המלחמה הביאה להגליית מפקדות אש"ף לתוניס, ולחיסול רוב הכוח הצבאי של הארגונים הפלסטיניים , אולם לא הצליחה להוציא את צבא סוריה מלבנון. בעקבות המלחמה קם הארגון השיעי הקיצוני חזבאללה, שמילא את החלל שנוצר בדרום לבנון עם יציאת הכוחות הפלסטיניים, ונלחם בכוחות צה"ל שנותרו בדרום לבנון. 654 חיילי צה"ל נהרגו במהלך מלחמת לבנון וסה"כ כ-1,216 חיילים בין השנים 1982–2000. במקביל, נתקלה המלחמה ומהלכיה בביקורת פנימית קשה בישראל מצד גורמים שונים.הרקע למלחמה
לאחר אירועי ספטמבר השחור ב-1970 התבססו ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון, על רקע חולשת הממשלה הלבנונית, וביצעו התקפות ופיגועי טרור בגבול הצפוני של ישראל. במבצע ליטני בשנת 1978, נכנסו כוחות צה"ל לדרום לבנון וניהלו עימותים עם אנשי אש"ף. בעקבות המבצע הוסכם על פרישׂת כוחות יוניפי"ל שיחצצו בין ארגוני הטרור וגבול ישראל. ארגוני הטרור הגיבו בהצטיידות בקטיושות ותותחי 130 מ"מ, בהם השתמשו לירי על אזרחים ישראליים. השליח האמריקני פיליפ חביב, הצליח להביא להפסקת אש בין ישראל ואש"ף ב-24 ביולי 1981. כבר קודם לכן החל צה"ל, בהובלת הרמטכ"ל רפאל איתן ואלוף פיקוד הצפון אביגדור בן-גל ובתמיכת שר הביטחון, מנחם בגין, בתכנון מבצע צבאי לחיסול ארגוני הטרור בלבנון.
ב-3 ביוני 1982 התבצע נסיון התנקשות בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, על ידי מחבלים פלסטינים, מארגונו של אבו נידאל. ממשלת ישראל החליטה לנצל את ההזדמנות כדי לשים קץ לכוח הפלסטיני בדרום לבנון. חיל האוויר הישראלי הפציץ תשעה מתקנים של אש"ף בלבנון ב-4 ביוני, חרף הסכם שביתת הנשק של יולי 1981, ואש"ף הגיב בהפגזה כבדה של כ-500 רקטות על יישובי צפון ישראל והשתמש בכוחות השריון הקטנים של הארגון לתקיפת גבול ישראל, דבר שהכשיר את פתיחת מלחמת לבנון.
הרכב האוכלוסייה בדרום לבנון
בדרום לבנון התגוררו כ-520 אלף מוסלמים שיעים כולל אלה שהתגוררו בערים צור וצידון, כ-110 אלף מוסלמים סונים, כ-80 אלף פלסטינים חיו במחנות הפליטים, כ-200 אלף נוצרים וכ-55 אלף דרוזים.
מהלך המלחמה
6–11 ביוני 1982
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ב-6 ביוני כוחות ישראליים נכנסו ללבנון והתקדמו צפונה לאורך ארבעה צירים: חוף הים, אזור ההר המרכזי, הגדה המזרחית, ובקעת הלבנון. בציר החוף לחמו שתי אוגדות: אוגדה 91 בפיקוד תא"ל איציק מרדכי ואוגדה 98 בפיקוד תא"ל עמוס ירון. אוגדה 98 כללה כוחות שריון ואת חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד אל"ם יורם יאיר. במסגרת הלחימה הונחתה אוגדה 98 מכיוון הים צפונית לנהר האוואלי דבר שגרם לניתוק הקשר של מפקדות אש"ף בביירות עם המחבלים שנמצאו דרומית לנהר, ואפשר לכוחות צה"ל מאוגדה 91, שהגיעו מדרום, לסגור על אלפי המחבלים בצור ובצידון, ולטהר את השטח בלחימה עיקשת, בית אחר בית.
עם תחילת הלחימה בחר אל"ם יורם יאיר להוביל את חטיבתו בציר ההררי לאורך הרי השוף. יאיר לחם בראש הצנחנים הסדירים, במסע קרבות קשה ומפרך, שכלל קרבות בעיירה דאמור ובכפרים מתא, שמלאן, קבר שמון וסיל. למרות שלכאורה הבחירה בציר ההררי הייתה אמורה לעכב את כוחות החטיבה, הרי שבמבחן התוצאה החלטתו של יאיר השתלמה והצנחנים היו לכוח הראשון שהגיע לביירות וחבר לכוחות הנוצרים בציר ביירות-דמשק. בראש החטיבה פעל גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים, בפיקוד סא"ל דורון אלמוג. אלמוג אמר על המלחמה "במלחמת שלום הגליל הלכתי ברגל שבעים קילומטר, לחמתי שבעה ימים, קרב אחרי קרב, מארב אחרי מארב.".
בסופו של היום הראשון, צה"ל הצליח להגיע עד לגשר קוסיימה שעל נהר הליטני, כ-27 קילומטרים מקו הגבול הבינלאומי. לאחר מכן, צה"ל המשיך את ההתקדמות המהירה תוך כדי ניסיון לשמור, כמה שניתן, על מספר נמוך של הרוגים, שרבים מהם נגרמו על ידי צה"ל מאש כוחותינו. בתקרית אחת, זיהה מטוס פנטום ישראלי שיירה של צה"ל כשיירה סורית, ועקב כך נהרגו כ-26 חיילים ועוד עשרות נפצעו.
בליל 6 ביוני נערך הקרב על הבופור. במהלך ההגעה ליעד נפצע מפקד הכוח משה קפלינסקי, ובקרב עצמו נהרגו 6 מלוחמי גולני בהם מפקד הכוח שהחליף את קפלינסקי - רס"ן גוני הרניק.
ב-8 ביוני כוח צה"ל הגיע למבואות דאמור, כשבאותו הזמן נאלצו כוחות צה"ל מאוגדה 91 בפיקוד תא"ל יצחק מרדכי להתמודד עם אלפי לוחמי גרילה של אש"ף, שהתחפרו והתבצרו באזורים הצפופים והמאוכלסים, ובמחנות הפליטים של צור ובעיקר בגזרת צידון. במקומות אלו נאלצו לוחמי צה"ל (כוחות חי"ר מחטיבה 165 וחטיבה 939, בסיוע כוח טנקים מצומצם מחטיבה 847) להילחם קרבות קשים בלוחמה בשטח בנוי, מול כוחות גרילה עקשנים, שהסתתרו במחנות הפליטים מאחורי אזרחים, וסירבו להיכנע. מפקדי המחבלים החזיקו את האזרחים בכוח, והשתמשו בהם כחומת מגן אנושית. על כך אמר תא"ל יצחק מרדכי: "עשינו מאמצים רבים להוציא את האזרחים מתוך מחנה הפליטים, אבל מפקדי המחבלים לא איפשרו את הפינוי".
ב-8 ביוני נערך גם הקרב הראשון של צה"ל נגד צבא סוריה, בעיירה ג'זין שבשיפולים הדרומיים של ג'בל ברוך. חטיבת השריון 460 כבשה את העיירה, ולמחרת השתלטה על הכפרים הסמוכים חונה ועין א-תינה, מהלך שאיפשר העברת כוחות רבים צפונה, אל עבר כביש ביירות-דמשק.
ב-9 ביוני, נפתח מבצע ערצב-19 שערך חיל האוויר הישראלי להשמדת מערך טילי הקרקע-אוויר הסוריים בבקעת הלבנון. במהלך המבצע התרחש הקרב הגדול ביותר בעידן הסילון, בו השתתפו כ-150 מטוסי קרב, ובמהלכו הופלו כ-47 מטוסים של חיל האוויר הסורי ולא הופל אף מטוס ישראלי. במהלך כל הלחימה עם סוריה, ישראל השמידה כ-80 מטוסים סוריים ואיבדה מספר מועט של מטוסים, בעיקר על ידי פגיעות של הנ"מ הסורי. המבצע הדגיש את עליונותה האווירית המוחלטת של ישראל אל מול חיל האוויר הסורי. על פי בכירים בחיל האוויר הישראלי, המבצע נחשב לאחד מהמבצעים החשובים שלו, והוא אף עיצב באופן משמעותי את דמותו. בהמשך התקיימו מספר קרבות שריון במהלכם לא הושגה הכרעה ברורה לטובת אחד הצדדים, ובמהלכם ישראל הייתה הראשונה בהיסטוריה שעשתה שימוש במסוקי קרב כנגד טנקים.
ב-9 ביוני 1982 לחמה סיירת מטכ"ל בקרב על המיוערת נגד כוח רגלי ורכוב מן הקומנדו הסורי, הכווינה עליו ירי ארטילרי שכלל פצצות מצרר והשמידה אותו.
ב-10 ביוני, ביום החמישי ללחימה, נהרגו בכפר דוחא שליד העיירה דאמור, סגן הרמטכ"ל, האלוף יקותיאל אדם ואל"ם חיים סלע.
12 ביוני - ספטמבר 1982
ב-13 ביוני (כשבוע מתחילת המלחמה) צה"ל הגיע לביירות, ובמשך כחודש וחצי ניהל בה קרבות והידק את המצור עליה. במהלך הקרבות רוב ביירות נכבשה, נמל התעופה של ביירות נהרס, נהרגו כ-368 חיילי צה"ל ויותר מ-1,000 מחבלי אש"ף, בנוסף לכ-6,000 מחבלים שנעצרו. לקראת אמצע אוגוסט הושגה הסכמה להוצאת הכוחות הסוריים והכוחות הפלסטיניים מביירות, בחסות כוח בינלאומי. תהליך זה הושלם ב-31 באוגוסט 1982.
ב-23 באוגוסט 1982 נבחר בשיר ג'ומאייל, מנהיג הפלנגות הנוצריות לנשיא לבנון. מדינת ישראל ראתה בכך סימן לפריצת דרך מדינית ושר הביטחון אריאל שרון אף הכריז כי מדינה ערבית נוספת מתכננת לחתום חוזה שלום עם ישראל. לאחר הרצח של בשיר ג'ומאייל ב-14 בספטמבר 1982 תפס אחיו, אמין ג'ומאייל את השלטון. יומיים לאחר הרצח, ב-16 בספטמבר 1982, אישר צה"ל לכוחות הפלנגות הנוצריות להיכנס למחנות הפליטים סברה ושתילה שבאזור ביירות. כניסת הפלנגות למחנות, הפכה במהרה לטבח סברה ושתילה, שבו רצחו הפלנגות מאות מתושבי המחנה. הטבח עורר סערה ציבורית בינלאומית, וקומם מדינות רבות נגד ישראל.
בעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה בעולם עקב הטבח, ולחץ אמריקאי, נסוגה ישראל מביירות ב-17 בספטמבר 1982. בישראל הוקמה ועדת חקירה (ועדת כהן), שבעקבות מסקנותיה נאלץ אריאל שרון, שהיה שר הביטחון ואדריכל מלחמת לבנון, להתפטר מתפקידו, שהועבר למשה ארנס. לאחר נסיגת צה"ל מביירות הסתיימה למעשה הלחימה האקטיבית, וב-29 בספטמבר 1982 הסתיימה המלחמה באופן רשמי.
פריסת צה"ל בתקופה שלאחר סיום המלחמה
אוקטובר 1982 -יוני 1985
החל מאוקטובר 1982 צה"ל ביסס ופרס את כוחותיו, במוצבים שנבנו לאורך הקו שנוצר לאחר סיום המלחמה. בספטמבר 1983 הסתיים שינוי הפריסה הראשון של צה"ל, בהיערכותו בקו חדש, קו האוואלי. במסגרת ההיערכות מחדש פינה צה"ל ופירק 43 מחנות ו-22 מוצבים. שלב הנסיגה השני נמשך כארבעה שבועות ובמהלכו הושלמה הנסיגה מאזור אגם קרעון ומהגזרה המזרחית בלבנון. בסיום השלב הזה נערך צה"ל באזור העיירה חאצביא. בסוף 1984 נעשתה במטכ"ל עבודת מטה לבחינת האפשרויות להיערכות הביניים של צה"ל באופן חד-צדדי, בגזרה המערבית בלבנון (שלב הנסיגה השלישי).
שהיית צה"ל בלבנון חשפה אותו להתקפות של מורדים שיעים, ששיאן היה ב-4 בנובמבר 1983, בפעולת ההתאבדות בבניין מפקדת צה"ל בצור, שגרמה למותם של 60 איש, מתוכם 28 ישראלים. המגמה הישראלית להינתקות הדרגתית מדרום לבנון קיבלה מאז הבחירות לכנסת ה-11 ב1984 ממד נוסף - כלכלי. המשבר הכלכלי החמור בישראל ומגמתה של הממשלה לקצץ סכומים ניכרים מתקציב הביטחון חיזקו את טענות התומכים בנסיגה לגבולות רצועת הביטחון.
בינואר 1985 הביאו ראש ממשלת האחדות, שמעון פרס, ושר הביטחון, יצחק רבין, בפני הממשלה החלטה על יציאת צה"ל מלבנון, ונסיגה לקו חדש של מספר קילומטרים בדרום לבנון, שכונה "רצועת הביטחון". ההחלטה עברה ברוב קולות. הנסיגה ההדרגתית הסתיימה רשמית ביוני 1985, שלוש שנים לאחר שוך הקרבות, וסיום המלחמה באופן רשמי.
קשרי ישראל ואוכלוסיית דרום לבנון
יחידת הקישור ללבנון עודדה גם תיירות לבנונית-ישראלית - כ-180,000 לבנונים ביקרו בארץ מאז יוני 1982 ועד מרס 1984. צה"ל אף הקים קייטנות בישראל לילדי דרום לבנון ואף עודד ביקורים מאורגנים לאנשי מקצוע להתמחות בנושאים שונים. היקף היצוא הישראלי ללבנון הגיע בשנת 1984 לשלושה מיליוני דולר לחודש, ודרך ישראל הועברו מוצרים של סוחרים לבנוניים המיובאים מחו"ל בסכום של שישה מיליוני דולרים.
המאבק באש"ף לאחר הגירוש לתוניס
לאחר הגירוש של אנשי אש"ף לתוניס התחיל השלב של הלחימה הסמויה, אחד המבצעים הידועים היה מבצע דרך נץ שנערך באפריל 1985, ובו פוצצו לוחמי שייטת 13 את אוניית אש"ף "מון לייט" שעגנה בנמל ענאבה, אלג'יריה, על מנת למנוע פיגוע מתוכנן בבסיס הקריה בתל אביב.
תגובות למלחמה בישראל
בהצבעה בכנסת על המלחמה, התנגדה לה רק חד"ש (שאף הגישה בהפגנתיות הצעת אי אמון בממשלה). נציג הסיעה, ח"כ מאיר וילנר, ציין במליאת הכנסת כי "הממשלה מובילה את ישראל אלי תהום. היא עושה מעשה, שבמרוצת הזמן עלול להתברר כבכייה לדורות". בתגובה גונתה חד"ש ונשמעו קריאות, בהן מפי עורך "ידיעות אחרונות", להעמיד את ח"כיה לדין באשמת בגידה. בהצבעה נעדרו מהמליאה ח"כים מהשמאל, בהם שולמית אלוני ויוסי שריד. סיעת המערך הצביעה בעד. גם העיתונים, להוציא את "הארץ", התגייסו למען המאמץ המלחמתי: בעיתונים התפרסמו כתבות אופטימיות (דווח, למשל על ירידה של 50% במספר הגניבות באזור גוש דן, ברומזם שיש קשר בין המלחמה לירידה בפשיעה) ולא נשמע אף קול מפקפק באותם אמצעי תקשורת. הגדיל לעשות עמירם ניר מ"ידיעות אחרונות" בטור המערכת ביום הראשון ללחימה, 6 ביוני 1982, תחת הכותרת "שקט, יורים": "עכשיו אין אופוזיציה, אין ליכוד ומערך, אין דתיים וחילוניים, עשירים ועניים, ווזווזים וצ'חצ'חים. עכשיו כולנו עם אחד, במדים, עכשיו יורים. שקט". המקרה המפורסם ביותר של שיתוף פעולה בין התקשורת לממשלה היה בזמן כיבוש הבופור. ראש הממשלה דיווח כי הבופור נכבש "ללא אבדות", אף על פי שהיה ידוע ששישה חיילים של סיירת גולני, בהם מפקד הפלס"ר, רס"ן גוני הרניק, נהרגו בעת הלחימה. התקשורת עצמה דיווחה על "גבורה עילאית" ו"חירוף נפשות", אך לא ציינה את נושא האבדות. רק בחינה מדוקדקת של מודעות האבל הראתה תמונה אחרת: "על מותו של רס"ן גוני הרניק, בעת כיבוש הבופור, מתאבלת תנועת שלום עכשיו".
עם זאת, ככל שהתקדמה המלחמה, החלה ביקורת ציבורית מחוגים שונים, אשר טענו כי המלחמה היא "מלחמת ברירה", וממשלת ישראל הייתה צריכה להסתפק במבצע צבאי מוגבל בשטחי דרום לבנון. בהמשך, כאשר צה"ל הסתבך אט-אט בבעיות הפוליטיות הפנים-לבנוניות, גברה ההתנגדות בציבור למלחמה, שהגיעה לשיאה לאחר טבח סברה ושתילה.
הוויכוח על מטרת המלחמה
המלחמה החלה כמבצע צבאי מוגבל בשם "מבצע שלום הגליל", בדומה למבצעים מוגבלים שהיו לפניו, לפי תוכנית צבאית שכונתה "תוכנית אורנים". מטרות המבצע השתנו במהלכו, ומהוות עד היום מקור לעימותים במערכת הפוליטית בישראל, ואף להאשמות בתוך מפלגת הליכוד. בפקודת המבצע ועל פי ידיעת ראש הממשלה מנחם בגין, הוגבל המבצע לכניסת כוחות צה"ל עד 40 ק"מ צפונה מקו שביתת הנשק עם לבנון, מרחק הגדול מטווח הקטיושות, על-מנת לפגוע קשות באש"ף שהיה מוגן עד הקו הזה בכ-3 רצועות הגנה של הכוחות הסוריים במדינה, שכן אחרת הארגון ישתקם וייתחמש ברקטות בעלות טווח גדול יותר. תחום זה הוסכם על גם על דעתה של מפלגת העבודה שהייתה באותה עת באופוזיציה בכנסת. אולם הפקודה לא ירדה לדרגי השטח, וצה"ל לא עצר את כוחותיו עד הגיעם לביירות, בירת לבנון, ומטרת המבצע שונתה והייתה גירוש המיליציות של אש"ף מלבנון כולה, מטרה שהושגה בהצלחה בסופו של דבר, לאחר המצור על ביירות.
ההתייחסות למלחמה כאל מבצע ניכרת גם בשמו של החוק למימון מבצע שלום הגליל, התשמ"ב-1982, שאושר בכנסת ב-22 במרץ 1988, בתקנות העוסקות במתן אות מערכה למשתתפים במבצע, שפורסמו ב-6 בפברואר 1983, הוא נקרא "מערכת שלום הגליל". עם התמשכות המבצע והתרחבותו הוא נתקבע בשיח הציבורי כ"מלחמת לבנון".
לדברי הפרשן הצבאי רון בן ישי, מטרות המלחמה, כפי שהוצגו לו עוד זמן רב לפני תחילת המלחמה על ידי אריאל שרון ורפאל איתן היו נרחבות מאשר טווח ה-40 ק"מ שצויין בהחלטת הממשלה על יציאה למבצע, וכללו סילוק אש"ף מלבנון כולה, בתקווה שצעד זה יחסל את תקוותם של הפלסטינים לשוב לשטחי יהודה ושומרון, ויבסס את אחיזת ישראל בשטחים אלה. מטרה נוספת הייתה השבת השלטון בלבנון לפלנגות הנוצריות בראשות באשיר ג'ומייל, שבעקבותיו תחתום לבנון על הסכם שלום עם ישראל. בן ישי טען שמטרות אלה הוסתרו ממנחם בגין ומהממשלה. טענה דומה, לפיה אריק שרון היטעה את בגין והממשלה כולה בדבר יעדי המלחמה, הועלתה גם על ידי העיתונאי עוזי בנזימן. שרון הגיש תביעת דיבה כנגד בנזימן ועיתון "הארץ" (שבו פורסמה טענתו של בנזימן). התביעה נדחתה תוך שנקבע, בין השאר, שהוכח ששרון לא נהג ביושר עם ראש הממשלה בגין.
סרבנות במלחמה
מלחמת לבנון הייתה הראשונה שבה חלחלה הסרבנות המצפונית לדרגים גבוהים כמו במקרה של אל"ם אלי גבע, מפקד חטיבה שסירב לפקד על חייליו להמשיך במבצע אך הסכים להשתתף כחלק מהכוח הלוחם, והודח. עם תחילת המלחמה הוקמה תנועת הסרבנות "יש גבול", על ידי חיילי מילואים שסירבו לשרת בשטח לבנון. האלוף עמרם מצנע התפטר מתפקידו כמפקד גיס במחאה על פלישת צה"ל לביירות וכאקט של אי אמון בשר הביטחון אריאל שרון.
תוצאות המלחמה
תוצאותיה המיידיות של המלחמה:
גירוש אש"ף מדרום לבנון לתוניס, הרס התשתיות שלו בדרום לבנון ותפיסת נשק רב על ידי צה"ל. החלשות ארגון אמל השיעי המתון יחסית, אך מולם הקמת הארגון השיעי חזבאללה בלבנון, שמטרתו התנגדות אלימה לכיבוש הישראלי ותמיכתו בידי סוריה ואיראן.
שנתיים לאחר יציאת הפלסטינים מביירות, היו מרוכזים בביירות כ-2,500 פלסטינים מכל פלגי אש"ף וברחבי לבנון עוד כ-5,500.
הקמת צד"ל - צבא דרום לבנון - שסייע לצה"ל.
פגיעה קשה בעוצמת הצבא הסורי, צמצום יכולתו האווירית בעקבות עימותים אוויריים שבהם הייתה ידו על התחתונה. פגיעה בכלכלה הסורית הגברת ההרתעה הצבאית של צה"ל כלפי לבנון, סוריה ושאר מדינות ערב (המלחמה היחידה שבה ישראל העזה לכבוש בירה של מדינה ערבית).
תחילת שבירת הקונצנזוס והאמון לגבי המטרות והמניעים של מפקדי הצבא בחלק מהציבור הישראלי.
תוצאותיה ארוכות הטווח של המלחמה:
בתחום המדיני, ממשלות רבות בעולם המערבי גינו את כניסת צה"ל לביירות ואת הימצאות הצבא הישראלי בלבנון והדבר פגע במעמדה המדיני של ישראל, שהיה במגמת שיפור לאחר הסכם השלום עם מצרים. מומנטום השלום עם מצרים נפגע והיחסים הוגדרו כ"שלום קר".
השהייה הארוכה והקשה בלבנון, חשפה את הצד הפגיע של צה"ל לעימותי גרילה קשים עם אנשי חזבאללה שהתעצמו והתמקצעו ושכונו "הבוץ הלבנוני". עימותים שצה"ל התקשה לתת להם מענה הולם גבו קורבנות רבים.
בטווח הארוך יותר הביאה המלחמה לשחרורם של אלפי עצירים ואסירים ביטחוניים בעסקאות לחילופי שבויים.
השפעה על תהליך השלום, נסיגת אש"ף מלבנון הייתה אחד הגורמים לנכונותו של יאסר ערפאת להגיע לוועידת מדריד שהובילה להסכמי אוסלו, אולם מצד שני נסיגת צה"ל לגבולות רצועת הביטחון הובילה להתעצמותו של חזבאללה שהביאה לנסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000 ללא הסכם.
חזרתם של אנשי אש"ף ללבנון
מבצע של"ג יצר מציאות חדשה בדרום לבנון. הפלסטינים שהקימו שם מאחז טריטוריאלי עצמאי הוצאו מהתמונה. את החלל הריק מלאו השיעים ובראשן ארגון "אמל" שהגיע לשיא כוחו בפברואר 1984 שעה שהשתלט על מערב ביירות והפך לכוח הלבנוני העולה. מאז התחיל הגלגל להתהפך בתהליך הדרגתי ואיטי ו"אמל" במקום לצבור תנופה החל לאבד גובה. שתי סיבות גרמו להדרדרות במצבו של ארגון "אמל" הראשונה התחזקות ארגון חזבאללה והשנייה חזרתם של אנשי ערפאת ללבנון. עקב ניתוק הקשר עם חוסיין, מלך ירדן, וחיסול מרבית הבסיסים שלהם בממלכה הירדנית וכמובן הסילוק מתוניס. כמו כן, דרום לבנון הייתה שטח המחיה היחיד, שאפשר מאבק מזוין נגד ישראל. היו שני שלבים לחזרה הפלסטינית ללבנון:
תקיעת יתד במחנות הפליטים במערב ביירות, צידון וצור. מהלך זה התחיל בשנת 1985.
יציאה ממחנות הפליטים על מנת ליצור אזורי שליטה מסביבם. המוקד של שלב זה היה בעיקרו סביב העיר צידון שם החלו הפלסטינים להשתלט על נקודות טופוגרפיות חיוניות ושולטות. באוקטובר 1986 חזרו רוב אנשי אש"ף שגורשו ממערב ביירות לאחר המצור הגדול של צה"ל במלחמת שלום הגליל, לבירת לבנון ולערים הדרומיות צידון וצור, אולם באותה שנה היו אנשי ערפאת עסוקים במלחמה באנשי תנועת "אמל" השיעית. באפריל 1986 חיסלה אמ"ל קולונל באש"ף שכיהן כמפקד אש"ף בדרום לבנון וזאת על מנת למנוע את התבססות הפלסטינים באזור צור וצידון .
נפגעי צה"ל בשנות הלחימה
פתיחת ציר בכביש היורד משקיף אל חרדון לראס ביאדה. באופק רואים את הלשון של צור (1986)
מוצב שקיף אל חרדון, במוצב שהו כוחות צה"ל וצד"ל (1986)
סיור על שפת שפת המצוק הדרומי של נהר הליטני באזור הכפר דיר סיריין(1987)
פתיחת ציר ממוצב גלגלית ברצועת הביטחון לארץ,השכונה ברקע היא שכונת נרקיס במטולה (1999)
בשנים 1982-2000 נהרגו כ-1,216 חיילי צה"ל, מתוכם כ-654 חיילים במלחמת לבנון הראשונה ועוד 562 חיילים נהרגו במלחמה ברצועת הביטחון,עד הנסיגה לרצועת הביטחון נפצעו כ-3,750 חיילים.
אין תיעוד מדויק למספר חיילי צה"ל שנפצעו במלחמת רצועת הביטחון, הערכה שמדובר במספר אלפים כולל לוחמים שאובחנו כסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית. בתקופה זו אובחנו חיילים הסובלים מ"הלם קרב" כסובלים מ"תסמונת וייטנאם".
כמו כן אין נתון רשמי על מספר חיילי צד"ל שנהרגו ונפצעו בתקופה זו. הערכה היא שנהרגו בתקופה זו כ-660 חיילי צד"ל כ-250 נפצעו, כמו כן נהרגו כ-200 אזרחים דרום לבנונים. בממוצע איבד צבא לבנון כ-55 חיילים בשנה וצה"ל איבד כ-25 חיילים בשנה.
על פי הערכות, מן הצד הערבי נהרגו כ-18,000 איש במלחמה, בהם כ-10,000 חיילים סורים וחמושים פלסטינים.
מאבק הכיתוב על מצבות החללים
באוקטובר 1985 פנתה קבוצה של הורים שכולים לשר הביטחון יצחק רבין, בבקשה למחוק ממצבות בניהם שנהרגו בלבנון את השורה שבה נכתב "במבצע שלום הגליל", לדעת ההורים בלבנון הייתה מלחמה ולא "מבצע שלום". בנובמבר 1985 השיב רבין שאינו סבור שכעת יש מקום להביא לממשלה החלטה של הממשלה הקודמת אולם ישנה אופציה לדון על כך בעתיד.
שבויי ונעדרי צה"ל
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ב-4 בספטמבר 1982 נשבו שמונה חיילי נח"ל ששהו באזור בחמדון שבלבנון, על ידי מחבלים שנתקלו בהם באקראי. שישה מהשבויים שוחררו ב-23 בנובמבר 1983 בעסקת חילופי שבויים שבה שחררה ישראל 4,700 עצורים ביטחוניים ממחנה אנסאר שבדרום לבנון ו-65 אסירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל.
ב-28 ביוני 1984, שוחררו שישה שבויים (שלושה חיילים ושלושה אזרחים) שנותרו בידי סוריה, וכן הוחזרו גופותיהם של חמישה חיילים שהוחזקו בידי הסורים. לסוריה הוחזרו 291 חיילים, 13 אזרחים ו-74 גופות חיילים סוריים.
במאי 1985 נערכה עסקה נוספת, "עסקת ג'יבריל", שבמסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים שהיו כלואים בישראל כנגד שלושה שבויים שהיו בידי ארגונו של אחמד ג'יבריל (שני השבויים הנותרים מבין שמונת חיילי הנח"ל, יחד עם שבוי מקרב סולטאן יעקוב).
שלושה מחיילי צה"ל, אשר השתתפו בקרב סולטאן יעקוב, נעדרים עד היום: זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן.
שבויי ונעדרי צד"ל
ב-2 ביוני 1985 מחלקה שלמה של חיילים שיעים מצבא דרום לבנון נפלה בשבי אנשי אמל, המחלקה איישה את מוצב צד"ל ליד הכפר מג'דל סלום בגזרה המרכזית ברצועת הביטחון. מהתחקיר התברר שאנשי אמל הגיעו למוצב באמבולנס מקומי ולאחר ההשתלטות העלו לתוכו, ולרכב נוסף את כל 24 אנשי צד"ל .
שבויים ונעדרים לאחר הנסיגה לרצועת הביטחון
רון ארד היה נווט קרב בחיל האוויר הישראלי שנפל בשבי ארגון "אמל" בלבנון ב-16 באוקטובר 1986. נחשב כנעדר ממאי 1988, לאחר שהועבר למקום לא ידוע, באיראן או בלבנון.
נוכחות צה"ל בדרום לבנון מ-1985 ועד 2000
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הלחימה בדרום לבנון (1985 - 2000)
מאז נסיגת צה"ל ב-1985 והיערכותו ברצועת הביטחון הייתה מדיניות ישראל שילוב של מהלכי הרתעה נגד מחבלי החזבאללה וניסיונותיו לפגוע במוצבי צה"ל בדרום לבנון, וחתירה לשיתוף פעולה עם אוכלוסיית האזור. צה"ל פעל לשיתוף פעולה עם צד"ל באזור הביטחון וצמצם את הכוחות במוצבים בגזרה. פעילות צה"ל הפכה בעיקר להגנתית: החזקת המוצבים, סיורים ומארבים לבלימת חדירות. ננקטו גם פעולות של פשיטות, הפעלת חיל האוויר ופגיעה במנהיגי החזבאללה.
רצועת הביטחון הרחיקה את צפון ישראל מטווח הקטיושות, אם כי אלה לא הסתיימו לגמרי. השהות בלבנון חשפה את חיילי צה"ל וחיילי צד"ל לעימותי גרילה קשים עם אנשי חזבאללה שהתעצמו והתמקצעו, וצה"ל התקשה לתת להם מענה הולם. שני אירועים מרכזיים בשנים אלו היו מבצע דין וחשבון, בשנת 1993, ומבצע ענבי זעם בשנת 1996.
מחיר הדמים ההולך וגובר ששילם צה"ל על השהות ברצועה הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינויה, כמו זה של ארגון "ארבע אמהות". ב-24 במאי 2000, בעקבות הוראתו של ראש הממשלה, אהוד ברק, נסוג צה"ל מלבנון, לאחר 18 שנות שהייה בלבנון.
אות מערכת שלום הגליל
אות מערכת שלום הגליל הוענק ללוחמים במלחמת לבנון הראשונה בין 5 ביוני 1982 ל-29 בספטמבר 1982, שאר הלוחמים שלחמו עד נסיגת צה"ל בשנת 2000 קבלו את אות השירות המבצעי. בינואר 2012 הסכים שר הביטחון אהוד ברק לבדוק מחדש את בקשת הפורום "רצועת הביטחון מלחמה ללא שם" להענקת אות לחימה "ללוחמי רצועת הביטחון".
אמצעי לחימה
אמצעי הלחימה של צה"ל במלחמה
רובה הסער של חיילי צה"ל במלחמה היה הגליל הישראלי.
במלחמה זו השתמש צה"ל לראשונה בטנק מרכבה סימן 1. בעקבות לקחי המלחמה פותח מרכבה סימן 2 ושודרגו טנקי המרכבה סימן 1. טנקי המגח דוגמו בחליפת מיגון ריאקטיבי (שנקראה "בלייזר") שהתגלתה כמענה יעיל כנגד רקטות נ"ט וטילי נ"ט. אמצעי מפתיע נגד חוליות הנ"ט והצלפים על הגגות היה ה-M-163 "חובט", שתפקידו המקורי היה נ"מ, שהשתמש בתותח ה-M61 וולקן מהיר-הירי שלו לרסס אזורים בהם היה חשד לחוליות נ"ט וצלפים וכן לטיהור גגות באמצעות כינון גבוה של התותח.
הנגמ"שים שצה"ל השתמש בהם במלחמה זו היו דגמיו השונים של ה-M113. בעקבות השהות ברצועת הביטחון בסוף המלחמה החל צה"ל לפתח נגמ"שים כבדים המבוססים על תובות טנקים, כגון הנגמשו"ט והאכזרית, על מנת לספק לחיילים מיגון הולם כנגד איומי נ"ט ומטעני צד.
חיל ההנדסה הקרבית השתמש בדחפורי די-9 לא ממוגנים על מנת לפרוץ דרכים לכוחות החי"ר והשריון. בעקבות לחימה זו, בה מצאו מפעילי הדחפורים את עצמם בחזית, החל צה"ל למגן את כלי הצמ"ה שלו, ומיגון ל-D9L פותח והותקן על הכלים ב-1986. במלחמה זו השתמשו הכוחות בצפע שריון על מנת לטהר רחוב ממולכד בביירות. נגמ"שי ההנדסה היו M113 וזחל"דים. בעקבות המלחמה והשהות ברצועת הביטחון, החל צה"ל לפתח נגמ"ש הנדסה כבד - הנגמשו"ט שבהמשך שודרג לנגמחו"ן ושימש כאב-טיפוס לפומ"ה.
חיל התותחנים השתמש במלחמה בתותחים מתנייעים מדגם M109 "רוכב" בקליבר 155 מ"מ, M-107 "רומח" ו-M-110 "קרדום" (שהופעלו ככינון ישיר נגד מבנים). בנוסף, ירה צה"ל כמה עשרות טילי קרקע-קרקע נגד מטרות קורנות - כחלילית וקרס - שהשמידו סוללות נ"מ ומכ"מים בגזרה הדרומית. זה היה השימוש המבצעי הראשון והאחרון בטילים אלה. לצד הארטילריה הקנית הפעיל חיל התותחנים ארטילריה רקטית: מטל"ר 290 מ"מ ("חביב") ומאוחר יותר גדוד מטל"ר 122 מ"מ, שהתבסס על נשק שלל שנלקח במלחמה, השתתף במצור על ביירות ולאחר מכן פורק.
חיל האוויר הישראלי הפעיל במלחמה מטוסי F-16 פייטינג פלקון ומטוסי F-15 שהוכחו כעדיפים על פני המטוסים הסובייטים וכן מטוסי F-4 פנטום ומטוסי כפיר. לצד מטוסי הקרב הופעלו מזל"טים, ששימשו בעיקר להשגת מודיעין צבאי (ובפרט השגת מידע לקראת מבצע ערצב 19). בלחימה זו הופעלו לראשונה מסוקי קרב מדגמי AH-1 קוברה ו-MD 500 דיפנדר לתקיפת מטרות שריון של האויב.
הזירה הימית במלחמת לבנון
חיל הים הישראלי הפעיל ספינות טילים מדגם סער 4 להשגת עליונות ימית ותקיפת מטרות חוף, ובמהלך מבצע נחיתת סער אמפיבית גדול הנחיתו שלוש נחתות ("בת-שבע" ושתי נחתות ששים מטרים) מאות כלי רכב משוריינים ואלפי חיילים מחטיבת הצנחנים בשפך נהר האוואלי שמצפון לעיר צידון בלבנון.
אמצעי לחימה של צבא סוריה
מטוסי הקרב של חיל האוויר הסורי כללו את המיג-21 ומיג-23, רובם מהדגם מיג-23MS, גרסת ייצוא משונמכת של המיג-23 הסובייטי שהייתה פגיעה ללוחמה אלקטרונית. מטוסי המיג הוכחו כנחותים לעומת מטוסי הקרב המערביים, דבר שהתבטא בקרבות האוויר הגדולים בין 6 ביוני ל-11 ביוני, בהם איבד חיל האוויר הסורי למעלה מ-80 מטוסים ולא הצליח להפיל אפילו מטוס אחד של חיל האוויר הישראלי.
לפני המלחמה, כחלק מלקחי מלחמת יום הכיפורים, הצבא הסורי נערך בלבנון עם מערך מעובה של סוללות נ"מ שכללו טילי קרקע-אוויר מדגמי SA-2,,SA-3, SA-6 ו-SA-8 לצד תותחי ZSU-23-4 שילקה שנועדו להגן על הסוללות מפני יעפי תקיפה נמוכים. חיל האוויר הישראלי - שהתכונן היטב לאיום זה - יצא במבצע ערצב 19 והשמיד את רובן.
כנגד שריון הפעיל חיל האוויר מסוקי אירוספסיאל גאזל (החמושים בטילי הוט) ומי-24 חמושים ומסוקי מי-8 שהנחיתו חוליות נ"ט וכוחות מיוחדים.
צבא היבשה הסורי כלל טנקים ישנים יחסית מדגמי T-55, אך התבסס בעיקר על כ-300 טנקי T-62 וטנקים חדישים מדגם T-72. בעוד שטנקי ה-T-55 ו-T-62 הוכחו כנחותים מול חיל השריון הישראלי, ה-T-72 התגלה כיריב ראוי למרכבה סימן 1. ה-T-72 השמיד מספר כלי רק"ם ישראליים, אך מנגד נפגע והושמד על ידי טנקי מרכבה וטיל נ"ט TOW-2A שירו חוליות נ"ט ומסוקי קרב.
חיל הרגלים הסורי היה חמוש בנשק סובייטי: רובי AK-47, רקטות נ"ט RPG-7 ו-RPG-18 וטיל נ"ט מדגמי "סאגר" אך גם בטיל הנ"ט "מילאן" הצרפתי שהיה אחד הטובים בזמנו. לחיל הרגלים היו 80 נגמ"שים מדגמי BMP-1 ו-BTR-152.
הארטילריה הסורית כללה 300 תותחים מדגמי תותח D-30, תותחי 130 מ"מ, משגרי רקטות (מטל"רים) ומרגמות 120 מ"מ ו-160 מ"מ.
אמצעי לחימה של צבא דרום לבנון
אמצעי הלחימה של צבא דרום לבנון כללו תערובת של אמצעי לחימה סובייטיים וערביים לצד אמצעי לחימה מערביים, ובפרט אמצעי לחימה מיושנים של צה"ל שרובם יצאו משירות סדיר. אמצעי הלחימה כללו הן נשק קל והן נשק כבד, לרבות רכב קרבי משוריין, טנקים וארטילריה.
כך למשל ניתן היה למצוא רובי AK-47 רוסי לצד FN FAL בלגי והגליל והעוזי הישראליים.
הטנקים כללו בעיקר טנקי טירן (השבחות ישראליות לטנקים הסובייטים) אך גם מספר טנקי סופר שרמן M50 שהושבחו על ידי התעשייה הצבאית.
אמצעי לחימה של אש"ף
אש"ף היה מצויד בארטילריה רקטית: רקטות 130 מ"מ, רקטות 152 מ"מ, קטיושות וגראדים - שנורו מ-100 מטל"רים רב-קניים. בנוסף היה אש"ף מצויד ב-250 תותחים. כנגד כלי טיס החזיק אש"ף ב-200 תותחי נ"מ, כולל מספר כלי ZSU-23-4.
למרות היותו מיליציה לא-סדירה הפעיל אש"ף גם כ-60 טנקים: T-34,T-54 ו-T-55, שרובם שימשו כעמדה מבוצרת נייחת. בנוסף לטנקים היו ברשות אש"ף טילי נ"ט, תול"רים נ"ט ותותחי נ"ט.
לצד נק"ל רוסי כגון ה-AK-47 וה-RPG-7, גם רובי סער מערביים כגון ה-FN FAL וה-M16 הגיעו לשורותיו.
הקהילה היהודית בלבנון בתקופת מלחמת לבנון הראשונה
רוב יהודי לבנון עלו לישראל עוד בשנות ה-70 אולם נותרו בלבנון מספר משפחות של אנשי עסקים שרובן התגוררו בביירות. בשנות ה-80 רוב בני הקהילה היהודית בלבנון היו יוצאי סוריה ועיראק ומיעוטם ילידי לבנון. באוגוסט 1984 נחטף בביירות סאלים מוראד, ראש הקהילה היהודית בלבנון. בנובמבר 1985 הודיע חזבאללה שישחרר 4 יהודים לבנונים חטופים תמורת 300 מחבלים שבידי צה"ל. שמות היהודים היו יצחק ששון - בן 65, נשיא קהילת יהודי לבנון, אלי סרור - בן 68, חיים חאללה כהן - בן 39 ויצחק טראב. הארבעה נחטפו בביירות בחודש מרץ 1985. בחודש יולי 1984 נמצאה גופתו של איש העסקים היהודי ראול מזרחי, שנחטף עשרה ימים לפני כן בביירות. לפחות שני יהודים נוספים נחטפו בביירות באותה תקופה, ד"ר אלי חאלק וקלמנט דנה.
במקביל לנסיגת צה"ל אל גבולות רצועת הביטחון, התחוללה בלבנון מלחמת אזרחים בין הפלגים השונים, אולם גם לאחר הסכם טאיף שנחתם באוקטובר 1989 וסימן את ראשית סיומה של מלחמת האזרחים התחוללו קרבות, בעצימות נמוכה יותר, בדרום לבנון.
מאבק הדרוזים בנוצרים
המליציות הדרוזיות נלחמו בפלאנגות הנוצריות באזור הרי השוף, באזור זה היו כ-18 כפרים נוצריים בהם התגוררו כ-20 אלף איש. באוגוסט 1984 ההנהגה הסורית מצאה נוסחת פשרה לריכוך התנגדותו של מנהיג הדרוזים ואליד ג'ונבלאט ופרסה את צבא לבנון בהרי השוף, לאורך ההרים נפרסו חטיבות 30 ו-11 של צבא לבנון שבהן שירתו חיילים דרוזים רבים. ב-1 ביוני 1987 נרצח ראש ממשלת לבנון רשיד כראמה. בעקבות הרצח הדרוזים והשיעים פרצו במסע הסתה פרוע נגד הנוצרים.
מאבק במחנה הנוצרי
בשנת 1985 אחד ממפקדי הכוחות הלבנונים הנוצרים (הפלאנגות), אלי חבייקה, עבר לתמוך במחנה הפרו סורי והתחילו קרבות בין הנוצרים במזרח ביירות.
באוגוסט 1986 התחיל מרד פרו-סורי בשורות הפלאנגות (שהיו בעלי ברית של ישראל) מורדים מקרב המליציות הנוצריות הפרו-סוריות בראשות אלי חבייקה נלחמו במליציות הנוצריות האנטי סוריות בראשות סמיר ג'עג'ע. המורדים הפרו-סוריים כבשו את רוב מזרח ביירות הנוצרית.
קרבות בין מליציות מוסלמיות
בסתיו 1983 התחוללו קרבות בצפון לבנון בעיקר בעיר טריפולי קרבות בין מיליציות מוסלמיות סוניות לבין מיליציות פרו-סוריות. בשנת 1984 הצטרפו לקרבות אלו גם פלסטינים מתומכי יאסר ערפאת - הסימן הבולט לחזרתם לחלקים רבים בלבנון, תומכי ערפאת הצטרפו ללחימה כנגד הפלגים הפרו-סוריים. באוגוסט 1984 מאות שיעים פרו-אראניים תקפו במערב ביירות את הקונסוליה הסעודית והעלו אותה באש. החל מסוף שנת 1982 החל אש"ף להחזיר את אנשיו ללבנון בצורה הדרגתית. בסוף שנת 1986 שהו בלבנון כ-8,600 מאנשיו, מהם כ-3,000 בדרום לבנון.
קרבות בין תנועת אמ"ל וצבא לבנון לפלסטינים
בשנת 1986 כוחות של אמ"ל בסיוע עשרות טנקים סובייטים מיושנים ניסו לכבוש את מחנות הפליטים הפלסטינים סאברה ושתילה במערב ביירות. בקרב השתתפו כ-400 לוחמים של אמל וכ-500 חיילים מחטיבה 6 השיעית של צבא לבנון.לאחר כשנת לחימה נהרסו מחנות הפליטים כמעט לחלוטין ומגפת כולירה החלה להתפשט במערב ביירות.. ביוני 1986 סגן מפקד אמל, עאקל חאמיה, קרוב משפחתו של נביה ברי, נהרג בקרבות עם אנשי ערפאת. בחזית הלחימה ממזרח העיר צידון הרחיבו הפלסטינים את אזור שליטתם וכבשו עיירות שיעיות רבות. בתגובה לכך, אמ"ל ששלטה בגזרת צור, הפגיזה את מחנה הפליטים אל-קאסמיה. בעקבות כיבוש העיירה הנוצרית-שיעית מגדושה, לוחמי אמ"ל בגזרת צידון הוציאו להורג עשרות שבויים פלסטינים והשליכו את גופותיהם במבואות מחנות הפליטים שבאזור צידון. בגזרת צור התפרצו לוחמי אמ"ל אל תוך מחנה הפליטים אבו אל אסוד והעלו אותו באש. מאות פליטים מהעיירה מגדושה נמלטו והגיעו לאזור רצועת הביטחון בדרום לבנון. בני משפחותיהם המתגוררים באזור פנו למפקדי צד"ל לאפשר לפליטים להתאחד איתם. בינואר 1987 טען ערפאת ש-4,000 פלסטינים נפגעו במלחמה עם אמ"ל. כמו כן 3,500 נעדרו ו-85 אלף נמלטו במשך ארבעת חודשי הלחימה מסוף 1986. בספטמבר 1987 נערך בצידון מפגש פיוס בין מפקדי אמ"ל לראשי כל הארגונים הפלסטיניים והוסכם לסיים את מלחמת המחנות בין הצדדים. ההסכם לא כלל את חזבאללה. הוסכם שאמ"ל תתיר לפלסטיניים מכל הפלגים גישה חופשית לכל מקום בדרום לבנון כולל אזור הביטחון.
קרבות בין תנועת חזבאללה לצבא דרום לבנון
לאחר הסכם טאיף חלה ירידה משמעותית הקרבות בלבנון, אולם לעתים התנהלו חילופי אש בדרום לבנון. במרץ 1994 התנהלו חילופי אש בין החזבאללה לבין צבא דרום לבנון, באזור הנמצא מערבית למובלעת ג'זין, צבא דרום לבנון סייע באש וארטילריה לכוחות צבא לבנון, לסכל את נסיונות התקיפה של חזבאללה. במקביל לתקיפת מוצבי דרום לבנון ניסה חזבאללה לתקוף שני מוצבים של צבא דרום לבנון בגזרת ג'זין.
קרבות בין תנועת חזבאללה ללוחמי המליציה הלאומית הסוציאליסטית הסורית
ביוני 1986 פרצו קרבות לחופי אגם קרעון בין לוחמי חזבאללה ללוחמי המיליציה הלאומית הסוציאליסטית הסורית לאחר נסיונם של לוחמי חזבאללה לכבוש כפרים באזור, להתבסס בתוכם, במטרה להתקרב לקו העימות עם ישראל בגבול רצועת הביטחון. בקרבות אלו נהרגו ונפצעו למעלה מ-150 בני אדם. כוחות קומנדו סוריים הוחשו להשליט הפסקת אש בכפרים הסמוכים לאגם קרעון.
מתיחות בין חיילי צבא סוריה לחיילים איראנים ממשמרות המהפכה
ביוני 1987 כוחות הקומנדו של סוריה, אשר תיגברו את רבבות החיילים בבקעת הלבנון, הטילו מגבלות חמורות על תנועת שלושת אלפי החיילים האיראנים ממשמרות המהפכה, ועל אלפי לוחמי חזבאללה, במסגרת לחצי דמשק לשחרורם של בני הערובה הזרים שנחטפו על ידי חזבאללה. הצבא הסורי העניק אולטימטום לחזבאללה שבו נתבע הארגון לשחרר את העתונאי האמריקאי החטוף צ'ארלס גלאס, כפתיחה למשא ומתן על שחרורם של שאר בני הערובה הזרים הערכה הייתה שבמערב ביירות מחזיק חזבאללה כ 29 בני ערובה זרים, ובהם שני נעדרי צה"ל ו 129 לבנונים חטופים ובהם 8 יהודים . המפקדים הבכירים של "משמרות המהפיכה האיראנית" שנשלחו ללבנון הקימו מטות מיוחדים בריכוזים השיעיים שמצפון לאזור הביטחון, מפקדים אלו היו למודי קרבות בחזית העיראקית והגעתם כרסמה בעוצמת התנועה השיעית "אמל".
קרבות בין צבא לבנון לצבא דרום לבנון
ביוני 1985 צבא דרום לבנון מנע מחטיבה 1 של צבא לבנון לחדור לג'זין. חטיבה מספר 1 הייתה בנויה מחיילים שיעים והייתה מקורבת לסוריה. מיד לאחר נסיגת צה"ל התפרסו רוב יחידותיה בבקעת הלבנון .
קרבות בין תנועת אמל לחזבאללה
בשנת 1985 ניצל מנהיג אמ"ל, נביה ברי, מניסיון התנקשות בחייו. מארב הוצב לשיירתו בעירה בעל-בק בבקעת הלבנון, כתוצאה מכך החמירה מלחמת המיליציות בין חזבאללה לבין אמ"ל. בשנת 1987 התחולל מרד בשורות "אמל". שני מנהיגי "אמל" בדרום, דאהוד דאהוד ומחמוד פקיה, הועברו מתפקידיהם. על רקע זה החליט נבי ברי, מנהיג אמ"ל, לחסל את כל ההנהגה הדרומית ולהעביר מאות לוחמים מהצפון על מנת לחזק את מעוזי התנועה בדרום. לוחמים אלו הועברו מגזרת הלחימה במחנות הפליטים הפלסטינים במערב ביירות. בעידוד סוריה הם החלו לפעול ברצועת הביטחון כנגד כוחות צה"ל וצד"ל, כאשר עד לאותה תקופה נמנע אמ"ל מעימות ישיר מול כוחות צה"ל וצד"ל. נביה ברי רצה להוכיח כי אמ"ל מתכוונת לשחרר את דרום לבנון מכל הכוחות הזרים, בתוכם גם הפלסטינים.
קרבות בין תנועת חזבאללה לצבא סוריה
באפריל 1987 קצין סורי בדרגת אלוף משנה נהרג ממארב שהציבו אנשי חזבאללה במערב ביירות, המארב בוצע כנקמת דם על הוצאתם להורג של 24 לוחמי חזבאללה בידי חיילים סורים .מספר חודשים לפני כן פרצו צנחנים סורים לבסיס "פתחאללה" ברובע באסטה במערב ביירות וחיסלו כ 24 מאנשי חזבאללה.
מאבק בכוחות יוניפי"ל
מאז התפרסות כוחות יוניפי"ל בדרום לבנון ממרץ 1978 נהרגו (נכון לשנת 1986) כ-130 חיילים ובכללם כ-20 חיילים צרפתים. בספטמבר 1986 נהרגו שלושה חיילים צרפתיים בכפר ג'ואיה בדרום לבנון מהתפוצצות מטען צד. בנובמבר 1986 שלושה חיילי יוניפי"ל מאיי פיג'י ושלושה אזרחים דרום לבנונים ושני מחבלים מתאבדים נהרגו בהתפוצץ מכונית תופת ליד עין חמדה, עשרה קילומטרים מצפון לראש הנקרה.
משבר הטילים עם סוריה ב-1986
במאי 1986 עלתה רמת המתיחות בין ישראל וסוריה עד חשש להתפרצות מלחמה. הסורים החלו לייצב קו ביצורים שחפף פחות או יותר את הקו שבו היו ערוכים הכוחות הסורים לפני מלחמת לבנון. הקו היה מרוחק כ-10 ק"מ בלבד מגבולה הצפוני של רצועת הביטחון. למהלכים הסורים היו 2 יעדים מרכזיים:
בתחום המדיני: להפגין כי סוריה היא בעלת הבית היחידה בלבנון, וללחוץ על ישראל לסגת מרצועת הביטחון.
בתחום הצבאי: ליצור תנאים טובים יותר עבור הצבא הסורי, אם לצורכי ההגנה ואם לצורכי ההתקפה.
במאי 1986 עמדה ברית המועצות לספק טילי אס.אס 21 ואס.אס.23 לסוריה, ההודעה על ביצוע העסקה הגבירה את המתיחות באזור.
עד כאן ויקי...
-------
בקיצור...אין מה להתרגש. אם הממשלה שלנו יודעת מה היא רוצה - ולא תמכור אותנו - השבירה של חמאס קרובה ממה שמשערים -בתנאי שנוריד הכפפות וניתן לחיילינו להגן על עצמן ועלינו. זו השעה - בדיוק כמו בלבנון במצור על ביירות - להגביר את הלחץ. להוציא 1000 גיחות הפצצה בלילה על כל יעד אפשרי. לא לפחד מתמונות קשות - גם אז היו.
והכי חשוב: לדעת מה רוצים להשיג. במקרה שלנו:
פירוז מוחל של עזה מנשק תמ"ס - חיסול הטילים כולם עד האחרון שבהם.
פירוק חמאס מנשקו.
הריסת כל מנהרות ההברחה, ההתקפיות, ההגנתיות, הבונקרים וכו'.
אלו צריכות להיות הדרישות שלנו.
ואם לא ניענה - נמשיך בהפצצות עד שכל העולם יצרח ויתחנן שנפסיק ויבטיח לעשות הכל - כולל העלאת אנשי החמאס כולם על אוניות לטיזינאבי. רק שנפסיק.
זה בדיוק מה ששרון ובגין ורפול עשו. בלי הרבה סנטימנט.
וכזה ראה ולמד
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
