדר כוח טנקים ת"פ). לא רק שמטה האוגדה לא יצא מגדרו להשיג מודיעין (צילומי אוויר עדכניים שכנראה היו איפה-שהוא בין מוצב הפיקוד למפקדת האוגדה) אלא שגם התעלם מהמידע שנצבר מהאזנה לרשתות-קשר של כוחות שכנים, על-פיהן ניתן היה לאמוד בקלות על מצעד הא יוולת של הכוחות השכנים, קילומטרים ספורים מערבה, בצירי עכביש, טרטור ולכסיקון, שעות ספורות קודם. בהתעלמה מכל אלה שלחה האוגדה את הגדוד לקרב שתוצאותיו המחרידות - 41 הרוגים ויותר מ-100 פצועים - הביאו לצירוף 890 לרשימה נכבדת של סמלים בתולדות מלחמות ישראל שנטבעו בתמהיל אבסורדי של אטימות, שלומיאליות, זילות חיי-אדם, צייתנות עיוורת ביחד עם דביקות במשימה, רעות וגבורת לוחמים.
לאור שברי המידע על גורלם המר של הניסיונות האחרים שהתרחשו בימים הקודמים ונוכח התנאים הנחותים לביצוע הפעולה, עולה השאלה השנייה:
האם נכון עשו מפקדי הצנחנים שנענו להוראה לצאת למשימה? האם על המג"ד ועל המח"ט היה להתעקש לפחות על דחייה של מספר שעות?
דומה כי היתה זו תביעת הרמה הפוקדת (האוגדה) וגם זו שמעליה (פיקוד וחזית הדרום) לצאת מייד וללא היסוס, שגברה מעל לכל שיקול של שניהם.
בקשת המג"ד לדחיית מועד תחילת תנועה כדי לצבור את כל כוח הגדוד במצב סטאטי ולא בתנועה - נענתה בשלילה. תחת זאת הוא קיבל הוראה "התחל לנוע מייד". גם על בקשתו מהאוגדה שתצרף לו קצין קישור לסיוע הארטילרי נענה המג"ד בשלילה:
איציק מרדכי : "... עשו חשבון
שלהביא את הקש"א זה עניין של שעה שהזמן לוחץ וקיימת סכנה שהמבצע כולו יכנס לאור יום וייתקע, ואמרו לי אי אפשר לעמוד בזה, תלכו בלי קש"א, ואם תצטרכו ארטילריה נפעיל אותה באמצעות רשת הפיקוד" ..
מסתבר שגם את שאירע לגדוד של נתן שונרי יום קודם, אותה מסר נתן שונרי אישית לגיל דוד ומה שהיה צריך לשמש עדות מספקת כדי שלא לחזור בדיוק על אותה שגיאה - איש לא לקח בחשבון, וודאי שלא ברצינות הראויה והנדרשת בין יוצאי אותה יחידה ש'שפתם' אחידה. לימים, היו שהכחישו את קבלת הידיעה עוד בזמן שאפשר היה לעבד אותה למידע רלבנטי וכשיקול בקבלת החלטות ליציאה לקרב, אך עדויות חלק מהמפקדים סותרות זאת מכל-וכל...
"... שישנם חיילים שלנו בשטח ש לילה קודם נמצאים כאן וצריך להיזהר ולא להרוג אותם", העיד עוזי יאירי בתחקיר לאחר המלחמה על ששמע בתדריך, מה שאישר את דברי קצין האג"מ של חטיבת הצנחנים שאכן הקרב של גדוד שונרי הוזכר גם בקבוצת הפקודות במפקדת האוגדה אך ניתן להבין כי זו ניסתה להקטין מערך ההיתקלות. לדבריו המעיטה האוגדה ביכולת חיילי אותו גדוד שלטענתה הובסו לא בגלל יכולת מיוחדת של האויב אלא בהעדר
כשרות קרבית. מידע זה עליו מדבר המח"ט הועבר גם על-ידי המג"ד איציק מרדכי אל מפקדי הגדוד כדי שייזהרו מלפגוע בפצועי אותו גדוד שעדיין מוטלים סביב הצירים: "... פקודה נוספת שנתנו לי והדגישו אותה 5 פעמים: היה כוח מחטיבה 55 שנתקע, הצוותות כנראה מפוזרים בכל השטח, לא פותחים באש גם כשרואים מישהו". ובהזדמנות אחרת אמר המג"ד:
" ... אמרו לי כל מיני חבר'ה שהסתובבו בחוץ ציירו תמונה שלא הכי נעימה, שהתעללו בחבר'ה של שונרי, וכו', וזה במידה מסויימת העלה לכולם את הדם לראש. כל מי שישנו שם או שהוא הרוג או טנקיסטים התעללו בצורה רצינית מאד גם בגופות וגם במי שישנו".
עדויות אלה אינן עולות בקנה אחד עם אויב זניח כמו חוליות בודדות של ציידי-טנקים שעל הגדוד היה להשמיד במרחב הצירים עכביש וטרטור. ומאמצי האוגדה להמעיט מערך ההיתקלות שהייתה לגדוד הסיור של נתן שונרי והעלמת המידע על יתר הקרבות שהתרחשו על הצירים תרמו לא מעט לסילוף תמונת אמיתית של מיקום, פריסה ועצמת האויב.
ואם לא די היה באלה הרי שבאה אל עוזי יאירי קריאתו של רא"ל במיל' חיים בר לב, מפקד-העל של חזית הדרום (עוזי היה ראש לשכתו של בר-לב בהיותו רמטכ"ל), כפי שגיל דוד ציטט מהאזנה לשיחה באלחוט בין שניהם: "גורל עם ישראל בידיים שלך, על הכתפיים שלכם. אתם חייבים לבצע את המשימה עוד הלילה. אם לא פותחים את ציר 'עכביש' עוד הלילה, אין לנו ברירה אלא להסיג אחורה את כל האוגדה של שרון ולבטל את הצליחה. פירוש הדבר שאנחנו נכשלנו בכל המלחמה הזאת". גם עוזי יאירי מזכיר שיחה זו: "...לפני היציאה מטסה קיבלתי טלפון מבר-לב, אישית. הוא אמר לי: עוזי, יש כוחות שלנו מעבר לתעלה, הציר אליהם 'מזוהם', צריך לנקות את זה, זה הדבר הכי חיוני לעשותו, טוס מהר לברן. "... ומוסיף אותם מילים. זה מה שידוע מהר לזוז וללכת".
לתביעה וללחץ שהפעיל הדרג הפוקד על הצנחנים לצאת למשימה ללא דיחוי מיוחס משקל כבד אולי יותר מכל אחד אחר בהשפעה על שיקול דעת מפקדיהם. "...האם יכולתי להגיד: 'עצור, אני מתחיל רק בעוד שעה עד שאני משוכנע שיהיה לי...' וכדומה. אני לא בטוח. נדמה לי שלא", הרהר רטורית עוזי יאירי במהלך התחקיר החטיבתי שנערך מייד אחר המלחמה. עוזי יאירי היה חדור בהכרה אותה הפיחו בו מפקדי החזית שהתנאי להצלחת המשימה תלוי במועד המוגבל לקיומה, המוכתב והבלתי ניתן לדחייה.
ובהקשר לכך, בסוגייה של: 'מה גובר על מה', צורך החזית או דרישת הגדוד לתנאים חיוניים ליציאה לקרב, מסתבר שהתעוררו אצל עוזי יאירי ספקות: "אשמתי לאחר מעשה שלא חקרתי מספיק מה יש כאן. יכול להיות שהיה ידוע יותר ממה שנאמר לי... הייתי צריך אולי יותר לחקור את העניין אבל כך עשינו". אני מקבל פקודה בשעה כזאת וכזאת בלילה, לפנות בוקר עליך לפתוח את המקום הזה כאן, מהר צא והציר בידיך, ואני עושה מה שאומרים לי. עכשיו אני חושב האם התעקשתי מספיק לקבל עוד יותר אינפורמציה, זה מציק לי". דומה כי דחיית יציאת הגדוד למשימתו בשעות ספורות לא הייתה מקטינה את סיכויי הצלחתו לעמוד בה אלא להפך; מהלך כזה היה מעניק לגדוד את 'פסק-הזמן' המתאים כדי לערוך את עצמו ליציאה ל'תנועה לקראת מגע' בצורה מתקבלת על הדעת, כמקובל בתורת הלחימה, אם לא לאור ניסיונם הרב של כל מי שהיה מעורב שם בקבלת ההחלטות.
השאלה השלישית, עד כמה דחוף היה לצאת למשימה, היא סוגיית מפתח בכל הדיון. שכן עובדה היא שכוח הצנחנים של דני מט צלח את התעלה ונותר מאוים מעברה המערבי ללא יכולת סיוע צמוד, המתין בלאו הכי בכורח הנסיבות עד
להשקת אמצעי הצליחה. אלו מן הסתם המתינו עד שתתאפשר התנועה על ציר 'עכביש' הודות לחיץ בשר-ודם, תרתי-משמע, שהקים למענם גדוד 890 רק עם בוקר. כמובן שאת אותה שאלה אפשר היה גם לשאול אחרת: האם מפקדת החזית היתה עדיין מתעקשת על אופן ועיתוי המשימה אם היתה משערת ש'המחיר' שישלם גדוד 890 עלול להיות כה כבד? במהלך הקרב מן הסתם משכו אליהם לוחמי הגדוד את תשומת-לב ואש האויב ובכך אפשרו כמעט ללא הפרעות את תנועת הגשרים וכוחות הצליחה בעורפם, על הצירים מערבה, אל עבר נקודת הצליחה על גדות התעלה. ובכך, בכורח האילוצים, במעבר המהיר ממשימת טיהור למאמץ הסחה, בהופכו ל"בשר תותחים", בדבקותו ללא-ברירה אחרת במשימה, איפשר הגדוד לצה"ל לחולל את אחד המהלכים בעלי ההשפעה המכרעת ביותר על גורל המלחמה בחזית הדרום.
גדוד 890 לא עמד במשימת טיהור המרחב שחולש באש לפחות על ציר עכביש. מחיר הדמים שגבה הקרב - היה כבד מנשוא, גם כאשר חשבו אדריכלי המשימה שהמטרה מקדשת את כל האמצעים.
"מבחינת הגדרת המשימה - למעשה לא ביצענו אותה. מבחינת צה"ל הגדוד בסופו של דבר השיג את המטרה, כי הציר נפתח", סיכם עוזי יאירי בתחקיר החטיבתי. בהתייחסו לתוצאת הקרב, כאילו סח מתוך רחשי ליבו, הוסיף המח"ט: "דבר אחד מנחם אותי, בדיעבד כל ההתכתשות הנוראית הזאת שנעשתה כאן - בזמן הזה הדברים זרמו אל הגשר". בלשון מעט שונה, קר ומנוכר, העיר מפקד האוגדה אודות משימת 890: "...מבחינה אופרטיבית המשימה הושגה. זה לא שייך לניהול הקרב עצמו. אבל בראייה הכוללת - הושגה".
אני מטיל דופי בהחלטות הפיקוד הבכיר על הפקרת הגדוד ועוד יותר על אדישות ועל חוסר רצונו לחלצו מאותה פעולת הסחה 'מבריקה' שאת מחירה סביר להניח איש מהם לא צפה מראש. מרבית הגנרלים רוחצים בניקיון כפיהם ממחדל החווה הסינית. הם עושים כל אשר לאל ידם כדי להסיר מעליהם כל שמץ של מחוייבות למה שהתרחש שם, כיאות לתרבות ולנורמה של הסתלקות מאחריות שלצערנו מצאה לה אחיזה בביטוי האופנתי 'תסמונת הש"ג'.
כולם, למעט אחד, עוזי יאירי, ש'ניכס' לעצמו חלק מהאשמה למה שארע לגדוד 890 בחווה הסינית, על שלדבריו "...לא חקר מספיק" ולא התעקש מספיק לקבל "...עוד יותר אינפורמציה".
עוזי יאירי ז"ל הרחיק לכת עם האשמה שלקח על עצמו, שרק מעטים - אם בכלל - יכולים לאמוד את היקפה ואת עצמתה. ציני ומכאיב שמלבדו איש מבין מפקדי האוגדה, הפיקוד והחזית, בעלי האחריות והסמכות - לא הביעו 'אי-נוחות' כלשהי ממילוי תפקידם והותירו את המח"ט הנערץ - בודד עם האחריות ויותר מכך - בכור המחוייבות.
http://www.4law.co.il/tap1.pdf
|
| |
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
13:09 03.06.04 |
|
|
7. s_sela ידידי, עכשיו קרא את האימייל המצ''ב...........
בתגובה להודעה מספר 6
|
רס"ן גיל דוד מגיב ליוסי בלום הלוי בהקשר למאמרו של רזי יהל !! -Original Message-
Sent: Tuesday, April 27, 2004 11:44 AM
To: Yossi Blum Halevi
Cc: Razy Yahly
Subject: Re: גזר דין בעכביש 55 החווה הסינית מאמר של רזי יהל
יוסי שלום
שים לב שבמאמר של רזי יהל ישנם ציטוטים מתחקירים שנעשו מייד אחרי מלחמת יוה"כ ובהם גם עוזי יאירי ז"ל וגם איציק מרדכי אומרים שהם ידעו על הקרב של הגדוד של נתן שונרי מחט' 55 בלילה הקודם .
איציק מרדכי אף אומר שהוא קיבל חמש פעמים פקודה !!! שלא לפתוח באש לפני שמוודאים שאלה לא חיילים פצועים של שונרי שנשארו בשטח. וזו הרי בדיוק הבקשה שנתן שונרי ביקש ממני כשהוא פגש אותי : " ...אני מבקש שתגיד לעוזי יאירי שיתכן שנישארו חיילים שלי פצועים בשטח ,למרות שאני חושב שכולם נהרגו, ואל תפתחו באש לפני שאתם מוודאים שאלה לא חיילים שלי פצועים "...
רק ממני עוזי עוזי יאירי ואיציק מרדכי קיבלו את המידע הזה ואת הבקשה המפורשת של נתן שונרי, ולכן ציטוטים אלה נותנים גיבוי מוחלט לכל הדברים שלי.
בשיחות שלי כיום עם קצינים ולוחמים מגדוד 890 הם מאשרים שאכן איציק מרדכי נתן להם, בפקודה/תדריך לפני היציאה לקרב , פקודה שלא לפתוח באש לפני שמוודאים שאלה לא פצועים מכוחותינו מחט' 55 שנילחמו שם הלילה הקודם.
וכמה מילים בענין הסרט של ניר טויב:
ניר טויב הפיק ועשה לפני חמש שנים סרט מצויין על הקרב והגדוד של נתן שונרי.
אני שרציתי מאוד שהאמת תצא לאור ולכן שיתפתי פעולה מלאה עם ניר טויב ורציתי שהסרט יופק ויוקרן , התאכזבתי ואף הזדעזתי מרמתו הגרועה של הסרט .
לצערי , נאמרים בסרט דברים, בעיקר ע"י דובדבני, בבוטות , בשפה גסה ובהשתלחות ,בעיקר אבל לא רק, בעוזי יאירי ז"ל שאינם ראויים להקרנה.
הסרט סובל מכשלים רבים ואינני מצליח להבין כיצד מ- 150 שעות צילום של חומרים , ניר טויב הפיק וערך לבסוף סרט כל כך גרוע וכל כך פוגע בנופלים ולוחמים .
לדעתי, ניר טויב צריך להשתמש בחומרים אחרים שעומדים לרשותו ולערוך ולהפיק סרט חדש , ולגנוז את הסרט הזה הגרוע . וכפי שניר עשה סרט מצויין על הגדוד של נתן שונרי, אני עדיין רוצה להאמין שהוא יכול לעשות סרט טוב גם עלינו.
לכן, טוב שלא הקרינו את הסרט הזה בערב יום הזיכרון.
חג שמח
גיל דוד
http://www.4law.co.il/tap1.pdf
|
| |
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
אורי מילשטיין
חבר מתאריך 16.3.03
1182 הודעות |
19:12 04.06.04 |
|
|
28. חובה להקרין את סרטו של ניר טויב!
בתגובה להודעה מספר 7
| |
גיל ידידי, מוזר הדבר שאתה מרשה לעצמך לשפוט בנחרצות כזאת את סרטו של ניר טויב "החווה הסינית - רשומון" ועוד מציע לא להקרינו. זה מעשה חסר תרבות! הרי אינך איש סרטים, אינך היסטוריון ואינך חוקר תרבות וגם אם היית אחד מאלה, לא היה ראוי לפסול הקרנת סרט. במקרה הטוב ראוי היה שתאמר שהסרט לא מצא חן בעיניך. כמו כל סרט, גם הסרט הזה הוא יצירה. עוד לא היתה בהיסטוריה יצירה שזכתה לדברי שבח מכולם. וילאם שכספיר, להבדיל, שהוא על דעת כל באי עולם, גדול המחזאים שלאחר הרנסנס ואולי אף גדול המחזאים בהיסטוריה, זכה לביקורת קטלנית מלב טולסטוי, מחבר "מלחמה ושלום", שגם הוא לא קוטל קנים כאחד ממחברי הרומנים הגדולים בהיסטוריה. כדאי לך ולאחרים להפיק לקח אישי מכך ולהיות יותר צנועים בביקורת של ישירת אמנות. בלי קשר לדעתי (החיובית מאוד) על סרטו של ניר, לא רק ראוי אלא גם חובה להקרינו כפי שהוא. כל מי שסבור שראוי ליצור סרט מסוג אחר יתכבד להשקיע כמה מאות אלפי שקלים ולעשות את העבודה בעצמו או בעזרת איש מקצוע.
|
| |
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
16:31 03.06.04 |
|
|
9. יודעים......
בתגובה להודעה מספר 0
|
יודעים צוהרי יום שלישי ה 16 לאוקטובר 1973, 30 שנה לאחור, כל הלילה נלחם גדוד 890 על חייו בחווה הסינית, הכוח המצרי מאיים לסגור על הציר היחידי שפתוח לתעלה, אריק מנסה להקים ראש גשר, אנחנו עומדים על יד הציר, מוסתרים מהכוח המצרי על ידי סוללות עפר, ידוע לנו שחבורת צנחנים פצועה נמצאת שם בקצה של שטח מישורי חשוף לחלוטין לאש המצרית, כל כלי שניסה להגיע לחבורה ההיא הושמד, לוחמיו הרוגים או פצועים...מחט הצנחנים אל"מ עוזי יאירי ז"ל המג"ד איציק מרדכי, עומדים לידנו, מביטים בנו, אני מביטים בהם, יודעים.... יודעים יודעים שתם סיפור חיינו,
מביטים באודים העשנים, העשן מסתלסל לו בשקט.
יודעים שעכשיו זה אנחנו, שלום חברים, לוחשים...
מסירים כל משקל מיותר מגוף הנגמ"ש, כל ק"ג שיורד מועמס על לבנו הרועם בחלל החזה.
הפה מתייבש, רעד הפחד אוחז מטלטל את גופך, יום מותך הוא היום.
חייך אל המוות, תציץ לו בעין, אולי יסיר מבטו בטעות, ולו רק לרגע?
יורדים לוחמים, נשארנו חמישה, בעיקר הרווקים שבינינו.
בקשר עוד קולות נשמעים, "בואו אנא, כוחותינו אוזלים והולכים, מתים כאן הרבה, נגמר כאן הדם",
מציץ בידידיה, הוא מציץ בי, סופרים דקותינו שעוד נותרו כאן על האדמה הזו....
ידו האוחזת ב"סידור" הקטן, עיניו עצם בתפילת הרגע,
מציץ לאחור לתא הלוחמים, יושבים, מכתב אחרון משרבטים,
הכך חש מוצא להורג, במורד מסדרון?
מפתחות סוגרו ביד סוהר אלמוני, גורלו כבר נחתך,
פסק הדין כבר ניתן, השופט פטישו כבר הקיש,
אנחנו שם רק רוצים להחריש.
הרמקול מרשרש קולות מלחשים, מרחשים "אנא....."
מנוע הנגמ"ש מתעורר באחת, בדיקות אחרונות,
ולדרך יוצאים, "נחרץ גורלנו" ידידיה לוחש לי בקשר הפנים,
אני כולי מרוכז בדרך, בטילים שעפים לעברנו...
דוהרים במישור על סוס מלחמה מחמרן,
ריח אבק השרפה, ידידיה את הדק המק"כ סוחט,
תרמילים לוהטים על ראשי וגבי נוחתים, צורבים צווארי, אך מי בכלל חש,
קדימה, קדימה, אני לוחש ועל הגז לוחץ.
צמחו לו כנפיים אני חושב, דוהר במישור הלבן, משובץ כל כולו בכלים השרופים,
כה מוזר, כולם שלנו, גופות לוחמים מוטלות, מציצות בעיניים מתות לשמיים ריקים מחלומות,
חלומות שכבר להם לא יתגשמו, הכדורים חוזרים וחובטים בגוף הנגמ"ש, גוף החמרן עוד מצליח לספוג,
"רק לא טיל" לוחש לי איתמר שיושב שם למטה, "רק לא טיל" לוחשים כולנו...
"שלושה כבר פספסנו" מודיע ידידיה בקולו העמוק, "תמשיך לזגזג", אולי זה עוזר....
באורח פלא ליעד הגענו, הנגמ"ש מאחורי טנק שרוף הפוך צריח מתחבא....
המצרים רק כמה מאות מטרים מאתנו, צועקים, מקללים ומצחקקים, יורים צרורות לעברנו....
"עכשיו או לעולם לא אנחנו אומרים", יוצאים בריצה אל החבורה...
יודעים יום מותנו הוא היום, אבל בינתיים כנראה עוד לא.....
זוחלים מלוחם ללוחם, "קיבינימט" שאולי אומר, "כולם כאן מתים",
"עושים עוד סיבוב" מחליטים,
חיילים, ילדים, לחלל מותם צופים, גופת הקשר עוד חמה, קולו כבר בקשר נדם....
"תחזרו" מקרקר המכשיר, "מתינו נשאיר מאחור?"....
"נשאיר" מטרטר המפקד מאחור.
"לאאאאאא....." זעקה מבטננו פורצת,
"זו פקודה" מצרצר לו הרמקול,
"הולכים" אומר אז שאולי, אין מקום בנגמ"ש ליותר משניים שלוש, וכאן יש עשרים.
"חוזרים" אני אומר, אל הנגמ"ש בזחילה חוזרים, כדורים מעל ראשינו מייבבים בקרבה מאיימת.
יודעים, היום הוא יום מותנו, מוחי הקודח לוחש,
רעם מנוע הנגמ"ש למציאות אותי לרגע מחזיר,
פונה לאחור ודוהר במרחב, ענן האבק האדיר עלינו מחפה,
הרוח שנעורה את האבק לוקחת ואת המצרים הענן עוטף.
חזרנו, יודעים יום מותנו היום, פסק הדין רק נדחה,
"אחד שם הרים את ידו" יקי המ"מ אומר....
"לא יתכן" שאולי אומר, אחד-אחד שם בדקתי,
"תחזרו לשם" יש לכם משימה לסיים יקי אומר....
הרי אנחנו כבר יודעים, היום הרי הוא יום מותנו,
לפגוש אותו ממש עכשיו שוב יצאנו. נכתב בהוקרה לחברי שיצאו לחלץ צנחני 890 נכתב ב 1974, פורסם באוגוסט 2003 באתר שין 1
עוזי בן צבי
http://www.4law.co.il/tap1.pdf
|
| |
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
mozes5
גולש אורח
|
17:37 03.06.04 |
|
|
10. תודה על החומר הרב והעשיר...
בתגובה להודעה מספר 9
| |
ולמרות שקשה לעקוב וקשה לנתח...
מספר הערות:
אל"מ גיל דוד אומר שהסרט רשומון גרוע
יש כנראה הבדל בין "דוביק" תמרי לנחמיה תמרי ז"ל (אחיו?)
שחצנות וחוסר נכונות להודות בטעויות הם שורש הרע
ומה שעוד יותר רע שאחד כמו "דוביק" מלמד איסטראטגיה ומנסה להוביל
מחקרים איסטראטגיים..(זאת התרשמותי..)
אני מקווה שאנחנו מקבלים כאן עדויות אמת
שכל אחד יאמר את האמת בלי נטיית לב
אני לא בטוח שהפצע ירפא..ייתכן ונשאר עם סימני שאלה לנצח
כי הקרב המילולי הזה וריבוי הגירסאות מותיר אותנו נבוכים.. תהילים פרק טו
א מִזְמוֹר, לְדָוִד: יְהוָה, מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ; מִי-יִשְׁכֹּן, בְּהַר קָדְשֶׁךָ.
ב הוֹלֵךְ תָּמִים, וּפֹעֵל צֶדֶק; וְדֹבֵר אֱמֶת, בִּלְבָבוֹ.
ג לֹא-רָגַל, עַל-לְשֹׁנוֹ--לֹא-עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה; וְחֶרְפָּה, לֹא-נָשָׂא עַל-קְרֹבוֹ.
ד נִבְזֶה, בְּעֵינָיו נִמְאָס-- וְאֶת-יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד;
נִשְׁבַּע לְהָרַע, וְלֹא יָמִר.
ה כַּסְפּוֹ, לֹא-נָתַן בְּנֶשֶׁךְ-- וְשֹׁחַד עַל-נָקִי, לֹא לָקָח:
עֹשֵׂה-אֵלֶּה-- לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.
|
| |
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
17:53 03.06.04 |
|
|
11. mozes5 ידידי היקר, תשובות..........
בתגובה להודעה מספר 10
|
התשובות בתוך מה שכתבת אחת לאחת: ולמרות שקשה לעקוב וקשה לנתח...
נכון מאוד ובמיוחד אחרי 31 שנה בכלל ושהממסד עושה הכל להשתיק בפרט.מספר הערות:
אל"מ גיל דוד אומר שהסרט רשומון גרוע
הוא צודק בהחלט וזאת מבדיקה אישית והצלבות מול כל העדויות שנחשפו כאן בריש גלי על ידי לוחמים ממקור ראשון.
יש כנראה הבדל בין "דוביק" תמרי לנחמיה תמרי ז"ל (אחיו?)
ההבדל שמיים וארץ, נחמיה תמרי היה מיועד להיות רמטכ"ל, מפקד ולוחם כמו שאני ואתה ואחרים מבינים, "נהרג בתאונת מסוק" כשנה בערך לאחר הטבח במערת המכפלה......
שחצנות וחוסר נכונות להודות בטעויות הם שורש הרע
אכן זה עקב האכילךס של מדינת ישראל והתופעה הזאת התחילה מיום הקמתו של אירגון בר גיורא = אירגון הפשע הראשון במדינת ישראל...
ומה שעוד יותר רע שאחד כמו "דוביק" מלמד איסטראטגיה ומנסה להוביל
מחקרים איסטראטגיים..(זאת התרשמותי..)
אתה צודק בהחלט ואף כתבתי על זאת לפני כשלושה שבועות כשחשפנו את הפרשה כאן, הנושא נמצא כרגע בטיפול הגורמים הרילונטיפ, ימים יגידו!!
אני מקווה שאנחנו מקבלים כאן עדויות אמת
אתה לבד ורק אתה תחליט מה אמת ומה לא, לפניך כל החומר, עדויות ממקור ראשון, כתבות בזמן אמרת מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים צועד להיום, תמלול הדיון האחרון של הכנס כולל סירטון המדבר בעד עצמו, מסמכים שעין אדם לא היתה רואה כמו המסמך המצ"ב בקישור ושער המסמך בתחתית התגובה שלי:
מסמך/מורשת הקרב של צה''ל: קרבות ''החווה הסינית'' !!
http://rotter.net/forum/gil/5775.shtml#277 שכל אחד יאמר את האמת בלי נטיית לב
אני לא בטוח שהפצע ירפא..ייתכן ונשאר עם סימני שאלה לנצח
כי הקרב המילולי הזה וריבוי הגירסאות מותיר אותנו נבוכים..
צודק אבל ככל שהאמת תחשף לקרני השמש כן יתרפא הפצע החברתי
ומורסת המוגלה תתייבש לחלוטין ורק הזיכרון שהוא נחלתו של עם ישראל היהודי תשאר לעולמי עד כי זה מקור קיומו האבסולטי !! @ להלן המסמך שציינתי לעיל בתגובה לציטוט שלך שלפני האחרון:
http://www.4law.co.il/tap1.pdf
|
| |
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
20:57 03.06.04 |
|
|
15. mozes5 ידידי: תמיד כשואל שואל בצורה שמכבד את הפורום
בתגובה להודעה מספר 14
|
תמיד יקבל תשובה מכובדת ולא בהכרח שתתאים לדעתו בכלל
וכשואל מכובד כמוך בפרט על אחת כמה וכמה... מצ"ב ציטוט מכתבתו של ד"ר אורי מילשטיין שבקרוב אחשוף מסמך/עדות
שמאששת את הכתוב בכלל ומה עמד מאחורי החלטה זו בפרט... בשר תותחים
קרב החווה הסינית של גדוד 890 הוא לא רק הקרב המפורסם ביותר במלחמת יום הכיפורים, ואולי במלחמות ישראל בכלל, אלא גם הקרב המסמל יותר מכל קרב אחר את אותה מלחמה ואת תהליך קריסתו של צה"ל עד היום: מחדלים מודיעיניים, מחדלים מבצעיים, מחדלים תורתיים, מחדלים בבניין הכוח, הסתרת ליקויים, אי הפקת לקחים. מיתוס החווה הסינית היה המסלול שעליו דהרה הקריירה של אמנון ליפקין-שחק ויצחק מרדכי. אי חשיפת ליקויי הקרב סייעה מאוד להם, כמו גם לאהוד ברק. הצנחנים נשלחו לחווה הסינית כדי לפתוח את "ציר טרטור" להעברת גשר הגלילים שנועד לצליחת תעלת סואץ – הגשר הסודי שהיה אמור להיות הקלף המנצח של צה"ל במלחמת יום הכיפורים. בניגוד לתוכניות המוקדמות, הגשר לא אוחסן שלושה ק"מ מן התעלה אלא 17 ק"מ ממנה; פלוגת אלי גבע, שהתאמנה במשך שנה לגרור את הגשר, לחמה באותה עת ברמת הגולן, ולא הוכן שום ציר אמין לגרור את הגשר שמשקלו היה 700 טון. כשיצאו אריאל שרון ואוגדתו לצלוח את התעלה נגרר הגשר על ידי חיילי מילואים שמחוסר אימון קרעו אותו מדי פעם. הם גררו אותו בשלב האחרון על "ציר טרטור" שעבר בתוך החווה הסינית. כשהגיעו הגוררים למגע עם הכוחות המצריים הם נטשו את הגשר. בליל הצליחה שרון שלח כוחות לפתוח את ציר טרטור, ובפעולה הזאת נקטלו רבים מלוחמי גדוד סיור מילואים של הצנחנים בפיקודו של נתן שונארי.
http://rotter.net/forum/gil/5775.shtml
http://www.4law.co.il/tap1.pdf
|
| |
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פילוביץ שחף
חבר מתאריך 9.2.02
98335 הודעות |
11:18 05.06.04 |
|
|
42. ד''ר אורי מילשטיין הנכבד!!
בתגובה להודעה מספר 34
|
ערכתי לאחרונה בתאריך 05.06.04 בשעה 11:46 בברכה, פילוביץ שחף
1. במלחמה מתנהגים כמו במלחמה ואם דרור צורף מנהל מלחמה מניו יורק
נגד חשיפת האמת = שיבוש ועיוות עדויות לוחמים ומפקדים בכלל ורס'ן גיל דוד ק. אג"מ בפרט, אזי הוא יקבל גם מלחמה שהוא לא חלם עליה ואין לי ספק בכלל שמהחומר הכתוב שאני מקבל יום ביומו עולה, שהוא משרת את בראש וראשונה את עצמו ולאחר מכן את אלה שהוא כבר נסחט על ידם מהיום שפרופ' ישראל הרשקוביץ מונה להיות מ"פ פלוגה ב' מיד לאחר מותו בקרב האבוד מראש בחווה הסינית של סגן יקי לוי ז"ל הי"ד, מהיום הזה התחילה קנוניית ההשתקה, הטיוח, העיוות, שיבוש וסילוף עדויות בתחקיר שנעשה מרמת הגדוד ומעלה, בועדת העיטורים, ביומן המלחמה שרפול- רפאל איתן חתום עליו....ולמה הזה ??
פרופ' ישראל הרשקוביץ, דמם של המ''פ יקי ולוחמיו ז''ל זועק מן האדמה....
http://rotter.net/forum/gil/5775.shtml#2142. מבחן האמת הגיע, אין זמן וכוח לעם ישראל למשוך את העגלה הזאת אפילו יום/שנה נוסף/נוספת, העדים החיים המתים שחזרו מן השאול לאחר 31 שנה והתחילו לדבר, יכולים למות לפתע, לקבל שגעון ולהתאשפז ולכן חובתנו לשמור עליהם מכל משמר ולהניע את גלגלי הצדק מהר ככל האפשר ואין אני מסכים לחלוטין עם דרכו של אורי נטע, יש כמובן לבדוק את הצעתו ואף לתמוך בה אבל זה לא סותר ואסור שדרכו תעצור ותחסום את גלגלי הצדק !!! ימים יגידו.... 
http://www.4law.co.il/tap1.pdf
|
| |
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
hezyc
גולש אורח
|
14:42 25.06.04 |
|
|
51. מדהים ! עד שבא לבכות ! שערוריה
בתגובה להודעה מספר 0
| |
כוח במבה
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5907&omm=22&viewmode=אתייחס לפי סעיפים:
א.בפקודה ובתדריך, לא שמעתי וגם לא רשום ביומני מאותם ימים, אז, כי ת"פ החטיבה הוקצתה, פלוגת נגמשי"ם. השאלה, למה המח"ט אמר להם "כי אנחנו מסתדרים-לבד" , לא יכולנו, גם אם רצינו, לכבוש מיתחם דיביזיוני, ונהיה צנחנים אמיצים ככל שהדמיון מרשה. ב.לא ברורה, המשימה של פלוגת במבה: האם לטובת הצליחה או לטובת 890.
מי הטיל על שלמה גורן בשעה 0230 לנוע לצומת לקקן/עכביש, משימה חשובה אך מיותרת, כי כבר בתנועה שלנו, (ראה מכתבו של קצין האג"מ של החטיבה) נגמ"ש חזר מאותה נקודה, ודיווח שהציר פתוח!!! בדיעבד ברור, שזה היה בעוכרינו, כי המח"ט דיווח לאוגדה, על העובדה שהציר פתוח כבר ב0100 והאוגדה ביקשה/פקדה להרחיב את "פריסת הברווזים". בשעה 0230 היינו זקוקים לנגמשי"ם גם בשל הניידות , גם מוראלית, גם להרתעה של המצרים ובסוף גם לפינוי הפצועים. מדהים מי ניהל את הקרב דב תמרי , המרצה לתורת בטחון ישראל? או ברן האלוף עם פריסת הברווזים? יותר מכך: מי אישר למפקד במבה, שלמה גורן להפסיק לחלץ פצועים ולוחמים? מסתבר שלוחמיו האמיצים "צפצפו" על ההוראה, מה שמעמיד ככלי ריק מתוכן, את הידיעה שמפריחים בפורום , בגדוד ובכל מקום אפשרי, כי ניתנה הוראה לא להיכנס לשטח. מסתבר שזה "עורבא ופרח" ומקור השמועה הוא התקרנפות מפקדי הגדוד והחטיבה. ג. סעיף מעניין, הפינוי ע"ג נגמ"ש, מוקדם בבוקר מהמקום שבו אני הייתי, של אייל רז פצוע קשה, יוריק ורטה הפצוע, בנצי עציון. היה לאחר מתקפת הטנקים של אהוד ברק ומיד אחריה, להערכתי לפני 0700 , מה שלא מנע מפלוגת במבה להמשיך פינויים מגבעת הפצועים שהייתה מרוחקת יחסית מאוד , ממיקומי, שם המשיכו עד 0800 עוד דבר, חשוב , הסבב האחרון היה לפני הצהריים, כנראה בין 1000 ל1100 ובו פונו אלוף משנה ועוד שני סגני אלופים, זאת אומרת שיקי חיימוביץ חץ נפגש עם יצחק מרדכי בשעות הבוקר, ממש כפי שטען עד וכולל, יום המפגש בביתו של מעוזיה, הן יקי והן עוזי בן צבי. ד. כל הכבוד לפלוגת במבה. ה. עמיקם שאל, מתי ובאילו נסיבות עזבה פלוגת במבה. הכותב נמנע לענות והסתפק בהפנייה לסעיף ד, אשר שם מציין הכותב, כי הם חילצו, כל מי שפגשו, לרבות טנקסיטים ואנשי רפואה שלא היו חלק מ- 35 עוד אני תוהה
לוח הזמנים נראה גבוה ב+2 +3 שעות, תופעה ידועה משיחזור מלחמות. עוזי בן צבי , ידידי, סיכם ממקום מושבו הזמני בסין או במזרח הרחוק שאלות קשות ונוקבות ותמהני אם יעיזו אנשי במבה להשיב לו. הנה מכתבו הנוקב של עוזי בן צבי
-Original Message-
From: Uzi Ben-Zvi
Sent: Friday, June 25, 2004 4:03 AM
To: hezy; Amikam Zur; Uri Milstein
Subject: RE: תשובה: אין דבר יותר מעשי מתיאוריה טובה: איציק מרדכי והפקרת פצועים נכבדי
לעניות דעתי מכתבו של שלמה גורן אלי, ואני אפגוש בו, אני בטוח יש לי את
הפלא שלו, היה בעצם אבן דרך חשובה בחקר האירועים בחווה הסינית, מה למדנו עד עכשיו, ממה ששמענו, בעיקר מיהודה ניב, שכמו שאמרתי, רצה לקלל ויצא מברך? :
1. כוח במבה, פלוגה מאולתרת בפיקוד של שלמה גורן מנוגמ"שת בסד"כ של 7 נגמ"שים (תקן פלוגת נגמ"ש תקנית במו שאנחנו היינו לפני הפירוק למחלקות, הוא 11נגמ"שים), מהיכן הם צצו והגיעו ת"פ 460? לדעתי מכיוון שאוגדה 262 היתה בהתארגנות בימים של לפני הצליחה מדובר בפלוגה שהתארגנה מחוזרי חו"ל והתארגנה בבל"יש, מכל מקום, מקורה פחות חשוב, מלהבין את המהפך שיש לנו כאן. 2.מפקדת 162 מורה לגבי עמיר מח"ט 460 להעמיד ת"פ חטיבה 35 את פלוגת במבה, עוד לפני הקרב, תקראו את העדות של יהודה ניב יקירינו..., הם מעבירים מכשירי קשר לתדר של חטיבה 35 ולתדר של גדוד 890, אני מניח שברוב הנגמ"שים היה מכשיר קשר ידני ומקלט עזר אחד מלבד נגמ"ש מ"פ שיש בו מק"ש אוטומטי ושני מקלטי עזר, המשימה של הפלוגה היא חילוץ ועזרה לגדוד במקרה וייקלע לצרות. 3. שימו לב רבותי, מהפך, לגדוד 890 היו נגמ"שים ת"פ שלהם עד שהפלוגה הוחזרה עם ערב לחטיבה 460 כאשר אוגדה 162 התארגנה לצליחה....זה רבותי מיידע מדהים, הוא מחריף את סימני השאלה, מדוע מהרגע שיהודה מוביל ב 1100 (שוב יש לנו חיזוק שלא יתכן שייקי פגש את איציק ב 1400), את עוזי, אמנון ואיציק לטסה למסדר, יש לנו עדות שאיננה משתמעת לשתי פנים. 4. כאשר החברה במסדר, פלוגת במבה שלדבריהם לא סבלה מנפגעים, גם כאשר יקי רואה אותם אוספים נפגעים עם אור ראשון, עומדת הפלוגה ומפסיקה לחלוטין את מאמצי החילוץ, אולי גם בגלל פקודתושל מנשה (שלמה ח.ד.), אבל לא נראה לי. יותר סביר שהם יבצעו פקודות של איציק ועוזי כל עוד הם ת"פ שלהם, לא ברור מתי הם חדלים להיות ת"פ 35/890 באיזה שעה הם מתקפלים חזרה ל 460. 5. ברור לחלוטין שהנגמ"ש שבנצי מגיע עמו לחילוץ עם בוקר ל"בור של חזי" הוא נגמ"ש של במבה, גם ברור למה הוא מלא בפצועיםובריאים, ראה עדות יהודה. 6. למעשה משעה 1100 מלבד התצפית של בנצי וגיורא, עוזב גדוד 890 ומפח"ט 35 את השטח, לא רק זה, פלוגת נגמ"שים מוקטנת בשם"במבה" שהועמדה ת"פ הגדוד על ידי מישהו חכם באוגדה, מתקפלת יחד עמם לטסה, משעה זו נעזבים המדממים למוות לנפשם, משעה זו נעזב חזי לנפשו.... שימו לב עד כמה העדות של יהודה ניב מחריפה את הכשל שהיה שם. 7. כםי שציינתי נגמ"שים מסוג 113 - M היו דבר די נדיר בצה"ל (סימוכין חוברת "שריון" מס 19 , אוקטובר 2003) אומר שם אברהם אדן שהיה גם מפקד גייסות השריון (עמוד 18):"... שלא כמו שיפור צי הטנקים, התאחרנו בשיפור רק"מ החרמ"ש. הזחל"מים לא היו מסוגלים לעמוד בקצב וביכולת העבירות של הטנקים,צה"ל נענה באיחור רב לתביעות מפקדת גי"ש לרכוש נגמ"שי 113-M. נגמ"שים מלבד הגיעו לפני המלחמה ונשלחו לחזית בטרם מותקנו ליצור אש לפי הדגם שייצרנו"... סוף ציטוט. כרגיל, לצערי, האיש לא מדייק לחלוטין, לפחות לשתי החטיבות הסדירות של 460 ו 14 הוקמו שתי פלוגות נגמ"שים שאומנו היטב באימון הקמה משותף שנערך חודשיים לפני המלחמה ונמשך שבועיים, הנגמ"שים שלנו היו מדוגמים וממותקנים לפי התקן ששולט עד היום על נגמ"שי צה"ל, הבעייה היחידה שלנו היא שהם לא היו בימ"ח, אבל זה סיפור אחר, לצורך העניין אני מספר את זה בכדי לציין שליד החווה הסינית הצטבר לו בלא יודעין כ 10% מכלל נגמ"שי צה"ל, הפלוגה שלנו עם 11 נגמ"שים פזורים במחלקות של, נגמ"ש בפלוגת בלפר (יעקוב שור), פלוגת במבה עם 7 נגמ"שים ופלוגת נגמ"שים עם מספר נגמ"שים לא ידוע של גדוד 100, אני לא חושב שהיו עוד הרבה נגמ"שי לחימה (לא פיקוד ושליטה) במרחב הקרוב, וכל הכוח
הזה עמד לידנו, וכל הכוח הענק הזה בחיפוי אגד ארטילרי, היה יכול לחלץ
בסביבות 1100 את כול מי שנישאר בשטח, כולל גורי וחבריו-חבריך שעוד היו
בחיים אז... זה אולי המיידע החמור ביותר בכל הסיפור העצוב הזה וסיפורה של במבה כפי שסופר כאן, הוא ללא ספק דובדבן מיובש על הקצפת הקלוקלת של תיפקוד מפקדי 35/890. בברכה, וסליחה על השיעור אבל אני קורא עכשיו את החוברת של שיריון וזה מדהים איך מפרשים את ההיסטוריה... עוזי בן צבי
ביג'ינג - סין חזי מוסיף:
על זה יש לי לומר, עוזי בן צבי חפ"ש אבל עם ראש גדול מאוד ובריא מאוד חזי דחבש
|
| |
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
גירסת הדפסה
