ערכתי לאחרונה בתאריך 11.05.07 בשעה 10:47 בברכה, פילוביץ שחף
מה שבעומק
אריה אלדד (מתפרסם היום במוסף ידיעות אחרונות)
http://rotter.net/User_files/forum/46441e8903a311cf.docהייתי בן שבע עשרה ביום שפרצו הצנחנים את שער האריות ורצו באלכסון על במת הר הבית, מחפשים את הכותל המערבי.
שלושה שבועות קודם לכך צעד מצעד צבאי עלוב ומקוצץ ברחובות ירושלים. הסכמי שביתת הנשק עם ירדן אסרו הכנסת טנקים ונשק כבד לירושלים, לא היה מטס של חיל האוויר, ואנו, קומץ נערים , חילקנו לאורך מסלול המצעד תמונות של הכותל המערבי ועליהן כתוב: "אנו צועדים בפרברים - כי הר הבית בשבי". וגם מי שגלגל עיניים בלגלוג מחה מהן דמעת אושר לאחר שלושה שבועות.
יש היום בתוכנו מי שמתגעגע אל ישראל שלפני ששת הימים. למה הם מתגעגעים? אל הבדיחות בנוסח : האחרון שיוצא משדה התעופה לוד – שיכבה את האור? אל המיתון הכלכלי שחנק את המדינה? ישראל שלפני ששת הימים , מקופלת בתוך מה שאבא אבן כינה "גבולות אושוויץ" נראתה על פני השטח כניסיון נפל של העם היהודי לכונן מדינה. היורדים רבו מן העולים, וכל מדינות ערב שסביבנו ארבו להזדמנות לזנק ולחסל במהלומה צבאית אחת את הישות הציונית. כל מי שמתגעגע ל"ישראל הקטנה" ההיא, ומקדש את ה"קו הירוק" - זוכר ודאי שכל משמעותו הייתה קו שביתת נשק בתום מלחמת השחרור , עד לקביעת הגבולות העתידיים של המדינה. תשע עשרה שנים בלבד חיינו בתוך הקו הזמני הזה. כבר ארבעים שנה אנו חיים בלעדיו.
ערב מלחמת ששת הימים סבבו רבנים בפרברי תל אביב וקידשו חלקות אדמה לבתי קברות המוניים. סוריה מצריים וירדן סגרו עלינו בטבעת חנק, מיצרי טיראן נחסמו, רוב אזרחי ישראל חששו שישראל תושמד במלחמה הקרבה. בתל אביב חפרו שוחות, והדביקו סרטי נייר דבק על השמשות. האם לכך מתגעגעים כל המשתוקקים לשוב אל הקו הירוק במלאת ארבעים שנה למלחמה ההיא?
על פני השטח הייתה ישראל חלשה, מיואשת, צינית, אבל בעומק פעלו כוחות נפש אדירים שהשתחררו כקפיץ דרוך. ובתוך ששה ימים היינו על הר הבית ועל הגולן, על הירדן ועל הסואץ.
הייתי בן שבע עשרה כשעליתי לראשונה אל הר הבית, וירדתי אל הכותל, ולצד הכותל, מתחת לקשתות האבן הענקיות התבוננתי אל מעמקי פיר וורן. מאה שנים בדיוק לפני ששוחררה העיר חפר גם כאן הבריטי צ'ארלס וורן, במקביל לחומת האדירים של הכותל המערבי. בעומק מסחרר נתגלו עוד ועוד נדבכי אבן ענקיים , מתחת לאבנים ההרודיאניות נתגלו גם נדבכי בית ראשון. וכל מי שעמד בצל הכותל והתפעל מגובהו – יכול היה לראות כי עומקו, במעבה האדמה –כפול כמעט מגובהו מעל פני השטח.
הבטתי מכושף בשלושת אלפי שנות ההיסטוריה שלי, והבנתי כי גם העם היהודי כזה. בעומק יש בו הרבה יותר ממה שנראה על פני השטח. וכאז כן עתה – חזק העם ועמוק וחכם ממנהיגיו. אז היו הם מגמגמים ומהוססים, אינם מכירים בכוחם, והיום הם מושחתים ודבקים בכיסאותיהם ומוכנים להקריב את העבר ואת העתיד למען הווה קצר, רק עוד כמה שבועות עלובים על כס ראש הממשלה, ותמורתם יהיו מוכנים לכל, גם לוותר על כל מה שהושג במלחמה ההיא, לחלק מחדש את ירושלים ולמסור מחציתה לערבים, לוותר על ההר, לוותר על הבית, על המולדת. לא חלילה על הבית הפרטי שלהם, שהרי בדלא-ניידי הם מבינים, אלא על הבית הלאומי של כולנו.
הללו עתידים לרדת בקרוב מאד מהבמה, להיעלם מחיינו בלא להשאיר סריטה בנדבכי ההיסטוריה של עם ישראל. וגם אם על פני השטח של מדינת ישראל היום לא ניכרים במבט ראשון כל כוחות הנפש , שהשתחררו באחת במלחמה ההיא, גם אם דומה כי קורח וכל עדתו, ודתן ואבירם הם השולטים בנו, ויש בנו גם אנשים עברים הרצים להלשין כי היהודים בונים בית חדש בלא רישיון בנחלת אבותיהם, גם אם לכאורה אנו צועדים מסיר הבשר אל קברות התאווה, ויהודים נוסעים לשמוע אופרה ולראות תיאטרון בברלין , אתר תיירות מבוקש לישראלים בעת הזו, גם אם דומה כי כל שניגע בו רקוב ומושחת ושטחי ונטול חזון ופוסט ציוני - - - כל אלו רק על פני השטח. בעומק העם הזה יש סלע. התחברנו אליו בששת הימים. ואנו יכולים לשוב ולהישען עליו בכל עת. בידינו הוא.
_______
לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
