פרס כספי נכבד, למי שימצא עיטור/צל''ש  

ביום ששי, ערב יום הכיפורים הפלוגה הייתה בבסיס שלה בבית ליד וארזנו את הציד כדי לצאת הביתה מתוך ידיעה שביום ראשון אנחנו מתחילים סדרת חינוך גופני בווינגייט. הגיעה לפלוגה ידיעה שאנחנו לא יוצאים בגלל שיש ידיעות מודיעיניות על מחטף של קילומטר של הירדנים באזור יריחו, או שיתחוללו מהומות בחברון. בעשר בבוקר החלפנו את בגדי הא' בבגדי ב' והתחלנו להתארגן ליציאה. בצהריים פקד יקי מפקד הפלוגה להשאיר שומרים מחלקתיים על הציוד, החלטתי להשאיר את אלי קרן יחד עם עוד מישהו, בשלוש אחר הצהריים בא הגיע אלי קרן עם דמעות בעיניים וביקש לא להישאר בבסיס כשכל הפלוגה נמצאת בפעילות מבצעית. הלכתי יחד עם איתן מפקד מחלקה 2 ושאול מפקד מחלקה 3 ליקי שכנענו אותו לסגור את הציוד בחדרים ולא להשאיר שומרים, יקי השתכנע. כשחזרתי למחלקה, קראתי לאלי קרן ואמרתי לו שלא משנה איפה נהיה, הוא יישאר צמוד אלי בכל מקום.
למחרת היום היה יום כיפור, הציוד האישי, המחלקתי והגדודי היה מוכן, רוב חיילי הפלוגה צמו ובסך הכול לא עשינו שום דבר מיוחד. בשעה שתיים אחר הצהריים שמענו ברדיו שפרצה מלחמה, הגיעו לפלוגה ידיעות שאנחנו מיועדים להלחם ברמת הגולן, אני זוכר שצבי מאילת, חייל במחלקה 3 התלונן על כך שיש לו נעלי קרפ וברמת הגולן הקרפ ישחק בגלל הסלעים.
ביום ראשון העלו אותנו על אוטובוסים ונסענו לשדה דב, הייתה לי תחושה נהדרת, שמחתי לצאת למלחמה, אפשר לומר שששתי אלי קרב, מן בטחון עצמי של צנחן לוחם בלתי מנוצח, בלובי של שדה התעופה חילקו הדודות של הוועד למען החייל עוגות ובסך הכול הייתה אווירה טובה, מה קורה בחזית לא ידענו. עלינו על מטוסי ההרקולס, הטיסה הייתה בסך הכול בסדר אבל הנחיתה בראס סודר הייתה היסטרית, מיד שנחתנו בא קצין אחד ואמר לנו שיש במקום התקפה של דיוויזיה מצרית, רצנו לבתים שהיו מסביב אבל כלום לא קרה. סולימני סגן הרס"פ הלך להביא פצצות של בזוקה, הוא חזר בצעקות שיש מאחורי הגבעה טנק סורי, הבהרנו לו שאנחנו באזור המלחמה עם מצריים ובכלל בסופו של דבר התברר שזה היה טנק ישראלי.
בראס סודר לא עשינו כלום, ישבתי עם ג'קי חכים שעזב את קורס מ.פ. וסופח לפלוגה שלנו, הוא מונה לסגן שלי ודיברנו על התסכול המתמשך מאי העשייה המתמדת. אחרי כמה ימים העבירו אותנו למתחם אבו זניימה שם התחפרנו על הגבעות ושלטנו על הכביש שמוביל לשארם א שייח, הפלוגה היחידה שפעלה פעילות מבצעית הייתה פלוגה ה', הפלוגה של מנו שעסקו במרדפים אחרי חיילי קומנדו מצריים.. גם שם צוות הפלוגה היה מתוסכל מחוסר עשייה, היינו שם עד ה 15.10, היו שמועות שכבר חצו את התעלה ולנו יש תפקיד כלשהו הקשור לצליחה. החזה היה מנופח מגאווה על זה שנעשה משהו שקשור לצליחה.
נסענו באוטובוסים לא טור משם הוטסנו בסטרטוקרוזר, מטוס שקראנו לו "הענק" ונחתנו ברפידים, שם ראינו בפעם הראשונה פצועים.
העלו אותנו לאוטובוסים ונסענו לטסה, עדיין לא ידענו מה אנחנו הולכים לעשות, הנסיעה לטסה הייתה מאוד ארוכה, בקושי זזנו בגלל השיירות הארוכות שהיו על כביש רפידים טסה. בטסה קיבלנו פקודת קרב ראשונה, גם אז עוד לא היה ברור לנו אם עברו את התעלה, היו דיבורים שדני מט כבר נמצא בצד השני של התעלה. יקי הראה לנו על המפה את ציר טרטור עכביש ואמר לי: "אתה טס במסוק הראשון, ומאבטח את הציר, אחריך תנחת מפקדת החטיבה, כשנחתנו בנקודה "עכביש 55", ראיתי שם אוהל שקצותיו מתנפנפים ברוח שאחר כך התברר שזה היה האוהל של מפקדת האוגדה של ברן., חצי שעה אחר כך כל כוחות הגדוד כבר היו פזורים בשטח.
בחצות אסף יקי את מפקדי המחלקות ודיווח לנו שהאוגדה של אריק שרון כבר צלחה את התעלה ובשטח יש חוליות של ציידי טנקים שמפריעים לאוגדה של ברן לחבור לאריק, המשימה שלנו הייתה לנקות את הציר מהחוליות האלה כדי לאפשר את הצליחה של האוגדה של ברן. יקי הסביר שלילה קודם היו באזור כוחות צנחנים במילואים וחשוב לשמור על נוהל פתיחה באש: "פותחים באש רק לאחר וידוא שמדובר בכוחות אויב", אני זוכר שהייתה אפילו סיסמא לפני פתיחה באש אבל אני לא זוכר מהי.בתדריך אמר לנו יקי שאני נע בראש הכוח, אחרי מילר ואחריו איתן ואחריהם פלוגה ג'.
תדרכתי את החיילים מה אנחנו הולכים לעשות, סידרנו את המחלקה לתנועה והתחלנו לנוע, היה ליל ירח מלא והדרך נראתה כמו טיול שנתי, נעים הלך לידי וכל הדרך הוא עסק ביישור שורות, וחזר למקומו בטור, ג'קי חכים הלך לצידי כך גם הכיתה של נאור. אחרי עשר דקות פתחו עלינו באש מכיוון האוגדה של ברן, לא השבנו באש בגלל ההוראות החמורות, לא ידעתי שאלה היו כוחותינו אבל כאמור ידענו שיש כוחות ישראליים בשטח.. התנועה נכנסה לשגרה: הלכנו עד שהגענו לדיונה, מסתכלים קדימה וחוזר חלילה, המחלקה שלי ראשונה לידי משמאל המחלקה של מילר ומאחור המחלקה של איתן. בדרך ראינו זחל"ם בודד שעומד ללא תנועה, לא הלכתי לראות מה יש שם אבל אמרו לי שבתוכו היו צנחנים הרוגים., כל זמן ההליכה עלו מדי פעם פצצות תאורה שהאירו את כל השטח, אנחנו מיד ירדנו במקום, כך שעד שהגענו לתא השטח האחרון, "שטח ההריגה", עדיין הייתי בתחושה של "טיול שנתי".
המצרים כנראה חיכו לנו, אני חושב שהם ראו אותנו וידעו על התנועה שלנו, המצב היה מעין "מוות ידוע מראש". הם חיכו לנו כמו שמחכים למישהו במארב.
פתאום בשתיים לפנות בוקר, נפתחה עלינו אש משטח לפנינו בצורה של חצי סער, בהתחלה זו הייתה אש גבוהה, בהתחלה עמדנו וכשהאש התחילה לרדת, התיישבנו, מי שיכול היה לירות ירה חלק גדול של החיילים לא יכול היה לירות כי הרובים שלהם נתקעו בגלל החול שנכנס לכלח חור בנשק. יוריק הקשר שלי אמר לי שיקי קורא לי בקשר, לפלוגה שלנו קראו בקשר אלתור, ובאמת הכול היה מאולתר שם., יקי אמר לי: "האם מסוגל לאגף מימין ולקפל (לכבוש) את עמדות האויב מימין לשמאל"? עניתי לו: "הישר", פקדתי: "מחלקה 1 אחרי!" , נעים החל לצרוח על החיילים כדי להוציא אותם מההלם, התחלתי לרוץ באיגוף לימין, תוך כדי ריצה הוצאתי את סכין הקומנדו שהייתה לי, קיבלתי אותה ממש לפני שיצאנו לקרב, ג'קי חכים ורז אייל סגן מפקד הפלוגה רצו לידי, החיילים צעקו אלי שיש נפגעים אבל אני המשכתי לרוץ, הגעתי בערך כ 200 מטר מהמצרים ופקדתי לרדת במקום, היינו צריכים לנוח מהריצה, המצרים ירו עלינו, אני פקדתי לירות, אף נשק לא ירה חוץ מהעוזי שלי שהיה בבחינת "פקה פקה" בשטח בו היינו, פקדתי על חיילי המחלקה "לנקות נשק", מי שלא יורה שיפרק. כך עשינו ארבע ניסיונות הסתערות, כל ניסיון היו עוד נפגעים, באחת הניסיונות ראיתי את ג'קי חכים חוטף כדור ונופל, אבל המשכתי לרוץ. האש התחזקה מרגע לרגע, כשהיינו מאוד קרובים, עצרתי כדי להסתכל במשקפת כדי לראות את הכוח המצרי שממולי, צפיתי למצוא חוליות של ציידי טנקים אבל הם נראו לי יותר כצבא מאורגן. קראתי ליקי בקשר והוא לא ענה לי, הקשר שלו היה מבולבל, הוא אמר לי שהוא חושב שיקי פצוע, לא הכרתי את הקשר כי הוא לא היה מהפלוגה, אחר כך הוא אמר לי שהוא חושב שיקי נהרג.
אמרתי לרז אייל שהוא צריך לתפוס פיקוד על הפלוגה, והוא רץ באלכסון למקום שהוא חשב שיקי נמצא.
איציק נחום המא"גיסט של הפלוגה ופיני ברווינק הרגם לא היו אתי, איציק נחום היה בעמדת רתק עד שהוא נפצע, לידי היו אלי קרן ויוריק ורטה, עוד שני חיילים מהפלוגה המסייעת ודני שרבן ממחלקה 3, לא היה לי מושג איך הם הגיעו אלי, כיוון שברשת הפלוגתית אף אחד לא ענה, פניתי לרשת הגדודית, אמרתי לאיציק מרדכי המג"ד: אין פה חוליות נ.ט. אלא צבא שלם", התשובה הייתה: "המתן" אז המתנתי באותו מקום, חזרתי לרשת הפלוגתית כדי לקבל פקודות מרז אייל אבל לא שמעתי אותו. כמה דקות אחר כך אמר לי איציק שאלי שורק בדרך אלי, אליי שורק מפקד פלוגת המסייעת קרא אלי בקשר: "איפה אתה" ? אמרתי לו: "אני יורה צרור באוויר, הוא לא זיהה את הצרור ואמר לי שהוא נמצא די רחוק ממני. ראיתי שכך העניין, פקדתי: "לנקות נשק", החיילים ניקו את הרובים שלהם וכשכולם היו מוכנים פקדתי: "קדימה הסתער" והגענו לתעלות של המצרים שבמקום שהגענו אליו הם היו ריקות.
התרגולת הצבאית היא שכשכובשים את פאתי היעד, מחכים לכוחות שנמצאים מאחורינו כדי שיכנסו וימשיכו לטהר את היעד, אני חשבתי שזאת הסיבה שבעקבותיה מביאים את הכוחות ש/ל אלי שורק לכיוון שלי, נעשו כמה וכמה ניסיונות כדי שהוא יגיע אלי והו לא הצליח להגיע, לא עלה על דעתי שהסיבה שאלי שורק נשלח אלי היא כדי לעזור לנו להתפנות מהשטח.
בסביבות חמש לפנות בוקר, כשעלו דמדומי בוקר, החיילים הסבו את תשומת לבי למה שקורא בשטח הלחימה, ראיתי חיילים רבים מהגדוד רצים לאחור ושהשטח מלא פצועים וגופות של ההרוגים, הבנתי שגם אני צריך לסגת לאחור, כל הקריאות שלי למג"ד לא נענו קונקרטית או לא נענו בכלל. פקדתי על החיילים לרוץ למקום בו היינו לפני שהגענו לעמדות המצרים,, רצנו באלכסון, תוך כדי ריצה ראינו את אייל רז שוכב פצוע, הוא היה בהכרה ודיבר באיטיות רבה, שאלתי את החובש דורון דיין: מה יש לו"? הוא ענה לי שאייל פצוע בטן ואסור להזיז אותו מהמקום בו הוא נמצא, לא ידעתי מה לעשות, המילים: "אסור להזיז אותו נתקעו לי בראש" הסיטואציה הייתה קשה מאוד, כשהייתי חייל בפלוגה צעירה, אייל היה במחלקה בה אני הייתי, לא ידעתי אם אני נשאר אתו או עוזב אותו ומדלג לאחור, כדי להצטרף לגדוד להסתערות מחודשת, חשבתי שזה מה שהגדוד מתכוון לעשות. שלחתי מפקד כיתה אחד עם חלק מהחיילים לאחור ונשארתי עם כמה מהם ליד אייל, האמת היא שהמצרים לא נתנו לי הרבה זמן למחשבה, פתאום התחילה הפגזה אדירה, חמישה מטר מאיתנו נפל פגז ונפער בור גדול, אני ידעתי מהסיפורים שאיפה שנופל פגז אחד, לא ייפול פגז נוסף, גררנו את אייל לתוך הבור הזה נכנסתי עם כמה חיילים, בערך כיתה פלוס, לתוך הבור והתחלנו לחפור בידיים והעמקנו את הבור ושכבנו בתוכו אחד בתוך השני. באותו זמן

ואז המצרים לא ראו אותי. אחד מחיילי המחלקה, חזי שוהם מקיבוץ גשר הזיו היה לבדו בבור אחר די קרוב אלינו. כך שכבנו לנו בשקט ולא ירינו לעבר המצרים שהיו מחופרים היטב בעמדות שלהם, כדי שלא יגלו אותנו, כי המחסה שלנו לא היה בדיוק המחסה הכי טוב בעולם והם היו בודאי מצליחים לפגוע בנו. מה שאני זוכר שירו עלינו גם מצד ימין, כנראה מהמקום בו התמקמה המחלקה של איתן אבל למזלנו לא פגעו בנו. סמל המחלקה אליהו נעים מנהרייה כבר לא היה בין החיים, הוא נהרג באחת ההסתערויות שלנו.
לאחר זמן מה הגיע מתוך האופל בנצי ונשכב לידי, הגעתו נתנה לי הרגשה טובה, היום בדיעבד אני חושב שלא נפגעתי כי הייתי קרוב מאוד למצרים, כי "מתחת לנר יש הכי הרבה חושך".
הבוקר עלה, הסתכלתי לעבר המצרים וראיתי אותם מעבר לשקי החול של העמדות שלהם, הם הוציאו מנות קרב והתחילו לאכול ארוחת בוקר, ככה סתם באמצע הקרב, למרות הפיתוי, לא ירינו עליהם בגלל שהם היו במקום גבוה מאיתנו. בשטח ראיתי נגמ"שים מסתובבים, אחד מהם חטף פגיעה ישירה מטיל סגר ועלה באש ונשרף כולו.
אחרי שעה הגיעו ל"אזור ההשמדה 12 טנקים, זה היה רגע מאוד מתסכל בשבילי, רציתי להיות טנקיסט מוגן מאחורי מעטה הפלדה החזק הזה, אמרתי לבנצי: "תראה איזה עוצמה מגיעה", אחרי כמה דקות, שמחתי שאני צנחן כי הטנקים נפגעו איחד אחרי השני. שני טנקים הגיעו עד אלינו, אחד מהם נפגע ועלה באש, ארבעה טנקיסטים קפצו מהטנק והצטרפו אלינו, הטנק השני עמד מולנו, פתאום הוא כיוון אלינו את ה"מקלע המקביל" שלו ישר אלינו והתחיל לירות לכיוון הבור שבו שכב חזי שוהם, אני חושב שהוא ירה למעלה מ 300 כדורים ולא פגע, בנצי הרים עוזי כדי שהטנקיסטים יראו שאנחנו ישראלים, צעקתי לבנצי: "תעביר את הקשר למוסקיטו" הכוונה רשת חירום בין חיל רגלים לחיל שריון, בכל פלוגת שריון צריך להיות מכשיר קשר אחד עם תדר החירום הזה, לא הייתי בטוח שדווקא בטנק הזה נמצא מכשיר הקשר לחירום, אבל בכל זאת ניסיתי, בנצי העביר לתדר 37-05, קראתי בקשר: "שריון כאן צנחנים, אתה יורה עלינו, חדל אש" והוא ממשיך לירות לכיוון חזי שוהם, הסתכלתי על מכשיר הקשר שהיה על הגב של בנצי וראיתי שהתדר אינו נכון, כיוונתי אותו תוך כדי שכיבה לתדר 37-50 וחזרתי על הקריאה והוספתי: "האויב חצי ימינה, לפתע הוא סובב את הקנה והתחיל לירות על המצרים., לא עברה דקה והטנק חטף טיל סגר, מפקד הטנק אף אולי ארבעה מטר באוויר ונפל קרוב לטנק כשהוא פצוע, טנקיסטים אחרים קפצו ממנו וברחו ואילו נהג הטנק התחיל לנסוע קדימה ואחורה כדי להתחמק מהטילים, פחדתי שהוא ידרוס את מפקד הטנק, אמרתי למישהו שיבוא אתי, רצנו והבאנו את מפקד הטנק לבור בו תפסנו מחסה הוא היה קצין בדרגת סגן משנה בשם מנשה. האש פסקה, לפתע הגיע אלינו נגמ"ש, הוא פתח את הסיפון שלו, ראיתי בתוכו חיילים שוכבים כמו סרדינים, לדעתי כמה מהם היו פצועים, זיהיתי בפנים את בני כהן סמל מהמחלקה של שאול. הכנסנו את אייל רז לנגמ"ש, גם את יוריק ורטה שהיה פצוע מפגיעת כדור ברגל, אני זוכר שכשהוא נפצע הוא היה היסטרי ונאלצתי להחטיף לו סטירה כדי שהוא יירגע, העלינו גם את הטנקיסטים שהיו איתנו, חוץ ממנשה שנשאר אתי, בנצי לא נכנס פנימה אלא עלה על גב הנגמ"ש. אני הייתי על סיפון הנגמ"ש שנשאר פתוח, הנגמ"ש החל לנסוע, למטה נשארו מנשה, גבי מסלר, דני שרבן אלי קרן, חזי שוהם בעמדה שלו ועוד כמה חיילים, בסך הכול הם היו תשעה. המבט שלי הצטלב עם המבט של אלי קרן, היה נדמה לי שאני רואה פחד בעיניים שלו, הוצאתי מהזיווד של הנגמ"ש שני רימוני עשן וקפצתי חזרה לבור, בנצי שראה שאני נשארתי למטה עשה לי סימון עם היד שהוא תכף חוזר. קראתי למג"ד בקשר, התשובה הייתה: "המתן", אחר כך מנשה קרא למג"ד שלו בקשר והסביר לו את המצב שלנו וביקש שיבואו לחלץ אותנו וחוזר חלילה, פעם הוא ופעם אני. ראיתי שמהמג"ד לא יצא לי כלום, העברתי לתדר החטיבתי, בהתחלה דיברתי עם המח"ט עוזי יאירי בלשון הקשר: "כאן כוח אחד של אלתור" וכו', עד שהוא אמר לי: "דבר חופשי", הוא ניסה להרגיע אותי ואמר שיהיה בסדר, הוא שאל אותי מה מצב התחמושת, עניתי לא שהמצב לא טוב.
בשלב מאוחר יותר המצרים יצאו מהעמדות שלהם והתחילו ללכת בסריקה, ירינו עליהם, גם מגבעה שהייתה מאחורינו ושם היו מא"גיסטים ברתק ירו עליהם, אחד מהם היה צביקה קופולביץ' שהיה מא"גיסט במחלקה שלי. בעקבות הירי הזה המצרים חזרו לעמדות שלהם. ראיתי שזה המצב, אמרתי לעוזי שאני זקוק לארטילריה, הוא אמר לי לאיזה תדר אני צריך לעבור כדי לקבל ארטילריה, קראתי לארטילריה: כאן ב' של אלתור, פגז זרחן אחד לטיווח" מישהו בקשר שאל אותי: "אמור לי מיקומך" בדיונות לא היו נקודות אחיזה לפיהם יכולתי להגיד לו מה המיקום המדויק שלי, הערכתי שאני נמצא במקום שנקרא במפה "טרטור 42", העברתי לו את המידע, הוא מחכה כמה שניות ואז הוא אומר לי: אני לא יורה, אש על כוחותינו", ראיתי את המצרים יוצאים שוב מהעמדות שלהם, אמרתי לו: לא יותר טוב להיפגע ממך מאשר להיהרג על ידי המצרים? הוא ירה פגז אחד שלא ראיתי, אמרתי לו: "עוד 1000" את הפגז השני ראיתי, הוצאתי את המצפן שלי, המצפן שלי היה מרוסס מכדורים, האמת היא שהייתי בטוח שנפצעתי כי הרגל שלי הייתה רטובה אבל התברר לי שהמימייה חטפה כדור. ואז כיוונתי את האש שלו עם המחוגים של השעון. קבעתי לו ארבע מטרות שקראתי להם בשמות, אחת המטרות אני זוכר שקראתי לה גילה, כל פעם שהמצרים ניסו לצאת אלינו, כיוונתי אותו לפי ארבע מטרות אלה, זה היה כמעט אש על כוחותינו, הייתי רוצה לפגוש את איש הארטילריה הזה כי האש שלו הצילה אותנו.
קראתי שוב לעוזי בקשר כדי לבדוק מה עם הפינוי, הוא אמר לי: "תסתכל על הכביש, אתה רואה את כל התנועה, יש צרות גדולות לעם ישראל, בעמידתך שם אתה מציל את העם". חשבתי לעצמי: עם ישראל או לא עם ישראל, אנחנו ניפול בשבי או ניהרג" חילוץ לא ראיתי באופק.. זה היה הרגע היחידי שחשבתי על אימא שלי, עוזי אמר לי שאני יכול להרים דגל לבן מתי שאני רוצה,, חשבתי לעצמי מה אימא שלי תרגיש אם אני אלך לשבי, בגלל המחשבה הזאת החלטתי לא להרים דגל לבן. פקדתי על החיילים לשתות מים, על חצי מהם פקדתי להיות בתצפית ולחצי השני אמרתי ללכת לישון, הייתי צריך להשתין, אז השתנתי על אלי קרן שהיה על ידי, אמרתי למנשה שימשיך לבקש חילוץ מהמג"ד שלו ונרדמתי לחצי שעה, כשהתעוררתי שמעתי את מנשה מטווח את הארטילריה באותה שיטה שאני טיווחתי אותם, כשהמצרים חזרו שוב לעמדות שלהם, קראתי שוב לעוזי בקשר כדי לבדוק מה עם חילוץ, הוא שאל אותי אם אני מכיר את דני אנגל, אמרתי שכן והוא אמר שהוא שולח אותו עם נגמ"ש כדי חלץ אותי בחסות ארטילריה ותקיפות חיל האוויר. אמרתי לו שאם דני אנגל יכנס לשטח הוא לא יצא.
שעה מאוחר יותר הציע לי עוזי לדלג לאחוד בבודדים, קיבלתי את דעתו, את ההחלטה הזאת אני סוחב אתי כבר שלושים שנה, פניתי לחזי שוהם שהיה בעמדה שלו עם מכשיר קשר, הסברתי לו בדיוק מה הוא צריך לעשות, אמרתי לו להיות בהיכון וחיכיתי לפקודה של עוזי יאירי מתי להתחיל, החלה ארטילריה וראיתי גם מטוסים תוקפים את עמדות המצרים אמרתי לחזי שוהם: "עכשיו" הוא היה צריך לעבור 800 מטר בריצה, הוא התחיל לרוץ והמצרים ירו עליו, הוא רץ בזיגזגים ופזצ"טות, אחרי 400 מטר ראיתי שהוא לא קם, קראתי לו בקשר ושאלתי אותו מה קורה, הוא ענה לי שהכול בסדר הוא רק נח. הוא קם והחל לרוץ באותה צורה, לכיוון תעלת השקיה שהייתה בשטח והיוותה מקום מחבוא מצוין 10 מטר מהתעלה הוא נפל ולא ענה לי יותר בקשר, הבנתי שחזי שוהם כבר לא איתנו. אמרתי לעוזי בקשר שהדילוג לאחור לא הצליח.
השעה הייתה כבר אחת בצהריים, עוזי אמר לי לנסות להחזיק מעמד עד הערב שתרד החשיכה,ואם לא אז אנחנו יכולים להרים דגל לבן מתי שאנחנו מוצאים לנכון לעשות זאת, כי אין כוחות שיכולים להיחלץ לעזרתנו. לפי החשבון שלי נשאר לנו עוד שש שעות עד לרדת הלילה. רציתי לענות תשובה לעוזי אבל הסוללה של מכשיר הקשר נגמרה, עכשיו גם לא היה לי קשר עם אף אחד. הסתכלתי מסביבי וראיתי במרחק 100 מטר מאיתנו חייל הרוג עם מכשיר קשר, פקדתי על גבי מסלר לרוץ ולהביא לי את מכשיר הקשר, גם אם הוא צריך להוריד את הנעליים כדי לעשות את זה, הוא יצא במהירות מהחפירה כשהמצרים מלווים אותו באש חזקה והצליח לחזור ללא פגע, מכשיר הקשר שהוא הביא היה מנוקב כולו מכדורים אבל למרבה המזל הבטרייה הייתה תקינה, קראתי לעוזי בקשר והוא אמר לי שהוא חשב שהעניין כבר נגמר כי לא עניתי לו בקשר, עניתי לו שהייתה תקלה טכנית.
בשלב הזה הלחץ עלינו היה אדיר, המצרים לא הפסיקו לירות עלינו, פתאום הרגשתי מכה בראש, כאילו נפל עלי שק של 50 קילו על הראש, מצאתי את הראש שלי בתוך החול וממש אכלתי חול, העיניים שלי התמלאו בחול ולא יכולתי לראות כל כך טוב, לא יכולתי לראות למרחק של יותר מ 10 מטר.
כשעה לאחר מכן אמר לי עוזי שהוא שולח אלי נגמ"ש. אמרתי לו שכדי שהנגמ"ש/ יפנה אותנו בשלום, צריכים להתקיים שני דברים, שמפקד הנגמ"ש ידע בדיוק איפה אנחנו נמצאים ושתפתח עוד סוללת ארטילריה. התאומים לקחו הרבה זמן.
בשעה שתיים בצהריים אלי קרן אומר לי: "המפקד, תראה מישהו מהחיילים הולך לכיוון המצרים, דיווחתי בקשר שחייל שלנו הולך לכיוון המצרים ואז יריתי במקלע F.N. לפני הרגליים שלו, הוא הסתובב וחזר חזרה.
בשעה חמש אחר הצהריים, התחילה הרעשה ארטילרית רצינית מאוד שלנו עליהם יחד עם תקיפות מהאוויר, לשטח נכנס נגמ"ש אחד שנסע אלי תוך כדי כך שהוא מדבר אתי ברשת הקשר, פתחתי נר עשן ראשון כדי שהוא יזהה איפה אנחנו. כשהגיע הנגמ"ש, הוא הסתובב ופתח את הסיפון שלו, ירו עלינו אש תופת, פתחתי את נר העשן השני למיסוך מול המצרים, דבר ראשון הכנסתי את מנשה הפצוע לנגמ"ש ואחריו נכנסו כל השאר, דיווחתי לעוזי יאירי שהכול בסדר והוא לא ענה לי, הסתכלתי על מכשיר הקשר שלי וראיתי שאני מחזיק שפופרת מנותקת ממכשיר הקשר שנהרס מכל הכדורים שפגעו בו.
הראיתי לנהג הנגמ"ש את הכיוון המשוער שבו שכב חזי שוהם כי רציתי לקחת אותו איתנו אבל בגלל שהייתי בתוך הנגמ"ש לא ראיתי לאן הוא נסע, כשירדתי מהנגמ"ש, סמוך לתעלת ההשקיה, ראיתי שהחלל אינו חזי שוהם אבל בכל זאת לקחנו אותו איתנו, כנראה מהעייפות, הטשטוש בעיניים לא כיוונתי נכון את דרכו.
כקילומטר מתעלת ההשקיה, ירדנו מהנגמ"ש ועלינו על נון נון, עליו נרדמתי עד שהגענו לטסה. פגשתי את סולימני סגן הרס"פ ושאלתי אותו איפה הפלוגה, הוא הצביע לכיוון שם הייתה הפלוגה. קראתי למחלקה אחת לעמוד למסדר וראיתי שנעמדו בשלשות לא יותר מעשרה חיילים, רק אז הבנתי את גודל האסון. הלכתי הצידה ליד אחת הדיונות ובכיתי..
אמרו לי שבערב הגדוד חוזר לחווה הסינית, עוד פעם נעמדנו למסדר תחמושת ומים, יום שלם היינו שם בלי אוכל. עלינו על יסעורים והמשכנו לכיוון התעלה, אני הלכתי עם הזרם, אני זוכר שהגענו לתעלה והפגיזו אותנו בקטיושות, כל פעם שהייתה ארטילריה נרדמתי.
ביום קרב אחד איציק העביר פקודה: "חדל אש, המצרים מפנים פצועים, לא העברתי את הפקודה ואמרתי לחיילים: תירו עליהם תזכרו מה הם עשו לנו בחווה הסינית, ירינו ופגענו בהם.

עם כל הכבוד תאג"ד ורופא אינם בקו האש

וחוץ מזה, מדובר על העיטורים של 890
ד"ר הדס בכלל שייך לגדוד של שונארי