דו''ח חניה של העירייה  

או לכתובת http://207.232.15.135/mishpat/search/frameset_search.html

או שתקרא כאן:

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ ‎2126/99

בפני: כבוד השופט ת' אור

כבוד השופטת ד' ביניש

כבוד השופט ע' ר' זועבי

העותר: מתי דה הס

נ ג ד

המשיבים: ‎1. עיריית תל אביב יפו

‎2. מנהל מדור אכיפת דיני חניה בעיריית תל אביב

‎3. כבוד השופט אפרים דורון,

בית המשפט לעניינים מקומיים

עתירה למתן צו על תנאי

בשם העותר: עו"ד ניסים נברו

בשם המשיבים: עו"ד רחל אביד

פסק-דין

השופט ת' אור:

‎1. עניינה של עתירה זו הוא, בהודעות מסוג ברירת קנס לפי סעיף ‎222 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב‎1982- (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), אשר נשלחות מטעם המשיבה הראשונה (להלן: העיריה) לכל מי שמיוחסת לו החניית רכב שלא כדין על מדרכה בתל אביב יפו, החנייה המהווה עבירה לפי סעיף ‎39(א)(‎1) לחוק עזר לתל אביב יפו (שמירת הסדר והניקיון), תש"ח‎1980- (להלן: חוק העזר).

העותר החנה ביום ‎17.3.98 את רכבו על שטח מדרכה שברחוב שדרות רוטשילד ‎98 בתל אביב. לרכבו הוצמדה על ידי פקח של העיריה "הודעה על העמדת כלי רכב באופן האסור על פי חיקוק - עבירת קנס". בהודעה נדרש העותר, בהסתמך על סעיף ‎222 לחוק סדר הדין הפלילי, לשלם קנס בסך ‎360 ש"ח תוך ‎15 ימים. לפי האמור בה, אם לא ישלם העותר את הקנס, הוא מוזמן לבית המשפט לעניינים מקומיים לדיון באשמה של החניית הרכב כאמור. האשמה המיוחסת לו בהודעה היא עבירה לפי סעיף ‎39(א)(‎1) לחוק העזר.

‎2. סעיף ‎39(א)(‎1) לחוק העזר קובע:

"לא יניח אדם, לא ישאיר, לא יקים, לא יתלה ולא יטיל ברחוב לא יבליט מעל לרחוב, ולא ירשה להניח, להשאיר, ולהקים, לתלות או להטיל ברחוב או להבליט מעל לרחוב, כל דבר, אלא אם דרוש לעשות כן לטעינת הדבר או לפריקתו ותוך כדי פריקתו או טעינתו ולא יותר מן הזמן הסביר הדרוש לכך, אלא אם ניתן לכך היתר בכתב מאת ראש העיריה ובהתאם לתנאי ההיתר".

היתה מחלוקת בעבר אם ניתן לראות ברכב "דבר" כמובנו בסעיף זה. היו אף שטענו, שהוראה בדבר החניה אסורה על מדרכה צריכה למצוא את ביטוייה במסגרת חוק עזר לתל אביב (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד‎1983-, ולא במסגרת חוק העזר. טענות אלה נדחו בפסיקתו של בית המשפט המחוזי, ולאחרונה גם בפסק דין שניתן בבית משפט זה. בפסקי דין אלה נקבע, שהחניית רכב על מדרכה מהווה עבירה לפי סעיף ‎39(א)(‎1) לחוק העזר (ע"פ ‎3955/97 לובצקי מרק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) אשר ניתן בבית משפט זה ביום ‎25.10.99). אכן, העותר אינו חולק עוד על כך שהחניית רכב על המדרכה מהווה עבירה לפי סעיף ‎39(א)(‎1) לחוק העזר.

טענתו של העותר נגד חוקיות ההודעה על ברירת קנס האמורה שהומצאה לו, וכן נגד חוקיות הודעות כדוגמתה המוצאות על ידי פקחי העיריה לאחרים המחנים את רכבם על המדרכה, מבוססת על הוראות חוק העבירות המינהליות, התשמ"ו‎1985- (להלן: החוק) ותקנות שהותקנו על פיו. על פי האמור בתקנות, העבירה הנדונה של החניית רכב על מדרכה בניגוד לסעיף ‎39(א)(‎1) לחוק העזר הינה עבירה מינהלית כמובנה בחוק. טענה זו היא הטענה היחידה של העותר המצדיקה התייחסות, וכפי שיובהר בהמשך - דינה להתקבל.

‎3. העיריה העלתה טענה מקדמית, המצדיקה התייחסות קודם דיון לגופו של עניין. על פי הטענה, על העותר להעלות את טענותיו בפני בית המשפט לעניינים מקומיים, אשר בפניו אמור להתקיים הליך משפטי, לאחר שהעותר לא שילם את סכום הקנס לפני ההודעה על ברירת קנס. משעומדת לעותר אפשרות זו, על בית המשפט הגבוה לצדק למשוך את ידו מלדון בעניין. שקלנו טענה זו, ובאנו למסקנה שיש לדחותה. העתירה מבוססת, בין היתר, על כך שהעיריה לא היתה מוסמכת לנקוט בהליך של ברירת קנס וכי פעלה בעניין זה ללא סמכות; ולחילופין, מתוך שיקולים זרים. בנסיבות אלה, ובשל חשיבותה העקרונית והשלכתה הרחבה של השאלה המועלית על ידי העותר, סברנו שראוי הוא שהטענות תידונה בפני בית משפט זה (השווה לבג"ץ ‎5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד, פ"ד מו(‎3) 501, בעמוד ‎508 מול האות ב').

‎4. התשתית הנורמטיבית הדרושה לענייננו תפורט להלן.

בתקנות ‎2 ו‎3- של תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי - עירית תל אביב יפו), התשמ"ח‎1988-, אשר נכנסו לתוקף ביום ‎1.4.88 (להלן: התקנות), נקבע:

"‎2.
העבירה של החניית רכב מנועי על מדרכה בניגוד לסעיף ‎39(א)(‎1) לחוק עזר לתל אביב יפו (שמירת הסדר והניקיון), התש"ם‎1980-, היא עבירה מינהלית.

‎3.
לעבירה המינהלית כאמור בתקנה ‎2 יהיה קנס מינהלי קצוב של ‎150 שקלים חדשים".

על פי האמור בסעיפים אלה, העבירה המיוחסת לעותר הינה עבירה מינהלית והקנס המינהלי שבצידה הוא ‎150 ש"ח. העותר מסתמך בטיעונו על הוראות סעיפים אלה, וכן על הוראת סעיף ‎15 לחוק העבירות המינהליות אשר זה לשונה:

"‎15.
קביעת עבירה כעבירה מינהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו, ובלבד שטרם שולם קנס מינהלי בשל אותה עבירה".

על מקומה של הוראת סעיף ‎15 לחוק העבירות המינהליות ועל השתלבותו במסכת החוק הכוללת, אומר בית המשפט, מפי השופט חשין, בבג"ץ ‎5537/91 הנ"ל, בעמוד ‎509:

"עיקרו של החוק הוא, כאמור, בהסבת עבירות פליליות לעבירות מינהליות; מגמה זו תלמדנו, וזה הפירוש הראוי שיש ליתן לחוק, כי עבירות שנקבעו כעבירות מינהליות - בהן העבירות שבגינן הוגש כתב אישום נגד העותר - דרך המלך היא להטיל בגינן קנס מינהלי, ובהליך מינהלי; זו דרך המלך, ואילו יוזמת הפרקליטות להגיש אישום פלילי בגין עבירה מינהלית היא החריג והיוצא לכלל. מסקנה זו - כי הגשת אישום בגין עבירה מינהלית הינה חריג ויוצא - נדרשת לא אך ממגמתו הכללית של החוק אלא אף מלשונו של סעיף ‎15 לחוק גופו: תובע כי יבקש להגיש כתב אישום בגין עבירה מינהלית, סמכותו עומדת לו, ואולם זאת רק 'כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו'. החוק כמו מטיל על תובע נטל של הסבר על שום מה ולמה אומר הוא לנקוט הליך פלילי תחת הליך מינהלי: מוסמך הוא לעשות כן רק אם הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת 'מטעמים שיירשמו'. ומתוך שהמדובר ביוצא לכלל, ממילא חייב להימצא בצידו הצדק ראוי. יתירה מזאת: החובה להעלות על הכתב נימוקים להגשתו של אישום פלילי ('מטעמים שיירשמו') מלמדת מעצמה על החשיבות שהמחוקק מבקש ליתן לאותם נימוקים שחובה לרושמם. לא עוד, אלא שעצם יצירתה של החובה לרישומם של נימוקים יש בו כדי ללמד על אפשרות ביקורת חיצונית על מעשה הפרקליטות".

הנה כי כן, מרגע שנקבעה עבירה כעבירה מינהלית, הכלל הוא שיש להטיל על מי שעבר עבירה זו קנס מינהלי, ורק במקרים מיוחדים ניתן, בהתמלא תנאי הסיפא של סעיף ‎15, להגיש נגד העבריין כתב אישום לבית המשפט.

‎5. על רקע תשתית נורמטיבית זו, השאלה היא אם רשאית היתה העיריה לנקוט בהליך של ברירת קנס בו נקטה נגד המערער. שאלה זו הינה שאלה כללית המתייחסת לכלל עברייני החניה בתחום עירית תל אביב יפו. כשם שנהגה כלפי העותר, כך נוהגת העיריה, דרך שיגרה, בכל עברייני החנייה. כעולה מתגובת העיריה, היא נוהגת להתייחס לעבירה של החניית רכב על מדרכה כעבירה של ברירת קנס, וכי היא נהגה ונוהגת כך נוכח הספקות שיש לה בהגיונה וסבירותה של תקנה ‎2 לתקנות אשר צוטטה לעיל. לגישתה, הברירה בידה לפעול נגד עברייני חניה, אם לפי חוק העזר (כעבירת ברירת קנס) ואם על פי התקנות (כעבירה מינהלית). משבחרה באחת מהדרכים העומדות לה, דהיינו בדרך של מתן הודעה על ברירת קנס, פעלה במסגרת הסמכויות המוקנות לה בדין.

‎6. יודגש, שהקנס שיש לשלמו בגדר הליך ברירת קנס, בו נקטה העיריה, הוא בשיעור ‎360 ש"ח, בעוד ובגין העבירה המינהלית שלפי התקנות הקנס הוא בסך ‎150 ש"ח. בבחרה בהליך של ברירת קנס, נהנית, על כן, העיריה מקנס בשיעור גבוה מזה בו היתה זוכה לו נקטה בהליך של קנס מינהלי. קנס זה גם עולה בשיעורו על הקנס הנוהג ברשויות מקומיות אחרות הפועלות כנגד עברייני חניה אסורה על מדרכות לפי חוק עזר בדבר העמדת רכב וחנייתו. הקנס המוטל על ידן במקרה כזה הוא בסך ‎70 ש"ח. העיריה, כך מסתבר, מעוניינת שהקנס על מי שמחנים את רכבם על המדרכה (להלן: עברייני החניה) יהיה גדול יותר מזה שניתן להטילו לפי התקנות. לעיריה יש גם הסבר לזניחת ההליך של הטלת קנס מינהלי, שאינו קשור בגובה הקנס. בתשובה מטעמה שהוגשה לתיק זה, היא מציינת, שבהוראות מסויימות שבחוק עבירות מינהליות יש להקשות על גביית הקנסות המינהליים מעברייני החניה, או לעכב את גבייתם. יוצא, ששיקולי העיריה בהליכתה בנתיב של ברירת קנס תחת ההליכה בנתיב הטלת קנסות מינהליים, הינם שיקולים הקשורים בגובה הקנס ושיקולי יעילות. האם שיקולים אלה מצדיקים את התעלמות העיריה מהמסלול של קנסות מינהליים?

‎7. דעתנו היא, כי נקיטת ההליך של מתן ברירות קנס לעברייני חניה תוך נטישת ההליך של קנס מינהלי, הינו שלא כדין. סעיף ‎15 לחוק העבירות המינהליות מתוות דרך ברורה על פיה על העיריה לנהוג. משעה שעבירות החניית רכב על מדרכה הפכו לעבירות מינהליות, הדרך בה על העיריה לנהוג - "דרך המלך" בלשון פסק הדין בע"פ ‎5537/91 הנ"ל - היא בהליך מינהלי של הטלת קנס מינהלי בסך ‎150 ש"ח. המסלול הוא מינהלי ולא פלילי. רק במקרים חריגים ניתן ללכת במסלול הפלילי של הגשת כתב אישום, וזאת כאשר "תובע" סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו.

מתגובת העיריה בכתב ומהטיעונים מטעמה בפנינו, ברור שאין היא נוהגת על פי הוראות סעיף ‎15 לחוק ולפי התקנות. במקרה של עבירות החניית רכב על מדרכה, לא נבחנות נסיבות מיוחדות או חריגות, ואין שוקלים כלל את דבר קיומם של טעמים - לא שנרשמו ולא שלא נרשמו - אשר יצדיקו סטיה מהמסלול המינהלי. בכל המקרים של עבירות של החניית רכב על מדרכות נמסרות לעברייני החנייה בדרך שגרה הודעות על ברירת קנס בשיעור ‎360 ש"ח, ובאף מקרה אין מוטל על מי מהם קנס מינהלי לפי שיעורו הקבוע בתקנה ‎3 לתקנות. סעיף ‎15 לחוק הינו בגדר אות מתה, אשר אין מתחשבים בו.

כך נהגו גם במקרהו של העותר, כשהודבקה על מכוניתו הודעת ברירת קנס. רק בתאריך מאוחר יותר, במסגרת מכתב תשובה לפניה מטעם בא כוח העותר אל העיריה, בה נדרשו המשיבים ‎1 ו‎2- לחזור בהם מההזמנה של העותר למשפט במסגרת ברירת קנס שניתנה לו, צורף על ידי העיריה למכתבה כתב אישום אשר הוגש לבית המשפט לעניינים מקומיים. כתב אישום זה התיימר, על פי נוסחו, לענות על דרישות סעיף ‎15 לחוק העבירות המינהליות. ניסיון זה נולד רק עקב הדגשתו של העותר במכתבו לעיריה, שעליה לנקוט בדרך של הטלת קנס מינהלי ולא ברירת קנס, תוך הסתמכותו על סעיף ‎15 לחוק. הניסיון גם תפור תפרים גסים ולא משכנעים, שכן מקרהו של העותר אינו כולל כל נסיבות מיוחדות אשר יצדיקו הגשת כתב אישום. אכן, בטיעון בעל פה שבפנינו לא טענה עוד באת כוח המשיבים ‎1 ו‎2- לקיום נסיבות מיוחדות כאמור, והשתיתה את עמדת המשיבים ‎1 ו‎2- על שיקולים כלליים המצדיקים, לטענתה, כאמור לעיל, נקיטה במסלול של ברירת קנס על אף היות העבירה בה עסקינן עבירה מינהלית.

‎8. מן האמור לעיל עולה, שלא היתה הצדקה להגשת כתב אישום נגד העותר או נגד מי מעברייני החנייה האחרים, אשר לא נתקיימו בעניינם נסיבות מיוחדות אשר יצדיקו הגשת כתב אישום. האם התוצאה משתנית נוכח זאת שהעיריה אינה מגישה בשלב הראשון כתבי אישום נגד עברייני חנייה, אלא מוציאה להם הודעת ברירת קנס? לדעתי, התשובה לכך שלילית. המסלול של ברירת קנס כמוהו כהגשת כתב אישום לעניין סעיף ‎15 לחוק. ההבחנה בין הליך ברירת הקנס וההליך של הטלת קנס מינהלי ברורה: ההליך של קנס מינהלי הוא במסלול המינהלי, להבדיל מהליך ברירת הקנס אשר מצוי במסלול הפלילי. בהתאם לכך, אי תשלום קנס מינהלי במועד גורר אחריו תוספת הפרשי הצמדה וכן תוספת פיגור (סעיף ‎17 לחוק). קיימים גם אמצעים נוספים בידי בית המשפט במקרה של אי תשלום הקנס, וכשתובע מבקש זאת, כמו הטלת מאסר במקום קנס שלא שולם (סעיף ‎19 לחוק), וכן מחיקת שמו של אדם מפנקס או שלילה של רישיון או היתר ממנו, כשהעבירה המינהלית שבוצעה קשורה בעיסוק או בפעולה הטעונים על פי דין רישום בפנקס, רישיון או היתר (סעיף ‎20 לחוק). אך במקרה של אי תשלום קנס מינהלי, ככלל, לא עומד נגד העובר עבירה מינהלית מסלול פלילי, כשם שהוא עומד במקרה של ברירת הקנס. אי תשלום קנס מינהלי אינו מעלה את העבירה למסלול פלילי. המסלול הפלילי קיים במקרה של עבירות מינהליות, רק במקרה שמי שמייחסים לו עבירה כזו בוחר במסלול הפלילי (סעיף ‎13 לחוק); או באותם מקרים שחלה הסיפא לסעיף ‎15 לחוק; אך לא בשל כך בלבד שלא שולם הקנס המינהלי.

לא זה המצב במקרה של ברירת קנס. המסלול במקרה כזה הוא פלילי: מצד אחד, אי תשלום הקנס תוך התקופה הקבועה בחוק, מעלה את הדיון למסלול של הליך פלילי, וההזמנה שניתנה במסגרת ההודעה על ברירת הקנס תחשב כהזמנה לדין פלילי (סעיף ‎224 לחוק סדר הדין הפלילי); מצד שני, תשלום של הקנס רואים אותו כאילו הודה מי שקיבל את ברירת הקנס באשמה בפני בית המשפט, הורשע בדין ונשא את עונשו (סעיף ‎223(ב) לחוק סדר הדין הפלילי). יוצא, שנקיטת יוזמה מצד העיריה של הליך ברירת קנס ללא שהתקיימו תנאי סעיף ‎15 לחוק, מעלה את ההליך על נתיב פלילי שלא כדין. פעולתה בנושא זה, הן כלפי העותר והן כלפי ציבור עברייני החניה כולו, אינו כדין.

‎9. מסקנה משפטית זו אינה בגדר חידוש לעיריה. היא למדה על כך לפחות בשתי הזדמנויות קודמות, שתיהן מלפני מספר שנים, מבלי שהדבר הביא לשינוי בדרך אכיפתה את עבירות החניית רכב על מדרכות.

א. דו"ח שנתי ‎44 לשנת ‎1993 ולחשבונות שנת הכספים ‎1992 של מבקר המדינה, עסק בנושא זה של נקיטה בהליך של ברירת קנס בעבירות של החניית רכב על מדרכה. אלה דברי מבקר המדינה בנושא זה:

"לדעת מבקר המדינה, לא פעלה עירית תל אביב יפו כדין, בכך שהמשיכה לנקוט הליך ברירת קנס בעבירת חניה על מדרכה. עבירות שנקבעו כעבירות מינהליות 'דרך המלך היא להטיל בגינן קנס מינהלי'. לפי סעיף ‎15 לחוק העבירות המינהליות, 'קביעת עבירה כעבירה מינהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו, ובלבד שטרם שולם קנס מינהלי בשל אותה עבירה'. נקיטת הליך גורף של ברירת קנס אינה תואמת הוראה זו. לכן, כל עוד בוחרת העיריה לפעול בגין עבירת חניית רכב מנועי על מדרכה לפי חוק העזר לתל אביב יפו (שמירת הסדר והניקיון), התש"ם‎1980-, עליה להטיל קנס מינהלי לפי תקנות העבירות המינהליות".

קטע זה בדו"ח הבהיר לעיריה, במילים פשוטות וברורות, שפעילותה לאכיפת החוק בקשר להחניית כלי רכב על מדרכות בדרך של מתן ברירת קנס אינה חוקית.

ב. התייחסות נוספת לנושא זה נמצאת בדין וחשבון של הוועדה לבתי משפט מקומיים בראשותו של השופט יצחק זמיר (להלן: הוועדה), מספטמבר ‎1995. הדו"ח של הוועדה מזכיר את מסקנות מבקר המדינה בדו"ח הנ"ל ואת תגובת היועצת המשפטית של העיריה לאמור בו, ותחת הכותרת "היעילות כטעם להתנהגות בלתי חוקית" כותבת הוועדה:

"הוועדה, כמו מבקרת המדינה, אינה מקבלת את העמדה של עירית תל אביב יפו. הטעם שבפי העיריה, לפיו הדרך של ברירת קנס יעילה יותר מן הדרך של עבירה מינהלית, אינו יכול להצדיק את התנהגותה של העיריה בניגוד לחוק הכנסת ולפסיקה של בית המשפט. העיריה, כמו כל גוף ציבורי, חייבת לכבד את החוק. יתירה מזאת, כגוף האוכף את החוק באמצעות קנסות ופקודות מאסר על אלפי תושבים, בעבירות חניה ובעבירות אחרות, היא חייבת לשמש מופת לשמירה על החוק. העיקרון של שילטון החוק אינו סובל מצב בו עיריה אוכפת את החוק על אחרים ובו בזמן היא עצמה נוהגת שלא כחוק. המצב חמור במיוחד לאחר שמבקרת המדינה קבעה במפורש לפני זמן ניכר, כשהיא מסתמכת גם על פסיקה של בית המשפט, כי העיריה נוהגת בעניין זה בניגוד לחוק. העיריה ממשיכה ביודעין לנהוג באופן בלתי חוקי, מעשה שיגרה, כאילו החוק אינו חל עליה".

היית מצפה, שהאמור הן בדו"ח מבקר המדינה והן בדו"ח הוועדה, יקטע את פעולתה הבלתי חוקית של העיריה. אך מסתבר, שבאמור בדו"חות אלה לא היה די כדי להניא את העיריה מלהמשיך לפעול בדרכה הלא חוקית של מתן דו"חות של ברירת קנס בגין החניית רכב על מדרכה.

‎10. העיריה היתה מודעת היטב לאי חוקיות פעולתה, וכדי להמנע מהמשך פעילותה הבלתי חוקית, הודיעה העיריה כבר בדבריה בפני הוועדה, שהיא תשקול את האפשרות לפעול לביטול התקנות. ביטול כזה יביא לכך שהעבירה לפי סעיף ‎39(א)(‎1) לחוק העזר לא תהיה עוד עבירה מינהלית, ובמקרה כזה ניתן יהיה לפעול בדרך של ברירת קנס בעבירות של החניית רכב על מדרכה. דא עקא, שבמשך שנים, עד לדיון בעתירה, לא ננקטה דרך זו.

הואיל והתקנות הותקנו לפי חוק עבירות מינהליות על ידי שר המשפטים בהסכמת שר הפנים ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, ביטולן צריך להעשות באותה דרך - על ידי שר המשפטים בהסכמת שר הפנים ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת (ראו סעיף ‎15 לחוק הפרשנות, התשמ"א‎1981-). לא הובאה לידיעתנו סיבת אי ביטולן של התקנות עד כה. אם העיריה מתכוונת אכן לבטלן והדבר אינו מסתייע, יתכן והדבר נובע מכך שחלק מהגורמים אשר נדרשת הסכמתם לביטולן אינם מוכנים ליתן הסכמתם לכך. כך או כך, התקנות על מקומן הן עומדות והעיריה אינה רשאית להתעלם מהן. המשך הדרך, מצד העיריה, של נקיטת הליך ברירת קנס בעבירות של החניית רכב על מדרכה, תחת פעולה במסלול של עבירות מינהליות כמצוות הדין, אינה אלא המשך התעלמות ביודעין של העיריה מהחוק והפרה בוטה שלו בראש חוצות. אפילו יש ממש בטענות העיריה בדבר הקשיים באכיפתן של עבירות מינהליות של הוראות כאלה ואחרות שבחוק - ובעניין זה לא נחווה דעתנו - אין צורך לומר שהעיריה אינה יכולה לעשות דין לעצמה ולפעול בניגוד לחוק.

‎11. בשולי הדברים נוסיף הערה, המתייחסת להתנערות העיריה מהנתיב של הטלת קנסות מינהליים לעבירות חניה, נתיב אשר נסלל על פי רצונה שלה בשעתו, עם התקנת התקנות.

אחת המטרות שביסוד קביעתן של עבירות כעבירות מינהליות, הוא להבדילן מעבירות פליליות. טעם הדבר הוא, מתן אפשרות למי שעבר עבירה מינהלית לשאת בתשלום קנס מתאים בלא שיוכתם בכתם של מי שעבר עבירה פלילית (בג"ץ ‎5537/91 הנ"ל, בעמוד ‎508). המדובר בעבירות אשר אין בהן, על פי התפיסה המקובלת, פגם במוסר או קלון. לפיכך, בצד היתרון של הקנסות המינהליים בהקטנת העומס של ניהול משפטים בגין עבירות אלה מעל התביעה ומעל בתי המשפט, נמנעת גם הטלת תווית של הרשעה בפלילים על מי שעבר עבירה מינהלית. אכן, הנטיה היא להעביר שורה של עבירות המתאימות לכך למישור המינהלי (ראה דו"ח הועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל, ירושלים, אוגוסט ‎1997, הממליץ על הרחבת השימוש בחוק עבירות מינהליות, בעמודים ‎96-94).

כזו היא גם גישתה של הועדה לבתי משפט מקומיים אשר נזכרה לעיל. בהתייחסה לשיטה של קנסות מינהליים, עומדת הועדה על כוונת המחוקק בחוקקו את חוק עבירות מינהליות, תוך התייחסות לעבירות חניה. כך כותבת הוועדה:

"כוונת המחוקק היתה, שעבירות על חוקים מסוג זה, שאינן פליליות במהותן, תוצאנה מן התחום הפלילי. יש מאות, ואולי אף אלפים, של עבירות כאלה. עבירות חניה אף הן עבירות מסוג זה. השיטה של קנסות מינהליים הולמת עבירות כאלה יותר מן השיטה של ענישה פלילית. לכן יש להקדיש מאמץ כדי לממש את כוונת המחוקק כפי שבדאה לידי ביטוי בחוק העבירות המינהליות".

נראה, על כן, שהתנערותה של העיריה מהמסלול של קנסות מינהליים סותרת לא רק את החוק אלא גם את המגמה של הגברת אכיפת החוקים המתאימים לכך בדרך של קנסות מינהליים. אם יוברר שאכיפה זו לוקה בעניינים מסויימים, כטענת העיריה, הדרך הראויה היא לתקן ליקויים אלה ולא להתעלם מהדרך שהתווה החוק.

‎12. המשיבים ‎1 ו‎2- הסכימו שבית המשפט יוכל להחליט לדון בעתירה זו כאילו הוצא בה צו על תנאי, וכך אנו מחליטים.

מסקנתנו היא, ובהתאם לכך מוצהר בזה, שנקיטת ההליך של ברירת קנס על ידי העיריה כלפי עברייני חניה, מבלי שהתקיימו תנאי סעיף ‎15 לחוק, אינה כדין, וכי ההליך הנכון במקרה כזה הוא על פי התקנות, בדרך של הטלת קנס מינהלי. כך גם במקרהו של העותר בגין העבירה המיוחסת לו של החניית רכב על מדרכה ביום ‎17.3.98. ברירת הקנס וההליך התלוי ועומד נגד העותר בבית המשפט לעניינים מקומיים בקשר לעבירה זו - מבוטלים בזה.

המשיבה הראשונה תשא בהוצאות העותר בעתירה זו בסכום כולל של ‎20,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופטת ד' ביניש:

אני מסכימה. ש ו פ ט ת

השופט ע' ר' זועבי:

אני מסכים. ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.

ניתן היום, כג' באדר ב' תש"ס (‎30.3.2000).

ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי