הגנה או התקפה?  

למה חומת מגן ולא חומת ניצחון?

כאשר נתנו שם לצה"ל עם קום המדינה, קראו לו: "צבא הגנה לישראל". למה לא צבא התקפה לכיבוש ישראל? צהל"י בראשי תיבות.

כנראה נצרב בדיסקט הישראלי שאנחנו רק מֵגִנים ומתגוֹננים.

אבל, התפיסה הזו ממיטה עלינו אסון. במלחמת יום הכיפורים לא יצאנו לתקוף בתעלה ובגולן כדי שלא נֵחָשב לתוקפים ראשונה.

התוצאה של אותו יום כיפור וקרבות הבלימה הנוראיים מלאי הגבורה ומסירות – הנפש, ידועים לכולנו. דמינו נשפך כמים.

ובעת הזאת שוב אנחנו בעמדות הגנה. מניחים בֶטוֹנָאדוֹת בטרמפיאדה והן אינן עוזרות. מציבים חיילים בצמתים, אך הצלפים יורים ומכוניות המוות דורסות. וכך בכל מקום בו חיילינו ואזרחינו נייחים ומֵגִנים, תמיד התוקף הרשע בוחר, מתי, היכן, ואיך לפגוע באנשינו.

המגן תמיד במצוקה, התוקף תמיד מפתיע. "לולי השם היה לנו, כמעט חיים בלעוּנוּ".

הלָילה שוב קַברנו את מתינו. רבי יעקב ליטמן הי"ד,

תלמידִי בישיבת ההסדר נִיר קרית ארבע, לפני למעלה מ 20 שנה, וְרַבי במידות של תוֹם ויושר. כמו שה תמים, ולשברנו: "שה תמים לעולה", יחד עם בְנו נתנא-ל הי"ד, "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים", שתי עולות תמימות וטהורות, עלו בעקידה השמימה.

אלפים ליוו אותם. צער גדול היה שם. בוודאי יושבי פְלָשֶת שֲמחו ועלזו למראה השבר הגדול של משפחת ליטמן בכלל ושל שרה תחיה בפרט, המלווה את אביה למנוחות, במקום שילווה אותה השבוע לחופתה.

הדמעות של קרובי המשפחה,ושל החברים הצעירים הן טבעיות וצודקות. אַך רֲאשי העם, להם אסור להוריד דמעה. "אַל תַגִידו בגת, וְאַל תְבַשְרוּ בְחוּצוּת אַשְקְלוֹן". הם צריכים לקרוא למלחמת ניצחון.
לא להמשך הגנה הגוֹבה קורבנות כל הזמן, לְחיים ולא למוות!

אלופי צה"ל היו צריכים להיות בשדה הקרב ולא בהר-המנוחות,
וכדברי הרב ליאור בהספדו: יש לנו את הכח להכריע את האויב,בחסדי השם.

אך איננו מנצלים אותו. כח פיזי יש, רוח לחימה וניצחון חסרה לנו.

הִנֵה, ביום רביעי האחרון, ערב ראש חודש כסליו, נַסע תייר מארה"ב עם אחיו,,ובִיתו הקטנה לפקוד את קבר סבתם בהר הזיתים. בשעת צהריים,לאור יום. באמצע הדרך בין הר הצופים להר הזיתים, נסע רכב ערבי באיטיות מְכֻווֶנת לפניהם, ולפתע המון משולהב של צעירים ערבים הֵקִיף את הרכב, ניפץ את חלונותיו מטווח-0-, וניסה למשוך את הבת מהמושב האחורי אל מחוץ לרכב...בְנס הצליח נהג הרכב להמשיך בנסיעתו ולחמוק.

לא היה שם שוטר אחד להגן. הערבים היו "הריבונים", כדברי הבלע של אותו ח"כ ערבי ימ"ש שר"י.

איש בתקשורת לא דיווח על מקרה זה, למרות שעלה לרשת החברתית והוגשה תלונה למשטרה.

כמו אצל משפחת ליטמן שלא היה חייל לעזור להם, כמו אצל משפחת איתם ונעמה הנקין הי"ד שלא היה מי שיעזור להם, כך גם כאן, רק שנגמר ב"ה בנס. מה היו אומרים ראשי העם, נכבדין וחכמין, אילו הייתה עוד הלוייה בעקבות האירוע הזה בהר-הזיתים? איזה הספדים קורעי לב, היו נישאים חס וחלילה אם לא הציל הקב"ה??

האם לא הגיעה העת לשאול איך עוצרים בידינו את מסעות ההלוייה למאותיהם ולאלפיהם?

דַי לדמעות. דַי להספדים. הם לא יעצרו את השכול.

רק בהעברת המלחמה לשטח האויב ננצח. מלחמת חורמה. עד רִדתה.

נעביר את המלחמה לזירה של האויב, נכריע אותו בעריו ובכפריו.

לא נֵדע עוד שוֹד ושבר בגבולינו, והאויב יקבור את רוצחיו. "...וַיְגָרֶש מִפָנֶיך אוֹיב וַיֹאמֶר: הַשְמֵד" . ושם עוד נאמר: "וַישכוֹן יִשְרָאל בֶטח בָדד עֵין יַעֲקֹב...".

למבצע גדול אנו קרואים. לא עוד "חומת מגן", אלא חומה של אֵש ותימרות עשן, כאמור: "ואני אהיה לה נאום השם חומת אש סביב ולְכבוד אהיה בתוכה"..