''שומר החותם''-הספד ליום ה-30 לתת-אלוף י. בן-פורת ז''ל  

הצדעה לתא"ל (מ) יואל בן-פורת ז"ל, שנפטר לפני זמן קצר. ממפקדי יחידת העילית של אמן - 8200, שהתריע ביום כיפור בפני מפקדיו באמ"ן, האלוף אלי זעירא וסגנו - על פרוץ המלחמה, אך דיווחיו וחוות דעתו נדחו ולא הועברו לידיעת ראש הממשלה והרמטכ"ל.
ומה באמת קרה - "לאמצעים המיוחדים" של אמ"ן ביום הכיפורים?

* מאת: עו"ד אברהם פכטר, סא"ל (מ)

עם התקרב יום העצמאות ה-59, נצביע ללוחם שעצמאות ישראל כוחה וצבאה בער בעצמותיו.
תא"ל יואל בן-פורת, היה קצין מוכשר, אמין, נאמן ויהודי גאה. הוא חווה בילדותו את מלחמת העולם ה-II בפולין, עלה לארץ, הספיק להלחם במלחמת השחרור וטיפס מעלה מעלה בסולם הדרגות. אבל בכל התקופה הזו, לא שכח מאין בא, מה עלה בגורלו של העם היהודי בשואה, שלא עמד לו כוח צבאי ומדינה שתגבה אותו. הגלות על כל נספחיה לא עזבה אותו מעולם, ולכן החרדה שלו למדינה לעם היהודי, היתה גדולה ורבה מאשר לאחרים ובוודאי מאשר לילידי הארץ.

מה קרה לאמצעים המיוחדים של אמ"ן ביום הכיפורים?
לפני כשנה פורסם בעיתון הארץ מאמר מאת אל"מ (מ) לנגוצקי המתייחס לאי הפעלת "האמצעים המיוחדים" שהיו לאמ"ן, לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-73. לעומת זאת ר' אמ"ן דאז האלוף אלי זעירא, מציג גרסה אחרת ושונה, בספרו החדש ובכנס אנשי מודיעין ובתקשורת.
תא"ל בן-פורת, מת אמנם ממחלה קשה בגיל 76, אך ללא ספק יש חלק גדול לפרוץ המחלה, לעובדה שהתרעות שלו על פרוץ המלחמה, חוות דעתו ודרישתו להפעיל את "האמצעים המיוחדים" לא נענו ונדחו, חלק במחלה. עד סוף ימיו נלחם כנגד ראשי אמ"ן דאז, על גרסתו ואמונתו ובמיוחד "אכל" את עצמו על שלא עקף את ר' אמ"ן ורץ ישירות לראש הממשלה, לרמטכ"ל ושר הביטחון עם ההתרעה החמה והמדויקת שבידיו.
ראשי צה"ל, במקום לחבקו ולנחמו, נלחמו בו, לפעמים מתחת לחגורה ובצורה לא הוגנת, אך לא יכלו לכוחו ולאמת שלו.
מאז תום מלחמת יום הכיפורים ועד ימים אלה ממש, מתנהל עדיין ויכוח ער וסוער בקהיליית המודיעין ובציבור כולו, בנושא ההתראות למלחמה - ומידע של "הסוכן הבכיר" שהעביר ידיעה על פרוץ המלחמה. הפגישה המסתורית והחשאית של המלך עבדאללה, הפעלה או אי הפעלה של "האמצעים המיוחדים" וההערכה של ראש אמ"ן אלי זעירא - תרגיל מצרי גדול - אבל "סבירות נמוכה" למלחמה, הם שגברו על יתר ההערכות.
המושג "סבירות נמוכה" - הפך מאז למטבע לשון מקובלת, בתחומים שונים - ולאו דווקא בהקשר חיובי.
בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים וסמוך לה - שלט האלוף אלי זעירא ללא מתחרים בכל נושאי הערכת המודיעין הלאומי כאשר דעתו, קולו וחוות דעתו - גוברים בקלות על דעת ראש המוסד, כמובן על קציני המודיעין הבכירים הכפופים לו ויתר זרועות הביטחון, לרבות משרד החוץ על מקורותיו.
המעמד של האלוף זעירא, היה כה חזק ומוערך אצל המנהיגות הפוליטית והממשלה, שהערכותיו נחשבו כמובילות ומכריעות בעיניהם של גולדה מאיר, משה דיין והרמטכ"ל האלוף דוד אלעזר.
לאחר המלחמה הקשה והעקובה מדם, להבדיל מהניצחון המזהיר של ששת הימים. בעקבות וועדת אגרנט וראיונות, הדלפות, ספרים ומאמרים, התחילה להתבהר התמונה שלפני - שהובילה הממשלה בראשות גולדה מאיר, לאחד המחדלים הקשים של המדינה וצה"ל.
המכאיב, בכל הגילויים של העת ההיא, שגם לאחר שהתמונה כמעט התבהרה כליל, המשיך האלוף זעירא, בעקשנות, בחוצפה, וביהירות שאפיינה אותה גם קודם, להאחז בקרנות המזבח של הערכתו השגויה והמכאיבה ולטעון שפעל נכון, העריך נכון ויעץ נכון בהתחשב בנסיבות ובמידע שהיה ברשותו.
יש להניח כי במדינות אחרות ואולי בתקופה אחרת כמו בצבא הפרוסי או היפני, גנרל ברמתו של אלוף זעירא, שהיה כושל בצורה כה קיצונית בחוות דעתו ובתפקידו - היה מסתגר בלשכתו עם אקדח טעון, כותב מכתבי פרידה ונפרד מצה"ל תוך ירייה מהדהדת למרחקים.
בפועל, לאחר תקופת צינון, לימודים והתרגעות חזרו אותם מסרים חזרה שוב ושוב - למרות הקולות הזועמים שהושמעו כנגד התנהלותו גם מפי קצינים בכירים בצה"ל ובמודיעין שהיו תחת פיקודו.
יש לזכור כי ראש המוסד דאז, סיפק לפי טענתו לגולדה מאיר, חוות דעת מפי מקור בכיר ומהימן, שמצרים החליטה לפתוח במלחמה, ואפילו נקב ביום ובשעה למרות שבמקום 6 בערב המלחמה פרצה ב-2 בצהריים. חבל שראש המוסד - לא היה יותר תקיף, נמרץ ועקשן להלחם על דעתו אולי המלחמה הייתה נראית אז אחרת.
לפי הפרסומים והספרים - כל הניסיונות לשכנע את גולדה מאיר, להורות על גיוס מילואים, או לפתוח במכת נגד אווירית - נוסח 67 - נבלמו ובוטלו גם בהתחשב בחוות הדעת הידועה של "סבירות נמוכה".
הידיעות שזרמו מהמקורות, מהערכות, מהאזנות ומהשטח עצמו של התארגנות בגבול, מעבר למקובל בתרגילים צבאיים, כמו עזיבת המשפחות של היועצים הסובייטים במצרים ובסוריה - ההערכות ממודיעין שטח דרום, נוסח סגן סימנטוב - שהתריעו על תנועות ומהלכים לא שגרתיים - שיכולו להצביע על מגמה התקפית או מעבר מהיר מתרגיל למלחמה - נדחו, נבלמו וזכו לכתף קרה וזלזול.
וכאן נכנסים לתמונה "האמצעים המיוחדים", הגישה לפיה משתמשים בהם ומפעילים אותם, רק במקרים חריגים כמו "ביום פקודה" - גישה זו הייתה נכונה וסבירה.
קציני מודיעין, כמו תא"ל בן-פורת ואחרים היו בעד פתיחתם לפחות 48 שעות לפני פרוץ המלחמה - כדי לאמת ולקבל תמונת מצב עדכנית ולאושש מידע שכבר היה.
האלוף זעירא, על פי אותם קצינים לא אישר הפעלתם, אלא הסתפק בהוראה של "בדיקה טכנית" של כשירות האמצעים תוך סגירתם מיד לאחר הבדיקה.
אל"מ לנגוצקי - במאמרו ב"הארץ" מאשר כי אכן זאת הייתה ההוראה של זעירא בניגוד לטענתו בספרו ובהרצאותיו - כי הורה על פתיחתם 48 שעות לפני פרוץ המלחמה וכך גם דיווח לממשלה.
תא"ל יואל בן פורת - שהיה קצין מודיעין בכיר וותיק בתקופה זו ומפקד יחידת 8200 הידועה, נלחם מאז תום המלחמה, מלחמת יחיד כמעט, בטענה שהמודיעין כשל בנקודה זו וניתן היה לפעול ולהצליח, אם היו משתמשים נכון באמצעים ובפרשנות של המידע שזרם מכל הכיוונים.
על מלחמתו הדון קישוטית הזו, שילם ביוקר בבריאות, בתדמית ובהשפלות לא מעטות.
מאמרו של אל"מ (מ) לנגוצקי - למעשה תומך ומאשש את מלחמתו ועל כך אני רוצה להוסיף את הדברים הבאים:
קצין מודיעין, כיום בדרגת תא"ל (מ), שהיה מפקד של יחידה מיוחדת ורגישה ביותר, היה נוכח במשרד בשעה שתא"ל (מ) יואל בן פורת שוחח עם האלוף זעירא, בנושא "האמצעים המיוחדים". לטענת הקצין, בן פורת למעשה התחנן שיתנו לו לפתוח ולהשתמש "באמצעים המיוחדים" - תשובתו של האלוף הייתה "תפסיק עם הפאניקה הגלותית שלך".
בן פורת ניסה לשכנע את האלוף גם בצורה אחרת, תוך טענה שגם אם נקבל את גרסתו שמדובר ב"תרגיל רב היקף" - כדאי ורצוי להפעיל האמצעים, שהרי גם בעבר בתרגילים מסוימים, כן הפעלנו אותם. התשובה הסופית הייתה סירוב מוחלט - תוך הוראה לבדיקה סגירה ודיווח על ביצוע.
הגיע הזמן שגוף צה"לי או ממשלתי - יסגור ויבהיר את הסוגיה הזאת סופית לציבור - אחרת המאבקים ימשיכו גם לדור הבא.
חבל שתא"ל (מ) בן פורת לא הצליח להגיע ליום העצמאות ה-59, אבל יש להניח שבצה"ל/במודיעין - לא ישכחו את תרומתו ומלחמתו, למען ביטחון המדינה ועצמאותה, כמדינה יהודית ציונית ודמוקרטית.
יהי זכרו ברוך.

הערה לסיום:
כשקוראים את כל הפרסומים עד כה, (בפני פרסום ועדת וינוגרד), על מחדלים צבאיים ומודיעיניים של מלחמת לבנון-2, נראה שמסקנות רבות מן העבר עדיין לא נלמדו ולא יישמו, ודי מכביד ומפחיד לגבי העתיד.

אודות הכותב:
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.

ואם מישהו חושב שמשוה השתנה בהערכה מאז- המעריכים של המחקר עדין שולטים בכיפה, ומצליחים להיות מופתעים כל פעם מחדש, וגם במלחמה הבאה הם יהיו מופתעים כהוגן- לזה האויב כבר ידאג כי המצרים והסורים והאירנים יודעים כבר עם מי יש להם עסק.

אני אכתוב דוח עם תקציר הגילויים העיקריים בספר - בהקדם.

כעשרים שנה הכרתי את תא"ל יואל בן-פורת, שהלך לעולמו לפני חודשיים שבע מרורים ערכתי את ספרו, ולמדתי להעריך את היהודי החכם, הגלותי שהיה - אנטיתיזה לצברים השחצנים, הממלאים את המרחב הציבורי אצלנו המודיעין, שאינו הולך בדרכי בן-פורת, ממשיך לנפק לנו טעויות והפתעות

מאת: אביתר בן-צדף | | www.Nfc.co.il פורומים Nfc

רשימות קודמות

מפלגה אבודה
המנוע המהפכני כבה
בילאדי, בילאדי
מסוכן להיות סטרינגר בעירק
מחדל ה"קסאם"

תת-אלוף יואל בן-פורת נחת עליי כשהייתי עורך-משנה של כתב-העת "מערכות" בצה"ל, ומייד היו לי תקלות. ראשית, איבדתי את כתב-היד, שמסר לי (אז עוד עבדו עם ניירות ועם טיפקס), אחרי שעבדתי קשות על שיפוץ מאמרו ועל התקנתו לדפוס. אחר כשלושה שבועות בא יואל, כמוסכם, לראות "מה עשיתי לו". על כוס קפה דלוח מהמטבח הצבאי ניהלנו שיחה כמנהג המזרח על הא ועל דא. כשסיימנו כמעט להקיף את העולם, אמר: "ומה עם החומר?"

- "לא תאמין. איבדתי אותו".

יואל הביט בי במבט בוחן, ואמר: "אתה בחור אמיץ. לאף אחד לא היה אומץ להגיד לי זאת בפנים... מה נעשה?"

- "תן לי עוד עותק, ואערוך זאת שוב. אני זוכר בדיוק מה עשיתי".

יואל הנהן, והביט בי שוב. שוחחנו על העריכה, ויואל השתכנע, שאכן איני יודע היכן הנחתי את כתב-ידו.

למחרת בבוקר הגיע נהג (או שמא הוא עצמו), והניח עותק של כתב-היד על שולחני.

לפני שמאמרו התפרסם, טלפנתי ליואל, וסיפרתי לו, שמצאתי את העותק האבוד. כמובן, בבלגן הנצחי על שולחני ("שולחנות נקיים הם סימן למוח רופס" - טבעתי פעם סיסמה, שהוציאה לאחר מהבוסים שלי את נשמתו) מאמרו נדחף למקום, שלא היה אמור להיות בו. יואל היה מאושר, שמצאתי את העותק, וביקש לקבלו.

"בדרכי הביתה, אכנס לביתך, ואביא אותו".

____________

יואל וינראוב נולד בסקאלאט שבמזרח פולין דאז (היום - אוקראינה) בשנת 1931. בשואה נרצחה כל משפחתו, והילד הצעיר שרד למרות כל התנאים הקשים. הוא עלה ארצה בגפו אחר נדודים ביערות כפרטיזן, שנרדף על-ידי הגרמנים וגם על-ידי האוקראינים, והגיע ללחום במלחמת הקוממיות ביד מרדכי נגד המצרים ובגלבוע נגד העירקים. אחריה גויס לשירות חובה במודיעין חיל האוויר, וממנו הגיע כקצין לאמ"ן.

יואל היה איש מוזר. את פרסום מאמרו הראשון ב"מערכות" חגגנו בארוחה לטעמו - ארוחה יהודית מסורתית אצל שמואל כהן בירכתי רחוב הרצל בתל אביב.

רק אחרי כשבוע גילה יואל, שטעיתי בכותרת מאמרו, והוא לא הבחין בכך כשעבר על ההגהות. הוא כתב: "הערכות-מצב מודיעיניות מדוע הן קורסות?", ואני כתבתי, "הערכות-מצב מדוע הן קורסות?". יחי ההבדל הקטן.

שוב לקחתי על עצמי את האשמה, והוא הפטיר: "אינך קצין מודיעין. הם היו מספרים לי ערמה של סיפורים לכיסוי ...".

מאז, פרסמנו לא מעט ממאמריו. רובם היו ברוח חתרנית, שהרגיזה רבים באמ"ן ובממסד. בינתיים הקצו לו צריפון בבית-הספר למודיעין, ומשרדו הפך לביתי השני בצבא. הוא אהב לכתוב, ואהב לקרוא - תכונות לא אופייניות לקציני צה"ל. יואל אהב לחלוק עם אחרים את פרי עטו, והביט בי סקרן מבעד למשקפיו העבות. לא יכולתי למרוח אותו במחמאות, או בביקורת שטחית. הוא תבע הסברים, והתווכח. יואל היה תלמיד חכם, ולמרות שלא היה ליטאי - היה בו הרבה מנפש של "מתנגד".

הסברתי ליואל, שאין לי שמץ של מושג בעבודת המודיעין, והוא לימד אותי כמה עקרונות, אך העדיף, שלא אצלול לתוך החומר, כדי לשמור על יכולתי לראות "מבחוץ" את טענותיו. רבנו, וכעסנו, וביקרנו יחד תופעות. נחלקנו ברבות מדעותינו, אך שמרנו על מסגרת נאותה לוויכוח.

יואל - למרות ביקורתו - היה ונותר קצין בכיר במערכת הצבאית, והוא נשאר נאמן לה, למרות מה שעוללה לו. על כך אפשר לכתוב ספר שלם. ממש סיפורי אלף לילה ולילה, שאדם מן היישוב לא יאמין שאירעו במקומותינו.

_________

המשכנו לשמור על קשר גם כשפרשתי מ"מערכות".

ואז הגיעה הבוננזה: יואל והוצאת "עידנים" הציעו לי לערוך את ספרו על מלחמת יום הכיפורים. באתי לביתו עם ערב, ושתינו יחד תה. יואל הסביר לי שהספר כבר כתוב, ואפילו קיבל את אישור מחלקת ביטחון שדה ואת אישור הצנזורה הצבאית.

"אני רוצה, שתערוך אותו" - אמר לי, והסביר במלוא הכנות, שחשב על עורך אחר, שסירב.

- "חבל שלא הייתי שותף לכתיבה".

- "קצת מאוחר", אמר באידיש.

הבנתי, שכתב את הספר תקופה ארוכה.

- "יש לי תנאים", אמרתי. ביני לבין עצמי, לא יכולתי לסרב.

- "בוא נשמע".

ביקשתי שיסביר לי את מבנה אמ"ן ואת דפוסי העבודה - כדי שאבין במה המדובר - וקיבלתי הסבר ממצה, שארך יותר משעה, כולל הסבר מפורט על גיבורי התקופה.

יואל הסביר לי את הרקע למלחמה ואת השתלשלות האירועים עקב הקמת ועדת אגרנט. "אם יש לך שאלות - אל תהסס", אמר. אחר כך מדי פעם, קרא לי יואל למשרדו, והמשיך בהסבריו - גם מעבר לנדרש לסִפרו. בעריכת הספר "נעילה" למדתי הרבה על יואל וגם על עבודת המודיעין. יואל רצה לכתוב ספר זיכרונות, אך הרשה לעצמו קצת חופש מהמציאות - או, ליתר דיוק, מהעבר. לכן, בחר בכינויים לכמה מגיבורי סיפורו.

יואל היה תלמיד חכם בנוסח יהודי אירופה המזרחית. היה בו משהו דובי מאוד. הוא היה כבד, אך גם יסודי בצורה חולנית, שהבדילה אותו מעמיתיו. הוא אהב להציג את עצמו כאנטיתיזה לצבר השחצן, שאינו יודע שום דבר, אך מפגין ביטחון עצמי מדהים. ביחידתו ובאמ"ן לא התבייש לומר על עצמו, שהוא יהודי גלותי וחששן. אשרי האיש שמפחד תמיד.

__________

יואל אכל את עצמו על מה שאירע בין כסה לעשור תשל"ד. כממונה על "יחידת ההתרעה המרכזית של אמ"ן" - כהגדרתו - הוא לא ניקה את עצמו מאשמה אישית. בניגוד לאחרים, לא טאטא את הבושה ואת הכישלון. ב"נעילה", ספרו, תיאר בפרוטרוט את מעשיו ואת תגובות מפקדיו - ככל שהתירה הצנזורה. יואל לא סלח לעצמו על שהיה קצין נאמן וצייתן, שלא הפר הוראות. אחרי המלחמה כבר למד לדפוק על השולחן, ולהתפרץ לדלתות, שננעלו בפניו - קצת מאוחר מדי, לדעתו.

מתחילת דרכו במודיעין, יואל לא אהב את שיטות העבודה במחלקת המחקר, והתכתש עם אנשיה כל הזמן. הוא ראה את המודיעין כגוף מונחה-התרעה, והבין את עבודתו ואת שיטותיה אחרת מעמיתיו וממפקדיו.

קידומו של יואל לא נעצר אחרי מלחמת יום הכיפורים, למרות שהעיד עדות חושפנית ומזיקה בפני ועדת אגרנט. יואל לא השיג אחר כך את השקט הנפשי הדרוש, והמשיך לאכול את עצמו. גם כתא"ל, בתפקיד דובר צה"ל, לא רווה נחת, ופרש אחרי כשנה מתפקידו. בשיחה אישית - למאמר, שכתבתי על דובר צה"ל - אמר לי, שזה טמטום מדהים של המערכת, הנוהגת למנות אנשי אמ"ן, שלמדו להתרחק מהתקשורת כמפני אש, לתפקיד הזה.

כשנשלח לשרת בנספחות הצבאית בוושינגטון, ראה הרבה דברים, שלא מצאו חן בעיניו, פתח את פיו הרועם, וחזר ארצה.

יואל היה מעורב באחת המריבות הקשות ביותר בתולדות מערכת הביטחון: הוא פתח את פיו הגדול נגד העמלות, שגובים סוכנים ישראלים של מערכות-לחימה, שרוכשת מערכת הביטחון. לדבריו, זה כסף שמשלמים להם לשווא. אחד הנפגעים מכך היה עזר ויצמן, שמונה כעבור זמן קצר לשר הביטחון. ויצמן וחבריו לא שכחו לו את מאבקו נגד העמלות, שהם מולקים מתקציב הביטחון. "מוצצי לשד תקציב הביטחון" קרא להם יואל.

יואל היה מדריך מצפוני מאוד. לחניכיו-פקודיו במערכי האיסוף הוא הקנה א"ב של עבודה לפי רוחו. אחרי מלחמת יום הכיפורים לא הבין לחלוטין כיצד חיל המודיעין וצה"ל יכולים לתפקד מבלי לחקור כדבעי את כישלונם בספטמבר-אוקטובר 1973. לעומתו, ראשי אמ"ן התייחסו לטעות כפי שהתייחסו לטעויות אחרות של אמ"ן (ואלו רבות למדי, כפי שרומז יואל בספרו). יואל היה משוכנע, שבשיטה זו מבטיחים את שלשלת הטעויות. "אינך יכול להימנע ממחקר" - אמר לשלמה גזית, שנכנס לתפקיד ראש אמ"ן אחרי פרסום דוח הביניים של ועדת אגרנט - "אם לא נחקור - לא נדע. לא נדע - לא נבין. לא נבין איך הופתענו אתמול - לא נוכל לעשות את המרב שלאר נופתע בעתיד ... אם לא תסיק מסקנות ולקחים ממה שקרה, ונופתע בעתיד שוב, תישא באחריות ..."

כמובן, גזית לא הקשיב לו.

כראש אמ"ן, הפקיד אהוד ברק בידיו את מחקר המודיעין בתשל"ד. יואל האמין בכנות ההזמנה ובכנות המזמין. אחרים ידעו טוב ממנו, שאין שום כוונה להתחשב בממצאיו, שיפריעו לשלוות המערכת.

"מאז 1984 חקרתי, מצאתי, חשפתי, וייתכן, שגיליתי דברים מדהימים, שטרם נודעו, ואילו נחקרו ב-1974 - ייתכן שיכלו לשמש לקח חשוב ... ייתכן, אינני בטוח ... המשכתי לחקור עד ל-1987 בהתנדבות.

"לקחים לא יצאו מזה. החיים עשו את שלהם, אך לפחות יהיה ספר לימוד, שעליו - אני מקווה - יתחנכו דורות חדשים של אנשי מודיעין לבל יחזרו על שגיאות רבותיהם מהמחדל. לו יהי".

ואת ספרו חתם יואלק'ה באמירה מאפיינת - "אם יושג מלימוד קורות אמ"ן ערב מלחמת יום הכיפורים, יתפתחו אנשים, שיעריכו טוב יותר ויבינו טוב יותר את מה שניתן לעשות ואת מה שנבצר - ותימנע הפתעה נוספת מישראל, אזי אוכל לומר לעצמי, כי באתי על שכרי, ומקצת מן המוות של יום הכיפורים תוקן. ימים יגידו".

כידוע, זה לא קרה. המודיעין, שאינו הולך בדרכי בן-פורת, ממשיך לנפק לנו טעויות והפתעות.

יואל עזב את המודיעין מתוסכל. אחר כך חלה, ומצבו התדרדר. הכעס אכל אותו מבפנים - עד שיואל נגמר.

ינעמו לך רגבי עפרך, מורה וידיד.