פשע מלחמה / ענישה קולקטיבית - הסבר אקטואלי  

"פשע מלחמה" ו"ענישה קולקטיבית" הם חלק מהמושגים שנשמעים יותר ויותר במקומותינו. יש להבהיר כמה דברים לפני שעושים בהם שימוש מזיק

יותר ויותר נשמעת בחודשים האחרונים הטענה הבוטה שישראל מפרה את המשפט הבינלאומי. ברוב המקרים מושמעת הטענה ללא תימוכין כלל, ולפעמים היא נסמכת על דברי "משפטנים ידועי שם", שאינם נזכרים בשמם, והמובאות בשמם אינן מאזכרות במדויק את טענותיהם ונימוקיהם. במקרים אחרים מצוינות פסקאות מתוך אמנה כזו או אחרת, כמובאה חלקית שנעקרה מהקשריה.

טענות כאלה, שאי אפשר לטעון כנגדן, גורמות נזק למדינת ישראל, לחברה הישראלית, ובעיקר לנושא עצמו, שהוא נושא חשוב במאבקה של מדינת היהודים נגד הניסיון לדה-לגיטימציה שלה. מכאן ועד להאשמות ההולכות ומתרבות בדבר ביצוע "פשעי מלחמה" בכל הזדמנות - הדרך הולכת ונעשית קלה, עד לשלילה מוחלטת של כל זכות להגנה עצמית. מאחר שאני עצמי אינני מומחה בתחום זה, אשתדל להעלות כאן מספר מצומצם של הבהרות כדי לנתב את הדיון הציבורי בסוגיות אלה בצורה הוגנת ועניינית.

ראשית אטען שפשע המלחמה הבסיסי ביותר היא המלחמה עצמה. גם הדיוט גמור בנושא, שבא לטעון בשם המשפט בינלאומי, חייב להכיר עובדה פשוטה: המשפט הבינלאומי המודרני הפליל את השימוש בכוח ואת האיום בשימוש בו כאמצעי לפתרון סכסוכים בין מדינות ועמים. השימוש בכוח הותר בשני מקרים חריגים: להגנה עצמית מפני תוקפן, ולשמירה על הביטחון הקולקטיבי.

אפשר כמובן להגדיר כל עניין כמעשה תוקפנות המצדיק שימוש בכוח להגנה עצמית, כשם שהפלסטינים הגדירו כבר בנובמבר 1947 את תביעתם של היהודים למדינה משלהם כמעשה תוקפנות, ולכן יצאו בכוח נגד הסכם החלוקה. מאז ועד היום מהווה השימוש בכוח אמצעי עיקרי בידיהם, בניסיון להכתיב פתרון מדיני. אבל כמו בתחומים רבים, גם בתחום המשפט הבינלאומי אמור להוביל חוש המידה והשכל הישר את השופט בר הדעת. גם מי שחושב, בדומה לי, שזכותם של הפלסטינים למדינה משלהם, צריך להבין שלא ייתכן להגיע אליה דרך ירי על אזרחים חוגגים, כי ממש בנקודה הזו נמצא פשע המלחמה.

גם המושג "ענישה קולקטיבית" מחייב קצת יותר מחשבה. אין ספק שכתר, סגר, או כל כינוי אחר לפעולה של פגיעה בפרטים רק בשל היותם חלק מקולקטיב שעמו יש סכסוך לקולקטיב אחר, מנוגדת לדיני המלחמה. אבל מה דינו של קולקטיב שאינו מקבל מלכתחילה את דיני המלחמה, ומפר אותם באופן שיטתי?

גם מדינות אירופה המערבית, צור מחצבתם התרבותי של דיני המלחמה והמשפט הבינלאומי המודרני, ידעו לעשות אבחנה בין מי שמקבל ומי שאינו מקבל עליו משפט זה. המבחן האחרון היה בהתערבות נגד הסרבים בסכסוך סרייבו. רוב פעילותם המלחמתית הייתה בבחינת ענישה קולקטיבית של אזרחי יוגוסלביה הסרבים.

אני אישית סבור שרצח של יהודי במסעדה בטול-כרם בשל היותו יהודי הוא אקט מובהק של ענישה קולקטיבית, ובז'רגון המקובל עלי זהו גם אקט גזעני מובהק. אמרתי "יהודי" ולא "ישראלי" שכן הערבי הישראלי שבילה אתם באותה מסעדה, שולח לדרכו בלא פגע. באותה מידה גם פיצוץ יהודים באוטובוס או ירי עלים בדרכים שייך לתחום הענישה הקולקטיבית.

הנאמר כאן בא להדגיש את העובדה שבניגוד למקובל בפוליטיקה, בתחום המשפט, הבא לטעון למעשה עוולה חייב לבוא בידיים נקיות. הדבר נכון הן ביחס לקובל על מעשה העוולה והן ביחס לסניגורו. טענות בדבר פשעי מלחמה הן טענות כבדות משקל, ולכן יש ל6טעון אותן בפני בית המשפט הנוגע בדבר, או לא לטעון אותן כלל. לישראל יש מוסדות משפטיים מתאימים לכך, ומי שרוצה לטעון בפניהם בתום לב טענות שיש עמן בסיס משפטי וענייני אמיתי, ולא ניצול פוליטי קל דעת של מצב כאוב, מוזמן וחייב לעשות כן.