מגיע לי אשראי מהבנק! האמנם?  

מאת עו"ד ליאן קהת

ענינה של רשימה זו באיזון האינטרסים שבין הבנק לבין הלקוח בכל הקשור למתן אשראי והזכות לקבלתו ולבין זכותו של הבנק להקטנת האשראי ו/או העמדתו לפירעון, והכל בראי פסיקת בתי המשפט.

בסיס האיזון שבמערכת היחסים שבין הבנק ללקוח הוכר על ידי בית המשפט העליון כ: "מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוכש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. הבנק ופקידי הבנק נתפסים כסמכות מקצועית, בין היתר, בשל כך, שלרשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור רחב, הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים יחודיים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט…מאחר שהפרט רוכש במקרים רבים אמון מיוחד לבנק, מאמין בכישוריו, ובאמצעים הטכניים, ורואה בו מעין גוף ציבורי, נוטה הוא לעתים שלא לנקוט אמצעי זהירות מצדו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו בכוחו לעשות כן. מכוח מערכת יחסים מיוחדת זו, מוטלות על הבנק חובות מיוחדות, שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל".
(דבריו של השופט שמגר בע"א 5893/91 בנק טפחות נ' דבאח, פד"י מח (2) 573)

מנגד חובתם זו של הבנקים כלפי לקוחותיהם, הרי שלמרות חוסר האיזון, המדובר בהתקשרות שנעשית מתוך בחירה חופשית ועל הלקוח התובע את הבנק בעילה זו או אחרת לשכנע את בית המשפט במידת הנטל הראויה.

ככלל כוללים הסכמי אשראי עם הבנק סעיפים לפיהם זכותו של הבנק להעמיד את האשראי שנתן ללקוח בכל עת לפירעון מידי ו/או להקטינו ו/או לדחות בקשה למתן אשראי נוסף על פי שיקול דעתו של הבנק.

קיימים סעיפים המחייבים את הבנק במתן הודעה מראש ללקוח וסעיפים אחרים המשחררים את הבנק ממתן הודעה כזו. בדרך כלל מכוח אותם הסכמים זכותו של הבנק להעמדת החוב לפירעון מידי גם ללא מתן הודעה מוקדמת קמה בקרות אירועים מסוימים כגון במקרה של הפרת התחייבות על ידי הלקוח או מינוי כונס נכסים על רכוש הלקוח או קרות אירוע הפוגע ביכולתו הכלכלית של הלקוח וכיוצ"ב.

מתי תחשב טענתו של לקוח כי העמדת הבנק את האשראי לפירעון מידי כולו או חלקו היתה שלא כדין ו/או בניגוד לציפיות הסבירות של הלקוח כתוצאה מהסכם ו/או הבטחה מחייבים שנתנו לו ומתי יחשב הדבר כזכותו הלגיטימית של הבנק לשמור על כספו.

האם הבטחה בעל פה של פקיד בנק זה או אחר תחשב כמספקת לצורך יצירת ציפיה לגיטימית אצל הלקוח כי נתנה לו זכות משפטית לקבל אשראי נוסף או שמא כל סיכום כזה צריך שיעשה בכתב? האם כוחה של ההבטחה הנה נגזרת מרמת תפקידו של אותו פקיד בנק?

מתי תחשב פעולתו של הבנק בעטיו של העמדת האשראי לפרעון מידי ו/או הקטנתו כהתנהגות שלא בתום לב?

האם אי הגבלת מסגרת אשראי של בנק בחשבון לקוח יכולה להביא להטלת אחריות על הבנק בבחינת היותו שותף לסיכון שאפשר ללקוח?

מהו שינוי לרעה במצב הלקוח אשר מחייב את הבנק בנקיטת צעדים להקטנת האשראי?

האם זכותו של הבנק לדרוש את פירעון האשראי לאלתר גם בלא שיתרחש אירוע חריג?

השאלה האם רשאי הבנק בלא כל סיבה או גורם ובלא שארע אירוע חריג לדרוש את כספו חזרה וזאת להבדיל ממתן אשראי נוסף הועלתה על ידי כבוד השופט וינוגרד בת"א (ת"א) 803/88 אלקטרו בסיס נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ דינים מחוזי, כרך כו (7), 282.

בעוד בא כוח הבנק סבר כי התשובה לשאלה הנ"ל חיובית לאור נוסח ההסכם הדביטורי אשר כלל סעיף לפיו: "הלקוח מתחייב בזה לשלם מידי פעם בפעם לבנק את כל הסכומים המגיעים ואשר יגיעו מהלקוח לבנק… בתוך שבעה ימים מתאריך דרישתו הראשונה של הבנק במכתב רגיל". סבר בא כוח הנתבעים כי זכותו של הבנק כפופה לקרות אירוע חריג וזאת לאור קיומו של סעיף אחר בהסכם הדביטורי שקבע כי: "בכל אחד ואחד מהמקרים הבאים יהיה הבנק רשאי להעמיד את כל הסכומים המגיעים ו/או שיגיעו מהלקוח לבנק בכל אופן שהוא לפרעון מידי".

בית המשפט סבר כעמדת הנתבעים תוך פירוש לשון הטקסט של החוזה הדביטורי על כל סעיפיו כמקשה אחת. לדידו, לו רשאי הבנק להעמיד את החוב לפרעון מידי בכל עת מדוע נזקקו הצדדים לסעיף ספציפי המפרט באלו מקרים זכאי הבנק להעמיד את החוב לפרעון מידי. תמיכה נוספת לעמדתו מצא בית המשפט בנסיבות הסובבות את העסקה נשוא החוזה הדביטורי באומרו כי: "לא יתכן שבעל עסק המתקשר עם הבנק יטיל על עצמו סיכון חד צדדי, שהבנק על פי קפריזה שלו, ללא כל תנאי וסיבה מוסכמים ובלא שיקרה אירוע המהווה סיכון כלשהו לבנק מבין אלו המנויים בסעיף 17 , יוכל להעמיד לפירעון מידי את האשראי שכבר הועמד לרשות הלקוח. שהרי פעולה חד צדדית כזו של הבנק עלולה לגרום להתמוטטות מוחלטת של כל עסק או חברה המנהלת את עסקיה באמצעות הבנק".

בע"א 57/89 בנק הפועלים נגד סניף עומר נ' מכבשים הדרום בע"מ דחה בית המשפט העליון את עמדת בימ"ש קמא אשר קבע כי: הבנק הפעיל זכותו שלא בתום לב כאשר העמיד האשראי לפרעון מידי וזאת לאחר שהוטלו על חשבון החברה עיקולים. הנימוק של בימ"ש קמא היה שעיקולים קודמים שהוטלו על חשבון הלקוח לא הביאו לנקיטת עמדה כזו מצד הבנק ומכאן שהעמדת האשראי לפרעון מידי בעת הטלת עיקולים מאוחרים יותר נעשתה שלא בתום לב.

עמדת בית המשפט העליון היתה שונה, השופטת נתניהו סברה כי כדי להסיק חוסר תום לב דרושות נסיבות נוספות וכי העובדה שבעבר לא יחס הבנק חשיבות לעיקולים אינה מלמדת על חוסר תום לב משהחל לייחס להם חשיבות כשהחוב של החברה גדל והגיע לממדים אליהם הגיע. השופטת נתניהו מייחסת להטלת העיקולים מימד מהותי ולא טכני בלבד כאשר הטלת עיקול לדידה מהווה שינוי לרעה במצבו הכספי של הלקוח. השופטת נתניהו אף מרחיקה וקובעת כי דווקא אי הפעלת הזכות על ידי הבנק היתה נחשבת בעיניה לחסרת אחריות.

באשר לזכותו של הבנק לשמור על האנטרס הלגיטימי שלו ועל שיקול דעתו במתן אשראי ראה גם ע"א 323/80 אלתית בע"מ נגד בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז (2) 673.
כן ראה ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נגד בנק הפועלים פ"ד נ"ג 1 577,
"חובת הנאמנות של הבנק כלפי הלקוח אינה מטילה על הבנק חובה לדאוג באופן עיוור לאינטרסים של הלקוח תוך הזנחת אינטרס הבנק".

בענין אחר דחה בית המשפט טענתו של לקוח הבנק שטען כי ניתנה לו הבטחה בעל פה על ידי אחד מפקידי הבנק לפיה יוכל לחרוג ממסגרת האשראי עד לכפליים ממסגרת האשראי בנמקו כי אם אכן דובר בהסכמה מחייבת ראוי היה להעלותה על הכתב וזאת בהסתמך על החוזה הדביטורי הכללי שנחתם בין הבנק ללקוח לפיו כל שינוי בהסכם שבין הצדדים צריך שיעשה בכתב.

"דברים שנאמרו, בעלמא, ע"י פקיד הבנק, בשיחות עם הלקוח, אין בהם כדי לחייב את הבנק. אם אכן סבר הלקוח שעל הבנק להעניק לו מסגרת אשראי גבוהה יותר, יכול וצריך היה לבוא בדברים ברורים עם פקידי הבנק בעיתו, ולראות לכך שההבטחות יעוגנו במסמכים מתאימים בכתב". ראה ת"א (ת"א) 51867/96 ערוכה בשבילך (ראשל"צ) בע"מ נגד הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ.

יודגש כי הלקוח בעניין ערוכה הנ"ל העיד על עצמו כעל לקוח עסקי בעל נסיון, דבר שהביא את בית המשפט לקבוע כי בנסיבות אלה יש להתייחס לחובות המיוחדות המוטלות על הבנק במידת זהירות והסתייגות רבה יותר.

גם בעניין ה"פ (ח"י) 1620/95 מעיינות הגליל המערבי סחר בע"מ ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' דוחה בית המשפט את טענת הלקוח, שהבנק הפר עמו את הסכמי האשראי, תוך הסתמכות על הסעיפים הרלוונטיים ב"תנאי נהול חשבון דביטורי" שאפשרו לבנק שלא לחדש את האשראי ו/או להפסיקו ו/או להקטינו בלי מתן הודעה מוקדמת.

בית המשפט מקבל את טענת הבנק כי הוא פעל בתום לב במהלך כל השלבים. בית המשפט קובע כי בתקופה שלפני החזרת השיקים על ידי הבנק עלו היתרות היומיות על היתרה המוסכמת וכי הבנק הפנה את תשומת לבה של הלקוחה לעניין זה.

בית המשפט קובע כי החריגה היתה בסכומים משמעותיים וכי הבנק לא היה חייב לקחת על עצמו סיכון כזה. בית המשפט קובע כי הסכמי האשראי עם הלקוחה היו בכל פעם לתקופה מסוימת ובגדר הסכמי אשראי זמניים וכי אין ללקוחה זכות קנויה שהבנק ימשיך במתן אשראי וללא הגבלת זמן. בית המשפט מקבל עמדת הבנק כי הלקוחה היא זו שלא עמדה בסיכומי דברים שהיו עמה שעניינם בין היתר הפסקת השיטה של גלגול שיקים והעמדת בטחונות נוספים לטובת הבנק. משלא עמדה הלקוחה בהתחייבותה כלפי הבנק רשאי היה הבנק לפעול להחזרת שיקים שנמשכו מחשבונה מבלי לקחת על עצמו סיכונים נוספים.

בעניין אחר קבל בית המשפט את טענת החברה, לקוחת הבנק, כי הבנק הפר הסכמים שלא בתום לב ולא כבנקאי סביר ובמעשיו אלה גרם להתמוטטותה. השופטת ד.פלפל קובעת כי הבנק נצל את תלותם של התובעים בו ואת רצונם לשקם את החברה ואת אמונו של מנהל החברה הלקוחה בכך שהבנק יעמוד בסכומיו על פי ההסכם ואף יאריך בסופו של דבר את ההלואה. ת"א (ת"א) 1167/93 חב' הרבט בע"מ ואח' נ' בנק לאומי ואח'.

בפסק דין חדש מיום 22.2.2000 בת"א (פ"ת) 3259/91 בנק איגוד לישראל בע"מ נגד אופק זייבק שיווק מזון בע"מ ואח' מקבל ביהמ"ש חלקית את תביעתו הכספית של הבנק כנגד החברה הלקוחה אך מזכה את החברה הנתבעת בריבית הבנקאית החל ממועד הגשת התביעה ומסתפק בחיוב הפרשי הצמדה וריבית על החוב שנוצר החל ממועד הגשת התביעה כאשר הוא מטיל לפתחו של הבנק את האחריות לכך שהבנק לא פעל בזמן לצמצום האשראי שנתן ללקוחה. בית המשפט סבר כי הבנק פעל בצורה לא סבירה כאשר אפשר הגדלת מסגרת אשראי כשיתרת החובה בחשבון הלכה וגדלה וללא כל פרופורציה למחזורי הכספים של החברה.

תוך עריכת השוואה בין מסגרות האשראי שנתנו לחברה 100,000 ש"ח ו- 150,000 ש"ח למסגרות האשראי שהיו לבעלי המניות של החברה וערביה העיקריים בחשבונותיהם הפרטיים כ 1,000-3,000 ש"ח מגיע בית המשפט למסקנה כי הבנק היה צריך להגביל את פעילותה הפיננסית של החברה עוד קודם לכן. "סבורני שלו הבנק היה פועל בערנות הראויה, היה צריך לנקוט בפעולה של צמצום והגבלת הפעילות בחשבון העסקי עם כל הקושי וההשלכות שעשויות לחול על החברה".

ובהמשך:
"לא נראה לי סביר שגורם פיננסי כדוגמת בנק הפועל על פי חוק יתעלם מהסיכון שעלול להיווצר ללקוח עצמו (בשונה מהסיכון שעלול להווצר כלפי הבנק). מכאן אני מסיק, כי קיימת לבנק אחריות כלפי הלקוח ובמובן מסוים הוא שותף לסיכון שנוצר בחשבון החל מיום 19.1.89 המועד בו אשר מסגרת אשראי של 100,000 ש"ח רק כחודש לאחר הקצאת אשראי קודמת".

כפועל יוצא מן האמור אף פטר בית המשפט את הערבים החיצוניים לחברה מערבותם לחשבונה העסקי של החברה הנתבעת.

בית המשפט בפסק דין זה מביע עמדה לפיה חובתו של מנהל סניף בנק לנקוט בפעילות שימנעו התדרדרות חסרת שליטה בחשבון לא רק בשים לב לכספו של הבנק אלא לטובת שמירה על חוסנו הכלכלי של הלקוח. בית המשפט מזכה את הלקוח בחלק מהחוב (כאמור הפרשי הצמדה וריבית כחוק במקום ריבית בנקאית ממועד הגשת התביעה) בהטילו אחריות על מנהל הסניף שהתרשל ולא נקט יוזמה ראויה לצמצום הפעילות בחשבון.

לסיכום

"נראה לי כי לעולם לא יהיו כל הלקוחות מרוצים ביחסם עם הבנקאי שלהם. לקוח דביטורי (מקבל אשראי) ישאף להגדיל את האשראי ולשלם את הריבית והעמלות המזעריות ביותר, ובעת קשיים לתשלום החוב, יעלה טענות ומענות שונות, כדי לדחות את התשלום או להתחמק ממנו".

"לפיכך, ראוי כל מקרה שייבחן על ידי בית המשפט לגופו, תוך בחינה קפדנית של הנסיבות כפי שעולות מהראיות לגבי השאלה – האם במעשיו או במחדליו חרג הבנק מהנורמה הראויה". (מתוך דברי בית המשפט בפסק דין "ערוכה" הנ"ל).

* הכותבת הנה עורכת דין המתמחה בדיני בנקאות והוצל"פ וחברת מערכת "השער המשפטי".