עדכון אחרון - 12:36 01/02/05
מי רצח את ג'ימי וחש?
מאת: יוסי מלמן
הוא היה הצנחן הבדווי הראשון בצה"ל, בן למשפחה עם עבר עשיר של סיוע לזרועות הביטחון. בלייני הצפון הכירוהו כגרסה מקומית של רפי נלסון. במשפחתו כעסו על שנתן עדות במשפט ריגול נגד קצין מודיעין. שר הביטחון המליץ לסייע לו. כשהסתבך בחובות קיבל הלוואה מבכיר לשעבר בשב"כ. כשירה בבעל חוב הוקל עונשו בזכות עדי אופי ממערכת הביטחון. לפני 16 חודשים נמצאה גופתו של ג'ימי וחש בכפר הנופש שלו בחוף בצת, כשגולגולתו מרוצצת. עכשיו הקימה המשטרה צוות חקירה חדש
נזמי וחש סמניה, שנודע בכינוי ג'ימי. צבר חברים וחובות
סגן ראש השב"כ לשעבר, ישראל חסון, בא לאתר הנופש "סהרה" בחוף בצת מצפון לנהריה, בערך בשבע ושלושים בבוקר. הוא הבחין בשתי מכוניות שחנו בסמוך. חסון נטל את הערסל שהביא במתנה לג'ימי ויצא ממכוניתו. הוא נכנס לאזור הבר העגול וקרא כמה פעמים בקול "ג'ימי, ג'ימי". משלא נענה, שב על עקבותיו, נכנס למכוניתו ונסע לשלומי, מרחק כמה דקות נסיעה. שם הפקיד את הערסל בידי חברו, שוקי אזולאי, וביקש ממנו למסור אותו בהזדמנות הקרובה, לג'ימי.
חסון נפרד מאזולאי וחזר לביתו בטבעון. בערך בעשר וחצי החליט אזולאי, שהיה אחד מידידיו הקרובים של ג'ימי, לחפש אותו. הוא נסע אל אתר הנופש, קרא בשמו של ג'ימי אך גם הוא לא נענה. אזולאי ידע שג'ימי יכול להימצא באחד משני מקומות: בבקתה שלו באתר הנופש, או בביתו, בשכונה הבדווית של מושב יערה. לפיכך נסע במעלה ההר ליערה, שם פגש את האלמנה סובחייה, גיסתו של ג'ימי. "ראית את ג'ימי?" הוא שאל. סובחייה נבהלה, "קרה משהו?". "לא לא", הרגיע אותה. "הוא לא היה כאן. הוא נשאר ללון באתר", היא אמרה.
אזולאי שב לביתו בשלומי, אכל ארוחת צהריים אך השאלה לאן נעלם ג'ימי הטרידה אותו. הוא החליט לנסוע שוב אל אתר הנופש. כשהגיע לבקתת העץ הצנועה ב"סהרה", ששימשה את ג'ימי למגורים ולינה, הוא פתח חלון צדדי, נכנס דרכו פנימה ומצא את גופתו העירומה של ג'ימי מוטלת על הרצפה, כשרגליו מונחות על המיטה. גולגולתו היתה מרוצצת. אזולאי הנסער צילצל אל חסון וסיפר לו מה ראה. "תודיע מיד למשטרה. אני בדרך", השיב חסון. ג'ימי היה בן 47 והותיר אחריו אלמנה ושני ילדים, בגיל שלוש וארבע.
זה היה בשעה אחת ושלושים בצהריים, בשבת 4 באוקטובר 2003. כעבור עשר דקות צילצל חסון אל עו"ד שלמה בן אריה מתל אביב, גם הוא חבר של ג'ימי. "ישראל אמר לי, רצחו את ג'ימי", מספר בן אריה. כוחות משטרה של מרחב הגליל באו לאתר הנופש, גבו עדויות ראשונות ואספו ראיות. שני הזוגות שלנו בבקתות שבאתר העידו כי לא שמעו שום רעש או תנועה חשודה. דו"ח פתולוגי קבע כי הרצח בוצע בכלי חד במיוחד, גרזן או מוט משונן.
למחרת, יום ראשון, טרח רק "הארץ", בידיעה של 68 מלים, לדווח על הרצח. רוב כלי התקשורת לא מצאו, אפילו בעמודי הכרוניקה הפלילית, מקום לידיעה. הם ייחדו את מרבית הסיקור שלהם לפיגוע שאירע גם כן בשבת, במסעדת מקסים בחוף הכרמל, שבו פוצצה עצמה מחבלת מתאבדת וגרמה למותם של 21 בני אדם.
41. ג'ראדאת היא המחבלת שהתפוצצה בלב מסעדת 'מקסים' בחיפה
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5457&forum=gil&omm=41&viewmode=threaded
כפר הנופש "סהרה" בחוף בצת, שבו נמצאה הגופה. מה שהחל בשלושה דונמים שהוקצו ל"מאהל בדווי" התרחב לכפר נופש שהשתרע על 12 דונם
צילום: ירון קמינסקי
חקירת הרצח הוטלה על צוות חקירה מיוחד (צח"מ) בראשות רב-פקד אליהו פוקס, מהיחידה המרכזית (ימ"ר). הצוות גבה עדויות מבני משפחה, חברים, משותפיו לעסקים ומכמה אנשים, שהיו קשורים לעברו של ג'ימי. דובר משטרת מחוז הגליל, רב-פקד קובי דוד, אומר שנבדקו כל כיווני החקירה: שהמניע לרצח היה לאומני-ביטחוני או רומנטי, סכסוך במשפחה, סכסוך עסקי על הפעלת אתר הנופש, או חיסול חשבונות אפשרי מצד עבריינים. מאז חלפו כשישה-עשר חודשים והחקירה תקועה. צוות החקירה פוזר.
"החקירה מיצתה את עצמה", אומר רב-פקד דוד, "אבל כעת, בהוראת מפקד המרחב תת ניצב דניאל חדד, הוקם צוות חקירה חדש בראשות רב פקד מאיר קרן. לצוות לא היתה נגישות לתיק ולכן הוא בא לחקירה רענן ובגישה חדשה. הצוות יבדוק שוב את כל הראיות והעדויות בתיק וינסה לקדם אותה. אנו מתייחסים למקרה הבלתי מפוענח הזה במלוא הרצינות".
שמו האמיתי של ג'ימי הוא נזמי וחש סמניה. במותו, הוא נותר אלמוני אף יותר מכפי שהיה בחייו. אבל מאחורי אלמוניותו מסתתר סיפור חיים מרתק של גבר שנוי במחלוקת, שניהל אורח חיים ססגוני, שחי בכמה עולמות בעת ובעונה אחת ולקח עמו אל קברו כמה סודות. "לא היה ג'ימי אחד. היו כמה ג'ימים, שמדי פעם הסתכסכו זה עם זה, אך תמיד ידעו להשלים ולחיות בהרמוניה", אומר עו"ד בן אריה, שהיה גם יועצו המשפטי.
היה ג'ימי, הנער הבדווי, רועה הצאן מהגליל המערבי. היה ג'ימי, הבדווי הראשון שנאבק על זכותו להתגייס לצנחנים ולא להסתפק בשירות המסורתי כגשש בצה"ל. היה ג'ימי שבמשך שנים חלק דירה בנהריה עם בת זוג נוצרייה מגרמניה ורצה להינשא לה, אך נאלץ להיכנע לתכתיבי המשפחה ולכבלי המסורת. היה ג'ימי הבליין, המתולתל, נמוך הקומה ומוצק הגוף, שידע לשתות ויסקי במנות כפולות ונשות הצפון נמשכו אליו כמו פרפרים לאור. היה ג'ימי איש העסקים, שפתח וסגר מקומות בילוי בין נהריה לראש הנקרה. והיה ג'ימי שלא הבין בכספים, פיזר אותם בלי חשבון, הביא על עצמו פשיטות רגל וסיבך אחרים. והיה ג'ימי הקשוח שהסתבך בתגרות ידיים, בחבלה גופנית ובצריכת סמים והיו לו במשטרה רישומים פליליים. היה ג'ימי שהתרועע עם אנשי שב"כ ואמ"ן, והיה ג'ימי שהתיידד עם ערבים מישראל ופלשתינאים מעזה. היה ג'ימי בעל הקשר המשפחתי עם בני אל-הייב מבית זרזיר, שאחד מבכירי בניה, עומר, סגן אלוף בצה"ל, מואשם בריגול ובעסקי סמים עם החיזבאללה. והיה ג'ימי שהתיידד עם ישראל חסון ומצא נתיבות גם אל כיסו.
אמו היא בת לשבט אל-הייב, שמרוכז בכפרים טובא ובית זרזיר. מצד אביו, ג'ימי הוא בן לשבט סמניה, שאנשיו חיים בתרשיחא, בשפרעם ובאל-עראמשה שעל גבול ישראל-לבנון, לא הרחק מקיבוץ אדמית. כמה עשרות מהם גרים במושב יערה, לכאן עברו רובם בשנות החמישים מדרום לבנון, אחרי ששיתפו פעולה עם ההגנה ועם צה"ל. לבני המשפחה היו קרקעות באזור, שהופקעו מהם אחרי הקמת המדינה; בהתערבות מערכת הביטחון הוענקו להם בתמורה האדמות ביערה, שעליהן בנו את בתיהם.

סא"ל עומר אל-הייב. קרוב-רחוק של ג'ימי, נאשם בריגול ועסקי סמים
צילום: אריאל שליט
13. האם יש קשר בין סא''ל עומר אל הייב לבין אלחנן טננבויום??
http://rotter.net/forum/gil/5650.shtml#13
במלחמת העולם השנייה היה סבו של ג'ימי, מחמוד עבד אל-ראני, מורה דרך של החיילים הבריטים שפעלו נגד השלטון הצרפתי של ממשלת וישי, בלבנון ובסוריה. הוא השתתף בפעולת הקומנדו שבה נפצע משה דיין ואיבד את עינו, וסייע בפינויו לגליל. רבים מבני המשפחה עבדו בשביל הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) ואחר כך גם עם חיל המודיעין.
עבד אל-ראני נהרג ב-1956, בפיצוץ ביתו באל-עראמשה. את מטען החבלה הטמין קרוב משפחה רחוק. על נסיבות הפיצוץ יש במשפחה שתי גרסאות. אחת, שהפיגוע נעשה בשליחות לבנונים, שנקמו באבי המשפחה על שיתוף פעולה שלו עם היהודים וישראל. לפי גרסה אחרת, מקור הפיצוץ בסכסוך משפחתי-עסקי. במלחמת לבנון, אז היו מגויסים למילואים, ניסו ג'ימי ובן משפחה נוסף לאתר את החשוד ברצח סבם, אך נכשלו.
נמר ההרים
בהוויה הישראלית יערה הוא מקרה חריג: מושב שבו גרים יהודים וערבים מוסלמים. השכונה הבדווית נמצאת ליד שער הכניסה. בשעות היום נמצאים הגברים בעבודה: רובם משרתים בכוחות הביטחון, צה"ל, משמר הגבול ומשטרת ישראל. היתר עסוקים בעיבוד אדמותיהם או מוליכים את עדריהם למרעה. הנשים עסוקות במלאכות של משק הבית. הילדים נמצאים בבית הספר, הקטנים יותר מתרוצצים בין חצרות הבתים או רוכבים להנאתם על אופניים ברחובות המושב.
נזמי וחש נולד ב-1956 ובגיל 12, לאחר שהתייתם מאביו, נטש את לימודיו בבית הספר והעדיף לרעות את עדרי המשפחה. פעם ביום ירד מן ההרים לנקודת מפגש באחד מעיקולי הכביש, לשם הביא אחד מקרוביו את מזונו. הוא גדל פרא בטבע וידע לשרוד בכל מזג אוויר. הוא סיפר לידידיו כי רוב הזמן התהלך יחף. היו פעמים שמצא עצמו לבד בחורש הגלילי, נוהג את העדר, ימים ולילות, ללא מזון.
"האווירה אצלנו היתה של ביטחון ונאמנות עיוורת למדינה", מספר אחד מבני המשפחה. "רובנו שירתנו בכוחות הביטחון, לבשנו מדים והסתובבנו עם נשק ביד". מבחינה זו, נזמי וחש לא היה שונה משאר בני המשפחה, ולא הסתיר את רצונו לשרת בצה"ל. אבל כבר בגיל הנעורים הפגין את ייחודו, את היותו שונה. זה החל ברעמת השיער המתולתל שזיכתה אותו בכינוי "ג'ימי", על שמו של הזמר הגיטריסט ג'ימי הנדריקס. זה נמשך בביקוריו התכופים ב"עיר הגדולה" נהריה, שבה החל להתרועע עם צעירים וצעירות יהודים, והגיע לשיא בנטייתו להסתבך עם הרשויות.
בתיקים של בתי המשפט מתועדות כל הרשעותיו. בראשונה מצא אותו בית משפט בנהריה במארס 1975 אשם בגניבה והטיל עליו קנס של 50 לירות או חמישה ימי מאסר. מאז ועד להירצחו הוא הורשע בעבירות נוספות של העלבת עובד ציבור, הסגת גבול, תקיפה, קטטה במקום ציבורי, החזקת נכס חשוד כגנוב, החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית וב-1999 ב"עבירות כלפי חיי אדם, כולל פגיעות בגוף, איומים וחבלה גופנית חמורה".
במאי 1977, כשנתיים לאחר ההסתבכות הראשונה שלו, התגייס ג'ימי לצה"ל. הוא כבר היה בן 21, וגם כאן הפגין את נחישותו ואת השוני שלו. הוא סירב בעקשנות ללכת בתלם שמדינת ישראל התוותה לו ולשכמותו, ותבע להתגייס לצנחנים. לאחר מאבק לא קל שנמשך כשנתיים, היה לבדווי הראשון ששירת בצנחנים.
"הכרתי אותו בגיוס לגדוד 890", אומר עו"ד בן אריה. "ג'ימי היה חייל מצטיין. מבחינת החיילות והשדאות לא היו לו מתחרים. הוא היה חיית שטח נדירה. כל הניסיון שצבר ברעיית עדרי המשפחה, בא לביטוי בשירותו הצבאי. הוא חי את השטח. היו לו עיני נץ ואיכויות מדהימות של גשש מעולה".
רוב הזמן הוא נעל נעליים בלי גרביים וכך גם צעד במסע הכומתה - 120 קילומטרים של מאמץ גופני מפרך. "נמר ההרים ששום כלוב לא יכול לו", כתב עליו בספר הפלוגה המ"פ אהוד אריאל, שנהרג בלבנון. אבל רוח החופש שפיעמה בו וסירובו לקבל מרות היו בעוכריו. בעת סדרת אימונים במדבר יהודה, נעלם ג'ימי. הוא יצא לפגישה בירושלים עם תיירת, שהתאהבה בו בחופשתו. ג'ימי, שלחובתו נזקפו כבר עבירות משמעת, הוכרז "נפקד" ומפקדיו לא יכלו עוד לחפות עליו. הוא הועבר מגדוד הצנחנים בטרם סיים את המסלול, ושובץ ביחידה של המתגייסים הדרוזים.
בסיס היחידה היה מצפון לנהריה, בנופים המוכרים לו מילדותו. על תקופת שירותו ביחידה חלוקות הדעות. מקצת החיילים שהכירוהו אז טוענים כי שירת במפקדה בתפקידים לא קרביים. אחרים, כדני מויאל מנהריה, שהיה כעבור שנים שותפו בעסקים, דווקא זוכרים אותו כמפקד בסיורים שנועדו להגן על חופי הצפון. בן אריה, שמעיד כי החברות ביניהם נשתמרה מאז הטירונות ועד לרצח, מספר שג'ימי היה תמיד חייל קרבי, גם בשירות המילואים שלו במלחמת לבנון.
כפיות טובה
לאחר שהשתחרר משירותו הסדיר, חזר ג'ימי אל משפחתו ביערה ופתח פרק חדש בחייו. על פי עדויות של בני משפחה, לאורך שנות השמונים הוא חיפש את עצמו וביקש להכניס משמעות לחייו. "הוא הסתובב אז בחוסר מעש ולא היה לו גרוש על הנשמה", מעיד אחד ממכריו. הוא עבד למחייתו בעבודות מזדמנות. בין השאר היה שומר בקיבוץ אילון. בקשתו להתגייס למשמר הגבול נדחתה, "מכיוון שבילדותי כרועה צאן נפתחו לי תיקים במשטרה על הסגת גבול", סיפר ב-1988 בראיון ל"מעריב".
מאוכזב הוא יצא לאירופה בעקבות חברתו הגרמנייה. הוא שב לישראל ב-1982 ואז גם החל לטפח קשרים הדוקים עם ידיד המשפחה יוסף עמית, קצין בסיירת אגוז שנפצע קשה בפשיטה ליד צור ב-1972. על אף שהוכר כנכה צה"ל התעקש עמית להמשיך לשרת בצבא. בגלל נכותו הועבר לאגף המודיעין, שממנו השתחרר לאחר שפיקד, בדרגת רב סרן, על בסיס של יחידת 504. זו יחידה, שלפי פרסומים זרים ייעודה לאסוף מידע באמצעות הפעלת סוכנים מעבר לגבול ישראל.
ב-1978 עצרו שוטרים את נהגו של רס"ן עמית ליד קרית אונו, עם סמים בכמות מסחרית . הנהג טען כי עמית, מפקדו, ידע על מעשיו. עמית הכחיש בתוקף וטען שהנהג העליל עליו. בית דין צבאי הרשיע את הנהג וגזר עליו שבע שנות מאסר. עמית לא הועמד לדין; הוא נשלח לבדיקות רפואיות והוחלט לאשפזו במחלקה הפתוחה של בית החולים הפסיכיאטרי מזרע. התופעות שהצריכו את אשפוזו, קבעו הרופאים, מקורן באירוע שקשור לעיסוקו הצבאי.
ב-1981 שוחרר עמית מבית החולים ומצה"ל, והועסק במשרדי חקירות בצפון. בתגובה על פניית "הארץ" הוא סירב להרחיב את הדיבור על קשריו עם ג'ימי והסתפק במענה הבא: "לא ידעתי על מותו עד שלפני פחות משנה הוזמנתי למסור עדות במשטרת עכו. ההיכרות שלי איתו היתה חלק מקשרים חברתיים ומקצועיים שהיו לי עם בני משפחתו המורחבת במושב יערה. הייתי בן בית אצלם. בסוף 1985 או תחילת 1986 הוא פנה אלי וביקש ממני לסייע לו בתחומים שונים וזאת זמן מה לאחר שבן דודתו נפטר בנסיבות טרגיות. אף שהפרוטה לא היתה מצויה בכיסי סייעתי להם ככל שיכולתי. קניתי לנזמי וחש מילונים כדי לעזור לו לשפר את הערבית שלו. תרמתי מדמי לאחותו, שהיתה חולה בלוקמיה. טיפלתי ומימנתי רכישת תרופות ככל שנדרש לה. סייעתי לאחיו ולאמו האלמנה. עשיתי זאת חרף אזהרות שקיבלתי ממשפחתו, לפקוח עין ולהיזהר ממנו. למרבה הצער הוא הפגין כלפי כפיות טובה, השמיץ והעליל עלי עלילות שווא ובסופו של דבר סיבכני קשות".
כיצד הוא סיבך אותך?
"איני מוכן לדבר על כך. מה עוד שבימים אלה מתקיים דיון משפטי בתביעת דיבה שהגשתי נגד עיתון 'הארץ'".
במאי 1986 נעצר עמית והועמד לדין באשמת מגע עם סוכן זר. משפטו התנהל בדלתייים סגורות, אבל למרות זאת היה מי שטרח להדליף לתקשורת כי "רב סרן מאמ"ן מואשם בריגול לסוריה". אלה היו פרסומים כוזבים וככל הנראה מגמתיים - עמית העצור לא היה מסוגל להגיב עליהם ולהזימם. כל עדי ההגנה שעמית ניסה להזמין למשפטו סירבו להופיע ולהעיד לטובתו. עמית: "ומדוע סירבו להופיע? כי היה מי שגרם לכך. יש לי על כך ראיות שאני מקווה כי יסייעו בקרוב לאמת שלי לצאת לאור".
ב-1993, לאחר שריצה שני שלישים מעונשו, שוחרר עמית. בינתיים התבררו פרטים נוספים על הפרשה: קצין בצי האמריקאי, שספינתו עגנה בנמל חיפה, יצר עמו קשר והציע לו שותפות עסקית במפעל טקסטיל. עמית נסע לגרמניה ושם נפגש במלון עם "ידידיו" של אותו קצין. ה"ידידים" היו אנשי הסי-אי-איי, שבחנו אפשרות לגייסו. בסופו של דבר עמית לא גויס, אך על מגעים אלה ועל שהחזיק בביתו מסמכים צבאיים הוא הורשע בעבירות ביטחוניות ונגזרו עליו 12 שנות מאסר.
לדברי כמה מבני משפחת סמניה, ג'ימי היה אחד מעדי התביעה וקיבל מהמדינה תגמול כספי על תרומתו בפרשה, בין 14 ל-15 אלף שקלים. התנהגותו עוררה עליו את זעמם של כמה מקרוביו, שחשדו כי תרם להרשעתו ולמאסרו של עמית. אחדים מהם אף ניתקו את קשריהם אתו. ג'ימי שקע בדיכאון ואף ניסה להתאבד בבליעת גלולות. פניות חוזרות ונשנות אל אחיו עפיף, שמטפל בעזבונו, לקבל את גרסתו, לא נענו.
מלך חיי הלילה
לאחר שהתאושש נפתח השלב החדש בחייו - פרק הבילויים וחיי הלילה הסוערים, שפתחו לפניו גם עולם חדש של יזמות ועסקים. ג'ימי היה אז בן בית בבתי הקפה, בפאבים ובמועדוני הלילה של נהריה. זה היה בשיא הנוכחות של צה"ל בדרום לבנון. נהריה היתה מגנט לאנשי או"ם, כמרים, דיפלומטים, נערות ליווי, עבריינים, סוחרי סמים, קציני צה"ל ואנשי קהילת המודיעין. ג'ימי התמזג בטבעיות באווירה הזאת. בשנות התשעים הוא היה שותף בחמישה מיזמים עסקיים של מסעדות ופאבים, שהפכו אותו למלך חיי הלילה של רצועת החוף בין נהריה לראש הנקרה. הוא היה לגרסה צפונית של רפי נלסון מטאבה.
המקומות שהיה מעורב בהפעלתם נשאו שמות כמו "הכפר הפניקי", "ספינת השוטים", "דהב" ולבסוף "סהרה" ומשכו אליהם בליינים רבים. "את ג'ימי היזם אני המצאתי", אומר בחיוך אילן אופנהיימר, בעל בית הקפה "פינגווין" בשדרות געתון בנהריה. "הוא תמיד אמר לכולם: אילן המציא אותי. ג'ימי, שעבד אז בגננות, נהג לשבת אצלי בבית הקפה והתיידדנו".
ב-1990 קיבל אופנהיימר מעיריית נהריה זיכיון לפתח את הטיילת של העיר. הוא פתח שם לונה פארק, מסעדה, פאב ופיצריה, ויחד עם ג'ימי גם מאהל בדווי מסורתי. "הבאנו גמלים, ג'ימי הביא כמה מבני המשפחה שהכינו פיתות וזעתר, אבל לא שכחנו גם למזוג לאורחים בירה".
על ג'ימי כשותף עסקי הוא אומר: "הוא לא היה אדם פשוט. הוא אף פעם לא היה רגוע, היה צריך לשמור עליו, היו לו גם בעיות עם המלצריות. הרגשתי כלפיו כמו אח גדול. נקשרו בינינו קשרים הדוקים מאוד. ג'ימי סיפר לי על עברו הביטחוני ועל הקשרים שהיו לו ולמשפחתו עם מערכת הביטחון, אבל אני לא בטוח שהאמנתי לכל מה שהוא אמר לי ולקחתי את דבריו בערבון מוגבל".
לאחר כשלוש שנים סגר אופנהיימר את כל הפעילות בטיילת. ג'ימי העתיק את הרעיון של המאהל הבדווי ומיקם אותו בכפר הנופש של ששי שמש באכזיב. "ג'ימי היה בחור עלא כיפאק", אומר שמש. "הוא היה שותף וחבר, והמאהל הבדווי הלך אצלנו טוב מאוד. אבל לג'ימי היו חלומות אחרים, גדולים יותר".
הבעיה שכל שותפיו העסקיים הבחינו בה היתה שג'ימי חסר כל הבנה בענייני כספים. "בשבילו עשרה שקלים או עשרת-אלפים היו אותו דבר", אומר חברו, עו"ד בן אריה. החלום שלו היה לבנות כפר נופש של ממש על שפת הים, לא עוד מאהל בדווי. הגשמתו של החלום התאפשרה בעזרת הקשרים הענפים של משפחת וחש סמניה עם מערכת הביטחון. מקצת הקשרים נוצרו בעקבות טרגדיות שפקדו את המשפחה. ב-1983 נעצר בן-דודתו של ג'ימי על הברחת חצי ק"ג חשיש מלבנון. העצור, שהיה גשש בצה"ל, היה קשור לג'ימי בקשר עמוק. בית דין צבאי גזר עליו עונש כבד במיוחד, שש שנות מאסר. לאחר שהשתחרר הוא שקע בדכדוך והתאבד. כמה מבני המשפחה ראו בג'ימי אחראי למותו, והחרימו אותו.
מזי וחש, אחיו הצעיר של ג'ימי. התגייס לצה"ל ונהרג ב-1988 במארב בהר דב
כעבור כשנתיים, באפריל 1988, נהרג רמזי וחש, אחיו בן ה-19 של ג'ימי, במארב שהניחו מחבלים לסיור של צה"ל בהר דב. כעבור ארבע שנים, ב-1992, איבד ג'ימי אח נוסף, לוטפי וחש, ששירת במשמר הגבול ומת מוות טבעי. שר הביטחון אז, יצחק רבין, העניק לג'ימי מכתב שבו המליץ לרשויות לסייע לו. שני שרים נוספים, אריאל שרון ובנימין בן אליעזר, התערבו גם הם לטובתו ושיכנעו את מנהל מקרקעי ישראל והמועצה האזורית מטה אשר להקצות לג'ימי, בלי מכרז, שלושה דונמים בחוף בצת. על רצועת החוף, כמאה מטרים מקו המים, החל ג'ימי להקים את כפר חלומותיו. כיסיו היו ריקים; היה לו רק מכתב ההמלצה של רבין וההתחייבויות של המינהל והמועצה להקצות לו את הקרקע. הוא היה זקוק למשקיע. כך התוודע ליזם והקבלן מיכאל וסרמן.
עימותים ב"סהרה"
באמצעות החברה שבבעלותו, "אלוני עופר", חתם וסרמן, על חוזים להקמת בתים ביישובי הצפון, כולל יערה. שם הוא פגש את ג'ימי. "הכרתי את המשפחה ואת זקני השבט, ובאמצעותם הכרתי את ג'ימי", אומר וסרמן, כיום בן 48. "הוא סיפר לי על עברו הצבאי ועל קשריו עם מערכת הביטחון, ושקיבל קרקע בלי מכרז. הוא הציע לי להיכנס איתו לשותפות. הרעיון נראה לי טוב והסכמתי. אבל ג'ימי, כדי לעשות עלי רושם, אמר שלפני שניכנס לשותפות הוא יבדוק את עברי בעזרת הקשרים שלו במערכת הביטחון".
באוקטובר 1996 נחתם זיכרון דברים בין חברת "אלוני עופר" של וסרמן לבין נזמי וחש סמניה, על הקמת כפר הנופש "סהרה". השותפות יצאה לדרך כשוסרמן משקיע, לדבריו, יותר ממיליון וחצי דולרים בפיתוח השטח ובבניית הכפר. וסרמן טוען כי בכספו מומנו עבודות הפיתוח. ג'ימי מצדו, שנחשב לבעל ידי זהב, הקים לא מעט מהמבנים במו ידיו. לזמן מה נדמה היה שהחלום של ג'ימי קורם עור וגידים. הוקמו סככות, בקתות ובר שנועד לשמש פאב-מסעדה.
יהודה שביט. הוציא צווי הריסה וסגירה ל"סהרה"
למשך כמה חודשים נפתח האתר ומשך אליו את בלייני הצפון, זוגות שביקשו להתבודד וצעירים שגילו "זולה" חדשה. אבל אז גילתה מחלקת הפיקוח של המועצה האזורית כי "סהרה" פועל בלי רישיון עסק, וחמור יותר, "שלושת הדונמים למאהל בדווי הפכו לשנים-עשר דונמים של כפר נופש. ג'ימי ושותפיו השתלטו על תשעה דונמים של קרקע לא שלהם", אומר ראש המועצה, יהודה שביט. המועצה הוציאה ל"סהרה" צווי סגירה והריסה. ג'ימי רתח מזעם ונקלע לכמה עימותים מילוליים חריפים עם שביט. ב-2001, לאחר מאבקים בלתי פוסקים עם המועצה האזורית, נאלץ ג'ימי להרוס את מקצת המבנים.
יהודה שביט: "הבעיה שלי עם 'סהרה' ועם ג'ימי היתה עקרונית. אני לא הבנתי אז, ואני לא מבין כיום, מדוע המנהל הקצה קרקע לג'ימי, שגר ביערה, שלא שוכנת בשטח המועצה. אז אני מבין שמדובר במשפחה שכולה, אבל גם בישובים של המועצה שלנו יש משפחות שכולות ולהן לא מעניקים קרקע. אז מה קורה כאן?"
מה תשובתך על השאלה?
"קיבלתי כל מיני הסברים, שמשרד הביטחון עומד מאחורי המשפחה, שהשב"כ מסייע להם ושמדובר במקרה מיוחד ולכן המנהל העניק לו את הקרקע בלי מכרז".
מי נתן לך את ההסברים?
"כל מיני אנשים במערכת הביטחון, למשל סגן ראש השב"כ לשעבר, ישראל חסון".
ממנהל מקרקעי ישראל נמסר בתגובה, כי הקרקע הוקצתה לג'ימי על פי כל הנהלים ואושרה על ידי ועדת הפטור של המנהל, הרשאית לפטור מחובת מכרז, ועל ידי מועצת מקרקעי ישראל. על פי דוברת המנהל, אורטל צבר, "יש בכל שנה עשרות מקרים של הקצאת קרקע ללא מכרז וזה לא מקרה יוצא דופן".
עד התביעה המסתורי
ישראל חסון הוא בעליה של חברת "חסון אנרגיה" המספקת דלק למפעלים ולתחנות דלק בצפון הארץ. במשרדו בטבעון הוא משיב על השאלה, מה לסגן ראש השב"כ לג'ימי ולכפר הנופש: "הכרתי את ג'ימי באמצעות חבר, וכך גם התוודעתי למשפחה המיוחדת שלו, שתרומתה לביטחון המדינה עצומה. ג'ימי סיפר לי שנקלע לקשיים כספיים והוא זקוק למשקיעים, אז נתתי הלוואה".
זו הלוואה או שותפות?
"זו לא שותפות. במסגרת הסיוע שלי למשפחה והטיפול בה, הענקתי לג'ימי גם הלוואה מסוימת".
מה סכום ההלוואה?
"מפאת כבודו וכבוד המשפחה איני רוצה לנקוב בסכום" (50 אלף דולר, על פי מקורות שונים).
ואינך רואה בהיכרות, בקשר ביניכם, ניגוד אינטרסים?
"בשום פנים ואופן לא. הכרתי את ג'ימי רק ב-2002, לאחר שהשתחררתי מהשירות, כשהייתי כבר אדם פרטי. לא הכרתי אותו קודם לכן ולא היה לי איתו מעולם שום קשר מקצועי".
התגייסותו של חסון לסייע במיזם באה לאחר שבין ג'ימי לשותפו וסרמן התגלעו סכסוכים כספיים. וסרמן טוען כי מצא עצמו לפתע מנושל מהשותפות. הסכסוכים בין וסרמן לבין ג'ימי, יורשיו ועורך דינו בן אריה מתגלגלים זה שנים אחדות בבתי משפט שונים.
בסנדוויץ' בין וסרמן לחסון הכניס ג'ימי להשקעה בכפר הנופש יזם נוסף, דני מויאל מנהריה. מויאל, שהיה בעליו של העסק "דני אלקטריק", שירת יחד עם ג'ימי בפלוגת החוף ושמר אתו כל השנים על קשרים הדוקים. "הפכתי לשותף בעל כורחי", הוא אומר. "עשיתי לג'ימי עבודות שונות והשקעתי במקום כסף". מויאל מסרב לנקוב בסכום, אך לפי מקורות שונים השקיע כמאה אלף דולר. "חלק מהכסף קיבלתי בחזרה" - הכוונה ל-50 אלף הדולרים של ישראל חסון - "ובגלל שלא היה לו לשלם את השאר הציע לי ג'ימי להיכנס לשותפות. אני משוכנע שכספי יוחזר בסופו של דבר".
הסכסוכים בגלל ההסתבכויות הכספיות הגיעו לשיאם ביום שישי אחד בינואר 1999. לכפר הנופש באו בני משפחת חסארמה מהכפר בעיינה שבגליל, בנאים וסתתי אבן שהגיעו לתבוע את חובם, אחרי שסיפקו אבנים לבניית "סהרה". הוויכוח בין ג'ימי ואחיינו סמי לבין האורחים הבלתי קרואים גלש עד מהרה לתגרת ידיים. ג'ימי רץ לבקתה שבה התגורר וחזר עם אקדח "יריחו" שהחזיק ברישיון. לטענתו הוא ירה שתי יריות אזהרה באוויר ואחר כך ירה ברגלו של אחד מבני המשפחה.
בתום החקירה המשטרתית הגישה פרקליטות מחוז הצפון כתב אישום נגד ג'ימי. הוצא נגדו צו איסור יציאה מן הארץ, דרכונו ואקדחו הופקדו למשמרת במשטרה. פרקליטו בן אריה טען כי זה היה ירי להגנה עצמית, לאחר שג'ימי הותקף וחשש לחייו. בספטמבר 1999 הרשיע אותו בית המשפט המחוזי בחיפה. עדי אופי ממערכת הביטחון העידו על תרומתם של ג'ימי ומשפחתו לביטחון המדינה ובכך סייעו להקלה בעונשו. נגזרו עליו ארבעה חודשי מאסר, שאותם ריצה בעבודות שירות בתחנת מכבי האש בנהריה, והמשטרה מיהרה להחזיר לו את האקדח. מאחר שג'ימי הודה בכל העובדות שבכתב האישום לא הוזמנו בני משפחת חסארמה, שאחד מהם נפגע מהירי, להעיד במשפט, ולדבריהם שמעו לראשונה שהמשפט התקיים רק כשקיבלו פנייה לקראת פרסום כתבה זו.
לתיק בית המשפט השתרבב מסמך ממשפט אחר, שהתקיים ב-1994 בבית המשפט המחוזי בנצרת (תיק פלילי 18/94) ואחר כך בבית המשפט העליון בירושלים. זהו משפטם של שלושה סוחרי סמים ובראשם איוב בן ג'רייס ג'ובראן. השלושה הורשעו במעורבות ברכישת 167 גרם הרואין מסוחר סמים בדרום לבנון. בית המשפט קיבל את טענות התביעה והמשטרה, הכריז על ג'ובראן "סוחר סמים" וגזר עליו עונש מאסר של שש שנים וחצי.
עיון בתיק בית המשפט מגלה כי שר המשטרה הוציא תעודת חיסיון, לפיה "מטעמי אינטרס הציבור" לא נחשפו מלוא הפרטים בפרשה. הסיבה לשרבוב המסמך לתיק של ג'ימי נותרה לפיכך עלומה. "במשפט הופיע עד תביעה ששמו לא נחשף, שהעיד כשהוא מחופש כדי שלא יזהו אותו", זוכרת פרקליטתו של ג'ובראן, עו"ד תמר אולמן. "העד הופיע על תקן של סוכן משטרה, שסייע בחשיפת עסקת הסמים, שהתבצעה ליד המוסך של ג'ובראן בנצרת".
את יודעת מי היה העד הזה?
"אין לי שמץ של מושג".
שישה עשר חודשים לאחר הרצח של נזמי "ג'ימי" וחש סמניה, מנסים רוב המעורבים בתחנות השונות שעבר בחייו הסוערים, לצאת לדרך חדשה. במשטרת מרחב הגליל מקווים שהצוות החדש יקדם את פיענוח הרצח. "נשללה כבר האפשרות שהרצח בוצע ממניע ביטחוני או לאומני", אומר דובר מרחב הגליל. אלמנתו של ג'ימי ואחיו, שהם יורשיו בעיזבון שכולל את כפר הנופש, עושים מאמצים להתיר את הסבך המשפטי, כדי שיוכלו להפעיל מחדש את המקום. בעזרת ישראל חסון הם מחפשים משקיעים חדשים. שניים מהם אף נפגשו עם ראש המועצה האזורית, יהודה שביט. נושיו ובעלי החוב של ג'ימי מקווים, שאם יופעל המקום הם יזכו אולי לראות את כספם מוחזר להם. חבריו של ג'ימי וכמה מבני משפחתו מתגעגעים לדמותו הציורית ולקסם שידע להלך על אנשים שנקרו בדרכו. ואילו יוסף עמית, שלא מסתיר את שנאתו לג'ימי, מקווה שבקרוב יוכל להוביל מהלך שיטהר את שמו.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=534772
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5484&forum=gil&omm=56&vi