הסכם פשרה במשפט-סוף הדרך?  

בית משפט מוסמך לבטל במקרים מסויימים "הסכם פשרה" שקיבל תוקף פסק דין. יחד עם זאת, בימ"ש ישתמש בכלי ביטול זה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן. וכי בכל מקרה נטל וחובת ההוכחה לביטול ההסכם יהיה על המבקש לבטלו, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה.

מבוא

הסכם שנחתם בין הצדדים וקיבל תוקף משפטי על ידי אשרורו בבית המשפט הרי הוא כפסק דין לכל דבר ועניין, ההסכמים עליהם מקובל להחתים את בית המשפט הם בדרך כלל בהליך גירושין הנקרא "הסכם ממון", או בכל סכסוך ממוני הנקרא "הסכם פשרה".

הסכמים אלו ייחתמו בדרך כלל לאחר שנתגלעה מחלוקת כלשהיא, או אף לאחר הגשת תביעה שנסתיימה בפשרה, אך הסכם יכול שיהיה אף אם לא נתגלע כל סכסוך שהוא, כאשר גם הסכם מסוג זה ניתן להביא בפני בימ"ש הנכבד לאחר חתימת הצדדים למתן תוקף פס"ד. כאמור, תוקפו של ההסכם הרי הוא כפסק דין לכל דבר ועניין.

לעניין זה יפים דבריו של השופט (בדימוס) המלומד י' זוסמן בספרו(1): "פסק דין שבהסכמה אשר הוא יציר כפיו של הסכם בין בעלי הדין – מורכב משני חלקים: מההסכם שבין הצדדים, ומהגושפנקה של השופט אשר זה הטביע עליו"(2). במאמר זה ננסה להתחקות אחר האפשרות לביטול ההסכם, לאחר שקיבל תוקף של פסק דין.

הרציונאל שבהסכם הפשרה

הרציונאל העומד ביסודו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין שלא ניתן לבטלו בנקל הוא מרובע:

א. סופיות הדיון.

ב. נתינת ערך מוסף לפשרה.

ג. נתינת משקל לויתור מראש של הצדדים.

ד. נתינת משקל לסיכון שנטלו הצדדים.

על משקלו של אינטרס הסופיות מבחינת הצדדים להסכם פשרה, ועל הגישה השיפוטית הנגזרת מכך, דובר במשפט האמריקאי בעניין McComb v. Seestadt(3). בית-המשפט מציין, כי אין זה מציאותי להניח כי צדדים ייכנסו למשא ומתן לצורך השגת פשרה, אם לא ידעו כי יינתן משקל גדול לסופיותו של כל הסדר שיגיעו אליו.

אף במשפט האמריקאי הרוח נושבת בכיוון הרוח של המשפט הישראלי בכל הנוגע לעניין ביטולן של הסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין רק במצב שבו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד. כך לדוגמא קבע בית-המשפט בעניין Bauer v. Griffin(4).

במשפט האנגלי ניתן למצוא אין ספור דוגמאות שבימ"ש ביטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, כך לדוגמא, בעקבות פסק-דין של מזונות, גם כאשר הוא ניתן בהסכמה, נפסק כי יכול שייווצר ההכרח לשנותו עם שינוי הנסיבות, מאחר שייתכן כי השארת המצב ללא שינוי תעשה עוול הן לבעל והן לאישה. כך למשל ב- p.m. bromley's family law (5).

המקרים בהם ניתן לבטל הסכם פשרה

פסק-דין בהסכמה הוא "הסכם מחייב, שהוראותיו נוצרו ועוצבו על-ידי הצדדים"(6). השאלה האם ובאלו נסיבות ניתן לבטל פשרה שקיבלה תוקף של פסק-דין? עלתה לפני בית-המשפט העליון בפרשת בן לולו(7). יש לציין כי בתי המשפט בכלל ובית משפט העליון שם בפרט נסמכים בהקשר זה על ההלכה הפסוקה הקובעת כי אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין אם נפל פגם בכריתתו, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול. זאת בשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים(8).

אין מקום לקבל טענה של טעות כל אימת שמתברר בדיעבד למבקש הביטול כי נזקו גדול מן הפיצוי שעליו הוסכם בהסכם הפשרה. פתרון כזה אינו מתיישב עם ציפיותיהם הסבירות של הצדדים, אף לא עם חלוקת הסיכונים הרגילה בהסכמים מסוג זה. כאמור, אלה מחייבים התערבות בפשרות רק מקום בו קיים אינטרס מכריע, המחייב זאת.

עם זאת, הסכמי פשרה אינם הרמטיים לחלוטין. דיני הטעות חלים עליהם. מתי אפוא נאמר כי נפלה בהסכם כזה טעות אופרטיבית אשר עשויה להצדיק את ביטולו?

א. בפגמים כלליים בכריתה - כדי לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף משפטי של פסק דין בשל פגמים בכריתה, יש להוכיח על פגם שבעטיו ניתן לבטל את ההסכם המונח ביסודו של פסק-הדין.

ב. טעות שהתגלתה ע"י אחד מהצדדים - העולה מדברי השופט ת' אור, כי כדי לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף משפטי של פסק דין בשל טעות שהתגלתה ע"י אחד מהצדדים, יש להוכיח כי מדובר בטעות העוסקת בגילויו של ממצא אשר הוא כה חריג בעוצמתו ובטיבו עד שלא ניתן לומר כי הוא נתון במסגרת הסיכונים הרגילים של "אי-הוודאות המודעת". מנגד סבור השופט שמגר (בניגוד לדעתו של השופט ת' אור), כי כדי לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף משפטי של פסק דין בשל טעות שהתגלתה ע"י אחד מהצדדים, יש להוכיח כי מדובר בטעות מן הסוג אשר בכוחה לבטל התקשרות חוזית ונטל הוכחתה על מי שטוען לקיומה.

ג. הסכם שהושג בעושק - כדי לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף משפטי של פסק דין בשל עושק, יש להוכיח על ראיות ברורות ומשכנעות שאכן נעשה עושק ע"י אחד מן הצדדים.

ד. הסכם שהושג במרמה - כדי לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף משפטי של פסק דין בשל מעשה מרמה או כשאחד מהצדדים רומה, יש להוכיח על ראיות ברורות ומשכנעות שאכן נעשה מעשה מרמה או שאחד מהצדדים רומה ע"י אחד מן הצדדים.

ה. כשהיה ער לכך שאין לו ידיעה לגבי הנתון שגילה - לא ניתן לטעון לטעות ולבטל את החוזה על סמך כך.

ו. טעות בחתימת הסכם פשרה הנעשה במסגרת נזקי גוף - ישנה את הגישה המקלה של השופט (כתוארו אז) א' ברק, שיש להביא בחשבון כי אי-הכרה בטענת טעות של הנפגע בנסיבות של נזקי גוף פירושה, כי לנפגע לא יינתן פיצוי מלא על פגיעתו ובשל כך יש לאפשר לבטל את הסכם. אך מנגד ישנה את הגישה המחמירה של השופט ת' אור ניתן יהיה לקבל טענה של טעות מקום בו התגלתה בניזוק, פגיעה אשר (א) היא כה חריגה בעוצמתה ובטיבה עד שלא ניתן לומר כי היא נתונה במסגרת הסיכונים הרגילה של "אי הוודאות המודעת" אשר הסיכון בגינה מוטל על הצדדים, ו-(ב) אשר גילויה משמיט את הבסיס מתחת להסכם הפשרה כפי שנכרת. במצב זה, מתקיים אותו אינטרס מכריע, אשר נדרש כדי להתערב בהסכם פשרה מחמת טעות בכריתתו.

ז. לא אופשר להיוועץ בעורך דין ו/או שנעשה בלחץ זמן וכיוצא בזה - נראה שיש מקום לטענה זו אך במקרים בהם מדובר באופן קיצוני.

ח. טעות לגבי מצב דברים שנולדו בעתיד - טעות לגבי העתיד איננה בגדר טעות.

ט. ביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף פסק דין שניתן בחוסר סמכות - נראה מהפסיקה כי הסכם הפשרה שלא ניתן בסמכות, ניתן לטעון לביטולו.

בנוגע לסמכות לדון בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהסכמה, ככלל, הסמכות מסורה לבית המשפט שנתן את פסק הדין(9), הפסיקה קובעת, שאת בקשת הביטול יש להגיש לבית המשפט אשר נתן את פסק הדין(10), הלכה זו נקבעה עוד בעבר בנוגע להגשת בקשה לביטול פסק דין שהושג במרמה(11).

בנוגע להליך הפרוצדוראלי, בעל דין, הרוצה לתקוף את ההליך השיפוטי של אישור פסק הדין, צריך לנקוט בהליך של ערעור. לעומת זאת, על בעל דין, המבקש לבטל פסק דין שניתן בהסכמה בעילה של פגם בכריתת ההסכם, המונח ביסודו ובשורשו, (והוא עשוי לבטל הסכם לפי פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973) – עליו להגיש תובענה חדשה בעניין זה בערכאה שבה ניתן פסק הדין, אשר נתן תוקף להסכם הפשרה(12).

סוף דבר