ביטול עיסקה/חוזה בלתי סבירים.  

חוץ מזה אפשר לטעון כי הרבנים מבצעים הונאה בכך שהם טוענים
כי ימכרו את החמץ עבור פלוני, ופלוני גם מיפה את כוחם של הרבנים
ואילו החמץ לא נמכר באמת.

DRYICE

המוכר לא מוציא חשבונית, לא משלם מע"מ ולא מתחייב במס.

הקונה לא משלם הוצאות איחסון, לא עושה ביטוח לסחורה ולא מבצע עסקאות בגין הסחורה.

לאחר הפסח, הגוי מוכר את החמץ בחזרה באותו מחיר סימלי שהוא קנה.

מבחינת דיני החוזים, זוהי עסקה לא תקפה כי הרי ברור שהגוי הקונה ימכור בחזרה באותו המחיר שקנה. מה עוד שנוהג זה חוזר על עצמו מדי שנה ולכן זהו כמו חוזה בע"פ שתקף משפטית.

מבחינת דיני הקניין, לקונה אין בעלות אמיתי לחמץ. אם יגרם נזק (שריפה, שיטפון או פיגוע טרור) לא הקונה ישא בנזק.

ההסכם האמור למכירת חמץ, ניכר שנעשה תחת רצונם של הצדדים. שניהם יודעים מול מה עומדים, שניהם יודעים מה המטרה ואני רואה אותו כדרך לעבוד על ההלכה כדי להסתדר עם החמץ בפסח
כל עוד אין כאן חוזה למראית עין לצורך עשיית מעשה אסור, אין סיבה שחוזה מסוג זה לא יאושר.
ביהמ"ש לא יבחן, האם החוזה הזה הגיוני או לא. אם זהו רצון הצדדים, יבחר שלא להתערב, בעיקר כאשר אין ביישומו פגיעה בצד אחר או ניסיון הונאה.

זו דעתי על כל פנים!

אגב: העדה על גמירות דעת יכולה גם להעשות מכללא (בהתנהגות).
יש לך באמת ספק לגבי גמירות הדעת של הצדדים?

אני מאמין גדול בחשיבותה של דרישת המסוימות, ובמיוחד, ובפרט, כאשר מדובר
בהסכם שהמדינה לוקחת בו חלק. הייתי רוצה לדעת, כאזרח, ובדיוק מירבי, מה
המדינה שלי מוכרת למישהו מאבו-גוש.
כמובן שבמקרה החמץ זו קטנוניות, ולא ארוץ לבגצ עם זה, אך כיוון שהנחת את
הפלפלים על השולחן, אני מביע שוב את רצוני במידע ברור על מהות עיסקת
החמץ. אם יש מידע כזה, ויש, לפי אמירתך, רשימת מצאי של חמץ המדינה, הרי
שאעמוד על טעותי.

אפתח בכך, שבעוד אתה מקפיד מאוד על יסוד המסוימות, הרי שביהמ"ש אינו
חסיד גדול של יסוד זה. ידוע, כי כאשר יסוד גמירות הדעת חזק דיו, ייטה ביהמ"ש להפחית מחשיבותו של יסוד המסוימות ויחפש דרכים שונות להשלמה נורמטיבית של הדרוש השלמה. מגמה זו של ביהמ"ש אף מתחזקת כאשר זהו רצון הצדדים ומטרת החוזה היא בעיקר הלכתית.

מאחר ולא מכרתי מימיי חמץ, אתעלם לרגע מרשימת המצאי ואקצין בכך את מורכבות הסיטואציה המשפטית. מאחר ושני הצדדים יודעים בדיוק מה מטרת ההסכם, והרי ברור שהמכירה היא לצורך הלכתי בלבד, ניתן לראות את אי קיומה של רשימה מלאה המפרטת את רשימת המכר בבחינת הסדר שלילי. ביהמ"ש ייטה לקבל את ההסדר ולא להתערב בהחלטת הצדדים בייחוד כאשר קיים נוהג כללי רב שנים בסוג זה של מכירות, שכידוע מהווה השלמה נורמטיבית טבעית, מקום שהחוזה אינו מפורט דיו.
אם כן, חיפשת הוראות השלמה הרי לך מספר דוגמאות:
- נוהג כללי כאמור לעיל.
- פרשנות מכללא: כוונת הצדדים. ברור ששני הצדדים נוהגים בתום לב.
- במידה ולא קיימת רשימת מצאי (ואפילו לא כללית), הרי שזה רצון הצדדים. ברור גם שאין מדובר בעיסקה רגילה, בה יש מוכר וקונה המקבל סחורה, אלא שהמכירה היא מעין זמנית. על כן חשיבותה של רשימת המצאי במקרה זה אינה גדולה/חיונית.
אף על פי כן, אני מניח כי ב"חוזה" בין המדינה לערבי ישנה השלמה פנים חוזית של עניין הכמות המועברת או מנגנון לקביעתה ותשלום עליה - מנגנון שבו ישתמש ביהמ"ש לצורך אותה השלמה נורמטיבית שירצה לעשות.

בסיכומו של דבר, יש לזכור כי חוזה צריך להיות שלם ולא מושלם. הגיוני שיהיו בו פרטים חסרים, אם מתוך כוונה ליצור הסדר שלילי ואם בשוגג.
ביהמ"ש, בעניין זה, ישתדל להקל בדרישת המסוימות וגם במקרה זה ימצא מנגנוני השלמה נורמטיביים.

תורך להוציא את הגמבות...

אין לנו ויכוח כלל על העובדה שקיימת זה מספר שנים מגמה להמעיט בדרישת
המסוימות, ולהסתמך על כוונת הצדדים, וכל זאת מתוך שאיפה לפתח את השוק
העסקי ולקדם את חופש החוזים. אני גם מברך בהסתייגויות קלות על מגמה זו.
כמו כן ידוע לנו שכתוצאה ממגמה זו קל לנו יותר כיום לקבוע שנוצרה
התקשרות משפטית מחייבת בין צדדים, מבלי שנחתם חוזה מלא כדין.
עד כאן על קצה המזלג בעד חופש החוזים והקלה בתנאים הנדרשים בין פרטים.

הרצון שלי במסוימות מסתכם בעיקר, כפי שאמרתי, בהסכמים להם שותפה המדינה.
הסברתי וארחיב מעט - זה קשור לשקיפות החלטות מינהל, זכות הציבור לדעת,
ובנוסף גם לרצון שלי שהמדינה תנהג באופן קונסרבטיבי בהסכמי מכירה
וקנייה. בלי חפיף, בלי הסכמה המביאה לפרשנות מכללא - אלא פירוט ברור
וסגור של המוסכם בעיסקה או הסכם. הרי כך אנו רוצים את רוב פעילותו של
השלטון - ברורה, בהירה, פשוטה ומפורטת.

שים לב שאני פוסע קצת מעבר לגבולות חה"ח בניתוח הדעתני הזה, כי אני
מרגיש צורך בדרישות חמורות יותר מהמדינה, שיעוגנו בחוק, בכל הנוגע להסכם.

אני מסכים איתך לחלוטין בטיעוני ההגנה על ההסכם שהעלית - בפרט הנוהג -
ואין ספק שכיום, החוזה חוקי. אך שוב, יש חוזה ויש חוזה. עיסקת מקרקעין,
למשל, תכלול בד"כ הגדרה ברורה של מהות הנכס המועבר (בנוסף לעוד 5 דרישות
שבאו במקור מפס"ד קפולסקי - מפי השופט עציוני אם אינני טועה).
לעיתים יש צורך במסוימות מפורשת המוסכמת בין הצדדים, כאשר מדובר בתחום
בסיסי (כמו זהות הצדדים).

בוא נניח לרגע שההלכה היהודית היתה דורשת ממך להניח את כלי-הנשק שלך
ולשרוף אותו לקראת צום גדליה (הבא עלינו לטובה...), המחוקק גם כן היה
קובע חוק ברוח זו, וכמו-כן היתה עולה דרישה (מצד חוגים כלשהם באוכלוסיה)
לשרוף את כל מאגר הנשק של המדינה לקראת חודש תשרי, או לחליפין למכור את
הכל לגוי. האם במצב זה היינו מסתפקים בהעברת "מאגר הנשק הכללי" של
המדינה לידי גוי כלשהו?

אני מציע שתשובתך, אם תבוא, תסגור את הדיון, כי אני לא בטוח שיש בו צורך
מהותי, מה גם שמוסכמת על שנינו חוקיותה של עיסקת החמץ כיום. אנו חלוקים,
כנראה, בשאלת המשפט הראוי.

החוזה הראשון בכתב והוא חוזה מכירת החמץ.

החוזה השני בע"פ והוא למעשה ביטול החוזה שבכתב והשבת המצב לקדמותו לאחר חג הפסח.

את קיומו של החוזה בע"פ ניתן להוכיח באמצעות הנסיון שתהליך זה חוזר על עצמו מדי שנה.

dotan, האם יש בידך פרטים על עיסקת החמץ? האם מה שכתבת מתאר את המצב
לאשורו?
זו למעשה הפעם הראשונה שאני באמת חושב על עיסקת החמץ. מה תוקפה?
מה מהותה? האם המדינה יכולה לעשות שימוש מלא ב"חמץ המדינה" בזמן שהוא
נמצא בבעלות הגוי? אולי מדובר באיזה סוג של חוזה הלוואה?

אם אתה יכול, דותן - עוד קצת כתיבה אינפורמטיבית.

ED יקר, המילה האחרונה בסוגיה החוזית שייכת לך, ולא אעז לגזול אותה ממך!
יש לך איזה צ'ילי למכור לי לפסח? (;

ביננו, את מי באמת מעניינת חוקיות הסכם החמץ של המדינה ?
אפילו מעלה השאלה נעלם לו מבלי שבחן את התגובות.

לגבי מה שביננו:
אני חושב שקרחיבש, מעלה השאלה, לא שאל סתם כי זה עושה לו טוב (גם זה יכול
להיות). יש כאן איזה אבסורד שמצוי הרחק מעבר לשאלה החוזית, לגבי משמעותה
של עיסקת החמץ.
הרי אם העיסקה הזו לא רצינית, לא שווה כלום ולא תקפה, אזי מדוע לעזאזל
היא מתבצעת? עיסקה ברמה כזו, שכחלק ממנה נמכרים שטחים רבים ונכסים
עצומים, מהווה קצת יותר מפעולה סמלית אזוטרית.
ואם העיסקה רצינית ותקפה, והחמץ באמת נמצא בבעלותו הבלעדית של הקונה?
אז נכון, קשה להאמין שמר ג'אבר הנכבד מאבו-גוש, יחליט בחג הפסח של שנת
2007, שהוא פשוט חייב להכין 18 טון בקלאווה ומעמולים לחבר'ה.
אבל מצד שני, קשה לי להאמין שהוא לא מרוויח כלום מהסיפור הזה.

ופה, רבותיי, קבור החמץ, וזהו לחם העניין.

DRYICE

ראוי להפריד בין שני דברים: הבעלות על החמץ והאחריות על ניהולו.
בעלות לאו דווקא מחייבת בעלות בפועל (אקטיבית), קרי שערימות החמץ יהיו ברשותו של הערבי. הן יכולות להיות ברשותו של אחר מבלי לאבד מהבעלות.

כדי לסגור את המעגל, בסופו של הפסח, נערך הסכם בע"פ שהבעלות שוב מועברת מידיו של הערבי לידיה של המדינה.

הכל כשר!

אפשר לאמר שהעשרת ש"ח שמשלומים הם תשלום בעבור החמץ, וודאי שזאת עיסקה לא
סבירה לחלוטין, יבואו ויאמרו זאת רק מקדמה, ובכן אם כך העסקה אינה חוקית
משום שלא הייתה שום כוונה להשלים אותה ולהעביר את שארית הכסף.

כל העניין של מי אחראי לשמור על המוצר כלל איננו עקרוני, נשארלת השאלה
האם הבעלות עוברת לאחר למשך תקופת החג, בכדי שזה יקרה אנחנו צריכים
להבין שהייתה כוונה מצד שני הצדדים שחתמו על חוזה סביר בתום לב.
זה לא היה. משום שזה לא היה לא הועברה בעלות.

הרבי שפוגש את משה התחייב למכור בעבור משה את החמץ, הןא לא עשה זאת,
מאוד סביר שהוא בכלל לא יכל לעשות את אשר התחייב אליו הרבי ביצע הונאה!

DRYICE

לא ברור לי, למה לגישתך אחד הצדדים אינו תם לב.

כחולל
>הרבי שפוגש את משה התחייב למכור בעבור משה את החמץ, הןא לא עשה
>זאת,
>מאוד סביר שהוא בכלל לא יכל לעשות את אשר התחייב אליו הרבי
>ביצע הונאה!
סוףף

אני טוען שהוא עשה את שהתחייב ולכן אין כאן הונאה. הרבי עשה בדיוק את מה שהתבקש לעשות.

על כל פנים, מאחר וחג הפסח מסתיים בקרוב מאוד, אני מציע שנוותר על
הויכוח, למרות שהיה מעניין לשמוע, כיצד אתה חושב שמתבצע ההסכם בפועל ומה תוכנו של ההסכם לגישתך.